Exodus 33 — שְׁמוֹת לג

פָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה׃

רַשִׁ״י לך עלה מזה. אֶֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גְּבוֹהָה מִכָּל הָאֲרָצוֹת, לְכָךְ נֶאֱמַר עֲלֵה; דָּ"אַ, כְּלַפֵּי שֶׁאָמַר לוֹ בִּשְׁעַת הַכַּעַס "לֶךְ רֵד" אָמַר לוֹ בִּשְׁעַת רָצוֹן "לֵךְ עֲלֵה" (תנחומא): אתה והעם. כָּאן לֹא נֶאֱמַר וְעַמְּךָ:

אוּנְקְלוֹס וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה אִיזֵל סַק מִכָּא אַתְּ וְעַמָא דְאַסֶקְתָּא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְאַרְעָא דִי קַיֵמִית לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לְמֵימַר לִבְנָיךְ אֶתְּנִנַהּ:

אִבְּן עֶזְרָא וידבר לך עלה מזה. כי ההולך לפאת שמאל עולה הוא. על כן ירד אברם מצרימה. כי הוא בדרום. וכל זה אעשה בעבור שבועתי לאברהם ליצחק וליעקב:

אוֹר הַחַיִּים לך עלה מזה. הזכיר לשון עליה, אולי שירמוז למה שאמרו ז"ל שהעדי שהתנצלו ישראל נטל משה, והוא העליה שרמז לו באומרו עלה מזה פירוש מזה שעבר, ולזה דקדק לומר גם כן תיבת אתה שלא היה צריך לומר כיון שעמו היה מדבר אלא לומר אתה תעלה ולא זולתך שאדרבה ירידה היתה להם, ואומרו והעם פירוש ילך עמך: לאמר. טעם אומרו לאמר, כי לשון זה האמור בדברי ה' לא היה שוה לכולם יש מהם שאמר לו בלשון זה ויש מהאבות שאמר לו בלשון אחר כמבואר מן הכתובים, לזה אמר לאמר פירוש שכוונת האמירה לכולם הוא לזרעך וגו':

ב וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת־הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי׃

רַשִׁ״י וגרשתי את הכנעני וגו'. ו' אֻמּוֹת הֵם וְהַגִּרְגָּשִׁי עָמַד וּפָנָה מִפְּנֵיהֶם מֵאֵלָיו (תלמוד ירושלמי שביעית ו'):

אוּנְקְלוֹס וְאֶשְׁלַח קֳדָמָךְ מַלְאָכָא וְאֵתָרֵךְ יָת כְּנַעֲנָאֵי אֱמוֹרָאֵי וְחִתָּאֵי וּפְרִזָאֵי חִוָאֵי וִיבוּסָאֵי:

אִבְּן עֶזְרָא ושלחתי לפניך מלאך. לעזרך. ולא אמר המלאך הנודע כי השם בקרבו:

סְפוֹרְנוֹ ושלחתי לפניך מלאך. שר צבא ה' שנראה ליהושע:

אוֹר הַחַיִּים ושלחתי לפניך מלאך. מכאן מוכח כי עד עתה הנה דעת קדוש מסכמת לכניסת משה לארץ ולהנחילה לישראל, והגם שאמר (לעיל ו' א') עתה תראה, שהרי הוא אומר עלה וגו' ושלחתי לפניך מלאך לגרש הז' אומות, ואולי כי בשביל שנתן נפשו על ישראל במעשה העגל נתבטל גזירת עתה תראה וגו':

ג אֶל־אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף אַתָּה פֶּן־אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ׃

רַשִׁ״י אל ארץ זבת חלב ודבש. אֲנִי אוֹמֵר לְךָ לְהַעֲלוֹתָם: כי לא אעלה בקרבך. לְכָךְ אֲנִי אוֹמֵר לְךָ וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ: כי עם קשה ערף אתה. וּכְשֶׁשְּׁכִינָתִי בְקִרְבְּכֶם וְאַתֶּם מַמְרִים בִּי, מַרְבֶּה אֲנִי עֲלֵיכֶם זַעַם: אכלך. לְשׁוֹן כִּלָּיוֹן:

אוּנְקְלוֹס לְאַרְעָא עַבְדָא חֲלָב וּדְבָשׁ אֲרֵי לָא אֲסַלֵק שְׁכִנְתִּי מִבֵּינָךְ אֲרֵי עַם קְשֵׁי קְדַל אַתְּ דִילְמָא אֲשֵׁצִינָךְ בְּאָרְחָא:

רַשְׁבַּ״ם פן אכלך: כמו אֹכַלְךָ, אוכל אותך, כי הק' אש אוכלה הוא:

אִבְּן עֶזְרָא כי לא אעלה בקרבך. לא יעשו משכן כי לא אשכון תוך בני ישראל: וטעם פן אכלך בדרך. אם יעשו פעם אחרת כמעשה הזה מיד אכלם. ובא פתח קטן תחת גדול ולא נדגש הלמ"ד כי המשפט להיותו כן. כמו אחוך שמע לי:

סְפוֹרְנוֹ אל ארץ זבת חלב ודבש. עלה מזה שהוא מקום חורב, וצריכים אתם להתפרנס בו על ידי נס שאינכם ראוים לו, ולך אל ארץ זבת חלב ודבש שיוכלו להתפרנס שם שלא על ידי נס: כי לא אעלה בקרבך. לפיכך אני אומר עלה מזה אתה והעם, ולא תמתינו לחנות ולנסוע על פי ה', כי לא אעלה בקרבך: פן אכלך בדרך. כי בהיותי שוכן בתוככם יהיה עונש עונותיכם יותר גדול:

אוֹר הַחַיִּים פן אכלך וגו'. שאינו דומה המכעיס את רבו בפניו לשלא בפניו, ואומרו בדרך כאן רמז שלא לכל הזמנים הוא אומר כן אלא לזמן היותם בדרך אבל בעיר עז לנו יעלה בקרבנו. או ירצה ע"פ מאמר אנשי אמת כי המדבר היה מקום מושבו של ס"מ הרשע, ולזה היה כמה פעמים מתגבר והורג מהם לסיבה המזדמנת להם מהחטא ועיין בדברי הזוהר (ח"ב קנ"ז א) בפירוש פסוק המדבר הגדול והנורא, ולזה אמר פן אכלך בדרך פירוש באמצעות המזדמן בדרך והבן:

ד וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת־הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא־שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו׃

רַשִׁ״י הדבר הרע. שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה וּמְהַלֶּכֶת עִמָּם: איש עדיו. כְּתָרִים שֶׁנִּתְּנוּ לָהֶם בְּחוֹרֵב כְּשֶׁאָמְרוּ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שבת פ"ח):

אוּנְקְלוֹס וּשְׁמַע עַמָא יָת פִּתְגָמָא בִישָׁא הָדֵין וְאִתְאַבָּלוּ וְלָא שַׁוִיוּ גְבַר תִּקוּן זֵינֵהּ עֲלוֹהִי:

רַשְׁבַּ״ם עדיו: מיני תכשיטין, לפי שנהגו אבילות, כדכתיב ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו, שהרי אמר להן הק' הורד עדייך:

אִבְּן עֶזְרָא וישמע העם את הדבר הרע. ומהו. הוא הכתוב אחריו ויאמר ה' אל משה אמור אל בני ישראל וכמוהו ויאמר ה' אל משה במדין וכבר פירשתי הגם לחם יוכל תת. כי כמוהו ויצו שחקים ממעל וכבר צוה שחקים וככה זה. ואין צורך לתקון הגאונים שעשו ככה תמיד:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וישמע העם את הדבר הרע הזה. נראה לי כי ישראל קבלו עליהם מיני צער מדה כנגד מדה כי היו מתחלה עטרותיהם בראשיהם ושמחת עולם על ראשם, ועתה כאשר שמעו בהסתלקות שכינה נסתלקה השמחה, ולכך ויתאבלו. ומה שאמר ולא שתו, כי כיון שהופשטו מכבוד השכינה שהיה מחופף עליהם הפשיטו את עצמם מן העדי שלהם שכן מצינו הכתוב שהמשיל סלוק השכינה להפשטת הבגד, הוא שאמר הושע (הושע ב) פן אפשיטנה ערומה והצגתיה כיום הולדה, יאמר פן אפשיט מישראל כבוד שכינתי שהיו מתלבשים בה וישארו ערומים ממנה כמו שהיו עד שלא נתנה תורה הוא כיום הולדה, וכן תרגם יונתן דלמא אסלק שכינתי מינה ואעדי יקרה ואשוינא רטישא כיומא קדמאה עד לא אתקרבת לפולחני.

כְּלִי יָקָר ולא שתו איש עדיו עליו. יש מקשים אחר שמעצמם לא שתו עדים עליהם מהו זה שחזר ואמר ועתה הורד עדיך מעליך ונ"ל שהיו כאן ב' מיני עדי, האחד הוא, סתם עדי חח ונזם וחלי שהיו מתקשטים בהם. הב' הוא, אותן הכתרים שנתנו להם בחורב על אמרם נעשה ונשמע. ובפעם ראשון כששמעו הדבר הזה שאמר הקב"ה כי לא אעלה בקרבך והרי הם כמנודים לשמים ע"כ ויתאבלו ולא שתו איש עדיו, מדקאמר איש עדיו ולא אמר בני ישראל כמ"ש אח"כ ויתנצלו בני ישראל עדים ש"מ שמדבר בעדי המיוחד לכל איש ואיש לפי עשרו העשיר ירבה והדל ימעיט, וקבלו עליהם תשובה בעבור החטא הנמשך מן העדי כמ"ש ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו'. אבל אותן ב' כתרים שקבלו בחורב לא פרקו כי היה נראה להם כפריקת עול התורה כאילו אמרו אין לנו חלק בתורה ובכתרה, על כן נאמר להם שנית ועתה הורד עדיך מעליך אפילו אותן ב' כתרים ועל זה נאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. אותו עדי הניתן להם בהר חורב ואמר כאן בני ישראל ולא אמר איש עדיו לפי שכל ישראל היו שוים בו כעשיר כהלך. ומהרי"א פירש, שהאדם יש לו הרבה מיני עדי והיו קצתם עליהם וקצתם לא היו עליהם ומתחילה לא שתו עליהם עדים שלא היו עדיין עליהם, אבל אותן שהיו עליהם כבר לא הורידו לכך נאמר ועתה הורד עדיך אפילו זהו שכבר עליך וגם לפירושינו מיושב למה הזכיר לשון הורדה בפעם ב' ולא בראשון לפי שהעדי של הר חורב היה תמיד עליהם משא"כ בסתם עדי.

ה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה־לָּךְ׃

רַשִׁ״י רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך. אִם אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְאַתֶּם מַמְרִים בִּי בְּקַשְׁיוּת עָרְפְּכֶם אֶזְעֹם עֲלֵיכֶם רֶגַע אֶחָד – שֶׁהוּא שִׁעוּר זַעְמוֹ, שֶׁנֶּ' חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם (ישעיהו כ"ו) – וַאֲכַלֶּה אֶתְכֶם, לְפִיכָךְ טוֹב לָכֶם שֶׁאֶשְׁלַח מַלְאָךְ: ועתה. פֻּרְעָנוּת זוֹ תִּלְקוּ מִיָּד – שֶׁתּוֹרִידוּ עֶדְיְכֶם מֵעֲלֵיכֶם: ואדעה מה אעשה לך. בִּפְקֻדַּת שְׁאָר הֶעָוֹן אֲנִי יוֹדֵעַ מַה שֶּׁבְּלִבִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֵימַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אַתּוּן עַם קְשֵׁי קְדַל שָׁעָה חֲדָא אֲסַלֵק שְׁכִנְתִּי מִבֵּינָךְ וְאֵשֵׁיצִינָךְ וּכְעַן אַעְדִי תִּקוּן זֵינָךְ מִנָךְ וּגְלֵי קֳדָמַי מָה אַעְבֵּד לָךְ:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ועתה הורד עדיך מעליך. הם המלבושים שלהם שנזרק עליהם דם הברית, והוא דם הקרבנות שהקריבו הבכורות בסיני ונקראו עדי לישראל ותפארת וכבוד גדול בהיות בהם הדם ההוא אות וסימן על קבלת בריתו של הקב"ה. וכבר הזכרתי זה בסדר ואלה המשפטים, והוא דעת רבינו חננאל ז"ל וכיון שכפרו עתה במעשה העגל בברית ההוא צוה עליהם שיפשיטום, וזהו ויתנצלו בני ישראל את עדים, יגיד כי עשו כדבר הש"י והפשיטו בגדיהם. ומה שהזכיר למעלה ולא שתו איש עדיו עליו כאלו אמר כל עדיו לומר כי מעצמם נמנעו שלא שתו כל אחד ואחד עליו כל עדיו אלא מקצת עדיו, אבל עתה כשנצטוו מפי הש"י הורד עדיך סלקו כל העדי לגמרי והפשיטוהו מהם. ולפי מה שדרשו ז"ל שהעדי הזה שם המפורש היה, באור הכתובים ולא שתו איש עדיו, בגדיהם ממש, הורד עדיך, הוא עדי שם המפורש, ולכך לא נאמר הפשט עדיך אלא לשון הורד ולשון מעליך כי ירדו מאותה עליה ונסתלקה אותה המעלה מעליהם, וכן דרשו רז"ל זינאות חגר להם והוא כלי זיין של שם המפורש שהיה בידם מהר חורב, וכמו שדרשו (שמות לב) חרות על הלחות חירות ממלאך המות כי היו בידיהם שמותיו של הקב"ה ולא היו ראויין שתשלוט עליהם מיתה, ולזה רמז אונקלוס שתרגם תיקון זיניהון וזהו לשון ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב אותו עדי שהיה בידם מהר חורב, ולכך תרגם אונקלוס הורד אעדי לשון הסרת כח וכן ויתנצלו ואעדיאו, והכוונה לומר כי אותן מעלות ומאורות שהיו להם כל אחד ואחד כמלאכי השרת מהר חורב נסתלקו ואבדו מהם ומשה לקחם, וזהו שהסמיך לו ומשה יקח את האהל מלשון (איוב כט) בהלו נרו, וכן (במדבר כד) מה טובו אהליך, וכאשר אבאר שם בעזרת הש"י. וכבר בארתי בסדר ואלה המשפטים מה טעם הזכירה התורה המעלה הגדולה בעדי הזה כשאבד מהם עתה ולא הזכירתו במתן תורה כשזכו בו.

