א אסור לקנות שום דבר מהגזלן ואסור להחזיק ידו ולסעדו בשום דבר מפני שהוא מחזיק ידי עוברי עבירה:
ב והלוקח ממנו מטלטלין לפני יאוש דינו בלוקח מהגנב שאם הוא גזלן מפורסם צריך להחזירו לבעלים והוא יתבע לגזלן ואם אינו מפורסם עשו בו תקנת השוק שנוטל דמיה מן הנגזל ומחזיר לו הגזילה והנגזל חוזר ותובע מן הגזלן:
ג ואם נתייאשו הבעלים קודם שלקח קנה. לדעת הרמב"ם קנה גוף הגזילה ומחזיר דמיה לבעלים ולדעת ר"י אין מחזיר כלום:
ד כתב הרמב"ם אסור ליהנות מדבר הגזול אפילו אחר יאוש והוא שיודע בודאי שדבר זה גזול כיצד ידע בודאי שבהמה זו גזולה אסור לרכוב עליה ידע בודאי שבית זה גזול אסור ליכנס בו וכל כיוצא בזה:
ה מי שהוחזק גזלן אסור ליהנות ממנו דכל מה שיש לו הוא בחזקת גזילה ואם יש לו דבר שידוע לנו שאינו גזול מותר ליהנות ממנו אף על פי שהוא מועט ממונו עד שידע בודאי שהוא גזול ור"ה ז"ל פסק עד שיהא רוב ממונו שאינו גזול וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה וכ"כ הרמב"ם:
ו נטלו לו מוכסין חמור או כסות ונתנו לו חמור או כסות אחר הרי זה שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן והרי הוא ממונו כאילו מכרו לו וכתב הרמב"ם ואם ת"ח ותיק הוא ומחמיר על עצמו מחזירו לבעלים:
ז בד"א שהמוכס הוא כגזלן במוכס העומד מאליו או אפילו מטעם המלך ואין לו קצבה ולוקח מכל אדם מה שירצה אבל אם פסק המלך ליקח קצבה ידועה מכל אדם והעמיד מוכס לגבות דבר זה אם ידוע שזה המוכס נאמן ואינו מוסיף ליקח יותר מחוק המלך אינו כגזלן דדינא דמלכותא דינא ולא עוד אלא שאסור לאדם לעבור על המכס וכל המבריח עצמו מן המכס הוא גזלן לפי שגוזל מנת המלך בין שהוא מלך עובד כו"ם בין שהוא מלך ישראל וכן אם ישראל קנה המכס מהמלך המבריח עצמו ממנו הרי גוזל ישראל שקנהו:
ח מלך שכרת אילנות של בעלי בתים ובנה מהם גשר או הרס בתים ובנה מהן חומה או דרך מותר ליהנות מהם לפי שזהו חוק המלך ואפילו שצוה לעבדיו לכרות מכל אחד ואחד דבר ידוע והלכו הם וכרתו הכל מאחד מותר וכן המס שיש לו לגבות מבעלי השדות אפילו הכניסו כולם תבואתם ולא נשאר שם רק אחד וגבה ממנו בשביל כולם אינו לפי שאין עליו לטרוח לגבות מעט מעט מכל אחד ואחד וזה שנטלו ממנו יגבה מכל בעלי השדות מכל אחד חלקו בד"א בבעלי השדות אבל האריס אין להם למשכנו בשביל בעלי השדות:
ט וכן רשות ביד גבאי המלך למשכן א' בשביל כל המס בד"א בתוך שנתו שהמס למלך אבל עברה שנתו והגבאי פרע כבר המס למלך אין לו כח למשכן אחד בשביל חבירו:
י גבאי המלך שמוכרין שדות בשביל המס שעליהם אינו גזל ומותר ליקח מהן אבל המס שעל ראש האדם אינו מוטל [אלא] על האדם עצמו לפיכך אם מכרו שדהו בשביל מס הראש ה"ז גזל ואין לקנות מהם:
יא ואם צוה המלך שכל מי שלא יתן המס הקצוב לו שתהיה השדה למי שיפרע המס וברח בעל השדה ובא אחר ופרעו ואכל פירותיה אין זה גזל אלא אוכל פירותיה עד שיחזרו הבעלים:
יב וכן אם צוה שכל מי שלא יתן מס שישתעבד בו כל מי שיתננו בשבילו ופרע אחד בשבילו מותר לו להשתעבד בו ובלבד שלא יעבוד בו עבודת עבד שדין המלך דין בכל מה שיגזור בכל מלכותו:
יג בד"א בדבר כללי שגוזר על כל בני מלכותו כגון שמטיל מס דבר קצוב בכל שנה ושנה או על איש ואיש או שגזר כל מי שיעבור על דבר פלוני שיהיו נכסיו למלך וכיוצא בזה או שכעס על אחד ולקח חצירו או שדהו אינו גזל ומותר ליקחנה ממנו שכן חוק המלך ליקח ממון המורד בו אבל שר שלקח חצירו או שדהו של אחד שלא מדין חוק המלכות הרי זה אסור ליקח ממנו והרמ"ה רצה לומר אפי' הוא מטיל על כל בני המדינה אם דבר חדש הוא שמוסיף על קצבתו שהורגלו ליתן בכל שנה ושנה שלא מדין לאו דינא הוא וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה וכתב הרמב"ם בד"א במלך שטבעו יוצא באותן הארצות והסכימו עליו שהוא אדוניהם והם עובדים לו אבל אם אין טבעו יוצא הרי הוא כבעל זרוע לכל דבר הוא ועבדיו:
א סָעִיף א אסור לקנות שום דבר מהגזלן ואסור להחזיק ידו ולסעדו בשום דבר וכו' ז"ל הרמב"ם בפ"ה מהלכות גזילה אסור לקנות דבר הגזול מן הגזלן ואסור לסעדו על שנויו כדי שיקנהו שכל העושה דברים אלו וכיוצא בהם מחזיק ידי עוברי עבירה ועובר על ולפני עור לא תתן מכשול עד כאן לשונו וכבר נתבאר בסימן שנ"ו:
ב סָעִיף ב ומה שאמר והלוקח ממנו מטלטלין לפני יאוש דינו כלוקח מן הגנב שאם הוא גזלן מפורסם צריך להחזירו לבעלים וכו' כ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר וכתב ה"ה שיש חולקים לומר דגזלן מסתמא הוא כגנב מפורסם דקול יוצא לגזילה והעיקר שלא להוציא חפץ מיד לוקח בלא דמים אם אינו מפורסם:
ג סָעִיף ג ומה שאמר ואם נתייאשו הבעלים קודם שלקח קנה כבר נתבאר בסימן שנ"ג דיאוש ושינוי רשות קני: ומה שאמר לדעת הרמב"ם ז"ל קנה גוף הגזילה ומחזיר דמיה לבעלים ולדעת ר"י אין מחזיר כלום נתבאר בסימן הנזכר:
ד סָעִיף ד כתב הרמב"ם אסור ליהנות מדבר הגזול אפילו אחר יאוש והוא שיודע בודאי שדבר זה גזול וכו' בפ"ה מהלכות גזילה: [%א] אם מותר לקנות יין (מכוס) גזול בהריב"ש סי' רע"ג:
ה סָעִיף ה גזלן אסור ליהנות ממנו וכו'. ואם יש לו דבר שידוע לנו שאינו גזול מותר ליהנות ממנו אע"פ שהוא מיעוט ממונו עד שידע בודאי שהוא גזול כלומר עד שידע בודאי שדבר זה שהוא רוצה ליהנות ממנו גזול הוא בידו בסוף בבא קמא (קיט.) איתמר גזלן מאימתי מותר ליהנות ממנו רב אמר עד שיהא רוב משלו ושמואל אמר אפילו מיעוט משלו ופרש"י אפי' מיעוט משלו תלינן ואמרינן האי מידי דיהיב ליה מדידיה הוא וידוע דהלכה כשמואל בדיני ותו אמרינן בגמרא דאורי רב יהודה כוותיה וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מהלכות גזילה: ומה שאמר רבינו שר"ח פסק עד שיהא רוב ממונו גזול איני יודע טעמו:
ו סָעִיף ז נטלו לו מוכסין חמור או כסות ונתנו לו חמור או כסות אחר הרי זה שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם וכו' משנה בפ' הגוזל ומאכיל (בבא קמא קיד.) נטלו מוכסין חמורו ונתנו לו חמור אחר הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם וזה לשון הרמב"ם בפרק ה' מהלכות גזילה נטלו מוכסין כסותו והחזירו לו אחרת הרי זו שלו מפני שזו כמכירה היא וחזקתה שנתייאשו הבעלים ממנה ואינו יודע בודאי שזו גזולה: ומה שאמר בשם הרמב"ם ואם תלמיד חכם ותיק הוא ומחמיר על עצמו מחזירו לבעלים בפ' הנזכר וטעמא מדגרסינן בגמרא עלה דמתניתין תנא אם נטל מחזיר לבעלים הראשונים קסבר יאוש כדי לא קני ומעיקרא באיסורא אתא לידיה ואיכא דאמרי אם בא להחזיר יחזיר לבעלים ראשונים מאי טעמא יאוש כדי קני מיהו אי אמר אי איפשי בממון שאינו שלי מחזיר לבעלים הראשונים ופרש"י אם בא להחזיר שחסיד הוא יחזיר לבעלים הראשונים ולא למוכס ופסק הרמב"ם כלישנא בתרא דאתי כסתם מתני' הרי אלו שלו מדינא ואע"ג דבעלמא קיימא לן יאוש כדי לא קני ואע"ג דכי אתא לידיה הוה ליה יאוש ושינוי רשות מ"מ באיסורא אתא לידיה הכא שאני שהיא כמכירה שהרי לא נתנה לו בחנם אלא תמורת חמורו ונמצא שאינו נהנה מן הגזילה ואינו יודע בודאי שזו גזולה כלומר דבשעה שנתנוה לו לא ידע שהיא גזולה ואע"פ שחזקתה גזולה בסתמא וגם אח"כ ידע שהיא גזולה וכדקתני מחזיר לבעלים הראשונים מ"מ כיון דבשעה שנתנוה לו לא ידע שהיא גזולה וגם אינו נהנה ממנה שהרי תמורת חמורו נתנוה לו לא אמרינן באיסורא אתא לידיה וכיון דאיכא יאוש ושינוי רשות הרי אלו שלו מדינא ואם בא להחמיר על עצמו שלא לסמוך על דברים הללו וכיון דאיגלאי מילתא שגזולה היתה חשיב ליה דבאיסורא אתא לידיה ומש"ה רוצה להחזיר יחזיר לבעלים הראשונים ולא למוכס:
ז סָעִיף ח ומה שאמר בד"א שהמוכס הוא כגזלן במוכס העומד מאליו או אפי' מטעם המלך ואין לו קצבה ולוקח מכל אדם מה שירצה אבל אם פסק המלך ליקח קצבה ידוע מכל אדם וכו' אינו כגזלן דדינא דמלכותא דינא בר"פ הגוזל בתרא (בבא קמא קיג.): ומה שאמר אם ידוע שזה המוכס נאמן ואינו מוסיף ליקח יותר מחוק המלך כ"כ הרמב"ם בפ"ה מהלכות גזילה ומוכרח הוא דאל"כ הדר הו"ל גזלן ודע שהרמב"ם כתב בפרק הנזכר בד"א שהמוכס כליסטים בזמן שהמוכס היה כנעני וכו' וכ' ה"ה דעת הרב כשהמוכס היה כנעני מסתמ' הרי הוא כמוכס שאין לו קצבה שסתמו יותר מן הדין הוא נוטל ופי' רבי' אוקימתיה ובריי' דרב אשי במוכס עסקינן אף אמתני' ולא פליגי אשאר אוקימתות ולא כן פירשו שאר המפרשים עכ"ל: ומה שאמר וכל המבריח עצמו מן המכס הוא גזלן וכו' שם בגמרא: ומה שאמר בין שהוא מלך עובד כו"ם בין שהוא מלך ישראל כ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר טעמו משום דאל"כ כי מקשינן להבריח מן המכס מי שרי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא הו"ל לשנויי ל"ק כאן במלך ישראל כאן במלך עכו"ם ומ"ש וכן אם ישראל קנה המכס מהמלך ממבריח עצמו ה"ז גוזל ישראל שקנהו כ"כ הרא"ש שם אהא דמקשי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא וכ"כ הר"ן בפ"ד דנדרים ומוכרת הוא לפרש כן ונראה שאפי' בשידוע שזה המוכס מוסיף ליקח יותר מחוק המלך שהרי הוא כגזלן אסור להבריח ממנו כדי מה שהוא חוקו דאטו מפני שהוא עושה שלא כדין לגזול יגזלו בני אדם חוקו היינו דאמרי אינשי ברכות (ה:) בתר גנבא גנוב וטעמא טעים: [%ב] וכתב מהרי"ק בשורש קצ"ה שפיר מיקרי דינא דמלכותא אע"פ שהיהודים פורעים יותר מהעכו"ם מאחר שכל העכו"ם פורעים כך נקרא משוה מדותיו והוי דינא דמלכותא:
ח סָעִיף ט מלך שכרת אילנות של בעלי בתים ובנה מהם נשר וכו' מותר ליהנות מהם לפי שזהו חוק המלך ואפי' שצוה לעבדיו לכרות מכל א' וא' דבר ידוע והלכו הם וכרתו הכל מאחד מותר בפ' הגוזל בתרא (קיג): ויהיב טעמא משום דאע"ג דמלכא אמר זילו וקטלו מכל בגי ואינהו אזלו וקטלו מחד בגי שלוחא דמלכא כמלכא ולא טרח ואינהו אפסיד אנפשייהו דאיבעיא להו דאינקיט מכולהו בגי ומישקל דמי: ומה שאמר וכן המס שיש לו לגבות מבעלי השדות אפי' הכניסו כולם תבואתם ולא נשאר רק אחד וגבה ממנו בשביל כולם אינו גזל וכו' בד"א בבעלי השדות אבל האריס אין להם למשכנו בשביל בעלי השדות שם אמר רבא מאן דמשתכח בי דרי ופרע מנתא דמלכא אבל אריסא אריסותיה הוא דמפיק. ופרש"י דמשתכח בי דרי. היו ד' שותפים בגורן והביאו הג' חלקים בביתם והרביעי נמצא בגורן: פרע מנתא דמלכא. בשביל כולם ולכשיבואו חביריו אין יכולים לומר שלך היה ולא שלנו ואם גבאי זה ישראל הוא שקנה מן המלך את המס אין כאן משום גזל דדינא דמלכותא דינא ואם עכו"ם הוא מיתר לקנות ממנו: אריסותיה מפיק. דאין לו חלק בגופו של קרקע ואין עליו לפרוע חלק ב"ה ולענין זבוני לא מזב' מיני' דגזל הוא מה שנטלו מן האריס:
ט סָעִיף י ומ"ש וכן רשות ביד גבאי המלך למשכן אחד בשביל כל המס בד"א בתוך שנתו שהמס למלך אבל עברה שנתו וכי' אין לו כח למשכן אחד בשביל חבירו שם אמר רבא בר מתא אבר מתא מעבט ה"מ דבלא וכרגא דהאי שתא אבל שתא דחליף הואיל ואיפייס מלכא חליף. ופרש"י בר מתא אבר מתא מעבט. רשות ביד ישראל גבאי המלך למשכן בן העיר על מס בן עיר חבירו דדינא דמלכותא דינא: וה"מ דברלא. מס קרקע שאכל פירות וכסף לגולגולת דשתא דא: אבל שתא דחליף. והוא הגבאי פרע כבר למלך כל קיצבה שקיבל עליו שנה שנה שעברה ומעתה המס שלו ולו אין כח למשכן את זה על חבירו. ונ"י כתב בשם הרא"ש דאתא לאשמועינן דדינא דמלכותא הוא שאם עברה השנה ולא הספיקו עבדי המלך לגבות את המס שפטורים כל אותם שלא פרעו באותה שנה דאם היה דינא דמלכותא שיגבה המלך בשנה זו מס של שנה שעברה אף הקונה ממנו קנה כל זכות שהיה למלך בו ואע"פ שפרע הגבאי למלך משלו לא הפסיד דינו עכ"ל. ואין נראה כן מדברי רש"י וגם לא מלישנא דגמרא:
י סָעִיף יא גבאי המלך שמוכרין השדות בשביל המס שעליהם אינו גזל ומותר ליקח מהם אבל המס שעל ראש האדם אינו מוטל אלא על האדם עצמו לפיכך אם מכרו שדהו בשביל מס הראש ה"ז גזל ואין לקנות מהם בפ' חזקת (בבא בתרא נה:) הני זהרורי דזבני ארעא לטסקא זבינהו זביני אבל לכרגא לא מ"ט כרגא אקרקפתא דגברי מנח וכתב הרמב"ם בפ"ה מהל' גזילה גבאי המלך ושוטריו אם מכרו השדה במס שעל הראש ה"ז אינו ממכר אא"כ היה דין המלך כך:
יא סָעִיף יב ומה שאמר ואם צוה המלך שכל מי שלא יתן המס הקצוב שתהיה השדה למי שיפרע המס וכו' עד שיחזרו הבעלים כ"כ הרמב"ם בפ"ה מהל' גזילה וכתב הה"מ בפרק חזקת מלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכיל ארעא אי נמי מדאמרי' בפרק איזהו נשך (עג): ארעא לטסקא משעבדא ומה שאמר עד שיחזור ר"ל בשלא מכרו גזבר המלך ממכר עולם אלא שזה החזיק מעצמו ופרע מנת המלך עכ"ל:
יב סָעִיף יג ומה שאמר וכן אם צוה שכל מי שלא יתן מס שישתעבד בו כל מי שיתנהו כו' מותר להשתעבד בו בפ' איזהו נשך א"ל ר"פ לרבא חזי מר הני רבנן דיהבי זוזי אכרגא דאינשי ומשעבדי בהו טפי א"ל הכי א"ר ששת מלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא לישתעבד למאן דיהיב כרגא וכתבו התוס' ומשתעבדי בהו טפי אית ספרים דל"ג טפי שלבסוף היו מחזירים להם מעות וכרגא שנותנים בעבורם וכל מה שהיו משתעבדים בהם היה בשכר הלואה ע"כ ורבי' לא היה גורם טפי אבל מדברי הרמב"ם בפ"ה מהל' גזירה נראה שהיה גורס טפי: ומה שאמר ובלבד שלא יעבוד בו עבודת עבד כן כתב הרמב"ם בפרק הנזכר ונראה שטעמו משום דקיי"ל דהא דאסור להעביד את עבד עברי בדבריהם שהם מיוחדין לעשות העבדים כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ או יחלוץ לו מנעליו שנאמר לא תעבוד בו עבודת ה"מ עבד עברי שנפשו שפלה במכירה אבל ישראל שלא נמכר מותר להשתמש בו כעבד וכמבואר בפ"ה מהלכות עבדים וקמ"ל דהני כיון דבדינא דמלכותא משתעבדי בהו משום כרגא דיהבי עלייהו הו"ל כמכורים ודינם כדין ע"ע שאסור לעבוד בו עבודת עבד: ומה שאמר שדין המלך דין ככל מה שיגזיר בכל מלכותו בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא קיג.) ובפרק ד' נדרים (נדרים כח.) ובפ"ק דגיטין (י':) ובפ' חזקת (בבא בתרא נה.) אמרו דינא דמלכותא דינא:
יג ומ"ש בד"א בדבר כללי שגוזר על כל בני מלכותו אבל מלך שלקח חצר או שדה של א' שלא מדין חוק המלכות ה"ז אסור ליקח ממנו כ"כ הרמב"ם בפרק ה' מהלכות גזילה וז"ל מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני המדינה ולקח שדהו או חצרו אינם גזל ומותר ליהנות בה והלוקחה מן המלך הרי היא שלו ואין הבעלים מוציאין אותה מידו שזה דין המלכים כולם ליקח ממון שמשיהם כשכועסים עליהם והרי המלך הפקיע שעבודן ונעשית חצר זה או שדה זו כהפקר וכל הקונה אותם מן המלך זכה בה אבל מלך שלקח חצר או שדה של א' מבני המדינה שלא כדינו שחקק לאו דינא הוא והלוקח ממנו מוציאין הבעלים מידו כללו של דבר כל דין שיחקוק אותו המלך ולא יהיה לאדם א' בפני עצמו אינו גזל וכל שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידוע לכל לאו דינא הוא עכ"ל וכתב ה"ה מלך שכעם על עבדיו וכו' פירוש בדין החוקות וכמו שכתב למטה וזה מבואר שהרי הרוגי מלכות נכסיהם למלכות כדאיתא בפ' נגמר הדין (סנהדרין מח:) ומ"ש אבל מלך וכו' כבר הודו לו כל בעלי הוראה וכן עיקר דדינא דמלכותא דינא אבל שלא כדין לאו דינא וקרקע אינה נגזלת ולעולם ברשות הבעלים היא וזה מבואר בהרבה מקומות ועוד הוסיף הרמב"ן ואמר שאם בא המלך לעשות דין חדש אע"פ שחקק אותו לכל אם לא היה כן מחוקי המלכים הראשונים לאו דיניה דינא ואין כן דעת רבינו ורבותינו ז"ל אלא הרי הוא יכול לעשוה דין חדש ולומר כל העושה כך יענש כך ועונשו עונש מן הדין עכ"ל:ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה שאפי' אם הוא מטיל על כל בני המדינה אם דבר חדש הוא וכו' לאו דינא הוא מבואר שהוא כסברת הרמב"ן שכתב ה"ה:ומ"ש רבי' וא"א כתב כסברא הראשונה בפ' ד' נדרים כתב וז"ל פר"ת הא דאמרו דד"ד היינו דוקא כשהמלך משוה גזירותיו על כל בני מלכותו אבל אם הוא משנה למדינה אחת לאו דינא הוא כדתנן [גיטין נה:] לא היה