א
כֹּה אָמַר יְהוָה הָלוֹךְ וְקָנִיתָ בַקְבֻּק יוֹצֵר חָרֶשׂ וּמִזִּקְנֵי הָעָם וּמִזִּקְנֵי הַכֹּהֲנִים׃
רַשִׁ״י
בקבוק. צלוחית: יוצר חרש. כלומר של יוצר שהוא של חרש: ומזקני העם. הלוך עמך ומזקני העם מוסב על הלוך ומזקני העם עמך:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
כִּדְנַן אֲמַר יְיָ לִי אֱזֵיל וְתִזְבּוֹן זְלוּעַ דַחֲסַף פֶּחָר וְתִדְבַּר עִמָךְ מִסָבֵי עַמָא וּמִסָבֵי כַּהֲנַיָא:
מְצוּדַת דָּוִד
בקבק. צלוחית מן יוצר חרס: ומזקני וכו׳. מוסב על הלוך ור״ל הלוך אתה וגם מזקני העם וכו׳ ילכו עמך:
מְצוּדַת צִיּוֹן
בקבק. כן שם הכלי שפיה צר על כי בעת ישופך ממנה נשמע כעין קול בקבק וכן ובקבק דבש (מ״א יד): יוצר חרש. אומן חרס:
מַלְבִּי״ם
הלוך וקנית בקבק, אחר שהורידו בית היוצר והראה לו שבעוד ישראל ביד ה' וברשותו הם דומים כחומר ביד היוצר שאם ישבר הכלי ישוב ויתקנהו ויעשהו כלי אחר, הראה לו עתה משל אחר, שבעת שישראל יצאו מיד ה' ומרשותו ע"י עבודת נכר הם דומים ככלי יוצר שכבר הוסק בכבשן ונגמר שאז אם נשבר אין לו תקנה, וצוהו לקחת בקבוק הוא כלי שנותנים לתוכו דבש ופיו צר, ואחר שנקפא הדבש בתוכו א"א להוציאו רק ע"י שבירת הכלי, וזה משל שהם מלאים עצות רעות ומחשבות מינות שא"א להוציאם מהם ע"י תוכחת הנביאים ובהכרח לשברם כתות לא יחמול, להסיר עצת בליעל ולהתם חטאת ומזקני העם תקח אתך מזקני העם:
ב
וְיָצָאתָ אֶל־גֵּיא בֶן־הִנֹּם אֲשֶׁר פֶּתַח שַׁעַר החרסות [הַחַרְסִית] וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ׃
רַשִׁ״י
שער החרסית. שער האשפות ששם זורקין חרסים הנשברים וכן ת"י תרע קילקלתא:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְתִפּוֹק לְחֵילַת בַּר הִנוֹם דִקְדָם תְרַע קִלְקַלְתָּא וְתִתְנַבֵּי תַמָן יַת פִּתְגָמָא דֶאֱמַלֵיל עִמָךְ:
מְצוּדַת דָּוִד
אשר פתח. אשר מול פתח: שער החרסית. הוא שער האשפות הנזכר בנחמיה ששם זורקים חרסים הנשברים: אשר אדבר אליך. הוא האמור במקרא שלאחריו:
מַלְבִּי״ם
אל גיא בן הנום ששם שרפו את בניהם לאש (כנ"ל ז' ל"א), אשר פתח שער החרסית שער המזרח, כי עבודת המולך היה מיוחדת לשמש כנודע, וקראו את השער שער השמש:
ג
וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר־יְהוָה מַלְכֵי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם כֹּה־אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל־הַמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר כָּל־שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה אָזְנָיו׃
רַשִׁ״י
תצלנה. טינטני"ר בלעז ל' מצלתים (ד"ה א טו) בצלצלי שמע (תהלים קנ):
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְתֵימַר קַבִּילוּ פִתְגָמָא דַייָ מַלְכַיָא דְבֵית יְהוּדָה וְיַתְבֵי יְרוּשְׁלֵם כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל הָא אֲנָא מַיְתֵי בִישְׁתָא עַל אַתְרָא הָדֵין דְכָל דְיִשְׁמְעִינֵיהּ יִצְלַן אוּדְנוֹהִי:
ד
יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבֻנִי וַיְנַכְּרוּ אֶת־הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְקַטְּרוּ־בוֹ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא־יְדָעוּם הֵמָּה וַאֲבוֹתֵיהֶם וּמַלְכֵי יְהוּדָה וּמָלְאוּ אֶת־הַמָּקוֹם הַזֶּה דַּם נְקִיִּם׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
חֲלַף דִשְׁבָקוּ פּוּלְחָנִי וְסָאִיבוּ יַת אַתְרָא הָדֵין וְאַסִיקוּ בֵיהּ בּוּסְמִין לְטַעֲוַת פַּלְחֵי כוֹכְבַיָא דְלָא יַדְעוּנוּן אִינוּן וַאֲבָהַתְהוֹן וּמַלְכַיָא דְבֵית יְהוּדָה וּמְלוֹ יַת אַתְרָא הָדֵין דַם זַכָּאִין:
מְצוּדַת דָּוִד
יען. בעבור אשר עזבו אותי: וינכרו. עשו את המקום הזה נכרי וזר ממני ר״ל לא הקריבו שם לפני כאילו היתה ארצי: ויקטרו בו. אבל קטרו בו לאלהים אחרים: המה וכו׳. מוסב על ויקטרו בו לומר שגם המה קטרו גם אבותיהם וכו׳: דם נקים. דמי הילדים שהקריבו לפני העכו״ם:
מַלְבִּי״ם
וינכרו, יחדוהו לעבודת נכר, ולא תאמר שמעשה אבותיהם בידיהם, עז"א אשר לא ידעום המה ואבותיהם, ומלאו דם נקים מנפשות אדם שהקריבו למולך, ומפרש איך מלאו דם נקיים, כי בנו במות התופת שחוץ מה שהעבירו למולך, העלו ג"כ עולות שבזה שפכו דם, אשר לא צויתי פירשתי למעלה (ז' ל'):
ה
וּבָנוּ אֶת־בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת־בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל אֲשֶׁר לֹא־צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל־לִבִּי׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּבְנוֹ יַת בָּמַת בַּעֲלָא לְאוֹקָדָא יַת בְּנֵיהוֹן בְּנוּרָא עֲלַוָן לְבַעֲלָא דְלָא פַקְדֵית בְּאוֹרַיְתִי וּדְלָא שְׁלָחֵית בְּיַד עַבְדֵי נְבִיַיָא וְלָא רַעֲוָא קָדָמָי:
מְצוּדַת דָּוִד
עולות לבעל. להיות לעולות לבעל: אשר לא צויתי. אפילו לפני לא צויתי להקריב בנים ובנות: ולא דברתי. אפילו דבור בעלמא מבלי צווי ואזהרה: ולא עלתה וכו׳. לשאול דבר כזאת:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי. הסדר הוא עליה על לב, ואח"כ הדבור, ואח"כ הציוי, שהדבור בא גם על הרשות והציוי חובה (כנ"ל ז' כ"ב), ולכן כשבא בשלילה הפך הסדר לרבותא, וחז"ל אמרו (תענית ד') לא צויתי למישע מלך מואב ולא דברתי ליפתח ולא עלתה על לבי זה עקדת יצחק, ר"ל שעקדת יצחק היתה תחלה ואח"כ יפתח ואחריו מישע, ותחשוב שתחלה עלה על לבו בעת עקדת יצחק, ואח"כ דבר הרשה זאת ביפתח, וצוה ציוי של חובה בעת מישע, לכן הוסיף שאף לא דברתי וכו' :
ו
לָכֵן הִנֵּה־יָמִים בָּאִים נְאֻם־יְהוָה וְלֹא־יִקָּרֵא לַמָּקוֹם הַזֶּה עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן־הִנֹּם כִּי אִם־גֵּיא הַהֲרֵגָה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
