Psalms 106 — תְּהִלִּים קו

גודל הטקסט

Commentaries - Mefarshim (click to show or hide)

א הַלְלוּיָהּ הוֹדוּ לַיהוָה כִּי־טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃

אִבְּן עֶזְרָא הללויה, מי ימלל - לא הזכיר שם המשורר והוא אומר למשכילים הללו את השם והודוהו על כמה חסדים שעשה עם אבותינו.

מְצוּדַת דָּוִד כי טוב. כי הוא טוב ומאתו לא תצא רעה כי עד עולם עושה חסד:

ב מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְהוָה יַשְׁמִיעַ כָּל־תְּהִלָּתוֹ׃

אִבְּן עֶזְרָא מי - הטעם הודו לשם – אף על פי שאין יכולת באדם להלל גבורותיו ולהשמיע כל תהלתו רק קצתה.

מְצוּדַת דָּוִד מי ימלל. מי יוכל לספר כל גבורות ה׳‎ ומי יוכל להשמיע כל תהלתו:

מְצוּדַת צִיּוֹן ימלל. מלשון מלה ודבור:

ג אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל־עֵת׃

אִבְּן עֶזְרָא אשרי - הטעם: כי שומרי משפט הם ממללים קצה גבורתו. והזכיר גבורות השם – בעבור גבורותיו בים סוף. וטעם להזכיר משפט – בעבור עונות ישראל והשם שפטם כמעשיהם.

מְצוּדַת דָּוִד אשרי שומרי משפט. אשרי אלה השומרים משפטי התורה ועושים צדקה בכל עת כי זה יחשב להלול אל המקום כי הרודף אחר התורה יורה בזה גדולת הנותן את התורה:

ד זָכְרֵנִי יְהוָה בִּרְצוֹן עַמֶּךָ פָּקְדֵנִי בִּישׁוּעָתֶךָ׃

רַשִׁ״י ברצון עמך. בהרצותך לעמך:

אִבְּן עֶזְרָא זכרני - זה המשורר יתפלל אל השם, אולי יראה עת הישועה כאשר תרצה עמך ותבא עת ישועתך.

מְצוּדַת דָּוִד זכרני. התפלל דוד על עצמו ואמר זכור גם אותי כשתהיה מרוצה לעמך ופקדני לטובה בעת בוא ישועתך:

מְצוּדַת צִיּוֹן פקדני. ענין השגחה וזכרון:

ה לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירֶיךָ לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת גּוֹיֶךָ לְהִתְהַלֵּל עִם־נַחֲלָתֶךָ׃

אִבְּן עֶזְרָא לראות בטובת בחיריך - כאשר יראו הם.

מְצוּדַת דָּוִד להתהלל. להשתבח עם ישראל נחלתך לומר ראו כי בנו בחר ה׳‎:

ו חָטָאנוּ עִם־אֲבוֹתֵינוּ הֶעֱוִינוּ הִרְשָׁעְנוּ׃

אִבְּן עֶזְרָא חטאנו - והנה תחלת תשובת זה המזמור, שהוא מודה חטאתו וחטאת עמו, על כן: חטאנו עם אבותינו כדרך והתודו את עונם. והרשענו - כנגד פשעינו. ופעול העוינו – חסר דרכנו או נפשנו והרשענו כן, אולי הוא פועל עומד.

מְצוּדַת דָּוִד חטאנו עם אבותינו. כמו שאבותינו חטאו כן אנחנו חטאנו:

ז אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם לֹא־הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ לֹא זָכְרוּ אֶת־רֹב חֲסָדֶיךָ וַיַּמְרוּ עַל־יָם בְּיַם־סוּף׃

רַשִׁ״י וימרו על ים. היו מקטני אמנה אמרו כשם שאנו עולים מכאן מצד זה אף המצריים עולים מצד אחר ויבואו אחרינו עד שרמז הקב"ה לים והקיאם ליבשה אז וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים (שמות י"ד:ל') לפיכך ויאמינו בה', אבל מתחלה לא האמינו (מצאתי):

אִבְּן עֶזְרָא אבותינו, לא השכילו נפלאותיך - האותות והמופתים שעשית במצרים. רוב חסדיך - עם ישראל במכת ערוב ודבר וברד וחשך ומכת בכורים. וימרו על ים - שאמרו: הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים, או מאנו לעבור הים.