סְפוֹרְנוֹ רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך. אתם מתאבלים על מה שאמרתי כי לא אעלה בקרבך והוא אמנם טוב לכם, שאם אעלה בקרבך אכלה אותך בהיותך עם קשה עורף בלתי פונה לשמוע קול מורים, עם היותך מוכן לשלמות בהכנה רוחנית קנויה במעמד הר סיני: ועתה הורד עדיך מעליך. אותה ההכנה הרוחנית הנתונה לך באותו המעמד הנכבד הורידה מעליך, כי האל יתברך אחר שנתן המתנה לא יקחנה מן המקבל בלתי רצון המקבל, כאמרם ז"ל (פרק סדר תעניות אלו) דגמירי דמיהב יהבי משקל לא שקלי: ואדעה מה אעשה לך. שלא תהיה ראוי אז לעונש כל כך גדול:

ו וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב׃

רַשִׁ״י את עדים מהר חורב. אֶת הָעֲדִי שֶׁהָיָה בְיָדָם מֵהַר חוֹרֵב:

אוּנְקְלוֹס וְאַעְדִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת תִּקוּן זֵינֵיהוֹן מִטוּרָא דְחוֹרֵב:

אִבְּן עֶזְרָא ויתנצלו בני ישראל את עדים. מן עדים. והם בגדי תפארת ותכשיטים כמו הנזמים והטבעות. על דרך ואעדך עדי. כי התאבלו על דבר העגל:

רַמְבַּ״ן וטעם ויתנצלו בני ישראל את עדים כי בשמעם זה התנצלו ויתפרקו מכל עדי יותר ממה שעשו תחלה. ואונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות ל״ג:ו׳) שתרגם בעדי, תקון זין, דעתו כדברי האומר בבראשית רבה (עיין שמו"ר מה ב) זינאות חגר להם, כלומר שחגר להם הקב"ה בשעת מתן תורה כלי זיין להנצל מכל פגע ומלאך המות, כמו שדרשו (שמו"ר לב א) חרות על הלוחות (שמות ל״ב:ט״ז), חירות ממלאך המות, והם שמותיו של הקב"ה. והנה ישראל קבלו עליהם את המיתה ברצון נפשם מפני עונש העגל, וזה ענין תשובה גדולה וחרטה בחטאם:

ז וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת־הָאֹהֶל וְנָטָה־לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן־הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל־מְבַקֵּשׁ יְהוָה יֵצֵא אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה׃

רַשִׁ״י ומשה. מֵאוֹתוֹ עָוֹן וָהָלְאָה, יקח את האהל. לְשׁוֹן הוֹוֶה הוּא – לוֹקֵחַ אָהֳלוֹ וְנוֹטֵהוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה; אָמַר מְנֻדֶּה לָרַב מְנֻדֶּה לַתַּלְמִיד (תנחומא): הרחק. אַלְפַּיִם אַמָּה, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּ' אַךְ רָחוֹק יִהְיֶה בֵּינֵיכֶם וּבֵנָיו כְּאַלְפַּיִם אַמָּה בַּמִּדָּה (יהושע ג'): וקרא לו. וְהָיָה קוֹרֵא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד, הוּא בֵּית וַעַד לִמְבַקְּשֵׁי תוֹרָה: כל מבקש ה'. מִכָּאן לִמְבַקֵּשׁ פְּנֵי זָקֵן כִּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה (תנחומא): יצא אל אהל מועד. כְּמוֹ יוֹצֵא. דָּ"אַ וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' – אֲפִלּוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כְּשֶׁהָיוּ שׁוֹאֲלִים מְקוֹם שְׁכִינָה, חַבְרֵיהֶם אוֹמְרִים לָהֶם הֲרֵי הוּא בְאָהֳלוֹ שֶׁל מֹשֶׁה:

אוּנְקְלוֹס וּמשֶׁה נְסִיב יָת מַשְׁכְּנָא וּפַרְסֵהּ לֵהּ מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא אַרְחֵיק מִן מַשְׁרִיתָא וְקָרֵי לֵהּ מַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא וִיהֵי כָּל דְתָבַע אוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ נְפַק לְמַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא דִי מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא:

רַשְׁבַּ״ם יקח: לקח: הרחיק: שניהג בהן כמנודים שלא חפץ הק' לדבר עם משה בתוך מחנה ישראל:

אִבְּן עֶזְרָא ומשה יקח. עתיד תחת עבר. על דרך יעשו עגל בחורב: האהל. אהל שלו. כמו ויבאו האהלה. והנה משה נבדל מישראל בעבור הכבוד שידבר עמו. וזה היה אחר שהוריד הלוחות השניים כתובים והחלו ישראל לעשות המשכן וקרא לאהלו אהל מועד כי השם נועד לו שם עד שנעשה המשכן ואין מוקדם ומאוחר בתורה. וי"א כי זה הוא אהל המשכן וספר הכתוב אנה היה המשכן לפני שיקימו הדגלים החמשים יום:

רַמְבַּ״ן ומשה יקח את האהל כתב רש"י (רש"י על שמות ל״ג:י״א) (רש"י על שמות ל״ג:י״א) הדבר הזה היה משה נוהג מיוה"כ עד שהוקם המשכן, לא יותר, שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, בי"ח שרף את העגל ודן החוטאים, בי"ט עלה ועשה שם ארבעים יום, בר"ח אלול נאמר לו (שמות ל״ד:ב׳) ועלית בבקר לקבל לוחות שניות ועשה שם ארבעים יום אחרים, בעשרה בתשרי נתרצה הקב"ה לישראל ומסר לו לוחות האחרונות וירד, התחיל לצוות על מלאכת המשכן ועשאוהו באחד בניסן, ומשהוקם המשכן לא נדבר עמו אלא משם. וכן דעת רבי אברהם שהיה כל זה אחר שהוריד את הלוחות השניות, ואין מוקדם ומאוחר בתורה: ואינו נכון בעיני, כי מה טעם להזכיר זה בכאן באמצע הפרשה, ודברי רבותינו בכל המדרשים שעשה משה זה בעבור חטא העגל, דרש משה, מנודה לרב מנודה לתלמיד, וכמו שהזכיר רש"י (רש"י על שמות ל״ג:ז׳) (שם) אני בכעס ואתה בכעס א"כ מי יקרבם ואם היה הוצאת האהל אחרי יוה"כ, הנה גם הקב"ה גם משה ברצון היו. אבל הנראה כי ביום רדתו בי"ז בתמוז שרף העגל ודן עובדיו, ויהי ממחרת אמר להם שיעלה אל ה' לכפר עליהם, ועלה אל ההר ששם הכבוד, וזהו וישב משה אל ה' (שמות ל״ב:ל״א), והתפלל תפלה קצרה אנא חטא העם הזה, והשם ענה אותו מי אשר חטא לי, ועתה לך נחה את העם, והחל בהם הנגף (שמות ל״ג:ל״ג-ל״ה), וצוה לו לך עלה מזה אתה והעם (שמות ל״ג:א׳-ג׳), והוא הגיד זה לישראל, ויתאבלו ויתנצלו את עדים (שמות ל״ג:ד׳-ו׳) אז ראה משה כי הדבר ארוך מאד ולא ידע מה יהא בסופו. ולקח האהל ונטה לו חוץ למחנה (שמות ל״ג:ז׳) שתהיה שכינה מדברת לו משם, כי איננה שורה בקרב העם, ואם יהיה האהל בקרב המחנה לא יהיה לו הדבור משם ואמר (שם) והיה כל מבקש ה', טעם, שיהי' כל מבקש ה' יוצא אליו והכתוב ישלים לספר (שמות ל״ג:ח׳-י״א) כל מה שהיה בעוד האהל שם עד שהוקם המשכן, והוא מיוה"כ עד אחד בניסן על דעת רבותינו (שבת פז:): וראיתי בפרקי רבי אליעזר (פרק מו) רבי יהושע בן קרחה אומר, ארבעים יום עשה משה בהר, קורא בדת מקרא ביום, ושונה בדת משנה בלילה ולאחר ארבעים יום לקח את הלוחות וירד אל המחנה. בי"ז בתמוז שבר את הלוחות והרג את חוטאי ישראל, ועשה ארבעים יום במחנה עד ששרף את העגל וכתתו כעפר הארץ והכרית עבודה זרה מישראל והתקין כל שבט במקומו. ובר"ח אלול אמר לו הקב"ה עלה אלי ההרה, והעבירו שופר במחנה שהרי משה עלה להר שלא יתעו עוד אחר ע"ז, והקב"ה נתעלה באותו שופר, שנאמר (תהלים מז ו) עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר. וכן התקינו חכמים שיהיו תוקעין בשופר בר"ח אלול בכל שנה ושנה. עד כאן דברי אגדה זו: ואם כן יהיה ומשה יקח את האהל וכל הפרשה (שמות ל״ג:ז׳-י״א) מי"ח בתמוז עד סוף ארבעים ומיוה"כ עד אחד בניסן: אבל לא יבא זה כהוגן ממה שאמר הכתוב (דברים ט יח יט) ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי וגו', וכתיב (שם ט כה) ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם ואי אפשר שיהיה כל זה בארבעים יום האחרונים אחר שנאמר לו (שמות ל״ד:א׳) פסל לך ועלה אלי ההרה, כי היו ברצון, וכבר ביטל להשמיד אתכם:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ומשה יקח את האהל. זה לשון הווה כי היה נוהג כן תמיד, ואמר הרחק מן המחנה כי היה מתרחק ממחנה ישראל לפי שהיו כמנודין לשמים בעון העגל והיה דורש מנודה לרב מנודה לתלמיד. והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה. למדך שלא היתה שכינה שורה מתוך המחנה. והיה הכתוב ראוי לומר כל מבקש משה, אלא מכאן שנקרא משה בשם המיוחד, וכן מצינו שנקרא יעקב בשם אל שנאמר (בראשית לג) ויקרא לו אלהי ישראל כאשר פירשתי שם, וכן מצינו בשם הצדיק שנקרא בשם המיוחד, הוא שכתוב (שם כה) ותלך לדרוש את ה' וכתיב (שם) ויאמר ה' לה, ודרשו רז"ל על ידי שם כי השם המיוחד לא דבר עמה כלל, וכן מצינו במלך המשיח שנקרא בשם המיוחד שנאמר (ירמיה כג) וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו, וכן ירושלים (יחזקאל מח) ושם העיר מיום ה' שמה אל תקרי שמה אלא שמה, וטעם הדבר בכלם כי הדבק בדבר נקרא על שם הדבר שידבק בו, ונקרא השליח בשם השולח, ומזה מצינו שהמלאכים נקראים בשם המיוחד במקומות מן הכתובים, וכענין שכתוב (בראשית יח) ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה שהוא מלאך ונקרא בשם המיוחד וכמו שבארתי שם, וכן (שם יט) וה' המטיר שהוא גבריאל לדעת רז"ל מאת ה' מאת הקב"ה. ובמדרש ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק וגו', הרחק זה כמטחוי קשת ושעורו מיל, כענין שכתוב (יהושע ג) אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה במדה. והיה כל מבקש ה', כל מבקש משה אין כתיב כאן אלא כל מבקש ה' מכאן אמרו כל המקבל פני זקן כאלו מקבל פני שכינה שנאמר והיה כל מבקש ה' אפי' המלאכים והשרפים מבקשים אותו אומרים אלו לאלו הרי הוא נתון באהלו של משה, חמה ולבנה מבקשים אותו אומרים הרי הוא נתון באהלו של משה.

סְפוֹרְנוֹ וקרא לו אהל מועד. להודיע ששם יועד אליו ה' יתברך ולא במחנה ישראל:

ח וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל־הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל־הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד־בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה׃

רַשִׁ״י והיה. לְשׁוֹן הוֹוֶה: כצאת. מֹשֶׁה מִן הַמַּחֲנֶה לָלֶכֶת אל האהל: יקומו כל העם. עוֹמְדִים מִפָּנָיו, וְאֵין יוֹשְׁבִין עַד שֶׁנִּתְכַּסָּה מֵהֶם: והביטו אחרי משה. לְשֶׁבַח – אַשְׁרֵי יְלוּד אִשָּׁה שֶׁכָּךְ מֻבְטָח שֶׁהַשְּׁכִינָה תִכָּנֵס אַחֲרָיו לְפֶתַח אָהֳלוֹ:

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה כַּד נְפַק משֶׁה לְמַשְׁכְּנָא קַיְמִין כָּל עַמָא וּמִתְעַתְּדִין גְבַר בִּתְרַע מַשְׁכְּנֵהּ וּמִסְתַּכְּלִין אֲחוֹרֵי משֶׁה עַד דְעָלֵל לְמַשְׁכְּנָא:

ט וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם־מֹשֶׁה׃

רַשִׁ״י ודבר עם משה. כְּמוֹ וּמְדַבֵּר עִם מֹשֶׁה; תַּרְגּוּמוֹ וּמִתְמַלֵּל עִם מֹשֶׁה שֶׁהוּא כְּבוֹד שְׁכִינָה, כְּמוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו (במדבר ז'), וְאֵינוֹ קוֹרֵא מְדַבֵּר אֵלָיו; כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא מִדַּבֵּר, פִּתְרוֹנוֹ הַקּוֹל מִדַּבֵּר בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, וְהַהֶדְיוֹט שׁוֹמֵעַ מֵאֵלָיו, וּכְשֶׁהוּא קוֹרֵא מְדַבֵּר מַשְׁמַע שֶׁהַמֶּלֶךְ מְדַבֵּר עִם הַהֶדְיוֹט:

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה כַּד עָלֵל משֶׁה לְמַשְׁכְּנָא נָחִית עַמוּדָא דַעֲנָנָא וְקָאִים בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא וּמִתְמַלֵל עִם משֶׁה:

אִבְּן עֶזְרָא והיה. גם זה היה אות שהיו רואים כל רגע שיבא ממחנה ישראל אל האהל מיד היה רואה עמוד הענן:

י וְרָאָה כָל־הָעָם אֶת־עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל־הָעָם וְהִשְׁתַּחֲוּוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ׃

רַשִׁ״י והשתחוו. לַשְּׁכִינָה:

אוּנְקְלוֹס וַחֲזָן כָּל עַמָא יָת עַמוּדָא דַעֲנָנָא קָאֵם בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא וְקַיְמִין כָּל עַמָא וְסָגְדִין גְבַר בִּתְרַע מַשְׁכְּנֵהּ:

אִבְּן עֶזְרָא וראה. וזה המעשה היה אחר פרשת ראה אתה אומר אלי. כי היא היתה בקרב הארבעים יום שהתנפל על דבר העגל. ואחר כן ירד ופסל את הלוחות אז עבר השם על פניו ויצא לידי מעשה מה שאמר לו וראית את אחורי:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי והשתחוו איש פתח אהלו. לא היו עומדים ומשתחוים מפני עמוד הענן אלא מפני הכבוד השוכן בתוכו, כענין ספר תורה שאין אנו עומדים מפניו ומשתחוים לו מפני המפה והתיק והתפוחים והקלפים אלא מפני התורה הכתובה בהם.

