א החוכר שדה בין בפירות בין במעות ואכלה חגב או נשדפה אם מכת מדינ' היא מנכה לו מחכירו ואם אינה מכת מדינה אינו מנכה ואיזו היא מכת מדינה כגון שלקו רוב השדות של אותה הבקעה ובאשתדוף ד' שדות לד' רוחותיה כ' הראב"ד ז"ל דהוי נמי מכת מדינה ודעת רי"ף דלא הוי מכת מדינה וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל לא לקו רוב שדות של הבקעה אע"פ שלקו כל שדותיו של מחכיר אינו מנכה לו מחכירו דאמרינן מזלו גרם וכן אם לקו כל שדות של חוכר אע"פ שלקו רוב שדות של הבקעה אינו מנכה לו דתלינן במזלו של חוכר ואם המחכיר התנה עמו לזרעה חטין ושינה וזרעה שעורין או שלא זרעה כלל או שזרעה ולא צמחה ולא זרעה פעם אחרת אע"פ שבא חגב או שדפון ולקו רוב השדות אינו מנכה ועד מתי חייב ליטפל בה ולזרעה פעם אחרת אם לא תצמח כל זמן שראוי לזריעה באותו מקום:
א סָעִיף א החוכר שדה בין בפירות בין במעות ואכלה חגב או נשדפה אם מכת מדינה היא מנכה לו מחכירו וכו' בפרק המקבל (בבא מציעא קה: קו. ושם מבואר כל הסי') תנן המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה אם מכת מדינה היא מנכה לו מחכירו ואם אינה מכת מדינה אינו מנכה לו מחכירו ופרש"י הא ליתא אלא בחכרנותא דאי בקבלנותא מאי מכה איכא מה שימצאו יחלוקו והרמב"ם בפרק ח' מהלכות שכירות כתב השוכר או המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב וכו' וכתב ה"ה כדברי רש"י פשוט בגמרא ומוכרח ותמה היאך הביא רבי' המקבל ואולי מפני שלשון המשנה הוא כך המקבל אחז לשון המשנה ופירושו מקבל בשכירות או בחכירות ומכל מקום הו"ל לבאר עכ"ל: ומ"ש ואיזו היא מכת מדינה כגון שלקו רוב השדות של אותה הבקעה ובאשתדוף ד' שדות לד' רוחותיה כתב הראב"ד דהוי נמי מכת מדינה ולדעת רב אלפס לא הוי מכת מדינה וכו' (שם) ה"ד מכת מדינה אמר רב יהודה כגון דאשתדוף רובא דבאגא עולא אמר כגון שנשתדפו ד' שדות מד' רוחותיה ופרש"י רובא דבאגא. רוב הבקעה שזו בתוכה וכתבו הרי"ף והרא"ש וסוגיין כרב יהודה וכך הם דברי הרמב"ם שכתב בפ"ח מהל' שכירות אם אירע דבר זה לרוב השדות של אותה העיר מנכה לו מחכירו הכל לפי ההפסד שאירעו ואם לא פשטה המכה ברוב השדות אינו מנכה לו מחכירו וכתב ה"ה גירסת רבינו רובא דבאגי והוא כולל כל בקעות העיר וכן מצאתיה בקצת נוסחי ההלכות עכ"ל. והראב"ד כתב נראה מדברי רבי' שפוסק כעולא ולענין הלכה ודאי לא נקטינן כוותיה במקום כל הני רבוותא: לא לקו רוב שדות של הבקעה אע"פ שלקו כל שדותיו של מחכיר אינו מנכה לו מחכירו דאמרי' מזלו גרם וכן אם לקו כל שדות של חוכר אע"פ שלקו רוב שדות של הבקעה אינו מנכה לו דתלינן במזלו של חוכר (שם קו.) נשתדפו כל שדותיו של מחכיר ואשתדוף הא נמי בהדייהו ולא אשתדוף