א ובכניסתו לבית הכסא יאמר התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון שמרוני שמרוני עזרוני עזרוני המתינו לי עד שאכנס ואצא שכן דרכן של בני אדם וכן יאמר בכל פעם שיכנס ויהא צנוע בבית הכסא ולא יגלה עצמו עד שישב וימשמש בפי טבעת ואח"כ ישב ויגלה מלפניו טפחיים ומלאחריו טפח ואשה מאחריה טפח ומלפניה ולא כלום וכשיושב יכוין שיהא פניו לדרום ואחוריו לצפון או איפכא אבל לא ישב בין מזרח למערב ומיהו דוקא כשנפנה במקום מגולה אבל במקום שיש מחיצות כגון בית הכסא שבבית אין צריך לדקדק. וכשנפנה בשדה אם הוא אחורי הגדר יפנה מיד ובבקעה יתרחק עד מקום שלא יוכל חבירו לראות את פירועו ולא יאנוס לדחוק עצמו יותר מדאי ויקנח ביד שמאל ולא בימין ולא יקנח בחרס משום כשפים ולא בעשבים יבישים ולא בצרור שקנח בו חבירו ויפנה בצניעות בלילה כדרך שעושה ביום ולא ישתין מעומד שלא יתזו נצוצות על רגליו ויראה ככרות שפכה ונמצא מוציא לעז על בניו אם לא שיעמוד במקום גבוה או שישתין לתוך עפר תיחוח ויזהר לבל יאחוז באמה וישתין אם לא מעטרה ולמטה לצד הארץ ואף אם הוא נשוי ולא ישהא צרכיו:
א סָעִיף א ובכניסתו לבית הכסא יאמר התכבדו מכובדים וכו' הכי איתא בסוף מס' ברכות (ס:) ופירש"י אל המלאכים המלוים אותו הוא אומר שנאמר כי מלאכיו יצוה לך וכתב ה"ר דוד אבודרהם בשם חידושי רב"ש שאין לומר זה אלא ירא שמים וחסיד שהשכינה שורה עליו אבל איניש אחרינא לא משום דמיחזי כיוהרא ע"כ ונראה שמפני זה נתבטל מלאומרו כלל בדורות הללו:
ב סָעִיף א ויהא צנוע בבית הכסא פשוט שם:
ג סָעִיף א ולא יגלה עצמו עד שישב ג"ז שם: אין נפרעין מעומד אלא מיושב:
ד סָעִיף א וימשמש בפי הטבעת ואח"כ ישב ג"ז שם משמש ושב ואל תשב ותמשמש שכל היושב וממשמש אפי' עושין לו כשפים באספמיא באין עליו ופירש"י ממשמש בצרור או בקיסם לפתוח נקביו :
ה סָעִיף א ויגלה מלפניו טפח וכו' בשילהי פ' מי שמתו (ברכות כג:) תני חדא כשהוא נפנ' מגל' לאחריו טפח ולפניו טפחיי' ותני' אידך לאחריו טפת ולפניו ולא כלום מאי לאו אידי ואידו באיש ולא קשיא כאן לגדולים כאן לקטנים ותסברא אי בקטנים לאחריו טפח למה לי אלא אידי ואידי בגדולים ול"ק הא באיש הא באשה ופירש"י ז"ל מאחריו טפח ולא יותר משום צניעות: מלפניו טפחיים משום קילוח מי רגלים הניתז למרחוק: אלא אידי ואידי בגדולים ומתוך שהוא דוחק עצמו לגדולים הוא בא לידי קטנים הלכך באיש מלאחריו טפח ומלפניו טפחיים באשה מלפניה ולא כלום עכ"ל: ובספרי רבינו וגם בספר אורחות חיים נפל טעות וכתוב לפניו במקום לאחריו ולאחריו במקום לפניו וכך צריך להגיה ויגלה מלפניו טפחיים ומלאחריו טפח. וכ"כ בפסקי הרא"ש וברמזים:
ו סָעִיף א ודע דבאשה כתוב בפסקי הרא"ש מלפניה טפח ומלאחריה ולא כלום וטעות סופר הוא דכיון דבאשה ליכא קילוח מי רגלים כמו באיש וגם מקום הטלת מי רגלים הוא נוטה בה לצד אחר אינה צריכה לגלות מלפניה כלום ועכ"פ צריכה לגלות מאחריה לגדולים כדי שלא תטנף בגדיה כי היכי דשרינן באיש וצריך להגיה מאחריה טפח ומלפניה ולא כלום וכן כתוב ברמזים ובאורחות חיים:
ז סָעִיף א וכשיושב יכוין שיהא פניו לדרום וכו' בסוף פ' הרואה (ברכות סא:) תניא הנפנה ביהודה לא יפנה מזרח ומערב אלא צפון ודרום. ובגליל צפון ודרום אסור מזרח ומערב מותר ור' יוסי מתיר שהיה ר' יוסי אומר לא אסרו אלא ברואה. ר' יהודה אומר בזמן שבית המקדש קיים אסור בזמן שאין בהמ"ק קיים מותר. ר"ע אוסר בכ"מ ר"ע היינו ת"ק איכא בינייהו חוצה לארץ. ופירש"י לא יפנה מזרח ומערב אחוריו למזרח ופניו למערב ולא אחוריו למערב ופניו למזרח מפני שירושלים בארץ יהודה היא בצפונה של ארץ יהודה בגבול שבין יהודה לבנימין ויש מארץ יהודה הימנה למזרח עד סוף ארץ ישראל והימנה למערב עד סוף א"י שארץ יהודה על פני כל אורך א"י היא מן המזרח למערב כרצועה ארוכה וקצרה ואם יפנה מזרח ומערב יהיה פירועו לצד ירושלים או פירועו שלפניו או פירועו שלאחריו אבל צפון ודרום יפנה ובלבד שלא יפנה כנגד ירושלים ממש בדרומה של ארץ יהודה ובגליל שהיא בצפונה של ארץ ישראל לא יחזיר פניו צפון ודרום אלא מזרח ומערב. ובתר הכי אמרינן בגמרא רבה הוו שדיין ליה ליבני מזרח ומערב אזל אביי שדינהו צפון ודרום עאל רבה תרצינהו אמר מאן האי דקא מצער לי אנא כרבי עקיבא ס"ל דאמר בכל מקום אסור. ופרש"י הוו שדיין ליבני לבינים שישב עליה לפנות היו מתוקנות וזקופות על צדיהן ראש אחד למזרח והשני למערב לבינה אחת לצפון ולבינה אחת לדרום והוא יושב על האחת ונכנה בינתיים נמצא הוא נפנה צפון ודרום ולא היה רוצה לפנות בבבל מזרח ומערב לפי שבבל במזרחה של ארץ ישראל עומדת שלא יהא פירועו לא מלפניו ולא מאחריו לצד א"י. ומשמע דהלכה כר"ע כיון דרבה סבר כוותיה ואביי דאפיך ליבני לאו משום דסבר דאין הלכה כר"ע אלא לראות אם במתכוין סדרם כן רבה אם לאו וכן פירש"י ז"ל. וכן פסק הרמב"ם בפ"ז מהלכות בית הבחירה. וכן פסק בסמ"ג וכן נראה מדברי רי"ף והרא"ש ז"ל. וכך הם דברי רבינו אלא שהיה לו לפרש דהא דאסור לפנות בין מזרח למערב ושרי בין צפון לדרום היינו בעיר העומדת במזרחה של א"י דומיא דבבל וכדפירש"י אבל עיר העומדת בצפונה של א"י דומיא דגליל או אם עומדת בדרומה של א"י הוי איפכא דבין צפון לדרום אסור ובין מזרח למערב מותר כדקתני ת"ק בהדיא ובגליל צפון ודרום אסור מזרח ומערב מותר וליכא למימר דר"ע כי אמר בכ"מ אסור לא קאי אלא אמזרח ומערב דקתני רישא ולא אצפון ודרום דאם כן כי מקשה רבי עקיבא היינו ת"ק הול"ל דהא איכא בינייהו דלתנא קמא ביהודה אסור מזרח ומערב ושרי צפון ודרום ובגליל הוי איפכא. ולר"ע בכ"מ מזרח ומערב אסור צפון ודרום מותר. וכן יש לתמוה על הרמב"ם שגם הוא כתב סתם דאסור לפנות בין מזרח למערב ומותר בין צפון לדרום. ומיהא אפשר לדחוק ולומר דלא אמזרח ומערב וצפון ודרום דעולם קאמר אלא אמזרח ומערב דמקדש שהזכיר קודם בסמוך קאמר דאסור וצפון ודרום דמקדש קאמר דשרי וארץ יהודה היה מזרחה או מערבה כנגד מערב ההיכל או מזרחו ומש"ה אסור לפנות שם בין מזרח למערב ומותר בין צפון לדרום וגליל היה צפונו או דרומו כנגד מערב ההיכל או מזרחו ומש"ה בין צפון לדרום אסור מפני שהוא כנגד מערב ההיכל או מזרחו ובין מערב ומזרח מותר לפי שאינו כנגד מזרח ומערב דהיכל אלא כנגד צפונו או דרומו וכן יש לדקדק מלשון ספר המצות גדול אם הנוסחא שבידינו אמיתית שכתוב בה אין קובעין בית הכסא וכו' מפני שההיכל במערב לפיכך לא יפנה אדם למערבו או למזרחו ע"כ. ומדקתני למערבו משמע דאמערב דהיכל קאי אלא שאני חוכך בנוסחא זו משום דאם כן הל"ל ג"כ ולא למזרחו אבל לדברי רבינו א"א לומר כן שהרי לא נזכר בדבריו לא היכל ולא מקדש ואפשר שסובר שר"ע כי אסר בכ"מ לא קאי אלא אמזרח ומערב דקתני ברישא וכמו שכתבתי לעיל וכי אקשי ר"ע היינו ת"ק הוי מצי לתרוצי דהא איכא בינייהו אלא דחדא מתרי מילי דאיכא בינייהו נקט והביאו לפרש כן מדחזינן דבירושלים לא הזכיר חילוק בין מקום למקום אלא סתים ותני המסיך את רגליו לא יתן פניו למזרח ואחוריו למערב אלא לצדדין ולפי זה טעמא דמילתא דלא יפנה אדם בכ"מ מזרח ומערב הוא משום דשכינה במערב ומש"ה לזכר בעלמא בין מזרח למערב אסור בכ"מ באיזה רוח שיהיה וכן יש לדקדק מדברי רש"י גבי נותן מטתו בין צפון לדרום. וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב בפרק הנזכר וז"ל אסור לאדם לעולם שיפנה או שיישן בין מזרח למערב ואצ"ל שאין קובעין בית הכסא בין מזרח למערב