מְצוּדַת דָּוִד במצרים. בצאתם ממצרים: לא השכילו. לא נתנו לב להשכיל הנפלאות שעשית במצרים: בים סוף. עודם בים סוף מרו בה׳‎ ואמרו כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר וירדפו אחרינו:

מְצוּדַת צִיּוֹן וימרו. מרדו וסרבו:

ח וַיּוֹשִׁיעֵם לְמַעַן שְׁמוֹ לְהוֹדִיעַ אֶת־גְּבוּרָתוֹ׃

אִבְּן עֶזְרָא ויושיעם - כי שמו נקרא עליהם אלהי העברים.

מְצוּדַת דָּוִד למען שמו. שלא יחולל כי פן יאמרו מבלתי יכולת וגו׳‎:

ט וַיִּגְעַר בְּיַם־סוּף וַיֶּחֱרָב וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר׃

רַשִׁ״י ויוליכם בתהומות כמדבר. ים סוף היה במדבר דכתיב סגר עליהם המדבר וגו' (שם י"ד) דרך שלשת ימים וגו' (במדבר י׳:ל״ג):

אִבְּן עֶזְרָא ויגער - דימה רוח קדים לגערה. בתהומות - מקומות שפלים. כמדבר - אשר אין שם מים, כי היו להם חומה.

מְצוּדַת דָּוִד בתהומות. בעומק הים, הוליכם בחרבה כבמקום מדבר מבלי מים:

מְצוּדַת צִיּוֹן ויחרב. ענין יובש:

י וַיּוֹשִׁיעֵם מִיַּד שׂוֹנֵא וַיִּגְאָלֵם מִיַּד אוֹיֵב׃

אִבְּן עֶזְרָא ויושיעם, שונא - הוא פרעה.

מְצוּדַת דָּוִד ויושיעם. בזה הושיעם מיד מצרים:

יא וַיְכַסּוּ־מַיִם צָרֵיהֶם אֶחָד מֵהֶם לֹא נוֹתָר׃

אִבְּן עֶזְרָא ויכסו, צריהם - פרעה וחילו, וכן כתוב: ונער פרעה וחילו.

יב וַיַּאֲמִינוּ בִדְבָרָיו יָשִׁירוּ תְּהִלָּתוֹ׃

אִבְּן עֶזְרָא ויאמינו - בה'. ישירו - אז ישיר משה.

מְצוּדַת דָּוִד ויאמינו. אז האמינו בדבר ה׳‎ ושוררו שירת הים כאשר ראו את מצרים מת על שפת הים:

יג מִהֲרוּ שָׁכְחוּ מַעֲשָׂיו לֹא־חִכּוּ לַעֲצָתוֹ׃

רַשִׁ״י לא חכו לעצתו. לא קוו לו:

אִבְּן עֶזְרָא מהרו - טעם לא חכו כי עצת השם היתה טובה להם, שלא יאכלו בשר תאוה.

מְצוּדַת דָּוִד מהרו. בזמן מועט שכחו מעשה ה׳‎ והתלוננו במרה על מרירת המים: לא חכו. לא המתינו עד ישמעו עצת ה׳‎ מה היא כאשר באמת המתיק להם המים:

מְצוּדַת צִיּוֹן חכו. ענין המתנה כמו לכן חכו לי (צפניה ג׳:ח׳):

יד וַיִּתְאַוּוּ תַאֲוָה בַּמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ־אֵל בִּישִׁימוֹן׃

רַשִׁ״י ויתאוו תאוה. מי יאכילנו בשר (שם י"א):

אִבְּן עֶזְרָא ויתאוו, וינסו אל - בעבור היותם בארץ שממה, מאין יבוא הבשר.

