Jonah 4 — יוֹנָה ד

גודל הטקסט

Yonah 4 Summary

Yonah (Jonah) is angry that Nineveh is spared. Hashem grows a kikayon (a castor plant - Shabbat 21a) to shade him and then takes it away, and He teaches Yonah why He has pity on Nineveh.

(Sefer Yonah is the haftarah at Mincha of Yom Kippur, followed by Michah 7:18–20.)

The sparing of Nineveh upsets Yonah greatly, and he is angry. He davens to Hashem and says that this is exactly what he said while he was still in his own land, and it is why he tried to flee to Tarshish in the first place. He knew that Hashem is "El chanun verachum, erech apayim verav chesed" (gracious and compassionate, slow to anger and abundant in kindness), and that He relents from bringing disaster. Now Yonah asks Hashem to take his life, because death is better for him than life. Hashem asks Yonah whether he is right to be so angry.

Yonah leaves the city and sits down to the east of it. He makes himself a sukkah (booth) there and sits in its shade, waiting to see what will happen to the city. Hashem appoints a kikayon that grows up over Yonah to shade his head and ease his distress, and Yonah is very happy with it. At dawn the next day Hashem appoints a worm, which attacks the plant, and it dries up. When the sun rises, Hashem sends a still, scorching east wind. The sun beats down on Yonah's head until he grows faint, and he asks to die, saying that death is better for him than life.

Hashem asks Yonah whether he is right to be angry over the kikayon, and Yonah answers that he is angry enough to die. Hashem tells him that he feels pity for the kikayon, which he did not work for or make grow, which came up in one night and was gone the next. How much more, Hashem says, should He care about the great city of Nineveh, with over 120,000 people who cannot tell right from left, and many animals too.

Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א וַיֵּרַע אֶל־יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לוֹ׃

רַשִׁ״י וירע אל יונה. אמר עכשיו יאמרו העכו"ם שאני נבי' השקר:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּבְאֵשׁ לְיוֹנָה בִישָׁא רַבָּא וּתְקֵיף לֵיהּ:

אִבְּן עֶזְרָא וירע - שנחם השם.

מְצוּדַת דָּוִד וירע. כי בנבואה נאמר לו שניחם ה׳ והיה רע בעיניו וחרה על עצמו כדרך המיצר:

מְצוּדַת צִיּוֹן וירע. מל׳ רעה:

מַלְבִּי״ם השאלות: (א-ג) מה זה חרה ליונה ולא ידע זאת, שבעבור זה שלחו ה' כדי להשיבם בתשובה ושעי"כ תבוטל הגזרה? ומה זה שאמר הלא זה דברי עד היותי על אדמתי, מה בכך הלא בזה מלא שליחותו בצד היותר טוב, שבהפך עת ילך הנביא בשליחותו והעם לא ישובו אז אמר בכיוצא בו ואני אמרתי לריק יגעתי וכו', והיה לו לשמוח כי רבים השיב מעון?: וירע אל יונה, פי' הרי"א הרעה הנז' פה הוא חולי שבעצבון לבו נפל וחלה חולי ויבקש מותו, וזה לפי שיונה חשב שלא תשוב הגזרה מעליהם עד שישובו בין באמונות ודעות בין במעשים והם לא שבו רק מהמעשים כמ"ש וירא אלקים את כל מעשיהם כי שבו ועדן החזיקו בעבודות זרות, ובכ"ז נחם ה' על הרעה, מזה הבין שה' השאירם מפני שהם מוכנים להיות שבט אפו על ישראל וזה הרע לו, ופי' שהרע לו על שהוא היה הסבה להשאיר מטה חובלים על ישראל שנתן נפשו עליהם, וגם חרה לו על הדבר מדוע יגברו המה על ישראל אחר שהם עדן עובדי ע"ז:

ב וַיִּתְפַּלֵּל אֶל־יְהוָה וַיֹּאמַר אָנָּה יְהוָה הֲלוֹא־זֶה דְבָרִי עַד־הֱיוֹתִי עַל־אַדְמָתִי עַל־כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל־חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד וְנִחָם עַל־הָרָעָה׃

