Shulchan Aruch, Orach Chayim 249 — שולחן ערוך, אורח חיים רמט

סָעִיף א

א (א) יותר מג' פרסאות - מתחלת היום והוא קרוב לשליש היום כפי מהלך אדם בינוני י' פרסאות ביום ובנוסע בעגלה או רוכב על סוס דנוסע במהרה יוכל ליסע הרבה יותר מג' פרסאות עד שליש היום ומהב"ח משמע להקל בנוסע בעגלה ליסע אפילו אחר חצות היום ובלבד שיעמוד לשבות בעוד היום גדול בכדי שיוכל להכין צרכי שבת: ש"ע סָעִיף א

ב (ב) לביתו - היינו למקום ששובת שם: ש"ע סָעִיף א

ג (ג) שהולך לביתו - ואף שהוא מכוין שבביתו יהיה לו יותר עונג שבת מ"מ אסור שמא לא ידעו כלל מביאתו ולא הכינו בשבילו. ובמדינות אלו רוב בני אדם מכינים צרכי שבת בריוח ולכן אין נזהרין בזה כלל בין כשהולך לביתו או להתארח בבית אחרים [ממ"א בשם אגודה] ובהרבה אחרונים ראיתי שכתבו דמ"מ צריך ליזהר לכתחלה שלא ילך או יסע עד סמוך לערב מפני שכמה פעמים נכשלים עי"ז ובאים לידי חילול שבת כי בעל אושפיזא או אפילו בביתו כשבא סמוך לשבת מוסיפין לבשל בשבילו ומחללין שבת וגם כמה פעמים יארע דלא יגיע למלון ולביתו מבעוד יום עד שחשכה ממש וכמה חילול שבת יש בהוצאה והכנסה ויציאה מחוץ לתחום ושביתת בהמתו ולכן כל זה ישים האדם ללבו וימהר לשבות אפילו בכפר ולא יסיתנו היצר לומר עוד היום גדול והדרך טוב אך אם אירע שהלך עד חשיכה והיה בבה"ש בתוך תחום עיר מותר להלוך בתוכה כבסימן תי"ו וצריך לירד מעגלה וסוס עיין סימן רס"ו ושם יבואר אי"ה: ש"ע סָעִיף א

ד (ד) וה"מ כשהוא וכו' - ר"ל במקום שכלו הג' פרסאות כ"כ הלבוש ועיין בא"ר: ש"ע סָעִיף א

ה (ה) שאינו וכו' - דעמידה בדרך אינו מקום בטוח דכל הדרכים בחזקת סכנה ולכן אפילו יש עמו צדה כדי צרכי שבת מותר לו ליסע משם עד שיבוא למקום בטוח: ש"ע סָעִיף א

ו (ו) כמה פרסאות - ומ"מ יזהר שלא יתאחר לבוא עד סמוך לערב וכנ"ל בסק"ג: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ז (ז) אסור לקבוע - ואיתא בגמרא דהיתה משפחה בירושלים שקבעה סעודתא בע"ש ונעקרה: ש"ע סָעִיף ב

ח (ח) בע"ש - וה"ה בעיו"ט דיו"ט נמי מצוה לענגו ולכבדו (פמ"ג): ש"ע סָעִיף ב

ט (ט) סעודת אירוסין - פי' אם אירס קודם לכן אסור לעשות הסעודה בע"ש דאף דסעודת אירוסין היא מצוה מ"מ היה לו להקדימה אבל אם אירס בע"ש מותר לעשות הסעודה דכיון דאירוסין שריא בע"ש משום שלא יקדמנה /יקדמנו/ אחר ממילא שרי הסעודה לזה ג"כ וחשובה כמו סעודת מילה ופדיון הבן שזמנה קבוע. וכן אם היו הנשואין בע"ש מותר לעשות הסעודה ג"כ ומ"מ לכתחלה טוב ונכון אם אפשר לדחות הסעודה למחר או יום אחר אפילו באירס בע"ש. ודע דכ"ז בסעודת אירוסין אבל בסעודה שעושין בשידוכין שלנו לא הוי סעודת מצוה כ"כ בפמ"ג בסימן תמ"ד ולפ"ז אין לעשותה בע"ש אפילו אם נגמר השידוך באותו יום ומה שנוהגין לאכול מיני מרקחת בשעת כתיבת התנאים לא מקרי סעודה: ש"ע סָעִיף ב

י (י) כבוד השבת - ויש שכתבו הטעם שמתוך טרדת הסעודה לא יתעסקו בצרכי שבת: ש"ע סָעִיף ב

יא (יא) שיכנס לשבת וכו' - שאף שאוכלה בבוקר כיון שהוא מרבה בסעודתו שלא כרגילותו שוב לא יאכל בלילה לתיאבון: ש"ע סָעִיף ב

יב (יב) ברית מילה - אפילו אם אינה בשמיני ללידתו כגון שהיה חולה בשמיני ונדחית מ"מ מקרי זמנה קבוע דכל שעתא ושעתא זמניה הוא דאסור להניחו ערל אפילו יום אחד וכן בפדיון הבן אפילו עבר זמנו מ"מ כיון שמן הדין אפילו אחר ל' יום כל שעתא ושעתא רמיא חיובא עליה לפדותו ממילא מותר לעשות ג"כ הסעודה: ש"ע סָעִיף ב

יג (יג) מותר - דהיא ג"כ סעודת מצוה ואין לדחותה מפני סעודת שבת ומ"מ לכתחלה מצוה להקדימה בשחרית משום כבוד שבת וכמו שמבואר בסימן תרצ"ה ס"ב לענין סעודת פורים ע"ש ובדיעבד יכול לעשותה אפילו ממנחה ולמעלה: ש"ע סָעִיף ב

יד (יד) ולאכול ולשתות וכו' - ואין בכלל זה אם הוא שותה כ"כ הרבה מיני משקה עד שיהא שבע כי הוא בודאי מקלקל תאות המאכל והחוש יעיד ע"ז ולפעמים יוכל להבטל ע"י שכרותו מסעודת שבת לגמרי וע"כ מצוה להמנע מזה עכ"פ מט' שעות ולמעלה: ש"ע סָעִיף ב

טו (טו) אפילו וכו' - היינו כמו ואפילו ור"ל דלא מבעיא בלי קביעת סעודה כלל דזה ודאי מותר כל היום ואפילו מצוה להמנע ג"כ ליכא ואפילו בקביעת סעודה כיון שאינו עושה סעודה רחבה רק כמו שרגיל בה בחול מותר כל היום מן הדין אבל מצוה להמנע וכו': ש"ע סָעִיף ב

טז (טז) מלקבוע סעודה - ואם התחיל אינו מפסיק: ש"ע סָעִיף ב

יז (יז) מט' שעות ולמעלה - היינו שעות זמניות והוא רביעית היום עד הלילה ומ"מ נראה דבימות החורף בזמן שהימים קצרים מאד מצוה להמנע מלקבוע סעודה הרגילה אפילו קודם ט' שעות כל שהוא משער בנפשו שעי"ז לא יהיה תאב לאכול בלילה: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

יח (יח) להתענות - כדי שיהיו תאבים לאכול בלילה ועיין בב"ח ומ"א וש"א שהסכימו דאין להתענות בע"ש כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה אם לא שהוא איסטניס כ"כ שאם יאכל ביום לא יוכל לאכול בלילה לתאבון אז מנהג טוב הוא אם אין מזיק לו התענית: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

יט (יט) צריך להתענות וכו' - וכמו אם קבל תענית סתם בשאר ימי השבוע דדינו הוא עד צאת הכוכבים דוקא ולא מהני במה שהתפלל תפלת ערבית מקודם וכדלקמן בסימן תקס"ב ס"א וב' ה"ה הכא ואינו נחשב לאיסור במה שנכנס לשבת כשהוא מעונה אע"ג דביום השבת גופא אסור להתענות: ש"ע סָעִיף ד

כ (כ) אם לא שפירש - ואז מותר אפילו עוד היום גדול וכן אם התנה להתענות רק עד אחר מנחה גדולה מהני תנאו: ש"ע סָעִיף ד

