Exodus 8 — שְׁמוֹת ח

גודל הטקסט

Shemot 8 Summary

Three plagues: frogs, lice and wild beasts. Moshe warns Pharaoh that if he refuses to send the people, Hashem will strike his borders with frogs; they will come up into his house, his bedroom and his bed, his servants' houses, his ovens and his kneading bowls. Aharon stretches his hand over the waters and the frogs cover the land; the magicians do the same. Pharaoh calls Moshe and Aharon and asks them to entreat Hashem to remove the frogs, and he will send the people out. Moshe lets Pharaoh set the time — tomorrow — so that he will know there is none like Hashem. The frogs die and are piled in heaps, and the land stinks; but when Pharaoh sees relief, he hardens his heart.

Aharon strikes the dust of the earth with the staff and it becomes lice on man and beast throughout Mitzrayim. The magicians try to produce lice and cannot, and they tell Pharaoh, "It is the finger of G-d." Pharaoh's heart is hardened.

Moshe warns Pharaoh at the river in the morning: Hashem will send arov, swarms of wild beasts, into his houses and his land — but He will set apart the land of Goshen, where His people live, so that Pharaoh will know that Hashem is in the midst of the land. Heavy swarms come and the land is ruined. Pharaoh offers to let them sacrifice within the land; Moshe answers that the Egyptians would stone them for sacrificing what the Egyptians worship, and they must go three days into the wilderness. Pharaoh agrees to send them out, only not far, and asks Moshe to pray for him. Moshe warns him not to deceive again, and prays; the swarms leave, not one remaining. But Pharaoh hardens his heart this time also and does not send the people out.

Parshat Vaeira Shemot 6–9

6 7 8 9

Parshat Vaeira — summary and chapters →

Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל־אַהֲרֹן נְטֵה אֶת־יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל־הַנְּהָרֹת עַל־הַיְאֹרִים וְעַל־הָאֲגַמִּים וְהַעַל אֶת־הַצְפַרְדְּעִים עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֱמַר לְאַהֲרֹן אֲרֵים יָת יְדָךְ בְּחֻטְּרָךְ עַל נַהֲרַיָא עַל אֲרִיתַּיָא וְעַל אַגְמַיָא וְאַסֵיק יָת עֻרְדְעָנַיָא עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר נטה ידך. על רוחות השמים. והנה הצפרדעים יעלו מהיאורות ומהנהרות ומהאגמים. ולא מכל מקוה מים:

מַלְבִּי״ם נטה. לא אמר קח מטך כמו למעלה כי כבר היה המטה אצל אהרן מעת מכת דם, והעל את הצפרדעים כי ההשרצה נעשה ע"י ה' כנ"ל [ז' כח]:

ב וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת־יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת־אֶרֶץ מִצְרָיִם׃

רַשִׁ״י ותעל הצפרדע. צְפַרֵדַּע אַחַת הָיְתָה וְהָיוּ מַכִּין אוֹתָהּ וְהִיא מַתֶּזֶת נְחִילִים נְחִילִים, זֶהוּ מִדְרָשׁוֹ (סנהדרין ס"ז). וּפְשׁוּטוֹ יֵשׁ לוֹמַר, שֵׁרוּץ הַצְפַרְדְּעִים קוֹרֵא לְשׁוֹן יְחִידוּת; וְכֵן וַתְּהִי הַכִּנָּם – הָרְחִישָׁה, פדולייר"א בְּלַעַז, וְאַף ותעל הצפרדע – גרינולייר"א בְּלַעַז:

אוּנְקְלוֹס וַאֲרֵים אַהֲרֹן יָת יְדֵהּ עַל מַיָא דְמִצְרָאֵי וּסְלֵיקַת עֻרְדְעָנַיָא וַחֲפַת יָת אַרְעָא דְמִצְרָיִם:

אִבְּן עֶזְרָא ויט. הנה נטה ידו ולא הכה ביאור כאשר עשה בראשונה רק רמז כי יכלו לעלות הצפרדעים מרגע נטות ידו:

ג וַיַּעֲשׂוּ־כֵן הַחֲרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם וַיַּעֲלוּ אֶת־הַצְפַרְדְּעִים עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם׃

אוּנְקְלוֹס וַעֲבָדוּ כֵן חָרָשַׁיָא בְּלַחֲשֵׁיהוֹן וְאַסִיקוּ יָת עֻרְדְעָנַיָא עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:

אִבְּן עֶזְרָא ויעשו. במים מועטים. ע"כ ראה פרעה כי הפרש בין מעשה אהרן ובין מעשיהם. ע"כ קרא למשה כי ראה שהחרטומים הוסיפו על המכה ולא יכלו לחסרה:

סְפוֹרְנוֹ ויעלו את הצפרדעים. אבל לא יכלו להוליד אחרים כי אין לאל ידם להמציא בריה מתנועעת באמת:

מַלְבִּי״ם ויעשו. ומפרש שלא עשו ממש כי היו רק בלטיהם מעשה אחיזת עינים, ויל"פ מ"ש ויעלו הוא פעל עומד, כמו בעלותה את אישה [ש"א ב' י"ט], כי אעלה את המלך ירושלים [ש"ב י"ט ל"ה], שמלת את כמו עם, שעלו עם הצפרדעים, וע"י אחיזת עימם בלכתם עם הצפרדעים העולים כדרכם נדמה שהם עשו זאת:

ד וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל־יְהוָה וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת־הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַיהוָה׃

אוּנְקְלוֹס וּקְרָא פַרְעֹה לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַאֲמַר צַלוֹ קֳדָם יְיָ וְיַעְדֵי עֻרְדְעָנַיָא מִנִי וּמֵעַמִי וְאֶשְׁלַח יָת עַמָא וְיִדְבְּחוּן קֳדָם יְיָ:

אִבְּן עֶזְרָא ויקרא. אמר העתירו דרך מוסר לשניהם. וזאת המכה היתה קשה מהראשונה כי כתוב (תהלים עח) וצפרדע ותשחיתם:

סְפוֹרְנוֹ העתירו אל ה'. כי בזאת שת לבו וראה יתרון פעולת האל יתברך על פעולת החרטומים:

אוֹר הַחַיִּים העתירו אל ה'. צריך לדעת למה לא פנה ובא אל ביתו במכה זו כמו שעשה במכת הדם הלא גם את זאת הראוהו חרטומיו כי עשו גם המה. אכן פיו ענה בו טעם הרגשתו בזו וכל כיוצא בה שהורגש וקרא למשה להתפלל בעדו, כי לא היה מתפעל אלא כשאימות מות נפלו עליו, וזה סדר מכותיו, * ראשונה מכת דם לא היה לו בה סכנת מות, ומים לצמאו מצאו לו סביבות היאור או היה קונה מישראל לזה לא נרגש ממנה: * (ב) מכת צפרדע היו בו שני דברים הא' הרעשת הקול והשני שהיו נכנסים במעיהם דכתיב (לעיל ז' כט) ובכה ובעמך יעלו הצפרדעים, ומכה זו מבהלת הנפש ואין אדם בטוח בחייו, לזה אמר פרעה אל משה וגו' ויסר הצפרדעים ממני פי' מתוך בני מעיו וגו': * (ג) מכת כינים כי הגם שיצטער אבל אין שם סכנת מות כצפרדעים שתנקוב בני מעיו וגו' ותעשנו טרפה, ולזה הגם שידע כי אצבע אלהים היא והעידו החרטומים כי אינם יכולים עשות אף על פי כן ויחזק לב וגו': * (ד) מכת ערוב אימות שן בהמות ששלח ה' בו בהלוהו וירא עד מאוד ותיכף שלח אחריהם ואמר (פסוק כא) לכו זבחו וגו' אנכי אשלח וגו' העתירו בעדי: * (ה) מכת דבר לצד שהיתה במקנה לבד הגם כי שלח וראה מקנה ישראל ולא מת א' אף על פי כן לא שת לבו לבקש רחמים: * (ו) מכת שחין לצד שלא היה בו סכנה גם אפשר שנתכבד במכה זו ממה שלא הזכיר ה' בפי' כי גם בו היה שחין ולא אמר אלא (לקמן ט' יא) כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים לזה לא בקש ממשה להתפלל בעדו: * (ז) מכת ברד לצד שהרעים ה' משמים ונתן קולות ואש מן השמים נפלה עליהם אימתה ופחד שיעשה להם כמהפכת סדום ועמורה ופחד ורהב לבבו ואמר ה' הצדיק וגו' העתירו אל ה' וגו' (ט' כז): * (ח) מכת הארבה פיו ענה בו כי מה שנתרגש הוא לצד שירא יראת מות דכתיב (י' יז) ויסר מעלי רק את המות הזה: * (ט) מכת חושך לא ראינו לו שבקש ממשה להתפלל, ואולי כי בג' ימים ראשונים היה מדליק עששיות ופנסות גדולות ויאר את החושך ובג' ימים שניים שהיה חושך ממושש ולא קמו איש מתחתיו לא היה מציאות לו שילך אדם לקרא למשה כי לא קמו איש מתחתיו, ואחר ששלמו שבעת ימי אפילה (ש"ר יד) תכף ומיד שלח אחר משה ואמר אליו שילכו אלא שיתנו בטחון מהם שיחזרו ולא קבל משה, ולצד שכבר פסקה המכה לא הוצרך לומר לו התפלל:

מַלְבִּי״ם ויסר הצפרדעים. כבר ראה פרעה שאין ממש בחרטומים אחר שאינם יכולים להסירם, ואמר למשה ולאהרן שאם יסירו הצפרדעים ע"י תפלתם יתודע לו שהוא פועל אלהים כי המופת יבחן מצד הפכו ואז ישלח את העם:

ה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצֲפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה׃

רַשִׁ״י התפאר עלי. כְּמוֹ "הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן עַל הַחֹצֵב בּוֹ" (ישעיהו י') – מִשְׁתַּבֵּחַ לוֹמַר אֲנִי גָּדוֹל מִמְּךָ, ונטי"ר בְּלַעַז. וְכֵן הִתְפָּאֵר עָלַי – הִשְׁתַּבֵּחַ לְהִתְחַכֵּם וְלִשְׁאֹל דָּבָר גָּדוֹל, וְלוֹמַר שֶׁלֹּא אוּכַל לַעֲשׂוֹתוֹ: למתי אעתיר לך. אֶת אֲשֶׁר אַעְתִּיר לְךָ הַיּוֹם עַל הַכְרָתַת הַצְפַרְדְּעִים, לְמָתַי תִּרְצֶה שֶׁיִּכָּרְתוּ? וְתִרְאֶה אִם אַשְׁלִים דְּבָרִי לַמּוֹעֵד שֶׁתִּקְבַּע לִי. אִלּוּ נֶאֱמַר "מָתַי" אַעְתִּיר, הָיָה מַשְׁמָע מָתַי אֶתְפַּלֵּל, עַכְשָׁו שֶׁנֶּאֱמַר "לְמָתַי", מַשְׁמָע אֲנִי הַיּוֹם אֶתְפַּלֵּל עָלֶיךָ, שֶׁיִּכָּרְתוּ הַצְפַרְדְּעִים לִזְמַן שֶׁתִּקְבַּע עָלַי; אֱמֹר לְאֵיזֶה יוֹם תִּרְצֶה שֶׁיִּכָּרְתוּ: אעתיר, העתירו, והעתרתי. וְלֹא נֶאֱמַר אֶעְתַּר, עִתְרוּ, וְעָתַרְתִּי, מִפְּנֵי שֶׁכָּל לְשׁוֹן עתר הַרְבּוֹת פֶּלֶל הוּא, וְכַאֲשֶׁר יֹאמַר אַרְבֶּה, הַרְבּוּ, וְהִרְבֵּיתִי, לְשׁוֹן מַפְעִיל, כָּךְ יֹאמַר אַעְתִּיר, הַעְתִּירוּ, וְהַעְתַּרְתִּי דְּבָרִים; וְאָב לְכֻלָּם "וְהַעְתַּרְתֶּם עָלַי דִּבְרֵיכֶם" (יחזקאל ל"ה) – הִרְבֵּיתֶם:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר משֶׁה לְפַרְעֹה שְׁאַל לָךְ גְבוּרָא הַב לִי זְמַן לְאִמָתַי אֱצַלֵי עֲלָךְ וְעַל עַבְדָיךְ וְעַל עַמָךְ לְשֵׁיצָאָה עֻרְדְעָנַיָא מִנָךְ וּמִבָּתָּיךְ לְחוֹד בְּנַהֲרָא תִּשְׁתָּאָרָן:

רַשְׁבַּ״ם התפאר עלי: התנשא עלי לבקש חפצך ואעשה, כמו פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי: למתי אעתיר לך: לאיזה יום וזמן אתה רוצה שיסורו כל הצפרדעים ואני אעתיר מיד שימותו עד אותו זמן שתבקש ממני כי אין מנהג למות כולן בפעם אחת:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר משה לפרעה התפאר עלי. אעשה לך תפארת שאעתיר אל השם ויסר המכה ביום שתבקש: וטעם ביאור תשארנה. כי שם היו בתחלה ואחר שהזכיר היאור אין צורך להזכיר הנהרות והאגמים:

רַמְבַּ״ן למתי אעתיר לך כתב רש"י (רש"י על שמות ח׳:ה׳) אלו נאמר מתי אעתיר היה משמע מתי אתפלל, עכשיו שנאמר למתי, אני היום אתפלל עליך שיכרתו לזמן שתקבע לי: אמור לאיזה יום תרצה שיכרתו. ועל דרך הפשט בעת תפלתו היו סרות המכות כי כתוב ויצעק משה אל ה' וגו' ויעש ה', ואין כתוב "ויעש ה' ממחרת" ואין לשון למתי ראיה שהתפלל מיד, כי הוא כמו מתי ורבו הלמדי"ן הבאים ככה, למחר יהיה האות הזה (שמות ח׳:י״ט), למן היום אשר יצאת מארץ מצרים (דברים ט ז), עד למנחת הערב (עזרא ט ד), כנף האחד לאמות חמש (דהי"ב ג יא) ורבים ככה: וטעם להכרית הצפרדעים רמז למיתתם, כלשון ונכרתה הנפש ההיא (שמות י״ב:י״ט), והכרתי לאחאב (מלכים א כ״א:כ״א). ואמר משה פעם אחרת וסרו הצפרדעים, לאמר כי מיד שיתפלל יסורו כלם, שלא יפחד פרעה שימותו אלה ויעלו אחרים מן היאור, רק תסור המכה לגמרי, ואע"פ שתשארנה מהם ביאור. וכל זה להודיעו כי המכה מאת האלהים על ענין ישראל בלבד:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי למתי אעתיר לך. פירש"י ז"ל אלו נאמר מתי אעתיר לך היה משמע מתי אתפלל עכשו שאמר למתי אני היום אתפלל עליך שיכרתו לזמן שתקבע לי אמור לי לאיזה יום תרצה שיכרתו ע"כ, והנה משה בצאתו מעם פרעה היה מתפלל מיד שתסור המכה למחר, וכן תמצא במכת הערוב שאמר הנה אנכי יוצא מעמך והעתרתי אל ה' וסר הערוב מפרעה מעבדיו ומעמו מחר, וכתיב ויצא מעם פרעה ויעתר אל ה', כי בצאתו היה מתפלל מיד שתסור המכה למחר, וזה סיוע לפירוש רש"י ז"ל. והתימה על הרמב"ן ז"ל שאמר שלא התפלל עד למחר, ואמר כי למ"ד למתי נוספת וכמוהו (דברים ט) למן היום אשר יצאת מארץ מצרים שאילו התפלל בו ביום כאשר סרה המכה למחר היה ראוי לומר ויעש ה' כדבר משה ממחרת, וכיון שלא אמר כן נראה כי בשעת תפלתו היתה המכה מסתלקת מיד וכיון שאין הסתלקות המכה עד למחר לא התפלל עד למחר. והנה הכתוב מוכיח כדברי רש"י שאמר הנה אנכי יוצא מעמך והעתרתי אל ה' ולא אמר והעתרתי אל ה' מחר, למדך בזה שתכף שיצא מיד התפלל שתסור מכת הערוב מעבדיו ומעמו מחר כי כיון שהתחיל פרעה במכה זו של צפרדעים להזכיר מחר ולהאריך הזמן עד למחר גם משה הסכים בשאר המכות להאריך זמנם עד למחר לא שיסורו מיד, ומזה תמצא כתוב במכת הערוב למחר יהיה האות הזה ובמכת הברד כתיב (שמות ט) הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאד, ובמכת הדבר כתיב (שם) מחר יעשה ה' הדבר הזה בארץ, ובמכת הארבה כתיב (שם י) הנני מביא מחר. ומה שהאריך פרעה המכה הראשונה עד למחר חשב כי הגיע עת סור המכה בעת ההיא מדרך מערכת הכוכבים ומשה היודע העת היה מבקש שיאמר לו פרעה להסירם מיד, על כן רצה לסכול דעתו להבחין את משה בחכמתו והאריך הזמן עד למחר והשיב לו משה רבינו ואמר כדברך שלא יסורו היום עד מחר ומזה תוכל להבין כי אין המכה בכח המערכת רק בכח הש"י זהו למען תדע כי אין כה' אלהינו.

סְפוֹרְנוֹ למתי אעתיר לך. למען תכיר רב ההבדל בין פעולת החרטומים לפעולת האלהי, כאמרו למתי, וכאמרו רק ביאור תשארנה. וזה כי אמנם מעשה הכשוף יהיה לזמן מוגבל, וישוב הטבע לאיתנו תיכף כשיבוטל הכשוף, כי אז יסור המעיק לטבע, כאמרם ז"ל (סנהדרין פרק ד' מיתות) למה נקרא שמם כשפים, שמכחישין פמליא של מעלה. אמנם האל יתברך יצוה לטבע לשבות, ולהשתנות, ולפעול כפי קצתו, או כפי כלו, בזמן אשר יגביל לו, ולא ימרה את דברו:

אוֹר הַחַיִּים התפאר עלי וגו'. צריך לדעת כוונת אומרו התפאר עלי וגו'. ואם לומר כי הגם שיאמר לו להסיר מעליו תכף ומיד זה הוא ההתפארות אם כן כשאמר לו פרעה למחר ולא אמר עתה בשעה זו שיגיד כי לא רצה להתפאר עליו מה מקום לומר לו כדברך למען תדע אין זה התפארות מיום ליום ואדרבה הרחיק לו הזמן: עוד צריך לדקדק דברי משה שאמר למתי אעתיר וגו' שלא היה לו לומר אלא מתי יסיר הצפרדעים שהוא המבוקש. אכן כוונת משה להראותו אשר יפליא ה' לחבב ידידיו ומזה ישער ויחליט בדעתו כי מהנמנע שיעזבם ה' בשום אופן, כי הנה מדרך המוסר עבד כי ישאל דבר מרבו ולואי שישיג עשוהו לו לא שיתנה עליו בזמן מסוים ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר אלא ועבד ישאף רבו עת אשר יחפוץ לחוננו רצון, ואמר משה בא וראה ההשגחה הנכונה ושלימות החיבוב שאעתיר לה' ואומר אליו בתפלתי כי יעשה הדבר בעת אשר אקבע לו הזמן, והוא אומרו למתי אעתיר פי' לאיזה זמן, תתפאר עלי לומר התפלל לה' עתה כי לזמן פלוני יסיר וגו', והשיבו פרעה למחר וגו', וקשה כי הגם כי נפש רשע אותה רע זה דוקא בדבר שאין הרעות ניכר לאדם אלא במושכל אבל כזו וכזה אין לך אדם שיחפוץ שיתעכב בסכנת מות כמו שכן קראה הוא ויסר מעלי את המות. והיה נראה לומר כי לראותו זריזותו של משה שאמר למתי אעתיר וגו' הטעתו עין שכלו כי אמר כן משה לצד שהכיר כי קרב זמן קץ המכה ואין עוד מאז והלאה שליטה לאלהי העברים והמכה כלתה מאליה והערים ח"ו משה לצד שאמר בדעתו כי חפץ יחפוץ פרעה למהר ולהסיר הנגע לזה אמר התפאר ומן הסתם יאמר בעת ובעונה הזאת לזה סבל צער אותו זמן להכיר הדבר אם מרמה אחז ואמר למחר. אלא שכפי דרכינו אין אנו צריכין לזה, כי רצה לבחון התפארות משה שאמר שיתפלל ויתנה בתפלתו על אלהיו שישמע תפלתו עתה ולא יעשה כי אם למחר, ואין מדה זו אפילו בעובד לכוכב ומזל. ואמר למחר פי' שיתפלל עכשיו ויאמר בתפלתו כי למחר יסיר וגו', נתכוון הרשע להגדיל הנסיון שיתפלל להסיר ולא יסיר עד למחר. והשיב משה על זה ואמר כדברך נעשה למען תדע כי אין כה' אלהינו שיקבל תפלתינו בתנאיה על דרך אומרו כי מי וגו' כה' אלהינו בכל קראנו אליו, ולזה תכף ומיד יצא והתפלל לה'. ואין לחוש ולומר כי במה יאמת פרעה את הדבר שהתפלל אז ולא למחר בעת הצורך, הנה לצד שלא היה מתפלל תוך הכרך היו יודעים זמן תפלתו וכשיצא באותו יום ולא למחר הנה האות צודק, והוא אומרו ויצא משה וגו' מעם פרעה ויצעק משה וגו' פי' צעק ב' דברים הא' להסירם והב' להסירם למחר ולא קודם, ולזה דקדק לומר על דבר הצפרדעים ולא אמר ויצעק וגו' להסיר הצפרדעים שאז יהיה נשמע שתפלתו היתה על ההסרה לבד בלא תנאי הזמן, ויעש ה' כדבר משה פי' בזמן שאמר לו ויסר וגו':

מַלְבִּי״ם שאלות: מ"ש נטה ידך והעל את הצפרדעים היל"ל וישרץ היאר צפרדעים, ולפ"ז משמע שכבר שרצו מעצמם, אחר שאמר למתי אעתיר שפי' שאעתיר היום שיסורו למחר כפרש"י, היל"ל ויעש ה' כדבר משה ממחרת כמ"ש במכת דבר, ולמה אמר פרעה למחר ולא היום, ומ"ש ויצעק ע"ד הצפרדעים אשר שם לפרעה לשון מיותר ולא אמר כן במכות ערוב וברד וארבה, וכן מ"ש ויעש ה' כדבר משה מיותר: ויאמר משה התפאר עלי. פירושו כמו מ"ש [שופטים ז' ב'] פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי, אמר לו, אחר שאתה בלתי מאמין בנסי ה' הלא גם אם אעתיר אל ה' ויסורו הצפרדעים ג"כ תתפאר עלי שלא אני עשיתי זאת רק שהרו מעצמם במקרה, וע"כ כדי לברר הדבר במופת צריך ג"ד: א] שיקבע זמן ויסורו ברגע שקבע להם ועז"א למתי אעתיר, ב] לך ולעבדיך, באשר עקר ביאת המכה היה בשבילך שפרעה התחיל בעבירה תחלה וצריך שעקר התפלה יהיה שיסורו ממך ועי"ז יושעו גם עבדיך וכן בסורם יסורו תחלה ממך ומבתיך ואח"כ מעמך, ג] רק ביאר תשארנה, שאם יסורו כולם עדיין יתלה הדבר במקרה אבל ע"י שישארו ביאור לזכר עולם ידע שהוא פועל אלהים אשר זכר עשה לנפלאותיו:

ו וַיֹּאמֶר לְמָחָר וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי־אֵין כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ׃

רַשִׁ״י ויאמר למחר. הִתְפַּלֵּל הַיּוֹם, שֶׁיִּכָּרְתוּ לְמָחָר:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר לִמְחָר וַאֲמַר כְּפִתְגָמָךְ בְּדִיל דְתִדַע אֲרֵי לֵית כַּיְיָ אֱלָהָנָא:

רַשְׁבַּ״ם ויאמר למחר: התפלל עתה שימותו עד מחר:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר למחר. אמר רב שמואל בן חפני אין מנהג האדם לבקש רק שיסור המכה ממנו מיד. וחשב פרעה כי מערכת כוכבי שמים הביאה הצפרדעים על מצרים ומשה היה יודע זה. וחשב פרעה כי עתה הגיע עת סור הצפרדעים ע"כ נסהו והאריך ואמר למחר:

רַמְבַּ״ן ויאמר למחר ידוע כי מנהג כל האדם לבקש שתסור רעתו מיד. ופירשו בשם הגאון רב שמואל בן חפני, שפרעה חשב אולי מערכת השמים הביאה הצפרדעים על מצרים ומשה ידע כי הגיע עת סורם ולכן אמר אליו התפאר עלי בחשבו שאומר לו עתה להכריתם מיד, ועל כן האריך למחר. והנכון בעיני כי בעבור שאמר למתי אעתיר לך, חשב פרעה כי ביקש זמן, ועל כן נתן לו זמן קצר, ויאמר למחר, ומשה ענה לו כדברך כן יהיה, כי אחרי שלא בקשת שיסורו מיד לא יסורו עד למחר:

סְפוֹרְנוֹ כדברך. שאמרת ויסר הצפרדעים ממני ומעמי ולא בקשת להכריתם מן העולם: למען תדע כי אין כה' אלהינו. שאין שום כח מחדש שנוי בטבע כי אם לאיזה זמן קצוב, והנה הצפרדעים ביאור היה אז שינוי מחודש בטבע היאור, כל שכן בהיות אותם הצפרדעים משונים מכל בעל חי זולתם במה שמניעים לחי העליון, ומכניסים ואינם מוציאים, והנה האל יתברך יכריתם ממך ומבתיך בלבד:

מַלְבִּי״ם ויאמר למחר. פרעה חשב כן באמת שמשה עשה זאת ע"י כשוף ושיודע שעתה הגיע עת שיסורו מעצמם ע"כ רצה לנסות אם ישראו עוד היום ולמחר יסורו, ויאמר כדברך באר לו הג' תנאים הנ"ל, א] כדברך שיסורו למחר למען תדע כי אין כה' אלהינו, שהוא הפועל דין בהבאת המכה ופועל רחמים בהסרתה שזה מרומז בשר השמות ה' ואלהים:

ז וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ וּמֵעֲבָדֶיךָ וּמֵעַמֶּךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה׃

אוּנְקְלוֹס וְיֶעְדוּן עֻרְדְעָנַיָא מִנָךְ וּמִבָּתָּיךְ וּמֵעַבְדָיךְ וּמֵעַמָךְ לְחוֹד בְּנַהֲרָא יִשְׁתָּאָרָן:

אִבְּן עֶזְרָא וסרו. באה זו המלה מלרע הפך המשפט וכמוהו כי שמו אותי בבור:

סְפוֹרְנוֹ וסרו הצפרדעים. ולא די שיכרית את אלה אבל יעשה שהנשארים לא יוסיפו עוד לעלות אל בתיך: ממך ומבתיך. אבל לא מכל הארץ, כי אמנם ימותו בארץ ויבאישו: רק ביאור תשארנה. לדורות ולא יעלו אל היבשה:

מַלְבִּי״ם וסרו. זאת שנית שיסורו תחלה ממך ומבתיך ואח"כ מעבדיך ואח"כ מעמך, ג] שרק ביאור תשארנה: תורה אור: ועוד לאלוה מלים עפמ"ש בברכות [דף ז"] לעולם יהיה אדם זהיר בתפלת המנחה שנאמר ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר וגו' ענני ה' ענני ענני שתרד אש מן השמים וענני שלא יאמרו מעשה כשפים הם, ויפלא מדוע מביא מאמר זה של ענני ה' ענני שאינו שייך לכאן, שרצה להוכיח שיהיה אדם זהיר בתפלת המנחה, ונראה עפמ"ש בזוה"ק דאין כשפים שולפים רק מחצות היום עד חצות הלילה, אבל מחצות הלילה עד חצות היום אין כשפים שולטים, וממ"ש ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו אין להוכיח שיהיה אדם זהיר בתפלת המנחה, שי"ל שזה היה במקרה שעד זמן המנחה התעסקו נביאי הבעל בקרבנם ולעת המנחה נגש אליהו, ע"ז מביא שאליהו אמר ענני שלא יאמרו מעשה כשפים הם, וכיון שהתירא שיחשדוהו בכשפים הי"ל להקדים מעשהו קודם זמן המנחה, שאז א"א לעשות כשפים ולא יוכלו לחשדו בכשפים, ומזה מבואר שכוון מעשהו בעלות המנחה, משום שאז הוא עת רצון ולעולם יהיה אדם זהיר בתפלת המנחה. והנה מ"ש שאליהו התפלל שלא יאמרו מעשה כשפים הם, זה הוציאו מהנס השני שנעשה שאלישע יצק על ידו י"ב כדים מים, ומזה נעשה בנס תעלת מים גדולה סביב למזבח, והאש לחכה את המים אשר בתעלה, ונס זה היה שלא לצורך, וע"כ שהתפלל שלא יאמרו מעשה כשפים הם, וע"כ נעשה תעלת מים סביב שכבר אמרו חז"ל שהכשפים נבדקים במים ולא יכלו לאמר מעשה כשפים הם, וע"ז בקש ענני שתי פעמים על האש ועל המים, וכן היה בפרעה שכבר בארנו שמ"ש בא אל פרעה שהוא שיבא לפלטין היה אחר חצות היום, ופרעה שחשדו בכשפים, כשאמר למתי אעתיר אמר למחר, ר"ל מחר בבקר שא"א לעשות כשפים, כי עתה אחר חצות חשד אותו שיעשה כשפים, ועז"א משה, כדברך, שיסורו מחר בבקר, למען תדע כי אין כה' אלהינו ואינו מעשה כשפים, ואראך עוד שאינו מעשה כשפים כי יסורו הצפרדעים וכו' רק ביאור תשארנה וביאור א"א לעשות כשפים:

ח וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מֵעִם פַּרְעֹה וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל־יְהוָה עַל־דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר־שָׂם לְפַרְעֹה׃

רַשִׁ״י ויצא, ויצעק. מִיָּד, שֶׁיִּכָּרְתוּ לְמָחָר:

אוּנְקְלוֹס וּנְפַק משֶׁה וְאַהֲרֹן מִלְוָת פַרְעֹה וְצַלִי משֶׁה קֳדָם יְיָ עַל עֵסַק עֻרְדְעָנַיָא דִי שַׁוִי לְפַרְעֹה:

אִבְּן עֶזְרָא ויצא. טעם ויצעק כי בטח בשם שלא יביישהו. כי אמר אל פרעה מעצמו. כדברך יהיה בלא רשות השם:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים. לא תמצא בשאר המכות שיחזור להזכיר המכה עם התפלה אבל יאמר סתם ויעתר אל ה' ויפרוש כפיו אל ה'. אבל יתכן לפרש כי הוצרך בכאן לומר על דבר הצפרדעים לפי שהקב"ה הזכיר למשה לשון עליה הוא שאמר ושרץ היאור צפרדעים ועלו ובאו בביתך וכן אמר משה לאהרן והעל את הצפרדעים, וכן כתוב למעלה במעשה, ותעל הצפרדע, וכדי שלא תבין בלשון עליה זה שהזכיר בכל פעם שבאו הצפרדעים בדרך הטבע והמקרה מצד התחבולה והחכמה כחכמת החרטומים ולא מאת ה' היתה זאת לכך אמר על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה לבאר כי אדון הכל יתברך שם המכה הזאת לפרעה ולא כח הטבע.

סְפוֹרְנוֹ ויצעק. משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה. שיסיר אותם הצפרדעים בלבד אשר שם לפרעה, וישארו ביאור, ובזה הוצרך לתפלת צעקה דפלגא מן שמיא לא יהבי (פרק סדר תעניות אלו):

אוֹר הַחַיִּים אשר שם לפרעה. מכאן שצריך לפרש תפלתו:

מַלְבִּי״ם ויצא משה מעם פרעה. מזה מבואר כדעת רש"י ז"ל שכתב שאלו נאמר מתי אעתיר היינו מתי אתפלל, אבל כשאמר למתי פי' שאני אתפלל תיכף שיכרתו באותו זמן שתקבע, ולכן יצא תיכף והתפלל שיסורו למחר, והרמב"ן דייק עליו שע"ז היל"ל ויעש ה' כדבר משה ממחרת כמ"ש במכת דבר, וע"כ דעתו שלמ"ד למתי נוספת, ופי' שלא התפלל עד למחר, וע"ז אשיב שאם היתה התפלה שיסורו הצפרדעים גם מן היאור היתה שאלתו צודקת, אבל כיון שהצפרדעים אשר ביאור נשארו, היה תפלת משה רק שמה שהצפרדעים [שכפי הטבע לא יתקיימו ביבשה רק במים] חיים ביבשה שזה היה נס, יופסק הנס הזה, וכפי הטבע יתקיימו יום אחד ביבשה רק א"א להם לחיות ביבשה יותר מיום א', ותיכף שהתפלל ונפסק הנס לא היו עתידים לחיות רק יום אחד והיו עתידים למות למחר, וע"כ לא יכול לאמר ויעש ה' את הדבר הזה ממחרת כי ה' עשה הדבר תיכף שתיכף נפסק הנס מה שהיו חיים ביבשה בנס, ועד למחר שהתקיימו היו כפי הטבע, שלא ימותו תיכף מחסרון מים, ומ"ש ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה שהוא מיותר שהיל"ל סתם ויצעק משה אל ה' כמ"ש בערוב ובברד ובארבה, נראה כי אחר שמכה זו היה לה גבול עד כמה תשמש, היה ראוי שבעת תסור המכה ימותו גם הצפרדעים אשר ביאור שהיו ג"כ בריאה חדשה רק לשעתה, והוצרך משה להתפלל שלא יסורו רק הצפרדעים אשר שם לפרעה, ר"ל הצפרדעים אשר היו ביבשה שהם היו מיועדים להכות את פרעה, לא הצפרדעים שביאור שלא הזמין אותם על פרעה להכותו, עליהם בקש שישארו, וע"ז הוצרך לצעוק כי פלגא לא עבדי, ועז"א:

ט וַיַּעַשׂ יְהוָה כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים מִן־הַבָּתִּים מִן־הַחֲצֵרֹת וּמִן־הַשָּׂדֹת׃

אוּנְקְלוֹס וַעֲבַד יְיָ כְּפִתְגָמָא דְמשֶׁה וּמִיתוּ עוּרְדְעָנַיָא מִן בָּתַּיָא מִן דָרָתָא וּמִן חַקְלָתָא:

אִבְּן עֶזְרָא ויעש ה' כדבר משה. מעצמו:

מַלְבִּי״ם ויעש ה' כדבר משה, שישארו הצפרדעים אשר ביאור להיות זכר לנפלאותיו, וימותו הצפרדעים מן הבתים של פרעה ומן החצרות ששם גרו עבדי פרעה ומן השדות ששם נמצא ההמון כמ"ש וסרו ממך ומעבדיך ומעמך כנ"ל:

י וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם חֳמָרִם חֳמָרִם וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ׃

רַשִׁ״י חמרם חמרם. צִבּוּרִים צִבּוּרִים, כְּתַרְגּוּמוֹ, דְּגוֹרִין – גַּלִּין:

אוּנְקְלוֹס וּכְנָשׁוּ יָתְהוֹן דְגוֹרִין דְגוֹרִין וּסְרִיאוּ עַל אַרְעָא:

רַשְׁבַּ״ם חמרים: צבורים:

אִבְּן עֶזְרָא ויצברו. כמו ויצבר יוסף בר: חמרם חמרם. כמו חמור חמורתים:

מַלְבִּי״ם ויצברו. פרעה חשב שמ"ש וסרו הצפרדעים היינו שילכו להם כמו מ"ש וסר הערוב, אבל כונת משה היתה שימותו כדי שתבאש הארץ וירא פרעה כי רק היתה הרוחה קצת לא ישועה לגמרי, עי"כ הכביד את לבו, שחשב שמשה לא קיים את דברו, ויש הבדל בין הכביד לבו ובין חזק לב, שר"ל שהיה ירא ומלא פחד ובכ"ז הכביד לבו שלא לשלח:

יא וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת־לִבּוֹ וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה׃

רַשִׁ״י והכבד את לבו. לְשׁוֹן פָּעוֹל הוּא, כְּמוֹ "הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ" (בראשית י"ב), וְכֵן "וְהַכּוֹת אֶת מוֹאָב" (מלכים ב ג׳:כ״ד), "וְשָׁאוֹל לוֹ בֵאלֹהִים" (שמואל א כ״ב:י״ג), "הַכֵּה וּפָצֹעַ" (מלכים א כ'): כאשר דבר ה'. וְהֵיכָן דִּבֵּר? וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה:

אוּנְקְלוֹס וַחֲזָא פַרְעֹה אֲרֵי הֲוַת רְוַחְתָּא וְיִתְיַקַר יָת לִבֵּהּ וְלָא קַבִּיל מִנְהוֹן כְּמָא דְמַלִיל יְיָ:

רַשְׁבַּ״ם והכבד: לפי שהמכה הזאת גדולה היתה לא נתחזק לבו מאיליו, אלא הוא הרשיע להכביד את לבו:

אִבְּן עֶזְרָא וירא פרעה כי היתה הרוחה. כמו ורוח לשאול: והכבד את לבו. שם הפועל. תחת פועל עבר:

סְפוֹרְנוֹ כי היתה הרוחה. אף על פי שלא סר הרע לגמרי, שנשארה באשת הארץ, ונשארו הצפרדעים ביאור, המזיקים שם עוד היום: והכבד את לבו. התאמץ על טבעו שלא לירא מן הצפרדעים הנשארים, ולסבול רעת הבאשה, כדי שלא לשמוע בקול האל יתברך:

כְּלִי יָקָר וירא פרעה כי היתה הרוחה. לא נאמר לשון זה בשום מכה כי אם במכת הצפרדעים, לפי שכל המכות כאשר סרו אז סרו לגמרי לא נשאר מהם שום רושם אחר הסרתן, וא"כ אין חידוש כל כך מה שחזר פרעה לקשיות ערפו כי העבר אין, אבל הצפרדעים אף לאחר שסרה המכה מ"מ לא סרה לגמרי כי לא הלכו להם אלא מתו ותבאש הארץ, והיה לו להיות נכנע לפחות בעבור הבאשת ריח שנשאר לו מן הצפרדעים, ע"ז אמר כמתרץ וירא כי היתה הרוחה והכבד את לבו לפי שאין הבאשת ריח מזיק כי אם במקום צר אבל במקום רחבת ידים אין הריח שולט כ"כ, לפיכך כאשר ראה פרעה כי היתה רוחה שארץ מצרים רחבת ידים היא ולא יזיק לו הריח רע, ע"כ והכבד את לבו כבראשונה.