יא וְדִבֶּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה פָּנִים אֶל־פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל־הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל׃

רַשִׁ״י ודבר ה' אל משה פנים אל פנים. וּמִתְמַלֵּל עִם מֹשֶׁה: ושב אל המחנה. לְאַחַר שֶׁנִּדְבַּר עִמּוֹ הָיָה מֹשֶׁה שָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְלַמֵּד לַזְּקֵנִים מַה שֶּׁלָּמַד; וְהַדָּבָר הַזֶּה נָהַג מֹשֶׁה מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים עַד שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, וְלֹא יוֹתֵר, שֶׁהֲרֵי בְשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבְי"ח שָׂרַף אֶת הָעֵגֶל וְדָן אֶת הַחוֹטְאִים, וּבְי"ט עָלָה שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם וְגוֹ' (שמות ל"ב), וְעָשָׂה שָׁם אַרְבָּעִים יוֹם וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים, שֶׁנֶּ' וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' וְגוֹ' (דברים ט'), וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל נֶאֱמַר לוֹ וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי (שמות ל"ד), לְקַבֵּל לוּחוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת – וְעָשָׂה שָׁם מ' יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים וְגוֹ' – מָה הָרִאשׁוֹנִים בְּרָצוֹן אַף הָאַחֲרוֹנִים בְּרָצוֹן, אֱמֹר מֵעַתָּה אֶמְצָעִיִּים הָיוּ בְכַעַס – בְּעֲשָׂרָה בְּתִשְׁרֵי נִתְרַצָּה הַקָּבָּ"ה לְיִשְׂרָאֵל בְּשִׂמְחָה וּבְלֵב שָׁלֵם, וְאָמַר לוֹ לְמֹשֶׁה סָלַחְתִּי, וּמָסַר לוֹ לוּחוֹת אַחֲרוֹנוֹת, וְיָרַד וְהִתְחִיל לְצַוּוֹתָם עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, וַעֲשָׂאוּהוּ עַד אֶחָד בְּנִיסָן, וּמִשֶּׁהוּקַם לֹא נִדְבַּר עִמּוֹ עוֹד אֶלָּא מֵאֹהֶל מוֹעֵד (תנחומא): ושב אל המחנה. תַּרְגּוּמוֹ וְתָיֵב לְמַשְׁרִיתָא, לְפִי שֶׁהוּא לְשׁוֹן הוֹוֶה, וְכֵן כָּל הָעִנְיָן, וראה כל העם – וְחָזַן, ונצבו – וְקָיְמִין, והביטו – וּמִסְתַּכְּלִין, והשתחוו – וְסָגְדִין. וּמִדְרָשׁוֹ: ודבר ה' אל משה – שֶׁיָּשׁוּב אֶל הַמַּחֲנֶה, אָמַר לוֹ אֲנִי בְכַעַס וְאַתָּה בְכַעַס, אִם כֵּן מִי יַקְרִיבֵם? (תנחומא):

אוּנְקְלוֹס וּמִתְמַלֵל יְיָ עִם משֶׁה מַמְלַל עִם מַמְלַל כְּמָא דִמְמַלֵל גְבַר עִם חַבְרֵהּ וְתָב לְמַשְׁרִיתָא וּמְשׁוּמְשָׁנֵהּ יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן עוּלֵימָא לָא עֲדֵי מִגוֹ מַשְׁכְּנָא:

אִבְּן עֶזְרָא ודבר ה' אל משה פנים אל פנים. בפרשה הסמוכה אפרשנו: ומשרתו יהושע בן נון נער. והוא חיה מאה ועשר שנים. וחכמים אמרו כי שבע שנים כבש ושבע שנים חלק אם כן היה בן חמשים ושש שנה ואיך קראו הכתוב נער. וככה דקדוקו ומשרתו יהושע בן נון שירות נער:

רַמְבַּ״ן ומשרתו יהושע בן נון נער כתב ר"א (אבן עזרא על שמות ל״ג:י״א) חיה יהושע מאה ועשר שנים (יהושע כד כט), וחכמים אמרו (זבחים קיח:) כי שבע שנים כבש ושבע שנים חלק, א"כ היה בן חמשים ושש שנה, ואיך יקראהו הכתוב נער, וככה פירושו, ומשרתו יהושע בן נון שירות נער ועל דעתי דרך לשון הקדש שיקרא כל משרת נער, כי בעל השררה הנכבד הוא האיש, והמשרת לו יקרא נער, וכן גחזי נערו (מלכים ב ד׳:י״ב), יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו (שמואל ב ב׳:י״ד), וכן עשרה נערים נושאי כלי יואב (שם יח טו), כי יואב לא ימסור כליו רק לאנשים גבורי חיל שעמדו על ידו. וכתיב (יהושע ו כב) ולשנים האנשים המרגלים אמר יהושע, וכתיב (בפסוק שאחריו) ויבאו הנערים המרגלים וגו', מפני שהיו משרתי העדה, מרגלים להם. וכן רבים, וכן נערי המלך משרתיו (אסתר ב ב), ביאר שהם האנשים העומדים לפני המלך משרתי גופו, לא משרתי החצר. וא"כ יאמר ומשרתו יהושע בן נון משרת תמיד שלא ימוש מתוך האהל: וטעם בן נון, בא בחירק תמורת סגול, וכן דברי אגור בן יקה (משלי ל א), שבן לילה היה ובן לילה אבד (יונה ד י), אם בן הכות הרשע (דברים כה ב) ועם כל זה אני תמה מדוע לא נמלט בשם הצדיק הזה אחד שיבא כמנהג. ואני חושב כי נהגו לקרותו כן לכבוד, כי היה הגדול בתלמידי משה רבינו ויקראו לו בינון, כלומר הנבון, כי אין נבון וחכם כמוהו, או יהיה ענינו יהושע שהבינה מוליד, יעשו נון מלשון לפני שמש ינון שמו (תהלים עב יז):

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי פנים אל פנים. ע"ד הפשט יתכן לפרש שהוא נמשך למטה והוא דבוק עם כאשר ידבר איש אל רעהו, ושעור הכתוב כן, ודבר ה' אל משה כאשר ידבר איש אל רעהו פנים אל פנים שאין אמצעי ביניהם כן היה דבור האל יתעלה עם משה בלתי אמצעי, ובאר הכתוב הזה מעלת נבואתו של משה שהיתה בלא אמצעי מה שאין כן בשאר הנביאים. וע"ד המדרש פנים אל פנים לשון כעס אמר הקב"ה למשה משה לא אמרתי לך כשאני עליהם בכעס אתה ברצון וכשאתה עליהם בכעס אני ברצון, אבל עכשו אני בכעס ואתה בכעס שוב אל המחנה אל תקרי ושב אל המחנה אלא ושוב אל המחנה אם שנינו בכעס מי יקרב את ישראל. ודבר ה' אל משה פנים אל פנים, א"ר יהושע בן לוי אין אנו יודעים אם השפל הגביה את עצמו או הגבוה השפיל, אלא כביכול גבהותו של עולם הרכין עצמו שנאמר (שמות לד) וירד ה' בענן. ועוד דרשו בברכות בפרק הרואה ושב אל המחנה אמר לו הקב"ה השב האהל אל המחנה ואם לאו הרי יהושע משרתך נער לא ימיש מתוך האהל מתוכם וישמש תחתיך ואע"פ כן לא יצא הדבר לבטלה. וע"ד הקבלה ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כמו (במדבר יב) פה אל פה אדבר בו ואיננו כמו (דברים ה) פנים בפנים דבר ה' עמכם כי זה בהשגתם של ישראל שהיתה מראה בתוך מראה כענין שכתוב (במדבר יד) אשר עין בעין נראה אתה ה', וזה מבואר. ומשרתו יהושע בן נון נער. כל ימותיו של יהושע היו ק"י שנים, מ' שנה שהלכו במדבר, וי"ד שנה בארץ ז' שנים שכבשו ושבע שחלקו, א"כ בן נ"ו שנה היה ואיך יקראנו הכתוב נער אבל ענין נער משרת כי האדון נקרא איש והמשרת יקרא נער וכן יבאר הכתוב (אסתר ב) נערי המלך משרתיו כי מלת משרתיו באור לנערים.

סְפוֹרְנוֹ פנים אל פנים. ולא נופל וגלוי עינים אבל בעודו משתמש בחושיו: כאשר ידבר איש אל רעהו. ולא בחידות: לא ימיש מתוך האהל. למנוע שלא יכנס שם אדם מישראל, מפני שהיו כלם נזופים אז, והמקום היה מוכן לשריית שכינה, כענין אל תקרב הלום שנאמר למשה, בהיותו אז בלתי מוכן במספיק למקום:

אוֹר הַחַיִּים ודבר ה' וגו' פנים אל פנים. הכוונה בזה הוא כפי שיעור ההכנה שהיה עושה משה להקבלת פני שכינה לאותו שיעור תהיה ההשגה מפנים העליונים כי כפי אשר יכין אדם עצמו להשפעת הקדושה ישיג, ואומרו כאשר ידבר איש אל רעהו, יתבאר לדרכנו על דרך אומרו כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם פירוש כי הלבבות ישכילו בנעלם אם לאהוב אם לשנוא כי כפי אשר יכין האדם לבו לאהוב חבירו כמו כן יתבונן לב חברו לאהוב אותו, והוא אומרו כאשר ידבר איש אל רעהו שלא יאהבהו אם לא יכין לבו להיות גם הוא רעהו כמו כן דבר ה' פנים אל פנים, ומעתה יבחין אדם מה הוא עם קונו אם לבבו יתאוה ויחשוק בה' ובעבודתו הנה זה סימן כי ה' אהבו:

יב וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־יְהוָה רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת־הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר־תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם־מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי׃

רַשִׁ״י ראה אתה אמר אלי. רְאֵה – תֵּן עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ עַל דְּבָרֶיךָ: אתה אמר אלי וגו' ואתה לא הודעתני וגו'. וַאֲשֶׁר אָמַרְתָּ לִי הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ, אֵין זוֹ הוֹדָעָה, שֶׁאֵין אֲנִי חָפֵץ בָּהּ: ואתה אמרת ידעתיך בשם. הִכַּרְתִּיךָ מִשְּׁאָר בְּנֵי אָדָם בְּשֵׁם חֲשִׁיבוּת, שֶׁהֲרֵי אָמַרְתָּ לִי הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן וְגוֹ' וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם (שמות י"ט):

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר משֶׁה קֳדָם יְיָ חֲזֵי דְאַתְּ אָמַר לִי אַסֵיק יָת עַמָא הָדֵין וְאַתְּ לֹא הוֹדַעְתַּנִי יָת דִי תִשְׁלַח עִמִי וְאַתְּ אָמַרְתְּ רַבִּיתָךְ בְּשׁוּם וְאַף אַשְׁכַּחְתָּא רַחֲמִין קֳדָמָי:

רַשְׁבַּ״ם ראה אתה אומר אלי העל: כדכתיב לעיל לך נחה את העם: ואתה לא הודעתני: אלא הנה מלאכי ילך לפניך ואיני חפץ כי אם בלכתך עמנו בעצמך:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר משה. ראה. כאומר ראה הצרה שאני עומד בה. ועתה אומר דקדוק הפרשה: אמר הגאון ידעתיך. כמו כבדתיך. ואין זה נכון כי הנה אחריו ואדעך כאשר ידעתני:

רַמְבַּ״ן ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי היה זה בהר סיני בעלותו שם בי"ט בתמוז, ולא הוצרך הכתוב לומר ויעל משה אל ה' ויאמר אליו ראה אתה אומר אלי, כי כל עת היות הכבוד שוכן בהר סיני בידוע ששם הדבור, וכן אמר (שמות ל״ב:ל׳) ועתה אעלה אל ה', ואמר (שם לב לא) וישב משה אל ה', ששב אל המקום אשר עמד שם את פני ה': ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי שאמרת לי הנה אנכי שולח מלאך (שמות כ״ג:כ׳), ואין זו הודעה, שאין אני חפץ בו, לשון רש"י. (רש"י על שמות ל״ג:י״ב) ואיננו נכון בלשון הכתוב, ועוד, כי למה יאמר עתה כן, ובעת שנאמר לו הדבור ההוא שתק ממנו, וכי יבקש עתה להרויח בעבור מעשה העגל. אבל הענין, כי הקב"ה אמר בכאן למשה (שמות ל״ג:ב׳) ושלחתי לפניך מלאך, ומשה אמר לו לא הודעתני מי הוא המלאך שתשלח עמי, אם הוא מלאך הראשון ששמך בקרבו: וזה טעם ואתה אמרת ידעתיך בשם שידעתני ורוממתני בשמך, וכן כתב ר"א (אבן עזרא על שמות ל״ג:כ״א). ועל דעתו המלאך אשר יבחרו בו הוא מיכאל. הבין בטוב שכלו בפסוקים כי המלאך הראשון רצוי למשה ולישראל אבל לא יוכל לדעת האמת כי לא שמע ולא ינבא:

סְפוֹרְנוֹ ראה. השגח ואל תסתיר פניך ממנו בזאת: אתה אומר אלי העל את העם הזה. כשאמרת לי לך עלה מזה אתה והעם: ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי. שכשאמרת ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי, זה יובן בעת היותנו נכנסים לארץ, אבל בדרך אין עמנו לא שכינתך ולא שום מלאך: ואתה אמרת ידעתיך בשם. ומזה יתחייב שכשהטלת עלי לנחותם הדרך לא היה זה על צד עזיבה, כענין ואומר לא ארעה אתכם, המתה תמות והנכחדת תכחד, אבל חפצת שאהיה אני המלאך ההולך לפני מחנה ישראל:

כְּלִי יָקָר ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה וגו'. זו פר' חמורה שבתורה אשר בה יצאו כל המפרשים ללקוט ולא מצאו ביאור מספיק מה זה היה מבוקשו של משה, מלבד כמה ספקות הנופלים בלשון הויכוח שהיה למשה עם הקב"ה אין אני גוזר ואומר שדעתי הנכונה מכולם חלילה, אלא אומר אני מאחר שאין המפרשים ע"ד אחד וכל אחד סותר דברי חבירו ומרבה עליו חבילות השגות, מ"מ הענינים שהניחו אמיתיים מצד עצמם אף אם אינן שומרים תמונת הלשון, אענה גם אני חלקי ואומר. לפי שמצינו למעלה ענין כפול כי מתחלה אמר הקב"ה למשה ועתה לך נחה את העם, ואח"כ חזר ואמר לך עלה מזה אתה והעם, ומלבד הכפל יש כמה שינוים בלשון, הן מלשון נחה לעלה, הן אומרו אתה והעם, הן מה שהוסיף בשני לומר אשר העלית מאמ"צ, וזולת זה הרבה שינוי לשון, ובענין שליחות המלאך אמר תחילה הנה מלאכי ילך לפניך, ואח"כ אמר ושלחתי לפניך מלאך. מהכרח כל הדקדוקים הללו קרוב לשמוע, כי במעשה העגל היה הערב רב מקור אל החטא וישראל נמשכו אחריהם, ומשה בתפלתו עשה ב' חלוקות והתפלל תחילה על בני ישראל שלא היתה אשמתם כל כך גדולה ואח"כ התפלל גם בעד הערב רב כמבואר למעלה בפר' העגל ולעומת זה כשנעתר לו הקב"ה נעתר תחילה על בני ישראל לבלתי השחיתם ועליהם אמר ועתה לך נחה את העם. כי לשון נחה מורה שינחם בנחת ושובה וקראם העם דרך קנס לפי שנתפתו אל הערב רב, ואמר אל אשר דברתי לך. כי רצה הקב"ה לקיים שבועתו במשה ואמר ואעשה אותך לגוי גדול. והיינו ליתן הארץ לזרעו של משה כאילו דבר לקיים הבטחתו לו למשה, ועכשיו חזר ואמר כי אותו יעוד שדברתי לעשות לך הנני מחזירו לישראל וז"ש אל אשר דברתי לך. ולפי שכל מלאכי רחמים של מעלה כבר המה מוכנים מימות האבות לשמור בדרך את זרע אברהם יצחק ויעקב, ע"כ אמר הנה מלאכי ילך לפניך אין צורך לשלוח מלאך אחר כי כבר יש מלאך מוכן לכך, ועל ישראל אמר וביום פקדי ופקדתי עליהם וגו' להפרע מהם מעט מעט. אבל על הערב רב אמר, ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל כי כבר אמרנו שישראל לא ידע ולא התבונן בתחבולות הערב רב וידע שור קונהו אלו הערב רב כדאיתא במדרש. (עיין ויק"ר כזח) ואח"כ ניחם ה' על הרעה גם על הערב רב ואמר לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים. כי ידוע שמשה לא נמלך בגבורה ומעצמו העלם משה, ולא הזכיר לשון נחה המורה על הנחה ושובה אלא עלה מזה אתה והעם ר"ל אתה עלה והעל גם אותם בעל כרחם יען כי המה בוחרים תמיד לשוב למקורם מצרימה. ואמר אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם וגו' לא אמר סתם לאבותם כי הערב רב לא מזרעם המה, ומה שאמר אשר נשבעתי וגו' לומר לך אע"פ שנשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה. והמה לא מזרעם וא"כ אין אני חייב להביאם אל הארץ מצד השבועה וברית אבות מ"מ אביאם שמה לכבודך מאחר שאתה קבלת אותם כמ"ש אשר העלית וגו', ושלחתי מלאך לפניך כי אין להם מלאכים מוכנים מימי אבותם ע"כ אני צריך לצוות עליהם מלאך שישמרם בדרך, או מלאך אחר, או לצוות עליהם לזה המלאך ההולך בעבור ישראל. ומ"ש כי לא אעלה בקרבך וגו' היינו בעבור הערב רב כי עם קשה עורף הוא ע"כ אין אני רוצה לילך בקרבם, ובהדי הוצא לקי כרבא כי המה סבה שלא אלך בעצמי גם עמך ועם ישראל. ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה. על הערב רב לא כדרך שנאמר בישראל ואומר אעלה אתכם מעני מצרים. אלא תלית ההעלאה בי לומר כשם שהעלית אותם מארץ מצרים מדעתך כך תעל אותם מזה כמ"ש לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית וגו'. לומר כשם שהעליתם ממצרים כך תעלם מזה. ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי. דבר זה שתשלח עמי שלוחך לא הודעתני כי מה שאמרת ושלחתי מלאך לפניך. בזה לא נבדלו עדיין משאר האומות כי כל אומה יש לה שר ומלאך למעלה, והיה לך לחוס על כבודי מאחר שיצאו על פי ממצרים ונתדבקו בך היה לך להבדילם מכל העמים ולילך בקרבם, ואף את"ל שיש טעם לדבר מה שאמרת כי לא אעלה בקרבך וגו'. מ"מ היה לך להודיעני ששלוחך ילך עמי לכל הפחות כי גם אני צריך סעד ועזר אלהי להדריכם בדרך ישרה וזה המלאך השלוח לפניהם אינו כ"א לגרש ז' אומות, והעיקר חסר מן הספר כי עדיין אנו צריכין למודעי לידע דרך ה' על פי התורה. ואתה אמרת ידעתיך בשם. י"א שאמר זה על שנאמר ושמי ה' לא נודעתי להם משמע אבל לך נודעתי בשמי ה', ולפי דרכינו יאמר על שם של אהיה כמ"ש (שם ג יב) כי אהיה עמך שם של אהיה יהיה עמך תמיד, ולזה אני צריך עכשיו כי מתחילה אמרת ידעתיך בשם שהשם עצמו יהיה עמי ועכשיו חזרת מיעוד זה ולא זו שאתה בעצמך אינך רוצה להיות עמי כמ"ש כי לא אעלה בקרבך. אלא אפילו שלוחך אינו עמי כ"א לפני שהרי לא הודעתני את אשר תשלח עמי וזה רחוק מאוד מן יעוד ידעתיך בשם, ועל זה לא שאל משה עדיין מאומה רק אמר כמתמיה שלא הודעתני שתשלח עמי, ואח"כ הציע הצעה אל בקשתו ואמר וגם מצאת חן בעיני ואם כבר היה לי לבקש על איזו דבר שתעשה לי מצד מציאת החן מ"מ לא בקשתי מאומה כי לא היתה השעה כל כך צריכה, לזה אמר ועתה הגיעה השעה שאני צריך לבקש דבר והוא, אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך. ואין די בזה שתודיעני ואני בער ולא אבין אלא ואדעך. תן לי לב להבין כדי שאדע דרכך למען ארויח בזה והוא, שאמצא חן בעיניך נוסף על חן הראשון והוא, שע"י ידיעת המושכלות ידבק המושכל במשכיל והיו לאחדים והיה פיו כפיך וארויח בזה שממני יתפשט החן גם לזולתו מה שלא היה מקדמת דנא שלא נתפשט החן כ"א ממך אלי, ובעת שתודיעני דרכיך ותשכילני יתדבק המושכל במשכיל ויתוסף לי מציאת החן ויתפשט ממני גם אל כל הנדבקים אלי והוא הערב רב ועי"ז יקראו עמך ולא עמי לבד וז"ש וראה כי עמך הגוי הזה ואל תאמר לי עוד אשר העלית וגו'.

אוֹר הַחַיִּים ראה אתה אומר וגו'. כוונת הענין הוא כי לצד שעשאו שליח להעלות ישראל אל הארץ והוא אומרו אתה אומר אלי העל וגו' ושתף עמו עוד שליח א' מהעליונים דכתיב ושלחתי לפניך מלאך ומן הראוי היה להודיעו לדעת את מי ילך, לזה אמר ואתה לא הודעתני מי הוא המלאך אשר ילך עמי לדעת אם אסכים על הדבר או לא כי אין אדם משתתף בדבר עם מי שאינו מכירו, ואם תאמר שבעל כרחך אסכים ללכת עם המלאך שתתן לי בין אם יהיה נוח לי או לא הלא אתה אמרת ידעתיך בשם פירוש אמרת לי שאותי גדלת מכל אשר אהבת מאומרו (לעיל ו' ג') וארא אל אברהם וגו' ושמי ה' לא נודעתי להם, הא למדת שאלי נודע בשמו יתברך המיוחד, והוא מה שאמר כאן ידעתיך בשם, ושיעור תיבת ידעתיך תאיר למולך כשיעור נודעתי במקומה והבן. ואמר עוד וגם מצאת חן בעיני, תתבאר על פי דבריהם ז"ל (ילקוט קע"ג) שאמרו כשעלה משה למרום מצא רבי עקיבא שהיה דורש וכו' אמר משה לפני המקום שלח שליחות זה ביד ר' עקיבא שהוא יותר ממני והשיבו ה' כי אינו חפץ אלא במשה, והנה הענין יגיד שאין זה אלא מציאות חן ולא לצד ההשגה במושכלות שהרי הכיר משה בעיני שכלו כי ר' עקיבא עצום הוא ממנו ואף על פי כן לא רצה ה' אלא במשה וזה סימן לחן, ומעתה איך תתנהג עמי במדה זו אין זה אלא שעדיין לא נודע לי מדותיך, לזה שאל להודיעו מדותיו:

יג וְעַתָּה אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת־דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה׃

רַשִׁ״י ועתה וגו'. אִם אֱמֶת שֶׁמָּצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הודעני נא את דרכך. מַה שָּׂכָר אַתָּה נוֹתֵן לְמוֹצְאֵי חֵן בְּעֵינֶיךָ: ואדעך למען אמצא חן בעיניך. וְאֵדַע בָּזוֹ מִדַּת תַּגְמוּלֶיךָ – מַה הִיא מְצִיאַת חֵן שֶׁמָּצָאתִי בְּעֵינֶיךָ; וּפִתְרוֹן למען אמצא חן – לְמַעַן אַכִּיר כַּמָּה שְׂכַר מְצִיאַת הַחֵן: וראה כי עמך הגוי הזה. שֶׁלֹּא תֹאמַר וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְאֶת אֵלֶּה תַּעֲזֹב, רְאֵה כִּי עַמְּךָ הֵם מִקֶּדֶם, וְאִם בָּהֶם תִּמְאַס, אֵינִי סוֹמֵךְ עַל הַיּוֹצְאִים מֵחֲלָצַי שֶׁיִּתְקַיְּמוּ, וְאֶת תַּשְׁלוּם הַשָּׂכָר שֶׁלִּי בָּעָם הַזֶּה תּוֹדִיעֵנִי; וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת (דף ז'), וַאֲנִי לְיַשֵּׁב הַמִּקְרָאוֹת עַל אָפְנֵיהֶם וְעַל סִדְרָם בָּאתִי:

אוּנְקְלוֹס וּכְעַן אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ הוֹדַעְנִי כְעַן יָת אוֹרַח טּוּבָךְ וְאִדַע רַחֲמָךְ בְּדִיל דְאַשְׁכַּח רַחֲמִין קֳדָמָךְ וּגְלֵי קֳדָמָךְ אֲרֵי עַמָךְ עַמָא הָדֵין:

רַשְׁבַּ״ם הודיעני נא את דרכך: אתה בעצמך תהיה מודיע לנו את הדרך, שתראני דרכיך ואני אלך אחריך:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי הודיעני נא את דרכך. ע"ד הפשט דרכיך מדותיך כי דרכי הש"י הם מדותיו, וכן באר דוד ע"ה (תהלים קנ) יודיע דרכיו למשה, והזכיר המדות מיד רחום וחנון ה' ארך אפים ורב חסד. והנה משה בקש הודעת השי"ת מתוך דרכיו ומדותיו כלומר מתוך דרכי פעולותיו, והשיב לו הש"י על זאת אני אעביר כל טובי על פניך, ומשה בקש שתי שאלות האחד אפשרית והיא הודיעני נא את דרכך והשנית נמנעת והיא הראני נא את כבודך, ועל שאלת הראני נא השיב לו הקב"ה לא תוכל לראות את פני. ועל שתים אלה הזכיר שלמה בחכמתו (משלי כה) כבוד אלהים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר באר כי ידיעת הש"י על שני חלקים החלק האחד נמנע וזהו שאמר כבוד אלהים הסתר דבר, והחלק השני אפשר ויכול אדם לחקור עליו וזהו וכבוד מלכים חקור דבר, כלומר חקירת מלכותו מצד פעולותיו וכן אמר הנביא ע"ה (ירמיה ט) כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ, באר כי ידיעת הש"י היא ידיעת מדותיו שיכיר אדם חכמתו איך ינהיג בהם עולמו, זהו שאמר הכתוב כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ וגו' שהרי אין תחבולה בעולם להכיר אותו יתעלה מצד עצם כבודו רק מצד פעולותיו לפי שהוא רחוק מכל רחוק מצד עצם כבודו והוא קרוב מכל קרוב מצד דרכיו ופעולותיו. והמשל בזה מהשמש כי אם יבקש להשיגו מצד פעולותיו כלומר זריחתו ואורו המאיר לארץ ולדרים עליה אז יעמוד על מציאותו וישתמש לאורו ויגיע אל הענין המבוקש ממנו ואם יטרח שישיגנו מצד עגולו ושיכוין להביט בעיניו אל עין השמש תכהינה עיניו ולא יהנה מהשמש, כן יקרה בהשגת הש"י מצד פעולותיו כלומר מצד חכמתו ומצד יכלתו בכל ברואיו נשכיל ונבין ענינו ואז יאיר שכלנו, אבל כאשר נטריח בעצם כבודו שנמשיל אותו ונדמהו במחשבתנו הלא אנו מעורים עיני שכלנו מהשיג בו שום דבר ועל זה נאמר כבוד אלהים הסתר דבר. וע"ד השכל הודיעני נא את דרכך תאריך כלומר פעולותיך והם הנמצאות שבבראשית שהוא יתברך מתואר בהם כי בהם ידענו האדם וזהו שאמר ואדעך והיודע אותו יתעלה הוא המוצא החן זהו שאמר למען אמצא חן בעיניך, ובכלל תאריו שהם פעולותיו הם הפעולות הבאות ממנו יתעלה בעולם והם המדות שהזכיר לו הבורא יתעלה, ולכך אמר וראה כי עמך הגוי הזה, כלומר שאני צריך להנהיגם בפעולות אלו בהם בדרך פעולותיך והשיב לו פני ילכו מלשון כעס כענין (שמואל א א) ופניה לא היו לה עוד. והנה משה בקש השגה אפשרית והיא ידיעת התארים, ובקש גם כן השגה נמנעת כשאמר הראני שהיא בקשת עצמו ואמתתו יתברך והשיב לו הבורא יתעלה על שאלת הודיעני נא שהיא ידיעת תאריו שהם פעולותיו אני אעביר כל טובי והטוב הזה הוא שהורה לו שיראהו פעולותיו שהן הנמצאות כלן שכתוב בהם (בראשית א לא) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד כלומר שישיג טבעם והתקשרם קצתם בקצתם וידע הנהגתו להם איך היא בכלל ובפרט. ועל שאלת הראני נא השיב לו לא תוכל לראות פני כלומר אמתת עצמי כי לא יראני האדם וחי אבל הנה מקום אתי כלומר יש מקום עיון שתשיג ממנו תכלית מה שאפשר לאדם להשיגו. ומה שאמר וראית את אחורי הם הנמצאים כלם, ומה שקראם אחורי כמי שמשליך הדבר אחריו, ונשא המשל הזה לומר שמציאותם רחוקה ממציאותו יתעלה, ומזה תרגם אונקלוס ית דבתראי כלומר כל הנמצאות כלם שהם אחרי וטפלים אלי. ומה שאמר ופני לא יראו הוא אמתת עצמותו כמו שהוא לא יושג בשום פנים. ולפי תרגום אונקלוס ודי קדמאי ירמוז שיש נבראות עצומות אי אפשר להשיגם בשום פנים כפי מה שהם והם הדעות הנפרדות (ר"ל המלאכים) ויחס אותם לבורא יתברך לומר שהם לפניו ובין ידיו תדיר לחוזק ההשגחה בהם תמיד. והנה מנע ממנו השגה זו המכונה בפנים וייעדו בהשגה למטה ממנה והיא המכונה באחור, וכדי לבאר שההשגה הזאת נמנעת אמר ויעבור ה' על פניו, ומלת העברה במקום הזה כלשון (שמואל א כ) והוא ירה החצי להעבירו שהוא מלשון מושאל למי שיחטיא כוונה אחת ויכוין כוונה אחרת ותכלית אחרת, ומלת על פניו כנוי לבורא יתעלה ענין הכתוב כי הבורא יתעלה העלים ממנו ההשגחה ההיא המכונה בפנים ששאל עליה באמרו הראני נא את כבודך כי מתוך התשובה שהושב ופני לא יראו יתבאר כי השגת הפנים בקש ממנו, ועל כן אמר ויעבור ה' על פניו שהעלים ממנו והעביר מדעתו ההשגה ההיא המכונה בפנים והעבירה לענין אחר והוא ידיעת התארים שהודיעו הפעולות הבאות ממנו יתברך והם י"ג מדות שהזכיר והיא השאלה שבקש תחלה הודיעני נא את דרכך. ולפי דעת אונקלוס שתרגם ואעבר ה' שכנתיה יהיה הדבר שעבר כבוד נברא בלא ספק והיא השכינה שהוא כבוד נברא, ופסוק והיה בעבור כבודי מחזק דעתו ועל פניו יחזור למשה והוא כמו לפניו כמו (בראשית לב) ותעבור המנחה על פניו. או יהיה ויעבור ה' על פניו כאלו אמר ויעבור קול ה' על פניו כי מצינו לשון העברה בקול (שמות לו) ויעבירו קול במחנה ומלת ויקרא תחזור לקול, וכפל ה' ה' כמו (בראשית כב) אברהם אברהם משה משה. זה דעת הרמב"ם במורה ספרו הנכבד, וזה לשונו, עליך לבחור איזו מן האמונות שתרצה אם שהיה המעמד הגדול הזה כלו מראה הנבואה בלא ספק וההשתכלות כלו השגות אשר בקש או אשר נמנע ממנו ואשר השיגה הכל שכלי אין חוש בו כמו שפירש שם או יהיה שם עם השגת חוש ראות, אבל לדבר נברא בראיתו יגיע שלמות ההשגה השכלית כמו שכתב אונקלוס זה אם לא היתה השגת המראה ההיא גם כן במראה הנבואה כמו שבא לאברהם (בראשית טו) והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים, או שהיה עם השגת חוש האזן גם כן, ויהיה הקול ההוא אשר עבר על פניו אשר הוא הבורא גם כן בלא ספק. בחר איזו מן הדעות שתרצה כי הכוונה כלה שלא תאמין אמר ויעבור כמו (שמות יז) עבור לפני העם כי ה' יתעלה אינו גוף ולא תכשר עליו התנועה ואי אפשר שיאמר שהוא עבר לפי ההנחה הראשונה בלשון, ע"כ לשונו ז"ל בחלק ראשון מספרו בפרק כ"א. וענין המדות האלה שהן מיוחסות לאל יתעלה לא שהוא יתעלה יתפעל בהם כרחמי האדם על חברו או רחמי האב על הבן, כי אי אפשר שיבאו אלא אחר ההתפעלות והמיית רחמים והתועלת הזאת במדת הרחמנות תבא מאתו יתברך מבלי התפעלות ושנוי, ולזה נקרא רחום וחנון כי כשהאדם נותן למי שאין לו חוק עליו יקרא על כן חנון כמו (איוב יט) חנוני חנוני אתם רעי, כן הבורא יתעלה בהיותו ממציא למי שאין לו חוק עליו יקרא חנון והוא הדין לשאר המדות שהם כלם מדות רחמים. הדעת הזה הוא דעת הרמב"ם ז"ל ואורך לשונו. והגאון רבינו סעדיה פירש כי לא תוכל לראות פני ראשית האור, וראית את אחורי אחרית האור אבל ראשיתו לא תוכל לראות, ואפשר כי על זה אמר (יחזקאל א) וארא כעין חשמל כמראה אש בית לה סביב ממראה מתניו ולמעלה זהו הראשית, וממראה מתניו ולמטה ראיתי כמראה אש זהו האחרית ועל זה אמר הכתוב לפי דרך זה (חבקוק ג) לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו, באורו כי לפניו והוא הראשית ילך דבר כלומר כי לא יראני האדם וחי, אבל רגליו והוא האחרית הוא יוצא כמו רשף כמו שאמר יחזקאל ראיתי כמראה אש כי הוא אפשר וכן נאמר למשה וראית את אחורי. וזהו שכתוב (תהלים נ) אש לפניו תאכל וסביביו נשערה מאד, כלומר לפניו אש תאכל אבל סביביו אפשרי שיקרה לו לאדם סער. וע"ד הקבלה הודיעני נא את דרכך נתיבות טובה שאתה מנהיג עולמך בו ואשר בו אתה נודע והם הם דרכי הצדיק יסוד עולם שכתוב בו (תהלים קמה) צדיק ה' בכל דרכיו, והדרכים האלה שבקש משה הם הם שהזכיר שלמה המלך ע"ה שהיו נפלאים ממנו, הוא שאמר (משלי ל) שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים דרך הנשר בשמים דרך נחש עלי צור דרך אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה, וכוון שלמה כי פעולת צדיק יסוד עולם בעולם הגופני הזה נפלאת ממנו, ועל כן הזכיר האויר והמים והאדם כי זה כלל כל העולם השפל שהעופות מצויים לפרוח באויר ובעלי חיים לדרוך בעפר ויורדי הים לרכוב באניות ומין האדם שהוא זכר ונקבה זהו דרך גבר בעלמה ויגיד כי כל זה דרך העולם ומנהגו, אבל מה שנפלא ממנו ההנהגה באיזה ענין הוא ומהות פעולת הצדיק מה היא, וזה הענין הנפלא משלמה, הוא שבקש משה עתה ואמר ואדעך, ואדע ליחד אותך, למען אמצא חן בעיניך, ולמדך כאן שהיודע ליחד את ה' יתברך הוא המוצא חן בעיניו, וראה כי עמך הגוי הזה שאני מנהיג אותם ועל כן אצטרך שתודיעני זה, השיב לו הש"י פני ילכו הוא השליח מטטרון שבו אני נודע בעולם על המעשים הנוראים והנפלאות הגדולות באותות ומופתים שיעשו על ידו שמתוכם ידעו אותי הבריות ויראוני, כענין שכתוב (שמות יד) וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה'. והנחותי לך מלשון נחת רוח כלומר אניח אותו לך שלא יתנהג עמך במדת הדין קשה אלא במדת הדין רפה כלולה מן הרחמים, והשליח הזה הוא הכבוד הנקרא שכינה ולכך תרגם אונקלוס שכינתי תהך, ומשה לא נתרצה בו מפני שהוא מדת הדין, ולכך השיב אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, אם אין פניך בעצמך ובכבודך זהו מדת התפארת והכבוד אל תעלנו מזה כי בשתי מדות האלה הוצאת אותם ממצרים שנאמר בכח גדול וביד חזקה לא ביד חזקה בלבד, וכן דרשו רז"ל בגאולת מצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח שהוא מטטרון אלא הקב"ה בעצמו ובכבודו כלומר התפארת והכבוד, והקב"ה הודה לו בכך גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה, ומלת גם תורה שהוא כאילו אמר את הדבר אשר דברתי לך פני ילכו גם את הדבר אשר דברת אותו אעשה. כיון שהודה לו בזה ומצא עת רצון בקש למעלה מזה ואמר הראני נא את כבודך והוא הכתר ולא נענה בזה והשיב לו לא תוכל לראות את פני, ותרגם אונקלוס אפי שכינתי כי מפני שהשכינה ברושים ביתה בסוף האצילות לכך קרא תחלת האצילות פנים, כי תחילת כל דבר ועליונו יקרא פניו, ועל כן השיב לו לא תוכל לראות את פני כלומר הפנים העליונים פני האצילות, אבל הנה מקום אתי, וראית את אחורי הוא אחרית האצילות והוא מה שהודה לו כבר אני אעביר כל טובי, ולשון אחורי מלשון אחור שהוא מערב, כלשון (תהלים קלט) אחור וקדם צרתני וידוע כי השכינה במערב ופני לא יראו ראשית האצילות, ומפני שהשיג משה כבר הכבוד והתפארת יאמר הכתוב, והוא הנכון יותר בקשור הענין, הנה מקום אתי, הריני נותן לך מקום השגה עליונה שתשיג הספירה הנקראת חכמה זהו וראית את אחורי ותהיה האל"ף נוספת, ומלשון חיור שכן החכמה נקראת לבנון, והתוספת לא לחנם אבל להורות שהיא ראשונה לענין השגתנו, ועל זה רמזו חכמי האמת באמרם הראה לו קשר של תפילין כלומר תפלין של ראש שהוא כמין דל"ת, וידוע כי ד' יסודה חכמה כי כן נאמר בספר יצירה בענין בג"ד כפר"ת, ועליה רמז שלמה (שיר ז) ודלת ראשך כארגמן אבל הכתר לא יושג זהו ופני לא יראו, ואז וירד ה' בענן ולשון ירידה בכאן השגה כלשון יורדי המרכבה, ובאור הכתוב כי משה השיג השם המיוחד מתוך הכבוד הבא בענן. ויתיצב עמו שם מי נתיצב עמו שם הכבוד שנקרא שם כלשון (בראשית ב) ומשם יפרד כי משם ולמטה עולם הנפרדים, ונקרא גם כן שם (שמואל ב ו) להעלות משם את ארון האלהים אשר נקרא שם, וכן הזכיר משה למעלה ואתה אמרת ידעתיך בשם ואמר ויקרא בשם ה' באורו ויקרא הכבוד בשם ה', ומלת בשם היא סמוכה לשם המיוחד וכן תרגם אונקלוס בשמא דה'. ויעבור ה' הוא הכבוד וכדי לקיים לו אני אעביר כל טובי. ומה שאמר על פניו הכוונה על פניו של משה, ולפי שהכבוד הזה שעבר היא השכינה לכך תרגם אונקלוס ואעביר ה' שכינתיה על אפוהי, ומלת ויקרא חוזרת לכבוד כי הוא הקורא י"ג מדות שהן במדת התפארת הוא ה' המיוחד מדת הרחמים שכן תמצא כל י"ג מדות רחמניות, ולכך קורין אותם החכמים מכילן דרחמי יחס את כלן למדת התפארת היא הרחמים. והנה משה רבינו אחר שלמד סדרי תפלה ותחנונים השתחוה אל העובר על פניו ובקש מלפניו שילך תמיד בקרבם, הוא שנאמר אם נא מצאתי חן בעיניך במדת הדין ילך נא אדני הוא השכינה וכן תרגם אונקלוס תהך כען שכינתא דה' ביננא, והתפלה הזאת למשה הוא שבקש שיהיה הענין כן תמיד מכאן ואילך שתלך השכינה בקרבם בכל מקום שיהיו, לפי שהם עם קשה עורף ויצטרכו לכך כי טוב להם בשכינה שהיא מדת הדין רפה יותר ממלאך שהזכיר לו למעלה ושלחתי לפניך מלאך שהכוונה בו על מלאך מן הנפרדים, והנה הקב"ה הודה לו בזה והבטיחו בשתי המדות שישכין שכינה בקרב העם ושיהיה תפארתו עם משה, שישכין שכינה בקרב העם הוא שאמר לו הנה אנכי כורת ברית הוא מלאך הברית והוא השכינה, ואמר נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וראה כל העם אשר אתה בקרבו, ושיהיה תפארתו עם משה הוא שאמר את מעשה ה' כי נורא הוא, והיה ראוי שיאמר את מעשי ה' כי נוראים הם, אבל הכוונה אל התפארת שהוא הרחמים ולכך אמר את מעשה ה'. ואמר אשר אני עושה עמך, היא הבטחה שיהיה עמו במדת רחמים, ומעתה משה ובני ישראל מובטחים בפרשה זו במדת התפארת והכבוד כי כן שאל ממנו יתעלה ונפלינו אני ועמך אני במדת התפארת ועמך בשכינה, והנה כל הפרשה כלה מבוארת. וכבר הזכרתי בסדר וישמע יתרו בפסוק וידבר אלהים כי משה ע"ה השיג שבע ספירות והם שבע קולות שנרמזו שם בפרשה ושם בארתי הכל, וכאשר בקש הראני נא את כבודך, למעלה מן השבעה בקש שהוא פני האצילות ולא נתן לו וזהו שכתוב לא תוכל לראות את פני, וכן דעת הרמב"ן ז"ל בקבלתו. אבל דעת החכם ר' אברהם ז"ל פני ילכו המלאך הזה הוא מטטרון פנים של זעם. אם אין פניך פנים של רחמים הוא התפארת שימחול ויסלח לפשעים והודה לו בזה גם את הדבר אשר דברת אעשה, כיון שהודה לו חזר ובקש למעלה מזה הראני נא את כבודך והם הכתרים החסד והתפארת, וכל זה כדי שלא יחזור ריקם בתפלתו שאילו לא יענה על יד האחד שיענה על יד מי שלמעלה ממנו, ואז הושב לא תוכל לראות את פני, ובאור זה תחלת המדות. ולפי דעתו זאת לא השיג משה רבינו ע"ה מן התפארת ולמעלה ולא השיג כי אם חמש ספירות לבד, וזה דעת החכם ז"ל, אבל העקר הוא מה שקבלנו הוא דעת הרב ז"ל וכבר הזכרתיו כמבואר בפסוק וידבר.

סְפוֹרְנוֹ ועתה. ומאחר שהסכמת שאהיה אני המלאך: הודיעני נא את דרכיך. הודיעני שני דרכיך הנפלאים. הא', הוא איך בידיעתך בלבד אתה נותן מציאות הנמצאים, כמבואר במופת. והב', איך בידיעתך הבלתי כוזבת בעתידות ישאר בהם טבע האפשר והבחירה: ואדעך. כי אמנם בידיעת הפעולות תהיה ידיעה מה מהצורה אשר ימשכו ממנה אותן הפעולות: למען אמצא חן בעיניך. כי בזה אמצא חן ושכל טוב בעיני אלהים, כאמרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי כי באלה חפצתי: וראה כי עמך הגוי הזה. כי בתוכם נודע שמך ולא בין האומות, כאמרו נודע ביהודה אלהים וכו' ואם כן אין ראוי שתמנע ממני מה ששאלתי מפני חטאתם, כאמרם ז"ל (סוכה פרק הישן) שלשים מהם ראוים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו אלא שאין הדור ראוי לכך:

אוֹר הַחַיִּים ואדעך למען אמצא חן. פירוש לצד שאין מהמוסר לומר עבד לאדונו שרוצה לדעת אותו, לזה גמר אומר למען וגו' פירוש כדי שנעשה הנהגה ישרה בתמידות לפניך והוא מציאות חן המושג בעיני ה': וראה כי עמך הגוי הזה. כאן דבר משה בנעלם מעיני אדם והודע אליו והוא טענה הנשמעת לפני הבורא מכל הטענות שאמר, והוא כי נשמות ישראל הם חלק ה' כמו שפירשתי בשירת האזינו בפסוק (ל"ב ט') כי חלק ה' עמו, והוא גם כן מה שרמז ה' באומרו (לעיל כ' ב') אנכי ה' אלהיך וכמו שפירשתי שם והוא מה שטען באומרו וראה פירוש ראה בפרט זה כי עמך הגוי הזה פירוש סמוכים ודבוקים עמך ואיך תמאס חלק עליון והבן:

יד וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ׃

רַשִׁ״י ויאמר פני ילכו. כְּתַרְגּוּמוֹ – לֹא אֶשְׁלַח עוֹד מַלְאָךְ, אֲנִי בְעַצְמִי אֵלֵךְ, כְּמוֹ וּפָנֶיךָ הוֹלְכִים בַּקְּרָב (שמואל ב י״ז:י״א):

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר שְׁכִנְתִּי תְהַךְ וְאָנִיחַ לָךְ:

רַשְׁבַּ״ם פני ילכו: אני בעצמי אלך כמו שבקשת כדכתיב ופניך הולכים בקרב: והניחחותי לך: אלך עמך לכבוש את הארץ עד שאניח לך מכל אויביך מסביב כדכתיב עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם, והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך וגו', והמפרש והניחותי לך נחת רוח אעשה כמה שאעשה בקשתך שטות הוא, וכי בכל הדברים שהיה הקב"ה מתרצה לבקשת משה יאמר לו והניחותי לך? והלא ייתור לשון הוא בלא צורך כלל ואינו לשון חכמה:

אִבְּן עֶזְרָא אמר הגאון פני. חמתי. כמו ופניה לא היו לה עוד. והנה מה יעשה במלת אין פניך הולכים. ולפי דעתי כי פי' פני אני בעצמי. כמו ופניך הולכים בקרב:

רַמְבַּ״ן וטעם פני ילכו על דעת כל המפרשים (רש"י והראב"ע כאן והרד"ק בשמואל ב יז יא) אני בעצמי אלך, והביאו לו דומה ופניך הולכים בקרב (שמואל שם).

סְפוֹרְנוֹ פני ילכו. בנסעכם ללכת אל ארץ ישראל ילכו פני לפניכם, לא בתוככם: והניחותי לך. אניח לך מכל אויביך מסביב באופן שתביאם לארץ בטח:

כְּלִי יָקָר ויאמר פני ילכו והניחותי לך. במלת פני נחלקו המפרשים אם הוא פנים של כעס או פנים של רחמים וילכו משמע להבא, ומשה אמר אם אין פניך הולכים בהווה לאלתר אל תעלינו מזה, בין שיהיה פירושו שילך הכעס מהם תיכף, בין שיהיה פירושו שילך עמהם תיכף פני רחמיו יתברך, ולפי דרכנו השיב לו על ב' דברים כאחד על מה שהיה מתמיה על שלא הודיעו שישלח עמו שלוחו לסעדו על זה אמר פני ילכו כמו ופניך הולכים בקרב, לפי שנאמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים ומאותן פנים ילך אור פניו ית' על פני משה ועל ידי זה יעשה לו הקב"ה הנחה כאילו היה השם הולך עמו ממש, ואע"פ שהשפעה זו לפרקים מ"מ תספיק למשה לשיוכל להעלות את העם ולהדריכם בדרך ה' וז"ש והניחותי לך. ויאמר משה זה פשוט ואין אני מבקש על זה כ"א אין אור פניך הולכים ודאי אל תעלנו מזה ובלא מציאת חן, דבר זה מוכרח להיות כי אין לנו עליה כלל זולת זה, וא"כ הדרא בקשתי לדוכתה מה תעשה לי בעבור מציאת החן וז"ש ובמה יודע איפה כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך, שיתפשט החן ממני גם אל עמך הלא בלכתך עמנו ממש בכל עת שתדבק בי ע"י שתודיעני דרכך ובזה לבד נפלינו אני ועמך מכל העם וגו'.

