א
וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת־כָּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָם׃
רַשִׁ״י
ויקהל משה. לְמָחֳרַת יוֹם הַכִּפּוּרִים כְּשֶׁיָּרַד מִן הָהָר, וְהוּא לְשׁוֹן הִפְעִיל, שֶׁאֵינוֹ אוֹסֵף אֲנָשִׁים בְּיָּדַיִם, אֶלָּא הֵן נֶאֱסָפִין עַל פִּי דִּבּוּרוֹ, וְתַרְגּוּמוֹ וְאַכְנֵישׁ:
אוּנְקְלוֹס
וְאַכְנֵשׁ משֶׁה יָת כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל וַאֲמַר לְהוֹן אִלֵין פִּתְגָמַיָא דִי פַקֵד יְיָ לְמֶעְבַּד יָתְהוֹן:
רַשְׁבַּ״ם
ויקהל: לקחת מכל אחד מחצית השקל לגלגלת וגם להזהירם על מלאכת המשכן:
אִבְּן עֶזְרָא
וברוך אל עליון בעוז עמו נהל. ביד ציר מראהו כאור שמש יהל. לצוהו בהר להכין לו אהל. לשבתו ככתו' בסדר ויקהל טעם ויקהל. שישמעו הכל מפיו דבר המשכן שיתנדבו ופירש אלה הדברים. המשכן וכליו לעשות על כן כתוכ לעשות אותם. והנה הטעם שהשם צוני שתעשו מה שאומר לכם. והוא הזהיר אתכם אע"פ שמעשה שמים אתם חייבים לעשות. השמרו לכם שלא תעשו מעשה בשבת והעובר בפני עדים ימיתוהו בית דין ובמקום אחר יפרש שהוא בסקילה:
רַמְבַּ״ן
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל יכלול "כל עדת בני ישראל" האנשים והנשים, כי כלם התנדבו במלאכת המשכן. והנה משה אחר שצוה לאהרן והנשיאים וכל בני ישראל האנשים כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני אחרי שבור הלוחות (שמות ל״ד:ל״ב), ונתן על פניו המסוה (שם פסוק לג), חזר וצוה והקהילו אליו כל העדה אנשים ונשים. ויתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו. ואמר לכולם ענין המשכן אשר נצטוה בו מתחלה קודם שבור הלוחות, כי כיון שנתרצה להם הקב"ה ונתן לו הלוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה שילך השם בקרבם, הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם, ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם כענין שצוהו תחלה, כמו שאמר (שמות כ״ה:ח׳) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ולכן צוה אותם משה עתה בכל מה שנצטוה מתחלה: אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה אמר אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות על מלאכת המשכן וכל כליו וכל עבודתו והקדים השבת לאמר כי ששת ימים תעשה מלאכת אלה הדברים ולא ביום השביעי שהוא קדש לה'. ומכאן שאין מלאכת המשכן דוחה שבת, ולא ממדרש אך, כמו שפרשתי בסדר כי תשא (רמב"ן על שמות ל״א:י״ג):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אכול בני דבש כי טוב ונופת מתוק על חכך, כן דעה חכמה לנפשך אם מצאת ויש אחרית ותקותך לא תכרת (משלי כד, יג-יד)
שלמה המלך ע"ה המשיל החכמה שהיא תענוג שכלי לדבש שהוא תענוג גופני וכן הוא תמיד נוהג ברוב דבריו בספר משלי לדבר ע"י משלים כדי שיזהיר האדם שיוכיח שכלו לטבעו, לפי שהאדם כלול משני דברים שכל וטבע וא"א לו שיוכיח שכלו לטבעו כי אם ע"י משל מעין הדברים המורגשים אשר הטבע שקוע בהם, וידוע כי חלקי הנבראים השפלים ארבעה זה למעלה מזה והם הדומם והצומח והחי והמדבר, הדומם הם ההרים והגבעות ואין לחלק זה נפש כלל לא צומחת ולא נפש התנועה אף כי נפש שכלית. למעלה ממנו הצומח יש לו יתרון מעלה על הדומם לפי שיש בו נפש צומחת. למעלה מן הצומח שאר בעלי חיים שיש להם נפש התנועה ונפש הצומחת, למעלה מבעלי חיים שאינם מדברים הוא האדם שהוא כולל את כלם בנפש הצומח ונפש התנועה שבו ויש לו יתרון על כלם בנפש השכלית. וכן תמצא סדר הויתם בבריאתם במעשה בראשית, הדומם הוא שכתוב (בראשית א) ותראה היבשה, הצומח הוא שכתוב אחריו תדשא הארץ, החי הוא שכתוב ביום חמישי ישרצו המים שרץ נפש חיה, המדבר הוא שכתוב ביום ששי נעשה אדם בצלמנו כי הנבראים השפלים תמצא אחרון אחרון משובח בהפך מן הנבראים העליונים שהם ראשון ראשון משובח, האור ביום ראשון, הרקיע ביום שני שהוא למטה מן האור, והמאורות ברביעי שהם למטה מן הרקיע.
ולפי שהאדם משותף עם הצומח בנפש הצומח ועם הבהמה בנפש התנועה לכך הוצרך להיות לו נפש שכלית להחכימו ולהורות אותו דרך השכל כדי שיתגבר שכלו על טבעו. הא למדת כשם שנתעלה הצומח על הדומם כך נתעלה החי על הצומח והמדבר על החי, ואף ע"פ שזה ברור ומוחש לעינים עוד יורונו הכתובים בזה הוא שכתוב (איוב לה) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו, ועם היתרון הזה שהוא השכל יבחן ערך השכל וערך הטבע כל אחד מהם באיזה מדרגה הוא וכאשר האדם מגביר שכלו על טבעו הנה הוא מלאך ה' צבאות וכאשר יגביר טבעו על שכלו נמשל כבהמות נדמו, ומזה יזהיר דוד המלך ע"ה את האדם שימשך אחר השכל, הוא שאמר (תהלים לב) אשכילך ואורך בדרך זו תלך איעצה עליך עיני, ויזהירנו עוד שלא ימשך אחר הטבע הוא שאמר אחריו (שם) אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן עדיו לבלום בל קרוב אליך.
והנה שלמה הודיענו בספר משלי תועליות השכל ונזקי הטבע והוא שהטבע מתעצל מלבקש מאכל ומשתה ומלבוש ודירה שהם פעולות הכרחיות והשכל מוכיחו שיזדרז במוכרח ומראה לו אחרית הדברים, והוא כי עם המאכל ינצל מן הרעב ועם המלבוש ינצל ויסתתר שלא יעמוד ערום ועם הדירה ינצל מן הקור והחום כי השכל יודע ומבחין כל זה ואין הטבע יודע בזה כלום, ועל זה אמר שלמה (משלי יב) לא יחרוך רמיה צידו והון אדם יקר חרוץ, באורו איש רמיה לא יתקיים בידו ממונו ולפי שדרך הצייד לשרוף כנפי העופות כדי שלא יברחו לכך יאמר כי הגונב ועולה בצידו לא יגיע לחרוך כי יברח ממנו העוף טרם שיחרוך והוא משל למקבץ ממון שלא כדין כי לא יצליח, ויחרוך מן (דניאל ג) ושער ראשיהן לא התחרך, אבל ההון היקר לאדם והמתקיים בידו שתהיה לו מדת החריצות. הטבע מבקש הגזלה והגנבה והאונאה והפעולות האלה יערבו לו לעשות והסבה בזה שהוא מרגיש בעצמו הצורך והדוחק שיש לו, והשכל מעוררו ומוכיחו בזה ומראה לו התכלית כי יגיע לו מזה בושה ופגם וחרפה בעוה"ז והעונש החמור לעוה"ב, ועל זה אמר שלמה (משלי כ) ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ. הטבע מבקש השמחה והשחוק והמשגל והסבה בזה הוא ענין התאוה הנטועה בו לקיום המין וימצא מתיקות במלאת ספק תאותו והשכל יוכיחנו ומראה לו התכלית כי המתיקות ישוב לו למרירות, ועל זה אמר שלמה (שם ה) כי נופת תטופנה שפתי זרה וחלק משמן חכה ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות, הזכיר חרב פיות כי לא יוכל האדם להמלט מן הנזק כחרב שיש לה שתי פיות שינזק בזה או בזה, כן הנמשך אחר הטבע לא יוכל להמלט מנזק הטבע שלא יענש בעוה"ז או בעוה"ב, ומפני שכל בעל חוש וכן הבהמות והחיות כשיראה האש יברח ממנו לפחדו פן ישרף בה, גם יברח מן המים העמוקים לפחדו פן יטבע בהם גם אם ישמע קול מבהיל יברח ויתחבא מפני הפחד וכל זה בטבע, על כן יודיע השכל לטבע כי כן יש לו להשמר אם יראה פעולה רעה שיברח ממנה או ישמע דבר שאינו ראוי שיברח וילך לו, ויביא ראיה מהנהגתו וטבעו שהרי הוא בורח מן האש השורפת ומן הבור ומן הנהר העמוק, ועל כן יזהיר שלמה תמיד על הענינים השכלים וישא עליהם משל במשלים הטבעיים. הבטחון בהקב"ה ימשיל למגדל עוז הוא שאמר (משלי יח) מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב, לפי שבדרך הטבע המתפחדים מן האויב ישגבו במגדל עוז ושם חושבים עצמם בטוחים, וכשם שהטבע יודע זה ורואה אותו תמיד כן יש לו לדעת שהבוטח בשמו יתברך הוא יושב לבטח כיושב במגדל ויותר ממנו כי בו ירוץ כלומר בשם ה' ירוץ הרץ ונשגב מן הצרה מה שאין כן במגדל שלא ישגב שם מן הצרה לפעמים כי אפשר שהאויבים יתיצו המגדל ואין היושבים שם נשגבים מצרתם. לבו של מלך ביד הקב"ה נמשל לפלגי מים הוא שאמר (שם כא) פלגי מים לב מלך ביד ה' וגו'. בחטא הגזלה הביא משל עופות הנלכדים ברשת לחמדת התבואה שרואים בתוכו והחמדה ההיא תביאנו למות בהלכדו ברשת כן הגוזל הזה חמדת הממון תביאנו למות ועל כן אמר שלמה המלך ע"ה (שם א) כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף והם לדמם יארובו יצפנו לנפשותם כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח. ובחטא הזנות הביא משל לנפילת הבור העמוק הוא שאמר (שם כג) כי שוחה עמוקה זונה ובאר צרה נכריה וכתיב (שם כב) שוחה עמוקה פי זרות זעום ה' יפל שם. וחטא מגלה סוד המשילו לקריה שאין לה חומה הוא שאמר (שם כה) עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו. וחטא אשת איש המשילו למהלך על הגחלים שאי אפשר שלא ישרף וזהו שאמר (שם ו) היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה, הזכיר המשל בשני ענינים חתיית האש בחיקו הוא משל על הנגיעה באחד מאבריה בלבד כי אע"פ שאין גופו נשרף בגדיו נשרפים, וההולך על הגחלים משל אל הביאה ממש זהו שאמר כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה כלומר מדינה של גיהנם, ולמדנו בפירוש שאי אפשר לו מבלתי עונש או בשרפת בגדיו על המגע בלבד או בשרפת גופו בגיהנם על הביאה, וכל זה כדי לקרב הטבע לצד השכל שהם רחוקים זה מזה ויש ביניהם הפרש גדול כהפרש שיש בין האור ובין החושך, זהו שאמר הכתוב (קהלת ב) וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך, הטבע אינו מבחין רק מה שהוא לפניו אינו מתבונן ומשגיח באחרית הדברים כי מי שזורע החטה כמה הוא חסר בעיני הטבע כי הוא טומנה בקרקע ומשחית אותה והטבע היה רוצה לאוכלה ולא ללכלך אותה ולהטמין הדרה ויפיה, אבל השכל ייסרנו ויורנו אחרית הידיעה כי עם זה יעמיד אדם כיוצא בו ויוסיף על מדה אחת כמה מדות שאם לא כן יכרת מן התבואה וימותו הבריות. וראיה מן הכתוב כי השכל מתבונן באחרית הדברים הוא שכתוב (דברים לב) לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם.
