Ecclesiastes 9 — קֹהֶלֶת ט

גודל הטקסט

Commentaries - Mefarshim (click to show or hide)

א כִּי אֶת־כָּל־זֶה נָתַתִּי אֶל־לִבִּי וְלָבוּר אֶת־כָּל־זֶה אֲשֶׁר הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים וַעֲבָדֵיהֶם בְּיַד הָאֱלֹהִים גַּם־אַהֲבָה גַם־שִׂנְאָה אֵין יוֹדֵעַ הָאָדָם הַכֹּל לִפְנֵיהֶם׃

רַשִׁ״י ולבור. ולברר: את כל זה. ביררתי והבחנתי, אשר הצדיקים והחכמים ועבדיהם ביד האלהים, הוא עוזרם והוא שופטם כדי להטיבם באחריתם: ועבדיהם. הם תלמידיהם משמשיהם הולכי אורחותם: גם אהבה גם שנאה. אין יודעין שאר הבריות ואין מכירין לתת לב במה יאהבו למקום ובמה הם שנואים: הכל לפניהם. לפני הצדיקים והחכמים:

אִבְּן עֶזְרָא כי את כל זה וגו׳ לבור. היה ראוי להיו׳ בחול״ם וכן ירון ושמח בעבור היות שניהם מפעלי הכפל והוא כמו לברור מן שפתי ברור מללו כי ראיתי הצדיקים והחכמים ומעשיהם כמו לכן יכיר מעבדיהם אינם ברשותם רק ביד האלהים גם כל מה שהם אוהבים או שונאים אינם יודעים מתי יביאם הכל לפניהם ולא ירגישו או פי׳ לפניהם קודם שיהיו כבר נגזר עליהם מה שנגזר:

רַלְבַּ״ג הצדקים והחכמים. הרצון בו הצדיקים החכמים ר״ל שהם חכמים ותהיה הוי״ו כפ״א רפה כלשון ישמעאל. ועבדיהם. ר״ל ומעשיהם:

מְצוּדַת דָּוִד כי את כל זה. האמור למעלה שמתי אל לבי, ולברר ממנו את כל זה אשר הצדיקים והחכמים עצמם ומעשיהם אשר יעשו הכל המה ביד האלהים, והם אינם שולטים לא בעצמם ולא במעשיהם: גם אהבה. אפילו האהבה שאוהבים את מי, גם השנאה ששונאים את מי, אין האדם יודע מהו הסיבה: הכל לפניהם. כל אלה נגזר מן השמים לפני בואם:

מְצוּדַת צִיּוֹן ולבור. ולברר: ועבדיהם. מעשיהם כמו לכן יכיר מעבדיהם (איוב לד כה):

ב הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ כַּטּוֹב כַּחֹטֶא הַנִּשְׁבָּע כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא׃

רַשִׁ״י הכל כאשר לכל. הכל נותנים ללבם כאשר מגיע לכל אדם שסוף דבר לתת לכל איש כדרכיו: מקרה אחד. ויודעים שסוף הכל אשר צדיק ואשר רשע למות ומקרה אחד יש בעולם הזה לכולם כל זה הם יודעים ואף על פי כן בוחרים להם דרך הטוב לפי שיודעים שיש הפרש ביניהם לעולם הבא: לצדיק. כגון נח: לרשע. פרעה נכה זה נצלע וזה נצלע: לטוב. זה משה: לטהור. זה אהרן: ולטמא. אלו מרגלים, אלו אמרו שבחה של ארץ ישראל ואלו אמרו גנותה אלו לא נכנסו לארץ ואלו לא נכנסו לארץ הרי מקרה אחד להם: ולזובח. זה יאשיהו שנאמר (ד"ה ב לז) ויזבח יאשיהו: ולאשר איננו זובח. זה אחאב שביטל את ישראל מעלות לרגל זה מת בחצים וזה מת בחצים: כטוב. זה דוד: כחוטא. זה נבוכדנאצר, זה בנה בית המקדש וזה החריבו זה מלך ארבעים שנה וזה מלך ארבעים שנה: הנשבע. זה צדקיהו שנשבע לשקר שנאמר (ד"ה ב לז) גם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו וגומר: כאשר שבועה ירא. זה שמשון שנאמר (שופטים יג) ויאמר אליהם שמשון השבעו לי פן תפגעון בי אתם למדנו שהיתה שבועה חמורה לו זה מת בניקור עינים וזה מת בניקור עינים, על כן:

אִבְּן עֶזְרָא הכל. הכל יבא להם כמו שיבא לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע אין הפרש ביניהם לטוב ולטהור ולטמא הנה טמא במקום הזה הפך הטוב והטהור כמו שיש פקח בפסוק מי שם פה לאדם הפך העור והשומע כמו לפקוח עינים עורות פוקח אזנים ודקדוק כטוב כחוטא כי הכפי״ן בלשון הקדש כמו כעבד כאדניו כי ישיב העבד כאדון והאדון כעבד אין הפרש ביניהם וכן כמוני כמוך כעמי כעמך כחשכה כאורה והמפרש כימים אשר ישבתם הימים אין טעם וריח לפירוש הזה כי מה ענין ישבתם בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם והנכון כי מקדש הלכו המרגלים ובשנת הארבעים באו לקדש עיר והנה כל השנים היו במדבר קדש וזה פירושו ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם שם עד שוב התרים כענין כמספר הימים אשר תרתם את הארץ כי בבוא במרגלים אמרו הננו ועלינו אל המקום יתכן היות צדיק ורשע במעשיו טמא וטהור בגופו וזובח בממונו וטוב וחוטא בלבו ונשבע בדבורו:

מְצוּדַת דָּוִד הכל כאשר לכל. הכל יבוא להם כמו שיבוא לכל וחוזר ומפרש מקרה אחד לצדיק ולרשע וגו׳: לטוב. המטיב עם הבריות: ולטהור. המחשב בדברי קדושה: ולטמא. המחשב בדברים מגונים וקלות ראש: ולזבח. קרבנות לשמים: כטוב כחוטא. בענין המקרה כמו הטוב כן הוא החוטא, וכמו החוטא כן הוא הטוב: הנשבע. הרגיל בשבועה ולא יחשוש פן לא יוכל לקיימה: כאשר שבועה ירא. החדל מן השבועה, כי ירא פן לא יוכל לקיימה:

מְצוּדַת צִיּוֹן כטוב כחוטא. בא בשתי כפי״ן ויורה על דמיון גמור וכן כעמי כעמך (מ״א כב ד):