אוֹר הַחַיִּים ויאמר פני ילכו וגו'. הרבה פירושים נאמרו בפסוקים אלו, ונראה לפרש הכתוב על פי דבריהם ז"ל (תיקונים י"ח) כי שכינתו יתברך תקרא פני ה' לצד שהיא הנראית לצבא השמים, ואליה רומז אומרו (לעיל כ"ג ט"ו) ולא יראו פני ריקם, וכאן השיב ה' למשה על טענותיו והודיעו כי ההולך עמו הוא פני ה' שהוא השכינה, ועל חששת שמא לא יהיה נוח למשה מציאות זה אמר והניחותי לך: ונתכוין עוד לומר לו שינוח אור עליון עליו ולא יפסק ממנו מה שנח עליו עד עתה מן הרוח, אלא שלבחינת ישראל תהיה השכינה הולכת לפניהם, ובחינה זו בחינת דין הוא והשם יגיד עליה אדני, ועל זה השיב משה ואמר אם אין וגו':

טו וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם־אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל־תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה׃

רַשִׁ״י ויאמר אליו. בְּזוֹ אֲנִי חָפֵץ, כִּי עַל יְדֵי מַלְאָךְ אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר קֳדָמוֹהִי אִם לֵית שְׁכִנְתָּךְ מֵהַלְכָא בֵינָנָא לָא תַסְקִינָנָא מִכָּא:

רַשְׁבַּ״ם אם אין פניך וגו': כלומר שאם אין אתה בא עמנו במה יודע איפוא וגו':

רַמְבַּ״ן וטעם אם אין פניך הולכים על דעת רש"י, בזה אני חפץ, כי על ידי מלאך אל תעלנו מזה. וחלילה שיאמר אם אין פניך הולכים אחרי שהבטיחו פני ילכו. ור"א פירש (אבן עזרא על שמות ל״ג:כ״א) כי ה' אמר למשה אני בעצמי אלך והניחותי לך לבדך, כי עמך לבדך אלך, ומשה השיב אם אין פניך הולכים עם הגוי כלו אל תעלנו מזה, ולכך אמר תעלנו, בלשון רבים: גם זה איננו מתוקן, כי משה אמר תחלה לא הודעתני את אשר תשלח עמי, בלשון יחיד, והנה גם בעת הרצון קודם החטא אמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך ולהביאך, ואם ידבר עם ישראל גם זה בעבורם יאמר כן ועוד, א"כ היה משה מבקש שיודיענו מי המלאך שישלח עמו, והנה היה רוצה במלאך שנאמר בו (שמות כ״ג:כ״א) כי שמי בקרבו, והשם ענהו בטובה כפולה ומכופלת יותר ממה ששאל שילך הוא בעצמו: אבל הפרשה הזאת אי אפשר להולמה למי שלא שמע בסתרי התורה וכך הוא הענין על דרך האמת, כי משה אמר ואתה לא הודעתני מי המלאך אשר תשלח עמי, ובקש שיקיים לו שני דברים שאמר לו, האחד ידעתיך בשם, כלומר שאודע בשמי, בעבורך ויתכן שיהיה ואתה אמרת זה ממה שאמר לו ושמי ה' לא נודעתי להם (שמות ו׳:ג׳), כאשר פירשתי (עי' ריש וארא). והדבר השני, וגם מצאת חן בעיני, שיהיה מוצא חן, והוא דבקות הדעת ואמר ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך, במדת הדין, הודיעני נא נתיבות הדרכים כאשר אתה נודע בשמך, ואדעך, ליחדך למען אמצא החן הגדול, וראה כי עמך הגוי הזה, אתה אביהם והם בניך ולזה יתכוון אונקלוס שאומר אודעני כען יתארח טובך ואדע רחמך. אז ענה לו הקב"ה פני ילכו, מלאך הברית אשר אתם חפצים שבו יראו פני, שעליו נאמר בעת רצון עניתיך (ישעיה מט ח), כי שמי בקרבו, והניחותי אותו לך, שלא אתנהג עמך במדת הדין עזה, אלא במדה כלולה במדת הרחמים, מלשון והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך (דברים כה יט), והוא כענין שנאמר (יחזקאל ה יג) וכלה אפי והניחותי חמתי בם אז ענה משה אם אין פניך בעצמך ובכבודך הולכים, אל תעלנו מזה, שתהיה עמנו פנים בפנים, כי כן היו התנאין בפרשת וארא (לעיל ו ו-ח) וכן הזכיר למעלה (שמות ל״ב:י״א) בכח גדול וביד חזקה, והנה יבקש שיעלה אותם אל הארץ בכח גדול וביד חזקה כאשר הוציאם בהם ממצרים.

סְפוֹרְנוֹ אם אין פניך הולכים. עתה בעודנו חונים, אם אין פניך שסלקת הולכים אלינו לשכון בתוכנו: אל תעלנו מזה. כי טוב לנו שבת במדבר מהכנס לארץ בזולת שכינתך, כי באופן זה נגלה ממנה מהר בלי ספק:

אוֹר הַחַיִּים אם אין פניך וגו'. לא נתרצה במאמר ה' ואמר וכי על דבר זה אני מתפלל אם אין פניך הולכים מעתה אבודים הם ואין צורך בעלייתם, ובמה יודע איפוא כי מצאתי חן וגו' הלא בלכתך עמנו פירוש בחינה העליונה שהיא סוד המאור הגדול המתכנה בשם הוי"ה ב"ה לא פניך לבד שהוא בחינת הכסא, ומה שהבטחתני שבחינה זו תהיה לי לבדי כאומרו והניחותי לך אני שואל שתהיה גם מנהגת כולנו יחד אני ועמך, והוא אומרו ונפלינו אני ועמך במדת הרחמים ומעלה עליונה שאין למעלה ממנה, ונתרצה אל עליון ואמר אליו גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה להנהיגם בבחינת שם שלם המיוחד ב"ה כי מצאת וגו' פירוש לא לזכות ישראל אלא למציאת חינו:

טז וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלֵינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל־הָעָם אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה׃

רַשִׁ״י ובמה יודע אפוא. יִוָּדַע מְצִיאַת הַחֵן, הלוא בלכתך עמנו. וְעוֹד דָּבָר אֲנִי שׁוֹאֵל מִמְּךָ, שֶׁלֹּא תַשְׁרֶה שְׁכִינָתְךָ עוֹד עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם. ונפלינו אני ועמך. וְנִהְיֶה מֻבְדָּלִים בַּדָּבָר הַזֶּה מִכָּל הָעָם (ברכות ז'), כְּמוֹ וְהִפְלָה ה' בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' (שמות ט'):

אוּנְקְלוֹס וּבַמֶה יִתְיַדַע הָכָא אֲרֵי אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ אֲנָא וְעַמָךְ הֲלָא בְּמֵהַךְ שְׁכִנְתָּךְ עִמָנָא וְיִתְעַבְּדַן לָנָא פְרִישָׁן לִי וּלְעַמָךְ מְשַׁנֵי מִכָּל עַמָא דִי עַל אַפֵּי אַרְעָא:

רַשְׁבַּ״ם ונפלינו אני ועמך וגו': תחילת בקשה אחרת היא, עוד אני מבקש ממך שאפלא ואבדל אני לבדי מכל עם ישראל לדעת כי אני נאמן לנביא ולמוכיח ויהיו שומעים לדברי, וגם עמך יהיה נפלא במה שתלך עמהם מכל העם אשר על פני האדמה:

אִבְּן עֶזְרָא ונפלינו. מגזרת והפלה ה'. מבעלי הה"א:

רַמְבַּ״ן וטעם ונפלינו אני ועמך, שיהא חלקנו במופלא, ואין כן לכל העם אשר על פני האדמה:

סְפוֹרְנוֹ ובמה יודע אפא. אף על פי שנהיה נכנסים לארץ, שיגרש המלאך את האומות, במה יודע שיהיה זה דבר אלהי, הלא כן מנהג כל המלחמות התגבר אומה על אומה לפעמים ותגרש אותה: הלוא בלכתך עמנו ונפלינו. כענין נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך, שמעו עמים ירגזון, כי בראות האומות שאתה עמנו נהיה בעיניהם נפלאים ונבדלים במעלה מכל שאר העמים, ולא יתאמצו להתקומם נגדנו, כמו שהעידה רחב באמרה כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף וכו', ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם, כי ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת:

יז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה גַּם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי־מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם׃

רַשִׁ״י גם את הדבר הזה. שֶׁלֹּא תִשְׁרֶה שְׁכִינָתִי עוֹד עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם אעשה, וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל בִּלְעָם עַל יְדֵי שְׁרִיַּת הַשְּׁכִינָה, אֶלָּא "נוֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם" כְּגוֹן וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב (איוב ד') – שׁוֹמְעִין עַ"יְ שָׁלִיחַ:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אַף יָת פִּתְגָמָא הָדֵין דִי מַלֶלְתָּא אֶעְבֵּד אֲרֵי אַשְׁכַּחְתָּ רַחֲמִין קֳדָמַי וְרַבִּיתָךְ בְּשׁוּם:

רַשְׁבַּ״ם גם את הדבר הזה: אשר דברת אלי להיות מופלא ונראה שופט וגדול עליהם, מלבד ההליכה שאלך עמהם אשר נתרציתי לך כבר, וזהו קירון פנים שכתוב בו לפנינו נגד כל עמך אעשה נפלאות הכל כמו שאפרש שם:

רַמְבַּ״ן גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה אולי היה הרצון הזה בסוף ארבעים יום השניים על דעת רבותינו (בתנחומא כאן), כאשר נתרצה לו הקב"ה, ואמר פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים (שמות ל״ד:א׳):

כְּלִי יָקָר ויאמר ה' אל משה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה. אע"פ שכמעט היית מתייאש מן יעוד ידעתיך בשם, מ"מ אני חוזר מן הכעס ומבטיחך גם הדבר הגדול הזה, ואדעך בשם בזכות מציאת החן אע"פ שלא בקשת מצד מציאת החן כי אם הודיעני נא דרכך מ"מ מאחר שיצא מפיך דבר ידעתיך בשם, אעשה גם את הדבר הזה בעבור מציאת החן ואדעך בשם כבראשונה.

אוֹר הַחַיִּים כי מצאת חן וגו'. ומשה הקדים לומר ידעתיך בשם ואחר כך אמר וגם מצאת חן, כאן הודיעו הכתוב כי מעלת הודעה בשם הוא עליונה מבחינת השגת החן כי הלא נח מצא חן בעיני ה' ולא ידעו בשם, לזה אמר בתחילה מצאת חן בעיני ולא זו בלבד אלא ואדעך בשם. עוד נתכוון לומר לו כי מה שהודיעו בשם גם כן היה לצד מה שמצא חן בעיניו, לזה הקדים לומר מצאת חן בעיני ואחר כך ואדעך בשם לומר שזה יצא מזה מה שאין כן נשמע מדברי משה שהקדים ידעתיך בשם קודם מציאות חן שזה יגיד שהשיג הדבר לצד מה שזכה:

יח וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת־כְּבֹדֶךָ׃

רַשִׁ״י ויאמר הראני נא את כבדך. רָאָה מֹשֶׁה שֶׁהָיָה עֵת רָצוֹן וּדְבָרָיו מְקֻבָּלִים, וְהוֹסִיף לִשְׁאֹל לְהַרְאוֹתוֹ מַרְאִית כְּבוֹדוֹ:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר אַחֲזֵינִי כְעַן יָת יְקָרָךְ:

רַשְׁבַּ״ם הראני נא את כבודך: תמה על עצמך היאך מלאו לבו למשה רבינו להנות מזיו שכינה? והלא הכתוב משבחו ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים, חס ושלום לא נתכון אלא לכרות לו ברית על שני דברים שנתרצה לו הק', על קירון של ונפלינו אני ועמך, ועל פני ילכו להניח לך מכל אויביך, וכן אמר, הראני נא את כבודך בכריתות ברית על מה שהבטחתני, כמו שעשה לאברהם כשאמר במה אדע, וכתוב שם והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים, וסמיך ליה ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי, אף כאן שאל משה להק' קיום ברית, ונתרצה לו הק' שיראה לו בכריתות ברית כדכתיב ויעבור ה' על פניו ויקרא וגו', וכתיב בתריה הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות כמו שבקשת ונפלינו אני ועמך וגו', כי נורא הוא כדכתיב וייראו מגשת אליו:

אִבְּן עֶזְרָא כבודך. כמו עצמך. כי כן כתוב בעבור כבודי [וכו']. עד עברי.

רַמְבַּ״ן ויאמר הראני נא את כבודך בקש שיהיה רואה במראה ממש את כבוד השם. ויתכן כי יהיה כבודך בכאן הכבוד הגדול אספקלריא המאירה. וה' ענה אותו אני אעביר מדת כל טובי על פניך, שתשיגנו ותתבונן בכל טובי יותר מכל האדם, כי מראה הפנים ששאלת לא תוכל לראותם

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי הראני נא את כבודך. יש כבוד למעלה מכבוד ומה שהשיג משה במתן תורה שבע ספירות לכך בקש עתה למעלה מהם, והכבוד הנזכר בכאן הוא הכבוד הגדול העליון הנקרא כתר אספקלריא המאירה יהו"ה, ועל כן תמצא המלה חסרה וא"ו כבדך, ובמלת את יתכן לומר כי היא לרבות החכמה כמו שכוונו רבותינו ז"ל במה שדרשו (דברים ו) את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, או יאמר כבודך על כבוד אחרון ואמר הראני כי בקש לראות בחוש העין. ויש לדקדק אם היה זה מן הנמנע שיראה האדם בכבוד בעודו בחומר איך חשב להשיגו, אבל משה הגדול בנבואה מפני שכבר תשש ונתדלדל חומרו בארבעים יום שהתענה חשב בעצמו שלא יפסיד חומרו השגתו אלא שיהיה כמי שאינו ושישיג עתה מה שישיג אחר הפרדו מן החומר, והשיב לו ה' יתברך כי לא יראני האדם וחי כלומר אדם שהוא מחובר מגוף ונפש אי אפשר ששיג זה בעודו בחומר אלא אחר ההפרד וכענין שכתוב (תהלים עג) ואחר כבוד תקחני.

