א וירחץ בנקיון כפיו ויברך בא"י אמ"ה אקב"ו על נטילת ידים וידקדק לערות עליהם שלשה פעמים מפני שרוח רעה שורה על הידים קודם נטילה ואינה סרה עד שיערה עליהם ג"פ ועל כן צריך למנוע מהגיע בידו קודם נטילה לפה ולחוטם ולאזנים ולעינים מפני שרוח רעה שורה עליהם ואם אין לו מים יקנח ידיו בצרור או בכל מידי דמנקי ויברך על נקיות ידים:
א סָעִיף א וירחץ בנקיון כפיו ואע"ג דרחיצה בכל מידי דמנקי מהני לתפלה כמו שכתב בסמוך אין כוונתו פה לומר שירחץ בכל מידי דמנקי דאם כן לא שייך למימר ויברך על נט"י שהרי אינו מברך כן אלא כשרוחץ ידיו במים וגם לא שייך למימר וידקדק לערות עליהם ג"פ כי אם במים וגם לא שייך לומר ואם אין לו מים כיון דעד השתא איירי בין ביש לו מים בין באין לו כי אם מידי דמנקי אלא ברחיצה דמים איירי. ומ"ש בנקיון לישנא דקרא נקט כדכתיב ארחץ בנקיון כפי. ואפשר עוד לומר דנקיון שכתב כולל כל מידי דמנקי בין מים בין שאר דברים המנקין והדר קאמר שאם רוחץ במים יברך על נט"י וידקדק לערות עליהם ג"פ ואם אין לו מים ומקנח בשאר דברים המנקין יברך על נקיות ידים ופי' ראשון נראה עיקר: כתב הרא"ה דכל מים דפסולין לנט"י דוקא לסעודה אבל לתפלה כיון דסגי לן בכל מידי דמנקי מהני אפילו לכתחלה נמי מיהו לא מברך בהו כיון דלא איתקון לנטילה עכ"ל :
ב סָעִיף א ויברך ענט"י בפרק הרואה (ברכות ס.) כי משי ידיה לימא ענט"י וכתב הרא"ש על זה לפי שידים של אדם עסקניות הם ואי אפשר שלא ליגע בבשר המטונף בלילה תקנו ברכה קודם שיקרא ק"ש ויתפלל: וכתב ר"י בני"ו ח"ו ומברך ענט"י ע"ש הכלי שנקרא אנטל ואף שלא נתקן הכלי אלא בשביל נטילת האכילה מ"מ לא ישנה הברכה. וכ"כ הרא"ש בסוף ברכות ואכתוב דבריו בסמוך:
ג סָעִיף א וידקדק לערות עליהם ג' פעמים מפני שרוח רעה שורה על הידים ואינה סרה עד שיערה עליהם ג"פ וע"כ צריך למנוע מהגיע בידו קודם נטילה לפה ולחוטם וכו' בפרק שמונה שרצים (קח:) יד לעין תקצץ יד לחוטם תקצץ יד לפה תקצץ יד לאוזן תקצץ יד לחסודה פירוש מקום שמקיז דם תקצץ יד לאמה תקצץ יד לפי טבעת תקצץ יד לגיגית פי' המטילין בה שכר תקצץ יד מסמא יד מחרשת יד מעלה פוליפוס. ופירש"י יד לעין שחרית קודם שיטול ידיו: תקצץ נוח לו שתקצץ שרוח רעה שורה על היד ומסמתו וכן כולן: יד לעין מסמא קודם נטילה. יד לאוזן מחרשת: יד לפה או לחוטם מעלה פוליפוס ריח החוטם והפה ול"נ דיד לאמה לאו לענין שחרית נקט לה אלא משום דמביא לידי קרי וכן יד לפי טבעת למשמש בה תדיר מביאתו לידי תחתוניות עכ"ל וטעמו של רש"י שכתב דיד לאמה ויד לפי טבעת לאו לענין נטילת שחרית נקט להו דאפילו אם נטל ידיו לא יגע באמה ולא ימשמש תדיר בפי הטבעת מדלא תני גבי יד מסמא וכו' ההיזק שעושה היד לאמה או לפי הטבעת ולפ"ז יד לחסודה ויד לגיגית נמי לאו לענין נטילת שחרית נקט להו דאפילו אם נטל ידיו לא יגע בחסודה דמשמוש היד מזיק לחבורה ולא יגע בגיגית השכר מפני שמשמוש היד מפסידו ומש"ה לא נזכרו גבי יד מסמא וכו' ולכן רבינו לא כתב פה אלא שלא יגע לפה ולחוטם ולעינים ולאזנים ולא כתב שלא יגע באמה ובפי הטבעת ובחסודה ובגיגית משום דהכא בהיזק שעושה נגיעה בלא נטילת שחרית עסקינן והנך אפי' אם נטל ידיו מזקת הנגיעה: וגרסינן תו התם בסמוך תניא רבי נתן אומר בת חורין היא זו ומקפדת בנטילתו לנוטלו יפה עד שישפוך מים יפה ג"פ על ידיו: כתוב באורחות חיים בשם הר"מ שאין צריך ליטול ידיו מרביעית אלא לאכילה לפי שלפני התפלה אם אין לו מים יכול לקנח בכל מידי דמנקי:
ד סָעִיף א ואם אין לו מים יקנח ידיו בצרור או בכל מידי דמנקי בפרק היה קורא (ברכות טו.) ומפרש טעמא משום דמי כתיב ארחץ במים ארחץ בנקיון כתיב בכל מידי דמנקי ואם צריך לחזור אחר מים בשעת תפלה כתב רבינו בסי' צ"ב ושם פירש הא דאמרינן בכל מידי דמנקי אם הוא בידים המלוכלכות בטיט או בידים של היסח הדעת:
ה סָעִיף א ויברך על נקיות ידים כן כתב הרא"ש בסוף ברכות אהא דאמרינן כי משי ידיה לימא על נטילת ידים וז"ל לפי שידיו של אדם עסקניות הם וכו' תקנו ברכה קודם שיקרא ק"ש ויתפלל וראוי היה לברך על נקיות ידים אלא על שם שתקנו בנטילת ידים לאכילה מברך ענט"י לפי שצריך ליטול מן הכלי והכלי שמו נטלא בלשון התלמוד לכך תקנו נמי לברך ענט"י ונראה שאם אין לו מים ומנקה את ידיו בצרור ועפר שמברך על נקיות ידים שחייב אדם לנקות ידיו בשעת תפלה כדאמרינן לעיל דכתיב ארחץ בנקיון כפי עכ"ל. וכתב עוד על ברכות דשחרית מלשון שסדרום בגמרא משמע שיכול לברך כל אלו הברכות קודם נט"י וזהו סעד לדברי שלא תקנו נט"י אלא לק"ש ולתפלה וכ"כ הרשב"א בתשובה ומיהו כתב בתשובה הנזכר שאם ישן על מטתו ערום ידים עסקניות ופסולות להזכרת השם עד שינקה אותם בכל מידי דמנקי: ומשמע מדברי הרא"ש דלא בעינן כלי לנטילת שחרית כי היכי דבעינן לנטילת ידים לסעודה וכ"כ בהגהת מרדכי פרק אלו