בכל מקום מפני שההיכל במערב לפיכך לא יפנה לא למערב ולא למזרח מפני שהוא כנגד המערב אלא בין צפון לדרום נפנין וישינין עכ"ל . וזה נראה עיקר. ומ"ש דלא יישן בין מזרח למערב אפשר שהוא מהא דאיתא בפרק קמא דברכות (ה:) אבא בנימין אומר כל ימי הייתי מצטער וכו' ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום אלא דקשה לי היכי מסיים בה דא"ר חמא בר חנינא כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין ליה בנים זכרים דמשמע דלאו משום איסורא קאמר אלא כי היכי דלהויין ליה בנים זכרים. ואפשר שלא היה גורס דא"ר חמא אלא א"ר חמא ואבא בנימין משום דאיכא איסורא היה מצטער על הדבר ודרבי חמא מילתא באפי נפשה היא דאתא למימר שאם הוא נזהר בדבר זה הויין ליה בנים זכרים. ואפילו את"ל שהיה גורס דא"ר חמא אפשר שהיה מפרש דאבא בנימין משום איסורא היה מצטער ומייתי מדרבי חמא שנותנין שכר טוב לנזהר בדבר: ונראה מדברי הרמב"ם שאפילו האדם לבדו אסור לישן בין מזרח למערב אבל התוספות כתבו שם כל הנותן מטתו בין צפון לדרום ולא בין מזרח למערב ודוקא כשיישן עם אשתו מפני שהשכינה שורה בין מזרח למערב והיה הדבר גנאי לשכב אצל אשתו מפני התשמיש וכן משמע ומוכחא קראי עכ"ל. ואף על פי שהעולם נוהגים כדברי התוס' נ"ל שהוא מפני שאינם מעיינים בדברי הרמב"ם בהל' בית הבחירה אלא חד או תרי בדרא והנכון ליזהר כדברי הרמב"ם ז"ל שהוא עמוד ההוראה. ואמאי דקתני על מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום פירש"י ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום ונראה בעיני שהשכינה במזרח או במערב לפיכך נכון להסב דרך תשמישו לרוחות אחרות ע"כ: ולענין מטיל מים לפי מה שכתב רש"י שהטעם שלא יפנה מזרח ומערב הוא כדי שלא יהא פירועו שלפניו או של אחריו לצד ירושלים נראה דמטיל מים ופניו לצד מזרח שרי שמאחר שאינו צריך לפרוע אלא מלפניו הרי אין פירועו לצד ירושלים וכן נראה מדגרסינן בירושלמי תני המסיך את רגליו לא יתן פניו למזרח ואחוריו למערב משמע דבמסיך את רגליו הוא דאסור אבל מטיל מים מותר להחזיר אחוריו למערב ואיכא למידק דמשמע בירושלמי דמסיך את רגליו ואחוריו למערב דוקא הוא דאסור הא פניו כלפי מערב שרי ואם איתא דמטיל מים הוי איפכא דפניו כלפי מערב אסור ואחוריו למערב שרי ה"ל למיתני דין מטיל מים בהדיא דלא שמעינן מדין מסיך את רגליו. ונ"ל דירושלמי ה"ק לא מיבעיא דלא יתן פניו למערב דכיון דמגלה מלפניו טפחיים פשיטא דאסור אלא אפילו אחוריו דאינו מגלה אלא טפח אסור ליתן למערב וממילא משמע דמטיל מים לא יתן פניו למערב אלא למזרח שרי. ולפ"ז באשה כיון דקי"ל שאינה מגלה מלפניה ולא כלום לעולם אפילו להסיך רגליה איכא למשרי בפניה למערב ואפשר דלא פלוג רבנן בין איש לאשה אבל לדברי הרמב"ם שכתב שמפני שההיכל במערב לא יפנה למערב ולא למזרח מפני שהוא כנגד המערב נראה שאין הטעם מפני שפירועו למערב אלא מפני שהוא נפנה במערב או ברוח שכנגדו ולפ"ז הדבר פשוט שאין לחלק בין איש לאשה ואי שרי להטיל מים אפי' פניו למערב שרי וכ"כ הוא ז"ל שם וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים ישב ופניו כלפי הקדש או יסלק הקדש לצדדין הרי בהדיא דשרי להטיל מים ופניו למערב דהא אפילו מן הצופים ונפנים שרי וכ"ש חוץ לצופים והא דקאמר ישב ופניו כלפי הקדש אפשר דלרבותא קאמר דאף על פי שמלפניו הוא פורע טפחיים מותר לו להחזיר פניו כלפי הקודש אע"פ שהוא מן הצופים ולפנים ויותר נראה לומר דהרמב"ם לא חייש לפירוע אלא שלא יחזיר אחוריו לקודש ומפני כך מן הצופים ולפנים צריך שיחזור פניו כלפי הקודש אבל חוץ לצופים בכל ענין שרי להטיל מים. וכן נראה שהוא דעת רבינו שהשמיט דין מטיל מים משמע דבכל גוונא שרי ואע"פ שה"ל לכתוב דמטיל מים מן הצופים ולפנים יחזיר פניו כלפי הקודש וכו' כיון שאינו דין כולל בכ"מ לא חשש רבינו לכתבו: גרסינן בירושלמי תני המטיל מים ה"ז הופך פניו לצפון המסיך את רגליו ה"ז הופך פניו כלפי דרום ונראה דלפי פירש"י דחייש לפירוע חולק כבוד לימין ומטיל מים שצריך לגלות מלפניו טפחיים הופך פניו לצפון שהוא שמאל ובמסיך את רגליו שאינו צריך לגלות מלפניו כלום הופך פניו לדרום שהוא ימין ולהרמב"ם דלא חייש לפירוע אפשר דהאי תנא חייש לפירוע ולא קי"ל כוותיה א"נ מפרש דהאי תנא חולק כבוד לשמאל כדאשכחן דבסיום התפילה נותן שלום לשמאלו תחלה ומש"ה מטיל מים שאינו נמאס כ"כ הופך פניו כלפי צפון ומסיך את רגליו שהוא נמאס יותר הופך פניו כלפי דרום והפוסקים השמיטו הירושלמי הזה משום דכיון דבגמרא דידן קתני סתמא דצפון ודרום שרי משמע דככל גוונא שרי והופך פניו לאיזה רוח שירצה משתיהן:
ח סָעִיף א ומיהו דוקא כשנפנה במקום מגולה אבל במקום שיש מחיצות כגון בית הכסא שבבית א"צ לדקדק כתב הרב הגדול מהר"י אבוהב ז"ל אבל במקום שיש לו מחיצות כמו בית הכסא שבבית ר"ל שאין המחיצות רחוקות זו מזו כמו חצר גדול עכ"ל. נראה שסובר הרב שמה שכתב רבינו כגון בה"כ שבבית דהיינו לומר דדוקא כשהמחיצות קרובות דומיא דבית הוא דאין לדקדק אבל אם המחיצות רחוקות כמו בחצר גדול צריך לדקדק ולא נהירא אלא בכ"מ שיש בו מחיצות אפילו הם רחוקות הרבה שרי. והא דקאמר כגון ב"ה שבבית טעמא קא יהיב משום דכל שיש בו מחיצות דמי לבית והכי משמע ממה שכתב דוקא כשנפנה במקום מגולה דהיינו מקום שאין בו מחיצות כלל כמו בשדה דאילו מקום שיש בו מחיצות ואפילו הם רחוקות הרבה לאו מקום מגולה הוא והכי איתיה לדין זה בירושלמי דסוף ברכות ר"ע אוסר בכ"מ ובלבד במקום שאין בו כותל וכתבוה התוס' והרא"ש וכתב עליו הרא"ש הלכך בתי כסאות שלנו שיש להן מחיצות אין להקפיד עכ"ל ולא חילק בין מחיצות קרובות למחיצות רחוקות ובהדיא כתב שם הרשב"א ובלבד במקום שאין שם כותל כלומר בבקעה משמע דלא מפיק מכלל יש שם כותל אלא בבקעה בלבד ורבינו עצמו כתב ברמזים בלשון הזה ולא יפנה לצד מזרח או מערב וה"מ בשדה שאין שם מחיצות אבל בב"ה שבבית אין להקפיד הרי דלא קאמר דצריך לדקדק אלא בשדה שאין שם מחיצות כלל אבל במקום שיש מחיצות אפילו הם רחוקות הרבה משמע דהוי כב"ה שבבית ואין להקפיד. ונראה שמה שהזכירו הפוסקים מחיצות לאו דוקא דבמחיצה אחת לצד מערב סגי דכיון דכותל מפסיק בינו לבין רוח שבו הקפידא אע"פ ששאר רוחות מגולות לא איכפת לן מידי והכי דייק לישנא דירושלמי דקתני ובלבד מקום שאין בו כותל ולא קתני מקום שאין בו כתלים. והרמב"ם בפ"ז מהלכות בית הבחירה לא חילק בין מקום שיש שם כותל למקום שאין שם כותל נראה שהוא סובר דהא דתני בירושלמי ובלבד מקום שאין שם כותל סבר כר"י דאמר לא אסרו אלא במקום שאין שם גדר כדאיתא בגמרא דידן ולא קי"ל כוותיה משום דמשמע דשאר תנאי פליגי עליה ואף על גב דבירושלמי איתא להא דובלבד שאין שם כותל סמוך לדר"ע לאו למימרא דר"ע ס"ל הכי ואפילו את"ל דירושלמי סבר דרבי עקיבא אית ליה דר' יוסי בההיא כיון דבתלמודא דידן משמע דר"ע לא סבר לה כר"י בהא נקטינן כתלמודא דידן אליבא דר"ע דאסר בכ"מ ואפילו במקום שיש שם כותל ויש קצת ראיה לזה מעובדא דרבה סדר ליבני דמשמע דמקום שיש בו כותל הוה מדאמר על רבה תרצינהו ולא שייך לישנא דעיולי אלא למקום שיש בו מחיצות ואפ"ה היה מקפיד אף על פי שיש לדחות דמאי על דקאמר שנכנס תוך אותה שדה שהיתה מיוחדת לו לב"ה. וסוגיין דעלמא כדעת התוס' והרא"ש שלא נהגו להקפיד בב"ה שיש בו מחיצות:
ט סָעִיף א וכשנפנה בשדה אם הוא אחורי הגדר יפנה מיד וכו' בסוף מסכת ברכות (סב:) אמר עולא אחורי הגדר יפנה מיד ובבקעה כל זמן שמתעטש ואין חבירו שומע ופירש"י דבעיטוש שלמטה קאמר. איסי בר נתן מתני הכי אחורי הגדר כל זמן שמתעטש ואין חבירו שומע ובבקעה כל זמן שאין חבירו רואהו ואותבי' עליה דאיסי בר נתן מדמשמע בברייתא שאע"פ שחבירו רואהו רשאי ליפנות ושני רב אשי מאי כ"ז שאין חבירו רואהו דקאמר איסי בר נתן כ"ז שאין חבירו רואה את פירועו אבל לדידיה חזי ליה. ופסקו הרי"ף והרא"ש בבקעה כאיסי בר נתן וכדשני רב אשי כ"ז שאין חבירו רואה את פירועו ובאחורי הגדר פסקו כעולא משום דמארי דתלמודא הוא טפי מאיסי בר נתן ואע"ג דרב אשי דבתראה הוא משני מילתיה וא"כ משמע דסבר כוותיה במאי דגלי דעתיה דסבר כוותיה פסקינן הכי אבל באחורי הגדר דלא גלי דעתיה רב אשי כמאן ס"ל נקטינן כעולא לגבי איסי בר נתן אבל הרמב"ם בפ"ה מהל' דיעות פסק כאיסי בר נתן גם באחורי הגדר משמע דס"ל דמאחר דחזינן דסבר רב אשי כוותיה בחדא באידך נמי סבר כוותיה. ורבינו כתב כדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל: ורבי' ירוחם כתב בני"ג אחורי הגדר יפנה מיד ובבקעה כל זמן שמתעטש ואין קולו נשמע או שאין חבירו רואה את פירועו ע"כ. נראה שדעתו לפסוק כעולא לגבי איסי ומש"ה פסק כוותיה באחורי הגדר ומאי דשני רב אשי בבקעה מספקא ליה אי ס"ל כאיסי או אם לדבריו דאיסי קאמר וליה לא ס"ל. ואנו אין לנו לענין הלכה אלא דברי הרי"ף והרא"ש ז"ל דהוו תרי לגבי הרמב"ם ז"ל:
י סָעִיף א ולא יאנוס לדחוק עצמו יותר מדאי בס"פ המוציא יין (שבת פב.) האי מאן דעייל לב"ה לא ליתיב בהדיא ולא ליטרח טפי דהאי כרכשתא אתלת שיני יתיב דלמא משתמטי שיני כרכשתא ואתי לידי סכנה ופירש"י לא ליתיב בהדיא במהרה ובחוזק לפי שנפתח הנקב בחזקה וניתקין שיני הכרכשתא ויוצאת ולא ליטרח טפי פריימבר"א בלעז:
יא סָעִיף א ויקנה ביד שמאל ולא בימין כך פשוט בס"פ הרואה (ברכות סב.) ושם מפורש הטעם:
יב סָעִיף א ולא יקנח בחרס משום כשפים בס"פ המוציא (פב.) ובפ' כל הבשר (חולין קה:):
יג סָעִיף א ולא בעשבים יבשים ג"ז בס"פ המוציא וטעמא משום דהמקנח בדבר שהאור שולטת בו שיניו התחתונות נושרות ופירש"י שיני הפה מכרכשתא :
יד סָעִיף א ולא בצרור שקנח בו חבירו בסוף פרק הרואה י' דברים מביאים את האדם לידי תחתוניות ואחד מהן בצרור שקנח בו חבירו:
טו סָעִיף א ויפנה בצניעות בלילה כדרך שעושה ביום בסוף פ' הרואה איזהו צנוע זה הנפנה בלילה כדרך שנפנה ביום ופירש"י כדרך שנפנה ביום לענין פירוע טפח וטפחיים ושאין נפרעין מעומד אלא מיושב:
טז סָעִיף א ולא ישתין מעומד שלא יתזו ניצוצות על רגליו וכו' אם לא שיעמוד במקום גבוה או שישתין לתוך עפר תיחוח בר"פ כל היד (נדה יג.) ר"א אומר האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם אמרו לו לר"א והלא ניצוצות נתזין על רגליו ונראה ככרות שפכה ונמצא מוציא לעז על בניו שהן ממזרים אמר להם מוטב שיוציא לעז על בניו ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום ופירש"י ניצוצות נתזין שאינו אוחז ואינו מטיל מים למרחוק כרות שפכה סריס אין מימי רגליו עושין כיפה תניא אידך אמר להן ר"א לחכמים אפשר יעמוד במקום גבוה וישתין או ישתין בעפר תיחוח ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום. ומסיק בגמרא דהא אמר להו ברישא ואמרו ליה אין לו מקום גבוה ועפר תיחוח מאי אמר להם מוטב שיוציא לעז על בניו ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום וכ"כ למה מפני שמוציא ש"ז לבטלה ובפרק כיצד מברכין (ברכות מ.) אמרינן דאין מי רגלים כלים אלא בישיבה או בעפר תיחוח או עומד במקום גבוה ומשתין במקום מדרון. ופירש"י אין מי רגלים כלים מן הגוף אלא בישיבה. לפי שכשהקילוח קרוב לפסוק הוא דואג שלא יפלו נצוצות על רגליו ומפסיק נראה שכשמשתין בישיבה ליכא ניצוצות ולכן כתב רבינו ולא ישתין מעומד וכו' אם לא שיעמוד במקום גבוה וכו' דמשמע שאם משתין מיושב אפי' אינו מקום גבוה ולא עפר תיחוח ליכא למיחש לנצוצות וכ"כ הרמב"ם פ"ד מהל' תפילין וקשה כי אמרו לו לר"א אין לו מקום גבוה ועפר תיחוח מאי לימא להו אפשר בישיבה ואפשר דאכתי הוו מצו למימר ליה א"א לו בישיבה כגון שהולך בשיירא ואין ממתינין לו מאי ומש"ה אמר להן דמוטב שיוציא לעז על בניו וכו':
יז סָעִיף א ויזהר לבל יאחוז באמה וישתין כבר נתבאר בסמוך דר"א אמר הכי ואע"ג דרבנן פליגי עליה כבר כתבו התוס' שם ובפרק אמר להן הממונה (ל.) שחזרו חכמים והודו לדברי רבי אליעזר:
יח סָעִיף א ומ"ש אם לא מעטרה ולמטה בר"פ כל היד שם א"ר אבהו א"ר יוחנן גבול יש לו מעטרה ולמטה מותר מעטרה ולמעלה אסור. ופירש"י עטרה שפה גבוהה מקפת את ראש הגיד: מעטרה ולמעלה לצד הגוף: ועל מ"ש רבינו אם לא מעטרה ולמטה לצד הארץ כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל אמר זה לפי שלפעמים אינה כנגד הארץ והוא בעת שהאמה קשוי שהוא כנגד הגוף ונכון הוא שאע"פ שהוא קשוי מותר לאחוז מן העטרה ולמטה כדמשמע בתוס' ר"פ כל היד ומש"ה הוצרך ללמדנו דמעטרה ולמטה היינו צד הארץ ואע"פ שבשעה שהוא בא לאחוז הוא מעטרה ולמעלה לא מיקרי מטה ומעלה אלא לגבי כשאינו קשוי:
יט סָעִיף א ומ"ש רבינו ואף אם הוא נשוי תימא דהא בר"פ כל היד גרסינן רב יהודה ושמואל הוי יתבי אאיגרא דבי כנישתא א"ל רב יהודה לשמואל צריך אני להשתין א"ל שיננא אחוז באמה והשתן בארץ והיכי עביד הכי והא תניא רא"א כל האוחז באמתו ומשתין כאילו מביא מבול לעולם אמר אביי עשאוה כבולשת כו' ה"נ כיון דבעית לא אתי להרהורי והכא מאי ביעתותא איכא אב"א ביעתותא דליליא ודאיגרא ופירש"י דליליא מתיירא שמא יפול ואב"א ביעתותא דרביה אב"א ביעתותא דשכינה ופירש"י דשכינה שורה בב"ה ואב"א אימתא דמאריה עליה דקארי שמואל עליה אין זה ילוד אשה ואב"א נשוי הוה דאמר ר"נ אם היה נשוי מותר ואב"א כי הא אורי ליה דתני אבא בריה דרבי בנימין בר חייא אבל מסייע בביצים למטה ואב"א כי הא אורי ליה דא"ר אבהו א"ר יוחנן גבול יש לו מעטרה ולמטה מותר מעטרה ולמעלה אסור. ומשמע דרב נחמן ורבי אבהו לא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא וא"כ רב נחמן שרי אפילו למעלה מעטרה דאל"כ מאי איריא נשוי אפילו אינו נשוי נמי וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם שכתב בפכ"א מהל' אישות ואם השתין מים לא יאחוז באמה וישתין ואם היה נשוי מותר הרי שהתיר לנשוי לאחוז באמה סתם ולא חילק מעטרה ולמטה לעטרה ולמעלה וכן נראה מדברי סמ"ק בסימן רצ"ב והייתי סובר לומר שטעות סופר הוא שנפל בספרי רבינו ושיש להגיה כך ויזהר לבל יאחוז באמה וישתין אם לא מעטרה ולמטה לצד הארץ אא"כ הוא נשוי אבל מצאתי שכתב בספר אבן העזר סי' כ"ג על דברי הרמב"ם ואני כתבתי בא"ח דאף נשוי אסור אם לא מעטרה ולמטה לצד הארץ ולפיכך נ"ל שהוא סובר דהא דאמר רב נחמן אם היה נשוי מותר פליגא אדרבי אבהו דרב נחמן לא מפליג בין מעטרה ולמטה לעטרה ולמעלה אלא בנשוי ורבי אבהו סובר דבין נשוי ובין שאינו נשוי מעטרה ולחטה מותר מעטרה ולמעלה אסור ופסק כרבי יוחנן. ויש לתמוה דכיון שהרא"ש בפרק כל היד והרי"ף בפרק שמונה שרצים כתבו לדרב נחמן ולדרבי אבהו משמע דס"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי מי דחקו לרבינו לפרש דפליגי אהדדי והרמב"ם השמיט בפכ"א מהא"ב להא דא"ר אבהו מעטרה ולמטה מותר ואפשר דאיהו נמי ס"ל דרב נחמן ורבי אבהו פליגי אלא דפסק כרב נחמן משום דבתראה הוא: ואחר שכתבתי כל זה מצאתי לה"ר יונה שכתב בספר היראה וז"ל ואם ישתין מעומד יזהר שלא יאחוז באמה אם לא מעטרה ולמטה לצד הארץ ואף אם הוא נשוי כי אחרי אשר העונש גדול כ"כ שהוא כמביא מבול לעולם אם כן יש לו לאדם להתרחק ולקדש עצמו אף במותר לו וכן רבינו הקדוש מימיו לא הכניס ידיו למטה מאבנטו עכ"ל ונראה שרבינו נמשך אחריו וכתב אם לא מעטרה ולמטה לצד הארץ ואפי' אם הוא נשוי אלא שקיצר במקום שהיה לו להאריך ולפרש שמדת חסידות שנה כאן ולא מדת הדין: ואיכא למידק למה השמיטו הרמב"ם ורבינו הא דשרי לסייע בביצים מלמטה ונראה שסמכו על מה שכתבו שיזהר שלא יאחוז באמה וממילא משמע דמסייע בביצים שרי דלא אמרו אלא אמה וביצים לאו אמה נינהו ואע"ג דלחד מהנך שינויי אמרינן דהא דאמר שמואל אחוז באמה היינו לומר שיסייע בביצים התם שאני דשמואל לא דק בלישניה לפי שסמך על רב יהודה שהיה יודע דלאחוז באמה עצמה אסור ולא שרי ליה אלא לסייע בביצים אבל בעלמא ודאי פשיטא דביצים לא מיקרו אמה ואכתי איכא למידק למה השמיטו ההיא שינוייא דשנינן דהיכא דאיכא ביעתותא שרי הטעם משום דלא בקיאים בהי ביעתותא לא אתי לידי הרהור שהכל לפי גובה הגג וגם הכל לפי מה שהוא אדם דאיכא איניש דבכל דהו מיבעית ואיכא איניש דלא מיבעית כלל ועי"ל דכיון דשנינן בגווני אחריני לא פסיקא לן מלתא דליהוי טעמא דשריותא משום ביעתותא דדילמא לא הוי אלא משום חד מאינך טעמי. ונראה שמפני כך לא הזכיר הרא"ש בר"פ כל היד חילוק זה ול"ל אם כן היכי פסקינן כאינך שינויי דדלמא לא הוה טעמא דשריותא משום הנך טעמי אלא משום ביעתותא דלא פסקינן כהנך שינויי משום דשנינן להו הכא אלא משום דמימרי דאמוראי נינהו דאמרי בעלמא הכי כנ"ל לדעתם ז"ל אבל סמ"ק בסי' רצ"ב כתב דהיכא דאיכא ביעתותא שרי:
כ סָעִיף א ולא ישהא צרכיו דאמרינן בפרק אלו הן הלוקין (מכות טז:) המשהה את נקביו עובר בלא תשקצו: כתוב בסמ"ג מל"ת סי' קכ"ו שהרי"ץ היה מסופק אם היה נשוי אם מותר לאחוז באמה או דוקא להשתין אבל להתחכך אסור או שמא מותר להתחכך וכתבוהו הגהות מיימוני בפכ"א מה"א :
א סָעִיף א ובכניסתו לב"ה יאמר כו' בסוף פרק הרואה הנכנס לב"ה יאמר כו' ולפי דאפשר לפרש דלאחר שנכנס יאמר לכך ביאר רבינו ואמר ובכניסתו כלומר כאשר רוצה ליכנס קודם שיכנס יאמר וכן כתב הרמב"ם בפ"ז מה' תפלה וז"ל וכ"ז שיכנס אדם לב"ה אומר קודם שיכנס כו' ועכשיו לא נהגו לאומרו דאין אנו מחזיקין עצמינו לירא שמים שמלאכים מלוין אותנו:
ב סָעִיף א ויגלה מלפניו טפח ומלאחריו טפחיים ואשה מאחריה טפח ומלפניה ולא כלום כך היא הנוסחא בכל ספרי רבינו וכן הוא בספר היראה להר"י וב"י כתב שכן הוא בספר אורחות חיים גם בפרש"י שבאלפסי פרק הרואה כתב על הא דאמר כדרך שנפנה בצניעות ביום כו' שמכסה עצמו ומגלה רק טפח לפניו וטפחיים לאחריו עכ"ל. ואין ראוי לומר שטעות א' נפל בכמה ספרים כמו שפי' ב"י אלא נראה דכך היתה גירסתם בפרק מי שמתו (ברכות דף כ"ג) והדעת נוטה לגירסא זו דמלפניו יוכל להזהר ביותר שלא ילכלך בגדיו במי רגלים דרואה בעיניו מה שהוא לפניו וסגי בטפח אבל לאחוריו דאינו רואה צריך טפחיים ובאשה החמירו דמאחר שאינה צריכה ליתן אל לבה להזהר מלפניה נותנת דעתה ביותר על מאחריה שלא תלכלך בגדיה ולכן סגי בטפח. ומדברי הר"ן ריש ה' נדה אהא דמגלה טפח ומכסה טפח נראה כגירסתינו בגמ' וכן באגודה פ' מי שמתו כתב באיש לאחריו טפח ומלפניו טפחיים ובאשה לאחריה טפח ומלפניה ולא כלום וכן פסק בש"ע ולפע"ד נראה איפכא דהעיקר כדברי רבינו וספר היראה מטעמא דפרישית ומ"מ יש להחמיר כחומרות שתי הגרסאות:
ג סָעִיף א וכשיושב יכוין שיהא פניו לדרום ואחוריו לצפון או איפכ' אבל לא ישב בין מזרח למערב פ' הרואה (ברכות ד' סא) וכבר האריך ב"י להביא סוגיית הגמרא והקשה דמשמע התם דדוקא דומיא דבבל שהיא במזרחה של א"י שלא יהא פירועו מלפניו ולא מאחריו לצד א"י וכן לדידן שיושבין במערבה של א"י אבל עיר העומדת בצפונה של א"י דומיא דגליל או בדרומה של א"י הוי איפכא דבין צפון לדרום אסור ובין מזרח למערב מותר כדקתני ת"ק בהדיא ור"ע דהלכתא כוותי' נמי מודה בהא כדמוכח סוגיא דהתם וא"כ ה"ל לרבינו לפרש חילוק זה בדבריו ויש ליישב דרבינו דכתב סתם מפני שאנו יושבין במערבה של א"י כדלקמן בסי' צ"ד ובסימן ק"ן ודוחק. ולפעד"נ לתרץ דאף ע"ג דלכאורה הכי משמע לאותה ברייתא מ"מ נסמך רבינו על אידך ברייתא דהתם דתני בה אר"ע פעם אחת נכנסתי אחר רבי יהושע לבית הכסא ולמדתי ממנו ג' דברים למדתי שאין נפנים מזרח ומערב אלא צפון ודרום כו' אלמא דלר"ע נמי דאוסר בכל מקום בח"ל אין איסור אלא בין מזרח למערב ולא בצפון ודרום כלל והכי משמע בירושלמי תני המיסך את רגליו לא יתן פניו למזרח ואחוריו למערב אלא לצדדין ר' יודא אומר בשעת המקדש רבי יוסי אומר מן הצופי' ולפנים ר"ע אוסר בכל מקום ובלבד במקום שאין בו כותל אלמא דלא מחלקינן בין ארץ לארץ אלא בכל מקום אינו אסור אלא בין מזרח למערב. ועוד נראה דאף לבריית' קמייתא צריך לפרש דהא דר"ע אוסר בכל מקום אינו אלא לומר דאף בח"ל אוסר אבל אינו אוסר אלא מזרח ומערב ולא בצפון ודרום כלל כדמשמע באידך ברייתא ובירושלמי וכן פי' התוספות לשם בהך ברייתא קמייתא ומשמע דפירשו כן מכח ההיא דירושלמי וברייתא שהבאתי ע"ש ומה שהקשה ב"י על זה דא"כ כי אקשינן בגמרא ר"ע היינו ת"ק ה"ל לשנויי דהא איכא בינייהו דלת"ק ביהודה אסור מזרח ומערב ושרי צפון ודרום ובגליל הוי איפכא ולר"ע בכל מקום מזרח ומערב אסור צפון ודרום מותר י"ל דהא דאקשינן ר"ע היינו ת"ק לא אקשינן הכי אלא משום דמשמע דר"ע קאי לאפלוגי ארבי יוסי דקאמר לא אסרו אלא ברואה וארבי יהודה דאמר דלא אסרו אלא בזמן שב"ה קיים וקאמר ר"ע דאסור בכל מקום ואפי' אינו רואה ואף בשאין ב"ה קיים ות"ק נמי הכי ס"ל וא"כ היינו ת"ק ואיצטריך לתרוצי איכא בינייהו ח"ל דת"ק לא הזכיר אלא יהודה וגליל ושמעת מינה דבח"ל שרי ור"ע מוסיף ואוסר בכל מקום בח"ל והשתא ודאי ליכא לתרוצי דאיכא בינייהו מזרח ומערב כו' דלפי זה ת"ק מוסיף איסור אף צפון ודרום ור"ע אינו אוסר אלא מזרח ומערב ואין חילוק זה משתמע מלשון שאמר ר"ע אוסר בכל מקום אלא איפכא משמע הלשון דר"ע מוסיף איסור אלא בע"כ דבהך ברייתא לא איירי ר"ע בדין מזרח ומערב דלא אתא אלא לאפלוגי את"ק ולמימר דבכל מקום ואף בח"ל אסור אלא דמבחוץ ס"ל לר"ע נמי דאין אסור אלא מזרח ומערב וכדמוכח ברייתא ובירושלמי שהבאתי וא"ת לפי זה אמאי אסור טפי מזרח ומערב מצפון ודרום וי"ל דמאחר דההיכל במערב א"כ כל המערב דינו כאלו היה כנגד ההיכל וכן כל המזרח כיון שהוא כנגד המערב נמי אסור והכי משמע מדברי הרמב"ם בפ"ז מהל' בית הבחיר' והסמ"ג בעשין סי' קס"ד וכ"כ הר"י בני"ג ח"ב דבכל מקום אין קפידא אלא בין מזרח למערב ועי"ל דכיון דאיכא מ"ד בפ' לא יחפור דהשכינה במזרח ואיכא מ"ד שכינה במערב לפיכך מחמרינן טפי במזרח ומערב ואף על גב דבהחזרת פנים בשעת התפלה לא קיימא לן כהני מ"ד אלא צריך להחזיר פניו לירושלים כדלקמן בסי' צ"ד מ"מ לענין צניעות כשנפנה מחמרינן דבכל מקום אסור בין מזרח למערב וק"ל:
ד סָעִיף א ומ"ש או איפכא איכא לתמוה בהא דפסק דפניו לצפון נמי שרי ובירושלמי תניא המטיל מים ה"ז הופך פניו לצפון המיסך את רגליו ה"ז הופך פניו כלפי דרום א"ר יוסי בר בון הדא דאמר מתניתא מן הצופים ולפנים ר"ע אוסר בכל מקום ובלבד מקום שאין שם כותל אלמא לרבי עקיבא דהלכתא כותיה צריך שיחלוק כבוד לימין בכל מקום וי"ל דס"ל לרבינו דלא אפסיקא הילכתא כר"ע אלא במאי דאוסר בין מזרח למערב אף בח"ל אבל במאי דלא אפסיקא הלכתא כוותיה הדרינן לכללן דיחיד ורבים הלכה כרבים והלכה כת"ק דאין חולק כבוד לימין אלא מן הצופים ולפנים וכן נראה דעת הפוסקים דכתבו סתמא דצפון ודרום שרי דמשמע דבכל גונא שרי ולא חששו לכתוב דמן הצופים ולפנים חולקים כבוד לימין כיון שאין דין זה כולל בכ"מ. ובדברי ב"י איכא לתמוה בכמה דברים חדא שכתב ליישב דברי הרמב"ם דלאו אמזרח ומערב דעולם קאמר אלא אמזרח ומערב דמקדש קאמר וארץ יהודה היה מזרחה או מערבה כנגד מערב ההיכל או מזרחו ומש"ה אסור לפנות שם בין מזרח למערב ומותר בין צפון לדרום וגליל היה צפונו או דרומו כנגד מערב ההיכל או מזרחו ומש"ה בין צפון לדרום אסור מפני שהוא כנגד מערב ההיכל או מזרחו וכו' עכ"ל. ואני שמעתי ולא אבין דהלא מערב ההיכל או מזרחו לא נקרא בשם מזרח ומערב אלא לפי שהוא לצד מזרח העולם ומערבו וכן צפון ודרום של היכל הוא לפי שהוא לצד צפון העולם ודרומו וגם מה שכתב דגליל היה צפונו או דרומו כנגד מערב ההיכל או מזרחו אינו במציאות דהא ודאי דצפונו ודרומו דגליל אינו נקרא בשם זה אלא לפי שהוא לצד צפון העולם ודרומו וא"כ אי אפשר שיהא צפון ודרום דגליל למזרח ומערב דהיכל כיון דמזרח ומערב דהיכל אינו אלא לצד מזרח העולם ומערבו. עוד כתב ב"י דלפי מ"ש רש"י שהטעם שלא יפנה מזרח ומערב הוא כדי שלא יהא פירועו של אחריו לצד ירושלים עכ"ל והיינו כשנפנה במערבה של ארץ יהודה ופניו למערב הוי פירועו של אחריו לצד ירושלים וכשנפנה במזרחה של ארץ יהודה ופניו למזרח הוה פירועו לצד ירושלים וא"כ היה מפרש לשון רש"י שכתב לא יפנה מזרח ומערב אחוריו למזרח ופניו למערב ולא אחוריו למערב כו' דלצדדין קאמר אחוריו למזרח ופניו למערב כשנפנה במערב של ארץ יהודה ולא אחוריו למערב כשנפנה כמזרחה של ארץ יהודה ולמד מהבנה זו דבעומד במזרחה של ארץ יהודה ומטיל מים ופניו למזרח שרי וכשפניו למערב אסור אבל כשעומד במערבה של ארץ יהודה ומטיל מים פניו למערב שרי ופניו למזרח אסור והקשה לפי זה דה"ל למיתני בירושלמי דין מטיל מים בהדיא דהוי איפכא מדין מסיך את רגליו והאריך בזה ביישובים. ולפע"ד דפירושיו בזה דחויים המה. וגם מה שהבין מפרש"י אינו אמת שהרי רש"י כתב בסוף לשונו ואם יפנה מזרח ומערב יהיה פירועו לצד ירושלים או פירועו שלפניו או פירועו של אחריו עכ"ל ומביאו ב"י עצמו אלמא דרש"י מפרש הא דלא יפנה מזרח ומערב ביהודה אין חילוק בין נפנה במזרחה של ארץ יהודה או במערבה בכל ענין אסור משום דאיכא פירועו לצד ירושלים או פירועו דלפניו או פירועו דלאחריו וכך היתה דעת רש"י בתחלת דבורו שאמר לא יפנה מזרח ומערב אחוריו למזרח ופניו למערב ולא אחוריו למערב וכו' ופשוט הוא ועוד דקושיית ב"י שהיא מהירוש' שהבין ממנו דמסיך את רגליו אחוריו למערב דוקא הוא דאסור הא פניו כלפי מערב שרי אין הבנה זו צודקת לפע"ד דהא להדיא תנא בירושלמי המסיך את רגליו לא יתן פניו למזרח ואחוריו למערב אלא לצדדין מדקאמר אלא לצדדין אלמא דלאו דוקא פניו למזרח ואחוריו למערב דה"ה איפכא נמי אסור דלא שרי אלא לצדדין ומשמע נמי מסתמא דאין חילוק בין איש לאשה דלא שרי אלא לצדדין ותו קשיא במאי דלמד ב"י מדאמר בירוש' במסיך רגליו דלא יתן אחוריו למערב משמע דבמטיל מים מותר להחזיר אחוריו למערב. ולפעד"נ דליתא להא שהרי מפורש לשם דבמטיל מים לת"ק הופך פניו לצפון לפחות במן הצופים ולפנים כמו שהעתיק ב"י עצמו: לשון הרמב"ם פ"ז מה' בית הבחירה וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים ישב ופניו כלפי הקדש לצדדין וכ"כ בש"ע וצ"ע מאין הוציא דין זה ונראה דס"ל ז"ל דמדלא אפליגו תנאי בברייתא אלא בנפנה שמעינן במטיל מים שרי אפילו בין מזרח למערב ובע"כ דלא עדיף מטיל מים ממיקל את ראשו דתנן לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח וכו' ואמר רב לא אמרו אלא במן הצופים ולפנים וברואה ואיתמר נמי הכי משמיה דרבי יוחנן דלא אמרו אלא במן הצופים ולפנים וברואה ובשאין גדר ובזמן שהשכינה שורה. וא"כ הטלת מים נמי במן הצופים אינו אסור אלא ברואה ולכן כתב ישב ופניו כלפי הקדש פי' דוקא יושב דכיון שיושב אפילו פניו כלפי הקדש אינו רואה את המקדש ושרי ונראה דהיינו דוקא בזמן שהשכינה שורה ובשאין גדר וקיצר הרמב"ם בזה לפי שנסמך על מ"ש קודם זה אצל לא יקל את ראשו כו' דמינה נשמע להטלת מים ולכן השמיטו הפוסקים דין הטלת מים שהרי בזמן הזה אפילו במן הצופים ולפנים וברואה נמי שרי להטיל מים כנ"ל ודלא כמו שפי' ב"י שהבין מדפרש"י אברייתא קמייתא שהטעם שלא יפנה בין מזרח למערב הוא כדי שלא יהא פירועו שלפניו או פירועו של אחריו לצד ירושלים א"כ הטיל מים ופירועו לצד מזרח שרי שמאחר שאין צריך לפרוע אלא מלפניו הרי אין פירועו לצד ירושלים ושתי תשובות בדבר חדא דלא פרש"י זה אלא בנפנה אבל במטיל מים גרידא אפי' פירועו לצד ירושלים לית לן בה דלא החמירו אלא בנפנה שהוא מאוס ומגונה ועוד דדוקא לת"ק דמפליג בין יהודה לגליל פרש"י דהטעם הוא משום דחיישינן לפירועו כנגד ירושלים אבל למאי דקי"ל כר"ע דאף בח"ל אסור ודוקא בין מזרח למערב משום דהשכינה במזרח או במערב כדפי' לעיל לפי זה אין חילוק בין פירועו לצד מזרח לפירועו לצד מערב ומיהו בהטלת מים שרי אף מזרח למערב בזמן הזה דלא חיישינן לפירועו אלא בנפנה ודו"ק. שוב ראיתי בספר כ"מ דכתב דט"ס הוא בדברי הרמב"ם וצריך להגיה וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים לא ישב ופניו כלפי הקדש אלא לצפון או לדרום או יסלק הקדש לצדדין וכ"כ בספריו המוגהים וכך הוא בירושלמי וכן צריך להגיה בש"ע מיהו בזמן הזה בכל מקום מותר להטיל מים ולא היה לו לכותבו בש"ע:
ה סָעִיף א ומיהו דוקא כשנפנה במקום מגולה אבל במקום שיש מחיצות כגון ב"ה שבבית כו' נראה שמה שהוצרך לומר כגון בה"כ שבבית כו' הוא כדי שלא נטעה דאפילו במחיצות לא שרי אלא כשנפנה בשדה דרך מקרה אבל לקבוע ב"ה בין מזרח למערב אסור אפי' כשיש מחיצות לכך ביאר דליתא אלא כל היכא דאיכא מחיצות אפילו כגון ב"ה שבבית שהוא קבוע נמי שרי ונמשך אחר הרא"ש שכתב וז"ל ומפרש בירושלמי ובלבד שאין שם כותל הלכך בתי כסאות שלנו שיש להן מחיצות אין להקפיד עכ"ל דהאריך וכתב הלכך וכו' כדי לבאר דכיון דקאמר בסתמא ובלבד שאין שם כותל אלמא דכל היכא דאיכא כותל אף בתי כסאות שלנו שהן קבועין נמי שרי וז"ל הרמב"ם בזמן שיהיה המקדש בנוי אסור לו לאדם להקל את ראשו כו' והוא שרואה את המקדש ולא יהיה גדר כו' אסור לאדם לעולם שיפנה או שישן בין מזרח למערב ואצ"ל שאין קובעין בית הכסא בין מזרח למערב בכל מקום כו' ונראה דמיירי דוקא בשאין שם מחיצות ומה שלא כתב בפירוש הוא מפני שנסמך על מ"ש קודם זה אצל לא יקל ראשו כו' ולא יהיה גדר דאלמא דהיכא דאיכא גדר לא חיישינן למידי ושרי אף לקבוע ב"ה בין מזרח למערב וכדעת הרא"ש ורבינו וכדאיתא להדיא בירושלמי. ומ"ש ב"י שדעת הרמב"ם לאסור אפילו היכא דאיכא מחיצות לא נהירא אלא אין בזה מחלוקת וכדפרישית:
ו סָעִיף א וכשנפנה בשדה כו' איכא לתמוה דבשדה פסק כעולא דאחורי הגדר יפנה מיד ולא כאיסי בר נתן דמתני אחורי הגדר כ"ז שמתעטש ואין חבירו שומע ובבקעה פסק כאיסי כ"ז שאין חבירו רואהו ולא כעולא דאמר כ"ז שמתעטש ואין חבירו שומע ואיך מזכי שטרא לבי תרי ואפשר דמאחר דאשכחן בבת רב חסדא דעבדא ליה לרבא כוותא ומנחא ליה ידא ארישא אלמא דאחורי כותל נפנה מיד ומדחזינן דרב אשי דהוא בתראה קאמר דבבקעה כ"ז שאין חבירו רואה פירועו הכי נקטינן וכן נראה דעת הרי"ף והרא"ש דלא כהרמב"ם דמחמיר להתרחק בשדה באחורי הגדר כ"ז שמתעטש ואין חבירו שומע דפסק כאיסי בכל דבריו:
ז סָעִיף א ולא יקנח בחרס משום כשפים. ק"ק אמאי לא כתב משום סכנה כדכתב לקמן בסי' שי"ב ונראה דנקט משום כשפים לאורויי דבחול אפילו באוגני כלים שהם חלקים ולית בהו משום סכנה נמי לא יקנח משום כשפים אלא יקנח בצרור אבל בשבת היכא דאיכא צרור ואוגני כלי' מקנח באוגני כלים ואע"פ דאית בהו משום כשפים ולא יקנח בצרור דלאו בר טלטול הוא ואיכא לתמוה על מ"ש הרבינו ירוחם בני"ג ח"ב צרור וחרס מקנח בחרס וכו' ולשם לא קא עסיק בה' שבת אלמא דאפילו בחול יקנח בחרס וזה סותר לסוגיית התלמוד בס"פ המוציא יין וצ"ע: כתב בש"ע לא הותר לנשוי לאחוז באמה אלא להשתין אבל להתחכך לא עכ"ל ואע"ג דהסמ"ג בשם ר"י מסופק בדבר ומביאו ב"י בסוף סימן זה הכריע הרב לאיסור כיון דעונשו גדול כאלו מביא מבול לעולם ועוד כיון דאיסור הוצאת זרע לבטלה אתי מונשמרת מכל דבר רע חשיב ספיקא בדאורייתא ואזלינן בה לחומרא ועוד כיון דהרבינו יונה ורבינו כתבו דאפי' לאחוז באמה ולהשתין אסור אפילו הוא נשוי כל שכן דלהתחכך אסור. כתב בהגהת ש"ע ולא ילכו ב' אנשים ביחד לב"ה וכו' ונראה דהכי איתא ס"פ הרואה קבלה דב"ה צניעותא ושתיקותא ותו איתא התם בעובדא דרב ספרא ור"א דלאו אורח ארעא לאותו שהוא בב"ה לדבר עם אדם אחר העומד בחוץ ע"ש בפירש"י ותו מייתי התם הא דאיתא במסכת תמיד מדורה היתה שם וב"ה של כבוד וזה היה כבודו מצאו נעול בידוע שיש שם אדם וכו'. ומיהו בעובדא דרבא ובת רב חסדא מוכח התם דאם מתפחד מן המזיקים יכול אדם אחר להושיט ידו דרך חלון כנגד מקום שנפנה שם ולהניח ידו על ראשו ע"ש (בדף ס"ב): כתב בש"ע וכן אסור לישן בין מזרח למערב אם אשתו עמו ונכון ליזהר אפילו כשאין אשתו עמו עכ"ל והיינו לומר שלא יהא ראשו למזרח ומרגלותיו למערב או איפכא אלא ראשו לצפון ומרגלותיו לדרום או איפכא וכמו שפירש"י בהך דהנותן מטתו בין צפון לדרום דהיינו ראשו לצפון ומרגלותיו לדרום או איפכא הויין לו בנים זכרים מיהו בזוהר פ' במדבר כתב בהפך דההוא דהנותן מטתו בין צפון לדרום פירוש ראשה למזרח ומרגלותיה למערב דבזה נתונה המטה בין צפון לדרום דלפ"ז כך צריך לישן בין עם אשתו בין בלא אשתו וצריך עיון. גם צריך טעם מאי שנא דבבה"כ שבבית יכול לישב אף בין מזרח למערב וגבי מטה שבבית אסור וי"ל דבמטה שצריך לקדש עצמו בשעת תשמיש צריך ליזהר יותר:
א ועיין לקמן סי' שי"ב מדיני משמוש כתב בא"ז דיש לסגור הדלת אחריו כשנכנס לבית הכסא וכן אסור לשנים לילך ביחד כי אינו מדרך הצניעות ואסור לספר בבית הכסא רק נשים מספרות זו עם זו משום יחוד והביא ראיות לדבריו:
ב וכל דבריו שם אינם מוכרחים כלל ואף הקושיא מעיקרא אינו כלום דהא דכתב הטור כתם בין מזרח למערב אסור משום דכל מדינות אלו במערבה של א"י הם וכן כתבו התוס' בפ"ק דברכות (ז:) וכן כתב הטור לקמן סימן ק"ן דאנו מתפללין למזרח כו' ולא חלקו בין עיר לעיר משום דמסתמא כל גלילות אלו מזרחן הם כנגד א"י ולכן כתב גם כאן בסתמא מיהו עיר שידוע שצפונה או דרומה נגד א"י דינה בצפון ודרום כבשאר מקומות דין מזרח ומערב כנ"ל:
ג ומצאתי כתוב שם בחדושי אגודה וז"ל ועתה אין נזהרין בו כי בתי כסאות שלנו אינן בשדה עכ"ל וטעמא על זה לא ידענא אך האמת שאין נזהרין עכשיו בזה ואפשר כיון דדשו ביה רבים שומר פתאים ה' ועי' לקמן סי' שי"ב עוד מדיני קינוח:
ד ומדברי הרמב"ם שם והביאו הטור באה"ע סי' כ"ג משמע דאסור:
א סָעִיף א ובכניסתו לבית הכסא יאמר כו' פירש"י אל המלאכים המלוים אותו כדכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך אומר כן. וכתב אבודרהם שלא יאמר זה אלא חסיד וירא שמים. ומכח זה נתבטל בזמן הזה (ב"י):
ב סָעִיף א התכבדו מכובדים פי' אתם מלאכי עליון המכובדים התכבדו כלומר אל תגרעו בכבודכם לכנוס עמי לבית הכסא אף על פי שהשם צוה לכם ללווני אני מוחל לכם אך שמרוני מ"מ שלא יזיקו לי מזיקין השכיחים במקום טנופת וכפל לומר שמרוני לפי שביקש ג"כ שישמרו אותו אחר שיצא מב"ה שלא יפגעו שום פגע רע. והוצרך לבקש מהם זה קודם שנכנס לפי שאח"כ לא יהיו ידיו טהורות וכן עזרוני עזרוני הוא ג"כ ע"ד זה עזרוני בעשיית צרכי שלא אבא לידי היזק שיפתחו ויסתמו נקביי כראוי שודאי צריך עזר גדול לזה ועזרוני ג"כ ביציאתי מב"ה:
ג סָעִיף א המתינו לי כו' אף על פי שאני אומר שאל תכנסו עמי לב"ה אף על פי כן המתינו עלי עד שאצא ואל יהיה עליכם לטרחא שכן דרכן של בני אדם ואין אנכי פושע בהליכתי וק"ל:
ד סָעִיף א וימשמש בפי הטבעת ואח"כ ישב ל' הגמרא תמשמש ושב ואל תשב ותמשמש ולפי זה מ"ש רבינו וימשמש ר"ל אם רצה למשמש ימשמש ואח"כ ישב וכן הוא בהדיא בש"ע וענין המשמוש ר"ל שממשמש בצרור או בקיסם בפי הטבעת לפתוח נקביו והטעם שלא ישב קודם שממשמש משום כשפים. גמרא:
ה סָעִיף א ויגלה מלפניו טפחיים ומלאחריו טפח ה"ג ב"י וכ"כ הרא"ש וכן הוא ברמזים וכן פירש"י בהדיא הטעם בשילהי מי שמתו בגדולים איירי ומתוך שדוחק עצמו לגדולים הוא בא לידי קטנים ובאחוריו בין איש ובין אשה בטפח סגי אבל לפניו גבי איש דאיכא קלוח בעי טפחיים אבל אשה לא כלום משום דנוטפין מי רגליה לצד אחור עכ"ל וכן מוכח מסוגיית הגמרא כן אבל בשם מורי ראיתי כתוב שגירסא שלפנינו העתיק רבינו מספר היראה של רבי' יונה עכ"ל אבל אין טעם לדבר:
ו סָעִיף א אבל לא ישב בין מזרח למערב יתבאר בדרישה גם שם יתבאר דין שינה והטלת מים בין מזרח ומערב ע"ש:
ז סָעִיף א לראות את פירועו כו'. פי' שיראה פניו של מטה מגולה והוא דבר מיאוס אף שאין הצואה נראית:
ח סָעִיף א ולא יאנוס לדחוק דילמא מישתמטי שיני כרכשי ויבא לידי סכנה:
ט סָעִיף א ויקנח ביד שמאל ולא בימין מפני שמראה בה טעמי תורה פירש"י הנגינות טעמי המקרא נקרא בל"א טראפ"א. ועוד שהתורה ניתנה בימין דכתיב מימינו אש דת למו. ועוד מפני שנותנה לפה. ועוד מפני שקושר בה קשר של תפילין:
י סָעִיף א ולא יקנח בחרס משום כשפים נראה דלאו משום כשפים לחוד אסור אלא אף משום סכנה כדלקמן בסימן שי"ב ומ"ש התם טעם דסכנה והכא טעמא דכשפים תירצתי שמה אבל ודאי משום חד טעמא לחוד לא אסרו וכן מוכח בסוף המוציא יין. וכן ראיתי כתוב בשם ר"נ ונראה דהא דקאמר עשבים יבשים וצרור שקנח בו חבירו שאסורים משום שיבא לידי תחתוניות לא מה"ט לחוד נגעו ביה אלא אף משום סכנת כשפים ולהכי כתב בחידושי אגודה ורמ"א ז"ל בד"מ ובש"ע דאין אנו חוששין בזמן הזה דכיון שבתי כסאות שלנו בבית ולא שכיחי כשפים כנ"ל. ומה שקשה ממ"ש כאן מצרור שקנח בו חבירו למ"ש לקמן סימן שי"ב כתבתי לקמן:
יא סָעִיף א ולא ישתין מעומד כתב ב"י דוקא מעומד אבל מיושב מותר אפי' אינו מקום גבוה ולא עפר תחוח דבישיבה ליכא נצוצות וכן משמע מפירש"י:
יב סָעִיף א לבל יאחוז באמה וישתין שכל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם השחתת זרע לבטלה:
יג סָעִיף א ולמטה לצד הארץ ז"ל מהר"י אבוהב אמר זה לפי שלפעמים אינה כנגד הארץ והוא בעת שהאבר קשה שהוא כנגד הגוף וכתב ב"י ונכון הוא שאע"פ שהוא קשוי מותר לאחוז מן העטרה ולמטה שהוא נקרא צד הארץ אע"פ שכשאוחז בה הוא מעטרה ולמעלה לא נקרא מטה ומעלה אלא כשאינו קשוי ע"כ:
יד סָעִיף א ואף אם הוא נשוי כ"כ ג"כ בא"ה סימן כ"ג והוא מספר היראה של רבינו יונה שיש לאדם לקדש עצמו אפי' בדבר המותר לו אבל מדינא דגמרא מותר וכ"כ רי"ף ורא"ש וב"י אבל להתחכך בו אפי' בנשוי אסור ונראה לפי שמביא חמום וקשוי גדול ובקל יבא לידי ש"ז:
טו סָעִיף א ולא ישהה צרכיו משום לא תשקצו:
א סָעִיף א וכשיושב יכוין שיהיה פניו לדרום ואחוריו לצפון או איפכא אבל לא ישב בין מזרח כו' ז"ל הגמ' בפ' הרואה תניא הנפנה ביהודה לא יפנה מזרח ומערב אלא צפון ודרום ובגליל צפון ודרום אסור מזרח ומערב מותר ורבי יוסי מתיר שהיה רבי יוסי אומר לא אמרו אלא ברואה רבי יהודה אומר בזמן שב"ה קיים אסור בזמן שאין בית המקדש קיים מותר ר"ע אוסר בכל מקום ר"ע היינו ת"ק איכא בינייהו חוץ לארץ. ופירש"י לא יפנה מזרח ומערב מפני שירושלים בארץ יהודה היא בצפונה של יהודה בין יהודה לבנימין ויש מארץ יהודה ממנה למזרח עד סוף א"י וממנה למערב עד סוף א"י שארץ יהודה ע"פ כל אורך א"י הוא מן המזרח למערב כרצועה ארוכה וקצרה ואם יפנה מזרח ומערב יהיה פירועו לצד ירושלים או פירועו שלפניו או שלאחריו אבל צפון ודרום יפנה ובלבד שלא יפנה נגד ירושלים ממש בדרומה של ארץ יהודה ובגליל שהוא בצפונה של א"י לא ישב בין צפון ודרום אלא בין מזרח ומערב ע"כ וכתב ב"י דממעשה דרבה שהביאו שם בתר הכי משמע דהלכה כר"ע וכן פסק הרמב"ם וכן הסמ"ג וכן נראה מדברי רי"ף ורא"ש וכן כתב רבינו אלא שהיה לו לפרש דהא דאסור לפנות בין מזרח למערב ושרי בין צפון ודרום היינו בעיר העומדת במזרח של ארץ ישראל דומיא דבבל וכדפירש"י (ז"ל על ההוא מעשה דרבה שם דא"א ע"ש.) אבל עיר העומדת בצפונה של ארץ ישראל דומיא דגליל או בדרומה של ארץ ישראל הוי איפכא דבין צפון לדרום אסור ובין מזרח למערב מותר וכדתני ת"ק בהדיא וליכא למימר דכי קאמר ר"ע בכל מקום אסור לא קאי אלא אמזרח ומערב דקתני רישא ולא אצפון ודרום דא"כ כי מקשה ר"ע היינו ת"ק הל"ל דאיכא בינייהו דלת"ק ביהודה אסור מזרח ומערב ושרי בצפון ודרום ובגליל איפכא ולר"ע בכל מקום מזרח ומערב אסור צפון ודרום מותר וכן יש לתמוה על הרמב"ם שגם הוא כתב סתם כו' עכ"ל. ול"נ דכי נדקדק בפירושא דמילתא לקמן לפי משמעות פשטא דברייתא ק' טובא חדא דהא ודאי בדרומה וצפונה של ארץ יהודה דהיינו ברחבה היו ג"כ עיירות וא"כ מ"ש גליל דנקט ת"ק שלא יפנו צפון ודרום עדיפא הל"ל דאפילו בארץ יהודה עצמה אותן היושבים ברחבה לא יפנו צפון ודרום מה"ט גופיה וע"ק למה סתם ת"ק דבגליל בין צפון ודרום לעולם לא ישב ואמאי לא ישב בין צפון ודרום שלא כנגד ירושלים וכי עדיפא מיהודה עצמו שמותר שם צפון ודרום שלא כנגד ירושלים אלא פשוט שהענין הוא דכל ארץ יהודה כיון שירושלים בצפונו שלו אחשבוהו רבנן כאילו קדושת ירושלים וכבוד השכינה בכל שטח מרחב המדינה ארץ יהודה ולהכי כל ארץ יהודה כירושלים דמי בין לאורכה בין לרוחבה וכיון שהשכינה בין מזרח ומערב בירושלים אסור לפנות בין מזרח ומערב ומדינא גם בין צפון ודרום לא היו רשאין לפנות בבקעה כ"א בבית הכסא מגודר במחיצות אלא שא"א להולכי דרכים שלא יפנו כלל לכך אמרו שבין צפון ודרום יכול לפנות ובלבד שלא יהא מכוון נגד ירושלים ממש שאז הוא גנאי לכבוד המשכן שזה פונה אחורו למשכן ובגליל שהוא סוף א"י והיא קרובה יותר לחוצה לארץ ממה שהיא קרובה לירושלים אין קדושת ירושלים והמקדש וכבוד השכינה שייך לשם כלל ולהכי כיון שעכ"פ הוצרכו להתיר לפנות בין אחד משתי רוחות משום הולכי דרכים כדלעיל ראו חכמים יותר לאסור שם בין צפון ודרום מבין מזרח ומערב לפי שהיושב לפנות ופניו או אחוריו לצפון או לדרום בין שהוא מכוון נגד ירושלים או לא הרואה אומר הרי זה יושב נגד דרומית או צפונית ירושלים ולהכי כיון שגבול ירושלים הוא וצפונו צפונית ירושלים מיקרי יש לחשוש על כבוד ירושלים והמקדש ואין לפנות שם משא"כ המפנה בין מזרח ומערב של גליל לא שייך לומר שהוא יושב למזרח ירושלים או למערב ירושלים שמזרח ומערב של עולם הוא מזרח ומערב של גליל. וא"ל מ"מ יהא אסור כיון שהשכינה במערב הא כבר כתבתי דאו בין מזרח למערב או בין דרום וצפון הוצרכו על כרחך להתיר לפנות ומפני כבוד ירושלים ראו יותר לאסור בין צפון ודרום וכיון שכן הוא בגליל ודאי כ"ע מודו דאסור לפנות בין צפון ודרום ומותר בין מזרח ומערב ואפילו לר"ע הדין כן דאין לומר דלר"ע אפילו בגליל אסור בין מזרח ומערב ומותר בין צפון ודרום. חדא דלא שייך שיחלקו רבנן והוא בסברא כזה. ועוד דא"כ לא הול"ל אוסר בכל מקום סתם דהא בין צפון ודרום מותר ומהיכן רמז ר"ע בדבריו דאמזרח ומערב קאי ולומר דאסור אפילו בגליל. וא"ל דלמא באמת דעת ר"ע לאסור בכל הרוחות דודאי הולכי דרכים א"א שלא יפנו וכמ"ש לעיל אלא ודאי בהא דקאמר ת"ק דבגליל מותר בין מזרח ומערב ואסור בין צפון ודרום בהא אין פלוגתא כלל. (ובזה מיושב שלא השיב התרצן איכא בינייהו גליל וכו') ולפי זה שהטעם דאסור לפנות בגליל בין צפון ודרום הוא משום שאומרים עליו הרי הוא יושב לצפונו של ירושלים ושל מקדש ממילא בח"ל שודאי לא שייך למימר שהוא צפונו או דרומו של ירושלים ואין קוראים שם שום עיר על שם רוחות ירושלים אלא ע"ש רוחות המדינה הסביבה כמשל שאומרים זו צפונו של גליל וזו דרומה של אנטוכיא וכיוצא בה ולהכי מותר לפנות בין צפון ודרום דלא שייך שם שום פגם לכבוד ירושלים אלא שמ"מ שהשכינה בין מזרח למערב מ"ה לזכר בעלמא ס"ל לרבי עקיבא דאסור בכל מקום בין מזרח למערב וכמ"ש ג"כ ב"י שכן משמע מהירושלמי. וממילא נשמע ג"כ דלהאי טעמא הנ"ל כי אין ב"ה קיים אפילו בגליל מותר בין צפון ודרום שהרי לא שייך לומר שיאמרו לצפון ירושלים והמקדש יושב. וממילא נאסר בין מזרח למערב לזכר כבוד השכינה כמו ח"ל. ור"ע שאמר בכל מקום אסור על רבי יוסי ורבי יהודה קאי שאמרו שאינו אסור אלא במקום הרואה ובזמן שבית המקדש קיים ואמר הוא שבכ"מ אסור בין רואה ובין אינו רואה בין ב"ה קיים בין אינו קיים וכת"ק שלא חילק ביהודה וגליל בין רואה או אינו רואה וקאמר מאי בינייהו בין ר"ע לת"ק שעל כרחך גם ר"ע ס"ל דבגליל אסור בין צפון ודרום ומותר בין מזרח ומערב כנ"ל ואמר איכא בינייהו ח"ל דלת"ק לא חשיב אלא גליל אבל משם ולהלן מותר בכל צד דלא עשו זכר לשכינה ולר"ע אסור בכל מקום בין מזרח ומערב שעשו זכר לשכינה זהו פירושא דמילתא ופשוט בעיני. וא"כ לק"מ דלכ"ע אפילו גליל מותר בין צפון לדרום כשאין ב"ה קיים כיון שלא נקרא צפונו של ירושלים ומקדש כנ"ל ואע"פ שלא קי"ל כרבי יהודה דאמר בזמן שב"ה קיים כו' היינו שדעת ר' יהודה שאפילו בין מזרח ומערב אינו אסור אלא בזמן שב"ה קיים בהא לא קי"ל כוותיה אלא כר"ע ודו"ק. והתימא על ב"י שכתב שגם על הרמב"ם קשה למה כתב סתם והוא עצמו הביא אח"כ דברי הרמב"ם שכתב ז"ל אסור לאדם לעולם שיפנה או שישן בין מזרח למערב וכו' הרי שדימה שינה ולפנות יחד וטעם איסור שינה ע"כ בכל עיר ומדינה בין שהוא לדרומה של א"י או לצפונה לעולם אינו אלא דוקא בין מזרח למערב ומטעם זכר לשכינה במערב ודו"ק. ומדפרש"י על ההוא עובדא דרבה שכתב לפי שבבל היה במזרחה של א"י עומדת לא רצה לפנות בין מזרח ומערב כו' אין ראיה שודאי ה"ה בעיר אחרת שהיא לצפונה של א"י נמי אסור בין מזרח למערב ומותר בין צפון ודרום ומטעם זכר לשכינה ולא כתב כן אלא לומר לך שאביי ששדינהו בין צפון ודרום לא משום דס"ל דאסור לפנות בין צפון לדרום ומותר בין מזרח ומערב דזה ודאי אינו שהרי בבל הוא למזרחה של א"י ובמזרחה של א"י עצמו ודאי אסור לפנות מפני כבוד השכינה שהיתה שם אלא כוונת אביי היה שרצה לראות אם במתכוין סדרם: ובד"מ כתב ז"ל ב"י האריך