Sign In

Psalms 42 — תְּהִלִּים מב

גודל הטקסט
Commentaries - Mefarshim (click to show or hide)

א לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי־קֹרַח׃

רַשִׁ״י לבני קרח. אסיר ואלקנה ואביאסף הם היו תחלה בעצת אביהם ובשעת המחלוקת פרשו וכשנבלעו כל סביבותיה' ופתחה הארץ את פיה נשאר מקומם בתוך פי הארץ כענין שנאמר ובני קרח לא מתו ושם אמרו שירה ושם יסדו המזמורי' הללו ועלו משם ושרת' עליהם רוח הקודש ונתנבאו על הגליות ועל חרבן הבית ועל מלכות בית דוד:
אִבְּן עֶזְרָא למנצח לבני קרח - לבני קרח לאחד מבני הימן נכד שמואל הנביא. אמר ר' משה: כי זה המזמור נאמר בבבל. ויש אומרים: כי ידבר על לשון אנשי הגלות הזאת. ומשכיל - חסר פעול. ויש אומרים: שהוא שם, כמו: והודי נהפך עלי למשחית. ולפי דעתי: כי פיוט תחלתו משכיל.
מְצוּדַת דָּוִד משכיל. בזה ילמדו דעת והשכל להתפלל על הגאולה:

ב כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל־אֲפִיקֵי־מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים׃

רַשִׁ״י כאיל תערג על אפיקי מים. ל' ערג נופל על קול האיל כאשר יפול לשון נהם לארי ושקוק לדוב וגעה לשוורים, וצפצוף לעופות, אמרו רבותינו האילה הזאת חסידה שבחיות וכשהחיות צמאו' למים הם מתכנסות אליה שתתלה עיניה למרום ומה היא עושה חופרת גומא ומכנסת קרניה לתוכה וגועה, והקב"ה מרחם עליה והתהום מעלה לה מים: כאיל תערוג. כאילת תערוג לא נאמר וכאיל יערוג לא נאמר אלא כאיל תערוג דבר הכתוב בזכר ובנקיב' הזכר עורג על עסק המי' כמו שפרשנו, הנקיבה כשהיא כורעת לילד והי' צועקת הקב"ה מרחם עליה, ומנחם חבר תערוג עם לחייו כערוגת הבשם אכן לא יתכנו דבריו, גם דונש פתר אותו לשון קול של איל (סא"א):
אִבְּן עֶזְרָא כאיל - ידוע הוא דבר האיל האוכל הנחשים שיתחמם קרבו, אז בקש אפיקי מים חזקים. ואיל - על לשון נקבה, כמו: עז בת שנתה.
מְצוּדַת דָּוִד כאיל. כמו האילה הצועקת על חסרון המים כשאין לה לרוות הצמאון כן נפשי וכו׳‎:
מְצוּדַת צִיּוֹן תערוג. כן נקרא שאגת האיל וכמו נהם לארי ושוקק לדוב והדומים: אפיקי. הם המקומות הנגרים בהם המים בחוזק:

ג צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים׃

רַשִׁ״י מתי אבא ואראה פני אלהי'. לעלות לרגל ונתנבא כאן חורבן הבית ונאמר כאן מה תשתוחחי ג' פעמים כנגד שלש מלכיות העתידות לבטל עבודת המקדש וישראל צועקים ונגאלים מלכות בבל ויון ואדום: צמאה נפשי. כנסת ישראל אומרת כן בגלות בבל:
אִבְּן עֶזְרָא צמאה - המים ירוו האדם רגע ויחיה ותשוב נפשו אליו ולא כן הלחם, על כן דמה הכספו לבית השם כהכסף הצמא על המים, ובעבור כי חיי בני אדם תלויים במים, על כן לאל חי. מתי אבוא - יתאוה ביאת הגואל. ואראה פני אלהים - זהו יראה כל זכורך.
מְצוּדַת דָּוִד צמאה נפשי. מתאוה אני לבית אלהים כצמא מתאוה למים ואשאל מתי אבא לראות פני ה׳‎ בבה״‎מ:

ד הָיְתָה־לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה בֶּאֱמֹר אֵלַי כָּל־הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ׃

