א
וַיֵּלֶךְ אֲבִימֶלֶךְ בֶּן־יְרֻבַּעַל שְׁכֶמָה אֶל־אֲחֵי אִמּוֹ וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם וְאֶל־כָּל־מִשְׁפַּחַת בֵּית־אֲבִי אִמּוֹ לֵאמֹר׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲזַל אֲבִימֶלֶךְ בַּר יְרֻבַּעַל לִשְׁכֶם לְוַת אֲחֵי אִמֵיהּ וּמַלֵיל עִמְהוֹן וְעִם כָּל זַרְעִית בֵּית אֲבוּהָא דְאִימֵיהּ לְמֵימָר:
ב
דַּבְּרוּ־נָא בְּאָזְנֵי כָל־בַּעֲלֵי שְׁכֶם מַה־טּוֹב לָכֶם הַמְשֹׁל בָּכֶם שִׁבְעִים אִישׁ כֹּל בְּנֵי יְרֻבַּעַל אִם־מְשֹׁל בָּכֶם אִישׁ אֶחָד וּזְכַרְתֶּם כִּי־עַצְמֵכֶם וּבְשַׂרְכֶם אָנִי׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
מַלִילוּ כְּעַן קֳדָם כָּל יַתְבֵי שְׁכֶם מַה טַב לְכוֹן דְיִמְלְכוּן עֲלֵיכוֹן שַׁבְעִין גַבְרָא כָּל בְּנֵי יְרֻבַּעַל אוֹ דְיִמְלוֹךְ עֲלֵיכוֹן גַבְרָא חָד וְתִדְכְּרוּן אֲרֵי קָרִיבְכוֹן וּבִשְׂרְכוֹן אֲנָא:
מְצוּדַת דָּוִד
המשל. אם למשול בכם שבעים איש, כי כולם בני ירובעל הם ומי נדחה: וזכרתם. רצה לומר, בעבור הקורבה ראוי להמליך אותי, ויהיו כולם נדחים:
מַלְבִּי״ם
מה טוב לכם. אמר שידברו אל העם שזה לטובת הכלל, שאם ימשלו בני ירובעל בהכרח ימשלו כולם אחר שכולם שוים. וכולם בני ירובעל וזכותם שוה בממשלה וזה לא טוב לפני הכלל, זאת שנית מצד טובת עצמם בשהוא ממשפחתם.
ג
וַיְדַבְּרוּ אֲחֵי־אִמּוֹ עָלָיו בְּאָזְנֵי כָּל־בַּעֲלֵי שְׁכֶם אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּט לִבָּם אַחֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ כִּי אָמְרוּ אָחִינוּ הוּא׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּמַלִילוּ אֲחֵי אִמֵיהּ עֲלוֹהִי קֳדָם כָּל יַתְבֵי שְׁכֶם יַת כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין וְאִתְפְּנֵי לִבְּהוֹן בָּתַר אֲבִימֶלֶךְ אֲרֵי אֲמַרוּ אֲחוּנָא הוּא:
מַלְבִּי״ם
ויט לבם. לא מפני טובת הכלל ולא מצד שזכרו מה שנדרו לירובעל משל בנו גם אתה גם בנך רק מצד כי אמרו אחינו הוא.
ד
וַיִּתְּנוּ־לוֹ שִׁבְעִים כֶּסֶף מִבֵּיתּ בַעַל בְּרִית וַיִּשְׂכֹּר בָּהֶם אֲבִימֶלֶךְ אֲנָשִׁים רֵיקִים וּפֹחֲזִים וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו׃
רַשִׁ״י
ופחזים. בהולים במעשיהם לעשות בלא תבונה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וִיהָבוּ לֵיהּ שַׁבְעִין כְּסָף מִבֵּית בָּעֵיל קְיָם וַאֲגַר בְּהוֹן אֲבִימֶלֶךְ גַבְרִין סְרִיקִין וּבְסִירִין וַאֲזַלוּ בַּתְרוֹהִי:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ריקים. ריקנים מכל מעלה: ופחזים. מהירים במעשיהם מבלי דעת, כמו (בראשית מט ד) פחז כמים, והוא הפוך מן חפזון:
מַלְבִּי״ם
ויתנו לו. ובזה נשתתפו בעלי שכם בפעל הרצח כי עזרוהו בכסף.
ה
וַיָּבֹא בֵית־אָבִיו עָפְרָתָה וַיַּהֲרֹג אֶת־אֶחָיו בְּנֵי־יְרֻבַּעַל שִׁבְּעִים אִישׁ עַל־אֶבֶן אֶחָת וַיִּוָּתֵר יוֹתָם בֶּן־יְרֻבַּעַל הַקָּטֹן כִּי נֶחְבָּא׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְעַל לְבֵית אֲבוּהִי לְעָפְרָה וּקְטַל יַת אֲחוֹהִי בְנֵי יְרֻבַּעַל שַׁבְעִין גַבְרָא עַל אַבְנָא חֲדָא וְאִשְׁתָּאַר יוֹתָם בַּר יְרֻבַּעַל זְעֵירָא אֲרֵי אִיטַמָר:
רַלְבַּ״ג
וספר שכבר עזרו אנשי שכם את אבימלך על הריגת אחיו כדי שימלוך כי אחיהם הוא והרגום כלם זולת יותם שנשאר כי נחבא ולולי זה היו הורגין אותו:
ו
וַיֵּאָסְפוּ כָּל־בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְכָל־בֵּית מִלּוֹא וַיֵּלְכוּ וַיַּמְלִיכוּ אֶת־אֲבִימֶלֶךְ לְמֶלֶךְ עִם־אֵלוֹן מֻצָּב אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם׃
רַשִׁ״י
עם אלון מצב. (תרגום:) מישר קמתא - מישור שהיו בו מצבות:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאִתְכְּנִישׁוּ כָּל יַתְבֵי שְׁכֶם וְכָל בֵּית מִלוֹא וַאֲזָלוּ וְאַמְלִיכוּ יַת אֲבִימֶלֶךְ לְמֶהֱוֵי מַלְכָּא עִם מֵישַׁר קָמָתָא דִי בִּשְׁכֶם:
רַלְבַּ״ג
עם אלון מוצב. ר"ל אצל מישור שהציבו שם היה אבן או דבר אחר:
ז
וַיַּגִּדוּ לְיוֹתָם וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲמֹד בְּרֹאשׁ הַר־גְּרִזִים וַיִּשָּׂא קוֹלוֹ וַיִּקְרָא וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ אֵלַי בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְיִשְׁמַע אֲלֵיכֶם אֱלֹהִים׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְחַוִיאוּ לְיוֹתָם וַאֲזַל וְקָם בְּרֵישׁ טוּרָא דִגְרִיזִין וַאֲרֵים קָלֵיהּ וּקְרָא וַאֲמַר לְהוֹן קַבִּילוּ מִנִי יַתְבֵי שְׁכֶם וִיקַבֵּל צְלוֹתְכוֹן יְיָ:
מַלְבִּי״ם
וישמע אליכם אלהים. הוא השופט וישפוט בינינו.
ח
הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לַזַּיִת מלוכה [מָלְכָה] עָלֵינוּ׃
רַשִׁ״י
הלוך הלכו העצים. משל הוא: לזית. עתניאל בן קנז (שופטים א יג), הבא משבט יהודה שנקרא זית, שנאמר (ירמיהו יא טז): זית רענן יפה פרי תואר וגו':
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
הֲמֵיזַל אֲזָלוּ אִילָנַיָא לְמַנָאָה עֲלֵיהוֹן מַלְכָּא וְאֲמָרוּ לְזֵיתָא מְלוֹךְ עֲלָנָא:
מְצוּדַת דָּוִד
הלוך הלכו העצים. פתח דבריו במשל, ועם שאין כל דברי הנמשל ידמו להמשל, הנה קצת הדברים ידמו, ויתר דברי המשל באו ליפות המשל ולהכניס בלב השומע:
מַלְבִּי״ם
השאלות (ח-טו) מה רצה במשל הזה? למה תפס הגפן והזית והתאנה מכל עצי פרי? למה בתאנה וגפן אמר לכי מלכי ובזית אמר מלכה בלא מלת לכה, למה בכולם אמר ויאמרו העצים ואצל האטד אמר ויאמרו כל העצים? הלוך הלכו העצים. העצים הלכו הליכות הרבה למשוח עליהם מלך, והנמשל שבני אדם (כי האדם עץ השדה) הלכו להקים להם שוטר ומושל, והנה מדרך המבקשים מלך, לבקש איש היותר ראוי והיותר מעולה למהלך שלמות הכלל. וכן לא יבחרוהו ההמונים, רק ראשיהם וחכמיהם להם משפט הבחירה, ולכן לא אמר בתחלה כל העצים. רק הלכו העצים, רצה לומר העצים המובחרים עושי פרי שהם המובחרים בעם. והנה התכליתיות יתחלקו לשלשה, טוב, ערב, מועיל. שבקשת הערב הוא פועל החוש הבהמי, ובקשת המועיל הוא מפועל השכל, והנה תחלה יהיו הבוחרים הזקנים והחכמים והם ידרשו אחר הטוב המוחלט. וממליץ שאמרו לזית מלכה עלינו, שהזית יצייר את הטוב כי הוא המוציא שמן למאור שזה משל על אור החכמה והתורה, והאור נקרא טוב, והסכימו כי לאיש כזה האלהי ראוי המלוכה, וע"כ לא אמרו לכה מלכה, כי הוא אינו צריך ללכת ולהתנועע לזה כי המלכות מחויב אליו מצד עצמו.
