א
וַיְהִי אֲרוֹן־יְהוָה בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים שִׁבְעָה חֳדָשִׁים׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַהֲוָה אֲרוֹנָא דַייָ בְּקִרְוֵי פְלִשְׁתָּאֵי שַׁבְעָא יַרְחִין:
ב
וַיִּקְרְאוּ פְלִשְׁתִּים לַכֹּהֲנִים וְלַקֹּסְמִים לֵאמֹר מַה־נַּעֲשֶׂה לַאֲרוֹן יְהוָה הוֹדִעֻנוּ בַּמֶּה נְשַׁלְּחֶנּוּ לִמְקוֹמוֹ׃
רַשִׁ״י
במה נשלחנו. באיזה ענין נשלחנו שלא יחרה אפו, וישוב חרונו ממנו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּקְרוֹ פְלִשְׁתָּאֵי לְכוּמָרַיָא וּלְקָסְמַיָא לְמֵימַר מָה נַעְבֵּיד לַאֲרוֹנָא דַייָ הוֹדִיעוּנָנָא בַּמֶה נְשַׁלְחִינֵיהּ לְאַתְרֵיהּ:
מְצוּדַת דָּוִד
מה נעשה. אם לשלחו למקומו: הודיענו. רצה לומר: ואם יהיה מההכרח לשלחו, הודיענו במה נשלחנו, אם להניחו בעגלה ולמשכו בבהמות, אם לשאתו בכתף:
ג
וַיֹּאמְרוּ אִם־מְשַׁלְּחִים אֶת־אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַל־תְּשַׁלְּחוּ אֹתוֹ רֵיקָם כִּי־הָשֵׁב תָּשִׁיבוּ לוֹ אָשָׁם אָז תֵּרָפְאוּ וְנוֹדַע לָכֶם לָמָּה לֹא־תָסוּר יָדוֹ מִכֶּם׃
רַשִׁ״י
אשם. היכר דבר שאתם מודים שמעלתם בו: אז. תרפאו ונודע לכם שהוא עשה, כי למה לא תסור ידו אז מכם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַרוּ אִם אַתּוּן מְשַׁלְחִין יַת אֲרוֹן אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל לָא תְשַׁלְחוּן יָתֵיהּ רֵיקָן אֱלָהֵין אֲתָבָא תְּתִיבוּן קֳדָמוֹהִי קֻרְבַּן אֲשָׁמָא בְּכֵן תִּתָּסוּן וְיִתְרְוַח לְכוֹן לְמָה לָא תְנוּחַ מְחָתֵיהּ מִנְכוֹן:
רַלְבַּ״ג
ונתנו להם עצה שישלחוהו בכבוד וישיבו לו אשם לכפר עליהם אז ירפאו אם בסבתו בא להם הרע ויהיה נודע להם למה לא תסור יד הש"י מהם כי הוא רוצה שיתנו לו כבוד תחת אשר חשבו לחלל שמו ואמרו זה להורות כי בזה יבחר אם בא להם הרע הזה בסבתו כבר היה דעתם שאם לא בא להם הרע כסבתו לא ישיבוהו לישראל:
מְצוּדַת דָּוִד
אם משלחים. רצה לומר: אם יצא הדבר לשלחו למקומו, אל תשלחנו ריקם מבלי מנחה ותשורה: תשיבו לו אשם. תשיבו לה׳ קרבן אשם, כדין המועל בהקדש: אז תרפאו. רצה לומר: כשתרפאו, אז יהיה נודע לכם בבירור, למה לא תסור ידו קודם ההשבה, רצה לומר: אז תדעו שיד ה׳ עשתה זאת:
ד
וַיֹּאמְרוּ מָה הָאָשָׁם אֲשֶׁר נָשִׁיב לוֹ וַיֹּאמְרוּ מִסְפַּר סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים חֲמִשָּׁה עפלי [טְחֹרֵי] זָהָב וַחֲמִשָּׁה עַכְבְּרֵי זָהָב כִּי־מַגֵּפָה אַחַת לְכֻלָּם וּלְסַרְנֵיכֶם׃
רַשִׁ״י
