Exodus 22 — שְׁמוֹת כב
פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים
גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים
א אִם־בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים׃
רַשִׁ״י
אם במחתרת. כְּשֶׁהָיָה חוֹתֵר אֶת הַבַּיִת: אין לו דמים. אֵין זוֹ רְצִיחָה, הֲרֵי הוּא כְמֵת מֵעִקָּרוֹ; כָּאן לִמְּדַתְךָ תוֹרָה "אִם בָּא לְהָרְגְּךָ, הַשְׁכֵּם לְהָרְגוֹ" וְזֶה לְהָרְגְּךָ בָּא, שֶׁהֲרֵי יוֹדֵעַ הוּא שֶׁאֵין אָדָם מַעֲמִיד עַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁנּוֹטְלִין מָמוֹנוֹ בְּפָנָיו וְשׁוֹתֵק, לְפִיכָךְ עַל מְנָת כֵּן בָּא שֶׁאִם יַעֲמֹד בַּעַל הַמָּמוֹן כְּנֶגְדוֹ יַהַרְגֶנּוּ (סנהדרין ע"ב):
אוּנְקְלוֹס
אִם בְּמַחְתַּרְתָּא יִשְׁתְּכַח גַנָבָא וְיִתְמְחֵי וִימוּת לֵית לֵהּ דָם:
אִבְּן עֶזְרָא
אם במחתרת ימצא הגנב. בלילה כי ביום לא יחתור והכתוב הבא אחריו לעד. אם זרחה השמש: ופי' אין לו דמים. אין על הורגו שפיכות דמים. ויש לתמוה מן המפרשים דמים חיים אם כן מה הוא איש דמים. דמיו בו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אם במחתרת ימצא הגנב. לשון במחתרת שחתר בחשך בתים. אין לו דמים. אין לו חיוב מיתה למי שימיתנו שהרי בודאי כיון שהוא נכנס בלילה על עסקי נפשות בא שאם יעמוד בעל הבית כנגדו להציל ממונו הרי הוא הורגו לבעל הבית.
ב אִם־זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם־אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ׃
רַשִׁ״י
אם זרחה השמש עליו. אֵין זֶה אֶלָּא כְמִין מָשָׁל: אִם בָּרוּר לְךָ הַדָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׁלוֹם עִמְּךָ, כַּשֶּׁמֶשׁ הַזֶּה שֶׁהוּא שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, כָּךְ פָּשׁוּט לְךָ שֶׁאֵינוֹ בָא לַהֲרֹג אֲפִלּוּ יַעֲמֹד בַּעַל הַמָּמוֹן כְּנֶגְדּוֹ, כְּגוֹן אָב הַחוֹתֵר לִגְנֹב מָמוֹן הַבֵּן, בְּיָדוּעַ שֶׁרַחֲמֵי הָאָב עַל הַבֵּן וְאֵינוֹ בָא עַל עִסְקֵי נְפָשׁוֹת (שם): דמים לו. כְּחַי הוּא חָשׁוּב, וּרְצִיחָה הִיא אִם יַהַרְגֶנוּ בַּעַל הַבַּיִת: שלם ישלם. הַגַּנָּב מָמוֹן שֶׁגָּנַב וְאֵינוֹ חַיָּב מִיתָה; וְאֻנְקְלוֹס שֶׁתִּרְגֵּם אִם עֵינָא דְּסַהֲדַיָּא נְפָלַת עֲלוֹהִי, לָקַח לוֹ שִׁטָּה אַחֶרֶת, לוֹמַר, שֶׁאִם מְצָאוּהוּ עֵדִים קֹדֶם שֶׁבָּא בַּעַל הַבַּיִת, וּכְשֶׁבָּא בַּעַל הַבַּיִת נֶגְדּוֹ הִתְרוּ בוֹ שֶׁלֹּא יַהַרְגֵהוּ, דמים לו – חַיָּב עָלָיו אִם הֲרָגוֹ, שֶׁמֵּאַחַר שֶׁיֵּשׁ רוֹאִים לוֹ, אֵין הַגַּנָּב הַזֶּה בָא עַל עִסְקֵי נְפָשׁוֹת, וְלֹא יַהֲרֹג אֶת בַּעַל הַמָּמוֹן:
אוּנְקְלוֹס
אִם עֵינָא דְסַהֲדַיָא נְפָלַת עֲלוֹהִי דְמָא לֵהּ שַׁלָמָא יְשַׁלֵם אִם לֵית לֵהּ וְיִזְדַבַּן בִּגְנֻבְתֵּהּ:
אִבְּן עֶזְרָא
אם זרחה השמש. שלם ישלם. שב אל הכתוב למעלה חמשה בקר ישלם וגו'. כמו לעם נכרי. ואף לאמתך תעשה כן. כי הוא שב אל הפסוק העליון. הענק תעניק לו: ונמכר בגנבתו. בעבור גניבתו:
רַמְבַּ״ן
אם זרחה השמש עליו אין זה אלא כמין משל וכו' (לשון רש"י וכדמסיים להלן) ואונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות כ״ב:ב׳) שתרגם אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי, לקח לו שטה אחרת לומר שאם מצאוהו עדים קודם שבא בעל הבית, וכשבא בעל הבית כנגדו התרו בו שלא יהרגנו דמים לו, חייב עליו אם הרגו, מאחר שיש להם רואים שאין הגנב בא על עסקי נפשות ולא יהרוג את בעל הבית. לשון רש"י. (רש"י על שמות כ״ב:ב׳) ואני תמה, שהרי כשאמר למעלה אין לו דמים, לפטרו על הריגתו, ודאי בשהתרו בו, שאין רוצח חייב מיתה לעולם אלא בהתראה. ואם תאמר שלא בא הכתוב אין לו דמים אלא להתיר לו דמו מידי שמים, לומר שמותר להרגו, זה איננו אמת, אלא הכתוב הראשון פוטרו בכל ענין, מידי שמים ומב"ד בהתראה, והשני מחייבו בדין שניהם: ואולי יתכוין הרב לומר שאם מצאוהו עדים קודם שבא בעל הבית והכירוהו, והגנב ידע בהם, אינו בא על עסקי נפשות עכשיו, שכבר ראה שהכירוהו העדים, ואם יהרוג יבאו עדים לב"ד ויהרגוהו וזה טעם אם זרחה השמש עליו, כי בלילה שלא הכירוהו העדים יהרגנו לבעל הבית ויברח: ועל דעתי נתכוון אונקלוס לומר שאם יצא הגנב מן המחתרת, ובא זה לומר עליו יש לו עדים שבא במחתרת, דמים לו כשאר החיים, ואינו מותר להרגו, ואם הרגו נהרג עליו, אבל ישלם אם לקח משם דבר ואמר הכתוב אם זרחה השמש עליו, שדבר בהווה, שדרך באי מחתרת לבא בלילה, שאין אדם מכיר בהם, וההורגן שם פטור ומותר, אבל המתעכב שם עד זרחה השמש עליו הוא מיטמר ויוצא ובורח לנפשו. ואם בא לחייבו על פי עדים אינו מתחייב מיתה לא בב"ד ולא ביד בעל הבית: ואם כן על דעת האומר בתלמוד (סנהדרין עב) שהבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור בדמים קננהו, יהיה שלם ישלם אם אין לו ונמכר בגנבתו חוזר למעלה אל כי יגנוב איש (שמות כ״א:ל״ז), כדרך ואף לאמתך תעשה כן (דברים טו יז): ודרך הפשט ידועה, יאמר, שאם חתר בחשך בתים ונמצא במחתרת בלילה יהרג, ואם זרחה השמש על הגנב ואדם רואהו ומכירו, לא יהרג, אבל ישלם מה שגנב והוציא משם ביום וטעם השמש, האור לעיני הרואים, וכן לעיני השמש הזאת (שמואל ב י״ב:י״א), בגלוי. וטעם הדין הזה כאשר הזכרנו, כי זה יהרוג את בעל הבית, וזה יברח ממנו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אם זרחה השמש עליו. כלומר שנכנס שם ביום או שנתעכב שם עד הבקר שהתפשטה השמש בעולם.
דמים לו. חיוב מיתה יש לכל מי שימיתנו לפי שלא נמצא שבא על עסקי נפשות ובודאי לא יהרוג שכבר הוא יודע שהכל יודעין בו ויתפשוהו להריגה. והזכיר בלשון נקבה אם זרחה השמש ולא אמר אם זרח כי כן דרך הכתוב להזכיר בלשון נקבה כשרוצה לדבר בזמן שהשמש מתפשטת בעולם ומתרחבת ברוחב חללו, וכן (שמואל ב יב) לעיני השמש הזאת, וכשהוא מתחיל לזרוח ורוצה לצאת ולהתנוצץ בזהרו נקרא בלשון זכר כלשון (בראשית לב) ויזרח לו השמש, וכתיב (שם יט) השמש יצא על הארץ, וכתיב (תהלים יט) ישיש כגבור לרוץ אורח, וע"כ הזכיר בכאן בלשון נקבה יאמר שאם התפשטה השמש בעולם שהוא יודע שיתפש ולא יוכל להנצל מידם דמים לו למי שימיתנו ויש לו לשלם מה שגנב, אם אין לו ונמכר בגנבתו.
סְפוֹרְנוֹ
ונמכר בגנבתו. כי לולא זה היו רוב דלת העם גנבים, שאם יפסידו הגנבה או יאכלוה אין אומר השב, מבלי אין בידם לשלם, ותמלא הארץ חמס:
ג אִם־הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד־חֲמוֹר עַד־שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם׃
רַשִׁ״י
המצא תמצא. בִּרְשׁוּתוֹ, שֶׁלֹּא טָבַח וְלֹא מָכַר: משור עד חמור. כָּל דָּבָר בִּכְלַל תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים, בֵּין שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בְּמִקְרָא אַחֵר "עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה … יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ" (בבא קמא ס"ב): חיים שנים ישלם. וְלֹא יְשַׁלֵּם לוֹ מֵתִים, אֶלָּא חַיִּים אוֹ דְּמֵי חַיִּים (מכילתא):
אוּנְקְלוֹס
אִם אִשְׁתְּכָחָא יִשְׁתְּכַח בִּידֵהּ גְנֻבְתָּא מִתּוֹר עַד חֲמַר עַד אִמַר דְאִנוּן חַיִין עַל חַד תְּרֵין יְשַׁלֵם:
אִבְּן עֶזְרָא
אם המצא. זה הפסוק כולל כל בהמה. חכמים קבלו גזירת הכתוב לתשלומי ארבעה וחמשה בשור ושה בלבד:
אוֹר הַחַיִּים
אם המצא תמצא. טעם הכפל - לומר: אחת, לגופה שבאו עדים שגנבה, וב', לומר שמצאוה בעין אצלו. אבל זולת זה יתחייב בד' וה' שכל שאינה בידו בחזקת מכורה או שחוטה, ולא אמר הכתוב שנים לבד אלא בנמצאת. ותדע שלאו דוקא מכר או טבח אלא הוא הדין נתן או אבד כל שיצתה מרשותו, וכן מוכח בש"ס להדיא, והוא הדין הקדיש. וראיתי לדייק מכאן שאם גנב מעובד כוכבים ומזלות אין בו דין ואם אין לו ונמכר בגניבתו שאמר בסמוך ממה שאמר סמוך לונמכר בגניבתו אם המצא תמצא וגו' שנים ישלם ואמר הכתוב בדין תשלומי ב' לרעהו ולא לעובד כוכבים ומזלות כמו שדרשו ז"ל (מכילתא) הא למדת כי דין ונמכר בגניבתו האמור בענין אין הכתוב מדבר אלא בגנב מישראל ולא מעובד כוכבים ומזלות ולא מהקדש, והם דברי רמב"ם בפ"ג מהלכות גניבה ולא מצאו לו שם טעם והנה הוא:
ד כִּי יַבְעֶר־אִישׁ שָׂדֶה אוֹ־כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת־בעירה [בְּעִירוֹ] וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם׃
רַשִׁ״י
כי יבער, את בעירה ובער. כֻּלָּם לְשׁוֹן בְּהֵמָה, כְּמוֹ אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ (במדבר כ'): כי יבער. יוֹלִיךְ בְּהֵמוֹתָיו בְּשָׂדֶה אוֹ בְכֶרֶם שֶׁל חֲבֵרוֹ, וְיַזִּיק אוֹתוֹ בְאַחַת מִשְּׁתֵי אֵלּוּ, אוֹ בְשִׁלּוּחַ בְּעִירוֹ אוֹ בְּבִעוּר, וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ "וְשִׁלַּח" הוּא נִזְקֵי מִדְרַךְ כַּף רֶגֶל, "וּבִעֵר" הוּא נִזְקֵי הַשֵּׁן, הָאוֹכֶלֶת וּמְבַעֶרֶת (בבא קמא ב'): בשדה אחר. בְּשָׂדֶה שֶׁל אִישׁ אַחֵר: מיטב שדהו … ישלם. שָׁמִין אֶת הַנֶּזֶק, וְאִם בָּא לְשַׁלֵּם לוֹ קַרְקַע דְּמֵי נִזְקוֹ, יְשַׁלֵּם לוֹ מִמֵּיטַב שְׂדוֹתָיו – אִם הָיָה נִזְקוֹ סֶלַע, יִתֵּן לוֹ שְׁוֵה סֶלַע מֵעִדִּית שֶׁיֵּשׁ לוֹ; לִמֶּדְךָ הַכָּתוּב שֶׁהַנְּזָקִין שָׁמִין לָהֶם בְּעִדִּית (מכילתא, בבא קמא ו'):
אוּנְקְלוֹס
אֲרֵי יאכִיל גְבַר חֲקַל אוֹ כְרָם וִישַׁלַח יָת בְּעִירֵהּ וְיֵיכוּל בַּחֲקַל אָחֳרָן שְׁפַר חַקְלֵהּ וּשְׁפַר כַּרְמֵהּ יְשַׁלֵם:
אִבְּן עֶזְרָא
כי יבער. גם זה דבק באשר למעלה שהזכיר שיבא הנזק על יד השור. ואומר כי יבער איש מגזרת אנחנו ובעירנו. והוא מהבנין הדגוש: וטעם ובער בשדה אחר. אדם אחר. וכמוהו ואתם בערתם הכרם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. הוכיחו רז"ל מכאן הנזקין שמין להם מן העדית שאם היית אומר בבינונית או בזבורית יהיה כל אחד ואחד גוזל את חברו עדית שלו וישלם מן הזבורית או מן הבינונית, לכך אמרה תורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם שיתחייב לשלם לנגזל מן העדית שלו, כדי שיאמר מפני מה אני גוזל וחומס למחר ב"ד יורדין לנכסי ונוטלין שדה נאה שלי וסומכין על מה שכתוב בתורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, וזה ששנינו הנזקין שמין להם בעדית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזבורית, דין בעל חוב שיהיה נפרע מן הזבורית מן התורה שנאמר (דברים כד) בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה, מה דרכו של בעל הבית להוציא פחות שבכלים, אבל תקנו חכמים שיהא נפרע מן הבינונית שאם תאמר מן הזבורית תנעול דלת בפני לוין, כתובת אשה בזבורית מה טעם שיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא.
סְפוֹרְנוֹ
כי יבער איש שדה או כרם. בתוך שלו: ובער בשדה אחר. אף על פי שיצאה הבהמה מאליה אל שדה אחר: מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. שהשן והרגל מועדות ברשות הניזק (קמא פרק ראשון):
אוֹר הַחַיִּים
(ד) כי יבער איש וגו'. יתבאר על דרך מה שאמרו בהכונס - אמר רב: המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו וכו' חייב, ואמרו שם: אפילו קם לה באפה, ואפילו הכישה - חייב,
והוא אומרו: כי יבער איש, פירוש, אפילו אם [אין] הבעיר שלו. ואומרו: ושילח את בעירו, פירוש, ואפילו לא העמיד ולא קם לה באפה ולא הכישה, אלא ששלחה לנפשה, ולא שמרה מלכת, והיא מעצמה ביערה בשדה הזולת, אם הבהמה שלו כאומרו בעירה בכינוי - חייב מיטב וגו':
ה כִּי־תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת־הַבְּעֵרָה׃
רַשִׁ״י
כי תצא אש. אֲפִלּוּ מֵעַצְמָהּ (בבא קמא כ"ב): ומצאה קצים. קרדו"נש בְּלַעַז: ונאכל גדיש. שֶׁלִּחֲכָה בַּקּוֹצִים עַד שֶׁהִגִּיעָה לַגָּדִישׁ אוֹ לַקָּמָה הַמְחֻבֶּרֶת בַּקַּרְקַע: או השדה. שֶׁלִּחֲכָה אֶת נִירוֹ וְצָרִיךְ לָנִיר אוֹתָהּ פַּעַם שְׁנִיָּה (בבא קמא ס'): שלם ישלם המבער. אַעַ"פִּ שֶׁהִדְלִיק בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וְהִיא יָצְאָה מֵעַצְמָהּ עַל יְדֵי קוֹצִים שֶׁמָּצְאָה, חַיָּב לְשַׁלֵּם, לְפִי שֶׁלֹּא שָׁמַר אֶת גַּחַלְתּוֹ שֶׁלֹּא תֵצֵא וְתַזִּיק:
אוּנְקְלוֹס
אֲרֵי תִתַּפַּק נוּר וְיַשְׁכַּח כּוּבִין וְיֵיכוּל גְדִישִׁין אוֹ קֳמָא אוֹ חַקְלָא שַׁלָמָא יְשַׁלֵם דְאַדְלֵק יָת דְלֶקְתָּא:
אִבְּן עֶזְרָא
כי תצא אש. גם זה דבק כי ידבר על נזק השדה: וטעם המבעיר. אינו כמו כי יבער איש. אע"פ שהם מבנין אחד. כי מלת אש תורה עליו וזאת הדרך צחות בל' הקדש לאמר מלה שוה והוא משני טעמים. כמו בלחי החמור חמור חמורתים. רוכבים על שלשים עיירים ושלשים עיירים להם. וזאת השנית ערים והעיד להם יקראו חות יאיר:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
כי תצא אש. מעצמה. שלם ישלם המבעיר את הבערה. שמי שהבעיר את האש היה סבה שאלמלא הוא שהבעיר את האש לא היתה האש יוצאה מעצמה ושורפת את הגדיש או הקמה, ודרשו רז"ל מקרא זה בבבא קמא על חורבן בהמ"ק שכתוב שם (ישעיה סד) בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשרפת אש ואנו גרמנו שקלקלנו והבטיחנו הקב"ה שישלם כאלו הוא הבעיר את הבערה.