רובא דבאגא מאי מי אמרינן כיון דלא אשתדוף רובא דבאגא לא מנכה ליה או דילמא כיון דאשתדוף כולהו ארעתא מצי אמר ליה האי משום לתך דידך הוא דהא משתדפו כל שדותיך מסתברא דא"ל אי משום לתאי דידי הוה משתייר לי פורתא כדכתיב כי נשארנו מעט מהרבה נשתדפו כל שדותיו של חוכר ואשתדוף רובי' דבאגא ואשתדוף נמי האי בהדייהו מאי מי אמרי' כיון דאשתדוף רוביה דבאגא מנכה ליה או דילמא כיון דאישתדוף כולהו ארעתא מצי אמר ליה משום לתך דידך הוא והא משתדפו כל שדותיך מסתברא דא"ל משום לתך הוא אמאי ה"נ נימא ליה אי משום לתאי דידי הוא הוה משייר לי פורתא דהוה מקיים כי נשארנו מעט מהרבה משום דאמר ליה אי הוות חזי לאישתיורי לך מידי הוה משתייר לך מדנפשך: ומ"ש ואם המחכיר התנה עמו כו' ושינה וזרעה שעורים כלומר ואכלה חגב או נשדפה במכת מדינה בעיא שם ופשטוה מסתברא דאמר ליה אי זרעתה חיטי הוה מקיים בי ותגזר אומר ויקם לך ופי' רש"י ותגזר אומר מה שתבקש מן היוצר יעשה ואני לא בקשתי מן השמים בתחלת השנה שיצליחני בשעורים אלא בחטים: ומה שאמר או שזרעה ולא צמחה שם אמר שמואל ל"ש. אם מכת מדינה הוא מנכה לו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל לא זרעה כלל ואשתדוף רובא דבאגא אינו מנכה לו דאמר ליה אילו זרעתה הוה מקיים בי לא יבושו בעת רעה ובימי רעבון ישבעו:ומ"ש או שזרעה ולא צמחה ולא זרעה פעם אחרת אמר ר"ל ל"ש אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל זרעה ולא צמחה א"ל בעל הקרקע זרע לה ואזיל ודע דבגמ' קודם מימרא דר"ל הביאו ברייתות תני חדא פעם ראשונה ושנייה זורעה שלישית אינו זורעה ותניא אידך שלישית זורעה רביעית אינו זורעה לא קשיא הא כרבי דאמר בתרי זימני הוי חזקה הא כרשב"ג דאמר בתלתא זימני הוי חזקה וכתב ה"ה בפ"ח מהלכות שכירות אמר ריש לקיש ל"ש אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב וכו' פרש"י בשזרעה ואכלה חגב כעין משנתינו ואע"פ שזרעה ואכלה חגב והוא מכת מדינה אינו מנכה לו אלא בשזרעה ב' לרבי וג' לרשב"ג לפי שאין בני מדינה עושין כן בשלהם וקאמר ר"ל ל"ש דבשתים או ג' סגי אע"פ שעדיין נמשך זמן הזריעה אלא באכילת חגב אבל לא צמחה כלל אפילו כמה פעמים זורעה עד שיכלה זמן הזריעה זו היא שיטתו ולזה הסכים הרשב"א וכתב עוד ואם זרעה כל זמן זריעותיה ולא צמחה אם מכת מדינה היא מנכה לו ואפילו לא הספיק לזרעה אלא ב' פעמים לרשב"ג או א' לרבי שאע"פ שלא הוחזקה זו מנכה לו מחכירו שהרי זרעה כל צרכו ולא פשע בה בכלום ע"כ וברייתות אלו אינן בהלכות ובשיטתו הלך רבינו שלא פסקן וצ"ע עכ"ל וז"ל הרא"ש תני חדא פעם ראשונה ושנייה זורעה וכו' ל"ק הא כר' הא כרשב"ג וקיי"ל כר' בנשואין ומלקות וכרשב"ג בוסתות ושור המועד