א
וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם־לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת־כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה׃
אוּנְקְלוֹס
וַעֲבַד בְּצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכָל גְבַר חַכִּים לִבָּא דִיהַב יְיָ חָכְמָא וְסוּכְלְתָנוּתָא בְּהוֹן לְמִדַע לְמֶעְבַּד יָת כָּל עִבִידַת פָלְחַן קוּדְשָׁא לְכֹל דִי פַקֵד יְיָ:
אִבְּן עֶזְרָא
ועשה. הנה בצלאל הוא בעצמו יעשה הנכבד ויורה הוא ואהליאב:
אוֹר הַחַיִּים
ועשה בצלאל וגו' את כל מלאכת וגו'. קשה והלא אפילו לקיחת הנדבה עדיין לא לקח לעשות ואיך יוצדק לומר ועשה וגו', אכן הכוונה היא שהכין כלי אומנות הצריכין לעשות בהם כל פרטי המלאכה אשר צוה ה' לעשות כי צריכין כמה פרטי כלי אומנות, וזה שיעור הכתוב ועשה בצלאל וגו' את כל מלאכת פירוש כלים שהם מלאכת מעשה עבודת הקדש לכל אשר צוה ה' כי יש עבודת המתכות ועבודת כלי עץ ועבודת האבנים והאריגה, וצא ולמד מה שאמרו ז"ל כי המ' מלאכות כולן היו במקדש, ומהנשמע מהכתובים מובן כי ביום אחד הכינו כל כלי אומנות:
ב
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל־בְּצַלְאֵל וְאֶל־אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל־אִישׁ חֲכַם־לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל־הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ׃
אוּנְקְלוֹס
וּקְרָא משֶׁה לִבְצַלְאֵל וּלְאָהֳלִיאָב וּלְכָל גְּבַר חַכִּים לִבָּא דִיהַב יְיָ חָכְמְתָא בְּלִבֵּה כָּל דְאִתְרְעֵי לִבֵּהּ לְמִקְרַב לְעִבִדְתָּא לְמֶעְבַּד יָתַהּ:
אִבְּן עֶזְרָא
ויקרא. ה"א לקרבה. נוסף כמו ולדבקה בו. וחכם גדול טעה. שאמר כי כמוהו לשמור את בריתי לעמדה. כי הוא מפיק ה"א ומלת עומד עומדת. על כן הפי' לעמוד בה:
ג
וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה אֵת כָּל־הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשֹׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר׃
אוּנְקְלוֹס
וּנְסִיבוּ מִן קֳדָם משֶׁה יָת כָּל אַפְרָשׁוּתָא דִי אַיְתִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְעִבִידַת פָּלְחַן קוּדְשָׁא לְמֶעְבַּד יָתַהּ וְאִנוּן מַיְתַן לֵהּ עוֹד נְדַבְתָּא בִּצְפַר בִּצְפָר:
אִבְּן עֶזְרָא
ויקחו. את כל התרומה אשר הביאו: והם. ישראל היו עוד מביאים נדבה אל משה בכל בקר:
רַמְבַּ״ן
ויקחו מלפני משה הנה ביום אחד הביאו כל הנדבה הזאת (לעיל לה כב-כט) אל אהל מועד שהוא של משה, והחכמים לקחו בו ביום מלפניו ובמחרת בהשכמה, וכן בשני הביאו אליו עוד אל אהלו נדבה והוא צוה להביא אותה אל האומנים, עד שאמרו לו שהם מרבים להביא והיתה דים והותר ולא היה היתרון דבר חשוב שיספר בפרשת אלה פקודי מה עשו בו, אולי היה מונח באהל לחזק בה את בדק המשכן, או לעשות בה כלי שרת כאשר יעשו במקדש במותרות (שקלים פ"ד ה"ד): והזכיר הכתוב (שמות ל״ו:ה׳) מרבים העם להביא, לשבח את העם המביאים בנדבתם, ולפאר החכמים בנאמנותם, וגם הנגיד עליהם משובח בזה שהעביר קול במחנה למנעם, כי אין לו חפץ בכספם וזהבם כשאר המושלים בעמם, כענין שאמר לא חמור אחד מהם נשאתי (במדבר טז טו):
אוֹר הַחַיִּים
והם הביאו אליו עוד וגו'. פירוש מדברים הנעשת בהם מלאכה כמו שתאמר מטוה של תכלת וגו' ושל עזים וכל הפרטים אשר תעשנה בידים וזה סיבת עכבתם שלא הביאו עד אחר יום או יומים כי עסוקים היו ומביאים מלאכתם יום יום, אבל נדבת ממון הצריכה כבר הביאו ביום ראשון בפעם אחת:
ד
וַיָּבֹאוּ כָּל־הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל־מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ־אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר־הֵמָּה עֹשִׂים׃
אוּנְקְלוֹס
וַאֲתוֹ כָּל חַכִּימַיָא דְעָבְדִין יָת כָּל עִבִידַת קוּדְשָׁא גְבַר גְבַר מֵעִבִדְתֵּהּ דְאִנוּן עָבְדִין:
סְפוֹרְנוֹ
איש איש ממלאכתו. ספר אמונת כל אחד מהאומנים ונדיבות ישראל בכל הצריך לכל אחת מהמלאכות:
ה
וַיֹּאמְרוּ אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ׃
רַשִׁ״י
מדי העבדה. יוֹתֵר מִכְּדֵי צֹרֶךְ הָעֲבוֹדָה:
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמָרוּ לְמשֶׁה לְמֵימַר מַסְגַן עַמָא לְאַיְתָאָה מִסַת פָּלְחָנָא לְעִבִדְתָּא דְפַקֵד יְיָ לְמֶעְבַּד יָתַהּ:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
מרבים העם להביא. מלת מרבים מורה כי לא היו פוסקים מלהביא והגיד לך הכתוב מעלה גדולה בנדבת כלל ישראל האנשים והנשים כי האנשים התנדבו הכסף והנחשת והתכלת והארגמן ותולעת שני והנשים התנדבו תכשיטי הזהב שלהם, ועקר כל הנדבה הזאת הביאוה ביום א' אצל משה כי כן לשון הפרשה מורה על לשון מהירות כלשון ויצאו כל עדת בני ישראל ויבאו, ועוד מה שאמר הכתוב והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר.
והמובן מזה כי אחר שהביאו עקר כל הנדבה ביום ההוא עוד נשארו מהם מעטים שהביאו אליו נדבה בבקר בבקר כלומר למחרתו בהשכמה, וגלה לנו הכתוב על מעלת החכמים העושים המלאכה באמונתם הגדולה כי הגידו זה למשה, והם היו טרודים ומתעסקים במלאכתם והניחו מלאכתם לאמר למשה כי כן יורה לשון איש איש ממלאכתו אשר המה עושים, וזהו לשון ויאמרו אל משה לאמר פעם אחר פעם וגם מעלת משה המולך עליהם שלא היה בוחר בכספם ובזהבם ועל כן כתיב ויצו משה ויעבירו קול במחנה למנוע הענין.
סְפוֹרְנוֹ
למלאכה אשר צוה ה' לעשות אותה. הנה נדבת העם היא יותר ממה שצריך לאותה המלאכה שצוה ה' לעשות אותה בלבד בלי תוספת וגרעון, שנתן מדה וקצב למשכן ולכל כליו, עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע, לא כענין בבנין שלמה והורדוס:
אוֹר הַחַיִּים
מרבים העם להביא. קשה וכי רע הדבר שיהיה בית אלהינו באוצרות זהב לכבוד ולתפארת, אכן לא באו לקבול על המובא בית ה' מהזהב וכסף וגו' אלא על המובא עשוי מלאכה שהוא דבר שאין צורך בו גם עומד להתקלקל כל שיש די מחסור, והוא אומרו מרבים וגו' מדי העבודה למלאכה פירוש מרבים להביא יותר משיעור העבודה הצריכה למלאכה אשר צוה ה' הא למדת שעל פרטי העבודה הקפידו, והעד לדברינו מאמר הכרוז אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש, ואומרו ויכלא העם מהביא ולא אמר מעשות כי יאמר הכתוב דבר שהוכר לחכמים העושים במלאכה והיא ההבאה:
ו
וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל־יַעֲשׂוּ־עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא׃
אוּנְקְלוֹס
וּפַקֵד משֶׁה וַאַעֲבַרוּ כְרוֹזָא בְּמַשְׁרִיתָא לְמֵימַר גְבַר וְאִתְּתָא לָא יַעַבְדוּן עוֹד עִבִדְתָּא לְאַפְרָשׁוּת קוּדְשָׁא וּפְסַק עַמָא מִלְאַיְתָאָה:
רַשְׁבַּ״ם
אל יעשו עוד מלאכה: שהיו טווים בביתם כדכתיב ויביאו מטוה:
רַמְבַּ״ן
איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה הממון יקרא מלאכה, וכן אם לא שלח ידו במלאכת רעהו (שמות כ״ב:ז׳), לרגל המלאכה אשר לפני (בראשית לג יד), וכל המלאכה נמבזה ונמס (שמואל א ט״ו:ט׳). והענין, שלא יביאו עוד שום דבר למלאכת הקדש. אבל אמר אל יעשו עוד מלאכה, להכניס הנשים שלא יהיו עוד טוות את העזים. והנה גם ההבאה יקרא מעשה, ומנע מהם הכל:
סְפוֹרְנוֹ
אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש. לא הכריז שלא יביאו נדבה כרצונם, אבל הכריז שלא יעשו עוד מלאכה, כמו מלאכת הטוויה שאמר ויביאו מטוה ומלאכת תיקון העצים שאמר עצי שטים לכל מלאכת העבודה הביאו ותיקון העורות וזולתם:
ז
וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל־הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר׃
רַשִׁ״י
והמלאכה היתה דים לכל המלאכה. וּמְלֶאכֶת הַהֲבָאָה הָיְתָה דַיָּם שֶׁל עוֹשֵׂי הַמִּשְׁכָּן, לְכָל הַמְּלָאכָה שֶׁל מִשְׁכָּן, לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ וּלְהוֹתֵר: והותר. כְּמוֹ וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ (שמות ח'), וְהַכּוֹת אֶת מוֹאָב (מלכים ב ג'):
אוּנְקְלוֹס
וְעִבִדְתָּא הֲוַת מִסַת לְכָל עִבִדְתָּא לְמֶעְבַּד יָתַהּ וִיתָרָת:
אִבְּן עֶזְרָא
והמלאכה. שהיתה עשויה. ומ"ם דים. שב אל כל החכמים: לכל המלאכה. שהיו צריכים לעשות: והותר. שם הפועל וטעם והותר הותירה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
והמלאכה היתה דים. כנגד כל המלאכה שיש להם לעשות אותה ועדיין יותיר ממנה. וע"ד הפשט יאמר המלאכה יש להם די הצורך ממנה. ואני שואל כאן למה הוצרך הכתוב והלא הזכיר זה למעלה מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר צוה ה' לעשות אותה והותר, ומשם הייתי מבין הספוק והיתרון.
ואפשר לומר כי הכתוב הזה ירמוז לנו שהמשכן של מטה מכוון כנגד בהמ"ק של מעלה וכן הזכיר המדרש היכל של מטה כנגד היכל של מעלה שנאמר (שמות טו) מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך.
וכבר ידעת כי שם ה' הוא בהמ"ק של מעלה ולכך הזכיר המדרש לשון היכל ויהיה שעור הכתוב והמלאכה של מעלה היתה דים והותר לכל המלאכה לעשות אותה כלומר כנגד כל המלאכה של מטה המוטלת עליהם לעשות אותה, וכבר ידעת כי משם יבא הספוק והפרנסה לבהמ"ק של מטה ולכלל העולם העליונים והשפלים ולכך הזכיר הכתוב שני פעמים לשון מלאכה והזכיר בשל מעלה לשון הויה ובשל מטה לשון עשיה והבן זה.
סְפוֹרְנוֹ
והמלאכה היתה דים. ומלאכת המתנדבים בכל דבר שהתנדבו היתה די לעושי מלאכת המשכן: לכל המלאכה. לכל מלאכה ומלאכה שבו: לעשות אותה והותר. לעשות אותה המלאכה ולהותיר, באופן שלא היו צריכים לצמצם אופן עשייתם מדאגה פן יחסר החומר:
אוֹר הַחַיִּים
דים וגו' והותר. הם ב' דברים הפכיים אם דים אינו הותר ואם הותר אינו דים, וכאן אין מקום לומר לא זו אף זו לצד ששניהם סוג אחד ובחינה אחת ואין דרך לעשות סוג א' ב' סוגים כי יש בנשמע הכחשה, ועוד לא היה צריך לומר דים אלא והמלאכה היתה הותר לכל המלאכה, ועוד כל הכתוב מיותר שהרי אמר למעלה מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה ופשיטא שלא אמרו כן עד ששערו ומה צורך עוד לומר והמלאכה וגו'. ואולי שישמיענו הכתוב חיבת בני ישראל בעיני המקום כי לצד שהביאו ישראל יותר משיעור הצריך חש ה' לכבוד כל איש שטרחו והביאו ונכנס כל המובא בית ה' במלאכת המשכן, וזה שיעור הכתוב והמלאכה אשר צוה ה' לעשות במשכן הספיקה להכנס בתוכה כל המלאכה שעשו בני ישראל הגם שהותר פירוש שהיה יותר מהצריך הספיק המקבל לקבל יותר משיעורו על ידי נס. או על זה הדרך והמלאכה שהביאו היתה דים לא חסר ולא יותר הגם שהיתה יותר כפי האמת והוא אומרו והותר כי נעשה נס ולא הותיר:
ח
וַיַּעֲשׂוּ כָל־חֲכַם־לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת־הַמִּשְׁכָּן עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָם׃
אוּנְקְלוֹס
וַעֲבָדוּ כָל חַכִּימֵי לִבָּא בְּעָבְדֵי עִבִדְתָּא יָת מַשְׁכְּנָא עֲשַׂר יְרִיעָן דְבוּץ שְׁזִיר וְתִכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי צוּרַת כְּרוּבִין עוֹבַד אֳמָן עֲבַד יָתְהוֹן:
רַשְׁבַּ״ם
ויעשו כל חכם לב וגו': תחילה עשו המשכן ואחר כך כלים כמו שפירשתי בויקחו לי תרומה:
אִבְּן עֶזְרָא
ויעשו. החל מהמשכן: משזר. בלשון ישמעאל אורך. דע כי דקדוק מספר האחד בחשבון משונה מדרך לשון הקדש. גם ככה הוא בלשון כשדים משונה גם בלשון ישמעאל. כי לעולם הה"א בסוף השמות סימן לנקבה ולשון זכר בלא סימן. והנה בחשבון שלשה בה"א סימן זכרים. וככה בחשבון ארבעה גם שמונה גם עשרה. ומשם והלאה עד עשרים הזכר בלא ה"א. אחד עשר שנים עשר תשעה עשר והנקבה בה"א רק בשנוי מלת עשרה שלא תתערב על לשון זכר אמרו שתים עשרה וככה כלם. והנה לשון נקבה שלש וארבע ועשר ואם היתה מלת חשבון סמוכה. תהיה בתי"ו לזכרים ולנקבות ושלשת האנשים האלה. ושלשת נשי בניו והנה שמונה לזכרים כמשפט ושנוי לנקבה לומר שמונה כדרך עשתי עשרה:
רַמְבַּ״ן
ויעשו כל חכם לב בעשי המלאכה את המשכן עשר יריעות הנה החזיר בתורה מלאכת המשכן חמש פעמים, כי הזכיר את כולה בצואה בפרט ובכלל. תחלה (לעיל כה י-כח מג) אמר ועשית כך ועשית כך, ואחרי כן (לעיל לא ז-יא) הזכיר כולם בדרך כלל ועשו את כל אשר צויתיך את אהל מועד ואת הארון לעדות, עד ככל אשר צויתיך יעשו: והטעם בזה, שצוה השם למשה שיגיד אל בצלאל ואהליאב ולכל החכמים המלאכה בכללה ואחרי כן יקרבו אליה לעשותה, כי לא יכשרו למלאכת הקדש עד שישמעו כל המלאכה ויבינו אותה ויקבלו עליהם שידעו להשלימה ובשעת המעשה (לעיל לה יא-כ) הזכיר אותה תחלה בדרך הכלל הנזכר, ואמר (לעיל לא ו-יא) יבואו ויעשו את כל אשר צוה ה' את המשכן את אהלו וגו', ויחסר מכאן פרט אחד, כי בודאי הוצרך משה לאמר אל החכמים העושים המלאכה. עשו המשכן עשר יריעות, ארך היריעה כך ורחב כך, וכן בכל המלאכה, ולא הזכיר הכתוב זה, כי בידוע שאמר להם הכל כסדר, אחרי שעשו כן כל דבר ודבר: והטעם בזה, כי לא הוצרך משה לפרוט להם כל המעשה דבר בדבר כאשר הוזכר בצואה (כה י כח מג) ובמעשה (לו ח לט מב), אבל קצרו להם כאלו אמר שיעשו משכן בעשר יריעות חמש כנגד חמש, והם הבינו כי יעשו לולאות מקבילות וקרסי זהב, וכיוצא בזה בכל המלאכה בקצרה רמז להם הענין, והם הבינו הכל, על כן לא האריך בפרט הזה, ירמוז הכתוב חכמתם ובינתם וטוב השכל שבהם ואחר כן (בפסוקים לו ח, לט מב) החזיר המלאכה כולה בדרך הפרט הראשון (לעיל כה י-כח מג) ויעש כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן, ויעשו יריעות עזים, ויעש את הקרשים וגו': והיה מספיק בכל הענין (לעיל לה ו-כ) שיאמר ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל כל המלאכה אשר צוה ה' אותו, ויאמר (כאן) ויעשו בני ישראל ככל אשר: צוה ה' את משה כן עשו, וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו אותה ויברך אותם משה (שמות ל״ט:מ״ג) אבל רצה לומר כי משה