מְצוּדַת דָּוִד ויתאוו תאוה. זהו מה שאמרו מי יאכילנו בשר: וינסו. אם יוכל למלאות שאלתם:

מְצוּדַת צִיּוֹן בישימון. במדבר שממה:

טו וַיִּתֵּן לָהֶם שֶׁאֱלָתָם וַיְשַׁלַּח רָזוֹן בְּנַפְשָׁם׃

רַשִׁ״י וישלח רזון בנפשם. ואף ה' חרה בעם (שם י"א):

אִבְּן עֶזְרָא ויתן, רזון - מות המתאוים.

מְצוּדַת דָּוִד ויתן וגו׳‎. הוריד להם השליו: וישלח רזון. לא נעשו שמנים מאכילת השליו כי אדרבה נעשו עוד רזים וכחושים והוא מכל על הפורעניות הבאה עליהם בעבור זה:

מְצוּדַת צִיּוֹן רזון. מל׳ תות וכחשות:

טז וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ יְהוָה׃

רַשִׁ״י ויקנאו למשה. במדבר הכעיסוהו כמו קנאוני בלא אל (מצאתי):

אִבְּן עֶזְרָא ויקנאו - זה שאמרו למשה: כי תשתרר עלינו. לאהרן - בעבור הלוים: בקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו, על כן קראו: קדוש ה'.

מְצוּדַת דָּוִד ויקנאו. הכעיסו למשה במחנה בפרסום רב והם קרח ועדתו שקנאו למשה ולאהרן:

מְצוּדַת צִיּוֹן ויקנאו. ענין כעס כמו הם קנאוני (דברים לב):

יז תִּפְתַּח־אֶרֶץ וַתִּבְלַע דָּתָן וַתְּכַס עַל־עֲדַת אֲבִירָם׃

רַשִׁ״י תפתח ארץ וגו'. נראה שחלק כבוד לבני קרח מלהזכיר אביהם תלה הקלקלה בדתן ואבירם:

אִבְּן עֶזְרָא תפתח - על דרך זמן עומד. עדת אבירם - הם ונשיהם וטפם והאדם אשר לקרח.

יח וַתִּבְעַר־אֵשׁ בַּעֲדָתָם לֶהָבָה תְּלַהֵט רְשָׁעִים׃

רַשִׁ״י ותבער אש. ותאכל את מקריבי הקטרת (במדבר טז):

אִבְּן עֶזְרָא ותבער קרח ועדתו - והקשה מכל אלה.

מְצוּדַת דָּוִד בעדתם. הם הר״‎נ איש מקריבי הקטורת: להבה וגו׳‎. כפל הדבר במ״‎ש:

מְצוּדַת צִיּוֹן תלהט. ענין להבה:

יט יַעֲשׂוּ־עֵגֶל בְּחֹרֵב וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַסֵּכָה׃

אִבְּן עֶזְרָא יעשו - טעם בחורב - במקום ששמעו קול השם.

מְצוּדַת דָּוִד בחורב. במקום אשר קבלו התורה:

מְצוּדַת צִיּוֹן למסכה. דבר הניתך ממתכת כמו אלהי מסכה (שמות לד):

כ וַיָּמִירוּ אֶת־כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב׃

רַשִׁ״י אוכל עשב. אין לך מתועב ומשוקץ מן השור בשעה שהוא אוכל עשב שהוא מוציא פרש רבה והוא מלוכלך בה, ס"א רירו:

אִבְּן עֶזְרָא וימירו כבודם - כינוי לכבוד השם, כדרך כי נאץ נאצת, והכינוי כנגד דוד המלך דרך מוסר ולא אמר לו: כי נאץ נאצת השם ילעגו למו. וטעם אוכל עשב – דרך בזיון וקלון.

מְצוּדַת דָּוִד וימירו. חלפו כבוד המקום בתבנית שור: כבודם. כבוד המקום אלא שכינה הכ׳‎: אוכל עשב. הזכירו בגנותו שמלכלך העשב ברירו ואוכלו:

מְצוּדַת צִיּוֹן וימירו. מלשון תמורה וחלוף:

כא שָׁכְחוּ אֵל מוֹשִׁיעָם עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם׃

אִבְּן עֶזְרָא שכחו מושיעם - בים סוף, כי הזמן היה קרוב לצאתם ממצרים על כן - נפלאות בארץ חם.