סקריקון ביהודה וכו' ואינה נ"ל ראיה דהתם לא צוה המלך שיקחו הקרקע וכו' והרא"מ כתב דלא אמרי' דד"ד אלא דוקא בדינין התלויין בקרקע כמו מכס שאומר המלך לא יעבור אדם בארצי אם לא שיתן המכס וכההיא דפ' חזקת מלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא וגם כרגא דקרקפתא דאמר מלכא לא יהא בארצי אם לא יתן כך וכך היינו טעמא דדיניו דין דארצו הוא ואף הדיוט שיש לו קרקע כך דינו שלא יהנה אדם מארצו אלא מדעתו ובקצבתו עכ"ל ואע"פ שדחה הרא"ש ראיית ר"ת כתב רבינו שהרא"ש כתב כסברא הראשונה לאפוקי סברת הרמ"ה שלא הזכירה כלל והמרדכי בפ' הגוזל בתרא כתב דברי רא"מ וכתב עוד בשם ראבי"ה ז"ל דדוקא בקרקע שייך לומר דדינא דינא וי"מ שאפילו בשאר ענין בממון ולא הכריע עכ"ל וכתב מהרי"ק בשורש קפ"ח אפילו לאותם דיעות שהביא המרדכי דאפילו בשאר ענייני ממון אומרין דדינא דינא פשיטא דהיינו דוקא לענין ארנוניות ומנהגות של משפטי המלכים כמ"ש רשב"ם בפ' חזקת אבל דין שבין אדם לחבירו פשיטא דלא דא"כ בטלת כל דיני תורה ח"ו ע"כ וז"ל הר"ן בפ"ק דגיטין ודאמרינן דינא ד"ד דוקא במה שהמלך עושה מחוקי מלכות אבל מה שהוא עושה שלא כדין לא ולישנא דמלכותא הכי משמע ומש"ה לא אמרו דינא דמלכא דאי עביד שלא כדין לאו דינא וכתב עוד יש מי שפירש דניידינן מלישנא קמא משום דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא בדברים שהם להנאת המלך וכדאמרי' בהגוזל תדע דקצצי דקלי וגשרי גשורי ועברינן עלייהו אבל מידי דלא שייך ביה מלכא לא אמרינן דינא דמלכותא דינא ול"נ מדאמרינן בפרק חזקת דינא דמלכותא דינא אריסא דפרסאי מ' שנין והכא ליכא הנאה ותועלת למלך בכך עכ"ל וכתב המרדכי בפ' הגוזל בתרא השר שבא לשנות את הדין אין שומעין לו דלא אמרינן בכהאי גוונא דינא הוא כגון מכס שאין לו קצבה:
יד אי דינא דמלכותא הוי דינא דוקא בקרקע או אפילו בשאר ממון ובאיזה אופן דינא דמלכותא ושצריך שיהא דבר כללי ולא פרטי במהרי"ק שורש ס"ו ושורש קצ"ה ושורש קפ"ח ובמרדכי פרק הגוזל ומאכיל: [%ד] כתב מה"ר יעקב ישראל ז"ל בתשובה מה שכתב המרדכי בפרק הגוזל בתרא בשם ר"י בר פרץ דישראל המלוה לחבירו על המשכון אין זקוק לשמור יותר משנה וכו' והביא ראיה מפ"ק דגיטין ותימה אמאי שבק פ' ד' נדרים ופ' הגוזל בתרא ופרק חזקת דמייתי מימרא דשמואל דדינא ד"ד ונ"ל משום די"א דלא אמרינן דד"ד אלא בקרקע והם המרדכי פ' הגוזל בתרא והרא"ש פרק ד' נדרים וי"א דלא אמרינן אלא בדברים שהם להנאת המלך וה"ה כתב בפכ"ז מהלכות מלוה דמשמע דהרמב"ם פסק כלישנא בתרא דפ"ק דגיטין וכתב עוד וי"ל לפי דעתם דאע"ג דקיי"ל דד"ד ה"מ במה שהוא תועלת המלך וכן נראה ממ"ש הרמב"ם בפ"ה מהלכות מלכים רשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו וכו' וכ"כ בפ"א מהלכות גזילה אבל מכס שפסק המלך וכו' וצ"ל לפי דרך זה דמאי דאמרינן בפ' חזקת מלכא אמר לא יכול ארעא אלא באיגרתא ודיניה דין וכתבו הרמב"ם בס"פ א' מהלכות זכייה שגם בזה יש תועלת למלך שיחתום השטר ויקח חוקו והרשב"א והר"ן בפ"ק דגיטין דחו סברא זו וכן כתב הרמב"ן שם ובפרק חזקת וזו היא כוונת ר"י בר פרץ להביא ראיה מפרק קמא דגיטין ללמדנו דדינא ד"ד שייך בכל מילי ובנדון דידן פשיטא דלא שייך דינא דמלכותא במה שמתנים השררות עם בעלי הרבית לפי שאינו חוק קבוע לקדמונים ואינו כתוב בנימוסיהם אדרבה הוא נגד דתם ועוד דאינו חוק כללי לכל המלכות אלא למלוה ברבית בלבד לא לשאר תגרים ועוד שאין השררה מכרחת שימכור המשכונות אלא נותנת לו רשות וכל שאינו מכריח אינו דינא דמלכותא כמו לא ליכול ארעא אלא באיגרתא שהמלך מקפיד על כך וכן כתב נ"י בשם ה"ר ר' יונה וכן נראה מדברי הרמב"ן שכתב הרב המגיד בפ' כ"ז מהל' מלוה עכ"ל : בד"א במלך שטבעו יוצא באותן הארצות וכו' עד סוף הסימן דברי הרמב"ם בפ"ה מהל' גזילה ודברים פשוטים הם:
א סָעִיף א אסור לקנות וכו'. ע"ל בסי' שנ"ו דכתב ע"ש ר"י והרא"ש דאפילו בגנב מפורסם עשו בו תקנת השוק וא"כ צריך טעם מאי שנא גזלן דלא כתב רבינו כן ע"ש ר"י והרא"ש ונראה דר"י והרא"ש מודו דבגזלן מפורסם פשיטא דלא עשו בו תקנת השוק משום דכל מה שנמצא בידו בחזקת שהיא גזולה דגזלה בחזקה ובפרהסיא שכיחא ליה טובא משא"כ בגנב דלפעמים אינה גנבה דלאו בכל שעתא שכיחא ליה גניבה:
ב סָעִיף ד כתב הרמב"ם אסור ליהנות וכו'. פרק ה' דגזלה:
ג סָעִיף ה מי שהוחזק גזלן וכו'. בסוף ב"ק פלוגתא דרב ושמואל והלכה כשמואל בדיני דאפילו מיעוט משלו שאינו גזול מותר ליהנות ממנו דתלינן ואמרינן האי מידי דיהיב ליה מדידיה הוא ודעת ר"ח דכיון דתנינן בסוף הגוזל בתרא אין לוקחים מן הרועים צמר וחלב וגדיים וכו' משום דחזקתו גנוב או רוב הדבר הוא גנוב וכדלעיל בתחלת סימן שנ"ח אידחיא לה הך דשמואל וקיי"ל כרב דבעינן שיהא הרוב משלו כסתם מתני' א"נ ס"ל דהך פלוגתא דרב ושמואל מאימתי מותר ליהנות ממנו וכו' מידי דאיסורא הוא והלכה כרב באיסורא וכ"כ הרב המגיד ברפ"ו דגנבה דזהו דעת ר"ח והגאונים ואיכא לתמוה על מ"ש ב"י וז"ל ומ"ש רבינו שר"ח פסק עד שיהא רוב ממונו גזול איני יודע לו טעם עד כאן לשונו דהלא הרב המגיד פירש טעמו לשם ומ"מ להרמב"ם והרא"ש ליכא תיובתא מהך מתני' כדפירש לעיל סי' שנ"ח ע"ש ועיין עוד בדברי הרב המגיד פ"ו דגניבה ופ"ה דגזילה.