ט
וַיֹּאמֶר לָהֶם הַזַּיִת הֶחֳדַלְתִּי אֶת־דִּשְׁנִי אֲשֶׁר־בִּי יְכַבְּדוּ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל־הָעֵצִים׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר לְהוֹן זֵיתָא הַאֶשְׁבּוֹק יַת מִשְׁחִי דְמִנֵיהּ מְיַקְרִין קֳדָם יְיָ וּבֵיהּ מִתְפַּנְקִין בְּנֵי אֱנָשָׁא וְאֵהַךְ לְמֶעְבַּד מַלְכוּ עַל אִילָנַיָא:
רַלְבַּ״ג
החדלתי את דשני אשר בו יכבדו אלהים ואנשים. אמר זה כי מהשמן היוצא ממנו היו מדליקין במקדש את המנורה:
מְצוּדַת דָּוִד
החדלתי. וכי אחדל מליתן פריי הטוב: בי. רצה לומר, בפריי: יכבדו וגו׳. כי בשמן זית מכבדים את המקום בנרות המנורה (שמות כז כ), ואת האנשים במשיחת הכהנים והמלכים (כריתות ה ב): והלכתי. רצה לומר, וכי אעזוב עסקי ואלך להיות מתנענע ומטולטל בעבור צרכי העצים, כי אם אמלוך, אעזוב בעל כרחי עסקי לטרוח בצרכי המלוכה:
מַלְבִּי״ם
ויאמר להם הזית. אבל האיש המאושר הזה לא יאבה בשררות כי היא השביתנו משלמותו הנפשיי להיות עבד לעם לפקח על ענינם. כמו שאמר כלום שררות אני נותן לכם וכו' לכן השיב וכי אחדיל את דשני שהוא השגת החכמה ושפע הנבואה אשר בו יכבדו אלהים ואנשים כי הופעת הרוח האלהי נקרא בשם כבוד בכתבי הקדש, והלכתי לנוע על העצים לעסוק בצרכיהם?!
י
וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַתְּאֵנָה לְכִי־אַתְּ מָלְכִי עָלֵינוּ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמָרוּ אִלָנַיָא לְתֵינָתָא אִיתָא אַתְּ מְלוֹכִי עֲלָנָא:
מַלְבִּי״ם
ויאמרו העצים לתאנה. אחר שכת החכמים והטובים לא מצאו איש הטוב בעיניהם, חדלו מלבקש, ואז התעוררו כת אחרת, שהם העשירים מבקשים את הערב לחיי הגוף, ורצו להקים איש מועיל לפי התכלית הנרצה אצלם, וזה במשל התאנה שפריה מתוק וערב לחוש הטעם, ויאמרו לכי את רצה לומר הגם שיודעים המה שהמלוכה מגיע לאיש הרוח. בכ"ז לכי והשתדל בזה עד שתמלוך, וזה במשל שיבקשו איש עשיר גבור חיל אשר יוכל לכלכלם בתפנוקים וחיים הערבים.
יא
וַתֹּאמֶר לָהֶם הַתְּאֵנָה הֶחֳדַלְתִּי אֶת־מָתְקִי וְאֶת־תְּנוּבָתִי הַטּוֹבָה וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל־הָעֵצִים׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמָרַת לְהוֹן תֵינָתָא הֲאֶשְׁבוֹק יַת חוּלְיִי וְיַת דְבֵילְתִּי שַׁפִּירְתָּא וְאֵהַךְ לְמֶעְבַּד מַלְכוּ עַל אִילָנַיָא:
מַלְבִּי״ם
ותאמר להם התאנה. אבל גם איש כזה אחר שיש לומר איזה שלימות מדומה ערב לעצמו, לא ירצה לעזבו בעבור העם, כמו שאמר ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש ובביתי אין לחם ואין שמלה, וזה שאמר: החדלתי את מתקי, ובזה לא אמר שיש בו תועלת לאלהים ולאנשים, כי באמת מחלק הערב אין בו תועלת אמתי כלל.
יב
וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַגָּפֶן לְכִי־אַתְּ מלוכי [מָלְכִי] עָלֵינוּ׃
רַשִׁ״י
לגפן. גדעון, שהוא מזרע יוסף (שופטים ו יא), שנאמר בו (בראשית מט כב) בן פורת, (ותרגם שם אונקלוס:) כגופן דנציב וכו':
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמָרוּ אִילָנַיָא לְגוּפְנָא אִיתָא אַתְּ מְלוֹכִי עֲלָנָא:
מַלְבִּי״ם
ויאמרו העצים לגפן. אז התעוררו כת שלישית ממוצע בין שניהם, לבחור איש ממוצע בין הטוב והערב והוא המועיל הנרמז בגפן, שיין ישמח לבב אנוש וחמרי וריחני פקחין. ואמרו בריש כל אסוון אנא חמר, רצה לומר כי יבחרו איש החכם במדיניות ובטוב המדות אשר ינהיגם בדרכי צדק ושפוט משפטיהם לטוב החיים המדיניים.
יג
וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן הֶחֳדַלְתִּי אֶת־תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל־הָעֵצִים׃
רַשִׁ״י
המשמח אלהים. שאין אומרים הלוים שיר של הקרבן אלא על הנסכים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַרַת לְהוֹן גוּפְנָא הֲאֶשְׁבוֹק יַת חַמְרִי דְמִנֵיהּ מְנַסְכִין קֳדָם יְיָ וּבֵיהּ חָדָן רַבְרְבַיָא וְאֵיהַךְ לְמֶעְבַּד מַלְכוּ עַל אִילָנַיָא:
רַלְבַּ״ג
ואמר על היין המשמח אלהים ואנשים בעבור נסוך היין שהיה במקדש:
מְצוּדַת דָּוִד
המשמח וגו׳. כי אין אומרים שירה בבית המקדש כי אם בעת ניסוך היין (ברכות לה ב), ובאנשים נאמר (תהלים קד טו), ויין ישמח לבב אנוש:
מַלְבִּי״ם
ותאמר להם הגפן. אבל גם הגפן שהוא החכם המדיני לא ירצה לעזוב שלימותו שנמצא בו דבר משמח אלהים ואנשים, שהוא טוב המדות שפרים צדקה וחסד ורחמים, ישמח בם אלהים, וטיב ההנהגה ישמחו בה אנשים, ואיך ינוע על העצים?!
יד
וַיֹּאמְרוּ כָל־הָעֵצִים אֶל־הָאָטָד לֵךְ אַתָּה מְלָךְ־עָלֵינוּ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַרוּ כָל אִילָנַיָא לְאַטָדָא אִיתָא אַתְּ מְלוֹךְ עֲלָנָא:
רַלְבַּ״ג
והנה האטד הוא מין ממיני הקוצים תרגום ודרדר ואטדין והנה אמר זה יותם להורות על פחיתות של אבימלך שלא היה נכון שיגיע ממנו תועלת כמו שלא יגיע מהאטד שום פרי:
מַלְבִּי״ם
ויאמרו כל העצים אל האטד. אז חדלו ראשי העם שהם החכמים והעשירים והשרים לבקש מלך, עד שהעצים נושאי פרי לא יבקשו מלך, כי לא מצאו, רק אז עמדו כל העצים, רצה לומר אילני סרק שהם רוב העצים, ויבקשו מלך, והם אחר שאין בם תכלית ופרי, יבחרו את האטד שהוא הגרוע שבכולם וחסר כל תועלת, והמעלה שלו נגד יתר אילני סרק, מה שא"א לקרב אליו כי מלא חנית וחצים וקוצים מכאיבים, כמו שאמר ובליעל כקוץ מונד כולהם, והנמשל שאחר שחדלו המעולים בעם לבקש מלך, התאספו ההמון כולו להקים עליהם איש נעדר כל שלמות והגרוע שבכולם, ומעלתו הוא רק כי מלא רצח ורומח וחנית.