כא (כא) וי"א דלא וכו' - האי י"א ס"ל דבין בתענית יחיד ובין בת"צ כגון עשרה בטבת שחל בע"ש לא יתענה רק עד שיצא מבהכ"נ דאז כבר קבלו שבת בתפלה שמתפללים מפלג המנחה ואילך [הוא מי"א שעות חסר רביע ואילך והשעות הן זמניות ועיין לקמן סימן רס"א] ומקרי עי"ז השלמת התענית מה שמתענה עד אחר קבלת שבת וה"ה בעיו"ט עד אחר קבלת יו"ט [ובחול גם לי"א לא מקרי השלמת התענית עד צאת הכוכבים] ומכריע הרמ"א דבתענית יחיד דהיינו שיחיד גזר על עצמו תענית לסמוך על הי"א דלא ישלים ומ"מ לכתחלה טוב יותר שיפרש כן בשעת קבלת התענית ובדיעבד אין זה לעיכובא ובת"צ חמירא מזה וצריך להשלים כדין ואפילו תנאי לא מהני דלאו בדידיה תליא מילתא וצבור שגזרו על עצמן תענית מחדש בשביל איזה ענין לא חמירא כ"כ ומהני תנאי: ש"ע סָעִיף ד

כב (כב) בתענית יחיד וכו' - תענית יחיד נקרא מי שקיבל על עצמו להתענות בע"ש זה או שדרכו להתענות בכל ע"ש או ערב ר"ח שחל בע"ש [היינו אותם אנשים שאין אומרים יו"כ קטן ביום ה' שלפניו דאלו האומרים מתענין ג"כ ביום ה'. א"ר בסי' תי"ח] או שמתענה יום שמת בו אביו ואמו או כ' סיון או שמתענה תעניתים המבוארים בסימן תק"פ. כתב מ"א דאם מתענה בכל ע"ש והשלים פעם ראשון צריך לנהוג כן לעולם וה"ה בכל הנ"ל דמסתמא כ"ז שלא התנה בפירוש שאין דעתו להשלים תמיד אמרינן דדעתו לנהוג כן לעולם. ולכתחלה יותר טוב שלא ישלים בפעם ראשון כשחל בע"ש וכמו שכתב הרמ"א וכדי שלא יצטרך להשלים תמיד ואם בתחלה כשהתחיל להתענות יום שמת בו אביו ואמו או ער"ח ושאר תעניתים הנ"ל חל בחול ובחול הלא משלימין וע"כ יש פוסקים דס"ל דאפילו כשיארע אח"כ בע"ש ג"כ צריך להשלים עד צה"כ דמסתמא דעתו להתנהג כן תמיד אם לא כשהתנה בפירוש שאין דעתו להתנהג כן לעולם ויש חולקין ע"ז וס"ל דמסתמא לא קבל על עצמו להשלים אף בע"ש וע"כ מי שמצטער יוכל לסמוך על המקילין ולאכול תיכף אחר יציאתו מבהכ"נ אף שהיום גדול: ש"ע סָעִיף ד

כג (כג) עד צאת הכוכבים - ואפילו הי"א הנ"ל מודו בזה שהרי אפילו בשבת עצמו יכול להתחיל ולהתענות ת"ח וכדלקמן בסימן רפ"ח וכ"ש שישלים עד הלילה. והנה יש מהפוסקים שחולקין וסוברין דגם בתענית חלום די להמתין עד שיצא מבהכ"נ ערבית דבזה מקרי השלמה אבל האחרונים הסכימו עם השו"ע דאין להקל בזה דכיון שהוא מפני הסכנה לבטל ולבער חלום רע שמא לא יועל לבטלו אם לא ישלים עד הלילה: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף א

א יותר מג' פרסאות. ואם הוא יושב בעגלה יכול ללכת יותר ומ"מ יזהר שיהיה יכול להגיע בעוד היום גדול (ב"ח): ש"ע סָעִיף א

ב ויוכל להכין. ובמדינות האלו רוב בני אדם מכינין בריוח ולכן אין נזהרים בזה (אגודה סוף סוכה): ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג סעודת ארוסין. וה"ה סעודת נשואין דהי' אפשר לעשותו ביום אחר [ב"ח] וצ"ע דכ' בסי' תמ"ד ס"ז דסעודת אירוסין סעודת מצוה היא אפי' בע"פ דבח"ה אסור לעשות סעודת אירוסין כ"ש בע"ש דקיל טפי כדאיתא בגמ' והיא משנה שלימה וע"ק דבסימן תקמ"ו כ' דמותר לישא ערב הרגל והיא תלמוד ערוך פ"ק דמ"ק וע"ק דכיון דאירס בע"ש ה"ל זמן הסעוד' בע"ש וא"ל דלא ה"ל ליארס היום דיש לחוש שמא יקדמנו אחר וברוקח סי' ל' הבי' הירוש' הזה ונ"ל דה"פ אסור ליארס בע"ש הדא דאתמר סעודת אירוסין (פי' אם אירס קודם לכן אסור לעשות בע"ש סעודת אירוסין) אבל לארס מותר פי' מותר לארוס בע"ש שמא יקדמנו אחר ואז מותר ג"כ לעשות סעודה ובפרק קמא דתענית מסיים בה בירושלמי אמר שמואל אפילו בט' באב מותר ליארס ע"ש וצ"ע על הש"ג פכ"ב דשבת שכ' אסור לארס אשה בע"ש עכ"ל דהא לכ"ע שרי ובירושלמי פ"ק דכתובות דאסור לישא בע"ש משום כבוד שבות ע"ש דמשמע דחולק על תלמוד שלנו ועיין בא"ע סימן ס"ג: ש"ע סָעִיף ב

ד כבוד השבת. ובח"ה כתב בשם ר"ת /ר"ח/ שמתוך טרדת הסעודה לא יתעסקו בצרכי שבת: ש"ע סָעִיף ב

ה פדיון הבן. פדיון הבן שעבר זמנו אסור לעשותו בע"ש ומילה אף על פי שעבר זמנה כגון שהיה חולה בשמיני מקרי זמנה קבוע דכל שעתא ושעתא זמניה היא דאסור להניחו ערל עכ"ל (כ"מ בתוס' במ"ק סוף דף ח') ועמ"ש סי' תקס"ח ס"ב וסימן תקמ"ו ועבי"ד סימן רס"ו בש"ך וט"ז דיש אוסרים למול מילה שלא בזמנה בע"ש: ש"ע סָעִיף ב

ו מותר. אם אפשר לקיים שתיהן מוטב ואם לאו תדחה סעודת שבת [לבוש] וב"ח כ' דמצוה להתחיל קודם שעה עשירית ושל"ה כתב מורי מהר"ש מלובלין היה סנדק בע"ש ולא רצה לילך על הסעודה מאחר שהיה שם מנין בלעדו ושל"ה השיב לו ע"ש ועסי' תקנ"א ס"י ובע"ש כ' הא דאין שמחה אלא בבשר דוקא בזמן שב"ה קיים והי' בשר שלמי שמחה ע"כ ולא עיין בסנהדרין דף ע' ומהר"מ טיקטין ומרדכי דתענית כתב ואם אמרו שמותר לכבס מפני כבוד שבת כ"ש מילה דעדיף משבת עכ"ל התם קאי אבעלי ברית שי"ט שלהם הוא ע"ש ועסי' תקנ"ט: ז"ל ד"מ כתוב בא"ז וז"ל מצוה לאכול סעודת שבת לתיאבון ומאחר דעיקר סעודה הוא לחם אסור לאכול גרימז"ל בשבת קודם הסעודה משום דלא אוכל עיקר סעודת [שבת] לתיאבון ע"כ והוא אזיל לטעמיה דס"ל דאסור לאכול אחר מנחה בע"ש אבל לדידן דקי"ל דמותר לאכול אחר מנחה ש"מ שא"צ לאכול לתיאבון וא"כ מותר לאכול גרימז"ל מבע"י וכתב בתשוב' דע"ש לאחר קידוש היה מביאין גרימז"ל לפני ר"ק ואכל ובירך במ"מ ואח"כ ברכה מעין ג' כדי להשלים ק' ברכות ואח"כ היו אוכלים לחם לצורך סעודה עכ"ל ד"מ ולא הבינותי דבריו דאף הא"ז לא אסר אלא בשבת לאפוקי מעובדא דר"ק נ"ל שהדין עמו דהא עכ"פ מצוה איכא לאכול לתיאבון ולדידן דנוטלין הידים לפני קידוש פשיטא דאסור לאכול קודם המוציא, ועוד דברכת המוציא קודם לברכת במ"מ כמ"ש סימן רי"א ס"ה ועוד דאפי' בשבת אסור לגרום ברכה כמ"ש ססי' רט"ו: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ז להתענות בכל ע"ש. והב"ח כ' בשם הפוסקים והירושלמי דאסור להתענות בע"ש שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה וכ"כ סי' תרפ"ו וכ"ה במשנה פ"ד דתענית וכ"כ מט"מ בשם תנחומא פ' בראשית ומגילת תענית וכ"כ בהגמ"נ ה' פורים ובהגהות סמ"ק ובשאלתות פ' ויקהל וצ"ל דהא דר' אבין ציים כל ע"ש היינו משום שהיה איסטניס ואם היה אוכל ביום לא היה אוכל בלילה לתיאבון כמ"ש סי' ת"ע וכן עיקר: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ח שיוצאים מב"ה. דזה מקרי השלמה שמתענה עד אחר קבלת שבת אבל בחול לא מקרי השלמה עד צ"ה (שם במהרי"ל) ובתענית חלום ישלים (שם ד"מ), ונ"ל דאם מתענה בכל ע"ש והשלים בפעם ראשון צריך לנהוג כן לעולם, וה"ה מי שמתענה תעניתים הכתובים בסי' תקע"ט וכמ"ש בי"ד ססי' ת"ב וה"ה ער"ח שחל בע"ש, משמע מל' רמ"א דבת"צ לא מהני תנאי דלאו בדידיה תליא מלתא וכמ"ש סי' תקע"ב ס"ב ואף שבמהרי"ל שם משמע דמהני תנאי היינו משום דלא היה ת"צ גמור כנ"ל ועיין בטור סימן תקס"ז: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף א