סְפוֹרְנוֹ את כבודך. איך ישפע מציאות כל נמצא ממציאותך עם רוחק היחס ביניהם, כאמרו מלא כל הארץ כבודו:

כְּלִי יָקָר ויאמר הראני נא את כבודך. רז"ל אמרו (יל"ש לג שצה) שבקש לראות מתן שכרן של מצות לעה"ב שנקרא כבוד שנאמר כבוד חכמים ינחלו. ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך. הן שכר העה"ז הן רב טוב הצפון לצדיקים אבל מ"מ אין אתה יכול לראות את כולו אפס קצהו תראה שכר העה"ז המכונה באחורי כדבר טפל שהוא משליך אחוריו, אבל פני דהיינו שכר העה"ב שהצדיקים רואין פני השכינה בעוד היות האדם מסובך בחומר לא יוכל לראות זה כמ"ש עין לא ראתה וגו' ועל זה אמר לא תוכל לראות פני כי הפנים עצמם הם שכר הצדיקים שנהנין מאור פניו ית', וז"ש וראית את אחורי ופני לא יראו וארז"ל הראה לו קשר של תפילין כי מצינו שם של שדי חקוק בתפילין דהיינו שי"ן יו"ד מלפניו יו"ד בשל יד ושי"ן בשל ראש והיינו יש, רמז לשכר העה"ב שנמצא בו ישות וממשות כמ"ש להנחיל אוהבי יש וגו' ובאחוריו הדל"ת בקשר של תפילין רמז לשכר העה"ז, הבא מן ד' רוחות העולם כמ"ש ופרצת ימה וקדמה וגו' וכן אמר הקב"ה למשה עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וקדמה וגו' רמז לו שלא תוכל לראות כ"א ית דבתרי, וכן נאמר ויראהו ה' את כל הארץ עד הים האחרון ודרז"ל (ספרי לא ב) עד היום האחרון לתחיית המתים, אבל לא עד בכלל כי השכר של תחיית המתים לא הראה לו ה' כי לא יוכל לראותו ולהבין מהותו כלל, לכך נאמר לשון את באחוריו ולא בפניו וכתרגומו ית דבתרי היינו הטפל אליו והוא חוץ ממנו אבל בפני לא נאמר את כי השכר אינו טפל אל פניו ית' אלא אור פניו הוא עצמו השכר, כמ"ש הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. וזהו סוד עי"ן דלי"ת גדולה בפסוק שמע ישראל, לומר שעין האדם לא יוכל לראות כ"א ד' דהיינו שכר העה"ז וקרוב לזה פרשנו בחבורנו עוללות אפרים על מ"ש רבי האי דמחדדנא מחבירי שראיתי את ר' מאיר מאחוריו ואילו ראיתיו מקמיה הוינא מחדדנא טפי, ר"ל שלא השיג ממנו כ"א ההשגות שהיו טפלים אצלו כדבר טפל שהאדם משליך אחוריו ואלו השגתי מאור פניו דהיינו עיקרי השגותיו המכונים בשם פנים ודאי מחדדנא טפי.

אוֹר הַחַיִּים הראני נא את כבודך. והגם שאמרו ז"ל (מכילתא פסוק זה אלי) שראוהו ישראל על שפת הים וכתיב (לעיל פסוק י"א) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים, אין זה אלא ראות אש אוכלה, והגם שאמר ה' לאהרן ומרים לא כן עבדי משה וגו' ומראה וגו' ותמונת ה' יביט, אין זה אלא תמונת אור עליון ומשה רצה שתהיה לו הכרה בו יתברך ידיעה פרטית כדי שיוכל שכלו ישכיל בחינת האלהות כי ראה שעת הכושר והרחיב פיו לשאול:

יט וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל־טוּבִי עַל־פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהוָה לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת־אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת־אֲשֶׁר אֲרַחֵם׃

רַשִׁ״י ויאמר אני אעביר וגו'. הִגִּיעָה שָׁעָה שֶׁתִּרְאֶה בִּכְבוֹדִי מַה שֶּׁאַרְשֶׁה אוֹתְךָ לִרְאוֹת, לְפִי שֶׁאֲנִי רוֹצֶה וְצָרִיךְ לְלַמֶּדְךָ סֵדֶר תְּפִלָּה; שֶׁכְּשֶׁנִּצְרַכְתָּ לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל הִזְכַּרְתָּ לִי זְכוּת אָבוֹת, כְּסָבוּר אַתָּה שֶׁאִם תַּמָּה זְכוּת אָבוֹת אֵין עוֹד תִּקְוָה, אֲנִי אַעֲבִיר כָּל מִדַּת טוּבִי לְפָנֶיךָ עַל הַצּוּר וְאַתָּה נָתוּן בַּמְּעָרָה: וקראתי בשם ה' לפניך. לְלַמֶּדְךָ סֵדֶר בַּקָּשַׁת רַחֲמִים אַף אִם תִּכְלֶה זְכוּת אָבוֹת, וְכַסֵּדֶר זֶה שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אוֹתִי – מְעֻטָּף וְקוֹרֵא י"ג מִדּוֹת – הֱוֵי מְלַמֵּד אֶת יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת כֵּן, וְעַ"יְ שֶׁיַּזְכִּירוּ לְפָנַי "רַחוּם וְחַנּוּן" יִהְיוּ נַעֲנִין – כִּי רַחֲמַי לֹא כָלִים: וחנתי את אשר אחון. אוֹתָן פְּעָמִים שֶׁאֶרְצֶה לָחֹן: ורחמתי. עֵת שֶׁאֶחְפֹּץ לְרַחֵם; עַד כָּאן לֹא הִבְטִיחוֹ אֶלָּא עִתִּים אֶעֱנֶה וְעִתִּים לֹא אֶעֱנֶה, אֲבָל בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה אָמַר לוֹ הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית (שמות ל"ד) – הִבְטִיחוֹ שֶׁאֵינָן חוֹזְרוֹת רֵיקָם:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר אֲנָא אַעְבַּר כָּל טוּבִי עַל אַפָּיךְ וְאֶקְרֵי בִשְׁמָא דַיְיָ קֳדָמָךְ וְאֵחוֹן לְמָן דְאֵחוֹן וְאֵרַחֵם עַל מָן דְאֵרַחֵם:

רַשְׁבַּ״ם וחנותי את אשר אחון וגו': שם אפרש לך מידותי:

אִבְּן עֶזְרָא באברהם כתיב ויקרא בשם ה'. ובני אדם הם הנקראים לעבוד השם. על כן מלת בשם דבקה עם השם הנכבד. ואין ככה ויקרא בשם ה'. כי השם הוא הקורא וככה וקראתי בשם ה' לפניך:

רַמְבַּ״ן וקראתי בשם ה' לפניך, שאקרא לפניך השם הגדול שלא תוכל לראותו, וחנותי בו את אשר אחון ורחמתי בו את אשר ארחם, שתדע בקריאה ההיא מדת החנינה ומדת הרחמים אשר יחוננו וירוחמו בשמי ובטובי ועל זה נאמר (במדבר יב ז) בכל ביתי נאמן הוא, כי טוב האדם בביתו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אני אעביר כל טובי על פניך. היה לו לומר לפניך כמו שאמר וקראתי בשם ה' לפניך. וע"ד הפשט נראה לי לומר שבא לרמוז מה שדרשו רז"ל שהוקשה לו למשה בי"ג מדות מה שהזכיר ארך אפים ולא הזכיר ארך אף, אמר לו הקב"ה לצדיקים ולרשעים אמר לו משה רבש"ע רשעים יאבדו, אמר לו חייך שתצטרך לדבר זה כשאירע חטא מרגלים התחיל (במדבר יד) ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים, כלומר זכור אותו דבור שאמרת לי בין לצדיקים בין לרשעים ומזה הוצרך לומר על פניך לרמוז על דבור זה שהוא עתיד להשמיע לו שלא ברצונו. או נוכל לומר עוד שהזכיר על פניך כלומר אני אעביר כל טובי על פניך וממנו תתעלה שיחול האור על פניך והוא מעלת קרון פנים שזכה אליה מנקרת הצור וכמו שדרשו רז"ל. וע"ד המדרש אני אעביר כל טובי על פניך, טובי וכל טובי מדת הטוב ומדת הפורענות. וחנותי את אשר אחון, באותה שעה הראה לו הקב"ה למשה כל אוצרות מתן שכרן של צדיקים כל אחד ואחד לפי מעשיו והוא שואל האוצר הזה של מי הוא והוא אומר לו של בעלי התורה, והאוצר זה של מי הוא של מכבדיהם. ואח"כ הראה לו אוצר גדול מזה אמר לו רבש"ע האוצר הגדול הזה של מי הוא א"ל מי שיש לו מעשים טובים אני נותן לו מאוצריו ומי שאין לו בחנם אני עושה ונותן לו מזה שנאמר וחנותי את אשר אחון. וע"ד הקבלה אני אעביר כל טובי על פניך הטוב הזה הוא מה שכתוב וראית את אחורי ובאורו כל שהוא טובי וזהו (שמות יט) כי לי כל הארץ (דברי הימים א' כט) כי כל בשמים ובארץ וזהו מבואר.

סְפוֹרְנוֹ אני אעביר כל טובי על פניך. לא ימנע זה מצד היותי בלתי חונן, כי אמנם אעביר כל טובי על פניך: וקראתי בשם ה' לפניך. הנה קורא בשם ה' הוא המודיע ומלמד מציאות האל יתברך ודרכי טובו. אמר אם כן אני אעביר כל טובי על פניך, באופן שאם היו עיני הבנתך מספיקים לזה היית משיג כל רצונך, ועם זה אלמדך להועיל קצת דרכי טובי, שבידיעתם תקנה איזו ידיעה מעצמותי, כאמרו ויתיצב עמו שם, ויקרא בשם ה': וחנותי את אשר אחון. אתן לך אותו החן, שדרכי לתת לכל מוצא חן בעיני, שהוא בשפע רב בלתי שום כילות ובלתי צרות עין: ורחמתי את אשר ארחם. ארחם עליך שלא תמות לנגה ברק כבודי, כמו שדרכי לרחם על כל הגון וראוי לכך, כאמרו ושכותי כפי עליך עד עברי:

אוֹר הַחַיִּים אני אעביר כל טובי על פניך. פירוש כל מדות טובות שאני מטיב בהם לבריותי, ואומרו על פניך, פירוש טעם השגתך דבר זה ממני הוא על פניך, פירוש פנים אשר אתה מראה בעוצם הפלגת אהבתך וחשקך בי כמו שפירשתי בפסוק פנים אל פנים: וקראתי וגו'. פירוש אעביר מדותי ואקראם כל אחת בשמה לפניך, ואולי כי כל מדה תקרא בשמה וכולם יקראו בשם הוי"ה ב"ה, ואין לך הודעה גדולה מזו שהכיר בשמיעת האוזן כל מדותיו יתברך כל אחת תקרא באזניו, ואומרו וחנותי וגו' הודיעו כי אותו שעה היא שעת רחמים וחנינה לשאול מאוויו:

כ וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת־פָּנָי כִּי לֹא־יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי׃

רַשִׁ״י ויאמר לא תוכל וגו'. אַף כְּשֶׁאַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ אֵינִי נוֹתֵן לְךָ רְשׁוּת לִרְאוֹת אֶת פָּנַי:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר לָא תִיכוּל לְמֶחֱזֵי יָת אַפֵּי שְׁכִנְתִּי אֲרֵי לָא יֶחֱזִינַנִי אֶנָשָׁא וְיִתְקַיָם:

אִבְּן עֶזְרָא לא יראני. קמוץ. כמו ואמר אין רואני להוציאנו ממצרים. אם שוב ישיבני ה': ופי' וחי. כמו ויחיה. כי מיד ימות. כי מנוח אמר בעבור שראה המלאך מות נמות כי אלהים ראינו. גם יעקב אמר כי דאיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי. ואף כי השם הנכבד ויש אומרים לא יראני האדם רק יחיה לעולם וזה הפך הלשון. ואחרים אומרים פי' מלת לא ישרת בעבור אחר. וכן הוא לא יראני האדם ולא החי והטעם המלאכים:

רַמְבַּ״ן ואין טעם כי לא יראני האדם וחי שיראה אותו וימות, אבל כי טרם שישיג לראיה תפרד נפשו מעליו, כי אפילו במראות המלאכים נאמר במראה נהפכו צירי עלי (דניאל י טז):

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי לא יראני האדם וחי. על דרך הפשט שיחיה, וזהו שהזכיר בענין מנוח (שופטים יג) מות נמות כי אלהים ראינו, וכי בראית המלאך יאמר הכתוב כן אף כי בראית הש"י שלא יגיע לראיה כי תפרד נפשו ממנו אבל לאחר מיתתו רואה, וזהו שדרשו רז"ל בחייהם אינם רואים אך בשעת מיתתן רואים, וכן הוא אומר (תהלים כב) לפניו יכרעו כל יורדי עפר. וכן מצינו ברבי אבהו שראה מתן שכרו סמוך למיתתו ואמר כל אלין לאבהו. וע"ד הקבלה כי לא יראני האדם לא אמר כי לא יראה אותי מפני שהמניעה הזאת אינה מאת השם שהרי כתוב בישעיה (ישעיה ו) ואראה את ה' וכן (שמות כד) ויראו את אלהי ישראל כי לא אמר ויראו אלהי ישראל, אבל הוסיף את וכאשר בארתי שם, והוא שאמר יחזקאל (יחזקאל ב) ואשמע את מדבר אלי וכן (תהלים קמה) ואת כל הרשעים ישמיד, כי מדת רחמים שומר כל אוהביו ומדת הדין תשמיד הרשעים. והזכיר האדם בה"א הידיעה כי לפי הפשט היה הכתוב ראוי לומר כי לא יראה אותי אדם וחי, אבל הכתוב מבאר כי המניעה אינה אלא בעצמותו ומהותו של שם המיוחד ואפילו מן האדם המחוקק בחיות המרכבה,זה באור כי לא יראני האדם וחי. וזהו שאמרו במדרש כי לא יראני האדם וחי ר"ע אומר אף חיות הנושאות אינן רואות את הכבוד, אמר ר"ש בן יוחאי אף מלאכי השרת שחייהם חיי עולם אינם רואים את הכבוד.