טו
וַיֹּאמֶר הָאָטָד אֶל־הָעֵצִים אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי וְאִם־אַיִן תֵּצֵא אֵשׁ מִן־הָאָטָד וְתֹאכַל אֶת־אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר אֲטָדָא לְאִילָנַיָא אִם בִּקְשׁוֹט אַתּוּן מָשְׁחִין יָתִי לְמֶהֱוֵי מַלְכָּא עֲלֵיכוֹן עוּלוּ שְׁרוֹ בְטוּלִי וְאִם לָא תִפּוֹק אֶשְׁתָּא מִן אֲטָדָא וְתֵיכוּל יַת אַרְזֵי לִבְנָן:
מְצוּדַת דָּוִד
אם באמת. לא דרך לעג, לצחק בי לאחר זה: חסו בצלי. רצה לומר, במעט הצל שיש בי אהיה עליכם למחסה: ואם אין. שלא באמת תמשחו אותי, כי אם לצחק בי: תצא אש. רצה לומר, דעו כי סוף הדבר יהיה שממני תצא האש ותשרוף אף הארזים הגבוהים, ואני עמהם:
מַלְבִּי״ם
ויאמר האטד. הוא מקבל את המלוכה ודורש אחריה, בשלא יגרע לו על ידה שום שלימות, רק באשר יתחמץ לבבו אם לבם נכון עמו, לכן מתנה עמהם אם באמת ובתמים אתם משחים אתי כו' באו חסו בצלי, וידוע שהאטד אין לו צל כלל והוא השפל מכולם, רצה לומר עזבו מעלתכם אתם ארזי לבנון הרמים והנשאים ותשפילו שבת תחתי במקום שפל ומורד, והקוצים שלי המכאיבים יהיו לכם צל ומחסה, ואם אין כי תמרדו בי, אז אל תחשבו כי לא אוכל להרע לכם משפל מקומי, לא כן כי אחר שהאטד מוכן לשריפת אש, האש הזה תאכל את ארזי הלבנון.
טז
וְעַתָּה אִם־בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים עֲשִׂיתֶם וַתַּמְלִיכוּ אֶת־אֲבִימֶלֶךְ וְאִם־טוֹבָה עֲשִׂיתֶם עִם־יְרֻבַּעַל וְעִם־בֵּיתוֹ וְאִם־כִּגְמוּל יָדָיו עֲשִׂיתֶם לוֹ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּכְעַן אִם בְּקוּשְׁטָא וּבִשְׁלֶמְתָּא עֲבַדְתּוּן וְאַמְלַכְתּוּן יַת אֲבִימֶלֶךְ וְאִם טַבְתָא עֲבַדְתּוּן עִם יְרוּבַּעַל וְעִם בֵּיתֵיהּ וְאִם כְּגוּמְלָא דִידוֹהִי עֲבַדְתּוּן לֵיהּ:
רַלְבַּ״ג
ועתה אם באמת ובתמים עשיתם. הנה ביאר יותם שלא עשו זה באמת ובתמים ולזה לא ימשך מזה המאמר להם שישמחו באבימלך וישמח הוא בהם אך שישחיתו זה את זה וכן היה להם בסוף כי יש אלהים שופטים בארץ:
מְצוּדַת דָּוִד
ועתה. רצה לומר, עתה שמעו הנמשל: אם באמת. רצה לומר, וכי באמת ובתמים עשיתם מה שהמלכתם את אבימלך, וכי טובה עשיתם וכו׳, וכי כגמול וכו׳, בתמיה:
מַלְבִּי״ם
השאלות (טז-יט) למה כפל אם טובה עשיתם ואם כגמול ידיו עשיתם, וחזר וכפל הדברים בפסוק יט? ועתה. מתחיל לבאר הנמשל, כי במות גדעון נמצאו בין בניו: חכמים דורשים הטוב כשתילי זיתים. ועשירים דורשים הערב כתאנה חנטה פגיה, וחכמים במדיניות אל המועיל, כרם חמד ענו להם, ואלה לא אבו במלוכה ולא שחרוה, ואתם המוני עם הפחותים, הלכתם אל האטד שלא נמצא בו לא טוב ולא ערב ולא מועיל רק מה שהיה כקוץ ודרדר להשחית את אחיו. מתנה עמהם:
יז
אֲשֶׁר־נִלְחַם אָבִי עֲלֵיכֶם וַיַּשְׁלֵךְ אֶת־נַפְשׁוֹ מִנֶּגֶד וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד מִדְיָן׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
דְאַגִיחַ אַבָּא עֲלֵיכוֹן וּמְסַר יַת נַפְשֵׁיהּ כְּעַל גַב לְאִתְקְטָלָא וְשֵׁזִיב יַתְכוֹן מִיַד מִדְיָנָאֵי:
מְצוּדַת דָּוִד
אשר נלחם. רצה לומר, הלא גמול ידיו היה לטובה אשר נלחם אבי בעבורכם וסיכן נפשו במלחמה, והיה מהראוי לשלם לו כגמול ידיו:
מַלְבִּי״ם
אשר נלחם אבי עליכם. שגם אם לא היה מצליח במלחמה הייתם חייבים לו טובה בעבור שהשליך נפשו מנגד, ונגד מ"ש ואם כגמול ידיו עשיתם, מפרש ויצל אתכם מיד מדין ומצד זה התחייבתם לו גמול ידיו טובה תחת טובה, ואיה הגמול? הלא...
יח
וְאַתֶּם קַמְתֶּם עַל־בֵּית אָבִי הַיּוֹם וַתַּהַרְגוּ אֶת־בָּנָיו שִׁבְעִים אִישׁ עַל־אֶבֶן אֶחָת וַתַּמְלִיכוּ אֶת־אֲבִימֶלֶךְ בֶּן־אֲמָתוֹ עַל־בַּעֲלֵי שְׁכֶם כִּי אֲחִיכֶם הוּא׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאַתּוּן קַמְתּוּן עַל בֵּית אַבָּא יוֹמָא דֵין וּקְטַלְתּוּן יַת בְּנוֹהִי שַׁבְעִין גַבְרָא עַל אַבְנָא חֲדָא וְאַמְלַכְתּוּן יַת אֲבִימֶלֶךְ בַּר אַמְתֵיהּ עַל יַתְבֵי שְׁכֶם אֲרֵי אֲחוּכוֹן הוּא:
מְצוּדַת דָּוִד
ואתם קמתם. לא די שלא שלמתם טובה, כי אם עוד עשיתם הרעה: בן אמתו. בן שפחתו, ולא מבני אשתו הגבירה: כי אחיכם הוא. לא המלכתם אותו בעבור כבוד אבי, כי אם על שהוא קרוב לכם מאמו השפחה:
מַלְבִּי״ם
ואתם קמתם על בית אבי ותהרגו את בניו. שזה לא טובה ולא גמול, ותמליכו כו' בן אמתו, וגם זה לא בעבור טובה וגמול רק מצד כי אחיכם הוא.
יט
וְאִם־בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים עֲשִׂיתֶם עִם־יְרֻבַּעַל וְעִם־בֵּיתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה שִׂמְחוּ בַּאֲבִימֶלֶךְ וְיִשְׂמַח גַּם־הוּא בָּכֶם׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאִם בְּקוּשְׁטָא וּבִשְׁלֶמְתָּא עֲבַדְתּוּן עִם יְרוּבַּעַל וְעִם בֵּיתֵיהּ יוֹמָא דֵין חֲדוּ בַּאֲבִימֶלֶךְ וְיֶחֱדֵי אַף הוּא בְּכוֹן:
מְצוּדַת דָּוִד
ואם באמת וגו׳ היום הזה. רצה לומר, ואם עם כל זאת תאמרו, אם מתחלה עשינו הרעה להרוג את בני גדעון, מכל מקום ׳היום הזה׳ מה שהמלכנו את אבימלך בנו, הוא לכבוד גדעון וביתו ואמר, אם כדבריכם כן הוא ש׳באמת ובתמים וכו׳ היום הזה׳, אזי יהיה גמולכם אשר תשמחו זה בזה:
מַלְבִּי״ם
ואם. אחר שבאר ההפך של מ"ש ואם טובה עשיתם, ואם כגמול ידיו, באר ההפך של מ"ש ואם באמת ובתמים עשיתם, והוסיף אם היה זה באמת ובתמים, היום הזה אחר שנהרגו בניו אין לכם שום זכות.