כב נִפְלָאוֹת בְּאֶרֶץ חָם נוֹרָאוֹת עַל־יַם־סוּף׃

אִבְּן עֶזְרָא [שכחו מושיעם - בים סוף, כי הזמן היה קרוב לצאתם ממצרים על כן] - נפלאות בארץ חם.

כג וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית׃

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר - זה הוא: הרף ממני.

מְצוּדַת דָּוִד ויאמר. חשב ה׳‎ להשמידם: לולי משה. אם לא היה משה עומד בפרץ וכו׳‎ ואחז במשל כעומד במקום פרצת הגדר לבלי תת לבוא דרך בה ור״‎ל בתפלתו בטל החמה ולולי הוא היה משמידם:

כד וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא־הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ׃

רַשִׁ״י וימאסו בארץ חמדה. בשלוח מרגלים והוציאו דבה על הארץ (שם יג):

אִבְּן עֶזְרָא וימאסו - בנסעם מחורב ונאמר להם: עלה רש והם לא האמינו.

מְצוּדַת דָּוִד וימאסו. ע״‎י תלונות המרגלים: לדברו. שהבטיח לרשת אותם:

כה וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה׃

אִבְּן עֶזְרָא וירגנו - כמעשה נרגן.

מְצוּדַת דָּוִד לא שמעו. לא האמינו בקול דברו:

מְצוּדַת צִיּוֹן וירגנו. ענין תלונה ותרעומות כמו דברי נרגן (משלי יח):

כו וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר׃

רַשִׁ״י וישא ידו. בשבועה:

אִבְּן עֶזְרָא וישא - שבועה, כדרך בני אדם, שישא ידו אל השמים.

מְצוּדַת דָּוִד וישא ידו. נשא ידו בשבועה עליהם להפיל וכו׳‎:

כז וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת׃

רַשִׁ״י ולהפיל זרעם בגוים. מאותו שעה נגזר עליהם חורבן הבית שהרי ליל ט' באב בכו ואמר הקב"ה הם בכו בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות:

אִבְּן עֶזְרָא ולהפיל - אם היו כמוהם מורדים, ככתוב בברית השני שכרת משה עם בנ"י.

מְצוּדַת דָּוִד ולהפיל וגו׳‎. כי אז נגזר עליהם הגלות והוקבע בכיה לדורות: בארצות. ר״‎ל בארצות הגוים:

מְצוּדַת צִיּוֹן ולזרותם. לפזרם כמו תזרם לרוח (יחזקאל ה׳):

כח וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים׃

אִבְּן עֶזְרָא ויצמדו - מגזרת צמיד בעבור הנשים. זבחי מתים - לזבחי אלהיהם.

מְצוּדַת דָּוִד ויצמדו. חברו עצמם לבעל פעור ואכלו זבחי עבודת גלולים שהוא דבר שאין בה חיות כמת:

מְצוּדַת צִיּוֹן ויצמדו. ענין דבוק וחבור כמו צמיד פתיל (במדבר ט):

כט וַיַּכְעִיסוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם וַתִּפְרָץ־בָּם מַגֵּפָה׃

אִבְּן עֶזְרָא ויכעיסו ותפרץ - שמת חצי שבט שמעון, והעד במספרו ונשיאו, כי הנשים במקום אחר באו.

מְצוּדַת דָּוִד ותפרץ. המגפה נתחזקה בהם כי רבים מתו:

מְצוּדַת צִיּוֹן ותפרץ. ענין התחזקות כמו מה פרצת (בראשית לח):

ל וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה׃

אִבְּן עֶזְרָא ויעמד, ויפלל - עשה דין, כמו עון פלילי.