א יותר עמ״א עיין ט״ז וב״ח יושב בעגלה או רוכב על סוס הנח לישראל והמ״א פסק להקל שיש סניף מ״ש באות ב׳ ומש״ה היקל בזה יעוין ר״מ פ״ל משבת ג׳ פרסאות מתחלת היום ומוכרח הוא יע״ש וא״כ הפירוש עד קרוב לשליש היום כפי חשבון מהלך אדם בינוני יכול להלך ע״ש ולפ״ז אחר שליש היום א״י להלך אף מעט ובעגלה וסוס דוהר יכיל להלך שש פרסאות והכל עד שליש היום אבל בב״ח משמע אף לאחר חצות ושאני הולך ברגליו דשמא יהיה עיף וימשך הרבה וא״י למה בש״ע השמיט מתחלת היום והלא הר״מ ז״ל זכרו. ועתו״ש וע׳ במ״א אי״ה באות ב׳: ש"ע סָעִיף א

ב ויוכל עמ״א. ובא״ר ג׳ דלא ראה לאחד מגדולי פוסקים שהזכירו זה ובסוס היקל הב״ח יע״ש ועמ״ש באות א׳. עיין פרישה בשם מ״ו דמוליך מזונותיו עמו שרי ולא ילד עד ערב שמא לא יגיע למלון מבע״י וילך יותר מדאי ועא״ר אות ב׳ אם היה מיה״ש בתוך תחום עיר מותר להלך בתוכה כבסימן תי״ו וצריך לירד מעגלה וסוס עסי׳ רס״ו ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג סעודת אירוסין עמ״א לי העני חובה עלי לבאר דבריו כפי יכולתי בעזה״י. הנה המחבר כתב סעודת אירוסין אסיר כל היום דמצוה היא והר״ב שסיים ברית מילה ופדיון הבן מותר משמע אירוסין אף לארס ולסעוד אסור דיכול לעשות האירוסין ביום אחר ולפ״ז הוציאו כן מירושל׳ כתובות פ״ק ותענית פ״ק וביצה פ״ה אסור לארס בע״ש הדא דאת אמר שלא לעשות סעודה הא לארם יארס שמואל אמר אף בט״ב יארוס שלא יקדמנו אחר ופשטא משמע אסור לארס קידושין עם סעודה בע״ש אסור דאין זה סעודה קבוע משא״כ ברית מילה ופדיון הבן שא״א קודם בשום עת והנה לכאורה קשה דהירושלמי לשיטתיה בפ״ק דכתובות על ברייתא שאין נושאין בע״ש משום כבוד השבת היינו סעודה בע״ש ביום החופה ומש״ה אסור לארס ג״כ בסעודה בע״ש דלאו זמן קבוע מיקרי דיכול לעשות שניהם ביום אחר (והב״ח כ״כ בסוף סעיף ג׳ יע״ש והיינו מירושל׳) משא״כ בבלי בריש כתובות דף ה׳ עלה דהך ברייתא משום חשבונות או שמא ישחוט בן עוף חולק על ירושלמי וסובר סעודת נישואין ואירוסין בו ביום שרי דהוה קבוע בשעת נישואין ואירוסין א״כ כבבלי ראוי לפסוק אלא דעל ירושלמי קשה איך חולק על משנה פסחים מ״ט א׳ ההולך לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו בי״ד מיירי כפירש״י שם (דאי בחול המועד ועיסה מגולגלת ומתירא שלא יחמיץ דמבטלו בלבו אלא דבחה״מ ודאי אין עושין סעודת אירוסין אף שכבר אירס עסי׳ תקמ״ו במ״א אות בד״ה וט״ז אות ג״ד ועיין בהגאון המפרש דפוס דעסויא בפ״ק דתענית ד׳ א׳ ד״ה שלא ובאמת הא״ר בתקמ״ו אות ד׳ ג״כ הקשה על הט״ז ומפרש המפרש שם הולך בע״פ וסעודה בליל פסח ואי״ה בתקמ״ו יבואר) וכיון דבע״פ דחמור יע״ש כדאיתא בע״פ דף צ״ט וק׳ ולקמן תע״א יע״ש וכיון דבע״פ מותר סעודת אירוסין שחרית כ״ש ע״ש שחרית דשרי. ואין להקשות הא תאב לאכול וכבוד שבת תרי מילי נינהו כמ״ש הט״ז אות א׳ וא״כ נהי דע״פ חמיר מע״ש לענין תאב לאכול כי מצה ד״ת אסרו משעה עשירית כו׳ עראי ושבת רק מד״ס לענגו בלי קביעות שרי עד הלילה אבל כבוד שבת י״ל יותר חמיר מכבוד י״ט וע״פ וא״כ בשחרית ע״פ שרי סעודת אירוסין משא״כ בע״ש מפני כבוד שבת הא ליתא דודאי אף עי״ט נמי אסור לקבוע סעודה שאין רגיל אף בשחרית די״ט ושבת מצוה א׳ הוא לענגו ולכבדו וכמ״ש הר״מ ז״ל פרק ששי מהלכות י״ט הי״ו לקדוש ה׳ מכובד וכל י״ט נקראים מקרא קודש יע״ש ופ״ל מה״ש ה״א תרוייהו מחד קרא. והאדון ז״ל לרווחא כתב דע״פ חמור במקצת הע״ש כו׳ כדאמרן ואיך שרי סעודת אירוסין בע״פ (דדוחק לומר סעודת אירוסין דבר מה לא יותר מסעודת חול דסתם סעודת אירוסין אין רגיל בה בימי החול ואפ״ה שרי בשחרית ע״ש וה״ה בשחרית ע״ש ועיין חמד משה כאן חרה אפו בו במ״א ולמ״ש א״ש גם תי׳ החק יוסף שהביא שם א״ש למ״ש ואי״ה בתמ״ד יבואר עוד) ע״כ פירש דהירושלמי אוסר סעודת אירוסין בע״ש שכבר אירס מקודם דהוה שלא בזמנה אבל אירס בע״ש הוה הסעודה זמנה דביום הקודם עדיין לא נגמר ונתרצו ולארס אח״כ שמא יקדמנו אחר ואין חולק על המשנה דפסחים מ״ט דמארס וסועד בע״ש. וא״כ קשה על הר״ב וגם המחבר סתם ולא פירשו דלארס ולסעוד שרי בע״ש. וסעודת נישואין בע״ש מירושלמי פ״ק דכתובות מבואר דאסור יע״ש ושאני אירוסין שמא יקדמנו משא״כ בנישואין היה להמתין אח״כ שכבר קידש (בימיהם אירסו ואח״כ נשאו) ובבלי פ״ק דכתובות שמא ישחוט בן עוף משמע דלא חייש לכבוד שבת הסעודה ומיהו י״ל בבלי אוסר אף שאין הסעודה כ״א בלילה אסור שמא ישחוט בן עוף כו׳ ולפ״ז יש לפסוק כירושלמי דסעודת נישואין בע״ש אסור דלאו זמנה קבוע אמנם במ״ק ט׳ א׳ הכל מותרין לישא ערב הרגל והיינו גם הסעודה ערב הרגל דברגל יש אוסרין ע׳ מ״א תקמ״ו אות ד׳ וב״י שם דאדרבא כל שהסעודה ערב הרגל יותר טוב א״כ הואיל וכבוד י״ט ושבת אחד הוא כמ״ש לעיל וכמ״ש הר״מ ז״ל פ״ו מהי״ט הי״ו ה״ה ע״ש דשרי נישואין וסעודה ע״ש דהוה נמי הזמנה ומשני שבעו״ה דרכי החכמה נעלמו ממני הוכרחתי להאריך עד כה. ועא״ר אות ד׳ ובתו״ש אות ב׳ ולפע״ד כמ״ש. וע׳ מ״א תמ״ד אות ט׳ ואי״ה בפרי׳ שם אבאר עוד עט״ז א׳ בזה: ומה שצוה האדון ז״ל לעיין באה״ע סימן ס״ג לכאורה לא הייתי מבין כוונתו שוב התבוננתי בספרים וראיתי שהאדון ז״ל דעתו רחבה מני ים וברגע הרבה סוקר כי כתב דבבלי משמע בכתובות ה׳ א׳ וחלק על ירושלמי דמפרש אין נושאין בע״ש מפני כבוד השבת היינו שסעודה בע״ש אסור ובבלי מפרש בן עוף ולא חייש לכבוד שבת בזה דהוה כקבוע אלא שי״ל בירושלמי מפרש לברייתא דבר קפרא שם תנא ושוין שאין נושאין בע״ש ומפרש מפני כבוד השבת וכמ״ש הגאון המפרש שם (דפוס ברלין) שיעשה הסעודה בע״ש ולא יאכל בשבת לתיאבו״ן יע״ש אפשר ל״ד אלא משום כבו״ד שבת ובבלי ד׳ ד׳ א׳ בין כך ובין כך לא יבעו״ל בע״ש ומ״ש י״ל שכבר נשאה ואיחר הבעילה עד ע״ש בלילה (כפירש״י שם בליל שבת) דהשתא הסעודה בלילה וליכא כ״א בן עוף או חבורה ואין כאן מחלוקת ולכ״ע בע״ש אסור סעודת נישואין וההיא דמ״ק ט׳ א׳ יש לדחוק בלא סעודה בעי״ט רק בי״ט אז שאני עי״ט מע״ש אבל באה״ע סי׳ ס״ד ס״ג י״א אין נושאין בע״ש והוא דעת הר״מ ז״ל עב״י שם והא דמותר לבעול בשבת בסי׳ ס״ג ס״א בנשא כבר ואין עושין סעודה בליל ביאה כ״א בחופה ובעילה אח״כ וברייתא שם ד׳ א׳ בין כך ובין כך לא יבעול בע״ש פירושו עם חופה בע״ש (בשבת איסור משום קנין) ואמאי לא אמר בבלי כירושלמי דעושין סעודה מיד אחר החופה בע״ש וכבוד שבת ש״מ דחולק ושרי משא״כ לי״א שם דשרי לישא בע״ש מדמותר לבעול בשבת ועושין סעודה בליל ביאה וברייתא בין כך בביאה לחוד הוצרך לטעם בן עוף (בע״ש ודאי ליל שבת דישראל קדושים) ואין חולק על ירושלמי ועב״ש אה״ע ס״ד אות ד׳ ולא אבין לה כי התוס׳ בי״א שם ועבב״י והבן זהו מה שרצינו לבאר בכאן. ועסי׳ תמ״ד במ״א אות ט׳ ואי״ה שם יבואר עוד. ומעתה הראה שדברי הראשונים עמוקים ורחבים כמים לים מכסים וצריך להתבונן בדברי קדשם הרבה: ש"ע סָעִיף ב