אוֹר הַחַיִּים
כי תצא אש וגו'. פירוש: הגם שהדליק בתוך שלו, כשיהיה באש הנדלקת שיעור לצאת למקום שאינו שלו. ושיעור תיבת תצא, הוא, שתהיה ראויה לצאת; אבל הדליק בתוך שלו ולא היה שיעור לצאת לחוץ ויצאתה פטור שזו מכה בידי שמים, וכדאיתא בגמרא . ואומרו ומצאה קוצים, פירוש, והגם שזולת הקוצים לא היתה משגת מקום קמה וגדיש להבעירם, ובאמצעות הקוצים נאכל גדיש וגו' שלם ישלם, פירוש, שלם הגדיש או הקמה ישלם דמי העצים, הגם שהם אדרבה היו סיבה לקלקול. ודוקא שמצאתם, אבל בא אדם והניחם אחר שהבעיר - השני חייב לשלם:
המבעיר וכפל לומר הבערה, לרמוז גם אל העצים שהם הם המבעירים את הגדיש והקמה:
עוד נתכוין באומרו ומצאה: הגם שלא ידע המבעיר שהיו שם קוצים או אפילו לא היו שם בשעת ההבערה, ובא אדם והניחם במחוז שלו, ולא ידע כי יש הבער - הרי המבעיר חייב:
ובדרך רמז תרמוז התורה את אשר יסובבו הרשעים ברשעם, כדי שיתעורר האדם מתרדמת שינת שכלו בהביטו הפלגת הרעות אשר יביאו לעולם, כי לא לבדם יריעו אלא יסובבו רע לכל העולם,
והוא אומרו: כי תצא אש, הלא ידעת כי צרת העם תתכנה בשם אש, וצא ולמד משליח גבריאל אשר שאל אש מבין הבדים (הכרובים), והוא בחינת תגבורת הדינים; ואמר: ומצאה קוצים - הם הרשעים שאינם אלא קוצים מכאיבים. ואומרו לשון מצאה, על דרך אומרו : "והיה כי תמצאן אותו" וגו',
והטעם, משום שהרשע אין לו בעלים, כי האדון ברוך הוא הנה הוא פקר בו והסיר אדנותו מעליו, וה' הסתיר פניו ממנו, ומעתה הרי הוא כמציאה, וכל הפוגע בו יעשה בו רצונו,
והודיע הכתוב עוד כי אחר שניתן רשות לאש הדינים להבעיר, לא לקוצים לבד הם מבעירים אלא ונאכל גדיש -כאן רמז אל תינוקות של בית רבן, שעדיין אין להם קומה אלא גדושים שבולת עם חברתה, כי בעונות הם הנתפסים בצרת עולם. גם אמרו ז"ל (שהש"ר פס' משכני) בפסוק "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז", כי היו ערבים בשעת קבלת התורה, וכשירשיעו בני אדם - הנה הרשות נתונה לאש לבער בהם,
ואומרו: או הקמה - כאן מודיע כי לפעמים חרב עד צואר הגיעה, מופתי הדור יסודי עולם נלקחים בעונם כדי להציל על כללות הדור, כאומרו : "אשכול הכופר" וגו', ולהם יקרא קמה, על דרך אומרו <small>(שם ה'):</small> "זאת קומתך דמתה לתמר", שהם הצדיקים הנמשלים לתמר, כאומרו : "צדיק כתמר" וגו'.
ולפעמים יגדל החטא ולא יצילו הצדיקים לבד, וחימה שפוכה על כל שונאי ישראל, והוא אומרו: או השדה, שזה ירמוז אל כללות ישראל, ולא יספיקו לא תינוקות ולא צדיקים להציל.
והודיע הכתוב כי יש יום לאל איום לבא במשפט עם הסובבים את הדבר למיתת הצדיקים וגאוני עולם, להשתלם מהם, והוא אומרו: שלם ישלם המבעיר - הם הרשעים הקוצים, את כל אשר הרגו, ואמרו ז"ל (סנהדרין ק' ב) כי ה' יתן כח ברשעים לסבול שיעור המגיע להם בחטאם. אוי לרשע - רע לשמים ולבריות, כמה יסבול בעד קלקולו;
ותמצא (ב"ר פס"ג) שהצדיקים כשהיו בניהם מגיעים לכלל שנים שאינם נלכדים בעון אביהם, היו שמחים ואומרים ברוך המקום שפטרם מעונש זה, הרי כי יעניש ה' לגורם עונש בשבילו לזולת.
ובאמת כי יחרד אנוש ויכבה שלהבת יצרו המחטיא אותו באש המשפט, בהעלותו על לבבו נהרות העונשים אשר יגיעוהו על כמה נפשות קטנים וגדולים אין קץ, שכולם הוא הרצחן הגדול להם באמצעות תאותו הסרוחה,
והנה אמרו ז"ל : ״לעולם יראה אדם כאלו כל העולם כולו חציו זכאי וכו', עשה עבירה אחת - אוי לו, שהכריע את כל העולם לחובה״, ודם כל העולם ודם זרעיותיהם על צוארו ועל נפשו עמוסים, ויסבול מַר המות בעד כל נפש אחת מהם, ובכל צרתם לו צר כאשר עשה, והוא אומרו: שלם ישלם וגו'.
טעם כפל שלם וגו' המבעיר וגו', כאן רמז הכתוב כי לא לאיש הרשע לבד יעשה ה' משפט התשלומין, אלא גם להמחטיאו, והוא יצר הרע בחינה המחטיאתו, כי גם לו משפט חרוץ, ביום ההוא יגדל המספד עליו בעשות בו ה' דין - כמאמרם ז"ל , שמביאו ה' ושוחטו, ולא ימלט בבורחו לבצרה ואפילו לבצר , כי מזיד הוא, ומלך המשפט ישפוט בצדק להשתלם ממנו, ונשגב ה' לבדו. ובקמא רמזו באופן אחר:
ו כִּי־יִתֵּן אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ־כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם־יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם׃
רַשִׁ״י
וגנב מבית האיש. לְפִי דְבָרָיו (שם ס"ג): אם ימצא הגנב ישלם. הַגַּנָּב שנים לַבְּעָלִים:
אוּנְקְלוֹס
אֲרֵי יִתֵּן גְבַר לְחַבְרֵהּ כְּסַף אוֹ מָנִין לְמִטַר וְיִתְגַנְבוּן מִבֵּית גַבְרָא אִם יִשְׁתְּכַח גַנָבָא יְשַׁלֵם עַל חַד תְּרֵין:
אִבְּן עֶזְרָא
כי יתן. גם זה דבק כי על דבר הגנבה ידבר להשלים משפטי הגנבות:
רַמְבַּ״ן
כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור פרשה זו נאמרה בשומר חנם, ולפיכך פטר בו את הגניבה, כפי קבלת רבותינו (מכילתא כאן, ב"מ צד:). ונזכר סתם בכתוב, מפני שדרך שומרי כסף או כלים לשמרם בחנם. והפרשה השניה (להלן פסוקים ט-יב) שבשומר שכר הזכירה חמור או שור או שה וכל בהמה, ודרך הבהמות לתתן ביד רועים לשמור וירעו אותם בשכר: וגנב מבית האיש פי' רש"י לפי דבריו. לומר שהוא טוען כך. והביאו לו דומים כי יקום בקרבך נביא (דברים יג ב), חנניה בן עזור הנביא (ירמיה כח א), כי לא יקראנו בזה השם על האמת, רק שהוא יאמר כן. ואין צורך, כי הכתוב יאמר אם גונב מבית האיש וימצא הגנב ישלם שנים, ואם לא ימצא הגנב יבאו לב"ד וישבע על הגניבה אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, ואשר ירשיעון אותו ב"ד בגניבה הזאת, שהוא הגונב, ישלם שנים, כי ב"ד לא ירשיעוהו לשלם שנים אם לא גנבו הוא, כי חיוב התשלומין בכפל בגנב הוא, כאשר אמר למעלה (שמות כ״ב:ג׳) חיים שנים ישלם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים. דרשו רז"ל ד' שומרים הם שומר חנם שומר שכר השואל והשוכר ודיניהם משונים. ופרשה זו מדברת בשומר חנם שכן דרך כל אדם לשמור בחנם פקדון של כסף או של כלים, פרשה שלאחריה כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור מדברת בשומר שכר שאין דרך לשמור בהמות של אחרים כי אם בשכר, וכי ישאל איש מעם רעהו זה השואל, אם שכיר הוא בא בשכרו זה השוכר.
ודע כי כלל ד' שומרים הללו שומר חנם פטור על הכל מגנבה ואבדה ואין צריך לומר באונסין והוא עושה חסד לבעל הממון כשרוצה לשמור פקדונו בחנם, שואל חייב על הכל בגנבה ואבדה ואפילו באונסין, והוא נוטל חסד מבעל הממון וכמו שאמרו רבותינו ז"ל דכל הנאה לדידיה היא, ולפיכך בשומר חנם כל הנזקין הבאים על הממון הרי הן לבעל הממון ולא לשומר ובשואל כל הנזקין הבאים על הממון הרי הן לשואל ולא על בעל הממון, שומר שכר ושוכר הרי הם משותפים בתועלת זה משכיר בהמתו או כליו לחברו ונוטל שכירותו וזה משתמש בהם וכיון שהתועלת ביניהם ראוי שיתחלקו הנזקין ביניהם, ונזקי גנבה ואבדה הרי הן לשומר שכר ולשוכר ולא לבעל הממון, ונזקי האונסין כגון מת או נשבר או נשבה הרי הם של בעל הממון ולא של שומר שכר ושוכר, כל אלה דיני היושר ומדות שוות וחקים ומשפטים צדיקים.
סְפוֹרְנוֹ
כסף או כלים. שסתם אלה ישמרם איש עשיר בחנם:
אוֹר הַחַיִּים
כי יתן איש. פרשה זו העמידוה רבותינו ז"ל בשומר חנם כי הוא לבדו פטור מגניבה ואבידה, ואמרו שעל כל פנים חייב בפשיעה, ולא נודע מנין להם כיון שהכתוב לא חייבו אלא לישבע שלא שלח ידו כל חוץ מזה פטור, ורש"י ז"ל בהשואל דף צ"ה כתב בדיבור המתחיל אשומר חנם וז"ל דכתיב ביה פשיעה דכתיב על כל דבר פשע. ונשאר לדעת על מי סמך הכתוב לדעת כי ידבר בשומר חנם.
ואולי כי לצד שהלביש הנתינה בכסף או כלים שהם דברים שמן הסתם שאינם צריכין שכר לשומרם ובשומר שכר אמר דברים שמן הסתם צריכין שכר לשומרם שהם חמור או שור או שה וכל בהמה שכל מין זה יש בו טיפול ומן הסתם רגילות לשמור בשכר:
אל רעהו. רבותינו ז"ל אמרו (שם נ"ז ב): ולא של הקדש, ונראה לי לתת טעם הדבר, שהוא לטעם עצמו - שצוה ה' לפטור בבעלים, ושפיר יקרא האדון בעליו של הקדש עמו של כל נפקד,
שאין לך שעה ורגע שאין ה' עושה פעולה עם האדם; בין בבחינת גופו, בין בבחינת צרכיו:
כסף או כלים. לא היה צריך לומר אלא כי יתן איש אל רעהו והרי הוא אומר בסמוך על כל דבר פשע על שור על וגו' ודרשו ז"ל כל פרטים שיתחייב עליהם אם לא שמר ופשע. ואם לרשום הכתוב כי בשומר חנם הוא מדבר היה מספיק לומר כי יתן כסף, [כלים] למה לי. ובמכילתא אמרו כסף או כלים מה כסף שדרכו לימנות אף כלים שדרכם לימנות מכאן אמרו כל טענה שאינה במדה במשקל ובמנין אינה טענה עד כאן. ואין סתירה לדברינו מדבריהם. עוד נראה לי טעם אומרו כלים לומר שהגם שירצה השומר לשלם אינו נפטר, וכמו שכתב רמב"ם בפ"ו מהלכות שאלה ופקדון שאם הפקדון הוא כלי מתוקן משביעין אותו, והגם שהרמב"ם אמר משום תקנת חכמים אפשר שירמוז הכתוב לזה, וידוייק גם כן מה שגמר אומר הכתוב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו דקדק לומר מלאכת לומר הגם שאין טענה אלא טענת מלאכה שבכלים ומשלם שויו:
לשמור. במכילתא רבי ישמעאל אומר עד שיפקיד אצלו ויאמר לו שמור לי אבל אם אמר לו עיניך בו הרי זה פטור. ובהחובל דרשו לשמור ולא לאבד ולקרוע לשמור ולא לחלק לעניים. ומדברי התוספת שם משמע שלא פטר התנא כל שלא אמר לו שמור לי אלא מפשיעה אבל אם אבדו בידים אינו פטור עד שיאמר לו בפירוש לאבד ולקרוע, וקשה לי מנין מצאו לדרוש ב' מיעוטים בב' הדרגות הא' אם לא אמר לו שמור פטור מפשיעה והב' אם אמר לו לאבד פטור אם אבד. ונראה כי דרשת מכילתא דרשה גמורה היא ודרשת החובל ולא לאבד סברא היא אלא שאסמכוה אקרא. ותדע כי אמרו עוד ולא לחלק לעניים וטעם מיעוט העניים מוכח משם שהוא מטעם שהוא ממון שאין לו תובעים, וכמו שאמר שם בההיא מעשה שהקדיש ההוא גברא ארנקי לצדקה אפקדיה רב יוסף בההוא גברא אתו גנבי גנבוהו וחייביה רב יוסף אמר ליה אביי והתניא לשמור ולא לחלק לעניים אמר ליה עניי פומבדיתא מיקץ קץ להו ופרש"י והוה להו ממון שיש לו תובעים, הרי שטעמו הוא זה, ולטעם זה לא היה צריך מיעוט דזה כיון דאקדשיה לממון זה לעניים פקע זכותו ממנו ונשאר הממון אין לו תובעים, ונראה כי הוא הדין אם אמר לו לשמור לחלקם לעניים שהוא פטור מטעם שהוא ממון שאין לו תובעים, והראיה ממה שמקשה אביי לרב יוסף מברייתא לשמור ולא לחלק ומאי קושיא דלמא הוא אמר לו בפירוש לשמור מה תאמר שלא אמר לו לשמור אם כן הוה ליה להקשותו מברייתא דלשמור עד שאמר לו שמור וזולת זה יהיה פטור אפילו בממון שאינו לחלק, עוד אמרו שם במכילתא אחר דברי ר' ישמעאל ר' נתן אומר לשמור להביא כל הדומה לכסף וכלים:
ז אִם־לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל־הַבַּיִת אֶל־הָאֱלֹהִים אִם־לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ׃
רַשִׁ״י
אם לא ימצא הגנב. וּבָא הַשּׁוֹמֵר הַזֶּה, שֶׁהוּא בַּעַל הַבַּיִת: ונקרב. אֶל הַדַּיָּנִין, לָדוּן עִם זֶה וְלִשָּׁבַע לוֹ שֶׁלֹּא שָׁלַח יָדוֹ בְּשֶׁלּוֹ (שם):
אוּנְקְלוֹס
אִם לָא יִשְׁתְּכַח גַנָבָא וְיִתְקָרֵב מָרֵי דְבֵיתָא לִקֳדָם דַיָנַיָא אִם לָא אוֹשִׁיט יְדֵהּ בְּמָא דִמְסַר לֵהּ חַבְרֵהּ:
אִבְּן עֶזְרָא
אם לא שלח ידו. יורה כי ונקרב בעל הבית שבועה היא לפני הדיינין. על כן אחריו על כל דבר פשע שפשע הנשבע. ור' ישועה אמר כי פשע הוא שיצא מרשותו. כמו אז תפשע אדום מתחת יד יהודה. והנה על כל דבר פשע כולל הבא אחריו. וכל דבר שיצא מרשות הבעלים בין שנגנב בין שאבדה וכחש בה ולא הודה:
רַמְבַּ״ן
וטעם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו על דעת רש"י שיקרב אל האלהים לישבע שלא שלח ידו בשל חבירו. והנכון שיקרב אל האלהים לישבע שנגנב כמו שהוא טוען, אם לא שלח הוא יד להשתמש לצרכו במלאכת רעהו, כי השולח יד בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ונקרב בעל הבית אל האלהים. עד האלהים יבא דבר שניהם. אשר ירשיעון אלהים. הזכיר בכאן שלשה פעמים אלהים, ומכאן דרשו רז"ל אין בית דין פחות משלשה. ולא תמצא בכל דינין שבפרשה מתחלת הספר עד כאן שיזכיר השם המיוחד כ"א שם אלהים, והטעם בזה כי המשפט לאלהים הוא, אבל בענין השבועה הזכיר ה' המיוחד ואמר שבועת ה', וזה מבואר לפי שהקו האמצעי הוא עיקר השבועה ועל כן ייחס השבועה לשם המיוחד, והנה מלת שבועת חסר וא"ו שבעת כתיב כי הוא נגזר משבעה וזה כבר נזכר ונשנה.