ג זֶה רָע בְּכֹל אֲשֶׁר־נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי־מִקְרֶה אֶחָד לַכֹּל וְגַם לֵב בְּנֵי־הָאָדָם מָלֵא־רָע וְהוֹלֵלוֹת בִּלְבָבָם בְּחַיֵּיהֶם וְאַחֲרָיו אֶל־הַמֵּתִים׃

רַשִׁ״י לב בני האדם מלא רע. שאומרים אין דין פורענות לרשעים אין הכל אלא לפי המקרה פעמים לצדיק ופעמים לרשע: ואחריו אל המתים. וסופן יורדים לגיהנם:

אִבְּן עֶזְרָא זה רע. אין בכל מה שנעשה תחת השמש דבר יותר קשה מזה על כן מלא לב בני האדם רע והוללות בלבבם בחייהם בעודם בחיים ועוד יאמרו על המתים וישוב אחריו ללב בני האדם ואמר בענין הזה בני האדם כי כל הקטנים יותר קשה בעבור קוצר דעתם:

מְצוּדַת דָּוִד זה רע וגו׳. רוצה לומר בכל מה שנעשה בעולם אין דבר רע וקשה כזה אשר מקרה אחד יקרה לכל בני האדם: וגם. בעבור זה גם לב בני האדם מלא מחשבת רע לחשוב שאין השגחה ואין משפט: והוללות. בכל ימי חייהם יש בלבבם שיעמום וערבוב הדעת: ואחריו. אחר השיעמום יורדים אל המתים, רוצה לומר לא הלכה מהם השיעמום עד כי מתו ושכבו בקבר עם המתים, ואבד אם כן סברם ותוחלתם:

ד כִּי־מִי אֲשֶׁר יבחר [יְחֻבַּר] אֶל כָּל־הַחַיִּים יֵשׁ בִּטָּחוֹן כִּי־לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן־הָאַרְיֵה הַמֵּת׃

רַשִׁ״י כי מי אשר יבחר. אל כל החיים יש בטחון כי בעודו בחיים אפילו הוא רשע ונתחבר לרשעים כמו שנאמר אל כל החיים אפילו לרשעים יש בטחון שמא ישוב לפני מותו: כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת. ושניהם רשעים טוב היה לו לנבוזראדן שהיה עבד רשע ונתגייר שלא הקדימתו מיתה מנבוכדנאצר רבו שנקרא אריה שנאמר (ירמיה ד) עלה אריה מסובכו ומת ברשעו בגהינם ועבדו בגן עדן, ורבותינו דרשו לענין מחתכין את הנבילה לפני הכלבים בשבת ומת המוטל בחמה אסור לטלטלו אלא אם כן הניחו עליו תינוק או ככר:

אִבְּן עֶזְרָא כי מי. זו מחשבת בני האדם שיאמרו כי כל מי שהוא מחובר אל החיים יש לו בטחון ופירוש אחר כי מי אשר יחובר מן המתים והענין שלא יתחבר עם כל המתפרדים ממנו אל כל החיים יש בטחון בלבד ולא למתים וכתוב יבחר וענינו המת לא יוכל לבחור:

מְצוּדַת דָּוִד כי מי. מבני האדם ואפילו הוא רשע וחוטא: אשר יחבר. אשר יתחבר עצמו אל כל החיים, ואפילו גם המה רשעים, מכל מקום כשעוד הוא חי יש לו בטחון לרשת עולם הבא אולי ישים על לבו וישוב לפני מותו: כי לכלב חי. על הכלב החי יאמר שהוא טוב יותר מן האריה המת, וכאומר כן הוא בבני אדם שהחי יותר טוב מן המת הואיל ולחי יש בטחון:

ה כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה וְאֵין־עוֹד לָהֶם שָׂכָר כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם׃

רַשִׁ״י כי החיים יודעים שימותו. ואולי ישובו אל לבם יום המיתה וישובו מדרכם אבל משמתו אינם יודעים מאומה ואין עוד להם שכר פעולה שיעשו מן המיתה ואילך אלא מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת:

אִבְּן עֶזְרָא כי החיים. והחיים אפי׳ הם כסילים יודעים שימותו והמתים אפילו הם חכמים אינם יודעים מאומה ולא יש להם מה יקוו כי נשכח שמם וזכרם:

מְצוּדַת דָּוִד יודעים שימותו. ומתפחדים אם כן מן הדין ומתחרטים על פשעם: אינם יודעים מאומה. רוצה לומר אין להם מה לדעת ואין תועלת בידיעה, כי אחר המיתה אין מועיל חרטה: ואין עוד להם שכר. אין מקום לעשות עוד מצות לקבל שכר פעולה: כי נשכח זכרם. אלא נשכח זכרם, כי כשהאדם חי ומתחרט על פשעו או עושה מצוה נזכר אז לטובה מה שאין כן המתים:

ו גַּם אַהֲבָתָם גַּם־שִׂנְאָתָם גַּם־קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה וְחֵלֶק אֵין־לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם בְּכֹל אֲשֶׁר־נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃

רַשִׁ״י גם אהבתם. שאהבו פתי ולצון: גם שנאתם. ששנאו דעת: גם קנאתם. שהקניאו להקב"ה במעשה ידיהם: וחלק אין להם וגו'. בכל אשר נעשה וגו' לא הועיל להם זכות בן ובת לאותן רשעים שעבדו ע"א ואין להם כפרה לאחר מיתה:

אִבְּן עֶזְרָא גם אהבתם. כשהיו בחיים ושנאתם וקנאתם אין להם חלק בכל העולם לעולם:

מְצוּדַת דָּוִד גם אהבתם וגו׳ כבר אבדה. רוצה לומר מעתה אין תועלת במה שיאהבו דעת וישנאו רשע ויקנא קנאת המקום להתקצף על עוברי רצונו: וחלק וגו׳. מעתה ועד עולם אין להם עוד חלק בכל הדבר אשר נעשה בזה העולם:

ז לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב־טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת־מַעֲשֶׂיךָ׃

רַשִׁ״י לך אכול בשמחה. אבל אתה הצדיק שכבר רצה הקב"ה מעשיך הטובים ותזכה לעולם הבא לך אכול בשמחה:

אִבְּן עֶזְרָא לך אכול. זה דבור לב בני האדם והוא הוללות והענין אחר שאין למת חלק בעולם כשאתה בחיים לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי אלה המעשים רצה האלהים שתעשה:

רַלְבַּ״ג ביאור דברי הפרשה: אמר לך אכול בשמחה לחמך ההכרחי לך לעמידת גופך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה ה׳ מעשיך כשיהיו בזה האופן רצוני שתהיה שמח בחלקך. בכל עת יהיו בגדיך לבנים. רוצה לומר שתהיינה מדותיך בטוב שבענינים כי המדות המגונות יוקשו לבגדים צואים והמדות היפות לבגדים לבנים. ושמן על ראשך אל יחסר. רוצה לומר השמן הרקוח כי הוא היה מיוחד לשמן המשחה וירצה בזה שלא יתעצל מהשגות המושכלות והנה המשיל המושכלות לשמן רוקח לסבה אשר זכרנו בבאורינו לשיר השירים. ראה חיים נצחיים ודרוך להם עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך והוא הנפש הדמיונית אשר תשלים השכל כשתאות לו כמו שבארנו בבאורינו לשיר השירים כי זה חלקך בחיים ובעמלך אשר אתה עמל תחת השמש וזה מבואר כי זה פרי האדם ותכליתו. כל אשר תשיג ידך לעשות בכחך עשה כל עוד בחיים חייתך כי אחר המות לא תדרוך לשום שלמות כי אין שם דריכה לכשרון המעשה ולא להשגת החכמות הלמודיות ולא להשגת חכמת הטבע והאלהות. שבתי לראות תחת השמש מה שיחזק מה שאמרתי והוא שיהיה האדם חרוץ אל שלמותו וזה שכבר מצאתי שמי שישתדל באלו החיים הגופיים לבד לא יגיע אל טוב החיים האלו ואף על פי שיהיו לו הכלים אשר בהם יתכן שינצל וזה כי האדם יהיה קל ולא ישלם לו החירוץ בעת הצורך ויכשל מפני זה כפי מה שיגזור מערכת הכוכבים ולא תהיה ההצלחה במלחמה למי שידע דרכי הגבורה ובאיזה מקום ראוי שיתגבר ובאיזה אופן ובאיזה עת אבל יכשל לפעמים בזה לסבה הקודמת וכן מי שהוא רב התחבולה למצוא דרכים ירויח בהם מזונו לא ימצא לפעמים לחם חקו ומי שהוא נכון בהמצאת תחבולות רבות יתכן בהם לאסוף ולכנוס נכסים רבים לפעמים לא ימצא לו עושר ומי שהוא יודע לרצות בני האדם לפעמים לא ימצא לו חן מהם כי עת ופגע יקרה את כלם מצד מערכת הכוכבים אותו לפעמים יבלבל תחבולתם וחכמתם ואין להם תחבולה להשמר מזה. כי לא ידע האדם את עתו כי כמו הדגים הנאחזים במצודה רעה שלא יוכלו להמלט ממנה וכצפרים האחוזות בפח כהם יוקשים בני האדם לעת רעה כשתפול עליהם פתאום ובהיות הענין כן הוא מבואר שראוי שלא יחשוק האדם להשתדל בטוב החיים האלו אבל יקח מהם הצריך וישלים נפשו כפי מה שאפשר. גם זה ראיתי חכמה תחת השמש וגדולה היא אלי והיא תביא לו להאמין שהוא ראוי שיניח האדם תענוגי זה העולם בעבור שלמות הנפש והוא שכבר ימצא בתחלת הענין קבוץ שכל האדם עם עוזריו עיר קטנה כי מה שנבנה בה הוא מעט ולו מן העוזרים מעט בתחלת הקנין כי האדם בתחלת עניינו ימצא נמשך לרדיפת התאוות ובא אליה מלך גדול והוא הכח המתעורר על אברי האדם וכליו להניעם למה שירצה והוא היצר הרע וסבב העיר הזאת הקטנה לתפשה ולהרסה ובנה עליה מצודים גדולים ומצא בה איש מסכן וחכם והוא השכל ההיולאני. והוא מסכן להיותו נברא משולל מכל המושכלות וגם לא יגיע להם לקנותם כי אם בקושי ואולם שאר הכחות ישיגו משיגיהם בקלות כמו החוש והדומה לו. ומלט הוא את העיר בחכמתו לא בכחו אבל מצד המעלה והחשיבות אשר לדבר יניע השכל אליו ימשול השכל להניע האדם אל מה שירצהו וזה ממה שיראה שהחכמה יותר מעולה מאלו החיים הגופיים עד שמעלתה וחשיבותה יכריח האדם להניח כל אותם הכחות המביאים אותו לאהבת התאוות הגופייות. ואמרתי אני טובה חכמה מגבורה כי החכמה מושלת על זה המלך הגדול עם רב כחו וגבורתו ועם כל זה תמצא אצל רוב האנשים חכמת המסכן בזויה ודבריו בלתי נשמעים וג״כ הנה דברי חכמים יותר נשמעים בנחת למי שלא ימשול עליו יותר מהשמע זעקת המושל בכסילים לכסילים אשר ימשול בהם כי הם לא ישמעו לו מצד הדבר בעצמו אבל מצד משלו עליהם ודברי חכמים יהיו נשמעים לאנשים מצד הדברים ההם. ויתבאר מזה גם כן שטובה חכמה מכלי מלחמה וחוטא אחד שימצא בכחות הגוף יאבד טובה הרבה מהאדם ולזה ראוי לאדם שיכניע כחותיו להשמע אל השכל הנה כמו שזבוב מות יבאיש השמן הרוקח ויביע אותו כן יבאיש סכלות מעט האיש אשר הוא יקר מחכמה ומכבוד שנמצא בו. ועוד סבה אחרת תחייב להמשך אל החכמה והיא שבלב החכם בכל מה שיכוין אליו היא לימינו כי הוא דורך אל הדברים שיכוין אליהם בסבותיהם ולזה יתיישר תמיד בכח התכלית אשר יכוין אליו ואולם לב הכסיל הוא לשמאלו כי הוא כשיכוין לדבר יקרה לו לסכלותו שידרוך בו לפי מחשבתו ימצא לב הכסיל חסר כי הוא לא יתיישר כלו נכח תכלית אחד אבל יתיישר פעם לתכלית אחד ופעם הפכו ולזה להעדר הסדר בפעולותיו יתבאר לכל שהוא סכל. אם רוח המושל תעלה ותתגבר עליך והוא המלך הגדול שקדם זכרו לא תניח מקומך ומדרגתך מיראת החטא והחכמה כי זה המקום הוא לך מרפא לרפא אותך מזה החולי העצום ויניח חטאים גדולים ר״ל שישמור אותך מהם. יש רעה ראיתי תחת השמש כשגגה שיוצא מלפני השליט ר״ל שאין זה מכוון על הכוונה הראשונה והוא שכבר ימצא שבעל הסכלות והוא הסכל יעלה במרום ההצלחה הגופיים ועשירי הדעת ישבו בשפל המדרגה וזה בלתי ראוי שיהיה כן אבל יהיה זה במקרה ובזה יקרה גם כן מרוע הסדור שהעבדים יצליחו וירכבו על סוסים ואדוניהם ישפלו וילכו כעבדים על הארץ אלא שרוע זה הסדור הוא מיוחס אלינו לא אל ה׳ יתברך כי זה יהיה להעדר הדבקות בינו ובין ה׳ יתברך ובהתיר האדם זה הקשר אשר בינו ובין ה׳ יתברך אשר בעבורו הוא מושגח הוא דומה למי שחופר חפירה ויפול בה כי מידו היתה זאת לו ולמי שפורץ הגדר אשר הוא מונע הנחש מגעת בו וישכנו אחר זה הנחש מצד סור הגדר אשר היה מונעו מגעת בו ולא ידמה לזה לבד אבל גם למי שמסיע אבנים ממקום למקום ויוכה בהם בעצמם או למי שבוקע עצים ויכנס מהם קוץ בידו עד שבעצם מעשיו יוזק וזה הוא ההבדל אשר בין הענין והענין הקודם בפסוק שלפני זה