ורצה להוכיח דאפשר דרבינו סובר דבח"ל לעולם אינו אסור רק בין מזרח למערב משום דשכינה במערב ע"ש ועוד רצה להוכיח תירוץ זה מדברי רש"י והרמב"ם וכל דבריו שם אינם מוכרחים כלל ואף הקושיא אינה כלום מעיקרא דהא דכתב הטור סתם בין מזרח למערב אסור משום דכל מדינות הללו במערב של א"י הם וכן כתבו התוס' פ"ק דברכות וכ"כ לקמן הטור סימן ק"נ דאנו מתפללין למזרח וכו' ולא חלקו בין עיר לעיר משום דמסתמא כל גלילות הללו מזרחן הן נגד א"י ולכן כתב מיהו עיר שידוע שצפונו או דרומו נגד א"י גם כאן בסתמא דינו בצפון ודרום כבשאר מקומות דין מזרח ומערב עכ"ל ול"נ מ"ש עיקר. כתב עוד ב"י נראה מדברי הרמב"ם הנ"ל שאפילו אדם לבדו אסור לישן בין מזרח למערב אבל התוספות כתבו בפ"ק דברכות כל הנותן מטתו בין צפון לדרום ולא בין מזרח למערב ודוקא כשישן עם אשתו מפני שהוא גנאי לשכב אצל אשתו מפני שהשכינה למערב וגנאי בתשמיש וכן משמע ומוכחי קראי ואע"פ שהעולם נוהגין כתוספות נ"ל מפני שאינם מעיינים בדברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה והנכון ליזהר כדברי הרמב"ם עכ"ל ואני אומר שגם הרמב"ם ס"ל כתוספות דדוקא תשמיש אסור וישנין דומיא דנפנין קאמר שהוא דבר מאוס ומגונה מטפה סרוחה. וכן מוכח מהגמ' כמ"ש הב"י עצמו וז"ל הגמ' פ"ק דברכות אבא בנימין אומר כל ימי הייתי מצטער כו' על מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום דאמר ר' חמא ב"ח כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים ע"כ הל' דאמר משמע שהמקיים מאמר אבא בנימין ונזהר ליתן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים בזכות זה ואי אבא בנימין אאדם לבדו קאי לא שייך שכר זה למעשה זה וק"ל. ועוד שלשון מצטער שאמר ר' אבא לא משמע דאאדם יחידי קאי דא"כ מה צער היה לו בזה דבר קל הוא שישן בין צפון לדרום משא"כ כשהוא עם האשה שאז בעי חדר מיוחד לצניעות והיה מצטער ומהדר תמיד שיהיה לו חדר עשוי באופן שהיה יכול ליתן המטה בין צפון לדרום וכן רש"י ז"ל פי' שם דאתשמיש קאי ודו"ק: כתב עוד ב"י דלהטיל מים בכל אופן ולכל רוח שרי ושכן כתב הרמב"ם פ"ז מהלכות בית הבחירה ז"ל וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים ישב ופניו כלפי קודש כו' והאריך ב"י לפרש מ"ש הרמב"ם ישב ופניו כלפי קודש ושם בכ"מ כתב דט"ס הוא והגירסא הנכונה לא ישב וכן הוא נדפס שם במיימוני ע"ש לפי זה לא נצטרך לכל דברי ב"י שכתב מכאן ואילך: גרסינן בירושלמי תני המטיל מים הרי זה הופך פניו לצפון המסיך את רגליו הרי זה הופך פניו לדרום. ופירש ב"י דלרש"י שכתב בברייתא הנ"ל שהטעם שלא יפנה מזרח ומערב הוא כדי שלא יהא פירועו לצד ירושלים א"כ טעמא דברייתא דירושלמי הוא משום שחולק כבוד לימין ולהכי מטיל מים שע"כ צריך לגלות מלפניו טפחיים הופך פניו לצפון שהוא שמאל. ובמסיך את רגליו שאינו צריך לגלות מלפניו כלום הופך פניו לדרום שהוא ימין. (ונראה דר"ל ובמסיך רגליו בשאינו צריך לגלות מלפניו וכו' באיזה אופן שיהיה או כגון אשה שהרי בריש סימן זה משמע דגם בגדולים צריך לגלות מלפניו טפחיים דא"א לגדולים בלא קטנים וכמ"ש בפרישה.) והרמב"ם דלא חייש לפירוע כתב שהטעם שאין לפנות אחורו לצד מערב או רוח שכנגדו ואפילו מטיל מים יש לו להטיל נגד צד מערב ולא יפול אחורו לשם ולדידיה הך ברייתא דירושלמי חולקת כבוד לשמאל ופניו שנזכר בברייתא ר"ל מקום גילוי מה שמגלה נקרא פנים ומשום הכי מטיל מים שהוא אין דבר נמאס כ"כ יכול לגלות עצמו לצד צפון ולהשתין כדי שלא יעמוד באחור שלו לצד צפון אף שהוא מכוסה מ"מ בשעה שמטיל מים מלפניו גם אחור מחשב למאוס באותו פעם משא"כ שאר כל היום שלא צריך לדקדק בזה כנ"ל דעת ב"י וכל אלו הדוחקים הוצרך ב"י לכתוב לפי גירסא הנ"ל ישב ופניו כלפי קודש אבל לפי מ"ש שהוא ט"ס א"צ לכל זה וק"ל. והיינו פניו כלפי צפון דקאמר ומסיך רגליו שנמאס יותר הופך גילויו לצד דרום וזהו פניו לדרום עכ"ל תוכן פי' ב"י אע"פ שאין לשונו משמע כן כוונתו ע"כ כן וסיים בזה שכל הפוסקים השמיטו ירושלמי זה לפי שבגמרא דידן משמע שאין צריך לחלוק כבוד לא לימין ולא לשמאל בהטלת מים וכ"כ ב"י:
ב סָעִיף א מיהו דוקא כשנפנה כו' כגון ב"ה שבבית כתב מהר"י אבוהב ז"ל על דברי רבינו ז"ל ר"ל שאין המחיצות רחוקות זו מזו כמו חצר גדול עכ"ל פשוט הוא שכוונת הרב שמ"ש רבינו כגון בב"ה שבבית היינו לומר דדוקא כשהמחיצות קרובות דומיא דבית הוא דאין לדקדק אבל אם המחיצות רחוקות כמו בחצר גדול צריך לדקדק. וכן נראה ודאי אמת וכן דייק ל' רבינו וכן דייק לשון הרא"ש שכתב הלכך בתי כסאות שלנו שיש להם מחיצות אין להקפיד ע"כ מדדייק וכתב שלנו משמע דוקא בב"ה העשוים בכיוצא שלנו שהם בבית והמחיצות קרובות והוא מקום צנוע וכן דייק לשון רבינו ברמזים שכתב ולא יפנה לצד מזרח או מערב וי"מ בשדה שאין שם מחיצות אבל בב"ה שבבית אין להקפיד דקדק ג"כ לכתוב בתי כסאות שבבית שהם מקום צנוע אבל ודאי בחצר גדול אף שמוקף מחיצות אסור לישב שם בין מזרח למערב אם לא סמוך לכותל מאד מפני כבוד השכינה שכיון שהמחיצות רחוקות זו מזו אין כאן מקום מוצנע ומה לי הוא יושב שם ומפנה מה לי מפנה עצמו באמצע השדה הרי לאו משום צניעות מבני אדם ניתקן שלא ישב בין מזרח למערב אלא משום צניעות מכבוד השכינה א"כ אין לך שדה שאינו מוקף מרחוק גדר או יער ואין לדבר סוף אלא פשוט שבכה"ג אינו רשאי לפנות אם לא סמוך לכותל מאוד אבל לא באמצע אם לא שהמחיצות קרובות וב"י תמה על ר"י אבוהב וכתב שפשוט שכל שיש מחיצות אפילו רחוקות אין צריך לדקדק. ורצה להכריח כן מדכתב רבינו מיהו דוקא כשנפנה במקום מגולה וכן ברמזים ג"כ כתב וה"מ בשדה שאין שם מחיצות משמע דוקא שאין לו מחיצות כלל. ואין מזה הכרח. דרבינו מילתא דפסיקא ומילתא בטעמיה נקט דהא דבשדה אסור משום דסתם שדה מגולה ואינו מקום מוצנע אבל ה"ה אף אם היה מוקף מחיצות אסור לשנות שם בין מזרח ומערב אם לא סמוך לכותל העשויה לצד מערב. ומה שהביא ב"י ראיה מהירושלמי דקתני ר"ע אוסר בכל מקום ובלבד במקום שאין בו כותל שמע מינה דאפי' כותל חדא סגי. אין ראייה דכבר כתבתי דכשיושב סמוך לכותל אז ודאי מהני אפילו אין כאן אלא כותל אחד והוא פרוע לצד כותל שעומדת במזרחה אבל כשיושב רחוק מן הכותל אף על פי שיש מחיצה אחת לצד מזרח ומערב לא סגי והכי דייק ל' הפוסקים שהזכירו לשון מחיצות ל' רבים ואפי' מוקף מחיצות לא מהני אם לא מקורבות זו לזו וכנ"ל וזה פשוט בעיני. ומה שתמה ב"י על הרמב"ם שלא חילק בין שיש שם כותל או לאו. לפי מ"ש אינו קושיא דממ"נ אם יושב רחוק מהכותל ל"מ כותל אחת ואפי' ד' כתלים ל"מ וכנ"ל ואם ביושב סמוך לכותל פשיטא דמהני דאין לך צניעות גדול מזה ואף שכתב הרמב"ם שלא יפנה למזרח מפני שהוא כנגד מערב זה שייך דוקא כשאין כותל מפסיק דאף שאינו פונה באחורו מ"מ הרי יושב נגד מערב משא"כ כשהמחיצות מפסיקות וק"ל וע"כ צריך אתה לומר כן דזה פשוט דאל"כ קשה כיון שבתלמוד דידן אמר ר"ע סתם בכ"מ אסור איך הוסיף הירושלמי בדבריו ובלבד במקום שאין שם כותל והא ר"ע בכ"מ קאמר. גם ל' ובלבד ק' דהול"ל וה"מ בשדה אלא שר"ע מיירי כשאינו יושב סמוך לכותל דבהכי מיירי פלוגתתא ולהכי אין כאן צניעות ובכה"ג ודאי בכל מקום אסור אם לא בב"ה שבבית אבל הירושלמי מיירי כשיושב סמוך לכותל דבהא ודאי אפי' ר"ע מודה ולא הוצרך להשמיענו זה דפשוט הוא דאין לך צניעות גדל מזה ודוק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.