Exodus 32 — שְׁמוֹת לב

פָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים

א וַיַּרְא הָעָם כִּי־בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן־הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל־אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי־זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה־הָיָה לוֹ׃

רַשִׁ״י כי בשש משה. כְּתַרְגּוּמוֹ, לְשׁוֹן אִחוּר, וְכֵן בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ (שופטים ה'), וַיָּחִילוּ עַד בּוֹשׁ (שם ג'); כִּי כְּשֶׁעָלָה מֹשֶׁה לָהָר אָמַר לָהֶם לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם אֲנִי בָא בְּתוֹךְ שֵׁשׁ שָׁעוֹת, כִּסְבוּרִים הֵם שֶׁאוֹתוֹ יוֹם שֶׁעָלָה מִן הַמִּנְיָן הוּא, וְהוּא אָמַר לָהֶם שְׁלֵמִים – אַרְבָּעִים יוֹם וְלֵילוֹ עִמּוֹ – וְיוֹם עֲלִיָּתוֹ אֵין לֵילוֹ עִמּוֹ, שֶׁהֲרֵי בְז' בְּסִיוָן עָלָה, נִמְצָא יוֹם אַרְבָּעִים בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז. בְּי"ו בָּא שָׂטָן וְעִרְבֵּב אֶת הָעוֹלָם, וְהֶרְאָה דְּמוּת חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה וְעִרְבּוּבְיָה, לוֹמַר וַדַּאי מֵת מֹשֶׁה לְכָךְ בָּא עִרְבּוּבְיָא לָעוֹלָם, אָמַר לָהֶם מֵת מֹשֶׁה, שֶׁכְּבָר בָּאוּ שֵׁשׁ שָׁעוֹת וְלֹא בָּא וְכוּ' כִּדְאִיתָא בְמַסֶּכֶת שַׁבָּת (דף פ"ט); וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁלֹא טָעוּ אֶלָּא בְּיוֹם הַמְעֻנָּן בֵּין קֹדֶם חֲצוֹת בֵּין לְאַחַר חֲצוֹת, שֶׁהֲרֵי לֹא יָרַד מֹשֶׁה עַד יוֹם הַמָּחֳרָת, שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת: אשר ילכו לפנינו. אֱלוֹהוֹת הַרְבֵּה אִוּוּ לָהֶם (סנהדרין ס"ג): כי זה משה האיש. כְּמִין דְּמוּת מֹשֶׁה הֶרְאָה לָהֶם הַשָּׂטָן, שֶׁנּוֹשְׂאִים אוֹתוֹ בַּאֲוִיר רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם (שבת פ"ט): אשר העלנו מארץ מצרים. וְהָיָה מוֹרֶה לָנוּ דֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ, עַתָּה צְרִיכִין אָנוּ לֶאֱלוֹהוֹת אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ:

אוּנְקְלוֹס וַחֲזָא עַמָא אֲרֵי אוֹחַר משֶׁה לְמֵחַת מִן טוּרָא וְאִתְכְּנֵשׁ עַמָא עַל אַהֲרֹן וַאֲמָרוּ לֵהּ קוּם עֲבֵד לָנָא דַחֲלָן דִיְהָכוּן קֳדָמָנָא אֲרֵי דֵין משֶׁה גַבְרָא דִי אַסְקָנָא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לָא יְדַעְנָא מָא הֲוָה לֵהּ:

רַשְׁבַּ״ם אשר ילכו לפנינו: כעין תרפים העשויין במכשפות שיגידו צורכיהם:

רַמְבַּ״ן אשר ילכו לפנינו אלוהות הרבה אוו להם. כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, והיה מורה לנו הדרך נעלה בה, לא ידענו מה היה לו, עתה צריכין לאלוהות הרבה אשר ילכו לפנינו לשון רש"י. (רש"י על שמות ל״ב:א׳) ואין לשונו מכוון. אבל הכתוב הזה הוא מפתח לדעת נכון ענין העגל ומחשבת עושיו, כי בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלהים, ושהוא בכחו עשה להם האותות והמופתים, ומה טעם שיאמרו כיון שהלך משה ממנו נעשה אלהים. ועוד, כי בפירוש אמרו אלהים אשר ילכו לפנינו, לא שיהיו נותנין להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא. אבל היו מבקשין משה אחר, אמרו, משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו המסעים ע"פ ה' ביד משה (במדבר ט כג), הנה אבד ממנו. נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו. וזה טעם הזכירם משה האיש אשר העלנו, לא האל אשר העלם, כי יצטרכו לאיש אלהים: וכן תוכל להבין זה מתשובת אהרן אל משה רבינו מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה (שמות ל״ב:כ״א), והיתה תשובתו ויאמרו לי קום עשה לנו אלהים וגו', ואמר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש (להלן פסוקים כג כד) והנה אהרן מתנצל למשה ואמר לו אל יחר אף אדוני (שמות ל״ב:כ״ב), והוא כמוסיף על חטאתו פשע, שאומר כי הם בקשו ממנו עבודה זרה ועשאה להם בידיו, ולמה לא יחר אפו, ומה חטאה גדולה מזו: אבל הענין כמו שאמרתי, שלא בקשו העגל להיות להם לאל ממית ומחיה, וקבלו עבודת אלהותו עליהם, אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם וזהו התנצלותו של אהרן, טען כי לא אמרו לי רק שאעשה להם אלהים אשר ילכו לפניהם במקומך אדני, שלא ידעו מה היה לך, ואם תשוב אם לא, ולכן הם היו צריכין למי שיורה להם דרכם כל זמן שלא תהיה אתה עמהם, ואם אולי תשוב יעזבוהו וילכו אחריך כבראשונה: וכן היה הדבר, כי כיון שראו העם את משה מיד הניחו את העגל ובעטו בו שהניחו לו לשרפו ולזרות עפרו על פני המים, ולא היה מהם חולק עליו כלל וכן תראה שלא הוכיחם, ולא אמר להם כלום, אבל בבואו במחנה וירא את העגל ומחולות מיד ברחו ממנו, והוא לקח העגל וישרוף אותו וישק אותו להם ולא מאנו כלל. ואלו היה להם לאלהים, אין דרך שיניח אדם מלכו ואלהיו לשרפת אש, הן ישרוף את תועבתם לעיניהם ולא יסקלוהו: והנה אהרן הוא אשר הוציא הצורה הזאת, כי הם לא אמרו לו מה יעשה שור או כשב או עז וזולתם, וזהו מאמר החכמים שאמרו (סנהדרין סג) מלמד שאוו לאלוהות הרבה, כי הם לא ידעו במה יבחרו ואיזה הטוב להם. והכוונה לאהרן היתה, מפני שישראל היו במדבר חורב שממה, והחרבן ושממות עולם יבואו מן הצפון, כדכתיב (ירמיה א יד) מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ, שאין הכוונה במלך בבל בלבד, כאשר יראה בנגלה מן הכתוב, אבל כי מן השמאל תבא מדת הדין לעולם להשיב על כל יושבי הארץ כרעתם. והנה במעשה המרכבה אמר פני שור מהשמאל לארבעתם (יחזקאל א י), ולכן חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החרבן כי שם כחו הגדול, ובהיותם עובדים שם לאל יערה רוח ממרום, כאשר נאצל על משה. וזהו שאמר חג לה' מחר, שיהיו העבודות והזבחים לשם המיוחד להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה, כי בהיותה לפניהם יכונו אל ענינה: ורבותינו למדו אותנו הענין הזה, והם שגלו סודו, אמרו (שמו"ר ג ב, מב ה, מג ח) ראה ראיתי את עני עמי, אמר לו הקב"ה למשה, משה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות, אתה רואה אותן באין לסיני ומקבלין תורתי, ואני רואה היאך מתבוננין בי שאני יוצא בקרונין שלי שאתן להם את התורה, שנאמר (תהלים סח יח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, ושומטין אחד מטטראמולין שלי, שכתוב (יחזקאל א י) ופני שור מהשמאל, ומכעיסין אותי בו טטראמולין, ארבע פרדות, טטרא בלשון יון ארבע, כמו שאמרו (נזיר ח:) טטראגון ארבע. מולין פרדות, כמו מולאות של בית רבי (שבת נב.). משל לארבע חיות הנושאות המרכבה. ובויקרא רבה (י ג) שאמר אהרן מתוך שאני בונה אני בונה אותו לשמו של הקב"ה, שנאמר (שמות ל״ב:ה׳) ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר, חג לעגל מחר אין כתוב כאן, אלא לה': ור"א אמר כי במקום הזה אלהים כבוד חונה בצורת גויה. ואם תשים לבך אל המסע הראשון (שמות י״ד:י״ט) תבין זה. ואיננו נכון בעיני, שלא נעשה העגל במלאכת חכמת המזלות להיות בצורתו חונה כבוד, אין הדבר רק שעשו הצורה לכוין בעבודתה אל ענינה. וכבר פירשתי (לעיל יג כא, יד יט) סוד המסע הראשון, וחלילה שרצה אהרן להדמות אליו, רק ממנו יקח שיהיה מסעם מצד המדה ההיא. והמשכיל יבין:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר. זה היה בט"ז בתמוז, כיצד הרי שנתנה תורה בששה בסיון וכל ששת הימים כסה הענן את ההר, זהו שכתוב (שמות כד) ויכסהו הענן ששת ימים, ובו ביום בששי נתנה התורה וביום המחרת עלה שנאמר (שם) ויקרא אל משה ביום השביעי ועמד שם ארבעים יום, הוא שכתוב אחריו ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, אימתי הם כלים בי"ז בתמוז שהרי אמר להם לסוף ארבעים יום אני בא לשש שעות מן היום והם טעו בחשבון וחשבו יום שביעי שעלה בו מן החשבון והם כלים ביום ט"ז של תמוז, וזהו וירא העם כי בושש משה ראו כי באו שש שעות מן היום ומשה לא בא וחשבו שנתעכב שם ושוב לא יבא. ואמרו במדרש כי השטן הביא חשך וערבוביא לעולם, והראה להם לישראל דמות מטתו, ולכך אמרו קום עשה לנו אלהים ומשה אמר להם ארבעים יום שלמים ויום השביעי שעלה בו אינו מן המנין ואז היו כלים בי"ז בתמוז, וזהו שכתוב וישכימו ממחרת הוא ממחרת ט"ז שהוא י"ז בתמוז שבו הקריבו קרבנות העגל ובו ביום לשש שעות בא משה ושבר הלוחות, והוא שקבלו רז"ל בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות למחרתו בי"ח בתמוז שרף את העגל ודן את עובדיו וצוה לבני לוי להרגם, למחרתו בי"ט עלה אל האלהים וישב שם ארבעים יום בתפלה מתחנן ומתפלל לכפר עליהם על מעשה העגל, הוא שכתוב במשנה תורה (דברים ט) את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי, אימתי היו כלים בראש חודש אלול, ובראש חדש אלול עלה להר שכן נאמר לו (שמות לד) ועלית בבקר אל הר סיני, וישב שם ארבעים יום אחרים לקבל לוחות שניות, ואימתי היו כלים ביום הכפורים, בו נתכפר לו אותו עון והוריד בידו לוחות שניות והיה יום סליחה וכפרה, למחרתו של יום הכפורים התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן. הא למדת מזה כי עון העגל היה קודם פרשת כי תשא, וכפי מדרש רז"ל ונתנו איש כופר נפשו שבא לכפר על מעשה העגל אין מוקדם ומאוחר בתורה.

כְּלִי יָקָר וירא העם כי בשש משה. ראה ראיתי כי רוב המפרשים הנגשים לבאר כל ענין סתום שבתורה, בקשו למצא דברי חפץ להסיר מן זרע אברהם המקודש לזות שפתים וקלא בישא אשר יצא עליהם על פעולה מגונה זו כי עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו והסכימו רוב המפרשים לתלות הקולר בצואר הערב רב מלומדי הריע והמה היו בעוכרי ישראל וחטאו ראשונה ואחריהם טעו גם ישראל, ע"כ לכבוד כל בית ישראל ראיתי לכתוב בדרך קצרה עיקר המובן מן רוב דברי המפרשים ושם אתנו גם דברים אשר הוספתי משלי ליישב דקדוק הלשון ולא אשית לבי אל קושיות וספיקות הנופלים בענין ספור זה כי אין דעתי כי אם לבאר תוכן הענין לפרסם טהרת ישראל וזה ביאורו. וירא העם. זה הערב רב, כי בכ"מ נאמר לשון העם על הפחותים כמו שפירש"י פר' בהעלותך על פסוק ויהי העם כמתאוננים כי בשש משה, יען כי היה ידוע להם שלא עלו ממצרים על פי ה' אלא משה מעצמו העלם ואת פי ה' לא שאל כמ"ש רד כי שחת עמך, ולא עמי ולעומת זה אמר משה א"כ הוא למה יחרה ה' בעמך ולא בעמי, וחששו הערב רב שאם לא יבא משה שמה יצוה ה' לגרשם מתוך העדה פן יחטיאום בגילולי מצרים כי קשים גרים לישראל כספחת ומה שלא גרש אותם עד הנה חשבו שלכבוד משה היה, ע"כ חשבו תחבולה לבקש מנהיג אחר במקום משה כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו. ר"ל לא ידענו במה כחו גדול כי ודאי היה לו תמונת איזו כוכב אשר בכחו היה מנהיג ועושה נסים ואנחנו לא נדע מה נעשה מן התמונות כי לא ידענו מה היה לו מן הציור, ואתה אחיו יודע בלי ספק מה היה הכלי ההוא ע"כ אנו רוצין שתעשה לנו איזו דמות שיהיה אמצעי בינינו לבין הכוכבים, והשטן הטעה אותם כי הראה להם דמות מטתו של משה בין שמים לארץ לומר שהוא היה כמו אמצעי בין שמים לארץ ע"כ רצו המה באיזו אמצעי אחר ורז"ל אמרו שאוו לאלהות הרבה, לפי שלא ידעו באיזו צורה יבחרו.

אוֹר הַחַיִּים וירא העם וגו'. פירוש, בעיני השכל, או על דרך אומרם ז"ל שבא שטן והראה להם דמות חשך ואפלה וכו' ודמות מטתו של משה שמת, לזה אמר וירא העם עניינים הנזכרים והצדיקו הענין מטעם כי בא שש שהוא זמן שהגביל להם, וזולת זה לא היו עושים חשבון מדברי השטן הרמאי: ויקהל העם על אהרן. צריך לדעת טעם אומרו על אהרן, ואם לדבר אליו היה לו לומר ויקהל העם ויאמרו אל אהרן, אולי יכוין לומר כי נקהלו עליו להורגו ויאמרו קום וגו' ואם לאו וגו', ורז"ל אמרו שהרגו לחור וזה לך האות לדברינו, וטעם שלא נרמז בתורה הריגת חור כדי שלא ישאר רישומו ניכר בתורה לדורות עולם וה' חס על כבוד עם בני ישראל ולא נכתב מעשה העגל אלא לטעם שאם חטא צבור אומרים להם כלך אצל צבור שנתקבלה תשובתם על חטאם כאמור שם ואולי כי רמזה התורה הריגת חור ממה שאמר הכתוב (לעיל כ"ד י"ד) והנה אהרן וחור עמכם ולא הזכירו בפסוק זה עם אהרן הרי זה מגיד כי טרוף טורף, ומפורש הדבר בדברי קבלה דכתיב גם בכנפיך נמצאו דם נפשות וגו' כאמור בויקרא רבה (פ"י), ונראה לתת טעם למה שהרגוהו, ואולי כי כשלא רצה לעשות מעשיו מוכיחות כי חפץ להיות הוא אמצעי כמשה, ועיין בפסוק שאחר זה, לכן הרגוהו שלא רצו שיהיה אמצעי אדם לפי שיש בו בחינת הרצון הטבעי וכוחותיו נמשכים בארציות והבן: אשר ילכו לפנינו. דקדק לומר לפנינו, פירוש, לצד כי ה' המוציא אותם מארץ מצרים הוא נעלם וגבוה מאד ויקר להם מקרה רע באין משגיח עליהם לזה יעשו כח מכוחות צבא השמים שיהיה למטה לפניהם ולעולם לא מרדו בסיבה ראשונה אלא שרצו באמצעי, ואולי שחשבו שלא צוה ה' על איסור האמצעי אלא כל עוד שיהיה משה, ולזה אמרו כי זה משה האיש וגו', ואפשר כי טענות טעות טרופה בפיהם באומרם כי זה משה האיש אשר העלנו וגו' פירוש הרי לך ראיה כי צריך אמצעי שלא הוציאנו ה' בלא אמצעות שליח אמור מעתה כי יש צורך באמצעי, ומה שקראוהו אלהים על דרך אומרו (לעיל ז') ראה נתתיך אלהים לפרעה, ודברים אלו טעות גדולה הם, ועיין מה שפירשתי בפרשת יתרו (כ' ד'):

ב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי׃

רַשִׁ״י באזני נשיכם. אָמַר אַהֲרֹן בְּלִבּוֹ: הַנָּשִׁים וְהַיְלָדִים חָסִים עַל תַּכְשִׁיטֵיהֶן, שֶׁמָּא יִתְעַכֵּב הַדָּבָר וּבְתוֹךְ כָּךְ יָבֹא מֹשֶׁה, וְהֵם לֹא הִמְתִּינוּ וּפָרְקוּ מֵעַל עַצְמָן: פרקו. לְשׁוֹן צִוּוּי, מִגִּזְרַת פָּרֵק לְיָחִיד, כְּמוֹ בָּרְכוּ מִגִּזְרַת בָּרֵךְ:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר לְהוֹן אַהֲרֹן פְּרִיקוּ קָדָשֵׁי דְדַהֲבָא דִי בְאוּדְנֵי נְשֵׁיכוֹן בְּנֵיכוֹן וּבְנָתֵיכוֹן וְאַיְתִיוּ לְוָתִי:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר פרקו. על משקל ברכו מהבנין הכבד הדגוש. מנהג מצרים היה לשום נזמים באזניהם. וככה כתוב במדינים כי ישמעאלים הם:

רַמְבַּ״ן פרקו נזמי הזהב בחר זהב ולא כסף, בעבור שהוא מורה על מדת הדין, ומראהו כמראה אש. וכמו שאמרו עוד (יומא מה.) זהב פרוים שדומה לדם פרים. ולכן נעשה בית הקרבנות כלו זהב, וכן מזבח הקטורת, וכן הכרובים, ודרשו בהם (מכילתא יתרו י ג) שאם עשאן של כסף הרי הן כאלהי כסף ואלהי זהב. וגם דמות עגל בזהב יותר מן הכסף:

כְּלִי יָקָר ויאמר אליהם פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם. כי אמר אולי יהיו ביניהם קמצנים או נשים המקפידים על תכשיטיהם וימנעו את בעליהן מליתן, והמה כחשו לאהרן ויתפרקו כל העם נזמי הזהב אשר באזניהם של האנשים ואמרו כי לקחום מן הנשים, ויצר אותו בחרט והשליכו לאש להתיכו שהרי כך אמר אהרן למשה ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. ובלי ספק שהגיד לו האמת ואמר להם אהרן שאחר ההתכה יעשה להם צורה והיה דעתו שלהוציא כלי למעשהו צריך הצורף להתעסק בו לפחות יום או יומים וחשב שבתוך כך יבא משה. והערב רב עשו על ידי מכשפות שיצא העגל הזה מעצמו ולא עשאו אהרן ומ"ש ויעשהו עגל מסכה לפי שנתעסק בהתכת הזהב מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו, והראיה שנאמר ויקח את העגל אשר עשו ולא נאמר אשר עשה.

אוֹר הַחַיִּים ויאמר. פירוש, אליהם הוא שאמר כן ולבבו לא כן יחשוב: פרקו. פירוש, אתם ולא הם: נזמי הזהב. ולא זהב אחר: אשר באזני. אם ישנם ולא מונחים בארגז ולא שילבשו מחדש ואם לא דבר זה מעכב, גם אמר נשיכם בניכם ובנותיכם שלא להניח זהב על כלם ובאמצעות כל זה יתעכבו זמן מה, גם אמר והביאו פירוש ולא תשלחו על ידי שליח, אלי ולא לזולתי ולא על ידכם, וטעמו שדבר הנעשה על ידי רבים אין בו עיכוב ועל ידי יחיד יתעכב קצת והם לא נתעכבו ועשו כל התנאים זולת הנזמים אז"ל (תנחומא) שלא רצו הנשים והביאו את שלהם כדי שלא להתעכב:

ג וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל־הָעָם אֶת־נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל־אַהֲרֹן׃

רַשִׁ״י ויתפרקו. לְשׁוֹן פְּרִיקַת מַשָּׂא, כְּשֶׁנְטָלוּם מֵאָזְנֵיהֶם נִמְצְאוּ הֵם מְפֹרָקִים מִנִּזְמֵיהֶם, דישקריי"ר בְּלַעַז: את נזמי. כְּמוֹ מִנִּזְמֵי, כְּמוֹ כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר (שמות ט') – מִן הָעִיר:

אוּנְקְלוֹס וְאִתְפְּרִיקוּ כָּל עַמָא יָת קָדָשֵׁי דְדַהֲבָא דִי בְאוּדְנֵיהוֹן וְאַיְתִיוּ לְאַהֲרֹן:

אִבְּן עֶזְרָא ויתפרקו. אשר באזניהם. באזני הבנים והבנות. והנשים הנזכרים למעלה:

ד וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃

רַשִׁ״י ויצר אתו בחרט. יֵשׁ לְתַרְגְּמוֹ בִשְׁנֵי פָנִים, הָאֶחָד וַיָּצַר – לְשׁוֹן קְשִׁירָה, בַּחֶרֶט – לְשׁוֹן סוּדָר, כְּמוֹ וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים (ישעיהו ג'), וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים (מלכים ב ה'), וְהַשֵּׁנִי וַיָּצַר – לְשׁוֹן צוּרָה, בַּחֶרֶט – כְּלֵי אֻמָּנוּת הַצּוֹרְפִין שֶׁחוֹרְצִין וְחוֹרְתִין בּוֹ צוּרוֹת בְּזָהָב, כְּעֵט סוֹפֵר הַחוֹרֵת אוֹתִיּוֹת בְּלוּחוֹת וּפִנְקָסִין, כְּמוֹ וּכְתֹב עָלָיו בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ (ישעיהו ח'), וְזֶהוּ שֶׁתִּרְגֵּם אֻנְקְלוֹס וְצַר יָתֵיהּ בְּזִיפָא, לְשׁוֹן זִיּוּף, הוּא כְּלִי אֻמָּנוּת שֶׁחוֹרְצִין בּוֹ בְּזָהָב אוֹתִיּוֹת וּשְׁקֵדִים, שֶׁקּוֹרִין בְּלַעַז ניי"ל, וּמְזַיְּפִין עַל יָדוֹ חוֹתָמוֹת: עגל מסכה. כֵּיוָן שֶׁהִשְׁלִיכוֹ לָאוּר בְּכוּר, בָּאוּ מְכַשְּׁפֵי עֵרֶב רַב שֶׁעָלוּ עִמָּהֶם מִמִּצְרַיִם וַעֲשָׂאוּהוּ בִכְשָׁפִים; וְיֵשׁ אוֹמְרִים מִיכָה הָיָה שָׁם, שֶׁיָּצָא מִתּוֹךְ דִּמּוֹסֵי בִּנְיָן שֶׁנִּתְמַעֵךְ בּוֹ בְּמִצְרַיִם, וְהָיָה בְיָדוֹ שֵׁם וְטַס שֶׁכָּתַב בּוֹ מֹשֶׁה "עֲלֵה שׁוֹר" "עֲלֵה שׁוֹר" לְהַעֲלוֹת אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף מִתּוֹךְ נִילוּס – וְהִשְׁלִיכוֹ לְתוֹךְ הַכּוּר וְיָצָא הָעֵגֶל (תנחומא): מסכה. לְשׁוֹן מַתֶּכֶת; דָּ"אַ קכ"ה קַנְטְרִין זָהָב הָיוּ בוֹ כְּגִימַטְרִיָּא שֶׁל מַסֵּכָה (שם): אלה אלהיך. וְלֹא נֶאֱמַר אֵלֶּה אֱלֹהֵינוּ, מִכָּאן שֶׁעֵרֶב רַב שֶׁעָלוּ מִמִּצְרַיִם הֵם שֶׁנִּקְהֲלוּ עַל אַהֲרֹן וְהֵם שֶׁעֲשָׂאוּהוּ, וְאַחַר כָּךְ הִטְעוּ אֶת יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו (שם):

אוּנְקְלוֹס וּנְסִיב מִידֵיהוֹן וְצַר יָתֵהּ בְּזִיפָא וְעָבְדֵהּ עֵגֶל מַתְּכָא וַאֲמָרוּ אִלֵין דַחַלְתָּךְ יִשְׂרָאֵל דִי אַסְקוּךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

רַשְׁבַּ״ם ויצר אותו בחרט: הזהב לקח מיד כח אחד וקיבץ אותו וקשר את הנזמים כולם בבגד, עד שעשו דפוס של חמר ושל שעוה כדרך המתיכין ועשו בו צורת עגל והשליכו הזהב בתוכו ונעשה עגל, כדכתיב ואשליכהו באש ויצא העגל הזה, וכתיב ויצר ככרים כסף בשני חריטים: אלה אלהיך ישראל אשר העלוך: וכי שוטים היו שלא היו יודעים שעגל זה שנוצר היום לא העלם ממצרים? אלא כל עובדי ע"ז יודעים שאלקינו שבשמים ברא את העולם, אך בזה היו טועים, שהתרפים יש בהם רוח טומאה כמו הנביאים שיש בהם רוח הקדש, וסבורים שהעגל שהיה מדבר ברוח הטומאה כאילו היה מדבר ברוח הקדש של מעלה, ולכך אומרים אלה אלהיך ישראל אשר העלוך, כלומר רוח הקדש יש בו וכאילו רוח הקדש הולך לפנינו, וכן לבן אמר על התרפים למה גנבת את אלהי, ולנסות בו את ישראל נתן בו רוח הטומאה של מיני מכשפות, ואוב וידעוני נתן כח בו להכחיש פמליא של מעלה ולהגיד נולדות, לדעת אם יהיו תמים לה' אלקיהם ולא יהיה בהם מעונן ומנחש ומכשף, ולא מאמין לאות ומופת של נביאי רוח הטומאה כדכתיב כי מנסה ה' אלקיכם אתכם לדעת אם ישכם אוהבים את ה' אלקיכם וגו', וירע משה את העם כי ברע הוא:

אִבְּן עֶזְרָא ויקח מידם ויצר. מגזירת צורה. כמו ויצר את שני העמודים. ומלת בחרט. כמו דמות וכן בחרט אנוש. בדמות אנוש ואין טעם להיותו מגזרת החריטים: מסכה. התוך כמו הפסל נסך חרש:

רַמְבַּ״ן ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך גם זה הכתוב יורה אותנו, כי אין טפש בעולם שיחשוב כי הזהב הזה אשר היה באזניהם הוא אשר הוציאם ממצרים, אבל אמרו כי כח הצורה הזאת העלם משם: והנה לא תמצא שיאמר בעגל בשום מקום אשר הוציאנו ממצרים, כי הם מודים במי שאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ׳:ב׳), כי שמו הגדול הוא המוציא אותם משם, אבל יאמרו במקומות רבים אשר העלוך, כי יקחו זה במקום היד הגדולה המחרבת ים השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים (ישעיה נא י) וזהו שנאמר (תהלים קו כא כב) וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, ושם נאמר שכחו אל מושיעם עושה גדולות במצרים נפלאות בארץ חם נוראות על ים סוף (שם פסוק כא), שכחו דברו אשר צום, והנה עברו על לא תעשה לך אלהים אחרים על פני (שמות כ׳:ג׳), כאשר רמזתי שם, ותבין זה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויעשהו עגל מסכה. כתב הרמב"ן מה שעשו צורת עגל אהרן הוא שהוציא את הצורה הזאת כי השואלים אמרו סתם קום עשה לנו אלהים לא גלו דעתם לאמר לו מה יעשה שור או כשב או עז, והכוונה לאהרן היתה מפני שהיו ישראל במדבר חורב שממה והחרבן והשממות לעולם יבאו מן הצפון שנאמר (ירמיה א) מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ, שאין הכונה במלך בבל בלבד כאשר יראה בנגלה מן הכתוב, אבל כי מן השמאל תבא מדת הדין לעולם להשיב על כל יושבי הארץ כרעתם. והנה במעשה המרכבה ופני שור מהשמאל לארבעתם ולכך חשב אהרן כי המחריב יורה על החרבן כי שם כחו הגדול ובהיותם עובדים שם לאל יערה רוח ממרום כאשר נאצל על משה, וזהו שאמר חג לה' מחר שיהיו העבודה והזבחים לשם המיוחד להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה כי בהיותה לפניהם יכונו אל ענינה. ורז"ל למדו אותנו הענין הזה והם שגלו סודו אמרו (שמות ג) ראה ראיתי את עני עמי, אמר לו הקב"ה למשה משה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתים, אתה רואה אותם באים לסיני ומקבלים תורתי ואני רואה אותם היאך מתבוננים בי כשאני יוצא בקרונין שלי ליתן להם את התורה שנאמר (תהלים סח) רכב אלהים רבותים וגו', ושומטין אחד מטטראמולין שלי שכתוב (יחזקאל א) ופני שור מהשמאל לארבעתם ומכעיסים אותי בו. טטרא פי' ארבע, מולין פרדות כמו מולאות של בית רבי, וטטראמולין הוא משל לארבע חיות הנושאות המרכבה ע"כ. והחכם ר"א ז"ל אמר כי אלהים במקום הזה שאמר קום עשה לנו אלהים הוא כבוד חונה בצורת גויה, ואם תשים לבך אל המסע הראשון תבין זה ע"כ, ומסע הראשון הוא מה שכתוב ויסע מלאך האלהים וגו', ובלשון שאמר כבוד חונה בצורת גויה תפש עליו הרמב"ן ואמר איננו נכון בעיני שלא נעשה במלאכת חכמת המזלות להיות בצורתו כבוד חונה או הדבור, ע"כ. והאמת כי אין מעשה העגל כמעשה הצלמים לקבל רוחניות כוכב או מזל להמשיכו שם כי הכוונה היתה למעלה מן הכוכבים והמזלות, והוא שכוון אהרן לעשות בעגל גוף מקבל כח אחד מטטראמולין של הקב"ה, והוא שור שבמרכבה שהוא מן השמאל מדת הדין כדי שיורה להם הדרך כי המחריב יורה דרך החרבן, וישראל היו במדבר במקום החרבן שהוא מחלק כוכב מאדים וכל כחותיו נשפעים ויונקים ממדת הדין, זאת היתה כוונת אהרן בעשית העגל להיות מסעם של ישראל על פיו מצד מדת הדין כמו שהיה על פי משה מצד מדת הדין, כענין שדכתוב (במדבר ו) ע"פ ה' ביד משה. ואחר שגמר עשיתו בנה מזבח לפניו והיה בזה קצוץ בנטיעות אלא שהיתה כוונתו בקרבנות לשם המיוחד, הוא שאמר חג לה' מחר ולא אמר לאלהים או לעגל, שאם היתה כונתו למדת הדין בלבד היה בזה קצוץ. ויש לך לדעת כי מה שאמרו אלה אלהיך ישראל אלו אמרו כן על הכוונה הטובה לא היתה בזה ע"ז כי האמנם שמדת הדין סייעה אותם באותה עליה כענין שכתוב (שמות יד) ויסע מלאך האלהים, אבל החטא היה במה שכתוב וישתחוו לו ויזבחו לו כי כוונת אהרן שהיתה בעגל למדת הדין ושלא להוציאן מרשותו של השם המיוחד הפכוה ישראל בגוף העגל עצמו כשהיו עובדים אליו, וזהו (תהלים קו) וימירו את כבודם בתבנית שור וגו', וזהו לשון אהרן ואמר להם למי זהב התפרקו וגו' ואשליכהו באש, יאמר אמרתי להם למי זהב ואשליכהו באש, לפי שכוונתי למדת הדין ויצא העגל הזה שאתה רואה לפניך כי אליו היו מכוונים ומשתחוים וזובחים, והנה הוא בהפך מכוונתי שאני עשיתי שיהיה מסעם מצד מדת הדין ושתהיה הכוונה לשם המיוחד לבדו ונקריב אליו העולה והזבחים והם חטאו בו וקצצו, וכיון שהוציא אהרן הצורה הזאת על הכוונה שיהיה מסעם מצד המדה ההוא לא לעשות דוגמא אליה ח"ו אין לך לשאול למה בחר בזהב ואמר פרקו נזמי הזהב ולא בחר בכסף בשכבר ידעת כי הזהב במדת הדין ומראהו כמראה אש, ודרשו רז"ל (דברי הימים ב ג) זהב פרוים שדומה לדם פרים, והיה בית הקרבנות כלו זהב גם מזבח הקטרת והכרובים ודרשו בכרובים שאם עשאן של כסף הרי הם כאלהי כסף וכאלהי זהב. ובמדרש ויעשהו עגל מסכה כיון שהשליך הזהב לכור באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים, ויש אומרים מיכה היה שם שיצא מתוך דמוס בנין שנתמעך בו במצרים והיה בידו שם שכתב בו משה עלה שור עלה שור לעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס והשליכו לתוך הכור ויצא העגל גועה כשהוא מקטרג, התחילו אומרים אלה אלהיך ישראל על כן נקרא מיכה על שם שנתמעך בבנין. וראיתי בפרקי רבי אליעזר מצא אהרן בין הנזמים ציץ זהב אחד כתוב עליו שם הקדש וחרות עליו כצורת עגל ואותו לבדו השליך בכור האש שנאמר ויתנו לי ואשליכם בכור אין כתיב כאן אלא ואשליכהו באש ויצא העגל גועה וראוהו כל ישראל וטעו אחריו, ר' יודא אומר סמאל נכנס בתוכו והיה גועה להטעות את ישראל שנאמר (ישעיה א) ידע שור קונהו ע"כ בפרק מ"ה מן הפרקים. אלה אלהיך ישראל. דרשו רז"ל מלמד שאוו לאלהות הרבה, ודקדקו זה מלשון אלה שהוא לשון רבים, שאם לא כן היה לו לומר זה אלהיך ישראל כלשון שאמר עזרא (נחמיה ט) אף כי עשו להם עגל מסכה ויאמרו זה אלהיך אשר העלך ממצרים.

סְפוֹרְנוֹ אלה אלהיך ישראל. אלה יהיו אצלך אלהים, שתתפלל אליהם בכל צרכך, ואותם תעבוד להשיג חפצך:

כְּלִי יָקָר ויאמרו אלה אלהיך ישראל וגו'. מכאן ראיה שהערב רב אמרו כן אל ישראל כי איך יאמר ישראל אחד לחבירו אלה אלהיך ישראל וכי הוא אינו ישראל אלא ודאי שהערב רב אמרו כן לישראל ומה שרצו להטעותם בצורת שור דווקא כבר אמרנו לפי שראו את ישראל אוהבי כסף וזהב וידעו זה מביזת מצרים ומביזת הים ע"כ אמרו שישראל יבחרו בצורה זו כי ממנה תוצאות הזהב כמבואר למעלה. ובזה מתורץ מ"ש כאן אשר העלוך מארץ מצרים. ומשה אמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים. לפי שהעלוך משמש גם לשון מעלה וגדולה כי אמרו שכל מעלת ישראל שנעשו עשירים בכסף ובזהב הכל היה משל מצרים ומשלהם עשו את כל הכבוד הזה, ואמרו הערב רב כי בכחו של מזל שור עשיתם כל החיל הזה שעליתם במעלה מן הרכוש של ארץ מצרים, ולפי מה שכתבנו למעלה שהקב"ה אמר למשה רד כי שחת עמך. היינו הערב רב, נראה לפרש שלכך אמר אשר העלית מארץ מצרים כי ע"י הליכה זו נתעלו במעלה על שאר המצרים, אבל לישראל לא היה זה עליה לכך אמר משה למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים, ועוד שישראל היו במצרים כתפוסים בבית האסורים שייך אצלם לשון יציאה משא"כ בערב רב. וי"א שטעות זה בא להם, לפי שלא יכלו ישראל לצאת ממצרים כי אם כשילך עמהם ארונו של יוסף מצד השבועה ולקח משה טס וחקק עליו עלה שור עלה שור וזרקו בנילוס, ועל כן חשבו הערב רב שעלייתם ממצרים היתה תלויה ביוסף בכור שור ונקרא בכור שור כי כל כחו היה נמשך ממזל שור וחשבו שלכך לקח משה את עצמות יוסף עמו לפי שהעלם ממצרים בכחו של מזל שור בצירוף כחו של משה וזהו אשר העלוך לשון רבים

אוֹר הַחַיִּים ויעשהו עגל. פירוש, בעבור שנעשה על ידו לא שעשאו הוא דכתיב (פסוק כ"ד) ויצא העגל הזה. או לצד שלקח הזהב מידם לידו ולא נתחכם שיניחו הזהב בארץ לבטל כשפיהם (זוהר ח"ב קצ"ב א) העלה עליו הכתוב המעשה: ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר וגו'. קשה: איך יאמן הטפשות והבערות לדור דעה רבים ונכבדים לומר לדומם אלה אלהיך וגו', ולו יהיה שדיבר העגל באמצעות מעשה כישוף כמאמרם ז"ל (תנחומא) אף על פי כן זה יועיל לחשוב בו דבר אבל להעיד עדות שקר שזה הוא המוציא לא, אכן הנכון הוא כי אדרבה בדבריהם אלו גילו דעתם שאינם משתחוים ועושים אלוה אלא להמוציאם מארץ מצרים ונתכוונו בדיבור זה להכין בו בחינת האלהות שהוא המוציא ותהיה העבודה לחלק מהכל והרי הם כעובדים לכל והחלק היה הולך לפניהם והוא יענה להניקח ממנו, ולא היה בעיניהם לזרות כי הלא יש באדם חלק אלוה ממעל אלא כי לצד שהרכבתו אינה ממין המתקיים הרוח תשוב אל האלהים, ונתחכמו לעשות הדבר להמשיך כח עליון בדבר המתקיים ויהיה מצוי תמיד לפניהם ולעולם לא עקרו אנכי ה' וגו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים אלא אמרו אלה, ואולי כי לזה אמר העלוך לשון רבים לרמוז לכח תחתון כעליון ח"ו, ובאמצעות זה פגמו פגמים רבים ועשה ה' בהם שפטים, ועיין בפירוש פסוק (ח) סרו מהר מן הדרך וגו'. ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות אלא חלק מהם וחלק לא מיחו ושקולים היו בדבר וחלק לא היה בהם כח למחות, והנה מדקדוק אומרם אלהיך ולא אמרו ח"ו אלהינו וגו' הוציאנו זה יגיד כי קצת מהם אמרו זה לכולם ויש שהצדיק ויש שלא הצדיק, ורבותינו ז"ל אמרו (שמו"ר פמ"ב) שערב רב שעלו עם ישראל הם העושים, ובהכרח לומר כי ישראל לא הסכימו בשעת מעשה שאם הסכימו הרי גם המה עשו שהמחשבה פועלת בעבודה זרה וגם לא מיחו ועל זה נענשו כללות ישראל זולת מעטי היכולת שבחן ה' לבם שלא נטה אחר הרע והמפורסמים בדבר הם בני לוי, והנה אחר שנעשה העגל בהכרח לומר שחלק מישראל טעו אחריו דכתיב (פסוק כ"ח) ויפול מן העם כשלשת אלפי איש ובהכרח שמישראל נפלו כמובן מאומרו (פסוק כ"ז) הרגו איש את אחיו וגו' את קרובו אם כן בהכרח לומר שחלק מישראל עבדו עבודה זרה בעדים והתראה:

ה וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיהוָה מָחָר׃

רַשִׁ״י וירא אהרן. שֶׁהָיָה בוֹ רוּחַ חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב (תהלים ק"ו), וְרָאָה שֶׁהִצְלִיחַ מַעֲשֵׂה שָׂטָן וְלֹא הָיָה לוֹ פֶּה לִדְחוֹתָם לְגַמְרֵי: ויבן מזבח. לִדְחוֹתָם: ויקרא חג לה' מחר. וְלֹא הַיּוֹם, שֶׁמָּא יָבֹא מֹשֶׁה קֹדֶם שֶׁיַּעַבְדוּהוּ, זֶהוּ פְּשׁוּטוֹ; וּמִדְרָשׁוֹ, בְּוַיִּקְרָא רַבָּה, דְּבָרִים הַרְבֵּה רָאָה אַהֲרֹן – רָאָה חוּר בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁהָיָה מוֹכִיחָם וַהֲרָגוּהוּ, וְזֶהוּ וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו – וַיָּבֶן מִזָּבוּחַ לְפָנָיו – וְעוֹד רָאָה וְאָמַר מוּטָב שֶׁיִּתָּלֶה בִי הַסֵּרָחוֹן וְלֹא בָהֶם, וְעוֹד רָאָה וְאָמַר אִם הֵם בּוֹנִים אֶת הַמִּזְבֵּחַ, זֶה מֵבִיא צְרוֹר וְזֶה מֵבִיא אֶבֶן וְנִמְצֵאת מְלַאכְתָּן עָשׂוּי בְּבַת אַחַת, מִתּוֹךְ שֶׁאֲנִי בוֹנֶה אוֹתוֹ וַאֲנִי מִתְעַצֵּל בִּמְלַאכְתִּי, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מֹשֶׁה בָא: חג לה'. בְּלִבּוֹ הָיָה לַשָּׁמַיִם, בָּטוּחַ הָיָה שֶׁיָּבֹא מֹשֶׁה וְיַעַבְדוּ אֶת הַמָּקוֹם:

אוּנְקְלוֹס וַחֲזָא אַהֲרֹן וּבְנָא מַדְבְּחָא קֳדָמוֹהִי וּקְרָא אַהֲרֹן וַאֲמַר חַגָא קֳדָם יְיָ מְחָר:

אִבְּן עֶזְרָא וירא אהרן. בלב. כמו וראיתי אני בלבי. וירא יעקב כי יש שבר:

רַמְבַּ״ן וירא אהרן טעם זה הכתוב שראה אותם ברע (שמות ל״ב:כ״ב) מכוונים אל העגל, וקם ובנה מזבח, וקרא חג לה' מחר, שיזבחו לשם המיוחד על המזבח אשר בנה הוא לשמו, ולא יבנו הם מזבחות לבשת פניהם, ולא תהיה כונתם בזבחים בלתי לה' לבדו: ויתכן שאמר "מחר" להאריך להם, אולי יבא משה ויעזבו את העגל, והם השכימו בבקר ויעלו עולות ויגישו שלמים ולא אמר הכתוב ויעלו לו עולות ויגישו לו שלמים, והענין, מפני שהיו בהם מכוונים לשם הקב"ה כאשר אמר אהרן, ומהם משחיתים וזובחים לעגל. ועל אלה אמר הקב"ה למשה (שמות ל״ב:ח׳) וישתחוו לו ויזבחו לו, כי הם החטאים. ואם אולי היה אהרן המקריב קרבנות, אמר סתם ויעלו עולות ויגישו שלמים, כי הוא מכוין לשם ה', והם דעתם אל העגל אשר עשו, והיו הבעלים מפגלין:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וירא אהרן. ראיות הרבה ראה, ודרשו רז"ל מה ראה ראה חור בנה של מרים שהרגוהו כבר. ויבן מזבח לפניו. התבונן מן הזבוח לפניו. ואולם היה אהרן חושש שאם ימסור עצמו להריגה יתחייבו ישראל כלם כליה כענין שנאמר (איכה ב) אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא, ורצה שיתלה בו החטא ולא בהם, ועוד ראה אם הם בונין המזבח זה מביא אבן וזה מביא צרור ונעשה הכל כאחד, ומתוך שאני בונה אתעצל בו ויבא משה בינתים, ועוד נוכל לומר שראה שאין העשיה בכלל יהרג ולא יעבור אלא בלאו של לא תעשה לך פסל ולכך לא מסר עצמו עליה.

סְפוֹרְנוֹ חג לה' מחר. ולא תערבבו שמחתו באל אחר:

כְּלִי יָקָר וירא אהרן. כי הצליח מעשה שטן חשב לדחותם בבנין מזבח כי אמר שלא יתכן לזבוח לו בלא מזבח ויקרא חג לה' מחר לא לעגל כי אם לה' כי חשב שמחר ודאי יבא משה, והשטן זרזם שהשכימו ממחרת ולא המתינו כמה שעות על היום ויעלו עולות ויקומו לצחק. דרשו רז"ל (תנחומא כי תשא כ) רמז לגלוי עריות ושפיכות דמים, ולי נראה מדקאמר לצחק ולא אמר ויצחקו שמע מינה שלא היה שם צחוק של גילוי עריות ושפיכות דמים ממש אלא לפי שעברו על אנכי ולא יהיה לך דומה כאילו עברו על לא תרצח ולא תנאף, כי היו הדברות ה' מול ה' לא תרצח כנגד אנכי ולא תנאף כנגד לא יהיה לך לכך נאמר לצחק שעברו על אנכי ולא יהיה לך המביאין גם לידי צחוק של ג"ע ושפיכות דמים כי מאן דעביד הא נפיל בהא.

אוֹר הַחַיִּים וירא אהרן. פירוש, ראה דבר פלא כי לא עשה דבר אלא השליכו באש ויצא העגל מעצמו: ויבן מזבח לפניו. ולא אמר ויבן לפניו מזבח שאז יהיה נשמע שלכבודו עשה והוא לא עשה המזבח לעגל אלא לפניו עשאו וכונתו למקום, ולדברי הזוהר (ח"ב קצ"ג א) יכוון גם כן על נכון כי עשה לבל יפליא חוץ והיה לו המזבח למאסר ככל מחוייבי מיתה, ואמר חג לה' מחר נתכוון לדחות השעה וכונתו ומחשבתו בדבריו היתה לאלהי ישראל אמת כי שם זה הוא שם המיוחד, וישראל גם כן למה שפירשתי כי לא נעקרה מחשבתם ואמונתם מה' אמת ואליו יכוונו אלא שרצו לקחת חלק ממנו שיהיה לפניהם אין דבר נגדיות לדעתם בדברי אהרן:

ו וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק׃

רַשִׁ״י וישכימו. הַשָּׂטָן זֵרְזָם, כְּדֵי שֶׁיֶּחֶטְאוּ: לצחק. יֵשׁ בְּמַשְׁמַע הַזֶּה גִּלּוּי עֲרָיוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּ' לְצַחֶק בִּי (בראשית ל"ט), וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּ' יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ (שמואל ב ב'), אַף כָּן נֶהֱרַג חוּר (שמות רבה):

אוּנְקְלוֹס וְאַקְדִימוּ בְּיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וְאַסִיקוּ עֲלָוָן וְקָרִיבוּ נִכְסִין וְאַסְחַר עַמָא לְמֵיכַל וּלְמִשְׁתֵּי וְקָמוּ לְחַיָכָא:

אִבְּן עֶזְרָא וישכימו ממחרת היום שנבנה המזבח:

רַמְבַּ״ן וטעם וישב העם לאכול ושתו שישבו כולם כאחד לאכול לשבעה ושתה לשכרה, כאשר יעשו בחגים ובמועדים, ואחרי כן קמו לצחק בעצביהם ולשמחה, וספר זה בעבור מה שאמר קול ענות אנכי שומע (שמות ל״ב:י״ח), כי משה מצאן משחקין לפניו, ויגבה לבו בדרכי ה' לקחת אותו מלפניהם ולשרפו לעיניהם, וישק אותו להם. והשלים הכתוב כל מה שעשו בעגל, ואחר כן ספר מה שאמר הקב"ה למשה לך רד, אבל היה דבור זה למשה בבקר השכם כאשר השתחוו לו ויזבחו לו, וברדת משה ישבו לאכול ולשתות וקמו לצחק, ומצאם בשחוק, וגם זה ראיה למה שפירשתי (רמב"ן על שמות ל״ב:א׳), שלא נאמר למשה לך רד כי שחת עמך ביום שעשה אהרן העגל והמזבח, שהיה יורד מיד, אבל כשזבחו והשתחוו לו העם אז אמר למשה שירד:

אוֹר הַחַיִּים וישכימו ממחרת וגו'. קשה: למה לא עשה ה' ב"ה הרגשה בשעת מעשה העגל תכף ומיד לומר למשה רד כי שחת עמך עד אחר שעבר יום המעשה ולמחרת אחר שהעלו עולות ושלמים, ועוד שאם היה מקפיד על הדבר תכף ומיד לומר למשה רד וגו' לא היו באים לידי זביחה לאלהים אחרים, ואין לומר שקודם אמר אליו אלא שמשה נתעכב להשיב חרון אף, שהרי בדברי ה' נאמר וישתחוו לו ויזבחו לו הא למדת שדבריו היו אחר שזבחו למחרת המעשה, והגם שאמרו ז"ל לא היו ישראל ראוים לאותו מעשה וכו' אלא שאם חטא ציבור וכו' אף על פי כן ישנו ללימוד זה גם אם לא היו זובחים שבדיבור ראשון שאמרו אלה אלהיך הרי קבלוה עליהם לאלוה, והגם שאמרנו קצת מהם אמרו כן ולא כולם ולהאומרים ערב רב הם אמרו, על כל פנים שמעו ושתקו כולם, ובהכרח לומר שהמועטים הוא שלא הסכימו שאם היו המרובים היו עומדים עליהם והורגים את האומרים כן ואם כן הרי המרובים מתחייבים מדין ערב: ונראה לומר כי לצד שקדם ואמר ה' למשה כי שם ישב ארבעים יום ואחר הארבעים יתן לו הלוחות כמאמרם ז"ל בפסוק כי בשש משה שבאו שש שעות ביום הגבול של מ' הא למדת כי נאמר לו מה' ששם ישב מ' אשר על כן לא אמר לו ה' למשה לרדת מן ההר קודם המ' יום עד סופם ואז אמר אליו לך מן ההר, ואומרו רד אפרשנו במקומו, וכפי זה הגם שהרגיש ה' במעשה ישראל הרע מעת הקהלם על אהרן עם כל זה דבר אלהינו שאמר מ' יום יקום לעולם, ואם תאמר למה לא חשב ה' מחשבות לבל יכשלו, זו חקירה כללית בהנהגות הבורא עם ברואיו, וכבר כתבנו בפרשת בראשית קצת מהטעמים המושגים אצלנו, ובמה שלפנינו אין אנו צריכין לטעמים כי טעמו בצדו כי בהכרח שיהיה שם משה מ' יום לקבלת הלוחות ויש טעמים נסתרות לה' והנגלות לנו כנגד יצירת הולד, גם להודיע הדרגות של התורה מכל העולם שכל העולם נברא בששה ימים והלוחות בריאתם למ' יום וכמאמר רבי יוחנן לר' חייא (שמו"ר פ' מ"ז) על מה שזבן שדות וכרמים וזיתים כי מכר דבר הניתן לששה וקנה דבר הניתן למ', עוד יראה לי טעם אחר כי לצד שהתורה יש בה ד' דרכים כלליים והן מנין פרד"ס, ויש לך לדעת שהם מארבעה הדרגות אורות עליונים המתכנים בשם אצילות בריאה יצירה עשיה, הפשט אורו מאיר בעולם העשיה, רמז בעולם היצירה, דרש בעולם הבריאה, סוד בעולם האצילות, וכבר הקדמנו פעמים רבות שאין לך הדרגה בקדושה שאין גובהה עשרה והרי לפניך מ' ולזה היה שם מ' יום שלימים ואם היה חסר יום אחד היתה תורה חסרה אותה בחינה וישרים דרכי ה', ועוד יש טעמים רבים, ובזה אין קושיא לאלהינו, ועיין בפסוק לך רד שאחר זה באופן אחר:

ז וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֶךְ־רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃

רַשִׁ״י וידבר. לְשׁוֹן קֹשִׁי הוּא, כְּמוֹ וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת (בראשית מ"ב): לך רד. מִגְּדֻלָּתְךָ – לֹא נָתַתִּי לְךָ גְּדֻלָּה אֶלָּא בִשְׁבִילָם (ברכות ל"ב), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְנַדָּה מֹשֶׁה מִפִּי בֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה (תנחומא): שחת עמך. שִׁחֵת הָעָם לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא עַמְּךָ – עֵרֶב רַב שֶׁקִּבַּלְתָּ מֵעַצְמְךָ וְגִיַּרְתָּם וְלֹא נִמְלַכְתָּ בִּי, וְאָמַרְתָּ טוֹב שֶׁיִּדְבְּקוּ גֵרִים בַּשְּׁכִינָה – הֵם שִׁחֲתוּ וְהִשְׁחִיתוּ (שמות רבה):

אוּנְקְלוֹס וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה אִזֵל חוּת אֲרֵי חַבִּיל עַמָּךְ דִי אַסֶקְתָּא מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

רַמְבַּ״ן כי שחת עמך אמר השם למשה כי עשו שתים רעות, האחת, כי שחת עמך, וענין ההשחתה הריסת בנין, כענין שנאמר ואיש כלי משחתו בידו (יחזקאל ט א), הנני אליך הר המשחית (ירמיה נא כה), בבל ההורס כל חומה ומגדל, ופירוש ההשחתה בכאן הדבר שקראו רבותינו מקצץ בנטיעות. והשני, כי עשו עגל מסכה והשתחוו לו ויזבחו לו: והנה העבירה הראשונה לא ידענה רק השם לבדו שהוא יודע תעלומות לב, והשנית מעשה הזובחים החוטאים שבהם כאשר פירשתי והנה רוב העם חטאו במעשה העגל, כי כן כתוב ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב, ולולי זה לא היה הכעס בכולם לכלותם. והנה הנהרגים והנגפים מועטים, כי ברובם היה החטא במחשבה רעה, כמו שפירשתי: וטעם אשר העלית מארץ מצרים יובן מפסוק ויסע משה את ישראל מים סוף (שמות ט״ו:כ״ב) או שרצה לומר לו כמאמרם אשר אמרו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, וכן במשנה תורה (דברים ט יב) אשר הוצאת ממצרים, כי על ידך יצאו כאשר הם אומרים. ומשה אמר בתפלתו אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה (שמות ל״ב:י״א), כי אתה לבדך הוא המוציא, כי לך הכח והגבורה, כי בכח גדול ימין ה' נאדרי בכח, וביד חזקה ימין ה' תרעץ אויב (שמות ט״ו:ו׳). וכן אמר בכחך הגדול ובזרועך הנטויה (דברים ט כט), כאשר רמזתי (לעיל טו ו ד"ה ימינך) בסוד מדת הזרוע:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לך רד כי שחת עמך. היה לו לומר נשחת, אבל טעמו שחת למעלה ולמטה במחשבה ובמעשה. וענין השחתה הריסת הבנין והוא מה שקורין לו רז"ל קצץ בנטיעות, ואין ספק כי היה זה כמעשה האב הראשון שחטא בעץ הדעת במעשה ובמחשבה ומעשה אבות עשו בנים, ואל זה רמזו רז"ל באמרם עליו שהקריב שור כי רצה להתכפר במה שחטא, והבן זה. ובמדרש לך רד כי שחת עמך כבר גרמו לי הבריות לירד ולראות בקלקולם שנאמר (בראשית יא) וירד ה' לראות וגו' אף אתה רד מגדולתך דיו לעבד להיות כרבו.