רצוני כי הענין ההוא לא יהיה בו ההיזק מעוצם פעולתו אבל במקרה מה והסבה שיהיה הברזל קהה כי לא קלקל פניו ולטש אותם וכן השכל האנושי יהיה קהה ולא יצויירו בו המושכלות כשלא לוטש בכשרון המעשה ומי שיגבר חיילים ויתגבר על הכחות הגופיות יהיה לו יתרון הכשר חכמה ויהיה דבק בה׳ יתברך ויהיה נשמר מפני זה מן הרעות הנופלות בזה המציאות השפל כפי מה שאפשר. אם ישוך הנחש האדם המלחש מפני שלא לחש לחשו מה יתרון לאדם המלחש בזה הלחש אשר הוא יודע ולא נעזר בו בעת הצורך וכן הענין באלו הרעות וזה שאם יבאו אלו הרעות לאדם החכם בעת התירו הקשר בינו ובין ה׳ יתברך מה יתרון לו בחכמתו והוא לא נעזר בה בעת הצורך הנה לזאת הסבה יקרה לחכם שיגיעהו כמקרה הכסיל. והנה כאשר השלים להתיר זה הספק בזה האופן הנפלא שב לשבח החכמה ולגנות הסכלות ואמר שבדברי פי החכם ימצא חן בעיני האנשים כי דבריו יהיו מעטים ונאותים לשומעיהם וינצל מפני זה מהרבה מהרעות ושפתות הכסיל לא די שלא יצילוהו ממקומו׳ הסכנה אבל במקומות אשר הוא בוטח בהם ישחיתוהו ראשית דברי פיהו סכלות כי לא ידע להזהר מלדבר במה שיקשה לשומעו דבריו ואחרית פיהו לא יהיה להתנצל על שגגתו במה שדבר אבל יוסיף על סכלותו סכלות הנה הסכל ידבר דברים הרבה בזולת סדור לא ידע אדם מה שיהיה בפי הסכל ואשר יהיה מאחריו מי יגיד לו והנה הכסיל עצמו אינו יודע בראשית דבריו מה יהיו דבריו ואין סדור להם ולא הגבלה ולזה ימצא בהם מהחסרון הרבה בהכרח. עמל הכסילים תיגע האדם החושב להבין דבריהם כי הכסיל לא ידע ללכת אל עיר ר״ל שאין בדבריו התיישרות לשום תכלית כי לא ידע להתיישר בדבריו אל התכלית אשר יכוין אליו או ירצה בזה עמל הכסיל תיגע אותו כשירצה לדעת החכמה כי לא ידע לדרוך בזה הדרך הראוי ולזה ישאר עם תאוותו תמיד. אוי לו לאדם שהשכל ההיולאני שראוי שיהיה מלכו הוא משרת ועובד היצר הרע ושהכחות אשר ראוי שיעבדו השכל כמו החוש והדמיון והכח הזוכר יהיו רודפים אל התאוות. אשרי אדם שהשכל בו בן חורין ועוזריו הם בלתי רודפים אל התאוות אבל יקחו הצריך לבד מענייני זה העולם בגבורה על הכח המתעורר ולא ברדיפת התאוה אשר שתיית היין היא עניינה. בעצלות האדם ימך הבונה בניינו והוא השכל לא יוכל להשלים בניינו ולקרות אותו ובשפלות ידי האדם מהתעסק בדברים הגבוהים והם מושכלי הנמצאות האלו ישאר בבית בלתי מכוסה כראוי ולא יהיה לו למחסה ולמסתור מזרם הרעות וממטר פחי הזמן. הנה הכסילי׳ הרודפים התאוות עושים המזון לשמחה ולשחוק לא להעמיד גופם והיין לשמח חייהם והנה הכסף יענה את הכל בסוף הענין כי הם יאבדו קנייניהם בזאת ההנהגה או ירצה בזה שהכסף יתן ענין לכל הסכלים לרחף אחר התאוות ולזה אין ראוי שימשך האדם לשלמות הקנין. ולפי שכבר אמר דברי פי חכם השלים לבאר מה שראוי שישמור בו האדם בדבורו ואמר גם במדעך מלך אל תקלל ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר ולא תשען שלא ישמעו דבריך כי הרבה ימצא מי שישמע דבריך ויגיד להם עם שבזה המאמר גם כן כוונה להיישיר האדם שישמע אל השכל שהוא מלכו כמו שקדם ולא יקל בו גם בהתעסקו בצרכי הגוף אבל יהיה תכלית כוונתו בכל דרכיו לעבודתו. שלח לחמך ר״ל מזון שכלך והוא המושכלות על פני המים והוא מרוצת זה הנמצא הטבעי וקח התחלת דרושך ממנו כי ברוב הימים תמצאנו בזה האופן ובזולת זה לא תגיע אליו כי לא יתכן לקנות שום מושכל מזולת לקיחת ההתחלות מן החוש. ואמר ממשל תן חלק בזריעתך לחדש השביעי והוא תשרי וגם לשמיני שהוא מרחשוון כי באלו החדשים יהיו הרבה מהזרעים אשר יהיה מזון האדם בהם כי לא תדע איזה יצליח יותר כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ ואולי ילקה הקודם וישאר המתאחר או ההפך והנה אמר זה שראוי לאדם שישתדל בכל זמנו לקנין השלמות ולא יתרשל מזה. אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו וישחיתו שטף המים קצת הזרעים והם אשר נקצרו בעת ההיא או ישחית הברד שירד מהעבים הזרעים אשר קניהם קשים וישאר השאר ואם יפול עץ בצפון או בדרום מחוזק הרוח הדרומית או הצפונית מקום שיפול העץ שם יהיו קצת הזרעים ההם ויפסדו ולזה ראוי שיזרע הקודם והמתאחר כי הקודם לא ישחיתנו הרוח והמאוחר לא ישחיתנו המים והברד. מי שיירא שהרוח ייבש זרעיו לא יזרע ומי שיראה בעבים ויפחד שיבא ויפסיד קצירו לא יקצור כי יתכן שיבא המטר במקום ההוא או במקום אחר קרוב לו ויפסיד קצירו. כאשר אינך יודע מה דרך הרוח אשר תעבור כי אין הרוח מוחש וכמו העצמים בבטן המלאה שומן שאינם נכרים באיש ההוא כן לא תדע את מעשה האלהים אשר יעשה ולזה אין ראוי שתמנע מלזרוע אבל ראוי שתזרע בבקר ולא תנח ידך מלזרוע בערב כי אינך יודע איזה מהם יכשר יותר או יהיו שניהם כאחד טובים ולזה אמר על צד המשל כי אין ראוי שיתרשל האדם מקנין המושכלות לא בעת בחרותו ולא בעת זקנותו. והנה ערב אור החכמה וטוב לעינים כי בו ישיגו מי שהוא התחלת זה האור והוא ה׳ יתברך כמו שישיגו השמש באמצעות אורו. הנה אם שנים הרבה יחיה האדם בכלם ישמח אם ידרוך להשיג המושכלות כי אי אפשר לו שיגיע אל גבול לא יוכל עוד להוסיף על חכמתו ואף על פי שיש להשגות האנושיות קץ וגבול וזה מבואר למי שעיין בדברינו בראשון ממ״י ולזה ראוי שישתדל בקנין השלמות במושכלות תמיד כפי מה שאפשר ובכלם יזכור את ימי החשך כי הרבה יהיו וכל מה שבא אחר מותו לו מהשלמות הוא הבל ולזה צריך שיזדרז לקנות מהשלמות כפי מה שאפשר לו בעת שיוכל על זה כי אחר המות אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה כמו שקדם: והכלל העולה מהדברים מבואר עם מה שהיישרנו אליו בבאור דברי זאת הפרשה ואין צורך באריכות עוד:

מְצוּדַת דָּוִד לך אכול. רוצה לומר אין מהראוי לך להצטער ולסגף כי לך אכול וגו׳: כי כבר רצה. רוצה לומר וזהו אם כבר רצה האלהים את מעשיך על ידי שעשית הטוב והישר ומעשיך רצויים לפני המקום אז תתענג ותשמח:

מְצוּדַת צִיּוֹן לך. הוא ענין זרוז: כי. אם:

ח בְּכָל־עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל־רֹאשְׁךָ אַל־יֶחְסָר׃

רַשִׁ״י בכל עת יהיו בגדיך לבנים. התקן עצמך בכל שעה במעשה טוב שאם תמות היום תכנס בשלום, ומשל שלמה החכם את הדבר לאדם שהזמינו המלך ליום סעודה ולא קבע לו זמן אם חכם הוא או פקח מיד מכבס כסותו ורוחץ וסך וכן עת מחר עד עת יקרא אל הסעודה יהיו כל שעה בגדיו לבנים והוא רחוץ וסך כך דרשוהו רבותינו במסכת שבת:

אִבְּן עֶזְרָא בכל עת. המפרשים הקדמונים פירשו על ענין אחד והוא אם ידעת שרצה האלהים את מעשיך לך אכול בשמחה לחמך וצריך אתה שיהיו בגדיך לבנים והענין שלא יהיו מעשיך מגואלים וענין ושמן על ראשך אל יחסר שיהיה לו שם טוב וצוהו שיקח האשה ולא ישגה בזרה וכל אשר תמצא ידך לעשות טוב בעוה״ז עשה כי העוה״ב איננו עולם מעשה כי אם עולם הגמול והפירוש הנכון שהפסוקים שיש למעלה ולמטה הם דבקים והוא דברו לב בני האדם כאילו מדבר עם נפשו ולבו הוא כנוי בעד נפשו והוא אכול ושתה ולבוש בגדים נקיים ותסוך תמיד שמן ושמח עם אשה שחשקת בה וכל אלה הם תענוגי הגוף לבדו:

מְצוּדַת דָּוִד בכל עת. גם תתענג במלבוש נקי, ובכל עת יהיו בגדיך לבנים ונקיים, ועל ראשך לא יחסר השמן, כי בכל עת תסוך ראשך בשמן למען התענג:

ט רְאֵה חַיִּים עִם־אִשָּׁה אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ כָּל־יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן־לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר־אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃

רַשִׁ״י ראה חיים עם אשה אשר אהבת. ראה והבן ללמוד אומנות להתפרנס ממנו עם ת"ת אשר בידך: כי הוא חלקך בחיים. אם עשית כן יהיה חלקך זה חיים בעה"ז להתפרנס מן האומנות ובעה"ב שיגיעת שניהם משכחת עון:

מְצוּדַת דָּוִד ראה חיים. עכשיו אמר דרך כלל ראה שיהא חייך חיים, רוצה לומר להתענג בטוב, כי חיי צער לא יקרא חיים: עם אשה. גם אתה תתענג גם האשה אשר אהבת לקחת לך לאשה, לא תהיה עינה צרה בך לכן עמה תתענג כל ימי חיי ההבל אשר קצב ונתן לך המקום לחיות בעולם (וקורא לימי חיי האדם ימי חיי הבל לפי שאינם נצחיים). או רוצה לומר שב בשלום עם אשתך שתהא חייך חיים, כי חיי מריבה לא יקראו חיים: כל ימי הבלך. כן תתנהג כל ימי הבלך: כי הוא. הדבר הזה לבד הוא חלקך בימי החיים ולא יותר: ובעמלך. בכל העמל והטורח שאתה עמל בזה העולם, אין לך בהם חלק רק זה לבד:

י כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה׃

רַשִׁ״י כל אשר תמצא ידך לעשות. רצון קונך בעוד שאתה בכחך עשה: כי אין מעשה וגו'. בשאול לזכותך משתמות ואם עשית כן אין לך שום חשבון בשאול שתדאג ממנו, וכן המקרא מסורס, כי אין מעשה ודעת וחכמה בשאול לרשעים ולא חשבון לצדיקים כשיתנו החוטאים דין וחשבון וכך נדרש במדרש והבא לפותרו בלא סירוס כמשמעו פותר חשבון לשון מחשבה מה יוכל עוד לעשות להפטר מן הדין:

אִבְּן עֶזְרָא כל אשר. כל מה שתמצא לעשות מדברי תענוג עשה כי מעשה ולא חשבון על מעשה או מחשבה ודעת וחכמה בשאול שהוא הקבר כי ימצא שאול לצדיקים עמו כי ארד אל בני אבל שאולה:

רַלְבַּ״ג כי אין מעשה וחשבון. הוי״ו היא ללא ענין כטעם וי״ו ורכב וסוס שהרצון בו רכב וסוס. והרצון בזה כי אחר המות אין לך שום מעשה בקניית מושכלות לא בחשבון שהם חכמות הלמודיות ולא בדעת שהיא חכמת הטבע ולא בחכמה שהיא חכמת האלהות כי היודע בה נקרא חכם כמו שזכר הפלוסוף במה שאחר הטבע או ירצה בזה ותהיה וי״ו מלת וחשבון לענין כי אחר המות אין שם כשרון המעשה ולא השגת אחת מאלו החכמות השלשה שזכרנו שהם חשבון ודעת וחכמה.

מְצוּדַת דָּוִד כל אשר וגו׳. עודך חי עשה כל אשר תשיג ידך לעשות בכחך, הן מעשה המצות הן מעשה התענוגים: כי אין מעשה וגו׳ בשאול. כי כשתהיה בקבר אין שם מעשה התענוג ומחשבת בינה ודעת חכמה: אשר אתה הולך שמה. לפי שבכל עת מתקרב יום המיתה לבוא אל הקבר, לזה אמר אשר אתה הולך שמה, באלו הולך להתקרב אל הקבר:

מְצוּדַת צִיּוֹן תמצא. תשיג ותוכל: וחשבון. מחשבת בינה: בשאול. בקבר:

יא שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת־הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן כִּי־עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת־כֻּלָּם׃

רַשִׁ״י שבתי וראה. כמו זכר ווי"דונט בלע"ז: לא לקלים המרוץ. לא עמדה לעשאל קלותו משהגיע פקודתו: ולא לגבורים המלחמה. לא עמדה לאבנר גבורתו משהגיע יומו: וגם לא לחכמים לחם. כגון אני שהיה לחמי ליום (מלכים א ד) ששים כור סולת וגו' ועכשיו זה חלקי מכל עמלי מקלי ומקידה: וגם לא לנבונים עושר. כגון איוב בתחלה (איוב א) ויהי מקנהו וגומר כשבאה שעתו אמר (שם יט) חנוני אתם ריעי: ולא ליודעים חן. הרי משה אין יודע ונבון ממנו בישראל ולא מצא חן בתפלתו שיכנס לארץ: כי עת ופגע. כמשמעו, ד"א כי עת יקרה אותם והפגיעה והתחינה יהיו רגילין בהם שלא יבואו לדברים הללו:

אִבְּן עֶזְרָא שבתי. אמר שלמה שבתי וחזרתי בי ששבחתי השמחה וכי הטוב שיבקש האדם התענוג בעבור שלא יוכל אדם לשמוח בהונ״ז ולא יתענג בו כי ראיתי קלים יכשלו ושאין להם כח לרוץ יברחו וימלטו: ולא לגבורים המלחמה. כענין וגבור לא ינצל ברב כח: וגם לא לחכמים לחם. שהיה ראוי להיותם מושלים בכסילים ויהיו רשים והדבר הפוך ברוב: וגם לא ליודעים חן. בענין הממשלה שיאהבו אותו ויסורו אל משמעתו: כי עת ופגע יקרה את כלם. ענין כלם החכמים והכסילים והגבורים והחלשים והנכון בעיני כי כלם ישוב על אלה הנזכרים לבדם והענין כי אין יכול׳ ביד בן אדם לעשות זה והראיה כי החכמים בעלי הדעות אבות המלאכו׳ אין להם לחם והאומרים כל אשר תמצא ידך לעשו׳ בכחך עשה הוללות ודבר לא יקום ופירוש עת מה שיש במתכונת המערכת העליונה הראשונה ופירוש פגע פגיעת אחד מן המערכת באחד מהשבעה שהוא החצי וחציו לפניו ואחריו ושלישיתו וחציו לפניו ואחריו ודע כי מלת עת חסרת נו״ן ועתה אבאר דע שאין בלשון הקדש אות מתהפך ומתחלף ומובלע ונוסף ונעד כי אם אותיו׳ אהו״י כאשר פירש ר׳ יהודה ברבי דוד בעל הדקדוק ז״ל ואות הנו״ן ימצא בראש מובלע וחסר וכן באמצע ובסוף כמו נסע שבולע הנו״ן בדגש ויסע וכן וישא ויתן ויטע וידר ויפול ויגוף ויבול עלהו ובפועל יראו הנוני״ם כלם נוסע נושא נותן נוטע נודר נופל נוגף נובל ובציווי יחסרו הנוני״ן כמו קומו סעו שאו את ראש תנו יד לה׳ ופעמים ישארו הנוני״ן על מתכונתם כמו נפלו עלינו ובאמצע ימצא מובלע בנו״ן שני במלת שתי כי הוא מן ולא אשנה לו וכן בת חסרת נו״ן בן וכן עת הוא ענת וכמוהו בדברי קדמונינו ז״ל עונה וכן בלשון ארמית וכעץ וכענת ודגשו׳ תי״ו עתו להתבלע הנו״ן כדגשו׳ תי״ו התו ונו״ן אני במלת אתה וכן חטים ושניהם נראים בארמי׳ ותי״ו אמתו כי שרשו מן אמונה והתי״ו לשון נקבה ויורה עליו ותהי האמת נעדרת וכן תי״ו עת לשון נקבה ויורה עליו ועל זה הדקדוק ישאר לעות את יעף לבדו ולא יהיה לו חבר במקרא:

רַלְבַּ״ג לא לחכמים לחם. ר״ל היודעים להשתדל באסיפת די מחסורם בחכמה. ולא לנבונים עושר. רוצה לומר הממציאים בתבונה תחבולות רבות לאסיפת הקניינים. ולא ליודעים חן. רוצה לומר היודעים בחכמות המדינות המיישרת האדם אל המדות החשובות.

