א
הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד׃
רַשִׁ״י
הנך יפה רעיתי. קילסן ורצן וערבו עליו קרבנותיהם: עד שיפוח היום. שחטאו לפני בימי חפני ופינחס: עיניך יונים. גוונייך ומראיתך ודוגמתך כיונה הזאת הדבקה בבן זוגה וכששוחטין אותה אינה מפרכסת אלא פושטת צואר כך את נתת שכם לסבול עולי ומוראי: מבעד לצמתך, שערך כעדר העזים. הקילוס הזה דוגמת קילוס אשה הנאהבת לחתן מבפנים לקישורייך שערך נאה ומבהיק כצוהר ולבנונית כשער עזים לבנות היורדות מן ההרים ושערן מבהיק מרחוק והדוגמא שדימה כנסת ישראל לכך היא מבפנים למחנותיך ומשכנותיך אף הרקים שביך חביבין עלי כיעקב ובניו שגלשו לרדת מהר הגלעד כשהשיגם לבן שם, ד"א כאותן שצבאו על מדין בעבר הירדן שהיא בארץ גלעד ולשון זה במדרש שיר השירים. מבעד. הוא לשון מבפנים שרוב בעד שבמקרא דבר המסיך ומגין נגד דבר אחר כמו (איוב ט) ובעד כוכבים יחתם (יונה ב) הארץ בריחיה בעדי (איוב כח) הבעד ערפל ומבעד הוא הדבר שהוא מבפנים לאותו בעד לכך הוא אומר מבעד: צמתך. לשון דבר המצמצם השער שלא יפריח לצאת וזו היא השבכה והקישורים ולא יתכן לפרש צמתך לשון צומת שתהא התי"ו משורשת בתיבה שא"כ היה לה להיות דגושה כשהיא נסמכת לה"א לפעול בה פעולת נקבה או לוי"ו לפעול בו פעולת זכר כמו תי"ו של שבת כשהוא נותנה לנקבה היא מודגשת כמו חגה חדש' ושבתה וכן לזכר עולת שבת בשבתו ותי"ו של צמתך שהיא רפה על כרחינו באה במקום ה"א ויהא שם הקישור צמה וכשהוא סמוך לתתו לזכר או לנקבה תהפך הה"א לתי"ו כגון שפחה תהפך לומר שפחתו שפחתה, וכן אמה אמתו אמתה, ערוה ערותו ערותה, וכן זה צמה צמתו צמתה צמתי צמתך: שגלשו. שנקרחו גבח מתורגם גלוש כשהבהמות יורדות מן ההר נמצא ההר נקרח וממורט מהם:
אִבְּן עֶזְרָא
הפעם הא' שגלשו. י״א שנקרחו [מן] תרגום קרח (הוא) [גלוש והוא רחוק בענין] וי״א [ש]הלמ״ד נוסף והנכון בעיני שאין לו דומה ועניינו נשמטו וירדו: הפעם הב' ועדר העזים. כשיהיה בהר יראה זה למעלה מזה: הפעם הג' שבחה השכינה כנסת ישר׳ [ואמרה] הנך יפה רעיתי [הנך יפה]: עיניך יונים. הם הנביאים: שערך. הם הנזירים שהם מגדלים שער:
רַלְבַּ״ג
הנך יפה רעיתי הנך יפה עיניך יונים מבעד לצמתך שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד: התחיל לספר יפיה אשר יביאהו לחשוק בה. וספר עם זה העזר אשר נעזר בה בזאת ההשגה אשר קדם זכרה ר״ל בחכמות הלמודיות ולזה היו קצת הדברים אשר דבר מיפיה לפי המשל לבד וקצתם לפי הנמשל. והנה אמרו עיניך יונים הוא לפי המשל לבד להורות על יפיה. ואמרו מבעד לצמתך הוא להורות על קשוטה וצניעותה כי הצמה הוא המסוה אשר שמה על פניה והיו נראים עיניה מתוך המסוה. וכן אמר שרקתה היה נראה כפלח הרמון מבעד לצמתה וזה כלו לפי המשל. ואולם מה שאמר בשערה הוא אצלי לפי הנמשל וזה כי אין מחק השער היפה לאשה שישובח בזה האופן. וכן הענין במה שזכר משניה. ואופן המשל בזה הוא ששער העזים שגלשו מהר גלעד הם מזדווגים ושוכבים בכללם זה על זה. וכזה יאמר שבמקומות אשר יצטרך בהם ההשגות מן החוש באלו החכמות הלמודיות כמו הענין בחכמת הככבים כי היא תצטרך אל השנות חזק מן החוש. הנה מה שהכינה לו מזה ההשגות הוא השנות מסכים ומזדווג זה עם זה ונאות להגיע אל התכלית המכוון. ואל זה גם כן כוון לפי מה שאחשוב במה שתאר אותה מענין שניה כמו שנבאר אחר זה. והנה רמז בשער ובשנים מבין שאר חלקיה בזה ההשנות המסכים מפני כי אין בכאן בבעל חיים דבר מורגש בכמו זה הרבוי אשר לשערות ולשנים וזה מבואר בנפשו:
מְצוּדַת דָּוִד
הנך יפה רעיתי. כאשר היה נשמע אל החשוק שהיא משתעשעת באהבתו אליו, והפלגת בטחונה בו, שלח אמריו לקלסה, וכה אמר הנך יפה וכו׳, רוצה לומר יפה היית מאז עודך רעיתי ויושבת עמדי, ועדיין את עומדת ביופיך ולא נפרדה היופי ממך מכל וכל בעבור הצער שעזבתיך והנמשל הוא לאחדים עם המשל, ויאמר על כשרון המעשים: עיניך יונים. מראה עיניך היה מאז כמראה עיני יונים, והנה נסתרות מבפנים להמסך, ובזה היו ממשיכות אהבה וחשק יותר מאלו היו גלויות מבלי מסוה והנמשל הוא על החכמים שהם עיני העדה להורותם הדרך אשר ילכו בה, אשר היו נחמדים כיונים וצנועים במעשיהם להסתירם מבני אדם: שערך כעדר העזים. שער ראשך היה מאז סרוק ומבהיק כשער עדר העזים אשר נמרטו ונסרקו בענפי הקוצים, ברדתם ממקום מרעיתם מהר גלעד, וכאילו נסרקו במסרק והנמשל הוא על הנזירים שהיו בה המגדלים פרע שער ראשם כעדר העזים וכו׳, שהם סרוקות ושערותם ארוכות ותלויות כלפי מטה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