רַשִׁ״י היתה לי דמעתי לחם. מכאן שהצרה משבעת את האדם ואינו מבקש לאכול וכן הוא אומר בחנה ותבכה ולא תאכל (שמואל א א׳:ז׳):
אִבְּן עֶזְרָא היתה - יש אומרים: הוא צמא ודמעיו שהם מים, כמו: לחם לו. וטעם הדמעה, בעבור אורך הגלות ואיננו עולה לרגל לשמוח. ויש אומרים: שהוא בוכה ומזיל דמעות כמו מאכלו. יומם ולילה - תמיד בסתר ובגלוי. וטעם איה אלהיך – שהיית עולה שלש פעמים בשנה לראות פניו.
מְצוּדַת דָּוִד היתה לי וגו׳‎. דמעות בכיותי המה לי במקום הלחם ר״‎ל ישבעו אותי כאלו אכלתי לחם כי דמעות הבכי ימנעו האכילה וכן נאמר בחנה ותבכה ולא תאכל (ש״‎א א): באמור. בעבור שאויבי אמרו לי איה אלהיך אם אלהים הוא יקום ויעזרך:

ה אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי כִּי אֶעֱבֹר בַּסָּךְ אֶדַּדֵּם עַד־בֵּית אֱלֹהִים בְּקוֹל־רִנָּה וְתוֹדָה הָמוֹן חוֹגֵג׃

רַשִׁ״י אלה אזכרה. כי אעבור בסך פשוויי"אה בלע"ז, את זאת אני זוכרת ונפשי משתפכת בזכרי עליית הרגלים שהייתי עוברת בגדודי בני אדם ומדדה עמהם עד בית אלהים. סך ל' חשבון סך בני אדם, ד"א סך לשון סכך וסוכה כלומר בעגלת צב שהיו מחופות כמין סוכה ושמן בלשון אגדה סקפסטאות ואסקופיטי: אדדם. אדדה עמהם כמו מדדים עגלים וסייחים והאשה מדדה את בנה ותיבה זו משמשת כשתי תיבות, אדדה עמהם אטוויי"אמוץ שנבל"א בלע"ז, ומנחם חברו לשון ידידות כמו נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה, ודונש פתר אדדם לשון דממה וכן דום לה' והתחולל לו ופתרון אדדם אאלם ואחריש עד אבא בית אלהים ברנה כמו אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי וכמו ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו ודם הוא שורש בתיבה: אדדם. אדדה עמהם כמו ולא יכלו דברו לשלום (בראשית ל"ז) דבר עמו בשלום: המון חוגג. שהיו הולכים לחוג, ועל ככה יסד הפייט (בשחרית פ' שקלים ביוצר של אלה אזכרה ע"ש) עוצם המון חוגג ושוטף כנהר, ומ"א ל' יוני שקורין לבריכ' מים חוגגין:
אִבְּן עֶזְרָא אלה - יזכור הימים הקדמונים בעלותו לרגל. וטעם בסך – כמו מוסך השבת שהיה בהר הבית. ויש אומרים: עם כלל החוגגים, כמו סך חשבון. אמר בן לברט: כי אדדם כפול והוא כמו אדום. ומי יתן וידום, כי פ"א הפועל לעולם לא יכפל ומה טעם לאמרו ידום ואחריו בקול רנה ותודה?! והקרוב אלי: שהוא לשון משנה אתנועע כאילו אמר: אדדה עמהם עד בית אלהים, וכמוהו: אדדה כל שנותי ובאה המלה מבנין נפעל כדרך וילחמוני חנם.
מְצוּדַת דָּוִד אלה. הדברים האמורים למטה אזכרה ובעבור הצער שעלי נפשי משתפכת ורוצה לצאת: כי אעבור. בזכרי אשר עברתי לירושלים שלש פעמים בשנה בעגלות מכוסות כדרך החשובים והייתי מדדה ללכת לאט ובנחת עד בואי אל בה״‎מ: המון חוגג. בקול המון שמח ורוקד:
מְצוּדַת צִיּוֹן בסך. מלשון סכך ומכסה: אדדם. ענין ההלוך לאט ובנחת ובדרז״ל האשה מדדה את בנה (שבת קכ״ח): המון. מלשון המיה: חוגג. ענין רקידת השמחה כמו אוכלים ושותים וחוגגים (ש״א ל׳):

ו מַה־תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וַתֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי־עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעוֹת פָּנָיו׃