סְפוֹרְנוֹ ויאמר לא תוכל לראות. לא יהיה זה נמנע ממך מפני חסרון השפעתי, אבל מפני חסרון קבלתך, שלא תוכל לקבל את שפע האור:

אוֹר הַחַיִּים ויאמר לא תוכל וגו'. פירוש לא שאני מונע הדבר ממך, אלא לצד שאין בך יכולת המשיג כי לא יראני האדם, ואומרו וחי פירוש וישאר חי ואני חושש לחייך על דרך אומרו כי טוב יום בחצרך מאלף, או יאמר על זה הדרך כי לא יראני האדם פירוש בשום אופן ואפילו חי פירוש אפילו יהיה צדיק שיקרא עליו חי על דרך אומרו בן איש חי, ואות וא"ו תשמש וא"ו המוסיף, עוד ירצה על זה הדרך כי לא יראני האדם אפילו אחר מיתה ואתה מבקש לראות, ועוד וחי פירוש בחיים חייתך, כאן רמז שאחר מיתה ישיג מה שלא השיג אדם בעולם שהרי לא שלל אלא לצד היותו חי, והגם שהצדיקים מסתכלים באורו יתברך אחר מותם לא ישיגו מה ששאל משה מלפני ה' אשרי ילוד אשה:

כא וַיֹּאמֶר יְהוָה הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל־הַצּוּר׃

רַשִׁ״י הנה מקום אתי. בָּהָר אֲשֶׁר אֲנִי מְדַבֵּר עִמְּךָ תָמִיד, יֵשׁ מָקוֹם מוּכָן לִי לְצָרְכְּךָ שֶׁאַטְמִינְךָ שָׁם שֶׁלֹּא תִזֹּק, וּמִשָּׁם תִּרְאֶה מַה שֶּׁתִּרְאֶה, זֶהוּ פְּשׁוּטוֹ; וּמִדְרָשׁוֹ, עַל מָקוֹם שֶׁהַשְּׁכִינָה שָׁם מְדַבֵּר, וְאוֹמֵר הַמָּקוֹם אִתִּי, וְאֵינוֹ אוֹמֵר אֲנִי בַמָּקוֹם, שֶׁהַקָּבָּ"ה מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאֵין עוֹלָמוֹ מְקוֹמוֹ (תנחומא):

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ הָא אָתַר מַתְקַן קֳדָמָי וְתִתְעַתַּד עַל טִנָרָא:

אִבְּן עֶזְרָא ונצבת על הצור. הוא ראש ההר כי כן כתוב ונצבת לי שם על ראש ההר. ואמר שהוא יתיצב שם ובעבור הכבוד הוא ישימנו בעצמו בנקרת הצור. כי כן כתוב ושמתיך ולא שיכנס הוא מעצמו ועתה אזכור כלל טעם הפרשה. אמר הגאון כי השם אמר למשה העל את העם הזה מזה המקום שחטאו בו. ובמקום אחר אסלח להם ומשה השיב אם לא ישוב אפך עתה במקום הזה אל תעלנו מזה והנכון בעיני בעבור שהשם אמר לו ושלחתי לפניך מלאך. אז השיב משה ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי. אם הוא הכתוב בו כי שמי בקרבו. והשם השיבו אני בעצמי אלך והניחותי לך. והנה טעם לך כי עמך לבדך אלך ולא אשכון בתוך בני ישראל. על כן השיב משה אם אין פניך הולכים עם הגוי הזה שהזכיר למעלה. וראה כי עמך הגוי הזה. אל תעלנו בלשון רבים והעד הנאמן על זה הפירוש ובמה יודע איפה כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו. והשם השיב גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני ובעבור זה שמח משה ואמר ילך נא ה' בקרבנו. הפך כי לא אעלה בקרבך. ומשה בקש לראות השם והשם השיבו כי לא יראני האדם וחי. וזהו האמת כי ההרגשות אינם מרגישות רק המקרים על כן ויראו את אלהי ישראל. גם ואראה את ה'. וכן נבואת יחזקאל הכל במראות אלהים. והנה אמר בכאן וראית אחורי. ובמקום אחר ותמונת ה' יביט. ואלה הדברים צריכים פי' ארוך. והגאון אמר כי הפנים פני האור והמשל פני השמש והאחורי' הנשאר מהאור התדבק באחד ואין צורך לכל זאת. ולפני שאפרש זה אומר דע כי השם לא דבר עם משה פנים אל פנים רק בארבעים יום השלישי והלאה. ובעבור השם על פניו אז קרן עור פניו. כי תחלת נבואתו ע"י המלאך הנראה בסנה. ושם כתוב ויאמר ה'. וככה וה' הולך לפניהם יומם. כי השליח ידבר על לשון השולח. וזה היום שראה משה מה שבקש היה לו כיום מתן תורה לישראל ולא הגיע אדם לפניו ואחריו אל מעלתו. וחכמינו אמרו שהראה לו קשר של תפילין. ודבריהם נכון. רק לא כאשר יפרשוהו חכמי דורנו שהוא כמשמעו כי סוד עמוק הוא: אמר אברהם המחבר כבר פירשתי השם הנכתב ואינו נקרא הוא שם העצם והעצם הוא הכבוד. וכאשר תחבר מספר כל האותיות יעלה לשנים ושבעים על כן אמרו חכמינו כי הוא שם המפורש. וכאשר תחבר מרבע הראשון אל מרבע האמצעי באמת יהי' כמספר השם. גם כן מחברות החמשה כוכבי לכת, גם בחברך האותיות שיבטא האדם בהם בחצי השם יהיה כמספר השם. ובחברך מרבעי הזוגות שהם במעלה הראשונה. יהיו כמספרם המחוברים מחצי השם. וכאשר תכפול חצי השם הראשון על החצי אז תמצא מרובעי הנפרדים. ובהסרך מרובע הראשון ממרובע השנים. אז ישאר כחשבון מעוקב האות השני. ואם תחסר מרובע השנים ממרבע השלשה. אז ישאר בחשבון מעוקב האות השלישי. וזה השם הנכבד הוא האחד שהוא בעצמו עומד. ואין לו צורך לאחר לפניו. ואם תסתכל מפאת החשבון שהוא ראש הכל. וכל חשבון מהאחדים הוא האחד שהוא הכל. על כן סוד התפלות והתהלות וטעם והתגדלתי והתקדשתי. ועוד אשר בך אתפאר. והנה הא' אין לו תמונה והוא כדרך כלל לכל התמונות כי מאתו יצאו. והנה הגויות העליונות שהם המאורות והכוכבים אין להם פנים ואחור. אף כי לנשמת האדם העליונה ואף כי למשרתי עליון אף כי לעליון העליונים והנה האודך בין שתי הנקודות והנקודה הקרובה אל הפועל שר הפנים ושר הכח. והנקודה האחרת סוף הכח ותנועת האדם לפנים. והגוף העליון אל הימין. והצמח אל העליון. והנה משה יכול לדעת ולראות בעין לבו איך הבריאות דבקות ביוצר בראשית הנקרא אחורים ומדרך הכבוד אין כח בנברא לדעת זה. וזהו כי לא יראני האדם וחי. בעבור היות נשמת האדם עם הגוף. והנה אחרי מות המשכיל תגיע נשמתו למעלה גדולה שלא יגיע בו בחיי האדם. והנה משה שב כללי. על כן אמר השם ידעתיך בשם כי הוא לבדו יודע הפרטים וחלקיהם בדרך כלל. ובעבור כי הנכבד באדמה הוא האדם. על כן צורת הכרובים. והנכבד באדם ישראל. על כן דבר קשר של תפילין. ועל כן כתוב בשיעור קומה כי השם הוא בורא כל גוף וכל נכבד מהגוף. והנבזה מהגוף הוא המקרה ואמר ר' ישמעאל כל היודע שיעורו של יוצר בראשית מובטח לו שהוא בן עולם הבא ואני ור' עקיבא ערבים בדבר זה. וזהו נעשה אדם בצלמנו כדמותינו. ודע כי כל הצמחים והחיים בארץ והעוף והבהמה והחיה והרמש וכל אדם קשורים בעליונים. כי הכללים קשורים בארבעים ושמונה צורות הגלגל. וזהו אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים והמוסיפים להאיר עיניהם. מטעם הענין אולי ידעו זה ולא רצו לגלות הסוד לתלמידים. והעד הנאמן ולא חלק להם. וידוע כי המחברות הם מאה ועשרים. מחברות השבעה והמחברת הגדולה במספר כלם. היא אחת. והמחברת השניי' היא אחת ועשרים. וכנגדה מחברת החמשה ככה. וזה המספר יצא משבעה. ומחברת השלשה חמשה ושלשים שגם זה המספר יוצא משבעה מחברות וככה מחברת הארבעה והנה מחברות הששה שבעה. והמחברת שהיא כוללת המשפחות לכל האדמה כפי מזל כל גבול מהשבעה גבולות שהם כל הישוב. ועליהם כתוב אתה הצבת כל גבולות ארץ קיץ וחורף שהשתנה בכל הגבולות אתה יצרתם. ואין השינוי בא מהשמש רק בעבור נטותה לפאת צפון ודרום. והנה המחברת השניים העליונים במזל טלה היא בכל תשע מאות וששים שנה. ושניהם סובבים ממזל התחברותם אל מזל תשיעי בכל עשרים שנה. ככה יתגלגלו שתים עשרה פעמים עד מאתים וארבעים שנה. ומשם יתגלגלו כמספר הזה ובדרך הזה במזלות העפר. גם במזלות הרוח. גם במזלות המים. ואל יעלה על לבך כי הארבעה תולדות הם בשמים. ויש חום בשמש וקור בלבנה ובשבתי חלילה חלילה כי הבריות העליונות נכבדות הן. ועליהם כתוב כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם חוק נתן ולא יעבר. רק נקראו ככה בעבור המקבלים והנה לא יוכלו המשרתים לשנות דרכם ושיעבור א' מהם החק שנתן לו השם. גם כן כל צבא השמים והשפלים יקבלו מהם כפי מתכונתם. על כן לא ייטיבו ולא ירעו והנה המשתחוה למלאכת השמים לא יועילו לו כי אם מה שנגזר עליו כפי מערכת ככבי מולדתו כן יקרנו. חוץ אם ישמרהו כח העליון יותר מכח הככבים שיהיה דבק בו. אז ינצל מהגזרות. ואתן לך משל חשוב שהיתה מערכת הכוכבים שיגדל נהר על עיר אחת וישטוף אנשיה או ימותו. ובא נביא והזהירם שישובו אל השם בטרם בא יום רעתם ושבו אליו בכל לבם. ובעבור שדבקו בו נתן בלבם שיצאו אנשי העיר לחוץ להתפלל אל השם והנה עשו כן. וביום ההוא גדל הנהר פתאום כמנהגו כאשר ראינו בעינינו פעמים רבות ושטף כל העיר והנה לא סרה גזירת השם והוא הצילם. וחשוב כי המשרתים ירוצו כסוסים עוברים במסלה ולא ירוצו להרע או להטיב רק ככה דרכם וחשוב כי במסלה איש עור לא ידע מנהג הסוסים מתי הולכין אל ימין או לשמאל. והוא נשען על פקח שידע סורם. והנה הוא ישמרנו כי ברוצם בצד זה יוליך העור לצד האחר ומרוצת הסוס לא תשתנה והעור ימלט. ובעבור זה אמר ה' אחר אשר חלק. ואתכם לקח ה' להיות לו לעם נחלה. ככה לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא. וזהו ונפלינו אני ועמך. וזהו שאמרו חכמינו ז"ל אין מזל לישראל כל זמן שהם שומרי התורה. ואם לא ישמרוה ישלוט בהם המזל כאשר הוא מנוסה. כי כל מחברת ומזל דלי במערכת רעה. הנה יבא רעה לשונאי ישראל. והיודעים חכמת המזלות יודו כן. והנה היתה במערכת השמים במחברת שיעמדו בגלות מצרים עוד שנים רבות. ובעבור שצעקו אל השם ושבו אליו הושיעם השם. וכאשר יקרה לכלל כן יקרה ליחיד על כן שומר תורה אשרהו: והנה ידעתיך בשם. כמו יודע ה' דרך צדיקים: והנה הראני נא אינו במראית העין: והנה על פניך. על פניך הפנימים והם פני הלב: וטעם כל טובי. שאינו כמו הכל ולא בכל ולא עם הכל: וטעם וחנותי את אשר אחון. על משה. כי אעביר כל טובי על פניך. ולפני עברי ארחמך. וזהו שאסוך כפי עליך והנה זה הוא הפירוש. והכף כדמות סתר כמסתיר עצם השמש בכפו שלא תפרד נשמתו מעל גויתו. והנה וראית את אחורי. מפאת שהוא הכל וכבודו מלא הכל ומאתו הכל וכל תמונתם כל וזהו ותמונת ה' יביט:

רַמְבַּ״ן הנה מקום אתי בהר הזה אשר שכינתי שם: ונצבת על הצור שהוא בהר, כמו שנאמר (שמות י״ז:ו׳) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב:

סְפוֹרְנוֹ הנה מקום אתי. מקום מוכן למראות אלהים, כאמרם ז"ל (מגלה פרק הקורא) על מערה שעמדו בה משה ואליהו שהיא מי' דברים שנבראו בין השמשות:

כב וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד־עָבְרִי׃

רַשִׁ״י בעבר כבדי. כְּשֶׁאֶעֱבֹר לְפָנֶיךָ: בנקרת הצור. כְּמוֹ הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר (במדבר ט"ז), יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל (משלי ל'), אֲנִי קַרְתִּי וְשָׁתִיתִי מָיִם (מלכים ב' יט, כד; ישעיה לז, כה), גִּזְרָה אַחַת לָהֶם, נִקְרַת הַצּוּר: כְּרִיַּת הַצּוּר: ושכתי כפי. מִכָּאן שֶׁנִּתְּנָה רְשׁוּת לַמְחַבְּלִים לְחַבֵּל, וְתַרְגּוּמוֹ "וְאָגֵין בְּמֵימְרִי" כִּנּוּי הוּא לְדֶרֶךְ כָּבוֹד שֶׁל מַעְלָה, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְסוֹכֵךְ עָלָיו בְּכַף מַמָּשׁ:

אוּנְקְלוֹס וִיהֵי בְּמֵעֲבַר יְקָרִי וְאֵשַׁוִינָךְ בִּמְעָרַת טִנָרָא וְאָגֵין בְּמֵימְרִי עֲלָךְ עַד דְאֶעֱבַר:

אִבְּן עֶזְרָא ושכותי. בשי"ן או בסמ"ך שוה הטעם. ומפרשים אמרו כי כפי עב. כמו על כפים כסה אור. הן על כפים חקותיך. ואינו רק כמשמעו:

כג וַהֲסִרֹתִי אֶת־כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת־אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ׃

רַשִׁ״י והסרתי את כפי. וְאַעֲדֵי יָת דִּבְרַת יְקָרִי – כְּשֶׁאֲסַלֵּק הַנְהָגַת כְּבוֹדִי מִנֶּגֶד פָּנֶיךָ, לָלֶכֶת מִשָּׁם וּלְהַלָּן: וראית את אחרי. הֶרְאָהוּ קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין (ברכות ז'):

אוּנְקְלוֹס וְאַעְדֵי יָת דִבְרַת יְקָרִי וְתֶחֱזֵי יָת דְבַתְרָי וְדִקֳדָמַי לָא יִתְחֲזוּן:

רַשְׁבַּ״ם וראית את אחורי: לאחר שאעבור על פניך בכריתות ברית תוכל לראות, כעין העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו, דרך עברה היו כורתים ברית:

אִבְּן עֶזְרָא ופני לא יראו. הם הנראים. ולא כן ולא יראו פני ריקם. כי הזכרים הם הנראים:

רַמְבַּ״ן וטעם ופני לא יראו הפנים המאירים, כאשר פירשתי (בפסוק יח, ועי' לב ד). ויתכן שיהיה מלת אחרי כלשון אחור וקדם צרתני (תהלים קלט ה), על פירוש רבותינו (עיין עירובין יח.):

סְפוֹרְנוֹ וראית את אחורי. תראה איך תהיה פעולת כל מה שלמטה ממני: ופני לא יראו. אבל לא יהיה נראה אצל זולתי איך ממציאותי ישפע מציאות כל נמצא, כמו ששאלת:

אוֹר הַחַיִּים וראית את אחורי וגו'. הנה באל עליון לא יתיחס אליו פנים ואחור, אלא כוונתו יתברך הוא לצד כי חיות העולמות עומד בחשק הסתכלות אורו יתברך וקיומו הוא האדון חי העולמים, ודבר זה הוא מן הנמנע שיכול שום נברא להביט אל אורו יתברך, לזה הכין ה' ועשה מסוה אשר דרך שם יביט והוא שקרא אחוריים כמו שעשה בחכמתו את האדם הגוף אחוריים והנפש פנים לו והרוח פנים לנפש והנשמה פנים לרוח, כמו כן הכין אור ממנו יתברך אשר דרך שם ישקיפו ויחזו את האלהים ולו קרא אחוריים ואור עליון שהוא מושלל מהשגת נפש כל חי יקרא פנים, והוא אומרו וראית את אחורי ופני לא יראו, ואפשר שרמז לו באומרו סמוך לאחורי תיבת ופני לומר כי גם שם הם פנים אלא שהכין ה' אחוריים כדי שיהיו במושג לנביאים כמו שכתבנו, ואולי שדקדק באומרו אחורי לומר שאין הרבה פרגודים ומסכים מפסיקים כאשר הם בערך הנביאים אשר נוכח ה' יביטו אלא אחד דוקא, והוא אומר אחורי ולא אחורי אחורי, והמשכיל על דבר אמת יקוד וישתחוה לאל הגדול וימעיט בעיניו כל עבודתו אשר יעבוד כפי שיעור המושג המקווה לנפש חיה למינה:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.