א עשאה כותי פסולה ואשה כשרה לעשותה השואל טלית מחבירו פטור מלהטיל בה ציצית כל שלשים יום לאחר שלשים חייב שאלה עם ציציותיה חייב לברך עליה מיד י"א שאין מברך עליה עד לאחר ל' יום ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל: וליטול טלית חבירו בלא דעתו ולברך עליה י"א שהוא מותר דניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה ובלבד שיקפול אותה אם מצאה מקופלת טלית של שותפין חייבת בציצית:
א סָעִיף א עשאה כותי פסולה ואשה כשרה לעשותה בפרק התכלת (מנחות מב.) א"ר יהודה אמר רב מנין לציצית כותי שהיא פסולה שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית בני ישראל יעשו ציצית ולא הכותי וכתבו התוס' והרא"ש שם ובפרק השולח משמע דוקא כותי דכתיב בני ישראל אבל אשה כשרה לעשות ציצית ולא אמרינן כל שאינו בלבישה אינו בעשייה וכמו שהיה אומר ר"ת דגבי תפילין דוקא הוא דדרשינן הכי משום דכתיב וקשרתם וכתבתם ודרשינן כל שישנו בקשירה ישנו בעשייה וכתב הרא"ש בגיטין בפרק השולח דהכי משמע מדמכשרינן סוכת גנב"ך ובפרק הספינה אמרינן דנפקא בת קלא ואמרה מאי עבידתייהו בהך קרטליתא דדביתהו דרבי חנינא בן דוסא היא דעתידה למשדי תכלתא לצדיקי לעלמא דאתי וכן פסק סמ"ג והמרדכי כתב יש מפרשים דנשים פסולות לעשות ציצית מידי דהוה אתפילין דדרשינן כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה ואור"י דליתא מדממעטינן דוקא כותים אלמא דנשים כשירות לעשות ציצית דבני ישראל מיקרו אי לאו דהו"ל מצות עשה שהזמן גרמא אלא דוקא גבי תפילין דגלי קרא וכן מנהג שהנשים עושות ציציות ומיהו מצאתי שמהר"ם היה מקפיד להניח לנשים לעשות לפי שמי שפטור מן הדבר אינו פוטר אחרים ונ"ל דהיינו לכתחלה דאל"כ תקשה מסוכת גנב"ך דכשרה וגרסינן בפרק הספינה ארגז גנוז לאשתו של ר' חנינא בן דוסא דשדיא תכלתא לצדיקים לעתיד לבא ובהגה"מ פ"א כתב ציצית שעשה כותי פסול מכאן פסק רבי' יהודה ור"י שהנשים יכולות לעשות ציצית מדאינו ממעט אלא כותי וכן הורה רבי' יהודה לאשתו אבל בשם מהר"ם מצאתי דאין להן לעשות ציצית משום דכתיב בני ישראל ועשו להם ציצית אבל שאר תקוני הטלית וטויית ציצית יכולות לעשות וכן בתוס' פסק ר"ת דכל מצוה שאין האשה חייבת בה כגון לולב וציצית אינה יכולה לעשות לנו מדאמרינן בהשולח כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכן היה מעשה שר"ת פסל טליתות שהטילה להם ציציות והא דאמרינן בפרק אין מעמידין מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והיתה קושרת לו תפילין על ידו לא שהיתה קושרת אלא שהיתה מסייעה לו לקושרן א"נ לא אסר לאשה אלא תיקון הדבר כגון כתיבה ותיקון הציצית ואגודת הלולב אבל קשירה לאו תיקון המצוה היא ומציא עבדא ע"כ וכן נ"ל דטוויית ציצית שרי לה בפ' הספינה הרמ"ך ובספר התרומה פסק דנשים יכולות לעשות ציצית עכ"ל. ולענין הלכה נהוג עלמא כדברי המכשירים דרובא נינהו וגם כי טעם נכון יש להם : כתב הרמב"ם בפ"א מהל' ציצית ציצית שעשאה כותי פסולה אבל אם עשה אותה ישראל בלא כוונה כשירה וכבר כתבתי בסימן י"א שע"כ היינו