דברים. וכ"כ הר"ן בריש פרק כל הבשר. ומשמע דה"ה לשאר דברים המעכבים בנטילת ידים לסעודה שאינם צריכים לנט"י דשחרית דנטילה זו אינה אלא משום נקיות בעלמא. אבל בתשובת הרשב"א כתוב שנשאל למה תקנו ברכת על נט"י בשחרית והשיב איברא כך נהגו בכל מקום לברך בשחרית על נט"י ומקפידין בכל תנאי נטילה כשעת סעודה. ואני לא מצאתי בשום מקום דבר ברור שיצטרך אדם ליטול ידיו שחרית דאי משום שיבתא ובת חורין די ברחיצה ואי משום תפלה וק"ש די או ברחיצה או בנקיון עפר וצרורות כדאמרינן מידי ארחץ במים כתיב ארחץ בנקיון כתיב בכל מידי דמנקי וגם בברכות (שם) רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא אלא שיש לי קצת דמדומי ראיה לחייב הנטילה בכלי בשחר ממאי דאמרינן בפרק כל הבשר (חולין קו:) נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו כלומר מתנה שתעלה אותה נטילה אפילו בסעודה ואילו לאכילה נטילה בעינן ומדקאמר נוטל ידיו שחרית משמע דהכי קאמר באותה נטילה כשנוטל אדם ידיו שחרית יכול להתנות שתעלה לכל היום ואפילו לאכילה ועוד אמרינן פרק היה קורא הנוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע זו היא קבלת עול מלכות שמים שלימה מדקאמר נוטל ידיו ולא קאמר רוחץ ידיו כמו שאמר בערב שבת רוחץ פניו וידיו ורגליו משמע לכאורה שצריך בבוקר ליטול ידיו בכלי ואם תשאל מאי שנא תפלת השחר מתפלת המנחה וערבית י"ל לפי שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך צריכים אנו להודות לו יתברך על שבראנו לכבודו ולשרתו ולברך בשמו ועל דבר זה תקנו בשחר כל אותם הברכות שאנו מברכים בכל בוקר ובוקר ולפיכך אנו צריכים להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו עכ"ל וכן דעת ה"ר דוד אבודרהם שכתב וצריך שיהיו המים באים מכח אדם. וכן כתוב בספר הזוהר פרשת וישב על פסוק ויאמר האיש נסעו מזה ועוד כתובים שם בנטילת ידים שחרית חידושין שאינם נמצאים בפוסקים וז"ל ר"ש פתח ארחץ בנקיון כפי וכו' תא חזי רזא דמלתא הכי דלית בר נש בעלמא דלא טעים טעמא דמותא בליליא ורוחא מסאבא שריא על ההוא גופא מ"ט בגין דנשמתא קדישא איסתלקת מיניה דבר נש ונפקת מיניה ועל דנשמתא קדישא נפקת ואסתלקת מיניה שריא רוחא מסאבא על ההוא גופא וכד אהדרת נשמתא לגופא אתעברת ההוא זוהמא והא איתמר דידוי דבר נש זוהמא דמסאבו אשתאר בהו ועל דא לא יעבר בר נש ידוי על עינוי בגין ההוא רוחא מסאבא עד דנטיל להון וכד נטיל להון כדין הא אתקדש ואקרי קדוש והיך בעי לאתקדשא בעי חד כלי לתתא וחד כלי לעילא דיתקדש מההיא דלעילא וההיא דלתתא דיהיב בה זוהמא דמסאבו ביה דאכלי לקבלא מסאבו ודא לאתקדשא מיניה דא ברוך ודא ארור ולא בעיין אינון מיין דזוהמא לאושדא בביתא דלא יקרב בהו בר נש דהא בהו מתכנשי סטרא דילהון ויכול לקבלא נזקין מאינון מיין מסאבין ועד דיתעבר זוהמא מעל ידוי לא יברך ואוקימנא דבגין כך עד לא אתקדש בר נש ידוי בצפרא איקרי טמא כיון דאתקדש איקרי טהור ובגין כך לא יטול אלא מן ידא דאידכי בקדמיתא דכתיב והזה הטהור על הטמא דא איקרי טהור ודא איקרי טמא בגין כך חד כלי לתתא וחד כלי לעילא דא קדישא ודא מסאבא ומאינון מיין אסור למיעבד בהון מידי אלא בעי לאושדא לון באתרא דבני נשא לא עברי עלייהו ולא ישדי לון בביתא דהא כיון דאתושדן בארעא רוח מסאבא אשתכח תמן ויכול לנזקא ואי אית מדרון תחות ארעא דלא יתחזון שפיר ולא יהיב להון לנשי חרשייא דיכלין לאבאשא בהו לבני נשא בגין דאינון מים דאתלטיין וקב"ה בעי לדכאה לון לישראל ולמהוי קדישין דכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וכו'. וקצת מזה כתב בפרשת מקץ על פסוק ויכר יוסף את אחיו. וכתב עוד וז"ל ותו דבעי ליה לבר נש לנטלא ידא ימינא בשמאלא בגין לשלטא ימינא על שמאלא וליסתחי ימינא בשמאלא בגין כך איהו נטילה. ועל דא מאן דנטיל ידוי יטול ימינא בשמאלא לאשלטא ימינא על שמאלא בגין דלא יהיב דוכתא ליצה"ר לשלטא עכ"ל. ויש לתמוה שבפ' ויקחו לי תרומה על פסוק ועשית שולחן כתב וז"ל מיא אינון מימינא ואיהו משמאלא ואינין חדוה מיד יהיב לשמאלא ואתדבקו ביה אינון מים וחדאן ליה ובתר אתכליל איהו בימינא ויתער לנוקבא בההיא חדוה וסימניך מאן דנטל מיא בידיה ימינא במנא קדמאה לארקא מיא בשמאלא איהו ולא משמאלא לימינא דהא מיא מימינא נטיל לון שמאלא ובגין כך לא אשתכחו מיא אלא מסטרא דשמאלא כיון דנטיל מיא בגויה הא אתערו לגבי נוקבא דאינון מים עכ"ל. ושני מאמרים אלו נראים כסותרים זה את זה ואפשר שיש חילוק בין נטילת ידים דשחרית לנטילת ידים דאכילה דבנטילת ידים דשחרית כיון שהם טמאות מסטרא מסאבא דשרייא עלייהו אי הוה נטיל בקדמיתא שמאלא בימינא היה נראה כאלו סטרא דימינא משמש לסטרא אחרא ולפיכך בעי לנטולי בקדמיתא ימינא משמאלא כמ"ש בפרשת וישב אבל בנט"י לאכילה שידיו הם טהורות ואינו נוטל אלא