ד כבוד השבת עמ״א עתו״ש ג׳ דנ״מ חומרא לר״ת וחומרא להמחבר ביש מי שיכין בשבילו ועסי׳ רע״ד מ״א ב׳ ומ״מ אף בתרתי לטיבותא יש לאסור דכבוד שבת משמע אף בלא טעם מתאוה כמ״ש בט״ז א׳ וכ״ה לשון הר״מ ז״ל. והך לקבוע היינו אף פ״א כל ימי חייו אם קובע סעודה שאין רגיל בה אסור וראיה אירוסין ואף מב׳ משפחות י״ל קבעה תמיד מ״ט אסור הוא מירושלמי וכדאמרן: ש"ע סָעִיף ב

ה פדיון הבן עמ״א הפרש יש פדיון הבן שלא בזמנו ודאי אסור ומילה למ״ד שלא בזמנה שרי בע״ש מותר לעשות סעודה ולמ״ד שלא בזמנה אסור בע״ש א״כ בעבר ומל אין לעשות סעודה בע״ש כ״א בליל שבת ועש״ך שם רמ״ו אות ח״י דתשב״ץ התיר בע״ש ומי האוסר אבל בט״ז רס״ב אות ג׳ כתב דל״ש ע״ש יע״ש ובחל עצרת ביום ו״ז יש הפסק ביותר דתשב״ץ ג״כ אוסר עכ״פ ביום ה׳ משום שבת הוה שלא בזמנה ע׳ אות ג׳: אם חל יום ל״א בע״ש ונתרפא בו ביום אפ״ה מלין תחלה ואח״כ פודין ועושה עיקר הסעודה לפדיון הבן ופשוט הוא ואם עבר זמן פדיון הבן ביום ל״ב ונתרפא בו ביום בע״ש מלין ופודין בו ביום וסעודה א׳ עולה לשניהם עש״ך י״ד ש״ה אות י״ב וי״ט נ״ל בזה. ואם שכח וסבור שמותר לעשות סעודת פדיון הבן שלא בזמנו בע״ש והכין צרכי הסעודה אפשר להתיר דאנוס הוא ולא מזלזל בכבוד השבת מקרי אומר מותר כו׳ ויעשו בשחרית וצ״ע: ש"ע סָעִיף ב

ו מותר עמ״א יש לי בכאן פרט א׳ אזכרהו בקצרה הלבוש כתב סעודת לילה ד״ת לפיכ״ך אסור בשחרית כו׳ ולכאורה נתן טעם זה דבעי״ט לא אסור רק ממנחה ולמעלה עסי׳ תקכ״ט עמ״ש במ״א ג׳ וט״ז א׳ ואכתי ע״פ נמי ולמה לא הזכירו כו׳ ולעיל כתבנו דשוה עי״ט לע״ש. ואכתי להלבוש איך דוחה דרבנן בעלמא לד״ת עסי׳ תרפ״ז ס״ב בהגה״ה וי״ל דעדיין לא הגיע זמן מצוה ד״ת שרי ואי״ה בפתיחה כוללת ובפריי לקמן שם אבאר עוד ומ״מ לדידן קיי״ל אסמכתא הוא שלש סעודות עא״ר רצ״א אות א׳ ושמעינן דרבנן דוחה לאסמכתא וי״ל דקיים ג׳ סעודות ביום השבת ע׳ סי׳ רע״ד במ״א אות ב׳ יע״ש בזה. הביא דברי ד״מ דא״ז אסר לאכול גרימז״ל קודם לחם (כזית משמע) והבין הד״מ דאף מבע״י אסור ונתן טעם דסובר כר״י בריש ע״פ דאסור לאכול כו׳ וע״ז כתב לדידן קי״ל דאוכל והולך עד שתחשך רק מצוה למנוע מסעודה שרגיל בחול והך גרימז״ל א״נ משביע ביותר איסורא ליכא ואפשר אף מצוה ליכא שאין אלא לקינוח והביא הא דרבינו קלונימוס הזקן שאכל אפילו בשבת וא״כ עכ״פ ראוי להתיר מבעוד יום גרימז״ל והמ״א כתב דא״ז נמי לא אסר אלא משחשיכה הואיל ומבעוד יום עכ״פ מצוה למנוע כו׳ וזה הוה כקובע כו׳ א״כ בשבת איסורא נמי איכא לאכול דברים אחרים שמנים שמשביעים ביותר קודם שאוכל כזית לחם המוציא ועסי׳ קס״ח במ״א אות כ״ח בלחם מפורר מטוגן בשמן אם מברך המוציא ואם יוצא בה בשבת ועסי׳ קפ״ח במ״א אות ט׳ ובפריי שם ורי״א אות ט׳ כששניהם לפניהם וברט״ו ברכה שא״צ יע״ש: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ז להתענות עמ״א דוקא אסטניס ועט״ז אות ג׳ בזה: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ח שיוצאים עמ״א ועט״ז אות ג׳ ועא״ר אות יו״ד ת״צ מחדש מהני תנאי ועסי׳ תקע״ט. והוי יודע דאחר קבלת שבת הוה השלמה היינו מפלג המנחה ואילך מט׳ ומחצה זמניות עב״י בזה הא קודם לזה אף שקיבל שבת קודם תפלת ערבית אחר מנחה לא מהני ועסי׳ רמ״ז במ״א א׳ וא״כ בך׳ סיון אם מתפללים מעריב מפלג המנחה ואילך רשאים לאכול בע״ש אם קבלו כך עתה עליהם וכ״ש שי״א שהתקנה תחלה כך היה אבל לקבל שבת קודם פלג מנחה ולטעום ולהמתין עם ערבית אסור. ואי״ה ברס״א ורס״ז יבואר עוד לענין תו״ש: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף א