סרני פלשתים. חמשה הם, כמה שנאמר (ביהושע יג ג): העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַרוּ מַה קֻרְבַּן אֲשָׁמָא דְנָתִיב קֳדָמוֹהִי וַאֲמַרוּ מִנְיַן טוּרְנֵי פְלִשְׁתָּאֵי חַמְשָׁא טְחוֹרֵי דַהֲבָא וְחַמְשָׁא עַכְבְּרֵי דַהֲבָא אֲרֵי מְחָתָא חֲדָא שַׁוְיָא לְכוּלְהוֹן וּלְטוּרְנֵיכוֹן:
מְצוּדַת דָּוִד
מספר. כפי מספר סרני פלשתים שהם חמשה, ככה תשיבו חמשה עפולים עשוים מזהב: וחמשה עכברי. כי העפולים היו דומים בצד מה לדמות עכברים, ולזה אמר להשיב גם חמשה עכברי זהב, לכפר על העם חמשת האומות שבארץ פלשתים: לכולם. לכל העם ולהסרנים, וכולכם צריכים כפרה:
ה
וַעֲשִׂיתֶם צַלְמֵי עפליכם [טְחֹרֵיכֶם] וְצַלְמֵי עַכְבְּרֵיכֶם הַמַּשְׁחִיתִם אֶת־הָאָרֶץ וּנְתַתֶּם לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כָּבוֹד אוּלַי יָקֵל אֶת־יָדוֹ מֵעֲלֵיכֶם וּמֵעַל אֱלֹהֵיכֶם וּמֵעַל אַרְצְכֶם׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְתַעְבְּדוּן צַלְמֵי טְחוֹרֵיכוֹן וְצַלְמֵי עַכְבְּרֵיכוֹן דִמְחַבְּלִין יַת אַרְעָא וְתִתְּנוּן קֳדָם אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל יְקָרָא מָאִים תָּנוּחַ מְחָתֵיהּ מִנְכוֹן וּמִן טַעֲוַתְכוֹן וּמִן אַרְעֲכוֹן:
מְצוּדַת דָּוִד
צלמי וכו׳ המשחיתים וכו׳. רצה לומר: עשו צלמי דמות העפולים והעכברים, אשר הם משחיתים וכו׳: ונתתם וכו׳ כבוד. רצה לומר: לא שהוא צריך לזה, אלא תנו לכבודו: אולי יקל. בעבור הכבוד אשר תעשו לו: מעליכם. על הסרנים יאמר: ומעל ארצכם. מעל יושבי ארצכם, מותר העם:
ו
וְלָמָּה תְכַבְּדוּ אֶת־לְבַבְכֶם כַּאֲשֶׁר כִּבְּדוּ מִצְרַיִם וּפַרְעֹה אֶת־לִבָּם הֲלוֹא כַּאֲשֶׁר הִתְעַלֵּל בָּהֶם וַיְשַׁלְּחוּם וַיֵּלֵכוּ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּלְמָה תְיַקְרִין יַת לִבְּכוֹן כְּמָא דְיַקְרוּ מִצְרָאֵי וּפַרְעֹה יַת לִבְּהוֹן הֲלָא כַּד אִתְפְּרַע מִנְהוֹן וּבָתַר כֵן שַׁלְחִינוּן וַאֲזָלוּ:
מְצוּדַת דָּוִד
ולמה תכבדו. על ששאלו מה נעשה לארון, כאלו היו מסופקים אם לשלחו אם להחזיקו, לזה אמרו ולמה תכבדו וכו׳: הלא כאשר התעלל בהם. רצה לומר: הלא סוף הדבר יהיה כאשר היה במצרים, שהיה משחק ומהתל בהם, ואחרי זה בעל כרחם שלחו את בני ישראל והלכו להם, וכמו כן יהיה סופכם:
ז
וְעַתָּה קְחוּ וַעֲשׂוּ עֲגָלָה חֲדָשָׁה אֶחָת וּשְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת אֲשֶׁר לֹא־עָלָה עֲלֵיהֶם עֹל וַאֲסַרְתֶּם אֶת־הַפָּרוֹת בָּעֲגָלָה וַהֲשֵׁיבֹתֶם בְּנֵיהֶם מֵאַחֲרֵיהֶם הַבָּיְתָה׃
רַשִׁ״י