רַשִׁ״י הלא זה דברי. יודע אני שאם יחזרו בתשובה לא תחריב' ואהיה שקרן בעיניהם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְצַלֵי קֳדָם יְיָ וַאֲמַר קַבֵּיל בָּעוּתִי יְיָ הֲלָא דֵין פִּתְגָמִי עַד דַהֲוֵיתִי עַל דַהֲוֵיתִי עַל אַרְעִי עַל כֵּן אוֹחֵיתִי לְמֶעְרַק לְיַמָא אֲרֵי יְדַעְנָא אֲרֵי אַתְּ אֱלָהָא חֲנָנָא וְרַחֲמָנָא מַרְחֵיק רְגַז וּמַסְגֵי לְמֶעְבַּד טַבְוָן וּמְתִיב מֵימְרֵיהּ מִלְאַיְתָאָה בִּישְׁתָא:

אִבְּן עֶזְרָא ויתפלל - פירשתיו. ונחם - תואר, כי על כן הוא קמ"ץ, כמשפט כל בניין נפעל.

מְצוּדַת דָּוִד ויתפלל. התפלה היה מה שאמר במקרא שלאחריו קח נא את נפשי: הלוא זה דברי. התנחומין הזה היה עם מחשבותי בעוד שהייתי על אדמתי עד לא ירדתי אל הים ובעבור זה הקדמתי לברוח תרשישה טרם בא לי הנבואה פעם שנית: כי ידעתי. מאז ידעתי שאתה אל חנון וכו׳ ומקבל השבים ומתנחם על הרעה ולזה היה קשה עלי הנבואה הזאת כי היה טוב בעיני שלא ישובו ויאבדו בעונם ולא יהיו רצועה מרדות על ישראל ולפ״ד רז״ל יאמר הנה בזה תוסיף כעסך על ישראל בראותם כח התשובה, ואינם לוקחים מוסר וע״ז חשבתי מתחלה ולכן היה קשה עלי הנבואה:

מְצוּדַת צִיּוֹן עד. בעוד וכן עד זה מדבר (שם א): קדמתי. מל׳ הקדמה וזרוז:

מַלְבִּי״ם הלא זה דברי, ר"ל עוד בהיותי על אדמתי בא"י טרם שהלכתי אל נינוה היה זה דברי כי אתה נחם על הרעה. ר"ל שידעתי אז שאין בדעתך להביא עליהם את הרעה ונחמת עליה תיכף בעת הגזרה מצד החנינה והארכת אפים אף שלא יעשו תשובה כראוי, שהרי הם לא עשו תשובה על חטא ע"ז ובכ"ז לא הבאת עליהם את הרעה מפני שנחמת על הרעה מאז ולכן בעלילה קלה בטלת את הגזרה, ועל כן קדמתי לברוח תרשישה ר"ל שלא ברחתי מפני שחשבתי שיעשו תשובה כראוי שאז לא הייתי מסרב ללכת בשליחות להשיב תועים מני דרך רק מפני שידעתי שאף שישארו עובדי עצבים לא תשחיתם ע"כ לא רציתי ללכת בשליחות:

ג וְעַתָּה יְהוָה קַח־נָא אֶת־נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּכְעַן יְיָ סַב כְּעַן יַת נַפְשִׁי מִנִי אֲרֵי טַב דַאֲמוּת מִדְאֵיחֵי:

אִבְּן עֶזְרָא ועתה - בעבור ראותו כי ישראל לא עשו תשובה יפחד שתבוא הרעה עליהם, על כן יתפלל קח נא את נפשי, כדרך: מחני נא וכאשר עשה אלישע במשחו חזאל.