ובמאי דלא אפסיק הלכתא נראה דהלכה כרשב"ג דהוה אבוה ורביה דרבי אמר ר"ל ל"ש אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל זרעה ולא צמחה לא וכו' נראה דר"ל קאי אהני ברייתות דלרבי שלישית ולרשב"ג רביעית ל"ש אלא שזרעה וצמחה אבל זרעה ולא צמחה חייב כל זמן משך הזריעה ואם לא זרעה אין מנכה לו אבל רב אלפס לא הביא הנך ברייתות והביא הך דר"ל ואמתני' קאי ל"ש דמנכה לו מחכירו אלא שזרעה וכו': ומ"ש ועד מתי חייב ליטפל בה ולזרעה פעם אחרת אם לא תצמח כל זמן שראוי לזריעה באותו מקום כ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' שכירות וכתב ה"ה פי' בגמ' יש שעורים חלוקים והכוונה כדברי רבינו ולפי מה שהוא מקום:
א סָעִיף א החוכר שדה בין בפירות בין במעות וכו'. משנה שם המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה אם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכורו אם אינה מכת מדינה אין מנכה לו מן חכירו ר' יהודא אומר אם קיבלה ממנו במעות בין כך ובין כך אינו מנכה לו מן חכירו ואמרינן בגמ' לית ליה דחש להא דר"י ופי' רש"י והא ליתא אלא בחכרנותא דאי בקבלנותא מאי מנכה איכא מה שימצאו יחלוקו. אינו מנכה דא"ל מזלך גרם. בין כך ובין כך אפי' היא מכת מדינה אינו מנכה שעל המעות לא נגזרה הילכך לא עליה היתה פורענות זו עכ"ל. וכיון דהלכה כת"ק כתב רבינו החוכר שדה בין בפירות בין במעות ולאפוקי מדר' יהודא וכתב החוכר לאפוקי מקבל וכמו שפירש"י אבל הרמב"ם בפ"ח משכירות כתב השוכר או המקבל שדה מחבירו ואכלה אגב או נשתדפה אם אירע דבר זה לרוב השדות של אותה העיר מנכה לו מחכירו וכו' ותמה ה' המגיד איך הביא המקבל הא בע"כ בחכירות איירי ואולי מפני שלשון המשנה המקבל אחז לשון המשנה ופי' מקבל בשכירות או בחכירות ומ"מ היה לו לבאר עכ"ל פי' לפירושו דלשון חוכר אינו אלא השוכר בפירות לא במעות וכיון דלת"ק אין חילוק לכך תני המקבל דמשמע בין מקבל בשכירות דהיינו מעות ובין מקבל בחכירות דהיינו בפירות ולכן כתב הרמב"ם השוכר או המקבל פי' השוכר במעות או המקבל בפירות וכמ"ש בתחלת הפרק [*) דהשוכר במעות הוא הנקרא שוכר והשוכר בפירות הוא הנקרא חוכר כצ"ל] דהשוכר במעות הוא הנקרא חוכר הוא הנקרא שוכר והשוכר בפירות) והכי משמע מדמסיק התנא בדבריו ואמר מנכה מחכירו ואינו מנכה מחכירו דאלמא דבחכירות איירי ולא נקט רישא המקבל אלא לאורויי דאין חילוק בין מקבל בפירות למקבל במעות דלא כר' יהודא והרמב"ם גם הוא אחז לשון המשנה וביאר יותר ואמר השוכר או המקבל וכדפרישית: ואיזו היא מכת מדינה וכו'. שם ה"ד מכת מדינה א"ר יהודא כגון דאשתדוף רובא דבאגי עולא אמר כגון שנשתדפו ד' שדות מד' רוחותיה ופסקו הפוסקים כר' יהודא אבל הראב"ד פסק