כְּלִי יָקָר וידבר ה' אל משה לך רד. מצד כפל הלשון, ועוד שלא נאמר רד מן ההר, למדו רז"ל לפרש רד מגדולתך והוא דרך קנס על שקבל הערב רב זה"ש כי שחת עמך וגו' סרו מהר ולא המתינו, ואפילו יום או יומים לא יוקם באמונתו, ולא עוד אלא שהחטיאו גם את ישראל ויאמרו אלה אלהיך ישראל, ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה. כלפי ישראל אמר זה ולפי שקלקלו קראם העם ואמר בשכבר הימים ראיתי קשה ערפם כי גם במצרים היו רעים וחטאים כדאיתא בנבואת ועתה נתמלא סאתם לפיכך הניחה לי שלא אטפל עמהם בעצמי עוד לכך אמר לי. ויחר אפי בהם, כי אשלח בהם משלחת מלאכי רעים אף וחמה. ואכלם, כי השליח אינו רחמן ולא ישא לפשעם כלל.

אוֹר הַחַיִּים לך רד כי וגו'. כפל לומר לך רד אחת לגופו שילך ואחת לומר לו שירד מגדולתו, ואם היה אומר רד לבד היינו אומרים כי להיותו בהר אמר לשון ירידה, וכן הוא אומר (לעיל י"ט י"ד) וירד משה מן ההר, וצריך לדעת אופן ירידה זו מה היא, ואולי שהודיעו כי כל מעלתו היתה בשביל ישראל ומעתה שחטאו לא ישיג הנבואה כמחזה הראשון, או אפשר כי שם במקום עמידתו לא היה בו כח לעמוד שם כיון שכשל עוזר, והוא מה שאמר לו רד פירוש לא תעמוד במקום הראשון והטעם כי שחת עמך שמכחם באתה, וקשה אם כן היה לו לומר כן מעת שאמרו ישראל אלה אלהיך אם לצד שישראל עבדו עבודה זרה תתחייב ירידת משה מגדר שהיה בו, ויש לומר בהעיר עוד למה הוצרך ה' להאריך הודעת עון ישראל, ומה גם לדברי רבותינו ז"ל שאמרו במעשה עכן ששאל יהושע דבר מאת ה' להודיע מי המועל בחרם והיתה תשובת ה' אליו דלטור אני לך, אם כן כאן במה שלפנינו לא היה לו לומר למשה הדברים הרעים שעשו ישראל, והן אמת כי שם היה דבר שאינו עומד להתגלות ויש בזה דלטורות מה שאין כן במציאות זה שהיה דבר שעומד להתגלות ברדת משה מן ההר, עם כל זה בערך מקור החסידות וטהרת הלשון כסף נבחר לשון צדיק לא יגיד כדברים האלה: אכן טעם דברי ה' הוא כי ח"ו לא לדלטר על עושה עול בא האלהים אלא לצדק דינו הצדק, והוא כי לצד שאמר למשה רד מגדולתך הוצרך לומר על מה הוכה בית מאהבו מה פשעו כי יורידנו אלוה, ולזה אמר כי שחת עמך וחל עליו להודיעו אופן ההשחתה שעליה נתחייב משה הירידה וסדר ג' דברים, א' עשו להם וגו', ב' וישתחוו לו ויזבחו וגו', ג' ויאמרו אלה וגו', והם כנגד דיבור מחשבה ומעשה, והתחיל במחשבה ואמר עשו להם הרי מחשבה מעת שעשאוהו חשבו בעבודה זרה, והוא מה שדייק באומרו להם, ועיין מה שכתבתי בפסוק (לעיל כ' ג') לא יהיה לך אלהים אחרים וגו', כנגד המעשה אמר וישתחוו לו ויזבחו לו אין לך מעשה גדול מזה, כנגד הדיבור אמר ויאמרו אלה אלהיך וגו' ולצד זה תשש כח משה בג' בחינות שהם נפש רוח נשמה ולא יוכל עמוד במדרגה ראשונה, וממוצא דבר אתה יודע כי קודם שעברו ישראל על ג' פרטים עדיין היה משה יכול עמוד באמצעות בחינה הנשארת בלא פגם, שאם לא כן ובאחת או בב' מהאמור יש טעם למשפט הירידה לא היה ה' מגלה למשה כל המעשים משום פגם דלטורות כמו שכתבנו, ומעתה אין מקום לקושייתנו למה לא ירד מעת אומרם אלה אלהיך או מעת שאמרו לאהרן עשה לנו אלהים:

ח סָרוּ מַהֵר מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ וַיִּזְבְּחוּ־לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃

אוּנְקְלוֹס סָטוּ בִּפְרִיעַ מִן אוֹרְחָא דִי פַקֶדְתִּנוּן עֲבָדוּ לְהוֹן עֵגֶל מַתְּכָא וּסְגִידוּ לֵהּ וְדַבָּחוּ לֵהּ וַאֲמָרוּ אִלֵין דַחַלְתָּךְ יִשְׂרָאֵל דִי אַסְקוּךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי סרו מהר. טעם מהר לפי ששכחו הנפלאות ההם שראו עיניהם במעמד הקדוש ועבדו ע"ז בעוד שהשכינה בהר סיני, וכענין שכתוב (שיר א) עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו, והוא הלשון שאמר דוד (תהלים קו) מהרו שכחו מעשיו לא חכו לעצתו, שלא המתינו לעצתו עד למחר אל התורה שנקראת עצה שנאמר (ישעיה כה) עצות מרחוק וגו'. ובמדרש סרו מהר מן הדרך עלובה כלה שזנתה תוך חופתה, וכן הוא אומר עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו, בעוד שמלך מלכי המלכים במסבו נרדי נתן ריחו הבאיש ריחו במעשה העגל. עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו. יש לתמוה בפרשה הזאת כמה תמיהות, האחת ישראל שהיו כמלאכי השרת ושמעו בסיני עשרת הדברות מפי אלהים איך היו מבקשים מאהרן לעשות להם עבודה זרה, ועוד היאך אפשר שהיו פתאים גמורים שהיו חושבים שכלי הזהב שהיו באזניהם הוא אשר העלם ממצרים שאמרו עליו אלה אלהיך ישראל וגו', ועוד אהרן שהיה בחיר ה' אין בכל ישראל גדול כמוהו אחר משה רבינו איך לקח הענין בדרך תמות ולא מסר עצמו למיתה והלא בענין ע"ג יהרג ואל יעבור, ועוד תמה באהרן איך השיב אהרן אל משה אל יחר אף אדוני ובמה ראוי אדם לכעוס ולשפוך חמת אפו כי אם על עברה חמורה כזו. והתשובה בזה שלא היתה כוונת ישראל בענין העגל שיעשוהו ע"ג ח"ו שהם לא בקשוהו לאלוה כי אם למנהיג זהו אמרם אשר ילכו לפנינו שיהיה מנהיגנו, ויורה לנו דרך המדבר לפי שאבד מהם משה שהיו המסעות על פיו היו מבקשים משה אחר שיורה להם הדרך, וזה שבאר כי זה משה האיש אשר העלנו וגו' נתן טעם לשאלתם כי משה שהיה מנהיגם אבד מהם ולא ידעו מה היה לו, ודבר ברור שישראל לא חשבו במשה שיהיה אלהים לישראל שיאמרו עשה לנו אלהים שאבד ממנו אלהים שלנו, אבל כשם שהיה משה מנהיג כן היו מבקשים מנהיג אחר במקום משה שאבד מהם, ומה שהתעסק אהרן במעשהו כוונתו היתה כדי שיתאחר בו ובין כך ובין כך יבא משה ויבטל הענין ולא רצה למסור עצמו למיתה שלא נתחייב לעשות כל כך כיון שלא שאלוהו לשם ע"ג, ומה שיתאמת זה שלא היתה הכוונה ע"ג וכ"ש כוונת אהרן. מה שהשיב אהרן למשה שאמר לו אל יחר אף אדוני כלומר אל תכעוס כל כך כי הם לא בקשו ממני ע"ג אבל בקשו מנהיג במקומך, וזהו שהוסיף לומר ויאמרו לי עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש כלומר לפי שאתה אדוני היית מתאחר לדעתם בקשו ממני לעשות להם מנהיג שיורה להם הדרך ואם אתה אדוני היית בא בינתים מיד יניחוהו וילכו אחריך כבתחלה, וזהו שלא תמצא בפרשה שיזכיר קום עשה לנו אלהים אלא אם כן יזכיר מיד כי זה משה האיש באר טעם לשאלה כלומר בקשת אלהים זה אינו אלא בחסרון משה זה, והרי לך מכאן שלא היתה כוונתם לע"ז, על אחת כמה וכמה בכונת אהרן, וזהו שאמר חג לה' מחר ודרשו רז"ל חג לעגל אין כתיב כאן אלא חג לה' לומר כי לא היתה כוונתו רק לשם המיוחד, והראיה הגדולה שלא בקשוהו לשם ע"ג כי כשירד משה מן ההר ושרף את העגל הניחוהו לשרפו ואלו היתה כוונתם כששאלוהו לע"ג איך יניחוהו לשרוף הן ישרוף את תועבותם לעיניהם ולא יסקלוהו, כן פי' הרמב"ן ז"ל. ויש לשאול כאן כיון שלא היתה כוונתם לשום ע"ג בבקשת העגל למה נענשו כל כך בהריגה על ידי בני לוי שנאמר שימו איש חרבו על ירכו וגו', ומגפה ע"י הקב"ה שנאמר ויגוף ה' את העם. והתשובה בזה כי היה דבר העגל תחלתו שוגג וסופו מזיד והוא שכתוב וישתחוו לו ויזבחו לו והיו ישראל בזה נחלקים לכתות יש שהיתה כוונתם לטובה ממה שכתוב ויעלו עולות ויגישו שלמים כי לא אמר ויעלו לו ויגישו לו, ויש שהיתה כוונתם לרעה ממה שכתוב וישתחוו לו ויזבחו לו. ומפורש אמרו במדרש כי ערב רב שיצאו עמהם ממצרים עשאוהו והכתוב מוכיח שאמר אלה אלהיך ישראל והוא דברי ערב רב שאמרו לישראל אלה אלהיך ישראל שאילו עשאוהו ישראל היה לו לומר אלה אלהינו ישראל אשר העלונו, וזהו קשים גרים לישראל כספחת בבשר החי, ועוד זה אמרו במדרש שאמר לו הקב"ה למשה לך רד כי שחת עמך עמך ולא עמי הם ולא אמרתי לך ביציאת מצרים והוצאת את צבאותי את עמי ואתה קבלת ערב רב ורצית לקבל הגרים עמך הם ולא עמי, ומכל מקום אע"פ שערב רב היו תחלה עקר המעשה הרע מצינו שטעו ישראל אחריו ונענשו הכל.

סְפוֹרְנוֹ סרו מהר. קודם שאגמור לתת לך מה שיעדתי לתת, והם התורה והמצוה אשר כתבתי:

אוֹר הַחַיִּים סרו מהר מן הדרך. יתבאר על פי דבריהם שאמרו המודה בעבודת גילולים ככופר בכל התורה כולה, והוא אומרו סרו מן הדרך אשר צויתים הרי כל מה שצוה בכלל. עוד ירצה לפי מה שפירשנו כי ישראל עודם באמונת ה' השלימה אלא חשבו להיות לפניהם כח אחד מאל עליון, לזה אמר סרו מן הדרך אשר צויתים פירוש לבל עשות אמצעיים ועשו דרך אמצעיים, ולזה לא אמר מרדו בי או כפרו בי כי עודם באמונתם: עשו להם וגו'. פירוש, אחרים עשו להם העגל כי הם נתנו הזהב ויצא העגל מעצמו, והודיע ה' כי לא מעצמו יצא כמאמר אהרן (פסוק כ"ד) ויצא העגל הזה אלא על ידי מעשה והוא מאמר רבותינו ז"ל (תנחומא) כי יונוס וימברוס עשו וגו': ויאמרו אלה וגו'. קשה למה [היפך] סדר העשוי שהיה לו להקדים אמירת אלה אלהיך קודם הזביחה שכן מצינו שביום ראשון אמרו אלה וגו' וממחרת זבחו וגו', והנה לפי דבריהם ז"ל (שמו"ר פמ"ב) שערב רב הם העושים כל מעשה העגל ולא ישראל יסדר הכתוב הדרגות העון בערך ישראל לא בערך ערב רב, ואמר הדרגה אחד עשו להם, פירוש ערב רב עשו עגל מסכה לעצמן ולא מיחו ישראל, עוד השתחוו וזבחו ערב רב ולא מיחו ישראל וזהו הדרגה גדולה יותר מהראשונה, ועוד אמרו בפירוש אלה אלהיך ישראל ושתקו ישראל וזו קשה מכולם, ולפי פשט הכתוב טעם שאיחר אומרו אלה אלהיך הגם שהוא בחינת פגם הדיבור והוא מדרגה ממוצעת בין המחשבה למעשה לצד שיש בו בבחינת דיבור זה הדרגה גדולה שקבלוהו לאלוה לעולם באומרם אשר העלוך, וטעם זה יגיד ההתמדה לבני בנים והוא פגם מופלא, לזה סדרו באחרונה בדרך לא זו אף זו. עוד נראה כי טעמו הוא לפי מה שמגיד משמעות אלהיך לנכח כי לא ישראל הם המדברים אם כן הדברים שקולים הם, אם השומעים מאמר אלה אלהיך הסכימו לזה או לא, לזה לא אמר בתחלה אלא עשו להם עגל, ואחר שהשתחוו וזבחו לו נתגלה למפרע כי שמעו והסכימו על הדבר, ולזה אחר שהזכיר ה' וישתחוו ויזבחו לו, אמר ויאמרו אלה וגו', לומר כי הצדקת הדבר שהם הסכימו הוא ממה שהשתחוו וגו':

ט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת־הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף הוּא׃

רַשִׁ״י קשה ערף. מַחֲזְרִין קְשִׁי עָרְפָּם לְנֶגֶד מוֹכִיחֵיהֶם וּמְמָאֲנִים לִשְׁמֹעַ:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה גְלִי קֳדָמַי עַמָא הָדֵין וְהָא עַמָא קְשֵׁי קְדַל הוּא:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר. טעם קשה ערף שלא ישמע מה שצוה. משל לאדם הולך לדרכו במרוצה ולא ישיב עורף לקורא אליו. וזה המשל בעבור שהיו ישראל בארץ מצרים עובדי ע"ז. והשם שלח להם נביאים לאמר איש גלולי מצרים השליכו כי כן כתוב ומשה ספר זה המעשה לבנים לפני מותו. והוא שומר הטעמים לא המלות. כתוב לך רד כי שחת עמך. וכתוב קום רד. ושם כתוב וישתחוו לו ויאמרו אלה אלהיך. וכתוב ועתה הניחה לי ותחתיו הרף ממני. וכתוב ויחר אפי בהם ואכלם ותחת זה ואשמידם ואמחה את שמם. וכתוב ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו והטעמים שוים.

סְפוֹרְנוֹ והנה עם קשה עורף הוא. גיד ברזל ערפם ולא יפנו לשמוע דברי שום מורה צדק, באופן שאין תקוה שישובו בתשובה:

אוֹר הַחַיִּים ויאמר ה' אל משה וגו'. טעם שייחד אמירה אחרת באמצע ענין, להצדיק מה שפירשתי, כי מאמר ראשון שאמר סרו וגו' עשו וגו' לא בא אלא לתת טעם לירידת משה ממדרגתו ועכשיו בא לדבר מה שנוגע לישראל על חטאתם לזה אמר ויאמר וגו', וזולתה היה נשמע שעל זה באה הודעת סרו מהר והבן:

י וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר־אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל׃

רַשִׁ״י הניחה לי. עֲדַיִן לֹא שָׁמַעְנוּ שֶׁהִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה עֲלֵיהֶם וְהוּא אוֹמֵר הַנִּיחָה לִּי? אֶלָּא כָּאן פָּתַח לוֹ פֶּתַח וְהוֹדִיעוֹ שֶׁהַדָּבָר תָּלוּי בּוֹ – שֶׁאִם יִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם לֹא יְכַלֵּם (ברכות ל"ב):

אוּנְקְלוֹס וּכְעַן הַנַּח בָּעוּתָךְ מִן קֳדָמַי וְיִתְקֵף רוּגְזִי בְהוֹן וְאֵישֵׁיצִנוּן וְאֶעְבֵּד יָתָךְ לְעַם סַגִי:

אִבְּן עֶזְרָא והנה רמז לו אם לא בעבור כבוד משה היה משמיד אותם על כן הוצרך להתפלל:

רַמְבַּ״ן ואין טעם שיאמר הניחה לי ואכעוס, כי אם לא חרה אפו עדיין איך יחרה אפו אחרי שיניחנו משה, אבל דרך הפשט שיאמר הניחה לי ואכלם בחרון אפי כדרך הרף ממני ואשמידם (דברים ט יד): ועל דרך האמת, הניחה רחמי, ומדת הדין שלי תתחרה בהם ואכלם בה, כי עמי אין לה רשות בהם, וזה טעם ויחל משה את פני ה' אלהיו והוא כטעם את פני האדון ה' אלהי ישראל (שמות ל״ד:כ״ג) וכך הזכיר במשנה תורה (דברים ט כו) ה' באל"ף דל"ת ויו"ד ה"א אחריו ויתכן שיהיה ויחל מלשון תחלה ובין ותדע:

אוֹר הַחַיִּים ועתה הניחה לי. אומרו ועתה ירצה לצד שהוא מרצהו באומרו ואעשה אותך וגו', ובזה יניחהו לכלותם ויאמר משה בלבו ומה הבטחה הוא זאת וגם לבניו יארע כמו כן והיו כלא היה, לזה אמר שלא יבקש ממנו להניחו אלא עתה, אבל גוי שיעשה ממשה לא יאמר ה' עוד אליו הניחה לי, או לצד שיהיו מטיבים דרכם או שמבטיחו שלא יאמר לו עוד הניחה ותמיד יבטל משה גזירה מעליהם. ובדרך רמז רמז שלא צוה עליו הניחה אלא באותו עת ולא תמיד, וממוצא דבר אתה יודע שיעמוד תכף ומיד בתפלה, כי יאמר ועתה אפילו על שיעור רגע, והנה עבר במשך אומרו ועתה, ולזה תכף ומיד עמד בתפלה ולא הניחו לחרות אפו. עוד ירצה לפי דבריהם ז"ל (ב"ר פכ"א) שאמרו, אין ועתה אלא תשובה, רמז לו שיעשה תשובה על הסובב ממנו כי הטעות יצא מדבריו שאמר להם לסוף מ' אני בא, ולא פירש להם שהוא לבד מאותו יום שמזה טעו. עוד ירצה על פי דבריהם ז"ל (שמו"ר פ"ב) שאמרו שקבלת ערב רב היתה מצד משה ולא הסכים ה' עליהם ונתרצה לעשות רצון משה, ולזה אמר לו שחת עמך אלו ערב רב, והוא מה שרמז באומרו ועתה שעליו לעשות תשובה וחרטה על מעשה בלתי הגון, ואולי כי הוא מתקן הדבר לעתיד לבא שאמרו ז"ל אין מקבלין גרים לימות המשיח ומשה הוא שיהיה גואל ויתקן הדבר: הניחה לי ויחר אפי. קשה" וכי משה היה מונעו ואדרבה לא עמד בתפלה אלא אחר כך, עוד קשה כי מאומרו ויחר אפי משמע כי עדיין לא חרה אפו והוא רוצה בחרות אף, והלא אין זו מדתו יתברך שהוא מבקש תמיד לכבוש כעסו, וצא ולמד ממעשה שהובא בתלמוד שאמר רבי ישמעאל כהן גדול שנתרצה ה' בברכתו אשר ברך ה' ברוך הוא שיכבשו רחמיו את כעסו, ואולי כי זו הוא טענת משה רבינו עליו השלום באומרו למה ה' יחרה אפך וגו' לשון עתיד פירוש כיון שלא חרה עדיין ועל כל פנים קושיא לאלהינו. ויתבאר הענין בהשכיל על דבר והוא כי דבר ידוע הוא כי שורש האף יהיה מהעלבון הנרגש בלב כפי המעליבין והעלבון ואחר שיגיע ההרגש לבחינת המרגיש יסובב העצבון והיגון ותהיה תרופתו באחד מב' דרכים, האחד בנקום נקם מהסובב, הב' בדברי רצוי לשיעור המספיק להרגש הקפדת העלבון, והנה בעשות ישראל מעשה המכוער אין לך עלבון לאל עליון גדול מזה, והוא אומרו סרו מהר עדיין כלה בחופתה והנה הרה לזנונים, והנה הרגיש אלהינו יתעלה שמו הרגש גדול עד שמחמת עוצם ההקפדה חשב כי לא יועיל הריצוי שהוא אחד מהב' המרחיקין דאבון העלבון זולת דרך הנקמה כמו שכתבנו, והנה גם זה הוא מושלל ממנו יתברך על פי דבריהם ז"ל (שמו"ר פ"ב) כי אין הקדוש ברוך הוא סובל לראות צער צדיקו וידידו, ומימי עולם שמענוהו שאמרו ז"ל (ב"ר פל"ב) שלא הביא מבול עד אחר פטירת מתושלח ולא מתושלח לבד אלא כל צדיקי הדור כרמוז בפסוק כל אשר נשמת רוח חיים באפיו כבר מתו קודם הבאת המבול כמאמרם ז"ל (זוהר ח"א ר"ו א) וכן הוא אומר מפני הרעה נאסף הצדיק, והנה גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם את אשר יצטער נאמן ביתו באבדן מולדתו ית' יותר בנוגע לו ולא יותר בדבר הנוגע לידידיו, ובראותו יתברך כי אין מקום להניח דאגתו בקש ממשה דבר שיניח לו, והוא לבל יצטער על הדבר ואז יהיה מציאות לחרות אפו ויהיה לו נחת רוח וכביכול ריצהו למשה על הדבר, ואמר לו ואעשה אותך לגוי גדול, דקדק לומר לגוי גדול ולא אמר ואעשה אותך גוי גדול לומר הגם שאינך הן עתה בבחינת נשמתך גוי גדול אני אכונן אותך ואשפיע בך מדה טובה מרובה הפלגת נשמות קדושות, ולזה לא אמר ויהיה ממך גוי גדול כי צריך מעשה בנין חדש בשורש נשמתו. עוד רמז לסתור טענת ואיה הבטחתך שנשבעת לאבות, לזה אמר ואעשה אותך לגוי גדול, פירוש לקיום הבטחת גוי גדול שהבטחתי לאבות, ובאה התשובה של משה כי מן הנמנע שיניח לו והראהו צערו על הדבר באומרו ויחל משה ואמרו ז"ל אחזתו אחילו וכמה עניינים של מרירות נפש עשה לפני קונו זה כנגד הניחה לי, וכנגד אומרו ויחר אפי שהיא טענה שעליה בא כי זולת זה אין להם נחת רוח מעצבון העלבון, לזה אמר למה ה' יחרה אפך פירוש למה לא מצאת תיקון לדבר אלא חרון אף כלך לדרך זו והוא בחינת הריצוי שכתבנו, טענה ראשונה שיש לך לחוש על קניינך, והוא אומרו בעמך ואין אבידה אלא לבעליה, ב' אשר הוצאת ועל ידיהם נתפרסמה אלהותך, ג' למה יאמרו מצרים, ד' זכור לאברהם וגו', ובזה יש לך דברים וטעמים נכונים המספיקים לבחינת הרצוי, ועלתה ביד משה הטענה וינחם ה' וגו', וירמוז תיבת וינחם לשון נחמה ולשון נחת כי נח תוקף הרוגז שהיה לו ומאמצעות זה ניחם על וגו', ועיין בפסוק שאחר זה:

יא וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת־פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה׃

רַשִׁ״י למה ה' יחרה אפך. כְּלוּם מִתְקַנֵּא אֶלָּא חָכָם בְּחָכָם, גִּבּוֹר בְּגִבּוֹר:

אוּנְקְלוֹס וְצַלִי משֶׁה קֳדָם יְיָ אֱלָהֵהּ וַאֲמַר לְמָא יְיָ יִתְקֵף רוּגְזָךְ בְּעַמָךְ דִי אַפֶּקְתָּא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּחֵיל רַב וּבִידָא תַקִיפָא:

רַשְׁבַּ״ם בעמך אשר הוצאת: עמך ולא עמי, אשר הוצאת ולא אני העליתי אלא אתה:

אִבְּן עֶזְרָא ויחל משה. זאת הגזרה לא מצאנוה מזה הטעם. כי אם על פנים כמו יחלו פני נדיב. ולפי דעתי כמו ופניה לא היו לה עוד וכלם ככה. על כן אסור לומר חליתיך או אחלך. כי יבא מגזירת אשר חלה ה' בה. י"א כי זאת התפלה היא הנזכרת בפרשת והיה עקב. וזו התפלה היתה ראויה להכתב אחר שוב משה אל ההר על כן וינחם ה' אחר שהתפלל והתנפל מ' יום. ואם נחם על הרעה בראשונה מה טעם לומר אולי אכפרה בעד חטאתכם. כי ירד ושרף העגל והרג עובדיו אז שב להתפלל לשם בעד ישראל ובעד אהרן שהיה הסבה. ואחרים אמרו כי תפלת אל תשחת עמך איננה זאת הנזכרת במקום הזה. ולפי דעתי כי טעמי התפלה שוים כאשר אפרש. כי איך יחלה פני השם לפני שרוף העגל. וישק את בני ישראל ויהרוג עובדיו. רק השם רמז לו שיתפלל אחר רדתו ויסיר העגל על כן כתוב אולי אכפרה בעד חטאתכם אחר שהסיר החטאת כאשר כתוב ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל. והנה בעבור שהשם אמר לו ועתה הניחה לי. הזכיר התפלה שהתפלל בהתנפלו לפני השם. וזאת הפרשה היתה ראויה להכתב אחר וישב משה אל ה'. ואין מוקדם ומאוחר בתורה. רק רצה לדבק דבר מי אשר חטא לי. עם ועתה לך נחה את העם. וכתיב ויגוף ה' את העם: ויחל. הנה כתוב ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה כי אמר ה' להשמיד אתכם. וזהו הרף ממני ואשמידם. כי אין הדעת סובלת שיתפלל משה בעד ישראל ועו"ג ביניהם עד שהסיר אותה: והנה למה ה' יחרה אפך בעמך כמו אל תשחת עמך ונחלתך אשר הוצאת בכחך הגדול ובזרועך הנטויה וזהו אשר הוצאת ממצרים בכח גדול וביד חזקה. וכתוב זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב וזהו זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת. והטעם שתזכור להם שבועתך. ולא פי' זה בפסוק זכור לעבדיך. כי אינו כמו זכור עדתך קנית קדם בעבור הלמ"ד. והנה פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם. וזה כמו למה יאמרו מצרים לאמר:

רַמְבַּ״ן למה ה' יחרה אפך הנה בחטא הגדול הזה היה ראוי משה שיתפלל דרך וידוי ותחנה, כענין אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (שמות ל״ב:ל״א), וכהתפלל עזרא וכהתודותו על מעל הגולה (עזרא י א). ואין טעם שיאמר למה ה'. ורבותינו (בשמו"ר מג ז ט) מתעוררים בזה על דרך ההגדות להזכיר כמה טעמים למעט החטא לפניו: ועל דרך האמת יאמר למה תתן רשות למדת הדין להיות שולטת בעמך, כי אתה הוצאת אותם לשמך מארץ מצרים במדת רחמים בהם, ובמדת הדין על שונאיהם: והתפלה הזאת, למה ה', למה יאמרו מצרים, נראה באמת כי זאת התפלה היא אשר הזכיר במשנה תורה (דברים ט כו) ואתפלל אל ה' ואומר ה' אלהים אל תשחת עמך, כי ענין התפלה שוה בשניהם והנה הזכיר כאן התפלה קודם רדתו מן ההר ושם הזכירה אחרי רדתו מן ההר: ודעת ר"א כי משה לא התפלל בעד ישראל כל זמן שהיתה ע"ז ביניהם, אבל כאשר אמר לו הרף ממני ואשמידם (שם ט יד) התבונן כי הדבר תלוי בו וירד ובער העגל ושב להתפלל בארבעים יום, ואין מוקדם ומאוחר בתורה: ואין דעתי כן, בעבור שהתפלה שעשה בשובו היא אשר יספר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (שמות ל״ב:ל״א), ואם הכל תפלה אחת שעשה בארבעים היום אחרי שובו להר, למה יחלק אותה, ויזכיר כאן (שמות ל״ב:י״א-י״ג) מקצתה ואחרי הירידה (שמות ל״ב:ל״א) יזכיר המקצת האחר (שמות ל״ב:ל״א) אבל הן שתי תפלות. ולכן נראה, כי כאשר אמר לו הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, מיד חלה פני השם ולא אחר כלל, כי היה ירא פן יצא הקצף מלפני ה' ויחל הנגף לכלותם כרגע, ומיד אמר למה ה' יחרה אפך בעמך. וכך מצאתי באלה שמות רבה (שמות רבה מ״ב:א׳) אמר משה, אם מניח אני את ישראל וארד לי אין לישראל תקומה בעולם, אבל איני זז מכאן עד שאבקש עליהם רחמים, מיד התחיל משה ללמד עליהם סניגוריה וכו'. והנה התפלל עליהם ונחם השם על הרעה אשר דבר להרוג אותם ולכלותם, לא שנתרצה להם, רק שאמר נחמתי לא אעשה כלה. וכיון שהיה לו פנאי ירד משה ושרף את העגל והרג עובדיו ואחר כן אמר לעם אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם (שמות ל״ב:ל׳), שימחול לכם: אבל במשנה תורה ספר הענין בסדר אחר, כי אחרי דבר ה' שאמר הרף ממני ואשמידם, אמר ואפן וארד (דברים ט כו) והטעם, לפי שהיה משה מסדר להם שם כל חטאיהם והטורח שטרח עליהם, והנה ספר מה שעשו בחורב בעגל (שמות ל״ב:י״ב-ט״ז), ושהוצרך הוא לשבר הלוחות (שמות ל״ב:י״ז), ולהתפלל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה (שמות ל״ב:י״ח-י״ט), וגם על אהרן (שמות ל״ב:כ׳), ושטרח לשרוף את העגל (שמות ל״ב:כ״א), וספר מה שעשו בתבערה ובמסה ובקברות התאוה (שמות ל״ב:כ״ב), ובשלח ה' אותם מקדש ברנע (שמות ל״ב:כ״ג). ואחרי שהשלים ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם (שמות ל״ב:כ״ד), חזר (שמות ל״ב:כ״ה-כ״ט) אל ענין תפלותיו אשר הזכיר, וסדר את שתי התפלות ואמר ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם, ואתפלל אל ה' ואומר ה' אלהים אל תשחת עמך וגו'" כאומר הוצרכתי להתנפל לפני ה' בעבורכם ארבעים יום כי מתחלה אמר ה' להשמיד אתכם, עד שהתפללתי אליו אל תשחת עמך. ולא הוצרך להזכיר התפלה השנית, כי כבר אמר שארבעים יום התנפל עליהם, כי גם בכאן לא הזכירה, כי מי יוכל לכתוב כמה תחנונים ובקשות אשר התנפל עליהם ארבעים יום: ואם תבין מה שפירשתי תכיר באמת שהיו שתי תפלות, כי מתחלה חלה את פני ה' אלהיו (שמות ל״ב:י״א), ובסוף התנפל לפני ה' ארבעים יום, כאשר יתבאר בפרשת ויאמר משה אל ה' (שמות ל״ב:ל״א): והזכיר במשנה התורה (דברים שם בפסוק כ) ובאהרן התאנף ה' ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא, ולא הזכיר בכאן זה כלל, וזה לכבוד אהרן, כי לא רצה משה להזכיר בחייו שהוצרך לתפלתו שלא יבוש, ושם אחרי מותו הודיענו האמת וזה הסדר הנכון בפרשיות האלה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויחל משה את פני ה' אלהיו. התחנן משה למדת הדין, כי מלת פני הוא מדת הדין כלשון (ויקרא כ) ושמתי אני את פני, (תהלים לד) פני ה' בעושי רע והוא סוד על פני, וכבר הזכרתי זה בפסוק וידבר ושם נתבאר. ומלת ויחל מלשון (מלאכי א) חלו נא פני אל, או יהיה מלשון תחלה כלומר שהמשיך ההתחלה אל הסוף הבינה אל הדעת. ומה שהזכיר אלהיו ולא מצאנו כן בכל התורה שיהיה הכתוב מיחד האלהות על משה לא בפירוש שיאמר אלהי משה כענין באבות ודוד ולא בכנוי רק במקום הזה, הנראה לי בטעם הדבר כי היה זה למעט ורמזה לנו התורה שאין הקב"ה לאלהים לישראל בחטא הזה וכן הוא יתעלה הזכיר עמך ורמז כי אינם עמו, והענין כי היו מנודים לשמים וכפרו עתה באלהותו. למה ה' יחרה אפך בעמך. תפלה זו שבכאן הוא שבאר שם במשנה תורה ואמר (דברים ט') אדני אלהים אל תשחת עמך ונחלתך, ודרשו רז"ל מה בא להזכיר כאן יציאת מצרים, אלא כך אמר משה רבש"ע מהיכן הוצאת אותם לא מארץ מצרים שהרי כלם עובדי ע"ז עובדי טלאים אף הם עשו את העגל לכך אמר אשר הוצאת מארץ מצרים דע מהיכן הוצאת אותם.

סְפוֹרְנוֹ למה ה' יחרה אפך בעמך. באותם שלא חטאו בעגל:

כְּלִי יָקָר ויחל משה. יש אומרים כי ויחל היא מלשון ותתחלחל שאחזו חיל ורתת את פני ה', היינו לשון כעס כי ראה גודל כעסו של ה' ונבהל מפחד ה' ואמר למה ה' יחרה אפך, כי אילו אמרת ליסרם בעצמך כאשר ייסר איש את בנו החרשתי אבל מה שאמרת לשלוח בהם מלאך אכזרי אף וחימה למה תעשה כה לעבדיך כי יש לי טענות על זה. הא' היא, בעמך. כי אתה אמרת לי כי שחת עמך והיינו הערב רב ואם כן למה יחרה אפך בעמך דהיינו ישראל, טענה ב' היא, אשר הוצאת מארץ מצרים. ארץ מלאה גילולים של ע"ז ואין להתפלא עליהם כל כך אם נתפתו אחרי ההרגל. טענה ג' היא, בכח גדול. כנגד מדת הדין כי כפי שורת הדין היה מן הראוי לכלותם בתוך ארץ מצרים כמ"ש ביחזקאל ואומר לכלותם בתוך ארץ מצרים ואעש למען שמי וגו' ואחר שהוצאתם בכח גדול כנגד מה"ד אם כן כבר הם מוחזקים אצלך בעובדי אלילים ומה נתחדש עתה. טענה ד' היא, וביד חזקה. לפי שידוע שישראל לא היו רוצים לצאת ממצרים כמ"ש הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים. וכתיב (שם יג יח) וחמשים עלו בני ישראל. כי רק חלק חמישי עלה וד' חלקים מתו בג' ימי אפילה לפי שלא רצו לצאת ממצרים ואפילו אלו שיצאו הוצאתם ביד חזקה בעל כרחם שלא בטובתם כמ"ש (שם יג ט) כי ביד חזקה הוציאך ה', ולפי שאתה הוצאתם משם ראוי לך לחוס עליהם כדי שלא יאמרו ברעה הוציאם מאחר שיצאו על פיך. ואחר שהליץ בעד ישראל, התחיל להליץ גם בעד הערב רב ואמר, למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים כי זה אינו שייך כלפי ישראל כלל ולמה תצא כזאת מתחת ידו יתברך אלא כלפי הערב רב אמר כן לפי שכבר עשה ה' שפטים במצרים אך לא היו גלויין לכל העולם, וע"כ הוציא את הערב רב כדי להרוג אותם בהרים גבוהים הנראים לעין כל כי תהיה הנקמה מהם גלויה ומפורסמת, ולמה יאמרו מצרים לאמר. לדורות, שכך עושים לגרים הבאים לחסות בצל כנפי השכינה וימשך מזה חלול השם. ואמר, שוב מחרון אפך וגו' ולצדדין קתני כנגד הערב רב בקש שוב מחרון אפך שלא ייסרם ע"י מלאך אכזרי אף וחימה,וכנגד ישראל הוסיף ואמר והנחם על הרעה לעמך שלא יעשה להם רעה כלל אחר שהמה לא היו סבה אל החטא. זכור לאברהם וגו'. אתה אומר ואעשך לגוי גדול, היום או למחר אולי יחטאו בני ותעשה בהם כליה, ק"ו מן האבות שנשבעת להם בך, ועוד שיש להם זכות שלש אבות וכל זה אינו מועיל, קל וחומר לבני שאין כאן שבועה כ"א דבור בעלמא ואין כאן כי אם כסא של רגל אחד. מיד וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. היינו מה שדבר לעשות לכלותם לגמרי, אבל מ"מ חשב ליסרם בשבט פשעם כמ"ש וביום פקדי ופקדתי עליהם את חטאתם, להפרע מהם מעט מעט.

אוֹר הַחַיִּים למה ה' יחרה וגו'. על פי דבריהם ז"ל (שמו"ר פמ"ב) שאמרו שערב רב לבד עשו את העגל, והוא אומר (פסוק ז') שחת עמך, ולדבריהם ז"ל בהכרח לומר שהיתה ההקפדה על כל ישראל שלא מיחו, וכפי זה יהיה כוונת משה באומרו למה טענה הנשמעת כי כיון שערב רב הם המשחיתים אין ראוי שיחרה אפו בעמו שהם ישראל, והגם שיש להם דין ומשפט עם כל זה לא לחרות אפו בהם, וממוצא דבר אתה יודע כי הסכים על השמדת ערב רב. ואולי כי זה דייק באומרו אשר הוצאת מארץ מצרים ולא ערב רב שמעצמם יצאו. ונראה כי כל ערב רב שהיו אז מתו שאפילו פטרון שקבלם הסכים על כלייתם וגם אין לו פנים לבקש רחמים עליהם אם על קבלתם נענש כמו שכתבנו למעלה, גם אין להם זכות אבות וטענות שהזכיר משה בטענתו, ולפי פשט הכתוב שישראל עשו העגל והשתחוו לו טען משה כנגד חלק שלא עשו כי הלא תמצא שמתו כל עושי רשעה והם ג', יש שעבדו בעדים והתראה, ויש בעדים לבד, ויש בהתראה לבד, וכל אלו מתו ולא נשארו אלא מי שלא היו בו א' מג', וה' אמר למשה ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול זה יורה שביקש לעקור את הכל לזה צעק לבו אל ה' למה ה' יחרה אפך בעמך, פירוש באותם שלא עבדו כל עשו את העגל, והוא אומרו (פסוק ז') שחת עמך, יעקר מהם זכרון עמך: אשר הוצאת וגו'. בטענה בא לסתור מה שאמר ואעשה אותך לגוי וגו' כי לא יתכן שימצא הכנת אושר הצדקות כאשר ימצא בעם זה כי הם הוציאם ממצרים, מה שאין כן בני משה אשר יקום ה' אינם בגדר זה, והלא תמצא כי תחלת דבר ה' בעשרת הדברות (לעיל כ' ב') אמר אשר הוצאתיך וגו' זה יורה כי יציאת מצרים הוא דבר המעמיד השתעבדותם לבורא, ולך נא ראה מה שכתבתי בפירוש פסוק זה, ועוד בכל המצות תמצא רמז יציאת מצרים ואם אלו לא יעמדו בעבודת הקדש מכל שכן הבאים ממשה אשר לא ידעו ואינם בגדר יציאת מצרים, ומעתה הפסד זה אין לו תיקון בבני משה, ואומרו בכח גדול פירוש ויש לחוש למה שבא בכח גדול לבל יפסידנו. עוד ירצה באומרו אשר וגו' פירוש לצד כי ה' אמר אליו שחת עמך שלא רצה לכנותם אליו אם כן איך ישוב משה להזכירם לפניו בשם עמך שהוא דבר ששללו ה' אשר על כן דקדק בלשונו ואמר הוצאת וגו' פירוש לא לצד שהם עמך עדיין אני קורא אותם עמך אלא לבחינה זו אשר וגו':

יב לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל־הָרָעָה לְעַמֶּךָ׃

רַשִׁ״י והנחם. הִתְעַשֵּׁת מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת – לְהֵיטִיב לָהֶם על הרעה. אֲשֶׁר חָשַׁבְתָּ לָהֶם:

אוּנְקְלוֹס לְמָא יֵימְרוּן מִצְרָאֵי לְמֵימַר בְּבִישְׁתָּא אַפֶּקְתִּנוּן לְקַטָלָא יָתְהוֹן בֵינֵי טוּרַיָא וּלְשֵׁיצָיוּתְהוֹן מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא תּוּב מִתְּקוֹף רוּגְזָךְ וְאָתֵיב מִן בִּשָׁתָא דְמַלֶלְתָּא לְמֶעְבַּד לְעַמָךְ:

רַשְׁבַּ״ם למה יאמרו: עשה למען שמך שלא יתחלל:

אִבְּן עֶזְרָא וטעם ברעה הוציאם. כאשר רמזו קדמונינו כי במזל רע יצאו ממצרים. והנה יאמרו אין יכולת לשם לנצח כח המזל להציל הדבקים בו. ובראותו כי אין יכולת. לו הרגם. וזה יהיה חלול השם. והנה התנפל ארבעים יום. והשם אמר לו כי לא אעלה בקרבך. והנה לא ירשו הארץ. ואז אמר משה כל פרשת ראה אתה אומר אלי. ואחר כן צוהו השם שירד ויפסול לוחות ויעלם בידו אל ההר. אז ירד השם בענן וקרן עור פניו וכ' השם הלוחות השניים. על כן כתוב בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים ועשית לך ארון עץ. והנה יעשו ישראל הארון והוא שעשה בצלאל:

אוֹר הַחַיִּים למה יאמרו וגו'. פירוש יש בזה חילול ה' כי יאמרו מצרים אתמול אמר (לעיל ד' כ"ב) בני בכורי ישראל שלח וגו' ויעבדני והן עתה גילה סופו על תחילתו כי לא לטובה יכוין וח"ו נראה כשקר, עוד נתכוין בזה כי דבר ידוע שישראל יעבדו ה' וכל האומות יעבדו עבודות אחרים וממה שיראו שהוציאם ה' לרעה מה שלא עשה לעובדי זולתו אם כן ח"ו פגם גדול מופלא לעובדי ה' ותחזקנה ידי עובדי אלילים חזקה שיש עמה טענה, ואומרו תיבת לאמר כי אין הכרח שיאמרו הדברים כמות שהן כסדרן, אלא יאמרו דברים שזה כוונתם, או ירצה לומר שאין הדברים אמתיים ח"ו אלא בבחינת האמירה, עוד ירצה כי לא מצרים לבד יאמרו אלא יאמרו הם וישמיעו הדברים לכל שבזה יתרבה ח"ו חילול ה':

יג זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת־זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל־הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם׃

רַשִׁ״י זכר לאברהם. אִם עָבְרוּ עַל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, אַבְרָהָם אֲבִיהֶם נִתְנַסָּה בַעֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת וַעֲדַיִן לֹא קִבֵּל שְׂכָרוֹ, תְּנֵהוּ לוֹ וְיֵצְאוּ עֲשָׂרָה בַעֲשָׂרָה (תנחומא): לאברהם ליצחק ולישראל. אִם לִשְׂרֵפָה הֵם, זְכֹר לְאַבְרָהָם שֶׁמָּסַר עַצְמוֹ לִשָּׂרֵף עָלֶיךָ בְּאוּר כַּשְׂדִים, אִם לַהֲרִיגָה, זְכֹר לְיִצְחָק שֶׁפָּשַׁט צַוָּארוֹ לַעֲקֵדָה, אִם לְגָלוּת, זְכֹר לְיַעֲקֹב שֶׁגָּלָה לְחָרָן, וְאִם אֵינָן נִצּוֹלִין בִּזְכוּתָן, מָה אַתָּה אוֹמֵר לִי וְאֶעֱשֶה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל? וְאִם כִּסֵּא שֶׁל ג' רַגְלַיִם אֵינוֹ עוֹמֵד לְפָנֶיךָ בִשְׁעַת כַּעַסְךָ, קַל וָחֹמֶר לְכִסֵּא שֶׁל רֶגֶל אַחַת (ברכות ל"ב): אשר נשבעת להם בך. לֹא נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בְּדָבָר שֶׁהוּא כָּלֶה – לֹא בַשָּׁמַיִם וְלֹא בָאָרֶץ וְלֹא בֶהָרִים וְלֹא בַּגְּבָעוֹת – אֶלָּא בְךָ, שֶׁאַתָּה קַיָּם וּשְׁבוּעָתְךָ קַיֶּמֶת לְעוֹלָם, שֶׁנֶּ' בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' (בראשית כ"ב), וּלְיִצְחָק נֶאֱמַר וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ (שם), וּלְיַעֲקֹב נֶאֱמַר אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה (שם ל"ה) – נִשְׁבַּע לוֹ בְּאֵל שַׁדַּי:

אוּנְקְלוֹס אִדְכַּר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עַבְדָיךְ דִי קַיֶמְתָּא לְהוֹן בְּמֵימְרָךְ וּמַלֶלְתָּא עִמְהוֹן אַסְגֵי יָת בְּנֵיכוֹן כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָא וְכָל אַרְעָא הָדָא דִי אֲמָרִית אֶתֵּן לִבְנֵיכוֹן וְיַחְסְנוּן לַעֲלָם:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך. אם משה רבינו אדון כל הנביאים הוצרך להזכיר בתפלתו זכות האבות, קל וחומר אנו שיש לנו להזכיר בתפלה אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ולכוון בזה כי בזה הוא יתברך חפץ להיותו נזכר בכל דור ודור. ובמדרש זכור לאברהם ליצחק ולישראל לא נענה משה עד שהזכיר את המתים, וזהו שנמשלו ישראל לגפן שנאמר (תהלים פ ט) גפן ממצרים תסיע, מה הגפן הזה היא חיה ונשענת על עצים מתים והם העצים שמגביהין אותם עליהם, כך ישראל חיים וקיימים ונשענים על המתים אלו האבות. וכן אתה מוצא כמה תפלות התפלל אליהו בהר הכרמל שתרד אש מן השמים, והוא שאמר (מלכים א יח) ענני ה' ענני, ולא נענה עד שהזכיר את המתים, שנאמר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יודע כי יש אלהים בישראל מיד ותפול אש ה' ותאכל את העולה, אף משה עמד בהר ארבעים יום לבקש רחמים על ישראל על עון העגל ולא נענה עד שהזכיר את המתים ואמר זכור לאברהם, מיד וינחם ה' על הרעה, זהו שאמר הכתוב (קהלת ד) ושבח אני את המתים שכבר מתו אפילו מצדיקים חיים שגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן, דבר אחר ושבח אני את המתים הראשונים מן החיים של עכשיו, תדע לך שמתקיימות גזרותיו של משה ואין מתקיימות גזרותיהן של מלכים עכשיו שהרי משה תקן כמה תקנות, וכאותה שאמרו רז"ל וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל משה תקן להם לישראל שיהו שואלים ודורשים בענינו של יום, וכן מצינו עזרא תיקן כמה תקנות שהם נוהגות היום, הוי אומר ושבח אני את המתים. ונחלו לעולם. שינחלוה לדורות ואע"פ שיגלו ממנה לא תהיה נחלה לעם אחר כי אם להם לבדם, כענין שכתוב בהבטחת אברהם (בראשית יז) לאחזת עולם, ועוד יכלול ונחלו לעולם שינחלו אותו עולם שהוא מכוון כנגדה, וא"כ יש בכתוב הבטחה בעוה"ז ובעוה"ב.

