א
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ יָבִין מֶלֶךְ־חָצוֹר וַיִּשְׁלַח אֶל־יוֹבָב מֶלֶךְ מָדוֹן וְאֶל־מֶלֶךְ שִׁמְרוֹן וְאֶל־מֶלֶךְ אַכְשָׁף׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַהֲוָה כַּד שְׁמַע יָבִין מַלְכָּא דְחָצוֹר וּשְׁלַח לְוַת יוֹבָב מַלְכָּא דְמָדוֹן וּלְוַת מַלְכָּא דְשִׁמְרוֹן וּלְוַת מַלְכָּא דְאַכְשָׁף:
רַלְבַּ״ג
עוד זכר שכאשר שמע זה יבין מלך חצור שלח אל יובב מלך מדו' ואל מלך שומרון ולמלכים רבים זולתם להתקבץ יחד ולהלחם עם ישראל כדי שלא יפלו בידם אחד אחד כמו שעשו שאר המלכים ובאו עם רב כחול אשר על שפת הים להלחם עם ישראל:
ב
וְאֶל־הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מִצְּפוֹן בָּהָר וּבָעֲרָבָה נֶגֶב כִּנֲרוֹת וּבַשְּׁפֵלָה וּבְנָפוֹת דּוֹר מִיָּם׃
רַשִׁ״י
נגב כנרות. דרום גינוסר: ובנפות דור. פלכי דור, קונטדו"ש בלע"ז: מים. מערבה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּלְוַת מַלְכַיָא דְמִצְפּוּנָא בְּטוּרָא וּבְמֵישְׁרָא דָרוֹם גִינוֹסָר וּבִשְׁפֶלְתָּא וּבְפִלְכֵי דוֹר מַעֲרָבָא:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ובערבה. במישור: נגב כנרות. לדרום כנרות, והוא שם מקום: ובנפות דור. מחוזות וגלילות של דור, כמו (תהלים מח ג) יפה נוף:
מַלְבִּי״ם
ואל המלכים אשר מצפון. כי בצד דרום כבר נכבשו, ומלת מצפון בא בשו"א שלא בסמיכות, ועקרו בקמ"ץ:
ג
הַכְּנַעֲנִי מִמִּזְרָח וּמִיָּם וְהָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַיְבוּסִי בָּהָר וְהַחִוִּי תַּחַת חֶרְמוֹן בְּאֶרֶץ הַמִּצְפָּה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
כְּנַעֲנָאָה מִמַדִינְחָא וּמִמַעֲרָבָא וֶאֱמוֹרָאָה וְחִתָּאָה וּפְרִיזָאָה וִיבוּסָאָה בְּטוּרָא וְחִוָאָה בְּשִׁפּוּלֵי חֶרְמוֹן בַּאֲרַע מִצְפַּיָא:
מְצוּדַת דָּוִד
תחת חרמון. תחת הר חרמון: בארץ המצפה. הר חרמון היה בארץ המצפה:
מַלְבִּי״ם
הכנעני. ר"ל והיה בצד פאת מזרח של צד הצפונית הכנעני ממזרח, וכן ממערב, וז"ש ומים. וכן אשר באמצע, וז"ש והאמורי והחתי וכו', והחוי היושב תחת הר חרמון בעמק:
ד
וַיֵּצְאוּ הֵם וְכָל־מַחֲנֵיהֶם עִמָּם עַם־רָב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל־שְׂפַת־הַיָּם לָרֹב וְסוּס וָרֶכֶב רַב־מְאֹד׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּנְפָקוּ אִינוּן וְכָל מַשִׁרְיַתְהוֹן עִמְהוֹן עַם סַגִי כְּחָלָא דְעַל כֵּיף יַמָא לִסְגֵי וְסוּסְוַן וּרְתִיכוּן סַגִי לַחֲדָא:
מַלְבִּי״ם
ויצאו. הם לא ערב לבם עוד ללכת יחידים כמו הקודמים, וגם היה עמהם סוס ורכב שלא היו להקודמים, כי הם רצו ללחום על שדה המערכה:
ה