א (ס"ק א) יותר כו' ואם יושב בעגלה כו' ב"ח. הק' בספר ת"ש דמלשון מ"א משמע דזהו היתר ברור אך לא כן כוונת הב"ח שרבים אין נזהרים כו' ולכן אין למחות בידם כי מוטב שיהיו שוגגין כו' משמע דטוב ליזהר כפי הדין דאפי' יושב בעגל' אסור ואפשר דהוא הכרעת מ"א על פי מ"ש בס"ק שאחר זה ובמדינות אלו רוב בני אדם מכינים בריוח ולכן אין נזהרים בזה עכ"ל מדכתב ולכן אין נזהרים ולא כתב ולכן מותר משמע דס"ל לאגודה דמדינא אין לסמוך ע"ז וס"ל למ"א ביושב בעגלה בזמן הזה מוד' הב"ח דאורויי מורין להתיר: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב (ס"ק ג) סעודת אירוסין וה"ה סעודת נשואין כו' (ב"ח) והוציא כן מירושלמי שהובא בב"י: וצ"ע דכתב בסי' תמ"ד כו' אפי' בער"פ כו' וז"ל הש"ע שם ההולך ביום י"ד לדבר מצוה כו' לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ תוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לא יבטלנו בלבו: דבחה"מ אסור לעשות סעודת האירוסין כדאיתא סי' תקמ"ו וכוונת מ"א מבינים העולם דר"ל דלא תימא סעודת אירוסין גם בע"פ אסור והא דאמר בסי' תמ"ד הולך לאכול סעודת אירוסין ר"ל שהולך בע"פ לאכול סעודת אירוסין בחה"מ כי חמיו רחוק ממנו וצריך להקדים ולילך בע"פ לזה דחה דהא אין עושין סעודת אירוסין בח"מ ועפ"ז הוקש' להם דאכתי י"ל דלעולם בע"פ אסור אלא שהוצרך בע"פ לאכול סעודת אירוסין אחר פסח כי היא רחוקה הרב' מבית חמיו ולענ"ד אין זה כוונת מ"א דודאי לא הותר לסמוך על הביטול אם אילו יכול לחזור כו' אם לא שסעודת אירוסין גם היא באותו יום דנדחה מצו' ביעור לפני מצות סעודת אירוסין לפי ששני המצות מוטלים עליו היום אבל לאכול סעודת אירוסין בחה"מ לא הותר לו לבטל מצות ביעור דהיום זמנו מפני סעודת אירוסין שאינו מוטל עליו היום (וכן מצאתי שכ' בס' ע"ש בפשיטות) אלא כוונת מ"א דמשנה בפסחים דף מ"ד הכי קתני ההולך לשחוט פסחו ולאכול סעודת אירוסין ונזכר שי"ל חמץ כו' וא"כ כוונת מ"א שלא תאמר דסעודת אירוסין אסור בע"פ אלא מיירי בחה"מ ור"ל ההולך לשחוט את פסחו בע"פ ולאכול סעודת אירוסין בחה"מ דהיינו שביום שהולך באותו יום יהיה סעודת אירוסין בח"ה וא"ל א"כ היכי קתני ואם לאו יבטלנו הא לאחר זמן איסורו אינו ברשותו וא"א שיבטלנו לזה י"ל כדמשני הש"ס בפסחים דף ז' ע"א כגון שיש לו עיסה מגולגלת תוך ביתו וירא שמא תחמיץ יבטלנו קודם שתחמיץ או י"ל דמתני' אתיא כר"י הגלילי דס"ל חמץ מותר בהנאה ולדידי' אחר זמן איסורו יוכל לבטל דהא הוא ברשותו לדירי' ומה שלא תי' כן הש"ס דף ז' עמ"ש בחידושי לפסחים וע"ז כ' מ"א דאין עושין סעודת אירוסין בחה"מ וא"כ ממילא אזדא קושית העולם דילמא מיירי שהולך לאכול ס"א אחר פסח דממ"נ אי הולך בע"פ לא הותר לו לסמוך על הביטול כיון שאין זמן מצות הסעוד' היום כנ"ל ואי הולך אחר פסח ביטול מאי מהני ואין עליו כ"א לבערו וא"ל דבלא"ה ל"ל שהולך בחה"מ לאכול סעורת אירוסין הא לקמן סי' תמ"ד קתני בפירוש ההולך ביום י"ד ז"א דהא כוונת מ"א להקשות גם על הירושלמי שממנו נובעים דברי הב"ח וכמ"ש לקמן וז"ל והוא משנה שלמה שכוונתו ואיך יחלוק הירושלמי על המשנה וא"כ אם היה א"ל דמתני' מיירי שהלך בחה"מ דהא במתני' לא קתני ההולך בי"ד כו' יהיה עכ"פ מיושב קושית מ"א שעל הירושלמי כ"ש ע"ש דקיל מע"פ דאמרי' ריש ע"פ סמוך למנחה לא יאכל עד שתחשך ופריך מאי אריא ער"פ אפי' ע"ש ועי"ט נמי כו' ומשני לא נצרכא אלא לר"י דבערב שבת מתיר מ"מ בע"פ מודה דאסור א"נ לר"י דאוסר גם בע"ש היינו דוקא מן המנחה ולמעלה ובער"פ סמוך למנחה נמי אסור עכ"פ מוכח לשני תי' הש"ס דע"פ חמיר לענין סעודה מע"ש וא"כ כיון שהותר סעודת אירוסין בע"פ כ"ש בע"ש: והיא משנה שלמה. ר"ל ההולך לאכול סעודת אירוסין כו' וכבר כתבתי דכוונתו להקשות גם על הירושלמי דודאי לא יחלק על המשנה: דמותר לישא ערב הרגל ר"ל לעשות סעודת נשואין ע"ש: ונ"ל דה"פ כו' ר"ל דאין הפי' כמו שהבינו הב"י והב"ח וגם הירושל' מודה היכי דאירס בע"ש גם הסעודה מותרת. ועיין באה"ע סי' ס"ד כצ"ל: ש"ע סָעִיף ב

ג (ס"ק ד) מתוך טרדות הסעודה כו' ולטעם זה כ' בספר ת"ש אם י"ל מי שהכין לו מותר לסעוד בע"ש ע"ש עוד נ"מ: ש"ע סָעִיף ב

ד (ס"ק ה) פדיון כו' ומילה כו' כ"מ בתו' כו' ועמ"ש סי' תקס"ח כו' שם בסי' תקס"ח במ"א ס"ק י' הביא הראי' מן התוס' הנ"ל ע"ש: ועבי"ד כו' די' א למול כו' וע"ל בסי' של"א במ"א סק"ט שכ' דבזמן הזה מודים הכל דמותר: ש"ע סָעִיף ב