דוקא בתליית החוטים ועשיית החוליות והקשרים דאילו טוויה ודאי בעינן שיהיה לשם ציצית כדאיתא בפרק התכלת (מנחות מב:) ובריש סוכה (ט.) וטעמו משום דאם איתא דבעינן עשיית ציצית נמי לשמה היכי אמרינן ציצית שעשאה כותי פסולה מאי איריא כותי אפי' בישראל נמי אם עשאה שלא לשמה פסולה ועוד דאם כן למה לי דרשא דבני ישראל יעשו ולא כותי תיפוק ליה מהיכא דמפיק דבעינן טויה לשמה אלא ודאי לא מיפסלא אלא בכותי דוקא אבל בריש סוכה אהא דא"ר יהודה אמר רב עשאה מן הקוצין ומן הנימין ומן הגרדין פסולה פירש"י דטעמא משום דלא נתלו בה לשם ציצית וכ"כ הרא"ש בה' ציצית אלמא תלייה לשמה בעינן ואפשר נמי דחוליא אחת וקשר אחד דצריכי מדאורייתא צריך שיעשם לשם ציצית ולהרמב"ם לא תקשי מהא שהוא מפרש הא דעשאה מן הקוצין ומן הנימין ומן הגרדין בצמר ולא לענין תלייה לשמה וכמו שכתבתי בסי' י"א. ומיהו איכא למידק עליה דהרמב"ם מנא ליה למיפסק דעשאה ישראל בלא כוונה כשירה אי משום דאם איתא דבעינן כוונה לשמה מאי איריא כותי דנקט אפילו ישראל שלא בכוונה נמי לאו ראיה היא דרב לטעמיה דלא מצריך טווייה לשמה דהא מכשר בעשאה מן הסיסין כדאיתא בפרק התכלת ובריש סוכה ואם כן לא בעי לשמה כלל ומ"ה לא פסיל אלא בעשאה כותי דוקא אבל לדידן דקיי"ל דמן הסיסין פסולה משום דבעינן טוויה לשמה אימא דכל עשיית ציצית בעינן שיהא לשמה ואפשר דמשמע ליה דאם איתא דשמואל פליג ואמר דאפי' עשאה ישראל שלא לשמה פסול הו"ל לרב יהודה לומר כי אמריתה קמיה דשמואל אמר מאי איריא עשאה כותי אפי' עשאה ישראל שלא לשמה נמי פסול וכדאמר גבי עשאה מן הסיסין וכיון דלא אשכחן דאמר הכי משמע דלשמואל נמי עשאה ישראל שלא לשמה כשירה ולא פליג אלא בטוויה לחוד ועוד יש להוכיח כן דאם איתא דשמואל הוה פליג עליה דרב בהא הכי הו"ל לרב למימר ציצית שעשאה ישראל שלא לשמה כשירה כלומר ולאפוקי משמואל דפסל ועוד דהאי דרשא דבני ישראל ועשו משמע דכ"ע צריכי למידרשה ואם איתא דעשיה שלא לשמה פסולה למה ליה לקרא לאשמעינן דוקא ישראל ולא כותי כיון דכותים לאו בני לשמה נינהו אלא ודאי בעשייה לא בעינן לשמה אבל בעינן שיעשה ע"י ישראל ולא ע"י כותי כנ"ל לדעת הרמב"ם. ולענין הלכה יש לחוש לדברי רש"י והרא"ש לעשותו בכוונה והיכא דעשאו שלא בכוונה ואין ציציות מצויים לתקנו כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו: כתוב בסמ"ק עשיית ציצית כשירה בכל ולפי' אין לברך לעשות ציצית ונראה שטעמו מדאמרינן בגמרא א"ל רב מרדכי לרב אשי אתון הכי מתניתו אנן הכי מתנינן לה א"ר יהודה אמר רב מנין לציצית בכותי שכשרה שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית ועשו להם אחרים וסובר דנקטינן כהאי לישנא כיון דשמעיה רב אשי ושתק אלמא קיבלה מיניה ולמד שאין לברך לעשות ציצית מדאמרינן תו בגמרא דרב חסדא רמי ומי אמר רב ציצית א"צ ברכה בשעת עשייה והאמר רב ציצית בכותי פסולה ומפרש בגמרא דקסבר רב חסדא דכל מצוה שפסולה בכותי בישראל צריך לברך וכל שכשרה בכותי בישראל א"צ לברך ומאחר שהוא פוסק דציצית בכותי כשר א"כ אין לברך לעשות אבל קשה שלא היה לו