א חצר המתחלקת נותן לכל פתח ופתח ד' אמות והשאר חולקים בשוה שכל פתח צריך לפניו ארבע אמות לתוך החצר ואפילו שהפתח רחב הרבה נוטל ארבע אמות על פני כל רחבו לתוך אויר החצר ואם אין הפתח רחב ד' משלים עליו מצדדים ד' כדי שיהיה ד' על ד':
ב ואם יש לאחד בית פתוח לחצר שיש בו ב' פתחים ולשני אין לו אלא פתח אחד אותו שיש לו ב' פתחים נוטל לכל פתח ד"א כפי מה שהוא פתחו ובעל פתח האחד אין לו אלא ד' אמות לפניו ופי' ה"ר יוסף הלוי דמיירי בשנים שקנו מן ההפקר כגון שבנו במקום הפקר זה בנה לו בית ופתח לו שני פתחים וזה בנה בית ופתח לו פתח אחד ואחר כך הקיפו אותם עד שנעשה להם לחצר וכ"כ הרמב"ם:
ג אבל ב' שקנו או ירשו ודאי קנו וירשו בשוה חלק כחלק בין בבתים בין בחצר ולא יטול האחד יותר מחבירו כלום ורש"י העמידו בראובן שחלק נכסיו על פיו לב' בניו ונתן לאחד בית שיש לו ב' פתחים ולשני בית בפתח אחד וכן פי' ר"ח אבל שנים שירשו או קנו ודאי חולקים בשוה הבתים והחצר ואף אם קדמו וחלקו הבתים קודם חלוקת החצר לא אמרינן אותו שעלה לחלקו הבית שיש לו ב' פתחים זכה בד"א בחצר לכל אחד מפתחיו אלא חולקין אותו בשוה:
ד וכתב א"א הרא"ש ז"ל בד"א כששני הבתים שוים וחלקו בית כנגד בית ולא הוצרכו לשום אותם ולהעלות בדמים אכל אם אינם שוים ושמו אותם והעלום בדמים ואותו שהגיע לחלקו הבית עם הב' פתחים נתן לחבירו הדמים ששוה יותר על שלו בכלל זה העילוי ג"כ ד"א שבחצר וזכה בהם כמו שזכה במה שביתו שוה יותר משל האחר אע"פ שבעוד שלא חלקו לא היו הד"א שלו לגמרי אלא לפרוק בו משאו וחבירו היה משתמש בו ג"כ כשהיה מוצא אותם פנויים עתה שחלקו הם שלו לגמרי והרמ"ה כתב דמיירי בכל ענין בין באחין שחלקו או שותפין שקנו ביחד וחלקו הבית ואח"כ חלקו החצר לעולם נוטל לכל פתח ד"א בחצר:
ה חפירה דסופלי יש לה ד' אמות בחצר לכל רוח פירוש אם יש לאחד מהם חפירה בחצרו שנותנים בתוכה גרעיני תמרה או שאר תשמיש נותנין לו ד' אמות בחצר לכל ד' רוחותיה ואם יחד אחד מפתחי ביתו שלעולם רגיל ליכנס לה דרך אותו פתח אין נותנין לו בשבילה אלא הד"א שלפני החפירה שכנגד אותו פתח והראב"ד אומר לאו למימרא שיהיה לחפירה ד"א לכל רוחותיה אלא לענין זה אמרינן שיש לו ד' אמות לכל רוח שיש לו לברר אותם לאיזה רוח שירצה ואם יחד לה פתח ביתו אין יכול לברר אלא יטלם כנגדו:
ו אכסדרה אין לה ד"א בחצר ופירש רש"י אכסדרה הפתוחה לחצר אין לה תורת בית ליתן לה ד"א בחצר ור"י פירש בית שאכסדרה לפניו אין לבית ד"א לפי שהיא פרוצה מרוח אחת ואפשר דעייל בגוה ומפרק משאו ואם אין לה ד' על ד' משלים עליה מן החצר לד' על ד' ואם יש לה מחיצה גם ברוח רביעית אלא שהן נמוכין אז נותנין לפניה ד"א. בית שער יש לו ד' אמות בחצר ופי' הרמ"ה דמיירי בבית שער ממש שעוברין בו כשנכנסין לחצר והוא של אחד מהם אלא שהאחרים יש להם דרך לעבור עליו ונראה יותר כדפי' רש"י שהוא כמין בית קטן אצל בית גדול ופעמים עוברים עליו ליכנס לגדול:
ז מרפסת יש לה ד' אמות בחצר היו ה' פתחי עליות יורדות דרך מרפסת אחת אין לכולם אלא ד' אמות:
ח לול של תרנגולים אין לו ד"א. בית שחציו מקורה וחציו אינו מקורה בין שקירויו כלפי פנים בין שקירויו כלפי חוץ אין לו ד"א:
ט בית סתום כל זמן שלא נפרצו פצימיו יש לו ד"א פרץ פצימיו אין לו ד"א:
י בית שאין לו ד"א על ד"א אין לו ד' אמות בחצר:
יא הזבל שבחצר מתחלק לפי פתחי הבתים:
יב אבל חיל המלך המוטל על בני העיר לתת להם אכסניא אינו מתחלק לפי פתחי הבתים אלא לפי האנשים הדרים בבתים:
יג לפיכך כיון שצריך ליתן לפני כל פתח ארבע אמות הא דתנן אין חולקין את החצר עד שיהא בו ארבע אמות לכל אחד ואחד מלבד הארבע של הפתחים קאמר שצריך שיהא בו עד שיגיע לכל אחד לפתחו ד"א ועוד ד"א לכל אחד לשיעור החצר וצריך שיהא ח' על ח' מרובעות אבל אם היה ארוך וקצר אפילו שיש בו יותר מזה השיעור אין בו דין חלוקה וכתב ה"ר יוסף הלוי שא"צ שיהא בו עד שיגיע לכל פתח ד"א אלא אפילו אם יש בו פתחים הרבה אם יגיע לכל אחד מהן ד"א לאחד מפתחיו ועוד ד"א לאויר החצר יש בו דין חלוקה וא"א ז"ל הביא דבריו לפסק הלכה ונראה לחלק דוקא כשפתחי בתיהם שוות שיש לאחד פתחים כמו לשני דבהכי מסתברא למימר כיון שיגיע לכל א' ד"א לפרוק משאו ועוד ד"א לאויר החצר יחלקוה אבל אם יש לא' בית עם ב' פתחים ולשני בית בפתח אחד למה יפסיד בעל שני הפתחים כיון שמדינא יש לו ד"א לכל א' מפתחיו א"כ למה נכריחנו לחלוק עד שיהיה בו שיעור חצר מלבד החלק המגיע לו לצורך פתחיו:
א סָעִיף א חצר המתחלקת וכו' בספ"ק דבתרא (יא.) תנן אין חולקין את החצר עד שיהא בה ד"א לזה וד' אמות לזה ובגמר' א"ר אסי א"ר יוחנן ד"א שאמרו חוץ משל פתחים תנ"ה אין חולקין את החצר עד שיהא בה ח' אמות לזה וח' אמות לזה והא אנן תנן ד"א לזה וד"א לזה אלא ש"מ כדרב אסי ש"מ: ואפי' שהפתח רחב הרבה וכו' ג"ז שם בברייתא היה לזה פתח רחב ח' אמות נוטל ח' אמות כנגד הפתח וד' אמות בחצר ארבע אמות בחצר מאי עבידתייהו אמר אביי ה"ק נוטל ח' אמות באורך החצר וד"א ברוחב החצר ופרש"י נוטל ח' אמות דהיינו כנגד רוחב הפתח וד"א ברוחב החצר להלן מן הפתח: ואם אין הפתח רחב משלים עליו וכו' כ"כ הרא"ש שם וז"ל היה לו פתח אחד ברוחב ח' אמות וכו' ואם לא היה הפתח רחב כ"א שתי אמות מ"מ נוטל ד' על ד' דלא הוה לפרק משא בבציר מהכי מדאמרינן בפרק חזקת גבי הא דתנן גדול לא יעשנו קטן אחד לא יעשנו ב' ב' סבר רמי בר חמא למימר בר ד' לא לישוייה תרי בר תרתי דקא שקיל ח' אמות בחצר: (ב"ה) אבל מדברי הרמב"ם פ"ב משכנים לא משמע הכי שכתב וז"ל ב' שותפים לזה ב' בתים ולזה בית אחד זה שיש לו ב' בתים מודדין לו מן החצר ד"א לכל בית ובית על כל רוחב הפתח אפילו היה עשר אמות זה שיש לו בית אחד נותנים לו ד' אמות ברוחב פתח עכ"ל משמע דאין נותנים לו אלא ברוחב פתחו בלבד וכ"כ ה"ה וז"ל רוחב ד"א יש לכל פתח ברחבו של פתח אם מעט ואם הרבה כמ"ש ז"ל וכן פרש"י עכ"ל ויש לתמוה על זה שהראיה שהביא הרא"ש ראיה גדולה היא ולכן נ"ל לפרש דהרמב"ם נמי בסתם פתח שהוא רחב ד"א מיירי ולא חשש לפרש שאם הוא פחות משלים עליו לפי שאינו מפורש בהדיא בגמרא: (ב) ואם יש לאחד בית פתוח לחצר שיש בו ב' פתחים וכו' ג"ז שם אמר רב הונא חצר מתחלק לפי פתחים ורב חסדא אמר נותנין ד"א לכל פתח ופתח והשאר חולקין בשוה ותניא כוותיה דרב חסדא: ופי' הר"י הלוי דמיירי בשנים שקנו מן ההפקר וכו' כ"כ הרמב"ן והרא"ש ומגיד משנה ונ"י בשם הר"י הלוי וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהל' שכנים. ולכאורה משמע דר"י הלוי לא פי' כן אלא אפלוגתא דרב הונא ורב חסדא דשם כתבוה הרמב"ן ונ"י אבל אהא דא"ר יוחנן ד"א שאמרו חוץ משל פתחים ל"ש לן בין זכו מן ההפקר ל"ש לקחום בשותפות וכן הדין דמאי דאר"י ד"א שאמרו חוץ משל פתחים כיון שאין זה נוטל יותר מזה כך לי לקחו כאחד כמו זכו מן ההפקר אבל בפלוגתא דרב הונא ורב חסדא דאף על פי שאין לכל אחד אלא בית אחד אם יש לאחד ב' פתחים נוטל ח' אמות בהא הוא דאיצטריך ר"י הלוי לאוקמא בזוכים מן ההפקר אבל מדברי הרמב"ם בפרק הנזכר נראה דגם הא דא"ר יוחנן ד"א שאמרו חוץ משל פתחים בזוכים מן ההפקר דוקא הוא ומדברי ה"ה נראה שכן הוא דעת הר"י הלוי ואיפשר שטעמם משום שכבר איפשר שיהיו לזה ב' בתים קטנים ולזה בית גדול כשניהם ונמצא בעל הב' בתים נוטל ח' אמות והאחר ד' לפיכך ס"ל דלא א"ר יוחנן ד"א שאמרו חוץ משל פתחים אלא בזוכים מן ההפקר דוקא אבל ק"ל דא"כ מאי האי דאמרי' תנ"ה אין חולקין את החצר עד שיהו בה ח' אמות לזה וח' אמות לזה והא אנן תנן ד"א אלא ש"מ כדר' אסי א"ר יוחנן ומנ"ל דהוי פי' דמתני' כר' אסי א"ר יוחנן דילמא לעולם מתניתין ד"א דוקא קתני ובלוקחים או יורשים מיירי מתני' וברייתא בזוכים מן ההפקר ונ"ל דמעיקרא הוה ס"ד דבין לוקחים בין זוכים מן ההפקר בד' אמות לזה וד"א לזה סגי ואתא רבי אסי א"ר יוחנן ואמר דד' אמות שאמרו כבר אפשר שהם חוץ משל פתחים והיינו אם זכו מן ההפקר ולא הוצרך לפרש כן לפי שסמך על המבינים וכי אמרינן תנ"ה וכו' אלא ש"מ כר' אסי היינו לענין חידוש הדין בעצמו לא לענין פי' המשנה: (ב"ה) ובאמת שהדעת נוטה כדברי האומרים דלא פי' כן הר"י הלוי אלא אפלוגתא דרב הונא ורב חסדא ולא אדר' יוחנן ואע"ג דלא משמע הכי מדברי הרמב"ם יש לדחוק ולפרש דבריו כן וגם כי בדברי ה"ה יש מקום לפרש כן: וכתב ה"ה סיום דברי הר"י ן' מיגא"ש אבל חצירות שבמדינה שהן של שני שותפין ויש לו לאחד מהם בהם חלק ידוע כשבאין לחלוק הדבר ידוע שאין כל אחד נוטל אלא כפי מה שמביא ראיה שיש לו בין הרבה בין מעט הילכך אם מגיע לכל אחד מהם בחלקו בחצר זו בית שיש לו ד' על ד' ולפניו אויר שיש בו ד' על ד' נמצא שיש בה דין חלוקה וכופין זה את זה לחלוק לו בין מגיע לו בזה האויר פתחים הרבה בין שאין מגיע לו אלא אחד עכ"ל:
ב סָעִיף ג אבל שנים שירשו או קנו וכו' ואף אם קדמו וחלקו וכו' כ"כ שם הרא"ש שכתב ריב"א בשם הגאונים ויליף לה מדקיי"ל אחים שחלקו אין להם דרך וחלונות זה על זה וכמו שאין החלון זוכה לו בהרחקת ד"א מכנגדו כך אין פתחו זוכה לו בד' אמות בחלק המשותף לחבירו והקשה עליו רבינו יונה ודחה הרא"ש קושייתו עיין בנמ"י שם: וז"ל הרשב"א בתשובה לשיעור ד"א לזה ולזה אין הפרש בין שהבתים לבעלים ובין שנפלו להם בתים וחצר בירושה או שקנאום בשותפות ועכשיו הם באים לחלוק לפי שכל בית שאין לו פירוק משא אינו כלום ואין הפרש בין זה לזה אלא כשהאב מוריש לזה בית בשני פתחים ולזה בפתח אחד והניח החצר בירושה סתם שכל שהדבר כן כל אחד נוטל בחצר כנגד פתחו זה כנגד ב' פתחיו וזה אינו נוטל אלא כנגד פתח אחד וכדרב חסדא א"כ כשפתחו של זה רחב מד' אמות וזה קצר שזה ד"א ברוחב כל הפתח וזה אינו נוטל אלא ד' על ד' וכדתניא התם ואילו היה להם בתים וחצר בשיתוף כשהם חולקים ונטל זה בית בשני פתחים וזה בית בפתח אחד אין לבעל השני פתחים בחצר יותר ממה שיש לו לבעל הפתח האחד הא לעכב בחלוקת החצר עד שיהא ד"א לזה וד"א לזה מעכבין שהחצר בעצמה אינה ראויה בפחות מד"א וכן כל שיחלק ואין שמו עליו אין חולקין ועוד שכל בית שאין בו פירוק משא אינו כלום הילכך הבא לעכב שומעין לו עכ"ל. ועיין במישרים נכ"ו ח"ב:
ג סָעִיף ד וכתב א"א ז"ל בד"א כששני הבתים שוים וכו' וז"ל ויראה לי שמה שפירש"י דאיירי בנותן מתנה לבניו דוקא בשביל רב הונא פירש כן דאחין שירשו או שותפין שחלקו פשיטא שאין חולקין החצר לפי פתחים אבל דברי רב חסדא מיתוקמי שפיר אף באחין ושותפין שחלקו ב' בתים שבחצר בשומא שאותו שהגיע לחלקו בית שיש לו ב' פתחים נוטל ח' אמות מידי דהוה אשני אחין שחלקו אחד נוטל שדה לבן וא' נוטל כרם וחלקו בשומא ובעילוי דכרם עדיף משדה לבן וצריך בעל הכרם ליתן דמים לבעל השדה או להוסיף לו בשטח הקרקע אז יש לו ד' אמות בשדה לעבודת הכרם משום דצריכי לכרם ומסתמא גם בשבילו עלו אהדדי וכן נמי כשחלקו הבתים מסתמא לא היו לגמרי שוין בדמים זה כזה וחלקו בשומא ובעילוי ואז אמרינן דד' אמות שלפני פתחו היתרים על של חבירו היו בכלל העילוי שהם צריכים לו לפירוק משאו כמו שצריך הכרם לד"א ולא דמי לחלון שאינו זוכה לו בהרחקת ד"א מכנגדו דהנהו ד"א של הרחקה אינם כ"כ מעיקר תשמיש הבית כמו ד"א שלפני הפתח שצריכות לפירוק משאו וד"א הצריכות לכרם לעבודתו ועוד התם יש לבית אורה הראויה להשתמש מצד אחר כדפרישית לעיל אמנם מטעם אחר היה נראה שאין נוטל ד"א לכל פתח דגרסינן בירוש' א"ר יוחנן ד"א שאמרו לא שהם לו לקנין אלא כדי שיהא מעמיד בהמתו לשעה ופורק חבילתו לשעה ובתוספת' נותנים לו ד"א מכניס ומוציא ד"א בחצר אלמא אינם שלו לגמרי וחבירו משתמש שם כשהוא אינו פורק שם משאו ואין בהמתו עומדת שם וא"כ למה יהיה שלו אחר חלוקה לגמרי נמצא מפסיד האחד מה שהיה משתמש בהן מתחלה כיון שהחצר חציה שלו ומשתמש בכולה ולמה יפסיד כשיחלוקו ומיהו י"ל דאה"נ שיפסיד דכיון דעלו בדמים כל צרכי הבית בכלל העילוי וקודם שחלקו אין מקפיד אם חבירו משתמש בהן בשעה שהוא צריך עכ"ל. וממ"ש וכן נמי כשחלקו הבתים מסתמא לא היו לגמרי שוים בדמים זה כזה וחלקו בשומא ועילוי ואז אמרינן ד"א שלפני פתחו היתרים על של חבירו היו בכלל העילוי וכו' משמע בהדיא שאם היו לגמרי שוים בדמים זה כזה וחלקו בשומא ועילוי אין נוטל בעל שני הפתחים אלא ד"א לבד: ומ"ש רבי' אבל אם אינם שוים ושמו אותם והעלום בדמים ואותו שהגיע לחלקו הבית עם הב' פתחים נתן לחבירו הדמים ששוה יותר על שלו בכלל זה העילוי ג"כ ד"א שבחצר וכו' לאו דוקא שנתן בעל ב' הפתחים לחבירו דמים דה"ה אם נתן בעל הפתח האחד לבעל שני הפתחים דמים דכיון דאיכא שומא ועילוי איכא למימר ששמו ג"כ עילוי ד"א שבחצר ואם שמו שיתן בעל הפתח האחד לחבירו י' פרחים (פרח הוא מין מטבע) י"ל שאילו לא היה לו אלא פתח אחד ג"כ היו שמים שיתן לו עשרים וזה נ"ל בדברי הרא"ש שאל"כ הול"ל וכן נמי כשחלקו הבתים מסתמא לא היו שוים וחלקו בשומא ועילוי ואם היה בית שיש לו ב' פתחים עודף על זה שיש לו פתח א' הא אמרינן ד' אמות שלפני פתחו היתרים על של חבירו היו בכלל העילוי ומדלא כתב הכי משמע כמו שכתבתי ואע"פ שכתב קודם אחד נטל שדה לבן ואחד נטל כרם וחלקו בשומא ועילוי דכרם עדיף משדה לבן וצריך בעל הכרם להוסיף דמים וכו' ואז יש לו ד"א לשדה בעבודת הכרם משום דצריכי לכרם ומסתמא גם בשבילו עלו אהדדי נראה דשאני התם דלא אפשר לאוקמי בגוונא אחריתא דכרם עדיף משדה אבל גבי בתים דאפשר דבעלת פתח אחד שוה יותר מבעלת ב' פתחים כיון שהיו שם שומא ועילוי גם ד"א הוי בכלל העלוי כדאמרן. ודע שכתב ה"ה בפ"ב מהל' שכנים וכתב הרשב"א ומיהו נ"ל דאפי' שותפין שחלקו בתים בחצר אם עלו סתם את שיש לו שני פתחים על שאין לו אלא פתח אחד בכי הא את שיש לו ב' פתחים נוטל לכל פתח ופתח שאני אומר שאף זכות פירוץ הפתחים נכלל בתוך העילוי ועל הכל עלו מן הסתם והביא ראיות לזה וכתב בסוף דבריו וכן נ"ל מדברי ר"ח עכ"ל ולכאורה משמע מדבריו כמ"ש רבי' דדוקא בשעלו את שיש לו ב' פתחים על שאין לו אלא פתח א'. ואפשר שרבינו לא רצה לחלק בין הרשב"א להרא"ש וכיון דתרווייהו בחדא שיטה שייטי נ"ל לפרש דברי הרא"ש בענין שיסכים לדברי הרשב"א. והרמב"ן כתב דברי רש"י והר"י הלוי וכתב ומדברי שניהם נראה שאין דין זה בחצירות שבמדינות שלפני בתי השותפין שקנו כל אחד בית והחצר לשניהם דגבי אבוהון איכא למימר כדדייר איהו יהיב להו וכן אם חלקו יורשים הבתים הם בעצמם אינו נוטל בעל שני פתחים בחצר יותר מאחיו שנטל פתח א' אבל בירושלמי גרסינן א"ר יוחנן ד' אמות ולא שהם לו לקנין אלא כדי שיהא מעמיד בהמתו לשעה ופורק חבילתו לשעה ולפ"ז הדין שוה בכל החצירות ובכל השותפין שאם נטל זה בית וזה אחר שנוטל ד"א כנגד הפתח שיהא שם פורק חבילתו לשעה ואף לאחר יש רשות להשתמש בה בעראי בשעה שאין זה משתמש בה ואם בא לבנות בית אינו בונה ואינו מוכרה וכן אם סתם פתחו ופרץ פצימיו הפסיד זכותו ואינו כשאר חלק שיש לא' לו בחצר שאינו יוצא מרשותו לעולם עד שימכור או יתן במתנה לאחרי' שאלו אינם לו לקנין אלא כענין שאמרו יש לו לבעל הכרם ד"א בשדה הלבן שע"מ כן חלקו וה"נ על מנת כן חלקו ואם באו לחלוק אף החצר אין בעל פתח אחד יכול לכוף לבעל השנים לחלוק בשוה אלא אם רוצה לחלוק יש לו ליתן לבעל ב' פתחים לכל פתח ופתח ד"א והשאר יחלקו שהרי בעל שני הפתחים תשמישו בחצר מרובה ממנו לפי פתחים ומיהו אם הוא רוצה לכוף חבירו לחלוק עמו לפי פתחיו יכול בעל פתח אחד לומר עד עכשיו אני משתמש עראי אף במה שלפני פתחיך ועכשיו תטול לעצמך אלא אם תרצה נחלוק בשוה ותטול ח' לפי פתחיך וד' בחצר ואני כנגדך ד' לפי פתחי וח' בחצר ולפי דרך זו מתפרשים השמועות הללו שבגמרא דילן כענין הירושלמי וכן מצאתי בתוספת' ששנו בכל מקום נותנין לו ד' אמות מכניס ומוציא ד"א בחצר משמע דליתנהו לד"א הללו אלא כדי להכניס ולהוציא חבילות ופירוק משא כענין הירושלמי שכתבנו וראיתי לרב יהודה הנשיא אלברגילוני שכתב זה הירושלמי בהלכותיו וכן כתבו בעלי המתיבות עכ"ל וכ"כ בעל נמ"י: כתב בעל נמ"י בשם הר"י שאם אין בחצר אלא ד"א על ח' לזה וד"א אמות על ח' לזה אע"פ שיש שם כמה פתחים חולקים שהרי יש כאן שיעור חצר ושיעור פירוק משא והיינו דקא פסיק ותני אין חולקין את החצר עד שיהו בה ח' אמות לזה וח"א לזה ל"ש פתח אחד ל"ש כמה פתחים וכתב על סברא זו ה"ר יונה שהסברא מקובלת ונכונה עכ"ל:
ד סָעִיף ה חפירה דסופלי וכולי בספ"ק דבתרא שם אמר אמימר האי חפירה דסופלי יש לו ד' אמות לכל רוח ולא אמרן אלא דלא מייחד ליה פתחא אבל מייחד ליה פתחא אין לו אלא ד"א לפני פתחו ופי' רש"י יש לה ד"א. לכל סביבותיה: דלא מייחד ליה פתחא. שלא הו"ל פתח אצל חפירה אלא דרך פתח ביתו שהוא יוצא ונכנס בו ר"ל דרך לצאת לחצר ולילך אחר החפירה שלפני ביתו ומשתמש אבל מייחד ליה פתחא שהו"ל פתח לסוף ביתו אצל החפירה ודרך אותו פתח היה רגיל להשליך הגרעינין וליטלן אין לו בחצר בשביל החפירה אלא ד"א שלפני אותו פתח עכ"ל. וכתב בעל נמ"י הטעם דיש לו ד"א לכל רוח החפירה לזרוק שם הגרעינין שלא יצטרך לטרוח ולסבב עם המשא אלא תכף שיגיע לאחד מרוחותיה יזרקם שם אבל אם יש לו פתח מיוחד אצל חפירה זו אין לו אלא ד"א כנגד אותו פתח שהרי הוא מיוחד לכך עכ"ל. והרמב"ם בפ"ב מהל' שכנים כתב כלשון הזה בית שיש לו פתחים רבים מכל רוחותיו יש לו ד"א לכל רוח ואם יחד לו פתח אין לו אלא ד"א כנגד פתחו וכתב ה"ה בגמרא אמר אמימר האי חפירה דסופלי וכו' פי' ן' מיגא"ש מקום שמעבדין בו עורות וקסבר אמימר דהאי חפירה דסופלי כבית היא חשובה וזכיא בד' אמות כנגד פתחה וכיון דאית לה ד' פתחים מד' צדדים זכתה ד' אמות מכל צד וצד ואין חבירו יכול לומר לו אין זה בית ע"כ ועל דעת זה כתב המחבר בית שיחד לו פתח שאין לו אלא ד"א לאותו פתח ובהשגות אמר אברהם לא אמרינן בגמרא יחוד מפקיע שאר הרוחות אלא בחפירה דסופלי והיחוד הוא תיקון כניסה ויציאה אבל בית שיש לו פתחים הרבה מד' רוחות מה תיקון הן צריכין ע"כ והמחבר אינו מפרש יחוד תיקון כניסה ויציאה שא"כ הול"ל בגמרא אבל עבד ליה ולא אבל יחד ליה אלא כבר יש לחפירה ד"א לכל רוח וכשיחד אחד מהם להכניס ולהוציא נסתלק זכות האחרים וכן הדין לבית עכ"ל וא"ת הרי כתב הרמב"ם שם בסמוך בית סתום יש לו ד"א ואיתא פ"ק דב"ב שם ומי עדיף יחד לו פתח מבית סתום ונ"ל דהתם בבית שאין לו אלא פתח אחד ואע"פ שהוא סתום סופו ליפתח ומיהו כי פרץ פצימיו מוכח שאין דעתו לפתוח עוד ולפיכך אין לו אלא ד"א:
ה סָעִיף ו אכסדרה אין לה ד"א בחצר וכו' ג"ז שם (שם) אמר רב הונא אכסדרה אין לה ד"א טעמא מאי אמרו רבנן ד"א משום פירוק משאו הכא אפשר דעייל לגואי ומפרק. פירש"י אכסדרה שיש לו מן הפתח לחצר אין לו ד"א בחלוקת החצר: טעמא מאי אמרו רבנן שיש לפתח בית ד"א בחצר: משום פירוק משאו. שיפרוק שם משאו מעל חמורו לפי שסתם בית אינו פנוי מכלים וה"ה להכניס חמור עם משאו בבית לפרוק לשם: הכא. באכסדרה כיון דאית לה דפנות אפשר דמעייל לגו ומפרק. והרא"ש פירש כר"י: ואם יש לה מחיצה גם ברוח רביעית וכו' שם מתיב רב ששת אחד שערי בתים ואחד שערי אכסדראות יש להם ד"א כי תניא ההיא באכסדרה רומיתא ופי' רש"י אכסדרה רומיתא. מוקפת דפנות נמוכות שאין מגיעות לתקרה: בית שער יש לו ד"א בחצר וכו' ג"ז שם ת"ר בית שער אכסדרה יש להם ד"א בחצר ובית שער נתבאר בדברי רבינו:
ו סָעִיף ז ומרפסת פירש"י הרבה פתחי עלייה פתוחים לו וכולן עולים דרך סולם כו' וכתב ה"ה בפ"ב בשם ן' מיגא"ש שהיא בית שער שעולים ממנו לשתי עליות או שנכנסים ממנו לב' חצירות או לשני בתים: היו חמש עליות וכו' ג"ז שם היו ה' בתים פתוחים למרפסת אין לה אלא ד"א בלבד:
ז סָעִיף ח לול של תרנגולים כו' ג"ז שם בעא מיניה ר' יוחנן מרבי ינאי לול של תרנגולים יש לו ד"א או אין לו א"ל טעמא מאי משום פירוק משאו הכא מטפס ועולה מטפס ויורד. ופירש"י לול של תרנגולים. בית קטן שמגדלים בה תרנגולים ויש לו פתח לחצר יש לו ד"א בחצר או לא: מטפס ועולה. התרנגול מטפס וטורח ועולה דרך ראש הכותל לתוך הלול: בית שחציו מקורה וכו' ג"ז שם בעא מיניה רבא מר"נ בית חציו מקורה וחציו שאינו מקורה יש לו ד"א או אין לו א"ל אין לו ד"א לא מיבעיא קירויו מלגיו דאיפשר דעייל לגואי ומפרק אלא אפי' קירויו כלפי חוץ איפשר דעייל לגואי ומפרק. ופירש"י ל"מ קירויו מלגיו. והחצי שאינו מקורה לצד החצר דאין לו ד"א בחצר דהא איפשר דעייל חמור במשאו ומפרק שם שאין דרך לתת כלים בחצר שאינו מקורה אלא אפי' קירויו לצד החוץ וגילויו לצד פנים נמי אין לו ד"א דהא איפשר דמעייל חמור עד הגילוי ומפרק: (ב"ה) כתב הרב המגיד בפ"ב משכנים בשם הרשב"א ז"ל דדוקא כשיש ד"א על ד"א במה שאינו מקורה: בית סתום כל זמן שלא נפרצו פצימיו ג"ז שם ברייתא: וכתב הריב"ש בסי' רמ"ח דהב"ע בשידוע שיש לו חלק בחצר וכשסתם פתח הבית בפריצת פצימין הרי מחל זכות ד"א שיש לו בחצר מפני הפתח מלבד חלקו אבל כשלא פרץ פצימיו לא מחל אותן ד"א לפי שדעתו לחזור לפתחו ולעולם החלק שיש לו בגוף החצר אינו תלוי בפריצת פצימין כי אינו יוצא מרשותו לעולם אע"פ שסתם פתחו ופרץ פצימיו עד שימכרנו או יתננו במתנה אבל זכות הד' אמות בחצר שאינם לו לקנין גמור אלא כדי שיהא מעמיד בהמתו לשעה ופורק חבילתו לשעה כמו שמפורש בירושלמי וכן הסכים הרמב"ן שאין זכות הד"א קנין גמור אלא לשעה זכות זה הוא נפקע במחילה ובפריצת פצימין נראה שמחל ובלא פריצת פצימין לא מחל. אבל לדעת הרשב"א וקצת מפרשים שהד"א שיש לכל א' בחצר לפי פתחים לקנין גמור הם לו ולא לשעה והירושלמי פליג אגמרא דילן ואנן נקטינן כגמרא דילן וכן נראה דעת רש"י שפי' ההיא דחצר לפי פתחיה מתחלקת במי שיש לו חצר ושני בתים פתוחים לתוכו לזה פתח אחד ולזה שני פתחים וחלק נכסיו על פיו ונתן האחד לבנו הא' והשני לבנו השני והם באים לחלוק החצר והר"י ן' מיגא"ש פירשה כגון חצירות הכפרים שבא ראובן ובנה בית בחורבה ובא שמעון ובנה סמוך לו ואח"כ הסכימו שניהם והקיפו וגדרו ונמצא חצר של שניהם ולפי שדעתם שהד' אמות הם לו לקנין גמור מפני זה לא פירשוה כפשטה בשני אחים שירשו או קנו בשותפות בתים וחצר וחלקו הבתים ובאו עתה לחלוק החצר כי בענין זה לא היה להם ד"א בחצר לפי פתחים לקנין גמור אבל חולקין אותם בשוה ואע"פ שהם לו לקנין גמור כשסתם פתחו ופרץ פצימיו הרי הוא כמפקיר אותם לשאר בני החצר ואף לדבריהם י"ל דדוקא בד"א שיש לו מדין הוא שמחל אבל במה שיש לו בחצר מלבד הד"א לא הפקיר בסתימת הפתח ואף בפריצת פצימין דהא לא קתני בברייתא אלא אין לו ד"א אבל חלקו הידוע בחצר עדיין הוא שלו ומ"מ לדברי כולם בשנודע לו חלק בחצר והם באים לדון על סתימת הפתח אם הוא מחילה אבל אם לא נודע לו חלק וזה משתמש בשלו לבדו ודאי אין לומר שפתח סתום יהיה ראיה שיש לו חלק בחצר שהרי איפשר שהיה הכל מקודם לאדם א' וסתם פתחו ברצונו בעודו שלו ואח"כ מכר או נתן החצר כולו לא' ונשאר הפתח כאשר היה ושייר לעצמו הבתים שבהם הפתח הסתום ואח"כ מכרם ובענין זה אין לבעל הבתים המוכר או נותן דרך על הלוקח ומקבל מתנה ואף אם היה הפתח פתוח ממש דקיי"ל כר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר ואף אם נאמר שמכר ראשונה הבתים שבהם הפתח הסתום ושייר החצר לפניו ואז יש לו דרך עליו דבעין יפה מוכר היינו כשהפתח פתוח ואין לו פתח מצד אחר אלא עליו אבל אם יהיה ללוקח דרך מצד אחר בזה לא אמר ר"ע מוכר בעין יפה מוכר שיהיה ללוקח שיעבוד על המוכר לעבור דרך עליו במה שלא מכר לו וא"צ לו עכ"ל. כתב רבינו ירוחם בנכ"ז ח"ג פירש ה"ר יונה דמיירי דפרץ אביו פצימיו דאם פרצם הוא אחר שחלקו לא הפסיד הד' אמות והתוס' כתבו דאפי' פרצם הוא הפסיד עכ"ל. וז"ל נמ"י אפי' היה סתום קודם שחילק להם האב הבתים כל היכא שלא פרץ האב הפצימין שהם המשקופות אע"פ שפרצם הבן לאחר מיתתו לא איבד זכותו שזכה כבר בד"א לכל פתח:
ח סָעִיף י בית שאין לו ד' אמות וכו' בפ"ק דסוכה (ג:) ת"ר בית שאין בו ד"א על ד"א פטור מן המזוזה ואין האחין והשותפין חולקין. ופירש בגמרא דה"ק אין בו דין חלוקה בחצר דאמר רב הונא חצר לפי פתחיה מתחלקת ורב חסדא אמר נותן לכל פתח ד' אמות והשאר חולקין אותו בשוה וה"מ בית דלמיהוי קאי יהבינן ליה חצר האי דלמיסתם קאי לא יהבינן ליה חצר ופירש"י אין בו דין חלוקה בחצר. ומהו דין חלוקה כדרב הונא ורב חסדא ובית קטן זה אין לפתחו דין חלוקה ליטול בחצר לא כרב הונא ולא כרב חסדא. וכתב ה"ה בפ"ב מהל' שכנים יש לפרש לדעת הרמב"ם לא נתמעט בעל בית זה מדין כניסה ויציאה אלא מד' אמות שכנגד הפתח אבל הד' אמות אחרות שיש לכל בית זולת אלו שכנגד פתח הבית אף לזה יש לו וכן דעת הראב"ד בהשגות:
ט סָעִיף יא (יב) הזבל שבחצר וכולי גם זה שם (בבתרא יא:) בעיא דאיפשיטא לענין אכסניא וקאמר עלה תנ"ה זבל שבחצר מתחלק לפי פתחים אכסניא לפי בני אדם ופירש"י אכסניא. חיל המלך המוטל על בני העיר לתת להן אכסניא בבתיהם מתחלק לפי פתחים זבל שדות לפי שדרך הפתחים השליכו שם עד שנעשים אשפה והרי"ף והרא"ש כתבו כרש"י וי"מ זבל של אכסניא וגולפא הם שמרים שבחבית שדרך האכסניא להניחם חולקין אותן בעלי האכסניא לפי בני אדם וכ"כ התוס' בשם ר"ח והרמב"ם בפ"ב משכנים:
י סָעִיף יג לפיכך כיון שצריך ליתן לפני כל פתח ד"א הא דתנן אין חולקין את החצר וכו' כבר נתבאר בראש סימן זה: וצריך שיהא ח' על ח' וכו' כן כתב הרי"ף והרא"'ש שם דאע"ג דאיכא י' אמות באורכא אי ליכא בפותיא ד"א לית בה דין חלוקה דכיון דלית בה ד"א לא חזיא לתשמישתא: וכתב הר"י הלוי שא"צ שיהא בו וכו' ונראה לחלק דוקא כשפתחי בתיהם שוות וכו' באמת דברי רבינו תמוהין שא"א לפרש דברי הרא"ש כשפתחי בתיהם שוות שהרי כ"כ לפי הגאונים אם יש בחצר השותפים ח' על ח' ולאחד יש לו ב' פתחים אינו יכול לומר איני רוצה לחלוק עד שיהא לי לכל פתח ד"א לפירוק משא ועוד ד' אמות לשיעור חצר נמצא שיצטרך שיהיה בחצר ו' פעמים ד"א על ד"א אלא כיון שיש לו לפתח אחד שיעור פירוק משאו ד"א ועוד ד"א לחצר צריך לחלוק עכ"ל והרי הדברים ברורים דביש לאחד שני פתחים ולאחד פתח אחד מיירי ושלא כדברי רבינו ומה שהקשה רבינו למה יפסיד בעל ב' הפתחים וכו' הוא מבואר שהרא"ש כתב דין זה לפי דברי הגאונים שכתב ר"י בשמם דכי א"ר חסדא נותנין לכל פתח ד' אמות והשאר חולקין בשוה דדוקא במחלק נכסיו לבניו על פיו הוא אבל ב' שירשו חצר אחד או קנו בשותפות חולקין החצר והבתים בשוה ולא יטול אחד מהן יותר על חבירו וכמו שנתבאר בראש סימן זה ולפי דבריהם כתב דבחצר השותפין דהיינו שירשו או קנו בשותפות לא תימא נהי שחולקין בשוה מיהו צריך שיהא לכל פתח ד"א ועוד ד"א לשיעור חצר לכל פתח ופתח אלא כיון שיש ח' אמות לכל אחד חולקין וזה נ"ל ברור בדברי הרא"ש ואיני יודע מה מקום היה לרבינו לחלוק . גרסינן בס"פ חזקת (בבא בתרא נז:) בכל השותפין מעכבין זה ע"ז חוץ מהכביסה ועיין במ"ש על זה נמ"י בשם הירושלמי. כמה יהא בבית ויהיה בו כדי חלוקה עיין במרדכי פרק המוכר פירות:
א סָעִיף א חצר המתחלקת וכו'. משנה וברייתא וגמרא סוף פרק קמא דבתרא: ומ"ש ואם אין הפתח רחב ארבע משלים עליו מצדדים ארבע כדי שיהיה לו ארבע על ארבע. כ"כ הרא"ש שם ומביא ראיה מדאמר בפרק חזקת גבי הא דתנן קטן לא יעשנו גדול סבר רב"ח למימר בר ד' לא לישוייה תרי בר תרתי תרתי דקא שקיל שמונה אמות בחצר עכ"ל וכן פרשב"ם להדיא בר תרתי שקיל נמי ד"א בחצר כדאמרן נותן לכל פתח ד"א ע"ש (בדף ס' ע"א) אכן הרמב"ם רפ"ב משכנים כתב נותנין לו ד"א ברוחב פתחו לפני פתחו ופי' ה' המגיד דרוחב ד"א שיש לכל פתח כרחבו של פתח אם מעט ואם הרבה עכ"ל ויש להקשות מהך דפרק חזקת שמביא ממנו הרא"ש ראיה לדבריו ולכן נחלק הב"י על ה' המגיד וכתב דהרמב"ם נמי בסתם פתח דרחב ד' אמות מיירי ולא חשש לפרש שאם הוא פחות דמשלים עליו כ"כ בכסף משנה ובספר בדק הבית ולא נהירא שהרי רש"י כתב להדיא וז"ל נותן לכל פתח ארבע אמות להלן מן הפתח כנגדו והרוחב כפי רוחב הפתח עד כאן לשונו משמע להדיא כפי רוחב הפתח אם מעט ואם הרבה אלא נראה דרש"י והרמב"ם מפרשים ההיא דפרק חזקת הבתים כמו שכתב ה"ר יונה הביאו הרא"ש פרק קמא דבתרא וז"ל דהכי פירושו דשקיל ח"א בחצר כלומר שמא יחזיק זה בפתח ג"ש ויטעון ויאמר ברשותך פתחתי ומכרת או נתת לי ארבע אמות לאותו פתח לפרק המשא והחזקתי בו ג"ש עד כאן לשונו אלמא דמפרש דשקיל ח' אמות בחצר שלא כדין דמדינא לא קא שקיל אלא כפי רוחב הפתח אם מעט ואם הרבה:
ב סָעִיף ב ופי' הר"י הלוי וכו'. כתב ב"י לכאורה משמע דר"י הלוי לא פירש כן אלא אפלוגתא דרב הונא ורב חסדא דשם כתבוה הרמב"ן ונמ"י אבל אהא דאמר רבי יוחנן ד"א שאמרו חוץ משל פתחים ל"ש לן בין זכו מן ההפקר ל"ש לקחום בשותפות וכו' אבל מדברי הרמב"ם בפרק הנזכר נראה דגם הא דאר"י ד"א שאמרו חוץ משל פתחים בזוכים מן ההפקר דוקא הוא וכו' והאריך בזה ובספר ב"ה כתב עוד דיש לדחוק ולפרש כך גם דברי הרמב"ם והרב המגיד כו' ולא ידעתי מאי קשיא לי' הלא הסוגיא פשוטה דמעיקרא ודאי משמע דלא אתא רבי יוחנן אלא לפרושי דהא דתנן אין חולקין את החצר עד שיהא בה ד' אמות לזה וד"א לזה דחוץ משל פתחים תנן דבעינן עוד ד"א לפתח זה וד"א לפתח זה לפרק משאו ואין חולקין עד שיהא ח"א לזה וח"א לזה והשתא לא הוה ידעינן דמי שיש לו ב' פתחים דנותנין לו ח"א ומי שיש לו פתח אחד אין נותנין לו אלא ד' אמות ואחר כך חולקין בשוה אלא אין בעל ב' פתחים נוטל יותר מבעל פתח אחד כל עיקר ולפי זה ודאי אין חילוק בין קנו או ירשו או זכו מן ההפקר אבל לבתר דאתי רב חסדא וקאמר דבעל ב' פתחים נוטל ח"א ובעל פתח אחד נוטל ד"א והשאר חולקין בשוה וצריך לפרש לדעת הר"י הלוי דמיירי בזכו מן ההפקר וכו' וקיי"ל כרב חסדא השתא ודאי הך דרבי יוחנן דקאמר ד' אמות שאמרו חוץ משל פתחים נמי הכי קאמר דבזכו מן ההפקר נותנין לכל פתח ופתח ד"א ובעל ב' פתחים נוטל ח' אמות לב' פתחיו ובעל פ"א נוטל ד"א לפתחו ואחר כך חולקין בשוה אבל בקנו או ירשו לא יטול האחד יותר מחבירו כלום ואין כאן שום הפרש ושום מחלוקת בין הרמב"ם ושאר פוסקים. וצ"ע דמדברי הרמב"ם משמע דדין זה דזכו מן ההפקר מיירי שזה בנה שני בתים ופתח פתח אחד לכל בית ובית וזה בנה בית אחד ופתח בו פתח והתם הוא דזה זכה בח"א וזה בד"א וא"כ משמע דכשכל אחד לא בנה אלא בית אחד אין זה נוטל יותר מזה אע"פ שלזה יש ב' פתתים ולזה פתח אחד וכ"כ הרב המגיד ע"ש הר"י הלוי שראובן בא ובנה בית אחד ובא שמעון ובנה כנגדו ב' בתים וכולי וכן ראיתי באלפסי ישן הועתק לשון ר"י הלוי ממש כלשון ה"ה משמו אבל מדברי הרמב"ן בחידושיו ונימוקי יוסף ורבינו משמע דאפי' לא בנה כל אחד אלא בית אחד אלא שזה פתח ב' פתחים וזה לא פתח אלא פתח אחד אם זכו מן ההפקר בעל ב"פ נוטל ח' אמות לפני ב' פתחיו ובעל פ"א אינו נוטל אלא ד' אמות לפני פתחו:
ג סָעִיף ג ומ"ש ורש"י העמידו וכולי. כן כתוב בפירושו פרק קמא דבתרא אבל בפרק קמא דסוכה (דף ג') גבי הא דתניא בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אין האחין והשותפין חולקין בו ופריך תלמודא טעמא דלית ביה ארבע אמות הא אית ביה ארבע אמות חולקין והתנן אין חולקין את החצר עד שיהא בה ד' אמות לזה וד' אמות לזה אלא אין בו דין חלוקה בחצר דאמר רב הונא חצר לפי פתחיה מתחלקת ורב חסדא אמר נותן לכל פתח ופתח ארבע אמות והשאר חולקין אותה בשוה דה"מ ביתא דלמיהוי קאי יהבינן ליה חצר האי דלמיסתר קאי לא יהבינן ליה חצר פי' רש"י חצר שהיו הבתים פתוחים לה וחלקוה שני אחין ביניהם זה נטל ג' בתים קטנים וזה נטל כנגדן בית גדול אם באו לחלוק אוירה של חצר זה שנטל שלשה בתים הקטנים נוטל שלשה חלקים כמין ג' פתחים ווה נוטל רביע וכו' ורב חסדא אמר אין צריך ליתן לכל פתח אלא ארבע אמות כנגדן מן הפתח והלאה וכולי ובית קטן זה הפחות מארבע אין לפתחו דין חלוקה ליטול בחצר לא כרב הונא ולא כרב חסדא עכ"ל ואיכא למידק דפירוש זה הוא סותר למ"ש באשיר"י דאף אם קדמו וחלקו הבתים קודם שחלקו החצר וכו' דחולקין אותו בשוה ואפשר לומר דדוקא בכה"ג שזה נטל ג' בתים וזה נטל בית אחד מאחר שהדבר ידוע שלכל בית צריך ד' אמות כנגד הפתח לפרק משאו אם קדמו וחלקו הבתים קודם שחלקו החצר אמרינן שכל בית זכה בד"א כנגד פתחו אבל כששני הבתים שוין אלא שלאחד שני פתחים ולשני אין לו אלא פתח אחד אמרינן אף אם קדמו וחלקו וכו' לא זכה בארבע אמות לכל אחד מפתחיו אלא אם כן כשחלק נכסיו על פיו לב' בניו וכולי ואכתי איכא להקשות לפירוש ר"י הלוי דהלא מהך דסוכה דאוקימנא הא דתניא בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות אין האחין והשותפין חולקין בו דהיינו לומר שאין בו דין חלוקה בחצר ליטול בחצר לא כרב הונא ולא כרב חסדא מכלל דאם יש בו ארבע אמות על ארבע אמות יש בו דין חלוקה בחצר לרב חסדא דהלכתא כוותיה אלמא דבאחין שחלקו נמי הוי דינן כמו שותפין שזכו מן ההפקר שיש לכל פתח ארבע אמות בחצר לרב חסדא ונראה לפי עניית דעתי דאף רב יוסף הלוי מודה לרש"י בסברתו ולאו דוקא בקנו מן ההפקר אלא הוא הדין באחין ובמחלק נכסיו על פיו או כשחלקו ג' בתים קטנים כנגד בית אחד גדול ולא אמר הר"י הלוי בזכו מן ההפקר אלא לאפוקי אם קנו או ירשו חצר וב' בתים ולבית זה ב"פ ולבית זה פ"א אבל במחלק על פה לב' בניו או קדמו וחלקו ב' בתים כנגד אחד דזה נוטל ד' אמות לכל פתח ופתח ובהכי איירי הך דסוכה וכן יראה בלשון רבינו שכתב ורש"י העמידו וכו' דמשמע הלשון דסבירא ליה לרבינו דלא פליגי בדינא כל עיקר אלא בפירושא דשמעתתא דר"י הלוי והרמב"ם העמידו בזכו מן ההפקר וכו' ורש"י העמידו במחלק וכו' אבל לדינא מר מודה למר ומר מודה למר וכתב רבינו כל דין ודין על שם אומרו אבל הרמ"ה נחלק עליהם ותפס הסוגיא דפ"ק דסוכה כפשטה דאף באחין אם יש בו בבית ד"א על ד"א יש בו דין חלוקה בחצר שנותנין ד"א לכל פתח ופתח לרב חסדא ולא מיירי במחלק על פיו לב' בניו אלא סתמא מיירי באחין שירשו חצר וב' בתים וכן שותפין בסתמא מיירי בשותפין שקנו יחד חצר וב' בתים וקאמר דכשחלקו הבתים ואחר כך חלקו החצר לעולם נוטל לכל פתח ד"א בחצר ולכן כתב רבי' והרמ"ה כתב וכולי לאורויי שהוא נחלק על פירוש הראשונים אבל הראשונים לא נחלקו לענין דינא כל עיקר כדפרישית:
ד סָעִיף ו אכסדרה וכו'. שם אמר רב הונא אכסדרה אין לה ד"א טעמא מאי משום פירוק משאו הכא אפשר דעייל לגואי ומיפרק ופי' רש"י סתם בית אינו פנוי מכלים ואי אפשר להכניס חמור עם משאו בבית לפרק אבל באכסדרה כיון דאין לה דפנות אפשר דמעייל לגואי ומיפרק עכ"ל פי' לפירושו דכיון דאין לה דפנות ואין הכלים נשמרים בתוכו אם כן פנוי הוא מכלים ולפ"ז מיירי באכסדרה בלא בית אבל בבית שאכסדרה לפניו לא קא מיירי דאכסדרה זו ודאי אינה פנויה מכלים ויש לו לבית ד"א בחצר בלי צירוף האכסדרה אבל לר' י אפי' בבית שאכסדרה לפניו אין לבית ד"א ואצ"ל באכסדרה שבחצר דאין לה ד"א ואפי' יש לה מחיצה נמוכה דלר"י לא אמרו דבמחיצה נמוכה יש לה ד"א אלא באכסדרה שלפני הבית דאינה פנויה מכלים משא"כ באכסדרה שבחצר דלעולם פנויה היא מכלים אפילו היכא דאיכא מחיצה נמוכה אבל לרש"י באכסדרה שבחצר נמי במחיצה נמוכה יש לה ד"א דאינה פנויה מכלים כיון שיש לה מחיצות ובית שחציו אינו מקורה נמי במקום שאינו מקורה פנוי הוא מכלים ואפשר דמעייל שם החמור ומפרק משאו במקום שפנוי מכלים הילכך אין לו ד"א בחצר ודוקא כשיש ד"א על ד"א במה שאינו מקורה שהוא השיעור שנתנו חכמים כדי שיהא ראוי לפרק שם משאו וכ"כ ה"ה בפ"ב משכנים ע"ש הרשב"א:
ה סָעִיף ז לפיכך כיון שצריך וכו'. אתחלת הסימן קאי שכתב שם חצר המתחלקת נותן לכל פתח ופתח ד"א וכו' להר"י הלוי בזכו במקום הפקר וכו' ולרש"י במחלק נכסיו וכו' וקאמר עכשיו לפיכך וכו' וכדאסיקנא בגמרא אליבא דרבי אסי אמר רבי יוחנן וכמו שנתבאר בראש הסימן ועל זה כתב רבינו דהר"ר יוסף הלוי כתב דאינו צריך שיהא בו עד שיגיע לכל פתח ד' אמות ועוד לכ"א ד"א בחצר אלא היכא דאיכא לכ"א ואחד ד' אמות לאחד מפתחיו ועוד ארבע אמות לאויר החצר יש בו דין חלוקה להר"י הלוי כדאית ליה בזכו במקום הפקר ולרש"י כדאית ליה במחלק נכסיו וכולי ורבינו פירש דבריו דמיירי בשפתחי בתיהם שוות וכו' דאל"כ למה יפסיד שלא כדין ולא קשה ממ"ש הרא"ש דאפי' יש לאחד שני פתחים ולאחד פתח אחד דכופין אותו לחלוק דלא קאמר הרא"ש אלא בשקנו או ירשו כמבואר להדיא בדבריו אבל דברי ה"ר יוסף הלוי שהביא רבינו כאן לא קמיירי אלא בזכו מן ההפקר כדפרישית והוא דבר פשוט וגם דברי רבינו יוסף הלוי מורין להדיא כפירוש רבינו מדכתב אלא אפילו אם יש בו פתחים הרבה אם יגיע לכל אחד מהן ד' אמות לאחד מפתחיו וכו' דאלמא דמיירי שיש לכל אחד ואחד פתחים הרבה ופי' רבינו דהיינו כשפתחיהם שוות וכו' אבל ב"י שהקשה על רבינו הבין דרבינו יוסף הלוי מדבר בשקנו או ירשו ולכן השיג עליו ולא דק:
א וכתב המ"מ פ"ב דה"ש בשם הרשב"א דוקא שיש ד"א במה שאינו מקורה אבל בפחות מד"א לא:
ב סָעִיף ב ולי נראה דודאי אף רבינו מודה בזה ולא קאי אדברי הרא"ש כלל אלא אדברי ר"י הלוי שהביא תחלה רק שכתב תחלה שאף הרא"ש לפום רהיטא פסק כן ואח"כ כתב סברת נפשיה ונראה לחלק כו' ולא חילק בחילוקו של ב"י משום דכבר נתבאר ריש הסימן דרבים חולקים וס"ל דאף בקנו או ירשו חולקים לפי הפתחים ולכן חילק בחילוק זה שהוא אמת אליבא דכ"ע וה"ה אם קנו או ירשו למאי דאית ליה חולקים בשוה ולא בא רבינו בכאן ליישב דברי הרא"ש כלל רק להורות הדין כן נראה לי:
א סָעִיף א חצר המתחלקת כו' בפ"ק דב"ב דף י"א אהמשנה דתנן התם אין חולקין את החצר עד שיהא ד"א לזה כו' גרסינן שם בגמרא ז"ל אמר רבי אסי אר"י ד"א שאמרו חוץ משל פתחים (פי' רש"י וכל פתח צריך ד"א לפרק שם משאו מעל חמורו והן צרכי הבית) תנ"ה אין חולקין את החצר עד שיהא בה ח' אמות לזה וח"א לזה והאנן ד"א תנן אלא ש"מ כדרבי אסי תו גרסינן שם א"ר הונא חצר מתחלקת לפי פתחים ורב חסדא אמר נותן ד"א לכל אחד מהפתחים והשאר חולקין בשוה תניא כוותיה דרב חסדא היה לזה פתח רחב ח' אמות נוטל ח"א ברוחב הפתח וד"א בחצר כנגד הפתח ועכ"ל הגמרא עם פירושה. וכתב הרא"ש ע"ז שם דרש"י וריב"א בשם הגאונים העמידו הא דרב הונא ורב חסדא הנ"ל בראובן שחלק נכסיו על פיו לב' בניו כו' אבל אם שניהם ירשו או קנו בשותפות לא יטול אחד בחצר יותר מחבירו דהא קיי"ל אחין שחלקו אין להן דרך וחלונות וסולמות זע"ז וכמו שאין החלון זוכה לו בהרחקת ד"א מכנגדו כך אין פתחו זוכה לו בד"א המשותף לחבירו והביא עוד ראיה לזה וע"ש ומכח האי קושיא גופא דאחין שחלקו אין להן דרך כו' מוקי לה הר"י הלוי לההיא דרב הונא ורב חסדא בזכו מן ההפקר והרא"ש כתב שם אדברי רש"י הנ"ל ז"ל ויראה לי דמה שפירש"י דמיירי בנותן מתנה לבניו כו' בשביל רב הונא פירש כן דאל"כ לא הוה אמר שחולקין כל החצר לפי הפתחים אבל דברי רב חסדא מיתוקמי שפיר אף באחין ושותפין שחלקו ב' בתים שבחצר בשומא דמסתמא לא היו שוים לגמרי וחלקו בשומא ועילוי וכמש"ר בשמו והביא ראיה מהא דתניא שני אחין שחלקו אחד נוטל שדה לבן ואחד נטל כרם וחלקו בשומא ועילוי דבעל הכרם נוטל ד"א קרקע בשדה לעבודת הכרם וכתבו רבינו בס"ס קע"ג ע"ש ובזה כלל דברי רבינו מבוארים ומש"ה כתב רבינו דברי הרא"ש שלא בלשון פלוגתא משום דגם הרא"ש ס"ל כאוקימתא דר"י הלוי או כרש"י דהיכא שלא חלקו בשומא ועילוי דבעל כרם נוטל ד"א קרקע אלא שאכתי צריכים ליתן טעם לדברי הרמ"ה שכ"ר בשמו אחר דברי הרא"ש דס"ל דבכל ענין נוטל בעל ב' הפתחים לכל פתח ד"א ואיך יתרץ למ"ש אחין שחלקו אין להם דרך ולא חלונות כו' זע"ז וי"ל דמדקדק הרמ"ה בלשונו וכתב אם חלקו הבית ואח"כ חלקו החצר לעולם נוטל כו' משמע דדוקא בכה"ג שחלקו החצר אחר חלוקת הבית הוא דנוטל לכל פתח ד"א הא אם חלקו אותן יחד וכ"ש אם חלקו החצר תחילה דנוטלין בשוה ומזה איירי אליביה ההיא דאחין אין להן זע"ז דרך וחלונות כו' ועד"ר מ"ש יותר מזה. ומעתה אבוא לכתוב פי' פרש"י ומדברי רבינו. ומ"ש נותן לכל פתח ופתח ד"א פי' לכל פתח בית הפתוח לחצר וכדמוכח בגמרא כנ"ל דאפתח בית קאי: ומ"ש והשאר חולקים בשוה היינו כרב חסדא ולאפוקי מדברי רב הונא ולא איירי כאן מדין כפייה ומחלוקת החצר במחיצה שביניהן עד סוף הסימן וקאמר דנוטל כל אחד לצורך פתחו הן שהיה פתח של אחד רחבה משל השני הן שהיה לאחד פתח אחד ולהשני ב' פתחים וכדתניא בברייתא הנ"ל ועל שני מיני הפתחים הן שהיא רחבה או מרובה הביא דברי ר"י הלוי ורש"י והרא"ש וכנ"ל: ומ"ש שכל פתח צריך לפניו ד"א כו' ה"ט לפי שסתם בית הוא מלא כלים ואין יכולים להכניס שם חמורו עם משאו לפיכך אם צריך ליתן לו ד"א בחצירו לפני פתח ביתו הפתוח לחצר וכמו שמפרש והולך בסמוך: ומ"ש ואם אין הפתח רחב כו' כן מוכח בגמרא פרק ח"ה וכתבתיהו בר"ס קנ"ד ועד"ר:
ב סָעִיף ב ומ"ש נוטל לכל פתח ד"א כפי מה שהוא פתחו בש"ע כתוב כפי מה שהם פתחיו ור"ל אפילו אם הם רחבים הרבה נוטל ד"א ברוחב החצר נגד כל רחבה של פתח ואם קצרה מד"א כבר כתבתי לעיל דמשלים מהצדדים: ומ"ש ואח"כ הקיפו כו' ר"ל דאילו הקיפו תחילה ונעשה להם כחצר ואח"כ בנו בתים היו חולקים בשוה דכשזכו בחצר היה יד שניהם שוה בו ודקדק וכתב הקיפו אותם הא הקיף אחד לבד היה החצר שלו לבד זולת מה שלפני הפתחים ופשוט הוא:
ג סָעִיף ג ולא יטול האחד יותר מחבירו כלום לקמן סוף הסימן יתבאר לך אי אין חולקין במחיצה עד שיהיה לבעל הפתח אחד כמו לבעל הב' פתחים או להיפך ודוק שם: ולשני בית בפתח אחד פירוש ואת החצר לא חילק דאיכא למימר שהאב נותן להם כדרך שהיה הוא משתמש:
ד סָעִיף ד ואותו שהגיע לחלקו כו' נראה דלרבותא כ"כ דאפי' אם בעל ב' הפתחים העלה לבעל פתח האחד דהו"ל לפרש בעילוי שמעלה בשביל מה שיש לו ב' פתחים ומדלא פירשו י"ל ודאי לאו עלייהו קאי העילוי קמ"ל דאפ"ה אמרינן שהם בתוך העילוי ומכ"ש כשבית שבו פתח אחד מעולה מבית שיש בו ב' פתחים ובעל הפתח הא' העלה לבעל שני הפתחים דאמרינן דגם הפתחים נחשבו בתוך העילוי דהא אין סתירה ממה שעלו בסתם דמה לו לבעל פתח אחד להזכיר בתוך העילוי זכות ב' פתחים של אידך וזהו דלא כמ"ש ב"י כאן ולקמן ס"ס קע"ג ועד"ר: וזכה בהם כו' פי' והם שלו לגמרי ולא כמו שהיו בתחילה וכדמסיק ועד"ר ר"ס זה מ"ש בשם הירושלמי: והרמ"ה כתב דמיירי בכל ענין כו' כבר כתבתי טעמו ועד"ר:
ה סָעִיף ה חפירה דסופלי יש לה ד"א בחצר לכל רוח שם פ"ק דף י"א ע"א הוא מימרא דאמימר וע"פ פרש"י והרמב"ם (בריש רע"א) [כתב בע"א] כתבתיהו בדרישה ע"ש: פי' אם יש לא' מהן חפירה כו' ר"ל כשלא הו"ל פתח מיוחד אצל חפירה זו אלא דרך פתח ביתו שהוא יוצא ונכנס בו היה לו דרך לילך אל החפירה פעמים בא עם המשא לצד מזרח של חפירה ופעמים לצד מערב לכך נותנין לו ד"א לכל רוח החפירה לזרוק שם הגרעינין שלא יצטרך לטרוח ולסבב עם המשא אלא תיכף שמגיע לא' מרוחותיה יזרוק שם: אבל אם יחד לה פתח פי' שהיה לו פתח בסוף ביתו אצל החפירה ודרך אותו פתח רגיל להשליך הגרעינין אין לו אלא ד"א שהרי אינו בא עם המשא אלא ברוח הזאת שכנגד אותו פתח:
ו סָעִיף ו אכסדרה אין לה כו' שם ע"ב מימרא דרב הונא טעמא מאי נתנו לפתח ד"א משום פירוק משאו הני אפשר דעייל לגואי ומפרק ופי' רש"י באכסדרה כיון דסתם אכסדרה לית לה דפנות אפשר דמעייל לגואי ומפרק עכ"ל ומשמע לי מלשונו דה"ק דאפי' אם דרכן להניח כלים ושאר דברים באכסדרה זו אפ"ה כיון שאין לה דפנות אפשר להקיף עם החמור בצד הפנוי לפרק שם משא"כ בבית שיש לו דפנות וגם אינו פנוי מכלים לפנים מהפתח דא"א להכניס החמור ולפרוק שם. אבל המ"מ כתב ז"ל לפי פי' רש"י ז"ל הוא כשהיא בנויה על דרך שאין מניחין בה כלים והיא פנויה לפירוק משא עכ"ל משמע דחדא באידך תליא כיון שאין לה מחיצות לכך דרכה להיות פנויה וכ"כ נמ"י ז"ל כיון שאין לה דפנות אין נותנים בה כלום עכ"ל אבל באמת מדברי רש"י אינו מוכרח כלל וגם לשונו משמע כמ"ש ודו"ק: ור"י פי' בית כו' [כתב] כן לפי שס"ל שסתם אכסדרה מוקפת ג' מחיצות: ואם אין לה דע"ד כו' כ"כ הרא"ש על דברי ר"י ונרא' דזה ליתא אלא דוקא אליבא דר"י אבל לפירש"י א"צ להשלים עליה מחצר דלא יהא אלא בית שאין בו דע"ד דאין נותנין לו ד"א בחצר וכמש"ר בסמוך משום דלא עביד לדור ולהשתמש שמה וק"ל: ואם יש לה מחיצה גם ברוח רביעית כו' הוא מדברי הגמר' (ולמר) [ולכ"א] כדאית ליה: אלא שהם נמוכים פי' שמוקף מחיצות נמוכות שאינם מגיעות לתקרה דאילו מגיעות לתקרה אין שם אכסדרה עליה אלא בית ממש: בית שער כו' עד מרפסת כו' ברייתא שם: בבית שער ממש פי' שהיה דרכם לעשות אצל כל חצר וחצר בית שער קטן לתועלת החצר ולשמירתו (וכדלעיל ר"ס קס"א): של א' דאילו של כולם יחד אין נ"מ שיהיה לו ד"א בחצר דהא גם החצר שלהם בשותפות אבל כיון שהוא של א' מהן יש לו ד"א אלו לבד ועוד אם הוא של רבים אין מיוחד לתשמיש ולפרוק משאו וק"ל: ונראה יותר כפירש"י כו' נראה לפירש"י בית שער ממש אין לו ד"א בחצר כלום כיון דכולם נכנסים דרך שם שייך אל החצר ובטל אליו ואין עליו שם בית ליתן לו ד"א בחצר משא"כ בבית קטן אצל גדול וק"ל:
ז סָעִיף ז מרפסת יש לה ד"א כו' עיין בא"ח סימן שע"ה ששם כ' רבינו פירושו ז"ל מרפסת הוא דרך לעליות הפתוחים לה ועומדת בחצר ועולים לה בסולם ובני עליות יורדים ממנה לחצר ועוברין לר"ה:
ח סָעִיף ח לול של תרנגולים ופירש"י בית קטן שמגדלים בו תרנגולים ויש לו פתח בחצר ב"י וע"ל ס"ס קס"א: בית שחציו מקורה כו' ג"ז בעיא דאיפשיטא שם: ומ"ש בין שקירויו כלפי פנים כו' ל"מ קאמר ל"מ בשקירויו לצד פנים וגילויו של בית לצד החצר ואין דרך לתת כלים באותו הצד השני שאינו מקורה דאז פשיטא דאין לו ד"א דהא יכול לעייל חמורו במשאו ומפרק שם אלא אפי' קירויו לצד החצר וגילויו לצד פנים אפ"ה אין לו ד' אמות דאפשר דמעייל חמור עד הגילוי ומפרק רש"י ע"פ הגמרא שם:
ט סָעִיף ט בית סתום ברייתא שם ריש דף י"א ע"ב ועמ"ש בדרישה גבי חפירה דסופלי פרץ פצימיו אין לו ד"א שכבר סילק לפתחו כדלעיל סימן קס"ב:
י סָעִיף י בית שאין לו ד"א כו' ברייתא וגמ' פ"ק דסוכה:
יא סָעִיף יא (יב) הזבל שבחצר כו' אבל חיל המלך כו' כל' רבי' כן הוא ל' הרמב"ם בפ"ב דשכנים ונראה דה"פ זבל שבחצר ר"ל הוצאות פינוי הזבל מתוך החצר לחוץ לעולם נגבים לפי הבתים שבחצר דלפי הבתים נתרבה הזבל בחצר אבל ההוצאות והמס שגובין ליתן אכסניא לחיל המלך נגבים לפי בני אדם הדרים בבתים ואף שדרים ב' ג' בני אדם בבית א' צריך כל א' וא' ליתן בשוה לאותה ההוצאה וכעין זה מוכח ומובן מדברי המ"מ בפ"ב דשכנים שכ"כ בשם אב"ן מיגא"ש ע"ש וכתבתי לשונו ופירושו בדרישה ורש"י ונמ"י לא פירשו כן ודבריהן צריכין ביאור להולמן וכתבתיהו בדרישה עי' שם:
יב סָעִיף יג לפיכך כיון כו' עד מלבד הד"א של הפתחים כו' הוא מימרא דר' אסי אר"י שכתבתי בפרישה בר"ס זה: וצריך שיהא ח' על ח' מרובעות בשני ספרים ישנים של קלף מצאתי כתוב ח' על ד' וכ"כ הרי"ף בפ"ק דב"ב ע"כ וכ"כ הרא"ש שם דף קס"ה ז"ל והני ד"א דקאמרינן דוקא ד' על ח' דלא סגי לכל חד מבציר מד"א רוחב אע"ג דאיכא עשר אמות באורכא אי ליכא בפותיא ארבע אמות לית ביה דין חלוקה דכיון דלית ביה ד' אמות לא חזי לתשמישתא עכ"ל הרי"ף והרא"ש וכן הוא ודאי עיקר הגירסא ג"כ בדברי רבי' ואף דמשכחינן שפיר דלפעמים אינם חולקים עד שיהא בחצר ח' על ח' וכגון שבתיהם זה בצד זה והפתחים בסוף הבתים והחצר לפני הפתחים וכשנותנים ד"א לכל בית לפני הפתח ועוד ד"א בחצר היינו ארבע לכל בית נמצא לשנים ח' על ח' א"נ בבתיהם זו כנגד זו והפתח באמצע דמ"מ קשה ל"ל לרבינו למינקט בכה"ג דוקא ועוד תינח כששני בתים פתוחים לו דהוה ליה חע"ח [אבל] בשלשה בתים פתוחים לו מאי איכא למימר והוה ליה למיכתב סתם וכלשון הרי"ף והרא"ש אלא מחוורתא דגירסא משובשת היא וצ"ל חע"ד מרובע לכל אחד ולא ארוך וקצר ר"ל בשאין ברחבו ד"א אע"פ שהחצר גדול באורך וכי משערינן לה איכא ביה יותר מח' על ד' בריבוע אפ"ה אין בו דין חלוקה בזה: וכתב הר"י הלוי שא"צ כו' טעם דברי ר"י הלוי נראה דדייק לה מדתניא בברייתא המובא שם בגמרא לסייע לדברי רבי יוחנן ז"ל אין חולקין את החצר עד שיהא בה ח"א לזה וח"א לזה ומפרש הגמרא דמפני שצריך ליתן ד' אמות לכל א' לפני פתחו ומדתניא סתמא ח"א ולא קאמר עד שיהא לכל א' ד"א לפני פתחו ש"מ דלענין חלוקה א"צ ד"א לכל פתח וק"ל: אם יגיע לכל א' מהם כו' כלומר לכל א' מהבעלי בתים וק"ל: ונראה לחלק כו' ל' נראה לחלק משמע לכאורה דפליג על הרא"ש אביו וה"ק הרא"ש הביא דבריו לפסק הלכה סתם ומשמע שאין חילוק אבל נראה לחלק ובס"א של קלף איתא ונראה לחלק דבריו כו' ולפ"ז פי' קמפרש למילתיה ועד"ר: כיון שמדינא יש לו ד"א פי' כיון שמדינא דגמרא יש לכל פתח ופתח ארבע אמות וכמו שאמר רב חסדא נותנין ד"א לכל פתח וכל שאין בחצר לפני כל הפתח ד"א לא כייפינן לחלוק אע"פ שיש היזק ראייה כמ"ש רבי יוחנן ונהי דמחלקינן בין זכה מההפקר או (גדולה) [חלוקת] האב ובין לקחו או ירשו לענין שלא יקח זה של שני פתחים יותר מחבירו מ"מ למה נכריחנו לזה של ב' פתחים שיחלוק עם חבירו בעל פתח א' כל עוד שאין לו בחצר שיעור שאחז"ל שאדם צריך לכל פתח ד"א לפרוק שם משאו דכל זמן שאין החצר חלוק יכול להשתמש בכל החצר גם לפני פתח חבירו משא"כ עכשיו כשיחלוק ולמה יפסיד ומיהו כששניהם שוים בפתחים מסתבר לרבי' כיון שאין א' גרוע מחבירו ואין א' נפסד יותר מחבירו ויש לכל א' ד"א לפני פתחו שיכול לפרוק קצת משאו שפיר כייפינן לחלוק משום היזק ראייה ועד"ר שם כתבתי שהב"י סתר דברים הללו וכתבתי ישובם ועוד כתבתי שם ביאור אחר לדברי רבינו ודוק:
א סָעִיף א חצר המתחלקת נותן לכל פתח ד"א כו' עפ"ר שם כתבתי לשון הגמ' ושיטת פי' ר"י הלוי ורש"י והרא"ש ועתה באתי להוסיף (ז"ל כתב) עוד שיטה ד' והוא מ"ש הרמב"ן בחידושיו דכתבו קצת מפרשים דהך ד"א שנותנים לכל פתח הוא לתשמיש בעלמא ולא לקנין שיהיו שלו לגמרי והביא ראיה מהירושלמי דגרסינן שם אר"י ד"א שאמרו ליתן לכל פתח כו' לא שהם לו לקנין אלא כדי שיהא מעמיד עליו בהמתו לשעה ולפרק חבילתו לשעה ולפ"ז הדין שוה בכל החצירות ובכל השותפין שנותנים לכל פתח ופתח ד"א שיהא שם פורק חבילתו ואף לאחר יש רשות להשתמש בה בעראי בשעה שאין זה משתמש בה ואין זה רשאי לבנות ולא למכרו ואם באו לחלוק את החצר אין בעל הפתח אחד יכול לכוף לבעל השניה לחלוק בשוה אלא אם רוצה לחלוק יש לו ליתן לבעל ב' פתחים לכל פתח ד"א והשאר יחלוקו שהרי בעל הב"פ תשמישו בחצר מרובה ממנו לפי פתחיו (ובהא איירי רב חסדא וברייתא דתניא כוותיה) אבל אם הבעל ב"פ רוצה לכוף חבירו בעל פ"א שיחלוק עמו יכול בעל פתח הא' לומר עד עכשיו הייתי משתמש אף במה שלפני פתחך ועכשיו תטול לעצמך אלא אם תרצה לחלוק נחלוק בשוה ותטול ח' לפני פתחך וד' בחצר ואני כנגדך ד' לפני פתחי וח' בחצר (או כל אחד לא יטול אלא ד"א לצורך ביתו ומותר החצר נחלוק בשוה הן רב הן מעט) ושיטה זו הזכירה ג"כ הנ"י וגם הרשב"א בתשובה (אבל דחה אותה כמ"ש בסמוך) ור"י הלוי ורש"י והרא"ש דפירשו דהני ד"א שנותנין לכל פתח הוא שלהן לגמרי ס"ל שגמ' דידן פליג אירושלמי הנ"ל ולית לן אלא גמ' דידן וכן הוכיח הרשב"א בתשוב' סי' תתק"ט ז"ל תדע לך הא לרב הונא חצר מתחלקת לפי פתחיה ולדידיה ודאי קנין גמור ומדלרב הונא קנין גמור לר"ח נמי דאמר נותן לכל פתח ופתח ד"א בקנין גמור הוא לו דהא בשיעור פליגי ובדינא ל"פ ויש לי בזה עוד ראיות אחרות כו' ודע דבירושלמי ליתא שם הא דר"ח אלא הא דר"י שכתבתי בפרישה ותו גרסינן בירושל' ז"ל רב הונא אמר מתחלקת לפתחין אר"ח לזבלין הוא מתני' עכ"ל ונראה דר"ל לזבלין שזבל שבחצר מתחלקת לפי הפתחים ואפשר (דהרשב"א) [דהרא"ש] וסייעתיה מצו מוקים לההיא דירושל' בשם ר"י דמיירי בדלא עלו וגם לא זכו מההפקר וק"ל. ולכאורה היה נראה דהרמ"ה דכ"ר בשמו דס"ל דבכל ענין נותנין לו ד"א ס"ל כהאי שיטה רביעית שכתבתי דהד"א לא לקנין גמור נותנין לו משא"כ בההיא דאחין שחלקו דאין להן זע"ז דרך וחלונות כו' דמיירי לענין שיהיה שלו לקנין גמור אבל ז"א דהא מדברי הרמ"ה ולשונו משמע דס"ל שבכל ענין הן שלו לגמרי וגם מוכח כן מדברי רבי' שהביאו אדברי הרא"ש שמחלק בין עלו ללא עלו ובעלו אמרינן שהן שלו לגמרי ונראה שס"ל שאינו דומה לההיא דאחין שחלקו דהתם הוא רוצה ליהנות מאשר הוא מיוחד לחלק חבירו דכבר חלקו ומודה ר"ה שהחצר עלה לחלק חבירו לחוד רק שיאמר שנשאר לו עליו תשמיש זה וישתמש באמצע גבולו ובפרט בחלון שתחת החלון יכול חבירו לבנות ולעשות מה שירצה אף לפי דבריו וכן באינך ג"כ כל חד לפי עניינו ומש"ה אמרינן דמסתמא מדלא התנו אין לזה ע"ז מה שאין כן בד"א שלפני הפתח שרוצה לצרף מהחצר שעדיין משותף ביניהן ד"א לביתו ולומר שעד כאן מגיע תשמיש ביתו וכאילו הוא מגודר ומיוחד לביתו בטענה שמאחר שהגיע לחלקו בית עם ב' פתחים בד"א שלפני כל הפתח שייך להן מהחצר שביניהם והשאר יחלוקו הדין עמו ובאמת סברא נכונה היא אלא שא"כ לא הו"ל לרבי' לסתום בדברי הרמ"ה אלא לגלות קצת חילוק זה בדבריו לכ"נ יותר נכון מ"ש בפרישה והוא הוא הנרמז בדברי הרמ"ה ע"ש ודוק:
ב סָעִיף ב ופי' ר"י הלוי דמיירי בשנים שקנו כו' עד וכ"כ הרמב"ם ז"ל ב"י ולכאורה משמע דר"י הלוי לא פירש כן אלא אפלוגתא דרב הונא ורב חסדא דשם כתבוה הרמב"ן ונמ"י אבל אהא דא"ר יוחנן ד"א שאמרו (לענין כפייה לחלוקה) חוץ משל פתחים כיון שאין זה נוטל יותר מזה כך לי לקחו כאחד כמו זכו מן ההפקר אבל בפלוגתא דרב הונא ורב חסדא דאע"פ שאין לכל אחד אלא בית אחד אם יש לא' ב' פתחים נוטל ח"א בהא הוא דאיצטריך ר"י הלוי לאוקמה בזוכים מן ההפקר אבל מדברי הרמב"ם בפרק הנזכר נראה דגם הא דא"ר יוחנן ד"א שאמרו חוץ משל פתחים בזוכה מן ההפקר דוקא הוא ומדברי המ"מ נראה שכן הוא דעת ר"י הלוי ואפשר שטעמו משום שכבר אפשר שיהיה לזה שני בתים קטנים ולזה בית גדול כשניהם ונמצא בעל הב' בתים נוטל ח"א והאחר ד' לפיכך ס"ל דלא א"ר יוחנן ד"א שאמרו חוץ משל פתחים אלא בזוכים מן ההפקר דוקא אבל ק"ל דא"כ מאי האי דאמרינן תנ"ה אין חולקין את החצר עד שיהא בה ח"א לזה וח"א לזה והא אנן ד"א תנן אלא ש"מ כדר' אסי א"ר יוחנן ומנ"ל דהוי פי' דמתניתין כר' אסי א"ר יוחנן דילמא לעולם מתניתין ד"א דוקא קתני ובלוקחים או יורשים מיירי מתני' וברייתא בזוכים מן ההפקר ונ"ל דמעיקרא הוה ס"ד דבין לוקחין ובין זוכין מן ההפקר בד"א לזה ובד"א לזה סגי (וס"ד דמכולן איירי המשנה) ואתא ר"א אר"י ואמר דד"א שאמרו כבר אפשר שהן חוץ משל פתחים והיינו אם זכו מן ההפקר ולא הוצרך לפרש כן לפי שסמך על המבינים וכי אמרינן תנ"ה כו' אלא ש"מ כדרבי אסי היינו לענין חידוש הדין ולא לענין פי' המשנה עכ"ל ב"י. ודבריו תמוהין לי מאד מאד דאיך אפשר לומר דס"ל לר"י הלוי דאין נותנים לשום פתח ד"א אא"כ כשזכו מן ההפקר הא בהדיא כ"ר בס"ס זה בשם ר"י הלוי דנותנין לפתחים ד"א וההוא בשנים שלקחו או ירשו מיירי וכמ"ש ב"י עצמו שם (וכתבתי לשונו שם בסמוך) וא"כ דברי ר"י הלוי סתרי אהדדי. גם מ"ש ואפשר שטעמו משום שכבר אפשר כו' קשה וכי בשביל כך הוצרכו לתקן שלא ליתן לשום פתח ד"א ויכופו לחלוק יתקנו להיפך שלעולם ח"א לכל ב"ה וכשיהיה לו ח"א יכופו זא"ז לחלוק אפי' שיהיה לו הרבה פתחים או ב' בתים קטנים נגד גדולים ועוד שאין סברא לחלק בכה"ג שאין לכ"א אלא פתח א' בין זכו מההפקר לבין לקחו או ירשו בדבר הכרחי לצורך פירוק משאו לפני הפתח וכמ"ש הוא עצמו. גם מ"ש שמדברי הרמב"ם נראה כן נראה שר"ל מדהתחיל וכתב ז"ל חצירות הכפרים כו' הרי יש לכל פתח ופתח ד"א והנשאר מן החצר אם יש בו ד"א על ד"א לכל שותף ושותף חולקין אותם ואם לאו אין חולקין אותם עכ"ל הרי שהתחיל בחצירות הכפרים שזוכין בה מההפקר וסיים בה בדין חלוקת החצר משמע דמפרש דברי ר"י דאמר אין חולקין החצר אא"כ יש לכל פתח ג"כ ד"א לפני פתחן דמיירי דוקא בזוכין מההפקר ואין מזה ראיה דהא לא נתפרש משם דהרמב"ם ס"ל הכי אפי' כשאין לכ"א אלא פתח א' ואדרבה ל' הרמב"ם דייקא להיפך שהרי מיד אח"כ באותו בבא כתב ז"ל כיצד היו ב' שותפין לזה ב' בתים כו' מדכתב כיצד מוכח להדיא שהוא בא לפרש דבריו שמ"ש בריש דבריו חצירות הכפרים כו' היינו לענין אם היו שותפים לזה ב' בתים ולזה בית א' בכה"ג בעינן שזכו מההפקר ולא שלקחו או ירשו אבל בב' בתים שותפין שיש לכל א' פתח א' נותנין לכל פתח ד"א אפילו בשותפין שלקחו או ירשו דלא כב"י וזה פשוט דאילו לדעת ב"י שריש דבריו מיירי גם בשותפין שהם שווין בפתחים לא הו"ל למכתב אח"כ לשון כיצד אלא הכי הול"ל וכן יהיה בשותפין כו' וגם מה שרצה להסתייע מדברי המ"מ שנראה מדבריו שכן הוא דעת הר"י הלוי אפשר שר"ל מדכתב שם המ"מ בהעתקת דברי ר"י הלוי ז"ל אבל חצירות שבמדינות כו' עד הילכך אם מגיע לכל א' כו' ולפניו אויר שיש בו דע"ד כו' משמע להדיא דאין נותנים לשום פתח ד"א אלא מיד כשיש בחצר כדי ד"א לכל א' וא' יש בו דין חלוקה ולא בעי טפי. אמת שכן הוא הגי' בדפוס מיימוני הגדול אבל נ"ל שט"ס הוא וצ"ל ולפניו אויר שיש בו ד' על ח' וכן הוא נדפס בהדיא במיימוני דפוס קטן הנדפס באחרונה והתימה מהב"י שתפס גי' ד' על ד' לעיקר והוא מוכח שם מיניה וביה בדברי ר"י הלוי שהביא המ"מ שהוא ט"ס שהרי כתב ז"ל ופי' הרב אבן מיגא"ש ז"ל כו' כגון חצירות הכפרים כו' עד שכתב המחבר עכ"ל כגון שבא ראובן ובנה בקרקע עולם בית א' ובא שמעון ובנה כנגדו ב' בתים ואח"כ הסכימו כו' הרי מדכתב ובא שמעון ובנה ב' בתים מוכח להדיא דכל ששוין בפתחין לא בעינן שזכו מן ההפקר אלא כי נמי לקחו או ירשו נמי נותנים לפתחיהן ד"א. וגם מדברי המ"מ סיוע לדברי הנ"ל שמ"ש הרמב"ם חצירות הכפרים כו' לענין שני שותפים שאינם שוים בפתחים כתב הכי שהרי כתב שהר"י הלוי כתב על הדרך שכתב המחבר משמע