סְפוֹרְנוֹ וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם, ונחלו. בדור רביעי, כאמרו ודור רביעי ישובו הנה וזה לא יתקיים בזרעי בלבד עתה:

אוֹר הַחַיִּים זכור לאברהם וגו'. אין הכוונה על השבועה שזה כבר השיבו ה' שיקיים שבועתו בזרעו של משה ויהיה לגוי גדול והוא זרעם של אבות גם כן, אלא בא לומר כי יתעצבו האנשים מאוד על המאורע, גם בא בטענה שצריך לזכור זכותם מטעם שאמר בעשרת הדברות (לעיל כ' ו') ועושה חסד לאלפים לאוהבי והוא אומרו עבדיך, ואומרו אשר נשבעת וגו' כל זה להגדיל המושג לאבות לצד האהבה: וכל הארץ הזאת וגו'. רבו בזה הדרכים ויש מפרשים שהם דברי משה שאמר לפני ה' מה שאמרתי להם וגו', ואפשר לומר כי הוא דברי ה' ופירוש אמרתי לשון מעלה על דרך אומרו אמרו צדיק, וזהו פירוש כל הארץ וגו' אשר רוממתי על כל הארצות אתן וגו', וכן מצינו שאמר הכתוב ארץ אשר וגו' עיני ה' אלהיך וגו', והכוונה בזה להזכיר מעלתם לפניו:

יד וַיִּנָּחֶם יְהוָה עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ׃

אוּנְקְלוֹס וְתַב יְיָ מִן בִּישְׁתָא דִי מַלִיל לְמֶעְבַּד לְעַמֵהּ:

אִבְּן עֶזְרָא וינחם. חלילה להנחם השם. רק דברה תורה כלשון בני אדם. כמו ויעל וירד. ישמח ה' במעשיו. ויתעצב אל לבו. והנה שמואל אמר וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם. ושם כתוב נחמתי. ויש מפרשים אותו לשון וועד ואין צורך:

אוֹר הַחַיִּים וינחם ה'. פירוש, לב' טעמים ניחם: הא', לצד היות הדבר רע; הב', להיות הרע לעמו. עוד ירצה על זה הדרך: וינחם על הרעה אשר דיבר, דוקא לצד הדיבור, אבל אם נשבע לא. עוד ירצה שלא ניחם אלא על הרעה אשר דבר דהיינו לכלותם, אבל יש עדיין רעה אחרת שלא ניחם עליה והם הדברים הרעים אשר סבבם העגל כידוע. עוד ירצה שלא ניחם אלא על הרעה אשר דבר לעשות לאותם שלא חטאו שמתיחסים בשם עמו, אבל אותם שעבדו עבודה זרה בעדים או בלא עדים אלא בלב האמינו בה רעתם עמדה לעומתם מהם נגף ה' וכו' ומהם השקם משה ומהם הכום בני לוי:

טו וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן־הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים׃

רַשִׁ״י משני עבריהם. הָיוּ הָאוֹתִיּוֹת נִקְרָאוֹת, וּמַעֲשֵׂה נִסִּים הוּא (שבת ק"ד):

אוּנְקְלוֹס וְאִתְפְּנֵי וּנְחַת משֶׁה מִן טוּרָא וּתְרֵין לוּחֵי סַהֲדוּתָא בִּידֵהּ לוּחֵי כְּתִיבִין מִתְּרֵין עִבְרֵיהוֹן מִכָּא וּמִכָּא אִנוּן כְּתִיבִין:

אִבְּן עֶזְרָא ויפן. הזכיר במקום הזה וההר בוער באש. וטעם ויפן. כאדם מסתכל מה יעשה וראה כי חייב לרדת מהרה. כדרך ויפן כה וכה: וטעם בידו. ברשותו. כמו ולקחת בידך עשרה אנשים כי תמהים אנחנו איך יוכל להוריד לוח אחד. ואף כי שנים ביד אחד. ואחר שהכתוב מפורש שהיו כתובים משני עבריהם אינם אלה שני האבנים מהאבנים הנזכרים בחשן. כי מה שיכתוב מעבר אחד יראה בעבר האחר. ואין פי' כתובים נראים. רק כתובים כי כאשר כתב מזה העבר כן היה כתוב בעבר השני והנה הלוח עב. ואין צריך מ"ם וסמ"ך שבלוחות שיעמדו בנס. כי מחלוקת היא בפי' מלת אשורית אם מאושר באותיותיו. או על שם שעלה עמהם מאשור. ועוד אילו היו נראים יראו הפוכים. ואין ראוי לטעון עלי אם היו אלו האבנים יקרות. והתשובה כי היו יקרות מאד בעבור מכתב אלהים שהוא חרות עליהם. כי היו צריכים להיות עבות ואנה ימצא אבן יקרה מאד וארכה אמה ורחבה אמה וחצי. ואמה קומתה. ועוד מאין יפסול משה ב' לוחות אבנים יקרים כמדת הראשונים. והנה לא ידענו היאך היו כתובים עשרת הדברים בב' הלוחות ולא יהפכם. על כן כתוב מזה ומזה הם כתובים אחר שאמר כתובים משני עבריהם. ולא נוכל לדעת אם הלוח נכתב כלו או נשארו לו מארבע פאותיו שיורין. כאשר נעשה אנחנו היום בספרים או אם היה המכתב עב או דק. ודבר שלא מצאנוהו בקבלה אין טעם לסברותינו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויפן וירד משה מן ההר. כתב רבינו חננאל מלמד שהיה משה פניו כלפי הענן וירד בדרך עליה מה עליתו פניו אל הענן שעל ההר אף בירידתו כן, וכן היה כהן גדול ביום הכפורים יוצא מבית קדש הקדשים דתנן יצא ובא לו דרך כניסתו כן דרשו בו (ויקרא טז) ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם, ויצא ועשה כאשר נכנס כן יצא ועשה את עולתו, וכן כתוב בשלמה (דברי הימים ב א) ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלים, ואע"פ שיש לומר כי זה שכתוב לבמה מן הבמה הוא כענין שכתוב (במדבר לא) הבאים למלחמה ובאורו הבאים מן המלחמה, אבל כך היה המעשה שהיה בשעת יציאתו ממנה נותן פניו אליה כמו שבא אליה שנאמר (תהלים טז) שויתי ה' לנגדי תמיד, ומנין שהשכינה היתה בהר בשעת ירידת משה מן ההר שנאמר (דברים ט) ואפן וארד מן ההר וההר בוער באש ושני לוחות הברית על שתי ידי. וכן התלמיד חייב כשיפטר מרבו שילך לאחוריו פניו כנגד רבו עד שיתכסה ממנו וכן מנהג כל ישראל עד עכשיו כשמשלימין תפלתם נמשכים לאחוריהם שלש פסיעות ע"כ. ותמצא בפסוק זה עם הפסוק שאחריו ק"ח תיבות כנגד ק"ח טפחים שהיו בלוח אחד, ובשניהם יר"ו טפחים כנגד יר"ו אותיות שבע"ב מלות היוצאות מן השם הגדול שהרי הלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועבין שלשה, א"כ שלשה פעמים ל"ו הרי ק"ח טפחים בכל לוח ולוח, וכשהיו הלוחות מונחות בתוך הארון זה באור מפורש כי השם היה בארון עם כל צרופו. וכן תמצא מן ויפסול עד ויקרא ק"ח אותיות גם כן ואח"כ הזכיר בשם ה' ויעבור ה' על פניו והוא באור גמור כי השם המיוחד שממנו ע"ב שמות יש בהם יר"ו אותיות כי כל זה נתבאר למשה בפירוש בסיני. לחת כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים. זה היה פלא גדול שהכתב היה נקרא כסדורו משני העברים מה שאין כן בכתב שלנו כי מלפנים הוא כסדורו ומאחריו מהופך ואמר מזה ומזה משני הצדדים והם פנים ואחור. ויתכן לפרש משני עבריהם שבא לרמוז כי יש למשמעות דברי תורה שני עברים נגלה ונסתר כענין שאמר שלמה ע"ה (משלי כה) תפוחי זהב במשכיות כסף וכתיב (איוב יא) כי כפלים לתושיה, יבאר כי התורה כפולה ומלבד פשטי התורה יש בה עוד תעלומות חכמה ועל זה אמר הכתוב (תהלים סב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי.

סְפוֹרְנוֹ ושני לוחות העדות בידו. כי חשב שבשובו אליהם ישובו בתשובה, ואם אין ישברם לעיניהם לכלות עיניהם כדי שיחזרו בתשובה:

אוֹר הַחַיִּים ויפן וירד. צריך לדעת אומרו ויפן שאינו מהלכות דרך ארץ שיפן משה, ואולי כי לזה דקדק לומר מן ההר שלא לומר שח"ו נהג מנהג מיעוט דרך ארץ שפנה עורף מפני השכינה אלא מן ההר הוא שפנה, וקשה אם כן היה לו לומר ויפן מן ההר, ועוד קשה שלא היה צריך לומר ויפן כל עיקר, ואולי שיכוין לומר שתשש כחו והיה מתירא מהמלאכים והיה מפנה עצמו לצדדי ההר כאדם הנחבא ללכת. עוד ירצה על דרך אומרם (דב"ר פ"א) כי למה דומה דרכו של משה כשהיה מדבר עם הקדוש ברוך הוא היה אומר למה ה' יחרה וגו' וכשהלך אצל ישראל הפך הסדר ואמר אתם חטאתם וגו' ע"כ, והוא אומרו ויפן פירוש שלא נשאר כסדר פנים הראשונים שהיה מראה כשהיה עומד לפני המקום: לוחות העדות. אולי שרמז גם כן באומרו העדות שהם מעידים כי הם כתובים כתב אלהים לצד היות כתבם מופלא מזה ומזה בהשואה מה שאין מכתב זה יכול להיות על ידי מעשה אדם, כי האות תשתנה צורתה מעבר האחר, גם מאמרם ז"ל שאמרו מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים, ואולי שהאות הזה יצטרף עם אות מעשה הלוחות והיו ב' האותות לעדות שאין עדות פחות מב', והוא אומרו והלוחות מעשה אלהים הרי עד א' והמכתב מכתב אלהים עד ב':

טז וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל־הַלֻּחֹת׃

רַשִׁ״י מעשה אלהים המה. כְּמַשְׁמָעוֹ – הוּא בִּכְבוֹדוֹ עֲשָׂאָן; דָּ"אַ, כְּאָדָם הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ כָּל עֲסָקָיו שֶׁל פְּלוֹנִי בִּמְלָאכָה פְּלוֹנִית, כָּךְ כָּל שַׁעֲשׁוּעָיו שֶׁל הַקָּבָּ"ה בַּתּוֹרָה: חרות. לְשׁוֹן חרת וחרט אֶחָד הוּא, שְׁנֵיהֶם לְשׁוֹן חִקּוּק, אנטלי"יר בְּלַעַז:

אוּנְקְלוֹס וְלוּחַיָא עוֹבָדָא דַיְיָ אִנוּן וּכְתָבָא כְּתָבָא דַיְיָ הוּא מְפָרַשׁ עַל לוּחַיָא:

רַשְׁבַּ״ם מעשה אלהים המה: ולא פסל אותם משה, אבל האחרונים כתוב בהם פסל לך: חרות: כמו חרוט, או חרוש:

אִבְּן עֶזְרָא והלחת. קדמונינו אמרו כי נגזרו להיותם ככה כאשר פירשתי בראש ספר בראשית. ולפי דעתי כי פי' מעשה אלהים שהיו ככה כמדה הראוי' נבראים. והזכיר זה בעבור שהשנים פסלם משה. יש אומרים כי חרות כמו חרוש. ויש מהפכים אותו חתור. והנכון שאין חבר לו אולי הוא כדמות פתוח:

רַמְבַּ״ן והלחות מעשה אלהים המה היה ראוי שיזכיר הכתוב כל מעשה הלוחות בפסוק ויתן אל משה (שמות ל״א:י״ח), כאשר אמר כתובים באצבע אלהים. אבל הזכירו בכאן לספר במעלתן, לומר כי לא נמנע משה בכל זה מלשבר אותם, כי חרה לו בראותו המעשה הרע ההוא, ולא יכול להתאפק. או כענין שהזכירו רבותינו (בשמות רבה ט יא) שפרח הכתב עתה בבואו בגבול העגל במקום הטומאה והחטא:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי והלחת מעשה אלהים המה. אין הכוונה פעולה מלאכותית אלא מעשה אלהים בדברו שנאמר (שם לג) בדבר ה' שמים נעשו, וכתיב (בראשית ב) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. והמכתב מכתב אלהים הוא. כתב הרמב"ן כי הכתוב שבא בשבח הלוחות היה ראוי להיותו למעלה סמוך לפסוק ויתן אל משה, אבל הענין כשבא משה בכאן לשבור הלוחות רצה להזכיר הכתוב שבחן ומעלתן להודיע שעם כל זה לא נמנע משה מלשברם בראותו המעשה הרע ההוא, כן פירש הרב ז"ל. ומכל מקום יש לתמוה על משה עבד ה' נאמן ביתו איך ערב לבו לשבר הלוחות שהיו מכתב אלהים, ואם ישראל חטאו ולא היו ראוים אל התורה היה לו להחזיר התורה לאכסניא שלה ולבקש מאת הקב"ה מה יעשה בה, אילו מלך בשר ודם שולח כתבו חתום ביד עבדו נאמן ביתו לשרי המלכות והם אינם רוצים לקבלו ראוי העבד הנאמן להחזירו אל המלך לא שינהוג בו בזיון ויקרענו, אבל שבירת הלוחות למשה רבינו היה מפני שראה שפרח הכתוב מן הלוחות כשנתקרב בגבול העגל במקום הטומאה והחטא, וכל מה שהעם נוהגים כבוד בכתבו של מלך אינו אלא מפני החותם, וכיון שפרח הכתוב בכאן נסתלק חותמו של מלך. וידוע כי היה הכתב בלוחות דוגמת הנפש בגוף, ובהסתלק הכתב נשארו הלוחות גוף בלא נפש וגוף בלא נפש ראוי לקברו תחת הקרקע, ועל כן הסכימה דעתו לשבר אותם תחת ההר. וראיה לזה שפרח הכתב מעל הלוחות מה שדרשו רז"ל הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו דא"ר אמי לוחות ושברי לוחות מונחים בארון כלומר שברי לוחות שפרח מהן הכתב, ועל כן מביא ראיה מזקן שפרחה ממנו התורה והיה תיק התורה כבר, וזהו שדרשו רז"ל שנפלו הלוחות מידו מתוך הכובד שהיו כבדות, שהרי מתחלה כתיב ושני לוחות העדות בידו כלומר בידו אחת, וכשראה העגל ומחולות אמר וישלך מידיו את הלוחות שאף בשתי ידיו לא היה יכול לסבלן. וכן האדם כל זמן שהנפש בתוכו והוא בחיים אין כובדו כל כך כמו שהוא אחר מותו שיצאה הנפש ממנו, וכן חתיכת הברזל כשיצאה מן האור והיא מלהטת היא קלה מפני האור שהוא הנפש שבה ונושא אותה, וכמו שאמרו רז"ל החי נושא את עצמו ואחרי כן כשתצטנן ותצא האור ממנה בצאת נפשה כי מתה הנה היא כבדה כבראשונה.

כְּלִי יָקָר והלוחות מעשה אלהים המה וגו'. כל פסוק זה אין כאן מקומו כ"א למעלה בפסוק ויתן אל משה ככלותו וגו' לוחות אבן כתובים באצבע אלהים, ושם היה לו להזכיר מהות הלוחות ונ"ל לומר שכל פסוק זה הוא להודיע שהיו האותיות חרות על הלוחות כי רצה בזה ליתן טעם למה שבר משה הלוחות, אלא לפי שהלוחות היו מעשה אלהים והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות. ואמרו במדרש חרות, חירות מן המלכיות, ואחרים אומרים חירות מן מלאך המות, ורבנן אמרי חירות מן היסורים, ולמדו כל זה מדכתיב חרות על הלוחות ולא נאמר חקוק, או כתוב, אלא היה ממשות באותן אותיות כדרך שפרשנו פרשת יתרו על פסוק וכל העם רואים את הקולות, שכל דבור שיצא מפי הקב"ה נתגשם והיה בו ממשות עד שיכלו לראותו ונחרתו אותן דברות על הלוחות, בלוחות לא נאמר אלא על הלוחות שנקבעו עליהם מלמעלה, לכך דרשו חרות לשון חירות לומר כשם שהיו אותיות הללו בני חורין ולא נשתעבדו אל הלוחות כלל ולא נתבטלו בביטול הלוחות שהרי בשבירת הלוחות היו האותיות פורחות א"כ ודאי אינן משועבדים אל חומר האבן, כך כל לומדי תורה יהיו גם כן בני חורין מן המלכיות, ויסורין, ומלאך המות, ולכך נאמר וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים, כדברים לא נאמר אלא את הדברים לומר לך שאותן אותיות שפרחו מן לוחות ראשונים יוקבעו כאן. ואחר שדבר זה מורה שכל זמן שהלוחות קיימים יש לישראל ברית כרותה שיהיו חורין מן המלכויות ועכשיו שחטאו אינן ראויים לכל היעודים הללו ע"כ שברם, וכמ"ש אני אמרתי אלהים אתם שתהיו קיימים כבני אלהים חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון כי לא תהיו עוד חורין ממלאך המות. ומה שלא שבר משה הלוחות תיכף כשהגיד לו הקב"ה איך שעשו העגל, לפי שמסיק בילקוט (לב שצג) שמחמת שהיו האותיות פורחות היו אבנים כבדים ונפלו מידו של משה, ולפ"ז נוכל לומר שהיו האותיות פורחות תחת ההר כשראו העגל ואז הרגיש משה כי נסתלקה מהם הקדושה ע"כ שברם תחת ההר דווקא. וי"א שלכך שברם, לפי שהיו כמו שטר חוב על ישראל ושטר חוב שנקרע אין לתובע במה לתובעם, כך לוחות אלו היו עדות על ישראל שקבלו התורה וי"א ששברם, כדי להצטרף גם את עצמו עמהם בחטא וישראל גרמו שפרחו האותיות ומשה שבר הלוחות וכדי שלא יוכל הקב"ה לומר אכלה אותם ואעשה אותך לגוי גדול, שהרי הושוו בחטא ועל זה אמר משה ועתה אם תשא חטאתם, רוצה לומר ועתה נתחדש דבר שגם אני חוטא כמותם וא"כ אם תשא חטאתם מוטב ואם לאו אזי גם לי לא תשא וא"כ מחני נא מספרך.

יז וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת־קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל־מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה׃

רַשִׁ״י ברעה. בַּהֲרִיעוֹ, שֶׁהָיוּ מְרִיעִים וּשְׂמֵחִים וְצוֹחֲקִים:

אוּנְקְלוֹס וּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ יָת קַל עַמָא כַּד מְיַבְּבִן וַאֲמַר לְמשֶׁה קַל קְרָבָא בְּמַשְׁרִיתָא:

אִבְּן עֶזְרָא וישמע יהושע. שנשאר בתחתית ההר: ברעה. מגזרת תרועה. כמו אשא דעי שהוא מן ידע. ככה יאמר מן רעה ירע וכמוהו למה תריעי ריע:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי את קול העם ברעה. כתיב בה"א כי היו מריעין לפני העגל בה' קולות כשם שהיו עושין לצלם הזהב שעשה נבוכדנצר שכתוב בו (דניאל ג ז) קל קרנא משרוקיתא קתרוס סבכא פסנתרין. ועוד תכלול מלת ברעה כי היו מושכין כח מן הכוכב שהוא מאדים ששמו רעה, ולכך הזכיר מחול שהוא כלי זמר כנגד כוכב מאדים, ולכך הזכיר לו אהרן אתה ידעת את העם הזה כי ברע הוא כי הרע נמשך מן הכח הנקרא רעה. והנה יהושע לא עלה עם משה להר גם לא היה עם ישראל כי מלת וישמע תורה כן, אך היה בתחתית ההר מצפה למשה עד רדתו ושם המן יורד לו לבדו, וכן דרשו רז"ל ביומא ריש פרק יום הכפורים (תהלים עח) לחם אבירים אכל איש זה יהושע שירד לו מן כנגד כל ישראל, כתיב הכא אכל איש וכתיב התם (במדבר כז) איש אשר רוח בו, ואימא משה דכתיב (שם יב) והאיש משה ענו דנין איש מאיש ואין דנין איש מהאיש.

אוֹר הַחַיִּים וישמע יהושע וגו' ברעה וגו'. צריך לדעת מה הוא כוונת אומרו ברעה, ומה קול זה ששמע, גם תשובת משה צריכה נביא להגיד משמעות הדברים, ויתבארו הכתובים ע"פ מאמרם ז"ל (ירושלמי תענית פ"ד ה"ה) כי הצדיקים יבחינו בקול אם לצדק אם להופכו, והשגה זה הוא השגה אלהיית אשר הנחיל ה' לגדולי עולם, והוא מה שהריח יהושע שאמר הכתוב וישמע יהושע את קול העם פירוש הברת קול שהיתה נשמעת מן המחנה של ישראל שמע בו בחינת הרע והוא אומרו ברעה, ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה אמר לו כי קול זה ששומע הוא קול מלחמה, ובחינה זה הוא בחינת הרע שהכיר בקול, או רמז באומרו קול מלחמה על מלחמת הצר שהוא ס"מ המצוי תמיד במערכת המלחמה עם האדם, והשיב משה אין קול ענות גבורה, פירוש שלא נתגברו על יצרם, ואין קול ענות חלושה, פירוש לא בחינת חולשה לבד, אלא קול ענות כי שבר מטה עוז תפארה, והכוונה שלא הרעו מעשיהם בפרט אחד מפרטי התורה שיחליש אדם ולא יגוע, אלא עקרו הכל ששקולה עבודה זרה כנגד כל התורה כולה . ואולי שרמז באומרו סמוך לענות תיבת אנכי על השכינה בסוד צור ילדך תשי, וזה הוא שיעורה קול ענות של אנכי שומע, ותיבת שומע חוזרת על יהושע שאמר קול מלחמה במחנה אמר לומר כי קול זה ששומע הוא קול שיגיד שברון השכינה בסוד ובן כסיל תוגת אמו, אחר שכתבתי זה מצאתי מאמר הזוהר (ח"ב קצ"ה א) וזה לשונו מהו ברעה וגו' דההוא קלא דסטרא אחרא הוא ויהושע אסתכל בההוא קלא דהוא סטרא דרעה, מיד ויאמר אל משה עד כאן, והוא ככל הכתוב לחיים:

יח וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ׃

רַשִׁ״י אין קול ענות גבורה. אֵין קוֹל הַזֶּה נִרְאֶה קוֹל עֲנִיַּת גִּבּוֹרִים הַצּוֹעֲקִים "נִצָּחוֹן" וְלֹא קוֹל חַלָּשִׁים שֶׁצּוֹעֲקִים "וַי אָנוּסָה": קול ענות. קוֹל חֵרוּפִין וְגִדּוּפִין, הַמְעַנִּין אֶת נֶפֶשׁ שׁוֹמְעָן כְּשֶׁנֶּאֱמָרִין לוֹ:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר לָא קַל גִבָּרִין דְנַצְחִין בִּקְרָבָא וְאַף לָא קַל חַלָשִׁין דְמִתַּבְּרִין קַל דִמְחַיְכִין אֲנָא שְׁמָע:

רַשְׁבַּ״ם חלושה: נצחון כדכתיב ויחלוש יהושע:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר. אמר הגאון כי גם אלה דברי יהושע. ולפי דעתי שהם דברי משה. והעד הכתוב אחריו ויהי כאשר קרב אל המחנה: חלושה. שם כמו גבורה: קול ענות. כמו נגינות וזהו ויקמו לצחק:

רַמְבַּ״ן וטעם קול ענות אנכי שומע איננו מפני ידיעתו הדבר, כי היה אומר קול ענות הוא, אבל הטעם כי משה אב בחכמה הוא ומכיר ניגוני הקולות, ואמר כי קול ענות הוא הנשמע אליו וכך אמרו בהגדה (במדרש רבה קהלת ט יא) שאמר לו משה מי שעתיד לנהוג שררה על ישראל אינו מבחין בין קול לקול. והנה משה בענותנותו הגדולה לא הגיד הענין ליהושע, כי לא רצה לספר בגנותן של ישראל, אבל אמר לו כי קול שחוק הוא:

יט וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל־הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת־הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר־אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מידו [מִיָּדָיו] אֶת־הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר׃

רַשִׁ״י וישלך מידו וגו'. אָמַר: מַה פֶּסַח שֶׁהוּא אֶחָד מִן הַמִּצְווֹת, אָמְרָה תוֹרָה כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ (שמות י"ב), הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ כָּאן וְכָל יִשְׂרָאֵל מְשֻׁמָּדִים וְאֶתְּנֶנָּה לָהֶם? (שבת פ"ז): תחת ההר. לְרַגְלֵי הָהָר:

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה כַּד קָרִיב לְמַשְׁרִיתָא וַחֲזָא יָת עֶגְלָא וְחִנְגִין וּתְקֵיף רוּגְזָא דְמשֶׁה וּרְמָא מִידוֹהִי יָת לוּחַיָא וְתַבַּר יָתְהוֹן בְּשִׁפּוֹלֵי טּוּרָא:

רַשְׁבַּ״ם וישלך מידו: כשראה את העגל תשש כחו ולא היה בו כח והשליכם רחוק ממנו קצת שלא יזיק את רגליו בנפלם, כדרך כל משליכי משאוי כשאין בהם כח לשאת, וכן ראיתי בפרקים של רבי אליעזר, ועיקר פשוטו כך:

אִבְּן עֶזְרָא וירא את העגל ומחולות. ה"א העגל משרת בעבור האחרת. כמו וירא את העגל והמחולות סביביו. ומרוב קנאת משה שבר הלוחות שהיו בידיו כמו שטר עדות. והנה קרע שטר התנאים. וזה היה לעיני כל ישראל כי כן כתוב:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וירא את העגל ומחלת. מכל כלי זמר שהיו שם לא הזכיר אלא מחול, והטעם כי תמצא בכתוב שבעה מיני זמר שהם כנגד שבעה כוכבי לכת שצ"ם חנכ"ל, כנור כנגד שבתאי, תוף כנגד צדק, מחול כנגד מאדים, מנים כנגד חמה, עוגב כנגד נוגה, צלצלי שמע כנגד כוכב, תרועה כנגד לבנה, זהו שכתוב (תהלים קנ) הללוהו בתקע שופר הללוהו בנבל וכנור, הללוהו בתוף ומחול. הללוהו במנים ועוגב, הללוהו בצלצלי שמע הללוהו בצלצלי תרועה. והנה הם בין כלם תשעה מיני זמר כנגד תשעה גלגלים, ובעלי חכמת המוזיק"א יודעין לכוין כל מין ומין ממיני זמר הללו כנגד כל גלגל וגלגל, ושופר ונבל הנשארים בכתוב, השופר כנגד גלגל התשיעי המקיף,והנבל כנגד גלגל שמיני שבו הכוכבים, ומפני זה הזכיר במעשה העגל מחול יותר מכל שאר הכלים אשר היו שם, לפי שהמחול כנגד כוכב מאדים כי היו במדבר במקום חורב שממה והכוכב הזה שולט עליו, וזהו שתמצא על הים (שמות טו) ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלת כי היו שם נשים שלא היתה כוונתם לשמים, והתוף כנגד כוכב צדק, וזהו שכתוב (שם) ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה, הזכיר אהרן וסמך לו את התוף לפי שאהרן היה כלו צדק כענין שכתוב (איוב כט) צדק לבשתי וילבשני. אבל החכמים עשו במדרשם מחולות מלשון מחילה, ובאור הענין כי כל מיני זמר שהיו בידם לא נזדמן לו למשה שיראה מהם כי אם מחולות, והוא אות וסימן למחילה שהיה עתיד הקב"ה למחול להם אותו עון, וכמו שאמרו רז"ל סימנא מילתא היא, וכיון שראה משה סימן נזדרז בדבר ויקח את העגל אשר עשו וישרוף אותו באש ויזר על פני המים וישק וגו' המים שזרה בהם השקה אותם דרך בזיון כדי שיוציאוהו דרך הנקבים, וכענין שכתוב בענין ע"ג (ישעיה ל) תזרם כמו דוה צא תאמר לו, ועוד כוון משה לבדוק אותם כסוטות כדי שיוריקו פניהם ויתפרסם ביניהם מי ששמח בלבו על העון ההוא כי אותם שחטאו ועשו בו מעשה והם המשתחוים והזובחים והמקטרים ביניהם היה דן אותם על פי עדים ומחייבם מיתה, אבל מי ששמח בלבו לא היו יודעים והיו צריכים לבדוק ע"י המים, והוא שדרשו רז"ל זבח וקטר בסייף גפף ונשק במיתה שמח בלבו בהדרוקן, ויש אומרים אותם שהיו בהם עדים והתראה בסייף, עדים בלא התראה במיתה היא מיתת מגפה, לא עדים ולא התראה בהדרוקן כן דרשו ביומא פרק שני שעירי, ואילו היה הנס בהדרוקן בפניהם בלא השקאה היה פתחון פה אצל מקצתם לומר כי עונש זה מצד עון אחר הוא וכיון ששתו היה הדבר אצלם שהעונש היה מצד העון הזה, ואמר ויטחן כדי שישוב אפר דוגמת עפר קרקע המשכן שהיה הכהן נותן במים להשקות הסוטה.