עלות. מניקות: אשר לא עלה עליהם עול. כל זה לנסיון, שאין אלו ראויות למשוך, ועוד שגועות אחר בניהם, ואם יהא כח בארון שיוליכו אותו מאליהם, נדע שהוא עשה לנו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּכְעַן סְבוּ וַעֲבִידוּ עֲגָלָתָא חַדְתָּא חֲדָא וְתַרְתֵּן תּוֹרָן מְיַנְקָן דִי לָא נְגַדָא בְּנִיר וְתֵיסְרוּן יַת תּוֹרָתָא בַּעֲגָלָתָא וּתְתִיבוּן בְּנֵיהֶן מִבַּתְרֵיהֶן לְגָיו:
רַלְבַּ״ג
וידמה שכבר שלח הש"י עוד שם עכברים היו משחיתים את הארץ והתשפטה המכה הזאת בכל ערי פלשתים ולזה אמרו להם כומריה' וקוסמיהם שיעשו להם צלמי טחורי זהב ועכברי זהב כמספר הסרנים וזהו האשם שישיבו לה' כדי שתסור ידו מעליהם והזהירום שלא יקשה להם מעשות זה שלא יקרה להם כמו שקרה למצרים ולפרעה, והנה היישירו אותם עוד באופן אחר לדעת בקלות אם בא להם רע זה בסבת ארון האלהים כי האופן הראשון היה בו מה ספק וזה כי אף על פי שהיה זה הרע להם בסבת ארון האלהים הנה לא יחויי' שירפאו תכף קוד' השבתם אותו למקומו ולזה לא יתכפר להם כי מידו היתה זאת להם עד שובו לישראל וזה אם לא ירפאו לא יוכלו הפלשתים להשיבו אליהם עם האשם ולזה לא תועיל לפלשתי' זאת הבחינה הראשונה ולזה ידמו שלא היו מסכימים בזאת העצה והכירו זה הכהני' והקוסמים ואמר להם שלא יכבדו לבם ועם כל זה נתנו להם בחינה שנית תוכר להם קודם השיבם הארון לישראל ולזה צוו שיעשו עגלה חדשה לכבוד הש"י ויהיו להם שתי פרות מניקות עגלים שלא עלה עול על הפרות ולזה לא תהיינה בנות תרבות למשוך בעגלה כי לא נסו שום מלאכה עם שבכאן תהיה סבה שנית למעט מן ההליכה והיא היותם משיבים בניהם מאחריהם הביתה כי אהבתם את העגלים תמשכם לשוב אליהם כפי כחם אם לא היה זה מאת הש"י להשיב הארון לישראל ואם תתישרנה הפרות מעצמן ללכת לישראל דרך בית שמש שהיה המקום הקרוב להם מישראל הנה יתבאר כי מה' היתה זאת בסבת ארון האלהים ואם לא הנה הגיע זה לנו במקרה שאם היה מגיע ממנו על דרך המופת לא תקצור ידו מעשות זה המופת השני והוא להניע הפרות אל שילכו מעצמן דרך בית שמש ואם היה זה לנו במקרה לא יושב זה האשם לו ולא נשיב ארון האלהי' לישראל:
מְצוּדַת דָּוִד
ועתה קחו. רצה לומר: קחו עצים ועשו עגלה חדשה לכבוד הארון: ושתי פרות עלות. רצה לומר: בחנו הדבר לדעת שהאמת אתנו, וזאת עשו. קחו פרות מניקות אשר לא משכו מעולם בעול, ואסרו אתהן בעגלה, וקחו את בניהן מהן, והנה מדרך הנהוג לא יזוזו ממקומן ללכת מבניהן, ומכל שכן שגם לא הורגלו במשיכת העול:
מְצוּדַת צִיּוֹן
עלות. מניקות, כמו (בראשית לג יג): והצאן והבקר עלות עלי: עול. היא מה שהפרה מושכת בה: ואסרתם. ענין קשירה: הביתה. לכלאם בבית:
ח
וּלְקַחְתֶּם אֶת־אֲרוֹן יְהוָה וּנְתַתֶּם אֹתוֹ אֶל־הָעֲגָלָה וְאֵת כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲשֵׁבֹתֶם לוֹ אָשָׁם תָּשִׂימוּ בָאַרְגַּז מִצִּדּוֹ וְשִׁלַּחְתֶּם אֹתוֹ וְהָלָךְ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְתִסְבּוּן יַת אֲרוֹנָא דַייָ וְתִתְּנוּן יָתֵיהּ בַּעֲגָלָתָא וְיַת מָנֵי דַהֲבָא דַאֲתֵיבְתּוּן קֳדָמוֹהִי קֻרְבַּן אֲשָׁמָא תְּשַׁווּן בְּתֵיבוּתָא מִסִטְרֵיהּ וְתִשְׁלְחוּן יָתֵיהּ וְיֵהָךְ:
ט
וּרְאִיתֶם אִם־דֶּרֶךְ גְּבוּלוֹ יַעֲלֶה בֵּית שֶׁמֶשׁ הוּא עָשָׂה לָנוּ אֶת־הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וְאִם־לֹא וְיָדַעְנוּ כִּי לֹא יָדוֹ נָגְעָה בָּנוּ מִקְרֶה הוּא הָיָה לָנוּ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְתֶחֱזוּן אִם בְּאוֹרַח תְּחוּמֵיהּ יִסַק לְבֵית שֶׁמֶשׁ מִן קֳדָמוֹהִי אִתְעֲבִידַת לָנָא יַת בִּישְׁתָא רַבְּתָא הָדָא וְאִם לָא וְנִידַע אֲרֵי לָא מְחָתֵיהּ קְרִיבַת בָּנָא עֵירוּעַ הוּא דַהֲוָה לָנָא:
מְצוּדַת דָּוִד
וראיתם. ואז תראו, אם מעצמו יעלה הארון דרך גבול ארצו אל בית שמש, אז בודאי בעבורו באה הרעה, ואם לא יעלה מעצמו דרך גבולו, אז נודע שבמקרה באה הרעה:
י
וַיַּעֲשׂוּ הָאֲנָשִׁים כֵּן וַיִּקְחוּ שְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת וַיַּאַסְרוּם בָּעֲגָלָה וְאֶת־בְּנֵיהֶם כָּלוּ בַבָּיִת׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַעֲבַדוּ גַבְרַיָא כֵּן וּנְסִיבוּ תַּרְתֵּין תּוֹרָן מְיַנְקָן וְאַסְרוּנוּן בַּעֲגָלָתָא וְיַת בְּנֵיהֶן כָּלוּ בְּבֵיתָא:
יא
וַיָּשִׂמוּ אֶת־אֲרוֹן יְהוָה אֶל־הָעֲגָלָה וְאֵת הָאַרְגַּז וְאֵת עַכְבְּרֵי הַזָּהָב וְאֵת צַלְמֵי טְחֹרֵיהֶם׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְשַׁוִיאוּ יַת אֲרוֹנָא דַייָ בַּעֲגָלָתָא וְיַת תֵּיבוּתָא וְיַת עַכְבְּרֵי דַהֲבָא וְיַת צַלְמֵי טְחוֹרֵיהוֹן:
יב
וַיִשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ עַל־דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ בִּמְסִלָּה אַחַת הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ וְלֹא־סָרוּ יָמִין וּשְׂמֹאול וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם עַד־גְּבוּל בֵּית שָׁמֶשׁ׃
רַשִׁ״י