מְצוּדַת דָּוִד ויעמוד. קם מתוך העדה ועשה דין ומשפט בזמרי ועי״‎ז נעצרה המגפה:

מְצוּדַת צִיּוֹן ויפלל. ענין דין ומשפט כמו ונתן בפלילים (שמות כא): ותעצר. ענין מניעה:

לא וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה לְדֹר וָדֹר עַד־עוֹלָם׃

אִבְּן עֶזְרָא ותחשב - טעם לצדקה: והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם.

מְצוּדַת דָּוִד ותחשב. המשפט הזה נחשבה לו לזכות ולצדקה להיות שמור עד עולם כי בעבור זה נתכהן וכמ״‎ש והיתה כו׳‎ כהונת עולם (במדבר כה):

לב וַיַּקְצִיפוּ עַל־מֵי מְרִיבָה וַיֵּרַע לְמֹשֶׁה בַּעֲבוּרָם׃

אִבְּן עֶזְרָא ויקציפו - מי מריבת קדש. וירע למשה - כאשר אמר: גם בי התאנף.

מְצוּדַת דָּוִד ויקציפו. אח״‎ז הכעיסו את ה׳‎ במי מריבה ובעבורם נעשה רעה למשה למות במדבר:

מְצוּדַת צִיּוֹן ויקציפו. מלשון קצף:

לג כִּי־הִמְרוּ אֶת־רוּחוֹ וַיְבַטֵּא בִּשְׂפָתָיו׃

רַשִׁ״י כי המרו. משה ואהרן: את רוחו. בשמעו נא המורים: ויבטא בשפתיו. שבועה לכן לא תביאו את הקהל הזה וגו' (שם כ):

אִבְּן עֶזְרָא כי המרו את רוחו - שב אל השם, כמו והמה מרו ועצבו את רוח קדשו. וטעם ויבטא – על השם שגזר על משה שלא יכנס לארץ ושגגה היתה ממשה בעבור כעסו, כאשר פירשתי במקומו. ויתכן היות רוחו רוח משה והוא בטא שאמר לישראל מורים ושכח לדבר והכה והיה ראוי שלא יצא הדבר מפיו, עד שישלים מצות השם.

מְצוּדַת דָּוִד כי המרו. כי ישראל מרו בדבר ה׳‎: ויבטא. ודבר משה בשפתיו לקרותם ממרים ואמר שמעו נא המורים (שם כה) ועי״‎ז נענש:

מְצוּדַת צִיּוֹן המרו. מרדו וסרבו: רוחו. ענין דבור כמו וברוח שפתיו (ישעיה יא): ויבטא. ענין אמירה כמו לבטא בשפתים (ויקרא ה):

לד לֹא־הִשְׁמִידוּ אֶת־הָעַמִּים אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לָהֶם׃

רַשִׁ״י לא השמידו. בימי יהושע: את העמים. אשר אמר ה' להם (דברים כ׳:ט״ז) לא תחיה כל נשמה לא ישבו בארצך והם הניחום לשבת בקרבם למס עובד:

אִבְּן עֶזְרָא לא, אשר אמר ה' להם - להשמידם.

מְצוּדַת דָּוִד לא השמידו. ובבואם לארץ לא השמידו את העמים אשר צוה ה׳‎ להשמידם:

לה וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם׃

אִבְּן עֶזְרָא ויתערבו - עד למדו אותם והוא הזהירם.

מְצוּדַת צִיּוֹן ויתערבו. מל׳ תערובות:

לו וַיַּעַבְדוּ אֶת־עֲצַבֵּיהֶם וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ׃

אִבְּן עֶזְרָא ויעבדו - קראם עצבים דרך קלון.

מְצוּדַת דָּוִד ויהיו. העובדי גלולים ההם היו להם למוקש כי הם הכשילום בהסתת עבודת העצבים:

מְצוּדַת צִיּוֹן עצביהם. כן יקראו הגלולים כי מעציב לב עובדיו צועקים אליו ואינם נענים:

לז וַיִּזְבְּחוּ אֶת־בְּנֵיהֶם וְאֶת־בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים׃

אִבְּן עֶזְרָא ויזבחו לשדים - כמו מחשבתם כמו: חנניה הנביא. ויש אומרים: לשדים - שישודו הדעת, כמו: ישוד צהרים.