סְפוֹרְנוֹ
אם לא שלח ידו. שאם שלח חייב אפילו באונסין:
ח עַל־כָּל־דְּבַר־פֶּשַׁע עַל־שׁוֹר עַל־חֲמוֹר עַל־שֶׂה עַל־שַׂלְמָה עַל־כָּל־אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי־הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר־שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ׃
רַשִׁ״י
על כל דבר פשע. שֶׁיִּמָּצֵא שַׁקְרָן בִּשְׁבוּעָתוֹ – שֶׁיָּעִידוּ עֵדִים שֶׁהוּא עַצְמוֹ גְּנָבוֹ – וְיַרְשִׁיעוּהוּ אֱלֹהִים עַל פִּי הָעֵדִים. ישלם שנים לרעהו. לִמֶּדְךָ הַכָּתוּב, שֶׁהַטּוֹעֵן בְּפִקָּדוֹן לוֹמַר נִגְנַב הֵימֶנּוּ, וְנִמְצָא שֶׁהוּא עַצְמוֹ גְּנָבוֹ, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל; וְאֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁנִּשְׁבַּע וְאַחַ"כָּ בָּאוּ עֵדִים, שֶׁכָּךְ דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ: וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים, קְרִיבָה זוֹ שְׁבוּעָה הִיא, אַתָּה אוֹמֵר לִשְׁבוּעָה אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לַדִּין, שֶׁכֵּיוָן שֶׁבָּא לַדִּין וְכָפַר לוֹמַר נִגְנְבָה, מִיָּד יִתְחַיֵּב כֶּפֶל אִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁהוּא בְיָדוֹ? נֶאֱמַר כָּאן שְׁלִיחוּת יָד וְנֶאֱמַר לְמַטָּה שְׁלִיחוּת יָד – שְׁבוּעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ – מַה לְּהַלָּן שְׁבוּעָה, אַף כָּאן שְׁבוּעָה (שם): אשר יאמר כי הוא זה. לְפִי פְשׁוּטוֹ אֲשֶׁר יֹאמַר הָעֵד כִּי הוּא זֶה שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ עָלָיו, הֲרֵי הוּא אֶצְלְךָ, עַד הַדַּיָּנִין יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם, וְיַחְקְרוּ אֶת הָעֵדִים, אִם כְּשֵׁרִים הֵם וְיַרְשִׁיעוּהוּ לְשׁוֹמֵר זֶה, יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם, וְאִם יַרְשִׁיעוּ אֶת הָעֵדִים, שֶׁנִּמְצְאוּ זוֹמְמִין, יְשַׁלְּמוּ הֵם שְׁנַיִם לַשּׁוֹמֵר. וְרַבּוֹתֵינוּ זִ"לִ דָּרְשׁוּ כִּי הוּא זֶה לְלַמֵּד, שֶׁאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ שְׁבוּעָה אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדָה בְּמִקְצָת, לוֹמַר כָּךְ וְכָךְ אֲנִי חַיָּב לְךָ, וְהַמּוֹתָר נִגְנַב מִמֶּנִּי (שם ק"ז):
אוּנְקְלוֹס
עַל כָּל פִּתְגַם דְחוֹב עַל תּוֹר עַל חֲמַר עַל אִמָר עַל כְּסוּ עַל כָּל אֲבֶדְתָּא דִי יֵימַר אֲרֵי הוּא דֵין לִקֳדָם דַיָנַיָא יֵיעוֹל דִין תַּרְוֵיהוֹן דִי יְחַיְבוּן דַיָנַיָא יְשַׁלֵם עַל חַד תְּרֵין לְחַבְרֵהּ:
אִבְּן עֶזְרָא
אשר יאמר. העד: כי הוא זה. אם ירשיעון האלהים השומר כי הוא עצמו גנבו. או כחש האבדה שמצא ונעשה גנב עליה:
רַמְבַּ״ן
אשר יאמר כי הוא זה כתב רש"י (רש"י על שמות כ״ב:ח׳) לפי פשוטו אשר יאמר העד כי הוא זה שנשבעת עליו והרי הוא אצלך. ורבותינו אמרו (ב"ק קו:) כי הוא זה, ללמד שאין מחייבין אותו שבועה אלא אם כן הודה במקצת, כך וכך אני חייב והמותר נגנב ממני. וזה הענין שכתבו הרב דברי יחידים הוא ואינו כהלכה (ב"ק קו. קז.), שהשומרים אינן צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת, ואפילו כשטוען טענת גנב בכל הפקדון חייב הוא לישבע שבועת השומרים. ועוד מתבאר בגמרא בראיות גמורות כי כשהוא כופר בעיקר הפקדון ואומר לא הפקדת אצלי, אם כופר בכל פטור, ואם מודה מקצת חייב שבועה, וזה לדברי הכל, ואף על פי שהרב אינו אומר כן בפירושיו בגמרא (ב"ק קז. ד"ה מעיז): ואם כן נאמר כי הכתוב הזה לפי מדרש חכמים הוא בטוען לא הפקיד אצלי מעולם, שאם כפר בכל פטור ואם הודה במקצת וכפר במקצת חייב שבועה ויאמר אם לא ימצא הגנב יקרב בעל הבית אל האלהים על כל טענת פשע שיטען עליו פשעת בשמירה, או אשר יאמר השומר כי הוא זה פקדון שבידי ולא הפקדת לי יותר, הנפקד אשר ירשיעון אותו האלהים ישלם שנים לרעהו והנה שניהם ישלמו, אבל אין תשלומי השנים אלא בטוען טענת גנב, וטענת מודה במקצת נוהגת בכל התביעות ואפילו בהלואה וגזלה ושאר ענינים. ובאלה הדינין מקרא מועט והלכות מרובות, אין צורך לבאר מהם בכאן אלא בכדי ישוב המקראות:
סְפוֹרְנוֹ
אשר יאמר כי הוא זה. וכמו כן כשיאמר בעל דין הנתבע זה הוא אמת, ולא שאר טענותך, וזהו מודה במקצת: עד האלהים יבא דבר שניהם. התובע והנתבע לשבועה, בין שהם מפקיד ונפקד בין שהם מלוה ולוה שמודה במקצת: אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים. אבל מי שירשיעוהו אלהים לגנב, שהיה טוען טענת גנב לשקר, ישלם שנים כדין גנב:
אוֹר הַחַיִּים
על כל דבר פשע וגו'. אמרו ז"ל על כל וגו' כלל על שור וגו' פרט על כל וגו' חזר וכלל מה הפרט דבר המטלטל וגופו ממון וכו' יצאו קרקעות שאין מטלטלין ועבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאין גופן ממון עד כאן. ופסק כן רמב"ם פ"ב מהלכות גניבה. הנה פשטן של דברים יגידו כי הגם שפשע שומר חנם וכו' פטור כי זולת הפשיעה אפילו בכסף וכלים פטור הוא. וראיתי לרמב"ם שכתב בפ"ב מהלכות שכירות וזה לשונו יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהם חייב לשלם שאינו פטור בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין גניבה ואבידה שאם היה שומר חנם ונגנבו או אבדו וכו' פטור משבועה כו' אבל אם פשע בה חייב לשלם שכל הפושע מזיק הוא ואין הפרש בין דין מזיק קרקע לדין מזיק מטלטלין ודין אמת הוא זה למבינים וכו' עד כאן. וחלקו עליו רבוואתא ז"ל בטענה הנשמעת והיא שאם היה פושע מזיק ממש לא היה פטור אם בעליו עמו שאמר הכתוב לא ישלם ואפילו אם פשע וכמו שכתב רמב"ם עצמו בפ"א מהלכות שכירות וזה לשונו ואפילו פשע כו' ואבד מחמת הפשיעה פטור עד כאן. ופשוט שדין פושע אינו כדין מזיק כי הפושע אינו לא שומר ולא מזיק אלא שבהסתלקות שמירתו ההיזק בא מעצמו אבל המזיק הוא גורם לו ההיזק. ועוד הקשו אם כן יתחייב על כל פנים שומר חנם שבועה שלא פשע כיון שאם פשע חייב:
ונראה לומר כי מה שהקשו משמירה בבעלים שאני ושאני כי בבעלים גילה הכתוב בפירוש כי פטור הוא הגם שהזיק כמובן מהכתובים וכמו שדרשו בהשואל, אבל מה שמיעט הכתוב קרקעות ושטרות בדין שומר חנם לא מצינו שמיעטם בפירוש אפילו פשע כי לא הוזכרה פשיעה כלל אלא שליחות יד דכתיב אם לא שלח, ומה שאנו מחייבין שומר חנם על הפשיעה אינו אלא לצד דין מזיק ואיך נפרש המיעוט על דבר שלא הוזכר כלל, ואם אומרו דבר פשע, כבר פירשוהו שיכוין על פשעו בו שגנבו הוא ואומר נגנב אבל הפשיעה לא הוזכרה. והן אמת כי אם הפשיעה לא היה בה משפט מזיק היינו אומרים כי מיעט לכל משפטי שומר חנם הגם שלא הוזכרו אכן למה שאנו רואים כי מה שחייבו חכמינו ז"ל פושע הוא מדין מזיק אם כן מנין לנו להקל בדבר, ולזה כתב הרמב"ם שאין לפוטרו. ואם תאמר כיון שפושע דין מזיק יש לו אם כן בעל הבית שהדליק גדישו של שכיר או כסותו יהיה פטור שהרי פושע מזיק ופטר רחמנא. ואולי כי לא הקל הכתוב אלא בשומר. עוד נראה כי גם הרמב"ם יודה שאין לו דין מזיק ממש, ואם שרף כסותו המופקדת אצלו מהבעלים חייב עליה, ופושע כמזיק ולא מזיק ממש. ותמצא שכתב רמב"ם פכ"א מהלכות אישות האשה ששברה כלים בעת מלאכתה פטורה מתקנת חכמים עד כאן. הרי ששבירה בידים אינה פטורה אלא מתקנה, ומה שהקשו עליו אם כן יתחייב שבועה על הפשיעה, כתב רמב"ם פ"ד מהלכות שאלה ופקדון המפקיד אצל חבירו חנם ונגנב וכו' הרי זה נשבע וכו' אם לא שלח ידו וגו' ומגלגלין עליו שלא פשע עד כאן. משמע מדברי הרב כי עיקר שבועה דאורייתא אינה אלא שנגנבה ואינו ברשותו אבל שבועת שלא פשע מדין גלגול אנו באים עליה, ומעתה שבועת שלא פשע האמורה בשומר חנם תקנת חכמים הוא שלא אמרה תורה אלא שלא שלח, ולזה כל שישנה לשבועה של תורה גלגלו בה חכמים שבועת לא פשע וכל שאינה שבועת התורה שפטרתו פקע גלגול:
נמצינו אומרים שלא בא המיעוט של ההקדשות הקרקעות וכו' אלא על שבועת שומר חנם שלא שלח ידו דוקא ואם יטענו שפשע בה יתחייב שבועת היסת כתקנת רב נחמן ולפי זה מה שאמרו בסוף פרק החובל בההוא ארנקי של צדקה שהפקידו רב יוסף אצל ההוא גברא נגנב וחייבו רב יוסף והקשה אביי לשמור ולא לחלק אם כן שסובר שממעט הכתוב אפילו מדין פושע כי התם שפושע היה ממה שחייבו לשלם והוא שומר חנם, לפי מה שכתבתי בפסוק לשמור כי דין זה דלחלק מסברא פטור הוא בלא מיעוטא דלשמור אלא דאסמכוה אקרא או שבא הכתוב לבל תטעה מדבריו לחייב אפילו לחלק, לזה שמר לך הסברא הנשמעת לך כי כל ממון שאין לו תובעים פטור הוא כי לכל אחד יאמר וגו' מה שאין כן דין פושע בממון שיש לו תובעים שהשכל נותן כי פושע מזיק הוא אם לא תהיה ראיה ברורה לפוטרו, כמבואר, כשלא בבעלים, בדינו עומד:
ט כִּי־יִתֵּן אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ־שׁוֹר אוֹ־שֶׂה וְכָל־בְּהֵמָה לִשְׁמֹר וּמֵת אוֹ־נִשְׁבַּר אוֹ־נִשְׁבָּה אֵין רֹאֶה׃
רַשִׁ״י
כי יתן איש אל רעהו חמור או שור. פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה נֶאֶמְרָה בְּשׁוֹמֵר חִנָּם, לְפִיכָךְ פָּטַר בּוֹ אֶת הַגְּנֵבָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (פסוק ו) וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ, אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת לִשְׁבוּעָה, לָמַדְתָּ שֶׁפּוֹטֵר עַצְמוֹ בִּשְׁבוּעָה זוֹ. וּפָרָשָׁה זוֹ אֲמוּרָה בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר, לְפִיכָךְ אֵינוֹ פָּטוּר אִם נִגְנְבָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (פסוק יא) אִם גָּנֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ יְשַׁלֵּם, אֲבָל עַל הָאֹנֶס, כְּגוֹן מֵת מֵעַצְמוֹ, אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה בְּחָזְקָה עַל יְדֵי לִסְטִים, וְאֵין רוֹאֶה שֶׁיָּעִיד בַּדָּבָר:
אוּנְקְלוֹס
אֲרֵי יִתֵּן גְבַר לְחַבְרֵהּ חֲמַר אוֹ תוֹר אוֹ אִמָר וְכָל בְּעִירָא לְמִטָּר וּמִית אוֹ אִתְּבַר אוֹ אִשְׁתְּבִי לֵית דְחָזֵי:
אִבְּן עֶזְרָא
כי יתן. זה שומר שכר:
סְפוֹרְנוֹ
חמור או שור או שה. סתם אלה ישמרו אותם עניי עם בשכר:
י שְׁבֻעַת יְהוָה תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם־לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם׃
רַשִׁ״י
שבעת ה' תהיה. יִשָּׁבַע שֶׁכֵּן הוּא כִדְבָרָיו, וְהוּא לֹא שָׁלַח בָּהּ יָד לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ לְעַצְמוֹ, שֶׁאִם שָׁלַח בָּהּ יָד וְאַחַ"כָּ נֶאֶנְסָה, חַיָּב בָּאֳנָסִים (בבא מציעא צ"ד): ולקח בעליו. הַשְּׁבוּעָה: ולא ישלם. לוֹ הַשּׁוֹמֵר כְּלוּם (בבא קמא ק"ו):
אוּנְקְלוֹס
מוֹמָתָא דַיְיָ תְּהֵי בֵּין תַּרְוֵיהוֹן אִם לָא אוֹשִׁיט יְדֵהּ בְּמָא דִמְסַר לֵהּ חַבְרֵהּ וִיקַבֵּל מָרֵהּ מִנֵהּ מוֹמָתָא וְלָא יְשַׁלֵם:
אִבְּן עֶזְרָא
במלאכת רעהו. כמו לרגל המלאכה אשר לפני. ולא יקח ממנו רק השבועה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. הכוונה בפקדון שמסר בידו וכן דעת התרגום במה דמסר ליה חבריה. והוציא הפקדון בלשון מלאכה כי ממונו של אדם יקרא מלאכה וכן כתיב (בראשית לג) לרגל המלאכה, והזכיר זה על המקנה. ובא לומר שאסור להשתמש מפקדון כלל שאם היה הפקדון בעל חיים שאסור שיעשה בהם מלאכתו, ואם הפקדון כלים אסור לו להשתמש בהם כי השמוש בכלים יקרא ג"כ מלאכה שהרי הכלים עשויין למלאכה לתשמיש. ודקדקו רז"ל בגמרא בבבא מציעא בסוף פרק המפקיד ואמרו בו אם שלח ידו חייב, כלומר אם נשתמש כלל בו ועשה בו מלאכתו כל עיקר ואפילו בלא שנפחת דמיו חייב, ושם חולקין רב ולוי חד אמר שליחות יד צריכה חסרון וחד אמר אינה צריכה חסרון, והעלו שם בגמרא שאינה צריכה חסרון ואין לו להשתמש בו כלל ואפילו תשמיש שאין בו פחת אלא אסור להשתמש בו כל עקר.
אוֹר הַחַיִּים
בין שניהם. ירצה, כי יש עונש לנשבע ולמשביע, אם ידע שהוא רוצה לישבע לשקר, ומסכים על הדבר:
יא וְאִם־גָּנֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ יְשַׁלֵּם לִבְעָלָיו׃
אוּנְקְלוֹס
וְאִם אִתְגְנָבָא יִתְגְנֵב מֵעִמֵהּ יְשַׁלֵם לְמָרוֹהִי:
יב אִם־טָרֹף יִטָּרֵף יְבִאֵהוּ עֵד הַטְּרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם׃
רַשִׁ״י
אם טרף יטרף. עַ"יְ חַיָּה רָעָה: יביאהו עד. יָבִיא עֵדִים שֶׁנִּטְרְפָה בְאֹנֶס וּפָטוּר: הטרפה לא ישלם. אֵינוֹ אוֹמֵר טְרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם אֶלָּא הַטְּרֵפָה, יֵשׁ טְרֵפָה שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם וְיֵשׁ טְרֵפָה שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם; טְרֵפַת חָתוּל וְשׁוּעָל וּנְמִיָּה מְשַׁלֵּם, טְרֵפַת זְאֵב, אֲרִי, וְדֹב וְנָחָשׁ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם; וּמִי לְחָשְׁךָ לָדוּן כֵּן? שֶׁהֲרֵי כָתוּב וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה – מַה מִּיתָה שֶׁאֵין יָכוֹל לְהַצִּיל, אַף שֶׁבֶר וְשִׁבְיָה שֶׁאֵין יָכוֹל לְהַצִּיל (מכילתא):
אוּנְקְלוֹס
אִם אִתְּבָרָא יִתְּבַר יַיְתִי סַהֲדִין דִתְבִירָא לָא יְשַׁלֵם:
אִבְּן עֶזְרָא
אם. על זה קבל שכרו: יבאהו עד. יביא קצת הנטרף להיות לו לעד. על דרך שכתוב כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעים או בדל אזן:
רַמְבַּ״ן
אם טרף יטרף על ידי חיה רעה. יביאהו עד. יביא עדים שנטרפה באונס ופטור. זה לשון רש"י. (רש"י על שמות כ״ב:י״ב) ויש לתמוה, למה הצריך הכתוב בכאן עדים, ולמעלה אמר שבועת ה' תהיה בין שניהם, והדין בהם שוה הוא, שאם יש לו עדים יפטר במת ונשבר ונשבה וכן בנטרף, ואם אין לו עדים נשבע על כלן ואינו משלם. ושמא כי דבר הכתוב בהווה שהשור כשימות באבוס בעליו או יעלה לצוק ונשבר אין רואה בו, וכן הנשבה בליסטים מזויין שבא עליו ונטלו מן העדר והלך לו, אבל האריה והדוב כאשר יטרוף יקרא עליו מלא רועים, ולכן יאמר שיביא אותם לב"ד ויפטר: או שנפרש שבא הכתוב ללמד על דינו של איסי בן יהודה שאומר (ב"מ פג) אין רואה (שמות כ״ב:ט׳) פטור, הא יש רואה יביא עדים ויפטר, ופירושו, שאם אירע האונס במקום שהאנשים מצויין שם כל היום אין סומכין על שבועתו וצריך להביא העדים. ודרך הטרפה שתהיה כן כאשר אמרנו, ולכן הצריך בה הכתוב שיביא העדים. ור"א אמר (אבן עזרא על שמות כ״ב:י״ב) יביאהו עד, שיביא קצת הנטרף, שתי כרעים או בדל אוזן, להיות לו לעד. וכן ראיתי במכילתא דרבי שמעון בן יוחאי אבא שאול אומר יביא עדידה, שנאמר (עמוס ג יב) כה אמר ה' כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעים וגו':
סְפוֹרְנוֹ
יביאהו עד. כבר אמרו (שם) כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים ואמר אם כן אם טרוף יטרף. על ידי חיה רעה שסתמה יש רואה, כי יקרא עליה מלא רועים, הנה אז יביא את הנטרף ואיזה זוג עדים שיעידו שזו היא שנטרפה באונס: הטרפה. באונס: לא ישלם. אבל אכלוה חיות מחסרון שמירה ישלם, כאמרם ז"ל (מציעא פרק השואל) זאב אחד אינו אונס כלב אחד אינו אונס ואין צריך לומר חתול ונמיה ודומיהם שיכול להציל:
יג וְכִי־יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ־מֵת בְּעָלָיו אֵין־עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם׃
רַשִׁ״י
וכי ישאל. בָּא לְלַמֵּד עַל הַשּׁוֹאֵל שֶׁהוּא חַיָּב בָּאֳנָסִין: בעליו אין עמו. אִם בְּעָלָיו שֶׁל שׁוֹר אֵינוֹ עִם הַשּׁוֹאֵל בִּמְלַאכְתּוֹ (בבא מציעא צ"ה):
אוּנְקְלוֹס
וַאֲרֵי יִשְׁאַל גְבַר מִן חַבְרֵהּ וְיִתְּבַר אוֹ מִית מָרֵהּ לֵית עִמֵהּ שַׁלָמָא יְשַׁלֵם:
אִבְּן עֶזְרָא
וכי ישאל. על דרך הפשט בעליו אין עמו ויכול לטעון על השואל שהכביד על בהמתו:
יד אִם־בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם אִם־שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ׃
רַשִׁ״י
אם בעליו עמו. בֵּין שֶׁהוּא בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה בֵּין שֶׁהוּא בִמְלָאכָה אַחֶרֶת, הָיָה עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁאֵלָה אֵינוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁבִירָה וּמִיתָה (שם): אם שכיר הוא. אִם הַשּׁוֹר אֵינוֹ שָׁאוּל אֶלָּא שָׂכוּר, בָּא בִּשְׂכָרוֹ לְיַד הַשּׂוֹכֵר הַזֶּה, וְלֹא בִשְׁאֵלָה, וְאֵין כָּל הֲנָאָה שֶׁלּוֹ, שֶׁהֲרֵי עַ"יְ שְׂכָרוֹ נִשְׁתַּמֵּשׁ, וְאֵין לוֹ מִשְׁפַּט שׁוֹאֵל לְהִתְחַיֵּב בָּאֳנָסִין; וְלֹא פֵּרֵשׁ מַה דִּינוֹ, אִם כְּשׁוֹמֵר חִנָּם אוֹ כְשׁוֹמֵר שָׂכָר, לְפִיכָךְ נֶחְלְקוּ בוֹ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל שׂוֹכֵר כֵּיצַד מְשַׁלֵּם, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כְּשׁוֹמֵר חִנָּם, רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר (בבא מציעא צ"ה):
אוּנְקְלוֹס
אִם מָרֵהּ עִמֵהּ לָא יְשַׁלֵם אִם אֲגִירָא הוּא עַל בְּאַגְרֵהּ:
אִבְּן עֶזְרָא
אם. שהוא ראה בעצמו איך נשבר או מת. וככה השכיר שבא עם השוכר בדרך אחד. השלים לדבר על גניבת ממון. ועתה ידבר על גניבת הלב הוא המפתה. כי ההווה לפתות הנערות שאין דעתם שלימה:
סְפוֹרְנוֹ
אם בעליו עמו. במלאכתו בשעת שאלה: לא ישלם. שסתם משאיל בקרוב דעת כזה הוא נותן מתנה על דעת שיחזיר, וכיון שלא התנה אינו חייב להחזיר אלא כשהיא נמצאת בעין. שאפילו לדעת האומר שבמתנה על מנת להחזיר חייב באונסין, זהו מטעם שהתנאי של על מנת מבטל את המתנה אם לא יקויים התנאי. אבל בזה שהיא מתנה על דעת להחזיר בלתי תנאי שיבטל המתנה אם לא יחזירנה, הנה כל זמן שהיא בידי המקבל היא שלו אף על פי שלא יחזירנה אחר כך, ולא יתחייב על כל מה שיארע בה אפילו בפשיעה. ובכן באה הקבלה (שם) שיהיה פטור כל שומר בבעלים אפילו בפשיעה:
אוֹר הַחַיִּים
אם בעליו עמו וגו'. יש לנו לדון במשפט זה האם נשפטה בדין זה לעולם הבא כשיבוא בעל הפקדון הוא אדון העולם אשר הפקיד הנפש ביד האדם לשמור, דכתיב : ״ושמור נפשך מאד״, כשיבא לתבוע פקדונו מכל אחד, ונמצא נגנב או נשבר או נשבה או מת, כי כל בחינת אלו ישנם מצויות בעוברי עבירה - יש מי שנפשו נגנבת ממנו במקרה לא טהור, ויש שהוא מזיד בעבירה ואבר מאברי הנשמה המיוחד כנגד המצוה שעבר עליה הוא נפגם, ולפעמים בעשות עון מהכריתות ומיתות בית דין גורם מיתה לנפש, כאומרו : ״ונכרתה הנפש״, ולפעמים יגרום לה שביה, על דרך אומרם (זהר ח"ב צ"ה ב) הנפשות העשוקות וגו', ובעמוד בעל הפקדון ויטעון טענה הנשמעת: תן לי הנפש כמו שנתתיה לך, כאומרו : ״והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה״, ודרשו ז"ל : ״תנה לו כמו שנתנה לך״, האם יכולין הנפקדים ליפטר בטענת בעליו עמו, כי אמרו ז"ל : אפילו אמר לו השקיני מים ושאל ממנו חפצו - הרי זה שאלה בבעלים, והוא הדין כל השומרים,
והן האדון קדם לזון ולכלכל מיום היות האדם, והוא הנופח באף האדם נשמת חיים ומתעסק בצורכי אדם, מלבד אשר יעשה לכללות העולם מחדש בכל יום מעשה בראשית, לזה יקרא בעליו עמו מתחלה ועד סוף, והרי שומרי הנפשות פטורים הגם שלא ישיבו הנפש כמו שנתנה:
ואומר לנפש אדם: ״אל תבטחי בעושק משפט זה״ כי לב' סיבות לא יפטר בטענה זו:
האחד, כי כאן פירש בפירוש שיתחייבו השומרים וכל תנאי שבשמירה קיים, וכאומרם בהשוכר את הפועלים : מתְנה בעל הפקדון על שומר חנם להיות חייב כשואל, והטעם כי כל תנאי שבממון קיים, והוא הדין שיכול להתנות המפקיד על השומר שיתחייב הגם שהוא בבעלים, ואין זה מתנה על מה שכתוב בתורה בדרך זה, כמובן מההיא דאמר שמואל במסכת מכות : ע"מ שלא תשמטנו שביעית - אין שביעית משמטתו, ואמרו ז"ל שהטעם הוא שכל תנאי שבממון קיים, ובמציאות שלפנינו כאלו התנה בפירוש על הדבר ממה שקבע עונשין לכל העובר על הפקודים, ועוד לו שהוסיף להשביעה על הדבר;
ב' יש לך לדעת כי שופטי ארץ לא ישפטו כל החיובים אלא מעט מהרבה, וכל המשפטים השופט כל הארץ ישפוט בצדק; ומי יאמר כי הפושע בנכסי רעהו והוא בבעלים שלא ישפטהו השופט כמו שהוא שופט כמה וכמה שפטורין בדיני אדם וחייבים בדיני שמים וכו', וכמו שפירשתי למעלה בפסוק (כ"א י"ב) ״מות יומת״ כי לא לכל מחוייבי מיתה יצו ה' לשופטי ארץ להרוג וכו'. ותמצא כיוצא בזה שצוה ה' כי שומר חנם ושומר שכר ושואל פטורין בהקדשות, ואפילו פשעו, ואפילו לרמב"ם שחלק לחייב בפשיעה בקרקעות ועבדים -נראה מדבריו כי יודה בהקדשות שפטור גם בפשיעה מטעם כי בא המיעוט בכל השומרים, וממנה אתה למד כי לא פטור ומותר הוא ואדרבה עונשו גדול הוא שזלזל נכסי שמים אלא שלא קבע ה' משפטו לדייני ארץ וסלק דינו לפניו.