רַשִׁ״י תשתוחחי. לשון כי שחה לעפר נפשנו (לקמן מ"ד) ושח כשהוא מדבר על מתפעל התי"ו חולקת את אותיו' שרשי התיבה כדרך כל תיבה שיסודה שי"ן בתחלת': הוחילי. המתיני וצפי לגאולה:
אִבְּן עֶזְרָא מה - ינחם נפשו וטעם ישועות פניו על דרך הושיעה לו ימינו דרך משל, או ישועות פעול עם פניו כדרך: פני ה' חלקם, ותחסר מלת את או עם.
מְצוּדַת דָּוִד מה תשתוחחי. כאלו מנחם נפשו ואומר לה אתה נפשי למה תלך שחוח ולמה תהמי בקול יללה קוה לה׳‎ כי עוד יבא עת שאודה לו על הישועה הבאה לי מעמו:
מְצוּדַת צִיּוֹן תשתוחחי. מלשון שחייה וכפיפה: הוחילי. מלשון תוחלת ותקוה:

ז אֱ‍לֹהַי עָלַי נַפְשִׁי תִשְׁתּוֹחָח עַל־כֵּן אֶזְכָּרְךָ מֵאֶרֶץ יַרְדֵּן וְחֶרְמוֹנִים מֵהַר מִצְעָר׃

רַשִׁ״י אזכרך מארץ ירדן. ממה שעשית לנו בירדן והרי חרמון אחר כל הכעס שהכעסנוך בשטי', הובשת לנו את הירדן: מהר מצער. מהר סיני שהוא צעיר לשאר ההרים אחר שהכעסנוך בו במעשה העגל סלחת לעונינו והלכת עמנו, כל אלה אני זוכר' שמנעת מלהטיב לי וגזרותיך מתחדשות עלי זו אחר זו:
אִבְּן עֶזְרָא אלהי - תשוב מה תשתוחחי. וטעם מארץ ירדן – שהיו באים למועדים מעבר הירדן מזרחה. וטעם חרמונים הרים, גם מצער שם הר.
מְצוּדַת דָּוִד אלהי. כאלו תחזור הנפש להתרעם שוב ואומרת אתה אלהי הנה נפשי עלי תשתוחח על אשר אזכור הטובה שהיה לי ממך אשר הלכנו אל בית ה׳‎ מארץ ירדן וכו׳‎ וזכר המקומות ההם על כי היו בקצה גבול ארץ ישראל:
מְצוּדַת צִיּוֹן על כן. על אשר: וחרמונים. הרי חרמון: מצער. כך שם ההר:

ח תְּהוֹם־אֶל־תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ כָּל־מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ׃

רַשִׁ״י תהום אל תהום קורא. צרה קוראה לחברתה: לקול צנוריך. טישקנאל"ש בלע"ז, המקלחים עלי פורענות כמים שוטפים עד כי כל משבריך וגליך עלי עברו, משבריך לשון גלי ים על שהיה גליו עולים למעלה ומשתברים ונופלים:
אִבְּן עֶזְרָא תהום - כטעם הפרשה יזכור הצינורים שירדו המים מההרים הגבוהים. וטעם תהום אל תהום קורא – שהיו מתחברים מימי הצנורים למטה, כדרך ושעיר אל רעהו יקרא. והטעם שהיה מתענג בעברו אל ההרים, המים יורדים כמו משברי הים וגליו ויכסו אותו בימי הקיץ, והמפרש זה הפסוק על דבר הגלות, איננו קשור באשר לפניו ואחריו.
מְצוּדַת דָּוִד תהום אל תהום. ר״‎ל ועתה הצרות המרובות כתהום קורא כל אחד אל חבירו לבוא עלי כי עד שלא תלך האחת תבוא השנית וכאלו קוראין זה לזה לבוא: לקול צנוריך. ונכונה אני לסבול המים הנשפכים מן הצנורות המשמיעים קול גדול בשפכם כי רבים הם והוא משל על רוב הצרות: כל משבריך. צרות מרובות כגלי הים עוברים עלי:
מְצוּדַת צִיּוֹן תהום. מקום כניסת מים רבים: צנוריך. מלשון צנור ומרזב שהמים זוחלין דרך בה: משבריך. כן יקראו גלי הים ע״ש שנראה כשוברים את הים ונשברים מאליהם וכן משברים יתחטאו (איוב מ״א):