וַיִּוָּעֲדוּ כֹּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ יַחְדָּו אֶל־מֵי מֵרוֹם לְהִלָּחֵם עִם־יִשְׂרָאֵל׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאִזְדַמְנוּ כֹּל מַלְכַיָא הָאִילֵין וַאֲתוֹ וּשְׁרוֹ כַחְדָא עַל מֵי מֵרוֹם לְאַגָחָא קְרָבָא עִם יִשְׂרָאֵל:
מַלְבִּי״ם
ויועדו. קבעו זמן ומועד לקיבוץ המלכים, ויחנו על מי מרום:
ו
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ אַל־תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי־מָחָר כָּעֵת הַזֹּאת אָנֹכִי נֹתֵן אֶת־כֻּלָּם חֲלָלִים לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־סוּסֵיהֶם תְּעַקֵּר וְאֶת־מַרְכְּבֹתֵיהֶם תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר יְיָ לִיהוֹשֻׁעַ לָא תִדְחַל מִן קֳדָמֵיהוֹן אֲרֵי מְחַר כְּעִידָנָא הָדֵין אֲנָא מְסַר יַת כּוּלְהוֹן קְטִילִין קֳדָם יִשְׂרָאֵל יַת סוּסְוָתְהוֹן תְּעַקֵר וְיַת רְתִיכֵיהוֹן תּוֹקֵד בְּנוּרָא:
רַלְבַּ״ג
ויעד הש"י ליהושע שלא יירא מהם ומהמונם כי כעת מחר יתנם הש"י חללים לפני ישראל. וצוה לעקור סוסיהם ולשרף מרכבותיהם שלא יקחום ישראל ויבטחו בם בענין המלחמות ושלא יאמרו שכחם ועוצם ידם עשה להם את החיל אבל יהיה מבטחם בש"י ויתבאר להם כי הוא מנצח הגוים האלה ולא הם:
מְצוּדַת צִיּוֹן
תעקר. תסיר העיקר, כמו (איוב לא יב): ובכל תבואתי תשרש, ומשפטו: תסיר השורש ממקומו, ורצה לומר, שיכרות הרגלים שהם העיקר והיסוד לבהמה:
מַלְבִּי״ם
אל תירא. כמ"ש (דברים כ, א) וראית סוס ורכב וגו' (אל) [לא] תירא מהם: תעקר. לבל יבטחו ישראל עליהם במלחמתם, וכבר נצטוה המלך (שם יז, טז) בל ירבה לו סוסים:
ז
וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ וְכָל־עַם הַמִּלְחָמָה עִמּוֹ עֲלֵיהֶם עַל־מֵי מֵרוֹם פִּתְאֹם וַיִּפְּלוּ בָּהֶם׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲתָא יְהוֹשֻׁעַ וְכָל עַמָא עָבְדֵי קְרָבָא עִמֵיהּ עֲלֵיהוֹן וְאִינוּן שָׁרָן עַל מֵי מֵרוֹם בִּתְכֵיף וּנְפַלוּ בְהוֹן:
ח
וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד־יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּרְדְּפוּם עַד־צִידוֹן רַבָּה וְעַד מִשְׂרְפוֹת מַיִם וְעַד־בִּקְעַת מִצְפֶּה מִזְרָחָה וַיַּכֻּם עַד־בִּלְתִּי הִשְׁאִיר־לָהֶם שָׂרִיד׃
רַשִׁ״י
משרפות מים. תרגם יונתן: חרצי ימא, שעושין חריצין, ומי הים יוצאין לתוכן, ונשרפין מחום השמש ונעשים מלח:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּמַסְרִינוּן יְיָ בִּידָא דְיִשְׂרָאֵל וּמְחוּנוּן וּרְדָפוּנוּן עַד צִידוֹן רַבְּתָא וְעַד חַרְצֵי יַמָא וְעַד בִּקְעַת מִצְפַּיָא מַדִינְחָא וּמְחוּנוּן עַד דְלָא אִישְׁתָּאַר לְהוֹן מְשֵׁזִיב:
מְצוּדַת דָּוִד
משרפות מים. חריצים שמי הים נקווים בהם, והחמה שורפתן ונעשים מלח:
ט
וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר־לוֹ יְהוָה אֶת־סוּסֵיהֶם עִקֵּר וְאֶת־מַרְכְּבֹתֵיהֶם שָׂרַף בָּאֵשׁ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַעֲבַד לְהוֹן יְהוֹשֻׁעַ כְּמָא דַאֲמַר לֵיהּ יְיָ יַת סוּסְוָתְהוֹן עִקַר וְיַת רְתִיכֵיהוֹן אוֹקֵד בְּנוּרָא:
י
וַיָּשָׁב יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא וַיִּלְכֹּד אֶת־חָצוֹר וְאֶת־מַלְכָּהּ הִכָּה בֶחָרֶב כִּי־חָצוֹר לְפָנִים הִיא רֹאשׁ כָּל־הַמַּמְלָכוֹת הָאֵלֶּה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְתַב יְהוֹשֻׁעַ בְּעִדָנָא הַהִיא וּכְבַשׁ יַת חָצוֹר וְיַת מַלְכָּהּ קְטַל בְּחַרְבָּא אֲרֵי חָצוֹר מִלְקַדְמִין הִיא רֵישׁ כָּל מַלְכְּוָתָא הָאִלֵין:
רַלְבַּ״ג
וזכר אחר זה שכבר לכד יהושע את חצור ושרפה כי ממלך חצור היתה התחלת זאת המלחמה והנה כל העם אשר בה לא השאיר כל נשמה ואת כל ערי המלכים האלה ואת כל מלכיהם כלם לכד יהושע ויכה האדם אשר בהם לפי חרב עד השמידם אותם לא השאירו כל נשמה:
יא
וַיַּכּוּ אֶת־כָּל־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר־בָּהּ לְפִי־חֶרֶב הַחֲרֵם לֹא נוֹתַר כָּל־נְשָׁמָה וְאֶת־חָצוֹר שָׂרַף בָּאֵשׁ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּמְחוֹ יַת כָּל נַפְשָׁתָא דִי בָהּ לְפִתְגַם דְחָרֶב גְמִירָא לָא אַשְׁאַר כָּל נִשְׁמָא וְיַת חָצוֹר אוֹקֵד בְּנוּרָא:
מַלְבִּי״ם
לא נותר. מבואר אצלי כי נשאר הוא בכוונה, ונותר הוא שלא בכוונה. וע"כ למעלה ח' לקמן י"ד תפס לא השאירו, ר"ל בכוונה, כי קצתם נמלטו שלא מדעת ישראל. ופה שגם לא נמלט איש שלא מדעתם אמר רבותא שאף לא נותר:
יב
וְאֶת־כָּל־עָרֵי הַמְּלָכִים־הָאֵלֶּה וְאֶת־כָּל־מַלְכֵיהֶם לָכַד יְהוֹשֻׁעַ וַיַּכֵּם לְפִי־חֶרֶב הֶחֱרִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְיַת כָּל קִרְוֵי מַלְכַיָא הָאִילֵין וְיַת כָּל מַלְכֵיהוֹן כְּבַשׁ יְהוֹשֻׁעַ וּמְחָנוּן לְפִתְגַם דְחָרֶב גַמַר יַתְהוֹן כְּמָא דְפַקֵד מֹשֶׁה עַבְדָא דַיָי:
מַלְבִּי״ם
ואת כל ערי. זה לא היה בפעם הזאת, רק בשבע שכבשו, כמו שיתבאר פסוק י"ח:
יג
רַק כָּל־הֶעָרִים הָעֹמְדוֹת עַל־תִּלָּם לֹא שְׂרָפָם יִשְׂרָאֵל זוּלָתִי אֶת־חָצוֹר לְבַדָּהּ שָׂרַף יְהוֹשֻׁעַ׃
רַשִׁ״י
העומדות על תלם. שלא נהרסה חומתם, כמו יריחו שנפלה חומתה, וכן העי, שנאמר בה (לעיל ח כח): וישימה תל עולם שממה: זולתי את חצור לבדה. במסורת שרפה (בראשית רבה וישלח): משה צוה לו ומסר לו כן:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
לְחוֹד כָּל קִרְוַיָא דְקַיְמִין עַל תּוּקְפֵיהוֹן לָא אוֹקְדִינוּן יִשְׂרָאֵל אֱלָהֵין יַת חָצוֹר בִּלְחוֹדָהּ אוֹקֵיד יְהוֹשֻׁעַ:
יד