ללמוד זה מכאן דהא אסיקנא דתפילין הויא תיובתא דרב חסדא אלא כל מצוה שעשייתה גמר מצוה כגון מילה אע"ג דכשרה בכותי בישראל צריך לברך וכל שאין עשייתה גמר מצוה בישראל א"צ לברך ואל יקשה בעיניך לומר דספר מצות קטן סובר דציצית בכותי כשירה היפך דעת כל הפוסקים שרבינו הגדול מהרי"א ז"ל כתב בס"ס ך' שבעל העיטור סובר כן ומיהו ודאי לענין הלכה לא קיי"ל הכי אלא דציצית בכותי פשיטא דפסול ובישראל שלא לשמה להרמב"ם כשר ולרש"י והרא"ש פסול. ואפשר דה"ק סמ"ק כיון שעשיית ציצית כשירה גם בנשים שהן פטורות ממצוה זו אין לברך לעשות דהיאך יברך על עשייתה כיון שאפילו מי שאינו מחוייב בה כשר לעשותה אבל אין הכי נמי דבכותי פסולה וכדברי כל הפוסקים ומ"מ תפילין הוו תיובתיה שאם נעשו ע"י נשים פסולים ואינו מברך על עשייתם:
ב סָעִיף א השואל טלית מחבירו פטור מלהטיל בה ציצית בפרק כל הבשר (חולין קי:) ובפ' התכלת (מנחות מד.) מימרא דרב יהודה ובר"פ ראשית הגז (חולין קלו.) כסותך למה לי לכדרב יהודה דאמר טלית שאולה כל ל' יום פטורה מן הציצית ומשמע דהני ל' יום צריך שיהיו רצופים שלא החזיר בינתיים כלל וכ"כ בנמ"י בהל' ציצית בשם הריטב"א. וכתבו התוס' והרא"ש בפכ"ה דמדאורייתא פטורה לעולם כדקאמר בראשית הגז כסותך ולא של אחרים אלא לפי שנראית כשלו חייבוהו חכמים מל' יום ואילך דאין דרך לשאול יותר מל' יום וכתבו עוד לברך על טלית שאולה נראה דטוב שלא לברך ואע"פ שהיה אומר ר"ת דנשים מברכות אסוכה ולולב אע"ג דפטורות והביא ראיה מדרב יוסף וכו' מ"מ לא דמי לטלית שאולה וכו' ואעפ"כ המברך לא הפסיד וסמ"ג כתב כדבריהם וכ"כ בספר מצות קטן ובנמ"י כתוב שנהגו לברך על טלית שאולה מצוייצת ואח"כ כתב וכיון שגדולי רבותינו הצרפתים חוששין מלברך בטלית שאולה מצוייצת תוך ל' יום ראוי לחוש לדבריהם שלא לברך עכ"ל. והרא"ש כתב עוד בפרק כל הבשר ול"נ דהא דטלית שאולה מיירי ששאל טלית שאינה מצוייצת אבל השואל טלית מצוייצת אדעתא דהכי השאילה לו שיברך עליה ואם אי אפשר לו לברך אא"כ תהיה שלו הוי כאילו נותנה לו במתנה על מנת להחזירה מידי דהוה אשואל חלוק ומת לו מת אין רשאי לקרוע ואם הודיעו שהוא הולך לבקר את החולה קורע משום דהוי כאילו הרשהו ובריש הלכות ציצית על כסות יום אם חייב בציצית בלילה כתב הרא"ש שראה באשכנז לפני י"ה כשמשכימים שש"צ מתעטף בטלית של אחר כדי להפטר מהברכה משום טלית שאולה משום דמספקא להו בטלית שלו אם צריך לברך או לא. ואח"כ כתב דנראה לו דטועים הם דהא דטלית שאולה פטורה מהציצית היינו השואל מחבירו טלית שאינה מצוייצת עד ל' יום פטור מלהטיל בה ציצית שנאמר גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אבל בכסות שאינה שלך לא חייבתך התורה לעשות גדילים אבל השואל מחבירו טלית מצוייצת צריך לברך וכן מצאתי שכתב בעל העיטור ז"ל עכ"ל. ולענין הלכה נראין דברי הרא"ש וכן נהגו:
ג סָעִיף א וליטול טלית חבירו בלא דעתו וכו' ז"ל ספר מצות קטן יש לברך על טלית חבירו אפילו בלא מתנה רק שיתן לו חבירו רשות ואפילו בלא רשות נמי דמסתמא ניחא ליה לאיניש דליעבד מצוה בממוניה מיהו טלית מקופל ומונח צריך ליטול רשות. והמרדכי כתב על זה ולי אני הדיוט נ"ל דאי מקפלו כבתחלה שרי או שמא כיון שהבעל מקפלו גלי דעתיה שמקפיד בדבר מלהשאילו עכ"ל ובנמוקי יוסף כתוב ובמקום שנהגו להניח טליתותיהן בבית הכנסת אם בא אדם להתעטף בו לפי שעה ולהחזירו במקומו מותר ולא חשוב שואל שלא מדעת גזלן הוי כיון דליכא הכא חשש כילוי קרנא ניחא ליה לאיניש דליעבד מצוה בממוניה משא"כ בספרים דשמא יבא לקרות בהם הרבה עד שיקרע מרוב משמוש ור"י כתב וז"ל ואותם שלוקחים ציצית שמוצאים בב"ה בלא ידיעת בעליהם מותר דאמרינן ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בין בגופיה בין בממוניה ובלבד שיחזירנו שם מקופל כמו שהיה שאם לא החזירו מקופל ודאי לא ניחא ליה למאריה והו"ל שואל שלא מדעת והוי גזלן ועליה אמר הכותב ובוצע ברך נאץ ה' עכ"ל וכ"נ שהוא דעת הרא"ש שכתב בפרק כל הבשר ונהגו להתעטף בטליתו של חבירו אפי' בלא ידיעה וסמכו על זה דניחא ליה לאיניש דלעביד מצוה בממוניה ואם מצאה מקופלת יחזור ויקפלנה כבראשונה דאי לאו הכי לא ניחא ליה עכ"ל וכן עמא דבר:
ד סָעִיף א טלית של שותפין חייבת בציצית כתב ר"י אפשר שהטעם משום דכתיב ועשו ל' רבים ולא כתיב שם לך כמו בסוכה ומעשר בהמה למעט של שותפין עכ"ל נראה מדבריו דאשתמיטתיה סוגיין דר"פ ראשית הגז דאמרינן ציצית אע"ג דכתב רחמנא כסותך דידך אין דשותפות לא כתב רחמנא על כנפי בגדיהם ואלא כסותך למה לי לכדרב יהודה דאמר טלית שאולה פטורה מן הציצית כל שלשים יום:
א סָעִיף א עשאה כותי פסולה מימרא דרב יודא אמר רב בפרק התכלת מדכתיב דבר אל בני ישראל ועשו בני ישראל ועשו ולא הכותי ומשמע דטעמא משום דכותים לאו בני לשמה נינהו ומינה נשמע דאם ישראל עשאה שלא בכוונה נמי פסול ותו דהא קי"ל כשמואל דאפי' בטווייה שלא לשמה פסול וכל שכן עשיית הציצית בטלית ותקונן דפסול בשלא לשמה ואין להקשות א"כ מאי איריא דנקט קרא כותי ולא נקט אפילו ישראל נמי דאיכא למימר דקרא אתא לאורויי דווקא כותי הוא דאסור אבל אשה כשירה לעשותה ותו דאשמעינן דאפילו בישראל עומד ע"ג ואומר לו לעשות לשמה נמי פסול ואפי' להרא"ש דמתיר בתפילין בעבדן כותי וישראל עע"ג וה"ה בטוויית ציצית מ"מ בעשיית ציצית בטלית מודה דפסול בכותי אפילו בישראל עע"ג וכן פי' רש"י בפ"ק דסוכה דמן הקוצין ומן הנימין ומן הגרדין פסולין משום דלא נתלו בה לשם ציצית וכ"כ הרא"ש ונמ"י בהלכות ציצית והכי נקטינן ודלא כהרמב"ם דמתיר בעשה ישראל שלא בכוונה וזהו שלא הביא רבינו דברי הרמב"ם בזה ונסמך על מ"ש למעלה דבטווייה שלא לשמה פסול ומכל שכן עשייה שלא לשמה דלא כמ"ש ב"י לדעת הרמב"ם דעשייה קיל טפי מטווייה גם לא כמ"ש בש"ע דיש לסמוך על הרמב"ם דמכשיר אבל לא יברך עליו אלא פסולים הן וקי"ל נמי דבין בטוייה בין בעשייה אפילו אם ישראל עומד ע"ג הכותי ואומר שיעשה לשמה דפסולין הן לד"ה כדפי' דלא כמ"ש בש"ע דלהרא"ש כשר:
ב סָעִיף א וליטול טלית חבירו בלא דעתו ולברך עליה י"א שהוא מותר דניחא ליה לאיניש וכו' כ"כ בסמ"ק וכ"כ הרא"ש בפרק כל הבשר (דף קלו) שכך נהגו אבל בנמ"י פרק הספינה השיג על זה מדאמר פרק א"מ מצא תפילין שם דמיהם ומניחן ואם לא ששם אותם וקנאם לא היו מתירין אותם להניח כשאר גוף אבידה שאסור להשתמש בה ולא התירו משום מצוה ע"כ ולפעד"נ דדוקא להניחן בכל יום אסור אם לא ששם אותם ולא התירו משום מצוה אלא באקראי והכי נקטינן דלא נהגו היתר אלא באקראי:
א ול"נ דוודאי אם עשתה ציצית אין לפסלם אבל לכתחילה יש ליזהר כדברי מהר"ם ואני לא ראיתי מימי בעניין אחר רק שהאנשים עשו הציצית:
ב ובפרק המוכר את הספינה ד' ק"י ע"ב כתב בנ"י וז"ל אמר המחבר וכיון דקי"ל דשואל שלא מדעת הוי גזלן היה נראה שאסור לאדם להניח תפילין של חבירו או להתעטף בטליתו שלא מדעתו אבל מורי אמר דבדבר מצוה שאני דניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממוניה עכ"ל הריטב"א ותמיהני על פסק זה דבהדיא אמרינן סוף אלו מציאות מצא תפילין שם דמיהן ומניחן אלמא דבלא"ה אסור להניחן ולא התירו משום מצוה וגבי ס"ת נמי אמרו אין השואל רשאי להשאיל ואילו היה לרבותינו שום ראיה הייתי דוחק עצמי ליישב זה אבל עכשיו תמיהני עכ"ל וכדי ליישב דברי הפוסקים והמנהג אומר דלא דמי לס"ת כמו שכתבתי לעיל דהתם איכא למיחש שלא יקרע ולא ניחא ליה וגם אין ראיה מההיא דשם דמיהן ומניחן דהתם לאו למימרא דבלא"ה אסור להניחם אם רצה אלא אשמעינן דאם אינו רוצה להניח תפילין של אחרים ורוצה למעבד מצוה בממוניה הותר לשומן מיד וליתן דמיהן משא"כ בשאר אבידה כדאיתא שם כ"ש לאותן מפרשים דמפרשים שם דמיהן ומוכרן ומניח המעות אצלו וכמו שיתבאר בח"מ סימן רס"ז אבל אין נראה לאסור בתפילין כמו בספרים דהא המנהג פשוט להיתר ולהשוות תפילין לטלית:
א סָעִיף א עשאה כותי פסולה פירוש קשרן וענבן ואע"פ שכבר טוון לשמן והטעם מדכתיב דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית ועיין בדרישה:
ב סָעִיף א ואשה כשירה וכו' ולא מדמינן לתפילין אלא לסוכה דכשירה בגנב"ך והטעם מדממעטינן כותי מבני ישראל ולא אשה ש"מ דאשה בכלל בני ישראל היא אי לאו דהוה מצות עשה שהזמן גרמא ושאני תפילין דגלי לן קרא כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה. אבל מרדכי צידד לאסור עשיית הציצית ע"י אשה וכ"פ מורי הרמ"א:
ג סָעִיף א השואל טלית מחבירו פטורה דכתיב כסותך אבל ודאי שאל טלית מצוייצת פשיטא דמברך עליה אפילו בתוך ל'. הרא"ש ולאחר ל' יום חשובה כשלו וחייב להטיל בה ציצית:
ד סָעִיף א טלית של שותפין כו' דכתיב על כנפי בגדיהם:
א סָעִיף א עשאה כותי פסולה כו' פרק התכלת אמר רב יהודה אמר רב מנין לציצית כותי שהיא פסולה שנאמר דבר אל בני ישראל כו' ולא כותים ודין זה כתב גם הרמב"ם כ"א דציצית וסיים בזה אבל אם עשה אותה ישראל בלא כוונה כשירה ע"כ ופי' ב"י דר"ל אף אם לא כיון בתליית החוטין ועשיית החוליות והכריכית כשירה בישראל אבל הטוויה מיהא בעי לשמה לכ"ע כמ"ש לעיל סימן י"א וטעמיה דרמב"ם משום דהאי דרשה דבני ישראל ועשו משמע דכ"ע צריכים למידרשה ואם איתא דעשייה שלא לשמה פסולה ל"ל קרא לאשמעינן דווקא ישראל ולא כותיים כיון דכותיים לאו בני לשמה נינהו אלא ודאי בעשייה לא בעינן לשמה אבל בעינן