בְּכֵן הָא יוֹמַיָא אָתָן אֲמַר יְיָ לָא יִתְקְרֵי לְאַתְרָא הָדֵין עוֹד תּוֹפֶת וְחֵילַת בַּר הִנוֹם אֱלָהֵין חֵילַת קְטִילַיָא:
מְצוּדַת דָּוִד
ולא יקרא. אז לא יקרא: התופת. בית הבמות קראו תופת לפי שהיו מקישים שם בתופים לבל ישמע האב בנהימת הבן כשהוא נשרף ויכמרו רחמיו: בן הנם. הגיא שעמד בו בית הבמות קראו בן הנם ע״ש נהימת הבן הנשרף: גיא ההרגה. כי יפלו שם הרוגים רבים:
ז
וּבַקֹּתִי אֶת־עֲצַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְהִפַּלְתִּים בַּחֶרֶב לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְנָתַתִּי אֶת־נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ׃
רַשִׁ״י
ובקותי. ורוקנתי ל' בוקה ומבוקה (נחום ב׳:י״א) ועל שם בקבוק שהוא מדבר בו לקח לשונו כן:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וֶאֱקַלְקֵיל יַת מְלַךְ אֱנַשׁ יְהוּדָה וְיַתְבֵי יְרוּשְׁלֵם בְּאַתְרָא הָדֵין וְאַרְמִינוּן בְּחַרְבָּא קֳדָם בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן וּבְיַד דְבָעָן לְמִקְטַלְהוֹן וְאֶתֵּן יַת נְבֵלְתְּהוֹן מְשַׁגְרָא לְמֵיכַל לְעוֹפָא דִשְׁמַיָא וְלִבְעִירָא דְאַרְעָא:
מְצוּדַת דָּוִד
ובקותי. ארוגן עצתם ר״ל לא ימצאו עצה להנצל: מאכל וכו׳. כי לא יקברו:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ובקותי. ענין ריקות כמו הבוק תבוק הארץ (ישעיהו כ״ד:ג׳) והוא לשון נופל על לשון בקבוק:
מַלְבִּי״ם
ובקתי, על זה מורה שם בקבוק שעשוי להריק הדבר מתוכו כן אריק עצת יהודה:
ח
וְשַׂמְתִּי אֶת־הָעִיר הַזֹּאת לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה כֹּל עֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל־כָּל־מַכֹּתֶהָ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאַשְׁוֵי יַת קַרְתָּא הָדָא לְצָדוּ וּלְאִשְׁתְּמָמוּ כֹּל דְיֶעְבַּר עֲלָהּ יִכְלֵי וְיָנִיד עַל כָּל מַחְתָהָא:
מְצוּדַת צִיּוֹן
לשמה. לתמהון: ולשרקה. ענין השמעות קול בקבוץ השפתים ודרכו לעשותו כשרואים דבר חשוב שנחרב: ישום. יתמה:
מַלְבִּי״ם
ושמתי את העיר זה עונש על שנכרו את המקום הזה:
ט
וְהַאֲכַלְתִּים אֶת־בְּשַׂר בְּנֵיהֶם וְאֵת בְּשַׂר בְּנֹתֵיהֶם וְאִישׁ בְּשַׂר־רֵעֵהוּ יֹאכֵלוּ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיקוּ לָהֶם אֹיְבֵיהֶם וּמְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאוֹכְלִינוּן יַת בְּשַׂר בְּנֵיהוֹן וְיַת בְּשַׂר בְּנַתְהוֹן וּגְבַר נִכְסֵי קָרִיבֵיהּ יִבְזוּן בִּצְיָרָא וּבְעָקְתָא דִיעִיקוּן לְהוֹן בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן וּדְבָעָן לְמִקְטַלְהוֹן:
מְצוּדַת צִיּוֹן
במצור. ענין הקפת גייסות סביבות העיר לכבשה ולהצר להם: ובמצוק. יציקו מל׳ צוקה וצרה:
מַלְבִּי״ם
