Joshua 24 — יְהוֹשֻׁעַ כד

גודל הטקסט

Yehoshua 24 Summary

The covenant at Shechem, the death of Yehoshua (Joshua), and the burials of Yosef's bones and of Elazar the kohen (the priest).

Yehoshua gathers all the tribes of Yisrael to Shechem with their elders, judges and shotrim (officers), and they stand before Hashem. Speaking in Hashem's name, he recalls that their fathers, including Terach the father of Avraham, lived across the river (the Perat, the Euphrates) and served other gods. Hashem took Avraham and led him through the land of Kenaan (Canaan), and Yaakov and his sons went down to Mitzrayim (Egypt). Hashem sent Moshe and Aharon, brought Bnei Yisrael (the children of Israel) out, and covered the Egyptians with Yam Suf (the Red Sea). He gave them the Emori (Amorites) east of the Yarden (the Jordan River), turned Bilam's curse into a blessing, and gave them Yericho (Jericho) and the nations of the land, not by their sword or their bow. They live in cities they did not build and eat from vineyards they did not plant.

"Now fear Hashem and serve Him with sincerity and truth," Yehoshua says, and remove the gods their fathers served. If serving Hashem seems bad to them, let them choose today whom they will serve, "but I and my household will serve Hashem." The people answer that they will never leave Hashem, who brought them out of slavery: "We too will serve Hashem, for He is our G-d." Yehoshua warns them, "He is a holy G-d, He is a jealous G-d"; if they leave Him for foreign gods, He will turn and do them harm after He has done them good. "You are witnesses against yourselves that you have chosen Hashem," he tells them, and they answer, "We are witnesses."

That day Yehoshua makes a brit (covenant) with the people at Shechem and sets for them chok and mishpat (statute and law). He writes these words in the book of the Torah and sets up a great stone under the oak by the holy place of Hashem: the stone has heard every word Hashem spoke, and it will be a witness against them if they deny Him. Then he sends each man to his land inheritance.

Yehoshua bin Nun dies at a hundred and ten years old and is buried at Timnat Serach in Har Ephraim (the hill country of Ephraim). The bones of Yosef, which Bnei Yisrael brought up from Mitzrayim, are buried at Shechem, in the field Yaakov bought from the sons of Chamor (as Yosef made Bnei Yisrael swear, Bereishit 50:25). Elazar son of Aharon dies and is buried on the hill of his son Pinchas in Har Ephraim. Yehoshua dies with the title Moshe Rabbeinu carried, eved Hashem (the servant of Hashem), and Yisrael serves Hashem all the days of Yehoshua and of the elders who outlive him, who know all that Hashem did for Yisrael.

Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א וַיֶּאֶסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת־כָּל־שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְרָאשָׁיו וּלְשֹׁפְטָיו וּלְשֹׁטְרָיו וַיִּתְיַצְּבוּ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּכְנַשׁ יְהוֹשֻׁעַ יַת כָּל שִׁבְטַיָא דְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכֶם וּקְרָא לְסָבֵי יִשְׂרָאֵל וּלְרֵישׁוֹהִי וּלְדַיָנוֹהִי וּלְסַרְכוֹהִי וְאִתְעַתְּדוּ קֳדָם יְיָ:

רַלְבַּ״ג ועוד זכר אח"ז שכבר אסף יהושע כל שבטי ישראל שכמה והביאם שם בברית ה' כשקיימו וקבלו עליהם שנית לעבוד את ה' והנה עשו זה יהושע להוסיף להם אזהרה שלא יעבדו אלהים אחרים כי נגלה לו מצד הנבואה כי סופן ללקות בזה והנה יוסיף זה להם החזקה מהמשך אחר העון הזה כי הם בעצמם קבלו עליהם זה לפני האלהים ולולי זה לא היה צריך לזה כי במה שנקשרו ישראל במעמ' הר סיני נקשרו אלו הבאים אחריהם:

מְצוּדַת דָּוִד לזקני ישראל וכו׳. שיעמדו הם במקום כולם: לפני האלהים. לפני הארון אשר הביאו לשכם לכרות לפניו הברית, וכמו שאמר בסוף הענין:

ב וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל־כָּל־הָעָם כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר יְהוֹשֻׁעַ לְכָל עַמָא כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל בְּעִבַּר פְּרָת יְתַבוּ אֲבָהַתְכוֹן מֵעַלְמָא תֶּרַח אֲבוּהִי דְאַבְרָהָם וַאֲבוּהִי דְנָחוֹר וּפְלָחוּ לְטַעֲוַת עַמְמַיָא:

רַלְבַּ״ג והנה זכר להם זה הנביא מה שאמר שהפליא חסדו השם יתעלה לנו והוא כי מתחלה היו כל אבותינו עובדי ע"ג והיה מושב' בעבר הנהר והש"י לקח משם אברהם אבינו והביאו לארץ כנען להיות הארץ ההיא נבחרת כדי שיהיה זרעו יותר שלם:

מְצוּדַת דָּוִד בעבר הנהר וכו׳. הזכיר החסדים שעשה עמהם, ואמר הלא מעולם ישבו אבותיכם בעבר הנהר, ומאד נשתקעו באמונות כוזבות, כאנשי הארץ ההיא: תרח אבי וכו׳. רצה לומר, הלא תרח היה אבי אברהם ואבי נחור, ושניהם, האב ונחור בנו, עבדו עבודה זרה:

מַלְבִּי״ם השאלות (ב - ד) מה רצה בפתיחה הזאת, ובמה שתרח היה אבי נחור, ובמה שהרבה את זרעו של אברהם שהוא שהוליד את ישמעאל אין זה מעלה, וכן לא במה שיצחק הוליד את עשו? כה אמר ה'. מאדם עד אברהם היה הסגולה והענין האלקי רק ביחידים והיו הם כלב ופרי ויתר בני אדם כקליפות, ומעת זרח שמש צדקו של אברהם רצה ה' שיחול הענין האלקי על רבים, שהם השבטים ואחריהם שבעים נפש ואחריהם אומה שלמה אשר פנים בפנים דבר ה' עמהם, ועי"כ הוצרכו האבות ובניהם לכמה צרופים ונסיונות שיזדככו השמרים ויסירו הקליפות ויהיה הכל לב ופרי ושמן מובחר, וכמו שכתב הכוזרי באורך. וזה מבאר פה, אמר להם, הנה אבותיכם לא היו ראוים אל הענין האלקי, לא מצד מקומם, כי בעבר הנהר ישבו אבותיכם, והמקום המוצלח אל שיעשו ענבים ופרי קדש הלולים הוא רק הארץ הקדושה. לא מצד יחוסם ומחצבם, כי תרח היה אבי אברהם ואבי נחור, והיה אברהם מוקף בחוחים בין מצדו מנחור ובין מראשו מתרח. ולא מצד הכנתם, כי עבדו אלהים אחרים:

ג וָאֶקַּח אֶת־אֲבִיכֶם אֶת־אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל־אֶרֶץ כְּנָעַן וארב [וָאַרְבֶּה] אֶת־זַרְעוֹ וָאֶתֶּן־לוֹ אֶת־יִצְחָק׃

רַשִׁ״י וארב את זרעו. חסר ה"א, כמה מריבות ונסיונות עשיתי עמו, עד שלא נתתי לו זרע:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְדַבְּרֵית יַת אֲבוּכוֹן יַת אַבְרָהָם מֵעִבַּר פְּרָת וְאוֹבֵלִית יָתֵיהּ בְּכָל אַרְעָא דִכְנָעַן וְאַסְגֵיתִי יַת בְּנוֹהִי וִיהָבִית לֵיהּ יַת יִצְחָק:

רַלְבַּ״ג והנה זכר כי הוליך אותו בכל ארץ כנען כי המקומות רבי' מהנה היו ובכלם באה אליו הנבואה להורות על שלמות הארץ ההיא למי שהיה מוכן אל השלמות:

מְצוּדַת דָּוִד ואקח. בחסדי נטיתי לבו מדרך אביו ואחיו, ואקח אותו מביניהם, שלא יהיה נמשך אחר דעתם הכוזב: ואולך אותו וכו׳. על כי היא ארץ קדושה וראוי להשראת שכינה: וארבה. רצה לומר, אף שהרביתי זרעו מישמעאל, כמו שכתוב (שם כא יג) וגם את בן האמה וכו׳ כי זרעך הוא, והוא הלא רק עליו שאל, כמו שכתוב (בראשית יז יח) לו ישמעאל יחיה לפניך, מכל מקום עוד נתתי לו את יצחק, כאשר הבטחתיו:

מַלְבִּי״ם ואקח. מבאר ראשונה ההשתדלות שעשה להכינם אל הענין האלקי מצד מקומם (נגד מ"ש בעבר הנהר ישבו), שכמו שבעל הגן כאשר יראה נטע נעמן נטוע במקום רזה ובית אבנים יחזה, אז יקחהו ממקומו וישתלהו בקרן בן שמן, כן לקחתי את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען, מקום הראוי להשגחה ונבואה, וגם בהליכתו בכל הארץ נתנסה ונצרף בכור הנסיונות ונבחן. ועל הענין השני שהוא שיזדכך מצד שרשו ויחוסו (נגד מ"ש תרח אבי אברהם), זאת עשיתי וארבה את זרעו, שעי"כ נזדקקו השמרים והפסולת בישמעאל ויצא יצחק זהב נקי. וז"ש ואתן לו את יצחק, שיצחק היה מיוחד לו פרי קדש הלולים. והנה גם ביצחק היו קצת סיגים ונזדקקו ע"י עשו, וז"ש:

ד וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת־יַעֲקֹב וְאֶת־עֵשָׂו וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת־הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וִיהָבִית לְיִצְחָק יַת יַעֲקֹב וְיַת עֵשָׂו וִיהָבִית לְעֵשָׂו יַת טוּרָא דְשֵׂעִיר לְמֵירַת יָתֵיהּ וְיַעֲקֹב וּבְנוֹהִי נְחָתוּ לְמִצְרָיִם:

רַלְבַּ״ג והנה זכר שנתן לו את יצחק ולא הזכיר שאר הבנים כי ביצחק לבדו יקרא לו זרע ואולם ביצחק זכר שנתן לו את יעקב ואת עשו ולא נמנע מלהזכיר עשו לפי שהיה לו צורך להזכיר כי נתן לו את הר שעיר לירושה ונמנעו ישראל מלהלחם עמם עליה כמו שנזכר בתורה ואולם מבני אברהם לא היה אחד שהזהרתנו התורה מלהלחם עמם, וזכר שיעקב ובניו ירדו מצרים והוציאם משם הש"י ע"י משה ואהרן כאשר הרבה להכות את מצרים ואחר זה רבו עליהם ורדפו אחריהם המצרים בחיל גדול וברכב ובפרשים והשיגו אותם חונים על הים עד שלא יכלו לברוח מהם והפליא השם ית' חסדו עמהם ושם ענן חשוך מאוד בין ישראל ובין מצרים וסבב שטבעו המצרים בים באופן שנזכר בתורה והנה עיני קצת הדור ההוא רואו' בזמן ההוא אלו האותות והמופתים אשר עשה הש"י במצרים ואחר זה ישבו במדבר ימים רבים בסבת המרגלים ואחר זה הביא אותם אל ארץ האמרי היושב בעבר הירדן והיא ארץ סיחון ועוג שני מלכי האמרי ויירשו ישראל ארצם מצד העזר האלהי לא בחרבם ולא בקשתם ואחר זה השתדל בלק בן צפור להלחם בישראל כשקרא לבלעם בן בעור לקלל אותם ולא אבה הש"י לשמוע אל בלעם ויברך ברוך אותם והצילם השם ית' ממנו כמו שנזכר בתורה, ואח"ז עברתם את הירדן ובאת' אל יריחו וירשתם אותה ואחר זה נלחמו בהם בעלי יריחו והם מלכי האמרי והפרזי והכנעני והחתי והגרגשי החוי והיבוסי שנלחמו עם ישראל כמו שנזכר בזה הספר וזה ממה שיור' שכל אחד מהמלכי' ההם היה לו חלק מה ביריחו כמו שזכרו רז"ל:

מְצוּדַת דָּוִד את יעקב ואת עשו. כי לטובה יחשב ליעקב שהיה עם עשו בכרס אחד, כי הוא שאב כל הזוהמא, ויעקב יצא נקי: ואתן לעשו וכו׳. רצה לומר, מיד נתתי לו חלקו ושלא ישתעבד במצרים להיות נחשב מזרע יצחק להתקיים בו (בראשית ט״ו:ט״ז) כי גר יהיה זרעך וכו׳ ודור רביעי ישובו הנה: ויעקב וכו׳. להיות הם נחשבים לזרע, ועליהם יאמר כי גר יהיה זרעך, ובהם יתקיים ודור רביעי ישובו הנה:

מַלְבִּי״ם ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו. ובזה שאב עשו כל הזוהמא. ולכן ואתן לעשו את הר שעיר, המיוחס לחלקו: ויעקב ובניו. שהם היו מוכנים מעתה אל הענין הגדול, רק שהיה צריך צירוף בענין השלישי הנ"ל והוא שיהיו ראוים לזה ע"י הכנתם (נגד מ"ש ויעבדו אלהים אחרים), הם ירדו מצרים, שהיא היתה כור הברזל לזכך חומרם ע"י קושי השעבוד, ובזה הוכנו שיהיו עם ה' שמעתה לא תשרה השכינה על יחידים רק על המונים רבים, ולא לפרקים רק בתמידות:

ה וָאֶשְׁלַח אֶת־מֹשֶׁה וְאֶת־אַהֲרֹן וָאֶגֹּף אֶת־מִצְרַיִם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ וְאַחַר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְשַׁלְחֵית יַת מֹשֶׁה וְיַת אַהֲרֹן וּמָחִית יַת מִצְרָאֵי כְּמָא דְעַבְדִית בֵּינֵיהוֹן וּבָתַר כֵּן אַפְקֵית יַתְכוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד ואגוף. על ידי משה ואהרן: כאשר עשיתי. רצה לומר, כאשר ידוע לכם מה עשיתי בקרבו:

מְצוּדַת צִיּוֹן ואגוף. ענין הכאה, וכן (שמות כא כב) ונגפו אשה הרה:

מַלְבִּי״ם ואשלח. עתה ספר ענין היציאה בהגיע תור אלקי אל שיחול הענין הנורא הזה, בחר, א] בשלוחים הראוים שיעשה הענין הגדול הזה, ע"י שהם משה ואהרן. ב] באמצעיים מתיחסים אל התכלית הזה, שהוא ואגף את מצרים בנפלאות ואותות ומופתים, שעז"א כאשר עשיתי בקרבו: ואחר. ר"ל אחר כל הנפלאות שע"י הכירו כח ה' ועזוזו, הוצאתי אתכם:

ו וָאוֹצִיא אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם וַתָּבֹאוּ הַיָּמָּה וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵי אֲבוֹתֵיכֶם בְּרֶכֶב וּבְפָרָשִׁים יַם־סוּף׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַפְקֵית יַת אֲבָהַתְכוֹן מִמִצְרַיִם וַאֲתֵיתוּן לְיַמָא וּרְדָפוּ מִצְרָאֵי בָּתַר אֲבָהַתְכוֹן בִּרְתִיכִין וּבְפָרָשִׁין לְיַמָא דְסוּף:

מַלְבִּי״ם ואוציא. ורציתי להוסיף עוד נסים עד שלא תסתפקו ביכלתי והשגחתי כלל, ולכן גם אחר שהוצאתי את אבותיכם ממצרים ותבואו הימה כדי שירדפו מצרים, כ"ז היה סבה מאתי כדי שתאמינו בי, כמ"ש (שמות יד, לא) וירא ישראל וכו' ויאמינו בה':

ז וַיִּצְעֲקוּ אֶל־יְהוָה וַיָּשֶׂם מַאֲפֵל בֵּינֵיכֶם וּבֵין הַמִּצְרִים וַיָּבֵא עָלָיו אֶת־הַיָּם וַיְכַסֵּהוּ וַתִּרְאֶינָה עֵינֵיכֶם אֵת אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי בְּמִצְרָיִם וַתֵּשְׁבוּ בַמִּדְבָּר יָמִים רַבִּים׃

