I Samuel 2 — שְׁמוּאֵל א ב
גודל הטקסט
Commentaries - Mefarshim (click to show or hide)
English Summary
א וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּיהוָה רָמָה קַרְנִי בַּיהוָה רָחַב פִּי עַל־אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ׃
רַשִׁ״י
רחב פי על אויבי. על פנינה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְצַלִיאַת חַנָה בְּרוּחַ נְבוּאָה וַאֲמַרַת כְּבַר שְׁמוּאֵל בְּרִי עֲתִיד לְמֶהֱוֵי נְבִיָא עַל יִשְׂרָאֵל בְּיוֹמוֹהִי יִתְפָּרְקוּן מִידָא דִפְלִשְׁתָּאֵי וְעַל יְדוֹהִי יִתְעַבְּדַן לְהוֹן נִסִין וּגְבוּרָן בְּכֵן תְּקוֹף לִבִּי בְּחוּלְקָא דִיהַב לִי יְיָ וְאַף הֵימָן בַּר יוֹאֵל בַּר בְּרִי שְׁמוּאֵל עָתִיד דִיקוּם הוּא וְאַרְבַּעַת עֲשַׂר בְּנוֹהִי לְמֶהֱוֵי אָמְרִין בְּשִׁירָה עַל יְדֵי נִבְלִין וְכִנוֹרִין עִם אֲחֵיהוֹן לֵיוָאֵי לְשַׁבָּחָא בְּבֵית מַקְדְשָׁא בְּכֵן רָמַת קַרְנִי בְּמַתַּנְתָּא דְמַנִי לִי יְיָ וְאַף עַל פּוּרְעָנוּת נִסָא דַעֲתִיד לְמֶהֱוֵי בִּפְלִשְׁתָּאֵי דַעֲתִידִין דְיֵיתוּן יַת אֲרוֹנָא דַייָ בַּעֲגַלְתָּא חֲדַתָּא וְעִמֵיהּ קוּרְבַּן אֲשָׁמָא בְּכֵן תֵּימַר כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל אֶפְתָּח פּוּמִי לְמַלָלָא רַבְרְבָן עַל בַּעֲלֵי דְבָבַי אֲרֵי חֲדִיתִי בְּפוּרְקָנָךְ:
רַלְבַּ״ג
והנה התפללה חנה לש"י על דבר בנה שבח והודאה לש"י כעל כל אשר גמלה רב טוב וידמה שזאת התפלה היתה על דרך הנבואה ואם נתערב בה קצת ממה שהורגש לה בחוש, וזה ענין התפלה לפי מה שאחשוב. עלץ לכי בה'. אמרה כל זה בעד כנסת ישראל כשיבא שמואל בנה לעבוד את ה' לבדו ולהסיר הבעלים והעשתרות שאם לא יעשה לישראל טוב אחר די בו שמחה: רמה קרני בה'. לנגח את אויבי אחר כן כי כבר נפלו לו אז הפלשתים בידו: רחב פי על אויבי. להיותם תמיד נופלים בידו כל ימי שמואל כמו שנזכר אחר זה והיתה סבת זה כי שמחתי בישועתך שהראית במלחמה הראשונה שהיתה לשמואל עם פלשתים להגלות בה ידך החזקה אשר חזקה והוסיפה אמונתי בך:
מְצוּדַת דָּוִד
ותתפלל חנה. עצם התפלה היא בסוף אמריה, ובתחלה סדרה שבחו של מקום, ולזה נאמר ותאמר: עלץ לבי בה׳. בתשועת ה׳ שמח לבי: רמה קרני. לנגח בו אויבי, ועל פנינה ובניה אמרה, והוא ענין מליצה, לומר שמעתה לא יוכלו לצער אותה כמאז: רחב פי. כי עד הנה הייתי כשה נאלמה לא תפתח פיה, ועתה רחב פי על אויבי, להשיב אמרים: כי שמחתי בישועתך. שמחתי היא על אשר בא התשועה ממך, ויש די בזה להשיב אמרים:
מְצוּדַת צִיּוֹן
עלץ. ענין שמחה, כמו (משלי כח יב) בעלוץ צדיקים: רמה. גבהה:
ב אֵין־קָדוֹשׁ כַּיהוָה כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ׃
רַשִׁ״י
ואין צור כאלהינו. אין צייר כאלהינו, הצר צורה בתוך צורה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
עַל סַנְחֵרִיב מַלְכָּא דְאַתּוּב אִתְנַבִּיאַת וַאֲמַרַת עֲתִיד דִיקוּם הוּא וְכָל חֲיָלוּתֵיהּ עַל יְרוּשְׁלֵם וְנֵס סַגִי יִתְעֲבֵיד בֵּיהּ תַּמָן יִפְלוּן פִּגְרֵי מַשִׁרְיָתֵיהּ בְּכֵן יוֹדוּן כָּל עַמְמַיָא אוּמַיָא וְלִשָׁנַיָא וְיֵימְרוּן לֵית דְקַדִישׁ אֶלָא יְיָ אֲרֵי לֵית בַּר מִנָךְ וַעֲמָךְ יֵימְרוּן לֵית תַּקִיף אֶלָא אֱלָהָנָא:
רַלְבַּ״ג
הנה כשנעיין בקדושים שברא הש"י והם המלאכים שהם נבדלים ונקיים מחומר לא ימצא בהם מי שהוא קדוש ונבדל כמו הש"י וזה שכל אחד מהם לו יחס מה אל הגלגל שהוא מניע אותו והוא משים אותו חי ביחס ההוא המיוחד כמו שבארנו בחמשי מספר מלחמות ה' אמנם הש"י אין לו יחס לאחד מהם כי אין בלתו במציאותו ואין לו שום יחס עם חומר ואין בורא ויוצר כאלהינו כי אף על פי שהש"י סדר שיתהוו קצת היצירות באמצעות פועלים מה הנה הם לא ישנו את תפקידם ולא יתחדש מהם רק מה שסדר הש"י שיתחדש מהם על המנהג הטבעי ואולם הש"י עושה ויוצר כל מה שירצה ואף על פי שיהיה כנגד הטבע, והנה אמרה זה לפי מה שאחשוב בעבור המופת שעשה הש"י לה שהיתה עקרה וילדה ובעבור שאר המופתים הדומים לזה שעשה הש"י:
מְצוּדַת דָּוִד
כי אין בלתך. רוצה לומר: אין בורא בלתך, ומי מהנבראים אשר ידמה קדושתו לקדושת הבורא:
מְצוּדַת צִיּוֹן
בלתך. זולתך: צור. ענין חוזק, והוא מלשון צור וסלע:
ג אַל־תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת יְהוָה ולא [וְלוֹ] נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת׃
רַשִׁ״י
אל תרבו תדברו. כל גסי הרוח אשר שעתם מצלחת, ובשביל פנינה שהיתה מתגאה עליה היא מדברת, לפי פשוטו ולפי דרשו, כתרגומו שתרגם יונתן: עתק. דבר חזק דבר אחר: לשון סרה, כמו: (בראשית יב ח) ויעתק משם ההרה, יצא דבר סרה מפיכם: כי אל דעות ה'. יודע מה שבלבבכם: ולו נתכנו עלילות. כל מעשי האדם נמנין לפניו: נתכנו. לשון מנין, כמו: (שמות ה יח) ותוכן לבנים תתנו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
עַל נְבוּכַדְנֶצַר מַלְכָּא דְבָבֶל אִתְנַבִּיאַת וַאֲמַרַת אַתּוּן כַּסְדָאֵי וְכָל עַמְמַיָא דַעֲתִידִין לְמִשְׁלַט בְּיִשְׂרָאֵל לָא תִסְגוּן לְמַלָלָא רַבְרְבָן לָא יִפְקוּן גִידוּפִין מִפּוּמְכוֹן אֲרֵי אֱלָהָא יְדַע כוֹלָא וְעַל כָּל עוֹבָדוֹהִי מְתִיחַ דִינֵיהּ אַף לְכוֹן עֲתִיד לְשַׁלָמָא פּוּרְעָנוּת חוֹבֵיכוֹן:
רַלְבַּ״ג
אל תרבו תדברו. אמרה בעבור דברי פנינה והכעסתה אותה על שאין לה בנים והיותה מתגדלת עליה מצד רבוי בניה ובעבור הדברים האלו שאומרים האנשים קצת לקצת אל תרבו לדבר גבוהה גבוהה ודבר חזק בעבור מה שתראו שהגיע לכם מהטוב או שראוי להגיע מצד כחכם ועוצם ידיכם או רוב הצלחתכם או חולשת שכנגדכם או רוע הצלחתם כי השם לבדו יודע העתידות ולא נתכנו המעשים לאיש אשר יחשב לעשותם כי לא אדם דדכו כמו שזכרה אחר זה, ולמה שהוא קרי בוי"ו ולו נתכנו הנה הרצון בזה כי הש"י לו לבדו נתכנו העלילות כי הוא לבד יכול על כל אשר יחפוץ:
מְצוּדַת דָּוִד
אל תרבו וכו׳. אמרה נגד פנינה ובניה, אל תרבו לדבר דבר גבוהה, רוצה לומר: גאוה וגסות, וכפלה המלה, להורות על גאוה גדולה והתמדתה: יצא עתק. ׳אל׳ שאמרה, משמשת במקום שנים, כאלו אמרה אל יצא עתק מפיכם: כי אל דעות ה׳. ה׳ הוא אל היודע הכל, ולפניו נמנים מעשה הבריות:
מְצוּדַת צִיּוֹן