ד סָעִיף ז נטלו לו מוכסין וכו'. משנה פרק הגוזל בתרא הבאתיה ריש סימן שס"ח. ומוכס גזלן ולי"מ שכתב רבינו בסימן שס"ח איירי בידוע שהתייאש דהכי קאמר נמי תלמודא דלעולא הא דתנן מפני שהבעלים מתייאשים מהן איירי בידוע וא"כ הכי נמי לשון רבינו דאמר מפני שהבעלים מתייאשים מהן איירי בידוע אבל בסתם לא הוי יאוש אפי' בגזלן ישראל ולהרא"ש איירי הכא אפילו בסתם ובמוכס ישראל ואפילו הכי הוה יאוש ורבינו כתב כאן בסתם ונסמך על מ"ש בריש סימן שס"ח: ומ"ש והרי הוא ממונו כאילו מכרו לו. הוא לפי דבעינן יאוש עם שינוי רשות אבל יאוש כדי לא קני לכך אמר רבינו שזה שהחליף נותן לו כסות אחרת וחמור אחר חליפין אלו הויא כמכירה וא"כ איכא יאוש ושינוי רשות: ומ"ש בשם הרמב"ם דאם ת"ח ותיק וכו'. ה"א התם בברייתא בלשון אחרון ואיכא למידק בדברי הרמב"ם דבפ"ה כתב נטלו מוכסין כסותו והחזירו לו אחרת הרי אלו שלו מפני שזו כמכירה היא וחזקתה שנתייאשו בעלים ממנה ואינו יודע בודאי שזו גזולה ואם היה ותיק וכו' ובפ"ו כתב המציל מיד לסטים ישראל וכו' ומחלק בין ישראל לעכו"ם כדקאמר רב אשי בגמ' וא"כ למה לא חילק בפ"ה ג"כ בין ישראל לעכו"ם אלא כתב בסתם חזקתה שנתייאשו בעלים ממנה ומשמע בין עכו"ם בין ישראל ותו דכתב אח"כ בד"א שהמוכס כלסטים בזמן שהמוכס היה כנעני או מוכס העומד מאליו וכו' אלמא דבין בעכו"ם ובין בישראל קאמר חזקתה שנתייאשו בעלים ממנה ותו לאיזה צורך כתב בפ"ה מפני שזו כמכירה היא וחזקתה וכו' ואינו יודע בודאי שהיא גזולה ובפ"ו גבי המציל לא אמר שהוא שלו אלא מטטם שנתייאשו ממנו דבהכי סגי ונראה דהצלה שאני דכיון דכבר נתייאשו ממנה הבעלים המציל מידו של גזלן כאילו מציל מן הנהר דמי ואפי' יודע שהיא גזולה זכה בה וא"צ מכירה ומש"ה שנינו במשנתינו המציל מן הנהר או מן הגייס או מן הלסטים אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו דאתא לאורויי דהו"ל כמציל מן הנהר וה"ה המציל מיד המוכס דלסטים הוא כשאר גזלן וכדכתב הרמב"ם להדיא אבל בנטלו לו כסותו או חמורו ונתנו לו כסות או חמור אחר דאינו מציל מידם בע"כ אלא מרצון טוב נתנו לו התם לא קנה הכסות האחרת או החמור האחר אלא א"כ ביאוש ושינוי רשות ושינוי רשות אינו אלא כשמכרו או נתנו לו כדלעיל בסי' שנ"ג סעיף ה' לא כשבא אחר ונטלו מבית הגנב והגזלן כדלעיל בסי' שס"א ס"ו ולפיכך כתב הרמב"ם בפ"ה דאע"ג דאין כאן לא מכירה ולא מתנה מ"מ חילוף זה כמכירה הוא וא"כ איכא שינוי רשות אלא לפי דקשה הלא אין כאן יאוש במוכס עכו"ם לפיכך אמר עוד וחזקתה שנתייאשו הבעלים ממנה ונראה שטעמו לומר דאע"ג דבעלמא במוכס עכו"ם מסתמא לא אמרינן דמייאש ממנה אלא אם כן בידוע אין זה אלא היכא דהבעלים מרדפים אחריה לתבעו למוכס בפני דייני עכו"ם אבל הכא חזקתה שכבר נתייאשו ממנה ואין מרדפים לתבעו דאי איתא דמרדפים לתבעו לא היה המוכס מוציאה מתחת ידו ולתתו לזה תחת כסותו ותחת חמורו אלא לפי שאכתי קשה הלא כשיודע שדבר זה גנוב הוא אפי' אינו גנב או גזלן מפורסם צריך להחזירו בלא דמים ואפי' ודאי נתייאש כיון דאין כאן שינוי רשות דלא הו"ל ליטלו כיון שיודע שכסות זה הוא גזול לכך אמר הרמב"ם ואינו יודע בודאי שזו גזולה וב"י האריך בדבריו על מה שאמר הרמב"ם הרי אלו שלו מדינא ולפרש לשון הרמב"ם גם מהרו"ך האריך בזה ולא נהירא והנכון מה שכתבתי וע"ל בסימן שנ"ו ובמה שכתבתי לשם בס"ד:
ה סָעִיף ח בד"א שהמוכס הוא כגזלן וכו'. בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ג) וע"פ מה שכתבו הרמב"ם והרא"ש:
ו סָעִיף יא גבאי המלך וכו'. בפ' חזקת (בבא בתרא דף מ"ה):
ז סָעִיף יב ואם צוה המלך וכו'. שם (דף נ"ד) ופ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע"ג): המלוה לחבירו על משכון בלא רבית או על משכון של עכו"ם ברבית אם יש בו דינא דמלכותא שאין זקוק לשמור יותר משנה והביא ב"י על זה תשובת ה"ר יעקב ישראל בסוף סימן זה וכבר נתבאר למעלה סי' ע"ג סעיף כ"ג ע"ש:
א וכתב המרדכי ריש הגוזל בתרא הא אם לא הוי יאוש בעלים צריך להחזיר לבעלים בחנם ולא דמי להא דאמרינן דנוטל מב"ה מה שההנהו דה"מ היכא דטרח והוציא הוצאות כדי להשיב לבעלים אז נוטל מבע"ה מה שההנהו עד כדי דמיהן אבל גבי ליסטים ומוכסים דלא טרח צריך להחזיר לבעלים בחנם וע"ש.
ב וכתב המ"מ פ"ה מה"ג שכן דעת הרמב"ם ודעת הרמב"ן כדעת הרמ"ה וכ"נ דעת הריטב"א שכ' נ"י פ' חזקת דף קפ"ה ע"א וכ"כ הר"ן פ"ק דגיטין דף תקנ"ז ע"ב וכן משמע במהרי"ק שורש ס"ו וכתב המרדכי בהגהות דה"ה דף רס"א ע"א דיש רשות למלך להוסיף מס על בני מדינתו לצרכיו הגדולים ולצרכי מלחמה. וכתב מהרי"ק שורש ס"ו ורוב הדיעות הסכימו דהא אמרי' דינא דינא אלא בחוק כללי אבל בדבר שאינו כללי רק חוק שלא כדין מלכות לכל בעלי חנויות המלוים ברבית בזה לא אמרי' דינא:
ג סָעִיף ג וכתב ב"י לעיל ס"ס כ"ז בשם הרשב"א דלא אמרי' דד"ד אלא מה שהוא מדיני המלוכה אבל דינים שדנין בערכאות אין אלו ממשפטי המלוכה אלא הערכאות דנין בעצמן כמו שימצאו בספרי הדיינים שאם אי אתה אומר כן בטלת ח"ו דיני ישראל עכ"ל ואפשר שלזה נתכוין מהרי"ק בתשובה דלעיל. וכ' מהרי"ק שורש קצ"ב בשם הרשב"א דכל דבר שהמלך עושה לתקנת המדינה הוי ד"ד ואפי' אם אמר ממון של פלו' יהא לפלוני וע"ש. וכ' נ"י פ' חזקת הבתים דף קפ"ה ע"א בשם הר"ר יונה שאם יכול ישראל לכוף חבירו בדין ישראל ואין המלך מקפיד לכוף בדיני שלו נמצא שלא פקע זכותו של ישראל מחמת אותו ד"ד אא"כ הולך לדון בערכאות כיון שלא קבל המלך הדינים ההם אלא בערכאות שלהם עכ"ל ול"נ כן מדברי המרדכי פ' חזקת הבתים דף ר"ן ע"ד דכתב דד"ד לענין חזקת חלונות וע"ש מיהו אפשר דרבי' יונה לא קאמר אלא בדבר שאינו מדין המלוכה אלא שחקק המשפטים בערכאות כיצד ידונו ולכן אין צריכין לילך אחר אותו משפט כדברי הרשב"א דלעיל, ובמרדכי פ"ק דגיטין דף תר"ו מד"ד וכתב שם ע"ד דאפי' בין ישראל לחבירו יש בו משום ד"ד וכן משמע מדברי התו' וה"ה שכתבתי לעיל דבריהם לענין משכון וע"ל ס"ס ס"ח מד"ד שכתבתי שם בזה. כ' הר"ן פ' ארבעה נדרים (נדרים דף כ"ה) בשם התו' דלא אמרי' דד"ד אלא במלכי או"ה משום דכל הארץ היא שלהם אבל מלכי ישראל לא לפי שבא"י כל ישראל משותפין בה וכי אמרי' דד"ד ה"מ לענין שאם קונה הישראל מכס זה חייבים ליתן לו מכס וכן נמי אם לא קנוהו אלא שהוא ממונה לגבות המכס שאינו רשאי ישראל חבירו לישבע כדי לעבור עכ"ל וכבר נתבאר לעיל סי' זה. כתב הריב"ש סימן קע"א שופט שצוה לשלוחו למכור בנכסי יתומים ועשה כן וטעה מה שעשה עשוי וע"ש, ועיין בתשובת הרשב"א סימן תרי"ב מי שתפסו השלטון על דבר העלילה ונתפשר עמו בסך ידוע והשלטון יש לו פקיד יהודי שנוטל עישור של העונשין אם מותר לו לקבל אותו חלק.