כ
וְאִם־אַיִן תֵּצֵא אֵשׁ מֵאֲבִימֶלֶךְ וְתֹאכַל אֶת־בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְאֶת־בֵּית מִלּוֹא וְתֵצֵא אֵשׁ מִבַּעֲלֵי שְׁכֶם וּמִבֵּית מִלּוֹא וְתֹאכַל אֶת־אֲבִימֶלֶךְ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאִם לָא תִפּוֹק אֶשְׁתָּא מֵאֲבִימֶלֶךְ וְתֵיכוּל יַת יַתְבֵי שְׁכֶם וְיַת בֵּית מִלוֹא וְתִפּוֹק אֶשְׁתָּא מִיַתְבֵי שְׁכֶם וּמִבֵּית מִלוֹא וְתֵיכוּל יַת אֲבִימֶלֶךְ:
מְצוּדַת דָּוִד
ואם אין. רצה לומר, ואם אין הדבר בעבור כבוד אבי וביתו כי אם בעבור שהוא אחיכם מן האם, אזי יהיה גמולכם להיות שנאה ומריבה בין אבימלך ובין אנשי שכם ובית מלוא הסמוך לשכם ותאבדו כולכם, וכאשר אמר האטד אל העצים:
מַלְבִּי״ם
ואם אין. כמו שהוא האמת שלא היה ראוי שהרוצח בית אביו יירש כבודו, יהיה סופכם כסוף העצים מן האטד תצא אש וכו'.
כא
וַיָּנָס יוֹתָם וַיִּבְרַח וַיֵּלֶךְ בְּאֵרָה וַיֵּשֶׁב שָׁם מִפְּנֵי אֲבִימֶלֶךְ אָחִיו׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲפֵּךְ יוֹתָם וַעֲרַק וַאֲזַל לִבְאֵר וִיתֵיב תַּמָן מִן קֳדָם אֲבִימֶלֶךְ אֲחוֹהִי:
כב
וַיָּשַׂר אֲבִימֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל שָׁלֹשׁ שָׁנִים׃
רַשִׁ״י
וישר. על כרחם נהג רבנות ובגאוה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּמְלַךְ אֲבִימֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל תְּלַת שְׁנִין:
רַלְבַּ״ג
והנה לא מלך אבימלך על ישראל כי אם ג' שנים ותוך זה הזמן הקצר נתקיימה קללת יותם וזה שכבר שלח אלהים רוח רעה בין אבימלך וביניהם באופן שהשחיתו זה את זה:
מַלְבִּי״ם
וישר. לא כתיב וישפט, כי לא שפט רק שר בחזקה (ומלת וישר מבנין הקל מנע"ו כמו ויסר אליה):
כג
וַיִּשְׁלַח אֱלֹהִים רוּחַ רָעָה בֵּין אֲבִימֶלֶךְ וּבֵין בַּעֲלֵי שְׁכֶם וַיִּבְגְּדוּ בַעֲלֵי־שְׁכֶם בַּאֲבִימֶלֶךְ׃
רַשִׁ״י
רוח רעה. שנאה, שלנ"ש מלטלינ"ט בלע"ז:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּשְׁלַח יְיָ רוּחָא בִּישָׁא בֵּין אֲבִימֶלֶךְ וּבֵין יַתְבֵי שְׁכֶם וְשַׁקָרוּ יַתְבֵי שְׁכֶם בַּאֲבִימֶלֶךְ:
כד
לָבוֹא חֲמַס שִׁבְעִים בְּנֵי־יְרֻבָּעַל וְדָמָם לָשׂוּם עַל־אֲבִימֶלֶךְ אֲחִיהֶם אֲשֶׁר הָרַג אוֹתָם וְעַל בַּעֲלֵי שְׁכֶם אֲשֶׁר־חִזְּקוּ אֶת־יָדָיו לַהֲרֹג אֶת־אֶחָיו׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
לְמֵיתֵי חֲטוֹף שַׁבְעִין בְּנֵי יְרֻבַּעַל וּדְמֵיהוֹן לְשַׁוָאָה עַל אֲבִימֶלֶךְ אֲחוּהוֹן דִקְטַל יַתְהוֹן וְעַל יַתְבֵי שְׁכֶם דְתַקִיפוּ יַת יְדוֹהִי לְמִקְטַל יַת אֲחוֹהִי:
מְצוּדַת דָּוִד
לבא חמס. רצה לומר, מה׳ היתה, למען יבוא גמול החמס שחמסו המלוכה מבני גדעון, וגמול דמם, לשום העונש על אבימלך אשר הרגם וכו׳:
כה
וַיָּשִׂימוּ לוֹ בַעֲלֵי שְׁכֶם מְאָרְבִים עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים וַיִּגְזְלוּ אֵת כָּל־אֲשֶׁר־יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם בַּדָּרֶךְ וַיֻּגַּד לַאֲבִימֶלֶךְ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְשַׁוִיאוּ לֵיהּ יַתְבֵי שְׁכֶם כְּמַנִין עַל רֵישֵׁי טוּרַיָא וְאַנְסִין יַת כָּל דִי עֲבַר עֲלֵיהוֹן בְּאוֹרְחָא וְאִתְחַוָא לַאֲבִימֶלֶךְ:
רַלְבַּ״ג
וישימו לו בעלי שכם מארבים על ראשי ההרים. ר"ל ששמו בעבורו מארבים שם כדי שיהרגוהו אם ימצא להם ואותם המארבים גזלו כל אשר יעבור עליהם בדרך כי לא היתה אימת המלכות עליהם, והנה הוגד זה הענין לאבימלך ונשמר מלבוא שם, והנה געל בן עבד ואחיו עברו בשכם ובטחו בו בעלי שכם לגלות דעתם בפניו שהיתה כנגד אבימלך ולזה קללו אבימלך בפניו לדעתם כי גם הוא שונאו:
מְצוּדַת דָּוִד
לו. לאבימלך, לתפשו ולהרגו: ויגזלו. בהיותם מתמידים לשבת יחידים בראשי ההרים, ועל כי מרדו באבימלך, עשו הישר בעיניהם: ויגד לאבימלך. אשר הקימו עליו מארבים, והיה נשמר מלבוא לשכם:
מַלְבִּי״ם
השאלות (כה) למה שמו מארבים לגזול עוברי דרך: וישימו. תחלה שמו מארבים להרגו בדרך אשר יעבור רק המארבים לא פנו אל המטרה לארב על אבימלך עצמו וגזלו עוברי דרך ועי"כ נתודע הקשר ונודע לאבימלך ונשמר מלעבור שם וישב בתרמה (וזה היה מאת ה' שטרם ישרף האטד יאכל את ארזי לבנון תחלה).
כו
וַיָּבֹא גַּעַל בֶּן־עֶבֶד וְאֶחָיו וַיַּעַבְרוּ בִּשְׁכֶם וַיִּבְטְחוּ־בוֹ בַּעֲלֵי שְׁכֶם׃
רַשִׁ״י
געל בן עבד. מאומה אחרת היה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲתָא גַעַל בַּר עֶבֶד וַאֲחוֹהִי וַעֲבָרוּ בִּשְׁכֶם וְאִתְרְחִיצוּ עֲלוֹהִי יָתְבֵי שְׁכֶם:
מַלְבִּי״ם
ויבא געל בן עבד. סבב ה' סבה שניה שגעל בא לשכם, ובני שכם בטחו על גבורתו שילחם באבימלך, ושעל ידי זה יצאו לבצור כרמיהם כי תחלה פחדו לצאת והיה דרכם לעשות הלולים ומשתה בעת הבציר ושם קללו את אבימלך בפרהסיא.
