Song of Songs 3 — שִׁיר הַשִּׁירִים ג

גודל הטקסט

Commentaries - Mefarshim (click to show or hide)

א עַל־מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו׃

רַשִׁ״י על משכבי בלילות. בצר לי שישבתי אפילה כל שלשים ושמנה שנה שהיו ישראל נזופים: בקשתיו ולא מצאתיו. (שמות) כי אינני בקרבכם (שם) כי לא אעלה בקרבך:

אִבְּן עֶזְרָא הפעם הב' והנה היא החלום הלילה אמרה על משכבי בלילות רבים הייתי רואה שסבבתי בעיר לבקש (את) דודי ושאלתי לשומרים את שאהבה נפשי הראיתם אותו והייתי רואה שמצאתיו: הפעם הג' אמ׳ כנסת ישראל אז הייתי במחשך בלילה ובקשתי השכינה שתלך בקרבי:

רַלְבַּ״ג על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו: הרצון בזה שעם היותה בחשך הסכלות בקשה לחקור בשלמות התכליתי שאהבה נפשה לחוזק תשוקתה בו ולא מצאה אותו ולפי שהוא בלתי אפשר שיגיע התכלית אם לא בסדר הראוי:

מְצוּדַת דָּוִד על משכבי בלילות. עודה מספרת מה הנעשה באותן הימים, ותאמר כשבא הלילה הלכתי על מקום רפידת משכבי בלילות, ושם בקשתי את החשוק שנפשי אוהבת אותו, בחושבי שכבר בא כאשר שאלתיו ושוכב הוא על משכבי אבל בקשתיו ולא מצאתיו, כי לא חזר. הנמשל הוא לומר הנה חשבתי שעל ידי תפלת משה נתרצה לי המקום ברוך הוא מכל וכל, אבל לא כן היה, כי אמר כי לא אעלה בקרבך:

ב אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו׃

רַשִׁ״י אקומה נא. ואבקשה (שמות לג) ויחל משה (שם לב) אעלה אל ה':

אִבְּן עֶזְרָא הפעם הא' בשוקים. [חוצה] תרגום וינס החוצה [וערק לשוקא]:

רַלְבַּ״ג אקומה נא ואסובבה בעיר בשוקים וברחובות אבקשה את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו: הרצון בזה שבשום השתדלות לא תוכל שתמצא אותו עתה אבל ראוי שיהיה זה ממדרגה למדרגה ובסדור הראוי:

מְצוּדַת דָּוִד אקומה נא. אז אמרתי אל לבי עתה אקומה נא ואלכה בעיר מסביב בשוקים וברחובות ואבקשה את שאהבה נפשי והנה כן עשיתי כי בקשתיו, אבל גם שם לא מצאתיו. והנמשל הוא לומר הנה בכל הימים שסבבתי במסעות המדבר הייתי מחזרת אחר אהבתו, אבל לא נתרצה לי ולא אבה להכניסני מיד אל הארץ:

מְצוּדַת צִיּוֹן בשוקים וברחובות. כפל המלה בשמות נרדפים וכן אדמת עפר (דניאל יב ב):

ג מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי רְאִיתֶם׃

רַשִׁ״י מצאוני השומרים. משה ואהרן: את שאהבה נפשי ראיתם. מה מצאתם בפיו:

אִבְּן עֶזְרָא הפעם הג' השומרים. הם משה ואהרן:

רַלְבַּ״ג מצאוני השומרים הסובבים בעיר את שאהבה נפשי ראיתם: ראוי שתדע שהחושים הם השומרים כי הם הושמו בגוף הבעלי חיים לשמירה וזה מעניינם מבואר למעיין בזה הספר. והנה אמרה מצאוני לפי שאין מדרך המדינה לבקשם אבל הם יוציאוהו ויפגעוהו בו כאשר תגיעו רשמי המוחשים בחוש המשותף עם מנוחת החושים כי אז יגיעו אלו הרשמים אשר בחוש המשותף לו אל הדמיון וזה הפועל לא יגיע אל הדמיון מה שהתמידו החושים להיותם טרודים במוחשים. ומפני זה ראוי שיאמר מצאוני. ושאל אותם אם ראו את שאהבה נפשו לפי שכל מה שיגיע אל הדמיון הוא מגיע אליו מן החוש וזה כולו להורות על חוזק החשק בדרישת זה השלמות:

מְצוּדַת דָּוִד מצאוני השומרים. בעת סבבתי בעיר לחפש אחריו, מצאו אותי שומרי העיר הסובבים בלילה לשמרה והנה לא בושתי ואת פיהם שאלתי האם ראיתם את שאהבה נפשי, כי מרבית האהבה קלקלה את השורה, והשלכתי הבושה מנגד ושאלתים. וכאומרה אני שאלתים, אבל לא מצאתי מענה. והנמשל הוא לומר כאשר מצאו אותי השומרים הסובבים המנהיגים אותי, הם משה ואהרן, ושאלתים מה מצאתם בפי ה׳, והנה אין ולא מצאו נבואה, על כי הייתי נזופה לפניו באותן הימים:

ד כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ עַד־שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל־בֵּית אִמִּי וְאֶל־חֶדֶר הוֹרָתִי׃

רַשִׁ״י כמעט שעברתי מהם. קרוב לפרישתם ממני לסוף ארבעים שנה: עד שמצאתי. שהיה עמי בימי יהושע לכבוש שלשים ואחד מלכים: אחזתיו ולא ארפנו. לא נתתי לו רפיון עד שהביאותיו אל משכן שילה בשביל כל זאת שעשה לי

אִבְּן עֶזְרָא הפעם הא' הורתי. יולדתי כמו [על] ברכות הורי: הפעם הג' וזמן מועט היה פחות משנה עבר עד שעלתה השכינה בקרבי [ו]ירד(ה) במשכן ורצו להכנס לארץ ואמרו הננו:

רַלְבַּ״ג כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהביאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי: אמרה שלחוזק תשוקתה הנה שכמעט הסכימה שלא לעבור מהם עד שתשיג מבוקשה. ואמרה שאם יקרה שתאחזהו ותמצאהו הנה לא תעזוב אותו עד שתביאהו אל בית אמה ואל חדר הורתה והוא הכח הזוכר כי הוא בית אוצר ענייני המוחשים ושם המדרגה האחרונה ממדרגות הנפש המרגשת אשר היא אמו והורתו:

מְצוּדַת דָּוִד כמעט שעברתי מהם. אבל כזמן מעט היה משעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי וכאשר מצאתיו אחזתיו בידי ולא נתתי לו רפיון להיות נעזב ממני, עד שהבאתיו אל בית אמי לשבת שם עמדי. בחושבה שאמה תעזור לה על התמדת האהבה. והנמשל הוא לומר מיד שפרשו ממני המנהיגים ההם שמתו בשנת הארבעים, עמד יהושע והעבירני את הירדן לבוא לרשת את הארץ והמקום ב"ה נלחם באומות ובאתי אל א"י המוחזקת לי מאבותי והיא ארץ קדושה ומוכנת לעבוד שם את ה':

מְצוּדַת צִיּוֹן כמעט. באה הכ״ף לאמתת הדבר וכן מכרה כיום (בראשית כה לא): ארפנו. מלשון רפיון: הורתי. מלשון הריון ורוצה לומר אמי שהרתה אותי והוא כפל ענין במלות שונות:

ה הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם־תָּעִירוּ וְאִם־תְּעוֹרְרוּ אֶת־הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ׃

רַשִׁ״י השבעתי אתכם. האומות בהיותי גולה ביניכם: אם תעירו ואם תעוררו. אהבת דודי ממני על ידי פתוי והסתה לעוזבו לשוב מאחריו: עד שתחפץ. בעוד שאהבתו חפץ עלי

אִבְּן עֶזְרָא הפעם הג' אמ׳ להם [הנני] השבעתי אתכם:

רַלְבַּ״ג השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה ער שתחפץ: בעבור רוב החשק לבקשת התכלית באה השבועה בכאן לקחת מיני העיון על סדרם פן יהרסו וימנע מהם התכלית ולזה חוייב שיתחילו העיון בחכמות הלמודיות עם היות החשק בטבעיות ובאלהיות יותר: זהו הפירוש הנאות בזאת הפרשה לפי מה שנראה לנו. ואין המכוון ממנו זולת ההשבעה אשר היתה לשמור מההריסה. ולזה הקדים לספר תשוקתה לדרוס ולכנס ראשונה בשלמות האחרון עד שהשתדלה בזה בכל אופני ההשתדלות ולא השיגה דבר: ואולם לפי הבאור השני אשר זכרנו הנה יתחיל מראש זאת הפרשה לספר חקירתה בחכמת הלמודיות ויהיה ביאור הפרשה לפי מה שאומר: אמרה בהיותי בחשך הלילה על משכבי והוא חשך הסכלות בקשתי מעצמי זולת העיר בחושי' לבקש ההתחלות הצריכות אל השכל ממני באלו החכמות הלמודיות אשר ההשתדלות עתה בהם ולא מצאתי. ואמנם אמר זה לפי שרבים יחשבו שאלו ההתחלות לא נצטרך אל החוש בעמידה עליהם כאלו תאמר ההקדמה האומרת שהדברים השוים לדבר אחד בעינו הם שוים ושהכל הוא יותר גדול מהחלק ושאר ההקדמות הדומות לאלו אשר נבנו עליהם הרבה מהדרושים הלמודיים. אלא שזה הענין כשיעויין בו יראה שהוא בטל. וזה שאלו המושכלות הראשונות באלו החכמות הלמודיות לא ימנע הענין בהם מאחד משני דברים. אם שיהיו עמנו מעת שנוצרנו אם שנקנה אותם. ואם היו עמנו מעת שנוצרנו הי' בלתי אפשר שנקנה מושכל אחר. וזה כי השכל אמנם היה אפשר בו שיהיה מוכן להשיג המושכלות כלם מפני היותו משולל מכולם כמו שהתבאר בספר הנפש וזה דבר מבואר הבטול. ואם היה שנקנה אותם הנה אם שנקנה אותם מהחוש והדמיון או מהשכל לפי שכל למידה ולמוד יצטרך אל ידיעה קודמת כמו שהתבאר בספר המופת. ושקר שנקנה אותם מהשכל לבדו. שאם היה הדבר כן היו נקנות בהיקש מהקדמות יותר ידועות מהם ויותר קודמות ותהיינה המושכלות הראשונות בלתי ראשונות וזה שקר וכזב. הנה אם כן לא [יתכן] אלא שיהיו נקנות מהחוש והדמיון כמו הענין בשאר המושכלות הראשונות אלא שלקלות הגעתם אלינו מהחוש להעדר אל הצורך בהם אל ההשתנות לא נדע מתי הגיעו לנו מהחוש ונחשוב שתהיה הגעתם אל השכל בזולת חוש: ואמרה שהיא סבבה בעיר לבקש אם תמצא אלו ההתחלות מעצמה בזולת חוש. וכאשר ראתה שלא מצאה זאת מעצמה שאלה החושים כשמצאתם אם השיגו דבר יעזור אותה למציאות אלו ההתחלות: ואמרה כי לקלות ההגעה מהחוש מה שיצטרך באלו ההקדמות לפי שלא יצטרך בו השנות כמעט שלא הסכימה לעבור מהם עד שמצאה בשלימות כל מה שיצטרך אל השכל באלו ההקדמות: ואמרה שמה שאחזה אותו מהם לא עזבה אותו כדי שלא תקרה בו השכחה עד שהביאה אותו אל כח הזוכר שהוא בית אמה וחדר הורתה. ואפשר ג״כ שאמרה אחזתיו ולא ארפנו לרוחק המצא השכחה באלו המוחשים אשר ילקחו מהם ההקדמות הראשונות האלו. והנה לא יהיה בזאת הפרשה לשכל קנין שום שלמות בעין אבל הכנע ההתחלות אשר יעשה מהם השכל ההקדמות הראשונות בחכמת הלמודיות. ואולם אופן ההשבעה בכאן הוא שעם חוזק החשק לבקשת התכלית השביעה בנות ירושלים שלא יהרסו להשתדל בו תחלה אבל יהיה הכנסם בחקירה מהנמצאות בסדור הראוי להשתדל בו ולזה חוייב שיתחילו הדרישה בחכמות הלמודיות:

מְצוּדַת דָּוִד השבעתי כו'. אחר שספרה תחילת האהבה שהרבה לפתות אותה ללכת אחריו וכל הנעשה, אז חזרה לראשית אמריה לומר הואיל וכן היה מאז ולכן אבטח שמהר תשוב האהבה למקומה ולכן השבעתי אתכם להיות הפקר כצבאות כו' אם תמאיסו אותי לעורר אליכן האהבה בעוד שלא שבה אלי האהבה מעצמה וכמ"ש למעלה כי קרובה היא לשוב כמו ששבה מאז. והנמשל הוא לאחדים עם המשל וכמ"ש למעלה.

מְצוּדַת צִיּוֹן תעירו תעוררו. מלשון התעוררות:

ו מִי זֹאת עֹלָה מִן־הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל׃

רַשִׁ״י מי זאת עלה מן המדבר. כשהייתי מהלכת במדבר והיה עמוד האש והענן הולכים לפני והורגים נחשים ועקרבים ושורפין הקוצים והברקנים לעשות הדרך מישור והיה הענן והעשן עולין ורואין אותן האומות ומתמיהות על גדולתי ואומרות מי זאת כלומר כמה גדול' היא זאת העולה מן המדבר וגומר כתימרות עשן. גבוה וזקוף כתמר: מקטרת מר. על שם ענן הקטורת שהיה מתמר מעל מזבח הפנימי: רוכל. בשם המוכר כל מיני בשמים: אבקת. על שם שכותשין אותו ושוחקין הדק כאבק:

אִבְּן עֶזְרָא הפעם הא' כתמרות. [כמו עמודים] כמו תימורות ואולי נקרא(ו) כן בעבור [שהם דומות ל]גבהות אילני התמרים: אבקת. בשמים שחוקים כאבק: רוכל. סוחר כמו המה רוכליך: הפעם הג' מי זאת עולה מן המדבר. כשנכנסה לארץ הלך שמעה בכל העולם וזהו המור והלבונה וכאלו היא כמו מטתו שלשלמה שכל מיני בושם יש בה:

רַלְבַּ״ג מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל: אחר שהגיע להם שלמות המדות ושלמות הבחינה בין האמת והשקר החל לזכור בכאן השלם השכל בחכמות הלמודיות כי הם קודמות בסדר לשאר החכמות כמו שבארנו בפתיחתינו. והיה זה ממנו עד אמרו עד שיפוח היום וגו׳. וזה מסכים לכל אחד מהביאורים אשר בארנו בפרשה הקודמת. והתחיל ואמר להורות על שלמות ההשגה אשר תהיה בלמודיות. מי זאת עולה מן המדבר והוא המקום אשר לא יעבד בו לפי שלא יצטרך השתדלות רב בהגעת אלו ההקדמות הראשונות בהם. ואמר שהוא עולה ביושר כתימרות עשן לפי שבזו החכמה לבד ימצא ברובה הסדר בעיונה הולך ביושר מהקודם אל המאוחר. ולזה ימצאו ברובה המופתים המוחלטים. ואולם בזולתה מן החכמות לא ימצאו המופתים המוחלטים כי אם מעט. ואמר מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל לפי שבזאת החכמה מה שיקרב מאד אל החכמה הטבעית והיא חכמת הככבים והיא ג״כ מיישרת לחכמת האלהות הישרה נפלאה כבר התבאר זה בראשון מספר המגישטי:

מְצוּדַת דָּוִד מי זאת עולה. עודה מספרת ומשתבחת במרבית הצלחתה שהיה לה מאז, וכה תאמר אל הנערות הידעתן מי היא זאת שעלתה מן המדבר, ומרוב זהרה היתה נראית למרחוק, כמו תימרות עשן אשר נראה למרחוק וריחה הטוב היה נודף כאילו היתה מקוטרת במור ולבונה, ומכל בשמים השחוקים המצויים אצל הרוכל המעלים ריח ערב ומעולה. וכאומרת הלא אני היא העולה ואין אחרת. והנמשל הוא לומר הלא אני עליתי מן המדבר בעמודי אש וענן ההולכים לפני, אשר היו נראים כתימרות עשן, ועמי המשכן והמזבח שהקטירו עליו הקטורת מהרבה מיני בושם:

מְצוּדַת צִיּוֹן כתמרות. מלשון אילן תמר, ורוצה לומר עמוד עשן זקוף כאילן תמר וכן ותמרות עשן (יואל ג ג): מקטרת. הבערת הבשמים להריח קרוי קטרת בלשון מקרא: מור ולבונה. שמות מיני בושם: אבקת. רוצה לומר בשמים השחוקים דק דק כאבק וכן יקרא עפר הדק. כמו יסכך אבקם (יחזקאל כו י): רוכל. כן יקרא מוכר הבושם כמו הצורפים והרוכלים (נחמיה ג לב):

ז הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י הנה מטתו שלשלמה. אהל מועד והארון שהיו נושאין במדבר: ששים גברים סביב לה. ששים רבוא סביב לה: מגבורי ישראל. מיוצאי הצבא לבד פחותים מבן עשרים והיתרים על בני ששים:

אִבְּן עֶזְרָא הפעם הג' גבורים. הס׳ רבבות שנכנסו לארץ מבן כ׳ שנה ומעלה [כאשר פקד אותם משה ואלעזר הכהן]:

רַלְבַּ״ג הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל: אמר שהמטה אשר לשלמה והיא אשר בה יתחבר עם חשוקתו לדרוך אל השלמות בזה העיון המבוקש הוכן לה מספר רב מהשומרים המדריכים אל היושר ושומרי' מהטעות לבל יכשלו בדבר ולזה קראם גבורי ישראל. ואולם אמר ששים על צד המשל מצד היותו מספר שלם. ולזה יעשוהו בקצת המקומות סוף החשבון אשר לעשרות. ואולם אמר זה לפי שבכאן חלק מזאת החכמה יצטרך אל השנות חזק מן החוש והיא חכמת הככבי׳ אשר היא פרי החכמות הלמודיות ותכליתם. ועוד כי בלקיחת המבטים המדריכים אל הנכונה בה מהקושי כבר נעלם זה מדרכה מהקודמים כמו שזכר בספר המגישטי. ולזה הקדים ואמר שכבר הוכן סביב מטת שלמה מהשומרים מה שכבר זכר אותו רצוני שכבר הכין לו הדרכים והסדרים אשר יישירוהו אל הנכונה בזאת החכמה וישמרוהו מהטעות:

מְצוּדַת דָּוִד הנה מטתו שלשלמה. לפי מרבית אהבתה אל החשוק היה גדול בעיניה, עד שכינה אותו בשם מלך שלמה שהיה הגדול והמוצלח שבכל בני אדם וכה אמרה אל הנערות, הנה כ״כ הייתי מאז אהובה ויקרה בעיני החשוק, עד כי מפחדו פן שודדי לילה יחטפו אותי מן המטה אשר הכין לו, עשה שמירה מעולה וסבב את המטה בששים גבורים מגבורי ישראל הנאמנים על השמירה לבלתי תת שינה לעיניהם. והנמשל הוא לומר הנה בבית המקדש היו ששים כתות גבורים, והם כ״ד משמרות כהונה וכ״ד משמרות לויה ושתים עשרה מחלוקות ישראל, כן הוא במדרש, וכולם היו צדיקים וזריזים וגבורים בכבישת יצרם:

ח כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל־יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילּוֹת׃

רַשִׁ״י מלמדי מלחמה. מלחמתה של תורה וכן הכהנים הסובבים אותה החונים סביבות המשכן מלמדי סדר עבודתם: איש חרבו. כלי זיינו הן מסורת וסימנים שמעמידים על ידם את הגירסא והמסרה שלא תשכח: מפחד בלילות. פן ישכחוה ויבואו עליהם צרות וכן הוא אומר (תהלים ב) נשקו בר פן יאנף ותאבדו דרך:

אִבְּן עֶזְרָא הפעם הא' אחוזי חרב. כמו לבוש הבדים ולא אדע שלישי במקרא:

רַלְבַּ״ג כלם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו על ירכו מפחד בלילות: ספר מענין אלו השומרים שהם מלומדי מלחמה לבטל הטעויות הנופלות בחקירה בזאת החכמה ואמר שהם הקדימו והכינו להם כלי המלחמה אשר בהם יבוטלו אלו הטעויות הנופלות בזאת החכמה קודם נפלם. וזה דבר ראוי. כי אין דבר ראוי שיבקש האדם שני הדברים ר״ל בטול ההטעאה והדרך בה יבוטל אבל יחוייב שיהיה יודע תחלה בכללות הדרכים אשר יסולקו בהם ההטעאות בזאת המלאכה ואחר ישתדל לבטלה כשתתחדש והנה כבר זכר הפלוסוף מה שבחו כח זה הענין בראשון ממה שאחר הטבע. ואולם אמרו מפחד בלילות להורות על שהסבה אשר בעבורה הוצרך להכין לו אלו השומרים היא יראתו מטעויות אשר סבת נפלם הוא החשך והסכלות אשר לנו בעניינים ההם:

מְצוּדַת דָּוִד כלם אחוזי חרב. כל הגבורים השומרים היו אוחזים החרב בידם להיות נכונים להלחם מול שודדי לילה, והיו מורגלים במלחמה לדעת תכסיסיה ותחבולותיה: איש חרבו על יריכו. כל אחד מהם היתה חרבו מצומדת לו על יריכו, להיות נכונה לאחזה ביד אם תפול החרב האחוזה בכפו, וחריצות השמירה היתה מן הפחד המצוי בלילות מהשודדים והגנבים והנמשל הוא לומר כל הכתות האלה היו מורגלים במלחמת היצר הרע, ועמדו על משמרתם לעשות גדרים להשתמר מפתוי היצר הרע ואופן תחבולותיו ועוצם ערמתו, על כי פחדו פן יולכדו ברשת פתויו ויהיה מעותד לבוא חושך כחשכת הלילה:

מְצוּדַת צִיּוֹן מלמדי. ענין הרגל כמו וילמד לטרוף טרף (יחזקאל יט ו): על ירכו. על צדו:

ט אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן׃

רַשִׁ״י אפריון עשה לו. זה אהל מועד שנקבע במשכן שילה עשה לו אפריון חופת כתר לכבוד:

אִבְּן עֶזְרָא הפעם הא' אפריון. חופה ואין לו דומה: הפעם הג' אפריון. זה [ה]בית שבנה שלמה ומרוב הכלים של כסף [ושל] זהב ששם במקדש כאלו עמודיו ורפידתו כסף וזה [ומצינו שטח הקירות כסף וזהב]:

רַלְבַּ״ג אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון: עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלם: דבר ידוע כי אפריון הוא המקום המיוחד לחופה ובו יתחיל להזדווג החתן עם הכלה. ואמר שהוא בנאו בנין חזק ונאה וזה שהוא עשה זה הבנין מעצי הלבנון ועשה עמודיו כסף ורפידתו זהב ומרכבו ארגמן עד שיהיה בתכלית היופי ותוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים והם כחות הנפש בכללם עד שכלם יכנעו לעבודת השכל בזה הענין ויעשו זה מאהבה ומחשק נפלא ולזה קראו בכאן מלך. ואולם אמר בזה הבנין שהוא מעצי הלבנון להעיר על שסדור זה הבנין היה מסודר מהשכל כמו שבארנו בפתיחת זה הבאור. וזה הבנין הוא לפי מה שאחשוב לקיחת הדרכים להסדרים אשר ראוי שיעויין בהם בזאת המלאכה. ואחר זה יבוקש בדרוש דרוש מה שיצטרך אל הגעת הידיעה בו לפי הדרכים והסדרים ההם. ולהורות שזאת ההסכמה יש בה חלקים רבים והמאוחר מהם יותר נכבד מהקודם להתקרבו יותר אל החכמה הטבעית זכר תחלה כסף ואחר כן זהב ואחר כן ארגמן:

מְצוּדַת דָּוִד אפריון. עתה חזרה לספר בשבח ויופי האפריון שעשה מאז להתעלס עמה בו, וכה אמרה הנה האפריון עשה מעצי הלבנון, מן המובחר במינם והנמשל הוא על בנין המקדש שהיה בנין נפלא ומפואר:

מְצוּדַת צִיּוֹן אפריון. הוא המטה שנושאין בה הכלות ובדברי רז״ל הושיבה באפריון (סוטה יב.). וכן קראו רז״ל למטה פוריה, ואמרו על שם שפרין ורבין עליה (כתובות י:): הלבנון. שם יער בארץ ישראל:

י עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם׃

רַשִׁ״י רפידתו. משכבו ומשכנו על הכפרת שהוא זהב: מרכבו ארגמן. זה הפרכת שהיה תלוי ורוכב על כלונסות מעמוד לעמוד: תוכו רצוף. סדור ברצפת אהבה ארון וכפרת וכרובים ולוחות: מבנות ירושלם. אלו ישראל יריאים ושלמים להקב"ה:

אִבְּן עֶזְרָא הפעם הא' רפידתו. יצועתו כמו ירפד חרוץ עלי מים: רצוף. י״א שהוא מן רצפת אבנים והנכון בעיני שהוא פעול מן ובידו רצפה: הפעם הב' [ו]בהקיץ הלכה לבקש [את] דודה ותדמ ואמ׳ מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן מקוטרת הנה מטתו שלשמה תמה איך תלך לבדה והנה שלמה המלך הוצרך לגבורים רבים שישמרו חשוקתו מפחד חוטפים פן יחטפוה בלילה גם הוצרך לעשות אפיריון וכל זה בעבור אחת מבנות ירושלים והכריז לעשות לו גדולה ושם עטרת מלכות בראשו כדי שיהיה נכבד בעיני חשוקתו ואת רעיתי יפה ממנה: הפעם הג' מרכבו ארגמן. דומה (לאגרמן) בעין: תוכו. הכהנים והלוים:

מְצוּדַת דָּוִד עמודיו. הם העולים בארבעת מקצועות האפריון, ועל הכלונסות שממעל להם יתלו הוילון סביב האפריון והנמשל הוא על עמודי יכין ובועז שהיו חמודות ככסף: רפידתו. המצעות שעל האפריון היו מפתילי זהב מעשה רוקם והנמשל הוא על מקום משכן השכינה שעל כפורת הזהב: מרכבו. זהו הוילון התלוי ורוכב על הכלונסות שמעמוד לעמוד והנמשל הוא על פרוכת פתח המחיצה, המבדלת בין הקדש לקדש הקדשים: תוכו. בתוך האפריון שוכב גחלת של אהבה, הנאהב מכל הנערות ועל החשוק תאמר שאש אהבתו תוקד בלב כל הנערות כולן, וכמו שנאמר על כן עלמות אהבוך. והנמשל הוא לומר בתוך המקדש היתה השראת השכינה הנאהבה והנעימה בעיני כל האומות:

מְצוּדַת צִיּוֹן רפידתו. ענין הצעה כמו רפדוני בתפוחים (לעיל ב ה): מרכבו. מלשון רכיבה: ארגמן. שם צבע חשוב: רצוף. ענין גחלת אש, ובידו רצפה (ישעיה ו ו) ודרף המקרא לכנות הפלגת האהבה באש הבוער ומתלהב. וכן רשפיה רשפי אש שלהבת יה (לקמן ח ו):

יא צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה־לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ׃

רַשִׁ״י בנות ציון. בנים שמצויינין לו במילה ובתפילין ובציצית: בעטרה שעטרה לו אמו. אהל מועד שהוא מעוטר בגוונין תכלת וארגמן ותולעת שני אמר רבי נחוניא שאל רבי שמעון בן יוחאי את רבו אלעזר ברבי יוסי אי איפשר ששמעת מאביך מהו שעטרה לו אמו אמר לו משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה אוהבה ביותר לא זז מחבבה עד שקראה בתי שנאמר (תהלים מה) שמעי בת וראי לא זז מחבבה עד שקראה אחותי שנאמר פתחי לי אחותי רעיתי לא זז מחבבה עד שקראה אמי שנאמר (ישעיה נא) שמעו אלי עמי ולאומי אלי האזינו ולאמי כתיב עמד רבי שמעון בן יוחאי ונשקו על ראשו וכו': ביום חתונתו. יום מתן תורה שעטרוהו להם למלך וקבלו עולו: וביום שמחת לבו. זה שמיני למילואים שנתחנך בו המשכן במדבר:

אִבְּן עֶזְרָא הפעם הג' צאנה וראנה. זהו ויקהלו אל המלך שלמה:

רַלְבַּ״ג צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו: כבר הקדמנו כי הוא ימשיל כחות הנפש בכללם לבנות ירושלים ולזאת הסבה ימשיל הכחות הנפשיות אשר להם אל השכל יחס יותר חזק לבנות ציון לפי ששם בית המלך שלמה ואותו המקום הוא היותר נבחר שבכל המקומות אשר בירושלי' כי שם היה בית המקדש. ואולם אמרו בעטרה שעטר' לו אמו רוצה בו הנפש בכללה כי היא אם לכל אחד מכחותיה ורצה בזה שהיא המליכתהו על שאר כחותיה. ואפשר שנאמר שהוא קרא אמו חשוקתו מצד ינקו משדיה וזה כי הצורות הדמיוניות הם במדרגת הפועל להשגת השכל באופן מה כמו שקדם. והבאור הראשון נראה לנו יותר. ואולם אמרו ביום חתונתו הוא לפי שהוא תכלית התחברו עם חשוקתו. ואולם אמרו וביום שמחת לבו הוא לפי ששמחת השכל ותענוגו הוא השלימו במושכלות:

מְצוּדַת דָּוִד צאינה וראינה. עתה מתפארת בפני הנערות, וכאילו אומרת אל תחשבו שהחשוק חשק בי מפאת החשק, ועם כי אין אני כדאי לו, כי צאינה מבתיכן, ולכנה ראינה העטרה שעטרה לו אמו ביום שנתחתן עמדי ואז היה יום שמחת לבו, כי הרבה לשמוח על שנפלתי בגורלו. וכאומרת הנה מזה תקחו ראיה שאני הוגנת לו, כי לולא זאת לא העטירה לו אמו עטרה ביום שמחת חתונתו. והנמשל הוא לומר אתם האומות אל תחשבו שמה שבחר בי ה׳ הוא בעבור אהבת האבות לבד, עם כי אינני הוגנת לו מפאת עצמי. כי הביטו וראו שביום מתן תורה הייתי לו לעטרה ולאוצר חביב, כמו שנאמר והייתם לי סגולה וגו׳ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, ונאמר ישראל אשר בך אתפאר. וכל זה חוזר למעלה לומר הואיל וכן הוא בודאי תמהר לשוב האהבה למקומה, ולכן השבעתי אתכם וכו׳:

מְצוּדַת צִיּוֹן בעטרה. בכתר: חתונתו. מלשון חתן:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.