הנך. הנה את: יונים. כיונים: מבעד. בפנים כי בעד ענינו דבר המפסיק כמו הארץ בריחיה בעדי (יונה ב ז), ומבעד הוא הדבר שהוא מפנים לאותו בעד המפסיק: לצמתך. הוא המסוה המכסה את הפנים כמו גלי צמתך (ישעיה מז ב), והוא יריעה דקה מאד ומריאת הפנים נראה דרך בה: שגלשו. ענין מריטת השער כי גבח הוא (ויקרא יג מא), תרגום אונקלוס גליש הוא:
ב
שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת שֶׁעָלוּ מִן־הָרַחְצָה שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם׃
רַשִׁ״י
שניך כעדר הקצובות וגו'. אף קילוס זה בלשון נוי אשה: שניך. דקות ולבנות וסדורות על סדורן כצמר וסדר עדר הרחלים הברורות משאר הצאן בקצב ומנין נמסרות לרועה חכם והגון ליזהר בצמרן שעושין אותן לכלי מילת ומשמרין אותן מעת לידתן שלא יתלכלך הצמר ורוחצין אותם מיום אל יום: שכלם מתאימות. לשון מתום (תהלים לח), אין מתום בבשרי כלומר תמימות אינטכי"ש בלע"ז: ושכלה. שום שכול ומום אין בהם ונאמר הדוגמא הזו על שם גבורי ישראל הכורתים ואוכלים אויביהם בשיניהם סביבותם והרי הם מתרחקין מן הגזל של ישראל ומן העריות שלא יתכלכלו בעבירה ונאמר קילוס זה על שנים עשר אלף איש שצבאו על מדין בקצב ומנין שלא נחשד אחד מהם על העריות שנאמר (במדבר לא) ולא נפקד ממנו איש ואף על הרהור הלב הביאו כפרתן ואף על הגזל לא נחשדו שהעיד עליהם הכתוב (שם) ויקחו את כל השלל ויביאו אל משה ואל אלעזר הכהן וגומר ולא הבריח אחד מהן פרה אחת או חמור אחד:
אִבְּן עֶזְרָא
הפעם הא' הקצובות. שיש להם קצב אחד: מתאימות. מולדות תאומים: הפעם הב' שניך. לבנות כעדר הרחלות הרחוצות: ושכולה אין שם שן נשברת וכאלו הן תאומות: הפעם הג' שניך. אנשי מלחמה:
רַלְבַּ״ג
שניך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה שכלם מתאימות ושכולה אין בהם: הנה במה שיבא זכר תמורת הקצובו' הרחלים ולזה הוא מבואר שהוא ירצה בכאן הרחלים הקצובות ר״ל אשר מדה אחת וקצב אחד לכולהנה. ואמר שעלו מן הרחצה להורות על יפים. ואמרו שכלם מתאימות ירצה בו שהשנותם מסכים. ואמרו ושכולה אין בהם ירצה שאין בהן אחת שלא תעשה פרי. ובזה יאמר הוא שאלו הצורות הדמיוניות אשר תכינם לו רעיתו הם כלם מתאימות ומסכימות ההשגות ועושות פרי. וזה כי אין כל השגות אשר יגיע מהחוש בנושא אשר תחקור בו החכמה מקנה ידיעה עושה פרי כבחכמה ההיא וזה מבואר. ואפשר שנאמר שהרצון באמרו שכולם מתאימות ושכולה אין בהם שכל אחד מאלו הצורות הדמיוניות לה צורה דמיונית אחרת תזדווג עמה ואין בהם אחת שתהיה יחידה וגלמודה. או יהיה בשכולה חסרה רצוני שאין בהם אחת שתהיה חסרה מגילה אבל הם מסכימות יחד. והכל עולה לענין אחד איך שיפורש מאלו הפירושים:
מְצוּדַת דָּוִד
שניך כעדר הקצובות. שניך היו דומות זו לזו בגובה ובעובי, ולבנות היו במראה כמו עדר הדומות זו לזו כאילו נחתכו כאחת. וכשהם עולים מן הרחצה שמבהיקים בלובן צח: שכולם מתאימות. מוסב על השנים, לומר אשר כל השנים שוות היו כתאומים ולא היה בהם שכולה, רוצה לומר לא היה נחסר אחד מהם, ולא נפגם ולא נשתנה מראהו. והנמשל הוא על הגבורים אנשי המלחמה אשר היו בה מאז הכורתים ואוכלים אויביהם, שהיו כעדר השוים במדה המנוקים מן הלכלוך אחר שעלו מן הרחצה. כי כמו כן היו שוים גם המה אלו לאלו, וכולם היו קדושים ומנוקים מן הגזל, ולא נמצא במי מהם נדנוד עושק, לא כדרך גדודי העובדי גילולים:
מְצוּדַת צִיּוֹן
הקצובות. ענין חיתוך וכריתה כמו מדה אחת וקצב אחד (מ״א ו כה): מתאימות. מלשון תאומים: ושכלה. רוצה לומר חסרון ופגם ואמר בלשון שכלה מלשון הנופל בבעלי חיים הנשכל מחיה רעה:
ג
כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתֹתַיִךְ וּמִדְבָּרֵיךְ נָאוֶה כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ׃
רַשִׁ״י
כחוט השני שפתותיך. נאות להבטיח ולשמור הבטחת' כמו שעשו המרגלים לרחב הזונה שאמרו לה (יהושע ב) את תקות חוט השני וגומר ושמרו הבטחתם: ומדברך. דבורך והרי הוא מגזרת (יחזקאל לג) הנדברים בך אצל הקירות (מלאכי ג) אז נדברו יראי ה' פרל"ריץ בלעז: רקתך. היא גובה הפנים שקורין פומי"ליש בלע"ז אצל העינים ובלשון גמרא קורין אותו רומני דאפי ודומין לפלח חצי רמון בחוץ שהוא אדום וסגלגל הרי קילוס בנוי אשה והדוגמא פירשו רבותינו ריקני' שביך מלאים מצות כרמון: מבעד לצמתך. מבפנים לקישוריך:
אִבְּן עֶזְרָא
הפעם הא' ומדברך נאוה. [מ]לשון דבור: כפלח הרמון רקדך. י״מ שהוא מן חצי רמון והנכון (בעיני) שהוא הציץ הנופל מאילן הרמון כאשר יחל ל(ה)בקע כמו פולח ובוקע [בארץ]: רקתך. ממעל לעין בקצות המצח: מבעד. [כמו] מבפנים כמו הבעד ערפל (ישפוט): צמתך. [י״א ש]הוא השער היורד כמו גלי צמתך: הפעם הב' כחוט השני. אדום ודק: וכנגד המגנים חלי הכתם שהם הקשורים: הפעם הג' שפתותיך. [הם] המשוררים: רקתך כפלח הרמון. כהניך הוא פעמון ורמון:
רַלְבַּ״ג
כחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך: זה הפסוק כולו לפי מה שאחשוב להורות על יפייה המביט אותו לחשוק בה והוא לפי המשל לבד:
מְצוּדַת דָּוִד
כחוט וגו׳. שפתי פיך המה היו דקות ואדומות כחוט השני, והוא ענין יופי והנמשל הוא על הנביאים שהיו מתנבאים ומודיעים לעתות רחוקות. ודבריהם היו מקוימים כצבע אדום הנראה למרחוק ולא תוסר כי אם בקושי: ומדברך נאוה. דברי פיך המה היו נאים ונחמדים במיטב המליצה ובחן המבטא והנמשל הוא על הלוים שהיו עומדים על הדוכן לדבר בשיר, והחן היה מוצק בשפתותם: כפלח וגו׳. גובה פניך מזה ומזה היה סגלגל ואדום, ומעורב בלובן כמראה חתיכה הנבקעת מן הרמון, והמה היו נסתרים מבפנים למסוה, ובזה היו ממשיכים אהבה וחשק יותר מאלו היו גלוים מבלי מסוה והנמשל הוא על הסנהדרין שופטי העדה שהם פני הדור, והיו ממולאים בכל חכמה ומדע, כרמון המלאה לה גרגרים, והמה היו מסתירים החכמה בלבותם ולא התפארו בפני אנשים:
מְצוּדַת צִיּוֹן
כחוט השני. פתיל צבוע אדום כמו ושני תולעת (במדבר יט ו): ומדברך. דבורך: נאוה. נאה ויפה: כפלח. ענין בקוע כמו כפלח תחתית (איוב מא טז): רקתך. הוא גובה הפנים שאצל העין מזה ומזה ויקרא כן על מיעוט ורקות הבשר אשר בהם וכן ותתקע את היתד ברקתו (שופטים ד כא):
ד
כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים׃
רַשִׁ״י
כמגדל דוד צוארך. קומה זקופה נוי באשה והדוגמא כמגדל דוד הוא מצודת ציון שהוא מקום חוזק ועופל ומבצר כך הוא צוארך זו לשכת הגזית שהיתה חזקן ומבצרן של ישראל ואותו המגדל בנוי לתלפיות בנוי לנוי להיות הכל מסתכלין בו ללמוד צורותיו ונוי מלאכת תבניתו והוא מגזרת (איוב לה) מלפנו מבהמו' ארץ והתי"ו בתלפיות כמו תי"ו שבתרמית ובתבנית: אלף המגן תלוי עליו. כך מנהג השרים לתלות מגיניהם ושלטיהם בכותל המגדלים: שלטי. אשפות שנותנין בהם חצים כמו (ירמיה נא) הברו החצים מלאו השלטים ודומה לו לשכת הגזית שמשם הוראה יוצאה שהתורה מגן לישראל ויש לומר אלף המגן כמו מגן האלף על שם (ד"ה א טז) דבר צוה לאלף דור: כל שלטי הגבורים. מצינו שהתלמידים נקראים על שם חצים ושלטים כעניין שנאמר (תהלים קכז) כחצים ביד גבור כן בני הנעורים אשרי הגבר אשר מלא אשפתו מהם:
אִבְּן עֶזְרָא
הפעם הא' תלפיות. י״א לתלות חרבות כמו ולה שתי פיות [ו]הם ה׳ מלות וי״א כי התי״ו (ב)מקום אל״ף והוא מן מלפנו מבהמות ארץ ומדקדק[ים] אמר[ו] כי האל״ף {יחסר} ו(ה)תי״ו נוסף כמו תלבושת והענין ללמד הולכי דרך מרוב גבהותו: שלטי הגבורים. כמו [הברו החצים] מלאו השלטים והם (ה)אשפות: הפעם הג' [צוארך.] שרי הצבא:
רַלְבַּ״ג
כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגבורים: זה הפסוק הוא לפי הנמשל לבד. והרצון בו שמה שהמציאה אליו בזאת החכמה הוא בתכלית החוזק כמגדל דוד שהוא בנוי לתלפיות בעבור החוזק והנה אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגבורים ולזה לא יירא משום חולק ומטעה. וזה דבר מבואר מענין החכמות הלמודיות רצוני שלא תתכן בהם הטעאה בשום פנים באימות המגיע בהם במופתים הלמודיים:
מְצוּדַת דָּוִד
כמגדל וגו׳. צואר שלך היה זקוף ומיושר כמו המגדל של דוד, הוא מצודת ציון הנבנה להתלמד להולכי אורח, כי לפי רוב הגובה היה נראה למרחוק, והיה סימן להם לדעת אנה יפנו: אלף המגן. אשר על המגדל ההוא היה תלוי אלף המגן כי כן היה הדרך לתלות המגינים על כתלי המגדל להיות להדר ולפאר, וכמו שנאמר מגן וכובע תלו בך המה נתנו הדרך: כל שלטי הגבורים. בזה יפרש אמריו מה שאמר אלף המגן, אחז מספר מרובה, והכונה הוא לומר כל שלטי הגבורים אנשי המלחמה ולא אלף לבד, וכאילו ישבח בזה את החשוקה לומר שצוארה זקוף ומיושר כמגדל, והרבה מיני עדי וחלי כתם היו תלוים על צורה לקשטה וליפותה והנמשל הוא על בית המקדש שהיה מאז חזקן ומבצרן של ישראל, כצואר הזה שהוא חוזק האדם, והיה עומד על הר גבוה ותלול, ומשם יצא הוראה לכל ישראל, והיה בנוי בהמובחר שבבניניה ומצופה זהב בפתוחי מקלעות כרובים ותמרות ופטורי ציצים כמו שכתוב במלכים א׳:
מְצוּדַת צִיּוֹן
לתלפיות. ענין הוראה ולמוד כמו מלפנו מבהמות ארץ (איוב לה י), והתי״ו שבתלפיות הוא. כמו תי״ו שבתרמית ובתבנית: שלטי. הוא המגן וכן את שלטי הזהב (דה״א יח ז):
ה
שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה הָרוֹעִים בַּשּׁוֹשַׁנִּים׃
רַשִׁ״י
שני שדיך. המניקות אותך זה משה ואהרן: כשני עפרים תאומי צביה. דרך צביה להיות יולדת תאומים כך שניהם שוים שקולים זה כזה, דבר אחר שני שדיך על שם הלוחות תאומי צביה שהם מכוונות במדה אחת וחמשה דברות על זו וחמשה על זו מכוונין דבור כנגד דבור, אנכי כנגד לא תרצח שהרוצח ממעט את הדמות של הקב"ה, לא יהיה לך כנגד לא תנאף שהזונה אחר עבודה זרה דרך אשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים, לא תשא כנגד לא תגנוב שהגונב סופו לישבע לשקר, זכור כנגד לא תענה שהמחלל את השבת מעיד שקר בבוראו לומר שלא שבת בשבת בראשית, כבד כנגד לא תחמוד שהחומד סופו להוליד בן שמקלה אותו ומכבד למי שאינו אביו: הרועים. את צאנם בשושנים ומדריכים אותם בדרך נוחה וישרה:
אִבְּן עֶזְרָא
הפעם הא' עפרים. קטני האילים: הפעם הב' שני שדיך. יש להן ריח טוב [כשני עפרים שהם] רועים בשושנים: הפעם הג' שני שדיך. [שתי תורות] תורה שבכת׳ ותורה שבעל פה [כי השדים מוציאין את החלב כענין לכו שברו ואכולו וגו׳]:
רַלְבַּ״ג
שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה הרועים בשושנים: מפני שהשדים הם להניק דמה מה שתשפיע בו אליו מה שתשפיע לשדים. והמשילם לשני עפרים תאמי צביה לקלות מרוצתם. ואולם אמר זה מצד חריצותה להכין אליו מה שיצטרך לו ממנה באלו החכמות. ואולם אמרו הרועה בשושנים הוא מבואר ממה שקדם בפתיחתינו. והנה זה הפסוק הוא לפי הנמשל לבד. והנה החל לשבחה מראשה וירד בהדרגה עד שדיה לפי שבזאת החכמה נעתק תמיד מהקודם אל המאוחר כשנשפוט במציאות דבר מפני דבר אחר וזה מבואר מרובה לא ימלט מזה כי אם מעט וכבר יחשב שהענין בזה בהפך בחכמות הככבים וזה כי אנחנו נשפוט בה על תמונת הגרמים השמימיים ומספרם מפני התנועות אלא שכאשר יעויין בזה יראה כי כבר נעתק בה ג״כ מהקודם אל המאוחר וזה כי תמונת כל בעל פעולה ההכרחית אליו בפעולתו היא מאוחרת מהפעולה ההיא והמשל שתמונת העין היא מאוחרת מן הראות כי היתה זאת התמונה בעבור הראות וכאשר נאמר שהגרמים השמימיים הם בזה התאר בעבור פעולתם כמו שהתבאר למי שייטיב העיון מזה הדרוש התבאר מזה שתאומותיהם מאוחרות מהתנועות אשר להן וכן מה שיעמוד מתוספת אור הירח וחסרונו על שתמונת הכדורית הנה תוספת אורה וחסרונה קודם לכדריותה כי היתה תמונתה בזה התאר כדי שיתחלף המאור ממנה ויהיה זה סבה להשתרג ממנה פעולות מתחלפות בזה העולם השפל בזה הצד ואולם מה שנעמוד מהתנועות הרמוז אליהם על סדור התנועות בכללות הוא כמו מה שנעמוד בשהכל גדול מהחלק מפני הרגישנו בזה הכל שהוא גדול מחלקו לפי שהוא מחוייב שנקנה מהאישים אשר נעמוד עליהם בחוש כל ההקדמות אשר נקנה אותם:
מְצוּדַת דָּוִד
שני שדיך. דדיך היו שוים זה עם זה כשני ילדי צבי שנולדו תאומים שהם בשווי גמור וכשהם רועים בין השושנים שאז המה נחמדים ביותר אל העין הרואה, וכן נחמדו היו שדיך. והנמשל הוא על המלך וכהן גדול שהיו מניקים אותם מאז ומשפיעים לה טובה, המלך במלחמתו וכהן גדול בעבודתו, והיו שוים בגדולה ומסכימים ונשמעים זה לזה כרעים אהובים, והיו מקובלים על האומה כשני עפרים וכו׳:
ו
עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים אֵלֶךְ לִי אֶל־הַר הַמּוֹר וְאֶל־גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה׃
רַשִׁ״י
עד שיפוח היום. עד שתתפשט החמה: ונסו הצללים. הוא עת שרב וחום היום אני אצילך ואת עריבה עלי: היום. הוא השמש וכן (בראשית ג) לרוח היום וכן (מלאכי ג) כי הנה היום בא בוער כתנור ומשיפוח היום אלך לי בהר המוריה בבית עולמים בב"ר, כלומר משחטאו אז לפני לחלל את קדשי ולנאץ מנחתי בימי חפני ופנחס אסתלק מעליכם ואטוש משכן הזה ואבאר לי בהר המוריה בבית עולמים, ושם כולך יפה ומום אין בך וארצה שם כל קרבנותיך:
אִבְּן עֶזְרָא
הפעם הב' וכאשר אמרת עלי עד שיפוח היום ע״כ הלכתי אל הר המור לריח הטוב (אליך): הפעם הג' דברי השכינה הם עד שיפוח היום [הענין] אשב בהר המוריה כל זמן שלא ישתנה היום והענין מעשה (כנסת) ישראל:
רַלְבַּ״ג
עד שיפוח היום ונסו הצללים אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה: אחר שכבר ספר מה שהמציאה לו באלו החכמות הלמודיות והיו אלו החכמות אינם מכוונות לעצמם אבל בעבור ההיישרה אל חכמת הטבע וחכמת האלהות אמר השכל כי בעת שיחל לסור חשך הלילה והוא משל לסכלות ישתדל לחקור בחכמה הטבעית ובעבור שכבר יצטרך לו בכלל זאת החכמה עזר רב מחשוקתו התחיל השכל להעירה על זה ובקש ממנה העזר אשר יצטרך אליו ממנה והנה כבר התבאר במה שקדם למה ייחס זאת החכמה להר אחד ולבשם מיוחד ר״ל החכמה הטבעי':
מְצוּדַת דָּוִד
עד שיפוח היום. כאומר לכן בעבור הכשרון והיופי הנמצא בך מאז ביתר שאת, הוחילי על הטובה כי יש תקוה, ועד העת שיהיה השמש נפוח מן הארץ לרדת לשקוע, ועד ינוסו הצללים הוא עת ערב שאז ינוסו צללי הדברים להיות מתארכים ונמשכים למרחוק ועד לא תבא העת ההיא, אלך אל הר שגדל שם בושם המור, ואל גבעה שגדילה שם לבונה, ושמה אלין הלילה. והנמשל הוא לומר בעבור כשרון המעשה והשבח הנמצא בך מאז, אמהר להשרות שכינתי בבית המקדש מקום מקטירין סממני הקטרת ובהם מור ולבונה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