עתק. דברי חזק, כמו (תהלים צד ד) ידברו עתק: נתכנו. ענין מנין, כמו (שמות ה יח): ותוכן לבנים: עלילות. מעשים, כמו (איכה א יב): אשר עולל לי:
ד קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל׃
רַשִׁ״י
קשת גבורים חתים וגו'. כך אומנותו של הקב"ה, מתיש את הגבורים ומחזק את החלשים, משביע את הרעבים ומרעיב את השבעים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
עַל מַלְכוּת מַקְדוֹן אִתְנַבִּיאַת וַאֲמַרַת קַשְׁתַּת דְגִבָּרֵי מִקְדוּנָאֵי יִתַּבְּרִין וּדְבֵית חַשְׁמוֹנָאֵי דַהֲווֹ חַלָשִׁין יִתְעַבְּדָן לְהוֹן נִסִין וּגְבוּרָן:
רַלְבַּ״ג
הגבורים הם חתים כשירצה הש"י עם היות קשתם בידם וכחם, והאנשים הנכשלים אזרו חיל עם עזר הש"י כמו שהתבאר מענין סנחריב להלחם על ירושלם עם שאר המופתים הדומים לו:
מְצוּדַת דָּוִד
קשת. רוצה לומר: ועל שהוא יודע הכל, לזה משלם לאיש כמעשהו, ופתאום יושברו קשת וחוזק הגבורים, והנכשלים אזרו חיל:
מְצוּדַת צִיּוֹן
חתים. ענין שבירה, כמו (ישעיהו נא ו): וצדקתי לא תחת: ונכשלים. מלשון מכשול, והוא ענין רפוי הכח: אזרו חיל. חגרו כח, וכן (תהלים יח לג): המאזרני חיל:
ה שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד־עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה׃
רַשִׁ״י
שבעים בלחם. ולא צריכים להיות נשכרים לשום מלאכה, מרעיבם, ונשכרו בלחם פרנסתם: ורעבים. שהיו טורחים ויגעים על מזונות: חדלו. מטרחם: עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים וגו'. ובעוד שהעקרה יולדת שבעה בנים, רבת בנים אמללה וקוברת בניה חנה ילדה שבעה, שנאמר (להלן פסוק כא) כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד שלשה בנים ושתי בנות, וכשחנה יולדת אחד, פנינה קוברת שנים, ועשרה בנים היו לה, שנאמר (לעיל א ח): הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים, של פנינה, כשילדה חנה ארבעה, קברה פנינה שמונה, וכשנתעברה וילדה ולד חמישי, נשתטחה פנינה לרגליה ובקשה רחמים וחיו ונקראו על שמה, אלו דברי רבי נחמיה. רבי יהודה אומר: בני בנים הרי הן כבנים. ויש אומרים: שבעה, בגימטריא כמנין שמואל:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
עַל בְּנוֹהִי דְהָמָן אִתְנַבִּיאַת וַאֲמַרַת דַהֲווֹ שָׂבְעִין בְּלַחְמָא וְגָאָן בְּעוּתְרָא וְסַגִיאִין בְמָמוֹנָא אִתְמַסְכְּנוּ תָּבוּ לְאִתַּגָרָא בִּלְחֵם וּמָזוֹן פּוּמְהוֹן מָרְדְכַי וְאֶסְתֵּר דַהֲווֹ חֲשִׁיכִין וּמִסְכְּנִין עֲתָרוּ וְאִיתְנְשִׁיאוּ יַת מִסְכְּנוּתְהוֹן תָּבוּ לְמֶהֱוֵי בְנֵי חוֹרִין כֵּן יְרוּשְׁלֵם דַהֲוַת כְּאִתְּתָא עֲקְרָא עֲתִידָא דְתִתְמְלֵי מֵעַם גַלְוָתָהָא וְרוֹמֵי דְמַלְיָא סַגִי עַמְמַיָא יְסוּפוּן מַשִׁרְיָתָהָא תְּצְדֵי וְתֵיחֲרוּב:
רַלְבַּ״ג
האנשים השבעים כשהם עשירים שבו כשירצה הש"י להיות עניים עד שיהיו משתכרים בפת לחם שהוא השכר המיוחס להם בתכלית הדלות, והאנשים הדלים והם הרעבים חדלו כי שבו עשירים וחדלו מהשתכר כשירצה הש"י עד שהעקרה כשרצה השם ילדה שבעה ר"ל בנים רבים ואמרה זה על עצמה בדרך נבואה כי ראתה שיהיו לה עוד בנים ובנות כמו שספר אחר זה כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד שלשה בנים והנה אמרה שבעה על דרך אמרו שבע יפול צדיק וקם שבע תועבות בלבו ומי שהיא רבת בנים יקרה לה כשרצה הש"י שאומללה ונכרתה מרוב בניה באבדן בניה ואפשר שמתו בסוף בני פנינה ועליה אמרה כן:
מְצוּדַת דָּוִד
שבעים. אנשים שהיו שבעים נעשו רעבים, עד שישכרו עצמם לעבודה בעבור הלחם: ורעבים. ואשר היו משכירים עצמם בעבור הרעבון, חדלו מלהשכיר עצמן, כי מצאו די מחסורם: עד עקרה ילדה שבעה. רוצה לומר: כל כך רבה השגחתו, עד אשר מי שהיתה עקרה, ילדה שבעה בנים, ומי שהיתה בת רבת בנים, נכרתה באבדן כל בניה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
חדלו. מנעו: אמללה. ענין כריתה, כמו (שם ו ג): אומלל אני:
ו יְהוָה מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
כָּל אִלֵין גְבוּרָתָא דַייָ דְהוּא שַׁלִיט בְעַלְמָא מֵמִית וַאֲמַר לְאַחָאָה וּמָחִית לִשְׁאוֹל וְאַף עֲתִיד לְאַסָקָא בְּחַיֵי עַלְמָא:
רַלְבַּ״ג
ה' ממית ומחיה. האנשים אחר זה כאן נתנבאה על תחיית המתים בביאור להיות עניינו בתכלית הפלא, ואמרה מוריד שאול ויעל לכפול הענין במלות שונות כי הרצון בשאול קבר כמו כי ארד אל בני שאולה ונקרא הקבר שאול להיותו בבטן הארץ וכזה נקרא המקום היותר שפל שאול כמו שפירשנו בביאורנו לספר איוב:
מְצוּדַת דָּוִד
ה׳ ממית ומחיה. רוצה לומר: לא במקרה בא, כי אם יד ה׳ עשתה זאת הוא ממית בני רבת הבנים, והוא מחיה בני העקרה, ולא תשכל מלידה ומבטן ומהריון: מוריד שאול. ובזה מוריד את בת רבת הבנים אל השאול, רוצה לומר: בשפל המצב ועומק הצרה, ואת העקרה מעלה מעומק שפל מצבה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
מוריד. מלשון ירידה:
ז יְהוָה מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף־מְרוֹמֵם׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
יְיָ מְמַסְכֵּין וּמְעַתֵּיר מַשְׁפִּיל אַף מֵרִים:
רַלְבַּ״ג
ה' מוריש. הש"י הוא מוריש ואחר כך מעשיר האדם כשירצה ומשפיל אותו ואח"כ מרומם אותו כשירצה ולזה אין ראוי שיתגאה העשיר על עשרו ורוממותו ולא שידאג מאד על שפלותו השפל ועל עניו העני:
מְצוּדַת דָּוִד
ה׳ מוריש. את השבעים, עד אשר בלחם נשכרו: ומעשיר. את הרעבים, עד אשר חדלו: משפיל. בזה משפיל גאות השבעים, ואף מרומם עליהם את הרעבים, ולא די במה שחדלו מלהשכיר עצמם, כי אף ישכרו את השבעים וירומו עוד עליהם:
מְצוּדַת צִיּוֹן
מוריש. ענין עניות, כמו (שמואל ב יב ג): ולרש אין כל:
ח מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם־נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַיהוָה מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
מֵקִים מֵעַפְרָא מִסְכֵּינָא מִקִלְקַלְתָּא מֵרִים חֲשִׁיכָא לְאוֹתָבוּתְהוֹן עִם צַדִיקַיָא רַבְרְבֵי עַלְמָא וְכוּרְסֵי יְקָרָא מַחֲסִין לְהוֹן אֲרֵי קֳדָם יְיָ גְלָן עוֹבָדֵי בְּנֵי אֱנָשָׁא מִלְרַע אַתְקֵין גֵהִנָם לְרַשִׁיעַיָא עָבְרֵי עַל מֵימְרֵיהּ וְצַדִיקַיָא עַבְדֵי רְעוּתֵיהּ שַׁכְלֵיל לְהוֹן תֵּבֵל:
רַלְבַּ״ג
כי הש"י מקים מעפר דל וירים האביון מן האשפה רצה לומר מי שהיה אביון כל כך עד שהיה מנקה המקומות להסיר מהם האשפה והלכלוך ירימהו הש"י להושיב אותו עם נדיבים וינחילם כסא כבוד. ר"ל שישימם מלכים נכבדים ומנהיגים אחר היותם דלים ואביונים, והנה אמרה זה לפי מה שאחשב על דלותה מהבנים ונתן לה הש"י בן שסופו להיות מושל בישראל ממשלה נכבדת, והנה היה זה כן כי לה' עמודי הארץ ועל העמודים ההם שת היישוב אשר בו ימצא המין האנושי ואלו העמודים הם אופני השגחתו באלו השפלים אשר הם סבת קיום המין האנושי באופן שלם, ובזאת ההשגחה ישמר רגלי חסידיו מהכשל ברעות העולם, ואולם הרשעים לא יכין להם אור ויראה להם הרע שיפלו כדי שישמרו ממנו אבל יכרתו בחשך, וכבר יתבאר שזה אמת כי לא בכח יגבר איש אבל ימצא שינוצח עם היותו יותר חזק משכנגדו וזה יהיה בהכרח מצד השגחת הש"י באיש החלוש:
מְצוּדַת דָּוִד
מקים מעפר דל. מי שהיה דל ונבזה שחה עד לעפר, ה׳ מקימו מן העפר: מאשפות וכו׳. כפל הדבר במלות שונות: להושיב. מרימו מן האשפות, ומגביהו עוד להושיב אותו עם נדיבים, להיות דומה להם: ינחילם. רוצה לומר: יכובדו בעיני הבריות, כאלו היו מלומדים בכבוד ובאה להם מנחלת אבותם: כי לה׳. וזה בעבור שיסודות הארץ המה לה׳, ועל היסודות ההם עשה הוא את העולם, לזה בידו לעשות בעולמו כרצונו:
מְצוּדַת צִיּוֹן
מאשפות. הוא מקום השלכת הזבל: ירים. ירומם: אביון. התאב לכל דבר, כי אין לו מאומה: נדיבים. שרים וחשובים: מצוקי ארץ. מצבי ארץ, ודוגמתו (שמואל ב טו כד): ויציקו את ארון. ורצה לומר, היסודות והעמודים שהם מצבי הארץ ומעמידים אותה: וישת. וישם: תבל. מקום המיושב נקרא תבל:
ט רַגְלֵי חסידו [חֲסִידָיו] יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי־לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר־אִישׁ׃
רַשִׁ״י
חסידו. חסידו כתיב, חסידיו קרי, בין יחיד בין רבים, וכן יחתו מריביו (פסוק י), מריבו, בין יחיד בין רבים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּגְוִיַת עַבְדוֹהִי צַדִיקַיָא יִטַר מִגֵהִנָם וְרַשִׁיעַיָא בְגֵהִנָם בַּחֲשׁוֹכָא יִתְדְנוּן לְהוֹדָעָא אֲרֵי לָא מַן דְאִית בֵּיהּ חֵילָא זַכֵּי לְיוֹם דִינָא:
מְצוּדַת דָּוִד
רגלי חסידיו ישמור. רוצה לומר: אולם הכל במשפט, כי רגלי חסידיו ישמור מלכד, והרשעים יוכרתו בבוא חושך הפורעניות, בעת נתמלא סאתם: כי לא בכח. אין התגברות האיש תלוי בכחו, כי אם היא ביד ה׳, ועל פי כשרון מעשה האיש:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ידמו. יכרתו, כמו (ירמיהו נא ו): אל תדמו בעונה:
י יְהוָה יֵחַתּוּ מריבו [מְרִיבָיו] עלו [עָלָיו] בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם יְהוָה יָדִין אַפְסֵי־אָרֶץ וְיִתֶּן־עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ׃
רַשִׁ״י
עלו בשמים ירעם. עלו כתיב, אפילו עלו בשמים, מרעים עליהם ומורידם: ידין אפסי ארץ. שופטן ומייסרן, יושטיציי"א בלע"ז:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
יְיָ יִתַבַּר בַּעֲלֵי דְבָבָא דְקַיְמִין לְאַבְאָשָׁא לְעַמֵיהּ עֲלֵיהוֹן מִן שְׁמַיָא בְּקַל רָם יַשְׁקֵיף יְיָ יַעְבֵּיד פּוּרְעֲנוּת מִן מָגוֹג וּמִמַשִׁרְיַת עַמְמִין חֲטוּפִין דְאָתָן עִמֵיהּ מִסְיָפֵי אַרְעָא וְיִתֵּן תּוּקְפָא לְמַלְכֵּיהּ וִירַבֵּי מַלְכוּת מְשִׁיחֵיהּ:
רַלְבַּ״ג
והנה עתה התפללה חנה בעבור בנה ואמרה דרך תפלה ה' יחתו מריבי שמואל והם הפלשתים שבאו להלחם עמו ועם ישראל בעבורו, ירעם הש"י בשמים וכן היה במלחמה ראשונה שנלחם שמואל בפלשתים שנאמר וירעם ה' בקול גדול ביום ההוא על הפלשתים ויהמם ה' ידין אפסי ארץ. כי הוא הולך ממקום למקום לשפוט ישראל, ויתן הש"י עוז למלוכה אשר ימליכהו שמואל וימלוך בחייו והוא שאול באופן שינצח אויבי ישראל, וירים הש"י קרן משיחו אשר ימשחהו שמואל ולא ימלוך בחייו והוא דוד אשד רמה קרנו מאד לנצח כל אויביו ונתנה לו המלוכה ולזרעו אחריו:
מְצוּדַת דָּוִד
ה׳ יחתו מריביו. כחתימה לסדר שבחי המקום, חזרה להתפלל על שמואל בנה ואמרה, אתה ה׳ נא יחתו וישברו מריביו של בני ואנשי מלחמתו, כי ראתה ברוח הקדש שפלשתים ילחמו בו, והתפללה שהמה יחתו: עליו בשמים ירעם. בעבור בני, ירעם האל יתברך בשמים על פלשתים ונתקיימה תפלתה כמו שכתבו (לקמן ז י): וירעם ה׳ בקול גדול וגו׳ על פלשתים: ה׳ ידין אפסי ארץ. רוצה לומר: אתה ה׳, נא ידין בני אפסי ארץ, להיות שופט בישראל, ויסבב במקומות עריהם לשפטם. וכן נתקיים כמו שכתוב (שם שם טז): והלך וגו׳ וסבב וגו׳ ושפט את ישראל: ויתן עוז למלכו. ה׳ יתן עוז וגבורה להמלך אשר בני ימליך אותו, והוא שאול: וירם קרן משיחו. על דוד אמרה, כי שמואל בנה רק משחו למלך, אבל לא המליכו בחייו, כי שמואל מת ועודנו לא מלך עד לאחר זמן, והתפללה עליו חנה שירום קרן ממשלתו:
מְצוּדַת צִיּוֹן
יחתו. ישברו: ירעם. מלשון רעם ורעש: אפסי. קצות, כי בקצות הארץ היא אפס וכלה: קרן. המלה ההיא הונחה על התגברות, כי בעלי חיים בעלי הקרן, יתחזקו בהם:
יא וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה הָרָמָתָה עַל־בֵּיתוֹ וְהַנַּעַר הָיָה מְשָׁרֵת אֶת־יְהוָה אֶת־פְּנֵי עֵלִי הַכֹּהֵן׃
רַשִׁ״י
היה משרת את ה' את פני עלי. מכאן למשמש פני תלמידי חכמים, כמשמש פני השכינה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲזַל אֶלְקָנָה לְרָמָתָא לְבֵיתֵיהּ וְרַבְיָא הֲוָה מְשַׁמֵשׁ קֳדָם יְיָ בְּחַיֵי עֵלִי כַהֲנָא:
רַלְבַּ״ג
עוד ספר שכבר הלך אלקנה זה הרמתה בעבור ביתו ולולי זה היה נשאר שם בעבור הנער שנשאר שם לשרת את ה' והניחו שם את פני עלי הכהן כדי שילמדנו ויישירנו לעבודת הש"י, או יהיה על ביתו כמו אל ביתו כמו ישעה האדם על עושהו שהוא כמו אל עושהו:
מְצוּדַת דָּוִד
את פני. רוצה לומר: לפניו, כי היה מלמדו איך ישרת את ה׳:
מְצוּדַת צִיּוֹן
על ביתו. אל ביתו:
יב וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל לֹא יָדְעוּ אֶת־יְהוָה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּבְנֵי עֵלִי גַבְרִין רַשִׁעַיָא לָא הֲווֹ יָדְעִין לְמִדְחַל קֳדָם יְיָ:
רַלְבַּ״ג