ויש עוד לאלוה מילין כפי פנימיות התורה, ואין כאן מקומן:
טו וְכִי־יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא־אֹרָשָׂה וְשָׁכַב עִמָּהּ מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה׃
רַשִׁ״י
וכי יפתה. מְדַבֵּר עַל לִבָּהּ עַד שֶׁשּׁוֹמַעַת לוֹ, וְכֵן תַּרְגּוּמוֹ וַאֲרֵי יְשַׁדֵּל, שִׁדּוּל בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי כְּפִתּוּי בִּלְשׁוֹן עִבְרִי: מהר ימהרנה. יִפְסֹק לָהּ מֹהַר כְּמִשְׁפַּט אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ – שֶׁכּוֹתֵב לָהּ כְּתֻבָּה וְיִשָּׂאֶנָּה (מכילתא):
אוּנְקְלוֹס
וַאֲרֵי יְשַׁדֵל גְבַר בְּתֻלְתָּא דִּי לָא מְאַרְסָא וְיִשְׁכּוּב עִמַהּ קַיָמָא יְקַיְמִנַהּ לֵהּ לְאִנְתּוּ:
רַשְׁבַּ״ם
אשר לא ארשה: שאם ארשה חייב סקילה כדכתיב במשנה תורה:
מהר ימהרנה: כמוהר הבתולות חמשים כסף, באונס את הבתולה וגו' ונתן לאבי הנערה חמשים כסף, והוא הדין למפתה:
אִבְּן עֶזְרָא
אשר לא אורשה. כי המאורשה אף על פי שלא נבעלה נקראת אשת רעהו. מלת ימהרנה כמו מוהר בענין קשור. כמו אחר מהרו. כי גזרת מהרה לא תמצא בפעלים רק מהבנין הדגוש בכל המקרא:
רַמְבַּ״ן
וכי יפתה איש מדבר על לבה, וכן תרגומו ארי ישדל, שדול בלשון ארמי כפתוי בלשון הקדש. מהר ימהרנה לו לאשה, יפסוק לה מוהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה וישאנה לשון רש"י. (רש"י על שמות כ״ב:ט״ו) ואיננו נכון, אבל ענין הפתוי הטיית רצון בשקר, פן יפתה לבבכם (דברים יא טז), ויפת בסתר לבי (איוב לא כז), אם נפתה לבי על אשה (שם לא ט). ולכן האנשים אשר אין דעתם שלימה להשכיל ויטעה לבם בדברים בתחלת ענינם יקראו פתאים, וכמו שאמר פתי יאמין לכל דבר (משלי יד טו). והמסית את הבתולה לשכב עמה יטה רצונה לחפצו בדברי שקר ונקרא מפתה: ואונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות כ״ב:ט״ו) חלק הלשון למחלוקות, אמר כן ישדל, והוא לשון תחבולה ועסק אשר יעשה האדם עם אחר לעשות בו כרצונו, יהיה השתדלותו בדברים או במעשה, כי כן אמר בויאבק איש עמו (בראשית לב כה) וישתדל ויונתן בן עוזיאל תרגם ושובבתיך ונתתי חחים בלחייך (יחזקאל לח ד) ואשדלינך, ובתרגום מגלת רות איפה לקטת היום ואנה עשית (רות ב יט) ולאן אשתדלת למעבד, שם האיש אשר עשיתי עמו היום בעז (שם) דאישתדלית עימיה, כי תחבולת ענין אשר אדם מצדד לעשותו יקרא השתדלות, ואמרו במשנה (אבות ב ה) ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש, ובגמרא (ברכות נח.) לעולם ישתדל אדם לצאת לקראת מלכי ישראל, ובכתוב (דניאל ו טו) הוה משתדר להצלותה, משתדל ועושה תחבולות: ועל דעתי מזה הלשון הוא ומרד ואשתדור מתעביד בה (עזרא ד יט), מרד ותחבולה רבה, כי יחליפו האותיות האלה אף בלשון הקדש, מזלות (מלכים ב כ״ג:ה׳) ומזרות (איוב לח לב), נמלצו (תהלים קיט קג) ונמרצו (איוב ו כה), מפלשי עב (שם לז לט) מפרשי עב (שם לו כט) וכן בארמית ואלו (דניאל ז ח) וארו (שם ז ז), שרשרת (שמות כ״ח:י״ד) אמרו בה חכמים (מקואות פ"י מ"ה) שלשלת. ויש נוסחאות שכתוב בהם במשנה (אבות ב ה) השתדר להיות איש. ולכן אמר אונקלוס כי יפתה ארי ישדל, יסובב וישובב את הבתולה בענינים רבים עד שישכב עמה. ובעבור כי פתוי הבתולות בענינים רבים פעם בדברים פעם בממון פעם בשקר שיטעה אותה, פעם באמת שרצונו לישא אותה לו לאשה, לא ייחד לו לשון ועשאו השתדלות, אבל בפן יפתה לבבכם (דברים יא טז) אמר בו דלמא יטעו: ומה שפירש הרב במהר ימהרנה לו שיפסוק לה מהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה (מכילתא כאן), אינו אמת שהמפתה אם ישאנה אינו נותן קנס, ואם יגרשנה אחר הנשואין אין לה עליו כלום מן התורה, שהכתובה מדברי סופרים הוא אבל פירוש מהר השלוחים שאדם משלח לארוסתו כלי כסף וכלי זהב ובגדים לצרכי החופה והנשואין, והם הנקראים סבלונות בלשון חכמים. וכך אמרו מוהרי הדרי (ב"ב קמה.). ואונקלוס אמר בהרבו עלי מאד מוהר ומתן (בראשית לד יב) אסגו עלי לחדא מוהרין ומתנן, ולא היה נודר להם לכתוב לה כתובות הרבה מאד, אבל המהר סבלונות כמו שפירשתי: ויתכן שהיה הלשון נגזר מן מהרה חושה (שמואל א כ׳:ל״ח), לפי שהוא הדבר הראשון הנמהר בנשואין, כי החתן ממהר ומקדים לשלוח לפניו המנחה ההיא ואחרי כן הוא בא לבית חמיו לעשות הנשואין או השמחה, כמו שהזכירו חכמים סעודת סבלונות (פסחים מט): ופירוש מהר ימהרנה לו לאשה, שישלח לה סבלונות וצרכי חופה להיות לו לאשה, רמז שהם יכולים לעכב ואמר הכתוב בלשון הזה ולא אמר שיקחנה לו, כי אין מצוה עליו שישאנה רק אם רצה, ואם לא יחפוץ בה מתחלה יפרע. ואחרי כן אמר (שמות כ״ב:ט״ז) שאם ימאן אביה לתתה לו, שישקול על ידו כסף כמהר אשר יתנו האנשים לבתולות הנשואות להם, והטעם כי פסלה בעיני הבחורים ויצטרך אביה להרבות לה מתן והם לא יתנו לה מהר וראוי הוא שיפרענו המפתה: ואמרו רבותינו (כתובות י) כי ענין המהר הזה הוא נקצב בענין האונס (דברים כב כט) כי הוא חמשים כסף, ודין האונס והמפתה שוין בזה, אבל חלק הכתוב בין אונס למפתה ששם נאמר ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו והטעם, כי דרך ארץ להיות בחורי חמד מפתים בתולות, בנות הגדולים היפות, ואיננו הגון שיהא חוטא נשכר, ולכן פירש שלא ישאנה על כרחם וישלם להם. ובעבור שגם היא חטאה בדבר לא נתן עליו ענש שישאנה על כרחו ודי שישלם הקנס. ואחרי שישאנה לדעתה ודעת אביה הרי היא עמו ככל הנשים, אין לה עליו כתובה בתורה. וכן דרך בני הגדולים לאנוס בנות הפחותים במעלה אשר אין להם כח כנגדם, ולכן אמר באונס ולו תהיה לאשה, על כרחו: ועל דעת רבותינו (כתובות לט:) גם שם בין היא בין אביה יכולין לעכב כי איננו הגון שיקחנה על כרחם, ויעשה עמה שתי רעות, ופעמים שתהיה נכבדת ממנו ולא יתכן שתתבזה בחטאו, והמשפט הישר שיהיו הנשואין בידה ולא בידו, שהוא ישאנה על כרחו שלא יהיו בנות ישראל הפקר לבעלי הזרוע: והנה הדין הזה איננו רק בנערה כדין האונס, אבל שם פירש הכתוב כי ימצא איש נערה בתולה (דברים כב כח), וכאן לא הזכיר נערה, והטעם, כי הנערה הנזכרת שם אינו אלא להוציא את הבוגרת שהיא אשה, אבל הקטנה גם היא בכלל (כתובות מ:), וכאן לא הוצרך להוציא את הבוגרת, כי בידוע שהמפתה הבוגרת שלא ישלם כלום כי מדעתה עשה, והאב אין לו בבתו שום זכות אחרי ימי הנעורים, כדכתיב (במדבר ל יז) בנעוריה בית אביה ואמר כאן אם מאן ימאן אביה לתתה לו, לרמוז שהוא הנותן אותה לאיש, שהוא זכאי בכסף קדושיה בקטנה ונערה, כמו שדרשו כל שבח נעורים לאביה (קידושין ג:), אבל באונס הוצרך לכתוב נערה להוציא את הבוגרת, כי היה עולה על דעתינו שישלם אליה, אלא שגזרת הכתוב היא והטעם, כי בעמדה על דעתה תשמר מאונס: ור"א אמר (אבן עזרא על שמות כ״ב:ט״ו) מהר לשון קישור, וכן ירבו עצבותם אחר מהרו (תהלים טז ד), ואיננו נכון, אבל הוא כמו שביארתי מדברי רבותינו ז"ל ועל דעתי אחר מהרו, שהיו נמהרי לב לאל אחר ללכת אחריו במהירותם בלי השגחה ובלי דעת. ובדברי המדקדקים (הרד"ק בספר השרשים שרש אחר) שנתנו מהר לאל אחר, והטעם שנתנו לו זבח ומנחה:
טז אִם־מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת׃
רַשִׁ״י
כמהר הבתולת. שֶׁהוּא קָצוּב חֲמִשִּׁים כֶּסֶף אֵצֶל הַתּוֹפֵס אֶת הַבְּתוּלָה וְשׁוֹכֵב עִמָּהּ בְּאֹנֶס, שֶׁנֶּאֱמַר וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף (דברים כ"ב):
אוּנְקְלוֹס
אִם מִצְבָּא לָא יִצְבֵּי אֲבוּהָא לְמִתְּנַהּ לֵהּ כַּסְפָּא יִתְקוֹל כְּמוֹהֲרֵי בְּתֻלְתָּא:
אִבְּן עֶזְרָא
כסף ישקול. בעבור שפתה:
יז מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה׃
רַשִׁ״י
מכשפה לא תחיה. אֶלָּא תּוּמַת בְּבֵית דִּין; וְאֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת, אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהוֹוֶה, שֶׁהַנָּשִׁים מְצוּיוֹת מְכַשֵּׁפוֹת (סנהדרין ס"ז):
אוּנְקְלוֹס
חָרָשָׁא לָא תָחֵי:
רַשְׁבַּ״ם
מכשפה לא תחיה: לפי שדרך נשים מכשפניות לעשות מעשיהן בסתר במחבואות במערות כמו שמצינו בשמונים נשים באשקלון שתלה שמעון בן שטח, לכן הוא אומר לא תחייה, לא תתיאש מלחקור אחריהם לא תניחם לחיות על ידי עצלות אלא חקור אחריהן להורגן:
אִבְּן עֶזְרָא
מכשפה. טעם להזכיר זה אחר הבתולה כי המתאוים יתאוו דרך כשפים למלאת תאוותם והזכיר הנקבה כי היא הנמצאת בכשוף יותר מן הזכרים:
רַמְבַּ״ן
מכשפה לא תחיה אמר למעלה בכל חייבי מיתות מות יומת (לעיל יד טז, כא יב), והטעם שהוא חייב מיתה, ומצות עשה עלינו להמית אותו ממה שנאמר ובערת הרע מקרבך (דברים יז ז), או מזה בעצמו שיצוה יומת, אבל בכאן לא אמר מכשפה מות תמות, כי החמיר בה להזהיר אותנו בלאו שלא נחיה אותה. והטעם, מפני שהיא טמאת השם רבת המהומה והשוטים נפתים אחריה החמיר בה בלאו, וכן בכל מרובי התקלה, כגון שאמר במסית ולא תחמול ולא תכסה עליו (שם יג ט), ואמר ברוצח ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות (במדבר לה לא):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
מכשפה לא תחיה. ענין הכשוף הוא חבור דברים חלוקים זה מזה וכאשר יחבר אותם הדברים למטה זה עם זה כן יתחברו ויתערבו הכחות אשר למעלה זה עם זה ותצא מביניהם פעולה נפלאה נכרית, ואיסור כלאים נוטה לזה קצת כי הוא מערבב הכחות למעלה אשר הפרוד והרחוק ראוי בהם והחבור בהם מזיק מאד.
והנה חרטומי מצרים עיקר חכמתם היה ענין הכשוף והיו עושים בהם דברים נפלאים בדרך טבע, ודרשו רז"ל למה נקרא שמן כשפין שמכחישים פמליא של מעלה, והכחשת הפמליא הוא כשאדם עושה למטה הרכבת דברים שהם הפך הכחות הפשוטים הנגזרים בתנועת הגלגלים ובגזרת עירין שהם נפש להם והם הנקראים פמליא של מעלה, וראוי לאדם שיניח העולם שיתנהג כמנהגו וכפי טבעו הפשוט שהוא רצון בוראו יתברך שבראו כך ואם תתעסק בכשפים יש בזה צד הכחשה וכן דעת הרמב"ן.
אבל דעת רבינו חננאל ז"ל בפירושו במסכת סנהדרין מכחישין נראין כאלו מכחישין ואמר כי אין לכשפים פעולה כ"א מה שיגזור הש"י וכענין שאמר ר' חנינא לאותה אשה אין עוד מלבדו כתיב ואע"ג דמשני התם שאני ר' חנינא דנפיש זכותיה שנויא הוא ולא סמכינן עליה ואדרבי חנינא אתי תברן.
ואם תשאל כיון שאין לכשפים פעולה אלא במקום שהקב"ה גוזר למה אסרתה תורה ולמה חייבה מיתה למכשף, והטעם מפני שעבר על גזרתו של הקב"ה לעשות מה שמנע ממנו, השתא מה מי שעבר על גזרת מלך בשר ודם חייב מיתה על גזרתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה עאכ"ו, ע"כ דבריו ז"ל. ומפני שישראל היו מורגלים בחכמה הזאת כי הם היוצאים ממצרים עתה מחדש וקרוב הדבר מאד שיטעו בני אדם אחריה על כן הוצרך הכתוב למנוע מהם לאסור החכמה הזאת, וכדי להוסיף חומרא בדבר לא אמר הכתוב מכשפה מות תמות אלא לא תחיה, כי רצה הכתוב להחמיר הענין בלאו שלא להחיותה כשם שהחמיר בשבעת עממין ואמר (דברים כ) לא תחיה כל נשמה. והזכיר מכשפה לא תחיה ולא מכשף מפני שהכשפים מצויים בנשים יותר ואין מעשה האוב נעשה כי אם באשה, ולכך אמר הכתוב (ויקרא כ) ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני, וכבר הזכירו בספרי הכשפים כי ענין האוב אשה עומדת בקבר המת על מראשותיו והאיש מרגלותיו ונער באמצע והקשקוש בידו מצלצל ומקשקש בו, והנה זה הורגל בין האומות באותם הזמנים במאד מאד, ממנו נעתק במקומות שלהם ואין זה לאומה אחרת יצא להם מן השורש הזה שהוא שורש פורה ראש ולענה.