שיפוח. מלשון הפחה ונשיבה: היום. השמש: ונסו. מלשון ניסה ובריחה: הצללים. מלשון אצל: המור, הלבונה. שמות מיני בושם:
ז
כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ׃
אִבְּן עֶזְרָא
הפעם הב' ומה אוסיף להלל אותך כי את יפה כולה: הפעם הג' כולך יפה [רעיתי]. שומרת מצותי:
רַלְבַּ״ג
כלך יפה רעיתי ומום אין בך: אמר ממשבח אותה ממה שהמציאה אליו מהחכמות הלמודיות שכולה נמצאת בהם יפה בלי מום ודופי וזה אמנם היה אפשר בחכמות ההם למיעוט הסתבכותם בחמר:
מְצוּדַת דָּוִד
כולך יפה רעיתי. מעודך רעיתי כל חלקי גופך יפה ולא נמצא בך שו מום והנמשל הוא לומר אתה כנסת ישראל מאז כולכם כשרים ולא נמצא במי שמך פסול:
ח
אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים׃
רַשִׁ״י
אתי מלבנון כלה. כשתגלו מלבנון זה אתי תגלו כי אני אגלה עמכם: אתי מלבנון תבואי. וכשתשובו מן הגולה אני אשיב עמכם ואף כל ימי הגולה בצרתך לי צר ועל כן כתב אתי מלבנון תבואי, כשתגלו מלבנון זה אתי תבוא ולא כתב אתי ללבנון תבואי לומר משעת יציאתכם מכאן עד שעת ביאתכם כאן אני עמכם בכל אשר תצאו ותבואו: תשורי מראש אמנה. בקבצי את נדחיך תסתכלי ותתבונני מה שכר פעולתך מראשית האמונה שהאמנת בי לכתך אחרי במדבר ומסעותיך וחניותיך על פי וביאתך לראש שניר וחרמון שהיו מעונות אריות סיחון ועוג, ד"א מראש אמנה הר הוא בגבול צפונ' של ארץ ישראל ושמו אמנה ובלשון משנה טורי אמנון והר ההר שנאמר בו (במדבר לד) מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר וכשגליות נקבצות ומגיעות שם הם צופים משם ורואין גבול ארץ ישראל ואוירה של ארץ ישראל ושמחים ואומרים הודיה לכך נאמר תשורי מראש אמנה:
אִבְּן עֶזְרָא
הפעם הא' תשורי. [כמו] תראי כמו אשורנו (ולא קרוב): הפעם הב' ועתה אתי באי מלבנון ולמה תשורי אלי ממקום גבוה והפחדתיני לבא אליך כאלו שם מעון אריה: הפעם הג' אתי מלבנון. הבאים לרגלים: מראש שניר. אפילו מעבר הירדן: ממעונות אריות. אפי׳ כשיבאו לחוג והם חוץ לארץ [בארץ ערלים הנמשלים לאריות ולנמרים הכל יהיו באים] ולא יוכלו האומות למנוע אותם ולהזיקם:
רַלְבַּ״ג
אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי תשורי מראש אמנה מראש שניר וחרמון ממעונות אריות מהררי נמרים: רמז בלבנון אל השכל כמו שביארנו בפתיחת זה הבאור ורצה כי מהשכל יהיה התחלת זה החפוש אשר יהיה מן החוש בזאת המלאכה לקושי הדרך אשר בה יגיעו מהחוש מה שיצטרך אליו ממנה והנה קראה כלה לפי שזהו תחלת התחברו עמה חבור עושה פרי בעצמותו וזה כי החכמה הטבעית יהיה בה הצלחת הנפש בעצמות' ואין הענין בחכמות הלמודיות כן וזה מבואר למי שיפליג החקירה בענין השארות הנפש וכבר הרחבנו המאמר בזה בבאורינו לספר הנפש ובספר מלחמות ה' והנה אין הנה מקום זאת החקירה ולפי שדרך החקירה בחכמה הזאת לעיין תחלה בעניינים כוללים לנמצאות המשתנות מצד מה שהם משתנות והם ההתחלות הרחוקות לעניינים הטבעיים כאלו תאמר המניע הרחוק והחמר הרחוק ומשיגיהם הכוללים והם מקומות הסכנה בענין המעיין בזאת החכמה לפי שהטעות המגיע בהתחלות הוא בכח סבות המונעת בכל מה שאחר ההתחלות זכר אלו ההתחלות תחלה ודמה אותם לכללותם אל הרים גבוהים ידועים כי ראש אמנה היה הר אשר יגר ממנו הנהר אשר נקרא אמנה ואפשר שההר ההוא נקרא כן גם כן אמנה וראש שניר וחרמון הוא הר אחד גם כן קצת האנשים יקראוהו שניר וקצתם יקראו חרמון כמו שנזכר בתורה. וקרא אלו ההרים הררי נמרים ומעונות אריות למה שבהם הסכנה אם יקרה בהם הטעות כמו שבארנו. והנה רמז בראש אמנה אל המניע הראשון אשר ישפעו ממנו אל העניינים הטבעיים במו שישפעו מימי אמנה מראש אמנה ועוד כי אמנה מורה על האמת והוא מבואר שהמניע הראשון הוא סבת האמת בכל דבר זולתו כי הוא מציאת סבת הכל ומה שישים זולתו נמצא הוא סבת היותו אמת ואולם המניע הראשון אין לו סבה תשימהו נמצא ולזה היה אמת בעצמותו. וזה כי מדרגת הדברים באמת היא כפי מדרגתם במציאות כבר התבאר בראשון ממה שאחר הטבע. ובראש שניר וחרמון רמז אל החמר הרחוק כי מאלו שתי ההתחלות לבד אפשר לחקור בחכמה הטבעית כמו שהתבאר בשני מהשמע ובשלישי ממה שאחר הטבע ולזה שב וקרא אותו חרמון להורות על ההעדר הדבק בו ולא קרא אותו ראש חרמון לבד כדי שלא נטעה ונחשוב ממשל שהיה ההעדר הוא החמר הראשון כמו שחשבו קצת הקודמים עד שהביאום זה לבטול ההוייה והדברים המוחשים. ואולם קראו ראש שניר להורות על שהוא דבר מה אלא שההעדר דבק בו וכבר הקדים לזכור תחלה המניע הרחוק ואם ידיעתו מגעת לנו באחרונה להיות הפועל קודם אל החמר:
מְצוּדַת דָּוִד