ואל הכוונה הזאת תאריך התורה בספורי הדורות ללמד על אחרית הצדיקים שהיו נמשכים אחר השכל ואחרית הרשעים הנמשכים אחר הטבע כענין ספור דור המבול שנאבדו במבול לפי שהיו רשעים והצלת נח ובניו מן המבול לפי שהיו צדיקים כי השכל הוא המשגיח ומבין אחרית כל דבר, הטבע בוחר לדבר כזבים ולשון הרע אוהב המנוחה והעצלה מואס הצדקה מפחד פן יורש ומואס התענית פן יחלה ומואס החכמה כדי שלא יטרח ולא יתעמל בה, והשכל יזהירנו להמנע ממין המנוחה והעצלה, ועל זה אמר שלמה (קהלת י) בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית, וכתיב (משלי כ) מחורף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין ימנע ממנו לדבר כזבים שנאמר (שם ו) יפיח כזבים עד שקר ואמר דוד המלך ע"ה (תהלים קא) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, ומנע ממנו לשון הרע הוא שאמר (משלי יח) מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה, יצוה עליו שישתדל במדת הצדקה הוא שאמר (שם יא) וצדקה תציל ממות וכתיב (שם) יש מפזר ונוסף עוד, והודיענו שבשביל נתינת הצדק לא יחסר ממונו הוא שאמר (שם כח) נותן לרש אין מחסור, יצוה עליו שישתדל בלמוד החכמה כי הוא המכיר ערכה לא הטבע, וגלה לנו שעם החכמה יקנה לו שכר באחריתו בעוה"ז ובאחרית נפשו בעוה"ב, אחריתו בעולם הזה הוא שאמר שלמה (שם יט) שמע עצה וקבל מוסר למען תחכם באחריתך, באחרית נפשו לעוה"ב הוא שאמר שלמה (שם כד) כן דעה חכמה לנפשך אם מצאת ויש אחרית, למדנו שלמה כי החכמה שאדם יודע היא לנפשו כי לא אמר דעה לך חכמה אבל אמר דעה חכמה לנפשך כלומר כי היא לנפשך, אם מצאת אותה כלומר אם השגת אותה, ויש אחרית ותקותך לא תכרת, באר בכאן כי הגמול והשכר הוא נצחי לא יפסד לעולם. וקשור שני הכתובים כן כי כשם שאכילת הדבש הוא טוב לגוף ומתוק לחיך כן דעה חכמה שתשתדל בה ותמצאנה מתוקה והתועלת ההיא תהיה לנפשך. ומה שהמשיל החכמה לדבש ולא לשאר המטעמים הטעם בזה לפי שחוש הטעם מרגיש המתיקות והדבש הוא ממזג הכבד כי הכבד הוא חם ולח והדבש ג"כ חם ולח, ועל כן תתעורר אליו התאוה הנטועה בכבד יותר מזולתו ויתאוה האדם אליו מכל המטעמים כי מזג הדבש במתיקותו הוא נאות למזג הכבד, ועל כן המשיל שלמה החכמה לדבש ויאמר כשם שגופך מרגיש מתק הדבש כן יתחייב שתרגיש נפשך מתק החכמה ועל כן אמר כן דעה חכמה לנפשך כי אין תועלת הדבש רק לגוף ותועלת החכמה היא לנפש, אם מצאת החכמה ויש אחרית שהחכמה תועיל לך בעוה"ז ובעוה"ב, מה שאין כן בדבש שאין תועלתו ותשמישו כי אם בעולם הזה, ותקותך לא תכרת שהחכמה קיימת לעולם מה שאין כן בדבש ושאר המטעמים שהם נכרתים ופוסקים אבל החכמה אינה פוסקת לעולם וזהו ותקותך לא תכרת, ומה שהמשיל החכמה לדבש לפי שאין אצלנו מאכל יותר מתוק מן הדבש, אמנם החכמה מתוקה יותר וכן אמר דוד אביו (תהלים יט) ומתוקים מדבש ונופת צופים, אך בידינו להביא משל אלא מן הדברים המורגשים הנמצאים בינינו והכוונה לומר כשם שהגוף מתענג מטעם הדבש כן הנפש מתענגת בתענוג החכמה, וכן מצינו במתן תורה (שמות כד) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, המשיל תענוג ראית פני שכינה שהיא האכילה הרוחניית לתענוג אכילה ושתיה, וכן היתה עמידת משה בהר ארבעים יום בלא אכילה ושתיה כי היתה נפשו מתענגת בעדון שהיה גופו מתקיים בו כענין האדם שאוכל ושותה ונפשו מתקיימת בו במזון גופו, והמעלה הזאת למשה זכה בו ק"כ יום מששה בסיון עד יום הכפורים שבו הוריד לוחות שניות כיצד בששה בסיון נתנה תורה למחרתו ביום השביעי עלה אל ההר עמד שם ארבעים יום שהם כלים בשבעה עשר בתמוז שבו ירד בשש שעות מן היום ושבר הלוחות, למחרתו ביום שמונה עשר שרף את העגל ודן את עובדיו, בתשעה עשר עלה אל ההר ועמד שם ארבעים יום שניים להתפלל על אותו עון והם כלים בראש חדש אלול ונאמר לו ועלית בבקר אל הר סיני ועמד שם ארבעים יום שלישים לקבל לוחות שניות והם כלים ביום הכפורים, וכבר הזכרתי זה בסדר כי תשא, בו ביום הוריד הלוחות והיה יום סליחה וכפרה. כשעלה בר"ח אלול יום שני היה וכשירד ביום הכפורים יום חמישי היה ולכך קבעוה רבותינו יום דין שפעמים בשבת בתי דינין קבועים ויושבים, וזהו (ישעיה נה) דרשו ה' בהמצאו ראוי לדרוש בשני וחמישי כדי שיהיה נמצא כמו שעשה משה. למחרת יום הכפורים נצטוה על המשכן והוא ההקהל הנזכר כאן, וזהו שכתוב.
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם זה הדבר אשר צוה ה' לעשות אותם. אם תסתכל בסדרים אלה תמצא מעשה המשכן וכל כליו נזכר שם הרבה פעמים, הקב"ה הזכיר למשה שני פעמים, תחלה הזכירו בפרט בסדר ויקחו לי, וחזר והזכירו דרך כלל בכי תשא בפרשה ראה קראתי בשם, שלישית הוא שהזכירו משה עתה לכל ישראל בדרך כלל וצוה אותם עליו באמרו וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר צוה ה' את המשכן את אהלו, רביעית הוא ספור התורה אחר מעשה הוא שכתוב ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה והזכיר על כל דבר ודבר ויעש ויעש, חמישית אחר שנשלמה כל המלאכה בפרשת (שמות לט) ויביאו את המשכן אל משה, והיה הענין להזכירו חמשה פעמים הכל למעלת המשכן ודרך חבה כשם שמצינו שהזכיר הכתוב חמשה פעמים ישראל בפסוק אחד בסדר בהעלותך, הוא שכתוב (במדבר ח) ואתנה את הלוים נתנים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש, והכל דרך חבה ומעלה. ודרשו רבותינו ז"ל למה זה דומה למלך ששלח בנו לבית הספר כשבא שאל אכל ברי שתה ברי דמך ברי אזל ברי לבי ספרא אתי ברי מבי ספרא. וכן דרשו רז"ל במה שהאריכה תורה בספור אליעזר שכל דבריו כפולים אמרו יפה שיחת עבדי אבות לפני הקב"ה מתורתן של בנים שהרי פרשת אליעזר כל דבריו כפולים ובשנים ושלשה דפין היא אמורה וכמה מצות בתורה תלויות באות אחת ובתיבה אחת והן הן גופי תורה.
ובמדרש ויקהל משה תבא קהלת משה ותכפר על קהלת אהרן דכתיב (שמות לב) ויקהל העם על אהרן, תבא אמירת משה דכתיב ויאמר אליהם משה ותכפר על אמירת אהרן שנאמר (שם) ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים, תבא אלה הדברים ותכפר על אלה אלהיך ישראל יבא זהב התנופה ויכפר על זהב העגל.
אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. וסמיך ליה ששת ימים תעשה מלאכה בא ולמדך כי אלה הדברים של מלאכת המשכן צוה ה' לעשות אותם בששת ימים ולא ביום השבת לפי שאין מלאכת המשכן דוחה את השבת. ומה שאמר תעשה מלאכה ולא אמר תעשה לנוכח להורות שבזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן תעשה ע"י אחרים ובזמן שאין עושין רצונו תעשה אתה בעצמך ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידם, וכן במשמע תעשה אתה אפי' לאחרים.
סְפוֹרְנוֹ
ויקהל משה. אלה הדברים אשר צוה. מה שאמרתי למעלה, כשצויתי אתכם את כל אשר דבר ה' אתי בהר סיני הם הדברים שצוה לעשות בימי החול:
כְּלִי יָקָר
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו'. פירש"י למחרת יו"כ כו', ובפר' יתרו כתיב ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם ופירש"י שם כי זה היה למחרת יום כיפורים. ונ"ל שידוע שהקהל זה היה להודיע להם מצות המשכן והנדבה כמו שיתבאר בסמוך, והיה משה חושש פן יתנדב אחד מהם למשכן דבר שאינו שלו והוא חושב כי הוא תופסו בדין וזה לא יתכן לבנות הבית הגדול והקדוש הזה מן הגזל ומקום המשפט שמה הרשע, ע"כ הכריז משה תחלה מי בעל דברים יגש אלי למשפט באופן שכל העם על מקומו יבא בשלום ונודע לכל אחד מה שהוא שלו או אינו שלו ע"י שהיה דן ביניהם ואז היה מודיעם ענין הנדבה לאמר קחו מאתכם תרומה לה', ומאתכם היינו משלכם ולא משל חבירכם דאל"כ מאתכם מיותר, ואע"פ שבלי ספק לא היה יכול לשפוט את כל העם ביום אחד ואפילו באותו יום לא היה שופט כל היום כי אע"פ שנאמר (שם יח יג) מבקר עד ערב. היינו כפירש"י שכל הדן דין אמת לאמתו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית שנאמר ויהי ערב ויהי בקר. דאל"כ אימתי הודיעם מעשה המשכן, מ"מ גם הנדבה לא נשלמה ביום אחד ואולי היה מודיעם שכל דבר שב' חלוקים עליו שלא יתנום נדבה עד כי יתברר תחילה הדין עם מי.
ועל צד הרמז נאמר שהקהל זה היה לתווך השלום ביניהם, כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת ואחר שרצה להודיעם מעשה המשכן שיהיו כולם שותפים בו דומה כאילו הושיב את כולם במדור אחד, ועל כן הוצרך להקהילם תחלה שיהיו באגודה אחת, וע"כ פירש רש"י שהיה זה למחרת יו"כ לפי שכל החניות היו במחלוקת ותרעומות חוץ מן החניה שקודם מ"ת שנאמר ויחן שם ישראל וגו' וא"כ איך אפשר להקהילם בזמן שהם מחולקים ואין דעתם שוה ואין זה זמן מוכן, לזה מצא משה להקהילם כרצונו למחרת יו"כ כי ביו"כ השלום מתווך ביניהם ובעצם היום ההוא כולם באגודה אחת ע"כ היה בנקל להקהילם ביום המחרת כל זמן ששלום האתמול קיים, אבל אם יום או יומים יעמוד אז לא יוקם השלום כי כבר נתפרדה החבילה וכל איש לדרכו פונה וכדי שלא יתנגד אל השלום דברי ריבות שביניהם בעסק ממון שבין איש לחבירו כי אין לשלום של יו"כ עסק בזה, ע"כ ישב משה גם לשפוט בעצם היום ההוא כדי שמכל צד יהיה שלום ביניהם, ואז יהיו ראויין לדור במדור אחד דהיינו המשכן המשותף, לכולם, ואחר שנעשו לאחדים ע"י המשכן המצרפם מאז מצינו כמה פעמים שהקהילם משה אע"פ שלא היה ממחרת יו"כ וכ"ש למה שכתוב בעקידה דרך מליצה על פסוק לא תבערו אש וגו' שלא יציתו אש המחלוקת ביום השבת שנרפים המה ממלאכה ויש לחוש ביותר אז לאש המחלוקת מתלקחת בתוך הדברים בטלים, אם כן יפה אמר ויקהל שהקהילם להיות באגודה אחת על ידי ציוי לא תבערו אש שעל פי דבורו הם נאספים.
אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. דברים שנים במשמע והא לא הגיד להם בפעם ההוא כ"א מצות השבת כי אין לומר שדברים קאי גם על המשכן שהזכיר אח"כ שהרי נאמר זה הדבר אשר צוה ה' א"כ בזה הדבר המשכן אמר ומה אני מקיים אלה הדברים, ועו"ק שאמר ששת ימים תיעשה מלאכה הל"ל תעשה כי תיעשה מעצמה משמע, ועו"ק שפסוק זה כולו מיותר, ומ"ש בדברות ששת ימים תעבוד כבר בארנו זה בפר' יתרו ע"ש אבל פסוק זה אינו סובל הפירוש ההוא
ע"כ אומר אני שנקט דברים, לפי שכל עיקר מצוה זו היתה לצוות על מלאכת המשכן שיתעסקו בו כל ששת ימי המעשה וביום הז' לא יתעסקו בו כי אין משכן דוחה שבת והיו כאן ב' דברים אחת, לצוות על מעשה המשכן השניה, שלא יתעסקו בו בשבת ומה שנאמר תיעשה מלאכה לפי שכל עיקר ציווי זה היה על הבאת הנדבה כי גם זה נקרא מלאכה כמו שלמדו רז"ל מן פסוק איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה וכתיב ויכלא העם מהביא, א"כ הבאת הנדבה מרשות לרשות נקרא מלאכה ועל אותה מלאכה אמר תיעשה כי לא היה יכול לומר תעשה מלאכה דרך ציווי שהרי הדבר הניתן מצד הנדבה אינו ציווי וחובה אלא כל איש אשר נדבו לבו יתן מעצמו לכך נאמר תיעשה מלאכה מעצמה משמע וביום השביעי שבת לה' ואסור בו גם הבאת הנדבה מרשות לרשות. ולפי מדרש רז"ל האומר שהמשכן נעשה קצתו מאליו (עיין שמו"ר נב ד) כמו המנורה שנעשית מאליה וכן הקמת המשכן היתה מאליו שנאמר הוקם המשכן על כן נאמר תיעשה מלאכה מאליה משמע.
אוֹר הַחַיִּים
ויקהל משה וגו'. צריך לדעת טעם שהוצרך לומר ויקהל אחר שהוא דבר הרגיל בכל עת אשר יצוה דבר ה'. ונראה כי לצד שראו כי קרן עור פניו וייראו מגשת אליו, לזה הוצרך להקהיל את כולן, לבל ימנעו קצת מהמורא, וזה שדקדק לומר - את כל עדת.
