Sign In

Psalms 74 — תְּהִלִּים עד

גודל הטקסט
Commentaries - Mefarshim (click to show or hide)

א מַשְׂכִּיל לְאָסָף לָמָה אֱלֹהִים זָנַחְתָּ לָנֶצַח יֶעְשַׁן אַפְּךָ בְּצֹאן מַרְעִיתֶךָ׃

רַשִׁ״י יעשן אפך. כל הכועס נחיריו מוציאין עשן:
אִבְּן עֶזְרָא משכיל לאסף למה אלהים זנחת - מלת משכיל תחלת פיוט והנה זה המזמור על אותו הטעם. למה - פעול. זנחת - הצאן, בעבור שידמה הכעס לאש, על כן נקרא אפך.
מְצוּדַת דָּוִד זנחת לנצח. למה עזבת את ישראל זה זמן רב עד שנראה כאלו כן יהיה לעולם יעשן. למה יעשן אפך בישראל שהמה הצאן שאתה רועם:
מְצוּדַת צִיּוֹן זנחת. עזבת כמו זנח ה׳ מזבחו (איכה ב): יעשן. הוא ענין כעס כי ע״י חמום הכעס נראה יוצא מהנחירים כמו עשן ואמר בלשון הנופל באדם כדי לשבר את האוזן:

ב זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶּדֶם גָּאַלְתָּ שֵׁבֶט נַחֲלָתֶךָ הַר־צִיּוֹן זֶה שָׁכַנְתָּ בּוֹ׃

רַשִׁ״י קנית קדם. לפני בריית עולם שנאמר (לקמן צ') מעון אתה היית לנו בטרם הרים יולדו: זה שכנת בו. תקון לשון הוא כמו (ישעיה מ"ב) זו חטאנו לו והוא כמו אשר שכנת בו:
אִבְּן עֶזְרָא זכור - טעם קנית שהיו כמו נמכרים במצרים, יתכן להיות שבט נחלתך - שבט שהוא נחלתך, כמו: והם עמך ונחלתך, או נחלתך כמו בהר נחלתך ויהיה שבט סמוך והעד הר ציון.
מְצוּדַת דָּוִד קנית קדם. אשר קנית לך לעם מזמן קדום מאז גאלתם ממצרים והבאתם אל הר ציון ששכנת בו והוא מקרא קצר:

ג הָרִימָה פְעָמֶיךָ לְמַשֻּׁאוֹת נֶצַח כָּל־הֵרַע אוֹיֵב בַּקֹּדֶשׁ׃

רַשִׁ״י הרימה פעמיך למשואות נצח. הגבה פעימות ובהלות שלך שיהו לאויביך למשואות נצח על כל אשר הרע האויב בבית המקדש, כן חברו מנחם עם ותפעם רוחו: למשואות. לשון חורבן כמו שאיה (שם ו'), תשאה שממה (סא"א):
אִבְּן עֶזְרָא הרימה - הטעם, כדרך: קומה ה'. אמר רבי משה הכהן: כי למשואות שם תחת שם הפועל, כאילו כתוב להשאות כל הרע אויב בקדש, כל אויב שהרע בקדש כי הוא הפוך כמו כל תשא עון וקח טוב, שהטעם: כל עון תשא. ולפי דעתי: כי למד למשואות כמו בעבור כלמ"ד פן יאמרו לי והנה הוא הרימה פעמיך, בעבור נחלתך הנזכרת למעלה, שהוא משואות נצח כל אשר הרע אויב בקדש. וכן כל תשא עון - כל שתשא עונינו תקח הטוב שיש בידינו והוא הודית לשונינו ששפתינו טובות מפרים להביא, וזה הוי"ו שהוא וקח טוב לא יוכל אדם להבינה איך תשמש, רק כלשון ישמעאל שכמוהו פ"א רפה, וככה: טוב ויחיל ודומם, ביום השלישי וישא אברהם את עיניו, ויעזב את עבדיו.
מְצוּדַת דָּוִד הרימה פעמיך. הרם רגליך ללכת להחשיך עד נצח את כל האויב העושה הרעה בבהמ״‎ק והוא הפוך כמו כל אויב הרע בקדש וכן כל תשא עון (הושע י״ד:ג׳) ומשפטו כל עון תשא:
מְצוּדַת צִיּוֹן פעמיך. הרגלים שפוסעין בהן וכן פעמי דלים (ישעיה כ״ו): למשואות. ענין חושך:

ד שָׁאֲגוּ צֹרְרֶיךָ בְּקֶרֶב מוֹעֲדֶךָ שָׂמוּ אוֹתֹתָם אֹתוֹת׃

רַשִׁ״י מועדך. הוא בית המקדש אשר נאמר בו ונועדתי לך שם: שמו אותותם. כשגברה ידם להחריבו אז שמו להם את אותות קסמיהם שהם אותות אמת ומה הם הקסמים קלקל בחצים שאל בתרפים:
אִבְּן עֶזְרָא שאגו - נקראו המקדשים מועדים, בעבור התחברות שם ישראל במועדים. וכמוהו: שרפו כל מועדי אל בארץ. ואותותם - כפי מחשבתם, כדרך: והאנשים רדפו אחריהם.
מְצוּדַת דָּוִד בקרב מועדך. בתוך בה״‎מ מקום שהיו נועדים שם כל ישראל והשכינה עמהם: שמו אותותם אותות. אמרו שהאות שלהם הוא אות אמת כי עד לא הלך נ״‎נ על ירושלים עשה אותות לדעת אם יצלח כמ״‎ש שאל בתרפים ראה בכבד (יחזקאל כ״א:כ״ו) ובא לו האות ללכת ואחר שכבשה אמר שיש ממשות באלה האותות:
מְצוּדַת צִיּוֹן שאגו. צעקו: מועדך. מל׳ וועד ואסיפה:

ה יִוָּדַע כְּמֵבִיא לְמָעְלָה בִּסֲבָךְ־עֵץ קַרְדֻּמּוֹת׃

רַשִׁ״י יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות. יודע האויב כשהיה מכה בשערי פתחי המקדש שהוא כמביא מכותיו למעלה ברקיע ומנין היה יודע שהרי היה רואה שהיה העץ מסבך ואוחז את הקרדומות ובולען כמו שאמרו רבותינו כולהו בלעתינהו חד תרעא דירושלים: בסבך עץ קרדומות. לשון נאחז בסבך (בראשית כ״ב:י״ג), העץ סובך אותם והם נסבכין בו:
אִבְּן עֶזְרָא יודע - אמר רבי משה: כי זה קשור עם הפסוק שהוא אחריו והוא מספר כי עת בנות שלמה את בית ה' וחצוב החוצבים את האבנים היה חושב המביא בתי הידים בגרזן לחצוב את האבן, כי הגיע מעלה למעלה וככה הוא יודע למעלה, כהביא המביא בסבך עץ קרדומות. ולפי דעתי: כי בעת שיובאו הקרדומות בסבך עץ, לכרות העץ שהיה לבניין הבית היה לו שאון למעלה.
מְצוּדַת דָּוִד יודע וכו׳‎. כל מי שהביא קרדומו בסבך עצי הלבנון לחטוב ארזים להביאם לבנין בה״‎מ היה נודע לו כאלו מביא למעלה לפני כסא הכבוד כי למצוה רבה היה נחשב בעיניו:
מְצוּדַת צִיּוֹן בסבך. הענף נקרא סבך ע״ש שמסתבכים ונאחזים זה בזה כמו נאחז בסבך (בראשית כ״ב): קרדמות. גרזנים:

ו ועת [וְעַתָּה] פִּתּוּחֶיהָ יָּחַד בְּכַשִּׁיל וְכֵילַפֹּת יַהֲלֹמוּן׃

רַשִׁ״י ועתה. אע"פ שהיה רואה שלפני הקב"ה קשה לא נמנע מלהלום כל פתחיה וכל שעריה יחד: בכשיל וכילפות. כלי משחית של נגרים הם ובקרדומות באו לה תרגום יונתן בכשיליא, כילפות לשון ערבי הוא כך פירש דונש והוא מכלי הנגרים: יהלומון. האויבים:
אִבְּן עֶזְרָא ועתה, בכשיל וכילפות - כלי ברזל להשחית. ויש אומרים: כי כשיל מגזרת כשלון וכלפות בהתחלף הכ"ף בקו"ף, שהיו מקלפים כמו כובע וקובע.
מְצוּדַת דָּוִד ועתה. בעת החורבן כל פתוחי הזהב שעל הקירות היו הצרים הולמים ומשברים בכשיל וכילפות:
מְצוּדַת צִיּוֹן פתוחיה. ענינו החתירה והחקיקה של צורות ודקלים כמו פתוחי חותם (שמות כ״ח): בכשיל וכילפות. שמות כלים עשוים לשבר בהם אבנים: יהלומון. ענין הכאה ושבירה כמו יהלמני צדיק (לקמן קמ״א):