יח כָּל־שֹׁכֵב עִם־בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת׃
רַשִׁ״י
כל שכב עם בהמה מות יומת. בִּסְקִילָה, רוֹבֵעַ כַּנִּרְבַּעַת, שֶׁכָּתוּב בָּהֶם דְּמֵיהֶם בָּם (ויקרא כ'):
אוּנְקְלוֹס
כָּל דְיִשְׁכּוּב עִם בְּעִירָא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:
אִבְּן עֶזְרָא
כל. הזכיר בתחלה פתוי הנערה שאין לה דעת גם הזכיר הבהמה שאין לה פה לצעוק כמו האשה והזכיר האשה שיש לה פה לצעוק:
יט זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַיהוָה לְבַדּוֹ׃
רַשִׁ״י
לאלהים. לַעֲ"זָ; אִלּוּ הָיָה נָקוּד לֵאלֹהִים, הָיָה צָרִיךְ לְפָרֵשׁ וְלִכְתֹּב "אֲחֵרִים", עַכְשָׁו שֶׁאָמַר לָאֱלֹהִים, אֵין צָרִיךְ לְפָרֵשׁ אֲחֵרִים, שֶׁכָּל לָמֶ"ד וּבֵי"ת הַמְשַׁמֶּשֶׁת בְּרֹאשׁ הַתֵּבָה אִם נְקוּדָה בַּחֲטָף, כְּגוֹן לְמֶלֶךְ, לְמִדְבָּר, לְעִיר, צָרִיךְ לְפָרֵשׁ לְאֵיזֶה מֶלֶךְ, לְאֵיזֶה מִדְבָּר, לְאֵיזֶה עִיר, וְכֵן לִמְלָכִים וְלִרְגָלִים צָרִיךְ לְפָרֵשׁ לְאֵיזֶה, וְאִם אֵינוֹ מְפָרֵשׁ, כָּל מְלָכִים בְּמַשְׁמָע, כֵן לֵאלֹהִים כָּל אֱלֹהִים בְּמַשְׁמָע – אֲפִלּוּ קֹדֶשׁ, אֲבָל כְּשֶׁהִיא נְקוּדָה פַּתָּח, כְּמוֹ לַמֶּלֶךְ, לַמִּדְבָּר, לָעִיר, נוֹדַע בְּאֵיזֶה מֶלֶךְ מְדַבֵּר, וְכֵן לָעִיר נוֹדַע בְּאֵיזֶה עִיר מְדַבֵּר, וְכֵן לָאֱלֹהִים – לְאוֹתָן שֶׁהֻזְהַרְתֶּם עֲלֵיהֶם בְּמָקוֹם אַחֵר; כַּיּוֹצֵא בוֹ אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים, לְפִי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ, הֻצְרַךְ לִנָּקֵד פַּתָּח: יחרם. יוּמַת; לָמָּה נֶאֱמַר יָחֳרָם וַהֲלֹא כְבָר נֶאֶמְרָה בוֹ מִיתָה בְמָקוֹם אַחֵר וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא וְגוֹ' (דברים י"ז)? אֶלָּא לְפִי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ עַל אֵיזוֹ עֲבוֹדָה חַיָּב מִיתָה – שֶׁלֹּא תֹאמַר כָּל עֲבוֹדוֹת בְּמִיתָה – בָּא וּפֵרֵשׁ לְךָ כָּאן "זֹבֵחַ" לָאֱלֹהִים, לוֹמַר לְךָ, מַה זְּבִיחָה עֲבוֹדָה הַנַּעֲשֵׂית בִּפְנִים לַשָּׁמַיִם, אַף אֲנִי מְרַבֶּה הַמַּקְטִיר וְהַמְנַסֵּךְ שֶׁהֵם עֲבוֹדוֹת בִּפְנִים, וְחַיָּבִים עֲלֵיהֶם לְכָל עֲ"זָ בֵּין שֶׁדַּרְכָּהּ לְעָבְדָהּ בְּכָךְ, בֵּין שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ לְעָבְדָהּ בְּכָךְ. אֲבָל שְׁאָר עֲבוֹדוֹת, כְּגוֹן הַמְכַבֵּד וְהַמְרַבֵּץ וְהַמְגַפֵּף וְהַמְנַשֵּׁק אֵינוֹ בְּמִיתָה:
אוּנְקְלוֹס
דְדַבַּח לְטַעְוַת עַמְמַיָא יִתְקְטֵל אֶלָהֵן לִשְׁמָא דַיְיָ בִּלְחוֹדוֹהִי:
רַשְׁבַּ״ם
זבח לְאלהים: פתח, אבל לָאלהים משמע לשמו של הק', לְאלהים לאותם שאמרתי לך לא יהיה לך אלהים אחרים:
אִבְּן עֶזְרָא
זבח. על דרך הפשט אינו מדבר על ישראל כי כבר הזהיר על זה בדבור שני רק בעבור הגר הכתוב אחריו נאמר זה. כי בעבורו נאמר כל שוכב עם בהמה כי כן מנהג עם נכרי. והנה על זה התנאי יגור בארץ ישראל שלא ישכב עם בהמה ושלא יזבח לעבודת כוכבים. ואמר לאלהים שהיה רגיל לעבדו מקדם. ומלת לאלהים כוללת אף המלאכים: לה' לבדו. רק לשם הנכבד לבדו שהוא שם העצם ולא יתערב אחר עמו:
רַמְבַּ״ן
זובח לאלהים יחרם לע"ז. והוא נקוד פתח, כלומר לאותן האלהים שהוזהרתם עליהם במקום אחר, זהו לשון רש"י. (רש"י על שמות כ״ב:י״ט) ור"א פירש שעל דרך הפשט איננו מדבר לישראל, שכבר הזהיר על ע"ז בדבור השני, רק בעבור הגר הכתוב אחריו, כי על תנאי זה יגור בארצנו שלא יזבח לאלהיו כאשר היה עושה. והבל יפצה פיהו, כי בעשרת הדברות הזהיר על ע"ז בלאו, וכאן מפרש העונש והמשפט שנעשה בו, כאשר עשה בלא תרצח ולא תנאף, כי אלה הם המשפטים אשר ישים לפניהם, והנה חייב אותו מיתה, כי יחרם מיתת ב"ד, וכן כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת (ויקרא כז כט). ואמר יחרם, כי מפני אשר זבח לחרם יהיה חייב שיחרם, כענין והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא (דברים ז כו). ויתכן כי יכלול הכתוב הזובח גם הזבח שהכל יהיה לחרם, לרמוז שהוא אסור בהנאה: והזכיר הכתוב זביחה והוא הדין להשתחויה ולכל עבודת פנים, אבל שאר עבודות כגון המכבד והמרבץ והמגפף והמנשק אינו במיתה בשלא כדרכה, אבל כדרך עבודה בכל ענין הוא מתחייב ואפילו פוער עצמו לפעור: והנכון במלת לאלהים בפתחות הלמ"ד שהם מלאכי מעלה, ונקראו אלהים בהרבה מקומות בכתוב אין כמוך באלהים ה' (תהלים פו ח), הוא אלהי האלהים ואדני האדונים (דברים י יז), השתחוו לו כל אלהים (תהלים צז ז), ויקראו גם כן אלים כאשר הזכרתי כבר (רמב"ן על שמות ט״ו:י״א) ואמר בלתי לה' לבדו, בעבור שהזובחים למלאכיו יחשבו לעשות חפצו שיהיו הם אמצעים להפיק להם רצון מאתו, וכאלו הזבחים לאל ולמשרתיו, על כן אמר בלתי לה' לבדו: ויש בכאן עוד בדרך הזה סוד עמוק, יובן ממנו ענין הקרבנות ויכול המשכיל לדעתו ממה שכתבנו במקום אחר (רמב"ן על שמות ה׳:ג׳), ואונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות כ״ב:י״ט) רמז לו בכאן, ועוד נרמזנו אנחנו בתורת כהנים (ויקרא א ט) בעזרת השם יתברך שמו לעד ולנצח:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
זובח לאלהים יחרם. מפני שהזהיר בדבור שני על ע"ג דרך כלל ולא פירש העונש לכך פירש בכאן כי הוא חייב מיתה כענין שכתוב (שם כז) אך כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת, ואמר יחרם מדה כנגד מדה הוא זבח לחרם שנאמר (דברים ז) והיית חרם כמוהו וגו' כי חרם הוא ועל כן יחרם. ועוד יכלול הזובח והזבח שגם הוא אסור בהנאה. ומה שהזכיר זביחה הוא הדין להשתחויה ולנסוך וקטור ולשאר העבודות אבל המכבד והמרבץ והמגפף והמנשק אינו חייב מיתה בשלא כדרכה אבל כדרכה אם דרך עבודתה בכך חייב מיתה בכל ענין ואפילו פוער עצמו לפעור. פירש רש"י ז"ל לאלהים בפת"ח הלמ"ד לאותם שהוזהרת עליהם בסיני לא יהיה לך אלהים אחרים והם המלאכים.
וע"ד הקבלה מלת לאלהים תרמוז סוד הקרבנות וכענין שכתוב (במדבר כח) את קרבני לחמי לאשי. ודרשו רז"ל יכול לחמי ת"ל לאשי לאשים אתם נותנים, ואמת הדבר אבל הכוונה לשם המיוחד וזהו שהזכיר כאן בלתי לה' לבדו ועל כן תרגם אונקלוס אלהן לשמא דה' בלחודוהי.
סְפוֹרְנוֹ
זובח לאלהים. לכל האלוהות יחדיו, אף על פי שבכללם יכוין לכלול את האל ית': יחרם. מנפש ועד בשר, כי חרם הם, אסורים בהנאה כלם, ומצד מה שיקבלום לאלוה, המקבל הוא חרם האמור בהם, כאמרו והיית חרם כמוהו: לה' לבדו. בלא שתוף אלהים אחרים:
כ וְגֵר לֹא־תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי־גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם׃
רַשִׁ״י
וגר לא תונה. אוֹנָאַת דְּבָרִים, קונטרארי"ר בְּלַעַז, כְּמוֹ וְהַאֲכַלְתִּי אֶת מוֹנַיִךְ אֶת בְּשָׂרָם (ישעיהו מ"ט): ולא תלחצנו. בִּגְזֵלַת מָמוֹן: כי גרים הייתם. אִם הוֹנִיתוֹ, אַף הוּא יָכוֹל לְהוֹנוֹתְךָ וְלוֹמַר לְךָ, אַף אַתָּה מִגֵּרִים בָּאתָ, "מוּם שֶׁבְּךָ אַל תֹּאמַר לַחֲבֵרְךָ"; כָּל לְשׁוֹן גֵּר אָדָם שֶׁלֹּא נוֹלַד בְּאוֹתָהּ מְדִינָה, אֶלָּא בָּא מִמְּדִינָה אַחֶרֶת לָגוּר שָׁם:
אוּנְקְלוֹס
וְגִיוֹרָא לָא תוֹנוּן וְלָא תְעִיקוּן לֵהּ אֲרֵי דַיָרִין הֱוֵיתוּן בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:
רַשְׁבַּ״ם
לא תונה: בדברים שהרו בממון כתוב לא תונו איש את אחיו, והוא הדין לכל ישראל אלא שדיבר הכתוב בהווה שיכול להונות את הגר במעשה אבותיו ועל מעשיו בגיות:
ולא תלחצנו: לעשות מלאכתך לפי שהוא בלא גואל כדכתיב וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים, כלומר מעבידים אותם:
כי גרים הייתם: כמו שמפורש לפנינו ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם ולפי שצרתו מרובה ענשו מרובה:
אִבְּן עֶזְרָא
וגר. כאשר יקבל הגר שלא לעבוד עבודת כוכבים לא תונהו בארצך. בעבור שיש לך כח רב ממנו. וזכור כי גרים הייתם כמוהו. וכאשר הזכיר הגר שאין לו כח ככה היתום והאלמנה שהם ישראלים ואין להם כח. ואחר שאמר לא תענון לשון רבים. אמר אם תענה. כי כל רואה אדם שהוא מענה יתום ואלמנה ולא יעזרם גם הוא יחשב מענה:
רַמְבַּ״ן
כי גרים הייתם בארץ מצרים לא הוכשרו כל הגרים בעבור היותנו גרים בארץ זמן, ואין טעם שיהיו מובטחים לעולם בעבור כן. ופירש רש"י כי הוא טעם ללא תונו אותו, יזהיר שלא תונה אותו בהונאת דברים, שאם הוניתו אף הוא יכל להונותך ולומר לך אף אתה מגרים באת, מום שבך אל תאמר לחברך. ור"א אמר (אבן עזרא על שמות כ״ב:כ׳) זכור כי גרים הייתם כמוהו. ואין בכל זה טעם בעיקר: והנכון בעיני כי יאמר, לא תונה גר ולא תלחצנו ותחשבו שאין לו מציל מידך, כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם ועשיתי בהם נקמה, כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם ומיד עושקיהם כח, ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו וכן האלמנה והיתום לא תענו כי אשמע צעקתם, שכל אלה אינם בוטחים בנפשם, ועלי יבטחו: ובפסוק האחר הוסיף טעם ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים (שמות כ״ג:ט׳) כלומר, ידעתם כי כל גר נפשו שפלה עליו והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל ה' וירחם עליו כאשר רחם עליכם, כמו שכתוב (שמות ב׳:כ״ג) ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. כלומר לא בזכותם רק שרחם עליהם מן העבודה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וגר לא תונה. באונאת דברים, ולא תלחצנו, בגזלת ממון. בכמה מקומות כתוב בתורה והזהיר הקב"ה על הגר לפי שהגר הוא מוצא עצמו יחידי בארץ נכריה ולכך נקרא גר מלשון גרגיר הנמצא יחידי בראש ענף האילן מבזים אותו ומריעים לו על כן אמר הש"י אל תחשוב שאין לו מי שיריב את ריבו כי אני הוא הרב את ריבו והעושה נקמה בעושקיו וזהו שנתן טעם ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים, לא אמר ואתם ידעתם את הגר אלא את נפש הגר כלומר ידעתם כי כל גר נפשו שפלה עליו ואין לו למי ישא עיניו כי אם אלי ועל כן ארחם עליו כמו שרחמתי עליכם שהייתם גרים בארץ מצרים. וצרף אליו האלמנה והיתום לפי שכולן תשושי כח והבריות מקילין בהם להרע ולהצר אותם והנה דמעתם מצויה כי שערי דמעה לא ננעלו ועל כן צריך אדם להזהר בהם להיטיב ולהתחסד עמהם בין בגופו בין בממונו וכן הזכיר הנביא (ישעיה נח) הלא פרוס לרעב לחמך והזכיר עוד (שם) ותפק לרעב נפשך אם יש לך ליתן לו לחמך תן, ואם לאו נפשך שיזמין עצמו להמציא לו קורת רוח בדברים. ומה שהזכיר לשון כל אלמנה אפילו עשירה ובעלת נכסים מפני שדמעתה מצויה ונפשה מרה לה.
אוֹר הַחַיִּים
וגר לא תונה וגו' כי גרים וגו'. רש"י ז"ל פירש: ״אף הוא יכול להונותך כי גרים״ וגו', ור"א פירש: ״זכור כי הייתם כמותו״, ורמב"ן דחה ב' הדרכים, ופירש: כי תדעו שאשמע צעקת דלים, כאשר שמע צעקתך וגו':
ונראה לומר, על פי הקדמה הידועה, כי נשמות בני ישראל הם שורש הקדושה, בני אברהם, יצחק ויעקב, חבל נחלתו יתברך, וכל זולתם הם חלק רע; ולזה לא יקפידו בזלזול אדם שאינו מהם ובאונאתו, לצד שיחשבוהו שפחות הוא מהדרגות הקדושה, ומזה יולד ענפי האונאה, לזה, כאשר צוה עליהם לבל יונום ולא ילחצום - אמר הטעם, שאני מצוך לבל תונהו, שאין לך לומר שהוא בחינת שורש הרע או כיון שהוא מוטבע בבחינת הקליפה הרי נגרע מערכך, כי אתם גרים הייתם במצרים - פירוש: על דרך מה שפירשתי <small>(ויגש מו ג)</small> "כי לגוי גדול אשימך שם", ובפסוק <small>(כ' ב'):</small> "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" בפרשת יתרו, שנשמות ישראל עצמם היו טבועות בקליפה, ואם כן יהיה גֵר זה כאחד מכם באין הבדל, ולזה לא תונהו ולא תלחצנו:
כא כָּל־אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן׃
רַשִׁ״י
כל אלמנה ויתום לא תענון. הוּא הַדִּין לְכָל אָדָם, אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהוֹוֶה, לְפִי שֶׁהֵם תְּשׁוּשֵׁי כֹחַ וְדָבָר מָצוּי לְעַנּוֹתָם (מכילתא):
אוּנְקְלוֹס
כָּל אַרְמְלָא וְיִתָּם לָא תְעַנוּן:
רַשְׁבַּ״ם
לא תענון: כמו למען ענותו בסבלותם ודיבר הכתוב בהווה:
רַמְבַּ״ן
וטעם כל אלמנה אפילו עשירה בעלת נכסים, כי דמעתה מצויה ונפשה שפלה. ואמר אם ענה תענה אותו, כל יחיד מהם, על כן כתיב אחריו והיו נשיכם אלמנות, בעונש האלמנה וצעקתה, ובניכם יתומים, בצעקת היתום והעונש הזה לא מנו אותו רבותינו בכלל חייבי מיתה בידי שמים בברייתא דואלו הן שבמיתה השנויה בסנהדרין (פג.). והטעם, שאין זה מיתה כמיתת בני אדם בידי שמים שנאמר בהם ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כב ט) ולא תמותו (במדבר יח לב), אבל ענש בכאן שיהרג אותם בחרב אויב או במלחמה ירד ונספה בלא הודע והיו נשיהם אלמנות לעולם ובניהם יתומים לעולם:
סְפוֹרְנוֹ
לא תענון. אם ענה תענה אותו. אם כשתענה את היתום תהיה כונתך לענותו בלבד, אבל אם תענהו ליסרו ולהיטיב לו אין זה אלא גמילות חסדים:
כב אִם־עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם־צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ׃
רַשִׁ״י
אם ענה תענה אתו. הֲרֵי זֶה מִקְרָא קָצָר, גָּזַם וְלֹא פֵּרֵשׁ עָנְשׁוֹ, כְּמוֹ לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן (בראשית ד'), גָּזַם וְלֹא פֵּרֵשׁ עָנְשׁוֹ, אַף כָּאן אִם עַנֵּה תְעַנֵּה אוֹתוֹ לְשׁוֹן גִּזּוּם, כְּלוֹמַר סוֹפְךָ לִטֹּל אֶת שֶׁלְּךָ לָמָּה? כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי וְגוֹ':
אוּנְקְלוֹס
אִם עַנָאָה תְעַנֵי יָתֵהּ אֲרֵי אִם מִקְבַל יִקְבֵל קֳדָמַי קַבָּלָא אֱקַבֵּל קְבִלְתֵּהּ:
אִבְּן עֶזְרָא
אם ענה. והנה העונש. אם אחד יענה ואין עוזר העונש על כלם. על כן בא אחריו וחרה אפי והרגתי אתכם כולכם. ואמר כי אם צעק יצעק אלי. על היתום וכן דין האלמנה. רק היתום יתכן שיהיה קטן ולא ידע לדבר כמו הא למנה:
רַמְבַּ״ן
אם ענה תענה אותו הרי זה מקרא קצר, גיזם ולא פירש ענשו, כמו לכן כל הורג קין (בראשית ד טו), ולא פירש העונש. אף כאן, אם ענה תענה אותו, לשון גיזום, סופך ליטול את שלך, למה, כי יצעק אלי אשמענו ואנקמנו. לשון רש"י. (רש"י על שמות כ״ב:כ״ב) ואיננו נכון, וגם העד שהביא לא העיד כן, אבל יתכן שיהיה "כי" במקום הזה כמו אם", שהוא אחד משמושין שלו, יאמר, אם יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו, והכפל לנחוץ הענין וחזוקו, כדרך המבלי אין קברים (שמות י״ד:א׳), הרק אך במשה (במדבר יב ב): והנכון בעיני כי יאמר אם ענה תענה אותו רק צעוק יצעק אלי בלבד מיד אשמע צעקתו, איננו צריך לדבר אחר כלל, כי אני אושיענו ואנקום אותו ממך והטעם, כי אתה לוחץ אותו מפני שאין לו מושיע מידך, והנה הוא נעזר יותר מכל אדם, כי שאר האנשים יטרחו אחרי מושיעים שיושיעום ואחרי עוזרים לנקום נקמתם, ואולי לא יועילו והצל לא יצילו, וזה בצעקתו בלבד נושע בה' וינקם ממך, כי נוקם ה' ובעל חמה (נחום א ב): ויבא כענין הזה בכתובים רבים, כגון מה שאמר (משלי כב כב-כג) אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער כי ה' יריב ריבם, יאמר אל תגזול דל בעבור שהוא דל ואין לו עוזרים ואל תדכא העני אשר בשעריך כי ה', יריב בעבורם, וכן אמר (שם כג י-יא) ובשדה יתומים אל תבוא כי גואלם חזק ה' צבאות שמו, שיש להם גואל חזק וקרוב יותר מכל אדם אף כאן אמר כי בצעקתו בלבד יושע: וכמוהו כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי (ישעיה נה י יא), בשניהם יאמר שלא יעשו דבר אחר, כי אם שירוה את הארץ מיד, וכן כי אם שיעשה מה שחפצתי, והנה הוא כטעם אלא, וכן כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך (במדבר י ל):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אם ענה תענה אותו. יחזור לכל אחד ואחד בין היתום בין האלמנה שהזהיר עליהם לא תענון. וכל לשון הכתוב הזה הוא כפול כי כפל הענוי והצעקה והשמיעה.