מְצוּדַת דָּוִד לשדים. אשר היו עובדים להם:

לח וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי דַּם־בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים׃

אִבְּן עֶזְרָא וישפכו - מרוב אהבתם לעצבי כנען, שדם בניהם ובנותיהם שפכו להם.

מְצוּדַת דָּוִד ותחנף הארץ. יושבי הארץ התחייבו בעבור רוב הדמים שנשפך בה לעבודת גלולים:

מְצוּדַת צִיּוֹן ותחנף. תתחייב ותרשיע כן תרגומו וכן יחניף את הארץ (במדבר לב):

לט וַיִּטְמְאוּ בְמַעֲשֵׂיהֶם וַיִּזְנוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם׃

אִבְּן עֶזְרָא ויטמאו - כי קדושים היו.

מְצוּדַת דָּוִד ויזנו. סרו מה׳‎ ברוע מעלליהם:

מְצוּדַת צִיּוֹן ויזנו. ענין הסרה ועש״ז תקרא המנאפת זונה כי סרתה מדרכי הצניעות:

מ וַיִּחַר־אַף יְהוָה בְּעַמּוֹ וַיְתָעֵב אֶת־נַחֲלָתוֹ׃

אִבְּן עֶזְרָא ויחר ויתעב - כי הם זנו.

מְצוּדַת צִיּוֹן ויתעב. מלשון תועבה:

מא וַיִּתְּנֵם בְּיַד־גּוֹיִם וַיִּמְשְׁלוּ בָהֶם שֹׂנְאֵיהֶם׃

רַשִׁ״י ויתנם ביד גוים. בימי השופטים בין שופט לשופט כגון עגלון וכושן רשעתים וסיסרא ופלשתים ומדין, (מצאתי):

אִבְּן עֶזְרָא ויתנם - בימי השופטים.

מְצוּדַת דָּוִד ויתנם ביד גוים. בימי השופטים:

מב וַיִּלְחָצוּם אוֹיְבֵיהֶם וַיִּכָּנְעוּ תַּחַת יָדָם׃

אִבְּן עֶזְרָא וילחצום, ויכנעו - הטעם כפול, או ויכנעו על דרך או אז יכנע על כן אחריו - [פעמים, והמה ימרו - אחר שנכנעו והוא הצילם.]

מְצוּדַת דָּוִד ויכנעו. היו נכנעים תחת ידי אויביהם:

מְצוּדַת צִיּוֹן וילחצום. מלשון לחץ ודחק:

מג פְּעָמִים רַבּוֹת יַצִּילֵם וְהֵמָּה יַמְרוּ בַעֲצָתָם וַיָּמֹכּוּ בַּעֲוֺנָם׃

רַשִׁ״י פעמים רבות יצילם. כמה פעמים מכעיסים והוא מאריך אפו ומצילם: וימכו בעונם. נעשו שפלים בעונם:

אִבְּן עֶזְרָא פעמים, והמה ימרו - אחר שנכנעו והוא הצילם. וימוכו - כמו: ומך אחיך, בעבור המ"ם.

מְצוּדַת דָּוִד פעמים וגו׳‎. ע״‎י השופטים וכמ״‎ש והיה ה׳‎ עם השופט וכו׳‎ (שופטים ב): ימרו. במות השופט מרו המה בה׳‎ בעצתם הרעה וכמ״‎ש והיה במות השופט ישובו והשחיתו: וימכו בעונם. בעבור עונם נעשו שפלים ועניים:

מְצוּדַת צִיּוֹן ימרו. מרדו וסרבו: וימכו. ענין דלות ושפלות כמו ואם מך הוא (ויקרא כז):

מד וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם בְּשָׁמְעוֹ אֶת־רִנָּתָם׃

רַשִׁ״י וירא בצר. מתוך תפלה: בשמעו את רנתם. מתוך זכות אבות:

אִבְּן עֶזְרָא וירא, את רנתם - צעקתם, כמו: ותעבור הרנה.