והנה בני עלי היו רשעים ובלתי יודעים הש"י ולזאת הסבה היו רודפים אחרי הזוללות והיו מפני זה לוקחים מישראל יותר מכדי חקם מבשר השלמים שהוא חזה ושוק ועשו להם הכהנים חק ומשפט שהיו לוקחים מהבשר שבשלו ישראל מן השלמים כל אשר יעלה המזלג מהכלים שהיו מבשלים בו הבשר וזה היה חמס ובזיון לקרבנות שהם היו לוקחים אותה על צד רדיפת התאוות ולא נתנו להם המתנות שנתן להם הש"י אם לא לתכלית שיחזקו בתורת ה' מצד שלא יצטרך להם לטרוח במזונם, ועשו רעה גדולה יותר מזאת שקודם שקרבו מתירי השלמים לכהנים ולישראל והם החלבים עם מה שנמשך להם היו חוטפים להם בחזקה מבשר הזבח לאכל בצלי תחת הבשר המבושל ששמו להם לחק לקחת מזבחי ישראל יותר על מה שהיה ראוי להם והנה שמו שלחנם קודם לשולחן גבוה כאילו היתה לשוא העבודה לה' והיה עקר הכוונה למלאת בטנם ובזה האופן נאצו בני עלי את מנחת ה':
מְצוּדַת דָּוִד
לא ידעו את ה׳. ולחוסר הידיעה הרשיעו לעשות:
יג וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים אֶת־הָעָם כָּל־אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ־הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ׃
רַשִׁ״י
ומשפט הכהנים. הם קבעו להם חק זה, ולהם לא היה לנחלה כי אם חזה ושוק של שלמים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְנִימוּסָא דְכַהֲנַיָא מִן עַמָא כָּל גְבַר דְנָכֵיס נִכְסְתָא וְאָתֵי עוּלֵימָא דְכַהֲנָא כִּמְבַשֵׁל בִּסְרָא וּמַשִׁילְיָא דִי לֵיהּ תְּלַת שְׁנִין בִּידֵיהּ:
מְצוּדַת דָּוִד
ומשפט הכהנים. בני עלי עשו לעצמם מנהג קבוע עם העם הזובחים: כל איש. כאשר היה מי זובח שלמים, בא אליו משרת הכהן ובידו מזלג בעל שלש השינים, בכדי שירבה ליקח בו:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ומשפט. ומנהג, כמו (לקמן כז יא): וכה משפטו: את העם. עם העם: והמזלג. שם כלי בעלת שינים, עשוי לתחוב בו בשר ולהוציא מהקדרה, וכן (שמות לח ג): את המזלגות:
יד וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל־יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה׃
רַשִׁ״י
בדוד. סיר: בקלחת. יורה: בפרור. מחבת:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּקְבַע לֵיהּ בְּכִיוֹרָא אוֹ בְדוּדָא אוֹ בִקְדֵירָא אוֹ בְמִלֵיסָא כֹּל דְמַסִיק מַשִׁלְיָא נְסִיב כַּהֲנָא לְנַפְשֵׁיהּ כְּדֵין עָבְדִין לְכָל יִשְׂרָאֵל דְאָתָן לְדַבָּחָא תַּמָן בְּשִׁלֹה:
מְצוּדַת דָּוִד
והכה. בהמזלג ההוא הכה בכח בכיור וכו׳, בכדי לתחבו בבשר, וכל אשר יעלה המזלג מן הבשר, היה לוקח לעצמו: בו. עם המזלג: הבאים. לזבוח:
מְצוּדַת צִיּוֹן
כיור, דוד, קלחת, פרור. הם כלי בשול, כיורה וקדרה וכדומה:
טו גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת־הַחֵלֶב וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן וְלֹא־יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל כִּי אִם־חָי׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
אַף עַד דְלָא יִתַּסְקוּן יַת תַּרְבָּא לְמַדְבְּחָא וְיֵתֵי עוּלֵימָא דְכַהֲנָא וַאֲמַר לְגַבְרָא דְדַבַּח הַב בִּסְרָא לְמִטְוֵי לְכַהֲנָא וְלָא יִסַב מִנָךְ בְּשַׂר מְבַשֵׁל אֱלָהֵן כַּד חָי:
מְצוּדַת דָּוִד
גם בטרם. גם לפעמים בא קודם הקטרת האימורין, בעוד שלא בשלו את הבשר, ושאל בשר חי חלופי המבושל:
מְצוּדַת צִיּוֹן
חי. דבר שלא נתבשל קרוי חי:
טז וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאִישׁ קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם הַחֵלֶב וְקַח־לְךָ כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וְאָמַר לו [לֹא] כִּי עַתָּה תִתֵּן וְאִם־לֹא לָקַחְתִּי בְחָזְקָה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר לֵיהּ גַבְרָא אוֹרִיךְ עַד דְיִתַּסְקוּן תַּרְבַּיָא וְסַב לָךְ כְּמָא דְרַעֲוָא נַפְשָׁךְ וַאֲמַר לֵיהּ אֲרֵי כְעַן תִּתֵּן וְאִם לָא יִסְבּוּן מִנָךְ בְּעַל כּוֹרְחָךְ:
מְצוּדַת דָּוִד
קטר יקטירון. יקטירו את החלב בתחלה כמו בכל עת, ואחרי זה תקח לך כאשר תרצה, או חי או מבושל: כי עתה. תן לי מיד, ואם היא קודם הקטרה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
כיום. רצה לומר, כעת, וכן (במדבר ד וז): ביום הכותי: בחזקה. בכח ובעל כרחך:
יז וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת־פְּנֵי יְהוָה כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים אֵת מִנְחַת יְהוָה׃
רַשִׁ״י
כי נאצו. לשון בזיון:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַהֲוַת חוֹב עוּלֵמַיָא סַגִי לַחֲדָא קֳדָם יְיָ אֲרֵי בָזוּ גַבְרַיָא יַת קוּרְבָּנַיָא דַיְיָ:
מְצוּדַת דָּוִד
הנערים. משרתי הכהן: כי נאצו. כי בני עלי בזו מנחת ה׳, ומהם למדו הנערים לחטוא עוד יותר בדבר בזיון הקדשים:
מְצוּדַת צִיּוֹן
נאצו. הוא ענין כעס, כמו (נחמיה ט יח): נאצות גדולות, והושאל אל הבזיון, כי המבזה למי, הוא מכעיסו: מנחת. המלה ההיא כולל כל הקרבנות שהמה למנחה ולדורון:
יח וּשְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת־פְּנֵי יְהוָה נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בָּד׃
רַשִׁ״י
נער חגור אפוד בד. (תרגום:) כרדוט דבוץ, והוא לשון מעיל, שהרי תרגם יונתן, (שמואל-ב יג יח): 'מעילי', דכי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים, (שמואל-ב יג יח): כרדוטין:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּשְׁמוּאֵל מְשַׁמֵשׁ קֳדָם יְיָ עוּלֵימָא אֲסִיר כַּרְדוּט דְבוּץ:
רַלְבַּ״ג
והנה היה שמואל משרת את ה' והנה מקטנותו היה חגור אפוד בד לשמו שהוא נבדל לעבודת הש"י כמו הענין בכהני נוב עיר הכהנים שהיו שם שמנים וחמשה איש נושאי אפוד בד:
מְצוּדַת דָּוִד
ושמואל משרת וכו׳. ולא למד ממעשיהם: את פני ה׳. ולמעלה אמר את פני עלי, להגיד שלאחר שגדל, לא הוצרך עוד לעלי להורותו: נער. רוצה לומר עם שהיה עדיין נער, היה חגור אפוד בד, כדרך החשובים עובדי ה׳:
מְצוּדַת צִיּוֹן
אפוד. מלבוש, דומה קצת לאפוד של כהן גדול, ויחגרו בו עובדי ה׳ להשתנות משאר בני אדם, וכן נאמר בדוד כשהלך לפני הארון (שמואל ב ו יד): ודוד חגור אפוד בד: בד. פשתן:
יט וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה־לּוֹ אִמּוֹ וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה בַּעֲלוֹתָהּ אֶת־אִישָׁהּ לִזְבֹּחַ אֶת־זֶבַח הַיָּמִים׃
רַשִׁ״י
ומעיל קטן תעשה לו אמו. משנה לשנה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּמְעִיל זְעֵיר עָבְדָא לֵיהּ אִמֵיהּ וּמַסְקָא לֵיהּ מִזְמַן מוֹעֵד לְמוֹעֵד בְּמִסְקָהּ עִם בַּעֲלָהּ לְדַבָּחָא יַת דְבַח מוֹעֲדַיָא:
רַלְבַּ״ג
והיתה עושה לו אמו מעיל קטן שנה בשנה ועליו היה חגור אפוד בד, ושנה בשנה היה מברך עלי את אלקנה ואת אשתו שישים לו זרע מן האשה תחת השאלה אשר שאל לה' כל אחד מהם והלכו אחר זה למקום אלקנה וידמה שזאת הברכה היתה שנה בשנה מפני ראות עלי טוב תכונת הנער והיותו גדל וטוב גם עם אלהים וגם עם אנשים כמו שזכר אחר זה:
מְצוּדַת דָּוִד
מימים ימימה. בכל שנה ושנה העלתה לו מעיל חדש, לפי צורך גופו שגדל בכל שנה ושנה: זבח הימים. מה שרגיל לזבוח בכל שנה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ומעיל. מלבוש דומה קצת למעיל של כהן גדול:
כ וּבֵרַךְ עֵלִי אֶת־אֶלְקָנָה וְאֶת־אִשְׁתּוֹ וְאָמַר יָשֵׂם יְהוָה לְךָ זֶרַע מִן־הָאִשָּׁה הַזֹּאת תַּחַת הַשְּׁאֵלָה אֲשֶׁר שָׁאַל לַיהוָה וְהָלְכוּ לִמְקֹמוֹ׃
רַשִׁ״י
וברך עלי. לשון הוה הוא, מברכו היה בכל שנה: תחת השאלה אשר שאל. לו בן, ואמר לו ישים ה' לך זרע וגו', יהי רצון שכל בנים שיהו לך, יהו מן הצדקת הזו, והרי זה מקרא מסורס:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּבָרִיךְ עֵלִי יַת אֶלְקָנָה וְיַת אִתְּתֵיהּ וַאֲמַר יְקַיֵים יְיָ לָךְ בְּנִין כַּשְׁרִין מִן אִתְּתָא הָדָא חֲלַף שְׁאֶלְתָּא דְשָׁאֵל קֳדָם יְיָ וַאֲזַלוּ לְאַתְרֵיהוֹן:
מְצוּדַת דָּוִד
וברך עלי. בראותו את שמואל הולך וגדל בעבודת ה׳, ברך את אלקנה אביו ואת אשתו, שישים ה׳ לו עוד זרע ממנה, ויהיה כשמואל: תחת. בעבור זכות השאלה אשר כל אחד מכם שאלו לה׳, כמו שכתוב למעלה (א כח): הוא שאול לה׳, בשכר זה יהיה לכם עוד זרע: והלכו למקומו. מיד אחר ברכת עלי, ולא שהו שם עוד, שלא לבטל מפריה ורביה, כי אכסניא אסור בתשמיש המטה, ובטוחים היו בברכת עלי שיהיה להם עוד זרע:
כא כִּי־פָקַד יְהוָה אֶת־חַנָּה וַתַּהַר וַתֵּלֶד שְׁלֹשָׁה־בָנִים וּשְׁתֵּי בָנוֹת וַיִּגְדַּל הַנַּעַר שְׁמוּאֵל עִם־יְהוָה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
אֲרֵי עַל דָכְרָנָא דְחַנָה קֳדָם יְיָ וְעַדִיאַת וִילֵידַת תְּלָתָא בְנִין וְתַרְתֵּין בְּנָן וּרְבָא רַבְיָא שְׁמוּאֵל מְשַׁמֵשׁ קֳדָם יְיָ:
מְצוּדַת דָּוִד
כי פקד ה׳. רוצה לומר: וכאשר ברך כן היה, כי פקד ה׳ וכו׳: ויגדל הנער שמואל. רוצה לומר: אולם לבד שמואל היה הלוך וגדל עם ה׳ ובביתו, ולא כן אחיו, כי גדלו עם אביהם ולא הגיעו למעלת שמואל:
מְצוּדַת צִיּוֹן
פקד. ענין זכרון והשגחה:
כב וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל־אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל־יִשְׂרָאֵל וְאֵת אֲשֶׁר־יִשְׁכְּבוּן אֶת־הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד׃
רַשִׁ״י
אשר ישכבן. כמשמעו ורבותינו אמרו (יומא ט ב): מתוך ששהו את קניהן, והם היו ממתינות עד שתראן קניהן קריבין, מעלה עליהם כאלו שכבום:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְעֵלִי סִיב לַחֲדָא וּשְׁמַע יַת כָּל דְעָבְדִין בְּנוֹהִי לְכָל יִשְׂרָאֵל וְיַת דִי שָׁכְבִין יַת נְשַׁיָא דְאַתְיָן לְצַלָאָה בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:
רַלְבַּ״ג
עוד ספר כי עלי היה זקן ושמע החמס שהיו עושין בניו לכל ישראל מענין לקחתם מהם הבשר המבושל או החי באופן הקודם, ושמע גם כן את אשר ישכבון הנשים הצובאות פתח אהל מועד, וראוי שתדע שאין הכונה בזה הענין המשגל שאם היה הענין כן היה ראוי שיגנה הנביא שבא לעלי בני עלי על זה החטא העצום ולא מצאנו שגנה אותם רק על החטא שזכר תחלה ולזה יהיה הרצון בזה כי הנשים הצובאות פתח אהל מועד מצד הבאתם קניהן והם הזבות והיולדות הם היו מתעצלין בהקרבת קרבניהן באופן שהיו שוכבין וקניהן לא קרבו ובזה האופן היו שוכבין את הנשים שלא הקריבו קרבנותיהן בדרך שיכלו ללכת לבתיהן וזהו פירוש נאות מאד לפי הלשון ולפי הענין וכדרך זאת הבינו רז"ל זה הפסוק ר"ל שלא שכבו עמהן אבל היו שוהין קניהן:
מְצוּדַת דָּוִד
ועלי זקן מאד. אמר זה, להצדיק מעט את עלי על מה שלא היה מייסר את בניו, כי בעבור שהזקין ותש כחו, לא היה יכול לייסרם מעתה: לכל ישראל. לקחת מבשר הזבח בחזקה: ואת אשר ישכבון וכו׳. רוצה לומר היו מתעצלים בהקרבת קני היולדות והזבות הבאות בצבא רב אל אהל מועד, והיו ממתינות על הקרבתן, ולא חזרו לשמש את ביתם, ושכבו במקום בואן, אם כן הם היו משכיבין אותן במקום בואן, ולחטא יחשב להם, על שבטלו בעליהן מפריה ורביה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ישכבון. רצה לומר משכיבין: הצובאות. מלשון צבא, ורצה לומר, הרבה כאחת:
כג וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תַעֲשׂוּן כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ אֶת־דִּבְרֵיכֶם רָעִים מֵאֵת כָּל־הָעָם אֵלֶּה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר לְהוֹן לְמָא תַעְבְּדוּן כְּפִתְגָמַיָא הָאֵלִין דִי אֲנָא שְׁמַע יַת פִּתְגָמֵיכוֹן בִּישִׁין מִן כָּל עַמָא אִלֵין:
רַלְבַּ״ג
ואמר להם על זה עלי כי לא טובה השמועה והקול שהיו מעבירין עליהם עם ה' כי הם היו חוטאים בזה לה' ובועטים בקרבנותיו באופן שזכרנו:
מְצוּדַת דָּוִד
את דבריכם. מה שמדברים עליכם דברים רעים: מאת כל העם. מוסב למעלה, לומר: אשר אנכי שומע מאת כל העם אלה, והם הבאים לזבוח:
כד אַל בָּנָי כִּי לוֹא־טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ מַעֲבִרִים עַם־יְהוָה׃
רַשִׁ״י
אשר אנכי שומע מעבירים עם ה'. שמועה שעם ה' מעבירים עליכם, לשון ויעבירו (שמות לו ו): קול במחנה, מוציאים עליכם קול שמועה לא טובה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
לָא בְּנַי אֲרֵי לָא תַקְנָא שְׁמוּעֲתָא דִי אֲנָא שְׁמַע דְרַנְנִין עַמָא דַיָי:
מְצוּדַת דָּוִד