כז
וַיֵּצְאוּ הַשָּׂדֶה וַיִּבְצְרוּ אֶת־כַּרְמֵיהֶם וַיִּדְרְכוּ וַיַּעֲשׂוּ הִלּוּלִים וַיָּבֹאוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיְקַלְלוּ אֶת־אֲבִימֶלֶךְ׃
רַשִׁ״י
ויעשו הלולים. (תרגום:) ועבדו חנגין:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּנְפַקוּ לְחַקְלָא וּקְטַפוּ יַת כַּרְמֵיהוֹן וַעֲצָרוּ וַעֲבַדוּ חִנְגִין וַעֲלוּ לְבֵית טַעֲוַתְהוֹן וַאֲכַלוּ וּשְׁתִיאוּ וּלְטִיטוּ יַת אֲבִימֶלֶךְ:
מְצוּדַת דָּוִד
ויצאו השדה. כי טרם בוא געל אליהם פחדו מאבימלך לצאת השדה, והיו נסגרים בהעיר:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ויבצרו. הוא תלישת הפרי, כמו (דברים כד כא) כי תבצר כרמך: וידרכו. להוציא היין מן הענבים, דורכים והולכים על גביהם: הלולים. שמחות, ובדברי רבותינו זכרונם לברכה (כתובות א) מחמת הלולא:
כח
וַיֹּאמֶר גַּעַל בֶּן־עֶבֶד מִי־אֲבִימֶלֶךְ וּמִי־שְׁכֶם כִּי נַעַבְדֶנּוּ הֲלֹא בֶן־יְרֻבַּעַל וּזְבֻל פְּקִידוֹ עִבְדוּ אֶת־אַנְשֵׁי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם וּמַדּוּעַ נַעַבְדֶנּוּ אֲנָחְנוּ׃
רַשִׁ״י
מי אבימלך ומי שכם. מי אבימלך להיות שר על שכם ומי שכם להיות עבדים לאבימלך, הלא בן ירובעל היה אבימלך מן עפרת אבי העזרי (לעיל ו יא): וזבל פקידו. וזה פקיד העיר ששמו 'זבול', פקידו של אבימלך הוא, ואדוניו אין לו משפט מלוכה בעיר ואף פקידו אינו כלום: עבדו את אנשי חמור. אם באתם לקנות לכם אדונים, באו ועבדו את אנשי חמור, שהיה נשיא הארץ מקדם (בראשית לד ב): ומדוע נעבדנו. לאבימלך:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר גַעַל בַּר עֶבֶד מַן אֲבִימֶלֶךְ וּמַן שְׁכֶם אֲרֵי נִפְלְחִנֵיהּ הֲלָא בַּר יְרוּבַּעַל וּזְבֻל שׁוּלְטְנֵיהּ פְּלַחוּ יַת אֱנָשֵׁי חֲמוֹר אֲבוּהִי דִשְׁכֶם וּמָא דֵין נִפְלְחִנֵיהּ אֲנַחְנָא:
רַלְבַּ״ג
ויאמר געל בן עבד מי אבימלך ומי שכם כי נעבדנו. ר"ל כשם שאין ראוי שנעבוד שכם מפני היותו בן חמור שהיה נשיא הארץ כן אין ראוי שנעבוד אבימלך מפני היותו בן ירובעל שהיה מושל על ישראל: הלא בן ירובעל וזבול פקידו. ר"ל אין מעלה לאבימלך אלא שהוא בן ירובעל וכ"ש זבול שהוא פקיד גדעון ואבימלך ואם היה ראוי לעבוד זבול היה ראוי לעבוד את אנשי חמור אבי שכם וזה דבר בלתי ראוי ומי יתן את עם שכם בכללו בידי ואסור אבימלך מכל וכל מהיות מושל על עיר וסבב שיאמר העם לאבימלך רבה צבאך וצאה כמו שתוכל להלחם עמנו ונראה דברי מי יקום והוא מבואר שכל עם שכם לא היו נסכמים בזה המאמר שאם היה הענין כן היו מוציאים זבול מהעיר או היו הורגים אותו והוא מבואר שקצתם היו מורדים וקצתם היו אחרי אבימלך:
מְצוּדַת דָּוִד
מי אבימלך ומי שכם. רצה לומר, הלא מהראוי שהנכבד ימשול על הפחותים ונבזים והנה נהפוך הוא, כי ׳מי אבימלך׳ הלא הוא פחות ונבזה, ו׳מי שכם׳, רצה לומר, הלא בעלי שכם המה נכבדי ארץ: כי נעבדנו. אשר נעבוד לאבימלך, וכלל עצמו עמהם על כי ישב בשכם ומהם יחשב: הלא בן ירובעל. רצה לומר, וכי הוא ירובעל עצמו שעשה לכם תשועה, הלא בנו הוא ואין לעבדו בעבור אביו: וזבל פקידו. הלא זבול הוא פקידו ולא הועמד מן ירובעל עצמו, ואם אין מהראוי לעבוד לאבימלך, מכל שכן לפקידו: עבדו את אנשי חמור. רצה לומר ואם מהראוי לעבדו בעבור שמשל בכם אביו, אם כן, לכו ועבדו את אנשי חמור, כי חמור היה ׳אבי שכם׳, רצה לומר, שר של שכם, אם כן, עבדו בניו בעבור שמשל אביהם: ומדוע. רצה לומר, ואם בעבור תשועת גדעון, מהראוי לעבוד גם לבנו, זה היה ראוי למי שעשה התשועה לאבותיכם שכבר מתו, ׳ומדוע נעבדנו אנחנו׳, הלא לא לנו היתה התשועה:
מַלְבִּי״ם
השאלות (כח) בכוונת הכתוב הזה נלחצו המפרשים: ויאמר געל בן עבד. הוא עמד בראשי המדברים ויאמר, מי אבימלך ומי שכם כי נעבדנו רצה לומר מה קשר יש לאבימלך עם שכם שהם מחויבים לעבדו, הלא הוא בן ירובעל מצד אביו, ועקר היחוס יהיה מצד האב, ואביו לא משכם הוא, והוסיף וזבול פקידו, ואם תעבדו את אבימלך הכי תעבדו עוד את פקידו, ושעורו כי נעבדנו ואת זבול פקידו. הוסיף לאמר עבדו את אנשי חמור אבי שכם, אמר אתם הסכלים כחמורים עבדו אתם את אנשי חמור אבי שכם, כן קרא את אבימלך על שם חמור שהיה אבי שכם בימים קדמונים, והוא עתה הנשיא תחתיו, ורצוף בו גם הלצה על שהוא החמור הסכל מכל בעלי חיים, רצה לומר אם רצונכם עבדו את אנשי חמור שהם זבול ואנשי אבימלך. אבל מדוע נעבדנו אנחנו אני ואחי, אנו לא נולדנו בשכם ואין אנו משועבדים אל חמור נשיא שכם. גם יש לפרש שקרא לאבימלך לגנאי בשם שכם, רצה לומר שהוא רוצה לזכות במשרה על שהוא בן נשיא הארץ כשכם שהיה בן חמור החוי נשיא הארץ בימים קדומים, ואמר מי אבימלך ומי שכם נשיא הארץ כי נעבדנו. הלא בן ירובעל וזבול פקידו רצה לומר אינו בן ירובעל בבירור אחר שהוא בן פילגשו שדרך הפילגש לזנות ואמו זנתה עם זבול פקידו באופן שהוא בן ירובעל ובן זבול, רצה לומר ספק מי משניהם הוא אביו האמתי, ומתיחס לירובעל ולזבול בשוה, הוסיף אם תרצו לעבדו מצד שאביו היה נשיא הארץ עבדו את אנשי חמור אבי שכם שהם קודמים בנשיאות ומדוע נעבדנו אנחנו הלא מצד זה בני חמור קודמים בנחלה.
כט
וּמִי יִתֵּן אֶת־הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְאָסִירָה אֶת־אֲבִימֶלֶךְ וַיֹּאמֶר לַאֲבִימֶלֶךְ רַבֶּה צְבָאֲךָ וָצֵאָה׃
רַשִׁ״י
ויאמר לאבימלך. ויאמר געל בפני זבול, הודיע לאבימלך: רבה צבאך וצאה. מן המקום שאתה שם, ונראה את גדולתך:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּמַן יִמְסַר יַת עַמָא הָדֵין בִּידִי וְאַעֲדִי יַת אֲבִימֶלֶךְ וַאֲמַר לַאֲבִימֶלֶךְ טַקֵיס יַת מַשִׁרְיָתָךְ וּפוּק:
מְצוּדַת דָּוִד
ומי יתן. הלואי והיה העם הזה ברשותי, אז הייתי מסירו ממלוכה מכל וכל: ויאמר לאבימלך. אמר להגיד לאבימלך, הרבה צבאך מה שתוכל וצאה עמי למלחמה:
מַלְבִּי״ם
ומי יתן. שאהיה מושל פה אסירה אותו ממלוכה, ויאמר לאבימלך צוה שכל השומע יגיד לאבימלך שירבה צבאיו ויצא למלחמה כי התקשרו העם נגדו.