מְצוּדַת דָּוִד שבתי וראה. חזרתי וראיתי בעולם אשר הרדיפה לא הועילה לקלי המרוץ, כי לא נמלטו בנוסם מפני הרודף: ולא לגבורים המלחמה. הגבורה לא הועילה לגבורים להיות להם נצחון המלחמה: לא לחכמים לחם. לא הועיל החכמה לחכמים להשיג לחם מאכלם: לא לנבונים עושר. התבונה לא הועילה לנבונים להשיג העושר: לא ליודעים חן. הידיעה לא הועילה אל היודעים ידיעות רבות מוחלפות למצוא על ידם חן בעיני הבריות: כי עת ופגע. עת רעה ופגיעות מות יקרה את כולם הקלים והגבורים וכו׳:

מְצוּדַת צִיּוֹן כי. אשר: המרוץ. מלשון ריצה ורדיפה: ופגע. ענינו מכת מות כמו גש פגע בו (ש״ב א טו): יקרה. מלשון מקרה:

יב כִּי גַּם לֹא־יֵדַע הָאָדָם אֶת־עִתּוֹ כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח כָּהֵם יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם לְעֵת רָעָה כְּשֶׁתִּפּוֹל עֲלֵיהֶם פִּתְאֹם׃

רַשִׁ״י כדגים שנאחזים במצודה. כדגים גדולים שנאחזים במצודה גרועה וחלוש' ופירשו רבותינו היא חכה שאינה אלא כמין מחט ודג גדול נלכד בה: כהם יוקשים בני האדם. במכשול קטן וחלש כמו המצודה הרעה והפח נכשלים בני אדם בעת פקודת רעתם כשבא עתם ליפול הרעה עליהם פתאום במצודה רעה מלאווי"שה בלעז: כהם. כמותם:

אִבְּן עֶזְרָא כי גם. אמר כי העת והפגע ימנענו שיעשה מה שיחפוץ ועוד דבר אחר קשה שיתכן שיגיע אליו המות פתאום והוא לא ידע ודמה בני אדם לדגים ולצפרים שלא ידעו עד שנפלו ולא יוכלו להנצל: ומלת יוקשים. שם התואר אמר רבי יהודה בעל הדקדוק ז״ל ארבעה מלות במקרא ואין להם חמישי׳ שהם על משקל פועלים והם פעולים ואלה הם והסנה איננו אוכל אם אותי לוקח מאתך ורגל מועדת כהם יוקשים בני האדם והוסיף ר׳ יונה נ״ע מלה אחרת חמשי׳ והיא לנער היולד ואמר רב שמואל הנגיד כי ה״א היולד במקום אשר כה״א ההוללה ובא פועל עבר במקום עתיד אמר רבי משה הכהן נ״ע כי ארבעה הם בלבד לכן תוסר מלת מועדת מן החשבון ותהיה תחתיה מלת היולד בעבור היו׳ בחשבונם יוקשים ותוכל ולוקח ויולד מהפעלים היוצאים ומועדת מהפעלים העומדים ואמר כי השור״ק במקום חול״ם והיה ראוי להיות על משקל ובחומה היא יושבת ומ״ם פתאום נוסף וממנו פתאים וכן שלשום ויותר נכון היות המ״ם סימן היום ותמול:

מְצוּדַת דָּוִד כי גם. טרם בוא העת והפגע לא ידע האדם עת בואם, כי פתאום יבואו: כדגים. כמו הדגים שנאחזים פתאום במצודה רעה ומכאיבה, וכמו הצפרים האחוזות פתאום בפח: כהם. כמו אלו כן בא פתאום מוקש על בני האדם לעת בוא הרעה, כשתפול עליהם פתאום:

מְצוּדַת צִיּוֹן שנאחזים. מלשון אחיזה ולכידה: במצודה. מלשון צייד, והוא כעין רשת שצדין בו: רעה. רוצה לומר מכאיבה: בפח. הוא הרשת: כהם. כמותם: יוקשים. מלשון מוקש:

יג גַּם־זֹה רָאִיתִי חָכְמָה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וּגְדוֹלָה הִיא אֵלָי׃

אִבְּן עֶזְרָא גם זו. בעבור שאמר וגם לא לחכמים לחם אמר הפך הדבר להלל החכם:

מְצוּדַת דָּוִד גם זה ראיתי. על שאמר למעלה לא לחכמים לחם, חזר להלל את החכם וכאומר אף שאין החכמה מועיל להשיג את הלחם, עם כל זה אין להשליך את החכמה מנגד, כי גם זה ראיתי מדבר חכמה בזה העולם: וגדולה. החכמה הזאת חשובה היא אצלי:

יד עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט וּבָא־אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים׃

אִבְּן עֶזְרָא עיר קטנה. המפרשים הקדמונים אמרו כי זה על דרך משל ועיר קטנה גופו של אדם ואנשים בה מעט בעלי כח התולדות משרתי הנפש ומלך גדול יצה״ר והאיש המסכן הוא השכל והנכון שאינו מדבר על דרך משל כי אם כמשמעו וענינו על החכם שאין לו לחם והוא בעצמו מה לעני יודע אע״פ שלא תועילנו חכמתו בעוה״ז ע״ד הרוב גם יש פעמי׳ שתועיל חכמתו יותר ממלכות אמר עיר קטנ׳ כנגד וסבב אותה מלך גדול בעם רב ואנשי׳ בה מעט והיא במקו׳ נמוך שיוכל לבנו׳ עליה מצודי׳ וגבוהי׳ ממנה והנה אין ספק שתלכד ואין מציל: ומלת מצודים. כמו למצד דוד מצודת ציון והמ״ם שרש:

מְצוּדַת דָּוִד עיר קטנה. ראיתי עיר קטנה, ודבר קל הוא לכבוש עיר קטנה הואיל ואפשר לסבבה: ואנשים בה מעט. להלחם מול האויב הבא עליה: ובא אליה. לכבשה: מלך גדול. רוצה לומר בעם רב: ובנה עליה. ממעל לה וגבוהים ממנה בנה מבצרים גדולים בקומה, למען יעלו עליהם להשליך למטה לתוך העיר אבנים וכלי משחית וכאומר בהיות כן אין ספק שתלכד העיר:

מְצוּדַת צִיּוֹן מצודים. כמו מצדות סלעים (ישעיה לג טז):