אל בני. אל תעשו מעתה כדברים האלה: כי לא טובה וכו׳. השמועה שאני שומע מה שעם ה׳ מוציאים עליכם קול, הנה לא טובה היא, ולחטא יחשב, ולזה מנעו עצמכם מלעשותם עוד:
מְצוּדַת צִיּוֹן
מעבירים. ענין הוצאות קול, כמו (שמות לו ו): ויעבירו קול במחנה:
כה אִם־יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ אֱלֹהִים וְאִם לַיהוָה יֶחֱטָא־אִישׁ מִי יִתְפַּלֶּל־לוֹ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקוֹל אֲבִיהֶם כִּי־חָפֵץ יְהוָה לַהֲמִיתָם׃
רַשִׁ״י
ופללו. לשון משפט, כמו (שם כא כב): ונתן בפלילים: אלהים. דיין: כי חפץ ה' להמיתם. שכבר נחתם גזר דין, אבל קודם שנחתם גזר דין, נאמר (יחזקאל יח לב): כי לא אחפוץ במות המת:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
אִם יֵחוֹב גְבַר לִגְבַר הֲלָא יֵיתוּן לָקֳדָם דַיָנָא וְיִשְׁמַע מִלֵיהוֹן וְיַפְלֵי בֵינֵיהוֹן וְאִם קֳדָם יְיָ יֵיחוֹב גַבְרָא מִמָן יִבְעֵי וְיִשְׁתְּבֵיק לֵיהּ וְלָא קַבִּילוּ לְמֵימַר אֲבוּהוֹן אֲרֵי רַעֲוָא קֳדָם יְיָ לְקַטָלוּתְהוֹן:
רַלְבַּ״ג
אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים. ר"ל ישפטהו הדיין ובזה הדרך יתקן את אשר עותו כי הדיין אינו לובש קנאה על זה החטא כי לא לו חטא ויראה זכותו לפי מה שאפשר, ואולם אם לה' יחטא איש הנה אין בזה תקון כי אין שם שופט על זה זולת הש"י והוא יענשהו כי לו חטא וילביש קנאה על זה דרך משל כאמרו כי אנכי ה' אלהיך אל קנא והיה בחטא זה ע"א שהיה החטא לש"י, והנה לא היו שומעים בקול אביהם לקבל תוכחת כי הש"י היה חפץ להמיתם על אלו החטאים כדי שירחקו מהם הבאים אחריהם ולא יפסידו כוונת התורה בענין הקרבנות כמו שהמית נדב ואביהוא לזאת הסבה כמו שבארנו לדברי התורה, או היה זה הענין מהעדר קבולם התוכחה מיוחס לשם ית' במקרה להיותו סבת כל הדברים כאמרו ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה', או יהיה הרצון בזה כי היה לבני עלי חטא אחר היה ראוי שימית הש"י עליו אף על פי שישובו מזה החטא שהוכיחם עליו עלי וזה כי הם לא ידעו את ה' הפך מה שכוון בענין העבודה והנה אף על פי שישובו מזה החטא שהוכיחם עליו עלי היה המות ראוי להם כי הם לא הרגישו בענין הקרבנות מה שבהם לעבודת הש"י ולא חשבו בהם תכלית אחר זולת השמנת גופם וכבר דקדקה התורה שתהיה הכונה בהם לה' ולזה הרחיקה שתויי יין מן ההקרבה שאי איפשר שתהיה כוונתם שלימה כ"ש שאשר לא ידעו את ה' ירוחקו מן ההקרבה ולזה היה רצון השם יתברך שימותו בני עלי כדי שידקדקו הבאים אחריהם בכונת הקרבנות וידעו שאין הכוונה בהם השמנת גופם כמו שחשבו אלו:
מְצוּדַת דָּוִד
אם יחטא וכו׳. ורוצה לומר: ומה כשהאדם חוטא לחבירו, שקובל הוא לפני השופט ועושה משפט, ולא היה אם כן נספה בלא משפט, ועם כל זאת שופטו גם אלהים, אם הטעה את השופט ויצא המשפט מעוקל: ואם לה׳. רוצה לומר: ומכל שכן כשהאדם חוטא לה׳, וכי מי הוא אשר ישפוט את החוטא, הלא בודאי הוא בעצמו שופט משפטו, ואיך לא תיראו מפניו אם הוא הבעל דין והדיין: כי חפץ ה׳ להמיתם. על כי הרבו לפשוע, ולזה חיזק לבבם:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ופללו. יתפלל ענין משפט, כמו (שם כא כב): ונתן בפלילים:
כו וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב גַּם עִם־יְהוָה וְגַם עִם־אֲנָשִׁים׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְרַבְיָא שְׁמוּאֵל אָזִיל וְסַגִי וּשְׁמֵיהּ טָב וְתַקְנָן אוֹרְחָתֵיהּ קֳדָם יְיָ וּתְרִיצִין עוֹבָדוֹהִי בְּגוֹ בְּנֵי אֱנָשָׁא:
מְצוּדַת דָּוִד
הולך וגדל. בחכמה וביראת ה׳: וגם עם אנשים. שהיתה דעתו מעורבת עם הבריות ומקובל להם, וסמכו כאן, לומר שהיה מקובל גם לבני עלי, ולא חשדוהו שהוא הוא המביא דבתם רעה אל אביהם:
כז וַיָּבֹא אִישׁ־אֱלֹהִים אֶל־עֵלִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל־בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם לְבֵית פַּרְעֹה׃
רַשִׁ״י
ויבא איש אלהים. זה אלקנה: הנגלה נגליתי אל בית אביך. מכאן שנתנבא אהרן במצרים, ומה היא הנבואה, הוא שנאמר (שם כ ז): ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו: הנגלה נגליתי. הידעתם כי הטובה הזאת והגדולה הזאת נתתי לאהרן:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲתָא נְבִיָא דַייָ לְוַת עֵלִי וַאֲמַר לֵיהּ כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אִתְגְלָאָה אִתְגְלֵיתִי לְבֵית אֲבוּךְ כַּד הֲווֹ בְמִצְרַיִם וּמְשַׁעְבְּדִין לְבֵית פַּרְעֹה:
רַלְבַּ״ג
ויבא איש האלהים אל עלי. אמרו שהוא אלקנה אולי היה זה מקובל אצלם והנה לא מצאנו לו נבואה במקום אחר ואפשר שנא' כי הוא פנחס כמו הענין בנבואות הנזכרות בס' שופטים וידמה שפסק' נבואות מעלי מצד הזקנה ולזה הוצרך שיבא לו איש האלהים: הנגלה נגליתי. אין הה"א ה"א התימה אבל הוא ה"א האמתית כמו ה"א הלבן מאה שנה כמו שפירשנו שם וכבר נגלה הש"י לאהרן בהיות ישראל במצרים והיה מוכיח ישראל כמו שנזכר בספר יחזקאל ולזה אמר הש"י הנה השפעתי לאהרן שפע הנבואה ולא הספיק זה אבל בחרתי אותו לכהן מכל משפחות ישראל להקריב על המזבח ולהקטיר על המזבח הפנימי ולשאת לפני בגדי כהונה גדולה להשרות עליהם רוח נבואה באמצעות האורים והתומים ואני עשיתי להם כל הטובה הזאת ולמה אתם בועטים בזבחי ובמנחתי אשר צויתי במעון שתהיה במעון הידוע ואחר זה תזכו במתנות משולחי ואתה מכבד את בניך ממני וזה שהם לוקחים תחלה מהזבח והמנחה קודם שיקריבו מהם כאילו היה הרצון להשמינכם מראשי' כל מנחת ישראל שהיה ראוי להיות לי בעבור עמי שיקחו בו תועלת כמו שבארנו בדברינו לדברי התורה ואתם משימים התועלת שכוון לעמי בזה הענין להשמינכם, והנה יקחו ישראל תועלת במה שיאכלו הכהנים כשישתמשו בו באופן הראוי כי הם יורו משפטי הש"י ליעקב ותורתו לישראל:
מְצוּדַת דָּוִד
איש אלהים. אמרו רבותינו ז״ל (ספרי וזאת הברכה), שהוא אלקנה אבי שמואל: הנגלה נגליתי. רוצה לומר: אם האמת הוא אשר נגלה נגליתי וכו׳, רוצה לומר: הלא ידוע הוא לכל: אל בית אביך. זה אהרן, שניבא במצרים (יחזקאל כ ז): ואומר להם: איש שקוצי עיניו וכו׳ ובגלולי מצרים וכו׳ (שמות רבה ג טז): לבית פרעה. תרגם יונתן: ומשעבדין לבית פרעה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
