א קטן שיכול לאכול כזית בכדי שיכול גדול לאכול ד' ביצים מרחיקין מצואתו או ממי רגליו: היה קורא וראה צואה כנגדו ילך כדי שיזרקנה מאחריו ד"א ואם א"א כגון שיש לפניו נהר או דבר אחר המעכבתו ילך כדי שיניחנה לצדדין ד' אמות:
א סָעִיף א קטן שיכול לאכול כזית וכו' בס"פ לולב הגזול (סוכה מב:) יכול לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו וממי רגליו ד"א אמר רב חסדא והוא שיכול לאכלו בכדי אכילת פרס א"ר חייא בריה דר' ייבא ובגדול אע"פ שאינו יכול לאכלו בכדי אכילת פרס דכתיב ויוסיף דעת יוסיף מכאוב. ופירש"י כזית דגן כל ה' המינים קרוי דגן: מרחיקין מצואתו. משאכל כזית מאלו בכל ענין אכילה שצואת מינים הללו מסרחת: ד"א. לענין ק"ש ותפלה: והוא שיכול לאכול. כזית זה: בכדי אכילת פרס. לבינוני גדול אבל אם צריך זה הקטן לשהות יותר מכאן ה"ז כאוכל עכשיו חצי זית ולמחר חצי זית שכן הלמ"מ שאין אכילה מצטרפת לשהייה ארוכה מזו: מכאוב. מסריח עכ"ל ונראה מדברי רש"י שאם קטן זה לא אכל עדיין כזית דגן אין מרחיקין מצואתו ואפי' הוא בן כמה שנים ונראה עוד מדבריו לכאורה שאע"פ שאכל כזית דגן אם עברו ימים רבים עד שאא"ל שצואה זו היא מאותו דגן שאכל אין מרחיקין ממנו שהרי תלה הטעם בשצואת מינים הללו מסרחת אלא שלא פי' כמה ימים יעברו על אכילת הדגן ולא נצטרך להרחיק מצואתו ומי רגליו אבל אין נראה כן מדברי הפוסקים אלא מכיון שהגיע לשיכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס אע"פ שעדיין לא אכל דגן כלל מעולם מרחיקין מצואתו ומי רגליו שכל שהגיע לכלל זה צואתו מסרחת:
ב סָעִיף א היה קורא וראה צואה כנגדו ילך כדי שיזרקנה מאחריו וכו' ברייתא בפרק מי שמתו (ברכות כב:) גמרא היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי וכו' ואע"ג דההיא ברייתא לענין היה עומד בתפלה מיתני' למד ממנה רבינו להיכא דהיה קורא ק"ש וכתב הרשב"א מסתברא שאינו חוזר לראש אלא למקום שפסק ואם התפלל תפלתו תפלה ודייקנא לה מדקתני מהלך לפניו כדי שיזרקנה לאחריו ולא קאמר תפלתו תועבה כדקאמר בנמצא צואה במקומו בודאי יש הפרש בין ראה צואה כנגדו ובין נמצאת במקומו דבמקומו כיון דבעינן מחנך קדוש היה לו לבדוק אבל כנגדו דליכא אלא משום לא יראה בך וזה לא ראה אותה כשהתחיל לא פשע בכלום שלא הטריחו לבדוק כמלא עיניו ואי משום לא יראה בך זה לא ראה עד עתה עוד אני סבור דאפילו בנמצאת צואה במקומו א"צ לחזור ולהתפלל אלא במקום שדרכו להניח שם לעתים גרף של רעי משום דאז נקרא פושע כשלא בדק וכיון שחטא תפלתו תועבה אבל כשנמצאת במקום שאין דרכה בכך אין זה פושע ואין תפלתו תועבה עד כאן ונראה דגם לפי מ"ש עוד אני סבור וכו' בראה צואה כנגדו אינו חוזר לראש ואם התפלל תפלתו תפלה ואע"פ שהוא מקום שדרכו להמצא שם צואה בכדי שיראנה שלא הטריחוהו לבדוק כמלא עיניו דהא דייק לה מדלא קאמר תפלתו תועבה כדקאמר בנמצאת צואה במקומו וכיון דבנמצאת במקומו א"צ לחזור ולהתפלל אלא במקום שדרך להמצא שם צואה בכה"ג גופיה בראה צואה כנגדו תפלתו תפלה אבל ה"ר יונה כתב דההיא דראה צואה כנגדו נמי במקום שלא היה לו לתת אל לבו שהיה שם צואה היא ומש"ה לא אמרו שיחזור ויתפלל ומשמע מדבריו שאם היה במקום שהיה לו לתת אל לבו שיש שם צואה תפלתו תועבה כמו בנמצאת צואה במקומו. ולענין הלכה נראה דנקטינן כהרשב"א דבתרא הוא:
א סָעִיף א קטן שיכול לאכול כזית דגן כו' סוף פ' לולב הגזול ממש ופי' רש"י כל חמשת המינין קרוי דגן חטי' ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון מרחיקין מצואתו משאכל כזית מאלו בכל ענין אכילה שצואת מינים הללו מסרחת עכ"ל משמע דוקא באכל כזית דגן וצואה זו באה מאכילת דגן צריך להרחיק כיון דצואה זו מסרחת והא דקתני יכול לאכול כזית דגן היינו לומר דמסתמא כיון דיכול לאכול כזית דגן צריך להרחיק מצואתו מן הסתם דתלינן דודאי אכל כזית דגן כיון שיכול לאכול אבל אי ידעינן דלא אכל כזית דגן מעולם אפילו בן כמה שנים א"צ להרחיק מצואתו ואפי' אם אכל מעולם אלא דידעינן דצואה זו אינה באה מאכילת דגן כגון שעברו ימים רבים שלא אכל דגן א"צ להרחיק ופשוט הוא שכך הוא האמת ואין חולק בזה דלא כמ"ש ב"י וז"ל אבל אין נראה כן מדברי הפוסקים אלא מכיון שהגיע לשיכול לאכול כזית דגן בכדי א"פ אע"פ שעדיין לא אכל דגן כלל מעולם מרחיקין מצואתו ומי רגליו שכל שהגיע לכלל זה צואתו מסרחת עכ"ל ושרא ליה מאריה דכל הפוסקים לא נקטו אלא לישנא דגמרא ומה שיש לפרש בגמרא צריך לפרש בדבריהם והדבר ברור כשמש כפרש"י דאם לא אכל דגן מעולם דאין צואתו מסרחת דמה"ט נתנו גבול זה ביכול לאכול דגן ולא נתנו גבול אחר ולישנא דיכול לאכול אתא לאשמועינן דמן הסתם תלינן דאכל כזית דגן בכדי א"פ כיון דיכול לאכול וצריך להרחיק מצואתו הא לאו הכי דידעינן דלא אכל מעולם א"נ ידעי' דאין צואה זו מדגן שאכל כבר א"צ להרחיק וכפרש"י ואין בפוסקים שכותב היפך זה והכי נקטינן:
ב סָעִיף א היה קורא וראה צואה כנגדו וכו' בפ' מ"ש סוף (דף כ"ב) תניא היה עומד בתפלה וראה צואה כנגדו וכו' וכתבה רבינו לענין ק"ש משום דתופס עיקר דאין חילוק בין ק"ש לתפלה וכמ"ש לעיל בסימן ע"ח ומשום הכי לא כתב כאן דאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ואם לאו חוזר למקום שפסק דנסמך על מ"ש בסי' ס"ה ובסי' ע"ח עיין במ"ש לשם בס"ד:
א סָעִיף א קטן שיכול לאכול כזית דגן ס"א ליתא למלת דגן ובגמרא ס"פ לולב הגזול איתא ושם פירש"י דדגן ל"ד אלא כל ה' מינים בכללו כי כולם מסריחין וכתב ב"י שמשמע מל' שאע"פ שאכל כזית אם עברו ימים רבים עד שא"א לומר שצואה זו היא מאותו דגן שאכל אין מרחיקין ממנו אבל מדברי הפוסקים לא משמע הכי אלא מכיון שהגיע לשיכול לאכול כזית דגן כדי אכילת פרס אע"פ שעדיין לא אכל דגן כלל מעולם מרחיקין מצואתו ומי רגליו שכל שהגיע לכלל זה צואתו מסרחת:
ב סָעִיף א בכדי שיכול גדול לאכול ד' ביצים בגמרא אמרו בכדי אכילת פרס ורבינו לטעמיה אזיל דס"ל דאכילת פרס ד' ביצים כדלקמן ובגמ' אמרו ובגדול אעפ"י שאינו יכול לאכלו בכדי אכילת פרס דכתיב ויוסיף דעת יוסיף מכאוב פירש"י מוסיף סרחון:
ג סָעִיף א היה קורא וראה צואה כנגדו כי' שמדינא אסור לקרות כמלא עיניו. ודייק ב"י מלשון הרשב"א דאפי' הוא מקום שדרכו להמצא שם צואה בכדי שיראנה בראה צואה כנגדו אינו חוזר לראש ותפלתו תפלה דלא הטריחוהו לבדוק כמלא עיניו:
ד סָעִיף א כדי שיזרקנה מאחריו ד' אמות פי' ממקום שכלה הריח נ"ל:
ה סָעִיף א ילך כדי שיניחנה לצדדין אבל לא יחזיר פניו מכנגד הצואה וירחק ממנה ד' אמות דהתם בגמרא מיירי בתפלה ולכן כיון שמתפלל נגד מזרח א"א לו להפך פניו נגד מערב ר' יונה דף ט"ז ע"א:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.