סְפוֹרְנוֹ וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה. כשראה שהיו שמחים בקלקול שעשו, כענין כי רעתכי אז תעלוזי ובזה התקצף ונואש שיוכל לתקון המעוות באופן שיחזרו לתמותם ויהיו ראוים לאותן הלוחות:

אוֹר הַחַיִּים ויהי. אמרו ז"ל לשון צער יכוין על מאורע רע שאירע בלוחות שפרחו מהם האותיות כמאמרם ז"ל (שמו"ר פמ"ו), וזה גרם לנו כל מה שטעמו אבותינו גם אנחנו מכוסות המרים המיתה עצמה ומר ממות, כי אם היו הלוחות הראשונים פסקה צרה מן העולם וחירות אפילו ממלאך המות (שם פמ"א), והן עתה פסקה טובה, ולזה יאות קרות ויהי, ויכוין גם כן על צערו של אותו צדיק משה רבינו עליו השלום שנצטער הרבה על מה שראה, ויכוין גם כן על ישראל שנמצאו כבושת גנב כי ימצא בבושה גדולה כאשר קרב משה אל המחנה, ויכוין גם כן על בחינת הקליפה שקרב לה הוי להומה ולאבדה דומם ורוחניות רע שבה שאליו נאמר אלה אלהיך סר אליו מר המות, כן יאבדו אויבי ה': כאשר קרב וגו'. אולי שישמיענו הכתוב שנזדמן ראות העגל לפני משה קודם שיכנס למחנה, והטעם כדי שלא יכנסו הלוחות כתובים למחנה שיש בו עבודה זרה, וזה הוא שיעור הכתוב ויהי כאשר קרב וגו' תכף ומיד וירא את העגל מזומן לפניו: וירא את העגל ומחולות. אולי כי באמצעות הזדמנות משה פרחה לה בחינת הטומאה שהיתה מדברת בו ואומרת אלה אלהיך ישראל, גם רוח הטומאה שפעלה צורתו מבלי צורף ואומן תכף יצא בולעו של עגל מיראת משה, כי הקליפה תכיר אדונה ותפחד ותרתע, ולזה אמר וירא את העגל ומחולות, מקיש עגל למחולות מה מחולות דומם גם עגל דומם, כי עברה ממנו רוח המטעה. או יאמר בדקדוק אומרו את העגל שלא היה צריך לומר אלא וירא העגל, אלא נתכוין לומר שראה העגל ורוח הטומאה שבו כי הצדיקים יכירו בחינת הרע ומכל שכן אדם כמשה ע"ה שעלה ודרך על במתי כל הרוחות בעלותו אל האלהים, ורבותינו ז"ל אמרו (תיקונים קמ"ב) ששאל משה לעגל מי עשאו, והשיב כי ערב רב עשאוהו יעש"ד, והדבר פשוט כי לא ידבר הדומם, ותמצא שבמחולות לא אמר את כי לא היה בהם רוח הטומאה המצפצפת כמו שהיה בעגל כמאמר רבותינו ז"ל הנזכר. או ירצה להודיע כי בעת שקרב משה אל המחנה לא נזדמן לפניו אדם מפני הבושה ולא ראה זולת העגל ומחולות, אבל מסיבתו ותופשי מחול פינו מקום, ולזה אמר וירא את העגל ומחולות לומר כי הוא זה לבד מה שראה: ויחר אף משה וישלך. צריך לדעת טעם של משה בשבירת הלוחות ולא חש להפסד מופלג ופשיטא שלא יעשה דבר קלקול אם לא באומד גדול ובצדדי המועיל אשר צדד ע"ה, ורבותינו ז"ל אמרו (אדר"נ פ"ב) לא שבר עד שנאמר לו מפי הגבורה, וכן אמר ר' מאיר ויהיו שם כאשר ציוני שנצטוה ושבר הלוחות ע"כ, וצריך לתת טעם לאל עליון למה מנע הטוב. ונראה כי קודם שעבדו עבודה זרה פסקה זוהמתן כמאמרם ז"ל , ולזה עשה ה' להם משפט כתוב חרות על הלוחות חירות ממלאך המות (שמו"ר פמ"א) כי כלום מיתה זו למה לצד הפרדת הזוהמא אלו כבר פסקה זוהמתן, ולזה כשעשו את העגל הרי זוהמת החטא דבקה בהם ומעתה צריכים למלאך המות, הגם שלא חזרה הזוהמא ממש על ידי העגל לכמות שהיתה קודם קבלת התורה אף על פי כן שברם כי אין דין זה להם עוד שיהיו בני חורין ממלאך המות ומשעבוד מלכיות, ולטעם זה לו יהיה שנאמר כי משה מדעת עצמו עשה מתחילה אין כאן קושיא:

כ וַיִּקַּח אֶת־הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר־דָּק וַיִּזֶר עַל־פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י ויזר. לְשׁוֹן נִפּוּץ, וְכֵן יְזֹרֶה עַל נָוֵהוּ גָפְרִית (איוב י"ח), וְכֵן כִּי חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת (משלי א'), שֶׁזּוֹרִין בָּהּ דָּגָן וְקִטְנִיּוֹת: וישק את בני ישראל. נִתְכַּוֵּן לְבָדְקָן כְּסוֹטוֹת; שָׁלֹשׁ מִיתוֹת נִדּוֹנוּ שָׁם, אִם יֵשׁ עֵדִים וְהַתְרָאָה בְּסַיִף – כְּמִשְׁפַּט אַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת שֶׁהֵן מְרֻבִּין – עֵדִים בְּלֹא הַתְרָאָה בְּמַגֵּפָה, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם, לֹא עֵדִים וְלֹא הַתְרָאָה בְּהִדְרוֹקָן, שֶׁבְּדָקוּם הַמַּיִם וְצָבוּ בִטְנֵיהֶם (יומא ס"ו):

אוּנְקְלוֹס וּנְסֵיב יָת עֶגְלָא דִי עֲבָדוּ וְאוֹקֵד בְּנוּרָא וְשַׁף עַד דַהֲוָה דַקִיק וּזְרָא עַל אַפֵּי מַיָא וְאַשְׁקֵי יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

רַשְׁבַּ״ם ויזר: ויפזר, ויקן מן קנה, ויזר מן זרה, הנה הוא זורה, ואת האש זרה הלאה: וישק את בני ישראל: בדקן כסוטות:

אִבְּן עֶזְרָא ויקח את העגל. י"א כי וישרוף כמו ויתך באש. ואין צורך כי יש דבר שיושם באש עם הזהב ומיד ישרף ויהי' שחור. ולעולם לא ישוב זהב וזה דבר מנוסה ואמת הוא: ויזר על פני המים. הם מי נחל יורד מן ההר וצוה שישתו כל ישראל מאלה המים. וזה הי' כמו ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים. והנה המים חדשו אות בעובדי העגל בפניהם או שצבתה בטנם. כי לולי זה איך הבינו בני לוי עובדי העגל מי היו. וכבר אמרנו כי היו מעטים שהיתה מחשבתם רעים ומחשבת הכל לטובה היתה כפי סברתם:

רַמְבַּ״ן ויזר על פני המים וישק את בני ישראל אחרי שהיה דק לעפר זרקו על פני מי הנחל היורד מן ההר והשקה אותן מאותן המים. ואפשר כי הזהב השרוף שאיננו נתך, אבל הוא שרוף, ונטחן עד אשר דק, כאשר הזכיר ר"א, קל הוא על פני המים, על כן היה צף והשקהו להם. או היה זורה אותו על הנחל מעט מעט, ושואב ומשקה להם טרם ישקע. או שהיה ממעשה הנסים. והנה רצה לבזות מעשיהם, טחן האלוה שלהם והכניסו בבטנם שיוציאוהו ברעי ובצואה, כמו שנאמר (ישעיה ל כב) תזרם כמו דוה צא תאמר לו. ועל דעת רבותינו (ע"ז מד.) עוד נתכוון לבדקם כסוטות וצבתה בטנם ונפלה ירכם, והוא האמת:

אוֹר הַחַיִּים ויקח את העגל אשר עשו. לא היה צריך לומר אשר עשו, ואולי כי לצד שהעגל היו בו ב' בחינות לצד ראשו היה דומה לעגל ולצד זנבו היה דומה לחמור כאמור בדבריהם ז"ל (זוהר ח"ב קצ"ב), לזה לא יספיק לומר ויקח העגל לבד שאז יטעה הטועה כי לא שרף אלא צד העגל שבו ולא צד החמור, לזה אמר אשר עשו לרבות כל המעשה אפילו חלק החמור: עוד ירצה על דרך אומרו תיסרך רעתך, ותמוגנו וגו', כי החטא בעצמו הוא יפרע מעושהו, כי אחיזת הרע היא עצמו תאבד אוהביה ושונאי הקדושה, והוא אומרו אשר עשו וגו' וישק את בני ישראל, ודבר זה יהיה לבן דעת לפקוח עינים עורות לשנוא בחינת הרע ולאהוב מדרגת הקדושה אהבת הטוב במה שהוא טוב. עוד אולי שיכוין לרמוז אל בחינת הרע שעשו ב' המכשפים שבאמצעותו יצא העגל והיה מדבר ואמר אלה אלהיך, שגם אותה לקח, כי לצד בחינת שליטת הקדושה בקליפה יוצדק לומר לשון לקיחה שישלוט עליו לבל יפנה מלפניו עד עשות בו כטוב בעיניו, והנה לפניך מעשה אנשי כנסת הגדולה אשר לקחו יצרא דעבודה זרה וגם דעבירה ורצו לאבדו, ומזה תשכיל כי כמו כן ישלוט משה בכיוצא בזה ללקחו ולבערו באש אוכלתו, והוא אומרו וישרוף באש שיותר יוצדק לומר לשון שריפה בבחינת רוח רעה שבתוך העגל מלומר כפשט הכתוב שהוא על גוף העגל שהוא הזהב כי לא ישרף הזהב באש אם לא שתאמר מעשה נסים או על ידי אמצעי אבל בחינת רוח הרעה שבו יותר יוצדק שריפה, והוא סוד וברוח שפתיו ימית רשע:

כא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן מֶה־עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי־הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה׃

רַשִׁ״י מה עשה לך העם. כַּמָּה יִסּוּרִים סָבַלְתָּ שֶׁיִּסְּרוּךָ עַד שֶׁלֹּא תָבִיא עֲלֵיהֶם חֵטְא זֶה:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר משֶׁה לְאַהֲרֹן מָא עֲבַד לָךְ עַמָא הָדֵין אֲרֵי אַיְתֵיתָא עֲלוֹהִי חוֹבָא רַבָּא:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר וגו'. הנה משה שאל למה הוצרך אהרן לעשות העגל:

רַמְבַּ״ן מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה כמה יסורים סבלת שיסרוך עד שלא תביא עליהם חטא זה. לשון רש"י. (רש"י על שמות ל״ב:כ״א) ואיננו נכון בעיני, כי החטא הזה מן החטאים שיהרג עליהם ולא יעבור. ואולי אמר לו כן להגדיל אשמתו. והנכון בעיני כי הוא כמו מה עשיתי מה עוני ומה חטאתי לפני אביך כי מבקש את נפשי (שמואל א כ׳:א׳). יאמר, מה שנאה היתה לך עם העם הזה כי סבבת להשמידם ולכלותם. ומפני שהיה אהרן להם לאיש מוכיח ולמכפר (שמו"ר ג כא), והיה ראוי שיחוס וירחם עליהם, אמר לו כן. כלומר, נהגת עמהם כאויב החפץ ברעתם, לא פשעו ולא חטאו לך. והנה היה ראוי משה להאשים אותו תחלה על חטאתו אשר חטא הוא, ואחרי כן יאשים אותו על אשמת העם, ויאמר, איך חטאת החטאה הגדולה הזאת לאלהים, וגם הכשלת רבים והבאת עליהם חטאה גדולה, אבל משה בענותנותו נהג כבוד באחיו הגדול ולא הזכיר לו רק מכשול העם. ויתכן שגם משה נכון לבו בטוח בצדקת אחיו שכוונתו לא היתה רעה, אבל על אשמת העם האשים אותו, כי היה ראוי להוכיחם והם נכשלו על ידו. והוא השיב שהטעוהו בדבריהם:

סְפוֹרְנוֹ הבאת עליו חטאה גדולה. ששמחו בקלקול במחולות מפני שקבעת להם חג ליום המחרת, וזה הוא רע מן הפשע והמרד שעשו בעגל, ועל זה בקש רחמים יותר, כאמרו אתם חטאתם חטאה גדולה וכן בתפלתו אמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה וכן בסדר שלש עשרה מדות הזכיר עון ופשע וחטאה וכן בתפלתו שם וסלחת לעוננו ולחטאתנו, ולכן אמר אף על פי שנקהלו עליך להכריחך לעשות להם העגל, מה עשו לך שהוצרכת לקבוע להם חג ליום המחרת, שזאת היתה סבת המחולות שעשו לשמחת העגל שהיתה רעה מעשייתו:

אוֹר הַחַיִּים מה עשה לך וגו'. פירוש לצד שאיסור מעשה עבודה זרה לאחרים אינו אלא בלאו (רמב"ם הל' ע"ז פ"ג) ומלקות לבד הוא שחייב, ואין זה מדברים שנאמר בהם יהרג ואל יעבור וכל שאנסוהו הרי זה פטור, אבל צריך הכרת אונס שאנסוהו ואם לאו הרי זה חייב מלקות ואפילו לא התרו בו כי חבר אינו צריך התראה , ולזה אמר אליו מה עשה לך העם הזה מהאונס כי הבאת עליו וגו' במה שעשית להם ע"ז, וענהו אהרן אתה ידעת את העם כי ברע הוא פירוש ואזורם (וסורם) מוכיח כי יריעו וישחיתו, ועוד וכי סובר אתה שעשיתי בידי העגל לא כן הוא אלא השלכתי הזהב ויצא מעצמו על ידי מעשה שהיה כמאמרם ז"ל (תנחומא) שעשו יונוס וימברוס, ומעתה לו יהיה שלא היה אונס בענין הרי לא עבר על הלאו כי לא עשה בידו לא צורה ולא דמות: עוד ירצה אומרו מה עשה וגו' פירוש לו יהיה שאנסוך באונס המספיק לעבור על הלאו אף על פי כן היה לך לשער החטאה הגדולה שתשיגם והיה לך לסבול הצער לבל תאבד עם רב, וענהו כי לא עשה דבר כנזכר:

כב וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל־יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת־הָעָם כִּי בְרָע הוּא׃

רַשִׁ״י כי ברע הוא. בְּדֶרֶךְ רַע הֵם הוֹלְכִין תָּמִיד, וּבְנִסְיוֹנוֹת לִפְנֵי הַמָּקוֹם:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר אַהֲרֹן לָא יִתְקֵף רוּגְזָא דְרִבּוֹנִי אַתְּ יְדַעְתְּ יָת עַמָא אֲרֵי בְּבִישׁ הוּא:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר אל יחר אף אדני. בעבור גודל מעלתו. וכבר פירשתי כי ברע הוא. וככה ויאמרו לי ואומר אליהם:

רַמְבַּ״ן אתה ידעת את העם כי ברע הוא יאמר כי הם בדרך רעה, כי אמרו לי לעשות להם מורה דרך במקום אדוני עד שובו אלי אולי ישוב, ונתנו לי הזהב ואשליכהו באש והנה יצא להם העגל הזה, כי הם חשבו בו מחשבה רעה שישתחוו לו ויזבחו לו, ובעבור שלא רצה אהרן להאריך בסורחנן, קצר ואמר ויצא העגל הזה שיצא להם הענין הרע הזה אשר אדוני רואה:

סְפוֹרְנוֹ כי ברע הוא. שכבר היו בענין רע, נצמדים לגלולי מצרים:

כג וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי־זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה־הָיָה לוֹ׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמָרוּ לִי עִבֵיד לָנָא דַחֲלָן דִי יְהָכָן קֳדָמָנָא אֲרֵי דֵין משֶׁה גַבְרָא דִי אַסְקָנָא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לָא יְדַעְנָא מָא הֲוָה לֵהּ:

כד וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ־לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה׃

רַשִׁ״י ואמר להם. דָּבָר אֶחָד – "לְמִי זָהָב" לְבַד – וְהֵם מִהֲרוּ וְהִתְפָּרְקוּ וַיִּתְּנוּ לִי: ואשלכהו באש. וְלֹא יָדַעְתִּי שֶׁיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה, וְיָצָא:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמָרִית לְהוֹן לְמָן דַהֲבָא פְּרִיקוּ וִיהָבוּ לִי וּרְמִיתֵהּ בְּנוּרָא וּנְפַק עֶגְלָא הָדֵין:

רַשְׁבַּ״ם ויצא העגל הזה: נגמרה מלאכתו כדכתיב ויצא לצורף כלי, ומוציא כלי למעשהו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. כל מה שהזכיר עד עתה בענין העגל קורין רבותינו ז"ל עגל ראשון, והספור הזה אשר לאהרן קורין עגל השני, והוא שאמרו מעשה עגל ראשון נקרא ומתרגם והשני נקרא ולא מתרגם מאי טעמא משום יקרא דאהרן, כך דרשו רז"ל בסוף מגילה. ובאור הענין כי אע"פ שנזכר למעלה שני פעמים אחד בספור התורה ויעשהו עגל מסכה ואחד בספור ה' למשה עשו להם עגל מסכה הכל נחשב ענין אחד והכל נקרא ומתרגם, אבל כאן בספור אהרן שהוא עצמו יספר בחטאו בפיו אלו היה מתרגם לא היה כבודו, ועוד שהזכיר בו לשון ויצא כלומר יצא מעצמו והיה בזה לבעל הדין לחלוק ולומר כיון שיצא מעצמו היה בו ממש.

סְפוֹרְנוֹ ואומר להם למי זהב. שמתי הדבר לנמנע שאין זהב מוכן: התפרקו ויתנו לי. והם התנדבו הזהב במהירות: ואשליכהו באש. בקשתי לאחר את הדבר והשלכתי את הזהב באש בזולת תחבולות הצורפים הצריכות להתיך את הזהב: ויצא העגל הזה. בלתי פעולת השתדלותי ולא המתינו שאעשהו אני כדבריהם. כי אמנם באמרו ויעשהו עגל מסכה לא אמר זה על אהרן, אבל רצונו עשה אותו העושה, כענין וסמך את ידו ושחט שרצונו וסמך המקריב ושחט השוחט. וכן העיד באמרו אשר עשו את העגל, אשר עשה אהרן שהם עשו את העגל אשר עשה בו מעשה אהרן, שציירו והשליך הזהב באש:

כה וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת־הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי־פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם׃

רַשִׁ״י פרע. מְגֻלֶּה; נִתְגַּלָּה שִׁמְצוֹ וּקְלוֹנוֹ, כְּמוֹ וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה (במדבר ה'): לשמצה בקמיהם. לִהְיוֹת לָהֶם הַדָּבָר הַזֶּה לִגְנוּת בְּפִי כָּל הַקָּמִים עֲלֵיהֶם:

אוּנְקְלוֹס וַחֲזָא משֶׁה יָת עַמָא אֲרֵי בְטִיל הוּא אֲרֵי בָטֵילִנוּן אַהֲרֹן לַאֲסָבוּתְהוֹן שׁוּם בִּישׁ לְדָרֵיהוֹן:

רַשְׁבַּ״ם כי פרוע הוא: בטל מן המצות ממצות בוראו, כדכתיב ותפרעו כל עצתי, פרעהו אל תעבר בו: לשמצה: לדברי לעג וקלס בשנאיהם כמו ותקח אזני שמץ מנהו, כעין דיבור:

אִבְּן עֶזְרָא וירא משה את העם כי פרע הוא. כמו באין חזון יפרע עם. ותפרעו כל עצתי: ומלת לשמצה. שם התואר תחת שם הפועל. להיותם שמץ ודופי ודבה: בקמיהם. כמו רבים קמים עלי. אף מן קמי דרך קצרה. ותרגם ארמית כדרך והנה קמתם תחת אבותיכם:

רַמְבַּ״ן וטעם וירא משה את העם לומר כי אע"פ שהתנצל אהרן שלא פשע בהם ראה משה בלבו את העם כי פרוע הוא, כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה, כענין ותפרעו כל עצתי (משלי א כה), כמו שאמר כי הפריע ביהודה ומעול מעל בה' (דהי"ב כח יט): כי פרעה אהרן ובטל מהם כל עצה ומוסר, והנה הם כצאן הנפוצים על ההרים (מלכים א כ״ב:י״ז) בלא יועץ ומדריך. ואמר זה מפני שהיו הם חושבים שהעגל מורה להם הדרך, והנה הם כאלו אין להם עצה ולא ידעו הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון, כי מהם חשבוהו לטובה, כפי סברתם, ומהם לרעה גמורה, וכל אחד מהם פונה לדרכו: ואמר לשמצה בקמיהם כי אפילו אותם אשר אין מחשבתם רעה יוציאו עליהם לדורות שמץ ודבה, והנה כל העם פרוע עצה ומוסר, מהם לרעה, ומהם להעלות על שפת לשון ודבת עם. ואמר זה כנגד אהרן, לומר כי לכלם חטא. וזה כדעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות ל״ב:כ״ה) שתרגם לשמצה בקמיהם לאפקא שום ביש בדריהון. ולפי שאמר "בדריהון" נראה שרצה לפרש כי העגל אשר עשו יהיה שמץ רעה בדורות ישראל, כי יאמרו לא לחנם עשו אבותינו את העגל ועבדוהו, רק שידעו בו כי הוא אשר העלם מארץ מצרים ומצאו בעבודתו תועלת להם, ואף אנחנו נעשה כן, כי טוב לנו לעבדו, כאשר היה הדבר בירבעם שאמר רב לכם מעלות ירושלים הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים (מלכים א י״ב:כ״ח), ראה משה כי לדורות יפשעו בו: ושמצה ענין דבה רעה הוא לדברי אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות ל״ב:כ״ה), והוא לשון מורגל בדברי רבותינו שמץ פסול (פסחים ג:) ואולי לדעתם מה שאמר הכתוב ותקח אזני שמץ מנהו (איוב ד יב), שלקחה אזנו פגם האדם ודופי שבו, לומר אף שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם (שם פסוק יח יט). וכן מה שמץ דבר נשמע בו (שם כו יד), שאין בכל דרכיו דופי ודבה כלל רק שבח ותהלה. ועל דרך הפשט שמץ לשון מיעוט, לקחה אזני מעט הימנו, ומה שמץ דבר נשמע בו (שם כו יד), שכל הנשמע והנאמר בכח האל וגבורותיו דבר מועט הוא כנגד גודל מעשיו, וכן לשמצה בקמיהם, יאמר כי פרעה אהרן לעם למעט אותם באויביהם, כי העון הגדול הזה ימעיטם בפני אויביהם, או ימעיט זכותם בבואם במלחמה עם אויב, והוא כענין שנאמר (יחזקאל כט טו) והמעטתים לבלתי רדות בגוים, או כענין שנאמר (ירמיה י כד) יסרני ה' אך במשפט אל באפך פן תמעיטני:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לשמצה בקמיהם. פי' רש"י וכל המפרשים מלשון הוצאה דבה מלשון רז"ל שמץ פסול, ויאמר משה כי אהרן היה סבה שהדורות הבאים יוציאו דבה על ישראל לומר שכלם היתה כוונתם בו לע"ג עד שתתפשט בזה הדבה בקמיהם ויהיה להם לחרפה ומשל בגוים. והנכון מה שפירש הרמב"ן ז"ל כי מלת לשמצה לשון מעוט מן (איוב ד) ותקח אזני שמץ מנהו, וכתיב (שם כו) ומה שמץ דבר נשמע בו, ויאמר משה כי היה סבה בזה כדי להחליש זכותם ולהמעיטם לפני האויבים בלכתם למלחמה, כענין שכתוב (יחזקאל כט) והמעטתים לבלתי רדות בגוים, וכתיב (ירמיה י) יסרני ה' אך במשפט אל באפך פן תמעיטני.