הנגלה. היא בה״א השאלה:
כח וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל־שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן לַעֲלוֹת עַל־מִזְבְּחִי לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לָשֵׂאת אֵפוֹד לְפָנָי וָאֶתְּנָה לְבֵית אָבִיךָ אֶת־כָּל־אִשֵּׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאִתְרְעֵיתִי בֵיהּ מִכָּל שִׁבְטַיָא דְיִשְׂרָאֵל קֳדָמַי לְמֶהֱוֵי כָהֵין לְאַסָקָא קוּרְבַּנָא עַל מַדְבְּחִי לְאַקְטָרָא קְטוֹרֶת בּוּסְמִין לְמִלְבַּשׁ אֵפוֹד לְשַׁמָשָׁא קֳדָמַי וִיהָבִית לְבֵית אָבוּךְ יַת כָּל קוּרְבָּנַיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
מְצוּדַת דָּוִד
ובחור אותו. עוד היטבתי עמו שבחרתיו לכהן לי:
מְצוּדַת צִיּוֹן
לעלות. להעלות: אשי. הם מתנות כהונה, שהמה מותר מאש המזבח:
כט לָמָּה תִבְעֲטוּ בְּזִבְחִי וּבְמִנְחָתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי מָעוֹן וַתְּכַבֵּד אֶת־בָּנֶיךָ מִמֶּנִּי לְהַבְרִיאֲכֶם מֵרֵאשִׁית כָּל־מִנְחַת יִשְׂרָאֵל לְעַמִּי׃
רַשִׁ״י
אשר צויתי מעון. אשר צויתי במעוני: להבריאכם מראשית וגו'. הרי זה מקרא מסורס, ותכבד את בניך ממני לעמי, לעיני עמי כבדת את בניך ממני, ומהו הכבוד, להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל, קדמה סעודתכם לסעודתי, כמה שנאמר (לעיל פסוק טו): גם בטרם יקטירון את החלב וגו': להבריאכם. לשון סעודה, כמו (שמואל-ב יג ה): תבא נא תמר אחותי ותברני לחם: לעמי. מוסב על 'ותכבד את בניך ממני', הראיתם לעמי שאתם נכבדים ממני, ובמה הראיתם, 'להבריאכם מראשית מנחתי':
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
לְמָא אַתּוּן אַנְסִין בְּנִכְסַת קוּדְשַׁיָא וּבְקוּרְבָּנִי דְפַקְדִית לִקָרָבָא קֳדָמַי בְּבֵית מַקְדְשִׁי וְיָקַרְתָּ יַת בְּנָךְ קֳדָמֵיתָא לְאוֹכָלוּתְהוֹן מֵרֵישׁ כָּל קוּרְבַּן מִנְחַת יִשְׂרָאֵל דְעַמִי:
מְצוּדַת דָּוִד
למה תבעטו. רצה לומר: ואם אמנם כל הטובות האלה עשיתי עם בית אביך, למה תבעטו אתם בזבחי, וכי היא זו הגמול: אשר צויתי מעון. להקריב במעוני, וזהו המשכן: ותכבד. תעשה כבוד לבניך יותר ממני: להבריאכם. להשמין אתכם מראשית וכו׳, ולא תמתינו עד יקטירו החלב, כמו שכתוב למעלה (פסוק טו): לעמי. אשר הובא לצורך עמי לרצות להם, ולא להשמין אתכם [ועל שלא הוכיח את בניו כראוי כללו עמהם]:
מְצוּדַת צִיּוֹן
תבעטו. הוא ענין בזיון, והמשיל לבהמה הבועטת ברגליה, וכן (דברים לב טו): וישמן ישורון ויבעט: מעון. במעון, רצה לומר במשכן מקום מדורי, כמו (תהלים כו ח): אהבתי מעון ביתך: להבריאכם. ענין שומן, כמו (שופטים ג׳:י״ז וז): ועגלון איש בריא:
ל לָכֵן נְאֻם־יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר אָמַרְתִּי בֵּיתְךָ וּבֵית אָבִיךָ יִתְהַלְּכוּ לְפָנַי עַד־עוֹלָם וְעַתָּה נְאֻם־יְהוָה חָלִילָה לִּי כִּי־מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ׃
רַשִׁ״י
אמור אמרתי. שני פעמים פסקתי גדולה לבני איתמר, בבני גרשון ובבני מררי נאמר (במדבר ד כח לג), ביד איתמר בן אהרן הכהן, ועלי מבני איתמר היה, זו ראיתי במדרש שמואל ולשון הגון מזה שמעתי: אמור אמרתי ביתך ובית אביך וגו' ; מתחלה נתתי כהונה גדולה לאלעזר הכהן, שנאמר (שם כ כו): והפשט את אהרן את בגדיו וגו', ובימי פלגש שפקרו ישראל ברוב המצות, ומי גרם להם, פנחס וכיוצא בו, שהיה להם לסבב מעיר אל עיר ולהוכיחם, נטלתי הכהונה גדולה מהם ונתתיה לך, שמבני איתמר אתה, ואמרתי יתהלכו לפני עד עולם, שכשפוסקין לו גדולה לאדם, פוסקין לו ולדורותיו עד עולם: כי מכבדי אכבד. את בני פנחס, שכבד אותי בשטים (שם פרק כה יא), וכן היתה בימי שלמה, כשנבנה בית המקדש, (מלכים-א ב כז): ויגרש שלמה את אביתר מהיות כהן לה' כדבר ה' אשר דבר אל בית עלי, ונעשה צדוק כהן גדול תחתיו, שהיה מבני פנחס, שכן נתייחסו בדברי הימים (א ו לח): ובוזי יקלו. מאליהם, משאסתלק מהם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
בְּכֵן אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל מֵימַר אֲמַרִית בֵּיתָךְ וּבֵית אָבוּךְ יְשַׁמְשׁוּן קֳדָמַי עַד עַלְמָא וּכְעַן אֲמַר יְיָ קוּשְׁטָא אִינוּן דִינַי אֲרֵי לְדִמְיַקְרִין קֳדָמַי אַיְקַר וְדִמְבַסְרִין עַל שְׁמִי יִתְשָׁטוּן:
רַלְבַּ״ג
מכבדי אכבד. ר"ל פינחס שכבד הש"י בקנאו את קנאת הש"י בשטים ולזה השיב הכהונה הגדולה לו בימי שלמה כי היה צדוק כהן גדול תחת אביתר שהיה מבית עלי שהיה מבני איתמר כמו שנזכר בדברי הימים כי אחימלך בן אביתר היה מבני איתמר:
מְצוּדַת דָּוִד
ובית אביך. הם בני איתמר: יתהלכו לפני. רצה לומר ישמשו בכהונה גדולה: כי מכבדי. מי שהיה מכבד אותי, אכבדו גם אני, רצה לומר: אחזיר שמוש הכהונה לבני פנחס בן אלעזר, שכיבד אותי בשטים בקנאו את קנאתי: ובוזי. הם בני עלי, שביזו את המקום, יקל כבודם וכן היה בימי שלמה, כי גירש את אביתר מכהן לה׳, שהיה מזרע עלי (מלכים א ב כז), וכיהן צדוק תחתיו (שם פסוק לה), שהיה מזרע פינחס:
מְצוּדַת צִיּוֹן
חלילה. חולין וגנאי: יקלו. הוא הפך הכבוד:
לא הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְגָדַעְתִּי אֶת־זְרֹעֲךָ וְאֶת־זְרֹעַ בֵּית אָבִיךָ מִהְיוֹת זָקֵן בְּבֵיתֶךָ׃
רַשִׁ״י
וגדעתי את זרועך. החוזק שיש לכם בביתי, שאתם אומרים ואם לא לקחתי בחזקה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
הָא יוֹמַיָא אָתָאן וְאֶקְטוֹף יַת תְּקוֹף דַרְעָךְ וְיַת תְּקוֹף דְרַע בֵּית אָבוּךְ מִלְמֶהֱוֵי סִיב בְּבֵיתָךְ:
רַלְבַּ״ג
מהיות זקן בביתך. ירצה בזה שלא יהיה בהם מי שיזקין אבל ימותו בחורים:
מְצוּדַת דָּוִד
וגדעתי. אכרית חוזק ממשלתך: מהיות זקן. רצה לומר: מושל ושר, כי המושלים והשרים נקראו זקני העם:
מְצוּדַת צִיּוֹן
וגדעתי. אכרית, כמו (דברים ז ה): ואשריהם תגדעון: זרועך. ענין חוזק, כי החוזק היא בזרוע:
לב וְהִבַּטְתָּ צַר מָעוֹן בְּכֹל אֲשֶׁר־יֵיטִיב אֶת־יִשְׂרָאֵל וְלֹא־יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ כָּל־הַיָּמִים׃
רַשִׁ״י