לתוספת קדושה צריך ליטול תחלה יד שמאל מיד ימין מהטעם שכתב בפרשת תרומה ויש לפרש שלעולם תחילה נוטל יד ימין מיד שמאל בין בנטילת ידים דשחרית בין בנטילת ידים דאכילה כמ"ש בפרשת וישב ומ"ש בפרשת תרומה מאן דנטיל מיא בידיה וכו' היינו לומר שנוטל כלי של מים ביד ימינו ונותנו ליד שמאלו כדי שיריק מים על יד ימינו. ומ"ש לא יטול אלא מן ידא דאידכי בקדמיתא ה"נ איתא בגמרא פרק שלשה שאכלו (ברכות נא.) אל תטול ממי שלא נטל ידיו שחרית: וכתוב עוד בתשובת הרשב"א הנזכר ומשכשך ידיו בתוך כלי בין בשחרית בין בשעת אכילה ושפיר דמי מדאמרינן בכיור ורחצו ממנו ולא בתוכו ש"מ הכא הוא דכתיב ממנו הא בעלמא אפי' בתוכו ש"ד וכאן וכאן מברך ענט"י ע"כ ואע"פ שדעת רבינו בסימן ק"ט שמשכשך ידיו בתוך הכלי לא עלתה לו נטילה לאכילה וכן דעת רוב הפוסקים. ומ"מ לענין נטילת שחרית אפשר שעלתה לו דכיון דלא אשכחן מהפוסקים מ"ד דליבעי כלי אלא הך תשובה והיא אומרת דשכשוך ידיו בכלי מהני נקטינן הכי מיהו משמע דהיינו לצאת ידי חובת נטילת ידים שחרית כדי לקרות ק"ש ולהתפלל אבל להעביר רוח רעה השורה על ידיו לא סגי בשכשוך דלעולם אינה עוברת עד שיערה עליהם מים ג"פ ושיכשוך ידים בכלי אפילו כמה פעמים לא חשיב אלא פעם אחד שכיון ששכשך ידיו פעם אחד נטמאו כל מים שבכלי ותו לא מהני מידי שהרי הן כשופכין מ"מ אם שכשך ידיו ג"פ בג' מימות מחולפים נראה שאע"פ שאינם באים על ידיו דרך עירוי מהני דעירוי שכתב רבינו לאו דווקא שהרי בגמרא לא אמרו אלא בת חורין היא זו ומקפדת עד שירחוץ ידיו שלשה פעמים ושכשוך רחיצה מיקרי אבל מדברי הזוהר שכתבתי נראה דלא מהני להעביר הזוהמא אלא על ידי עירוי כלי דוקא: כתב הרא"ש בתשובות כלל רביעי שהמשכים ללמוד יברך ענט"י ואשר יצר ואלהי נשמה וכל סדר הברכות עד ברכת התורה וברכת התורה בכלל וילמוד ופרשת התמיד לא יקרא עד שיאור היום וכן אשר נתן לשכוי בינה לא יברך אלא ביום ואם השכיב עצמו לישן קודם היום ונטל ידיו להתפלל אין צריך לברך ענט"י אם לא עשה צרכיו כי שינת עראי היא עכ"ל ונראה דא"צ לברך דקאמר לאו דוקא דנטילה נמי לא בעי כדיהיב טעמא משום דשינת עראי היא כלומר ולא חיישינן בה שמא נגע במקום המטונף ואם נגע במקום מטונף יתבאר בסימן ז' בס"ד אם צריך לברך ענט"י אם לאו: ומשמע שאם היה נעור כל הלילה אינו צריך ליטול ידיו כדי להתפלל לדעת מי שסובר דסתם ידים כשירות לתפלה שהרי כתב הרא"ש בסוף ברכות דאינו צריך ליטול ידיו שחרית אלא משום דידים עסקניות וא"א שלא ליגע בבשר המטונף בלילה וכיון דנעור הוא הרי אפשר שלא נגע בשום מקום מטונף וכי היכי דביום אין חזקתן שנגע במקום המטונף הוא הדין נמי בלילה אם הוא נעור וכן נראה ממ"ש בתשובה כלל רביעי שלא תקנוה אלא בבוקר כשידיו מטונפות דמשמע דווקא כשידיו מטונפות צריך נטילה הא אם אין ידיו מטונפות אפילו בבוקר אינו צריך נטילה והיינו כגון שהיה נעור כל הלילה ואפילו בישן שינת עראי בלילה כתב בתשובה שכתבתי בסמוך שאינו צריך לחזור וליטול וטעמא משום דלא חיישינן בשינת עראי שמא נגע במקום המטונף וגם למה שכתבתי בשם תשובות הרשב"א דטעמא דנט"י שחרית היא מפני שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב חדשים לבקרים וגו' האי טעמא נמי לא שייך אלא כשישן בלילה וכמ"ש במדרש בשר ודם מפקיד פקדון ביד חבירו ומחזירו לו בלוי ומקולקל וכמ"ש רבינו בסי' מ"ו ואם היה נעור כל הלילה הרי לא הפקיד פקדונו ביד הקב"ה וא"כ אינו נעשה כבריה חדשה באותו שחר ומיהו אם ישן שינת ערא' נראה דשייך ביה מפקיד פקדון ביד הקב"ה ומחזירה לו חדשה ואפשר שאפי' היה נעור כל הלילה צריך ליטול שחרית לפי טעם זה דכיון שתקנו ליטול ידיו שחרית לא פלוג רבנן אבל להרא"ש שא"צ ליטול אלא מפני שנגעו במקום מטונף היכא דלא נגעו משמע דלא תקון כמה שכתבתי בסמוך: ומיהו משום רוח רעה השורה על הידים נראה דגם להרא"ש אפילו היה נעור כל הלילה צריך ליטול ידיו דרוח רעה השורה על הידים בלילה משמע דלא תלוי בשינה כלל. אבל בספר הזוהר פרשת וישלח נראה שאין רוח רעה שורה על הידים אלא בשעת שינה שכתוב שם על פסוק ויותר יעקב לבדו דהא לית לן מאן דנאים בלילה בערסיה דלא טעים טעמא דמותא ונפקא נשמתיה מיניה וכיון דאשתאר גופא בלא נשמה קדישא רוחא מסאבא זמין ושריא עלוי ואסתאיב והא אוקימנא דלית ליה לב"נ לאעברא ידוי על עינוי בצפרא בגין דהא רוח מסאבא שריא עלייהו עכ"ל וכן משמע ג"כ מן המאמר שכתבתי לעיל שכתוב בפרשת וישב: ואם השכים ללמוד ונטל ידיו ואח"כ השכיב עצמו לישן קודם היום נראה דאפילו כדי להעביר רוח רעה אינו צריך לחזור וליטול ידיו דכיון שעברה פעם אחת על ידי נטילה ג"פ שוב אינה שורה באותה הלילה ואפשר שאע"פ שעברה ע"י נטילה ג"פ חוזרת ושורה וכן נראה מספר הזוהר שכתב בתחלת פרשת ויגש על מה שאחז"ל שדוד היה מנמנם כסוס רזא דמילתא דהא דוד