מַלְבִּי״ם שאלות: אחר שאמר שעפר הארץ יוציא כנים היל"ל ויך את עפר הארץ והיה כנים וכו' ותהי הכנם באדם ובבהמה דהא מן העפר בא אל האדם והבהמה, ולמה אמר שתי פעמים ותהי הכנם באדם ובבהמה, ומ"ש אצבע אלהים הוא, ופרעה ועבדיו לא קראו את ה' רק בשם הויה לא בשם אלהים אם לא בכנוי אל ישראל, ומשמע שע"י מאמר החרטומים חזק לב פרעה והיה מהראוי בהפך:

יב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל־אַהֲרֹן נְטֵה אֶת־מַטְּךָ וְהַךְ אֶת־עֲפַר הָאָרֶץ וְהָיָה לְכִנִּם בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם׃

רַשִׁ״י אמר אל אהרן. לֹא הָיָה הֶעָפָר כְּדַאי לִלְקוֹת עַ"יְ מֹשֶׁה, לְפִי שֶׁהֵגֵן עָלָיו כְּשֶׁהָרַג אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל, וְלָקָה עַל יְדֵי אַהֲרֹן (שמות רבה):

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֱמַר לְאַהֲרֹן אֲרֵים יָת חֻטְרָךְ וּמְחָא יָת עַפְרָא דְאַרְעָא וִיהֵא לְקַלְמְתָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:

רַשְׁבַּ״ם לכינים: מיני כינה ופרעושין:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר. דע כי על יד אהרן היו השלש המכות הראשונות. והאותות היו בשפלים כמו שפירשתי למעלה. כי השתים היו במים והשלישית בעפר הארץ. והמכות שהיו על יד משה במטה היו בעליונים. כמו שמעלתו עליונה ממעלת אהרן. כמו מכת הברד והארבה שהרוח הביאם והחשך שהיה באויר גם מכת השחין היתה על ידו. רק שלש בלא מטה והם ערוב ודבר ומכת בכורים. ואחת בלא מטה ע"י משה. ומעט שיתוף לאהרן והיא מכת השחין: טעם והיה לכנם. כמו והיה לאבק כאילו בעפר שיכה אהרן יעלה ויוליד כנים בכל ארץ מצרים:

סְפוֹרְנוֹ והך את עפר הארץ. לא התרה בפרעה בזאת ולא בשחין ולא בחשך, וזה כי תשע המכות שהיו לאותות ולמופתים היו דצ"ך עד"ש בא"ח בלבד, כי מכת בכורות לא היתה לאות ולא למופת, אבל היתה לעונש כמבואר למעלה (ד, כג; ז, ד). והנה דצ"ך היו אותות בשתי היסודות הכבדים, ועד"ש היו אותות בבעלי חיים, ובא"ח היו אותות באויר, ובכל שתים מהן התרה, ובשלישית נעשה האות בלתי התראה, כאמרו הן כל אלה יפעל אל, פעמים שלש עם גבר:

יג וַיַּעֲשׂוּ־כֵן וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת־יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת־עֲפַר הָאָרֶץ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה כָּל־עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם׃

רַשִׁ״י ותהי הכנם. הָרְחִישָׁה, פדוליר"א בְּלַעַז:

אוּנְקְלוֹס וַעֲבָדוּ כֵן וַאֲרֵים אַהֲרֹן יָת יְדֵהּ בְחֻטְרֵהּ וּמְחָא יָת עַפְרָא דְאַרְעָא וַהֲוַת קַלְמְתָא בַּאֲנָשָׁא וּבִבְעִירָא כָּל עַפְרָא דְאַרְעָא הֲוַת קַלְמְתָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:

רַשְׁבַּ״ם הכינם: כמו מ"ם של ריקם:

אִבְּן עֶזְרָא ויעשו. טעם ויעשו על משה. בעבור שדבר לאהרן שיכה במטה. כדרך ומטך אשר הכית בו את היאור: ותהי הכנם. שם המין. והמ"ם נוסף. או הוא תחת ה"א ואיננו שורש ולפעמים הוא סימן לשון נקבות כמו צפרדעים. כי האחת ותעל הצפרדע. והעד כנים ותהיה מלת הכנם זרה בעבור תוספת המ"ם כמו ריקם חנם. ויפת אמר כי המ"ם סימן למצריים. כי האחת הן מן כנים. כמו פת מפתים. וזו המלה כדרך בתוך האהלי. ואל תתמה בעבור שאמר כל עפר הארץ היה כנים בעבור שהכה במטה במקום אחד. כי כן היה דבר המים. ודבר השחין. כי הטעם הוא כי אז תחל המכה:

אוֹר הַחַיִּים ותהי הכנם באדם וגו' כל עפר וגו'. קשה שהיה צריך לומר כל עפר וגו' היה כנים ותהיה הכנם באדם ובבהמה. ויובן על פי מה שנחלקו התוס' במסכת שבת דף י"ב ר"י מאורליינש ור"ת מה היא הנקראת כינה, ומהם הוכיחו מכאן כי כינה היא הקופצת שדרכה להתהוות מעפר הארץ, ומהם אמרו כי זו נקראת פרעוש וכינה היא הלבנה הגדולה בבגדים והוכיחו מאותה שאמרו (ברכות נ"א) מסמרטוטי קלמי. והנה למה שנאמר כי כנים היא כנה הלבנה בא הכתוב להסיר מקום הטעות כי השכל יכיר דבר זה שמה שמתהווה מהעפר היא כינה הקופצת, לזה אם היה אומר כל עפר הארץ וגו' ותהי הכינם אז תהיה הכוונה בפשיטות שהיא הקופצת, לזה נתחכם לומר ותהי הכנם באדם פי' הרגילה להיות באדם ממנו והכנת ההכאה היא שיתרבה עיפושו ויגדל בגוף האדם כינה הלבנה ובבהמה כינה הרגילה בה. או אפשר כי שניהם היו בענין, הא' רמזה באומרו ותהי הכינם באדם ובבהמה פי' המתהוה מהאדם ומהבהמה מלבד כינה הקופצת שכל עפר הארץ היה כנים, וכפי זה ב' מינים אלו נקראים כנים, וכפי זה אין הוכחה מכאן לכינה המוזכר בדברי חכמים מה היא אם היא מין הלבן או מין הקופץ כיון ששניהם נקראים כינה, ומעתה אין הוכחות הר"י מאורליינש הוכחה ובאנו להכרעת ר"ת שהוכיח מהש"ס מה הוא שקורין חז"ל כינה שהיא הלבנה אבל הקופצת יחדו לה חכמים שם פרעוש כדי להכיר מין הכינה שאסרו בשבת וכן הלכה (טור ש"ע או"ח סי' שט"ז):

מַלְבִּי״ם ותהי הכנם באדם ובבהמה. ה' אמר שעפר הארץ יהיה כנים שזה עקר המופת, וספר הכתוב שהכנימה [ר"ל הוית הכנים והרחוש כפרש"י] התחיל באדם ובבהמה ומהם נתפשטו על העפר, והיה זה משני טעמים: א] בל יטעו שהוא ענין טבעי כמ"ש הרי"א שע"י שנתעפש עפר הארץ ע"י הצפרדעים נולדו הכנים כמ"ש בשמו למעלה [ז' כ"ה] לכן התחילה הכנימה באדם ובבהמה, ב] י"ל בהפך שלידת הכנים מן העפר [ר"ל הכינה הרוחשת, עיין תוס' שבת י"ב] הוא בריאה יש מאין, ואין להרבות בנס שלא לצורך, לכן התחילה הכנימה באדם ובבהמה שהוא טבעי שיולדו שם כנים מחמת הזיעה, ומשם התפשטו למלאת כל עפר הארץ, ולא היו בריאה יש מאין, והנס היה מה שפתאום התרבו כ"כ עד שנתמלא עפר הארץ כולו מהם:

יד וַיַּעֲשׂוּ־כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת־הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה׃

רַשִׁ״י להוציא את הכנים. לִבְרֹאתָם וּלְהוֹצִיאָם מִמָּקוֹם אַחֵר: ולא יכלו. שֶׁאֵין הַשֵּׁד שׁוֹלֵט עַל בְּרִיָּה פְּחוּתָה מִכַּשְּׂעוֹרָה (סנהדרין ס"ז):

אוּנְקְלוֹס וַעֲבָדוּ כֵן חָרָשַׁיָא בְּלַחֲשֵׁיהוֹן לְאַפָּקָא יָת קַלְמְתָא וְלָא יָכִילוּ וַהֲוַת קַלְמְתָא בַּאֲנָשָׁא וּבִבְעִירָא:

אִבְּן עֶזְרָא ויעשו כן. שהכו עפר הארץ: להוציא את הכנים. טעמו להולידם מהארץ כמעשה אהרן ולא יכלו: וטעם להזכיר ותהי הכנם פעם אחרת. כי גם היא היתה בחרטומים:

רַמְבַּ״ן ויעשו כן החרטומים בלטיהם להוציא את הכנים אמר ויעשו כן, שהכו בעפר הארץ ואמרו השבעת השדים ועשו לטיהם כאשר עשו בשאר פעמים להוציא את הכנים ולא יכולו ויתכן שילמד "ויעשו כן" שעשו כהוגן דברים מוציאים את הכנים ולא הצליחו מעשיהם בפעם הזאת. כי חכמי החרטומים יודעים היו מה בכח ידם לעשות, וכבר נסו כן מעשיהם פעמים אחרות:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויעשו כן החרטומים בלטיהם להוציא את הכנים. הזכיר ויעשו כן כי כן הכו הארץ ואמרו השבעת השדים כמנהגן בשאר המכות וזה כדי להוציא את הכנים ולא יכולו וזהו יורה כי מה שהזכיר למעלה ויעשו כן החרטומים באות התנין ובמכת הדם שהכל עשייה מזוייפת והכל דמיון, ואין להבין ויעשו כן שעשו, והכתוב הזה מעיד עליהם כן, שהרי אומר ולא יכלו. ומה שהזכירם למעלה בשם חרטומי מצרים ויזכירם עתה בשם חרטומים סתם, יתכן לפרש כי לפי שהיו החרטומים חכמים גדולים בעיני מצרים הזכירם הכתוב למעלה שני פעמים בשם הידיעה באות התנין ובמכת הדם הוא שכתוב באות התנין, חרטומי מצרים בלהטיהם, ובמכת הדם. חרטומי מצרים בלטיהם, והגיד בזה חכמתם שהיא חכמת הכשפים וחכמת השדים ולכך הזכירם כן ב' פעמים בשם הידיעה והכבוד כי היו ידועים ואנשי השם בחכמות ההם, ואחר כך במכת הצפרדעים נתמעטה חכמתם ומעלתם אצל מצרים ואבדו השם ההוא וקראם הכתוב חרטומים סתם לא חרטומי מצרים כבתחלה וזהו שאמר ויעשו כן החרטומים בלטיהם ויעלו את הצפרדעים, ואחר כן במכת הכנים בטלה חכמתם ונתמעטה מעלתם יותר ויותר כשהוצרכו להודות על כרחם אצבע אלהים היא אמרו כי היא מכה מאת ה' יתעלה הזכירם בחסרון השם ובחסרון היכולת הוא שאמר ויעשו כן החרטומים בלטיהם להוציא את הכנים ולא יכלו, החרטמים כתיב, וממכת הכנים ואילך נאבדו מן הכתוב ולא נזכרו בשם חרטומי מצרים ולא חרטומים סתם (בחסרון השם וחסרון היכולת) הוא שכתוב במכת השחין ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה כי נתביישו ולא יכלו להציל את עצמם.