וישרנה. הרי תיבה זו אנדרוגינוס, מלמד שאף הוולדות היו אומרים שירה: רוני רוני השיטה התנופפי וכו', כדאיתא במסכת עבודה זרה (כד ב). ולפי פשוטו, 'וישרנה', לשון 'ישר דרך', ישר היו הולכות: הלך וגעו. לשון צעקת בקר, געייה: בית שמש. ישראל היו שם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאַכְוֵינָא תּוֹרָתָא בְּאָרְחָא עַל אוֹרַח בֵּית שֶׁמֶשׁ בִּכְבִישָׁא חֲדָא אָזְלִין מֵיזַל וְנָעַיָן וְלָא סְטָאָה לְיַמִינָא וְלִסְמְאָלָא וְטוּרְנֵי פְלִשְׁתָּאֵי אָזְלִין בַּתְרֵיהוֹן עַד תְּחוּם בֵּית שֶׁמֶשׁ:
רַלְבַּ״ג
והנה נתישרו הפרות דרך בית שמש בזולת נטייה וסרני פלשתים הולכים אחריהם עד גבול בית שמש לראות אמתת הענין:
מְצוּדַת דָּוִד
וישרנה הפרות. הלכו בדרך הישר, לדרך העולה בית שמש: במסלה אחת. ולא הטו ימין ושמאול: הלוך וגעו. רצה לומר: עם כי הלכו וצעקו בעבור חסרון בניהן, מכל מקום לא סרו ימין ושמאול:
מְצוּדַת צִיּוֹן
וישרנה. מלשון ישרה: במסלה. בדרך הכבושה: וגעו. צעקת הפרה תקרא געה, כמו (איוב ו ה): אם יגעה שור:
יג
וּבֵית שֶׁמֶשׁ קֹצְרִים קְצִיר־חִטִּים בָּעֵמֶק וַיִּשְׂאוּ אֶת־עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ אֶת־הָאָרוֹן וַיִּשְׂמְחוּ לִרְאוֹת׃
רַשִׁ״י
וישמחו לראות. היו מסתכלין היאך הוא בא לבדו, ומשמחתם נהגו בו קלות ראש, שלא היו מסתכלין בו באימה ודרך כבוד:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּבֵית שֶׁמֶשׁ חַצְדִין חֲצַד חִטִין בְּמֵישְׁרָא וּזְקָפוּ יַת עֵינֵיהוֹן וַחֲזוֹ יַת אֲרוֹנָא וַחֲדִיאוּ לְמֶחְזֵי:
מְצוּדַת דָּוִד
וישמחו לראות. לפי שאחרי זה התאבלו בסבת הארון, אמר עתה בעת ראותם, שמחו:
יד
וְהָעֲגָלָה בָּאָה אֶל־שְׂדֵה יְהוֹשֻׁעַ בֵּית־הַשִּׁמְשִׁי וַתַּעֲמֹד שָׁם וְשָׁם אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְבַקְּעוּ אֶת־עֲצֵי הָעֲגָלָה וְאֶת־הַפָּרוֹת הֶעֱלוּ עֹלָה לַיהוָה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַעֲגָלָתָא אָתַת לַחֲקַל יְהוֹשֻׁעַ דִי בְּבֵית שֶׁמֶשׁ וְקָמָא תַמָן וְתַמָן אַבְנָא רַבְּתָא וְצַלָחוּ יַת אֲעֵי עֲגָלָתָא וְיַת תּוֹרָתָא אַסִיקוּ עֲלָתָא קֳדָם יְיָ:
רַלְבַּ״ג
והעגלה באה אל שד' יהושע בית השמשי. ותעמד שם ושם אבן גדולה ויבקעו את עצי העגלה ואת הפרות העלו אותם עולה לה' על המזבח אשר בנו שם ואנשי בית שמש העלו עולות וזבחו זבחי שלמים ביום ההוא לה':
טו