ויתכן לפרש בזה כי דרך בני העולם שהם עלובים באיזה דבר שיהיה שיטרחו אחרי מושיעים ועוזרים, והיתום והאלמנה הם חלושי הכח אין להם עוזרים ולכך לא יבטחו באדם כי אם בהקב"ה שהוא עוזר ומושיע ומגן ובעבור זה יודיע הכתוב כי הם נעזרים יותר מכל אדם וכענין שכתוב בהם (משלי כג) כי גואלם חזק הוא יריב את ריבם אתך, ומפני שדרך הבריות לענותם תמיד כל היום לכך כפל הענוי, והיה ראוי שיאמר אם ענה תענה אותם ליתום ולאלמנה שהזכיר ואמר אותו להזהיר שלא לענות אחד מהם פעם אחר פעם, שאם יעשה כן כי אם צעוק יצעק אלי כלומר כשיצעק אחד מהם אלי שמוע אשמע צעקתו של כל אחד ואחד וכן כל צעקה וצעקה של כל אחד ועל כן הוצרך הכתוב לכפול הצעקה והשמיעה כדי ליתן שמיעה על כל צעקה וצעקה, וכן מצינו חלקי השמיעה ומדרגותיה כפי הצעקה והצער שיש לו בצעקתו והוא שכתוב (תהלים לט) שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה הזכיר בתפלה שאדם מנענע שפתיו לשון שמיעה והזכיר בשועה שמצטער יותר וצועק לשון האזנה שהוא הטיית האוזן וגדול משמיעה ובדמעה היוצאה מתוך הכנעה וצער גדול יותר הזכיר אל תחרש והוא הפקת רצונו, ותבין מזה איך הקב"ה מדקדק בנתיבות השכר למדוד לכל אחד כמדתו.
ודומה לזה תמצא במדרש (איוב לג) אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף לא אמר מלאך אחד מני אלף אלא מליץ אחד מני אלף כלומר זכות אחד מני אלף חובה. או יאמר שמוע אשמע צעקתו שמוע שאשלם לו החמס שעושה לו חברו, אשמע שאני נפרע ממי שעושה לו החמס וזהו כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני ולשון חנינה מדת הדין היא כלומר מדת הדין מתוחה כנגדו.
כְּלִי יָקָר
אם ענה תענה אותו. אותם מבעי ליה ומהו הכפל ענה תענה, צעוק יצעק, שמוע אשמע, ובדרך הפשט נוכל לומר שלפעמים אדם מענה את היתום לבד ואמו אלמנה עיניה רואות וכלות ואין לאל להציל את בנה וע"י ענוי אחד מהם שניהם מעונין ושניהם צועקים והקב"ה שומע לשניהם ומענישו בכפל שיהיו בניהם יתומים ואשתו אלמנה ועל צד הרמז נוכל לומר מאחר שהקב"ה אבי יתומים אם כן ודאי בכל צרתם לו צר כביכול לכך אמר אם ענה אז תענה גם אותו שהוא אבי יתומים והלא שניהם צועקים מדת הדין מקטרגת עליו למעלה והיתום צועק למטה והקב"ה הרחמן מקבל צעקת שניהם.
אם כסף תלוה את עמי את העני עמך. נראה כאן כפל כי היה לו לומר אם כסף תלוה את העני, ומתחילה קראו עמי, ואח"כ עני, ואחר כך רעך, שאמר אם חבול תחבול שלמת רעך אלא לפי שרצה לצוותו על שני דברים על כן הקדים לו שני הקדמות שמשני הצדדים אתה חייב ללות לו. האחד הוא, מצד שהוא בכלל עמי הארץ ודרך המלך הוא בזמן שעמו ועבדיו מחוסרים צידה כל אדם יכול ללות להם על סמך שהמלך יפרע את חובו, כי על המלך מוטל לזון את עמו והנותן להם כאילו נותן למלך עצמו ועל כן הוא בטוח בפרעון החוב, כך העני זה בתוך עמי הוא יושב ועל ה' הוא משליך יהבו ומלוה ה' חונן דל כי החונן דל הוא מלוה לה' ולא לו. השני הוא, שיותר העני עושה עמך ממה שאתה עושה עמו כדמסיק תניא היה ר"מ אומר כו' ומסיק שם אם אלהיכם חפץ בעניים למה אינו מפרנסן אף אתה אמור לו כדי להנצל אנו מדינה של גיהנם, ואם כן אתה עושה עמו חיי שעה והוא עושה עמך חיי עולם אתה נותן לו פרוטה והקב"ה משלם לך פי שנים כפלים לכך נאמר אשר עשיתי עמו היום בועז וארז"ל יותר העני עושה עם הבעל בית ממה שהבעל בית עושה עם העני לכך נאמר כאן את העני עמך ויכלול לשון עמך לפי שהוא עמך ע"כ בא לידי עוני כדי לזכותך.
וכנגד שנים אלו צוה לו על שני דברים. כנגד מ"ש אם כסף תלוה את עמי אמר לא תהיה לו כנושה כאלו אמר לא תהיה כנושה לו, כי לא לו אתה נושה אלא להקב"ה כי החונן דל נקרא מלוה ה' ולא לו ונאמן בעל מלאכתך לשלם לך בעבור עמו לפיכך לא תדחוק עליו לתבענו בחזקה כמו שפירש"י כי למה תדחוק עליו אחר שלא לו הלוית כי אם למלכו ברוך הוא וכנגד מ"ש את העני עמך זה העני העושה עמך יותר ממה שאתה עושה עמו על זה אמר לא תשימון עליו נשך כדי להרויח בממונך, הקטן בעיניך מה שהעני עושה עמך כהנה וכהנה הן מצד ששכרך הרבה מאד ותבקש עוד ממנו ריוח, הן מצד שזה העני נעשה עני בעבורך כי כדי להציל אותך מדינה של גיהנם אין הקב"ה מפרנסו בעצמו כמבואר למעלה, ואם כל זה העוני והדוחק הוא סובל עמך בעבורך כדי לזכות אותך, ואיך יעלה על דעתך לבקש עוד ריוח מה, אין זה כי אם רוע לבב.
ומה שאמר תשימון לשון רבים, להזהיר את כולם המלוה והלוה והערב והעדים כולם עוברים בלא תשימון, ואם חבלת שתהיה מחוסר אמנה ולא תאמין כי לך ישולם מאוצר של מעלה הגנוז לעושה צדקה בקרב הארץ, אז זה עונשך שלסוף תחבל שלמת רעך כי תבא גם אתה לידי עניות ותהיה ריעו של העני וחבירו בעניות, ותהיה מוכרח ליקח ממנו חבל מאחר שתהיה עני כמותו וזהו ענין הכפל של חבול תחבול ומ"מ אני מזהירך שעד בא השמש תשיבנו לו כי אם עברת מן דרך היושר וכבר לקחת ממנו חבל אז ראה לעומת זה שתשיב לו החבול קודם שקיעת החמה, ונראין הדברים שבכסות לילה הוא מדבר שהרי נאמר במה ישכב.
ועל צד הרמז הזכיר השמש, לומר הסתכל בשמש שבראתי לשמשכם על צד החסד והצדקה כי הקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, וכל המצות שעושין בעה"ז יראי ה' וחושבי שמו כולם אינן כדאי לחסד גדול זה שהקב"ה מזריח להם השמש בכל יום כמ"ש וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה. כי אפילו ליראי ה' השמש זורחת על צד הצדקה וא"כ יפה אמר שלמה ואין יתרון תחת השמש, שבכל מעשי האדם אין בהם די השיב להקב"ה חסד גדול זה, וע"כ אמר עד בא השמש תשיבנו לו. כי תסתכל בשמש צדקה שאני עושה עמך ואז תקח מוסר וממני תראה וכן תעשה כשם שאני מזריח לך החמה כך אתה תזריח לעני זה ההולך חשכים ואין נוגה לו כמ"ש הלא פרוס לרעב לחמך וגו' וסמיך ליה אז יבקע כשחר אורך וגו' וזרח בחשך אורך וגו'.
ויש עוד רמז באמרו עד בא השמש תשיבנו לו. אל העורים אשר במחנה העברים שיש להם משכנות של עניים ויצוו ליורשיהם שיחזירום לעניים אחר מותם דהיינו אחר הערב שמשם, כמ"ש עד אשר לא תחשך וגו' לכך נאמר עד בא השמש תשיבנו לו. כי מי פתי יסור הנה שלא יקיים המצוה בחייו שהוא מצווה בה, ויעשה המצוה לאחר מותו שאינו מצווה בה עוד שנאמר במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות, והעושים כן בלי ספק אין להם שכר בעמלם כיון שלא קיים המצוה בזמנה כשהיה מחוייב בה וירצה לקיימה אחר מותו כשרואה כי אז אינו יכול להשתמש בממונו כלל ומה יתרון לעושה צדקה בזמן ההוא, הן מצד כי אז אין ממונו ברשותו, הן מצד שאין לו צורך בו עוד, הן מצד שהוא חפשי מן המצות ובחייו מאנו ידיו לעשות ובמותו ירצה להיות צדיק.
ועל צד הרמז נוכל לפרש, גם פסוק כי היא כסותו לבדו היא שמלתו לעורו במה ישכב, שקאי על האדם אשר עינו רעה בעניים ולא ירצה לעשות צדקה בחייו קודם בא השמש א"כ במה ישכב בקבר כי הוא, דהיינו הצדקה כסותו לבדה כי במותו הוא נקבר ערום ממצוה זו ואין לו כסות אחר כ"א הצדקה שנאמר צדק לבשתי וילבישני. וארז"ל שהצדקה נמשלה לבגד שכל נימא ונימא מצטרפת לבגד גדול כך הצדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, לכך אמר במה ישכב ולכך נאמר כסותה בה"א לדרוש בו כי היא כסותה של הנשמה של המלוה.
ונוכל לומר עוד שכל פסוק זה כפשוטו, ומ"מ נקט פרטים אלו כדי שילמוד מהם הנותן או הבלתי נותן שכל מה שהוא עושה עם העני עושין גם עמו, כי אזהרה עד בא השמש תשיבנו לו יש במשמעותו סתם השבה בעה"ז והשבה לעניים, עד בא הערב שמשו זמן החירות והחפשיות והוא קודם זמן המיתה כאמור, ואח"כ אמר שאם לא יתן לעני קודם בא השמש אז אין לעני במה לשכב, כך הוא לא יהיה לו לכתחלה במה לשכב בקבר כי הצדקה לבדה כסותו ושמלתו לעורו וזולתן אין לו בגד אחר ושוכב ערום בגיא צלמות כמו שעשה לעני זה בלילה כך יעשה גם לו, וזה רמז נכון ויקר מאד וכל שכן לאותן הכתות שאפילו ליורשיהם לא יצוו להחזיר והנה היורשים יקחו ממונם והמה ישאו את עונם אוי לאותה כלימה ובושה כי ראיתי בדורינו עשירים רבים בשפל ישבו כי נכשלים בזה ובכיוצא בו ואינן לוקחים מוסר בחייהם וצרות העין נעשה קנין דבק בהם בחייהם ובמותם לא נפרדו ודי בהערה קטנה זו.
והיה כי יצעק אלי. יאמר שאם זה העשיר יהיה אוטם אזנו מזעקת דל אל ידמה בנפשו שבעבור זה אבדה תקותו של העני אלא כ"א יצעק אלי ושמעתי, כי אם הוא אכזרי אני איני כמותו אלא ושמעתי כי חנון אני, או יאמר ממני תראו וכן תעשו בק"ו
אוֹר הַחַיִּים
אם ענה תענה אותו. צריך לדעת למה הוצרך לומר תיבת אותו ולא הספיק באומרו אם תענה וגו' והדבר ידוע שחוזר אל הסמוך. ונראה על פי מה שאמרו במכילתא בפסוק לא תענון אין לי אלא יתום ואלמנה שאר כל אדם מנין תלמוד לומר לא תענון עד כאן. וכפי זה יש אזהרה גם לשאר כל אדם מלא תענון לזה אמר הכתוב אותו פירוש אותו שמוזכר בפירוש הוא שעונשו נשיהם אלמנות ובניהם יתומים אבל המענה כל אדם אין עונשו כל כך:
כג וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים׃
רַשִׁ״י
והיו נשיכם אלמנות. מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁנְּשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתוֹמִים? אֶלָּא הֲרֵי זוֹ קְלָלָה אַחֶרֶת, שֶׁיִּהְיוּ הַנָּשִׁים צְרוּרוֹת כְּאַלְמָנוֹת חַיּוֹת, שֶׁלֹּא יִהְיוּ עֵדִים לְמִיתַת בַּעְלֵיהֶן וְתִהְיֶינָה אֲסוּרוֹת לְהִנָּשֵׂא, וְהַבָּנִים יִהְיוּ יְתוֹמִים, שֶׁלֹּא יַנִּיחוּם בֵּית דִּין לֵירֵד לְנִכְסֵי אֲבִיהֶם, לְפִי שֶׁאֵין יוֹדְעִים אִם מֵתוּ אִם נִשְׁבּוּ (בבא מציעא ל"ח):
אוּנְקְלוֹס
וְיִתְקֵף רוּגְזִי וְאֶקְטוֹל יָתְכוֹן בְּחַרְבָּא וִיהֶוְיָן נְשֵׁיכוֹן אַרְמְלִין וּבְנֵיכוֹן יַתְמִין:
רַשְׁבַּ״ם
והיו נשיכם וגו': מדה כנגד מדה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וחרה אפי. מדת הדין שהיתה מכה במצרים כדי להוציא אתכם שהייתם גרים, ואמר זה כנגד הגר שהזכיר. ואמר והיו נשיכם, כנגד כל אלמנה, ובניכם יתומים, כנגד היתום הכל מדה כנגד מדה, וכל זמן שאתם נזהרים בהם ומרחמים עליהם מדת הדין תתהפך לרחמים שהרי מדה טובה מרובה ממדת הפורענות ובזה תאריכו ימים אתם ובניכם ולכם תהיה צדקה לפני הש"י שהרי פרי הצדקה אריכות ימים שנאמר (משלי י) וצדקה תציל ממות וכתיב (שם יב) באורח צדקה חיים ודרך נתיבה אל מות, וגדולה צדקה יותר מן הקרבנות שנאמר (שם כא) עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח.
סְפוֹרְנוֹ
וחרה אפי. ארחם על הצועק ואקצוף על המענה, כענין ישראל במצרים, ויהיה העונש מדה כנגד מדה, שמי שעינה את אלמנה ויתום ברצונו יסבב על כרחו ענוי אשתו ובניו:
כד אִם־כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת־עַמִּי אֶת־הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא־תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא־תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ׃
רַשִׁ״י
אם כסף תלוה את עמי. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר כָּל אִם וְאִם שֶׁבַּתּוֹרָה רְשׁוּת חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה, וְזֶה אֶחָד מֵהֶן (מכילתא): את עמי. עַמִּי וְגוֹי עַמִּי קוֹדֵם, עָנִי וְעָשִׁיר עָנִי קוֹדֵם, עֲנִיֶּיךָ וַעֲנִיֵּי עִירְךָ עֲנִיֶּיךָ קוֹדְמִין, עֲנִיֵּי עִירְךָ וַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת עֲנִיֵּי עִירְךָ קוֹדְמִין; וְזֶה מַשְׁמָעוֹ: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה – אֶת עַמִּי תַּלְוֵהוּ וְלֹא לְגוֹי, וּלְאֵיזֶה מֵעַמִּי? אֶת הֶעָנִי, וּלְאֵיזֶה עָנִי? לְאוֹתוֹ שֶׁעִמָּךְ. (דָּ"אַ, אֶת עַמִּי, שֶׁלֹּא תִנְהַג בּוֹ בִּזָּיוֹן בְּהַלְוָאָה שֶׁהוּא עַמִּי: את העני עמך. הֱוֵי מִסְתַּכֵּל בְּעַצְמְךָ כְּאִלּוּ אַתָּה עָנִי: לא תהיה לו כנשה. לֹא תִתְבָּעֶנּוּ בְּחָזְקָה. אִם אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֵין לוֹ, אַל תְּהִי דּוֹמֶה עָלָיו כְּאִלּוּ הִלְוִיתוֹ אֶלָּא כְאִלּוּ לֹא הִלְוִיתוֹ, כְּלוֹמַר לֹא תַכְלִימֵהוּ: נשך. רִבִּית, שֶׁהוּא כִנְשִׁיכַת נָחָשׁ שֶׁנוֹשֵׁךְ חַבּוּרָה קְטַנָּה בְּרַגְלוֹ וְאֵינוֹ מַרְגִּישׁ, וּפִתְאֹם הוּא מְבַטְבֵּט וְנוֹפֵחַ עַד קָדְקֳדוֹ, כָּךְ רִבִּית אֵינוֹ מַרְגִּישׁ וְאֵינוֹ נִכָּר עַד שֶׁהָרִבִּית עוֹלָה וּמְחַסְּרוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה (תנחומא):
אוּנְקְלוֹס
אִם כַּסְפָּא תּוֹזֵף בְּעַמִי לְּעַנְיָא דִי עִמָךְ לָא תְהֵי לֵהּ כְּרַשְׁיָא לָא תְשַׁוּוֹן עֲלוֹהִי חִבּוּלְיָא:
רַשְׁבַּ״ם
לא תהיה לו כנושה: כשיגיע זמן הלואה לגבות אל תדחק אותו לקחת משכון כדכתיב והנושה בא לקחת וגו', או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו, כל נושה כשמגיע הזמן בא לקחת משכון:
לא תשימון עליו נשך: למען הרחיב את זמנו:
אִבְּן עֶזְרָא
אם כסף תלוה. אם נתן לך השם הון שתוכל להלות העני. והזכיר זאת הפרשה כי העני כמו הגר והיתום והאלמנה. וקרא העניים עמי כי החסידים לא יבקשו עושר בעולם הזה והעד אליהו. ואלישע שלא רצה לקבל מנחת נעמן גם שמואל הרמתי. וטעם עמך שהוא במקום שאתה דר בו: לא תהיה לו כנושה. שישא לך פנים בעבור טובתך. ואמר תשימון כי המלוה והסופר והעדים כולם עוברים:
רַמְבַּ״ן
לא תהיה לו כנושה הוא המלוה, יאמר שלא תהיה לו כמלוה שהוא כמושל ללוה כענין שכתוב ועבד לוה לאיש מלוה (משלי כב ז), אבל תהיה לו בכל דבר כאלו לא לוה ממך לעולם, ולא תשים עליו נשך, שהוא נשך כסף נשך אוכל (דברים כג כ), אבל תהיה ההלואה אליו חסד, לא תטול ממנו תועלת כבוד ולא תועלת ממון:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אם כסף תלוה את עמי. מתן בסתר יכפה אף ושוחד בחיק חמה עזה (שם כא), שלמה המלך ע"ה בא לשבח מדת הצדקה שהיא דוחה את הצרות ומסלקת הפורענות כשהיא נעשית בסתר, ומתן בסתר הוא שלא ידע הנותן למי נותן גם העני לא יודע ממי נוטל, ומן הידוע כי דרכי נותני הצדקה נחלקים לשמונה חלקים והם שמונה מדרגות זו למעלה מזו, החלק הראשון יש נותן צדקה לעני ונותנה לו בעצבון, החלק השני שיתן לו פחות מן הראוי בסבר פנים יפות, החלק השלישי שיתן לעני בידו קודם שישאל, החלק הרביעי שיתן לעני וידע העני ממי נטל ולא ידע הנותן למי נתן כגון גדולי חכמי התלמוד שהיו הולכים וצוררים מעות בטליתותיהם ומפשילין לאחוריהם ובאים העניים ונוטלים אותם והיו עושים כן כדי שלא יתביישו, החלק החמישי שיתן וידע למי נתן אבל העני לא ידע ממי נטל כגון גדולי חכמי התלמוד חסידי עליון שהיו הולכים בסתר ומשליכים מעות בפתחי העניים, החלק הששי שיתן צדקה לעני ולא ידע הנותן למי נותן ולא ידע העני ממי נטל, והנה זאת מצוה לשמה כגון לשכת חשאים שהיתה במקדש שהיו צדיקים נותנין בה והעניים בני טובים מתפרנסים בה בחשאי, וקרוב לזה הנותן לתוך קופה של צדקה שהיא צדקה הנתנת בחשאי שאין הנותן יודע למי נותן ואין הנוטל יודע ממי נוטל וצדקה זו דוחה את הפורענות, ועל כן אמר שלמה מתן בסתר יכפה אף, יאמר כי גם אם הפורענות ראויה לבא עליו זכות מתן בסתר יסלקנו מעליו, והנה זה בהפך מפעולות השוחד שהוא אבן חן אצל הנוטל, וכן אמר שלמה (שם יז) אבן חן השוחד בעיני בעליו אל כל אשר יפנה ישכיל, ובאר הכתוב כי הנותן מתן בסתר שהוא מחסר לעצמו הלא בחסרון זה מרויח שידחה הפורענות מעליו שהוא ראוי לבוא עליו, והשוחד שהוא נוטל בידו ומביאו אל חיקו בסתר וביתרון הזה יפסיד שיביא על עצמו חמה עזה, והא למדת שהחסרון הזה למצוה גורם לו שכר והיתרון הזה בגזל וחמס גורם לו הפסד. החלק השמיני והיא צדקה גדולה מכלן המלוה מעות לעני, לפי שההלואה גדולה מן המתנה שהוא מחזיק בידו ואינו מתבייש בזה, ולפיכך נצטוינו במצות עשה שבתורה על חיוב הלואה לעני, וזהו שכתוב אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, קבלו רז"ל אם זה חובה וכמוהו (שמות כ) ואם מזבח אבנים תעשה לי, וכן (שם כא) אם כופר יושת עליו, ובאור הכתוב אם כסף תלוה חייב אתה להלוות כסף ולמי אל עמי שאם בא אוהבך כותי ללוות ממך וישראל ג"כ ישראל קודם. את העני אם באו ישראל וכותי ללוות ממך כותי ברבית ועני בחנם עני קודם, שנאמר את העני עמך. עשיר ועני עני קודם. עניי עירך ועניי משפחתך עניי משפחתך קודמין שנאמר עמך. עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין, שנאמר עמך אותם שעמך, את העני, אתה עני, כלומר חייב אתה להלוות לו ואם לאו דע כי העניות עמך, וזה את העני עמך, לא תהיה לו כנושה לא תהיה לו כמלוה שהוא מושל בלוה כענין שכתוב (משלי כב) ועבד לוה לאיש מלוה, אלא תהיה לו בכל דבר כאלו לא לוה ממך מעות. ולא תשים עליו נשך, שהוא נשך כסף נשך אכל אבל תהיה ההלואה חסד לא תטול ממנו תועלת כבוד ולא תועלת ממון ואפילו להקדים לך שלום אם אינו רגיל בכך והוא שכתוב במקום אחר (דברים כג) נשך כל דבר אפילו דבור אסור.