סְפוֹרְנוֹ ולא יכולו. מבלי אין לאל ידם להמציא דבר מתנועע באמת:

מַלְבִּי״ם ויעשו וגו' להוציא את הכנים. לדעת חז"ל פי' שרצו לעשות ולא יכלו, שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה, והנכון שהחרטומים רצו להוציא את הכנים היינו להוציאם מן האדם והבהמה שלא ימצאון שם, שכבר ראו שפרעה לא שם לבו ע"מ שהעלו את הצפרדעים, ועשה עקר הבחינה עם משה במה שיסורו הצפרדעים, ורצו הם להסיר את הכנים, ומבואר שעל הכנים הנולדים בבע"ח יש רפואות ותרופות להוציאם ולהמיתם ע"י סמים ומשיחות לנקות הזיעה ומותרי העור, והחרטומים היו מומחים בזה, רק עתה לא יכלו כי היה ענין השגחי, שלא יועיל שום תרופה טבעית לזה, ונשארו הכנים באדם ובבהמה, וגם רמז עמ"ש בפי' תהלים עמ"ש ויבא ערוב גו' כנים בכל גבולם שמכת הכנים לא סרה מהם ונשארה בכל אנשי הדור ההוא, שגם אחר שהביא מכת ערוב היה כנים בכל גבולם, ועז"א ותהי הכנם באדם ובבהמה, ר"ל שנשארה בהם לעולם, שכבר כתבתי שמכת כנים לא היה להורות איזה דבר רק להכות אותם במכת בזיון, שלכן בא שלא בהתראה ולא סרה מהם גם אח"כ:

טו וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל־פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא וַיֶּחֱזַק לֵב־פַּרְעֹה וְלֹא־שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה׃

רַשִׁ״י אצבע אלהים הוא. מַכָּה זוֹ אֵינָהּ עַל יְדֵי כְשָׁפִים, מֵאֵת הַמָּקוֹם הִיא (שמות רבה): כאשר דבר ה'. וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמָרוּ חָרָשַּׁיָא לְפַרְעֹה הָא מָחָא מִן קֳדָם יְיָ הִיא וְאִתַּקַף לִבָּא דְפַרְעֹה וְלָא קַבִּיל מִנְהוֹן כְּמָא דִמַלִיל יְיָ:

רַשְׁבַּ״ם אצבע אלהים הוא: מכת מדינה ולא על ידיהם של אילו היתה זו, שאילו באה על ידי מכשפות אף אנו היינו עושים כן:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמרו. בעבור שראו שעשו כמעשה אהרן בדבר התנין גם במכת הדם והצפרדע. ולא יכלו עתה לעשות כאשר עשה אהרן. אמרו לפרעה לא באה זאת המכה בעבור ישראל לשלחם רק מכת אלהים היא כפי מערכת הכוכבים על מזל ארץ מצרים. כי כבר פרשתי כי פרעה לא כחש הבורא רק השם שהזכיר לו משה. וזה כדרך כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא היה לנו מן השמים ע"כ חזק לב פרעה. ואשר יחזק זה הפי'. שאמרו אצבע אלהים היא ולא אמרו אצבע ה' שהוא אלהי ישראל. כאשר אמר פרעה במכת הצפרדעים העתירו אל ה'. וזה השם הזכיר במכות האחרונות. ועוד כי משה אמר לפרעה דבר מכת היאור לפני היותה. וככה מכת הצפרדעים. ולא הזכיר לו בתחלה מכת הכנים:

רַמְבַּ״ן ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים הוא אמר רבי אברהם כי בעבור שעשו כמעשה אהרן בדבר התנין גם במכת הדם והצפרדע, ולא יכלו עתה לעשות כן, אמרו אל פרעה לא באה זאת המכה על יד אהרן בעבור ישראל, רק מכת אלהים היא כפי מערכת הכוכבים על ארץ מצרים, כי פרעה לא כחש הבורא, רק השם שהזכיר לו משה, וזהו כדרך כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא היה לנו (שמואל א ו׳:ט׳), על כן חזק לב פרעה. והביא ראיה מפני שלא אמר "אצבע ה'" שהוא אלהי ישראל כאשר אמר פרעה במכת הצפרדעים העתירו אל ה'. ועוד, כי משה אמר לפרעה דבר מכת היאור, ולא הזכיר לו בתחילה מכת הכנים: ואין דבריו נכונים בעיני, כי המקרה לא יקרא אצבע אלהים, רק המכה הבאה מאתו בעונש תקרא "יד ה'" ו"אצבע אלהים", כאשר נאמר בכתוב שהביא לא ידו נגעה בנו, וכתיב וירא ישראל את היד הגדולה (שמות י״ד:ל״א), והיתה יד ה' בכם ובאבותיכם (שמואל א י״ב:ט״ו), כבדה מאד יד האלהים שם (שם ה יא) ועוד כי לא עמדו החרטומים לפני משה אחרי כן, גם במכת הערוב שהיתה בהתראה, ולא בשאר המכות:אבל הענין כפשוטו, כי בראות החרטומים שלא יכלו להוציא את הכנים הודו במעשה אהרן שהיה מאת האלהים, ולכן לא קרא להם פרעה מן העת הזאת והלאה, ולהמעיט הענין אמרו אצבע אלהים ולא אמרו "יד אלהים", כלומר מכה קטנה מאתו ולא אמרו "אצבע ה'", כי פרעה ועבדיו לא יזכירו השם המיוחד רק בדברם עם משה, בעבור שהוא יזכירנו להם: ומה שלא יכלו החרטומים להוציא את הכנים, סיבה מאת השם היתה להם, סכל עצתם ברצונו, שהכל שלו והכל בידו והנראה בעיני עוד כי מכת הדם להפוך תולדת המים לדם, ומכת הצפרדעים להעלותם מן היאור, יכלו לעשות כן, כי אין בהם בריאה או יצירה, כי לא אמר הכתוב "ויהיו הצפרדעים", רק ותעל הצפרדע, שנאספו ועלו, רק מכת הכנים היתה יצירה, ואין טבע העפר להיות כנים, על כן אמר והיה לכנים, ואמר להוציא את הכנים, כענין תוצא הארץ נפש חיה וגו' ויהי כן (בראשית א כד). ולא יוכל לעשות כמעשה הזה זולתי היוצר יתברך ויתעלה. ואמר ויעשו כן, ולא יכולו, כי השביעו השדים לעשות מאמרם ואין בהם כח:ומה שיחזק דברי בצפרדעים, אמרם (שמו"ר י ד) רבי עקיבא אומר צפרדע אחת היתה, השריצה ומלאה כל ארץ מצרים אמר לו רבי אלעזר בן עזריה מה לך עקיבא אצל הגדה, כלך מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות. צפרדע אחת היתה שרקה להם והם באו. שלא ראה ר' אלעזר בן עזריה שיוכלו החרטומים להביא טבע חדש בצפרדע להוליד רבות חוץ מטבעם, אבל אספו אותן להעלותן. ועל דעת רבי עקיבא שרץ היאור צפרדעים, שישרוץ בהם יותר ממנהגו. ועל דעת רבי אלעזר בן עזריה כמו שרצו בארץ (בראשית ט ז), ענין תנועה כמו שפרשתי בסדר בראשית (א כ), שיאספו ויתנועעו ביאור ומשם יעלו על המצרים. ורבותינו (שמו"ר י ז) אמרו בכנים שאין השד שולט על בריה פחותה מכעדשה ולא יכלו אפילו לאסוף כנים ממקומם ולהביאם. ואמרו במדרש רבה (שם) עוד כיון שראו החרטומים שלא יכלו להוציא הכנים, מיד הכירו שהיה מעשה אלהים ולא מעשה שדים, ועוד לא חששו לדמות עצמם למשה להוציא את המכות: ומה שאמר ר"א (אבן עזרא על שמות ח׳:ט״ו) כי משה לא הודיעם מכת הכנים, נראה בעיני שהכה אהרן במטה לעיני פרעה כאשר עשה בפיח (שמות ט׳:י׳), אבל לא התרה בו, כי אין הקב"ה מתרה בפרעה רק במכות אשר בהן מיתה לאדם, וכתיב בצפרדעים וצפרדע ותשחיתם (תהלים עח מה), שהוא רומז למיתה או להשחתה שהזכירו רבותינו (שמו"ר י ד) שהיו מסרסים אותם וכן הארבה ימיתם ברעב, כי אכל יתר הפלטה הנשארת להם מן הברד. והכל רחמים מאתו באדם, כענין שנאמר (יחזקאל לג ט) ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה ולא שב מדרכו הוא רשע בעונו ימות ואתה נפשך הצלת. ולכן לא התרה בו בכנים ולא בשחין ובחשך רק בדבר, בעבור שהוא מיתה, וראוי שתחול גם באדם כאשר אמר לו אחר כך (שמות ט׳:ט״ז) ואולם בעבור זאת העמדתיך, ולכן הודיעו הענין איך יהיה:ואמר במקצת המכות השכם בבקר הנה יוצא המימה, ועל דרך הפשט היה בעת צאת המלכים בבקר להשתעשע על המים, וצוה הקב"ה למשה שילך שם והטעם, כי בדם בעבור היותה המכה הראשונה רצה שיעשנה לעיניו ובלי יראה ממנו. וזה טעם ונצבת לקראתו (שמות ז׳:ט״ו), והתיצב לפני פרעה (שמות ח׳:ט״ז), שיעמוד כנגדו ביד רמה. וכן במכת הערוב נאמר השכם בבקר והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה. ובברד (שמות ט׳:י״ג) השכם בבקר והתיצב לפני פרעה, והוא גם כן בצאתו המימה, כי הערוב והברד אשר בהן המיתה והעונש לבני אדם רצה הקב"ה שיהיה לעיני כל העם, כי בצאת המלך המימה ילכו מרבית העם אחריו, והנה יתרה אותו לעיניהם אולי יצעקו אל אדוניהם לשוב מדרכו הרעה, ואם לא יעשו כן יהיו חייבין להענש. אבל בשאר המכות די בהתראת המלך, ועל כן נאמר בהן בא אל פרעה (לעיל ז כו, להלן ט א, י א), שיבא אל היכלו, ולא הזכיר בכנים ובשחין כן, בעבור שהוצרך אהרן להכות בעפר, והיכל המלך אין שם עפר כי היא רצפת בהט ושש, וכן הוצרך משה לזרוק הפיח השמימה. והנה עשו אלו השתים בפני פרעה בהיותו בחצר גינת ביתן המלך או כיוצא בו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויאמרו החרטמם אל פרעה. עד עתה הזכיר החרטמים מלא ביו"ד אבל במכה זו של כנים שהזכיר בה ולא יכלו הזכיר החרטמם חסר יו"ד כי בכאן חסרה חכמתם וכשל כחם והודו על כרחם, ועוד יורה חסרון היו"ד על מה שדרשו רבותינו ז"ל י' קבין מכשפות ירדו לעולם ט' נטלו מצרים ואחת כל העולם כלו. אצבע אלהים היא. כאשר ראו החרטומים שלא יכלו להוציא את הכנים הודו במעשה אהרן שהיה מאת האלהים ולכן לא קרא להם פרעה מן העת הזאת והלאה, וכדי להמעיט את הענין אמרו אצבע אלהים כלומר מכה קטנה מאתו ולא אמרו אצבע ה' כי פרעה ועבדיו לא יזכירו השם המיוחד רק בדברם עם משה כי הוא יזכירנו להם כן פי' הרמב"ן ז"ל. אבל החכם ראב"ע ז"ל כתב כי מה שאמרו אצבע אלהים היא אין זה הודאה שיודו במעשה אהרן רק אמרו כי מכה זו לא באה מכח משה ואהרן בשביל ישראל רק מכח הכוכבים והמזלות היתה מכה זו ראויה לבא על ארץ מצרים ומזה הזכירו שם אלהים ולא אמרו אצבע ה' שהוא אלהי ישראל ועוד ראיה אחרת שהתרה לו במכת הדם ובמכת צפרדע ולא התרה במכת הכנים, ועל כן אמרו לו שלא באה מכח משה מאת ה' יתברך רק כפי מערכת הכוכבים על הארץ ומשה לא ידע כן ועל כן לא התרה. ודע כי בשתי מכות ראשונות והם הדם והצפרדע לא היתה בהן בריאה חדשה כי מכת הדם הפוך תולדות המים לדם גם הצפרדעים מן היאור עלו וזה שאמר הכתוב ותעל הצפרדע כי נאספו ועלו ולא אמר ויהיו הצפרדעים. אבל הכנים היתה בהם בריאה חדשה וע"כ אמר והיה לכנים, והזכיר ג"כ להוציא את הכנים כענין (בראשית א) תוצא הארץ נפש חיה ויהי כן, ואין הכח ביצירת שום בריה ביצירה בלתי לה' לבדו, ולכך הזכיר בו לשון אצבע שבאורו פלא כלשון האמור בגלגלים (תהלים ח) מעשה אצבעותיך, כי בריאת הגלגל אצל כחו יתברך נקלה כבריאת היתוש, וכן כתב רבי סעדיה גאון מצינו לשון אצבע בשלשה דברים, בגלגלים, ובלוחות, ובמכת הכנים. הגלגל בתכלית הגודל שאין גוף למעלה ממנו, והלוחות למטה מהם בגוף ולמעלה מהם בזוהר, והכנים בתכלית הקטנות והגריעות, ואע"פ כן הזכיר בשלשתם לשון אחד להורות כי הכל אחד ושוה אצל יכלתו יתברך, ודעת רז"ל במדרש במה שאמר ולא יכולו שאין השד שולט על בריה פחותה מכעדשה. וא"כ אין צריך לומר שלא היה להם כח לברא אותם אלא אפילו לאסוף אותם ולהביאם ממקומם אין להם כח לפי שהם פחותין מכעדשה.