ל
וַיִּשְׁמַע זְבֻל שַׂר־הָעִיר אֶת־דִּבְרֵי גַּעַל בֶּן־עָבֶד וַיִּחַר אַפּוֹ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּשְׁמַע זְבוּל רַב קַרְתָּא יַת פִּתְגָמֵי גַעַל בַּר עֶבֶד וּתְקֵיף רוּגְזֵיהּ:
לא
וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל־אֲבִימֶלֶךְ בְּתָרְמָה לֵאמֹר הִנֵּה גַעַל בֶּן־עֶבֶד וְאֶחָיו בָּאִים שְׁכֶמָה וְהִנָּם צָרִים אֶת־הָעִיר עָלֶיךָ׃
רַשִׁ״י
בתרמה. כמו במרמה, בתרמית, כלומר: בלט ובסתר:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּשְׁלַח אִזְגַדִין לְוַת אֲבִימֶלֶךְ בְּרָז לְמֵימָר הָא גַעַל בַּר עֶבֶד וַאֲחוֹהִי אָתָן לִשְׁכֶם וְהָא אִנוּן צָיְרִין יַת קַרְתָּא עֲלָךְ:
רַלְבַּ״ג
בתרמה. הוא שם מקום שהיה יושב בו אבימלך ותרמה וארומה הוא מקום אחד:
מְצוּדַת דָּוִד
בתרמה. בהיותו יושב בתרמה, והיא ׳ארומה׳ האמור למטה (פסוק לא), ובשתי השמות היתה נקראת: והנם. געל ואחיו מפתים אנשי העיר לעשות העיר מצור בעבורך שלא תכנוס בה (וכמו שיקרא ׳מצור׳ כאשר יצורו מבחוץ לבלי תת יוצא ממנו, כן יקרא ׳מצור׳ כאשר יצורו מבפנים לבלי תת בוא לתוכה):
מַלְבִּי״ם
השאלות (לא) מ"ש צרים את העיר עליך נדחקו בו המפרשים: בתרמה. היא עיר ארומה ששם אבימלך. הנה געל כו' ואחיו באים שכמה. רצה לומר שרוצים להתישב שם. והנם צרים את העיר עליך. הודיעהו כי הסכימו ביניהם לצאת למחר בבקר לצור על עיר ארומה, שע"ז כיון במ"ש רבה צבאך וצאה רצה לומר מן העיר שאתה בה ששם תבוא במצור.
לב
וְעַתָּה קוּם לַיְלָה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר־אִתָּךְ וֶאֱרֹב בַּשָּׂדֶה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּכְעַן קוּם בְּלֵילְיָא אַתְּ וְעַמָא דְעִמָךְ וּכְמוֹן בְּחַקְלָא:
מַלְבִּי״ם
השאלות (לב-מ) עצת זבול שיארב בשדה בלילה אין בה טעם ודעת למה המארב, הלא ביום יבוא והם יצאו אליו, ומ"ש ופשטת על העיר, אבימלך לא עשה כן בפעם הזאת, מאין ידע שגעל והעם יצאו אליו אולי יסוגרו בעיר: ועתה יעץ בחכמה. שיקום בלילה ויארב עליהם בשדה.
לג
וְהָיָה בַבֹּקֶר כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ תַּשְׁכִּים וּפָשַׁטְתָּ עַל־הָעִיר וְהִנֵּה־הוּא וְהָעָם אֲשֶׁר־אִתּוֹ יֹצְאִים אֵלֶיךָ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וִיהֵי בְצַפְרָא כְּמַדְנַח שִׁמְשָׁא תַּקְדֵים וְתִתְנְגֵיד עַל קַרְתָּא וְהָא הוּא וְעַמָא דִי עִמֵיהּ נַפְקִין לָקֳדָמוּתָךְ וְתַעְבֵּיד לֵיהּ כְּמָא דְתַשְׁכַּח יְדָךְ:
מְצוּדַת דָּוִד
יצאים. כאשר התפאר באמרי פיו: כאשר תמצא ידך. רצה לומר, כפי יכלתך, אם להרגו אם לתפשו:
מַלְבִּי״ם
ובבקר. השכם יפשוט על עיר שכם, כי געל ואנשי החיל יוצאים אליך לתרמה, ולא יהיו בעיר ובקל תכבוש את העיר, ובזה ועשית לו כאשר תמצא ידך, הוא מה שחצה העם לארבעה ראשים שמקצתם יעמדו בשער העיר בל יניחום לשוב העירה ומקצתם ילחמו בשדה, רק שנשבתה עצתו כמו שיבואר.
לד
וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וְכָל־הָעָם אֲשֶׁר־עִמּוֹ לָיְלָה וַיֶּאֶרְבוּ עַל־שְׁכֶם אַרְבָּעָה רָאשִׁים׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְקָם אֲבִימֶלֶךְ וְכָל עַמָא דִי עִמֵיהּ בְּלֵילְיָא וּכְמָנוּ עַל שְׁכֶם אַרְבָּעָא מַשִׁרְיָן:
מַלְבִּי״ם
ויקם אבימלך. שמע לעצתו, ויארבו כו' ארבעה ראשים כי חשב ששני ראשים יעמדו בפתח שער העיר ושני ראשים יכו כל אשר בשדה.
לה
וַיֵּצֵא גַּעַל בֶּן־עֶבֶד וַיַּעֲמֹד פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וְהָעָם אֲשֶׁר־אִתּוֹ מִן־הַמַּאְרָב׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּנְפַק גַעַל בַּר עֶבֶד וְקָם בְּמַעֲלָנָא דִתְרַע קַרְתָּא וְקָם אֲבִימֶלֶךְ וְעַמָא דִי עִמֵיהּ מִן כְּמָנָא:
מַלְבִּי״ם
ויצא געל. וכן היה שגעל יצא עם אנשי שכם בעלות השחר ללכת לתרמה, אבל לא הלך תיכף רק עמד עם אנשיו בפתח שער העיר לסדר מחנהו, ובתוך כך קם אבימלך מן המארב כי חשב שגעל כבר יצא לדרכו, והוא בשדה.
לו
וַיַּרְא־גַּעַל אֶת־הָעָם וַיֹּאמֶר אֶל־זְבֻל הִנֵּה־עָם יוֹרֵד מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים וַיֹּאמֶר אֵלָיו זְבֻל אֵת צֵל הֶהָרִים אַתָּה רֹאֶה כָּאֲנָשִׁים׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַחֲזָא גַעַל יַת עַמָא וַאֲמַר לִזְבוּל הָא עַמָא נָחִית מֵרֵישֵׁי טוּרַיָא וַאֲמַר לֵיהּ זְבוּל יַת טוּלָא דְטוּרַיָא אַתְּ חָזֵי כְּגַבְרַיָא:
מְצוּדַת דָּוִד
כאנשים. ׳צל ההרים׳, הם הנראים לך אנשים, וכונתו היתה לבל יכיר בהם עד אשר יבואו פתאום:
מַלְבִּי״ם
וירא געל ויאמר הנה עם יורד. ועי"כ לא התרחק מן השער, וזבול רצה להטעותו שהוא צל ההרים.
לז
וַיֹּסֶף עוֹד גַּעַל לְדַבֵּר וַיֹּאמֶר הִנֵּה־עָם יוֹרְדִים מֵעִם טַבּוּר הָאָרֶץ וְרֹאשׁ־אֶחָד בָּא מִדֶּרֶךְ אֵלוֹן מְעוֹנְנִים׃
רַשִׁ״י
מעם טבור הארץ. (תרגום:) מן תוקפא דארעא, מהר הגבוה שבכולם: אלון מעוננים (תרגום:) מישר מעוננים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאוֹסֵף עוֹד גַעַל לְמַלָלָא וַאֲמַר הָא עַמָא נָחְתִין מִן תּוּקְפָא דְאַרְעָא וּמַשְׁרִיתָא חֲדָא אַתְיָא מֵאוֹרַח מֵישַׁר מְעוֹנְנַיָא:
מְצוּדַת צִיּוֹן
טבור. מיצוע הארץ וגבהו נקרא ׳טבור׳, על שם שהטבור והוא השרר שבאדם הוא בגובה הגוף ובאמצעיתו, וכן (יחזקאל לח יב) על טבור הארץ:
מַלְבִּי״ם
אבל געל הוסיף שרואה שהוא עם, ושהם חלוקים לראשים, וציין מקומם, והיה דעתו לשוב העירה.