ה (ס"ק ו) מותר כו' ושל"ה השיב לו ר"ל דמהר"ש הביא ראיה לאסור מדאמרינן בסי' תקנ"א מר"ח אב עד התענית אין לאכול בסעודת ברית מילה מאכלי בשר כי אם מנין מצומצם אע"ג דאיסור אכילת בשר באותן הימים אינו אלא מנהג בעלמא כ"ש סעודת שבת דחשובה דאין לאכול בסעודת ברית מילה כ"א מנין מצומצם בע"ש ושל"ה השיב לו בשלמא בסי' תקנ"א דעכ"פ היתרים על מנין י' יכולים לקיים סעודת ב"מ במאכלי חלב משא"כ בע"ש לאסור היתרים ממנין י' מכל וכל זה לא שמענו ומהר"ש השיבו דמה שהיתרי' מי' אוכלי' מר"ח אב עד התענית מאכלי חלב בזה אין מקיימים מצות סעודת ב"מ דאין שמחה אלא בבשר הדי דלא התירו לקיים מצות סעודה ב"מ מר"ח עד התענית כ"א ליו"ד ולא יותר כ"ש בע"ש. וע"ש כתב כו' ולא ע' בסנהדרין כו' הובא בש"ס שם משנה שהיא סוף מ' תענית דמדין הש"ס אין איסור אכילת בשר מר"ח אב כ"א בערב ט"ב בסעודה המפסקת ותני אבל אוכל הוא בשר מליח ושאל הש"ס בשר מלוח עד כמה א"ר חנינא בר כהנא כל זמן שהוא כשלמים ופירש"י שלא עבר עליו זמן אכילת שלמים ב' ימים ולילה א' כו' ומשמח הלב כדכתיב וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת אלמא בר שמחה הוא אבל בתר הכי הוי מליח ונחלף טעמו במלחו עכ"ל הרי מוכח מדברי רש"י דמ"ש ואכלת שם ושמחת השמחה היא בבשר עצמה לא מצד שהן שלמים דהא קאי שם על סעודת ערב ט"ב דהוא אחר חרבן וראיתי בס' חמד משה וז"ל ולא ידעתי מאי יאמר מ"א מהא דאמרי' בפסחים דף ק"ט ע"א תניא ר"י ב"ב אומר בזמן שבהמ"ק קיים אין שמחה אלא בבשר שנ' וזבחת שלמים כו' ועכשיו שאין בהמ"ק קיים אין שמחה אלא ביין הרי בהדיא בזמן הזה אין שמחה בבשר עכ"ל ולענ"ד י"ל ע"פ שתמה הרב"י בסי' תקכ"ט על מ"ש הרמב"ם פ"ו מהל' י"ט ז"ל חייב אדם להיות בימי החג שמח וטוב לב כו' אע"פ שהשמחה האמור כאן הוא שלמים כו' יש בכלל אות' שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כ"א בראוי לו כיצד כו' והאנשים אוכלים בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר. ואין שמחה אלא ביין עכ"ל: וכ' הרב"י ותמה אני על הרמב"ם למה הצריך בשר ויין דהא בברייתא קתני בזה"ז אין שמחה אלא ביין משמע דביין סגי בלי בשר עכ"ל הרב"י ויש"ש במס' ביצה פ"ב כ' לישב ז"ל ואני אומר דריב"ב לא בא למעט אכילת בשר כי פשיטא דאין שמחה אלא בבשר דהא שמחת יו"ט היא הסעודה ולא נקרא סעודה להיות בו לב טוב ושמח בלי אכילת בשר אלא בזמן שבהמ"ק היו אוכלים בשר שלמים והיו עומדים על קרבנותיהם והיה מספיק להם שמחה זו אפי' היו שותים מים תוך הסעודה כו' אבל עכשיו שאין לנו שמחת שלמים כו' אין שמחה אלא ביין כו' עכ"ל הרי מבואר מדבריו דגם בזמן הזה אין שמחה אלא בבשר כי הוא עיקר הסעודה אלא דלא סגי בבשר לחודיה אלא בצירוף שמחת יין ובזה א"ש גם דברי מהר"ש הנ"ל דבאכילת מאכלי חלב אין יוצאים מצות שמחת סעודת ב"מ: ומהר"ם כו' דעדיף משבת כצ"ל וקאי על עובדא המובא ס"ס תקנ"ט והובא בב"י שם שפעם א' חל ט"ב בשבת ונדחה וביו"ד אב היה ב"מ ורחצו בעלי ברית ואכלו אחר מנחה גדולה ואמר הטעם אם התיר' לכבס ביום ה' בשבוע שחל ט"ב לכבוד שבת כ"ש מילה דעדיף משבת ושם לא הותר מטעם מנין דהא לא הותר כ"א לבעלי ברית ולא זולת' והטעם שי"ט שלהם הוא ומבואר שם דאבי הבן וסנדק ומוהל הכל נקראים בעלי ברית עכ"פ מבואר מדברי מהר"ם דמילה עדיף משבת דלא כמהר"ש ז"ל ד"מ כו' ולא הבינותי דבריו דאף הא"ז לא אסר אלא בשבת כו' דהא כ' הא"ז אסור לאכול גרימז"ל בשבת קודם הסעודה א"כ למה כ' ד"מ דלדידן לית' לדברי א"ז דהא קי"ל מותר לאכול אחר מנחה מאי ראיה היא זו דניהו דביום אחר מנחה מותר לדידן לאכול היינו משום דאפשר דמ"מ יאכל בשבת לתיאבון או להשקיט רעבונו משא"כ בלילה קודם הסעודה י"ל דגם לדידן אסור ואף אם רעב הוא הא יכול לאכול פת: ונ"ל שהדין עמו ר"ל עם הא"ז ומטעם שכ' לעיל דבלילה גם לדידן אסור כנ"ל: דהא עכ"פ כו' נלע"ד שחסר תיבת ועוד דהא כו' והוא טעם אחר דניהו דקי"ל דמותר לאכול אחר מנחה אבל עכ"פ מצוה שלא לאכול דהא מה"ט אנשי מעשה מתענים בע"ש: ולדידן דנוטלים כו' דקדם נטילה אסור לאכול דהא עדיין לא קידש על הכוס עד אחר הנטילה ואחר הנטילה אסור לאכול שלא להפסיק בין נטילה להמוציא דאפי' בשבת ר"ל כדי להשלים מאה ברכות מ"מ אסור לגרום ברכה ואם היה אוכל הגרימז"ל תוך הסעודה לא היה מברך עליו תחלה וסוף: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ו (ס"ק ז) להתענות כו' וכ"ה במשנה פ"ד דתענית שאנשי מעמד היו מתענים ד' ימים בשבוע מיום ב' עד יום ה' ולא היו מתענים ע"ש מפני כבוד השבת והטעם כ' הר"ע מברטנורה ס"פ ב' מפני כבוד השבת שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ז (ס"ק ח) שיוצאים כו' ובת"ח ישלים כו' ר"ל אפי' לדעת י"א שהביא רמ"א להקל מ"מ בת"ח מודים לדעת הרב"י דצריך להשלים עד צ"ה: וכמ"ש בי"ד ס"ס ת"ב לענין יא"צ ועיין בט"ז פה שהביא דברי מהרש"ל כיון דתענית יא"צ י"ל דין נדר לכן אם חל יא"צ הראשון בע"ש לא ישלים ועל ידי זה ניהו כששוב חל בחול צריך להשלים מכל מקום אם יחול שוב בע"ש לא ישלים כי כך קיבל עליו תחלה אבל כשחל יא"צ הראשון בחול דהשלים אם אח"כ חל בע"ש מ"מ צריך להשלים דהא תחלה כשחל בחול קיבל עליו להשלים בכל שנה ולא אסיק אז אדעתיה להתנות כשיחול בע"ש שלא ישלים אבל הט"ז פקפק עליו דגם כשחל פ"א בחול והשלים מ"מ אם אח"ז חל בע"ש לא ישלים כי מסתמא לא הי' קבלת נדרו כשיחול בע"ש אם לא שהשלים פ"א כשחל בע"ש ובתשובת ב"ש סי' נ"ח הסכים לדברי ט"ז וכתב שגם כונת רמ"א בי"ד סי' ת"ב יש לפרש כן ועיין מ"ש מ"א בסי' תי"ז ס"ק ג'. משמע מלשון רמ"א כו' הואיל שכתב וטוב לפרש כו' ובתענית צבור ישלים משמע דקאי על מ"ש וטוב להתענות ואפ"ה בת"צ ישלים דלא מהני תנאי: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ב