מלכא חי וקים לעלם ולעלמי עלמין ודוד מלכא הוה נטיר כל יומוי דלא יטעום טעם מיתה בגין דשינתא חד משיתין דמיתה איהי ודוד בגין דוכתיה דאיהי חי לא הוה נאים אלא שיתין נשמי דעד שיתין נשמי חסר חד איהו חי מתמן ולהלאה טעים בר נש טעמא דמותא ושליט ביה סטרא דרוחא מסאבא ודא הוה נטיר דוד מלכא דלא יטעום טעמא דמותא ולא ישלוט ביה סטרא אחרא בגין דשיתין נשמי חסר חד איהו רזא דחיים דלעילא עד ס' נשמי דאינון ס' נשמי עילאין ואילין רזא דלהון דתליין בהו חיים מכאן ולתתא רזא דמותא איהו ועל דא דוד מלכא הוה משער שיעורא דליליא בגין דיתקיים בחיים ולא ישלוט ביה טעמא דמותא עכ"ל. משמע בהדיא שכל שישן שיתין נשמי צריך ליטול שהרי כשישן שיעור זה קאמר דשליט ביה סטרא דרוח מסאבא משמע דלא שאני לן בין ישן קודם לכן באותה לילה ללא ישן כלל וכיון דשליט ביה סטרא דרוח מסאבא פשיטא שצריך ליטול ידיו כדי להעבירה שאע"פ שנטל ידיו להעביר הרוח רעה ששרתה על ידיו ראשונה מה יועיל לרוח רעה ששרתה על ידיו אח"כ ולפ"ז אפשר דאפי' אם ישן ביום צריך ליטול ידיו דהא סתם אמרו כל דנאים שיתין נשמי שלטא ביה סטרא דרוח מסאבא ולא חילקו בין יום ללילה ואע"פ שבמאמרים שכתבתי דאיתא בפרשת וישלח כתוב דלית לך מאן דנאים בליליא על ערסיה דלא טעים טעם דמותא וכיוצא בזה כתוב במאמר שבפרשת וישב אפשר דלאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט שדרך בני אדם לישן בלילה ותדע דע"כ על ערסיה שכתב בפרשת וישלח לאו דוקא דכיון דטעמא כיון דנשמתא נפקת מיניה שריא רוח מסאבא אפי' כי נאים בלא ערסא נמי וא"כ ה"ה דליליא דקאמר לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט וה"ה ליום ובהכי אתי שפיר הא דאמרינן בפרק הישן (סוכה כו:) אסור לישן ביום יותר משינת הסוס שהוא שיתין נשמי ומיהו יש לדחות ולומר דדוקא בישן בלילה אמרו לפי שאז הוא זמנו של סטרא מסאבא אבל ביום אין לו כח לשרות על האדם ומה שאסרו לישן יותר משיתין נשמי הוא כדי שלא לעורר כח ההוא סטרא ביום שאינו זמנה מ"מ אע"פ שמתעורר ע"י השינה אפשר שאין לו כח לשרות וצ"ע. אח"כ מצאתי כתוב באורחות חיים השכים קודם עמוד השחר ונטל ידיו י"א שצריך ליטול ידיו פעם אחרת כשיאור היום משום בת חורין השורה על הידים כל הלילה עד היום וכן צריך לשפוך עליהם מים ג"פ ע"כ נראה מדבריו שאפי' היה נעור עד הבוקר קאמר צריך ליטול ידיו פעם אחרת משום בת חורין: כתב הכלבו בסימן כ' בשם הר"ם שאינו מברך בבוקר כשנוטל ידיו על נט"י ואשר יצר עד בואו לב"ה ואם בירך קודם לכן אינו מברך פעם אחרת בבואו לבהכ"נ ותופס במקום שהניח עכ"ל ובספרד לא נהגו כן אלא כל אחד מברך בביתו על נט"י ואשר יצר ובב"ה מתחילין מאלהי נשמה ובסי' ו' יתבאר בס"ד: כתב ה"ר דוד אבודרהם נהגו לרחוץ פיהם מפני הרירין שבתוכו שצריך להזכיר את השם הגדול בקדושה ובטהרה וכ"כ בכלבו סי' א': כתב עוד ה"ר דוד אבודרהם שנהגו לברך ענט"י ואשר יצר בין עשה צרכיו בין לא עשה צרכיו מפני שרוח רעה שורה על הידים ועוד שהידים עסקניות וא"א שלא נגע בדבר מטונף בלילה ועוד דומיא דכה"ג שמקדש ידיו קודם העבודה וכן צריך שיקדש אדם ידיו קודם שיעבוד את הבורא יתברך כדי שיעבדנו בידים נקיות עכ"ל ואיני יודע מה טעם לברכת אשר יצר כשלא עשה צרכיו אבל ברכת ענט"י בבוקר ודאי משמע שצריך לברך אע"פ שלא עשה צרכיו וכ"כ רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל וכן נראה ממ"ש הרא"ש בפרק הרואה דמשום דידים עסקניות הן ואי אפשר שלא ליגע בבשר המטונף תקנו ברכה קודם שיקרא ק"ש ויתפלל וכ"כ ג"כ בתשובה כלל רביעי ומ"ש בסוף אותה תשובה ואם הוא נוטל ידיו כשרוצה להתפלל אם לא עשה צרכיו אינו צריך לברך ענט"י שלא תקנוה אלא בבוקר כשידיו מטונפות שממשמשות במקום הטינופת ועשה צרכיו צ"ל דהוי כאלו כתב או עשה צרכיו כלומר שלא תקנוה אלא בבוקר שידיו מטונפות שממשמשות במקום הטינופת או בשאר תפלות כשעשה צרכיו ונוטל ידיו להתפלל מיד וע"פ מ"ש רבינו בסימן ז' ולדברי הרשב"א בתשובה שכתבתי בסמוך אפי' לא נגע במקום מטונף נמי צריך לברך ענט"י: כתב הר"ד אבודרהם בסוף ספרו בשם ס' התשב"ץ שז' דברים צריכין נטילה לאחריהם ואלו הן הקם מן המטה והיוצא מבית הכסא והיוצא מבית המרחץ והנוטל צפרניו והחולץ מנעליו והנוגע ברגליו והחופף את ראשו וכ"כ בכלבו בסי' כ"ד וכ"כ במרדכי פרק אלו דברים אלא שבמקום הקם מן המטה כתב ההולך בין המתים ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתבם בסימן ז' בשם אורחות חיים והוסיף עליהם מי שנגע במת ומי שמפלה כליו וי"א המשמש מטתו ואינו רוחץ ידיו מקולקלים אורחותיו וי"א אף הנוגע בכנה וי"א אף הנוגע בגופו בידו ואז"ל מי שעשה אחת מכל אלו ולא נטל אם ת"ח הוא תלמודו משתכח ואם אינו ת"ח יוצא מדעתו עכ"ל: כתב המרדכי פרק אלו דברים וז"ל ועל הדברים הצריכים נטילה