מְצוּדַת דָּוִד וירא. ראה בצרתם בעת שמעו את תפלתם:

מה וַיִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִיתוֹ וַיִּנָּחֵם כְּרֹב חסדו [חֲסָדָיו׃]

רַשִׁ״י ויזכור להם בריתו. מתוך תשובה: וינחם כרב חסדיו. מתוך הקץ בשמעו הושיענו וגו' אף משה כללם בפסוק אחד בצר לך ומצאוך וגו' (דברים ד׳:ל׳):

אִבְּן עֶזְרָא ויזכור - ברית אברהם. והנכון בעיני: ברית סיני, כי שם כתוב: וזכרתי להם ברית ראשונים והם היוצאים ממצרים וכן כתוב: אשר הוצאתי אותם וקראם ראשונים, כי הם אבותינו הראשונים שקבלו התורה בהר סיני, כי כבר הזכיר בפרשה ברית שלשת האבות. וינחם - דרך משל.

מְצוּדַת דָּוִד בריתו. אשר כרת עם אבותינו ואמר ואף גם זאת בהיותם וגו׳‎ לכלותם להפר בריתי (ויקרא כ״ו:מ״ד): וינחם. על הרעה: כרוב חסדיו. ולא כפי מעשיהם:

מו וַיִּתֵּן אוֹתָם לְרַחֲמִים לִפְנֵי כָּל־שׁוֹבֵיהֶם׃

אִבְּן עֶזְרָא ויתן - זה פירוש ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות הטעם בארץ לא להם.

מְצוּדַת דָּוִד לרחמים. להיות שוביהם לרחמים עליהם לבל יכבידו העול:

מְצוּדַת צִיּוֹן שוביהם. מלשון שביה:

מז הוֹשִׁיעֵנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן־הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ׃

רַשִׁ״י הושיענו. גם עתה ה' אלהינו:

אִבְּן עֶזְרָא הושיענו - אמר אחד מחכמי מצרים: כי זה המשורר היה בימי השופטים לפני מלך מלך לבני ישראל על כן הוא אומר וקבצנו מן הגוים. וחכם אחד אמר: כי זה המשורר היה בבבל. והנכון בעיני: כי זה המשורר דבר ברוח הקדש והוא מדבר על לשון בני גלותינו, הושיענו כאשר דבר ישעיהו על לשון המשכילים, למה תתענו ה' מדרכיך.

מְצוּדַת דָּוִד הושיענו. ר״‎ל כמו שנתת אותנו לרחמים בחסדך הגדול כן הושיענו וקבצנו אל ארצנו להודות שמה לשם קדשך: להשתבח. לשבח את עצמינו בתהלתך כי לפי רוב התהלה שבך כן ירבה שבחינו אשר בחרת בנו:

מח בָּרוּךְ־יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן־הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם וְאָמַר כָּל־הָעָם אָמֵן הַלְלוּ־יָהּ׃

רַשִׁ״י מן העולם ועד העולם. מן עלמא הדין ועד עלמא דאתי (סא"א):

אִבְּן עֶזְרָא ברוך - דברי המשורר בנבואה, כי תפלת הושיענו שמע השם וברכו על ישועת ישראל, אז יקרא השם אלהי ישראל. והנכון בעיני: שהוא דבק עם להשתבח, אז נאמר כולנו ברוך מן העולם ועד עולם הוא ברוך. ומלת אמן – מגזרת אמונה, וחתם במזמור כאשר החל והוא מלת הללויה.

מְצוּדַת דָּוִד ברוך וגו׳‎. ר״‎ל נאמר בהודאה ברוך ה׳‎ וגו׳‎: מן העולם. מתחלת העולם עד סוף העולם: ואמר כל העם. ר״‎ל כל העם אשר לא ידעו לברך יענו ויאמרו אמן ר״‎ל אמת הדבר שהוא ברוך ולזה הללו את יה אומרים אם אנו לא נדע איך להלל אתם היודעים הללו יה:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.