ט יוֹמָם יְצַוֶּה יְהוָה חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שירה [שִׁירוֹ] עִמִּי תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי׃

רַשִׁ״י יומם יצוה ה' חסדו. יבוא האור ויצוה ה' חסדו לנו: ובלילה. בחשך הצרה: שירה עמי. תהא חנייתו בתוכנו שיר' ל' חני' כדמתרגמי' ויחן ושרא, זו למדתי מתוך מסורת הגדולה שחבר את זה עם ויהי שירו חמש' ואלף (מ"א ד), באלפ"א בית"א של שתי תיבות החלוקים בפתרונן לימד שאין זה לשון שיר, ומדרש האגדה פותרו לשון שיר וכך הוא פותרו שכך ישראל אומרים להקב"ה זכרנו מה שעשית לנו במצרים מצוה אחת שצויתנו ביו' בערב פסח ושמרנוה ובלילה גאלתנו ושרנו לפניך את ההלל ועכשיו הרבה מצות אני שומרת ועל זאת אומרה לאל סלעי למה שכחתני וגו':
אִבְּן עֶזְרָא יומם - יספר הליכתו ביום עם החוגגים לבטח בחסד השם ובלילה היו שרים, כמו: חבל הנביאים והזכיר כי השיר תפלה לא שיר, כדברי חשק. לאל חי - שיחייהו עד ראותו בית ה'.
מְצוּדַת דָּוִד יומם יצוה. בימים הראשונים כאשר הלכתי את בית ה׳‎ הנה ביום צוה ה׳‎ חסדו עלי והלכתי בטח בלילה במלון היה עמי שירה ותפלה לה׳‎ השומר חיי:
מְצוּדַת צִיּוֹן שירה. מלשון שיר:

י אוֹמְרָה לְאֵל סַלְעִי לָמָה שְׁכַחְתָּנִי לָמָּה־קֹדֵר אֵלֵךְ בְּלַחַץ אוֹיֵב׃

רַשִׁ״י קודר. לשון שחרות כמו וקדר עליהם (מיכ' ג'):
אִבְּן עֶזְרָא אומרה - טעם לאל סלעי - שהיה סלעי בראשונה. למה שכחתני - הטעם בעבור אורך הגלות. למה קודר אלך - כמו אבל הלובש קדרות.
מְצוּדַת דָּוִד אומרה. זאת בזכרי אומרה לאל חזקי למה עתה שכחתני ולמה אלך בחושך:
מְצוּדַת צִיּוֹן סלעי. חזקי: קודר. חשוך ושחור כמו קודר שחותי (לעיל ל״ה) בלחץ. ענין דחק:

יא בְּרֶצַח בְּעַצְמוֹתַי חֵרְפוּנִי צוֹרְרָי בְּאָמְרָם אֵלַי כָּל־הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ׃

רַשִׁ״י ברצח בעצמותי חרפוני צוררי. נדמה לי כאילו הורגים אותי כך עצור בעצמותי מה שצוררי מכעיסין ומחרפין אותי:
אִבְּן עֶזְרָא ברצח - כאשר יאמרו לי איה אלהיך היה לי כמו רצח בעצמותי ככה היתה זאת החרפה נחשבת בעיני.
מְצוּדַת דָּוִד ברצח וגו׳‎. ר״‎ל מה שחרפוני צוררי באמרם איה אלהיך דומים בעיני כאלו בחרב דקרו בעצמותי:
מְצוּדַת צִיּוֹן ברצח. ר״ל בחרב שרוצחים בה:

יב מַה־תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה־תֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי־עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵאלֹהָי׃

רַשִׁ״י פני ואלהי. הקב"ה שהוא אור פני ואלהי עדיין יש לי בו תקוה ולמה תהמי:
אִבְּן עֶזְרָא מה - טעם ישועות פניו כי הוא ישועות פני והוא אלהי מימי קדם, כנגד איה אלהיך ישראל.
מְצוּדַת דָּוִד מה תשתוחחי. כאלו חזר לנחם שוב את נפשו ואומר לה מה תשתוחחי: כי עוד אודנו. בעבור התשועה אשר יבא אלי כי הלוא הוא מעולם ישועות פני ואלהי:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.