אשר שאלת אי סגי בנקיון בעלמא בלא מים דבר שאי אפשר להתברר בראיה ברורה אין לעשות פירוקא לסכנתא וטוב להחמיר ליטול במים וכן כתב בכלבו בסי' כ"ג: גרסי' בפרק ערבי פסחים (פסחים קיא:) גמרא ולא יפחתו לו מד' כוסות של יין דמסוכר ולא משי ידיה מפחיד שבעה יומי דשקיל מזייה ולא משי ידיה מפחיד תלתא יומי דשקיל טופריה ולא משי ידיה מפחיד חד יומא ולא ידע מאי קא מפחיד ופירש"י דמסוכר מקיז דם מן הכתפים: גרסי' בפ' ר"א דמילה (שבת קלג:) האי מאן דמשי אפיה ולא מנגב טובא נקטרו ליה חספניתא מאי תקנתיה לימשי טובא במיא דסילקא ופירש"י חספניתא פניו מתבקעות ואני אומר שהוא מין שחין והוא שכתוב בתורה ובחספניתא תרגום של חרס: כתוב בתשובת הרשב"א שנשאל כלשון הזה אנו צריכים ליזהר בתפלה או באכילה שלא ליגע במקום הטינופת איזה נקרא מקום הטינופת והשיב מסתברא שלא מקום הטינופת ממש אלא אפי' שוק וירך המכוסים באדם לפי שיש שם מלמולי זיעה וכן מחכך בראשו אבל מקומות מגולים בראשו ובפניו ובמקום מגולה שבזרועותיו אין זה מקום הטינופת שאין שם צואה וזיעה וכך אנו נוהגים עכ"ל:
א סָעִיף א וירחץ בנקיון כפיו כו' פי' שירחץ כדי שיהיו ידיו נקיים ונראה שכתב כן משום דס"ל דכיון דנטילת שחרית לק"ש ולתפלה ילפינן לה בפרק היה קורא מדכתיב ארחץ בנקיון כפי כו' אין חיוב נטילה זו אלא לנקות ידיו וא"צ לדקדק לנטילה זו בדברים הפוסלים לנט"י דסעודה והילכך אפי' נטל במים הפסולים לנט"י דסעודה חייב לברך ענט"י אם לא דמקנח בצרור ועפר דמברך על נקיות ידים והכי משמע להדיא מדברי הרא"ש בס"פ הרואה ובשאר פוסקים דלעולם מברך ענט"י אם לא דמקנח בעפר כו' ודלא כמ"ש הרא"ה הביאו ב"י דבשחרית נמי אם רחץ במים דפסולין לנט"י דסעודה אינו מברך ענט"י דליתא: כתב בספר תולעת יעקב דבזוהר איתא ההולך שחרית ארבע אמות ולא נטל ידיו חייב מיתה ע"ש ותימא למה לא כתב כן ב"י ונראה דלפי דרובא דרובא אינן יכולין ליזהר בכך ומוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין לכן לא כתבו:
ב סָעִיף א וידקדק לערות עליהם כו' בפרק שמונה שרצים יד לעין תקצץ יד לחוטם תקצץ יד לפה תקצץ יד לאוזן תקצץ יד לחסודה תקצץ יד לאמה תקצץ יד לפי טבעת תקצץ יד לגיגית תקצץ יד מסמא יד מחרשת יד מעלה פוליפוס ופירש רש"י בלשון ראשון יד לעין שחרית קודם שיטול ידיו תקצץ נוח לו שתקצץ שרוח רעה שורה על היד ומסמתו וכן כולן פי' לפירושו דביד לחסודה ולאמה ולפי הטבעת הוה הטעם נמי משום דמסמתו כו' כלומר דכיון דרוח רעה שורה אנקב דחסודה ודאמה ודפי הטבעת לא תגע שוב בעין או באוזן כולי קודם נטילה וכ"פ רש"י להדיא לאותו לשון ואע"פ דבהני תלת אף לאחר שכבר נטל שחרית קאמר יד לחסודה תקצץ כו' מ"מ דמיין לאינך בטעמא דיד מסמא כולי וכן יד לגיגית הוה הטעם משום דמעלה פוליפוס דכשתגע היד בגיגית קודם נטילת שחרית משרה בה רוח רעה ושוב כששותין ממנו מזיק דמעלה פוליפוס וכבר היה אפשר לומר בחסודה ואמה ופי הטבעת דמיירי בקודם נטילת שחרית ומשום שהרוח רעה נכנסת בגוף דרך נקבים הללו ומזקת אותו אלא דרש"י לא פי' כן והדין עמו משום דאם כן קשה אמאי לא תני גבי יד מסמא ההיזק שעושה היד לחסודה ואמה ופי הטבעת והוא שמזקת לכל הגוף אלא בע"כ צריך לפרש דבהני נמי הוה הטעם משום דמסמתו כו' וכדפרי' עוד כתב רש"י ולי נראה דיד לאמה לאו לענין שחרית נקט לה אלא משום דמביא לידי קרי ובמס' נדה אמרינן בה תקצץ מה"ט ומשום דתניא בה נמי לטותא דתקצץ תניא נמי גבי הנך וכן יד לפי טבעת למשמש בה תדיר מביאתו לידי תחתוניות עכ"ל משמע לפ"ז דבכל הני דקא חשיב בכולהו הוה הטעם משום נטילת שחרית זולתי אמה ופי הטבעת והא דיד לחסודה נמי מיירי בדלא נטל ידיו שחרית ומשום שרוח רעה נכנס בגוף דרך הנקב ומזקת אותו ואע"פ דלפ"ז לא תני ההיזק שעושה היד לחסודה אפשר לומר דדבר פשוט הוא ולא צריך לפרש א"נ הוי בכלל יד מעלה פוליפוס וב"י פי' ביד לגיגית הוה הטעם בל' אחרון מפני שמשמוש היד מפסידו וכ"כ בש"ע ולא נהירא דכיון דאינו אלא הפסד גרידא לא אשכחן לטותא אהפסד ועוד דבכל שאר הפסד שעושה אדם הו"ל למימר בהו לטותא ותו דמה שהביאו לפרש כן הוא מדלא תני בה ההיזק והא לא הוה קושיא דהלא הוא בכלל מעלה פוליפוס דכיון שמשרה בו רוח רעה א"כ כששותה האדם ממנו יגיע לו ריח הפה וכדפרי'. גם מ"ש שמה שפי' רש"י באמה משום קרי כו' הוא משום דלא תני ההיזק שעושה היד לאמה כו' ליתא דהלא ללשון ראשון שפיר תני נמי להיזק שעושה היד לאמה כו' דרוח הרעה השורה ע"פ האמה דבקה ביד ומסמא ומחרשת וכו' וכדפרישית אלא טעמו מדתנא בה במסכת נדה תקצץ משום דמביא לידי קרי ס"ל דבפרק שמונה שרצים נמי תנא ליה מה"ט ומה שלא כתב רבינו כאן הא דיד לאמה ולפי הטבעת ולחסודה היינו משום שאינו ענין לנטילת שחרית דאפילו לאחר נטילת שחרית איכא סכנה אם יגע שוב בעין או באזן כו' ללשון ראשון