עוד ירצה באומרו את כל, על פי מה שפירשתי בפרשת תרומה בפסוק "מאת כל איש אשר" וגו', שבא לרבות יתומים קטנים ונשים יע"ש, והוא אומרו את כל, ב' ריבויים, וטעם שלא הזכיר הג' שהוא שוע זה אינו צריך לקרא לו כי מעצמו בא יבא ברנה{{הערה|ע"פ לשה"כ ב.}} בכלל כל ישראל. ובספר הזהר <small>(ח"ג קצ"ו ב)</small> אמרו, שהקהיל האנשים להפרידם מהנקבות, לצד שהיה השטן מצוי בינם, לבל יזיקם ח"ו. ע"כ. ומן הסתם לא יכחיש שלא נזדמנו הנשים לשמוע דבר ה' ובפרט להביא נדבת המשכן, וכן הוא אומר <small>(פסוק כ"ב)</small><big>: "</big>ויבואו האנשים על הנשים", אלא יכוין לומר כי הקהיל האנשים בפני עצמן והנשים בפני עצמן, ולא באו יחד ולא עמדו במסיבה אחת, והכתוב רמז הדברים בייתור תיבת בני, שלא היה צריך לומר אלא: "את כל עדת ישראל":
אלה הדברים וגו'. צריך לדעת אומרו אלה הדברים, ובמסכת שבת : דרש מכאן רבי ט"ל מלאכות כמנין אלה ל"ו דברים ב' הדברים ג' הרי ט"ל, וזה דרך דרש. עוד צריך לדעת למה הוצרך לומר לעשות אותם, ולא הספיק באומרו אשר צוה ה'. ועוד, כיון שלא אמר במצוה זו אלא ענין שבת, איך יוצדק ליאמר עליו תעשו.
אכן יתבאר ע"פ דבריהם ז"ל שאמרו בפסוק "כי תשגו" וגו', שכל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה. ומעתה הנה צריכין כל ישראל לתקן כל תרי"ג מצות אשר פגמו בכולן ודבר זה הוא רחוק מגדר ההשגה, אשר על כן באה מצות ה' להם שיזהרו במצות שבת, ואמרו ז"ל <small>(שמו"ר פכ"ה)</small>: שקול שבת כנגד כל התורה, ובזה יתקנו פגם שפגמו בכל התורה, והוא מאמר משה כאן: אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם, פירוש, לשון תיקון, בזה יתוקנו פגמיהם של בני ישראל, ומה הם הדברים? ששת ימים וגו' וביום השביעי וגו', ובזה יתיישב מה שקשה עוד למה חזר עוד לצוות על השבת אחר שכבר צוה כמה פעמים, ועוד למה צוה עליו סמוך למצות מעשה המשכן, ולדברינו יבא על נכון כי יצו ה' על תיקון העבר כדי שיהיו מוכשרים לשכון בתוכם ובמצות שבת ששקולה ככל התורה היא תקנת עבודה זרה כאומרו אשרי אנוש יעשה זאת ודרשו ז"ל כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו:
עוד יתבאר ע"פ דבריהם ז"ל (מכילתא פ' תשא) רבי אלעזר בר פרטא אומר מנין שכל המשמר שבת מעלין עליו כאלו עשאו דכתיב ושמרו וגו' לעשות את השבת ע"כ, והנה בפ' כי תשא פירשתי דרכים רבים באומרו לעשות את השבת, ודרשה זו זה מקומה, והוא אומרו אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם פירוש הדברים עצמן שהם שבתות אתם עושים אותם והבן.
עוד ירצה לומר כי הגם כי מצות שבת היא שמירה מהמלאכות ושביתה ואין כאן מעשה ליטול עליה שכר אלה הדברים אשר צוה ה' שיהיו בגדר מעשה ליטול עליהם שכר, ועיין מה שכתבתי בפרשת כי תשא <small>(ל"א ט"ז)</small> טעם לזה, ודקדק לומר אלה לשלול הדוגמא שישנו בבחינת שמירה לבד אינו כבחינת המעשה ליטול עליו שכר.
ועל פי המדרש <small>(ילקוט)</small> שאמרו כי אמר הקדוש ברוך הוא למשה הקהל קהילות ודרוש ברבים כדי שילמדו לדורות הבאים להקהל בכל שבת וכו', יתבאר הכתוב על נכון ויקהל משה וגו' ויאמר אליהם אלה הדברים פירוש הקהלת העדה ודרשת התורה צוה ה' לעשות אותם, או ירמוז באומרו לעשות אותם על בני ישראל כי באמצעות הדברים מתכפרים כל עונותם כמאמר ר' ישמעאל שם:
ב
שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהוָה כָּל־הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת׃
רַשִׁ״י
ששת ימים. הִקְדִּים לָהֶם אַזְהָרַת שַׁבָּת לְצִוּוּי מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ דוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת (מכילתא):
אוּנְקְלוֹס
שִׁתָּא יוֹמִין תִּתְעֲבֵד עִבִדְתָּא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יְהֵי לְכוֹן קוּדְשָׁא שַׁבָּא שַׁבְּתָא קֳדָם יְיָ כָּל דְיַעֲבֵד בֵּה עִבִדְתָּא יִתְקְטֵל:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון. לא מצינו שהזהיר משה על השבת בכאן כמו שנצטווה בפרשה של מעלה שיאמר להם ושמרתם את השבת אך את שבתותי תשמורו, ע"כ נראה לי שנרמז לנו בכאן שאין לגלות ענינים נסתרים בהמון ולכן הזכיר למעלה אך את שבתותי תשמרו שהם רמז לזכור ושמור, ואמר ושמרתם את השבת ולא אמר את יום השבת לפי שהוא בשבת העליונה וכן ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת כמו שרמזתי שם וענינים נסתרים אלה הנכללין במצות שבת נצטוה משה מפי הקב"ה לגלותם ליחידי ישראל ולכך הזכיר שם דבר אל בני ישראל שיודיע להם ענין השבת בנגלה ובנסתר, אבל כאן משה ידבר בהמון לכל עדת בני ישראל האנשים והנשים, ועל כן לא הזכיר מרמזי השבת העליונה ומן הנסתר שבה דבר ולא רצה לדבר להם כי אם בפשט המצוה בנגלה שבת בלבד ובדרך קצרה, והנה משה פתח לנו פתח מתוך דבריו להעלים סתרי התורה. ועוד ראיה ממה שדרשו במסכת מגילה על אונקלוס כשתרגם החומש יצאה בת קול ואמרה מי הוא שגלה סתרי לבני אדם, ואם בתרגום החומש כך ק"ו למי שמרחיב באור יותר בסתרי התורה בפני ההמון שהוא נקרא מגלה סתרים ורכיל מגלה סוד.
כל העושה בו מלאכה יומת. וסמיך ליה לא תבערו אש בכל מושבותיכם, יתכן לפרש כי כתובים אלה להזהיר על המלאכה ולאסור אותה בשבת, אמר תחלה כל העושה בו מלאכה יומת כלומר מלאכת המשכן, ועל זה לא אמר כל מלאכה כמשפט התורה והכתובים בענין השבת, ואחר כן הזכיר והזהיר לדורות לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת והוא כאלו אמר לא תעשו כל מלאכה בכל מושבותיכם וכלל כל המלאכות במלאכת אש כי בידוע שרוב המלאכות שבני אדם מתעסקין בהם אינם אלא ע"י האש כי האש סבתם ועקרם, ולכך תקנו לנו רז"ל במצות הבדלה במוצאי שבת שהוא תחלת היתר המלאכות לברך על האש בורא מאורי האש לפי שהאש תחלת המלאכות במעשה בראשית וכענין שכתוב ביום ראשון ויהי אור, והנה ד' ברכות ההבדלה רשומות שם לכל משכיל, ברכת היין רמוזה היא בפסוק בראשית במלת הארץ שהוא הגן וגפן בגן והוא היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, ברכת עצי בשמים רמוזה במלת ורוח אלהים כי הריח באמצעות הרוח והוא האויר שישאף האדם האויר ויכניס אותו בחוטמו, ועוד ממה שידוע כי הרוחות מניעות הריח, מאורי האש נאמר יהי אור, המבדיל בין קדש לחול שנאמר ויבדל אלהים בין האור ובין החשך והבן זה.
סְפוֹרְנוֹ
וביום השביעי יהיה לכם קדש. ולא תעשו בו אפילו מלאכת המשכן: כל העושה בו מלאכה יומת. אף על פי שהיא מלאכת מצוה:
כְּלִי יָקָר
ששת ימים תעשה מלאכה וגו'. פירש"י הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה שבת ומקשים כאן והלא בפר' קדושים כתיב איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, ופירש"י שם אם יאמר לך אביך חלל את השבת אל תשמע לו, ושם לא הקדים השבת ואעפ"כ פירש שדוחה כיבוד אב ואם, וכאן תלה רש"י הדבר במה שהקדים שבת למלאכת המשכן. ונראה שלא קשה מידי כי שם דייק מדכתיב את שבתותי תשמרו לשון רבים והל"ל תשמור, שהרי הפסוק מתחיל בלשון יחיד שנאמר איש אמו ואביו תיראו ר"ל כל איש ואיש, ובשלמא אצל מורא או"א אע"פ שהתחיל בלשון יחיד וחזר ואמר תיראו לשון רבים, מ"מ הוצרך לומר זה להורות שאיש ואשה שניהם חייבים במורא אב, כי סד"א מאחר שאשה רשות אחרים עליה שפטורה ממורא אב כמו שפירש"י, אבל גבי שבת למה אמר תשמרו לשון רבים כי שם אין סברא לחלק בין איש לאשה אלא שר"ל אתה ובנך חייבים בכבודי כמו שתיראו ב' במשמע איש ואשה, כך תשמרו ב' במשמע אתה ובנך, וא"כ לעולם כ"מ שמקדים איזו מצוה לחבירתה, המוקדמת עיקר ודחי למאוחרת, וכן בפסוק את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו הקדים ג"כ שבת למקדש מזה הטעם, ושאני התם דמיעט הכתוב באמרו תשמרו לשון רבים ומה שלא גילה לנו זה מצד הקדימה לפי שהוצרך להקדים מורא אב ואם כדי להשוות מוראם למורא שמים.
ומה שהקדים בפר' כי תשא משכן לשבת, וכתב אך את שבתותי תשמרו לדרוש מיתור לשון אך שאין משכן דוחה שבת והוה ליה להקדים השבת ולא יצטרך ליתור של אך, הנה לפי מה שפירשנו למעלה פר' כי תשא ביתור לשון אך הוצרך לכתוב לשון אך, אמנם דברי רש"י יתורץ בדרך אחר ואגב זה יתורץ ג"כ למה שינה משה הסדר כי הקב"ה צוה לו תחילה על המשכן ומשה הקדים השבת, וזה כי השבת אין בו כ"א כבוד הש"י להורות כי הוא ית' חידש עולמו, והמשכן מורה כולו על כבוד ישראל שויתר להם הקב"ה והשרה שכינתו בתוכם ומחל להם עון העגל, והקב"ה חס ביותר על כבודם של ישראל ע"כ הקדים המשכן וכדי שלא יטעו לומר שלכך הקדימו לומר שמלאכת המשכן דוחה שבת ע"כ הוסיף מלת אך אבל משה חשב שלכבוד הש"י ראוי להקדים השבת המורה על כבודו ית' ואח"כ המשכן המורה על כבודם של ישראל ומתוך קדימה זו יובן ממילא שהשבת דוחה מלאכת המשכן כי מי נדחה מפני מי הוי אומר הקטן מן הגדול ולמעלה פר' כי תשא תמצא עוד טעם אחר למה המשכן נדחה מפני השבת
ומה שהקדים הקב"ה בי' הדברות מצות שבת לכיבוד אב ואם, כדי להקביל הדברות ה' מול ה' כי דבור כבד כנגד לא תחמוד והוצרך לחתום הדברות בלא תחמוד להורות שכל הדברות כלולים בלא תחמוד וסוף כל דבר הכל נשמע וזה דבר ברור ונכון ואין להקשות מהיכא תיתי דתדחי שהרי עשיית המשכן אינו אלא עשה והשבת יש בו עשה ולא תעשה וסקילה. תשובה לדבר שבלאו הכי מצינו ששבת דחויה אצל משכן ע"י הקרבנות שהיו קרבים ביום השבת וסד"א ששבת דחויה מכל וכל אצל המשכן קמ"ל.
אוֹר הַחַיִּים
ששת ימים תעשה. טעם זכרון עשיית מלאכה בימי החול, אולי שיכוין לומר שאם יהיה יום ז' קודש תעשה המלאכה הצריכה לך בששת ימים.
או ירצה הכתוב לאסור מלאכת שבת בין על ידי עצמו בין על ידי גוי, והוא אומרו ששת ימים תעשה בציר"י תחת התי"ו פירוש תהיה נעשית אבל ביום השביעי אפילו על ידי אחרים אין לך לעשות, וזה כהאומר אמירה לגוי אסורה דבר תורה <small>(מכילתא פ' בא)</small>, וטעם אומרו ששת ולא בששת כדי שלא תטעה כי יש מצוה בעשיית מלאכה בהם.