טו וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם וּמִלַּט־הוּא אֶת־הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת־הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהּוּא׃

רַשִׁ״י ואדם לא זכר. לא היה חושבו לכלום:

אִבְּן עֶזְרָא ומצא בה איש מסכן. הוא שם התואר ומסכנו׳ הוא השם והמ״ם נוסף וזו הלשון ידוע׳ בארמי׳ וענין ואדם לא זכר שלא היה לאותו החכם המסכן זכר בפי אנשי העיר לפנים קודם שימלט אותם יש מדקדקים אמרו כי הזכר אינו בפה והענין כי כל זכר ויזכור הוא זכירת הלב ומלת אזכירה שהוא מן הבנין הכבד הוא בפה והוצרכו לפרש כן ולא זכר שר המשקים שלא עלה על לבו ומלת וישכחהו ענין כפול ויותר נכון הוא בעיני להיות מלת זכירה פעם בלב ופעם בפה ויורה עליו ומשא ה׳ לא תזכרו עוד שענינו ולא תזכרו עוד לי בפה משא ה׳ כי מה ענין לא יעלה על לבבכם זכר משא:

מְצוּדַת דָּוִד ומצא בה. ונמצא בתוך העיר איש דל שהיה חכם ביותר, והוא בחכמתו מלט את העיר מיד המלך הבא עליה: ואדם. קודם שמלט את העיר לא זכר מי מבני האדם את האיש המסכן ההוא, כי היה נבזה בעיני כל ולא עלה זכרונו בפי אנשים, וכאומר אם היה נחשב מתחלה בעבור החכמה לא היה פלא כל כך מה שמלט את העיר, כי החשיבות הועילה אל החכמה, אבל הואיל ולא היה נחשב לכלום, אם כן החכמה לבדה עשתה את זאת:

מְצוּדַת צִיּוֹן מסכן. עני ורש כמו ילד מסכן (לעיל ד יג):

טז וְאָמַרְתִּי אָנִי טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים׃

רַשִׁ״י ואמרתי אני. בראותי כן טובה חכמה מגבורה והרי חכמתו של זה בזויה לכולם ועכשיו כולם נמלטו על ידו, ומדרש אגדה עיר קטנה זה הגוף: ואנשים בה מעט. אלו איבריו של אדם: מלך גדול. זה יצר הרע שכל איבריו מרגישים בו: איש מסכן. יצר טוב:

אִבְּן עֶזְרָא ואמרתי אני טובה חכמה מגבורה. אע״פ שחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעי׳ לכן בשע׳ הצורך תעשה החכמ׳ מה שלא יוכלו לעשו׳ הגבורי׳ ותהי׳ מלת וחכמה חסרת אם כאילו אמר ואם חכמת המסכן בזויה כמו וצמית והלכת אל הכלים ואם צמית ורבים כמו הם:

מְצוּדַת דָּוִד ואמרתי. בראותי כן אמרתי טובה החכמה יותר מן הגבורה, הואיל ועל ידי החכמה נמלטה העיר מיד המלך הגבור: וחכמת המסכן בזויה. כאשר הנה החכמה לבדה עשתה את זאת, כי חכמת המסכן היא בזויה ודבריו אינם מקובלים ולא קנה החשיבות בעבור החכמה, ואם כן לא היה בו חשיבות שתועיל אל החכמה למלט את העיר:

יז דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים׃

רַשִׁ״י בנחת נשמעים. מקובלים הם לבריות: מזעקת מושל בכסילים. מלכי האומות ע"א, משה נפטר זה כמה שנים ועדיין גזירותיו מקובלים על ישראל וכמה מלכי האומות גוזרים גזירות על ישראל ואין דבריהם מתקיימין:

אִבְּן עֶזְרָא דברי. יש מפרש הפסוק הראשון כך טובה חכמה מגבורה ואילו היתה חכמת המסכן בזויה אף כי יותר נשמעי׳ דבריו שהוא מדבר בשפלו׳ קול ונחת מדברי מושל בכסילים בצעקה כי דברי החכם כמסמרו׳ נטועים בנפש וי״א דברי חכם אחד אינם נשמעים עד שיתחברו וי״א כי אלה החכמים הם עשירים והנכון בעיני שאינו מדבר על על עת אחת כמו שפירשתי ואם חכמת המסכן בזויה יש עת שישמעו דבריו יותר מדברי המלך:

מְצוּדַת דָּוִד בנחת נשמעים. אף כי ידבר בנחת מבלי זעקה, המה נשמעים ומקובלים: מזעקת. יותר מדברי זעקת מושל הנחשב בין הכסילים, רוצה לומר אחד מהכסילים (הדבר הנאמר בזעקה מזרז יותר מדבר הנאמר בנחת ובשפלות קול):

מְצוּדַת צִיּוֹן בנחת. רוצה לומר בשפלות קול:

יח טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה׃

רַשִׁ״י טובה חכמה מכלי קרב. חכמתה של סרח שנאמר (שמואל ב כ) ותבא האשה אל העם בחכמתה עמדה להם יותר מכלי קרב שהיה בידם להלחם עם יואב: וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. אילולי שהרגה לשבע בן בכרי היו כולם אבודים על ידו, ד"א וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, הרי שהיו ישראל מחצה צדיקים ומחצה רשעים ובא אחד וחטא ועשאן מרובים נמצא שהכריע את כולם לחובה:

אִבְּן עֶזְרָא טובה. החכמה אינה צריכה לכלי קרב וכבר אמר טובה חכמה מגבורה מגבורת הלב ויותר תציל ותגן מכלי קרב לגבור והנה נמצאת החכמה תציל בעליה ואחרים עמו כמו אנשי עיר קטנה והפך זה וחוטא אחד יאבד טובה הרבה וישוב על מושל בכסילים:

מְצוּדַת דָּוִד טובה חכמה. יותר תועלת בא מן החכמה, ממה שבא מכלי קרב, כי על ידי החכמה יוכל יותר להנצל מן המיתה ממה שינצל על ידי כלי קרב: וחוטא אחד. אם מבעלי החכמה נמצא חוטא אחד, אזי רבים מושכים ידיהם מן החכמה באומרם מה הועילה החכמה לזה החוטא, אם כן החוטא הזה יאבד טובה הרבה, כי על ידו רבים משכו ידיהם מן החכמה המביא טובה:

מְצוּדַת צִיּוֹן מכלי קרב. כלי מלחמה כמו המלמד ידי לקרב (תהלים קמד א):

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.