כעולא משום דאיתא התם אמר עולא בעו במערבא נשדף תלם אחד ע"פ כולה מהו וכו' משמע להדיא דעולא מביא ראיה לדבריו מדבעו הנך בעיא במערבא מכלל דס"ל דאפי' לא נשתדפו אלא ד' שדות מד' רוחותיה נמי הוי מכת מדינה ודלא כר' יהודא ומדס"ל במערבא כעולא אלמא דהלכתא כוותיה ובזה נדחו דברי הרא"ש שכתב לשון הרי"ף וסוגיין כרב יהודא ואח"כ כתב ובעיין דמערבא עולא קאמר להו עכ"ל דאדרבה עולא מביא ראיה לדבריו מבני מערבא דס"ל כוותיה וליכא מאן דמכחיש להא דאמר עולא דאין ספק דהכי קמיבעיא להו לבני מערבא כנ"ל דעת הראב"ד: לא לקו רוב השדות וכו' שם בעיות דאיפשיטו דבלקו כל שדותיו של מחכיר לא תלינן במזלו של מחכיר דאם כן היה משתייר ליה פורתא כדכתיב כי נשארנו מעט מהרבה והיינו דכתב רבינו שלא אמרינן מזלו גרם פי' לא אמרינן דמזלו של מחכיר גרם אלא תלינן במזלו של חוכר ואשתייר ליה למחכיר פורתא דהיינו הך חכירות דחייב חוכר לשלם למחכיר ואינו מנכה לו כלום וכן בלקו כל שדותיו של חוכר אפי' לקה רוב הבקעה תלינן במזלו של חוכר וליכא למימר אבל חוכר דמיקיים ביה כי נשארנו מעט מהרבה דהא חזינן דלא נשאר לכלום כך פירשו התוס' (דף ק"ו) בד"ה אי חזית ובמקצת ספרי רבי' כתוב דאמרינן מזלו גרם פי' מזלו של חוכר גרם: ואם המחכיר התנה עמו וכו'. הך דהתנה חטין וזרע שעורים או לא זרע כלל הלכה פסוקה היא לשם והך דזרעה ולא צמחה היא דעת רב אלפס ומסקנת הרא"ש לשם דאם זרעה ואכלה חגב אע"ג שהזמן עדיין ראוי לזריעה באותו מקום מנכה לו מחכירו וא"צ לזרעה עוד ודלא כפרש"י וב"י האריך בזה: ומ"ש חייב ליטפל בה כל זמן שראוי לזריעה. איכא להקשות מהא דתנן ר"פ המוכר פירות ורבינו כתבו לעיל סימן רצ"ב סעיף י"ח זרעוני גינה שאינן נאכלין חייב באחריותן דתלינן ריעותא בזרעים ויש לומר דשאני הכא דמכת מדינה היא דכולה באגי נמי לא צמחו לית לן למימר שכל בני באגי זרעו דרע שאינו ראוי לזריעה ועיין בפרק המוכר פירות בתוספות ואשיר"י: כתב בנ"י דהא דחייב ליטפל בה ולחזור ולזרעה וכו' היינו דוקא בקבלנות אבל בחכירות אינו חייב לחזור וליטפל לזרעה דנותן לו חכירותו ופטור ממנו משא"כ בקבלנות דאינו רוצה אלא בפירות משדה שלו:
א סָעִיף א החוכר שדה כו' אם מכת מדינה לשון המשנה הוא המקבל שדה כו' ודייק רבינו וכתב החוכר והוא מטעם שכתב שם רש"י [עי' לשון רש"י בב"ח] ועמ"ש לעיל בדרישה ובחידושים בסי' שכ"א: ומ"ש בין בפירות בין במעות ר"ל אפילו חכרה בפירות דכיוצא בזה במקבל לעולם ההפסד הוא לשניהם וכן נ"ל מ"מ בחכירות ההפסד לחוכר לבדו כיון שאינו מכת מדינה: ובאשתדוף ד' שדות כו' פלוגתא דרב יהודא ועולא בגמרא ופליגי שם בהלכה כמי: אע"פ שלקו כל שדותיו של מחכיר לא אמרינן מזלו גרם משום דאמר אי מזלא דידי גרם