רַשִׁ״י ויבא עליו את הים. על כל יחיד ויחיד שבהם, שאם היה היחיד בורח שלא ליכנס בים, גל של ים רודף אחריו וקולטו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּצְעִיקוּ קֳדָם יְיָ וְשַׁוִי קְבָלָא בֵּינֵיכוֹן וּבֵין מִצְרָאֵי וְאַיְתֵי עֲלוֹהִי יַת יַמָא וַחֲפָנוּן וַחֲזָאָה עֵינֵיכוֹן יַת דִי עַבְדֵית בְּמִצְרַיִם וִיתֵיבְתּוּן בְּמַדְבְּרָא יוֹמִין סַגִיאִין:

מְצוּדַת דָּוִד וישם מאפל. כמו שכתוב (שמות יד כ) ויהי הענן והחשך: ויבא וכו׳. ובזה הביא עליו את הים, כי אם לא היה האופל, היה אם כן רואה אשר ישראל הולכים בים ביבשה, ולא היה אם כן רודף אחריהם, בראות הנס ההוא, ולא היה אם כן נטבע במי הים, אבל לפי שהלך בחושך, לא ידע מכל זה, ובאו אחריהם בים מבלי דעת כי ים הוא, ובבואו נטבע בו:

מְצוּדַת צִיּוֹן מאפל. מלשון אופל וחושך:

מַלְבִּי״ם וישם מאפל. עד שירדו אל הים, ובזה היו שני הפכים, א] אתם נצלתם והם נטבעו. ב] הם כסה אותם מאפל ואתם ותראינה עיניכם (ושם מאפל נבדל משם אופל, שבא על דבר המאפיל ומכסה את האור, שהוא הענן והחשך שהיה מאפיל בפני המצרים ויאר את הלילה לישראל). אמנם הגם כי ותראינה עיניכם את אשר עשיתי במצרים, בכל זאת עדן לא האמנתם בי אמונה שלמה, ועי"כ ותשבו במדבר ימים רבים, והוצרכתי להניעכם ארבעים שנה במדבר כדי לנקותכם מטומאת מצרים, כמ"ש (דברים כט, ג - ד) ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה וכו' ולא נתן ה' לכם לב לדעת וכו' עד היום הזה:

ח ואבאה [וָאָבִיא] אֶתְכֶם אֶל־אֶרֶץ הָאֱמֹרִי הַיּוֹשֵׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּלָּחֲמוּ אִתְּכֶם וָאֶתֵּן אוֹתָם בְּיֶדְכֶם וַתִּירְשׁוּ אֶת־אַרְצָם וָאַשְׁמִידֵם מִפְּנֵיכֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַעֲלֵית יַתְכוֹן לַאֲרַע אֱמוֹרָאָה דְיָתֵיב בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא וְאַגִיחוּ קְרָבָא עִמְכוֹן וּמְסָרִית יַתְהוֹן בְּיֶדְכוֹן וִירִיתְתּוּן יַת אַרְעֲהוֹן וְשֵׁיצִיתִינוּן מִן קֳדָמֵיכוֹן:

מַלְבִּי״ם ואביא אתכם אל ארץ האמורי. ואז התעוררו עליכם שני מיני מלחמות, א] מלחמה בכח אנושי שהוא וילחמו אתכם ואתן אותם בידכם. ב] מלחמה בדברים שהם למעלה מן הטבע, וז"ש:

ט וַיָּקָם בָּלָק בֶּן־צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא לְבִלְעָם בֶּן־בְּעוֹר לְקַלֵּל אֶתְכֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְקָם בָּלָק בַּר צִפּוֹר מַלְכָּא דְמוֹאָב וְאַגִיחַ קְרָבָא בְּיִשְׂרָאֵל וּשְׁלַח וּקְרָא לְבִלְעָם בַּר בְּעוֹר לְמֵילַט יַתְכוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד וילחם בישראל. חוזר ומפרש שהמלחמה היתה במה ששלח אחר בלעם לקללם להלחם עמהם בפה:

מַלְבִּי״ם ויקם בלק, וילחם בישראל. ומפרש שמלחמתו לא היה בחרב וחנית, רק במה ששלח ויקרא לבלעם לקלל אתכם:

י וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁמֹעַ לְבִלְעָם וַיְבָרֶךְ בָּרוֹךְ אֶתְכֶם וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְלָא אֲבִיתִי לְקַבָּלָא מִן בִּלְעָם וּבָרִיךְ בְּרָכָא יַתְכוֹן וְשֵׁיזְבוּת יַתְכוֹן מִן יְדֵיהּ:

מְצוּדַת דָּוִד לשמוע לבלעם. להספיק בידו לקלל כפי מחשבתו: ויברך. ועוד ברך אותם בברכה: מידו. מיד בלק, שערך מלחמה בפיו של בלעם:

מְצוּדַת צִיּוֹן אביתי. ענין רצון, כמו (דברים כה ז) לא אבה יבמי:

מַלְבִּי״ם ולא אביתי לשמוע לבלעם. ובזה ואצל אתכם גם ממלחמה הזאת:

יא וַתַּעַבְרוּ אֶת־הַיַּרְדֵּן וַתָּבֹאוּ אֶל־יְרִיחוֹ וַיִּלָּחֲמוּ בָכֶם בַּעֲלֵי־יְרִיחוֹ הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וָאֶתֵּן אוֹתָם בְּיֶדְכֶם׃

רַשִׁ״י וילחמו בכם בעלי יריחו האמורי והפרזי וגו'. כל שבעה העובדי כוכבים נזכרין כאן, לפי שיריחו עומדת על הספר, והיתה נגרה ומנעולה של ארץ ישראל, נקבצו לתוכה מכל שבעה האומות גבורי החיל:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַעֲבַרְתּוּן יַת יַרְדְנָא וַאֲתֵיתוּן לִירִיחוֹ וְאַגִיחוּ קְרָבָא בְּכוֹן יַתְבֵי יְרִיחוֹ אֱמוֹרָאֵי וּפְּרִזָאֵי וּכְנַעֲנָאֵי וְחִתָּאֵי וְגִרְגָשָׁאֵי חִוָאֵי וִיבוּסָאֵי וּמַסְרֵית יַתְהוֹן בְּיֶדְכוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד בעלי יריחו. וחוזר ומפרש האמורי וכו׳, כי כל מלכי הגוים ההם היו אדונים ביריחו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (תנחומא משפטים יז) שכל אחד היה לו חלק מה ביריחו לגודל חביבותה, וכולם נתקבצו להלחם בישראל, ונפלו בידם:

מְצוּדַת צִיּוֹן בעלי יריחו. אדוני יריחו, כמו (שמות כב יד) אם בעליו עמו:

מַלְבִּי״ם השאלות (יא) הלא אנשי יריחו לא נלחמו כלל כמבואר בכתוב? ותעברו. בנס: ותבואו. בנס: וילחמו. ואח"כ לחמו בעלי יריחו, כן קורא המלכים שנתאספו אח"כ לנקום נקמת יריחו כנזכר (למעלה ט). והנה שם לא חשיב גרגשי ופה חשיב גרגשי, כי גרגשי נתאסף תחלה ואח"כ התירא ופנה והלך לו לאפריקי וכמו שיבאר: ואתן. ר"ל מקצתם נתתי בידכם שהם כל אלה שחשב חוץ מגרגשי, ומקצתם שהוא גרגשי:

יב וָאֶשְׁלַח לִפְנֵיכֶם אֶת־הַצִּרְעָה וַתְּגָרֶשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי לֹא בְחַרְבְּךָ וְלֹא בְקַשְׁתֶּךָ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁלָחִית קֳדָמֵיכוֹן יַת עַרְעִיתָא וְתָרְכֵית יַתְהוֹן מִן קֳדָמֵיכוֹן תְּרֵין מַלְכֵי אֱמוֹרָאֵי לָא בְחַרְבָּךְ וְלָא בְקַשְׁתָּךְ:

רַלְבַּ״ג והנה שלחתי לכם הצרע' ר"ל שחדש להם נזקין הוזקו בהן זולת חרב המלחמה:

מְצוּדַת דָּוִד את הצרעה. היא הטילה בהם ארס ולא יכלו להלחם, וכאלו היא גרשה אותם, וחוזר ומפרש את שני מלכי האמורי סיחון ועוג: לא בחרבך. כי בדרך הטבע לא היית יכול לעמוד כנגדם:

מְצוּדַת צִיּוֹן הצרעה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה לו א) שהוא מין שרץ עוף, שהטילה בהם ארס:

מַלְבִּי״ם השאלות (יב) פסוק זה בא שלא כסדר והלא עתה מדבר מכניסתן לארץ, ומן מלחמת סיחון כבר דבר בפסוק ח'? ואשלח את הצרעה ותגרש אותם מפניכם. הוא מה שפנה לאפריקא. ומפרש מה הוא הצרעה הזאת, שני מלכי האמורי לא בחרבך כו', ר"ל השמועה ששמע שכבשת שני מלכי האמורי לא בחרבך ולא בקשתך רק ע"י ישועת ה' זאת היה כצרעה, שהתיראו מפני השמועה הזאת וברחו מארצם לאפריקא:

יג וָאֶתֵּן לָכֶם אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא־יָגַעְתָּ בָּהּ וְעָרִים אֲשֶׁר לֹא־בְנִיתֶם וַתֵּשְׁבוּ בָּהֶם כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא־נְטַעְתֶּם אַתֶּם אֹכְלִים׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיַהֲבֵית לְכוֹן אַרְעָא דִי לָא לְאִיתוּן בָּהּ וְקִרְוִין דִי לָא בְנִיתוּן וִיתֵיבְתּוּן בְּהוֹן כַּרְמִין וְזֵיתִין דִי לָא נְצֵיבְתּוּן אַתּוּן אָכְלִין:

מְצוּדַת דָּוִד אתם אוכלים. את פריהם:

יד וְעַתָּה יְראוּ אֶת־יְהוָה וְעִבְדוּ אֹתוֹ בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת וְהָסִירוּ אֶת־אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם וְעִבְדוּ אֶת־יְהוָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּכְעַן דְחִילוּ מִן קֳדָם יְיָ וּפְלַחוּ קֳדָמוֹהִי בִּשְׁלָמוּתָא וּבְקוּשְׁטָא וְאַעֲדוּ יַת טַעֲוָתָא דִי פַלְחוּ אֲבָהַתְכוֹן בְּעִבַר פְּרָת וּבְמִצְרַיִם וּפְלַחוּ קֳדָם יְיָ:

רַלְבַּ״ג ואחר שזכר כל הטובות שחנן השם יתברך את ישראל צוה אותם לירא את ה' ולעבוד אותו ולהסיר את אלהי הנכר מקרבם:

מְצוּדַת דָּוִד ועתה. הואיל והרבה להיטיב עמכם: והסירו וכו׳. רצונו לומר הסירו מהלב, מכל וכל, מחשבת עבודה זרה: ובמצרים. כי רבים מהם עבדו במצרים עבודה זרה, כמו שכתוב (יחזקאל כ ח) ואת גלולי מצרים לא עזבו:

מַלְבִּי״ם השאלות (יד) מדוע אמר ועבדו את ה' שתי פעמים? ועתה יראו את ה'. אחר כל החסדים האלה יראו את ה' וכו'. והנה בא לצוות להם שייראו את ה' יראת הרוממות, לא יראת עונש, ושיעבדו אותו באמת ובתמים, לא עבודה מזויפת שזה הפך האמת, ולא עבודה בעבור תקות גמול, כענין אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס (אבות פ"א מ"ג), שזה הפך התמימות. והתנה עמם והסירו את אלהים, כי א"א לעבוד את ה' בשיתוף, רק אותו לבדו, ועז"א ועבדו את ה', ר"ל אותו לבד מבלי שיתוף, כי המשתף עמו זולתו אינו עובד את ה':

טו וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת־יְהוָה בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת־מִי תַעֲבֹדוּן אִם אֶת־אֱלֹהִים אֲשֶׁר־עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר בעבר [מֵעֵבֶר] הַנָּהָר וְאִם אֶת־אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְאָנֹכִי וּבֵיתִי נַעֲבֹד אֶת־יְהוָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִם בִּישׁ בְּעֵינֵיכוֹן לְמִפְלַח קֳדָם יְיָ בְּחָרוּ לְכוֹן יוֹמָא דֵין קֳדָם מָן תִּפְלְחוּן אִם יַת טַעֲוָתָא דִי פְלַחוּ אֲבָהַתְכוֹן דִבְעִיבְרָא דִפְרָת וְאִם יַת טַעֲוַת אֱמוֹרָאֵי דִי אַתּוּן יַתְבִין בְּאַרְעֲהוֹן בְּרַם אֲנָא וֶאֱנַשׁ בֵּיתִי נִפְלַח קֳדָם יְיָ:

רַלְבַּ״ג ולפי שידע מתכונתם אז שלא לעבוד ע"ג עם מה שמשך לבם אל זה בדברים אלו אמר להם שאם רע בעיניהם לעבוד את ה' ובחרו להם אלהי אבותיהם אשר מעבר הנהר שהרחיקם הש"י מזה בכל עז ולזה לקח את אברהם משם והוליכו את ארץ כנען שלא לעבד אלהי האמרי אשר הביאם השם יתברך לשב' בארצם כשהורישום את ארצם והנה אמונותיה' הכוזבות ומנהגותיה' הפחותים היו סבה שהקיאה הארץ אותם כמו שנזכר בתורה כי ברשע' הגוים ההם ה' מורישם מפניהם וזה היה ג"כ סבה להרחיק ישראל מאלהיהם לעבדם והודיעם גם כן יהושע עם זה שאם יבחרו לעבוד אלהים אחרים שלא יסכים עמהם אך הוא וביתו יעבדו את ה' כדי להרחיקם עוד מלבחור בע"ג, והנה היה ההשתדלות באלו כדי שיקבלו עוד הדור ההוא לפני האלהים שלא לעבוד ע"ג כי זה היה ראוי שירחיקם יותר מהמשך אחר ע"ג אחרי מות יהושע ועכ"ז לא נשמרו מזה כמו שנזכר בראש ספר שופטים:

מְצוּדַת דָּוִד בחרו לכם וכו׳. חשב כאשר יבחרו מי, אז יביא טענות למאס אותם: ואנכי וכו׳. ולא נהיה נמשכים אחריכם:

מַלְבִּי״ם ואם רע בעיניכם לעבד את ה'. כי לבכם פורה ראש ולענה שיש דברים מתנהגים כפי הטבע והמערכה ותרצו להשתדל בעבודות אחרות יעזרו לכם כפי דעתכם אל הצלחה הטבעיית או המערכיית: בחרו לכם היום. ר"ל א"כ צריכים אתם לעזוב את ה' מכל וכל, כי א"א שתעבדוהו עם זולתו, ואז או שתחשבו שהמערכה תתנהג עמכם כפי מחצב תולדתכם שהוא מעבר הנהר, וא"כ עבדו את אלהים מצד אשר עבדו אבותיכם אשר בעבר הנהר, או תחשבו שתתנהג המערכה עמכם כפי שפעה בארץ שאתם יושבים בה, וא"כ עבדו את אלהי האמורי מצד אשר אתם יושבים בארצם: ואנכי וביתי נעבוד את ה'. כי מאמינים אנחנו כי אין אנו מושפעים משום שר מזל כוכב וטבע, רק מה' לבדו:

טז וַיַּעַן הָעָם וַיֹּאמֶר חָלִילָה לָּנוּ מֵעֲזֹב אֶת־יְהוָה לַעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲתֵיב עַמָא וַאֲמַר חַס לָנָא מִלְמִשְׁבַּק יַת פּוּלְחָנָא דַייָ לְמִפְלַח לְטַעֲוַת עַמְמַיָא:

רַלְבַּ״ג ויען העם וגו'. וענה העם כי חלילה להם מעבוד אלהים אחרים עם ראותם הטובות והנפלאות שחננם הש"י:

מַלְבִּי״ם ויען העם. ענו לאמר כי לא יעזבו את ה', ונתנו ע"ז ארבעה טעמים. א] מצד החיוב המוטל עליהם, כי ה' אלהינו הוא המעלה אותנו ואת אבותינו כו', ובזה קנה אותנו קנין הגוף להיות לו לעבדים, כי עבדים היינו במצרים והפודה עבד מבית רבו קנה אותו לעצמו (וזה טעם שנז' בטעמי רוב המצות, יציאת מצרים, כי עי"כ נשתעבדו אל האדון אשר הוציאם מבית עבדים). ב] מצד יראת הרוממות, ואשר עשה לעינינו את האותות הגדולות האלה, שבזה הכרנו יכלתו וכחו לשדד המערכות. ג] מצד התועלת ועז"א וישמרנו מכל הדרך אשר הלכנו בה, ששמר אותנו בין בספוק צרכנו במדבר, בין במלחמת העמים כאשר ישמור איש את בנו, ולמה נעזוב מקור מים חיים. ד] מצד יראת הנזק, ועז"א:

יז כִּי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ הוּא הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ וְאֶת־אֲבוֹתֵינוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְעֵינֵינוּ אֶת־הָאֹתוֹת הַגְּדֹלוֹת הָאֵלֶּה וַיִּשְׁמְרֵנוּ בְּכָל־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ בָהּ וּבְכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקִרְבָּם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי יְיָ אֱלָהָנָא הוּא דְאַסֵיק יָתָנָא וְיַת אַבְהָתָנָא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבֵּית עַבְדוּתָא וְדִי עֲבַד לְעֵינָנָא יַת אָתַיָא וְיַת רַבְרְבָתָא הָאִלֵין וּנְטָרָנָא בְּכָל אוֹרְחָא דִי הֲלִיכְנָא בָּהּ וּבְכָל עַמְמַיָא דִי עָבַרְנָא בֵּינֵיהוֹן:

יח וַיְגָרֶשׁ יְהוָה אֶת־כָּל־הָעַמִּים וְאֶת־הָאֱמֹרִי יֹשֵׁב הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ גַּם־אֲנַחְנוּ נַעֲבֹד אֶת־יְהוָה כִּי־הוּא אֱלֹהֵינוּ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְתָרֵיךְ יְיָ יַת כָּל עַמְמַיָא וְיַת אֱמוֹרָאָה יָתֵיב אַרְעָא מִן קֳדָמָנָא אַף אֲנַחְנָא נִפְלַח קֳדָם יְיָ אֲרֵי הוּא אֱלָהָנָא:

מְצוּדַת דָּוִד גם אנחנו. כמו אתה וביתך:

מַלְבִּי״ם ויגרש ה' את כל העמים וכו' יושבי הארץ מפנינו. ובזה אם נעשה כמעשה העמים האלה תקיא הארץ גם אותנו, כמ"ש (ויקרא יח, כח) ולא תקיא הארץ בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם (גם כוונו תשובתם נגד מ"ש שיעבדו אלהים אשר בעבר הנהר ובמצרים, הלא הוציאנו ממצרים ואלהיהם לא הושיעה למו, ונגד מ"ש שיעבדו את אלהי האמורי הלא גרש גם עם אמורי):

יט וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל־הָעָם לֹא תוּכְלוּ לַעֲבֹד אֶת־יְהוָה כִּי־אֱלֹהִים קְדֹשִׁים הוּא אֵל־קַנּוֹא הוּא לֹא־יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם וּלְחַטֹּאותֵיכֶם׃

רַשִׁ״י אלהים קדושים. ברוב מקומות נקרא כל לשון רבנות לשון רבים, כמו (בראשית מב ל): אדני הארץ ; (שם לט כ): אדני יוסף ; (שמות כב יד): אם בעליו עמו ; (שמואל ב ז כג): אשר הלכו אלהים לפדות, לפי שהשם הזה שם שררה הוא:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר יְהוֹשֻׁעַ לְעַמָא לָא תוּכְלוּן לְמִפְלַח קֳדָם יְיָ אֲרֵי אֱלָהָא קַדִישָׁא הוּא אֵל קַנָא הוּא מִן קֳדָם דִין דִקְשׁוֹט לָא יִשְׁבּוֹק לְחוֹבֵיכוֹן וּלְחַטָאֵיכוֹן:

רַלְבַּ״ג והנה להרחיקם עוד מעבוד ע"ג אמר להם כי אחר שיכנסו לעבודתו יתברך תקשה להם מאד עבודתו כי לא ישא לפשעיהם אם יסורו מאחריו לעבוד ע"ג אך יכלה אותם אחר אשר הטיב להם ולא אמר להם זה יהושע שיהיה הענין בבחירתם לסור מאחרי ה' כי כבר נקשרו בזה כל הדורות במעמד הר סיני אך אמר להם זה להוסיף להם הרחקה מעבוד ע"ג כמו שזכרנו שם שכבר היה יודע מטוב תכונת' בעת ההיא שהם לא יסכימו בשום פנים לעבוד זולתי הש"י ואחר זה אמר להם יהושע שהם עדים בהם כי הם בחרו לעבוד את ה' להרחיקם יותר במה שאחר זה מעבוד ע"ג:

מְצוּדַת דָּוִד לא תוכלו. כוונת יהושע היתה שיגלו מצפוני לבם באר היטב, ולקשרם במוסרי הברית, אומר דבריו להטעותם, שיחשבו כאילו הברירה בידם לבחור מי שירצו הם, ולדעת מה ישיבו: אלהים קדושים. קדוש בכל מיני קדושות, ומאד קשה להיות נזהר בעבודתו: אל קנוא הוא. נוקם הוא מעוברי רצונו, ולא ישא הפשעים:

מְצוּדַת צִיּוֹן קנוא. מתנקם ליפרע: ישא. ענין כפרה ומחילה, כמו (שמות לד ז) נושא עון:

מַלְבִּי״ם השאלות (יט) מה היה כוונת יהושע שאמר להם שלא יוכלו לעבוד את ה' ומה היה הויכוח ביניהם שכפי חיצוניות אינו בו טעם ודעת? ומה הוסיפו בפעם השני על הראשון שאז קבל דבריהם ואמר עדים אתם בכם כי בחרתם את ה' והלא זאת בחרו בפעם הראשון?

כ כִּי תַעַזְבוּ אֶת־יְהוָה וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהֵי נֵכָר וְשָׁב וְהֵרַע לָכֶם וְכִלָּה אֶתְכֶם אַחֲרֵי אֲשֶׁר־הֵיטִיב לָכֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי תִשְׁבָּקוּן יַת פּוּלְחָנָא דַייָ וְתִפְלְחוּן טַעֲוַת עַמְמַיָא וִיתוּב וְיַבְאֵשׁ לְכוֹן וִישֵׁיצֵי יַתְכוֹן בָּתַר דְאוֹטֵיב לְכוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד כי תעזבו. וכאשר תעזבו אותו ישוב להרע לכם ולכלות אתכם: אחרי אשר היטיב לכם. רצה לומר, ותהיה אם כן הרעה כפולה, כי האדם הרגיל בטובה, כפול צערו ממי שלא ראה בטובה מעולם:

מַלְבִּי״ם כי תעזבו וכו' ושב והרע לכם וכלה אתכם אחרי אשר הטיב לכם. ובקל יצמח מן הטוב אשר אליו יחלתם בעבודתכם, חלי ומכה. וגם אמר כי אחרי אשר הטיב לכם בהשגחתו הדבקה עמכם זה עצמו יחייב כי ישוב והרע לכם ע"י השגחתו בעזבכם אותו, מה שלא היה כן אם לא היה מטיב לכם והייתם תחת הטבע, וכמ"ש (עמוס ג, ב) רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ע"כ אפקד עליכם את כל עונותיכם, כי ידיעתו והשגחתו הפרטיית הדבקה בעם ה' יחייב ג"כ העונש ההשגחיי:

כא וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל־יְהוֹשֻׁעַ לֹא כִּי אֶת־יְהוָה נַעֲבֹד׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר עַמָא לִיהוֹשֻׁעַ לָא אֱלָהֵן קֳדָם יְיָ נִפְלָח:

מְצוּדַת דָּוִד לא. רצה לומר, לא נעזוב אותו, כי את ה׳ נעבוד כל הימים, ונהיה נזהרים בעבודתו:

מַלְבִּי״ם ויאמר, לא. ר"ל אין כוונתנו לעבוד את ה' בעבור שכר ועונש, רק כי את ה' נעבד מצד עצמו, וע"ז לא אמרו עתה את ה' אלהינו נעבוד כמ"ש תחלה, כי שם אלהינו הבא בכינוי מורה על הקשר שיש לו עם בריותיו להטיב או להרע להם לפי מעשיהם, כמ"ש בכ"מ, ועתה בארו שיעבדוהו מצד עצמו שלא ע"מ לקבל פרס:

כב וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל־הָעָם עֵדִים אַתֶּם בָּכֶם כִּי־אַתֶּם בְּחַרְתֶּם לָכֶם אֶת־יְהוָה לַעֲבֹד אוֹתוֹ וַיֹּאמְרוּ עֵדִים׃

רַשִׁ״י עדים אתם בכם. ראה יהושע שעתידין לערער בימי יחזקאל ולומר (יחזקאל כ לב) נהיה כגוים, לפיכך הכביד עליהם עכשיו, ולכך הושב להם בימי יחזקאל, (שם פסוקים לב לג): והעולה על רוחכם היה לא תהיה וגו', חי אני אם לא ביד חזקה וגו', כבר קבלתם עליכם בימי יהושע, ולא תאמרו מה שקבלנו עלינו בימי משה, כדי ליכנס לארץ עשינו, הרי בימי יהושע כבר נכנסתם וקבלתם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר יְהוֹשֻׁעַ לְעַמָא סַהֲדִין אַתּוּן בְּנַפְשַׁתְכוֹן אֲרֵי אַתּוּן בְּחַרְתּוּן לְכוֹן יַת פּוּלְחָנָא דַייָ לְמִפְלַח קֳדָמוֹהִי וַאֲמַרוּ סַהֲדִין:

מְצוּדַת דָּוִד עדים אתם בכם. אתם היו עדים בעצמיכם שבחרתם לעבוד את ה׳: ויאמרו עדים. רצה לומר, נהיה עדים בעצמינו:

מַלְבִּי״ם ויאמר יהושע עדים אתם בכם כי אתם בחרתם לכם את ה'. ר"ל שבחרתם אותו מצד הבחירה השכליית לא מצד החפץ המשולח (כי העובד בעבור שכר ועונש אינו בגדר הבחירה השכליית, כמבואר אצלי בכ"מ). והבחירה היה את ה' לעבד אותו, לא לעבוד את עצמכם, ר"ל כי העובד בעבור שכר ועונש לא את ה' הוא עובד רק א"ע, ואתם עקר בחירתכם לעבוד אותו לא בעבור תועלת עצמכם:

כג וְעַתָּה הָסִירוּ אֶת־אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וְהַטּוּ אֶת־לְבַבְכֶם אֶל־יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּכְעַן אַעֲדוֹ יַת טַעֲוַת עַמְמַיָא דִי בֵינֵיכוֹן וְאַפְנוּ יַת לִבְּכוֹן לְפוּלְחָנָא דַייָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל:

רַלְבַּ״ג ואמר להם שיסירו את אלהי הנכר אשר בקרבם ויטו לבבם אל ה' אלהי ישראל והוא אמר להם זה שאם נפתה לבם בסתר מאחת העבודות האלו אשר לאנשי הארץ יסירו מלבם הדעות הנפסדות בהם והם לא הודו שיצטרכו לזה אך השיבו כי הם יעבדו את ה' אלהי ישראל וישמעו בקולו:

מְצוּדַת דָּוִד ועתה הסירו. הם לא הניחו ליהושע לגמור את דבריו והשיבו: עדים, ואחר זה חזר יהושע לגמור דבריו, ואמר: ועתה הסירו מלב, מכל וכל, מחשבות עבודה זרה:

מַלְבִּי״ם ועתה. אחר שקבלתם לעבדו מצד רוממותו: הסירו את "אלהי" הנכר אשר בקרבכם. ר"ל כל מחשבת ע"ז אשר בלבכם: והטו את לבבכם אל ה'. מצד שהוא אלהי ישראל, ר"ל מצד שהוא משגיח בישראל, שלכן הם חבל נחלתו ואין נתונים תחת שום שר וכוכב (שזה כלל אצלנו שבכ"מ שבא שם אלקים בכינוי אל ישראל מורה על הקשר והדיבוק שיש לו עם ישראל להשגיח עליהם השגחה פרטית), ומטעם זה אסור להם לעבוד בשיתוף (הגם שלבני נח לא הזהיר ע"ז) כי הם מיוחדים לחלקו, ור"ל שהגם שא"ל תחלה שלא יעבדו על התכלית מצד שהוא אלהי ישראל ר"ל גומל ומעניש, בכ"ז הם צריכים לעבדו עבודה מסבת הצד הזה, ר"ל שמצד שהוא משגיח עליהם אין להם לשתף עמו עבודת זולתו:

כד וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל־יְהוֹשֻׁעַ אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נַעֲבֹד וּבְקוֹלוֹ נִשְׁמָע׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמָרוּ עַמָא לִיהוֹשֻׁעַ יַת יְיָ אֱלָהָנָא נִפְלַח וּלְמֵימְרֵיהּ נְקַבֵּיל:

מְצוּדַת דָּוִד ויאמרו העם. חזרו העם לגמור דבריהם, שאמרו: נהיה עדים בעצמינו אשר קבלנו לעבוד ה׳ ולשמוע בקולו:

מַלְבִּי״ם ויאמרו העם. ועז"א את ה' אלהינו נעבד. בלא שיתוף: ובקולו נשמע. בלא תקות שכר ועונש, רק לשמוע כל אשר יצוה מצד שהוא מצות האל: (כה) ויכרות. כרת ברית מצד שקבלו ע"ע ברצון לעבוד עבודה שלימה בלי פניה: וישם לו חק ומשפט. סדר להם תקנות וחקים לפי צורך הארץ כמ"ש חז"ל (ברכות מח:; עירובין יז א) תקנות שתקן יהושע:

כה וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם׃

רַשִׁ״י וישם לו חק ומשפט בשכם. סידר להם שם החוקים שבתורה, וקבלו עליהם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּגְזַר יְהוֹשֻׁעַ קְיָם לְעַמָא בְּיוֹמָא הַהוּא וְשַׁוִי לֵיהּ קְיָם וְדִין בִּשְׁכֶם:

רַלְבַּ״ג ויכרת יהושע ברית לעם. על זה להיותם עובדים את ה' ולהשאי' זכר לזה המעשה למען יבושו ישראל אם יסורו מאחרי ה' כתב יהושע את הדברים האלה בספר תורת האלהים והקים אבן גדולה תחת האלה אשר במקדש ה' להיות לזכר ולעדות על זה המעשה כמו שעשו יעקב ולבן במעשה הגל והמצבה להיות לעד ביניהם על ברית' את ה':

מְצוּדַת דָּוִד ויכרת וכו׳. לקבל עבודת ה׳ מאהבה: וישם לו. סדר לישראל חוקי התורה ומשפטיה:

כו וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ יְהוָה׃

רַשִׁ״י ויכתב יהושע וגו'. תרגם יונתן: וכתב יהושע ית פתגמיא האלין ואצנעינון בספר אורייתא דה', ובמסכת מכות (יא א) נחלקו אמוראים, חד אמר אלו שמונה פסוקים (דברים לד ה-יב) מן 'וימת משה' עד 'לעיני כל ישראל', שהרי ספר תורה חסר, והשלימו, וחד אמר פרשה זו של ערי מקלט כתב בספרו כמו שהיו כתובים בספר התורה: תחת האלה. תחות אלתא, היא מזוזת הפתח, כמו שנאמר (מלכים א ו לא): האיל מזוזת חמישית ; ומדה אחת לאילם. ויש אומרים זו האלה אשר עם שכם, שכתוב ביעקב (בראשית לה ד): ויטמון אותם יעקב תחת האלה: אשר במקדש ה'. כלפי שהביאו שם את הארון, כמה שנאמר למעלה (פסוק א): ויתיצבו לפני האלהים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּכְתַב יְהוֹשֻׁעַ יַת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין וְאַצְנְעִינוּן בְּסֵפֶר אוֹרַיְתָא דַייָ וּנְסִיב אַבְנָא רַבְּתָא וַאֲקִימָהּ תַּמָן תְּחוֹת אַלְתָא דִי בְּבֵית מַקְדְשָׁא דַיָי:

מְצוּדַת דָּוִד את הדברים האלה. אשר דבר עם ישראל בשכם: בספר וכו׳. ותרגם יונתן: ואצנעינון בספר אורייתא דה׳, רצה לומר, נתנה במקום שמונח בה התורה: במקדש ה׳. היא שכם, ולשעתו קראו מקדש, לפי שהיה שם הארון:

מְצוּדַת צִיּוֹן האלה. הוא שם אילן מה:

מַלְבִּי״ם ויכתב. כתב דברים האלה עם כלל ספרו (כמ"ש (ב"ב יד ב) יהושע כתב ספרו) וחברו עם ספר תורת אלהים להיות מכלל כתבי הקדש: ויקח אבן גדולה. יען שהס"ת היה מונח בארון (מבפנים או מבחוץ לר"מ כדאית ליה ולר"י כדאית ליה כמ"ש בב"ב יד ב) רצה ליחד מקום במקדש אל ספרו, והקים אבן גדולה חלולה שתהיה ארגז וארון לספרו, ויקימה תחת האלה אשר במקדש בשילה:

כז וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל־כָּל־הָעָם הִנֵּה הָאֶבֶן הַזֹּאת תִּהְיֶה־בָּנוּ לְעֵדָה כִּי־הִיא שָׁמְעָה אֵת כָּל־אִמְרֵי יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר עִמָּנוּ וְהָיְתָה בָכֶם לְעֵדָה פֶּן־תְּכַחֲשׁוּן בֵּאלֹהֵיכֶם׃

רַשִׁ״י האבן הזאת תהיה בנו לעדה וגו'. הא אבנא הדא תהי לנא כתרין לוחי אבן קיימא ארי יתה עבדנא לסהדו ארי פתגמיא דכתיבין עלה מעין כל פתגמיא דה' דמליל עמנא וגם יש לפותרו כמשמעו, כי היא שמעה את הדברים אשר דברתי לכם בשליחותו של מקום:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר יְהוֹשֻׁעַ לְכָל עַמָא הָא אַבְנָא הָדָא תְּהֵי לָנָא כִּתְרֵין לוּחֵי אֶבֶן קְיָמָא אֲרֵי יָתָהּ עֲבַדְנָא לְסַהֲדוּ אֲרֵי פִּתְגָמַיָא דִכְתִיבִין עֲלָהּ מֵעֵין כָּל פִּתְגָמַיָא דִי מַלֵיל עִמָנָא וּתְהֵי בְכוֹן לְדָכְרָן וּלְסַהֲדוּ דִילְמָא תְכַדְבוּן קֳדָם אֱלָהָכוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד כי היא שמעה. רצה לומר, במקום הזה נאמר, וכאלו שמעה היא: אמרי ה׳. כי כל הדברים האלה בנבואה נאמרו, ולא מלבו:

מְצוּדַת צִיּוֹן לעדה. לשון עד בלשון נקבה:

מַלְבִּי״ם השאלות (כז) מדוע הזמין את האבן לעדה? ויאמר יהושע כו' הנה האבן הזאת. ר"ל עם הספר אשר בתוכו: תהיה בנו לעדה. כמ"ש מרע"ה (דברים לא, כו) לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' והיה בך לעד, וכן הזמין ספרו המונח באבן לעד על שני דברים, א] בנו, כולל גם עצמו עמהם: כי היא שמעה את כל אמרי ה'. ר"ל ששם נמצא כל אשר דבר ה' עמנו, הם דברי ה' הנמצאים בכל הספר הזה, וכן מה שא"ל יהושע עתה, שמתחיל כה אמר ה'. ב] והיתה בכם לעדה פן תכחשון, כמי שמזמין עד בל יוכל לכחש בפניו, והגם שהיו אז בשכם, שם עשה את האבן החלול והניח שם ספרו, ומשם הובילהו אל המקדש בשילה והקים אותו. והנה האלה היה בודאי חוץ למקדש, כי אסור ליטע כל עץ במקדש, והראה שמדרגת ספרו אינו כספר התורה לכל דבר, או שהאלון הזה נעשה מאבן בצורת אלון כמו איליו שבס' יחזקאל (מ, ט) והיה במקדש ממש, ולכן נשתנה משקל השם מציר"י לפת"ח, כמו כי תהיו כאלה (ישעיה א, ל):

כח וַיְשַׁלַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת־הָעָם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ יַת עַמָא גְבַר לְאַחְסַנְתֵּיהּ:

כט וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן עֶבֶד יְהוָה בֶּן־מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין וּמִית יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן עַבְדָא דַייָ בַּר מְאָה וַעֲשַׂר שְׁנִין:

ל וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת־סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר־אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר־גָּעַשׁ׃

רַשִׁ״י בתמנת סרח. כך שמה ובמקום אחר (שופטים ב ט) הוא קורא אותה: תמנת חרס, על שם שהעמידו תמונת החמה על קברו (של יהושע), לומר, זה הוא שהעמיד החמה, וכל העובר עליה אומר חבל על זה שעשה דבר גדול כזה ומת. ויש אומרים, תמנת חרס שמה, ולמה נקרא שמה תמנת סרח, על שם שפירותיה מסריחין מרוב שמנן: להר געש. מלמד שרעש עליהם ההר להורגם לפי שלא הספידוהו כראוי:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּקְבַרוּ יָתֵיהּ בִּתְחוּם אַחֲסַנְתֵּיהּ בְּתִמְנַת סֶרַח דִי בְּטוּרָא דְבֵית אֶפְרַיִם מִצִפּוּנָא לְטוּר גָעַשׁ:

רַלְבַּ״ג אחר זה זכר שכבר מת יהושע בן מאה ועשר שנים וקברו אותו בגבול נחלתו:

לא וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת־יְהוָה כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ וַאֲשֶׁר יָדְעוּ אֵת כָּל־מַעֲשֵׂה יְהוָה אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י האריכו ימים. ימים האריכו, שנים לא האריכו, שנענשו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּפְלַח יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ כָּל יוֹמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכָל יוֹמֵי סָבַיָא דִי אוֹרִיכוּ יוֹמִין בָּתַר יְהוֹשֻׁעַ וְדִי יְדָעוּ יַת כָּל עוֹבְדָא דַייָ דִי עֲבַד לְיִשְׂרָאֵל:

רַלְבַּ״ג וזכר עוד שכבר עבדו ישראל את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע ואשר ידעו את כל מעשה ה' אשר עשה לישראל והם יוצאי מצרים כי זולת' לא ידעו את כל המעש' וזכר אחר זה כי עצמות יוסף קברו במקום ההוא שהיה לבניו לנחלה וכי אלעזר בן אהרן מת וקברו אותו בגבע' פנחס בנו אשר נתן לו בהר אפרים ואם יאמר אומר איך היתה לפנחס אם לא היתה לאלעזר אמרנו לו כי תכף שמת אלעזר היה יורשו פנחס לפי שרשי התורה ולזה כשנקבר נקבר בגבעת פנחס בנו ואולם רבותינו ז"ל אמרו בפרק יש נוחלין כי פנחס ירשה מאשתו וזה דרך דרש ואמנם הפשט הוא לפי מה שכתבנו. ואולם התועלות המגיעות מזה הספור הם אלו. הא' הוא לפרסם עוצם השגחת הש"י לישראל ושכבר קיים מה שנשבע לאבותינו ולזרעם שיתן להם את הארץ ולזה זכר מה שירשו מהארץ ע"י משה וע"י יהושע והמלכים הרבים אשר נפלו בידם. הב' הוא במדות הוא שראוי לכל אדם שלא יקצר מעשות מה שאפשר מהטוב בחייו הלא תראה כי יהושע מפני שלא יכול להשלים ירושת הארץ לישראל לא קצר לעשות מה שהיה אפשר לו מהטוב והוא הפלת הארץ בנחלה לשבטים כי בזה היה תועלת כי הוא היה נביא ולא תשלם זאת החלוקה בשלמות למי שאינו נביא כי על פי ה' היתה כמו שזכר עם שכבר נמשך מזה תועלת שאם חלקו הארץ הנכבשת לבד היו ישראל מתעצלים בירושת הנשאר מהארץ לדעתם שמה שיכבשו יגיע לכלל ישראל הנה לא יקום אחד מהשבטים אם לא יקומו כלם ואולי תהיה זאת העצלה סבה שלא תשלם להם ירושת הארץ אך כשידע כל שבט המגיע לו מזה יזדרז לכבוש הארץ ההיא לפי מה שאפשר ואם הוצרך אל העזר יבקש אותו מאח' השבטים או יותר והבטיחו שהוא יעזור אותו גם כן לכבוש חלקו כמו שמצאנו שעשה שבט יהודה ושבט שמעון לפי מה שנזכר בראש ספר שופטים. השלישי הוא בזכירה המגיע לשבט ושבט מהארץ להצילם מהקטט' והמריבה אם ברוב הימים יפול מחלוקת ביניהם בענין הארץ הנה מה שנזכר בזה המקום מהמגיע לחלק מהם ישמרם מהקטטה. הרביעי הוא להזכיר קיום מה שייעד השם יתברך לכלב באשר מלא אחרי ה' ולא הלך בעצת שאר המרגלים שהארץ אשר דרכה רגלו בה תהיה לו לנחלה ולבניו. החמשי הוא להודיע שכבר נתקיים ייעוד השם יתברך בשבט שמעון ולוי במה שאמר יעקב אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל כי כבר היו נחלותיהם מפוזרות כמו שזכרנו. הששי הוא להודיע שכבר קיימו ישראל מה שצוו בתורה להבדיל ערי המקלט ולתת ללוים ערים לשבת ומגרשיהן לבהמתם והנה קבצנו שתי המצות יחד כי ידמה שערי הכהנים והלוים כלם קולטות והנה התבאר מן התורה כי המזבח היה קולט ההורג בשוגג ולזה הוצרך לומר בהורג במזיד מעם מזבחי תקחנו למות כמו שביארנו שם וידמה כי מפני שכלל ערי המקלט עם ערי הלוים הנשארות בזה המספר ואמר בסוף שהם ערים מ"ח ומגרשיהן שכבר הקישן זו לזו ולזה תהיינה כלם קולטות. השביעי והוא מה שלמדנו מהמזבח שבנו השבטים אשר מעבר הירדן כי כשירצה האדם דבר אפשר שיתחדש ממנו הפסד או נזק ראוי שיתחכם להסירו קודם בואו ולא ימנעהו מזה ראותו שלא יתכן הגעת ההפסד או הנזק ההוא כי אם לעתים רחוקים הלא תראה כי אלו השבטים כשראו כי בארך הזמן יהיה אפשר שיסבב היות הירדן מפסיק ביניהם ובין ארץ ישראל שישביתו בניהם מעבוד את ה' התחכמו להמציא דבר נשאר מורה שגם הם מעם ה' ולזה בנו שם המזבח ההוא שיהיה בתבנית מזבח ה' וקראו שמו כי עד הוא בינותינו כי ה' האלהים ויהושע כאשר ראה גם כן אפשרו' סור ישראל מאחרי ה' מצד מה שנשארו מן הגוים ההם שלא החרימום גם כן לפי מה שאפשר להצילם מזה והביאם מזה אל שיקבלו עליהם שנית את האלהים לעבדו ולאהבה אותו ושלא לסור מאחריו להרחיקם יותר מזה העון. השמיגי הוא שלמדנו מענין שלוח פנחס והנשיאים לשבטים שהיו מעבר לירדן לחקור אמתת הענין קודם עלותם עליהם לצבא והוא כי גם בענינים אשר יחשב שאין להמתין עליהם לעשותם כי אם תכף צריך להתישב ולחקור הענין הלא תראה כי לולא זאת החקירה היה נמשך מזה נזק רב בעלות בני ישראל לצבא על אחיהם והנה יחשב שאין להמתין על אלו הדברים שהם כנגד השם יתברך מפני הסבות שזכרו פנחס והנשיאים לשבטים האלו בזה המקום ולזה תמצא שלא המתין פנחס לקחת עצה ממשה רבינו בדבר זמרי אמרו רבותינו ז"ל כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב ומזה המקום יותר הספק איך לא נמלכו ישראל בזה ביהושע שהיה נביא עם שהיה מהענינים הראויים לעשות לפי משפטי התורה בהטלת העונשים ראוי שיהיה המעשה בהם לפי דרכי התורה באופני החקירה המיוסד' בתורה לא שישאלו איך האמת בזה לנביא ואם באנו לבאר זה בזה המקום יארכו הדברים יותר מהראוי למה שאנחנו בו. התשיעי הוא מה שלמדנו שראוי לכל אדם שישתדל שיהיה נקבר בגבול משפחתו להשאיר שמו ולזה זכר בהקבר יהושע בגבול נחלתו והקבר יוסף בגבול נחלת בניו והקבר אלעזר בן אהרן בגבעת פנחס בנו ומזה המקום למדנו התועלת שהגיע מזה הצד ליוסף כשנחלקו בניו לשני שבטים וזה כי בזה היה רבוי בגורלות לבני רחל ויתכן יותר שיגיע מקום קבורתה בנחלה לאחד מהם וכבר נתבאר שכן היה לפי מה שנזכר בספר שמואל:

מְצוּדַת דָּוִד אשר האריכו ימים. עד כלות עשרים ושמונה שנה מיום שעמד יהושע, כך כתוב בסדר עולם (סי׳ יב) ואשר ידעו וכו׳ רצה לומר, בימי הזקנים האלה עבדו את ה׳ אשר ידעו מעשה ה׳, כי בעיניהם ראו, ובזה היו מישרים את לבות ישראל לאביהם שבשמים:

לב וְאֶת־עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר־הֶעֱלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי־חֲמוֹר אֲבִי־שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה וַיִּהְיוּ לִבְנֵי־יוֹסֵף לְנַחֲלָה׃

רַשִׁ״י קברו בשכם. משכם גנבוהו, לשכם החזירוהו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיַת גַרְמֵי יוֹסֵף דְאַסִיקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִצְרַיִם קְבָרוּ בִּשְׁכֶם בְּאַחְסָנַת חַקְלָא דִקְנָא יַעֲקֹב מִבְּנֵי חֲמוֹר אֲבוּהִי דִשְׁכֶם בְּמָא חוּרְפַן וַהֲווֹ לִבְנֵי יוֹסֵף לְאַחֲסָנָא:

מְצוּדַת דָּוִד העלו בני ישראל. אף כי משה העלם ממצרים (סוטה יג ב) אבל לפי שמת במדבר ולא הספיק להביאם לשכם והביאום הם, לכך נקרא על שמם: ויהיו לבני יוסף לנחלה. שדות החלקה ההיא היו לבני יוסף לנחלה, ולזה קברו שם את יוסף אביהם או יאמר שעצמות יוסף חשבו להם בני יוסף לנחלה טובה, כי מאד נהנו והוטב להם במה שנקבר באחוזתם:

מְצוּדַת צִיּוֹן בחלקת. ענין אחוזת שדה, כמו (בראשית לב יט) ויקן את חלקת השדה: קשיטה. מעה, והיא מטבע מה:

מַלְבִּי״ם ואת עצמות יוסף וכו' ויהיו לבני יוסף לנחלה. בני יוסף החזיקו בעצמות הצדיק, והיו אצלם לנחלה, חשוב בעיניהם כנחלה יקרה שזכו שיקבר הצדיק בחלקם, וכן השתדלו שגם אלעזר יקבר בחלקם, וכשמת אלעזר החרימו את גבעת פנחס לשדה החרם שדינו ששייך לכהן שבאותו משמר ונפל בחלק פנחס כדי שיקבור שם את אלעזר, והיה קבר יוסף וקבר אלעזר בחלק בני יוסף בהר אפרים:

לג וְאֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן מֵת וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בְּגִבְעַת פִּינְחָס בְּנוֹ אֲשֶׁר נִתַּן־לוֹ בְּהַר אֶפְרָיִם׃

רַשִׁ״י בגבעת פינחס בנו. מהיכן היה לו לפנחס חלק בארץ, שירש מאשתו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן מִית וּקְבָרוּ יָתֵיהּ בְּגִבְעֲתָא דְפִּנְחָס בְּרֵיהּ דְאִתְיְהִיבַת לֵיהּ בְּטוּרָא דְבֵית אֶפְרָיִם:

מְצוּדַת דָּוִד אשר נתן לו. בני ישראל נתנו אותה לו במתנה, עם שלא נתן נחלה לשבט הלוי:

מְצוּדַת צִיּוֹן בגבעת. מלשון גבעה והר:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.