א אסור לקבוע כו'. ל' הרמב"ם אינו כן אלא שהרב בעל הש"ע עירב בו פי' של הרב המגיד וז"ל הרמב"ם בפ"ל אסור לקבוע סעודה ומשתה בע"ש מפני כבוד השבת ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך ואעפ"כ מכבוד השבת שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול עכ"ל ופי' בו הרב המגיד וז"ל ונראה מל' רבינו שסעודה ומשתה שאינו נוהג בימות החול אסור לעשותו בערב שבת וכל היום בכלל האיסור והוכיח כן ממימרא דגיטין פ' השולח ב' משפחות כו' ולאכול ולשתות בלא קביעות סעודה אפי' סעודה שרגיל בה בחול כל היום מותר להתחיל וכמבואר בפ' ע"פ וכר' יוסי ולקבוע סעודה שנהג בה בחול מצוה להמנע מט' שעות ולמעלה לפי שסבר רבינו דאע"ג דקי"ל כר"י דאמר אוכל והולך עד שתחשך היינו דוקא בלא קביעות סעודה כנ"ל לדעת רבינו והוא נכון עכ"ל. והטור כתב וז"ל ונראה דאף קודם המנחה נמי אין לקבוע דע"ש סתמא קאמר דגרס בפ' השולח אר"י ב' משפחות היו בירושלים א' קבעה סעודתא בע"ש וא' בשבת פי' בשעת בה"מ ושתיהן נעקרו עכ"ל. ולפי פי' הרב המגיד ל"ק מ"ש הטור דאיהו עושה ב' בבות בדברי הרמב"ם דהיינו ברישא מיירי מסעודה שאינו רגיל בה בחול זה אסור כל היום וסיפא מיירי מרגיל כו' ומ"ש הרב אפי' סעודה שרגיל וכו' ל' אפילו אינו מיושב לי דהא מיירי דוקא מרגיל ונראה דאסעודה אמר אפי' כלומר אפי' בסעוד' שאינו עראי מותר מן הדין ואין איסור אלא משום מצוה אלא דלא נתיישב שפיר לע"ד האי חילוק דרגיל דהא לא מצינו זה גם הרמב"ם היה לו להזכירו בפי' ותו ל' ואעפ"כ כו' הוא ק' דהל"ל אבל לקבוע סעודה מצוה להימנע ותו למה הזכיר הרמב"ם תחלה סעודה ומשתה ובסיפא לא זכר רק סעודה ותו תחלה אמר סתם מפני כבוד שבת ובסיפא אמר כדי שיכנס לשבת כו' בודאי לא לחנם כתב שינוי זה ובאמת הם ב' מילי כמ"ש הרא"ש בפ' ע"פ וז"ל דאפשר אע"ג דשרי ר"י להתחיל ולא חייש ליכנס כשהוא תאב מ"מ לכשתחשך צריך להפסיק מפני כבוד השבת עכ"ל. ונלע"ד לפרש דברי הרמב"ם בדרך זה דהוקשה לו תחלה דקי"ל כר"י דאוכל והולך כל היום ואי' בפרק השולח שמשפחה א' נעקרה בשביל קביעות ע"ש ולא סגי לתרוצי האי קושיא ולומר דר"י לא מיירי מקביעות דאם יש היתר בלא קביעות אפי' כל היום אין סברא שתיעקר המשפחה בשביל הקביעות אלא התירוץ ע"ז דאותה משפחה קבעו סעוד' ומשת' שקבעו עצמן לשתות כדרך ששותין דרך שכרות וע"כ נענשו וע"כ זכר הרמב"ם אסור לקבוע סעודה ומשתה וזה כל היום דע"י שישתכר יבטל משבת לגמרי וא"כ יש כאן ב' דיוקים. הא' דבלא קביעות אפילו אוכל ושותה אין איסור והב' דאפי' בקביעות סעודה מותר כל שלא קובע גם לשתיה ע"כ אמר אחר כך ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך היינו הדיוק הא' ואח"כ אמר ואעפ"כ ימנע אדם שלא לקבוע סעודה פי' אפילו בלא קביעות משתה שזהו מותר מצד הדין דהא לא ישתכר ולא יבטל כבוד שבת לגמרי מ"מ ימנע אדם עצמו שלא לקבוע אפילו סעודה לחוד כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה כנלע"ד נכון בפי' דברי הרמב"ם אבל הטור לא פי' כך אלא היה מפרש דהרמב"ם חדא בבא קאמר וסיפא הוא פי' דרישא לומר דלאו דוקא כל היום אלא ממנחה ולמעלה ואע"ג דאמר תחלה סתם בע"ש מ"מ נתכוין לעירובו של יום דהיינו ממנחה ולמעלה וכיוצא בזה מצינו בסי' תקנ"ב דכתב הטור בשם הרמב"ם מימינו לא אכלנו אפי' תבשיל של עדשים בעט"ב. וכתב הטור ע"ז דהיינו בסעודה המפסקת ועוד מפ' בסיפא דרישא דאמר אסור לאו איסור גמור הוא אלא מצוה בעלמא הוא שימנע עצמו כו' וע"ז הקשה הטור דע"ש סתמא משמע כל היום דהא אמרינן ב' משפחות קבעו אחד בע"ש ואחד בשבת והך בשבת פי' בשעת בה"מ והיינו בשחרית דהא אין קובעין מדרש אחר מנחה אלא ודאי בשחרית קאמר שהיה דרכן לדרוש וא"כ הך בע"ש נמי בשחרית קאמר ובזה נתיישב שפיר מ"ש הטור פי' בה"מ ונדחק מהרי"א בזה כמ"ש הב"י ולפי מ"ש ניחא: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ד

ב אם לא שפי' כו'. הל' משמע דוקא אם כבר פי' בסתם אבל לכתחלה לא יאמר בסתם כדי שישלים דלמה יקבל עליו בתחלה להתענות מקצת שבת: ש"ע סָעִיף ד

ג וי"א דלא ישלים. הוא דעת מהר"מ בטור לענין שאר תעניות ובתענית חלום הביא ב"י בשם הג"א בשם א"ז כתב בת"ח א"צ להמתין אלא עד יציאה מב"ה ובתשו' מהרי"ל סי' ל"ג בשם ראבי"ה כתב דאפי' בחול א"צ להשלים ובמ"ש רמ"א לחלק בין תענית יחיד לצבור אין הכרעה לתענית חלום אבל המנהג פשוט בינינו להשלים בתענית חלום אפי' בע"ש. ולענין תענית יאר צייט כ' רש"ל בתשו' סי' ט' דנהגו להשלים בע"ש רק שהוא היה מקובל באם אירע יא"צ הראשון בע"ש אז המנהג שלא להשלים ונתן טעם לזה ע"פ תשובת מהרי"ק דיום שמת אביו חשוב כמו נדר ובשבת לא חל הנדר אלא דאם חל בחול אז חל הנדר וחייב להשלים גם בע"ש וסיים וראייה דהא אפי' מי שקיבל עליו התענית סתם בע"ש מחוייב להשלים ע"כ. ולענ"ד תמוה דמ"ש אותה שעה שחל השבת מיום השבת דפטור מתענית זה אע"פ שכבר התענה בחול ותו דהא לא מקרי דרך נדר אא"כ הי' בדעתו שינהוג כן לעולם כמבואר בי"ד סי' רי"ד ותו מדהביא ראיה ממקבל תענית סתם דחייב להשלים ואנן לא קי"ל הכי כמ"ש כאן רמ"א ע"כ אני אומר דהמיקל בדבר שלא להשלים בע"ש לא הפסיד בפרט מי שמצטער בתעניתו לא יצטער בהתחלת שבת ועוד נראה דמ"ש בגמ' הני בר בי רב דיתבי בתעניתא בכל ע"ש והטור הביאו היינו דוק' באותן שמכירים בעצמן שאחר התענית יהיו תאבים לאכול משא"כ באותן שהם חלשים אחר התענית והאכילה אינה נוחה כל כך עליהם לא יתענו וראיה מסי' תרפ"ו לענין פורים שחל ביום א' עיין מה שכתב שם: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ב