לח
וַיֹּאמֶר אֵלָיו זְבֻל אַיֵּה אֵפוֹא פִיךָ אֲשֶׁר תֹּאמַר מִי אֲבִימֶלֶךְ כִּי נַעַבְדֶנּוּ הֲלֹא זֶה הָעָם אֲשֶׁר מָאַסְתָּה בּוֹ צֵא־נָא עַתָּה וְהִלָּחֶם בּוֹ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר לֵיהּ זְבוּל אָן אִנוּן פִּתְגָמָךְ דִי אַתְּ אֲמַר מַן אֲבִימֶלֶךְ אֲרֵי נִפְלְחִינֵיהּ הֲלָא דֵין עַמָא דְקַצְתָּא בֵּיהּ פּוּק כְעַן וַאֲגַח קְרָבָא בֵּיהּ:
מַלְבִּי״ם
ויאמר אליו זבל. אז נסה זבול להעתיקו מן העיר ע"י שיצית בלבו אש הנצוח, א"ל
לט
וַיֵּצֵא גַעַל לִפְנֵי בַּעֲלֵי שְׁכֶם וַיִּלָּחֶם בַּאֲבִימֶלֶךְ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּנְפַק גַעַל קֳדָם יַתְבֵי שְׁכֶם וַאֲגַח קְרָבָא בַּאֲבִימֶלֶךְ:
מ
וַיִּרְדְּפֵהוּ אֲבִימֶלֶךְ וַיָּנָס מִפָּנָיו וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים רַבִּים עַד־פֶּתַח הַשָּׁעַר׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְרַדְפֵיהּ אֲבִימֶלֶךְ וְאַפַּךְ מִן קֳדָמוֹהִי וּנְפַלוּ קְטוֹלִין סַגִיאִין עַד מַעֲלָנָא דְתַרְעָא:
מא
וַיֵּשֶׁב אֲבִימֶלֶךְ בָּארוּמָה וַיְגָרֶשׁ זְבֻל אֶת־גַּעַל וְאֶת־אֶחָיו מִשֶּׁבֶת בִּשְׁכֶם׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וִיתֵיב אֲבִימֶלֶךְ בָּארוּמָא וְתָרֵיךְ זְבוּל יַת גַעַל וְיַת אֲחוֹהִי מִלְמֵיתַב בִּשְׁכֶם:
רַלְבַּ״ג
ויגרש זבול את געל וגו'. יש לתמוה איך היה יכול על זה והנה אנשי שכם היו נלחמים עם אבימלך והנה ידמה שעשה זה בחכמה גם עם שונאי אבימלך בשאמר להם כי הוא סבב כל הרעה הזאת לשכם ולזה הסכימו עמו לגרשו מן העיר או היה זה עם יד הנמשכים עם אבימלך מעיר שכם:
מְצוּדַת דָּוִד
וישב. רצה לומר חזר לשבת בארומה כמאז: ויגרש. לאחר זמן כאשר חזקה ידו:
מַלְבִּי״ם
ויגרש. בתוך כך גברה יד שר העיר שהיו לו ג"כ עוזרים, ובשגם אחר שנפלו אנשי שכם חללים והסכימו לגרש את געל מן העיר.
מב
וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּצֵא הָעָם הַשָּׂדֶה וַיַּגִּדוּ לַאֲבִימֶלֶךְ׃
רַשִׁ״י
ויצא העם השדה. אנשי שכם: ויגידו. המגידים לאבימלך, שיצאו בני העיר אל השדה לעשות חפציהם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וּנְפַק עַמָא לְחַקְלָא וְחַוִיאוּ לַאֲבִימֶלֶךְ:
מַלְבִּי״ם
ויצא העם השדה. לעסקיהם כי היה אז עת הבציר וכבר התיאשו מן המלחמה.
מג
וַיִּקַּח אֶת־הָעָם וַיֶּחֱצֵם לִשְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיֶּאֱרֹב בַּשָּׂדֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הָעָם יֹצֵא מִן־הָעִיר וַיָּקָם עֲלֵיהֶם וַיַּכֵּם׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְדַבֵּר יַת עַמָא וּפַלְגִנוּן לִתְלַת מַשִׁרְיָן וּכְמַן בְּחַקְלָא וַחֲזָא וְהָא עַמָא נָפֵיק מִן קַרְתָּא וְקָם עֲלֵיהוֹן וּמְחָנוּן:
מַלְבִּי״ם
השאלות (מג-מד) למה ויכום ויכום כפול: ויחצם. עתה הצליח כעצת זבול בפעל הראשון, שחצה את עמו לג' ראשים ובעת שראה שהעם יוצא מן העיר שניתקו מן העיר התחיל להכותם, ובתוך כך שהכה בהם –
מד
וַאֲבִימֶלֶךְ וְהָרָאשִׁים אֲשֶׁר עִמּוֹ פָּשְׁטוּ וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר וּשְׁנֵי הָרָאשִׁים פָּשְׁטוּ עַל־כָּל־אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה וַיַּכּוּם׃
רַשִׁ״י
פתח שער העיר. שלא יוכלו ליכנס:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲבִימֶלֶךְ וְכָל מַשִׁרְיָן דְעִמֵיהּ אִתְנְגִידוּ וְקָמוּ בְּמַעֲלָנָא דִתְרַע קַרְתָּא וְתַרְתֵּין מַשִׁרְיָן אִתְנְגִידוּ עַל כָּל דִי בְחַקְלָא וְקַטְלוּנוּן:
רַלְבַּ״ג
ואבימלך והראשים אשר עמו. ר"ל הנכבדים אשר עמו כי שני הראשים פשטו על כל אשר בשדה ולזה לא נשאר כי אם ראש אחד לפשוט ולעמוד פתח העיר:
מְצוּדַת דָּוִד
והראשים. רצה לומר, אחד מהראשים: פתח שער. לבל יצא מן העיר לעזור להעם שבשדה:
מַלְבִּי״ם
פשטו. אבימלך והעם אשר אתו ויעמדו מקצתם פתח שער העיר לעכב המוכים בל ישובו העירה, ושני הראשים הכו כל אשר בשדה שהיו נפוצים בשדות רבות, ואח"כ החריב אבימלך את העיר.
מה
וַאֲבִימֶלֶךְ נִלְחָם בָּעִיר כֹּל הַיּוֹם הַהוּא וַיִּלְכֹּד אֶת־הָעִיר וְאֶת־הָעָם אֲשֶׁר־בָּהּ הָרָג וַיִּתֹּץ אֶת־הָעִיר וַיִּזְרָעֶהָ מֶלַח׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲבִימֶלֶךְ אַגִיחַ קְרָבָא בְקַרְתָּא כָּל יוֹמָא הַהוּא וּכְבַשׁ יַת קַרְתָּא וְיַת עַמָא דִי בָהּ קְטַל וּתְרַע יַת קַרְתָּא וְזַרְעָה מִלְחָא:
רַלְבַּ״ג
ויתוץ את העיר ויזרעה מלח. עשה זה כדי שלא תהא ראויה לשדות ולכרמי':
מו
וַיִּשְׁמְעוּ כָּל־בַּעֲלֵי מִגְדַּל־שְׁכֶם וַיָּבֹאוּ אֶל־צְרִיחַ בֵּית אֵל בְּרִית׃
רַשִׁ״י
צריח. יער שכפו אילנות ופסגים סביב סביב, וקורין אותו פלייש"ר בלע"ז: בית אל ברית. אותו צריח היה של בעל ברית, שם של עבודה זרה שלהם, וצלמון (פסוק מח), יער היה שם ויש פותרין: צריח, וודוו"י בלע"ז שעושין בקרקע:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּשְׁמָעוּ כָּל יַתְבֵי מִגְדַל שְׁכֶם וַאֲתוֹ לִצְרִיחַ בֵּית אֵל לְמִגְזַר קְיָם:
רַלְבַּ״ג
בעלי מגדל שכם הם גדולי העיר ולא היו שם בעת ההיא ולזה באו אל צריח בית אל בברית ר"ל שישמרום מיד אבימלך ושם המקום ההוא בית אל וצריח הוא מגדל חזק והוא אצל בית אל ולזה לא מתו שם כי אם אנשי מגדל שכם כי הם לבדם היו בצריח:
מְצוּדַת צִיּוֹן
צריח. מגדל גבוה יקרא ׳צריח׳, וכן (שמואל א יג ו) ובסלעים ובצריחים, והוא מלשון הרמת קול, כמו (ישעיהו מב יג) יריע אף יצריח, כי הצופה העומד על מגדל גבוה צריך להשמיע דברו בהרמת קול:
מַלְבִּי״ם
וישמעו. אחרי נעשתה עצת ה' בשכם, סבב שאש האטד תאכל גם בית מלוא שכני שכם שאצל שכם היה מגדל עוז שלא היה אפשר לכבשו, סבב ה' שלא הלכו להשגב במגדל רק התקבצו אל צריח בית אל שהיה של עצים להתיעץ שם ולכרות שם ברית אל קשר המרד.
מז
וַיֻּגַּד לַאֲבִימֶלֶךְ כִּי הִתְקַבְּצוּ כָּל־בַּעֲלֵי מִגְדַּל־שְׁכֶם׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאִתְחֲוָאָה לַאֲבִימֶלֶךְ אֲרֵי אִתְכַּנָשׁוּ כָּל יַתְבֵי מִגְדַל שְׁכֶם:
מַלְבִּי״ם
וישלח אלהים רוח רעה. והיה זה עונש השגחיי לבוא חמס שבעים וכו': ויגד לאבימלך. שיצאו מן המגדל, ואז כרת עצים ויצת את הצריח שהיה מעצים, והיה מה' שיצאו מן המגדל של אבנים לחסות תחת לוח ארז, ונתקיים מ"ש תצא אש מאבימלך ותאכל את בעלי שכם בית מלוא.