דבחדא מחתא מחתינהו. לכ"נ בפשיטות דליתא לדברי ב"י אלא לכ"ע נותנין להשותפין השווין בפתחים ד' אמות לכל פתח אפי' לא זכו מההפקר ולא הוצרך הרמב"ם לכתבו דפשיטא הוא דכששווין הן בפתחים אין טעם לחלק בין זכו מההפקר או קנו וירשו וכנ"ל. ומה שהאריך הרמב"ם וכתב בתחילה הרי יש לכל פתח ופתח ד"א כו' וכתב אח"כ כיצד היו שנים שותפין כו' ולא כתב בקיצור חצירות הכפרים שכל א' כו' לכל בני הבתים כו' והיו שני שותפין כו' נראה שהרמב"ם ז"ל בדרך סוגייתו אזיל שדרכו לסדר דבריו ע"פ סדר וסוגיית הגמרא ולהכי גם כאן תפס דרך זה וכתב בתחילה הרי יש לכל פתח ופתח כו' והוא ל' מימרא דר"י שאמר ד"א שאמרו חוץ משל פתחים ואח"כ כתב כיצד שני שותפין כו' והוא מימרא דר"ח וכתב בלשון כיצד על מימרא דר"י לבאר לך דמאחר שגילה לנו ר"ח דכשיש לאחד ב"פ ולא' פ"א נוטל כ"א לפי פתחיו גם ר"י שאמר ד"א שאמרו חוץ משל פתחים בכה"ג נמי מיירי ולהכי דייק יאמר חוץ משל פתחים ולא אמר חוץ משל פתח ויהא אר"י מאמר כולל שני דינים הא' ד"א אמרו חוץ מהפתח ור"ל שכשיש שותפין שווים בפתחים אין כופין לחלוק עד שיהיה בחצר ד"א לכ"א וא' מלבד ד"א שנותנין לכל א' לפני פתחו וזה בכל שותפין בין שזכו מההפקר בין שקנו או ירשו השני כשאינם שווים בפתחים נותנין להן ד"א לפי פתחיהן וכדר"ח ולהכי כתב חוץ משל פתחים ומיהו היינו דוקא בזכו מההפקר. ואין לומר דכוונת ב"י ג"כ בדרך זה הוא דא"כ מה זה שסיים וכתב ז"ל אבל ק"ל דא"כ מאי האי כו' דילמא לעולם נותנין ד"א דוקא כו' ש"מ דס"ל דבשקנו או לקחו אין להם אלא ד"א בחצר ולפי פתחים אין להם כלום ודוק:
ג סָעִיף ד וכתב א"א הרא"ש ז"ל בד"א בששני הבתים כו' בפרישה כתבתי ל' הרא"ש בקיצור. ודע שסיים הרא"ש וכתב שם ז"ל ול"ד לחלון שאינו זוכה בהרחקת ד"א מכנגדו דהנהו ד"א של החצר אינם כ"כ מעיקר תשמיש הבית כמו ד"א שלפני הפתח שצריכין לפירוק משאו וד"א הצריכין לכרם ולעבודתו ועוד התם יש לבית אורה הראויה להשתמש מצד אחר כדפרישית לעיל עכ"ל. וצ"ע שהרא"ש כתב שם לפני זה בשם ריב"א ז"ל דמוקי להא דרב חסדא כרש"י ומביא ראיה מהא דקיי"ל דאחין שחלקו כו' וכמו שאין החלון זוכה בהרחקת ד"א מכנגדו כך אין פתחו כו' וכמ"ש בפרישה ומה ראיה משם דילמא שאני חלון שאינו כ"כ מעיקר תשמיש הבית וכמ"ש הרא"ש כאן. וי"ל דודאי אי ס"ד דמדינא יש לאדם ד"א בחלק המשותף ע"י פתחו א"כ גם לחלונו היה ראוי להיות לו ד"א באויר חלק המשותף דאין טעם כ"כ לחלק ביניהם משא"כ אם מדינא אין לאדם כלום בחלק המשותף אך שנאמר כיון שעלו להדדי מסתמא גם הפתחים היו בכלל העילוי בזה קאמר לחלק בין פתח לחלון דד"א שלפני הפתח דכיון שהן לצורך לו ודאי דעתו עלייהו הוה בשעת העילוי משא"כ חלון דאפשר דלאו עלייהו קאי העילוי וכיון דהעלו סתמא לא נאמר שהיה דעתו מסתמא עליו כ"א אדבר שהוא הכרח וצורך גדול. והיותר נראה דמ"ש לפני זה בשם ריב"א דאין לאחד יותר מהשני והביא ראיה מדרך וחלון וסולמות התם מיירי בשלא עלו אהדדי אלא החלקים היו שווים או א' היה בכור ונטל ב' חלקים או איזה דבר שהיה באופן שלא היה עילוי וכמ"ש לקמן ס"ס קע"ג בס"ד ושם אף שאין לו אור כלל אפ"ה יכול לסתום וכ"ש שאין ליתן לו ד"א לפתחו משא"כ הכא דאיירי בעילוי וכשיש עילוי נתבאר שם בגמרא ולעיל סימן קנ"ד דאינו יכול לסתום אא"כ יש לו אור ממקום אחר והשתא א"ש דהרא"ש הקשה לנפשו מחלון לבד ולא הקשה גם מדרך סולמות כמו שהביא ריב"א אלא מפני שהרא"ש איירי בעילוי ל"ק מההיא דאין להן דרך וסולמות וחלונות דאיירי בלא עילוי וחלון דמקשה מיניה הרא"ש קאי אהנהו תרי אחי דפלגי אהדדי חד לקח תרביצא וחד אספלידא דמיירי בדעלו אהדדי כדאמרינן שם בגמרא אטו בשופטני עסקינן דזה יקח תרביצא נגד אספלידא ואפ"ה קאמר דתוס' אור יכול למנוע ממנו ע"ז כתב הרא"ש לחלק דשם אינו צורך כ"כ ועוד שיש לו אור ואשר כתבתי דריב"א איירי בלא עלו אהדדי זה מפורש שם בהדיא באשר"י למעיין שם ע"ש ודוק: ואותו שהגיע לחלקו הבית כו' נתן לחבירו כו' ז"ל ב"י ל"ד שנתן בעל ב' הפתחים לחבירו דמים דה"ה אם נתן בעל הפתח הא' לבעל ב' פתחים דמים דכיון דאיכא עילוי ושומא איכא למימר דשמו ג"כ עילוי ד"א שבחצר ואם שמו שיתן בעל הפתח הא' לחבירו י' פרחים י"ל שאילו לא היה לו אלא פתח א' ג"כ היו שמים שיתן לו עשרים וזה נ"ל בדברי הרא"ש שאל"כ הו"ל כו' ודע שכתב המ"מ בפ"ב משכנים ז"ל וכתב הרשב"א ומיהו נ"ל דאפי' שותפין שחלקו בתים בחצר אם עלו סתם עילוי את שיש לו ב' פתחים על שאין לו אלא פתח א' בכי הא את שיש לו ב' פתחים נוטל לכל פתח ופתח שאני אומר שאף זכות פירוק הפתחים נכלל בתוך העילוי ועל הכל עלו מן הסתם והביא ראיות לזה וכתב בסוף דבריו וכנ"ל מדברי ר"מ עכ"ל ולכאורה משמע מדבריו כמש"ר דדוקא בשעלו את שיש לו ב' פתחים על שאין לו אלא פתח א' ואפשר שרבי' לא רצה לחלק בין הרשב"א להרא"ש וכיון דתרווייהו בחדא שיטא שייטי נ"ל לפרש דברי הרא"ש בענין שיסכים לדברי הרשב"א עכ"ל ב"י. ולענ"ד איני רואה בזה דברי ב"י כי [דברי] הרא"ש מדוייקים דלא כוותיה שא"כ למה הוצרך לכתוב דכרם עדיף משדה וצריך בעל הכרם ליתן דמים כו' ולמה לא סתם דבריו וכאשר המה בגמרא שם בפ"ק דף ז' ע"כ דמוקי לה הגמרא בדעלו אהדדי. גם לפני זה כתב הרא"ש ז"ל אבל דברי רב חשדא מיתוקמי שפיר אף באחין ושותפין שחלקו ב' בתים שבחצר בשומא שאותו שהגיע לחלקו בית שיש לו ב"פ נוטל ח"א לב' פתחים והא' ד"א לפתחו דהאריך בדבריו והול"ל בקיצור דמיירי בחלקו בשומא ומכח השומא נוטל כל חד כפי פתחו. אלא נ"ל פשוט דבא לכתוב וליישב דל"ת איך לוקמי דברי רב חסדא האמורים סתם דמיירי בחלקו בשומא ועילוי וע"ז כתב שהרי מצינו בגמרא כיוצא בזה בב' אחי שחלקו א' נטל שדה לבן וא' כרם דמוקי לה הגמרא דמיירי שחלקו בשומא ועילוי ולא הוצרך הגמרא לפרשו משום דסמך ע"ז דסתם כרם עדיף משדה לבן ולאו בשופטני עסקינן דיחלוקו בכה"ג בשוה אלא מסתמא מוסיף בעל כרם לבעל שדה ומש"ה יש לו ד"א בשדה כו' ה"נ רב חסדא דאמר דנותן לכל פתח ד"א מיירי בעילוי וסמך מסתמא שבית שיש לו ב' פתחים היא גדולה ועדיפא מבית שיש לו פתח א' וז"ש הרא"ש שחלקו ב' בתים בשומא שאותו שהגיע לחלקו בית שיש לו ב' פתחים נוטל ח"א והאחד ארבע אמות ר"ל דמסתמא הוא כן דבית שיש לו ב"פ הוא גדול ועדיף והא ראיה דהרמב"ם ור"י הלוי כתבו במקום שנזכר בגמרא ב' פתחים כתבו הם ב' בתים וה"ט משום דסתם בית גדול כשני בתים עם ב' פתחים הוא וזה נלפע"ד ברור בביאור דברי הרא"ש ואחריו נמשך נמי רבינו בכתבו דבעל ב"פ מעלה דמים לבעל פתח א' משום דמסתמא הוא כן. ולדינא אני מודה להב"י דל"ד כ"כ רבינו ואפשר נמי דמשום צד רבותא כ"כ וכ"ש כשהוא איפכא וכמ"ש בפרישה. ומ"ש הב"י עוד שמהרשב"א נראה נמי דדוקא עילוי דבעל ב"פ בעינן לא ידעתי מה הכרע יש בדברי הרשב"א יותר מבדברי רבי' וכבר אפשר שגם הרשב"א ל"ד קאמר וכמו שכ"כ על דברי רבינו ואפשר שדעת ב"י כיון דדייק הרשב"א וכתב אם עלו סתם את שיש לו ב' פתחים כו' בכי הא כו' מל' בכי הא משמע דדוקא קאמר ואינו מוכרח ודוק:
ד סָעִיף ה חפירה דסופלי לשון הרמב"ם פ"ב דשכנים בית שיש לו פתחים רבים מכל רוחותיו יש לו ד"א לכל רוח ואם יחד לו פתח אין לו אלא ד"א כנגד פתחו וכתב המ"מ בגמרא אמר אמימר האי חפירה דסופלי יש לה ארבע אמות לכל רוח ורוח פי' ר"י מיגא"ש מקום שמעבדין בו עורות וקסבר אמימר דהאי חפירה דסופלי כבית היא חשובה וזכי בד"א כנגד פתחה וכיון דאית בה פתחים מד' צדדיה זכתה בד"א מכל צד וצד ואין חבירו יכול לומר לו אין זה בית ע"כ ועל דרך זה כתב המחבר בית שיחד לו פתח שאין לו אלא ד"א לאותו פתח עכ"ל וכתב ב"י ע"ז ז"ל וא"ת הרי כתב הרמב"ם שם בסמוך בית סתום יש לו ד"א ואיתא בפירקא קמא דבתרא דעדיף יחד לו פתח מבית סתום ונ"ל דהתם בבית שאין לו אלא פתח א' ואע"פ שהוא סתום סופו ליפתח ומיהו כי פרץ פצימיו מוכח שאין דעתו לפתוח עוד ולפיכך אין לו אלא ד"א עכ"ל:
ה סָעִיף יא (יב) הזבל שבחצר מתחלק לפי פתחי הבתים אבל חיל המלך המוטל על בני העיר לתת להן אכסניא אינו מתחלק לפי פתחי הבתים אלא לפי האנשים הדרים בבתים בגמרא דף י"א ע"ב גרסינן בעא מיניה רב הונא מרבי אמי אכסניא לפי בני אדם מתחלקת או לפי פתחים מתחלקת א"ל לפי בני אדם מתחלקת תנ"ה זבל שבחצר מתחלק לפי פתחים אכסניא לפי בני אדם וכתב ע"ז הרי"ף והרא"ש ז"ל י"מ אכסניא זבל של אכסניא וגולפא פירוש חביות ושרדיא (פי' שמרים) שדרך האכסניא להניחם חולקים אותם בעלי האכסניא לפי בני אדם וי"מ אכסניא זו מס של מלך או של עבדיו כשגובין אותן לפי בני אדם גובין ולא לפי הפתחים עכ"ל. וכתב נמ"י ז"ל אכסניא פי' חיל המלך המוטל על בני העיר לתת להם אכסניא בבתיהם לפי בני אדם הדרים מחלקין אותן שיתאכסן כל א' וא' בביתו אבל מי שיש לו בתים הרבה בחצירו כיון שאין דרים שם אחרים לא נימא שיתאכסן שם אכסניא לפי הבתים אלא דוקא בא' ואיכא דמפרשי דאכסניא ר"ל זבל של בהמות אכסניא הלנים בלילה בחצר אע"פ שבזבל שבחצר מתחלק לפי פתחים שדרך אותן פתחים משליכין אותו בחצר עד שנעשית אשפה הילכך דין כשירצו לזבל שדותיהן שיחלקו אותו לפי פתחים אבל של אכסניא שאינה אלא לפי בני אדם דין הוא שיחלקו מה ששיירו האכסניא הן חביות או זבל בהמותיהם לפי בני אדם עכ"ל. והנה יש לדקדק בל' נמ"י שפירש אכסניא של מלך המוטל על בני העיר לתת אכסניא בבתיהם משמע דאכסניא הוא שנותנין להם חנייה בבתיהם. ומל' הרי"ף והרא"ש אכסניא זו היא של מלך או של עבדיו כשגובין אותה כו' ל' גובין משמע דלא קאי אחנייה אלא אהוצאותיהן ואמס שנותנים להם לצורך אכסניא וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפ"ה דשכנים מס במקום אכסניא הנאמר בגמרא והביאו רבי' לעיל בסימן קס"ב. ועוד יש לדקדק מה שפירש נמ"י אכסניא לפי בני אדם מתחלקת דמי שיש לו בתים הרבה בחצירו כיון שאין דרים שם אלא הוא לא יתאכסן שם אלא א' וממילא צריכין לפרש דמ"ש זבל שבחצר לפי הפתחים מתחלקת דר"ל ג"כ אפי' מי שיש לו הרבה בתים בחצר ואין דר שם אלא א' אפי' הכי נוטל הרבה חלקים ומנ"ל לפרש כן ולמה לא נאמר דהכי קמיבעיא ליה לפי בני אדם מתחלקת ר"ל אם דרים ב' ג' בני אדם בבית א' כל א' וא' יתן חלקו או יתאכסן א"ד לפי פתחים כל בית א' ומסיק וקאמר לפי בני אדם וזה הפירוש יותר משמע מדסתמו הגמרא והרי"ף והרא"ש והרמב"ם ורבי' דבריהן. ועוד יש לדקדק שהנמ"י כתב לפי הי"מ אכסניא זבל ז"ל שאע"פ דזבל שבחצר מתחלק לפי פתחים כו' אבל של אכסניא כו' הרי שכתב שהאי אכסניא הוא דבר והיפוכו עם מ"ש ברישא זבל שבחצר ולפי' הראשון שאכסניא ר"ל עבדי המלך לא פירש שהוא דבר והיפוכו עם מ"ש ברישא זבל שבחצר וה"ט משום דלאותו הפי' שני עניינים הן דסיפא לא מיירי בזבל ומש"ה לא הוצרך לכתוב "אבל לתת הבדל ביניהם משא"כ לפי' השני שרישא וסיפא תרווייהו בזבל איירי וקשה ליה מ"ש רישא דמתחלק לפי הפתחים ומ"ש סיפא דמתחלק לפי בני אדם ומש"ה כתב שאע"פ כו' אבל כו' וכיון שכן קשה על רבי' שג"כ לא פי' אכסניא זבל אלא חיל המלך כו' וכתב אבל אכסניא מאי ל' אבל דקאמר וכן קשה על הרמב"ם שכתב כדברי רבי' בפרק ב' דשכנים ונ"ל שכל זה נתיישב אחרי העיון בדברי המ"מ בפ"ב דעל מ"ש הרמב"ם שם ז"ל הזבל של חצר מתחלק לפי הפתחים כתב המ"מ ז"ל ברייתא פ"ק דב"ב הוא ופירשו אבן מיגא"ש ז"ל מפני שעיקרו מן הבתים הוא וכפי רוב הבתים ירבה הזבל ורש"י ז"ל פי' מתחלקת לפי פתחים לזבל שדותם לפי שדרך פתחיהן השליכוהו עד שנעשית אשפה עכ"ל המ"מ והנה מובן מלשונו דהמ"מ דיש חילוק בין פירש"י לפי' אבן מיגא"ש מדכתב רש"י ז"ל פי' כו' דמשמע דפירושו בע"א והוא שרש"י פי' מתחלקת לזבל שדותיהן הרי שפי' חילוק הזבל לטובה ולהנאת הבתים ומש"ה סיים וכתב שדרך הפתחים השליכוהו עד שנעשית אשפה שידוע שאין מזבלין השדות במה שמטאטאין מן הבית אלא לאחר שנעשה אשפה אבל אבן מיגא"ש לא כתב בפירושו שום דבר מכל זה ומוכח מזה שס"ל דפי' של זבל הוא כל שמטאטאין מן הבית כאשר הוא ולא איירי באשפה וא"כ צריכים לפרש מ"ש שהזבל מתחלק לפי הפתחים ר"ל הוצאת פינוי הזבל מן החצר חוץ לעיר כנהוג אותה הוצאה נגבה לפי הפתחים והבתים וק"ל. ובזה נתיישבו בס"ד כל הדקדוקים שעוררנו דהשתא א"ש דכתב הרמב"ם שם אבל אכסניא משום דרישא וסיפא מהוצאת הבתים והדרים בה איירי לפי שגם הרמב"ם פירש כאבן מיגא"ש וכמ"ש הרמב"ם בהדיא בפ"ה ומש"ה קאמר אע"פ שהוצאת פינוי הזבל מתחלק לפי הבתים אבל ההוצאות והמס לצורך האכסניא נגבים לפי בני אדם. ובזה מיושב ג"כ למה פירש האיבעיא לפי הפתחים או לפי בני אדם בא' שיש לו הרבה בתים ולא פירש הרבה בני אדם שדרים בבית א' דא"א לומר דקמיבעיא אם ג' או ד' בני אדם דרים בבית א' אם כל א' יתן חנייה לאכסניא דודאי צר להן המקום מלנוח כ"כ הרבה בבית א' משא"כ לפי' הרמב"ם דאכסניא ר"ל גביית המס מכל א' וק"ל. גם נתיישב במה שכתבתי מ"ש המ"מ עוד שם על סיפא דדברי הרמב"ם שכתב אבל אכסניא של מלך לפי בני אדם י"ל בברייתא שם ופי' המחבר כפי' השני שבא בהלכות (ר"ל את אשר כתבתי לעיל בדברי הרי"ף שכתב ז"ל וי"מ אכסניא זו היא של מלך או של עבדיו כשגובין אותו כו') ול' רש"י ז"ל חיל של מלך המוטל על בני העיר לתת להם אכסניא בבתיהם עכ"ל המ"מ הרי שדקדק וכתב ולשון רש"י ולא כתבו לפלוגתא עם פי' השני של ההלכות וגם אינו ר"ל שהוא אותו פי' עצמו דא"כ לא היה צריך להביא ל' רש"י אלא כוונתו במ"ש שבזה הן שווים השני פירושים דאכסניא קאי אשל מלך ולא כפי' הראשון שפירש זבל של אכסניא אלא שיש הבדל ביניהן דלפי פי' שני של הרי"ף והוא פי' הרמב"ם ר"ל המס שגובים לצורך האכסנאים וכמ"ש הרי"ף בהדיא בל' גבייה והרמב"ם ביארו יותר בפ"ב כנ"ל משא"כ לרש"י שפירש אכסניא ליתן חנייה וק"ל. ואחר שהאיר ה' את עינינו ליישב כל זה נ"ל פשוט לומר שרבי' שכתב כל' הרמב"ם בל' אבל אכסניא של מלך וגם סתם דבריו וכתב לתת להם אכסניא דכוונתו ליתן להם פרנסה וצרכן כנהוג וכפי' הרי"ף והרמב"ם והרא"ש גם מאי שסתם דבריו וכתב תחלה הזבל שבחצר מתחלק כפי פתחי הבתים ר"ל הוצאת פינוי הזבל שבחצר ומש"ה סיים וכתב אבל חיל המלך כו' וכמ"ש בפרישה ודוק:
ו סָעִיף יג ונראה לחלק דוקא כשפתחי בתיהם שוות וכו' ז"ל ב"י באמת דברי רבינו תמוהין שא"א לפרש דברי הרא"ש כשפתחי בתיהן שוות שהרי כתב ז"ל ולפי הגאונים אם יש בחצר השותפין חע"ח ולא' יש בו ב' פתחים אינו יכול לומר איני רוצה לחלוק עד שיהא לי לכל פתח ד"א לפירוק משא ועוד ד"א לשיעור חצר נמצא שיצטרך שיהיה בחצר ו' פעמים ד"א על ד"א (ר"ל לדעת הגאונים דנוטל בעל פתח א' כשיעור ב' פתחים בירשו מאביהן הבתים ומש"ה כתב דיצטרך ו"פ דע"ד דלכאורה קשה הלא בה' פעמים דע"ד סגי דהא גם לבעל שני פתחים אף שנותנים לכל פתח ד"א מ"מ זולתן א"צ ליתן לו בחצר אלא ד"א וק"ל) אלא כיון שיש לו לפתח א' שיעור פירוק משאו ועוד ד"א לחצר נמצא צריך לחלוק עכ"ל. והרי הדברים ברורים דבוש לא' ב' פתחים ולא' פתח א' מיירי ושלא כדברי רבי' ומה שהקשה רבינו למה יפסיד בעל שני הפתחים כו' הוא מבואר שהרא"ש כתב דין זה לפי דברי הגאונים שכתב ריב"א בשמם דכי אמר רב חסדא נותנים לכל פתח ד"א והשאר חולקין בשוה דוקא במחלק נכסיו לבניו ע"פ היה אבל שנים שירשו חצר א' או שקנו בשותפות חולקין החצר והבתים בשוה ולא יטול א' מהם על חבירו וכמו שנתבאר בראש סימן זה ולפי דבריהם כתב דבחצר השותפין דהיינו שירשו או קנו בשותפות ל"ת נהי שחולקין בשוה מיהו צריך שיהא לכל פתח ד"א ועוד ד"א לשיעור חצר לכל פתח ופתח אלא כיון שיש ח"א לכ"א חולקין וזה נ"ל ברור בדברי הרא"ש ואיני יודע מה מקום היה לרבי' [לחלוק] עכ"ל ב"י והנה באמת קושיית ב"י קושיא חזקה היא לכ"נ דמש"ר דנראה לחלק בין הפתחים שוים לאינן שוים כאילו אמר ונראה לחלק בין עלו אהדדי ובין לא עלו אהדדי ומפני שהרא"ש כתב שדברי רב חסדא דאמר שהחצר מתחלק לפי פתחיו דמיירי בדעלו אהדדי (ואע"ג דאר"ח סתם ס"ל להרא"ש דמסתמא בית שיש לו פתחים הרבה גדול עדיף מבית שיש לו פתח א' ומה"ט כתב רבי' לעיל בדברי הרא"ש דאותו שיש לו ב' פתחים העלה כו' משום דמסתמא הוא עדיף וכמ"ש לעיל) מש"ה תלה רבינו גם כן העילוי בפתחים וכתב דנראה דמ"ש הר"י הלוי דצריכין לחלוק אע"פ שאין מגיע לכל פתח ד"א היינו דוקא בשפתחיהן שוין כלומר דלא עלו אהדדי נמצא שלא זכה לב' פתחיו יותר מלבעל פתח א' אבל אם יש לא' בית עם ב' פתחים ולשני בית עם פתח א' כלומר דעלו אהדדי ועליו קאמר ר"ח דיש לבעל ב' פתחים ד"א לכל פתח וכיון שמדינא יש ד"א בדברי רב חסדא למה נכריחנו לחלק ולומר דרב חסדא ל"ק אלא כל זמן שאין מבקשין לחלוק מנא ליה הא ודוק היטב. ואף שאין מפורש מ"ש כ"כ בדברי רבי' אבל לענין אמת נכון וקיים ואם לא היה כן כוונתו דרבי' היה מן הראוי לכתוב על דברי הרא"ש ור"י הלוי דודאי בכהא מודים וכן מוכח שם בדברי הרא"ש דאיירי בדלא עלו אהדדי דהא כ"כ לפי' הגאונים ומבואר שם בדברי ריב"א בשם הגאונים דבדלא עלו איירי ודומיא דרב הונא דאיירי בדלא עלו מפרשי נמי דברי רב חסדא אלא שהרא"ש כתב שדברי רב חסדא היה מסתבר נמי דמיירי בכל ענין ודעלו אהדדי ודין עלו אהדדי הוה כדין זכו מההפקר להרמב"ם ור"י הלוי דא"צ לחלק אם לא שהגיע לכל פתח ופתח ד"א וגם רבינו מודה בהאי דינא ודוק. ולכאורה היה נראה כמ"ש בפרישה דרבי' מפרש למילתא דרב יוסף הלוי והגאונים דלא אמרו אלא שלא יקח יותר מבעל הפתח הא' אבל לא אמרו שחבירו יכול לכפותו לחלוק באפי' לא יגיע שיעור ד"א לכל א' מפתחיו דהוא ודאי מילתא דלא מסתבר וס"ל לרבי' שמ"ש הרא"ש ולא' יש לו ב' פתחים לאו למימרא שלשני אין לו אלא פתח א' אלא ה"ק ולא' יש לו ב' פתחים והוא מעכב מלחלוק כל עוד שלא יגיע לכל א' מפתחיו שיעור ד"א והשני אינו מעכב ולעולם מייירי דגם לשני יש שני פתחים ושיעור לשונו הוא כאילו אמר וא' יש לו שני פתחים ובא לעכב אינו יכול לעכב ולומר איני רוצה כו'. ולהבנת רבי' אתיא כפשוטו מ"ש הרא"ש נמצא שיצטרך שיהיה בחצר ו' פעמים כיון דמיירי בשני שותפים שיש לכל א' שני פתחים. אבל מלשון רב יוסף הלוי שהביא המ"מ ריש פ"ב דשכנים משמע להדיא כדעת ב"י שבלוקחים אין נותנים לכל פתח ד"א שכתב ולפניו יש בו אויר דע"ח ודוק. ועוד דלא הו"ל לרבינו לכתוב ב"פ בפשיטות כיון שמדינא יש לו ד"א כיון דדין זה אינו מוכח בשום מקום ע"כ מחוורתא כדכתיבנא. ומש"ר וכתב הר"י הלוי כו' וא"א הביא דבריו לפסק הלכה כו' לא מצאתי שכתב הרא"ש דין זה בשם ר"י הלוי אלא בשם הגאונים כ"כ ע"ש ודין אחר כתב בסוף דבריו שם בשם ר"י הלוי ז"ל כתב הר"י הלוי דהני ד"א כו' ע"ש ואפשר שגירסת רבינו היתה וכן כתב הר"י הלוי ואדלעיל קאי ואח"כ גרס והני ד"א כו' והוא מילתא באפי נפשיה וא"ש טפי האי גירסא דהא ההוא דינא דכתב דהד"א צריכין שיהיו מרובעות כו' הרי"ף כ"כ שהיה רבו של רב יוסף הלוי ולמה יכתוב כן הרא"ש בשם ר"י הלוי ולא יכתוב בשם הרי"ף רבו וכדרכו וק"ל. שוב מצאתי כ"כ באשר"י של קלף ונכון הוא. וברי"ו כתב ג"כ דין הראשון בשם הגאונים ואח"כ סיים וכתב ז"ל וכתב הר"י הלוי והני ד"א כו' ע"ש נכ"ו ח"ב ושם ג"כ מוכח דטעות הוא מדכתב וכתב והני בשני ווי"ן וצריך למחוק הוי"ו ראשונה של וכתב או להגיה וכ"כ וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.