אי נמי ס"ל כפירוש שני שפי' רש"י ביד לאמה ולפי הטבעת ומה שלא כתב לפי זה יד לחסודה וגם מה שלא כתב יד לגיגית לשתי הלשונות אפשר דלא רצה להאריך במילתא דלא שכיחא טובא בכל יום ויום. כתב בש"ע מים של נטילת ידים שחרית אסור ליהנות מהם ולא ישפכם בבית ולא במקום שעוברים בני אדם עכ"ל והוא מדברי הזוהר הביאו ב"י. עוד כתב לשם ולא יהיב לון לבני נשא וכו' נראה דהטעם דחיישינן דהשואל אותם יעשה בהם כשפים ובמקצת ספרי הזוהר כתיב בפירוש ולא יהיב לון לכשי חרשייא דיכלין לאבאשא בהו לבני נשא וכו' משמע דבסתם אדם ששואל אותם יכול ליתן להם ונכון להחמיר כגירסא הראשונה דאין ליתנם לכל אדם ששואל אותם: הב"י האריך בדין מי שניעור כל הלילה אם צריך ליטול ידיו שחרית להתפלל שמדברי הרא"ש שכתב שא"צ ליטול אלא מפני שנגעו במקום מטונף וכיון דניעור הוא הרי אפשר שלא נגעו במקום מטונף וגם לפי דעת הרשב"א דצריך ליטול בשחרית משום חדשים לבקרים כו' ובניעור לא שייך האי טעמא ובש"ע כתב שיש להסתפק בזה ובהגהת ש"ע כתב ויטלם בלא ברכה ולי נראה דצריך ליטול ולברך וראיה מדברי הרא"ש דכתב שלא תיקנו נט"י אלא לק"ש ולתפלה ואפילו ללמוד אין לברך אפילו קנח ושפשף וכמ"ש רבינו בשמו בסימן ז' וכמ"ש בתשובה כלל ד' סי' א' והשתא לכאורה דבריו הללו סותרים למ"ש הוא עצמו באותה תשובה דהמשכים ללמוד יברך על נטילת ידים ואשר יצר ואלהי נשמה כו' וכמ"ש רבינו בסימן מ"ז בשמו ומביאו ב"י כאן הרי מבואר דאפילו כדי ללמוד גרידא מצריך לברך ענט"י ובע"כ צריך לפרש דדעתו במ"ש דנט"י דשחרית אינה אלא מפני שא"א שלא נגע במקום מטונף אינו אלא לומר דתקנת חכמים שתקנו נט"י בשחרית אינה אלא מפני שאי אפשר שלא יגע בבשר המטונף בלילה ומש"ה תקנו לברך ענט"י קודם שיתפלל ומשם למד דה"ה בתפלת המנחה וערבית אם עושה צרכיו ונוטל ידיו מברך ענט"י אבל כל היום כשעושה צרכיו א"צ לברך כי אם אשר יצר אפילו אם רוצה ללמוד דלא אשכחן דהקפידו לתקן ברכת ענט"י לצורך הלמוד כי אם לצורך ק"ש ותפלה אבל פשוט וברור דתקנת חכמים היא כוללת ובכל ענין צריך לברך שלא חלקו חכמים בתקנתם שהלא גם הנשים ועמי הארצות אף על פי שאין קורין ק"ש ואין מתפללין מברכין על נטילת ידים שחרית ואין מוחין על ידן ולהכי כתב דהמשכים ללמוד יברך ענט"י כו' ואע"פ שלא הגיע זמן ק"ש ותפלה והוא הדין אפילו אינו לומד רק שמשכים למלאכתו צריך לברך ענט"י ואשר יצר כו' דתקנת חכמים היא על כל אדם וכדמשמע פשטא דלישנא דתלמודא כי משי ידיה אומר ברוך אקב"ו ענט"י וכן כתבו הפוסקים בסתם ולא חילקו אלא שהרא"ש השיב לשואלו על המשכים ללמוד ולעולם אפילו אינו עומד אלא למלאכתו וכדפי' ותדע דאם לא היתה תקנת חכמים אלא היכא דנגע במקום מטונף אם כן למה תיקנו אותה בשחרית ולא בתפלת המנחה ובתפלת ערבית לפי דעת הרא"ש אלא בע"כ דדוקא בשחרית שא"א שלא יגע במקום מטונף תיקנו חכמים לברך ענט"י ומשתקנו בשחרית לא פלוג רבנן וחייב לברך בכל ענין אבל במנחה וערבית דאפשר שלא יעשה צרכיו ולא יגע במקום מטונף לא תיקנוה אלא דס"ל להרא"ש דמ"מ היכא דאיכא האי טעמא כגון שעשה צרכיו וכו' חייב לברך ענט"י וכך הוא לסברת הרשב"א דס"ל דעיקר התקנה לא היתה אלא משום חדשים לבקרים כו' וכמו שכתב להדיא וז"ל ועל דבר זה תיקנו בשחר כל אותם הברכות אבל כיון שתיקנוה תיקנו אותה בסתמא ואין לבטלה בשום פנים ולכן אף בניעור כל הלילה חייב ליטול ולברך הנלפע"ד כתבתי: שוב ראיתי בתשובת הרמב"ם בענין חזרת הש"ץ להוציא את שאינו בקי דאפי' יש שם כולן בקיאין נמי צריך להחזיר התפלה ולא הויא ברכה לבטלה מפני כי עיקר התקנה להוציא שאינו בקי ולא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין והביא ראיה מקידוש מבהכ"נ ומברכת מעין שבע ומביאו ב"י ריש סימן קכ"ד ע"ש ונדון דידן דכוותה. הב"י הביא מ"ש אבודרהם שנהגו לברך ענט"י ואשר יצר בין עשה צרכיו בין לא עשה צרכיו כו' והשיג עליו וז"ל ואיני יודע מה טעם לברכת אשר יצר כשלא עשה צרכיו כו' ונראה דנמשך לסברתו שפסק בסי' מ"ו דכל ברכות שחרית אם לא נתחייב בהן אומר אותם בלא הזכרת השם ומיהו אפשר לומר דס"ל לאבודרהם כדעת הפוסקים דבברכות שחרית כיון דברכות השבח הן על מנהגו וסדרו של עולם אפילו לא נתחייב בהן מברכין עליהן וכמו שיתבאר בסי' מ"ו בס"ד וזה הדין הוא ג"כ בברכת אשר יצר דמאי שנא ממכין מצעדי גבר ורוקע הארץ על המים. ועוד אפשר כיון דבשחר נעשה כבריה חדשה ואי אפשר בלא עיטוש מלמטה חייב לברך אשר יצר כו' שאף העיטוש הוא רפואה זכר לדבר בקש להתעטש דפרק מי שמתו ומביאו רבינו בסימן ק"ג דלכשיכלה הריח אומר רבון העולמים יצרתנו נקבים כו' ואע"פ דבאינו עומד בתפלה אינו מברך על העיטוש מכל מקום בשחרית תקנו לברך אשר יצר אף כשלא עשה צרכיו מאחר דאי אפשר לו בלא עטוש כי היכי דתקנו לברך ענט"י משום שא"א שלא נגע במקום מטונף אף על פי דביום אינו מברך על נטילת ידים בנוגע במקום מטונף ורוחץ ידיו. ואין להשיב ממ"ש מהרא"י בתשובה דאין לברך ברכה זו אא"כ צריך להתרחק כו' דמשמע דדוקא באותו נוסח שתקנו גלוי וידוע לפניך חרפתינו כו' קאמר דאין לברך אלא בצריך להתרחק אבל בנוסח ברכת אשר יצר שפיר יש לברך על העיטוש אלא דלא תקנו לברך על העיטוש אשר יצר כי אם בשחר וכדפי' והכי נהוג לברך ענט"י ואשר יצר אע"פ שלא עשה צרכיו כל עיקר:
א וכ"כ מרדכי פרק אלו דברים דלא בעינן כח גברא ושיעור רביעית וכלי אלא לאכילה אבל לתפלה וכדומה לזה לא בעינן דלא גרע מצרור וקיסם עכ"ל שם ועיין לקמן סימן ו' אם צריך לברך מיד כשנוטל או אם ימתין לבה"כ:
ב ונ"ל לפי מ"ש לקמן בשם א"ח דהדבר תולה בלילה ולכן אף אם ניעור בלילה צריך נטילה א"כ ביום א"צ נטילה:
ג ואפשר לי ליישב המנהג דאף ברכת אשר יצר תלוי ברוח רעה כי מאחר שאסור ליגע בידיו בעוד שהרוח עליהם בפה או בחוטם או באזנים או בעינים שהם הנקבים נקבים שבאדם וע"י נטילה זו תסור הרוח רעה ואז מותר לשלוח ידיו אל הנקבים לסותמן או לפותחן כאשר יצטרך לו ולכן יברך אשר יצר. [וכן] משמע דעת הטור ריש סימן ו' דיברך אשר יצר בכל שחרית דהא כתב סתם ויברך אשר יצר ולא הזכיר יציאה מב"ה מיהו יש לדחות דקאי עמ"ש בסימן ב' ויבדוק נקביו וכו':
א סָעִיף א וירחץ בנקיון כפיו רחיצה ונטילה ממש קאמר ולשון דקרא נקט שהרי כתיב אח"כ וידקדק לערות כו' ויברך בא"י כו' מפני שידים עסקניות ודאי נגעו בבשר מטונף בלילה לכך הוצרך נטילה כשאפשר ולכך תקנו ברכה ענט"י שחרית ורשב"א כתב שהצריכו נטילה בשחרית משום שאדם נעשה כבריה חדשה וצריכים להודות לה' וצריכין טהרה לעבודה זו ככהן מן הכיור עיין בב"י. ומלת נטילה ע"ש הכלי הנקרא אנטל שהוא כלי מחזיק רביעית. והאגור כתב סימן ר' ע"ש שמגביה ידיו כמו וינטלם:
ב סָעִיף א לפה ולחוטם משום שיד בלי נטילה מבאשת ריח הפה והחוטם ומסמא העין ומחרשת האוזן:
ג סָעִיף א ואם אין לו מים יקנח ידיו בצרור ויועיל להתפלל אבל לא להעביר רוח רעה ועיין בדרישה כתבתי כלל בדיני נט"י בשחרית:
א סָעִיף א כלל בסימן זה שבשחרית נוהגין נטילה כמו לאכילה נטילה גמורה בכל דיני נטילה לאכילה ומיהו אם אין לו מים די בניקוי בצרור או בשאר מידי דמנקי ודוקא לתפלה די בנקיון אבל להעביר רוח רעה לא מהני נקיון ובעי עירוי ג"פ וז"ל הרשב"א בתשובה סי' קצ"א ששאלת למה תקנו ברכת על נטילת ידים בשחרית תשובה איברא כך נהגו בכל מקום לברך בשחרית על נט"י ומקפידין בכל תנאי נטילה כמו בשעת אכילה. ואני לא מצאתי בשום מקום דבר ברור שיצטרך אדם ליטול ידיו שחרית דאי משום שיבתא די ברחיצה ואי משום תפלה וק"ש די או ברחיצה או בנקיון בעפר וצרורות וכדאמרינן דמי ארחץ במים כתוב ארחץ בנקיון כתיב וגם בברכות רב לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא אלא שיש לי קצת דמדומי ראייה לחיוב הנטילה בכלי בשחר ממאי דאמרינן בפ' כל הבשר נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום כולו כלומר מתנה שתעלה לכל היום ואפי' לאכילה (ומ"ש דמדומי ראייה לפי שאין ראייה גמורה דאיכא למימר דה"ק אם אדם רוצה ליטול בשחרית נטילה גמורה וכדי שתעלה לו בשעת אכילתו יעשה אבל לא שבכל בוקר יטול נטילה גמורה) ועוד אמרינן פ' היה קורא נוטל ידיו ומניח תפילין כו' היא קבלת מלכות שמים מדקאמר נוטל ידיו ולא קאמר רוחץ ידיו כמ"ש בערב רוחץ פניו ידיו ורגליו ומשמע לכאורה שצריך בבוקר ליטול ידיו בכלי. ואם תשאל מ"ש תפילת השחר מתפילת המנחה וערבית צ"ל לפי שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך צריכין אנו להודות לו יתברך על שבראנו לכבודו לשרתו ולברך שמו ועל דבר זה תקנו בשחר כל אותן הברכות שאנו מברכין בכל בוקר לכן גם דבר זה תקנו בשחר להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש מן הכיור קודם עבודתו עכ"ל. מבואר מדבריו דכל דיני נטילה של אכילה צריכין ג"כ להיות בנטילה של שחרית וכן משמע מלשון הרא"ש שכתבתי בסמוך וכן העלה ב"י להלכה שטוב להקפיד בנטילת ידים של שחרית כמו לאכילה וכ"כ בש"ע וכן עיקר ומ"ש רמ"א שם ומיהו אינו מעכב כו' נראה דר"ל שאינו מעכב לנקיות ידים לק"ש ולתפילה אבל ודאי אם חסר א' מדיני נט"י של אכילה אין מברכין על הנטילה כלל אלא על נקיות ידים שהרי לא שייך לומר אשר צוונו ענ"י כיון שלא קיים דין הנטילה וכ"כ ב"י בשם הרא"ה ז"ל כתבהרא"ה דכל מים דפסילי לנט"י דוקא לסעודה אבל לתפלה כיון דסגי לן בכל מידי דמנקי בהני אפי' לכתחלה נמי מיהו לא יברך בהו כיון דלא איתקון לנטילה עכ"ל ולפ"ז מ"ש ב"י בשם א"ח שא"צ ליטול ידיו מרביעית אלא לאכילה לפי שלפני תפילה אם אין לו מים יכול לקנח בכל מידי דמנקי אף שמל' ב"י משמע דעל נטילה קאי וצריכין לומר שחולק על הרא"ה הנ"ל או שחולק בין פסול דמים להצטרכות כלי לשאר דברים הצריכין