והאכלתים בשר בניהם, זה מדה כנגד מדה על שהעלו את בניהם עולות לבעל:
י
וְשָׁבַרְתָּ הַבַּקְבֻּק לְעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים אוֹתָךְ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְתִתְבַּר זְלוּעַ לְעֵינֵי גַבְרַיָא דְאֶזְלִין עִמָךְ:
מַלְבִּי״ם
ושברת, שהבקבוק בעת ירצו להריק מה שבתוכו ישברוהו:
יא
וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה־אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת־הָעָם הַזֶּה וְאֶת־הָעִיר הַזֹּאת כַּאֲשֶׁר יִשְׁבֹּר אֶת־כְּלִי הַיּוֹצֵר אֲשֶׁר לֹא־יוּכַל לְהֵרָפֵה עוֹד וּבְתֹפֶת יִקְבְּרוּ מֵאֵין מָקוֹם לִקְבּוֹר׃
רַשִׁ״י
(אשר לא יוכל להרפה. אהעם קאי אבל העיר אעש' כתופת ואטהר לעתיד):
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְתֵימַר לְהוֹן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת כְּדֵין אִתְּבַר יַת עַמָא הָדֵין וְיַת קַרְתָּא הָדָא כְּמָא דְמִתְּבַר יַת מָנָא דְפַחֲרָא דְלָא אֶפְשַׁר לְאִתַּסָאָה לֵיהּ עוֹד וּכְתוֹפֶת יִקְבְּרוּן מִבְּלִי אֲתַר לְמִקְבַּר:
מְצוּדַת דָּוִד
ככה אשבור. כמו שנשבר הבקבק כן אשבור וכו׳: כאשר ישבור וכו׳. ר״ל כשבירת כלי יוצר אשר ישבור מי שאין למצוא תקנה לעשותו שלם כן ישבר העם והעיר מבלי תקנה: ובתופת. ההרוגים יקברו בתופת הרבה מאד עד שלא ימצא שם מקום לקבור עוד:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ככה. כן: היוצר. אומן חרס: להרפה. הוא מלשון רפואה ועם כי היא בה״א ור״ל לתקנה ואמר בל׳ שאלה וכן וירפא את מזבח ה׳ (מ״א יח):
מַלְבִּי״ם
ככה אשבר, ולא כשבירת החומר ביד היוצר לעשותו כלי אחר, רק כאשר ישבר את כלי היוצר הכלי הנגמר, שזה לא יכול להרפא:
יב
כֵּן־אֶעֱשֶׂה לַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם־יְהוָה וּלְיוֹשְׁבָיו וְלָתֵת אֶת־הָעִיר הַזֹּאת כְּתֹפֶת׃
רַשִׁ״י
העיר הזאת כתופת. כולה מליאה הרוגים כמו התופת שהורגין שם את הילדים למולך:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
כֵּן אַעְבֵיד לְאַתְרָא הָדֵין אֲמַר יְיָ וּלְיַתְבוֹהִי וּלְמִתַּן יַת קַרְתָּא הָדָא בְּתוֹפֶת:
מְצוּדַת דָּוִד
כן אעשה. כמו שאמרתי כן אעשה וכו׳: כתופת. ר״ל מלאה הרוגים כתופת שהיא מלאה מהרוגי הילדים המומתים לעכו״ם:
מַלְבִּי״ם
כן אעשה למקום הזה, הוא טעם מה שיקברו בתופת כדי לטמא את המקום כמו שטימאוהו, ומה שישבר אותם כדי לעשות כן ליושביו ולתת ולא לבד שהתופת ימלא פגרי אדם כי גם כלל העיר תהיה כתופת לקברות מתים:
יג
וְהָיוּ בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וּבָתֵּי מַלְכֵי יְהוּדָה כִּמְקוֹם הַתֹּפֶת הַטְּמֵאִים לְכֹל הַבָּתִּים אֲשֶׁר קִטְּרוּ עַל־גַּגֹּתֵיהֶם לְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וִיהוֹן בָּתֵּי יְרוּשְׁלֵם וּבָתֵּי מַלְכַיָא דְבֵית יְהוּדָה בַּאֲתַר תּוֹפֶת דִמְסָאָב לְכָל בָּתַּיָא דְאַסִיקוּ בּוּסְמִין עַל אֱגוֹרֵיהוֹן לְכָל חֵילֵי שְׁמַיָא וּנְסִיכוּ נִסְכִין לְטַעֲוַת פַּלְחֵי כּוֹכְבַיָא:
מְצוּדַת דָּוִד
והיו וכו׳. ר״ל הם יהיו מקום קברות ההרוגים כמקום התופת: הטמאים. מוסב על הבתים לומר הבתים הטמאים יהיו כתופת וחוזר ומפרש מי הם מהבתים ואמר לכל הבתים אשר קטרו וכו׳:
מַלְבִּי״ם
והיו בתי ירושלם, וכל הבתים יהיו כמקום התופת, מפני שהבתים הם טמאים, ובאר מפני מה הם טמאים מפני שהבתים קטרו על גגותיהם ודינם כבמות ע"א שצריכים ניתוץ והירוס:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
הטמאים. מוסב על בתי ירושלים, ולמ"ד לכל הבתים מוסב על כן אעשה, כן אעשה למקום, [כן אעשה] לכל הבתים ומ"ש והיו בתי ירושלים וכו' הוא מאמר מוסגר לבאר מדוע יהיה כתופת :
יד
וַיָּבֹא יִרְמְיָהוּ מֵהַתֹּפֶת אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה שָׁם לְהִנָּבֵא וַיַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית־יְהוָה וַיֹּאמֶר אֶל־כָּל־הָעָם׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲתָא יִרְמְיָה מִתּוֹפֶת דִשְׁלָחֵיהּ יְיָ תַּמָן לְאִתְנַבְּאָה וְקָם בְּדָרַת בֵּית מַקְדְשָׁא דַייָ וַאֲמַר לְכָל עַמָא:
מַלְבִּי״ם
ויבא ירמיהו מהתופת אשר שלחו ה' שם להנבא, ר"ל ה' שלחו רק שינבא בהתופת ושם היה שלוח מה', אבל מה שהלך ונבא זאת שנית בחצר בית ה' זה עשה מדעתו, וזה הוצעה למ"ש אח"ז שפשחור הכהו, שעל הנבואה שנבא במקום התופת לא היה יכול לשלוט בו כי היה שליח מה', רק ע"מ שדבר מעצמו בלא ציוי לא היה שליח ה' והיה יכול לשלוט בו:
טו
כֹּה־אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מבי [מֵבִיא] אֶל־הָעִיר הַזֹּאת וְעַל־כָּל־עָרֶיהָ אֵת כָּל־הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלֶיהָ כִּי הִקְשׁוּ אֶת־עָרְפָּם לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ אֶת־דְּבָרָי׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל הָא אֲנָא מַיְתֵי עַל קַרְתָּא הָדָא וְעַל כָּל קִרְוָהָא יַת כָּל בִּישְׁתָּא דִגְזָרֵית עֲלָהּ אֲרֵי אַקְשִׁיאוּ יַת קְדַלְהוֹן בְּדִיל דְלָא לְקַבָּלָא יַת פִּתְגָמָי:
מְצוּדַת דָּוִד
ועל כל עריה. הערים הסמוכים לה: כי הקשו. לבל יוכלו להפך אלי פניהם והוא ענין מליצה:
מַלְבִּי״ם
כה אמר ה' הנני מביא, כאשר צוהו ה' לעשות מעשה עם נבואתו ידע כי נחרץ הדבר מאת ה' ולא יחזור בו, כמ"ש הרמב"ן, שכל מעשה שנעשה עם הנבואה מורה שהיא נבואה קיימת בלא חזרה, ולכן הודיע להם שנגמר דינם, ועז"א הנני מביא את כל הרעה לא כמ"ש בנבואה הקודמת שה' חושב מחשבה שישובו, כי הקשו את ערפם ולא רצו לשוב ולכן נחתם גזר דינם כמ"ש לקמן (כ"א י') כי שמתי פני על העיר הזאת לרעה ולא לטובה:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.