עוד ירמוז כי לא יקומו ששת ימים במלאכתם אשר הכינם ה' לעשות אלא אם יום השביעי יהיה לכם קדש אבל אם לא ישמרו שבת לא יהיו הששת ימים כי שבת הוא נפש קיום העולם, וכמו שהקדמנו בפרשת בראשית בפירוש פסוק <small>(ב' ב')</small> ויכל וגו' ביום השביעי יע"ש:
ג
לֹא־תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת׃
רַשִׁ״י
לא תבערו אש. יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִים הַבְעָרָה לְלָאו יָצָאת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים לְחַלֵּק יָצָאת (שבת ע'):
אוּנְקְלוֹס
לָא תְבַעֲרוּן אֶשָׁתָא בְּכֹל מוֹתְבָנֵיכוֹן בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא:
רַשְׁבַּ״ם
לא תבערו אש: לפי שבימים טובים כתוב אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, שם הותרה הבערת אש לאפות ולבשל, אבל בשבת כתוב את אשר תאפו אפו מבעוד יום, ואת אשר תבשלו בשלו, לכך מזהיר כי בשבת לא תבערו אש למלאכת אוכל נפש וכל שכן שאר מלאכות שאסורין אפילו ביום טוב:
ולקטורת: לצורך קטורת תביאו הסמים:
אִבְּן עֶזְרָא
לא תבערו. בעבור שהזכיר ביום הראשון ובשביעי בחג המצות כל מלאכה לא יעשה בהם להתיר אוכל נפש. אמר עתה בשבת לא תבערו אש לאפות לחם ולבשל בשר. כי האש צורך לכל מאכל. והגאון רב סעדי' חבר ספר נכבד תשובות על החולקים על קדמונינו על נר שבת:
רַמְבַּ״ן
לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת ענין הכתוב הזה ודאי לאסור בשבת גם מלאכת אוכל נפש, כי אמר כל העושה בו מלאכה יומת, ופירש שלא יבערו גם אש לאפות לחם ולבשל בשר כי האש צורך כל מאכל והוצרך לומר כן מפני שלא אמר "העושה בו כל מלאכה" כאשר אמר בעשרת הדברות (שמות כ׳:י׳) לא תעשה כל מלאכה, ואמר מלאכה סתם, והיה אפשר שנוציא מן הכלל מלאכת אוכל נפש, כי כן נאמר בחג המצות (דברים טז ח) לא תעשה מלאכה ואין אוכל נפש בכללו, ולכך הזכיר בפירוש שאף אוכל נפש אסור בו: וכלשון הזה מצאתי במדרש (מכילתא כאן) רבי נתן אומר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת למה נאמר, לפי שהוא אומר ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, שומע אני יהא רשאי להדליק לו את הנר, להטמין לו את החמין, ולעשות לו מדורה בשבת, ת"ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת וזה קרוב למה שאמרנו, שלא היו מלאכות הללו שהן הנאה לגופו בכלל איסור הראשון. ורצה רבי נתן לומר שלא הוצרך הכתוב לאסור אפייה ובשול ושאר צרכי אוכל נפש, שכבר אמר להם את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו (שמות ט״ז:כ״ג), אבל עדיין כל מלאכות שאדם נהנה בהן ואינן עושין אלא הנאה לגוף כגון הדלקת הנר ומדורה ורחיצת גופו בחמין יהיו מותרות כי זה מעונג שבת, לכך נאמר לא תבערו אש לאסור הכל: ולרבותינו עוד בו מדרש בתלמוד (שבת ע) מפני שלא אמר כל העושה בו כל מלאכה יומת, או שיאמר כל המבעיר אש בכל מושבותיכם יומת, אמרו שיצאת להקל בה להיותה בלאו. ויש אומר שיצאה לחלק, לפי שהיתה בכלל לא תעשה כל מלאכה (שמות כ׳:י׳):
סְפוֹרְנוֹ
לא תבערו אש. אף על פי שההבערה בעצמה היא קלקול על הרוב, מכל מקום בהיותה כלי לכל המלאכות או לרובן היא אסורה בשבת:
כְּלִי יָקָר
לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. הוציא הבערה מן הכלל, או כדי להתיר הבערה במקדש ולומר דווקא בכל מושבותיכם לא תבערו אבל במקדש מותר להבעיר או כדי שלא נאמר כשם שאסר לנו כל מלאכת הבית שלנו גם בבהמ"ק כמו כן מה שמותר בבהמ"ק מותר גם בבית, קמ"ל לא תבערו בנה אב על כל המלאכות של משכן אע"פ שמותרים שם מ"מ הם אסורים בכל מושבותיכם.
ועל צד הרמז ירמוז כאן אל העונש של מחללי שבת, כדאיתא (בשבת קיט:) אמר רב אין דליקה מצויה אלא במקום חילול שבת שנאמר אם לא תשמעו לי לקדש את יום השבת וגו' והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה. אמר רב נחמן בר יצחק בשעה שאין בני אדם מצויין לכבותה פירש"י היינו בשבת, וזה"ש כאן כל העושה בו מלאכה יומת. ואמר לא תבערו אש, לא תגרמו לכם ע"י שלא תשמרו את השבת כראוי שתבער האש בכל מושבותיכם בבתים ספונים שלכם ביום השבת, בשעה שאין בני אדם מצויין לכבותה עיין כ"ז בעוללות אפרים מאמר רס"ט.
ד
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר׃
רַשִׁ״י
זה הדבר אשר צוה ה'. לִי לאמר לָכֶם:
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר משֶׁה לְכָל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר דֵין פִּתְגָּמָא דִי פַקֵד יְיָ לְמֵימָר:
כְּלִי יָקָר
זה הדבר אשר צוה ה'. בפר' מטות פירש"י שכל הנביאים נתנבאו בכה אמר ה' נוסף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר אשר צוה לפי שמשה ראה הדבר בעינו באספקלריא המאירה, ומה שלא פירש"י זה על מה שנאמר כאן זה הדבר לפי שהמשכן אינו הוראה על נבואתו לפי שהמשכן הראה לו הקב"ה בהר כמ"ש ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו' ועל כן אמר זה הדבר אשר צוה ה', כמראה באצבע על דבר אשר ראה בעיניו ודבר זה אינו מורה על שום מעלה יתירה שלא היתה בשאר נביאים כי גם יחזקאל ראה כל תבנית המקדש.
אוֹר הַחַיִּים
אל כל עדת וגו' לאמר וגו'. צריך לדעת למי יאמרו בני ישראל, ואולי כי לצד שלא ידבר משה עם הנשים והקטנים הגם שיהיו שם וצוה לאמר להם הדברים, ואומרו זה הדבר וגו' לאמר יתבאר ע"פ מה שאמרו בספרי (פ' תצא) ר' מאיר אומר טוב אשר לא תדור טוב מזה ומזה שלא תדור כל עיקר ר' יהודה אומר טוב מזה ומזה נודר ומשלם ע"כ, ואמרו בפ"א דנדרים ב' אוקימתות א' שחולקים בנדר אבל בנדבה מודה ר' מאיר שיהא נודב ומשלם וכגון שהיה באופן שאינו בא לידי תקלה וכמעשה הלל שהיה מביא קרבנו כשהיא חולין לעזרה ושם היה מקדישה, והב' שחולקים בנדבה ולא אמר ר' יהודה אלא נודב אבל נודר לא, ונודב עצמו דוקא באופן שאינו בא לידי תקלה כנזכר יע"ש, לפי זה יכוין הכתוב לומר על זה הדרך כי לצד שקדם לומר קחו מאתכם תרומה כל נדיב לבו אם כן בנדבה מדבר הכתוב, לזה אמר זה הדבר פירוש הנדבה צוה ה' לאמר אותה פירוש דוקא במציאות זה שהוא שצוה ה' שתאמרו נודב ומשלם והוא בסדר שאינו בא לידי תקלה, לאוקימתא ראשונה יעלה דרכנו כר' מאיר ולאוקימתא ב' כר' יהודה:
ה
קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת׃
רַשִׁ״י
נדיב לבו. עַל שֵׁם שֶׁלִּבּוֹ נוֹדְבוֹ, קָרוּי נְדִיב לֵב. כְּבָר פֵּרַשְׁתִּי נִדְבַת הַמִּשְׁכָּן וּמְלַאכְתּוֹ בִּמְקוֹם צַוָּאתָן:
אוּנְקְלוֹס
סָבוּ מִנְכוֹן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ כֹּל דְיִתְרְעֵי לִבֵּהּ יַיְתֵי יָת אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ דַהֲבָא וְכַסְפָא וּנְחָשָׁא:
אִבְּן עֶזְרָא
קחו. הפך תנו. רק בהיות מ"ם אחר גזרת לקיחה הנה היא כמו נתינה. קחי [נא] לי מעט מים פירוש כי הלקיחה לי היא בעבורי וככה קחו מאתכם תרומה לה'. ומלת כל נדיב לבו. זרה כל אשר נדבו לבו. כמו בגדול זרועך בזרועך הגדול זכר רב טובך. זכר טובך הרב. ורבי ישועה אמר כי הוי"ו נוסף. כמו חיתו שדי. בנו בעור. ואחר שהזכיר יביאה. פי' והוסיף לבאר שהיא תרומת ה' וכמוהו רבים והוא צוה לי אחי. יש אומרים כי נקרא כסף בעבור שתאוה היא לעינים מגזרת נכספה גם נחשת כי הנשים מנחשות בנחשת:
רַמְבַּ״ן
יביאה את תרומת ה' כמו יביא את תרומת ה', אבל יכנה ויפרש. וכן ותפתח ותראהו את הילד (שמות ב׳:ו׳), בבואו האיש (יחזקאל י ג), אשר לא יעבדו אותו את נבוכדנצר (ירמיה כז ח), אשר אנכי נותן להם לבני ישראל (יהושע א ב), ורבים כן: ועל דרך האמת הוא כמו יביאה עם תרומת ה' (זהר ויקהל קצח:), שיביא התרומה העליונה, בסוד ויקחו לי תרומה (שמות כ״ה:ב׳) וכבר פרשתיו (רמב"ן על שמות כ״ה:ג׳). ולרבותינו מדרש ב"ותפתח ותראהו את הילד" (שמות ב׳:ו׳), שראתה עמו שכינה (סוטה יב:): והנה משה הוצרך לספר לכל העדה כל המלאכה שצוה אותו השם, כדי להודיע להם שצריכין להביא נדבה רבה, כי המלאכה גדולה, ולכך ספר להם המשכן את אהלו ואת מכסהו וגו' כולן הזכירן על דרך הכלל וטעם את המשכן, את הארון, את השלחן, וכל הנזכרים, בה"א הידיעה, כאומר את המשכן ואת הכלים אשר נגיד לחכמים העושים במלאכה בפרטן ובשעורן, כי עתה לכל העדה לא יגידם אלא בשמותם בכלל:
סְפוֹרְנוֹ
קחו מאתכם. אתם בחרו אנשים שיקבלו מאתכם תרומה לה': כל נדיב לבו. לא ילכו גבאים לגבותה בזרוע: יביאה את תרומת ה'. יביא הנדבה עם אותה תרומת ה' שאינה נדבה והיא תרומת בקע לגלגלת:
כְּלִי יָקָר
קחו מאתכם תרומה לה'. כבר פרשנו למעלה שמאתכם בא להוציא את הגזול, ועוד יכלול מאתכם שכל א' יזדרז למצוה מעצמו כי יש לך אדם שאינו נותן כלום עד שרואה אחרים נותנים ומתקנא בהם, ע"כ הוא נותן להשוות את עצמו להם וזה אינו מאתכם כי הוא עצמו אינו סבה אל הנתינה אלא אחרים סבה לו וי"א מאתכם ממש כי הנותן מנדבת לבו דומה כאילו הקריב את גופו, ועוד שהעני הנותן כאילו מחסר מבשרו ונותן על דרך שנאמר ומבשרך אל תתעלם שאל תתעלם מליקח אפילו מבשרך וליתן.
כל נדיב לבו יביאה. מתחילה אמר קחו מאתכם ולשון קיחה משמע בעל כרחו יקחו ממנו, ואח"כ אמר כל נדיב לב יביאה משמע שיביא מעצמו, וכן בפר' תרומה הזכיר ג"כ לשון קיחה עוד אמר כאן כל נדיב לב ולהלן אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו והל"ל ינדבנו. אלא שמדבר בשני מיני נתינה כי להלן מדבר בשני תרומות שהם חובה והוא מוכרח ליתן אף אם אינו נדיב לב ואדרבה לבו דוה עליו ודואג וכואב על הנתינה מ"מ תקחו ממנו בעל כרחו, לכך נאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו כאילו אמר ידונו לבו כי בי"ת מתחלפת בוי"ו באותיות בומ"ף ובפרט בי"ת רפויה ור"ל מי שלבו דוה עליו ואינו נותן חובתו מרצון תקחו ממנו את תרומתי בעל כרחו, וכן מה שאמר קחו מאתכם תרומה לה' מדבר ג"כ בתרומת חובה דהיינו בקע לגלגולת. ואולי שלכך אמר מאתכם מן הגלגולת שלכם, ואח"כ אמר בסתם נדבה שכל נדיב לב יביאה מעצמו בלא הכרח כי הנדיב לב הפך זה אשר ידונו לבו והוא יביא מעצמו נדבתו לא ימתין עד שיבא הגבאי לתבוע ממנו.
ועוד נ"ל מה שאמר תחילה מאתכם תרומה, ואח"כ אמר את תרומת ה'. לפי מחשבת הנותן, כי מי שאינו נותן מרצון אינו חושב שאינו נותן משלו כלום כ"א משל הקב"ה כי לו ית' הכסף והזהב, אלא טועה בדעתו וחושב כי כחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה, ע"כ נאמר בו קחו מאתכם תרומה לה' ר"ל מן אותן הכיתות אשר המה חושבים כי משלהם אתה לוקח לה' אבל כל נדיב לב היודע כי לו ית' הכסף ומשלו הוא נותן לו לפיכך יביאה מעצמו את תרומת ה', ר"ל שכבר הוא של ה', לכך קראה כאן תרומת ה' שיובן מזה שכבר הוא של ה', ולכך נאמר והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר מהו עוד, אלא אמר שני סימנים טובים נראו בהם והם מופתים על שנתנו נדבתם בשמחה. א', מה שהביאו מעצמם קודם שבא אליהם הגבאי לתבוע ממנו מה שנדב כבר. ב', מה שהביאו בבוקר בפנים מאירות כי כל דבר הניתן בפנים מאירות ניתן בבוקר והמן יוכיח כמו שפירש"י פר' (בשלח טז ז) ורמז עוד בבוקר שכל מי מהם שהיה יכול להקדים את עצמו לפני זולתו היה מקדים לכך נאמר ב"פ בבוקר. א', כנגד מה שנתנו בפנים מאירות. ב', כנגד מה שזריזים היו מקדימים את עצמם.