הזכיר אל כל עדת בני ישראל והחכמים שם (לעיל לה יא-כ) כל המלאכה בכלל, כי נתכוין בזה שיתנדבו העם כדי העבודה למלאכה הגדולה, ובעבור שישמעו החכמים וידעו אם יקבלו לעשותם כאשר נצטוה. ואחר כן הזכיר בפרט המעשה, להגיד שעשו כל החכמים במשכן, זהו שנאמר (כאן) ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן עשר יריעות: ואמר ויעש יריעות עזים (שמות ל״ו:י״ד), ויעש את הקרשים (שמות ל״ו:כ׳), ירצה לומר ויעש כל חכם לב יריעות עזים והזכיר בארון ויעש בצלאל (שמות ל״ז:א׳), להגיד כי האומן הגדול שבהם הוא שעשה לבדו הארון. והטעם, בעבור שהוא מלא רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת (שמות ל״א:ג׳), שיתבונן בו ויעשנו בכוונה רצויה, כי אין במעשהו אומנות גדולה, אבל יש שם מלאכות שצריכות לאומנות יתירה ממנו. וחזר ואמר סתם ויעש את השלחן (שמות ל״ז:י׳), ויעש את המנורה (שם יז): ועל דעת רבי אברהם (שם א) ירמוז אל בצלאל שעשה כל כלי הקדש ואין כן דעתי, שגם בחצר המשכן אמר כן (שמות ל״ח:ט׳). אבל הוא חוזר לרמוז אל כל חכם לב כאשר אמר (כאן) במשכן: ואחר שהשלים כלל ופרט במעשה, הזכיר ההבאה אל משה בדרך הכלל, ואמר ויביאו את המשכן אל משה את האהל ואת כל כליו וגו' (שמות ל״ט:ל״ג), להגיד חכמתם שהביאו אליו הכל כסדר, כי לא הביא אחד מהם מלאכתו לפניו עד שנשלמה כל המלאכה, כאשר אמר (בפסוק שלפניו) ותכל כל עבודת משכן אהל מועד ואחרי שנשלמה נאספו כלם והראו אותה אליו כסדר, אמרו תחלה, רבינו הנה האוהל והנה כליו, ואחרי כן הנה הארון והנה בדיו, וכן הכל: והנה לא הזכיר במשכן וכל כליו כאשר צוה ה' את משה, אבל באלה הפקודים בבגדי כהונה יזכיר כן בכל דבר ודבר (להלן לט א ה ז כא כו כט לא) והטעם, כי כלל מלאכת המשכן בפסוק שאמר בסוף (שמות ל״ח:כ״ב) ובצלאל בן אורי בן חור עשה את כל אשר צוה ה' את משה. ואולי היה זה מפני שנוי הסדר, כמו שהזכירו רבותינו (ברכות נה.). ועל הכלל כל זה דרך חבה ודרך מעלה, לומר כי חפץ השם במלאכה ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה, כענין מה שאמרו במדרש יפה שיחת עבדי אבות לפני הקב"ה מתורתם של בנים, שהרי פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפין היא:
סְפוֹרְנוֹ
ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה. היותר חכמים שבהם עשו את המשכן שהיה מעשה חושב על צורות שונות משני עבריהם, כמו שהזכירו ז"ל, ולא היו היריעות עבות כמו הפרכת. וכפל בפרשה זו כל האמור למעלה בצווי בפרשת תרומה, להודיע שעשו הכל בכיון לעשות כרצון מי שצוה ולתכליתו. והארון שהיה המיוחד שבכלים נעשה על ידי בצלאל שהיה הגדול שבכלם, כאמרם ז"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ:
אוֹר הַחַיִּים
ויעשו כל חכם לב. פירוש הגם שהעושים רבים הם אף על פי כן היתה המלאכה נעשית כאילו עשאה אדם אחד, והכוונה בזה כי כשיעשו המלאכה רבים על כל פנים ישתנה תואר מלאכת זה מזה ולא תדמה למלאכה שיעשנה כולה אומן אחד, והשמיענו הכתוב כי מלאכת המשכן שלימה היתה גם בבחינה זו כי הנותן חכמה בהמה השוה אותם בהתבוננות החכמה שוה ודומים כולם לאיש אחד, ולדרך זה יתיישב טעם אומרו בכל פרטי המעשים לשון יחיד ולא פירש מי הוא ופשיטא שאינו חוזר על בצלאל כי לא הוא עשה הכל והעד הנאמן (לקמן ל"ז א') ויעש בצלאל את הארון, אלא יכוין אל עושי המלאכה והזכירם בלשון יחיד לטעם שכתבתי:
חכם לב בעושי וגו'. אולי שירמוז שבאמצעות עשייתם המלאכה ובסיבתה נעשו חכם לב:
ט
אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים בָּאַמָּה וְרֹחַב אַרְבַּע בָּאַמָּה הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִדָּה אַחַת לְכָל־הַיְרִיעֹת׃
אוּנְקְלוֹס
אֻרְכָּא דִירִעֲתָא חֲדָא עַסְרִין וּתְמַנְיָא אַמִין וּפוּתְיָא אַרְבַּע אַמִין דִירִיעֲתָא חֲדָא מְשַׁחְתָּא חֲדָא לְכָל יְרִיעָתָא:
אִבְּן עֶזְרָא
אולי טעם באמה. היא הידוע' אולי היתה כמדת בית ראשון שהית' אצילה:
י
וַיְחַבֵּר אֶת־חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת אַחַת אֶל־אֶחָת וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חִבַּר אַחַת אֶל־אֶחָת׃
אוּנְקְלוֹס
וְלָפֵף יָת חָמֵשׁ יְרִיעָן חֲדָא עִם חֲדָא וְחָמֵשׁ יְרִיעָן לָפֵף חֲדָא עִם חֲדָא:
יא
וַיַּעַשׂ לֻלְאֹת תְּכֵלֶת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִקָּצָה בַּמַּחְבָּרֶת כֵּן עָשָׂה בִּשְׂפַת הַיְרִיעָה הַקִּיצוֹנָה בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית׃
אוּנְקְלוֹס
וַעֲבַד עֲנוּבִין דְתִכְלָא עַל סִפְתָא דִירִעֲתָא חֲדָא מִסִטְרָא בֵּית לוֹפֵי כֵּן עֲבַד בְּסִפְתָא דִירִיעֲתָא בְּסִטְרָא בֵּית לוֹפֵי תִּנְיֵתָא:
אוֹר הַחַיִּים
ויעשו וגו'. טעם אשר החזיר הכתוב כל הפרטים ולא הספיק לומר ויעש כאשר צוה ה' את משה, על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פ"ס) בכפל פרשת אליעזר עבד אברהם כי מתוך שחביבה עליו כתבה ב' פעמים, וכמו כן גילה הכתוב בענין מעשה המשכן כי חביב עליו ולזה נכתב ב' פעמים:
יב
חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עָשָׂה בַּיְרִיעָה הָאֶחָת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עָשָׂה בִּקְצֵה הַיְרִיעָה אֲשֶׁר בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת אַחַת אֶל־אֶחָת׃
אוּנְקְלוֹס
חַמְשִׁין עֲנוּבִין עֲבַד בִּירִיעֲתָא חֲדָא וְחַמְשִׁין עֲנוּבִין עֲבַד בְּסִטְרָא דִירִיעֲתָא דְבֵית לוֹפֵי תִּנְיֵתָא מְכַוְנָן עֲנוּבַיָא חֲדָא לָקֳבֵל חֲדָא:
אִבְּן עֶזְרָא
תי"ו הלולאות. סימן הנקבה ואחת לולה. ובא תחת האל"ף ה"א. ויש אומרים כי מזאת הגזרה הרה ללת:
יג
וַיַּעַשׂ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב וַיְחַבֵּר אֶת־הַיְרִעֹת אַחַת אֶל־אַחַת בַּקְּרָסִים וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן אֶחָד׃
אוּנְקְלוֹס
וַעֲבַד חַמְשִׁין פּוּרְפִין דִדְהַב וְלָפֵף יָת יְרִיעֲתָא חֲדָא עִם חֲדָא בְּפוּרְפַיָא וַהֲוָה מַשְׁכְּנָא חָד:
יד
וַיַּעַשׂ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל־הַמִּשְׁכָּן עַשְׁתֵּי־עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת עָשָׂה אֹתָם׃
אוּנְקְלוֹס
וַעֲבַד יְרִיעָן דִמְעַזֵי לִפְרָסָא עַל מַשְׁכְּנָא חַד עֲשַׂר יְרִיעָן עֲבַד יָתְהֶן:
טו
אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה וְאַרְבַּע אַמּוֹת רֹחַב הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִדָּה אַחַת לְעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת׃
אוּנְקְלוֹס
אֻרְכָּא דִירִיעֲתָא חֲדָא תְּלָתִין בְּאַמִין וְאַרְבַּע אַמִין פּוּתְיָא דִירִיעֲתָא חֲדָא מְשַׁחְתָּא חֲדָא לְחַד עֲשַׂר יְרִיעָן:
טז
וַיְחַבֵּר אֶת־חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד וְאֶת־שֵׁשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד׃