מח
וַיַּעַל אֲבִימֶלֶךְ הַר־צַלְמוֹן הוּא וְכָל־הָעָם אֲשֶׁר־אִתּוֹ וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ אֶת־הַקַּרְדֻּמּוֹת בְּיָדוֹ וַיִּכְרֹת שׂוֹכַת עֵצִים וַיִּשָּׂאֶהָ וַיָּשֶׂם עַל־שִׁכְמוֹ וַיֹּאמֶר אֶל־הָעָם אֲשֶׁר־עִמּוֹ מָה רְאִיתֶם עָשִׂיתִי מַהֲרוּ עֲשׂוּ כָמוֹנִי׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּסְלֵיק אֲבִימֶלֶךְ לְטוּרָא דְצַלְמוֹן הוּא וְכָל עַמָא דִי עִמֵיהּ וּנְסֵיב אֲבִימֶלֶךְ יַת כּוּלְבַיָא בִּידֵיהּ וְקָץ סוֹכַת אָעִין וּנְטָלָהּ וְשַׁוֵי עַל כִּתְפוֹהִי וַאֲמַר לְעַמָא דִי עִמֵיהּ מַה חֲזֵיתוּן עַבָדִית אוֹחוּ עֲבִידוּ כְּוָתִי:
רַלְבַּ״ג
שוכת עצים. הוא ענף ונקרא כן מפני שהוא מסכך כי הענפים הם מסככים סביב האילן שוכת כמו שוכתו:
מְצוּדַת צִיּוֹן
הקרדמות. גרזן שמבקעין בו עצים, כמו (שמואל א יג כ) את קרדמו: שוכת. ענף גדול ובמשנה (בבא קמא י ב) לא יקוץ את השוכה, והוא מלשון סכך:
מט
וַיִּכְרְתוּ גַם־כָּל־הָעָם אִישׁ שׂוֹכֹה וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ וַיָּשִׂימוּ עַל־הַצְּרִיחַ וַיַּצִּיתוּ עֲלֵיהֶם אֶת־הַצְּרִיחַ בָּאֵשׁ וַיָּמֻתוּ גַּם כָּל־אַנְשֵׁי מִגְדַּל־שְׁכֶם כְּאֶלֶף אִישׁ וְאִשָּׁה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְקָצוּ אַף כָּל עַמָא גְבַר סוֹכֵיה וַאֲזַלוּ בָּתַר אֲבִימֶלֶךְ וְשַׁוִיאוּ עַל צְרִיחַ וְאַדְלִיקוּ עֲלֵיהוֹן יַת צְרִיחַ בְּנוּרָא וְאִתְקְטָלוּ אַף כָּל אֱנָשֵׁי מִגְדַל שְׁכֶם כְּאֶלֶף גְבַר וְאִתְּתָא:
נ
וַיֵּלֶךְ אֲבִימֶלֶךְ אֶל־תֵּבֵץ וַיִּחַן בְּתֵבֵץ וַיִּלְכְּדָהּ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲזַל אֲבִימֶלֶךְ לְתֵבֵץ וּשְׁרָא בְּתֵבֵץ וְכַבְּשָׁהּ:
רַלְבַּ״ג
וילך אבימלך. וידמה שאנשי תבץ ג"כ מרדו בו:
נא
וּמִגְדַּל־עֹז הָיָה בְתוֹךְ־הָעִיר וַיָּנֻסוּ שָׁמָּה כָּל־הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְכֹל בַּעֲלֵי הָעִיר וַיִּסְגְּרוּ בַּעֲדָם וַיַּעֲלוּ עַל־גַּג הַמִּגְדָּל׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּמִגְדַל תַּקִיף הֲוָה בְּגוֹ קַרְתָּא וְאַפִיכוּ לְתַמָן כָּל גַבְרַיָא וּנְשַׁיָא וְכָל יַתְבֵי קַרְתָּא וְאַגִיפוּ בְּאַפֵּיהוֹן וּסְלִיקוּ עַל אִגַר מִגְדָלָא:
נב
וַיָּבֹא אֲבִימֶלֶךְ עַד־הַמִּגְדָּל וַיִּלָּחֶם בּוֹ וַיִּגַּשׁ עַד־פֶּתַח הַמִּגְדָּל לְשָׂרְפוֹ בָאֵשׁ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲתָא אֲבִימֶלֶךְ עַד מִגְדָלָא וְאַגִיחַ קְרָבָא בֵּיהּ וְקָרֵיב עַד תְּרַע מִגְדָלָא לְאוֹקָדוּתֵיה בְּנוּרָא:
נג
וַתַּשְׁלֵךְ אִשָּׁה אַחַת פֶּלַח רֶכֶב עַל־רֹאשׁ אֲבִימֶלֶךְ וַתָּרִץ אֶת־גֻּלְגָּלְתּוֹ׃
רַשִׁ״י
פלח רכב. חתיכת אבן של ריחים העליונה הקרויה רכב: ותרץ. ותרוצץ:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּרְמַת אִתְּתָא חֲדָא פַּלְגוּת רְכַב רְחַיָא עַל רֵישָׁא דַאֲבִימֶלֶךְ וְרַעַת יַת גוּלְגַלְתֵּיהּ:
רַלְבַּ״ג
פלח רכב. היא חתיכת מהרכב והיא אחת מהרחים והיא העליונה להיותה רוכבת על התחתונה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
פלח. כן נקרא אבן הרחיים, כמו (איוב מא טז) כפלח תחתית: רכב. הוא האבן העליון מהרחיים, הרוכב על התחתית: ותרץ. מלשון רציצה ושבירה: גלגלתו. ראשו, כמו (דברי הימים א י י) ואת גלגלתו:
מַלְבִּי״ם
עתה יספר איך נתקיים ג"כ מ"ש ותצא אש מבעלי שכם ותאכל את אבימלך במה שאשה הרגתהו. פלח רכב היא חתיכת אבן מהעליונה של הריחים והיה מדה במדה כמו שהרג את אחיו על אבן אחת.
נד
וַיִּקְרָא מְהֵרָה אֶל־הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי פֶּן־יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ וַיִּדְקְרֵהוּ נַעֲרוֹ וַיָּמֹת׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּקְרָא בִּפְרִיעַ לְעוּלֵימָא נָטִיל זְיָנֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ שְׁלוֹף חַרְבָּךְ וּקְטוֹלְנִי דִלְמָא יֵימְרוּן עָלֵי אִתְּתָא קְטַלְתֵּיהּ וְקַטְלֵיהּ עוּלֵימֵיהּ וּמִית:
מְצוּדַת צִיּוֹן
לי. עלי: וידקרהו. ענין תחיבה בגוף, וכן (ישעיהו יג טו) כל הנמצא ידקר:
נה
וַיִּרְאוּ אִישׁ־יִשְׂרָאֵל כִּי מֵת אֲבִימֶלֶךְ וַיֵּלְכוּ אִישׁ לִמְקֹמוֹ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַחֲזוֹ גְבַר יִשְׂרָאֵל אֲרֵי מִית אֲבִימֶלֶךְ וַאֲזָלוּ אֱנַשׁ לְאַתְרֵיהּ:
נו
וַיָּשֶׁב אֱלֹהִים אֵת רָעַת אֲבִימֶלֶךְ אֲשֶׁר עָשָׂה לְאָבִיו לַהֲרֹג אֶת־שִׁבְעִים אֶחָיו׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲתֵיב יְיָ יַת בִּישַׁת אֲבִימֶלֶךְ דַעֲבַד לַאֲבוּהִי לְמִקְטַל יַת שַׁבְעִין אֲחוֹהִי:
מַלְבִּי״ם
וישב. זה סיום הספור איך נתקיימה קללת יותם בכל פרטיה.
נז
וְאֵת כָּל־רָעַת אַנְשֵׁי שְׁכֶם הֵשִׁיב אֱלֹהִים בְּרֹאשָׁם וַתָּבֹא אֲלֵיהֶם קִלֲלַת יוֹתָם בֶּן־יְרֻבָּעַל׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְיַת כָּל בִּישַׁת אֱנָשֵׁי שְׁכֶם אֲתֵיב יְיָ בְּרֵישֵׁיהוֹן וַאֲתָת לְהוֹן לְוָטַת יוֹתָם בַּר יְרֻבַּעַל:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.