ובמדרש אם כסף תלוה את עמי כל בריותיו של הקב"ה לוין זה מזה היום לוה מן הלילה והלילה לוה מן היום ואין דנין זה עם זה כמו הבריות שנאמר (תהלים יט) יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם, הלבנה לוה מן הכוכבים והכוכבים לוין מן הלבנה וכשהקב"ה רוצה אינו מוציאן שנאמר (איוב ט) האומר לחרס ולא יזרח ובעד כוכבים יחתום האור לוה מן השמש והשמש לוה מן האור שנאמר (חבקוק ג) שמש ירח עמד זבולה, החכמה לוה מן הבינה והבינה לוה מן החכמה שנאמר (משלי ז) אמור לחכמה אחותי את ומודע לבינה תקרא, השמים לוין מן הארץ והארץ לוה מן השמים שנאמר (דברים כח) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו, בריותיו לוין זה מזה ומשלמין זה לזה ובשר ודם לוה מחברו ומבקש לבלעו ברבית זהו שאמר (תהלים טו) כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח, בוא וראה שכל מי שיש לו עושר ונותן צדקה לעניים ואינו מלוה ברבית מעלה עליו הכתוב כאלו קיים את כלן שנאמר (שם) עושה אלה לא ימוט לעולם, ומי זה זה עובדיה שהיה עשיר ואפוטרופוס של אחאב מלך ישראל היה שנאמר (מלכים א יח) ויקרא אחאב אל עובדיהו אשר על הבית, והיה עשיר יותר מדאי והוציא כל ממונו בצדקה שהיה זן את הנביאים שנאמר (שם) ואחביא מנביאי ה' מאה איש חמשים חמשים איש במערה ואכלכלם לחם ומים, וכיון שבא כל אותו רעב הוצרך ללוות מן יהורם בן אחאב כדי להציל נפשות ושיהא מספיק לנביאים והיה מחשבתו שלא יתננו, זה קיים כספו לא נתן בנשך, אבל יהורם שחשב בלבו ליטול הרבית אמר הקב"ה יבא יהוא ויהרגנו שנאמר (שם ב ט) ויהוא מלא ידו בקשת ויך את יהורם בין זרועיו ויצא החצי מלבו לקיים מה שנאמר ע"י יחזקאל (יחזקאל יח) בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה, לכך מזהיר הכתוב אם כסף תלוה. ד"א אם כסף תלוה את עמי אמר הקב"ה מי הם עמי העניים שנאמר (ישעיה מט) כי נחם ה' עמו וענייו ירחם, וכתיב (שם יד) ובה יחסו עניי עמו, מדת בשר ודם אם היו לו קרובים עניים והוא עשיר אינו מודה בהם שנאמר (משלי יט) כל אחי רש שנאוהו וכתיב (שם יד) גם לרעהו ישנא רש, והקב"ה אינו כן הוא עשיר שנאמר (דברי הימים א כט) והעשר והכבוד מלפניך, וכתיב (חגי ב) לי הכסף ולי הזהב אמר ה', ואינו מחופף אלא על העניים שנאמר (ישעיה יד) כי ה' יסד ציון ובה יחסו עניי עמו, לכך נאמר אם כסף תלוה את עמי את העני עמך.
סְפוֹרְנוֹ
אם כסף תלוה. אם יהיה זה שלא יתקיים בישראל מה שנאמר אפס כי לא יהיה בך אביון אבל יתקיים בהם כי לא יחדל אביון ואז יקרה שתלוה:
אוֹר הַחַיִּים
אם כסף. במכילתא רבי ישמעאל אומר כל אם שבמקרא רשות חוץ מזו וכו'. וצריך לדעת למה ידבר ה' בדרך ספק במקום ודאי. ואולי כי בא הכתוב להודיע ולהשיב גם כן לאשר ישאל השואל בראותו כי ירבה כבוד אדם בזהב לרוב ואוצרותיו מלאים הון עתק ללא צורך בו ויאמר אדם מה הנה אוצרות זהב לאדם ללא דבר למה לא הספיק ה' לתת לו מזונותיו הצריכין ולא יהיה זה גדול מיעקב אבינו אשר שאל (ברשית כח כ) לחם לאכול ובגד ללבוש, הן אמת כי מה שיחסר לאדם מכדי צורכו יש טעם בדבר ליסרו על עונו מה שאין כן אוצרות הון למה לאיש אין לו צורך בהם, לזה הודיע הכתוב כי הסובב דבר הוא אותם שאינם ראוים לקבל חקם לצד מעשיהם כי ה' בחסדו נותן שפע הצריך בריוח לכל איש ואיש די מחסורו והיה כי יחטא אדם ואינו ראוי לקבל פרנסתו בכבוד מאל הכבוד החלק המגיעו לא יטלנו עליון אלא הרי הוא מתקבץ אל מקום אחר ותהיה פרנסת הלז עם אדם אחר הבא לו דרך שם פרנסתו ויתפרנס בפחיתות ובביזוי כאשר גזר הגוזר בצדק. ויעשה ה' בדרך זה לב' מדות טובות הא' להשתלם אדם בעולם הזה פעלו הרע, והב' כדי שיזכה הנותן באמצעות נתינת צדקה וחסד לרעהו. וזה הוא אומרו אם כסף תלוה את עמי פירוש אם ראית שהיה לך כסף יתר על מה שאתה צריך לעצמך שאתה מלוה לעמי תדע לך שאין זה חלק המגיעך אלא חלק אחרים שהוא העני עמך, ובזה רמז כי צריך לפתוח לו משלו. ואולי כי רמז לו גם כן שלא יתנשא ויתגדל על העני בראותו כי הוא הנותן לו, והוא אומרו לא תהיה לו כנושה לשון נשיאות ומעלה כי משלו הוא נותן לו. וחזר לומר כנגד ההלואה לא תשימון עליו וגו':
כה אִם־חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד־בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ׃
רַשִׁ״י
אם חבל תחבל. כָּל לְשׁוֹן חֲבָלָה אֵינוֹ מַשְׁכּוֹן בִּשְׁעַת הַלְוָאָה, אֶלָּא שֶׁמְּמַשְׁכְּנִין אֶת הַלֹּוֶה כְּשֶׁמַּגִּיעַ הַזְּמַן וְאֵינוֹ פוֹרֵעַ; (חָבֹל תַּחְבֹּל – כְּפֹל לְךָ בַּחֲבָלָה עַד כַּמָּה פְעָמִים; אָמַר הַקָּבָּ"ה כַּמָּה אַתָּה חַיָּב לִי, וַהֲרֵי נַפְשְׁךָ עוֹלָה אֶצְלִי כָּל אֶמֶשׁ וָאֶמֶשׁ וְנוֹתֶנֶת דִּין וּמִתְחַיֶּבֶת לְפָנַי וַאֲנִי מַחֲזִירָהּ לְךָ, אַף אַתָּה טֹל וְהָשֵׁב טֹל וְהָשֵׁב): עד בא השמש תשיבנו לו. כָּל הַיּוֹם תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ, וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ תַּחֲזֹר וְתִטְּלֶנּוּ עַד שֶׁיָּבֹא בֹּקֶר שֶׁל מָחָר; וּבִכְסוּת יוֹם הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁאֵין צָרִיךְ לָהּ בַּלַּיְלָה (מכילתא, בבא מציעא קי"ד):
אוּנְקְלוֹס
אִם מַשְׁכּוֹנָא תִסַב כְּסוּתָא דְחַבְרָךְ עַד מֵעַל שִׁמְשָׁא תְּתִיבִנֵהּ לֵהּ:
רַשְׁבַּ״ם
אם חבל תחבל: על ידי בית דין כדכתיב בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אותו החוצה, אבל אתה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו וזהו לא תהיה לו כנושה:
עד בא השמש: כל היום השיבהו לו כי חכמים פירשוהו בכסות יום:
אִבְּן עֶזְרָא
אם חבל תחבל. אחר שאמר שלמת רעך שהוא לשון נקבה וככה אחר כי היא כסתה לבדה אמר תשיבנו והטעם על החבול שהוא לשון זכר. אמר הגאון מה טעם לקחת החבול ביום וישיבנו בלילה והוא השיב בעבור שירא שלא ילוה מאחר ויתנהו לו חבול תחתיו.
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אם חבול תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו. בכסות יום הכתוב מדבר ובמדרש אם חבול תחבול שלמת רעך, זהו שאמר הכתוב (ירמיה ו) כסף נמאס קראו להם, אתה מוצא כשגלו ישראל מירושלים הוציא אותן בקולרין של ברזל ואמרו האויבים כבר מאסם הקב"ה שהוא אלהיהם שאמר להם כסף נמאס מה הכסף נצרף ונעשה כלי ושוב נצרף ונעשה כלי אחר ובאחרונה ישוב אדמה ושוב אינו נעשה למלאכה כך ישראל אין להם תקומה שכבר מאסם אלהיהם, כששמע ירמיה כך אמר (שם יד) המאס מאסת את יהודה, משל למה הדבר דומה למלך שהכה את אשתו אמר לו שושבינה אם לגרשה אתה מבקש הכה אותה עד שתמות, ואם לחזור דעתך עליה, למה תדקדק עמה, אמר לו המלך אפילו פלטרין שלי חרבין איני מגרשה. כך אמר ירמיה להקב"ה אם לגרשנו אתה רוצה הכה אותנו עד שתשמיד זכרנו שנאמר (איכה ה) כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד, ואם לאו (ירמיה יד) מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא, אמר לו הקב"ה בעת שאני מחריב את עולמי אני מגרש את ישראל שנאמר (שם לא) כה אמר ה' אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל וגו', אלא אעפ"כ התניתי עמהם שאם יחטאו יהא בית המקדש מתמשכן על ידם שנאמר (ויקרא כו) ונתתי משכני בתוככם אל תקרי משכני אלא משכוני, וכן אמר בלעם (במדבר כד) מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל משכנותיך כשהם חרבות, אמר הקב"ה לא בשביל שאני אוהב את העכו"ם אני ממשכן לכם מקדשי אלא עונותיכם גרמו לי שנאמר (ישעיה נ) אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה וגו' הן בעונותיכם נמכרתם ובפשעיכם שלחה אמכם, אם חבול תחבול כשיעברו ישראל על המצות אני ממשכן שתי משכונות ועד מתי עד בא השמש עד שיבא משיח שכתוב בו (מלאכי ג) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה מרפא בכנפיה, וכתיב (תלהים עב) לפני שמש ינון שמו, באותה שעה תשיבנו לו, ע"כ במדרש. וידוע כי ישראל נקראו ריעים למקום שנאמר (שם קכב) למען אחי ורעי, והמשיל בית המקדש לשלמה על שם לבון השלמה שהיא מלובנת ומחוורת, וכן שלמה המלך ע"ה קראו והמשילו ליריעות שנאמר (שיר א) כיריעות שלמה, ומשה רבינו הזכירו בשם לבנון שנאמר (דברים ג) ההר הטוב הזה והלבנון ותרגם אונקלוס בית מקדשא.
אוֹר הַחַיִּים
אם חבול תחבול. נראה כי ירמוז להעיר אדם הנרדם, אשר בידו שלמת מי שאמר עליו הכתוב : "רעך ורעה אביך" וגו', והנפש תתיחס לשלמה, על דרך אומרם במסכת שבת : משל למלך שחלק בגדי מלכות וכו', וכבר פירשנו בו כי לצד שנפש אדם היא מאורו יתברך, שנאמר בו : "עוטה אור כשלמה",
ויצו ה' אם משכנה בחובו - שהם חטאיו - יש לו זמן להשיבו עד בא השמש, על דרך אומרו : "תשב אנוש עד דכא", ואמרו ז"ל <small>(קהלת רבה פ"ב)</small>:עד דכדוכה של מות, כי יש לו זמן תשובה עד ביאת שמשו.
וטעם כפל חבול תחבול: דע, כי כל אדם מישראל יש לו ג' בחינות: נפש, רוח, נשמה; וכאן רמז הכתוב על שלשתן: כנגד הנשמה אמר - אם חבול, וכנגד הרוח אמר - תחבול, וכנגד הנפש אמר - שלמת רעך,
וכנגדם אמר ג' חלוקות: א', כי היא כסותה לבדה, היא הנשמה. ב', היא שמלתו לעורו, והיא הרוח. ג', במה ישכב, והיא הנפש אשר עמו בקבר, וכאומרו : "ונפשו עליו תאבל".
ואומרו והיה כי יצעק, פירוש, חוזר לענין ראשון - "תשיבנו לו", שהיא התשובה, כי לא יצטרך לצער להשיבו אלא: כי יצעק ישמע ה' וגו' ויעבור חטאתיו:
כו כִּי הִוא כסותה [כְסוּתוֹ] לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי־יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי־חַנּוּן אָנִי׃
רַשִׁ״י
כי הוא כסותה. זוֹ טַלִּית: שמלתו. זֶה חָלוּק: במה ישכב. לְרַבּוֹת אֶת הַמַּצָּע (מכילתא):
אוּנְקְלוֹס
אֲרֵי הִיא כְסוּתֵהּ בִּלְחוֹדַהּ הִיא תוֹתְבֵהּ לְמַשְׁכֵּיהּ בְּמָא יִשְׁכּוּב וִיהֵי אֲרֵי יִקְבֵל קֳדָמַי וֶאֱקַבֵּל קְבִלְתֵּהּ אֲרֵי חַנָנָא אֲנָא:
רַשְׁבַּ״ם
ושמעתי כי חנון אני: אע"פ שמן הדין יש לו משכון ואינו חייב להחזירו אלא לפנים משורת הדין ולא היה לי לשמוע צעקתו אם לא מפני שרחום וחנון אני, אבל למעלה אצל אלמנה ויתום לא תענון שכתיב שמוע אשמע צעקתו, הואיל ומן הדין שומע הק' צעקתו לפיכך לא כתב שם כי חנון אני:
אִבְּן עֶזְרָא
כי הטעם יש לך לחמול עליו. וטעם כי חנון אני. על דעת הגאון שהוא כמו חנוני חנוני. והטעם כי אני אתן לו ממון ואסיר את שלך. ולפי דעתי כי מלת חנינה איננה כן כי מה יבקש דוד לאמר חנני אלהים כחסדך. רק הוא כמו רחום אע"פ שיש ביניהם הפרש. כאשר אפרש בפרשת כי תשא. והנה זה ושמעתי שהוא אחר והיה כי יצעק אלי. כמו הכתוב למעלה כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו וחרה אפי. ובמה יודע כי שמע אשמע צעקתו בחרון אפי שאחריו.
רַמְבַּ״ן
ושמעתי כי חנון אני חונן ומקבל תחנת כל אדם אע"פ שאינו הגון, מגזרת חנם. והענין, שלא תחשוב, לא אחבול שלמת הצדיק, אבל שלמת אדם שאיננו צדיק אקח ולא אשיבנו כי צעקתו לא ישמע אל, לפיכך אמר כי חנון אני ושומע צעקת כל מתחנן לי:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ושמעתי כי חנון אני. פירש הרמב"ן שלא יאמר אדם אותו עני הנחבל אינו ראוי אינו הגון ואין לי חטא ממנו אם אני לוקח שמלתו ואיני משיבו כי צעקתו לא ישמע אל, לכך כתיב כי חנון אני כלומר חונן ומקבל תחנת כל אדם אע"פ שאינו הגון, כי חנון מגזרת חנם, וכמו שדרשו ז"ל (שמות לג) וחנותי את אשר אחון אע"פ שאינו ראוי והגון, והענין שהוא שומע צעקת כל המתחנן אליו.
סְפוֹרְנוֹ
ושמעתי כי חנון אני. אף על פי שלא יוכל לצעוק עליך חמס שהרי הוא חייב לך, מכל מקום כשיצעק אלי על עניותו הגורם לו להיות ערום בלי לבוש על ידך, אתן לו קצת ממה שהייתי חונן אותך יותר על ספוקך כדי שתוכל לפרנס בו אחרים: כי חנון אני. והנני חונן כל צועק כשאין לו חונן זולתי, לפיכך טוב לך שאתה תחננהו בהשבת עבוט, באופן שיתמיד לך החן מאתי, שתוכל אתה להלוות ולפרנס אחרים:
כז אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר׃
רַשִׁ״י
אלהים לא תקלל. הֲרֵי זוֹ אַזְהָרָה לְבִרְכַּת הַשֵּׁם וְאַזְהָרָה לְקִלְלַת דַּיָּן (סנהדרין ס"ו):
אוּנְקְלוֹס
דַיָנָא לָא תְקִיל וְרַבָּא בְעַמָךְ לָא תְלוּט:
רַשְׁבַּ״ם
אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר: דבר הכתוב בהווה לפי שהמלכים והדיינין דנין דיני ממונות ונפשות רגילים בני אדם לקללם, וכן הוא אומר גם במדעך מלך אל תקלל וכן הוא אומר כי קללת אלהים תלוי, כשרואין את האדם תלוי מקללין את הדיינין לכך ציוה לא תלין נבלתו:
אִבְּן עֶזְרָא
אלהים לא תקלל הם הדיינים והם הכהנים בני לוי שעמהם התורה. ונשיא בעמך לא תאר. בסתר או בגלוי והגאונים הפרישו בין קללה ומארה וזה הנשיא הוא המלך הכתוב במשנה תורה. וכאשר הסתכלנו בפסוקים הבאים זה אחר זה עד ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. מצאנו רובם בדברי העניים כאילו הם דבוקים עם פרשת אם כסף תלוה. אמר יפת טעם להזכיר אלהים לא תקלל. אולי העני ברוב צערו בלילה אם יעבור המלוה ולא ישיב לו העבוט יקלל את הדיין שדן שיוקח עבוטו.