הוה משתייר לי פורתא כדכתיב כי נשארנו מעט מהרבה ובאשתדוף כל שדותיו של חוכר לא מצי למימר כך משום דא"ל מחכיר אי הוה חזיא לאשתייר לך מידי הוה משתייר בנפשך גמרא וז"ל התוס' משתייר מדנפשך וכיון שנשתדפו כל שדותיו של חוכר אפילו יפטור אותו המחכיר לא נשתייר לו כלום משא"כ ברישא בנשתדפו כל שדותיו של מחכיר דמצי א"ל הרי משתייר מן שדותי חכירותי שאתה חייב לי כו' והא דקאמר וכן אם לקו כל שדות של חוכר ר"ל שישוה לו בדין דגם בזה אינו מנכה לו ורבותא הוא טפי מהראשון דאע"פ דהוא מכת מדינה אפ"ה אינו מנכה לו: ולא זרעה פעם אחרת כו' ל"ד שלא זרעה פעם אחרת דכי נמי זרעה פעם אחרת ולא צמחה אם לא חזר וזרעה כל זמן שראוי לזריעה ועבד"ר: אע"פ שבא חגב כו' אינו מנכה כו' משום דא"ל אילו זרעת הוה מקויים בי לא יבושו בעת רעה ובימי רעבון ישבעו ובשינה וזרע שעורין יכול לומר ליה אילו זרעת חיטין הוי מקויים ותגזר אומר ויקם לך ואני לא בקשתי מן השמים שיצליחני אלא בחיטין גמרא וע"ש בתוס' דחדא באידך לא שייכי:
א סָעִיף א או שזרעה ולא צמחה כו' בב"מ דף ק"י תנא חדא פעם ראשונה ושנייה זורעה ושלישית אינו זורעה ותניא אידך שלישית זורעה רביעית אינו זורעה ל"ק הא כרבי והא כרשב"ג דאמר בתלתא זימני הוה חזקה אמר ר"ל ל"ש אלא שזרעה וצמחה אבל זרעה ולא צמחה אמר ליה בעל הקרקע זרע לה ואזיל פירש"י כל זמן הזריעה חזור לזורעה שמא לא הגיע זמן הזריעה עכ"ל והביא כל זה הרא"ש וכתב עליו ז"ל וקיי"ל כרבי בנשואין ומלקיות וכרשב"ג בוסתות ושור המועד ובמאי דלא איפסיקא הלכתא נראה דהלכה כרשב"ג דהוא אבוה ורביה ואהא דקאמר ר"ל אלא שזרעה וצמחה כו' כתב ז"ל נראה דר"ל קאי אהני ברייתות דלרבי ג' ולרשב"ג ד' ל"ש אלא שזרעה וצמחה אבל זרעה ולא צמחה חייב כל זמן משך הזריעה ואם לא זרעה אין מנכה לו אבל רב אלפס לא הביא הנך ברייתות והביא הך דר"ל ואמתניתין קאי ל"ש דמנכה לו מחכירו אלא שזרעה כו' עכ"ל הרא"ש וכוונתי דהרי"ף דלא הביא הברייתות ס"ל דמיד שזרע ואכלה חגב או נלקה בשדפון אם מכת מדינה הוא מנכין להאי חוכר ולמאן דגרס הברייתות אין מנכין בכה"ג אא"כ חזר וזרעה לר' ב"פ ואכלה חגב במכת מדינה ולרשב"ג ג"פ אז דוקא מנכין לו מחכירותו וכ"כ המ"מ בפ"ח דשכירות ומשה"נ סתם הרמב"ם שם ורבינו כתבו לומר דבאכלה חגב מנכין לו ולא קאמר דצריך לחזור ולזרעה תחלה אבל לא נזרעה ולא צמחה כ"ע שווין דאין מנכה לו עד שיחזור ויזרענה אפי' כמה פעמים כל זמן זריעה ותלינן לומר דהא דלא צמחה כבר משום דעדיין לא הגיע זמן הזריעה דאותה השנה וק"ל וכן כתב המ"מ שגם הרמב"ם לא כתב להברייתות כהרי"ף ומה"ט עצמו לא כתבן ג"כ רבינו דס"ל דהסכמת הרא"ש כהרי"ף וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.