והבטת צר מעון. וראית צרתך בצדך בתוך מעוני, כאשה הרואה צרתה עמה בבית: בכל אשר ייטיב את ישראל. כשיבנה בית עולמים בימי שלמה, ותהא טובתם של ישראל שלימה, כמה שנאמר שם (מלכים-א ח נו): לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב, (שם ה א) יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים וגו'. (שם שם ה) וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו כל ימי שלמה (שם פסוק ה): ולא יהיה זקן בביתך. מדה כנגד מדה, אתם אכלתם קדשים לפני זמנן, בטרם יקטירון את החלב, אף אתם תמותון בלא זמן:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּתְהֵי מִתְתַּכֵּל וּתְהֵי חָזֵי בְעַקְתָא דְתֵיתֵי עַל אֱנַשׁ בֵּיתֵךְ בְּחוֹבִין דְחַבְתּוּן קֳדָמַי בְּבֵית מַקְדְשִׁי וּבָתַר כֵּן אַיְיתִי טַבְתָא עַל יִשְׂרָאֵל וְלָא יְהֵי סִיב בְּבֵיתָךְ כָּל יוֹמַיָא:
רַלְבַּ״ג
והבטת צר מעון בכל אשר ייטיב את ישראל. ר"ל שכבר תביט מקום צר דחוק לך בכל הטוב אשר ייטיב ה' את ישראל ולא יהיה בך לו חלק לשמח בו: ולא יהיה זקן בביתך כל הימים. ר"ל שלא ימצא חכם בביתו כל הימים כמו שהוא עתה שהיה בו עלי שהיה חכם ונביא:
מְצוּדַת דָּוִד
והבטת צר מעון. רצה לומר: זרעך יראה צרתו במעון, כי יהיה כהן גדול אחר, לא מהם (ובלשון שאלה קראו צר עם כי לא יהיו בזמן אחד, כי אין כהן גדול כי אם אחד): בכל אשר ייטיב. בכל הימים אשר ייטיב ה׳ לישראל להיות המקדש על מכונו, יביט צר במעון:
מְצוּדַת צִיּוֹן
והבטת. ענין ראיה והסתכלות: צר. כמו ששתי נשים לאיש אחד תקראנה צרות, כמו כן יקראו שני כהנים גדולים זה לזה בלשון צר: מעון. במעון:
לג וְאִישׁ לֹא־אַכְרִית לְךָ מֵעִם מִזְבְּחִי לְכַלּוֹת אֶת־עֵינֶיךָ וְלַאֲדִיב אֶת־נַפְשֶׁךָ וְכָל־מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים׃
רַשִׁ״י
ולאדיב. כמו ולדאיב: ימותו אנשים. בחורים, אינו דומה אבלו של בחור, לאבלו של תינוק:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וָאֱנַשׁ לָא אַפְסִיק לָךְ מִן מַדְבְּחִי לְחַשָׁכָא יַת עֵינָךְ וּלְאַפָּחָא יַת נַפְשָׁךְ וְכָל סַגְיוֹת בֵּיתָךְ יְמוּתוּן עוּלֵימִין:
רַלְבַּ״ג
ואיש לא אכרית לך מעם מזבחי. כדי שיראו ברעתם בהיותם תחת כהן מושל עליהם תחת אשר היתה להם הממשלה לולי זה החטא ולזאת הסבה לא ימותו בניך בעודם קטנים אבל ימותו בהיותם אנשים בדרך שיראו שפלותם ודלותם בעבודת הכהונה:
מְצוּדַת דָּוִד
ואיש לא אכרית. מכל וכל מבלי לעבוד מי מהם על המזבח, אלא ישמשו במזבח ויראו ברעתם, להיות להם כליון עינים ודאבון נפש (ועם שאמר לעלי בלשון נוכח ויחידי, על הזרע ידבר, היות כי זרע האדם יחשב כהוא עצמו): וכל מרבית. כל גדולי ביתך ימותו אנשים, לא זקנים ולא קטנים, כי אם בחורים, שאבלותם מרובה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
לכלות. המצפה לדבר ואינו בא, קרוי כליון עינים בלשון מקרא: ולאדיב. הוא הפוך, כמו ולדאיב, והוא מענין צער ותוגה, כמו (שם כח סה): ודאבון נפש: מרבית. ענין גדול, כמו (איכה ב כב): אשר טפחתי ורביתי:
לד וְזֶה־לְּךָ הָאוֹת אֲשֶׁר יָבֹא אֶל־שְׁנֵי בָנֶיךָ אֶל־חָפְנִי וּפִינְחָס בְּיוֹם אֶחָד יָמוּתוּ שְׁנֵיהֶם׃
רַשִׁ״י
וזה לך האות. שיתקיים הדבר, ביום אחד ימותו שני בניך, והיא תהיה לך אות שיתקיים כל הפורענות שנאמר לך, והבטת צר מעון, וכל מרבית ביתך ימותו אנשים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְדֵין לָךְ אָתָא דְתֵיתֵי לְוַת תְּרֵין בְּנָךְ לְוַת חָפְנִי וּפִנְחָס בְּיוֹמָא חַד יִתְקַטְלוּן תַּרְוֵיהוֹן:
מְצוּדַת דָּוִד
וזה לך האות. שיתקיים כל דברי הנבואה: אשר יבוא. האות, הוא הדבר אשר יבוא אל שני בניך שימותו ביום אחד, ובזה תדע שיתקיים הכל:
לה וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי־מְשִׁיחִי כָּל־הַיָּמִים׃
רַשִׁ״י
כהן נאמן. הוא צדוק:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲקֵים קֳדָמַי כָּהֵין מְהֵימָן דִכְמֵימְרִי וְכִרְעוּתִי יַעְבֵּד וַאֲקֵים לֵיהּ מַלְכוּ קַיָמָא וִישַׁמֵשׁ קֳדָם מְשִׁיחִי כָּל יוֹמַיָא:
רַלְבַּ״ג
כהן נאמן. הוא צדוק שהושם כהן תחת אביתר בימי שלמה: והתהלך לפני משיחי כל הימים. ר"ל לפני המלך אשר יעצור בעמי:
מְצוּדַת דָּוִד
כהן נאמן. זה צדוק, והוא יעשה כאשר בלבבי, כתורה וכמצוה: בית נאמן. בית קבוע לו ולזרעו אחריו: והתהלך. יטייל לפני המלך לשעשע עמו, ועצת שלום תהיה ביניהם:
מְצוּדַת צִיּוֹן
נאמן. מתקיים, כמו (ישעיהו כב כג): יתד במקום נאמן: והתהלך. ענין טיול, כמו (ויקרא כו יב): והתהלכתי בתוככם:
לו וְהָיָה כָּל־הַנּוֹתָר בְּבֵיתְךָ יָבוֹא לְהִשְׁתַּחֲוֺת לוֹ לַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר־לָחֶם וְאָמַר סְפָחֵנִי נָא אֶל־אַחַת הַכְּהֻנּוֹת לֶאֱכֹל פַּת־לָחֶם׃
רַשִׁ״י
לאגורת כסף. בשביל להשתכר מעה כסף: לאגורת כסף. ממשקלות: עשרים גרה הוא (שמות ל יג): ספחני. אספני:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וִיהֵי כָּל דְיִשְׁתָּאֵר בְּבֵיתָךְ יֵיתֵי לְאִשְׁתַּפָּלָא לֵיהּ לְמָעָא דִכְסַף וּפִתָּא דְלַחְמָא וְיֵימַר מְנִינִי כְעַן לַחֲדָא מִמַטְרַת כַּהֲנַיָא לְמֵיכַל פִּתָּא דְלַחְמָא:
רַלְבַּ״ג
יבא להשתחות לו לאגורת כסף וככר לחם. ר"ל שיבקש לו שישימהו במשמרות כהונה בעבור דבר מועט שיגיע לו מהתועלת בשביל הכהונה ההיא והיא מעה כסף וככר לחם ויספיק לו לראותו שיחברו לאחת ממשמרות כהונה כדי שיגיע לו ממנה מעט לחם לאכול וזהו העונש הראוי לבית עלי תחת לקחם אשר לא להם להשמין את עצמם ויסיר השם יתברך מהם מה שראוי להיות להם בדרך שלא ישאר להם כי אם מעט יוכלו לחיות ממנו בדוחק:
מְצוּדַת דָּוִד
להשתחות לו. להכהן הגדול אשר יועמד מזרע צדוק: לאגורת כסף. בעבור אגורת כסף וככר לחם אשר יקבל ממנו במתנה: ואמר. הנותר בביתך יאמר לו: בבקשה ממך אספני וחברני נא אל אחת ממשרות הכהנים, לאכול בזה פת לחם, כי יהיה חסר לחם בזולת זה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
לאגורת. האל״ף נוספת, והוא כמו גרה, שהיא מטבע של כסף, והוא מעה: וככר. כך נקרא לחם שלם: ספחני. ענין הקבוץ והדבוק, כמו (ישעיהו יד א): ונספחו על בית יעקב: פת. הוא פרוסה, כמו (ויקרא ב ו): פתות אותה פתים:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.