אוֹר הַחַיִּים
יביאה את תרומת ה'. פסוק זה מראה באצבע כי לבד המורגש יש המושכל והוא מאמרם ז"ל (תיקונים תיקון כ"א) כי מעשה התרומה מושכל היא בחינת השכינה כי לה יקרא תרומת ה' ועל ידי מעשה התרומה יפעיל בה דבר טוב ויחבר אוהל בל ימוט, ועיקר הרצון במעשה הוא המושכל, והוא אומרו יביאה פירוש יביא לבחינה הנעלמת עם תרומת ה', וביאר הכתוב מי הוא אשר יביאה ואמר כל נדיב לבו פירוש העושה דבר מנשיאות הלב אשר ידבנו לצד התנועעות הרוחנית השוכן בלב בחשק הדבר יפעיל במושכל נעלם אבל אם יביא התרומה בלא נדיבות לב אין זה פועל במושכל:
זהב וכסף וגו'. ראיתי לתת לב בכל הפרשה בסדר התחברות השמות ופרטי הדברים כי לא השוה מדותיו בהם לפעמים יאמר וא"ו בכל פרט הנוסף כמעשהו בסדר י"ג דברים הבאים בנדבת המשכן שאמר וא"ו בכל נוסף ולפעמים יאמר וא"ו בהתחברות הג' כאומרו את המשכן את אהלו ואת מכסהו ותכף חזר בו בכתוב עצמו ולקח סדר התחברות אחר ואמר את קרסיו ואת קרשיו וכן על זה הדרך עד סוף סדר פרטי המשכן כמה שינויים בפרט זה.
ונראה ליישב בהקדים דבריהם ז"ל (ב"ר פ"ל) כי הוי"ו יגיד התקשרות הנוסף עם הראשון, וחסרון הוא"ו יגיד כי הוא גבול בפני עצמו, ומזה נשכיל על כל דבר ודבר ונלך לישב כל פרט ופרט במקומו, וזה יצא ראשונה בנדבת המשכן אמר ו' בראש כל פרט כדי להסמיך ולהשוות כל הי"ג דברים לומר שכולם שוים ליקראות תרומת ה' וזכותן שוה מביא הנחושת כמביא זהב כמו שמצינו שאמר הכתוב בעולת הבהמה ריח ניחוח ובעולת העוף ריח ניחוח ואמרו ז"ל לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט כו', ועיין מה שפירשתי בענין בפרשת ויקרא גם נתכוין לומר שכל הי"ג דברים חובה הם לצורכי המשכן דבר קטן כדבר גדול מעכבין אשר על כן חברם במחברת הווין, כל זה בערך דבר הניתן אבל בערך הנעשה ממנו יש בהם הדרגות הקדושה כמה קדושות הם זו למעלה מזו ולא תדמה שום קדושה למה שלמעלה ממנה:
ו
וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים׃
אוּנְקְלוֹס
וְתִכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ וּמֵעַזֵי:
אִבְּן עֶזְרָא
ותולעת שני. בלא מ"ם ויש במ"ם. אם יהיו חטאיכם כשנים. אולי לשון רבים הם:
ז
וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׂטִּים׃
אוּנְקְלוֹס
וּמַשְׁכֵי דְדִכְרֵי מְסַמְקֵי וּמַשְׁכֵי דְסַסְגוֹנָא וְאָעֵי שִׁטִין:
אִבְּן עֶזְרָא
וערת. זכרים כמו לוחות. ובכורות בקרך: שטים. במ"ם. כמו נשום:
ח
וְשֶׁמֶן לַמָּאוֹר וּבְשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים׃
אוּנְקְלוֹס
וּמִשְׁחָא לְאַנְהָרוּתָא וּבוּסְמַיָא לִמְשַׁח רְבוּתָא וְלִקְטֹרֶת בּוּסְמַיָא:
אִבְּן עֶזְרָא
ושמן. ולא הזכיר זית זך כי ידוע הוא. על כן למאור כמנהג. הנה הזכיר שיביאו המתנדבים תרומתם. ומי שהם בקיאים שחכמי לב הם באומנות יבאו ויעשו. והחל מהמשכן כי הוא כולל והאהל מכסה הוא עליו. והזכיר מכסהו והוא כולל שנים מכסים:
ט
וְאַבְנֵי־שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן׃
אוּנְקְלוֹס
וְאַבְנֵי בוּרְלָא וְאַבְנֵי אַשְׁלָמוּתָא לְשַׁקָעָא בְּאֵפוֹדָא וּבְחוּשְׁנָא:
י
וְכָל־חֲכַם־לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל־אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה׃
אוּנְקְלוֹס
וְכָל חַכִּימֵי לִבָּא בְּכוֹן יֵיתוּן וְיַעְבְדוּן יָת כָּל דִי פַקֵד יְיָ:
סְפוֹרְנוֹ
את המשכן את אהלו. אותם שכבר פירש לישראל באמרו ויצום את כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני:
יא
אֶת־הַמִּשְׁכָּן אֶת־אָהֳלוֹ וְאֶת־מִכְסֵהוּ אֶת־קְרָסָיו וְאֶת־קְרָשָׁיו אֶת־בְּרִיחָו אֶת־עַמֻּדָיו וְאֶת־אֲדָנָיו׃
רַשִׁ״י
את המשכן. יְרִיעוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת הַנִּרְאוֹת בְּתוֹכוֹ קְרוּיִים מִשְׁכָּן: את אהלו. הִיא אֹהֶל יְרִיעוֹת עִזִּים, הֶעָשׂוּי לְגַג: ואת מכסהו. מִכְסֵה עוֹרוֹת אֵילִים וְהַתְּחָשִׁים:
אוּנְקְלוֹס
יָת מַשְׁכְּנָא יָת פְּרָסֵהּ וְיָת חוֹפָאֵהּ יָת פּוּרְפוֹהִי וְיָת דַפּוֹהִי יָת עַבְרוֹהִי יָת עַמוּדוֹהִי וְיָת סַמְכוֹהִי:
אִבְּן עֶזְרָא
את קרסיו. קרסי המשכן והאהל. ובריחיו ועמודיו ואדניו. שהם עמודיו הפרכת והמסך ואחר כך הזכיר כלי הקדש שהם לפנים מהפרכת:
אוֹר הַחַיִּים
את המשכן וגו'. הנה הדרגת המשכן שהם יריעות התחתונות להיות שמסככין על הקודש הם בהדרגה מעולה מאהלו ומכסהו העשויים מהעורות שאינם רואים פני הקודש לזה לא אמר ואת אהלו להשוות אליו אבל כל מה שעל יריעות התחתונות השוה אותם הכתוב במדרגה אחת ואמר ואת מכסהו להשוותו בגדר אחד עם אהלו, ולו יהיה שתהיה גדולה קצת הדרגת האוהל מהמכסה יודיע הכתוב כי אין הפרש כל כך ובהדרגה אחת תחשב, ואומרו את קרסיו ולא אמר ואת לומר כי הדרגה זו של הקרסים אינה בגדר השואה עם אוהל ומכסהו, ואמר ואת קרשיו כי שוים הם בגדר עם הקרסים, ואמר את בריחיו כי אינם בגדר קדושת הקרשים, ואמר את עמודיו שאינם בגדר הבריחים ואמר ואת אדניו כי שוים בהדרגה עמודים לאדנים והמשכיל על דבר יראה כי השכל יכיר ההדרגות שהם כמו שכתבתי:
יב
אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו אֶת־הַכַּפֹּרֶת וְאֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ׃
רַשִׁ״י
ואת פרכת המסך. פָּרֹכֶת הַמְּחִיצָה; כָּל דָּבָר הַמֵּגֵן, בֵּין מִלְמַעְלָה בֵּין מִכְּנֶגֶד, קָרוּי מָסָךְ וּסְכָךְ, וְכֵן סַכְתָּ בַעֲדוֹ (איוב א'), הִנְנִי סָךְ אֶת דַּרְכֵּךְ (הושע ב'):
אוּנְקְלוֹס
יָת אֲרוֹנָא וְיָת אֲרִיחוֹהִי יָת כַּפֻּרְתָּא וְיָת פָּרֻכְתָּא דִפְרָסָא:
אוֹר הַחַיִּים
את הארון. התחיל הכתוב במעולה שבכלים כמו שהתחיל במשכן ביריעות של שש שהם גדר הקדושה המעולה שבבית, ואומרו ואת בדיו יודיע הכתוב כי שוים הבדים לגופו של ארון בקדושה, ולזה תמצא שצוה הכתוב (לעיל כ"ה ט"ו) לא יסורו ממנו, ואומרו את הכפורת כי לא שוה לקדושת הארון, וכן תמצא שלא היה קבוע בארון וגם אין אזהרה שלא להסירו, ואומרו ואת פרוכת המסך השוה הכתוב קדושתו לקדושת הכפורת שהם בגדר אחד:
יג
אֶת־הַשֻּׁלְחָן וְאֶת־בַּדָּיו וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים׃
רַשִׁ״י
לחם הפנים. כְּבָר פֵּרַשְׁתִּי, עַל שֵׁם שֶׁהָיוּ לוֹ פָּנִים לְכָאן וּלְכָאן, שֶׁהוּא עָשׂוּי כְּמִין תֵּבָה פְרוּצָה:
אוּנְקְלוֹס
יָת פָּתוֹרָא וְיָת אֲרִיחוֹהִי וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְיָת לְחֵם אַפַּיָא:
אוֹר הַחַיִּים
את השלחן. אין קדושת השלחן שוה לקדושת הקודם לו, לזה אמר את, ואמר בכל פרטיו ואת כי מדרגת כולם שוה בקדושה, ואת מנורת המאור בתוס' וא"ו לומר כי זו קדושתה וקדושת כליה שוים לקדושת שלחן וכליו, ואמר ואת מזבח הזהב כמו כן בגדר שוה למנורה ולשלחן הוא וכליו ושמן המשחה וגו' עד מסך הפתח בכל פרט אמר הכתוב ואת לומר שכולן בגדר אחד הם, ואמר את מזבח העולה בלא וא"ו לומר שאינו בגדר קדושת הקודם ומקומו מוכיח עליו, ואמר ואת מכבר שהוא בגדר עמו, ואמר את בדיו שאינו בגדר עמו, ואת כל כליו בגדר א' עם בדיו, את הכיור אינו בגדר מזבח הנחשת, ואת כנו בגדר א' עם הכיור, את קלעי החצר אינם בגדר מזבח העולה וכליו, את עמודיו גדר למטה מהקלעים, ואת אדניה ואת מסך בגדר א' עם עמודיה, את יתדות גדר בפני עצמו, ואת יתדות החצר ואת מיתריהם כולן שוים בגדר אחד, את בגדי השרד הם דברים שמכסים הקודש בפרק הנסיעה ומדרגתם למטה ממדרגת יתדות וגו', את בגדי הקדש הם מדרגה בפני עצמן, ועיין מה שכתבתי בפרשת תרומה (כ"ה ז') כי אין מועלים בבגדי כהונה ומועלין בכל כלי הקודש, ואת בגדי בניו שוים הם לקדושת בגדי אהרן אביהם לזה חברם בוא"ו המחברת:
יד
וְאֶת־מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת־כֵּלֶיהָ וְאֶת־נֵרֹתֶיהָ וְאֵת שֶׁמֶן הַמָּאוֹר׃
רַשִׁ״י
ואת כליה. מֶלְקָחַיִם וּמַחְתּוֹת: נרתיה. לוצי"יש בְּלַעַז, בָּזִיכִים שֶׁהַשֶּׁמֶן וְהַפְּתִילוֹת נְתוּנִין בָּהֶן: ואת שמן המאור. אַף הוּא צָרִיךְ חַכְמֵי לֵב, שֶׁהוּא מְשֻׁנֶּה מִשְּׁאָר שְׁמָנִים, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בִּמְנָחוֹת (דף פ"ו), מְגַרְגְּרוֹ בְרֹאשׁ הַזַּיִת, וְהוּא כָּתִית וְזַךְ:
אוּנְקְלוֹס
וְיָת מְנַרְתָּא דְאַנְהוֹרֵי וְיָת מָנָהָא וְיָת בּוֹצִינָהָא וְיָת מִשְׁחָא דְאַנְהָרוּתָא:
טו
וְאֶת־מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וְאֶת־בַּדָּיו וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת קְטֹרֶת הַסַּמִּים וְאֶת־מָסַךְ הַפֶּתַח לְפֶתַח הַמִּשְׁכָּן׃
רַשִׁ״י
מסך הפתח. וִילוֹן שֶׁלִּפְנֵי הַמִּזְרָח, שֶׁלֹּא הָיוּ שָׁם קְרָשִׁים וְלֹא יְרִיעוֹת:
אוּנְקְלוֹס
וְיָת מַדְבְּחָא דִקְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא וְיָת אֲרִיחוֹהִי וְיָת מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְיָת קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא וְיָת פְּרָסָא דְתַרְעָא לִתְרַע מַשְׁכְּנָא:
אִבְּן עֶזְרָא
ואת. השלים להזכיר כלי הקדש. ואחר כך את מסך הפתח. והנה כלי שמן המאור וכלי שמן המשחה וקטורת הסמים יהיו נכונים כי הם קדש בין הפרכת והמסך פתח המשכן:
טז
אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת־מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר־לוֹ אֶת־בַּדָּיו וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו אֶת־הַכִּיֹּר וְאֶת־כַּנּוֹ׃
אוּנְקְלוֹס
יָת מַדְבְּחָא דַעֲלָתָא וְיָת סְרָדָא דִנְחָשָׁא דִילֵהּ יָת אָרִיחוֹהִי וְיָת כָּל מָנוֹהִי יָת כִּיוֹרָא וְיָת בְּסִיסֵהּ:
אִבְּן עֶזְרָא
את הכיור. הנה אין לכיור ולכנו בדים אולי על העגלות היו נשואים:
יז
אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר אֶת־עַמֻּדָיו וְאֶת־אֲדָנֶיהָ וְאֵת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר׃
רַשִׁ״י
את עמדיו ואת אדניה. הֲרֵי חָצֵר קָרוּי כָּאן לְשׁוֹן זָכָר וּלְשׁוֹן נְקֵבָה, וְכֵן דְּבָרִים הַרְבֵּה: ואת מסך שער החצר. וִילוֹן פָּרוּשׂ לְצַד הַמִּזְרָח עֶשְׂרִים אַמָּה אֶמְצָעִיּוֹת שֶׁל רֹחַב הֶחָצֵר – שֶׁהָיָה חֲמִשִּׁים רֹחַב – וּסְתוּמִין הֵימֶנּוּ לְצַד צָפוֹן ט"ו אַמָּה, וְכֵן לַדָּרוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר, וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה קְלָעִים לַכָּתֵף:
אוּנְקְלוֹס
יָת סְרָדֵי דַרְתָּא יָת עַמוּדוֹהִי וְיָת סַמְכָהָא וְיָת פְּרָסָא דִתְרַע דַרְתָּא:
אִבְּן עֶזְרָא
את קלעי החצר את עמודיו ואת אדניה. כמו רוח גדולה וחזק. תאכלהו אש לא נפח:
יח
אֶת־יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת־יִתְדֹת הֶחָצֵר וְאֶת־מֵיתְרֵיהֶם׃
רַשִׁ״י
יתדת. לִתְקֹעַ וְלִקְשׁוֹר בָּהֶם סוֹפֵי הַיְרִיעוֹת בָּאָרֶץ, שֶׁלֹּא יָנוּעוּ בָּרוּחַ: מיתריהם. חֲבָלִים לִקְשֹׁר:
אוּנְקְלוֹס
יָת סִכֵּי מַשְׁכְּנָא וְיָת סִכֵּי דְדַרְתָּא וְיָת אַטוּנֵיהוֹן:
יט
אֶת־בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ אֶת־בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת־בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן׃
רַשִׁ״י
בגדי השרד. לְכַסּוֹת הָאָרוֹן וְהַשֻּׁלְחָן, הַמְּנוֹרָה וְהַמִּזְבְּחוֹת בִּשְׁעַת סִלּוּק מַסָּעוֹת:
אוּנְקְלוֹס
יָת לְבוּשֵׁי שִׁמוּשָׁא לְשַׁמָשָׁא בְקוּדְשָׁא יָת לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא לְאַהֲרֹן כַּהֲנָא וְיָת לְבוּשֵׁי בְנוֹהִי לְשַׁמָשָׁא:
רַשְׁבַּ״ם
לשרת בקדש: לכסות כלי המשכן בעת שנוסעים:
כ
וַיֵּצְאוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה׃
אוּנְקְלוֹס
וּנְפָקוּ כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן קֳדָם משֶׁה:
אִבְּן עֶזְרָא
ויצאו. למדנו מזה שכל עדת ישראל באו אל אהל מועד כת אחר כת:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויצאו כל עדת בני ישראל וגו' ויבאו. הכתוב הזה יורה זריזותם של ישראל כי הביאו הנדבה בזריזות ובחריצות והנשים קדמו וזהו לשון הכתוב.