מְצוּדַת דָּוִד ועתה ה׳. הואיל וכן הוא אבקש ממך שתקח את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי לראות באבדן בני עמי אשר ע״י באה הסבה:

מַלְבִּי״ם ועתה ה', אחר שהם לא עשו תשובה, ובכ"ז נשארו ויהיו שבט מרדות לישראל קח נא את נפשי, בשאני גרמתי זאת:

ד וַיֹּאמֶר יְהוָה הַהֵיטֵב חָרָה לָךְ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר יְיָ הֲלַחְדָא תְּקֵיף לָךְ:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר, ההיטב - כמו: ואכות אותו טחון היטב והטחון טחינה שלימה גמורה. והטעם: למה חרה לך על ככה – ויפת אמר: היחר לך שאיטב אני למי שארצה. וזה הבל הוא:

מְצוּדַת דָּוִד ההיטב חרה לך. בה״א התימה וכאומר הנה אראך במופת שאין מהדין שיחרה לך וקצר בדבר המובן כי בדבר הקיקיון הנאמר בענין הראה לו זאת:

מְצוּדַת צִיּוֹן ההיטב. ענין חוזק וכן שברו היטב (מ״ב י״א):

מַלְבִּי״ם השאלות: מז"ש ההיטב חרה לך שהיא שאלה שאין לה הבנה כלל, ויונה לא השיב על זה דבר, כמו אחרי זה שאמר היטב חרה לי עד מות!?: ויאמר ה' ההיטב חרה לך, א"ל למה חרה לך מפני שיחשבו אותך כנביא שקר על שלא נתקיימה נבואתך, וכי הייתי מתנבא על דבר טוב שיחרה לך שלא נתקיים הנבואה, שאם היה הנבואה על היטב ולא נתקיימה אז יוחזק הנביא לנביא שקר כי היעוד הטוב הבא ע"י נביא מוכרח שיתקיים בכל אופן אף שהעם ירעו מעשיהם, משא"כ ביעידת הרע שאם ישובו בתשובה תבטל הגזרה ולא יכזב הנביא בזה, וכמו שהתבאר בדברי ירמיה לחנניה בן עזור (ירמיה כ"ח) :

ה וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן־הָעִיר וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה מַה־יִּהְיֶה בָּעִיר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּנְפַק יוֹנָה מִן קַרְתָּא וִיתִיב מִמַדְנַח לְקַרְתָּא וַעֲבַד לֵיה תַּמָן מְטַלַלְתָּא וִיתִיב תְּחוֹתָהּ בְּטוּלָא עַד דְיֶחֱזֵי מַה יְהֵי בְסוֹף קַרְתָּא:

אִבְּן עֶזְרָא ויצא - שב להזכיר דברי יונה ואשר קרהו לפני מלאת ארבעים יום, כדרך: ויפגע במקום. גם: ויקח יוסף את שניהם:

מְצוּדַת דָּוִד עד אשר יראה וגו׳. כי חשב אולי לא יעמדו בתשובתם ותחזור הגזירה למקומה:

מַלְבִּי״ם השאלות: למה ישב מקדם לעיר לראות מה יהיה בעיר, הלא כבר ידע כי נחם ה' על הרעה?: וישב וכו' עד אשר יראה מה יהיה בעיר, שחשב שאעפ"י שבטלה הגזרה ולא תהיה מהפכה הכוללת בכ"ז א"א שלא יהיה איזה רושם ויהיה איזה רע בעיר וכמו מעשה העגל שכתב וינחם ה' על הרעה ובכ"ז ויגוף את העם אשר עשו את העגל, וכן פי' הרי"א:

ו וַיְמַן יְהוָה־אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל־רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל־הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה׃

רַשִׁ״י וימן. לשון הזמנה: להציל לו מרעתו. מחום השמש: קיקיון. עשב הגדל למעלה בענפים רבים ומיצל וכך שמו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְזַמֵין יְיָ אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וּסְלִיק עֵיל מִן יוֹנָה לְמֶהֱוֵי טוּלָא עַל רֵישֵׁיהּ לַאַגָנָא לֵיהּ מִבִּישְׁתֵּיהּ וַחֲדֵי יוֹנָה עַל קִיקָיוֹן חֶדְוָא רַבָּא:

אִבְּן עֶזְרָא וימן, קיקיון - חכמי ספרד אומרים: דלעת או קרה. ואין צורך לדעת מהו. להציל לו מרעתו - מרוב חום השמש. ויש אומרים: כי בעבור שעמד במעי הדג זמן ארוך, עור בשרו רך ולא יוכל לסבול החום.