מַלְבִּי״ם ויאמרו החרטמם אל פרעה אצבע אלהים הוא. כשתראה בכל הפרשיות האלה לא תמצא שפרעה והמצריים יקראו את ה' בשם אלהים רק בשם הויה, כי שם אלהים היה מיוחד אצלם למערכת השמיה אי לאלהיהם, לא לאלהי ישראל שקראוהו הויה, אם לא כשאמרו בכנוי לכו זבחו לאלהיכם בארץ, ר"ל אלהי ישראל, לא סתם אלהים, ומבואר שמ"ש אצבע אלהים הוא, לא כוונו על אל. ישראל שהיה להם לומר אצבע ה' הוא, או אצבע אלהי ישראל, כי מכה זו באה בלא התראה חשבו שלא בא מאת אלהי ישראל בשביל ישראל, שא"כ היה צריך להודיע זאת למשה ושמשה יתרה בו תחלה, ואמרו שזה מכה שחלה עליהם מאת אלהי מצרים שנקראו אצלם סתם בשם אלהים, וכן פי' הראב"ע אצבע אלהים הוא לא באה זאת המכה בעבור ישראל רק מכת אלהים היא כפי מערכת הכוכבים, ועי"כ ויחזק לב פרעה, שלא היה ירא עוד כלל כי סר ממנו הפחד:

טז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אַקְדֵם בְּצַפְרָא וְאִתְעַתַּד קֳדָם פַּרְעֹה הָא נָפֵק לְמַיָא וְתֵימַר לֵהּ כִּדְנַן אֲמַר יְיָ שַׁלַח עַמִי וְיִפְלְחוּן קֳדָמָי:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר. מנהג המלכים לצאת בבוקר אל הנהר כי ראות המים טוב לעינים:

מַלְבִּי״ם שאלות: מז"ש וגם את האדמה אשר הם עליה. ומה זה שאמר ושמתי פדות, למה לא אמר כמ"ש בדבר מחר יעשה ה' את הדבר הזה ויעש ה' את הדבר הזה ממחרת, שממ"ש ויעש ה' כן משמע שעשה תיכף, למה התעורר עתה שיזכהו בארץ שזה היה יכול לאמר תיכף, ולמה אמר שלא ירחיקו ללכת: ויאמר ה' אל משה. עתה התחיל הסדר השני של המכות, אחר שהראה להם במופת מציאות ה', באו שני עדים לברר פנת ההשגחה וכמ"ש בהקדמה לסדרי המכות למעלה ז' י"ד עיי"ש:

יז כִּי אִם־אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת־עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת־הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת־הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־הֵם עָלֶיהָ׃

רַשִׁ״י משליח בך. מְגָרֶה בְךָ, וְכֵן "וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם" (דברים ל"ב), לְשׁוֹן שִׁסּוּי, אינציט"ר בְּלַעַז: את הערב. כָּל מִינֵי הַחַיּוֹת רָעוֹת וּנְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים בְּעִרְבּוּבְיָא, וְהָיוּ מַשְׁחִיתִים בָּהֶם; וְיֵשׁ טַעַם בַּדָּבָר בָּאַגָּדָה בְּכָל מַכָּה וּמַכָּה לָמָּה זוֹ וְלָמָּה זוֹ; בְּטַכְסִיסֵי מִלְחֲמוֹת מְלָכִים בָּא עֲלֵיהֶם, כְּסֵדֶר מַלְכוּת כְּשֶׁצָּרָה עַל עִיר, בַּתְּחִלָּה מְקַלְקֵל מַעְיְנוֹתֶיהָ, וְאַחַר כָּךְ תּוֹקְעִין עֲלֵיהֶם וּמְרִיעִין בַּשּׁוֹפָרוֹת לְיָרְאָם וּלְבַהֲלָם, וְכֵן הַצְפַרְדְּעִים מְקַרְקְרִים וְהוֹמִים וְכוּ', כִּדְאִיתָא בְּמִדְרַשׁ רַבִּי תַּנְחוּמָא (פ' בא):

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי אִם לֵיתָךְ מְשַׁלַח יָת עַמִי הָא אֲנָא מַשְׁלַח בָּךְ וּבְעַבְדָיךְ וּבְעַמָךְ וּבְבָתָּיךְ יָת עָרוֹבָא וְיִמְלוּן בָּתֵּי מִצְרַיִם יָת עָרוֹבָא וְאַף אַרְעָא דְאִנוּן עֲלַהּ:

רַשְׁבַּ״ם הערוב: אומר אני כי מיני זאבים הם שנקראים ערוב על שם שדרכם לטרוף בלילות כדכתיב זאב ערבות ישדדם וכתיב זאבי ערב לא נרמו לבקר, וכאשר יאמר מאודם אדום, כן יאמר מעמק עמוק, מערב ערוב, נויטריניר ב"ל, שהזאב ערוב הוא שהוא הולך בערב, עמק שם דבר, והמעשה קרוי עמוק וכן אדום שחור:

אִבְּן עֶזְרָא משליח. מלה זרה מהבנין הכבד הנוסף: ומלת ערב. חיות רעות מעורבות כמו אריות זאבים ודובים ונמרים: וטעם גם האדמה. מקום שאין בתים שם:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי הנני משליח בך וגו' את הערוב. לא תמצא באחת המכות שיזכיר הכתוב את המכה בה"א הידיעה והיה ראוי שיאמר הכתוב הנני משליח בך ערוב, אבל הערוב הזה לא היה יצירה חדשה רק שהיתה מכה משולחת להשליח בהם את הערוב שבמדבר כענין שכתוב בפורענות והשלחתי בכם את חית השדה, ומה שהזכיר למעלה את כל גבולך בצפרדעים, לא היה יצירה חדשה ג"כ, כי מן המים עלו והשריצו מן היאור זה מזה. ובמדרש הנני משליח בך את הערוב בנוהג שבעולם בשר ודם שהוא מבקש להביא רעה על שונאו מביאה עליו פתאום כדי שלא ירגיש בו אבל הקב"ה אינו כן מתרה בו בכל פעם ופעם על כל מכה ומכה שנאמר הנני משליח בך, הנה יד ה' הויה במקנך, הנני נוגף, הנני ממטיר, הנני מביא מחר, וכן בכל המכות וזהו שאמר הכתוב (איוב לו) הן אל ישגיב בכחו מי כמוהו מורה, תשובה לרשעים קודם אבדן ואם אינם שבים מאבדן מן העולם, שנאמר (שם) אם ישמעו ויעבדו יכלו ימיהם בטוב ושניהם בנעימים ואם לא ישמעו בשלח יעבורו.

סְפוֹרְנוֹ וגם האדמה אשר הם עליה. הקרקע אשר עליו הבתים ימלא נחשים וזולתם מהשוכנים במעבה האדמה, באופן שלא יהיו בטוחים גם בלילה בבית סגור:

אוֹר הַחַיִּים ומלאו בתי מצרים את הערוב. טעם שחזר לומר פעם ב' את הערוב ולא סמך על הערוב שהזכיר סמוך לה, נתכוון לומר שהבתים ימלאו מהערוב, ואם לא היה אומר את הערוב יהיה נשמע על זה הדרך ומלאו הערוב את בתי מצרים וכפי זה זה הוא תכלית המכה שימלאו הערוב בתיהם לבד, ולא כן הוא אלא מתחלה אמר משליח בך וגו' פי' לחבול ולהשחית ועוד אמר שימלאו הבתים מהערוב והבן. או יאמר אם לא היה אומר את הערוב והיינו מפרשים ומלאו הערוב את בתי מצרים היה בנשמע כי זה גבול רבויים עד שיהיה בהם גדר זה שימלאו הם את הבתים ולא כן הוא כי רבים הם הערוב ויתמלאו הבתים מהם ולא מכולם, וזה הוא שאמר הכתוב בהבאת המכה ובכל ארץ מצרים וגו':

מַלְבִּי״ם הנני משליח. פעל שלח שבא בהפעיל מורה על הגירוי, כי החיות הרעות נמצאו שם תמיד רק ה' שם בטבעם להתחבאות מבני אדם ביערות ובמערות ובמחילות עפר כמ"ש תזרח השמש יאספון, ובעם משלחת מגרה אותם בבני אדם ויוצאים ממחבואם לטרף טרף כמ"ש והשלחתי בכם את חית השדה, וסדר שתחלה אגרה אותם בך ואח"כ בעמך, וכמ"ש פרעה התחיל בעבירה תחלה התחילה בו הפורענות, ותחלה יפלו על ב"א בשוקים וברחובות אח"כ אשליחם בבתיך, שלרוב גם בעת משלחת לא יכנסו אל הבתים, ואחר שיתחילו לכנוס בבתיך יכנסו בבתי מצרים עד שימלאו בתי מצרים את הערב, וגם האדמה אשר הבתים עומדים עליה שיעשו להם מחילות באדמת הבתים ושם ירבצון:

יח וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת־אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת־שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהוָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ׃

רַשִׁ״י והפליתי. וְהִפְרַשְׁתִּי, וְכֵן "וְהִפְלָה ה'" (שמות ט'), וְכֵן "לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ" (דברים ל') – לֹא מֻבְדֶּלֶת וּמֻפְרֶשֶׁת הִיא מִמְּךָ: למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ. אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁכִינָתִי בַּשָּׁמַיִם גְּזֵרָתִי מִתְקַיֶּמֶת בַּתַּחְתּוֹנִים:

אוּנְקְלוֹס וְאַפְרֵישׁ בְּיוֹמָא הַהוּא יָת אַרְעָא דְגשֶׁן דְעַמִי קָאִים עֲלַהּ בְּדִיל דְלָא לְמֶהֱוֵי תַמָן עָרוֹבָא בְּדִיל דְתִדַע אֲרֵי אֲנָא יְיָ שַׁלִיטּ בְּגוֹ אַרְעָא:

רַשְׁבַּ״ם והפליתי ביום ההוא: לפי שהחיות רעות קלים הם ללכת בכל המלכיות כשהמכה משולחת הוצרך לומר לשון הבדלה והפרשה יותר משאר מכות, וכן בדבר של בהמות:

אִבְּן עֶזְרָא והפליתי. יש אומרים שהוא חסר אל"ף. והנכון שהיא מבעלי הה"א. וטעמו אפרש. ומדרך הסברא עתה החל פרעה להקל מעבודת ישראל. כאשר ראה שהפריש השם בין ישראל ובין מצרים פחד לעשות להם רעה. כי צורך יש לו לשלחם לזבוח פן יפגענו בדבר. הלא תראה כי עתה נתן להם רשות לזבוח בארץ: וטעם כי אני ה' בקרב הארץ. דרך משל כמנהג המלכים לעמוד באמצע מלכותם להיות קרוב אל הקצות. כאשר ברא השם לב האדם. שהוא מלך על כל הגוף באמצע. ורוח האדם באמצע הגוף. ככתוב ויוצר רוח אדם בקרבו. ועל זה ראיות רבות מן התולדות על כן כתוב מציון מכלל יופי אלהים הופיע. כי הוא באמצע הישוב ומלכות השם תראה ביישוב:

רַמְבַּ״ן והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן בעבור היות המכות הראשונות עומדות איננו פלא שיהיו בארץ מצרים ולא בארץ גשן, אבל זו מכה משולחת, וכאשר יעלו החיות ממעונות אריות מהררי נמרים וישחיתו כל ארץ מצרים ראוי היה בטבעם שיבואו גם בארץ גשן, אשר היא מכלל ארץ מצרים בתוכה, לכך הוצרך לומר והפליתי את ארץ גשן, שתנצל כולה בעבור שעמי עומד עליה, כי רובה של ישראל היא ואומר ושמתי פדות בין עמי ובין עמך, שאפילו בארץ מצרים אם ימצאו החיות איש יהודי לא יזיקוהו ויאכלו המצריים, כדכתיב (תהלים עח מה) ישלח בהם ערוב ויאכלם, וזהו לשון פדות, כטעם נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתך: אני ה' בקרב הארץ פירש ר"א (אבן עזרא על שמות ח׳:י״ח) דרך משל, כמנהג המלכים שיעמדו באמצע המלכות להיותו קרוב אל הקצוות. ואין לדבר זה טעם. אבל הוא לומר כי הוא שליט ומשגיח בקרב הארץ, לא כמי שיחשוב עבים סתר לו ולא יראה וחוג שמים יתהלך (איוב כב יד) ויתכן שיהיה כמו כי שמי בקרבו (שמות כ״ג:א׳), והוא סוד נשגב ונעלם:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי והפליתי ביום ההוא. המכות הראשונות היו עומדות אין מן הפלא כל כך אם היו בארץ מצרים ולא בארץ גשן, אבל מכת הערוב מכה משולחת וכאשר יבא מן המדבר בגזרת האל לעקור את הכל היה ראוי אף בדרך הטבע שיבואו גם בארץ גושן כי היא מכלל ארץ מצרים אלא שהקב"ה הפלה ביניהם בדרך הנס והפלא בשביל ישראל, ומזה אמר אשר עמי עומד עליה. כלומר בשביל שעמי עומד עליה. למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ. שליט ומשגיח בקרב הארץ להשחית את המורדים ולהציל את הבוטחים בו, ואמר כן כנגד פרעה הרשע שהיה כופר בהשגחה והיה מן הכת האומרים (איוב כב) עבים סתר לו ולא יראה וחוג שמים יתהלך. וכתב הרמב"ן ז"ל כי אני ה' בקרב הארץ יתכן שיהיה כמו כי שמי בקרבו והוא סוד נשגב ונעלם ע"כ.