ויבאו האנשים על הנשים. כי לשון על הנשים יורה כי הנשים באו שם בתחלה וכאשר באו האנשים כבר מצאו שם הנשים שהביאו שם נדבתם תחלה, וזאת מעלה גדולה בנשים כי במעשה העגל לא רצו לתת תכשיטיהן שכן כתיב (שמות לב) ויאמר להם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם, וכתיב (שם) ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ולא אמר באזני נשיהם כי לא רצו הנשים בכך, והוא שרמז שלמה על זה (קהלת ז) אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי, ירמוז למה שכתוב (שמות לב) אלה אלהיך.
אבל עתה בענין המצוה בנדבת המשכן רצו לתת תכשיטי הזהב שלהן בחפץ גדול עם היות ענין טבעי בנשים להשתעשע ולשמוח בתכשיטיהן והם הם עקר שמחתן וחמדתן והביאו חח ונזם וטבעת עגיל וכומז כל כלי זהב וקדמו במצוה הזאת לאנשים כי כן יורה לשון על כלשון (ישעיה ז) נחה ארם על אפרים כי המלחמה ההיא לאפרים ואפרים היו בתחלה שם.
ובפרקי ר' אליעזר נתן הקב"ה לנשים שכרן בעוה"ז ובעוה"ב לפי שהיה זה בר"ח, בעוה"ז שמשמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים, ובעוה"ב שהן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים שנאמר (תהלים קג) המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעוריכי. ומה שאמר הכתוב כל נדיב לב הביאו חח ונזם והנשים הן המביאות, יראה לי ענין הכתוב שהוא כאלו הוא מסורס ושעורו ויבאו האנשים כל נדיב לב על הנשים שהביאו חם ונזם. ואמר וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן, כי לא היה התכלת והארגמן מצוי אצל הכל אלא למקצת אנשים חשובים שבהם. והזכיר עוד וכל אשר נמצא אתו עצי שטים כי היו יותר מעטים שבידם עצי שטים.
אוֹר הַחַיִּים
ויצאו כל עדת בני ישראל. פירוש, שיצאו כולם כאחד בזריזות להביא ולא היה בהם אחד שנתעכב מחבירו:
מלפני משה. פירוש, מלפניו קודם שיתן להם רשות לעמוד מלפניו, והגם דאמרינן ביומא שאין רשות לתלמיד לעמוד מלפני רבו אלא עד שיתן לו רשות, דנו ישראל כי כשאמר להם קחו מאתכם תרומה וגו' וגמר דבריו כאילו אמר להם עמדו, או אפשר כי אהבת הדבר קלקלה השורה, עוד נראה שנתכוונו להקדים לבל ילך משה ויקדים להביא כל הצורך משלו כי עשיר גדול היה וחשק גדול הוא בעשות מצות ה' לזה יצאו מלפניו פירוש על דרך אומרו וזאת לפנים קודם לו:
כא
וַיָּבֹאוּ כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר־נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת־תְּרוּמַת יְהוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל־עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ׃
אוּנְקְלוֹס
וַאֲתוֹ כָּל גְבַר דְאִתְרְעֵי לִבֵּהּ וְכֹל דִי אַשְׁלֵמַת רוּחֵהּ יָתֵהּ אַיְתִיאוּ יָת אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ לַעֲבִידַת מַשְׁכַּן זִמְנָא וּלְכָל פֻּלְחָנֵהּ וְלִלְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא:
רַשְׁבַּ״ם
למלאכת אהל מועד: יריעות המשכן והפרוכת:
ולכל עבודתו: קלעי החצר וכלי הקדש:
אִבְּן עֶזְרָא
ויבאו כל איש אשר נשאו לבו. הם חכמי לב והטעם שיש לו לב רם:
רַמְבַּ״ן
ויבאו כל איש אשר נשאו לבו על החכמים העושים במלאכה יאמר כן, כי לא מצינו על המתנדבים נשיאות לב, אבל יזכיר בהם נדיבות. וטעם אשר נשאו לבו, לקרבה אל המלאכה, כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה' (דה"ב יז ו) לבא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדני דובר וכבר הזכרתי זה בסדר האחר (רמב"ן על שמות ל״א:ב׳). והנה אמר שבאו לפני משה כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה, וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו התרומה והנה משה אמר לכולם כי קרא ה' בשם בצלאל ואהליאב (שמות ל״ה:ל׳), ואחרי כן קרא להם משה ואל כל חכם לב (שמות ל״ו:ב׳) שיבואו לפניו ונתן להם הנדבה:
אוֹר הַחַיִּים
ויבאו כל איש אשר נשאו וגו'. פירוש אומרו נשאו לבו ונדבה וגו': דע כי יש שתי הדרגות במתנדבים, הא' הוא המתנדב ברצון נפשו כפי יכולתו וערך ממונו, ולזה יקרא נדבה רוחו לשלול שאינו עושה הדבר כמו צער בנפשו, והב' הוא המתנדב יותר מיכולתו מגודל טוביות לבו, ולזה יקרא נשאו לבו פירוש שהלב מנשאהו ומעריכו בערך עשיר יותר ממה שהוא לתת דבר יקר, ולזה אמר כי בישראל נמצאו ב' סוגים הנזכרים, ופתח במעולה שבשניהם ואמר כל איש אשר נשאו לבו, ודקדק לומר תיבת איש לשון חשיבות, וכנגד הב' אמר וכל אשר נדבה רוחו ולא אמר איש כי אינו חשוב בערך הראשון, וממוצא דבר אתה יודע כי לא היו בכל המתנדבים אלא ב' הדרגות וב' לשבח שנדבו בלבם ולא עשו הדבר בחסרון רצון הלב אלא שאחד גדול מחברו, ולזה דקדק לומר הביאו את תרומת ה' לרמוז לבחינת הנעלמת שרמז באומרו (פסוק ה') יביאה את תרומת ה' וכמו שפירשנו שם שיכוין אל המושכל ודבר זה עקרו בנדבת הלב והנה הוא:
ולכל עבודתו וגו'. יודיע הכתוב כי כל צרכי המשכן פירוש כל הי"ג דברים שצריכין למשכן וכו' באו בעצמן בנדבה ולא הוצרכו לקנות דבר מהם בכסף וזהב המובא בתרומה והבן:
כב
וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל־הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל־כְּלִי זָהָב וְכָל־אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהוָה׃
רַשִׁ״י
(על הנשים. עִם הַנָּשִׁים וּסְמוּכִין אֲלֵיהֶן): חח. הוּא תַּכְשִׁיט שֶׁל זָהָב עָגֹל, נָתוּן עַל הַזְּרוֹעַ, וְהוּא הַצָּמִיד: וכומז. כְּלִי זָהָב הוּא נָתוּן כְּנֶגֶד אוֹתוֹ מָקוֹם לָאִשָּׁה, וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ שֵׁם כּוּמָז, כָּאן מְקוֹם זִמָּה (שבת ס"ד):
אוּנְקְלוֹס
וּמַיְתַן גֻבְרַיָא עַל נְשַׁיָא כֹּל דְאִתְרְעֵי לִבֵּהּ אַיְתִיאוּ שֵׁירִין וְשִׁבְכִין וְעִזְקַן וּמָחוּךְ כָּל מָן דִדְהַב וְכָל גְּבַר דִי אֲרֵים אֲרָמוּת דַהֲבָא קֳדָם יְיָ:
אִבְּן עֶזְרָא
ומלת על הנשים. כמו עם הנשים כמו על לחם הבכורים תנופה ורבים ככה: כל נדיב לב. או נדיבת לב. כדרך השפן שור שה כשבים: חח. באוזן: ונזם. באף: וטבעת. באצבע: וכומז. בזרוע:
רַמְבַּ״ן
וטעם ויבואו האנשים על הנשים בעבור כי הנדבה בתכשיטין היא מצויה אצל הנשים יותר, וכלן היו להן, ופרקו נזמיהן וטבעותיהן מיד, ובאו תחלה, והאנשים אשר נמצאו להם הביאו עמהם, כי טעם על הנשים שהן היו שם בראשונה והאנשים נטפלו להן. וכן נחה ארם על אפרים (ישעיה ז ב), כי המלחמה ההיא לאפרים, ולא שתם על צאן לבן (בראשית ל ט), ועליו מטה מנשה (במדבר ב כ), והדומים להם. ואמר שבאו כלם אנשים ונשים בחח ונזם וטבעת וכומז ובכל כלי זהב כצמידים ועגילים, כי נמצאו לכלם כלי תכשיט. ואמר כי יש מהם שהניפו תנופת זהב שבור או במטבע: ואמר וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן כי לא נמצאו מאלה רק למקצתם: וחזר ואמר אשר נמצא אתו עצי שטים כי היו יותר מעטים שבידם עצי שטים: ואמר כל מרים תרומת כסף ונחשת כי לרוב האנשים היה כסף ונחשת במטבעות וכלים, אבל לא הזכיר זה למעלה (שמות ל״ה:כ״ב) עם כלי הזהב, בעבור שהזכיר שם הנשים ואין להם כסף ונחשת רק הזהב בתכשיטין כאשר אמר (שמות ל״ב:ב׳) נזמי הזהב אשר באזני נשיכם: וכל איש אשר הניף תנופת זהב לא היו רבים כמרימי הכסף והנחשת ולא היתה הבאת הזהב מרובה ככסף והנחשת, על כן תקרא זו תנופה וזו תרומה, כי המביא זהב ינופף ידו לחשיבות הנדבה, או הלוקחים יניפו הזהב להראותו, לשבח המביא על נדבתו. ובפרשת אלה פקודי (להלן לח כד, כט) יקרא הזהב גם הנחשת תנופה, כי לא הזכיר שם (שמות ל״ה:כ״ה-כ״ח) תרומה כלל, רק כסף פקודי העדה. ויתכן שיקרא גם הנחשת תנופה, שהיה חשוב להם יותר מן הכסף, מפני שלא היה נמצא בידם ממנו. או שהיה חשוב מאד, כענין שנאמר (עזרא ח כז) וכלי נחשת מצהב טובה שנים חמודות כזהב:
סְפוֹרְנוֹ
ויבאו האנשים על הנשים. עם הנשים המתנדבות באו האנשים שלהן להסכים בנדבה, כדי שיקבלו הגבאין מהן, שאין מקבלים מן הנשים אלא דבר מועט (פרק הגוזל בתרא): וכל איש אשר הניף תנופת זהב. ועם הנשים אשר התנדבו תכשיטי זהב בא גם כן כל איש אשר הניף תנופת זהב, כענין אמרם שורה שכלה כסף כסף, שכלה זהב זהב, לא היו מעורבים:
כְּלִי יָקָר
ויבואו האנשים על הנשים. המפרשים אמרו שהוא כמו עם הנשים והודיע צדקת הנשים שהסכימו ליתן תכשיטיהן, וצ"ל כי זה באמת שבח להן כי מן הדין לא היו צריכין ליתן תכשיטיהן כי בשלמא האנשים שפרקו נזמיהם ועשו ממנו העגל הוצרכו ליתן נזמיהם ותכשיטיהן לכפר על נפשותיהם, אבל הנשים שלא רצו ליתן תכשיטיהן במעשה העגל אם כן אינן צריכין לכפרה ולמה יתנו תכשיטיהן ומ"מ מחמת חיבת הקודש לא נמנעו מליתן אבל מ"מ לא רצו הנשים להביא בידיהן הנדבה אל משה כדי שלא יחשוב משה כי היה להם חלק בעבירה ע"כ נאמר כל נדיב לב הביאו אבל הנשים לא הביאו אלא נתנו תכשיטיהן. אבל מדקאמר על הנשים ולא אמר עם הנשים מסתבר לפרשו שבאו עליהם בכח גדול כי לא רצו הנשים ליתן כל כלי זהב שלא יאמרו שהיה חלק להם בזהב העגל והאנשים באו עליהם ולקחו מהם בזרוע כל כלי זהב לכך הזכיר בהבאת הזהב האנשים לבד, אבל ענין המטוה שאין בו חשד זה היו הנשים מתעסקים בו כמ"ש וכל אשה חכמת לב בידיה טוו וגו'.