א סָעִיף א (ב) אסור לקנות שום דבר כו' והלוקח ממנו מטלטלין כו' כ"כ הרמב"ם פ"א מה' גזילה: דינו כלוקח מן הגנב כדלעיל סי' שנ"ו: שאם הוא כו' זו היא סברת הרי"ף והרמב"ם אבל רבינו ס"ל דאפי' בגזלן מפורסם עשו ביה תק"ה שהבעל יחזיר לו דמיו ופמו שמבואר שם סי' הנ"ל ומ"מ נ"מ אליביה דרבינו בדין זה לענין אם ידע שזה הדבר שקנה ממנו הוא גנוב וכמ"ש לעיל ע"ש א"נ אפשר לומר דכאן גבי גזילה אפי' רבינו מודה דבגזלן מפורסם לא עשו תק"ה כיון דכל גזלן חוטף מידו והנגזל צועק על גזילתו ואף אם יכחישנו הגזלן כיון דגזלן מפורסם הוא ניכרים הדברים דהנגזל דהן אמת ולא הו"ל לקנותו ועוד גזלן מפורסם שלוקח בחזקה סתם כל מה שנמצא בידו הוא גזול משא"כ גנב מפורסם שאינו מוציא חור כל שעה לגנוב ממנו וה"ה גזלן שאינו מפורסם א"נ סתם גזילה אינה יאוש נמצא שלרוב כל מה שנמצא בידו דין גזל יש עליו משא"כ בגניבה שסתמא יאוש והא ראיה שהרמב"ם ורבינו כתבו שאסור ליהנות ממה שנמצא ביד הגזלן ולא כ"כ אמה שנמצא ביד הגנב ואף שכתב רבינו שדינו כלוקח מהגנב דמשמע דשווין י"ל דלשון הרמב"ם תפס שכ"כ בפ"ה דגזילה ואתא לאשמועי' דאפי' בגזלן אם אינו מפורסם עשו בו תק"ה ולאפוקי מהחולקין ואומרים דכל גזילה יוציא שם גזילה עליה והו"ל כגנב מפורסם וכמ"ש המ"מ שם:
ב סָעִיף ג לדעת הרמב"ם כו' ומחזיר דמיה לבעלים פי' מן הדין ומתק"ה מותר וכמ"ש בר"ס שס"ח בדעת הראב"ד ע"ש והא דכתבו כאן בשם הרמב"ם ושם בשם הראב"ד נראה דה"ט משום דהראב"ד כ"כ בפירושו בהדיא בדין הנ"ל במקום שנזכר שם בגמרא משא"כ הרמב"ם שלא כ"כ בפירוש אלא כתב הדין כן בספרו ומש"ה כ"ר כאן לדעת הרמב"ם ור"ל לדעת הרמב"ם שכ"כ בגניבה ה"ה (דנאמן) [דנאמר כן גם] כאן בגזילה:
ג סָעִיף ה מי שהוחזק גזלן כו' עד אע"פ שהוא מיעוט פלוגתא דרב ושמואל בס"פ הגוזל (בבא קמא דף קי"ט) והלכה כשמואל דאמר הכי והטעם פירש"י כיון שידוע לנו שיש לו מיעוט משלו תלינן ואמרינן דיהיב ליה מדידיה: ור"ח כתב עד שיהא רוב ממונו שאינו גזול טעמו עד"ר: וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה ואע"ג דרבינו לעיל בר"ס שנ"ח כתב דאסור לקנות מהגנב אם רוב הדבר ההוא גנוב כתבתי שם דלק"מ ועד"ר מ"ש עוד מזה בשם המ"מ. וכ"כ הרמב"ם שם בפ"ה דגזילה ועד"ר:
ד סָעִיף ז נטלו לו מוכסין כו' כן הוא בב"ק דף קי"ד ופירש"י שם דקנהו האי ביאוש ושינוי רשות: ומש"ר והרי הוא כאילו מכרו לו כלומר אע"ג דביאוש כדי לא קנה ואחר הבא ונוטלו מבית גזלן לא מיחשב שינוי רשות כמש"ר בסי' שס"א אא"כ הגזלן מעצמו מכר או נתן אפ"ה כאן קנה דזה מיחשב כאילו מכרו וק"ל: מפני שהבעלים מתייאשין הא אם ידוע שלא נתייאשו צריך להחזיר. ומש"ר בשם הרמב"ם ואם ת"ח ותיק הוא כו' בפ' הנזכר כ"כ ואע"ג דשם בגמרא איתא דאיכא דאמרי כן וכמ"ש לשונו בדרישה ע"ש דכתבתי ג"כ דהתוס' מפרשין ללישנא קמא דלשם מיירי בלא נתייאשו עד אחר שבא לידו דהאיך וא"כ הו"א דבזה איירי נמי הלישנא בתרא ואין ראיה מוכרחת משם ודוק ועד"ר:
ה סָעִיף ח בד"א שהמוכס הוא כגזלן כו' שם דף קי"ג איתא כל זה: ליקח קצבה ידועה מכל אדם ובהשוה קצבת היהודים אף שלא השוה קצבתן עם קצבת העכו"ם מיקרי קצבה מהרי"ק שורש קצ"ה: ואינו מוסיף ליקח יותר ונראה דאפי' אם לוקח יותר] מ"מ אסור להבריח ממנו דבר הקצוב דאטו משום שהוא עושה שלא כדין לגזול יגזלו בני אדם ממנו חלקו והו"ל כגוזל מן הגזלן דאסור כ"כ ב"י ומור"ם בש"ע אישראל שקנה המכס וצ"ל דה"ה בגבאי המלך ומיהו נראה דאם הוא במקום שהמוכס מאמין לסוחרים והסוחר יודע שאם יגיד להמוכסן כל הסחורה אזי יטול ממנו עשרה זהובים שלא כדין אזי לא יגיד לו כל הסחורה אלא לפי הסך שמגיע עליו ליתן מן הדין כך יאמר לו דרך משל שיש לו מ' אמות בגד וממנו יקח המוכסן מ' גדולים ומן הדין אין ראוי ליתן אלא ל' גדולים אזי לא יגיד להמוכסן רק מל' אמות: וכל המבריח עצמו כו' ע' בהגהות מור"ם מ"ש בזה והוא מדברי הר"ן בפ"ד דנדרים: וכן אם ישראל כו' אע"ג דלכאורה כ"ש הוא מ"מ שפיר כתב וכן דל"ת דוקא מלך דדינא דמלכותא דינא אבל לא מי שקנה ממנו:
ו והלכו הם וכרתו הכל מאחד כו' שם בגמרא ויהיב טעמא משום דשלוחו דמלכא כמלכא ולא טרח ואינהו אפסדינהו אנפשייהו דאיבעיא להו דאינקטא כולה באגי ולמישקל דמי וכן המס כו' הכניסו כולה מבואתם כו' עד אבל האריה כו' שם בגמרא אמר רבא מאן דאשתכח בבי דרי פרע מנתא דמלכא וה"מ שותפים אבל אריסיה אריסותיה הוא דקא מסיק וע"ש בפירש"י וצ"ע מאי רבותא דאפי' הכניסו כולה תבואתם כו' דכ"ר הא אדרבה רבותא טפי הו"ל לומר דאפילו עדיין כולם בשדה מותר לו ליטול מא' מהן בשביל כולה כמו בכריתת אילנות דאילנות דכולה הם עדיין בשדה ואף שרש"י ג"כ כתב בפירושו דג' מהן הכניסו התבואה לביתו וכן הוא משמעות ל' הגמרא הנ"ל דקאמר רבא מאן דמשתכח בכי דרי ופרע כו' ומשמע דהא' נמצא לבד בבי דרי י"ל דהן לא לרבותא כ"כ אלא אורחא דמילתא כשהן יחד בגורן א' רגיל ליטול מכל אחד ואחד ואפשר נמי דצריך ליקח מכל אחד ואחד כיון דליכא בזה טירחא אבל רבי' שכתב שאינו גזל לפי שאין עליו לטרוח לגבות מעט מעט מכל אחד ואחד משמע דלא ס"ל הכי וגם לא הול"ל לשון אפי' ונראה רמשום סיפא כ"כ דכתב וזה שנטלו ממנו יגבה מכל בעלי השדות דע"ז שייך ל' אפי' ור"ל ל"מ אם עדיין כולם בבית הגורן ואומר עבד המלך מה שיש לי לגבות מכל א' וא' אגבהו הכל מאחד דחוזר זה וגובה מכל אחד חלקו דהרי גם תבואתן היה ליקח ממנו גובה המס אלא אם כבר הכניסו תבואתן דהו"א דבזה שייך לומר אין אדם נתפס על חבירו לחזור ולהשתלם ממי שמשכנו עבורו אף שאותו שמשכנו הוא חייב באמת וכמש"ר בסי' קנ"ח ומטעם דיכול לומר מפייס הוינא ליה דלא הוה גובה ממנו וכמ"ש שם קמ"ל דבמס לא אמרי' הכי וכמש"ר ג"כ שס בסי' קכ"ח ע"ש וכן משמע מל' רש"י דכתב דהרביעי נמצא בגורן פורע בשביל כולן ולכשיבואו חביריו אין יכולין י' לומר שלך הוה ולא שלנו כו' משמע דעיקר הדבר דבא רבא ללמדנו הוא דזה יכול לחזור ולגבות מהן והכי מסתבר דודאי לא שייך לומר דבא רבא ללמד מה מותר לעבד מלך שהוא עכו"ם לגבות או שלא לגבות אלא שיש נ"מ עוד בזה דמה שמותר לו לעשותו אינו גזל בידו ומותר ליהנות ממנו וכתב רבי' ג"כ הא ודוק ולפ"ז גובה המס מהאריס ואין הדין נותן לגבות ממנו ובגזילה גבה ממנו נראה דאין האריס חוזר וגובה משאר בעלי השדות דהוה בכלל אין אדם נתפס על חבירו וכן משמע מל' רבי' שזה תלוי בזה שכתב ז"ל אינו גזל לפי כו. עד וזה שנטלו כו' דמשמע מכח דאינו גזל חוזר וגובה ועוד דא"כ אין כאן מקומו מ"ש דזה חוזר וגובה ממנו וממילא נשמע דכשגובה מהאריס שהוא גזל דאין האריס חוזר וגובה ממנו:
ז ומ"ש וכן יש רשות ביד גבאי כו' בד"א בתוך שנתו כו' שם בגמרא: ומ"ש והגבאי פרעו כבר כו' כן פירש"י שם ומסיק וכתב ז"ל ומעתה המס הוא שלו ולו אין כח למשכן אחד בשביל חבירו והנ"י פירשו בע"א ע"ש:
ח גבאי המלך שמוכר שדות בשביל המס שעליהן כו' בפח"ה ד' מ"ה:
ט ומ"ש ואם צוה המלך שכל מי שלא יתן המס הקצוב לו כו' פי' מס של שדהו (מנכרי) ואדלעיל קאי והוא מפ' א"נ דף ע"ג דקאמר שם ארעא לטסקא משתעבד וכ"כ הרמב"ם פ"ח מהל' גזילה ומשמע שם מדברי המ"מ דאם ברח בעל השדה ומכר הגזבר לישראל אחר ממכר עולם דמכירתו הוה מכורה ע"ש והטעם דהא גוף הקרקע הוא למלך אלא שזה שברח כבר החזיק בה וחזר המלך ונטלה ממנו לאחר שברח:
י ומש"ר וכן אם צוה כו' שישתעבד בה כו' שם בפי' א"נ ע"ב: ומ"ש ובלבד שלא יעבוד בו עבודת עבד כו'. כ"כ הרמב"ם שם והא דהוצרך לכתוב זה כאן ע' הטעם בב"י:
יא ומ"ש בד"א בדבר כללי שגוזר כו' כ"כ הרמב"ם פ"ה מהל' גזילה: ומש"ר וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה עד"ר: וכתב הרמב"ם בד"א כו' שם בפ"ה:
א סָעִיף ה ור"ח כתב עד שיהא רוב ממונו שאינו גזול ז"ל ב"י איני יודע טעמו עכ"ל ור"ל דהא הלכה כשמואל בדיני דאמר דאפילו במיעוט ממונו סגי וגם שם בגמרא מסיק דאורי ר' יהודה כוותיה ונ"ל ליישב דס"ל לר"ח דדין גזלן הוא כדין גנב ובגנב תנן דאין לוקחין צמר מן הרועים מפני שחזקתן גנוב הוא בדין אע"ג שיש בידו ג"כ מיעוט שאינו גנוב וכמש"כ לעיל ר"ס שנ"ח בהדיא וגם הרמב"ם בפ"ו מהל' גזילה וכבר כתב המ"מ על הרמב"ם בפ"ה דגזילה שדבריו נראין סותרין אהדדי וכתב דצ"ל דס"ל דיש חילוק בין גניבה לגזילה ור"ח ס"ל דאין חילוק ביניהן וכיון דהמשנה הנ"ל מסייע ליה לרב מש"ה פסק ר"ח כוותיה גם בגזילה והמ"מ כתב שם עוד ישוב אחר לדברי הרמב"ם ז"ל דיש חילוק בין רוב הדבר לרוב הממון דבגניבה כתב רוב הדבר אסור ובהלכות גזילה כתב רוב הממון והוא מותר וזה עיקר עכ"ל ובזה נתיישב ג"כ דברי רבינו דל"ת אהדדי ממ"ש כאן למ"ש בסימן שנ"ח ועמ"ש שם בדרישה.