שיעשה ע"י ישראל ולא ע"י כותי ועוד כתב טעם אחר ע"ש וכיון שכן תימא להרא"ש ורבינו דס"ל דבעינן תלייה לשמה וכמ"ש לעיל סימן י"א ל"ל לקרא למעוטי כותי דפסול לעשותן. וי"ל דהא דעשאה ישראל שלא לשמה פסול היינו דוקא כשידוע בודאי שעשאה שלא לשמה וכגון הך דקוצים וגרדומין הנזכר לעיל סימן י"א שהם ודאי כפלו שם שלא לשם ציצית אבל סתמא לשמה תלאן משא"כ כותי דכל שעשאו כותי מסתמא שלא לשמה עשאו ופסולה. אך תירץ זה דוחק דהרא"ש קאמר דפסול מפני שלא נתלה לשמה משמע דלשמה ממש בעינן. ונ"ל יותר לומר דהרא"ש ורבינו אולי לטעמייהו שכתבו לקמן בהלכות תפילין סימן ל"ב דכותי שעבד עורות לתפילין וישראל עומד ע"ג כשירה לתפילין דכל שישראל עומד ע"ג ומצוה לו לעשותן וכוונת ישראל שיקחנה לתפילין לשם תפילין מקרי להכי איצטריך כאן גבי ציצית למעט עשאה כותי דאפי' אם עומד ישראל ע"ג לא מיקרי לשמה ופסולה. והטעם שאפשר דכאן עושה הכותי עיקר וגוף המצוה משא"כ בתפילין שאינו אלא מכין עור לכתוב עליה תפילין וכעין שכתבתי לעיל בסימן י"א בשם מהרר"ל. והרמב"ם ג"כ לטעמיה אזיל דס"ל לקמן דאפילו בתפילין דאין הכותי עושה מעשה בגוף המצוה אפ"ה פסול אפי' בישראל עומד ע"ג א"כ כ"ש בציצית דלא מהני ישראל עומד ע"ג וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דקרא דמיעט כותי ל"ל אלא ודאי ש"מ דכל שעשה ישראל אפילו שלא בכוונה כשירה ודו"ק:
ב סָעִיף א וליטול טלית חבירו כו' ז"ל ד"מ בפרק המוכר את הספינה ד' ר"י ע"ב כתב נמ"י וז"ל אמר המחבר שאסור לאדם להניח תפילין או טליתו של חבירו שלא מדמתו ומורי אמר דמותר דניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה עכ"ל ותמיהני על פסק זה דבהדיא אמרינן סוף אלו מציאות מצא תפילין שם דמיהן ומניחם כו' וגבי ס"ת נמי אמרו אין השואל רשאי להשאיל ואלו היה לרבותינו שום ראיה הייתי דוחק ליישב זה אבל עכשיו תמיהני עכ"ל נמ"י. וכתב רמ"א בד"מ ז"ל וכדי ליישב המנהג ודברי הפוסקים אומר דלא דמי לס"ת דהתם איכא למיחש שמא יקרע ולא ניחא ליה וגם אין ראייה מההיא דשם דמיהן ומניחן דהתם לאו למימרא דבלא"ה אסור להניחם אם ירצה אלא לאשמעינן דאם אינו רוצה להניח תפילין של אחרים רוצה למעבד מצוה בממוניה מותר לשומן מיד וליתן דמיהן משא"כ בשאר אבידה כדאיתא שם. ולעד"נ דאין ראיה כלל מתפילין דה"פ בשאר מציאות אסור למכור או להחזיק בו לנפשו בשומת דמיו עד זמן קבוע שנתנו לו חכמים למוצא מציאה כדאיתא בפרק אלו מציאות והביא הטור בח"מ סוף סי' רס"ז ע"ש משא"כ בתפילין דכי מצא אותם ומניחן קאמר שם דמיד אם רוצה מותר לשומן ולהניח דמיהן ולהחזיק בהן ולכרכן ולהניחן כאלו הן שלו דודאי לא איכפת לבעל אבידה בזה מידי כיון דשכיחי הן לקנותן אצל סופרים אבל ודאי לכרכן ולהניחן אפי' בלא דמים מותר להניחן והא דאמרו בס"ת דאין השואל רשאי להשאיל אמרו כן מטעם דהלה אומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כמ"ש בח"מ סי' שט"ז אבל אין נראה לאסור בתפילין כמו בספרים משום דהמנהג להשוות תפילין לטלית עכ"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.