מְצוּדַת דָּוִד וימן. הצמיח עשב קיקיון וגדלה למעלה ועלה ממעל ליונה להיות לו לצל להצילו מזריחת החמה הרעה לו כי צל הסוכה הוא דבר שאינו מתמיד כי הולך ומתייבש מחום השמש ולא כן הקיקיון היונק רטיבות הארץ: וישמח וגו׳. על כי היה לו לצל מתמיד:

מְצוּדַת צִיּוֹן וימן. ענין הזמנה: קיקיון. שם עשב שעליו גדולים ורוב ים:

מַלְבִּי״ם השאלות: (ו-יא) מה היה ענין הקיקיון, וההוכחה שהוכיח לו ה' ממנו: וימן אלהים קיקיון כי צל הסוכה לא היה מגין הרבה כמ"ש וישב תחתיה בצל, מבואר שלא היה הצל בכל הסוכה כי דפנות הסוכה לא סככו רק נגד הצד שעמדה שם השמש, והוצרך לישב בבקר תחת קיר מזרחי ובצהרים לא היה צל כלל והקיקיון עשה צל למעלה על ראשו להציל לו היינו לראשו שהיה מוכן לפגע מחום השמש, וישמח יונה על הקיקיון כי יונה דן מזה שרצון ה' שישב מקדם לעיר כי יתילד שם איזה דבר בעיר ומעכב אותו אשר שלומת רשעים יראה:

ז וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת־הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ׃

רַשִׁ״י ותך. התולעת את הקיקיון במקום שיאמר לזכר ויך יאמר לשון נקבה ותך:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְזַמֵין יְיָ יַת תּוֹלַעְתָּא בְּמֵיסַק צַפְרָא בְּיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וּמְחָא יַת קִיקָיוֹן וִיבָשׁ:

אִבְּן עֶזְרָא וימן, למחרת - יום שמחתו בקיקיון.

מְצוּדַת דָּוִד בעלות השחר. בעת שעלה השחר למחרת יום שמחתו: ותך. התולעת חתכה ופסקה את הקיקיון ממקום יניקתו ולא בא לו עוד רטיבות הארץ ולכן נתייבש מחום השמש:

מְצוּדַת צִיּוֹן השחר. הוא האור הנוצץ בפאת המזרח טרם צאת השמש על הארץ: ותך. ר״ל חתכה ופסקה:

מַלְבִּי״ם ותך את הקיקיון שחתכתו למטה בשרשו ועי"כ נתיבש:

ח וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל־רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת־נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי׃

רַשִׁ״י חרישית. אמרו רבותינו בשעה שמנשבת משתקת כל הרוחות מפניה והיא חמה מאד וכן ת"י שתיקא: ויתעלף. פשמיי"ר בלע"ז:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה כְּמַדְנַח שִׁמְשָׁא וְזַמֵין יְיָ רוּחַ קִדוּמָא שְׁתִיקָא וּטְפָחַת שִׁמְשָׁא עַל רֵישָׁא דְיוֹנָה וְאִשְׁתַּלְהִי וּשְׁאֵיל יַת נַפְשֵׁיהּ לְמֵימַת וַאֲמַר טַב דַאֲמוּת מִדְאֵיחֵי:

אִבְּן עֶזְרָא ויהי, רוח קדים - ממזרח. חרישית - אמר רבי מרינוס: שהיתה חזקה ומשמעת שאון, עד שתחרשנה האזנים. ויתעלף - כמו: תתעלפנה, ותכס בצעיף ותתעלף - שהתעלף בבגדיו.