ז שִׁלְחוּ בָאֵשׁ מִקְדָּשֶׁךָ לָאָרֶץ חִלְּלוּ מִשְׁכַּן־שְׁמֶךָ׃

אִבְּן עֶזְרָא שלחו - הלמ"ד קל ואף על פי שהוא מהבנין הכבד, כמו: בקשו נפשי. אמר בן בלעם: כי זה הפוך שהנכון: שלחו אש במקדשך. ויתכן שהטעם שהיה האש סביב וכאילו המקדש משולח.
מְצוּדַת דָּוִד שלחו באש מקדשך. כמו שלחו אש במקדשך: לארץ. מקום שכינת שמך חללו והשפילו עד לארץ:
מְצוּדַת צִיּוֹן שלחו. ענין הצתה והבערה: חללו. מל׳ חולין:

ח אָמְרוּ בְלִבָּם נִינָם יָחַד שָׂרְפוּ כָל־מוֹעֲדֵי־אֵל בָּאָרֶץ׃

רַשִׁ״י אמרו בלבם נינם יחד. נינם מושליהם וכן (לעיל ע"ב) ינון שמו, ואחריתו יהיה מנון (משלי כ״ט:כ״א) כל מושליהם מחשבה א' להם הראשונים כאחרונים להזדווג לפטרונם של ישראל תחלה ואח"כ יזדווגו להם ותדע שהרי שרפו כל מועדי אל שהיו בארץ כל בתי וועד שלו, פלשתים החריבו שילה נבכדנאצר החריב בית ראשון ואחרים החריבו בית שני:
אִבְּן עֶזְרָא אמרו, נינם - חסר וי"ו ולא הזכיר מי אמרו. ורבי מרינוס אמר: כי נינם מגזרת לא תונו אף על פי שמלת לא תונו מהבנין הכבד ונינם מהבנין הקל כדרך ונירם. ולפי דעתי: שזה נכון והנה העד: חרב היונה.
מְצוּדַת דָּוִד נינם יחד. כל שריהם בעצה אחת: כל מועדי אל. כל המקומות המיועדות לה׳‎ בהכ״‎נ ובהמ״‎ד:
מְצוּדַת צִיּוֹן נינם. ענין שררה כמו ינון שמו (לעיל ע״ב):

ט אוֹתֹתֵינוּ לֹא רָאִינוּ אֵין־עוֹד נָבִיא וְלֹא־אִתָּנוּ יֹדֵעַ עַד־מָה׃

רַשִׁ״י אותותינו. שהבטחתנו ביד נביאך אין אנו רואים אותם בימים רבים שאנו בגולה נתנבא אסף על ימי הגלות: עד מה. עד מתי נהיה בצרה זו:
אִבְּן עֶזְרָא אותותינו - הפך שמו אותותם אותות. וטעם אותותינו – כפי פירושינו דברי הנביאים.
מְצוּדַת דָּוִד אותותינו. עדיין לא ראינו אותות הגאולה ואין עוד נביא לגלות הזמן: ולא אתנו. אין מי מאתנו יודע עד מתי יתאחר:
מְצוּדַת צִיּוֹן עד מה. עד מתי וכן עד מה ה׳ תאנף לנצח (לקמן ע״ט):

י עַד־מָתַי אֱלֹהִים יְחָרֶף צָר יְנָאֵץ אוֹיֵב שִׁמְךָ לָנֶצַח׃

אִבְּן עֶזְרָא עד מתי - פעול. יחרף - הוא את שמך, כדרך למה אלהים זנחת לנצח.
מְצוּדַת דָּוִד יחרף צר. באומרו מבלי יכולת ה׳‎ הניחם ביד האויב: ינאץ. וכי ינאץ האויב את שמך לנצח בתמיה:
מְצוּדַת צִיּוֹן ינאץ. ענין בזיון:

יא לָמָּה תָשִׁיב יָדְךָ וִימִינֶךָ מִקֶּרֶב חוקך [חֵיקְךָ] כַלֵּה׃

רַשִׁ״י מקרב חיקך כלה. השליכה והוצא אותה מתוך חיקך והלחם באויביך, כלה לשון גרש כמו (שמות י״א:א׳) כלה גרש יגרש:
אִבְּן עֶזְרָא למה תשיב - כדרך תשיב אחור ימינו, ידך השמאלית כאילו הזכיר שתי ידיך דרך משל. והאמת שתכלה מקרב השוכן שם, שהוא אויביך.
מְצוּדַת דָּוִד תשיב ידך. לאחור לבל הכות בו את האויב: כלה. ימינך כלה מקרב חיקך והוציאה משם והכה תכה בו את אויביך:
מְצוּדַת צִיּוֹן כלה. ר״ל מנע:

יב וֵאלֹהִים מַלְכִּי מִקֶּדֶם פֹּעֵל יְשׁוּעוֹת בְּקֶרֶב הָאָרֶץ׃

רַשִׁ״י ואלהים מלכי מקדם. והרי אתה תשועתנו מקדם:
אִבְּן עֶזְרָא ואלהים - כדרך: ינאץ אויב שמך לנצח, שהוא מלך ישראל. פועל ישועות - ידועות בעבורנו בקרב הארץ.
מְצוּדַת דָּוִד מקדם. מעולם הוא מלכי והוא פועל הישועה:

יג אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל־הַמָּיִם׃

רַשִׁ״י ראשי תנינים. הם מצרים שנקראו תנינים שנאמר (יחזקאל כ"ט) התנים הגדול וגו':
אִבְּן עֶזְרָא אתה פוררת - כפול מעלומי העי"ן, כדרך פור התפוררה או כדרך ויפרפרני הפך שלו. והטעם: כי ממשלתך מושלת בארץ כאשר הזכיר בקרב הארץ, בים - והתנינים אשר בו. ויש אומרים: כי זה רמז לבקיעת ים סוף. וטעם שברת – בשובו לחרבה. ויש אומרים: כי התנינים פרעה ושלישיו.
מְצוּדַת דָּוִד בעזך. בכחך פוררת הים לי״‎ב גזרים לכל שבט שביל לעצמו כן ארז״‎ל: על המים. כי נתקשו מי הים כסלעים והיו המצרים נזרקים עליהם ונשבר ראשם:
מְצוּדַת צִיּוֹן פוררת. ענינו הרצוץ לחתיכות רבות כמו פור התפוררה ארץ (ישעיהו כ״ד:י״ט) תנינים. תנים שם דג גדול שבים פרעה נקרא תנים כמ״ש בו התנים הגדול הרובץ וכו׳ (יחזקאל כ״ט:ג׳) ולכן יקראו המצרים תנינים:

יד אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים׃

רַשִׁ״י ראשי לויתן. פרעה נקרא כן שנאמר (ישעיה כ"ז) יפקוד ה' בחרבו הקשה על לויתן וגו': תתננו מאכל לעם לציים. נתת ממונו לעם ישראל לאוכלו לציים לכתות וצבאות שהוצאת: ציים. סיעות כמו (במדבר כ״ד:כ״ד) וצים מיד כתים כתרגומו וסיען:
אִבְּן עֶזְרָא אתה - אמר רבי משה: כי כל שוחה בים וגופו גדול, יקרא לויתן והאות שהזכיר ראשי ולא ראש אחר. ולפי דעתי: שלויתן דג גדול ותחסר מלת כל, כמו ראשי כל לויתן והנה השם נתנו מאכל לעם לציים שהם שוכנים בציים כנגד הים, וידוע כי יש מקומות שיאכלוהו מעת לעת בזמן ידוע. ורבי משה אמר: כי לעם לציים כמו לעבדך ליעקב. וטעם לציים - לאנשי הספינות.
מְצוּדַת דָּוִד ראשי לויתן. שריו ושלישיו של פרעה הנקרא לויתן: תתננו מאכל. נתת עושרם לבזה לעם ישראל שהלכו במדבר מקום ציה ושממה:
מְצוּדַת צִיּוֹן רצצת. ענין שבירה לחתיכות: לויתן. זה פרעה כי התנין הגדול הוא לויתן כמ״ש את התנינים הגדולים (בראשית א) והוא הלויתן ובת זוגו: לציים. מל׳ ציה ושממה:

טו אַתָּה בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ נַהֲרוֹת אֵיתָן׃

רַשִׁ״י אתה בקעת. לישראל מן הצור מעיינות: אתה הובשת. ירדן שהוא נהר איתן:
אִבְּן עֶזְרָא אתה בקעת - ביבשה, כמו: יבקע צורים במדבר. איתן - שם, כמו: וישב הים לפנות בקר לאיתנו.
מְצוּדַת דָּוִד אתה בקעת. את הסלע והוצאת להם מעין ונחל: נהרות איתן. זה הים והירדן ר״‎ל עשית להם נסים מחולפים במקום היובש השפעת מים ומקום המים הובשת:
מְצוּדַת צִיּוֹן הובשת. מל׳ יבש: איתן. ענין חוזק כמו איתן מושבך (במדבר כד):

טז לְךָ יוֹם אַף־לְךָ לָיְלָה אַתָּה הֲכִינוֹתָ מָאוֹר וָשָׁמֶשׁ׃

רַשִׁ״י לך יום. גאולתם של ישראל: אף לך לילה. ועמך היו בצרות הלילה: אתה הכינות מאור ושמש. אתה הכינות להם מאור התורה:
אִבְּן עֶזְרָא לך - הטעם שאתה עושה אלה הנפלאות בכל זמן ביום ובלילה, כי המושלים בהם אתה הכינותם. מאור – הוא הירח והזכירו לפני השמש בעבור שהשלים במלת לילה, כי כן דרך המקרא: ואתן לעשו.
מְצוּדַת דָּוִד לך יום. ר״‎ל אתה בראתם: אתה הכינות. להיות על כנם ולא ישנו את תפקידם: מאור. הוא הירח הנקרא מאור הקטן (בראשית א):
מְצוּדַת צִיּוֹן הכינות. מל׳ כן ובסיס:

יז אַתָּה הִצַּבְתָּ כָּל־גְּבוּלוֹת אָרֶץ קַיִץ וָחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם׃

רַשִׁ״י אתה הצבת. להם כל גבולות ארצם בכל טוב: קיץ וחרף אתה יצרתם. הרי זה דוגמת (ירמיהו ה׳:כ״ד) שבועות חוקות קציר ישמור לנו, לא שנית לנו סדר השנים:
אִבְּן עֶזְרָא אתה - הטעם שהזכיר הדבר והפכו בקעת והובשת וכולם בארץ, והזכיר כי השבעה גבולות הם נצבים לעולם ולא יתחלף היישוב. וטעם קיץ וחורף – בעבור היות רוב היישוב בפאת שמאל וקצתו בפאת דרום, וטעם להזכיר זה עם גבולות ארץ, כי בהיות במקום אחד קיץ הוא במקום אחר חורף.
מְצוּדַת דָּוִד כל גבולות ארץ. להיות כל מחוז במקום הראוי לו:
מְצוּדַת צִיּוֹן הצבת. העמדת: קיץ. ימות החמה: וחורף. ימות הגשמים:

יח זְכָר־זֹאת אוֹיֵב חֵרֵף יְהוָה וְעַם נָבָל נִאֲצוּ שְׁמֶךָ׃

רַשִׁ״י זכר זאת אויב וגו'. ואחרי שכל תשועתנו בך זכור זאת אשר האויב חרף אותך בהשמידו אותנו:
אִבְּן עֶזְרָא זכר - ואני אומר לאויב זכור זאת. ועם נבל - אשר נאצו שמך, כמו: עם לבבכם שלם.
מְצוּדַת דָּוִד זכר. ר״‎ל אם אמנם הכל בידך ותשגיח על הכל זכר גם זאת מה שהאויב היה מחרף את ה׳‎: ועם נבל. כפל הדבר במ״‎ש:
מְצוּדַת צִיּוֹן נאצו. ענין בזיון:

יט אַל־תִּתֵּן לְחַיַּת נֶפֶשׁ תּוֹרֶךָ חַיַּת עֲנִיֶּיךָ אַל־תִּשְׁכַּח לָנֶצַח׃

רַשִׁ״י אל תתן לחית. לגדודי האומות כמו (שמואל ב כ״ג:י״א) ויאספו פלשתים לחיה: נפש תורך. תור שלך וי"ת לשון תורים ובני יונה התור הזה משמת הזכר בן זוגה אינה מזדווגת לאחר אף ישראל לא החליפוך באל אחר אע"פ שרחקת מהם והיו כאלמנה: חית ענייך. נפש ענייך:
אִבְּן עֶזְרָא אל, לחית - פתח כי הוא סמוך והנסמך אליו חסר, כמו: שפעת אני רואה. והטעם: חית השדה. ותורך - כמו: שתי תורים. ויש אומרים: לחית כמו גער חית קנה, חית פלשתים.
מְצוּדַת דָּוִד לחית. לעדת העובדי כוכבים אל תמסור נפש ישראל: חית ענייך. עדת ישראל שהמה עניים ומוכנעים:
מְצוּדַת צִיּוֹן לחית. ענין עדה וקבוץ וכן חית פלשתים (ש״ב כג): תורך. מל׳ תור והיא כנסת ישראל והמשילה לתור כמו שהמשילה ליונה כמ״ש יונתי בחגוי הסלע (ש״ה ב):

כ הַבֵּט לַבְּרִית כִּי מָלְאוּ מַחֲשַׁכֵּי־אֶרֶץ נְאוֹת חָמָס׃

רַשִׁ״י הבט לברית. אשר כרת את אבותינו: נאות חמס. נוה חמס לשון מדור:
אִבְּן עֶזְרָא הבט לברית - בפתחות הלמ"ד שהיא ידועה ומלת הבט תשמש בעבור אחרת והבט מלאו. וטעם מחשכי ארץ – כנגד הבט טעמו המקומות הנסתרים שם. נאות - כמו: נאות רועים.
מְצוּדַת דָּוִד הבט. ראה הברית אשר כרת לאבותינו לגאול בניהם: מחשכי ארץ. המקומות שישבו בהם בחשכת החורבן נתמלאו מדורי חמס:
מְצוּדַת צִיּוֹן מחשכי. מל׳ חושך: נאות. מדור:

כא אַל־יָשֹׁב דַּךְ נִכְלָם עָנִי וְאֶבְיוֹן יְהַלְלוּ שְׁמֶךָ׃

רַשִׁ״י אל ישוב דך נכלם. אל ישוב דך מלפניך בתפילתו נכלם:
אִבְּן עֶזְרָא אל - שם לא ישוב הדך נכלם לעולם יהללוך כל עני ואביון.
מְצוּדַת דָּוִד דך. המדוכה אל ישוב נכלם בעת תפלתו רק קבלם ברצון ואז העני והאביון יהללו את שמך בעבור זה:

כב קוּמָה אֱלֹהִים רִיבָה רִיבֶךָ זְכֹר חֶרְפָּתְךָ מִנִּי־נָבָל כָּל־הַיּוֹם׃

רַשִׁ״י חרפתך. גדופיך כמו זאת אויב חרף:
אִבְּן עֶזְרָא קומה - טעם ריבך שהאויב חרף שמך, ויו"ד מני נוסף, כמו: מני אפרים.
מְצוּדַת דָּוִד ריבך. כי למולך קמו לגדף: כל היום. מה שחרף בכל עת:
מְצוּדַת צִיּוֹן מני. כמו מן:

כג אַל־תִּשְׁכַּח קוֹל צֹרְרֶיךָ שְׁאוֹן קָמֶיךָ עֹלֶה תָמִיד׃

אִבְּן עֶזְרָא אל - טעם קול צורריך – הוא שהזכיר: שאגו צורריך בקרב מועדיך. שאון קמיך - יהי עולה תמיד - עד הגיעו אליך אל השמים וזה דרך משל.
מְצוּדַת דָּוִד עלה תמיד. אשר הוא עולה תמיד לחרף כלפי מעלה:
מְצוּדַת צִיּוֹן שאון. ענין המיה:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.