רַמְבַּ״ן
אלהים לא תקלל אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות כ״ב:כ״ז) תרגם על הדיין שלא יקלל אותו כאשר יחייבנו בדין, "לא תקיל" לשון קללה הוא בארמית מיקל להו יכרת ה' איש אשר יעשנה ער ועונה (מלאכי ב יב), וכן הרבה בלשון ירושלמי: ונשיא בעמך לא תאור הנישא על העם, והוא המלך, והזהיר שלא יאור אותו כאשר יחייב אותו במשפטו: ועל דעת רבותינו בגמרא (סנהדרין סו) אלהים לא תקלל אזהרה על ברכת השם אפילו בכנוי והנה הזהיר על המלך העליון יתברך ועל המולך בארץ. והם אמרו בגמרא (שם) כי יכנס בכלל אלהים השם הנכבד והשופט אשר ישב מושב אלהים בארץ. ולא נתבאר אם יכנס בכלל הנשיא ראש סנהדרי גדולה שנקרא נשיא בגמרא (שם יט: ועוד), והרב רבי משה אמר שהוא בכלל האזהרה הזו (רמב"ם בס' המצות ל"ת שטז ובהלכות סנהדרין כו א). וכן נראה לי ממה ששאל ר' יהודה הנשיא על עצמו כגון אני מה אני בשעיר וכו' (הוריות יא:). וא"כ יאמר לא תאור כל נשיא בעם שהוא ראש שררה על כל ישראל, בין שתהיה השררה ההיא בממשלת מלכות, בין שתהיה ממשלת תורה, כי נשיא הסנהדרין הוא במעלה העליונה בשררת התורה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אלהים לא תקלל. יזהיר על הדיין שלא יקללנו כשחייבו בדין. ונסמך הדין הזה לאם כסף תלוה מפני שלפעמים תבא הכחשה בין מלוה ולוה ויצטרכו לבא אל השופט שידין ביניהם ואולי מי שיצא מחוייב בדין יקללנו ולכך יזהיר עליו.
ונשיא בעמך. הוא המלך שהוא הנשיא על העם והזהיר הכתוב שאם יחייבנו המלך בדינו שלא יאור אותו. וכן הזהיר שלמה ע"ה (קהלת י) גם במדעך מלך אל תקלל ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר כי עוף השמים יוליך את הקול, והקדים השופט שהוא חכם למלך, וכן אמרו ז"ל בסדר המעלות חכם קודם למלך, ודרשו רז"ל שהכתוב הזה אזהרה על ברכת השם ואפילו בכנוי, והזהיר תחלה על המלך העליון יתברך ואח"כ על המלך המולך בארץ וכן אמר שלמה (משלי כד) ירא את ה' בני ומלך.
ובמדרש אלהים לא תקלל וכתיב מלאתך ודמעך אם קללת את הדיינים תבואתך אתה מקלל, אתה מוצא כשהדיינין מתקללין התבואה מתמעטת שנאמר (רות א) ויהי בימי שפט השפטים ויהי רעב, לכך נאמר מלאתך ודמעך וגו', לא תפרישם שלא כתקנן אלא כתקנן, תרומה ואחר כך מעשר ראשון ואחר כך מעשר שני ואם הפרשת כתקנן יהיו לך בנים זכרים שנאמר בכור בניך תתן לי, כן תעשה לשורך אם נתת אי אתה נותן משלך אלא משלי וכן הוא אומר (דברי הימים א כט) כי ממך הכל ומידך נתנו לך, ואם עשיתם כן ואנשי קדש תהיון לי הקב"ה יעשה אתכם תרומתו של עולם שנאמר (ירמיה ב) קדש ישראל לה' ראשית תבואתו, ובשביל שאתם תרומה אין לכם רשות לאכול טרפה שנאמר ובשר בשדה טרפה, אמר הקדוש ברוך הוא חייבים אתם לכלבים, בשעה שהרגתי בכורי מצרים והיו המצריים קוברים מתיהם בלילה ולהם הכלבים נובחים ולישראל לא היו אומרים כלום שנאמר (שמות יא) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו לפיכך לכלב תשליכון אותו, ועל זה נאמר ואנשי קדש תהיון לי, ע"כ במדרש.
סְפוֹרְנוֹ
אלהים לא תקלל. אף על פי שתחשוב שהטה את דינך הדיין לא תקללהו, שאין אדם רואה חובה לעצמו: ונשיא בעמך לא תאור. כי אמנם קללת המלך ורעתו תהיה על הרוב סבת רעה רבה והיזק לצבור, כאמרו ירא את ה' בני ומלך, ועם שונים אל תתערב:
כח מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן־לִּי׃
רַשִׁ״י
מלאתך. חוֹבָה הַמֻּטֶּלֶת עָלֶיךָ כְּשֶׁתִּתְמַלֵּא תְבוּאָתְךָ לְהִתְבַּשֵּׁל, וְהֵם בִּכּוּרִים: ודמעך. הַתְּרוּמָה – וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ לְשׁוֹן דֶּמַע. לא תאחר. לֹא תְשַׁנֶּה סֵדֶר הַפְרָשָׁתָן לְאַחֵר אֶת הַמֻּקְדָּם וּלְהַקְדִּים אֶת הַמְאֻחָר, שֶׁלֹּא יַקְדִּים תְּרוּמָה לְבִכּוּרִים וּמַעֲשֵׂר לִתְרוּמָה (מכילתא): בכור בניך תתן לי. לִפְדּוֹתוֹ בְחָמֵשׁ סְלָעִים מִן הַכֹּהֵן; וַהֲלֹא כְּבָר צִוָּה עָלָיו בְּמָקוֹם אַחֵר? אֶלָּא כְּדֵי לִסְמֹךְ לוֹ כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ – מַה בְּכוֹר אָדָם לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם פּוֹדֵהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶה (במדבר י"ח), אַף בְּכוֹר בְּהֵמָה דַּקָּה מְטַפֵּל בּוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם וְאַחַ"כָּ נוֹתְנוֹ לַכֹּהֵן (בכורות כ"ו):
אוּנְקְלוֹס
בִּכּוּרָךְ וְדִמְעָךְ לָא תְאַחֵר בּוּכְרָא דִבְנָיךְ תַּפְרֵשׁ קֳדָמָי:
רַשְׁבַּ״ם
מלאתך ודמעך לא תאחר: זהו שכתוב ראשית דגנך תירושך ויצהרך:
המלאה: תרומת התבואה כדכתיב המלאה הזרע:
ומדעך: הוא התירוש ושמן זית יצהר שהם צלולין כעין דמעה ומזוקקים, וכן פירש מנחם:
לא תאחר: אלא תתננה ראשית ותחילה לכל המעשרות:
בכור בניך: כן תעשה לשורך וגו', כל אילו ענייני ראשית הם:
אִבְּן עֶזְרָא
מלאתך. כנוי לתירוש ודמעך. כנוי ליצהר. והגאון רב סעדיה אמר כי מלת מלאתך כוללת המלאה מן הזרע. והמלאה מן היקב. ואמר כי דמעך רמז ליצהר. כי כאשר ידרך הזית הוא יורד טפות כמו הדמע. והנה פי' זה הכתוב במקום אחר. והוא ראשית דגנך תירושך ויצהרך. על כן עמו בכור בניך תתן לי. כי הוא ראשית אונו. ובן זוטא אמר כי מלאתך על ההריון. ודמעך כנוי לשכבת זרע והיא הטפה. ואמר לא תאחר שלא יעכב מלקחת לו אשה. על כן אחריו בכור בניך תתן לי. וזה שגעון למה הזכיר מלאתך לפני דמעך. כי דמעך לפי דעתו לשפוך זרע באשה ואחר כך תבא ההריון. ועוד כי דבר ההריון אינו ביד אדם רק ביד השם לבדו. ואמר יפת הזכיר הפסוק הזה שלא יאחר העני לתת מה שהוא חייב. כך תעשה לתת הבכור לכהן:
רַמְבַּ״ן
מלאתך ודמעך לא תאחר מצינו מלאה בזרע פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע (דברים כב ט), ועוד כמלאה מן היקב (במדבר יח כז), התירוש והיצהר, כענין שנאמר והשיקו היקבים תירוש ויצהר (יואל ב כד). והנראה לי בלשון הזה כי יקרא פרי השדה והכרם תבואה בעבור שיביאו אותה כאחת אל הבתים. ותקרא ג"כ אסיף אוסף בלי יבא (ישעיה לב י), וחג האסיף (שמות כ״ג:ט״ז), ולכך תקרא מלאה כי לאוסף הדבר וקבוצו יקרא מלוי, אשר יקרא עליו מלא רועים (ישעיה לא ד), קראו אחריך מלא (ירמיה יב ו), יחד עלי יתמלאון (איוב טז י), יאספו ויבאו, וכן וזרעו יהיה מלא הגוים (בראשית מח יט), קבוץ ורבוי עמים: ועוד יתכן שתקרא מלאה, בכנוי לברכה, שימלאו הגרנות בר והיקבים תירוש ויצהר, ומלא ידו קוצר וחצנו מעמר ובוצר, כי כאשר תקולל חלקתם יאמר יהיו כחציר גגות שקדמת שלף יבש שלא מלא כפו קוצר וחצנו מעמר (תהלים קכט ו-ז), והמתברכת יקראו מלאה ויהיה דמעך רמז לתירוש ויצהר, מושאל מן דמעת העין, בעבור שידמה לה ברדתו טיפות, או שכל טיפות היורדות שמם דמעה, ותרד עיני דמעה (ירמיה יג יז) טיפות מים, ואיננו שם לבכי בלבד. וענין הכתוב, כי כאשר תאסוף פרי השדה וימלאו הגרנות בר, ותדרוך הנסחטים שתזל דמעתה, והשיקו היקבים תירוש ויצהר, לא תאחרם בידך, כי בראשיתם תתנם לי, כמו שאמר ראשית דגנך תירושך ויצהרך (דברים יח ד): ועל דעת רבותינו ז"ל (במכילתא כאן) לא תאחר שלא תאחר המוקדם ולא פירש איזהו, כי בכאן יזהיר במצות דרך כלל ואחר כן יבארם, והם סדרו בכורים ותרומה ומעשר ראשון ושני מטעמים שדרשו בהם, כמו ששנינו (תרומות פ"ג מ"ז) מניין שיקדמו בכורים לתרומה, זה קרוי תרומה וראשית וזה קרוי תרומה וראשית, אלא יקדמו בכורים שהם בכורים לכל, ותרומה לראשון שהיא ראשית, ומעשר ראשון לשני שיש בו ראשית: ואונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות כ״ב:כ״ח) תרגם בכורך ודמעך ופירש"י (רש"י על שמות כ״ב:כ״ח) מלאתך, חובה המוטלת עליך כשתתמלא תבואתך ותתבשל והם בכורים. ודמעך, היא תרומה, ואיני יודע מהו לשון דמע. וכן במכילתא (כאן) מלאתך, אלו בכורים הניטלין מן המלא, ודמעך זו תרומה. ואולי כאשר יקראו לדעתם במקום הזה הבכורים מלאה בעבור שניטלין מן המלא, יקראו התרומה דמעה בעבור שיביאו אותה תירוש ויצהר, לא פרי: והזכיר שני המינין ממנה, לרמוז כי דינה להפרישה תירוש ויצהר, אין חיוב להקדימה בענבים וזיתים והנה לא יזכיר המצות בכאן רק ברמז, כאומר הזהר במצות האלה אשר אצוך בהם, וכמו שאמר (שמות כ״א:י״ג) ושמתי לך מקום, כי היה זה לכותבם לאלו המצות בספר הברית אשר יזכיר בפרשה האחרת (שמות כ״ד:ז׳), ועוד יחזור ויבארם כלם במקום אחר כל אחת:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
מלאתך ודמעך לא תאחר. בא להזהיר על תרומת התירוש והיצהר כי מלת מלאתך שם המשקה היוצא מן הענבים וכענין שכתוב (במדבר יח) וכמלאה מן היקב ומלת ודמעך שם המשקה היוצא מן הזיתים ע"י סחיטה וכתישה כדמעה היוצאה מן העין לכך קרוי דמעך.
סְפוֹרְנוֹ
מלאתך. תרומת הדגן, כענין מלאות וטובות: ודמעך. תרומת התירוש והיצהר הנוזלים: בכור בניך תתן. לי. לכל עבודת קדש, לעבודת המקדש ולתלמוד תורה כמו שהיה אחר כך בכהנים כאמרו כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו:
כט כֵּן־תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם־אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ־לִי׃
רַשִׁ״י
שבעת ימים יהיה עם אמו. זוֹ אַזְהָרָה לַכֹּהֵן, שֶׁאִם בָּא לְמַהֵר אֶת קָרְבָּנוֹ לֹא יְמַהֵר קֹדֶם שְׁמֹנָה, לְפִי שֶׁהוּא מְחֻסַּר זְמַן: ביום השמיני תתנו לי. יָכוֹל יְהֵא חוֹבָה לְבוֹ בַיּוֹם, נֶאֱמַר כָּאן שְׁמִינִי וְנֶאֱמַר לְהַלָּן וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה (ויקרא כ"ב), מַה שְּׁמִינִי הָאָמוּר לְהַלָּן לְהַכְשִׁיר מִשְּׁמִינִי וּלְהַלָּן, אַף שְׁמִינִי הָאָמוּר כָּאן לְהַכְשִׁיר מִשְּׁמִינִי וּלְהַלָּן; וְכֵן מַשְׁמָעוֹ: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי אַתָּה רַשַּׁאי לִתְּנוֹ לִי (מכילתא):
אוּנְקְלוֹס
כֵּן תַּעְבֵּד לְתוֹרָךְ לְעָנָךְ שִׁבְעָא יוֹמִין יְהֵי עִם אִמֵהּ בְּיוֹמָא תְמִינָאָה תִּפְרְשִׁנֵהּ קֳדָמָי:
סְפוֹרְנוֹ
כן תעשה לשורך לצאנך. שתתן לי הבכור כיון שיצא מכלל נפל, כאמרם בבכורות כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל, ח' ימים בבהמה אינו נפל:
ל וְאַנְשֵׁי־קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ׃
רַשִׁ״י
ואנשי קדש תהיון לי. אִם אַתֶּם קְדוֹשִׁים וּפְרוּשִׁים מִשִּׁקּוּצֵי נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת הֲרֵי אַתֶּם שֶׁלִּי וְאִם לָאו אֵינְכֶם שֶׁלִּי: ובשר בשדה טרפה. אַף בַּבַּיִת כֵּן, אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהוֹוֶה – מָקוֹם שֶׁדֶּרֶךְ בְּהֵמוֹת לִטָּרֵף; וְכֵן כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ (דברים כ"ב), וְכֵן אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה (שם כ"ג), הוּא הַדִּין לְמִקְרֵה יוֹם, אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהוֹוֶה. וּבְשַׂר דִּתְלִישׁ מִן חֵיוָא חַיָּא, בָּשָׂר שֶׁנִּתְלַשׁ עַ"יְ טְרֵפַת זְאֵב אוֹ אֲרִי מִן חַיָּה כְשֵׁרָה אוֹ מִבְּהֵמָה כְשֵׁרָה בְּחַיֶּיהָ: לכלב תשלכון אתו. אַף הַגּוֹי כַּכֶּלֶב; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא כֶּלֶב כְּמַשְׁמָעוֹ? תַּ"לֹ בִּנְבֵלָה אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי (שם י"ד), קַ"וָ לִטְרֵפָה שֶׁמֻּתֶּרֶת בְּכָל הֲנָאוֹת. אִם כֵּן מַה תַּ"לֹ לַכֶּלֶב? לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַכֶּלֶב נִכְבָּד מִמֶּנּוּ, וְלִמֶּדְךָ הַכָּתוּב שֶׁאֵין הַקָּבָּ"ה מְקַפֵּחַ שְׂכַר כָּל בְּרִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ (שמות י"א), אָמַר הַקָּבָּ"ה תְּנוּ לוֹ שְׂכָרוֹ (מכילתא):
אוּנְקְלוֹס
וֶאֱנָשִׁין קַדִישִׁין תְּהוֹן קֳדָמָי וּבְשַׂר תְּלִישׁ מִן חֵיוָא חַיְתָא לָא תֵיכְלוּן לְכַלְבָּא תִּרְמוּן יָתֵהּ:
רַשְׁבַּ״ם
ואנשי קודש: שלא לאכול דבר טמא כגון טריפה, וכן כתוב בולא תאכלו כל נבלה וגו' כי עם קדוש אתה:
אִבְּן עֶזְרָא
ואנשי קדש. בעבור שהזכיר שורך וצאנך שהם מותרים לאכילה. הזהיר על הבשר שהוא נטרף אולי העני יאכלנו בעבור עניו. והזכיר בשדה ההוה יותר. וככה הדין בנטרף גם בתוך העיר וכמוהו מקרה לילה: וטעם לכלב. נפתח הלמ"ד. שהוא שומר שורך וצאנך. ואין ראוי לאכלו כי אם הכלב. ור' משה הכהן אמר כי הטרפה קשה מהנבלה. כי יש בטרפה כדמות סם רע שיזיק תולדות האדם. על כן לא התיר לתתה לגר אשר בשעריך או לימכר לנכרי כמו הנבלה:
רַמְבַּ״ן
ואנשי קדש תהיון לי טעם הכתוב הזה, כי עד הנה הזכיר המשפטים והזהיר בדברים המכוערים. ועתה כשבא להתחיל באיסור המאכל פתח ואמר ואנשי קדש תהיון לי, שראוי הוא שיאכל האדם כל מה שיחיה בו, ואין האסורין במאכלים רק טהרה בנפש, שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש, על כן אמר ואנשי קודש תהיון לי, כלומר אני חפץ שתהיו אנשי קדש בעבור שתהיו ראויים לי לדבקה בי שאני קדוש, לפיכך לא תגעלו נפשותיכם באכילת הדברים המתועבים, וכך אמר (ויקרא יא מג-מד) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני והנה השרצים משקצין הנפש, והטרפה אין בה שקוץ, אבל יש בשמירה ממנה קדושה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ואנשי קדש תהיון לי. היה ראוי שיאמר ואנשים קדושים, אבל הכתוב ירמוז כי כנסת ישראל הנקראת קדש היא כחן של ישראל ונקראת קדש שהיא מושכת מן הקדש שהיא החכמה הרמוזה באות יו"ד בראש השם המיוחד ועל כן הוסיף מלת לי כלשון (שמות כה) ויקחו לי תרומה, כי ישראל מקודשים לשמו, וכיון שכח מעלתם גדול כל כך אין להם לאכול בשר טרפה שלקה מצד הכח המשחית, והזכיר בשדה לתוספת באור כי שם כחו של עשו הרשע שהיה איש שדה והוא כחו של קין ראש המרצחים שהזכיר בו הכתוב (בראשית ד) ויהי בהיותם בשדה, גם הכלבים מן הצד ההוא והטרפה ראויה להם, ולכך אמר לכלב תשליכון אותו.
סְפוֹרְנוֹ
ואנשי קדש תהיון לי. ובאופן זה תהיו אנשי קדש. כי כשתפרישו בכורות הבנים ומתנותיהם לעבודתי, הנה הבכורות ילמדו דעת את העם, והתקדשתם והייתם קדושים: ובשר בשדה טרפה. אפילו הטרפה שאינה מטמאה כלל:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.