סְפוֹרְנוֹ כי פרוע הוא. מגולה ומפורסם לרוע בהתגלות לבו בזה: כי פרעה אהרן. גלה שאין ביניהם צדיקים, שאם היו שם צדיקים עוזרים לאהרן כאשר נקהלו עליו לא היה אהרן עושה העגל כלל: לשמצה בקמיהם. לשם רע בין אויביהם, שיאמרו עליהם שלא נאמנו בבריתם ושביניהם אין עושה טוב אין גם אחד, ושלא נשאו פני נביא ונשיא בתוכם. וזה כי אף על פי שלא כלם ולא רובם נקהלו על אהרן היו כלם לשמצה על שלא מיחו בקמים:

כְּלִי יָקָר וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם. לפי שאמרו רז"ל מפרסמים את החנפים מפני חילול השם. כי הש"י בוחן כל נסתרות ומעניש החוטא על כל נעלם ומפני שהוא מוחזק לצדיק בעיני הבריות יקראו תגר על מדת הדין על כן מצוה לפרסם על כל מעשיהם לגלות רעתם בקהל, ומטעם זה הוציא אהרן מחשבתם הרעה לחוץ. וזהו שנאמר אתה ידעת את העם כי ברע הוא ר"ל אתה ידעת ברוח הקודש שעליך כי ברע המה חושבים תמיד על כן אמרתי כי טוב לגלות על החוטאים כדי שיהיו לשמצה בקמיהם לפרסם קלונם ברבים. וזהו דעת המדרש האומר שלקו בצרעת שנאמר כי פרוע הוא. וכתיב במצורע ראשו יהיה פרוע, כדמסיק בילקוט (ובתנחומא מצורע ד.) כי הצרעת ג"כ ענינו להוציא לאור הרעה הפנימית אשר בלבב החוטא, כי מטעם זה נקרא מצורע נוטריקון מוציא רע כדמסיק בילקוט פר' מצורע (יד. תקנו) במעשה של הרוכל, אע"פ ששם מסיק המוציא רע על המספר לשון הרע מ"מ נ"ל שהוא מוציא לאור כל רע פנימי ולכך רמז כאן הצרעת במלת פרוע שפירושו מגולה כך הצרעת מגלה על החוטאים. ובשה"ש (א יב) כתיב נרדי נתן ריחו. ופירש התרגום על זה ונחית עליהם מכתש סגירא, כי הפסוק מדבר במה שנעשו לשמצה בקמיהם והובאש ריחם בעיני כל האומות הקמים עליהם וזהו נתן ריחו היינו לאחרים נתן הריח אשר היה נסתר בקרבו, וכאשר נתגלה אז היו לשמצה בקמיהם שמצאו להם מקום לחרף את ישראל על מה שעשו באלהים ובמשה ומכלל זה אתה למד שדבר זה אינו בנמצא באומות. וזה מבואר על דרך שמצינו ברבתי פר' וישב מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימני רבי חמא בר חנינא אמר לא היו אומות העולם ראויין להיות בהם דוים וסקופים אלא שלא יהיו מונין את ישראל ואומרים להם אומה של דוים וסקופים אתם הה"ד חרפת נבל אל תשימני, ור' שמואל בר נחמן אמר לא היו אומות העולם ראויין להיות בהם בעלי חטטין ולמה יש בהם שלא יהיו מונין את ישראל ואומרים לא אומה של מצורעים אתם הוי אומר חרפת נבל אל תשימני. ויש לדקדק במאי קמיפלגי ומה בין דוים, למצורעים, ונ"ל כדמסיק במדרש. חטאו בזה, כי זה משה האיש. ולקו בזה, שנאמר על זה היה דוה לבנו. ונתרצו בזה, שנאמר זה הדבר אשר צוה ה', קחו מאתכם תרומה לה'. חטאו באלה, אלה אלהיך ישראל. ולקו באלה, שנאמר על אלה חשכו עינינו. ונתרצו באלה, שנאמר אלה פקודי המשכן. הנך רואה ממדרש זה שהיו כאן שני מיני חטא, האחת הוא, מה שחטאו להקב"ה ואמרו אלה אלהיך ישראל ועל זה נלקו בצרעת המוציא לאור כל המחשבה רעה וכבר חטאו במחשבה כמו שנאמר אתה ידעת את העם כי ברע הוא. כמבואר למעלה והצרעת היה מוציא רעתם לחוץ לפרסם עליהם, ולפי שדין כל מצורע להיות מחוץ למחנה מושבו וכאן היו כל ישראל מצורעים ואיך יצאו מחוץ למחנה, ע"כ נאמר ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד. כאילו שם מחנה שכינה והם מרוחקים ממחנה שכינה. ומה שנאמר על אלה חשכו עינינו לפי שלשון זה, מורה על הדבר שהאדם רואה בעיניו ומראה עליו באצבע לאמר כי זה הוא, ולשון אלה, מורה על דבר שהוא משיג בראיה לבבית אע"פ שאינו רואה בעיניו לכך נאמר חטאו באלה, על החטא שחטאו באלהים כי לא יראהו האדם וחי. וחטאו בזה, נאמר על מה שחטאו במשה ועשו כנגד חוש הראות כי בעיניהם ראו יושר דרכו ואעפ"כ הרהרו אחריו. ולפי הנחה זו קשה מהו שאמר על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו איפכא הל"ל. וביאור הדבר הוא, שלעולם לקו בדבר שהיה סבה אל העבירה כי במה שחטאו באלהים נמשך העון מן העין אל הלב כי העין רואה ואח"כ הלב חומד וכבר אמרנו שבעבור רוב זהב שהשפיע להם ה' בחרו בצורת שור כי משם מוצא הזהב כמבואר למעלה בפסוק זה יתנו כל העובר על הפקודים וגו' על כן נאמר על אלה חשכו עינינו כי העין גרם להם עון זה, אמנם במה שחטאו במשה היה נמשך העון מן הלב אל העין כי בעבור שהיו מהרהרים בלבם תמיד ומתקנאים במעלתו וחושדין אותו על כן נעשו עורים גם בחוש הראות וכחשו בדברים שראו בעיניהם כי זאת תורת הקנאות שעל ידיה נעשו עורים לעשות בהפך ממה שיעיד עליו החוש, על כן נאמר על זה היה דוה לבנו כי הלב היה סבה להם שעשו כנגד הדבר המורה עליו חוש הראות הרמוז בזה, ומכאן ראו לומר שכל דוים וסקופים הבאים על ישראל הכל הוא בעון מה שמטיחין דברים כנגד מנהיגי כל דור ודור. והצרעת בא על עון ע"ז הנמשך מן חמדת הממון, וחשכת העין מדה כנגד מדה לפי שעיני האדם לא תשבענה על כן ילקו בעין ולפי דרכנו נוכל לומר שחשכת העין היינו הצרעת המחשיך עין האדם כנודע מטבעיות ושני תכונות רעות אלו אינן מצויין כל כך באומות כדמסיק (בסנהדרין לט:) כתיב וכמשפטי הגוים עשיתם וכתיב וכמשפטי הגוים לא עשיתם (שם ה ז) הא כיצד כמקולקלים שבהם עשיתם כמתוקנים שבהם לא עשיתם, כי מצינו שהם מתוקנים בשני דברים הללו הן בענין האלהות כמ"ש ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודו בלא יועיל. הן בענין המנהיגים שאינן בועטים בהם כמו שמצינו באנשי ננוה ששמעו אפילו לנביאי ישראל. ע"כ אמר רבי חמא בר חנינא, לא היו אומות העולם ראויין להיות בהם דוים וסקופים והיינו כל חלי וכל מכה הבאה אל הבועטים במנהיגיהם כמ"ש על זה היה דוה לבנו ודעתו שמה שנאמר כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם היינו על מה שהאומות מונין את ישראל על מה שהמה עושים אל מנהיגיהם. ור' שמואל בר נחמן אומר, לא היו אומות העולם ראויין להיות בהם בעלי חטטים והוא מין מן מיני הצרעת הפורחות בגוף אשר פרחה בו המינות והכפירה באלהיות, אלא שלא יהיו מונין את ישראל לא אומה של מצורעים אתם והוא סובר שמה שנאמר כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם, היינו שיחרף צר את ישראל על דבר הנגע והצרעת אשר פרחה בהם על אשר אמרו אלה אלהיך ישראל בעבור רוב זהב שהשפיע להם ה', ודעתו שעל זה אמר דוד מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימני, כי יחרף אויב הצר לאמר שאני נבל המנבל צור ישועתו בעבור חמדת הזהב והעושר שנאמר בו ובאחריתו יהיה נבל, כי כל אוהב כסף הוא איש כילי כנבל הכרמלי אשר נבל שמו ונבלה עמו וכמ"ש לא יאמר עוד לנבל נדיב מכלל שהם שני הפכים, ויתבאר זה עוד בע"ה בפרשת האזינו על פסוק עם נבל ולא חכם. ועל זה בקש ואמר חרפת נבל אל תשימני. ואע"פ שאף אם יחרפני האויב ואם לדין יש לי תשובה והתנצלות, מ"מ נאלמתי לא אפתח פי. איני רשאי לדבר התנצלותי, כי אתה עשית. אתה גרמת לישראל בעבור רוב כסף וזהב שהשפעת להם והתנצלות זה אין לדבר בפני הגוי, לפיכך הסר מעלי נגעך. זה נגע הצרעת אשר פרחה בישראל, מתגרת ידך אני כליתי. מתגרת הוא לשון שפע ונזילה ורוצה לומר לפי שמידך יגר לי רוב שפע כסף וזהב ע"כ אני כליתי, והוסף מלת אני כליתי לומר שאין רע יורד מלמעלה והאלהים חשבה לטובה, רק אני כליתי וקלקלתי מעשי בעבור רוב שפע כסף וזהב אשר הושפע לי. בתוכחות על עון יסרת איש. בתוכחות הוא לשון ויכוח ור"ל בעבור הויכוח שיש לאויב עמי ומונה עלי לומר אומה של מצורעים אתם ע"כ יסרת איש גם האומות שנקראו בני איש כמ"ש גם בני אדם גם בני איש ואמרו רז"ל (יל"ש תהלים מט.תשנז) בני אדם אלו ישראל בני איש אלו בני נח, ותמס כעש חמודו. ע"י שיש גם בהם בעלי חטטים ואז לא יתלו בעון ישראל אלא יאמרו אך הבל כל אדם סלה. כי מקרה אחד לכל. ולדעת האומר לא היו ראויין להיות דוים כו' על שמטיחים דברים כנגד מנהיגיהם, דרש חרפת נבל כמו זכר זאת אויב חרף ה' לאמר שכל פה דובר נבלה כמו שמצינו שהטיחו על משה בכמה ענינים והמשכיל ישמע ויוסיף לקח.

אוֹר הַחַיִּים כי פרוע הוא. פירוש, סר צלם מעליהם כי נועם ה' היה עליהם מיום שקבלו התורה והוסר מסוכתם: כי פרעה אהרן. אולי שיכוין לומר שעל ידי תשובת אהרן נשאר כל חוב העון עליהם, כי אהרן לא עשה דבר שיש בו ממש בענין העגל והכל נעשה על ידי נותני זהב נתנו הזהב ועשו בו מכשפות לצאת העגל שיצא ולא עשה אהרן אלא לקיחת הזהב ונתינתו באש ואף זה באונס כאומרו כי ברע הוא ומעתה מתיחס כל העון עליהם ואין להם מכסה השגיון והוא אומרו כי פרעה אהרן פירוש בטענתו: לשמצה בקמיהם. כל שיעור קטן מבחינת התיעוב יקרא שמץ ואז"ל אין לך צרה שעוברת על ישראל שאין בו מעון חטא זה, גם ירצה כי האומות הקמים עלינו תמיד מענה בפיהם כבר התעבתם עצמכם ונזנחתם:

כו וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַיהוָה אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל־בְּנֵי לֵוִי׃

רַשִׁ״י מי לה' אלי. יָבֹא אֵלַי: כל בני לוי. מִכָּאן שֶׁכָּל הַשֵּׁבֶט כָּשֵׁר (יומא ס"ו):

אוּנְקְלוֹס וְקָם משֶׁה בִּתְרַע מַשְׁרִיתָא וַאֲמַר מָן דַחֲלַיָא דַיְיָ יֵיתוּן לְוָתִי וְאִתְכַּנָשׁוּ לְוָתֵהּ כָּל בְּנֵי לֵוִי:

אִבְּן עֶזְרָא ויעמוד משה. ככה המנהג בכל מחנה שיעמוד במקום אחד כמו שנה לעשות סוכות ולהיות שערים למחנה כי אין צורך לשום יד מחוץ למחנה: מי לה'. יגש אלי. או יקרב. או יבא או יתאסף: בני לוי. שהם ממשפחתו:

רַמְבַּ״ן וטעם ויעמוד משה בשער המחנה דבק במה שאמר, כי כיון שראה את העם שיהיה לשמצה ולקלסה באויביהם, וזה חלול השם, עמד בשער המחנה וקרא בקול גדול מי לה' אלי, והרג בפרהסיא כל עובדי העגל כדי שישמע הדבר בקמיהם, ויתקדש שם שמים בהם תחת החלול שעשו:

כז וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ־חַרְבּוֹ עַל־יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ־אֶת־אָחִיו וְאִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת־קְרֹבוֹ׃

רַשִׁ״י כה אמר וגו'. וְהֵיכָן אָמַר? זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם (שמות כ"ב) – כָּךְ שְׁנוּיָה בִּמְכִילְתָּא: אחיו. מֵאִמּוֹ וְהוּא יִשְׂרָאֵל (יומא ס"ו):

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר לְהוֹן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל שַׁווּ גְבַר חַרְבֵּהּ עַל יַרְכֵּהּ עִבַרוּ וְתוּבוּ מִתְּרַע לִתְרַע בְּמַשְׁרִיתָא וּקְטוּלוּ גְבַר יָת אָחוּהִי וּגְבַר יָת חַבְרֵהּ וֶאֱנַשׁ יָת קָרִיבֵהּ:

רַשְׁבַּ״ם איש את אחיו: החוטא בעגל:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר. טעם אלהי ישראל. בעבור שחשבו עובדיו שהוא ע"ז: והרגו איש את אחיו. אפי' יהיה אחיו. ורבים פירשו האומר לאביו ולאמו על זה המעשה והוצרכו לפרש אביו ואמו אבי האם ואין צורך כאשר אפרש במקומו:

רַמְבַּ״ן וטעם כה אמר ה' אלהי ישראל בעבור שחשבו עובדי העגל לזבוח לאלהי ישראל, והנה מדת הדין פוגעת בהן בעבור שקצצו בנטיעות. ועוד, כי המשפט לאלהים הוא (דברים א יז). ומפני זה אמר בלויים כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל (במדבר טז ט), כי העבודה לאלהי ישראל, ולשמו נבדלו בזכות הזאת: שימו איש חרבו על ירכו היו עובדי העגל רבים ולא יוכלו להביאם לב"ד, על כן צוה לכל בני לוי לחגור חרבם, על דרך מה שאמרו רבותינו (סנהדרין מה:) שאם אין אתה יכול להמיתו במיתה האמורה בו אתה יכול להמיתו בכל מיתה שתוכל. והנה זה הוראת שעה לקדש השם, שלא היתה בהם התראה, כי מי התרה בהם, אבל היו בני לוי מכירים באלו הנהרגים שהם היו עובדיו: ועל דעת האומר (יומא סו:) עדים והתראה בידי אדם, כמו שכתב רש"י (רש"י על שמות ל״ב:כ׳), נאמר שצוה אותם לחגור חרבם לתפוש אותם ולהביאם לפני משה או סנהדרין, ואשר מצאוהו בעדים והתראה הרגוהו בסקילה כמשפט עובדי ע"ז, או שהיתה מיתתם בסייף כעיר הנדחת והנה כל בני לוי היו לה' ומתרים בעם שלא ישתחוו לו ולא יזבחו לו, כי אהרן לא צוה לחוג בלתי לה' לבדו כאשר פירשתי. והנכון בעיני כדברי האומר (יומא שם) זבח וקטר בסייף, גפף ונשק במיתה, שמח בלבו בהדרוקן, כדאיתא במסכת יומא. והנה הכל מעשה שעה, כי אין מגפף ומנשק במיתה לדורות (סנהדרין ס:): וטעם והרגו איש את אחיו שלא תחמלו ולא תכסו על אח וריע וקרוב. וטעם כה אמר ה' אלהי ישראל, איננו ממצות זובח לאלהים יחרם (שמות כ״ב:י״ט), כי אין אלו חייבין מיתה מן הדין, אבל היא מצוה שנאמרה למשה מפי הגבורה ולא כתבה, כי כאשר נחם השם הנכבד על הרעה צוה אותו כיון שאין אתה רוצה שאכלה אותם תהרוג אתה את עובדיו בסייף, כדרך קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש וישוב חרון אף ה' מישראל (במדבר כה ד) והנה זאת המצוה כמצות זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו (שמות ט״ז:ל״ב). וכבר הזכרתי (לעיל י ב, יא א) כיוצא בהם:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כה אמר ה' אלהי ישראל. לא מצינו בזה דבור להקב"ה, אע"פ שלא נכתב הוא יתעלה צוה לו כן, והזכיר אלהי ישראל על מחשבת עושי העגל שהיו חושבים לזבוח לאלהי ישראל, והנה מדת הדין פוגעת בהן שקצצו בנטיעות כי המשפט לאלהים הוא, והוא שכתוב בלוים (במדבר טז) כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל כי העבודה לאלהי ישראל, כן פי' הרמב"ן ז"ל. כי ע"י בני לוי נתקדש השם בפרהסיא כשם שחללוהו ישראל בפרהסיא, וזהו ענין שכתוב ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי למדך שעון חלול ה' הוא מתכפר בשכנגדו, והוא קדוש השם.

סְפוֹרְנוֹ עברו ושובו משער לשער. לכפר על הבלתי חוטאים שלא מיחו בחוטאים, וזה שכמו שלא מיחו בחוטאים כן לא ימחו בהורגיהם:

אוֹר הַחַיִּים איש את אחיו ואיש את קרובו. צריך לדעת למה הוצרך לומר ואיש את קרובו אחר שאמר את אחיו שהוא קרוב שבקרובים, אכן יכוין לומר שיש כמה אחים שדעתם מרוחקת זה מזה ועם אנשים אחרים לא קרובים המה להם יאהבו אהבת נפש וזה ימשך משורש הנשמות כי יש נשמות שקרובים בשורשם ונמשכים בריחוק מולידים, ויש נשמות שהם מרוחקים בשורשם ובאים בקירוב מוליד ויותר יאהבו הקרובים בקורבת השורש מהקרובים בבחינת מוליד, ולקרובים בבחינת מוליד יתיחס שם אחוה ולקרובים בשורשם יתיחס שם קרוב, וכפי זה ידבר הכתוב בב' הבחינות וזו למעלה מזו:

כח וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי־לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן־הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ׃

אוּנְקְלוֹס וַעֲבָדוּ בְנֵי לֵוִי כְּפִתְגָמָא דְמשֶׁה וּנְפַל מִן עַמָא בְּיוֹמָא הַהוּא כִּתְלָתָא אַלְפִין גַבְרָא:

אִבְּן עֶזְרָא ויעשו בני לוי. ולא כל בני לוי:

אוֹר הַחַיִּים בני לוי. ולא אמר כל כי לא כולם בני חיל לעשות האמור בענין, וצריך לדעת למה הוצרך להזכירם ולא סמך על מה שבא זכרונם בסמוך, ואולי שבא למעט שלא עשה עמהם הדבר זולתם, ומפסוק ראשון שאמר ויאספו אליו כל בני לוי אין לשמוע שמיעט איש ישראל אלא בא לומר שכל בני לוי באו ויש מקום לומר שבאו קצת מישראל לזה אמר ויעשו בני לוי לומר ולא איש ישראל: כדבר משה. פירוש כי דברי משה לבד יספיק למה שעשאוהו, או ירצה שלא נשתהו אלא ככלותו לדבר סמוך לגמר דבריו עשו:

כט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַיהוָה כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה׃

רַשִׁ״י מלאו ידכם. אַתֶּם הַהוֹרְגִים אוֹתָם – בְּדָבָר זֶה תִּתְחַנְּכוּ לִהְיוֹת כֹּהֲנִים לַמָּקוֹם: כי איש. מִכֶּם יְמַלֵּא יָדוֹ בבנו ובאחיו:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר משֶׁה קָרִיבוּ יֶדְכוֹן קֻרְבָּנָא יוֹמָא דֵין קֳדָם יְיָ אֲרֵי גְבַר בִּבְרֵהּ וּבְאָחוּהִי וּלְאַיְתָאָה עֲלֵיכוֹן יוֹמָא דֵין בִּרְכָן:

רַשְׁבַּ״ם מלאו ידיכם היום: כמו כי מלאו אחרי ה', לשעבר, היום חינכו כל יד ויד שלכם בקרבן לה', שהרי איש בבנו ובאחיו שלחתם ידיכם לשמים:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר משה. וכבר אמר להם כמו וייצר ה' אלהים ורבים ככה. ומלת מלאו. דקדוקו זר. כי פעם הוא פעל יוצא ופעם עומד והבנין קל: וטעם כי איש בבנו. אפילו יהיה העובד בנו או אחיו שיהרגהו. והשכר הוא שיתן עליכם ברכה. וזהו בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי. והטעם שאמר לו השם זה הטעם בהר סיני. על כן אמר ואלה תולדות אהרן ומשה. ביום דבר ה' אל משה בהר סיני. והנה כאשר נעשה המשכן נבדל אהרן ובניו לשרת השם וכן הלוים. אז היתה מחלוקת קרח כי בכור היה כאשר לקח השם הלוים תחת הבכורים שיהיו קדושים בעבור שהם העלו העולות והשלמים זבחו על המזבח שנעשה לפני העגל:

סְפוֹרְנוֹ מלאו ידכם היום לה'. הקנו שלמות לידכם היום שתהיינה מוכנות לעבדו במקדשו: כי איש בבנו ובאחיו. כי כל אחד מכם כבר הוקדש לה' בבנו, בענין המילה שעשיתם במדבר, ובאחיו, בהריגת היום ולכן מלאו ידכם בטוב הכונה והשלימו הכנתכם לה' לעבודתו: ולתת עליכם היום ברכה. ומלאו ידכם גם כן באופן שיתן השם יתברך עליכם היום ברכה, וזה שתהיה מגמת פניכם לשמור משפטו ובריתו, כאמרו כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו. יורו משפטיך ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה:

אוֹר הַחַיִּים מלאו. לא נודע מילואים אלו מה יגידו, ואם על הריגת הקרובים הלא כבר עשו מה שעשו, והמפרשים אמרו כי פסוק זה מדבר מה שאמר קודם המעשה, וקשה למה לא כתבו במקומו, ונראה כי פסוק זה במקומו מונח, והכוונה היא לצד שעשו בני לוי מעשה האמור בסמוך שהרגו כשלשת אלפי איש והוא מעשה אשר אינו נעשה כיוצא בו על ידי בחינת הצדיקים כידוע, וצא ולמד מאמרם ז"ל שאמרו בית דין שהיו הורגים אחד לז' שנים ויש אומרים לע' שנים היתה נקראת בית דין קטלנית, ובני לוי הרגו ביום אחד כג' אלפי איש ויש לחוש בזה לחסרון האושר וסימן הגריעות שיחסרו אורות נשמת העושה כזה לו יהיו שיהרוג כפי הדין סוף כל סוף זה יגיד האכזריות שהיא בחינת הרע, לזה בא איש האלהים ואמר להם מלאו ידכם אין פירושה לשון ציווי אלא פירושו הודעה כי הן היום יהיו מלואכם ידכם פירוש כחכם לה' ואין במעשה זה הכרת חוסר האושר אלא אדרבא מילוי אורות הנפש, והטעם הוא כי איש בבנו וגו' וזה הוא מעשה המצויין לאברהם אבינו שבו היה לו השלימות דכתיב וישלח אברהם את ידו וגו' וכתיב עתה ידעתי וגו' כי ברך אברכך, והוא אומרו ולתת עליכם היום ברכה מלבד שבזה השגתם שלימות יד הקודש עוד לתת עליכם ברכה. עוד נתכוין לומר בדקדוק תיבת עליכם ולא אמר לכם שיכוין לומר גם כן שהחסרון שנחסר על ידם אינו קרוי חסרון אלא אדרבה ברכה גרמו במעשיהם, והרי זה דומה לאילן שזומרין אותו להצלחתו בהסרת ענפים הרעים כמו כן באמצעות הריגת עושי רשע מבני ישראל שנמשלו לגפן והוא אומרו ולתת עליכם פירוש על סיבתכם היום ברכה פירוש לישראל שבהם היה החסרון שזולת זה היה בית מיחוש לכל ישראל, וכפי זה טעם שאמרו בית דין ההורגת א' לע' שנה וכו' הוא במציאות שאינו דומה מציאות שלפנינו מב' טעמים, הא' כי כאן הרגו חביביהם וזה יגיד בחינת הפלגת אהבתם בבורא, ועוד שהיה מציאות שזולת זה תדבק הרעה לכל ישראל ובאמצעות זה שב ה' מחרון אפו:

ל וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל־יְהוָה אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם׃

רַשִׁ״י אכפרה בעד חטאתכם. אָשִׂים כֹּפֶר וְקִנּוּחַ וּסְתִימָה לְנֶגֶד חַטַּאתְכֶם, לְהַבְדִּיל בֵּינֵיכֶם וּבֵין הַחֵטְא:

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וַאֲמַר משֶׁה לְעַמָא אַתּוּן חַבְתּוּן חוֹבָא רַבָּא וּכְעַן אֶסַק קֳדָם יְיָ מָאִים אֵכַפֵּר עַל חוֹבֵיכוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא ויהי ממחרת. יום רדתו: ועתה אעלה. לשוב אל ההר להתנפל לפני השם לכפר על ישראל כאשר פירשתי. אולי יכתוב לוחות אחרות לכרות ברית עם ישראל וזהו הנה אנכי כורת ברית כי הלוחות כשטר עדות:

סְפוֹרְנוֹ אתם חטאתם חטאה גדולה. דעו גודל חטאתכם כי אמנם בידיעתו תהיה תשובה בלי ספק, כאמרו כי פשעי אני אדע וכאמרו אך דעי עונך:

לא וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל־יְהוָה וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב׃

רַשִׁ״י אלהי זהב. אַתָּה הוּא שֶׁגָּרַמְתָּ לָהֶם, שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶם זָהָב וְכָל חֶפְצָם, מַה יַּעֲשׂוּ שֶׁלֹּא יֶחֶטְאוּ? מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה אֶת בְּנוֹ וּמְקַשְּׁטוֹ וְתוֹלֶה לוֹ כִּיס בְּצַוָּארוֹ וּמַעֲמִידוֹ בְּפֶתַח בֵּית זוֹנוֹת, מַה יַּעֲשֶׂה הַבֵּן שֶׁלֹּא יֶחֱטָא:

אוּנְקְלוֹס וְתַב משֶׁה לִקֳדָם יְיָ וַאֲמָר בְּבָעוּ חַב עַמָא הָדֵין חוֹבָא רַבָּא וַעֲבָדוּ לְהוֹן דַחֲלָן דִדְהָב:

אִבְּן עֶזְרָא וישב. אמר הנגיד כי אנא מבולע הלמ"ד. כמו אל נא. ופירוש אל מגזרת הואל. וזה רחוק רק אנא אל נא תעשה ככה. ופירוש אנא כמו פיוס או דרך הודאה כמו זה וככה אנה ה' כי אני עבדך:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אנא חטא העם הזה. מכאן היה כהן גדול ביום הכפורים מזכיר לשון אנא וממשה יקח תכסיס הלשון לומר אנא ה' חטאתי, וכן דרשו במסכת יומא נאמרה כפרה בחורב (שמות לב) אולי אכפרה ונאמר כפרה ביום הכפורים מה להלן באנא אף כאן באנא, ומנין שבשם, אתיא כפרה כפרה מעגלה ערופה מה להלן בשם דכתיב (דברים כא) כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' אף כאן בשם. ודע כי דרך המתפללים באנא להזכיר השם כענין (תהלים קיח) אנא ה' הושיעה נא, וכן כהן גדול ביום הכפורים אנא השם, וכן בשמשון (שופטים טז) אדני ה' זכרני נא וחזקני נא אך הפעם, ומה שלא הזכיר משה כן אפשר לומר שנתבייש מהזכיר השם המיוחד שבו נתנה התורה כיון שישראל חטאו בו ובאו כנגד התורה. ואע"פ שלא הזכירו רמזו במלת אנא שהוא לשון בקשה והוא כולל שתי השמות שבי"ג מדות. או אפשר עוד לומר לפי שהיה צריך לפרוט החטא ולהזכיר ויעשו להם אלהי זהב על כן לא רצה להזכיר השם שאין יחוד במקום פרוד, וכענין שדרשו מה למלך בבית המטבחים מה לכהן בבית הקברות, וכן מצינו כיון שעשו אלהי זהב נסתלקה מהם שכינה ולא היתה שורה ביניהם אלא מחוץ למחנה שנאמר (שמות לג) והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה.