מַלְבִּי״ם והפליתי. ובאשר סדר הזה השני של עד"ש בא לברר פנת ההשגחה, שפרעה לא האמין שה' העליון משגיח בקרב הארץ בהשגחה פרטית, וכמ"ש למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, באר לו שזה יתברר במכה זו, שאפלה את ארץ גשן, ששם לא יהיה ערוב, וזה יהיה מצד שעמי עומד עליה, וזה נס מיוחד ומופלא, שהבדלה זו שהבדיל ארץ גושן בזה הוא ענין מופלא ונסיי, לז"א והפליתי, שהוא ההבדלה הפלאיית, וכולם ידעו שזה נעשה בנס מצד שעמי עומד עליה, ופי' במדרש א"ר אמי כאדם שאומר לחברו לא יטיל פלוני בטאריקו זו שפלוני פטרוני עומד עליו, כי לשון עומד עליה לא נמצא על הישיבה בארץ, שע"ז בא הלשון אשר עמי גר שם או יושב או שוכן שם, ע"כ פי' כמו והוא עומד על הגמלים, לנער הנצב על הקוצרים, שהם יגינו על הארץ לבלתי היות שם ערוב, ור"ל כי מכת דם וצפרדע נמצא גם בארץ גשן והזיק להמצריים רק שישראל נצולו, אבל מכת ערוב לא נמצא שם כלל אף בבתי המצריים, ובזה יתבאר לך כי אני ה' בקרב הארץ, ומשגיח בהשגחה מיוחדת על עמי וצאן מרעיתי.

יט וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה׃

רַשִׁ״י ושמתי פדת. שֶׁיַּבְדִּיל בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמְּךָ:

אוּנְקְלוֹס וֶאֱשַׁוֵי פוּרְקַן לְעַמִי וְעַל עַמָךְ אַיְתִי מָחָא לִמְחָר יְהֵא אָתָא הָדֵין:

רַשְׁבַּ״ם ושמתי פדות: לשון הבדלה, וכן ישועה והצלה וחלצה ופורקן כולן לשון הפרשה והבדלה זה מזה: למחר יהיה: שלא תאמר מקרה הוא היה לנו:

אִבְּן עֶזְרָא ושמתי פדת. כטעם הפרש. וכל פדיון קרוב מזה הטעם:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ושמתי פדת בין עמי ובין עמך. כבר הזכיר שיפליא בין ארץ גושן ובין ארץ מצרים, אבל הפדות הזה הוא שאפילו בארץ מצרים אם ימצאו שם החיות שום יהודי לא ירעו ולא ישחיתו בו ויאכלו אנשי מצרים, וכן אמר דוד (תהלים עח) ישלח בהם ערוב ויאכלם, וזהו לשון פדות כענין שכתוב (ישעיה מג) נתתי כפרך מצרים, ותמצא מלת פדת חסר וא"ו מפני שגאולת מצרים גאולה שאחריה שעבוד, אבל גאולה העתידה אין שעבוד אחריה כי אם תשועת עולמים ועל כן תמצא בגאולה העתידה פדות מלא בוא"ו, הוא שכתוב (תהלים קיא) פדות שלח לעמו.

סְפוֹרְנוֹ ושמתי פדות בין עמי ובין עמך. שגם לקצת עמי שיבאו למקום הערוב לא יזיק הערוב כלל, ויזיק לעמך באותו המקום בעצמו:

אוֹר הַחַיִּים ושמתי פדות. פי' מלבד שלא יכנסו לארץ גושן עוד יעשה פדות אפי' לישראל שהם חוץ מארץ גושן לבל קרוב להם הערוב. ודקדק לומר בין עמי ובין עמך פי' כשיהיו עמי ועמך עומדים בשוה יעשה ה' פדות לזה מבין זה ולנכרי ישיך ולאיש ישראל לא ישיך:

מַלְבִּי״ם ושמתי פדות. פי' הרמב"ן שגם אם יהיה איש מישראל בארץ מצרים ששם יהיה הערוב לא יזיק את איש ישראל, ותפס לשון פדות, לומר שהחיה שתרצה להשחית איש מישראל תשחית איש מצרי תחתיו, והמצרי יפדה את ישראל מידה, וכמ"ש במדרש מלמד שהיו ישראל ראוים ללקות בזאת המכה ונתן הקב"ה את המצרים פדיונם. למחר יהיה האות הזה, ממה שלא אמר כמ"ש בדבר מחר יעשה ה' את הדבר הזה, ושם אומר ויעש ה' את הדבר הזה ממחרת, ופה אמר ויעש ה' כן, מבואר שה' עשה את הדבר תיכף, ר"ל כי באשר החיות שוכנים ביערות רחוקים מן הישוב, צוה ה' שתיכף יתחילו לצאת ממעונותיהם ללכת אל ערי המצריים שלזה צריך זמן עד למחר, וא"כ הפקודה שהחיות ילכו ממקומם התחיל תיכף, רק לא התחילו והשחית ולכנס אל הבתים עד יום מחר שאז היו מקובצים כולם, ואז נהיה האות שהתחילו להשחית את המצריים, ואז היה ההפלאה בין המצריים ובין ישראל, וכן החיות שנמצאו ביערות ומדבריות של ארץ גשן, עזבו כולם את ארץ גשן והלכו למצרים, ועד מחר לא נמצא בארץ גשן אף חיה אחת, ונעשה האות והמופת על פנת ההשגחה:

כ וַיַּעַשׂ יְהוָה כֵּן וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב׃

רַשִׁ״י תשחת הארץ. נִשְׁחֶתֶת הָאָרֶץ, אִתְחַבָּלַת אַרְעָא:

אוּנְקְלוֹס וַעֲבַד יְיָ כֵּן וַאֲתָא עָרוֹבָא תַקִיף לְבֵית פַּרְעֹה וּלְבֵית עַבְּדוֹהִי וּבְכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם אִתְחַבָּלַת אַרְעָא מִן קֳדָם עָרוֹבָא:

אִבְּן עֶזְרָא ויעש. למחרתו כאשר דבר משה. וטעם ויבא ערב כבד. מעצמו וזו המכה היתה קשה מהראשונות:

אוֹר הַחַיִּים תשחת הארץ. פי' שהערוב ישחית גם כל נמצא מלבד בני אדם:

מַלְבִּי״ם ויעש ה' כן. שתיכף יצאו החיות ממעונתם, ויבא ערוב כבד, זה נגמר למחר כנ"ל:

כא וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל־מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ׃

רַשִׁ״י זבחו לאלהיכם בארץ. בִּמְקוֹמְכֶם וְלֹא תֵלְכוּ בַּמִּדְבָּר:

אוּנְקְלוֹס וּקְרָא פַרְעֹה לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַאֲמַר אֱזִילוּ דַבָּחוּ קֳדָם אֱלָהָכוֹן בְּאַרְעָא:

אִבְּן עֶזְרָא ויקרא. התברר לפרעה כי המכות באו בעבור שלא זבחו: וטעם בארץ. במלכותו ולא במקום אחר:

מַלְבִּי״ם לכו זבחו לאלהיכם בארץ. עד עתה חשב פרעה שאלהי ישראל לא נמצא בארץ מצרים שהיא מיוחדת לאלהי מצרים, ומשכן אלהי ישראל הוא במדבר דרך שלשת ימים רחוק ממצרים [שכן היו חושבים העמים הקדמונים שכל אלהים י"ל מקום אחר מיוחד למשכנו], וע"כ צריך שעמו העובדים אותו ילכו דרך שלשת ימים עד המקום אשר הוא חונה שם, אבל עתה שברר לו משה שאלהי ישראל נמצא גם בארץ מצרים כמ"ש כי אני ה' בקרב הארץ א"כ א"צ שתצאו אל המדבר, ולכו זבחו לאלהיכם בארץ אחר שהוא נמצא גם פה:

כב וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת־תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ׃

רַשִׁ״י תועבת מצרים. יִרְאַת מִצְרַיִם, כְּמוֹ "וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן" (מלכים ב כ״ג:י״ג), וְאֵצֶל יִשְׂרָאֵל קוֹרֵא אוֹתָהּ תּוֹעֵבָה; וְעוֹד יֵשׁ לוֹמַר בְּלָשׁוֹן אַחֵר, תועבת מצרים, דָּבָר שָׂנאוּי הוּא לְמִצְרַיִם זְבִיחָה שֶׁאָנוּ זוֹבְחִים, שֶׁהֲרֵי יִרְאָתָם אָנוּ זוֹבְחִים: ולא יסקלנו. בִּתְמִיהָ:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר משֶׁה לָא תַקֵן לְמֶעְבַּד כֵּן אֲרֵי בְעִירָא דְמִצְרָאֵי דָחֲלִין לֵהּ מִנֵהּ אֲנַחְנָא נָסְבִין לְדַבָּחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא הָא נְדַבַּח יָת בְּעִירָא דְמִצְרָאֵי דָחֲלִין לֵהּ וְאִנוּן יְהוֹן חָזָן הֲלָא יֵימְרוּן לְמִרְגְמָנָא:

רַשְׁבַּ״ם כי תועבת מצרים: צאן דבר מאוס היה בעיני מצרים: ולא יסקלונו: בתמיה, דרך ביזיון הוא, כדכתיב בשמעי, ושמעי הלך בצלע ההר לעומתו הלות ויקלל ויסקל באבנים לעומתו ועפר בעפר:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר. א"ר ישועה כי פי' תועבת מצרים משה כתב כן לגנות ע"ז. כי לא אמר לפרעה רק אלהי מצרים והוא אמר כי היה אלהיהם על צורת טלה. כי היו חושבים על מזל טלה שהוא מושל בארצם. ובעבור זה לא היו אוכלים בשר. ואילו היה כן למה לא יאכלו בשר שור או בשר גדיים. ולפי דעתי כי אנשי מצרים בימי משה היו על דעת אנשי לנדיא"ה שהם יותר מחצי העולם וכלם הם בני חם ואינם אוכלים בשר עד היום. גם דם וחלב ודג ובצים. והכלל כל דבר שיצא מן החי. והם מתעבים מי שיאכל אותם. ומלאכה נמאסה בעיניהם לרעות הצאן. וכן כתוב כי תועבת מצרים כל רועה צאן. ועד היום לא יניחו אדם שיאכל בשר בארצם. ואם אחד מהם יבא בארץ נכריה יברח מכל מקום שיאכלו בו בשר ולא יאכל כל דבר שיגע בו אוכל בשר וכליו טמאים בעיניהם. וכן כתוב כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם. והנה יוסף כאשר היה בבית פוטיפר המשילו על הכל לבד על הלחם אשר הוא אוכל. כי לא יגע בו בעבור שהוא עברי. ואין טעם לשאול' א"כ למה היה להם מקנה כי כן יש לאנשי לנדיא"ה. כי הסוסים והחמורים והגמלים למשא ולרכוב והבקר לחרוש. והצאן לצמר. ועוד אדבר על זה בפסח מצרים. אמר יפת כי תחסר ה"א ממלת ולא יסקלונו. כי הטעם. והלא יסקלונו. ולפי דעתי כי מלת הן נזבח כה"א התמה והנה הוא כך הנזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו. כמוהו הן היתה כזאת:

מַלְבִּי״ם ויאמר משה לא נכון לעשות כן משני טעמים: א] מצד היושר והכבוד כי תועבת מצרים נזבח לה' אלהינו, שהצאן שנזבח להם הם תועבת מצרים, ר"ל שהם עבודה זרה שלהם שהם עובדים למזל טלה והצאן קדושים בעיניהם ואין ראוי לבזות אמונתם מע"ז שלהם בפניהם, ב] לא נוכל לעשות מפני הסכנה שיש בדבר, כי הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלנו, ולכן דרך שלשת ימים נלך:

כג דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ׃

אוּנְקְלוֹס מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין נֵיזִיל בְּמַדְבְּרָא וּנְדַבַּח קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא כְּמָא דְיֵימַר לָנָא:

אִבְּן עֶזְרָא דרך. צריכים אנו לרחוק מהמצרים: וטעם כאשר יאמר אלינו. איזה מקנה נזבח וכמה נזבח ממנו:

כד וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר רַק הַרְחֵק לֹא־תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר פַּרְעֹה אֲנָא אֲשַׁלַח יָתְכוֹן וְתִדְבְּחוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּמַדְבְּרָא לְחוֹד אַרְחָקָא לָא תְרַחֲקוּן לְמֵיזַל צַלוֹ אַף עָלָי:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר. מלת העתירו בעדי היתה ראויה להקדים. כי הטעם העתירו בעדי ותסור זו המכה ואז אשלח אתכם לזבוח במדבר כאשר אמרתם רק על תנאי שלא תרחיקו ללכת יותר מהשלשה ימים:

אוֹר הַחַיִּים לא תרחיקו ללכת. פי' כשיעור ג' ימים, כי כלום טעם שאמר משה הוא הן נזבח וגו' ולא יסקלונו אם כן למה יצטרכו להרחיק דרך ג' ימים בהרחקת פרסה או יותר קצת די, וטעם שנתרצה לו משה, כיון שכל עצמינו אין אנו משתדלים אלא לצאת מהעיר מה לי בתנאו יום או יומים, וכי ירדוף תרדפהו רעה וגזירתו עומדת לעומתו, לזה לא רצה משה לדקדק בתנאי הזמן ואמר רק אל יוסף פרעה התל לבלתי שלח באיזה אופן שיהיה, ודקדק לומר רק לשון מיעוט לומר הגם שיהיה השליחות בתנאי פחות מג' ימים:

מַלְבִּי״ם ויאמר פרעה. הסכים לשלחם לזבוח במדבר רק הרחק לא תרחיקו ללכת אחר שאלהיכם נמצא בארץ בכ"מ, ומה שאתם הולכים אל המדבר הוא רק שלא תזבחו הצאן לעיני המצריים שעובדים אותם, די בשתצאו מן הארץ אל המדבר שלא יראו המצריים בזיון תועבותם וא"צ להתרחק דרך שלשת ימים, והוסיף לאמר העתידו בעדי, שפרעה חשב שלא תסור המכה עד שישלחם לעבוד את ה' ויתפללו בעדו בעת העבודה, וע"כ בקש שלא ירחיקו רק יעבדו במקום קרוב כדי שיתפללו עליו תיכף להסיר המכה ממנו:

כה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵא מֵעִמָּךְ וְהַעְתַּרְתִּי אֶל־יְהוָה וְסָר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ מָחָר רַק אַל־יֹסֵף פַּרְעֹה הָתֵל לְבִלְתִּי שַׁלַּח אֶת־הָעָם לִזְבֹּחַ לַיהוָה׃

רַשִׁ״י התל. כְּמוֹ לְהָתֵל:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר משֶׁה הָא אֲנָא נָפֵק מֵעִמָךְ וֶאֱצַלֵי קֳדָם יְיָ וְיַעְדֵי עָרוֹבָא מִפַּרְעֹה מֵעַבְדוֹהִי וּמֵעַמֵהּ מְחָר לְחוֹד לָא יוֹסֵף פַּרְעֹה לְשַׁקָרָא בְּדִיל דְלָא לְשַׁלָחָא יָת עַמָא לְדַבָּחָא קֳדָם יְיָ:

רַשְׁבַּ״ם והעתרתי: כמו והחרמתי את עריהם, והחזקת בו, והאבדתי חכמים מאדום, והעליתי, כולם פתרונם להבא ופתחין וכן והעבדתיך כי אותיות גורמים, אבל לשעבר יאמר העברתי מעליך חטאתך, העליתיך, האבדתי, כולם נפתחין בפתח קטן, אבל בשאר אותיות יאמר והכרתי פסיליך, והשמדתי, כולם בחירק בין לשעבר בין להבא:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר. התל. זה השורש משונה. כי היה ראוי להיות התי"ו בדגש. כי הה"א שורש כמו הנה לא ידעתי דבר. וככה התל תהתלו בי. והנכון ויהתל בהם אליהו. ואמר לו משה כן בעבור שאמר במכת הצפרדעים לשלח את העם ולא שלח:

רַמְבַּ״ן וסר הערוב מפרעה מעבדיו ומעמו מחר כאשר אמר פרעה במכת הצפרדעים "למחר", כן רצה משה לעשות גם בזאת שיתפלל ויסורו מחר והנה סר הערוב והלכו להם, לא כאשר היה בצפרדעים, מן הטעם שאמרו רבותינו (שמו"ר יא ג) שרצה הקב"ה לצער אותם במכות, לא להועיל להם כלל. ומשה נשמר בכך באמרו, כי אמר לפרעה להכרית הצפרדעים שירמוז למיתתם כמו שפירשתי (רמב"ן על שמות ח׳:ה׳):

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וסר הערוב מפרעה מעבדיו ומעמו מחר. יאמר משה לפרעה כדי שלא תחשוב עלי שהמעשים שאני עושה הם בתחבולה וחכמה בחכמת השעות ותחשוב שאני יודע השעה והעת שהמכה ראויה להסתלק ועתה הגיע אותה העת לפיכך אני מאריך לך עת הסרת המכה עד למחר כמו שאמרת לי במכת הצפרדעים וע"כ קבע לו משה זמן בשאר המכות במלת מחר בין בהסרת המכה בין בהבאתה.

מַלְבִּי״ם ויאמר משה. השיב לו שלא יהיה כאשר חשבת שלא תסור המכה עד שתשלחנו לעבוד ושם נתפלל עליך, לא כן כי אנכי יוצא מעמך והעתרתי אל ה' תיכף ויסר הערוב מחר, כי כמו שהיה צריך מהלך יום אחד עד שהגיע הערוב מן היערים אל ערי מצרים, כן צריך יום בחזרה עד שיגיעו אל מעונתם, והגם שאני אתפלל תיכף לא יסור מן הארץ עד מחר, כי ישהה יום אחד בהליכתו וגמר ההסרה יגמר מחר, רק אל יוסך פרעה התל, ר"ל שאם יתעכב הערוב עד שתשלח את העם יהיה נראה שאתה שולחם מפני הכרח המכה ובאונס, וה' רוצה לנסות אם תקיים דברך אחר שתסור המכה ולא תוסיף התל כמו שעשית במכת הצפרדעים:

כו וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל־יְהוָה׃

רַשִׁ״י ויעתר אל ה'. נִתְאַמֵּץ בִּתְפִלָּה, וְכֵן אִם בָּא לוֹמַר וַיַּעְתִּיר, הָיָה יָכוֹל לוֹמַר, וּמַשְׁמָע וַיַּרְבֶּה בִּתְפִלָּה, וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר בִּלְשׁוֹן וַיִּפְעַל, מַשְׁמָע וַיִּרְבֶּה לְהִתְפַּלֵּל:

אוּנְקְלוֹס וּנְפַק משֶׁה מִן קֳדָם פַּרְעֹה וְצַלִי קֳדָם יְיָ:

אִבְּן עֶזְרָא ויצא. יש מלות בלשון הקדש שהן שוות בטעם והם משני בנינים. מהקל. ומהכבד. כמו ויעתר אל ה' והעתרתי אל ה'. וכמוהו אשר אנכי מורה. והוא ירה החצי. ואלה ' המלות שהן ככה מועטות הן במספר:

סְפוֹרְנוֹ ויעתר. להסיר הערוב באותו הזמן שקבע ובאותו האופן שייעד לפרעה כאמרו ויסר הערוב לא שיכרת וימות כמו שהיה בצפרדעים, וזה הורה באמרו ויעש ה' כדבר משה באופן הסרת המכה ובזמנה:

כז וַיַּעַשׂ יְהוָה כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּסַר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ לֹא נִשְׁאַר אֶחָד׃

רַשִׁ״י ויסר הערב. וְלֹא מֵתוּ כְּמוֹ שֶׁמֵּתוּ הַצְפַרְדְּעִים, שֶׁאִם מֵתוּ הָיָה לָהֶם הֲנָאָה בְּעוֹרוֹתָם (תנחומא):

אוּנְקְלוֹס וַעֲבַד יְיָ כְּפִתְגָמָא דְמשֶׁה וְאַעְדִי עָרוֹבָא מִפַּרְעֹה מֵעַבְדוֹהִי וּמֵעַמֵהּ לָא אִשְׁתָּאַר חָד:

אִבְּן עֶזְרָא ויעש. מלת ויסר זרה בדקדוק. כי הפעלים השניים לעולם האות הראשון קמוץ כמו. וישב. ויקם. ואם היה האות האחרון ח' או עי"ן או ר' שלא ידגשו. יהיה האות הראשון בפת"ח גדול. כמו וינח ביום השביעי. וינע לבבו. ויסר אליה. ואלה מהבנין הקל כי מהבנין הכבד יהיה האות הראשון בפת"ח קטן. אם לא היה האות האחרון אחת מהאותיות הנזכרות. כמו וישב את כל הרכוש. והנה בא ויסר תחת ויסר. כמו ויסר את אופן מרכבותיו. ונכון הוא להיות ויסר הערוב מהבנין הקל. כמו וסר הע רוב:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויסר הערוב. לא אמר וימת הערוב כמו שאמר בצפרדעים וימותו הצפרדעים, כי כוונת הש"י במכות הוא לצער אותם ולמרר את חייהם לא שיגיע להם מהם שום תועלת ועל כן הוצרך להמית הצפרדעים ביניהם להיות להם לצער וכן אמר משה בדבריו שאמר להכרית הצפרדעים והכרת הוא המיתה ואע"פ שאמר וסרו הצפרדעים, ר"ל כי בהכרתם ומותם תסור המכה מהם. והוצרך הערוב שישובו למקומותם במעונותם כאשר באו משם לא להכרית ולהמית אותן ביניהם כי תגיע להם תועלת בזה ואדון הכל יתברך לא לכך נתכוון.

כְּלִי יָקָר ויסר הערוב. פירש רש"י ולא מתו כמו שמתו הצפרדעים שאם מתו היה להם הנאה בעורות ואין להקשות למה מתו הצפרדעים ולא הלכו להם כמו הערוב והארבה ואין לומר כדי שתבאש הארץ דא"כ למה לא מתו גם הארבה. תשובה לדבר שרצה הקב"ה ללמד שהמוסר עצמו על קידוש השם ינצל, לפיכך מתו כל הצפרדעים שלא עלו בתנורים, ולא נשארו חיים כ"א אותן שעלו בתנורים, כמ"ש וימותו הצפרדעים מן הבתים מן החצירות ומן השדות. משמע אבל לא אותן שבתנורים לפי שמסרו את עצמם על קידוש השם, ומכאן למדו חנניא מישאל ועזריה למסור נפשם על קידוש השם, ולמדנו מכאן שהמוסר עצמו על קידוש השם ינצל, ומי שאינו מוסר עצמו הרבה שלוחים למקום ב"ה לסבב לו מיתה ממקום אחר, כמו שמתו אותן הצפרדעים שלא עלו בתנורים, והערוב והארבה הלכו להם שלא יהיה להם הנאה בעורות, ובאותן המלוחים שמלחו מהם .

מַלְבִּי״ם ויעש ה' כדבר משה. שתיכף התחילו לצאת מן הבתים ולשוב אל מעונתם עד שביום מחר לא נשאר אחד, ויש הבדל בין נשאר ובין נותר, שהנשאר הוא בכונה כמ"ש בכ"מ כי מצריים רצו להשאיר מהם וליהנות מעורותיהם ולא נתמלא רצונם:

כח וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת־לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת וְלֹא שִׁלַּח אֶת־הָעָם׃

אוּנְקְלוֹס וְיַקַר פַּרְעֹה יָת לִבֵּהּ אַף בְּזִמְנָא הָדָא וְלָא שַׁלַח יָת עַמָא:

רַשְׁבַּ״ם גם בפעם הזאת: כמו שהכביד בצפרדעים:

אִבְּן עֶזְרָא ויכבד פרעה. הוא חזק לבו כאשר עשה בצפרדעים. שכתוב שם והכבד את לבו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי גם בפעם הזאת. במכות הקודמות שהיו דצ"ך באו החרטומים לפני פרעה בכל פעם והיו מחזיקים את לבו ועתה במכת הערוב לא באו לפניו כבתחלה כי כבר ראו במכת הכנים את מעשה ה' כי נורא הוא וכבר הודו ואמרו אצבע אלהים היא ולפי שמצא עצמו יחידי עתה אין מחזיק בידו לכך הזכיר גם בפעם הזאת.

סְפוֹרְנוֹ גם בפעם הזאת. כמו שעשה בצפרדעים, אף על פי שהיה לו לירא מהערוב שלא מת, אבל סר, ונקל זאת בעיני ה' להשיבו:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.