לנט"י מ"מ לטעם הרא"ה אין נראה לחלק וי"ל דא"ח ר"ל דיוצא ידי נקיות לתפילה אבל ברכת נט"י אינו מברך וכן אם שכשך ידיו אפי' ג"פ זה אחר זה נראה שאינו מברך על נט"י לפי האי טעמא דהא בדין נט"י לאכילה לא מהני שכשוך. ומ"ש ב"י בש"ע דאם שכשך עלתה לו נטילה לתפילה פי' ג"כ שיוצא ידי נקייה אבל לא הוה נטילה לעניין ברכה ודו"ק: ודע לכ"ע נטילה או רחיצה ג"פ מיהא בעי בכל שחרית ומברך על נקיות ידים או על נט"י כדלעיל ויש בטעמיה דעות מחולקות להרא"ש הטעם משום שמא נגע בלילה במקום הטנופת בבשרו שידים עסקניות הן וכ"כ בהדיא סוף ברכות דמשום קדושת ק"ש ותפילה תקנו נטילה ורחיצה וברכה בשחרית לידים העסקניות. ובא"ח כתב עוד דתקנו כן משום שיבתא ששולטת בלילה גם להרשב"א מ"ש הטעם משום בריה חדשה וכנ"ל והוא עיקר לפי מה דקי"ל היינו לעיקר דיני נטילה אבל ודאי גם להרשב"א ס"ל דרחיצה עכ"פ בעי משום שיבתא וכמ"ש לעיל בתחילת תשובתו. וב"י בשם הזוהר כתב דהטעם משום שבשעת שינה טועם האדם טעם מיתה ושולטין ושורין עליו רוחות הטומאות ושלשה דינים נפקא בין טעמיה דמר לטעמיה דמר. חדא הניעור כל הלילה ולא ישן כלל דלטעמיה דזוהר אין צריך נטילה כלל. ולטעמיה דא"ח בעי נטילה משום שיבתא השולטת בלילה אפי' אינו ישן. שנית הקם קודם עלות השחר ונטל ידיו לדעת הזוהר אין צריך עוד נטילה כשיאור היום שהרי כבר עבר ממנו הרוח רעה בנטילה הראשונה ולא"ח צריך לחזור וליטול ידיו דשיבתא חזרה ושרתה עליו אחר הנטילה הראשונה וגם הישן ביום לדעת א"ח א"צ נטילה אחר השינה דשיבתא אינה שולטת ביום. ולטעמיה דזוהר בעי נטילה כיון דטעים טעם מיתה ולזה תמצא בש"ע שכתב באלו ג' דינים שיש להסתפק ורמ"א ז"ל כתב באלו ג' דינים נוטל בלא ברכה כלל. וכתב עוד הרא"ש שבסוף ברכות על ברכות דשחרית מיהו מל' שסדרו בגמרא משמע שיכול לברך כל אלו הברכות קודם נט"י וזהו סעד לדברי שלא תקנו נט"י אלא לקריאת שמע ולתפילה עכ"ל ור"ל מטעם שידים עסקניות הם: וכתב ב"י וכן כתב הרשב"א בתשובה ע"כ ונראה די"ל שגם מתשובת רשב"א הנ"ל משמע כן שלא תקנו הנטילה שחרית אלא לקדושת ק"ש ותפילה אבל ודאי לא מטעמיה דהרא"ש דלהרא"ש הטעם כיון שידים עסקניות אי אפשר שלא יגע בדבר מטונף בלילה וכשהוא ערום מיירי דוקא ולהכי בעי נטילה לק"ש ולתפילה שהן קדושה יתירה ולהרשב"א הטעם משום בריה חדשה כנ"ל ולהכי אפילו לא ישן ערום חייב בכל דיני נטילה לקריאת שמע ולתפילה ולדברי שניהם בשאר ברכות כשלא ישן ערום אפי' בלא שום נקוי יכול לאומרן וכשישן ערום אפילו לשאר ברכות נקוי בעי ולא נטילה והראיה בהגמרא שאמרו כי מתער משנתיה יאמר אלהי נשמה כי שמע קול תרנגול לימא ברוך אתה ה' הנותן כו' כי לביש לימא מלביש ערומים כו' כי משי ידיה לימא על נטילת ידים ש"מ דאפי' כשישן ערום ואפי' לא נטל עדיין ידיו יכול לברך שאר ברכות אבל נקיון נראה דודאי בעי לכולי עלמא וכמו שכתב ב"י ז"ל. ומיהו כתב הרשב"א בתשובה הנזכר שאם ישן על מטתו ערום ידים עסקניות ופסולין להזכרת השם עד שינקה אותם בכל מידי דמנקה ע"כ: כתב ב"י ז"ל אבודרהם שנהגו לברך בשחרית על נט"י ואשר יצר בין עשה צרכיו בין לא עשה צרכיו מפני שרוח רעה שורה על הידים ועוד שהידים עסקניות וא"א שלא נגע בדבר מטונף בלילה ועוד דומיא דכה"ג שמקדש ידיו קודם העבודה וכן צריך שיקדש ידיו קודם שיעבוד את הבורא ית' כדי שיעבדנו בידים נקיות עכ"ל ואיני יודע מה טעם לברכת אשר יצר כשלא עשה צרכיו אבל ברכת נט"י ודאי משמע שצריך לברך אע"כ שלא עשה צרכיו עכ"ל ב"י ודע דהני טעמים שכתב אבודרהם לא אברכת אשר יצר כתבם אלא אברכת נט"י וכן מבואר מל' שם ע"ש ד' י"ב ע"א ובקושיית ב"י שהקשה מה טעה לברכת אשר יצר בשלא עשה צרכיו נ"ל לומר דידוע דגם הפה הוא בכלל הנקבים שאם נסתם אי אפשר להתקיים וכדמייתי הטור בסימן שאח"ז אי אפשר להתקיים כדאיתא במסכת נדה יצא לאויר העולם נפתח הסתום שאלמלא כן אי אפשר להתקיים וצריך האדם להודות לה' שברא בו נקבים נקבים אשר בתוכם יש גם הפה שהוא עיקר ברייתו של אדם שאם יסתם אי אפשר להתקיים. ועוד שאינו יכול ללמוד או לדבר שום דבר אם פיו סתום וזהו החכמה שיצר וברא ה' אותו בנקב אחד פתוח שדרך אותו נקב הוא מדבר וכיון שכן ודאי ראוי שמיד בעמידתו בשחרית יברך ברכת אשר יצר אף אם לא עשה צרכיו גם שייך שפיר לברך ברכת אשר יצר שהיא על סדר טבע העולם ומנהגו כמו שיתבאר לקמן סימן מ"ו בשאר ברכות שאנו מברכין בכל יום ע"ש סדר העולם והנהגתו ואין לך גדול מזו כנ"ל ובד"מ תירץ ז"ל ואפשר לי ליישב המנהג דאף אשר יצר תלוי ברוח רעה כי מאחר שאסור ליגע בידיו בעוד שהרוח עליהם לא בפה ולא בחוטם ולא בעינים שהם הנקבים שבאדם וע"י נטילה זו מסלק הרוח ואז מותר לשלוח ידיו אל הנקבים לסותמן או לפותחן כאשר יצטרך לו לכן מברך אשר יצר עכ"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.