מְצוּדַת דָּוִד רוח קדים. היא העזה שברוחות וחמה ביותר ולא היה דבר עומד בפניה כי הוא ישב במזרח העיר: חרישית. ר״ל משמיע שאון רב עד שהיה מחריש את האזנים: ותך השמש. ר״ל השמש השליך ניצוציו על ראש יונה: ויתעלף. בעבור חמימת הרוח וחום השמש: וישאל את נפשו. שאל ובקש את נפשו להפרד ממנו למען ימות: ויאמר. אמר אל נפשו טוב מותי מחיי וזהו על כי נחלה מאד מתוקף חמימות הרוח וניצוצי השמש וסבל יסורים הרבה:

מְצוּדַת צִיּוֹן חרישית. מל׳ חרש: ותך. ר״ל זרחה והשליך ניצוציו: ויתעלף. ענין חלשות והעדר ההרגשה כמו בניך עולפו (ישעיה נא):

מַלְבִּי״ם רוח קדים חרישית שמחרשת האזנים מרוב המייתה והוא רוח חם מאד:

ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־יוֹנָה הַהֵיטֵב חָרָה־לְךָ עַל־הַקִּיקָיוֹן וַיֹּאמֶר הֵיטֵב חָרָה־לִי עַד־מָוֶת׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר יְיָ לְיוֹנָה הֲלַחֲדָא תְקֵיף לָךְ עַל קִיקָיוֹן וַאֲמַר לַחֲדָא תְקוֹף לִי עַד מוֹתָא:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר - השם שם משל לנביאו, בעבור שחרה לו כי נחם השם.

מְצוּדַת דָּוִד ההיטב. בה״א השאלה ששאל לו אם מאד חרה לו על אבדן הקיקיון: עד מות. עד שאבחר המיתה בעבור זה או ר״ל עד המיתה יחרה לי ולא אנחם כל ימי עולם:

מַלְבִּי״ם ההיטב חרה לך על הקיקיון, שאל אותו וכי זה דבר טוב, בעבור קיקיון שהוא דבר קל מאד חרה לך, ויאמר היטב חרה לי ר"ל ראוי שיחרה לי מפני שהוא עד מות שע"י חסרון הקיקיון הנני הולך למות כי נולד לו קדחת מרוב תבערת החום עד שהתעלף והגיע עד שערי מות:

י וַיֹּאמֶר יְהוָה אַתָּה חַסְתָּ עַל־הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא־עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן־לַיְלָה הָיָה וּבִן־לַיְלָה אָבָד׃

רַשִׁ״י לא עמלת בו. בחרישה וזריעה והשקאת מים: שבן לילה. כמו בן לילה לא גדל אלא לילה אחד:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר יְיָ אַתְּ חַסְתָּא עַל קִיקָיוֹן דְלָא עָמַלְתָּ בֵּיהּ וְלָא רַבִּיתֵיהּ דִי בְלֵילְיָא הָדֵין הֲוָה וּבְלֵילְיָא אוֹחֲרָנָא אֲבַד:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר - הכתוב דבר דרך שיבינו השומעים, כי השם לא יעמול בכל הבריאות. והנה הטעם אתה חסתה על דבר לא עשית ואיך לא אחוס אני על מעשי?! ומלת בן – בחירק כמו בן נון והיה אם בן הכות הרשע והנה לא שמח בקיקיון רק יום אחד, מהבקר עד הערב והנה היה מתחילת הלילה החל שיגדל עד הבקר, ולערב החל ליבש וכעלות השחר כולו יבש, על כן אמר: שבן לילה היה ובן לילה אבד.