וְהַלְוִיִּם הוֹרִידוּ אֶת־אֲרוֹן יְהוָה וְאֶת־הָאַרְגַּז אֲשֶׁר־אִתּוֹ אֲשֶׁר־בּוֹ כְלֵי־זָהָב וַיָּשִׂמוּ אֶל־הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה וְאַנְשֵׁי בֵית־שֶׁמֶשׁ הֶעֱלוּ עֹלוֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים בַּיּוֹם הַהוּא לַיהוָה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְלֵוָאֵי אָחִיתוּ יַת אָרוֹנָא דַייָ וְיַת תֵּיבוּתָא דִי עִמֵיהּ דִי בֵיהּ מָנֵי דַהֲבָא וְשַׁוִיאוּ עַל אַבְנָא רַבְּתָא וְגַבְרֵי בֵית שֶׁמֶשׁ אַסִיקוּ עֲלַוָן וּנְכִיסוּ נִכְסַת קוּדְשִׁין בְּיוֹמָא הַהוּא קֳדָם יְיָ:
טז
וַחֲמִשָּׁה סַרְנֵי־פְלִשְׁתִּים רָאוּ וַיָּשֻׁבוּ עֶקְרוֹן בַּיּוֹם הַהוּא׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְחַמְשָׁא טוּרְנֵי פְלִשְׁתָּאֵי חֲזוֹ וְתָבוּ לְעֶקְרוֹן בְּיוֹמָא הַהוּא:
יז
וְאֵלֶּה טְחֹרֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הֵשִׁיבוּ פְלִשְׁתִּים אָשָׁם לַיהוָה לְאַשְׁדּוֹד אֶחָד לְעַזָּה אֶחָד לְאַשְׁקְלוֹן אֶחָד לְגַת אֶחָד לְעֶקְרוֹן אֶחָד׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאִלֵין טְחוֹרֵי דַהֲבָא דַאֲתִיבוּ פְלִשְׁתָּאֵי קֻרְבַן אֲשָׁמָא קֳדָם יְיָ דְאַשְׁדוֹד חַד דְעַזָה חַד דְאַשְׁקְלוֹן חַד דְגַת חַד דְעֶקְרוֹן חַד:
מְצוּדַת דָּוִד
ואלה טחורי. רצה לומר: באלו לא הוסיפו על מה שאמרו הקוסמים והכהנים: לאשדוד אחד. רצה לומר: בעבור שר אשדוד אחד, וכן כולם:
יח
וְעַכְבְּרֵי הַזָּהָב מִסְפַּר כָּל־עָרֵי פְלִשְׁתִּים לַחֲמֵשֶׁת הַסְּרָנִים מֵעִיר מִבְצָר וְעַד כֹּפֶר הַפְּרָזִי וְעַד אָבֵל הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר הִנִּיחוּ עָלֶיהָ אֵת אֲרוֹן יְהוָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה בִּשְׂדֵה יְהוֹשֻׁעַ בֵּית־הַשִּׁמְשִׁי׃
רַשִׁ״י
כפר הפרזי. כפר שאין לו חומה: אבל הגדולה. היא האבן הגדולה האמורה למעלה, שהלמ"ד באה במקום נו"ן, וכן 'נשכה' במקום 'לשכה', בספר נחמיה (יג ז), ומפני שאירע להם אבלות בדבר, קראה אבל:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְעַכְבְּרֵי דַהֲבָא מִנְיַן כָּל קִרְוֵי פְלִשְׁתָּאֵי לְחַמְשָׁא טוּרְנַיָא מִקִירְוִין כְּרִיכָן וְעַד קִירְוֵי פַצְחַיָא וְעַד אַבְנָא רַבְּתָא דַאֲחִיתוּ עֲלָהּ יַת אֲרוֹנָא דַייָ עַד יוֹמָא הָדֵין הָא הִיא בַּחֲקַל יְהוֹשֻׁעַ דְמִבֵּית שֶׁמֶשׁ:
מְצוּדַת דָּוִד
ועכברי וכו׳. אבל על עכברי הזהב הוסיפו, והביאו אחד מול כל עיר, ולא חמשה לבד כדברי הקוסמים: לחמשת. אשר הם לחמשת הסרנים ותחת ממשלתם: מעיר מבצר. בין מול עיר מבצר, בין מול כפר פרוז מבלי חומה סביב: ועד אבל הגדולה. היא האבן הגדולה האמור למעלה, וקראו ׳אבל׳, לפי שהעם התאבלו שם על אשר הכה ה׳ בהם כמו שכתוב למטה, ורצה לומר, אין זה סוף הדבר אשר נכר ונודע עד היום הזה שדה יהושע, כי אפילו האבן הגדולה וכו׳ נכר הוא עד היום הזה בשדה יהושע בית השמשי:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ועד. ענינו כמו ואפילו, וכן (שמות ט ז): לא מת ממקנה ישראל עד אחד, ורצה לומר, אפילו אחד:
יט
וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית־שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן יְהוָה וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם כִּי־הִכָּה יְהוָה בָּעָם מַכָּה גְדוֹלָה
רַשִׁ״י
שבעים איש חמשים אלף איש. תרגם יונתן: וקטל בסבי עמא שבעין גברא, ובקהלא חמשין אלפי גברא. ורבותינו אמרו (סוטה לה ב): שבעים איש, שכל אחד היה שקול כחמשים אלף, או חמשים אלף איש, שכל אחד שקול כשבעים סנהדרין:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּקְטַל בְּגַבְרֵי בֵית שֶׁמֶשׁ עַל דְחָדִיאוּ דַחֲזוֹ אֲרוֹנָא דַייָ כַּד גְלֵי וּקְטַל בְּסָבֵי עַמָא שַׁבְעִין גַבְרָא וּבִקְהָלָא חַמְשִׁין אַלְפֵי גַבְרָא וְאִתְאַבָּלוּ עַמָא אֲרֵי מְחָא יְיָ בְּעַמָא מָחָא סַגִיאָה:
רַלְבַּ״ג
ויך. הש"י באנשי בית שמש כי ראו בארון ה', ולא עזבו מלאכתם שהיו קוצרים קציר חטים ונגפו מהעם שבעי' איש שהיו שקולים חמשים אלף איש לגודל מעלתם או היו המוכים חמשים אלף ושבעים איש, ויתאבלו העם כי הכה ה' בעם מכה גדול':
מְצוּדַת דָּוִד
ויך. ה׳ הכה בהם על שפתחו הארון וראו בו בפנים, ולזה הכה בעם שבעים איש מגדולי העיר, והיו שקולים כחמשים אלף איש (סוטה לה ב):
כ
וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי בֵית־שֶׁמֶשׁ מִי יוּכַל לַעֲמֹד לִפְנֵי יְהוָה הָאֱלֹהִים הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה וְאֶל־מִי יַעֲלֶה מֵעָלֵינוּ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמָרוּ גַבְרֵי בֵית שֶׁמֶשׁ מַן יָכִיל לְמֵיקַם קֳדָם אֲרוֹנָא דַייָ אֱלֹהִים קַדִישָׁא הָדֵין וּלְאֵידֵין אֲתַר יִסְתַּלֵק מִנָנָא:
מְצוּדַת דָּוִד
מי יוכל לעמד וכו׳. רצה לומר: הלא הגדולים שבנו מתו, ומי הוא הנשאר אשר יוכל לעמוד לפני ארון ה׳, לשמרו ולהזהר בקדושתו:
כא
וַיִּשְׁלְחוּ מַלְאָכִים אֶל־יוֹשְׁבֵי קִרְיַת־יְעָרִים לֵאמֹר הֵשִׁבוּ פְלִשְׁתִּים אֶת־אֲרוֹן יְהוָה רְדוּ הַעֲלוּ אֹתוֹ אֲלֵיכֶם׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּשְׁלָחוּ אִזְגַדִין לְוַת יַתְבֵי קִרְיַת יְעָרִים לְמֵימַר אָתִיבוּ פְלִשְׁתָּאֵי יַת אֲרוֹנָא דַייָ חוּתוּ אַסִיקוּ יָתֵיהּ לְוַתְכוֹן:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.