אוֹר הַחַיִּים
ויבואו האנשים על הנשים וגו'. צריך לדעת כוונת אומרו על הנשים, עוד למה כפל לומר פעם אחרת כל נדיב לב, ואולי כי יודיע הכתוב אופן נדבת לב אשר עשו אנשי החיל, כי דבר ידוע הוא שיש הדרגות באהבת הנכסים והם ד', הא' שבראשונות הם כלי תכשיטי בני ביתו של אדם וכלי הבית דברים אלו יגדל ערכם בעיני האדם מכל קנין כספו והדבר פשוט הוא, ב' הזהב כי מכל קנינים שישנם בעולם יאהב הזהב יותר מכולם, ג' דברים שאינם בנמצא זולת אצלו יגדל מעלתם בעיניו יותר משיעור שוים, ד' הם שאר קנייני האדם כסף ושוה כסף, וסידר הכתוב הדרגות המתנדבים בעם וראשון בקודש התחיל בו ואמר ויבואו האנשים על הנשים פירוש מה שעל הנשים כל נדיב לב הביאו אותם וסידר הכתוב התכשיטים שהביאו להראות חיבת המתנדבים שלא רצו להביא אלא דבר היותר מעולה וחביב אצלם הגם שעומדים לשבירה ולקלקל אף על פי כן אהבה נפשם חיבת הקודש מכל יקר ראתה עינם והביאו כל תכשיטי נשיהם חח ונזם וטבעת וגו', ודקדק לומר נדיב לב דע כי יש הפרש בין ידבנו לבו לנדיב לב כי ידבנו לבו יאמר על כל אשר יתנדב מלבו ויש שידבנו הרבה ויש שידבנו מועט אבל נדיב לב יאמר על לב נדיב, והוא הרמוז באומרו אשר נשאו לבו כי מי שלבו נדיב יתנדב יותר מהיכולת ולא יקפיד על החסרון אשר ימצאנו כי שמח בנתינה יותר מהקנין אצלו, ואומרו כל כלי זהב פירוש לא תאמר כי לצד שהיו להם התכשיטין הוא שהביאו לה' הכפל, לזה אמר כל כלי זהב שלא הניחו להם כלי זהב ואומרו חח ונזם שם המין, או ירצה כל כלי זהב לומר שלא הניחו בביתם כל מין כלי זהב שבהם ישתעשע אדם לקיים אומרו נגילה ונשמחה בך, ואולי כי רמז באומרו על הנשים שהביאום עליהם ובבואה לפני משה הורידו עדים מעליהם ונתנום לתרומת ה' חיבה יתירה נודעת להם בזה לאדונינו ב"ה, הדרגה ב' היא הזהב שאינו עשוי תכשיט כנגד המביא מבחינה זו אמר וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה'. ג' דברים שאינם בנמצא כי היו במדבר ואין שם בנמצא תכלת וארגמן וכו' וכנגד המביא מהם אמר וכל איש אשר וגו' תכלת וארגמן וגו'. ד' והוא מדרגה שלמטה מכולן בבחינת הקנינים כסף ושוה כסף אמר כל מרים תרומת כסף ונחושת וגו', ואומרו וכל אשר נמצא אתו עצי שיטים אלו אין להם כינוי נדבה, והטעם על דרך אומרם ז"ל (תנחומא פ' תרומה) כי צפה יעקב אבינו וכו' יצוה ונטעום לצרכי המשכן, ולזה לא אמר אלא וכל אשר נמצא אתו עצי שטים וגו' הביאו, ודקדק לומר לכל מלאכת העבודה לצדק דברינו כי מציאת עצי שטים בידם היה לצורכי מלאכת המשכן שאם לא כן לא היה צריך לומר כן, ועוד היה לו להקדים לומר הביאו ואחר כך יאמר לכל מלאכת המשכן אלא לומר כי מציאותם בידם הוא למלאכת וגו' והם לא עשו אלא ההבאה והוי כדבר שאין בו חסרון כיס להם והבן, ולפי מה שהצענו יש טעם נכון למה אמר בכל פרט ופרט הביאו ולא הספיק באחת כי אין הדרגת ההבאה שוה:
כג
וְכָל־אִישׁ אֲשֶׁר־נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ׃
רַשִׁ״י
וכל איש אשר נמצא אתו. תְּכֵלֶת אוֹ אַרְגָּמָן אוֹ תוֹלַעַת שָׁנִי אוֹ עוֹרוֹת אֵילִים אוֹ תְּחָשִׁים כֻּלָּם הֵבִיאוּ:
אוּנְקְלוֹס
וְכָל גְבַר דְאִשְׁתְּכַח עִמֵהּ תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ וּמֵעַזֵי וּמַשְׁכֵי דְדִכְרֵי מְסַמְקֵי וּמַשְׁכֵי סַסְגוֹנָא אַיְתִיאוּ:
אִבְּן עֶזְרָא
וכל איש. או אשה. והוסיפו הנשים שטוו התכלת והארגמן והתולעת והשש גם העזים והיא אומנות צריכה לחכמה יותר:
כד
כָּל־מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל־מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ׃
אוּנְקְלוֹס
כָּל דַאֲרֵים אֲרָמוּת כְּסַף וּנְחַשׁ אַיְתִיאוּ יָת אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ וְכֹל דִי אִשְׁתְּכַח עִמֵהּ אָעֵי שִׁטִין לְכָל עִבִידַת פֻּלְחָנָא אַיְתִיאוּ:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
כל מרים תרומת כסף ונחשת. הכסף ואין צריך לומר הנחשת שכל אחד מהם היה מרובה יותר מן הזהב, כי הזהב לא היה מצוי כי אם אצל הנשים בתכשיטיהן והכסף והנחשת מצוי הרבה אצל רוב האנשים בכלים ובמטבע, ועל כן הזכיר בכסף ובנחשת לשון תרומה, והזכיר בזהב לשון תנופה למעלה וחשיבות כי המתנדב הזהב ינופף ידו לעלוי נדבתו גם המקבלים אותה יפרסמוה לפרסם על מעלת המתנדב, ואע"פ שמצינו לשון תנופה בנחשת והוא שכתוב (שמות לח) ונחשת התנופה שבעים ככר, הזכיר בו הכתוב לשון תנופה לחשיבות הנחשת ההוא כי היה נחשת ממורט ומזהיר מאד והנה הוא יקר וחשוב הרבה כי הזהב מצוי יותר ממנו.
כה
וְכָל־אִשָּׁה חַכְמַת־לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת־הַתְּכֵלֶת וְאֶת־הָאַרְגָּמָן אֶת־תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת־הַשֵּׁשׁ׃
אוּנְקְלוֹס
וְכָל אִתְּתָא חַכִּימַת לִבָּא בִּידָהָא מְעַזְלָא וּמַיְתַן כַּד עָזֵל יָת תִּכְלָא וְיָת אַרְגְוָנָא יָת צְבַע זְהוֹרִי וְיָת בּוּצָא:
רַשְׁבַּ״ם
חכמת לב: אשה חכמה, אבל חכמת חטף קמץ הוא שם דבר כמו חכמת מצרים:
בידיה: כל אחת ואחת טוו, כמו ידה ליתד תשלחנה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וכל אשה חכמת לב בידיה טוו. מכאן שאין ראוי להיות חכמת האשה אלא במטוה ובזריזות צרכי ביתה וכבוד בעלה, ולכך מנעו רז"ל ללמד תורה לבנות שנאמר (דברים ו) ושננתם לבניך ולא לבנותיך ואמרו כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות.
וכן דרשו ביומא פרק שעירי יום הכפורים וכל אשה חכמת לב בידיה טוו אין חכמה לאשה אלא בפלך.
כו
וְכָל־הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת־הָעִזִּים׃
רַשִׁ״י
טוו את העזים. הִיא הָיְתָה אָמָּנוּת יְתֵרָה, שֶׁמֵּעַל גַּבֵּי הָעִזִּים טוֹוִין אוֹתָם (שבת ע"ד):
אוּנְקְלוֹס
וְכָל נְשַׁיָא דְאִתְרְעֵי לִבְּהֶן עִמְהֶן בְּחָכְמָא עַזְלַן יָת מֵעַזְיָא:
סְפוֹרְנוֹ
טוו את העזים. מעל העזים, כדבריהם ז"ל למען יהיה בטווי זהר נוסף, כי בהרבה מהפשוטים ימעט קצת מטוב איכותם כאשר יעקרו ממקום גדולם, כמו שיקרה בדבש דבורים ובקאסיא"ה ובחלב ובזולתם:
כז
וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן׃
רַשִׁ״י
והנשאם הביאו. אָמַר רַ' נָתָן: מָה רָאוּ נְשִׂיאִים לְהִתְנַדֵּב בַּחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בַּתְּחִלָּה וּבִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן לֹא הִתְנַדְּבוּ בַּתְּחִלָּה? אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ נְשִׂיאִים, יִתְנַדְּבוּ צִבּוּר מַה שֶּׁמִּתְנַדְּבִין, וּמַה שֶּׁמְּחַסְּרִים, אָנוּ מַשְׁלִימִין אוֹתוֹ, כֵּיוָן שֶׁהִשְׁלִימוּ צִבּוּר אֶת הַכֹּל – שֶׁנֶּ' וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם – אָמְרוּ נְשִׂיאִים מֶה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת? הביאו את אבני השהם וְגוֹ', לְכָךְ הִתְנַדְּבוּ בַּחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ תְּחִלָּה, וּלְפִי שֶׁנִּתְעַצְּלוּ מִתְּחִלָּה נֶחְסְרָה אוֹת מִשְּׁמָם, וְהַנְּשִׂאִם כְּתִיב (ספרי במדבר מ"ה):
אוּנְקְלוֹס
וְרַבְרְבַיָא אַיְתִיאוּ יָת אַבְנֵי בוּרְלָא וְיָת אַבְנֵי אַשְׁלָמוּתָא לְשַׁקָעָא בְאֵפוֹדָא וּבְחוּשְׁנָא:
רַשְׁבַּ״ם
והנשיאים הביאו את אבני השהם: שהרי שמות שבטיהם כתובים עליהם:
אִבְּן עֶזְרָא
והנשיאים. כי בצאתם ממצרים ונצלום כל איש שאל כפי מעלתו והנה דבר גדול היה שנמצאו שמן למאור ביד הנשיאים אחר חדשים רבים שיצאו ממצרים. ואחר כן כלל כל איש ואשה. ושב לדבר על הנשים שנשאם לבם לעשות. והזכיר הראש שכלם יהיו סרים אל משמעתו כי אין בהם חכם כמוהו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
והנשיאים הביאו את אבני השהם. לפי שדרך הנשיא שמתגאה על העם כענין שכתוב במלך (שם יז) לבלתי רום לבבו מאחיו, לכך הביאו הנשיאים אבנים שיהיו על לב אהרן כדי שיתכפרו על גובה לבם ולכך הזכיר בנדבתם ה"א הידיעה כלומר אבני השהם ואבני המלואים שחסרו ישראל, וכוונת הנשיאים היתה שיתנדבו הכל ראשונה למלאכת המשכן ושישלימו הם אחר כך מה שיחסרו כל ישראל, ואע"פ שהיתה כונתם לטובה נחשב להם לחטא ולחסרון לפי שהיו סומכין על הדבר הזה כי אולי היו ישראל מביאים האבנים ולא תשלם כונתם כי היו משלימין את הכל ולא יהיה לנשיאים חלק במצות המשכן ולכך תמצא והנשיאים חסר והנשאם כתיב, ומכאן עונש לכל שאפשר לו להיות מן הקודמים במצוה ואינו קודם ומפני זה נכתב שמם בחסרון.
ויש שפירש כי אבני השהם ושאר הדברים בדרך נס באו לישראל וכדי שתהיה מלאכת המשכן נשלמת הביאום ענני כבוד לתוך אהלו של משה וזהו לשון והנשיאים הביאו מלשון (תהלים קלה) מעלה נשיאים מקצה הארץ.
כְּלִי יָקָר
והנשאם הביאו את אבני השוהם. ארז"ל (ספרי נשא ז ג) לפי שנתרשלו בנדבה זו ולא הביאו נדבתם כ"א לבסוף ע"כ נחסר אות יו"ד משמם והנשאם חסר כתיב, כי באמת לא היה להם להמתין עד לבסוף כי אולי יתנו ישראל כל הצורך ולא יהיה להם חלק בכל המשכן. ומה שנחסר יו"ד דווקא פירשנו למעלה פר' (תרומה כה א) לפי שאמר הקב"ה גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל ואצל הנשיאים היתה בלי ספק רוח גאוה באמרם דרך התפארות מי ימלא מה שאנחנו מחסרים, אבל אנחנו ממלאים כל מה שהצבור מחסרים ע"כ לקח הקב"ה משמם אות יו"ד כי רק אות זה מן השם הגדול היה חקוק בשמם ואותו לקח ה' מהם לומר אין כאן מקומו.