וְכֹל שְׁלַל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְהַבְּהֵמָה בָּזְזוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַק אֶת־כָּל־הָאָדָם הִכּוּ לְפִי־חֶרֶב עַד־הִשְׁמִדָם אוֹתָם לֹא הִשְׁאִירוּ כָּל־נְשָׁמָה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְכָל עֲדֵי קִרְוַיָא הָאִלֵין וּבְעִירָא בְּזוֹ לְהוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְחוֹד יַת כָּל אֱנָשָׁא מְחוֹ לְפִתְגַם דְחָרֶב עַד דִי שֵׁיצִיאוּ יַתְהוֹן לָא אַשְׁאָרוּ כָּל נִשְׁמָא:
טו
כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה עַבְדּוֹ כֵּן־צִוָּה מֹשֶׁה אֶת־יְהוֹשֻׁעַ וְכֵן עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לֹא־הֵסִיר דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
כְּמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת מֹשֶׁה עַבְדֵיהּ כֵן פַּקֵד מֹשֶׁה יַת יְהוֹשֻׁעַ וְכֵן עֲבַד יְהוֹשֻׁעַ לָא בַטֵיל פִּתְגָמָא מִכָּל דְפַקֵיד יְיָ יַת מֹשֶׁה:
מַלְבִּי״ם
כאשר צוה כו' כן צוה משה. שמסר לו את הכל כמ"ש (ריש אבות) ומסרה ליהושע. וגם אעפ"י שאם היה הכבוש ע"י משה היה יותר נסיי ממה שהיה ע"י יהושע, מ"מ לא נשתנה דבר ממצות הכבוש והחילוק: לא הסיר דבר. אף מה שלא צוהו בפירוש כיון מדעתו למה שצוה ה' את משה (כ"פ חז"ל במדרש רבה):
טז
וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת־כָּל־הָאָרֶץ הַזֹּאת הָהָר וְאֶת־כָּל־הַנֶּגֶב וְאֵת כָּל־אֶרֶץ הַגֹּשֶׁן וְאֶת־הַשְּׁפֵלָה וְאֶת־הָעֲרָבָה וְאֶת־הַר יִשְׂרָאֵל וּשְׁפֵלָתֹה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאַחְסִין יְהוֹשֻׁעַ יַת כָּל אַרְעָא הָדָא טוּרָא וְיַת כָּל דָרוֹמָא וְיַת כָּל אַרְעָא דְגוֹשֶׁן וְיַת שְׁפֶלְתָּא וְיַת מֵישְׁרָא וְיַת טוּרָא דְיִשְׂרָאֵל וּשְׁפֵלָתֵיהּ:
יז
מִן־הָהָר הֶחָלָק הָעוֹלֶה שֵׂעִיר וְעַד־בַּעַל גָּד בְּבִקְעַת הַלְּבָנוֹן תַּחַת הַר־חֶרְמוֹן וְאֵת כָּל־מַלְכֵיהֶם לָכַד וַיַּכֵּם וַיְמִיתֵם׃
רַשִׁ״י
ההר החלק. טורא שעיע, מחליק, ההר החלק עד בעל גד במצר המזרחי, ולא הספיק לכבוש בחייו את כל המצר עד הצפון, תוספתא: בעל גד. מישר גד:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
מִן טוּרָא פְּלִיגָא דְסָלִיק לְשֵׂעִיר וְעַד מֵישַׁר גָד בְּבִקְעַת לִבְנָן שְׁפּוּלֵי טוּרָא דְחֶרְמוֹן וְיַת כָּל מַלְכֵיהוֹן כְּבַשׁ וּמְחָנוּן וְקַטְלִינוּן:
מְצוּדַת דָּוִד
ההר החלק. שהיה נחלק לשנים, אחת הנה ואחת הנה: העולה. אשר עולה עד שעיר:
יח
יָמִים רַבִּים עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ אֶת־כָּל־הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה מִלְחָמָה׃
רַשִׁ״י
ימים רבים עשה יהושע. בגנותו ספר הכתוב, שהיה מתכוון לדחות את כבוש הארץ כדי להאריך ימיו, לפי שנאמר (לעיל א י): ואתה תנחילנה אותם. במדרש תנחומא:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
יוֹמִין סַגִיאִין עֲבַד יְהוֹשֻׁעַ יַת כָּל מַלְכַיָא הָאִלֵין קְרָבָא:
רַלְבַּ״ג
וזכר כי ימים רבים עשה יהושע מלחמה את כל המלכים האלה וזה לאות שכבר נתעצל יהושע בענין זאת המלחמה ובראשונה היה משתדל בזריזות ולזה אמרו רז"ל שכבר עשה זה כדי להאריך חייו כי כבר ייעדו השם כי הוא ינחיל לישראל את הארץ, וזכר שלא היתה עיר אשר השלימה את בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון שהשלימו עמהם בערמה כמו שזכר וזה מורה כי אפילו שבעה עממים אם השלימו עם ישראל היה מחייב להם שלא יהרגום אבל יקבלו על עצמם להיות להם למס ועבדום ולזה הוא מבואר כי מ"ש בפרשת שופטים כי תקרב אל עיר להלח' עליה לתפשה הוא כלל לכל עיר היה או שתהיה משבעה עממין או מזולתם ואולם ההבדל בזה בין שבעה עממין ובין זולתם הוא שאם לא ישלימו והיו משבע עממין יחוייב להם שלא יחיו כל נשמה ואם יהיו מזולתם יחיו להם הנשים והטף:
מַלְבִּי״ם
ימים רבים. באר שמ"ש (פי"ב) ואת כל ערי המלכים וכו' לא היה בפעם א' כמו בחמשה מלכים הקודמים, רק נמשך ימים רבים:
יט
לֹא־הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְתִּי הַחִוִּי יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת־הַכֹּל לָקְחוּ בַמִּלְחָמָה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
לָא הֲוַת קַרְתָּא דְאַשְׁלֵימַת עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֱלָהֵן חִוָאָה יַתְבֵי גִבְעוֹן יַת כּוֹלָא נְסִיבוּ בִּקְרָבָא:
מַלְבִּי״ם
לא היתה. באר הטעם שזה היה מאת ה', שאם היה הולך תיכף אחר הנצחון שנצח את הכלל להלחם עם הערים הפרטיים היו מבקשים שלום, וישראל היו מוכרחים לקבלם אם היו מקבלים עליהם מס ועבדות וז' מצות ב"נ (כנ"ל ט), וע"י שנלחם ימים רבים עי"כ הכבידו את לבם ולא השלימו. וז"ש עי"כ לא היתה עיר אשר השלימה, ועי"כ את הכל לקחו במלחמה. ומ"ש השלימה אל ב"י, תחת שראוי השלימה את, ר"ל שלא לחמו נגדם, כמו (איוב ה, כג) וחית השדה השלמה לך. כי השלים את, מורה שהי"ל מלחמה תחלה:
כ
כִּי מֵאֵת יְהוָה הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת־לִבָּם לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה אֶת־יִשְׂרָאֵל לְמַעַן הַחֲרִימָם לְבִלְתִּי הֱיוֹת־לָהֶם תְּחִנָּה כִּי לְמַעַן הַשְׁמִידָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
אֲרֵי מִן קֳדָם יְיָ הֲוַת לְתַקָפָא יַת לִבְּהוֹן לְסַדָרָא קְרָבָא עִם יִשְׂרָאֵל בְּדִיל לְגַמָרוּתְהוֹן בְּדִיל דְלָא לְמֶהֱוֵי לְהוֹן רַחֲמִין אֲרֵי בְּדִיל לְשֵׁצָיוּתְהוֹן כְּמָא דְפַקֵד יְיָ יַת מֹשֶׁה:
מְצוּדַת דָּוִד
לבלתי היות להם תחנה. מן בני ישראל: כי למען השמידם. כי חיזק לבבם למען השמידם:
מַלְבִּי״ם
כי. עתה באר מדוע סבב ה' כן שלא ישלימו, אומר זה היה משני טעמים. א] יען נתמלאה סאתם ורצה ה' להענישם, וז"ש למען החרימם, וזה לבלתי היות להם תחנה, ר"ל יען לא היו ראוים לחנינה מאת ה'. ב] שיקיימו מצות לא תחיה כל נשמה כאשר צוה ה', ולא ישארו בארץ פן יחטיאו את ישראל. וכ"פ הרד"ק:
כא
וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא וַיַּכְרֵת אֶת־הָעֲנָקִים מִן־הָהָר מִן־חֶבְרוֹן מִן־דְּבִר מִן־עֲנָב וּמִכֹּל הַר יְהוּדָה וּמִכֹּל הַר יִשְׂרָאֵל עִם־עָרֵיהֶם הֶחֱרִימָם יְהוֹשֻׁעַ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲתָא יְהוֹשֻׁעַ בְּעִדָנָא הַהִיא וְשֵׁיצֵי יַת גִבָּרַיָא מִן טוּרָא מִן חֶבְרוֹן מִן דְבִיר מִן עֲנָב וּמִכֹּל טוּרָא דִיהוּדָה וּמִכֹּל טוּרָא דְיִשְׂרָאֵל עִם קִרְוֵיהוֹן גַמְרוּנוּן יְהוֹשֻׁעַ:
רַלְבַּ״ג
עוד זכר שכבר הכרית יהושע הענקים וכו' והנה נזכר במה שיבא כי כלב בן יפונה הכרית הענקי' מחברון ועתניאל בן קנז לכד דביר וזה בלתי סותר למה שבכאן כי הכל היה מיוחס ליהושע כי הוא היה הראש המנהיג אותם בזה:
מְצוּדַת דָּוִד
מן חברון. אף כי כלב הוריש הענקים מחברון ייחס הדבר אל יהושע, לפי שבימיו הוריש, וכל נצחון המלחמה יחשב אל המושל על הצבא:
מַלְבִּי״ם
ויבא יהושע בעת ההיא. בשבע שכבשו. והגם שמן חברון הורישם כלב, יהושע הורישם מן העיר עצמה כנ"ל, או כמ"ש למעלה (י, לז) שכלב הוריש הענקים ויחסה ליהושע כנ"ל:
כב
לֹא־נוֹתַר עֲנָקִים בְּאֶרֶץ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַק בְּעַזָּה בְּגַת וּבְאַשְׁדּוֹד נִשְׁאָרוּ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
לָא אִשְׁתָּאַר גִבָּרַיָא בַּאֲרַע בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְחוֹד בְּעַזָה בְּגַת וּבְאַשְׁדוֹד אִשְׁתָּאֲרוּ:
מַלְבִּי״ם
לא נותר. כבר הזכרתי (לעיל יא) שנשאר הוא בכוונה ונותר הוא שלא בכוונה, והנה בא"י לא נותר כלל אף שלא בכוונה, רק בעזה נשארו בכוונה כי לא לחמו עמם כלל, ויהיו לנסות בם את ישראל כמ"ש (שופטים ג, ג - ד):
כג
וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת־כָּל־הָאָרֶץ כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וַיִּתְּנָהּ יְהוֹשֻׁעַ לְנַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל כְּמַחְלְקֹתָם לְשִׁבְטֵיהֶם וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּנְסִיב יְהוֹשֻׁעַ יַת כָּל אַרְעָא כְּכֹל דִי מַלֵיל יְיָ עִם מֹשֶׁה וְיַהֲבָהּ יְהוֹשֻׁעַ לְאַחֲסָנָא לְיִשְׂרָאֵל כְּפַלְגוּתֵיהוֹן לְשִׁבְטֵיהוֹן וְאַרְעָא שָׁדוֹכָת מִלְמֶעְבַּד קְרָבָא:
רַלְבַּ״ג