אוּנְקְלוֹס
וְלָפֵף יָת חָמֵשׁ יְרִיעָן לְחוֹד וְיָת שִׁית יְרִיעָן לְחוֹד:
יז
וַיַּעַשׂ לֻלָאֹת חֲמִשִּׁים עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הַקִּיצֹנָה בַּמַּחְבָּרֶת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עָשָׂה עַל־שְׂפַת הַיְרִיעָה הַחֹבֶרֶת הַשֵּׁנִית׃
אוּנְקְלוֹס
וַעֲבַד עֲנוּבִין חַמְשִׁין עַל סִפְתָא דִירִיעֲתָא בְּסִטְרָא בֵּית לוֹפֵי וְחַמְשִׁין עֲנוּבִין עֲבַד עַל סִפְתָא דִירִיעֲתָא דְבֵית לוֹפֵי תִּנְיֵתָא:
יח
וַיַּעַשׂ קַרְסֵי נְחֹשֶׁת חֲמִשִּׁים לְחַבֵּר אֶת־הָאֹהֶל לִהְיֹת אֶחָד׃
אוּנְקְלוֹס
וַעֲבַד פּוּרְפִין דִנְחָשָׁא חַמְשִׁין לְלַפָּפָא יָת מַשְׁכְּנָא לְמֶהֱוֵי חָד:
יט
וַיַּעַשׂ מִכְסֶה לָאֹהֶל עֹרֹת אֵלִים מְאָדָּמִים וּמִכְסֵה עֹרֹת תְּחָשִׁים מִלְמָעְלָה׃
אוּנְקְלוֹס
וַעֲבַד חוֹפָאָה לְמַשְׁכְּנָא מַשְׁכֵי דְדִכְרֵי מְסַמְקֵי וְחוֹפָאָה מַשְׁכֵי דְסַסְגוֹנָא מִלְעֵלָא:
כ
וַיַּעַשׂ אֶת־הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים׃
אוּנְקְלוֹס
וַעֲבַד יָת דַפַּיָא לְמַשְׁכְּנָא דְאָעֵי שִׁטִין קָיְמִין:
כא
עֶשֶׂר אַמֹּת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ וְאַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה רֹחַב הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד׃
אוּנְקְלוֹס
עֲשַׂר אַמִין אֻרְכָּא דְדַפָּא וְאַמְתָא וּפַלְגוּת אַמְתָא פּוּתְיָא דְדַפָּא חָד:
כב
שְׁתֵּי יָדֹת לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד מְשֻׁלָּבֹת אַחַת אֶל־אֶחָת כֵּן עָשָׂה לְכֹל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן׃
אוּנְקְלוֹס
תַּרְתֵּין צִירִין לְדַפָּא חַד מְשַׁלְבִין חֲדָא לָקֳבֵל חֲדָא כֵּן עֲבַד לְכֹל דַפֵּי מַשְׁכְּנָא:
כג
וַיַּעַשׂ אֶת־הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֶשְׂרִים קְרָשִׁים לִפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה׃
אוּנְקְלוֹס
וַעֲבַד יָת דַפַּיָא לְמַשְׁכְּנָא עֶסְרִין דַפִּין לְרוּחַ עֵבַר דָרוֹמָא:
כד
וְאַרְבָּעִים אַדְנֵי־כֶסֶף עָשָׂה תַּחַת עֶשְׂרִים הַקְּרָשִׁים שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת־הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת־הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו׃
אוּנְקְלוֹס
וְאַרְבְּעִין סַמְכִין דִכְסַף עֲבַד תְּחוֹת עֶסְרִין דַפִּין תְּרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַפָּא חַד לִתְרֵין צִירוֹהִי וּתְרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַפָּא חַד לִתְרֵין צִירוֹהִי:
כה
וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית לִפְאַת צָפוֹן עָשָׂה עֶשְׂרִים קְרָשִׁים׃
אוּנְקְלוֹס
וְלִסְטַר מַשְׁכְּנָא תִּנְיֵתָא לְרוּחַ צִפּוּנָא עֲבַד עֶסְרִין דַפִּין:
כו
וְאַרְבָּעִים אַדְנֵיהֶם כָּסֶף שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד׃
אוּנְקְלוֹס
וְאַרְבְּעִין סַמְכֵיהוֹן דִכְסָף תְּרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַפָּא חַד וּתְרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַפָּא חָד:
כז
וּלְיַרְכְּתֵי הַמִּשְׁכָּן יָמָּה עָשָׂה שִׁשָּׁה קְרָשִׁים׃
אוּנְקְלוֹס
וְלִסְיָפֵי מַשְׁכְּנָא מַעַרְבָא עֲבַד שִׁתָּא דַפִין:
כח
וּשְׁנֵי קְרָשִׁים עָשָׂה לִמְקֻצְעֹת הַמִּשְׁכָּן בַּיַּרְכָתָיִם׃
אוּנְקְלוֹס
וּתְרֵין דַפִין עֲבַד לְזָוְיַת מַשְׁכְּנָא בְּסוֹפֵיהוֹן:
כט
וְהָיוּ תוֹאֲמִם מִלְּמַטָּה וְיַחְדָּו יִהְיוּ תַמִּים אֶל־רֹאשׁוֹ אֶל־הַטַּבַּעַת הָאֶחָת כֵּן עָשָׂה לִשְׁנֵיהֶם לִשְׁנֵי הַמִּקְצֹעֹת׃
אוּנְקְלוֹס
וַהֲווֹ מְכַוְנִין מִלְרַע וְכַחֲדָא הֲווֹ מְכַוְנִין עַל רֵישֵׁהּ לְעִזְקָתָא חֲדָא כֵּן עֲבַד לְתַרְוֵיהוֹן לִתְרֵין זָוְיָן:
ל
וְהָיוּ שְׁמֹנָה קְרָשִׁים וְאַדְנֵיהֶם כֶּסֶף שִׁשָּׁה עָשָׂר אֲדָנִים שְׁנֵי אֲדָנִים שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד׃
אוּנְקְלוֹס
וַהֲווֹ תְּמַנְיָא דַפִּין וְסַמְכֵיהוֹן דִכְסַף שִׁתָּא עֲשַׂר סַמְכִין תְּרֵין סַמְכִין תְּרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַפָּא חָד:
לא
וַיַּעַשׂ בְּרִיחֵי עֲצֵי שִׁטִּים חֲמִשָּׁה לְקַרְשֵׁי צֶלַע־הַמִּשְׁכָּן הָאֶחָת׃
אוּנְקְלוֹס
וַעֲבַד עַבְּרֵי דְאָעֵי שִׁטִין חַמְשָׁא לְדַפֵּי סְטַר מַשְׁכְּנָא חָד:
לב
וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי צֶלַע־הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן לַיַּרְכָתַיִם יָמָּה׃
אוּנְקְלוֹס
וְחַמְשָׁא עַבְּרִין לְדַפֵּי סְטַר מַשְׁכְּנָא תִּנְיֵתָא וְחַמְשָׁא עַבְּרִין לְדַפֵּי מַשְׁכְּנָא לְסוֹפֵיהוֹן מַעַרְבָא:
לג
וַיַּעַשׂ אֶת־הַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן לִבְרֹחַ בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מִן־הַקָּצֶה אֶל־הַקָּצֶה׃
אוּנְקְלוֹס
וַעֲבַד יָת עַבְּרָא מְצִיעָאָה לְאַעְבָּרָא בְּגוֹ דַפַּיָא מִן סְיָפֵי לִסְיָפֵי:
אִבְּן עֶזְרָא
ומלת לברוח. מהבנין הקל וטעם כמו מבריח שהוא מהבנין הכבד. כמו ירה ויורה ורבים ככה:
לד
וְאֶת־הַקְּרָשִׁים צִפָּה זָהָב וְאֶת־טַבְּעֹתָם עָשָׂה זָהָב בָּתִּים לַבְּרִיחִם וַיְצַף אֶת־הַבְּרִיחִם זָהָב׃
אוּנְקְלוֹס
וְיָת דַפַּיָא חֲפָא דַהֲבָא וְיָת עִזְקָתְהוֹן עֲבַד דַהֲבָא אַתְרָא לְעַבְּרַיָא וַחֲפָא יָת עַבְּרַיָא דַהֲבָא:
לה
וַיַּעַשׂ אֶת־הַפָּרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָהּ כְּרֻבִים׃
אוּנְקְלוֹס
וַעֲבַד יָת פָּרֻכְתָּא תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר עוֹבַד אֳמָן עֲבַד יָתַהּ צוּרַת כְּרוּבִין:
לו
וַיַּעַשׂ לָהּ אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי שִׁטִּים וַיְצַפֵּם זָהָב וָוֵיהֶם זָהָב וַיִּצֹק לָהֶם אַרְבָּעָה אַדְנֵי־כָסֶף׃
אוּנְקְלוֹס
וַעֲבַד לַהּ אַרְבְּעָא עַמוּדֵי שִׁטִין וַחֲפָנוּן דַהֲבָא וָוֵיהוֹן דַהֲבָא וְאַתִּיךְ לְהוֹן אַרְבְּעָא סַמְכִין דִכְסָף:
לז
וַיַּעַשׂ מָסָךְ לְפֶתַח הָאֹהֶל תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה רֹקֵם׃
אוּנְקְלוֹס
וַעֲבַד פְּרָסָא לִתְרַע מַשְׁכְּנָא תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר עוֹבַד צַיָר:
לח
וְאֶת־עַמּוּדָיו חֲמִשָּׁה וְאֶת־וָוֵיהֶם וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וַחֲשֻׁקֵיהֶם זָהָב וְאַדְנֵיהֶם חֲמִשָּׁה נְחֹשֶׁת׃
אוּנְקְלוֹס
וְיָת עַמוּדוֹהִי חַמְשָׁא וְיָת וָוֵיהוֹן וַחֲפָא רֵישֵׁיהוֹן וְכִבּוּשֵׁיהוֹן דַהֲבָא וְסַמְכֵיהוֹן חַמְשָׁא נְחָשָׁא:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.