מְצוּדַת דָּוִד אתה חסת. הנה אתה חסת ונצטערת על אבידת הקיקיון אשר אתה לא עמלת בו בחרישה ובזריעה ולא גדלת אותו להשקותו ולזבלו כי הדרך שאדם חס ומצטער על אבידת דבר שעמל בו ולא כן יחוס ויצטער על אבידת דבר שלא עמל בו: שבן לילה היה. ר״ל ועוד שבלילה אחד גדל וצמח ומיד בלילה שאחריה נאבד כי בעלות השחר הכהו התולעת עד לא זרחה השמש וכאומר הלא אין לחוס על דבר הנעשה מהר ולא עמד זמן רב:

מְצוּדַת צִיּוֹן חסת. מל׳ חס וחמלה: עמלת. מל׳ עמל ויגיעה: גדלתו. ענין הצמחה: שבן. בן בחיר״ק כמו בן בסגו״ל וכן בן נון (יהושע א) ור״ל בזמן לילה וכן כבש בן שנתו (ויקרא יב): אבד. נאבד:

מַלְבִּי״ם ויאמר ה' אתה חסת על הקיקיון, מבואר אצלי שיש הבדל בין חוסה ובין יתר לשונות כמו חמל רחם, שהחוסה הוא מצד צרכו אל הדבר כמו ועינכם אל תחוס על כליכם, א"ל אתה חסת על הקיקיון מפני שיש לך בו צורך להיות לך לצל, הגם שזולת זה אין דבר מה שיעורר אותך שתתעצב עליו לא מצד שעמלת בו בנטיעתו או בגדולו, שעל זה אמר אשר לא עמלת בו, שדרך הפועל לחוס על מעשה ידיו ולא מצד הדבר עצמו שהוא דבר יקר וקיים, כי בן לילה היה ובין לילה אבד שהוא ציץ נובל שאין בו ממש:

יא וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל־נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ־בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא־יָדַע בֵּין־יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה׃

רַשִׁ״י אשר לא ידע וגו'. קטנים: ובהמה רבה. בני אדם גדולים ודעתן כבהמה שאינם מכירים מי בראם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲנָא לָא אָחוּס עַל נִינְוֵה קַרְתָּא רַבְּתָא דְאִית בָּהּ סַגִי מִתַּרְתָּא עַסְרֵי רִבְּוָן אֱנָשָׁא דְלָא יְדַע בֵּין יְמִינֵיהּ לִסְמָלֵיהּ וּבְעִירָא סַגִי:

אִבְּן עֶזְרָא ואני, שתים עשרה רבוא - שלא חטאו גם בהמות והנה דרך סברא, כי נהפכת כמהפכת סדום, כי הדבר הזה ידוע בכל העולם.

מְצוּדַת דָּוִד ואני לא אחוס. ר״ל הלא נינוה היא מעשה ידי ואיך אני לא אחוס על עיר גדולה כזאת: הרבה וגו׳. ר״ל יותר משתים עשרה וגומר: אשר לא ידע. אשר כל אחד מהם אינו יודע להבחין בין ימינו לשמאלו והם הקטנים שאין לחשוב להם עון ואין בהם עונש אלא בעבור האבות וכיון שהאבות שבו הנה הם בלא עונש וכן בהמה רבה שיש בעיר שאין להם עונש ועל כל אלה ראוי לחוס ולחמול:

מְצוּדַת צִיּוֹן רבו. הוא עשרת אלפים: רבה. מרובה:

מַלְבִּי״ם ואני לא אחוס על נינוה שהם מעשה ידי, והוא דבר יקר שהיא העיר הגדולה והגם שרבים עובדים ע"ז שם, הלא יש בה הרבה משתים עשרה רבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו שאין להם דעת להבחין בין עבודת האל המיוחד שימלץ בצד ימין, כמ"ש כי מימיני בל אמוט, ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני. ובין עבודת השמאל שעובד להטבע והמערכה, המיוחס לצד שמאל, ואין להעניש אותם על חסרון דעתם, וגם יש בה בהמה רבה ואם אדם חטא בהמה מה חטאה, ובזה קבל מענה ג"כ על עונש ישראל שהם כבר למדו להבדיל בין הימין והשמאל כי קבלו דת אלהי ואמונה אמתית והם ראוים לעונש על ע"ז שעבדו, הגם שאנשי נינוה לא יענשו על זה:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.