אתי מלבנון כלה. הנה אתה כלה, רוצה לומר כלולה בכל מיני יופי אתי מלבנון וחוזר ומפרש אתי מלבנון תבואי, רוצה לומר ממקום שא עומדת עתה בלבנון, משם תבואי אתי אל הר המור וכו׳, ושם נתעלסה באהבים ונרוה דודים עד הבקר: תשורי מראש אמנה. תצעדי ותלכי ממקום שאתה שם, מראש הר אמנה ומראש הרי שניר וחרמון, שהם מקומות מעון אריות נמרים ולא תעמודי עוד באלה המקומות כי אתי תבואי אל הר המור וכו׳. והנמשל הוא לומר עמי תבואי לארצך ותצאי מהגולה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
מלבנון. שם יער: כלה. תקרא כן על כי אז היא כלולה כל מיני יופי ופאר: תשורי. ענין צעדה והלוך כמו באשורו אחזה רגלי (איוב כג יא): אמנה, שניר וחרמון. שמות הרים: ממעונות. ענין מדור כמו ה׳ מעון אתה היית (תהלים צ א):
ט
לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה לִבַּבְתִּינִי באחד [בְּאַחַת] מֵעֵינַיִךְ בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ׃
רַשִׁ״י
לבבתני. משכת את לבי אליך: באחת מעיניך. הרבה דוגמות טובות שביך לולא היתה ביך אלא אחת מהן הייתי מחבבך ביותר וכל שכן בכולן וכן באחת ענק מצורוניך באחת מרבידי ענקי קישוטיך הם תכשיטי מצוה שישראל מציינין בהם, ד"א באחד ענק באחד מאבותיך הוא אחד היה מיוחד וזה אברהם הנקרא ענק האדם הגדול בענקים:
אִבְּן עֶזְרָא
הפעם הא' לבבתיני. הסירות (את) לבבי כמו מסעף [פורה] יכרית הסעיף וכן ושרשך: באחד ענק. קשורים וחרוזים כמו וענקים לגרגרותיך: הפעם הג' לבבתיני. עשית רצון לבי על יד אחד מהנביאים והוא אליהו שהחזיר ישראל בתשובה: באחד ענק. הוא שבט יהודה (שמלכי יהודה) היו רוב מהם חסידים:
רַלְבַּ״ג
לבבתיני אחותי כלה לבבתיני באחת מעיניך באחד ענק מצורוניך: אמר אליה שגדל חשקו בה באחת מעיניה אשר עיונה בו באלו הדברים אשר המציאה לו בחכמות הלמודיות וכן הענין באמרו באחד ענק מצוארוניך כי הצואר הוא כפל והיה המנהג שם לשום ענק אחד בכל אחד מצדדיו. ואמנם אמר זה כי לה שתי עינים העין האחד יהיה בו הקודם המגיע מהחוש קודם אצל הטבע כמו הענין ברוב החכמות הלמודיות והשני הוא הפך זה ולזה יאמר שגדל חשקו בה במה שהמציאה לו בזה האופן רצוני שיהיה הקודם אצל החוש הוא הקודם אצל הטבע:
מְצוּדַת דָּוִד
לבבתני. הנה מאז בהיותי עמך משכת את לבי אליך את אחותי כלה ואמר אחותי בלשון חיבה יתירה: לבבתני באחת מעיניך. יפרש במה משכה לבו, ואמר בהבטת עין אחת מעיניך, כי הבטה בדרך חיבה בעין אחת ממשיך את הלב עד מאוד: באחד ענק. אף בעדי אחד מקשוטי צוארך משכת את לבי אליך, ומכל שכן בכולם והנמשל הוא לומר אהבתי לך בעבור אברהם אביך שהיה עין העולם, לפרסם אלהותי בין בני אדם להיישירם בדרך אשר ילכו בה. ובעבור משה עבדי המכניסך עמי בברית. וכינהו באחד ענק מן הצואר, שהוא היה העדי והקשוט המיוחד בהמדברים בך, וקוראים בגרון ללכת בדרכי ה׳ ולשמור מצותיו:
מְצוּדַת צִיּוֹן
לבבתני. מלשון לב: ענק. כן יקרא עדי הצואר כמו וענקים לגרגרותיך (משלי א ט):
י
מַה־יָּפוּ דֹדַיִךְ אֲחֹתִי כַלָּה מַה־טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל־בְּשָׂמִים׃
רַשִׁ״י
מה יפו דדיך. כל מקום שהראית לי שם חבה יפה הוא בעיני גלגל שילה נוב וגבעון ובית עולמים הוא שיסד הבבלי מנוחה ושאר ויעודים מנוחה זו ירושלים ושאר ויעודים מקום שנתוועד' שם שכינה לישראל: וריח שמניך. שם טוב:
אִבְּן עֶזְרָא
הפעם הג' מה יפו דודיך. גלגל ושילה ונוב וגבעון ובית המקדש: וריח שמניך. עבודת השם ומעשים טובים:
רַלְבַּ״ג
מה יפו דודיך אחותי כלה מה טובו דודיך מיין וריח שמניך מכל בשמים: אמר כמפליג מעניינה שאין בהנאות הגופיות מה שיהיה ערב כמדרגת מה שתמציאהו אליו כי הוא ערב יותר מיין וריח מה שתמציאהו אליו במה שתעתק מהעניינים המאוחרים כמו שיעתק האדם והריח אל המורח הוא יותר ערב מכל בשמים:
מְצוּדַת דָּוִד
מה יפו דודיך. מה מאוד היו יפים הראות חיבתך אלי את אחותי כלה, מה מאוד היו טובים יותר ממשתה היין וריח השמן שאתה סך מהם, הוא ריח ערב מריח כל בשמים והנמשל הוא לומר האמונה שאתה מאמין בי ופרסום קדושת שמי הבא על ידך, הגון בעיני ומקובל לפני:
מְצוּדַת צִיּוֹן
מה יפו. מלת מה יורה על הפלגת הדבר כמו מה רב טובך (תהלים לא כ): דודיך. אהבתך וחבתך:
יא
נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן׃
רַשִׁ״י
נפת. מתוק: תטפנה שפתותיך. טעמי תורה: וריח שלמתיך. מצות הגונות הנוהגות בשלמותיך ציצית תכלת בגדי כהונה איסור שעטנז:
רַלְבַּ״ג
נופת תטופנה שפתותיך כלה דבש וחלב תחת לשונך וריח שלמותיך כריח לבנון: המשיל מה שתשפיע לו לערבותו ולמתיקותו אל הנפש לדבש וחלב. ואמר שריח שלמותיה הוא כריח לבנון להורות על שמה שתמציאהו עליו מהעניינים המאוחרים הוא בתכלית התקון והיופי כאלו היה זה הסדור מסודר מהשכל בעצמו והאמת כי השכל הוא המיישר אותה לזה:
מְצוּדַת דָּוִד
נפת תטופנה. אמרי שפתיך מתוקים וערבים כאילו מטיפים הזלת צופים וכאילו תחת לשונך דבש וחלב ויזלו מפיך. והוא כפל ענין במלות שונות. והנמשל הוא על עסק למוד חכמת התורה: וריח שלמותיך. הריח הנודף משלמותיך מן המוגמר הוא כריח יער הלבנון, הנמצא בו הרבה עשבים וסממנים המעלים ריח טוב והנמשל הוא על המצות התלויות בבגדים, כמצות ציצית ואיסור שעטנז:
מְצוּדַת צִיּוֹן
נופת. ענין הזלה והתכה כמו ונופת צופים (שם יט יא), ותחסר מלת צופים והוא מובן מעצמו שרוצה לומר כהזלת חלות הדבש: תטפנה. תרד טיפין: שלמותיך. בגדיך:
יב
גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם׃
רַשִׁ״י
גן נעול. על שם צניעות בנות ישראל שאין פורצות בעריות: גל נעול. יש לפרשו לשון מעין כמו (יהושע טו) גולות עליות ויש לפרשו לשון שער והיא ל' ארמי בתלמוד טרוקו גלי:
אִבְּן עֶזְרָא
הפעם הא' גל. כמו גלות עליות קרוב ממעין: הפעם הב' והנה את חשובה כמו גן נעול שלא יוכל אדם להכנס אליו וכאלו נטעך פרדס רמון עם פרי כל מגד מעורב עם כל מיני בשמים והענין שנתחברו בך כל ריח ערב וטוב ואת כמעין גנים באר מים חיים שישיבו נפש עייפה: הפעם הג' גל נעול. [בנות ישראל] הצנועות:
רַלְבַּ״ג
גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום: אמר אליה שהגן אשר נתן לו לעבדו ולשמרו עד אשר יתן פירותיו הוא נעול רצוני שאין לו פתח יכנס ממנו בו להשתדל שיוציא פריו על המים והמעין אשר ישקה את הגן הוא חתום עדיין והוא שפע השכל הפועל כאמרו ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן וזהו אמרם ז״ל שלא שלטה בו עין מעולם להיות נקי מהחמר כמו שהתבאר בספר הנפש והוא מבואר שהשכל הפועל אי אפשר שישפיע לו בזה דבר אם לא קדמה ההשגה בו מן החוש האלהי' אם לא יהיה בפליאה ועל המעט כמו הענין בנבואה והחלומות הצודקים והקסם ושם גם כן מקום עיון אם נצטרך לזה חוש באופן מה במו שזכר אבן רשד בקצורו לספר החוש והמוחש ואם אפשר זה המין מן ההשפעה בדברים העיוניים וכבר אמרנו בזה בבאורינו לקצור בן רשד. והנה איך שיהיה הענין הנה הסדור הטבעי בזה והוא אשר יהיה על הרוב ואשר יהיה בבחירתינו הוא שילקה הענין מן החוש תחלה ועם ההשגות יעשה ממנו השכל גזרה כוללת ואולם האופן השני מההשפעה הנה היה שיהיה באלו העניינים העיוניים אינו מיוחס להשתדלותינו:
מְצוּדַת דָּוִד
גן נעול. עתה חוזר לשבחה בדבר הצניעות, וכה יאמר הרי את כגן הנעול שאין מי יוכל לבוא בו כי אם בעל הגן, כי כ״כ לא תעזוב את מי לגשת אליך: גל נעול. את נעול כמעין הנעול, כי לא הערה מי בך לקלקל ולשבור הבתולים והרי את נעול: מעין חתום. כפל הדבר במלות שונות והנמשל הוא על ההרחקה מן עובדי כוכבים ומזלות:
מְצוּדַת צִיּוֹן
נעול. סגור וכן ונעל הדלת (ש״ב יג יח): גל. מעין כמו גולות מים (יהושע טו יט): חתום. ענין סגירה כמו כי חתום הוא (ישעיה כט יא):
יג
שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים כְּפָרִים עִם־נְרָדִים׃
רַשִׁ״י
שלחיך. ארץ יבשה קרויה בית השלחין וצריך להשקותה תמיד ושדה בית הבעל יפה הימנה וכאן קילס יבש שלחיך הרי הן מלאין כל טוב כפרדס רמונים וזה על שם קטנים שבישראל מרטיבים מעשים טובים כפרדס רמונים: כפרים עם נרדים. מיני בשמים הם:
אִבְּן עֶזְרָא
הפעם הא' שלחיך. נטעך כמו בשלחה תריבנה או הסעיף המשלח לכל צד כמו תשלח קצירה (עד) ים [וכן שלוחותיה]: פרדס. גן: הפעם הג' (מ)שלחיך עד כל ראשי בשמים י״ב מנין כנגד [י״ב] שבטי ישר׳ והענין בנות כל השבטים:
רַלְבַּ״ג
שלחיך פרדס רמונים עם פרי מגדים כפרים עם נרדים: נרד וכרכום קנה וקנמון עם כל עצי לבונה מור ואהלות עם כל ראשי בשמים: להורות על הכללות אשר באלו העניינים אשר ישאל ממנה תחלה בא המאמר באלו שני הפסוקים במה שמורה על כללות וערוב ענין עם ענין ולזה אמר פרדס רמונים עם פרי מגדים כפרים עם נרדים עם כל עצי לבונה עם כל ראשי בשמים ואמר אליה שמה שאפשר לה שתכין לו באלו העניינים הכוללים הוא טוב מאד ועשה פרי וערב לשכל בערבות אלו הענייני׳ שזכר לחוש:
מְצוּדַת דָּוִד
שלחיך. הנה לפי מעשיך ההגונים ושמירת הצניעות מובטחני בך שיהיו שלחיך פרדס רמונים, רוצה לומר פרי בטנך המתפשטים ונשלחים ממך יהיו מלאי חכמות, כרמון המלאה לה גרגרים: עם פרי מגדים. גם יהיו בני מדות טובות, כפרי משובח ומעולה בהרבה מיני שבח בטעם וביופי וכדומה: כפרים עם נרדים. פרסום שמותם נתפשט למרחוק כריח כפרים עם נרדים, שההרכבה ההיא מעלה ריח ערב ונודף למרחוק והנמשל הוא לאחדים עם המשל:
מְצוּדַת צִיּוֹן
שלחיך. כן יקראו הסעיפים המתפשטים ויוצאים כמו שלחותיה נטשו (שם טז ח): פרדס. כן יקרא גן מעצי מאכל, וכן גנות ופרדסים (קהלת ב ה): מגדים. כן יקרא דבר משובח ומעולה כמו ומגדנות נתן לאחיה (בראשית כד נג): כפרים נרדים. מיני בושם:
יד
נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כָּל־עֲצֵי לְבוֹנָה מֹר וַאֲהָלוֹת עִם כָּל־רָאשֵׁי בְשָׂמִים׃
אִבְּן עֶזְרָא
הפעם הא' קנה. הוא קנה בשם: ואהלות. עצי בשם כמו כאהלים נטע י״י:
מְצוּדַת דָּוִד
נרד וכרכם. רוצה לומר פרסום שבחם יהיה מוסיף והולך להתפשט ממרחק רב כריח נרד וכו׳ עם כל מין עצי לבונה מור ואהלות, עם כל מיטב מיני בשמים, שהרכבה גדולה כזאת אין למעלה ממנה בדבר העלאת ריח טובה וערב עד למרחוק. והנמשל הוא לאחדים עם המשל:
מְצוּדַת צִיּוֹן
נרד וכרכם וגו׳. כולם שמות מיני בושם הם: ראשי. ענין מיטב ומובחר כמו וראשית שמנים (עמוס ו ו):
טו
מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן־לְבָנוֹן׃
רַשִׁ״י
מעין גנים. כל זה מוסב על שלחיך ומקלסן כמעין המשקה אותן והדוגמא על שם טבילות טוהר שבנות ישראל טובלות: ונזלים מן לבנון. ממקום נקיות באין עכירת טיט:
אִבְּן עֶזְרָא
הפעם הא' עורי צפון. רוח צפון: הפעם הג' מעין גנים. טבילת הטהרה:
רַלְבַּ״ג
מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון: אמר שמה שישפיעהו אליו הוא טוב מאד להשקות הגנים לתת פרים ושהבאר ההוא הוא באר מים חיים אשר לא יכזבו מימיו. ואולם אמרו ונוזלים מן לבנון ירצה בזה שזאת ההשפעה נכונה מאד ומסודרת מהשכל. והעיר עוד בזה על ההתמדה והקיום וזה שהמים אשר מוצאם מן ההרים הם יותר מתמידים להתחבר שם סבות הוייה המים כמו שנתבאר בספר האותות וכאלו אמר שהיא מוכנת להשפיע אליו מה שיצטרך לו בזאת החכמה בלי ספק עד שהגיע לו השלמות:
מְצוּדַת דָּוִד
מעין גנים. רוצה לומר בדין הוא שיהיו השליחות פרדס רמונים וכו׳, כי המעין המשקה את הגנים הוא באר של מים חיים מוקף מחיצות, ולא מגולה לשיבא בו אבק ועפרורית וגם המים ההם נוזלים ונובעים מהר הלבנון, ולכן המה מתוקים ביותר. ולזה מהראוי שיצליחו השליחות להיות פרדס רימונים וכו׳, רוצה לומר בדין הוא שיהיו בניך מלאים חכמות ומדות טובות, לפי שאת הוא מקור מחצבם, והגונה את להוליד תולדות כאלה. והנמשל הוא לומר לפי שמקום מחצבת כנסת ישראל היא מאבות ואמהות כשרים וצדיקים, ראויים התולדות להתדמות אל האבות:
מְצוּדַת צִיּוֹן
חיים. נובעים כמו על מים חיים (ויקרא יד ה): ונוזלים. מלשון הזלה ונטיפה:
טז
עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו׃
רַשִׁ״י
עורי צפון ובואי תימן. אחר שערב עלי ריחך ונוי משכנותיך אני מצוה את הרוחות צפון ותימן להפיח בגנך לצאת ריחך הטוב למרחוק והדוגמא על שם שהגליות מתקבצות ומכל הגוים מביאים אותם מנחה לירושלם ובימי הבנין יהיו ישראל נקבצים שם למועדים ולרגלים וישראל משיבין יבא דודי לגנו אם אתה שם הכל שם:
אִבְּן עֶזְרָא
הפעם הב' ענתה היא ואמ׳ עורי צפון יבוא דודי והענין שילך דודי לגנו ובעבור שיתעורר רוח צפון ודרום ויפיחו גני [ויזלו בשמיו] אז יבוא: הפעם הג' עורי צפון. כאשר התעוררה רוח הצפון ונשתנה היום תחת שיפיחו בגן ויזלו בשמיו היה הדבר הפוך והענין (שישראל) שנו מעשיהם אז באה השכינה לגן והענין עלתנ למרום כדכתי׳ [אלכה] ואשובה אל מקומי: וענין ויאכל פרי מגדיו רמז למלאכת המשכן והענין יתענג בשבתו עמהם כתענוג האוכל פרי מגדי׳:
רַלְבַּ״ג
עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו: זה הפסוק הוא לפי המשל ולפי הנמשל ואולם היותו לפי המשל כי רוח צפונית מונעת בעצמותה גדול הצמחים לקרירותה ויבשה ורוח הדרומית עוזרת בעצמותה אל גדול הצמחים לחומה ולחותה וכאלו אמר התעוררי רוח צפונית וסורי ובואי רוח דרומית הפיחי לגני להזיל בשמיו. ואולם היותו לפי הנמשל הוא כי הצפון הוא שמאל והתימן הוא ימין ואמר להסיר מה שיטעה באלו ההתחלות שיסור מה שיטה מנתיב האמת ויבא מה שידריך למצוא האמת והוא הימין. ולא אמר ככה בחכמות הלמודיות למעוט המצא שם אלו הטעויות. והיא השיבה לו שכבר הכינה לו מה ששאל ממנה ולזה אמרה יבא דודי לגנו כי כבר ימצא הפתח שהיה סגור פתוח בדרך שיוכל לאכול פרי מגדיו במה שישפיעהו אליו השכל הפועל:
מְצוּדַת דָּוִד
עורי צפון. כאשר נשמע לאוזן החשוקה מרבית הקילוס מה שהחשוק מקלסה, אמרה אתה רוח הצפוני התעוררי לנשב, ואתה רוח תימן בואי הנה והפיחי אל גני, למען יזלו ויטיפו בשמיו את השרף והמיץ, ולמרבית הריח אשר יהיה נודף למרחוק יבוא דודי חיש קל מהר אל הגן שהכנתי לו לטייל בו, ושם יאכל הפירות החשובים אשר זמנתי לו, למען יתמיד לשבת עמדי והנמשל הוא כאילו תאמר כנסת ישראל עם כל אלה כי אמצא חן בעיניו יחיש נא ימהר ישרה בי, שכינתו בבית המכון לשבתו, ויקבל שם קרבנותי ברצון:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.