ונוכל לומר עוד, לפי שכל המשכן היה כפרה על מעשה העגל שגרם שבירת הלוחות ואותיות קדושות פורחות, וידוע שהאותיות יש בהם יותר קדושה מן הלוחות, על כן הביאו כל העם לנדבה י"ג דברים האמורים בפרשת תרומה לכפר על שגרמו פריחת אותיות הלוחות הנדרשים בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, ולא היו הנשיאים יכולין להביא עוד שום דבר נדבה המתייחס אל כתב הלוחות שהוא העיקר, והוצרכו להביא שתי אבני שוהם לכפרה על שבירות שתי אבני הלוחות וכפרה זו אינה חשובה כמו כפרת העם על כן נחסר אות יו"ד משמם כי לא היה חלק להם באותה כפרה הבאה על כתב יו"ד הדברות דהיינו האותיות הפורחות
ורז"ל דרשו והנשיאים הביאו מלשון עננים, כמו נשיאים ורוח וגו' ואמרו שהעננים הביאו אבני השהם. ונ"ל ע"ד ארז"ל אין הגשמים נעצרים כי אם על פוסקי צדקה ברבים ואינן נותנים שנאמר נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר, וא"כ במקום שאין נותנים הנדבה אין הנשיאים מורידין כלום, אבל כאן שכל אחד נתן נדבתו ע"כ נאמר והנשיאים הביאו וגו' כי הנשיאים נתנו גשמם בעתם והיתה הברכה משתלחת בכל מעשה ידיהם עד שהיו קונים אבני שהם וכל אבן יקר ע"י רוב עושר שהשפיעו להם הנשיאים. או שהיו הנשיאים שואבים המים מן קרקעית הים מקום שאבני שהם מצויין שם.
ועל צד הרמז יפורש מה שאמרו במסורה ב"פ ויכלא. א', ויכלא הגשם מן הארץ ב', ויכלא העם מהביא. רמז שבזמן שאינן נותנים נדבתם ויכלא העם מהביא את מה שנדבו אז ויכלא הגשם מן הארץ. וי"א לפי שהנשיאים הביאו המן והיה מזונותם מזומנת ולא היה להם שום הוצאה משם נתעשרו כי ממונם היה מוסיף תמיד והיה בידם כדי לקנות אבני שהם.
אוֹר הַחַיִּים
והנשאם וגו'. לצד שבאו באחרונה נכתבו אחר מטוה העזים בחכמת נשים:
כח
וְאֶת־הַבֹּשֶׂם וְאֶת־הַשָּׁמֶן לְמָאוֹר וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים׃
אוּנְקְלוֹס
וְיָת בּוּסְמָא וְיָת מִשְׁחָא לְאַנְהָרוּתָא וּלְמִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְלִקְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא:
כט
כָּל־אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל־הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד־מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַיהוָה׃
אוּנְקְלוֹס
כָּל גְבַר וְאִתְּתָא דְאִתְרְעֵי לִבְּהוֹן עִמְהוֹן לְאַיְתָאָה לְכָל עִבִדְתָּא דִי פַקֵד יְיָ לְמֶעְבַּד בִּידָא דְמשֶׁה אַיְתִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדַבְתָּא קֳדָם יְיָ:
אוֹר הַחַיִּים
הביאו בני ישראל נדבה לה'. התורה מעידה על כללות ישראל שהביאו נדבת ה' פירוש דבר הראוי ליקרא נדבה:
ל
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יְהוָה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן־אוּרִי בֶן־חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה׃
רַשִׁ״י
חור. בְּנָהּ שֶׁל מִרְיָם הָיָה:
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר משֶׁה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲזוֹ דְרַבִּי יְיָ בְּשׁוּם בְּצַלְאֵל בַּר אוּרִי בַר חוּר לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה:
כְּלִי יָקָר
ראו קרא ה' בשם בצלאל. אמר משה ראו ותדקדקו בשמותם כי קרא ה' בשם בצלאל, כי לכתחילה קרא ה' להם שמות המורים על שהם נבראו לכך שיהיו עסוקין במלאכת הקדש כי בצלאל הוא על שם צל אל, רמז כי הוא יבנה המשכן והארון אשר בו הוא מדור לשכינה הבאה בצל קורתו כמ"ש יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן. וכתיב בין שדי ילין. פירשו רז"ל על שהיה הקב"ה מצמצם שכינתו בין שני בדי ארון ומבין שני הכרובים הסוככים בכנפיהם על פני הכפורת, והסכך ענינו הצל כי המה היו צל אל כביכול, וראיה שבכל מעשה המשכן כתיב ויעש ולא הזכיר בצלאל ואצל הארון כתיב ויעש בצלאל את הארון וכל זה ראיה שעל שם הארון הוא נקרא בצל אל, בן אורי. על שם אור התורה כי הוא יבנה מקום לתורה אור, בן חור. הורה שבדין הוא לקרבו אל המלאכה הקדושה הזאת יותר מזולתו יען כי חור אבי אביו מסר נפשו על מעשה העגל שגרם שבירת הלוחות כי לדעת רז"ל הרגו את חור, למטה יהודה. שנמשל לגור אריה והמקדש נקרא אריאל כארי זה שרחב מלפניו וצר מאחוריו כך המשכן היה רחב מלפניו וצר מאחוריו, להורות שמקום השכינה אינו תלוי בהרחבת ידים כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו אף כי הבית הזה, ע"כ בחר הקב"ה לשכינתו מקום צר להורות שאינו נגבל בשום מקום ולכבוד ישראל ויתר על כבודו, להתקומם במקום, ומכל מקום בחר לו במקום צר ודי בזה הערה למשכילים.
לא
וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל־מְלָאכָה׃
אוּנְקְלוֹס
וְאַשְׁלֵם עִמֵהּ רוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ בְּחָכְמְתָא בְּסוּכְלְתָנוּ וּבְמַדַע וּבְכָל עִבִידָא:
אִבְּן עֶזְרָא
וימלא. הנה השם העיד כי הוא מלא חכמה ותבונה ודעת. ותוספת עוד שהוא חכם בכל מלאכה:
לב
וְלַחְשֹׁב מַחַשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת׃
אוּנְקְלוֹס
וּלְאַלָפָא אוּמַנְוָן לְמֶעְבַּד בְּדַהֲבָא וּבְכַסְפָא וּבִנְחָשָׁא:
אִבְּן עֶזְרָא
ולחשוב. בלבו מחשבות שלא נראו כמותן. כי יש אומן זהב ולא כסף וחרשי אבן ולא עץ ובכלם היה שלם:
לג
וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל־מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת׃
אוּנְקְלוֹס
וּבְאוּמָנוּת אֶבֶן טָבָא לְאַשְׁלָמָא וּבְנַגָרוּת אָעָא לְמֶעְבַּד בְּכָל עִבִידַת אוּמַנְוָן:
לד
וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן־אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה־דָן׃
רַשִׁ״י
ואהליאב. מִשֵּׁבֶט דָּן מִן הַיְרוּדִין שֶׁבַּשְּׁבָטִים – מִבְּנֵי הַשְּׁפָחוֹת – וְהִשְׁוָהוּ הַמָּקוֹם לִבְצַלְאֵל לִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן וְהוּא מִגְּדוֹלֵי הַשְּׁבָטִים, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּ' וְלֹא נִכַּר שׁוֹעַ לִפְנֵי דָל (איוב ל"ד):
אוּנְקְלוֹס
וּלְאַלָפָא יְהַב בְּלִבֵּהּ הוּא וְאָהֳלִיאָב בַּר אֲחִיסָמָךְ לְשִׁבְטָא דְדָן:
אִבְּן עֶזְרָא
ועוד ולהורות כי יש חכמים רבים שהם קשים להורות אחרים והנה אהליאב הוא חבירו בכל המלאכות גם להורות לאחר בחכמה. על כן אמר על שניהם עושי כל מלאכה וחשבי מחשבות:
כְּלִי יָקָר
הוא ואהליאב. שנקרא כך על שם כי הוא יבנה אהל מועד לאבינו שבשמים ועל שם זה נקרא בשם אהליאב, בן אחיסמך כי שם מקום סמיכות האחים דהיינו השכינה עם ישראל כמ"ש למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. וכתיב אחותי רעיתי, למטה דן. שנמשל גם הוא לגור אריה שנאמר דן גור אריה. על כן מן הראוי שיבנה האריאל, ורמז ביהודה ודן לשני שמותיו יתברך ה' אלהים שם של רחמים ושל דין אשר שתף הקב"ה ברוך הוא וברא בהם העולם, כך משכן זה העשוי על תמונת כל העולמות נעשה על ידי יהודה, אשר כל השם של רחמים כלול בשמו ועל ידי דן, המורה על מדת הדין כי בשנים אלו יצר ה' עולמו ובשנים אלו נעשה על תמונת העולם המשכן על ידי שבט דן ויהודה, לכך נאמר ראו קרא ה' בשם, וסוד זה נכון וברור. וכדי להדמות מכל וכל בנין המשכן אל בנין העולם צוה משה להכריז איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה. וכל כך למה וכי עשו עבירה שהיו מביאים יותר מכדי הצורך, אלא לפי שראה משה שציור בנין זה הוא תבנית בנין העולם בכללו וארז"ל (בחגיגה יב.) כשברא הקב"ה העולם היה מרחיב והולך עד שגער בו הקדוש ברוך הוא ואמר לעולמו די כך כשראה משה שדבר זה הולך ומתרחב לאין תכלית גער בהם לאמר אל יעשו עוד מלאכה כי כך עשה הקב"ה ביצירת עולמו. ומ"ש ויקחו מלפני משה י"א שמשה מפני החשד לא רצה להכניס הנדבה אל ביתו וחדריו אלא כשהונחה לפניו משם לקחוה עושי המלאכה.
אוֹר הַחַיִּים
ולהורות נתן וגו'. פירוש, לצד שיש חכמים רבים שתהיה חכמתם בלבם לבד שלא ידעו ללמדה, לזה אמר ולהורות נתן בלבו השכיל חכמת הלימוד, עוד בא לשלול מה שכתוב בפ"ג דיומא (ל"ח) של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים של בית אבטינס לא רצו וכו', והודיענו הכתוב כי על אלו יאמר זכר צדיק לברכה כי היו מורים ומלמדים כל הרוצה:
לה
מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת־לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל־מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל־מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת׃
אוּנְקְלוֹס
אַשְׁלֵם עִמְהוֹן חַכִּימוּת לִבָּא לְמֶעְבַּד כָּל עִבִידַת נַגָר וְאָמָן וְצַיָר בְּתִכְלָא וּבְאַרְגְוָנָא בִּצְבַע זְהוֹרִי וּבְבוּצָא וּמַחֵי עָבְדֵי כָּל עֲבִידָא וּמַלְפֵי אוּמַנְוָן:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
מלא אותם חכמת לב. נתיבות החכמה הם ל"ב כנגדם נצטוינו במצות ציצית שיש בה ל"ב חוטים ח' לכל כנף וכנף וכאשר אבאר שם במקומו בפרשת ציצית בעזרת השי"ת.
וכן נאמר בספר יצירה בל"ב נתיבות פלאות חכמה, ומפני שהחכמה נעלמת מן ההשגה לכך הזכיר בה לשון נתיבות כי לשון דרך הוא רחב אבל נתיב הוא צר עד מאד, ומזה אמר הנביא (ירמיה ו) עמדו על דרכים וראו ושאלו לנתיבות עולם, הזכיר לשון עמידה בדרך שהוא רחב וכן הבטה שאמר וראו אבל בנתיב שהוא צר מזכיר לשון שאלה ואמר ושאלו.
והנה מרוב העלמת החכמה אי אפשר להשיג שרשה כי אם ע"י הנתיבות כדמיון חוטי השלהביות שהם נתיבות לגחלים וע"י חוטי השלהביות אדם רואה את הגחלת, וכן בדמיון החוט הנמשך מן הפקעת שע"י החוט ילך אדם למקום הפקעת, וכן בדמיון הסעיפים שבאילן ששורש האילן מחופה תחת הקרקע ולא נודע מקומו וע"י הסעיפים והגידים הנמצאים מתחת מחילות הקרקע ילך האדם אחר השורש וימצאנו, וכשהזכיר כאן חכמת לב הכל להגדיל ולהאדיר מעלת בצלאל ואהליאב כי הוא כאלו אמר מלא אותם חכמת השכינה, כענין שכתוב (בראשית ו) ויתעצב אל לבו, וכענין שאלת המלך שלמה (מלכים א ג) ונתתה לעבדך לב שומע, וכן כתיב (שם ה) וה' נתן חכמה לשלמה, ולפי שהיו שניהם גדולי האומנים וראשי החכמים העושים במלאכה לכן המשיל הכתוב חכמתם לחכמת השכינה. והזכיר מלת בהמה בתוספת ה"א והיה לו לומר בהם, והענין מפני שהמשיל חכמתם כבר לחכמת השכינה והשכינה נרמזת באות ה"א כאשר הזכרתי לך הרבה פעמים, וממנה תבא החכמה והתבונה בהם, או אולי לא הזכיר הלשון בהם לפי שאי אפשר לבשר ודם להשיג תכלית החכמה ונמשל כבהמות נדמו נבער כל אדם מדעת ומהשיג אפי' בקצות דרכי החכמה וכענין שכתוב (תהלים צב) איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת הזכיר איש שהוא לשון חשיבות ומעלה ולומר כי אף האיש שהוא גדול בחכמה בער הוא תרגום בהמה בעירה, והנה הוא נחשב כבהמה אצל חכמת השכינה.
ובתנחומא וימלא אותו רוח אלהים לא תאמר בצלאל בלבד אלא כל מי שעסק במלאכת המשכן נתן בו הקב"ה חכמה ובינה ודעת, ולא תאמר בבני אדם אלא אפי' בהמה וחיה ומכלם לא נתפרסם אלא בצלאל, ע"כ.
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.