כְּלִי יָקָר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב. יש בבקשה זו כמה ספיקות כי מה ראה משה להגדיל החטא כשבקש על המחילה כי אין זה דרך של כל מליץ יושר, ועוד שנראין דבריו סותרין כי מדקאמר ויעשו להם אלהי זהב אתה גרמת להם כו' אם כן היה דעתו להקטין החטא, ועוד מהו ויעשו בוי"ו משמע כאילו הפסיק הענין ופשוטו משמע כי הוא פירוש על חטאה גדולה, ועוד למה פרט חטא זה יותר מן חטא ג"ע וש"ד שעברו כמו שפירש"י בפסוק ויקומו לצחק והנה כבר אמרנו שלא היה שם ג"ע וש"ד ממש. והראיה על זה, כי מה שפירש שהרגו את חור לא יתכן, כי הרגוהו קודם עשיית העגל ופסוק ויקומו לצחק נאמר אחר עשייתו, אלא לפי שכל הדברות היו ה' מול ה' אנכי כנגדו לא תרצח, לא יהיה לך כנגדו לא תנאף, וכשעברו על אנכי ולא יהיה לך דומה כאילו עברו גם על לא תרצח ולא תנאף כי מאן דעביד הא נפיל בהא, וכבר מצינו שש"ד וג"ע שניהם נקראו חטאה גדולה כי בש"ד נאמר גדול עוני מנשוא. ובג"ע נאמר (שם לט ט) ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת. וא"כ כשאמר משה אנא חטא העם הזה חטאה גדולה רמז לב' עבירות אלו ג"ע וש"ד ואח"כ התודה גם על עון העגל ואמר ויעשו להם אלהי זהב ולא רצה לכוללו בכלל ג"ע וש"ד להורות דווקא ב' אלו גדולים אבל חטא העגל אינו גדול כל כך שהרי יש להם התנצלות כי אתה גרמת להם בעבור רוב זהב שהשפעת להם, מה שאין כן בב' אלו כי אין להם שייכות אל התנצלות זה וכל עיקר כוונת משה היתה להקטין עון העגל אשר בעבורו אמר ה' לכלותם, אבל בעבור ג"ע וש"ד את"ל שמתי מספר עברו עליהם מ"מ אין כולם ראוין לכליה בעבורם וכל שכן לפי מה שכתבנו שלא היה שם ג"ע וש"ד ממש כמובן מלשון לצחק ולא אמר ויקומו ויצחקו אלא שעשו עון המביא לידי צחוק. ואמר ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך. לפי שאמר אולי אכפרה בעד חטאתכם, היה לו לומר אולי יכפר ה' בעד חטאתכם כי משה אין בידו לכפר, ועל חטאתם מבעי ל"ל מה בעד, אלא לפי שמשה מסר נפשו על ישראל ואמר אכפרה הנני כפרה בעדכם כי ראשיהם קרבן אשם של העם, ע"כ אמר אם תשא חטאתם ואם אין, בין תשא בין לא תשא מחני נא כ"א תשא חטאתם ותקח אותי כפרה בעדם א"כ מחני ואם לא תשא אזי ג"כ מחני כי איככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי וכפי פשוטו נ"ל שעיקר הכוונה במלת ועתה כמו שמצינו במרגלים כתיב ג"כ ועתה יגדל נא כח ה', כי אמר הקב"ה למשה לכלותם ולעשות אותו לגוי גדול ומשה אמר פן יאמרו מבלתי יכולת ה' וגו', ואע"פ שכשיהיה זרעו של משה לגוי גדול ויבאו אל הארץ לא יוכלו האומות לומר מבלתי יכולת, מ"מ ביני וביני יתחלל השם ואני חפץ ועתה יגדל נא כח ה' גם בדורות הללו. כך בקש משה כאן ועתה אם תשא חטאתם ומקרא מסורס הוא כמשפטו בהרבה מקומות כאילו אמר אם תשא חטאתם אז ועתה, תעשה זה עתה ותיכף ואל תדחני בלך ושוב וזרעם יבואו לארץ או זרעי כי סוף סוף ביני וביני יתחלל השם. ועוד נ"ל שלא בקש למחות העון לגמרי, אלא שלא יגבה חובו עתה בבת אחת לעשות בהם כליה עתה כרגע אבל לא היה חושש אם יגבה חובו מעט מעט בדור ודור ונעתר לו ה' ואמר ועתה לך נחה את העם וגו' וביום פקדי ופקדתי עליהם את חטאתם להפרע מהם מעט מעט כי זה חסד אלהים

אוֹר הַחַיִּים חטא העם וגו'. אולי שיכוין לומר על דרך אומרם ז"ל אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, וזה הוא חסרון הנפש, והוא אומרו חטא פירוש נחסר מהארת נפשו, ובזה עשו להם וגו', וזה הוא א' מטענות שבהם יזכה האדם ליום הדין, כי בעשותו החטא לא היה דעתו שלם, והגם שיענש על אשר גרם לעצמו החסרון במחשבות הכיעור אף על פי כן לא ידמה לאם יהיה נדון על מעשה הרע בדעתו השלימה: עוד ירצה על פי מה שקדם לנו כי בע"ז יענש האדם גם על המחשבה לבד, והוא אומרו כנגד המחשבה חטא העם הזה וכנגד המעשה אמר ויעשו להם וגו':

לב וְעַתָּה אִם־תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם־אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ׃

רַשִׁ״י ועתה אם תשא חטאתם. הֲרֵי טוֹב – אֵינִי אוֹמֵר לְךָ מְחֵנִי, וְאִם אַיִן מְחֵנִי; וְזֶה מִקְרָא קָצָר, וְכֵן הַרְבֵּה: מספרך. מִכָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ עָלַי שֶׁלֹּא הָיִיתִי כְדַאי לְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים:

אוּנְקְלוֹס וּכְעַן אִם שַׁבְקַת לְחוֹבֵיהוֹן וְאִם לָא מְחֵנִי כְעַן מִסִפְרָךְ דִי כְתַבְתָּא:

רַשְׁבַּ״ם מחני נא מספרך: ספר חיים אשר כתבת, כדכתיב כל הכתוב לחיים בירושלים, הרגני נא הרוג:

אִבְּן עֶזְרָא ועתה. כבר פירשתי בספר דניאל וספרין פתיחין. כי כל הגזרות על הכללים ועל הפרטים הם במערכות שמים. וככה הודו חכמים בני חיי ומזוני. רק השם יוסיף בעבור יראתו כאשר פירשתיו:

רַמְבַּ״ן ועתה אם תשא חטאתם לשון רש"י (רש"י על שמות ל״ב:ל״ב) אם תשא חטאתם הרי טוב ואיני אומר לך מחני, ואם אין מחני, וזה מקרא קצר, וכן הרבה. מספרך, מכל התורה כלה, שלא יאמרו עלי שאיני כדאי לבקש עליהם רחמים. וא"כ מה תשובה השיבו הקב"ה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, ואין אחר למחות מספרו ואולי יאמר אין אני מוחה אלא מי שחטא לי ואתה לא חטאת לי, וזה איננו נכון: ור"א אמר (אבן עזרא על שמות ל״ב:ל״ב) כי מספרך אשר כתבת, כמו דינא יתיב וספרין פתיחו (דניאל ז י) והספרים לדעתו הם מערכות השמים שגזרות השפלים תלויין בהם, ואמר מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, לומר לא אמחה אותך רק אמחה מן העם החטאים אשר חטאו לי במחשבתם ולא נהרגו, והוא מה שאמר (שמות ל״ב:ל״ה) ויגוף ה' את העם: ואיננו נכון בעיני, כי מלבד הנהרגים בחרב בני לוי והמתים במגפה היו רוב הקהל חוטאים לו כאשר כתבתי (רמב"ן על שמות ל״ב:ז׳): ולפי דעתי, כי משה אמר ועתה אם תשא חטאתם, ברחמיך, ואם אין מחני נא תחתם מספר החיים ואסבול אני ענשם, כענין שאמר הכתוב (ישעיה נג ה) והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו, והקב"ה השיבו, החוטא אמחה מספרי, ולא אותך שלא חטאת:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי מחני נא מספרך. ע"ד הפשט הוא ספר התורה ורצה לומר שלא יהיה נזכר בתורה ושלא תנתן על ידו. וע"ד המדרש מספרך קללת חכם אפילו על תנאי היא באה, מנא לן ממשה שאמר מחני, ואע"פ שנתכפר להם עון העגל נמחה שמו מפרשת ואתה תצוה שלא נזכר שם שמו של משה כלל. וע"ד השכל מספרך קרא מערכת הכוכבים ספרו של הקב"ה שכשם שהספר הוא חקיקה וציור אותיות בעניני החכמות, כן במערכת הכוכבים חקיקה וציורי כחות בעניני האדם ובמספר ימי חייהם בעוה"ז הנזכרים והחקוקים שם כדבר החקוק והנכתב בספר, וכן אמר דוד (תהלים קלט) גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו. והנה כח האדם אשר למעלה הוא יסוד העמדתו וקיומו מלמטה ומחות הכח ובטולו הוא מיתתו, ולכך בקש משה בתחנה מאתו יתברך שאם לא ישא לפשעם שימחה כחו ממערכת הכוכבים כלומר שיהרגהו כי לא יוכל לראות ברעתם, והוא שכתוב במקום אחר (במדבר יא) הרגני נא הרג אם מצאתי חן בעיניך, והוא לשון הצדיקים המצטערים הדואגים על חייהם, וכן אמר אליהו (מלכים א יט) קח נפשי כי לא טוב אנכי מאבותי, וכן יונה בן אמתי אמר (יונה ד) קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי. ומה שהוסיף אשר כתבת הכוונה אשר חדשת כי המחודש יעיד על המחדש כשם שהכתיבה תעיד על כותב, וכוון משה לאמר בזה כי כיון שהוא יתברך חדש הכחות ההם בידו לבטלם והשיב לו הקב"ה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, לגודל קצפו עליהם הזכירם בדרך סתם ולא רצה להזכירם בשמם ואמר למשה אתה אינך ראוי לעונש זה כי אתה לא חטאת בזה כלל, אבל מי אשר חטא לי הוא הראוי שאמחנו מספרי כלומר שאבטל כחם מן המערכה ומזה יתבטלו מן העולם, וכענין שהזכיר למעלה ויחר אפי בהם ואכלם. וע"ד הקבלה מספרך מן הספירות, והוא כאלו אמר משש קצוות של מעלה שהם ששה ספירות כי הם ראשית כל מפעל והם נקראים מלאכת שמים וארץ, וזה סוד הכתוב (תהלים סט) ימחו מספר חיים מלשון ספירות ג"כ וכאלו אמר מצרור החיים. ומכאן יש לך להבין מאמר חכמי האמת, שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, אחד של צדיקים גמורים, ואחד של רשעים גמורים, ואחד של בינוניים. והכוונה כי שלשה ספרים שהם חסד דין ורחמים, צדיקים גמורים סבתם החסד, ורשעים גמורים סבתם הדין, בינונים סבתם הרחמים שהוא מכריע בינתים, והמלך שאנו מזכירין בראש השנה פועל בשלשתן.

סְפוֹרְנוֹ אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך. הן תרצה לשאת חטאתם והן שלא תרצה לשאת, מחה את הזכיות שלי מספרך ושים לחשבונם, כדי שיזכו לסליחה:

אוֹר הַחַיִּים ועתה וגו'. יתבאר על דרך אומרם (ב"ר פכ"א) אין ועתה אלא תשובה, והוא מה שטען משה לפני ה' כי עשו ישראל תשובה על הדבר הרע: אם תשא חטאתם. פירוש, מוטב, וצריך לדעת למה לא השלים דבריו, ואולי ששיעור דבריו הם על זה הדרך, ועתה פירוש הנה ישראל חזרו בתשובה, וזה כנגד מה שמהם אבל כנגד מה שממנו יתברך אין ידוע אם ה' יקבל תשובתם על חטא הגדול אם לא, לזה גמר אומר אם תשא חטאתם כי התשובה צריכה שב ומקבל: ואם אין מחני וגו'. פירוש לצד שבאמצעות כל מה שעבר בין ישראל ובין ה' ב"ה יזכה הסרסור הנאמן בזכות המגיע לו בכל מצוה, ובפרט במתן תורה כמה זכות יעלה למשה ביגיעתו עם ישראל והכל כתוב בספר זכרון לפניו, ומעתה אם לא ישא לחטאתם צריך למחות מספר כל זכיותיו של משה שנכתבו באמצעות זכותם של ישראל, והשיבו ה' כי אין דבריו אמת בזה, כי דוקא החוטא עצמו הוא אשר ימחנו ה' מספרו אחר שנכתב בספר, אבל מי שזכה באמצעותו לא יפקע זכותו אשר זכה בו לצד שחזר בו הלה והרשיע. עוד ירצה ע"פ דבריהם ז"ל (זוהר ח"ג רע"ג א) שאמרו כי כל נשמות דור המדבר היו ענפי נשמת משה, ומעתה כשלא ישא חטאתם הנה החסרון נוגע למשה, לזה אמר מחני וגו', והשיב ה' כי לא ירעו הענפים אלא לעצמן ולא לבחינת שורש הנשמה, והוא אומרו מי אשר חטא לי דוקא הוא שאמחנו מספרי, אבל בחינת נשמת משה לא. עוד ירצה כי אם לא ישא חטאתם הנה גם הוא חטא הרבה פעמים לפניו כמו שמצינו לו שאמר (לעיל ה' כ"ב) למה הרעותה וכיוצא בזה, ואם כן גם חטאו לא ישא וצריך למחות וגו' ח"ו, והשיב הבורא מי אשר חטא לי פירוש כי ישתנה חטאו מחטא ע"ז שכפרו באלהי ישראל וחסרו האלהות כפי מה שנצטוו כי מעשה האמצעי יהיה בערך ישראל בגדר עקירת הכל, והוא מה שדקדק לומר חטא לי מה שאין כן שאר חטאים שימחול על ידי תשובה בלא עונש, והנה כל התווכחות משה עם ה' אינה אלא למחול מיד ויהיו נכתבים בספר צדיקים אבל לא לענין שיש להם תקוה אחר תוכחות על עון כי זה פשיטא שיתכפר, והוא מה שדקדק לומר מספרך אשר כתבת פירוש כי ג' ספרים כתובים למעלה אחד של צדיקים וכו', ואחד של רשעים, וא' של בינונים, והם הנפתחים בראש השנה, ספר שהוא של צדיקים הקדוש ברוך הוא כותבו ומניחו לפניו, והוא מה שאמר מספרך פירוש אותו שכתבת אתה לא אותם שנכתבים על ידי הזולת, והוצרך לפרש אשר כתבת כי מכינוי מספרך אינו מובן שחוזר על ספר הצדיקים כי הכל הוא של הקדוש ברוך הוא שהוא אדון הכל, ובמסכת ר"ה דרשו הכתוב על זה הדרך מספרך זה ספרן של צדיקים אשר כתבת זה ספרן של בינונים ע"כ, ולדבריהם ז"ל יתבאר על פי אומרם ז"ל לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב, וכן אמרו במקום אחר שאין להעריך אדם עצמו אלא בבינוני, ומעתה יתבארו דברי משה על זה הדרך כי משה היה מעריך עצמו בבינוני כמשפט כל איש ישראל, ולזה אמר כי אם לא ישא לפשע ישראל הנה נגרע מערך זכיותיו ולא מבעיא מערך צדיק אלא אפילו מבינוני כאומרו אשר כתבת: או ירצה כי באמצעות ישראל אם יצדיקו יעמוד חי במדרגת צדיק כי רבים זכיותיו ואם לא ישא לפשעם לא מלבד שלא ירויח תוספת זכיות להכריע זכיותיו כדי שיקרא צדיק, אלא אדרבה יחשב לו זכות הראשון לגריעות כשיענשו כי טוב היה אם לא היה מה שקדם מהטוב והבן: עוד יכוין רועה נאמן לומר כנגד מה שקדם אליו במאמר ה' ואעשה אותך לגוי גדול, ואמר לפניו שאם לא ירצה ה' לישא חטאתם בוחר הוא שימחהו מספרו אשר כתב פירוש כי בעת אשר אמר אליו ואעשה אותך לגוי גדול הלא היא כתובה בספר הישר מאת שיצאת מפי אל עליון ובהכרח להתקיים שאפילו בקללה אמרו ז"ל קללת חכם אפילו על תנאי ומכל שכן דבר טוב שיצא מפי עליון הרי הוא כתוב לעד ולאות, ולזה מתפלל שאם לא ימחול לישראל שימחהו וממילא אין מקום לקיים שבועת האבות, והשיב ה' כי לא תקום ולא תהיה שימחה אלא וגו' אבל מה שדבר טוב על משה יקום לעולם, וכן היה דכתיב ובני רחביה רבו למעלה ואמרו ז"ל למעלה מס' ריבוא:

לג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא־לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה מָן דִי חַב קֳדָמַי אֶמְחִנֵהּ מִסִפְרִי:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר וגו'. אמר הגאון זהו וינחם ה'. כי אמר להשמיד הכל. והטעם הנה לא אמחה מספרי רק אשר חטא לי במחשבתו. על דרך למען תפוש את בית ישראל בלבם. ולא נהרגו כי לא עבדו וזהו ויגוף ה' את העם בעבור שנעשה העגל. ובא ספק לאנשים בסתר:

סְפוֹרְנוֹ מי אשר חטא לי אמחנו מספרי. מי הוא שחטא לי שאמחה מספרי את זכיותיו כדי שיזכה לסליחת עון כנגדם זה לא היה לעולם, כי הדין לפני הוא הפך זה, כי אמנם ישא כל אחד עונש עונו ויקבל שכר זכיותיו שאין מצוה מכבה עבירה, כל שכן שלא אשים זכיותיך לחשבונם:

לד וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת־הָעָם אֶל אֲשֶׁר־דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם׃

רַשִׁ״י אל אשר דברתי לך. יֵשׁ כָּאן לָךְ אֵצֶל דִּבּוּר בִּמְקוֹם אֵלֶיךָ, וְכֵן לְדַבֶּר לוֹ עַל אֲדֹנִיָּהוּ (מלכים א ב׳:י״ט): הנה מלאכי. וְלֹא אֲנִי: וביום פקדי וגו'. עַתָּה שָׁמַעְתִּי אֵלֶיךָ מִלְּכַלּוֹתָם יַחַד, וְתָמִיד תָּמִיד כְּשֶׁאֶפְקֹד עֲלֵיהֶם עֲוֹנוֹתֵיהֶם וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם מְעַט מִן הֶעָוֹן הַזֶּה עִם שְׁאָר הָעֲוֹנוֹת; וְאֵין פֻּרְעָנוּת בָּאָה עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין בָּהּ קְצָת מִפִּרְעוֹן עֲוֹן הָעֵגֶל (סנהדרין ק"ב):

אוּנְקְלוֹס וּכְעַן אִיזֵל דַבַּר יָת עַמָא לַאֲתַר דִי מַלֵלִית לָךְ הָא מַלְאָכִי יְהַךְ קֳדָמָךְ וּבְיוֹם אַסַעֲרוּתִי וְאַסְעַר עֲלֵיהוֹן חוֹבֵיהוֹן:

רַשְׁבַּ״ם נחה: לארץ ישראל: וביום פקדי: כלומר לפרקים לכשארצה, ולא הכל ביחד:

אִבְּן עֶזְרָא ועתה. אל אשר דברתי לך. אל מקום הכנעני. וזה כדרך כעס כי בעבורך נשאתי חטאתם ואתה שאהבת אותם כל כך לך נחה אותם: וביום. תחלת כל שנה יום הפקידה:

רַמְבַּ״ן ועתה לך נחה את העם כי אחרי שנחמתי מלכלותם נחם אתה אל אשר דברתי לך, אל מקום הכנעני והאמורי וגו', אבל לא רצה להזכיר כן שזה דרך כעס, כאומר מה שדברתי לך אעשה לכבודך, אבל לא אשא חטאתם, כי ביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, אפקוד אותו עליהם אחרי בואם אל הארץ, וזה רמז לעת שיגלו ממנה, או למה שאמרו רבותינו (סנהדרין קב) שאין לך פורענות שאין בה אוקיא מעון העגל:

סְפוֹרְנוֹ אל אשר דברתי לך. באמרו אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה וגו': וביום פקדי. שיוסיפו לחטוא כמו במרגלים: ופקדתי עליהם חטאתם. זה החטא, ולא אוסיף עוד עבור לו, כענין ואם רעה תמצא בו ומת וכן הורה באמרו שם עד אנה ינאצוני העם הזה כי מאחר ששנו באולתם הם מוחזקים להוסיף לאשמה בה, כאמרם ז"ל (יומא פרק יום הכפורים) כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו, כלומר נעשית עליו כהיתר:

לה וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת־הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת־הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן׃

רַשִׁ״י ויגף ה' את העם. מִיתָה בִידֵי שָׁמַיִם לְעֵדִים בְּלֹא הַתְרָאָה:

אוּנְקְלוֹס וּמְחָא יְיָ יָת עַמָא עַל דִי אִשְׁתַּעְבָּדוּ לְעֶגְלָא דִי עֲבַד אַהֲרֹן:

אִבְּן עֶזְרָא ויגוף. אולי לא היתה המגפה בשנה הראשונה. רק ספר הכתוב מה שהיה אחרי נסעם מהר סיני:

רַמְבַּ״ן ויגוף ה' את העם לא ספר הכתוב כמה היו המתים במגפה, כאשר ספר הנהרגים ביד בני לוי, וכאשר פירש במגפה של דבר קרח (במדבר יז יד), ושל בעל פעור (שם כה ט). אולי לא מתו במגפה אחת, אבל נגפם ה' למות בלא עתם, כענין שכתוב כי אם ה' יגפנו או יומו יבא (שמואל א כ״ו:י׳). ואולי לא חשש למנותם, כי כן לא מנה המתים בתבערה (במדבר יא א) ובקברות התאוה, שנאמר (שם יא לג) ויך ה' בעם מכה רבה מאד. אבל הנופלים על יד בני לוי פרט לכבודם, לומר שהרגו רבים בעם ולא פחדו מהם כי על ה' בטחו: ואמר על אשר עשו את העגל: שלא היו מן המשתחוים לו והזובחים לו, אבל היו מן העושים אותו, כלומר מן הנקהלים על אהרן והמביאים לו הזהב ובעבור שאמר שנענשו על מעשה העגל, לא על עבודתו, והם לא עשאוהו, פירש אשר עשה להם אהרן במצותם. ואונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות ל״ב:ל״ה) תרגם על דאשתעבדו לעגלא דעבד אהרן, ירצה לומר כי המגפפים והמנשקים וחפצים בו הם שהיו במגפה, ואונקלוס לא יתן בתרגומו מעשה אחד לשנים. וכן כל אשר עושים שם הוא היה עושה (בראשית לט כב) תרגם וכל דעבדין תמן על מימריה הוה מתעבד: והמגפה הזאת היתה אחרי שהרג משה העובדים והתפלל עליהם, ואמר ואם אין מחני נא, כי בעבור שהיה מוסר נפשו עליהם רחם עליהם הקב"ה, ואמר לו להעלותם אל הארץ ושישלח עמהם מלאך, ורצה לנכות להם מן העון הגדול כדי שיהיו ראוים לזה, ושלח המגפה הזאת בהם, או שגזר עליהם כן והחל הנגף: ואחרי זה חזר ואמר לו (שמות ל״ב:א׳) עלה מזה אתה והעם, לומר כי המגפה לא תמחה חטאתם לשכני בתוכם, והזכיר אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב, ואמר (שמות ל״ב:ב׳) וגרשתי את הכנעני וגו', כי בעבור המגפה שהביא או גזר עליהם נמחה קצת חטאתם, ונתרצה להם מעט להזכיר זכות אבותם ושיקיים להם השבועה להביאם אל ארץ טובה ארץ זבת חלב ודבש, ורמז לו שלא תשחת הארץ ולא תחנף תחת יושביה מפני חטאתם, ושיגרש כל ששה העממים שהובטחו מתחלה עליהם: ואמר דרך רצוי (שמות ל״ב:ג׳) כי לא אעלה בקרבך, לטובתך, פן אכלך בדרך, בקשי ערפך והנה בכאן לישראל שתי פורעניות, האחת שלא ישרה שכינתו בתוכם, והשנית שישלח מלאך לפני משה עד שיגרש את האומות, אבל אחר שירשו את הארץ לא הבטיחם אפילו במלאך לעזור להם, כי לכך הזכיר "בדרך". ועל כל זה אמר (שמות ל״ב:ד׳) וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו, כאבלים: והנה השם רחמן מלא רחמים, וכאשר ראה שהתאבלו חזר ואמר בדרך רחמים אמור לבני ישראל (שמות ל״ב:ה׳), כי עד עתה הזכיר "עמך" (שמות ל״ב:ז׳) ו"העם" (שמות ל״ב:א׳), ועתה יזכירם בשמם החביב, וצוה לאמר להם כי לטובתם לא אעלה בקרבם שלא אכלה אותם כרגע, אבל הטיבו אשר עשו להנחם ולהתאבל על חטאתם, וכן יעשו תמיד, ואדעה מה אעשה להם, כלומר אפקוד חטאתם לדעתי, כפי התאבלם והנחמם על עונם, כי אני בוחן לב וחוקר כליות ועל דרך האמת יהיה ואדעה מה אעשה לך כי בדעת הרחמים יעשה בהם, כמו ואם לא אדעה (בראשית יח כא). וכבר פרשתיו (שם כ ד"ה זעקת):

סְפוֹרְנוֹ על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן. בהסכמתם הוציא לפועל מי שעשה לעגל מסכה, אותו הדבר אשר עשה בו מעשה אהרן, בציירו ובהשליכו באש, כמו שהעיד באמרו ויצא העגל הזה:

אוֹר הַחַיִּים אשר עשה אהרן. צריך לדעת לאיזה ענין אמר זה, ואולי שהקפיד ה' על שגרמו לאהרן קדוש ה' לחטוא כי חטא אדם גדול לו יהיה כחוט השערה יקפיד ה' עליו למאוד. או ירצה להוציא הלעז מעל אהרן כי ישראל הם שעשו העגל אשר עשה אהרן כי מעשה אהרן עליהם יחשב, או לצד שאנסוהו או לצד שהם עשו עיקר המעשה שהוא הכישוף שבו יצא מדבר:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.