ב סָעִיף ו נטלו לו מוכסין כו' כבר כתבתי בפרישה שזה הדין הוא מהמשנה דב"ק דף קי"ד ובגמרא קאמר שם עלה ז"ל תנא אם נטל מחזיר לבעלים הראשונים (ופירש"י ופליגא ברייתא אמתני') קסבר יאוש כדי לא קניא ומעיקרא (כי אתא ליד שני) באיסור בא לידו א"ד אם בא להחזיר (שחסיד הוא) יחזיר לבעלים הראשונים מ"ט יאוש כדי קנה מיהו אם אי אפשי בממון שאינו שלו מחזיר לבעלים הראשונים עכ"ל הגמרא עם פירש"י וצ"ע דבמשנה פירש"י דקנינהו האי שנתנו לו ביאוש ושינוי רשות וזה דלא כחד מהני לישני דהא בא"ד מסיק וכתב דטעמו דס"ל יאוש כדי קנה ונ"ל ליישב דמ"ש בא"ד יאוש כדי קנה ל"ד קאמר אלא כלפי מ"ש בלישנא דצריך להחזיר וחשבו ליאוש כדי ובודאי ה"ט אף שמוכסן נתנו לו לזה תחת שלו לא חשבו למכירה ולשינוי רשות כיון דלא מרצונו נתן לו המוכס אלא ע"י שזה הנגזל תבע ממנו את שלו והו"ל כאילו נכנס זה הנגזל ולקח לזה מבית המוכס שלא ברצונו דלא מיחשב שינוי רשות כמש"ר בסי' שס"א וסברא זו כתבו התוס' בהדיא בפ' מרובה דף ס"ז (בסוף ד"ה אמר עולא מנין ליאוש כו' ע"ש) ובזה פליג עליו הא"ד ואמר דגם מיחשב לשינוי רשות ולמכירה כיון שנתנו לו תחת שלו ומש"ה פירש"י במשנה דקנינהו ביאוש ושינוי רשות דבודאי ליכא מאן דפליג בהא דיאוש כדי לגמרי לא קנה וק"ל. ונראה שזהו דעת רבינו שסתם וכתב ז"ל הרי זה שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן והרי הוא ממונו כאילו מכרו לו ע"כ ומשמע דס"ל לרבינו דאפילו אם ידע האי מעיקרא דזה שנתנו לו הוא גזל בידו מ"מ הרי הוא שלו מן הדין מפני שמחישב שינוי רשות דהא סתם מוכסן גזלן הוא ויודע שמה שנתן לו גזול הוא בידו וכן מוכח ממש"ר לעיל בסי' שס"א ס"ו דלא חילק לומר דאינו מיקרי שינוי רשות אא"כ נטלו מבית הגזלן מעצמו שלא מרצונו הא מרצונו וכ"ש כשהגזלן נטלו ומכרו או נתנו לו בידים דהוה שינוי רשות אע"פ דידע בשעה שנתנו לו שהיא גזולה בידו ומש"ר שם ז"ל ל"ש שידע השני שהיה גזול ביד הגזלן ל"ש לא ידע גם ארישא קאי דאל"כ הו"ל לחלק בזה ברישא וג"כ מוכח משם דאין חילוק בין נתנו לו הגזלן במתנה בחנם בין מכרו במזומנים או החליף עמו טלית בטלית לעולם מיקרי שינוי רשות וכל זה היא דלא כמשמעות הב"י וש"ע שאמש"ר נטל ממנו המוכסן חמור כו' הביא ב"י ל' הרמב"ם שכתב ג"כ כל' רבינו אלא שהוסיף וכתב ז"ל ואינו יודע בודאי שזו גזולה עכ"ל וכתב הב"י אח"כ ז"ל אע"ג דבעלמא יאוש לחוד ל"ק וכשנתן ליד זה באיסור בא לידו הכא שאני שהוא כמכירה שהרי לא נתנו לו בחנם אלא תמורת חמורו וננמצא שאינו נהנה מהגזילה ומסיק דאם ידע בשעה שנתנו לו שהיא גזולה לא הוה שלו אפי' בכ"ה שלא נתנו לו בחנם ע"ש וכל זה אין לדעת רבינו אלא כמ"ש ואף שהרמב"ם כתב ע"ז הטעם מפני שאינו יודע בודאי שזו גזולה וכנ"ל דמשמע הא אם ידע מתחלה בודאי שזו גזולה לא הוה שלו נראה דהרמב"ם כ"כ לטעמיה דס"ל ביאוש ושינוי רשות גמור לא קנה אלא לענין שא"צ להחזיר גוף הגניבה או הגזילה אבל דמיה צריך ליתן הלוקח לנהגזל מן הדין וכמש"ר בסי' שנ"ו ובריש סי' שס"א מפני תקנת השבים מנכין לו להנגזל מדמיה כפי הדמים שנתן להגזלן או להגנב וכשידע הלוקח שזה החפץ שקונה גנוב או גזול הוא לא עשו בו תקנת השוק וכמש"ר שם בסי' שנ"ו דבזה אפי' ר"י והרא"ש מודים ומש"ה הוצרך הרמב"ם לכתוב דלא ידע מתחלה כשנתנו לו בעד שלו שודאי גזול הוא ונמצא יש כאן תק"ה ומש"ה א"צ להחזיר להנגזל אפי' דמיה ולא איירי כאן בשיש יתרון בדמי שוויה דהגניבה שהרי נתנו לו חמור זה תחת חמורו ומסתמא איירי בשיוים ורבינו ס"ל כר"י והרא"ש דקנינהו ביאוש ושינוי רשות לגמרי וא"צ להחזיר אפי' דמיה כמ"ש בסימנים הנ"ל ומש"ה לא כתב האי נתינת טעם דלא ידע מתחלה שגזול הוא דאליבייהו אפי' ידע מתחלה שגזול הוא מ"מ קנהו ביאוש ושינוי רשות לגמרי ויש נ"מ ג"כ בינייהו אם לאחר יאוש נתנו הגזלן במתנה לאחד דלר"י והרא"ש קנהו המקבל לגמרי ולהרמב"ם צריך ליתן המקבל על דמי שויים להנגזל כיון דבחנם בא לידו מיהו זהו דווקא לדעת הרשב"א דס"ל דבמתנה לא עשו תק"ה ואי ס"ל להרמב"ם כהרא"ש בהא א"כ גם במתנה הרי הוא שלו למגרי אע"פ שבא לידו בחנם משום דאיכא יאוש ושינוי רשות וק"ל וזה ברור בעיני ואין לומר דגם דעת הב"י כן ומ"ש ולא ידע כו' הוא דוקא אליבא דהרמ"בם וכמ"ש דא"כ לא הו"ל לכתוב ז"ל אע"ג דבעלמא יאוש כדי לא קנה (כמו כאן) [כו'] דבאיסורא אתא לידיה כו' דמוכח מל' זה דבאם ידוע לו מתחלה שזו גזהיל היא או שבאה לידו בחנם ל"ק הלוקח מכח דהוי יאוש לחודא וז"א דודאי גם להרמב"ם דאפי' ביאוש ושינוי רשות גמור שקנהו מ"מ צריך הלוקח ליתן דמי שווים להנגזל [המה מחולקים] וכמ"ש ודע שהמחבר ב"י שב"ע כתב ל' הרמב"ם הנ"ל ומהתימה שמור"ם ז"ל לא כתב עליו דמ"ש ולא ידע מתחלה כו' הוא דוקא לדעת הרמב"ם וכמ"ש אבל לדעת ר"י והרא"ש אפילו ידע הרי הוא שלו מאחר שמור"ם ז"ל כתב דעתו בסי' שנ"ג ושנ"ו ושס"א ושס"ב משמע דס"ל כוותייהו ודינא רבא נפקא מזה וכמו שכתבתי ודו"ק. וכאשר כתבתי לדעת רבינו כן מוכח מתוס' דפ' מרובה דף ד"ס ע"ב ועדיף מיני' דס"ל דאפי' ללישנא קמא הנ"ל דקאמר דצריך להחזיר לבעליו משום דקסבר יאוש כדי לא קנה זהו דוקא כשנתנו לו ואח"כ נתייאש אותו הבעל וז"ש משום במעיקרא באיסור בא לידו ואע"ג דאח"כ נתייאש זהו מיקרי יאוש כדי דלא הוי יאוש ושינוי רשות אא"כ נתייאש קודם שקנאו וכתבו שם דהברייתא לא פליגי אמתני' [דמתני'] מיירי כשנתייאש קודם שנתנו לזה ומשמע מלשונם דכל שנתייאש קודם אף על גב דבשעה שנתנו לו ידע שגזולה היא בידו וכסתם מוכסן אפ"ה מיחשב שינוי רשות ולשיטתם אם נאמר דא"ד הנ"ל מיירי נמי בשנתייאש אחר שנתנו לו אפ"ה ס"ל דקנה א"כ אין הלכה כוותיה להרי"ף והרא"ש דס"ל דהיאוש צריך להיות קודם וכה"ג צריך להחזיר מן הדין אלא כהמשנה וכלישנא קמא מיהו י"ל דהא"ד מיירי ביאוש קודם שנתנו לו ומ"ש יאוש כדי (ל"ק) [קנה] ל"ד קאמר ודוק ועפ"ר:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.