והנה נזכר אחר זה כי כבר נשאר הרבה עדין מן הארץ לרשתה אלא שעכ"ז כבר חלקה להם יהושע בנחלה לישראל לשבטיהם כמו שזכר אחר זה, וזכר עם זה שהארץ שקטה ממלחמה כי לא היו נלחמים עם ישראל ולא ישראל עמם ואף על פי שכבר נשאר הרבה מן הארץ לרשתה, ואולם התועלות המגיעים מזה הספור הם אלו. התועלת הראשון במצות והוא מה שזכר מענין המזבח הר עיבל ומה שנלוה בזה ממה שנצטוו לעשות שם כמו שנזכר בפרשת כי תבא והנה התועלת בזו המצוה היא להוסיף אזהרה לישראל בענין שמירת התורה ולזה נכתבה שם ובאה שם הברכה למול הר גריזים למי שיקימה והקללה למול הר עיבל למי שיסור ממנה כי בזה הישרה אל שתדבק בשלמות ההשגחה האלהית ביש' ויהיו מפני זה יותר ראוים לירושת הארץ. והשני והוא במדות והוא שראוי לאדם להתישב בדברים שיעשה אותם שלא למהר בעשייתם בזולת עצה ואע"פ שכבר יראה בתחלת המחשבה שהענין ההוא ראוי שיעשה הלא תראה מה שקרה לישראל עם יושבי גבעון מפני שמהרו לכרות להם ברית טרם ששאלו את פי ה' כי כבר השיגה להם החרטה אחר זה כי זה ממה שהביאם לעבור באופן מה ממה שצוה בתורה שלא לחיות כל נשמה מהערים הקרובות אם לא מהערים הרחוקות אשר לא מערי הגוים האלה ר"ל מז' עממין. השלישי והוא במצות והוא כי השבועה אשר לפי הדין אינה שבועה כגון זאת לפי שהיתה שבועה בטעות עם שכבר היתה באופן מה לעבור על דברי תורה ראוי שתקויים עם מי שאינו מאנשי אומתינו כדי שלא יהיה שם חלול השם ואולם הכבידו ענין עבודתם כמו שזכרנו לתת להם גמול מה על מרמתם. הרביעי והוא במדות והוא שראוי לאדון להשגיח על עבדיו להצילם מיד הקמים עליהם הלא תראה איך התנהג יהושע עם אנשי גבעון ואעפ"י שכבר רמו אותו לעזור להם כנגד ה' המלכים הקמים עליהם. החמישי הוא לפרסם ענין הנפלאות שעשה אז השם לישראל בזאת המלחמה עד שכבר המית מהם באבני הברד יותר ממה שהרגו ישראל בחרב ושתוך הזמן הקצר שהגביל יהושע נשלמה נקמת גוי אויביו להורות כי ה' נלחם לישראל ולפרסם זה המופת והשארות זכרו צוה שישיבו ה' המלכים תוך המערה ולשום אבנים גדולות על פי המערה להעיר כי לנחץ ענין המלחמה הזאת לא רצו להמתין שיוציאו המלכים האלה משם אבל שמו אז על פי המערה אבנים גדולות ונשארו שם אנשי' לשמרם בדרך שלא יאחרו ענין המלחמה הזאת וימהרו לרדוף אחר הנשארים קודם שיבאו אל עריהם בדרך שתשלם הנקמה תוך העת שהגביל יהושע. הששי והוא במדות שראוי לאדם בהיותו ביום טובה שישמח בו ר"ל שכאשר יראה היותו מצליח במה שעשה ראוי שימהר ויחיש מעשיו ולא ימתין לעשות מה שיוכל לעשות ביום אחד למחרת היום ההוא כי לא ידע מה ילד יום ולזה תמצא שספר איך עלה הענין ליהושע בהשתדלותו בזריזות בענין המלחמה עד שכבר זכר שבפעם אחת נצח יהושע מלכים רבים ואת ארצם והם עשרים מלכים שנזכרו בענין הלא קודם מלך חצור ואחר זה כשהתרשל בזה לא נצח בימים רבים כי אם י"א מלכים שתמצא ממלך חצור עד סוף זכר המלכי' ההם ולו השתדל בזה יהושע בזריזות אולי היה מכלה כל הגוים האלה אשר הוא בסוף הענין לישראל לפח ולמוקש:
מְצוּדַת דָּוִד
כמחלקותם. כפי המחלוקת האמורה למטה: לשבטיהם. לכל שבט ושבט חלק לבד:
מַלְבִּי״ם
ויקח יהושע. בשבע שכבשו: ויתנה יהושע לנחלה. בשבע שחלקו: והארץ שקטה. אחר הכבוש והחילוק:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.