א בטור הביאו אין צרין על עיירות יע״ש וב״י כתב מלחמת מצוה בשבת צרין נלמד מרמ״ח דמצוה שרי וא״י בשבת אסור התם וי״ל דמשום שט או שא״א לפסוק עמו וכאן מיירי באין עושין מלאכה בשבת רק לצור ומ״ש ראיה מירושלמי עיין לבוש וא״ר ברמ״ח אות ח״י וי״ט וב״ח כאן דנ״מ ליהודים ההולכים לסייע יע״ש ואין להאריך ועא״ר רמ״ח באות י״ב: אסור לקבוע כו׳ עט״ז ור״מ פרק שלשים מה״ש ה״ד ובמ״מ וכ״מ והמ״מ שכתב ולאכול ולשתות בלא קביעות סעודה אפי׳ סעודה שרגיל בה בחול כל היום שרי מלת אפיל״ו ה״פ דלאכול בלא קביעות סעודה היינו בלא קביעות כלל אפיל״ו הרגיל מותר אף מצוה ליכא אבל לקבוע הרגיל מצוה איכא אבל לשון המחבר קשה במ״ש אפיל״ו סעודה שרגיל קשה דהא א״א כבמ״מ ולכן מפרש הט״ז דאפי׳ משך לסעוד״ה דקבוע לא שרגיל כו׳ ופירש בדברי הר״מ פירוש אחר ולפ״ז קולא דקביעות סעודה בלא משתה מדינא שרי כל היום רק מצוה מט׳ שעות כו׳ ואף סעודה שאין רגיל בה שרי וקודם הט׳ שעות אף מצוה ליכא ומירושלמי שהביא המ״א אות ג׳ אסור לארס בע״ש משמע כל היום ואף בלא משתה גם דומיא דבשבת בשעת מדרש משמע אף סעודה בלא משתה אסור ה״ה בע״ש כן: ומ״ש פירוש הטור עב״י (והב״ח מפרש דהטור פירש בר״מ כמ״מ והקשה ארגיל נמי אסור כל היום מגיטין ובשבת בעת המדרש קודם מנחה כמ״ש הר״מ שם הלכה ו״ד יקרא וישנה עד המנחה ויתפלל מנחה ויקבע סעודה עד מ״ש יע״ש. ושם משמע כט״ז לא יקבע סעודה על היי״ן בשעה בה״מ כו׳ יע״ש על היי״ן ה״ה בע״ש על היי״ן) ומ״ש הט״ז דבה״מ היינו שחרית דאין קובעין מדרש אחר מנחה א״י דבסימן ר״צ ורצ״ב ונהג״ו שלא לקבוע מדרש אחר מנחה משמע מנהגא עא״ר שם ואפילו תאמר דאין קובעין היינו אחר מנחה קטנה מט׳ ומחצה שכ״כ הר״מ פ״ל משבת הל״י ונכנסין לבית המדרש וקורין עד מנחה ואח״כ מתפללין מנחה והיינו מנחה קטנה עסי׳ רל״ג להר״מ עיקר זמנה מט׳ ומחצה יע״ש וא״כ עיקר המדרש אחר חצות וב׳ משפחות קבעו סעודתן אחר חצות כו׳ ושייך אחר חצות לשבת ואיכא זלזול בע״ש כה״ג מפני כבוד השבת אבל שחרית אימא שרי אבל הב״ח מפרש דהטור השיג מ״ש הר״מ מנחה ולמענה היינו מנחה קטנה ונראה דאף קודם מנחה אסור דב׳ משפחות בעידן בה״מ היינו לאחר חצות מיד כו׳ ואמר זה בעבור שהר״מ סתם ממנחה ולמעלה משמע מנחה קטנה דעיקרה כן דאלו מנחה גדולה היה לפרש ועכ״מ שם פ״ל ה״ד ואם נוסחת הר״א ז״ל מחצות י״ל כמ״ש ואמנם נוסחא שלפנינו אינו כן וי״ל דהר״א השיג שהבין בהר״מ כמ״ש המ״מ שכל היום אסור בע״ש והשיג דב׳ משפחות א׳ קבעה בשבת בעידן בה״מ היינו אחר חצות מיד וממילא ה״ה ע״ש כה״ג הא קודם חצות שרי ויהיה ממנחה ולמעלה דהר״א קטנה והבן זה ואין להאריך: עוד רגע אדבר כי בר״מ שם אסור לקבוע סעודה כו׳ מפני כבוד השבת ומצוה שימנע ממנחה ולמעלה שיכנס לשבת מתאוה לאכול י״ל קודם חצות באין רגיל ל״ש תאב לאכול דדי ממנחה קטנה כמו ע״פ וכמ״ש הכ״מ שם אבל שאין רגיל איכא זילזול כבוד שבת אף בשחרית וא״ש דמש״ה שינה אבל המחבר הרכיב אסור בשחרית מפני כבוד השבת שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול קשה דבשחרית ל״ש זה ואפילו תאמר סעודה שאין רגיל שייך תאב אפילו בבוקר אכתי קשה למה שינה מלשון הר״מ ז״ל בזה: והוי יודע דערבי ימים טובים נמי הדין כמו בע״ש דכבוד ועונג י״ט מחד קראי נפקי כמ״ש הר״מ ז״ל פרק ששי מהלכות י״ט הי״ו הביאותים בארוכה במ״א אות גימ״ל יע״ש ואע״ג ולקדוש ה׳ מכובד כבוד קאי אי״ט וענג כתיב לשבת מ״מ הנך רואה דהר״מ ז״ל בה׳ י״ט שם השוה עונג י״ט ג״כ לעונג שבת דבחד קרא כתיבי וא״כ לא מיבעיא שאסור לקבוע סעודה בעי״ט שאין רגיל בה ואין סעודה זמנה קבוע אסור מפני כבוד י״ט אף סעודה הרגיל בה מצוה מט׳ ולמעלה למנוע בעי״ט כמו ע״ש מטעם ענג שיכנס לי״ט תאוה אע״ג דאין שייך כבוד הרגיל בה. נ״ל ואי״ה בה׳ י״ט יבואר זה: שוב ראיתי שדין זה מפורש בתקכ״ט ס״א בהג״ה ואסור לאכול בעי״ט ממנחה ולמעלה כמו בע״ש שזהו מכלל הכבוד והוא מר״מ פ״ו מי״ט הי״ו ושם נאמר וראו״י שלא לאכול בעי״ט כו׳ (בא״ר שם הרגיש בזה) והיינו בסעודה שרגיל בה דבע״ש מצוה לא מדינא ה״ה י״ט ואין רגיל בה אסור מדינא בשחרית ומ״ש הר״מ ז״ל שזהו מכלל הכבוד כלומר אף את״ל עונג י״ט לא כעונג שבת מ״מ כבוד נמי הוא וכ״ש דעונג י״ט שוה לשבת ומעתה תראה שצדק האדון ז״ל במ״א אות ג׳ ושם ביארתיו בארוכה יע״ש: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ד

ב אם לא שפירש עט״ז יש לכאורה חסרון תיבת מלת ל״א בסתם ומלת אלא בסתם וכוונתו מדכתב המחבר אם לא שפירש ולא כתב אם לא שמפרש כו׳ משמע לכתחילה ראוי לקבל בסתם ולהתענות עד צה״כ לזה הקשה דאמאי לא יהא נכון טפי לפרש תחילה דיתענה רק עד צאתו מבית הכנסת די״א דאסור להתענות בע״ש (עמ״א אות זיי״ן) ואף להטור והמחבר דרך אנשי מעשה להתענות כדי שיכנס לשבת מתאוה אבל להתענות בתוספת שבת עד צ״ה ראוי יותר שלא להתענות ועסי׳ רס״ו מ״א א״ב דרשאי לאכול מיד ולא אמרי׳ שיאכל בלילה לתיאבון וי״א שא״צ אף כזית בלילה: ש"ע סָעִיף ד

ג וי״א עט״ז המחבר סיים בת״ח משלים אע״ג דכ״כ מתענית ימיד י״ל ת״ח קיל טפי דלא קבל במנחה והר״ב שכתב י״א בתענית יחיד אין משלים אפ״ה י״ל בת״ח אודי להמחבר דמשלים דבשבת עצמו יכול להתענות גם סכנה שמא לא יועיל לבטל החלום כ״א ישלים א״כ אין הכרע בהר״ב לת״ח ולכן ודאי מודו להמחבר להשלים ת״ח בע״ש ואי״ה בסימן רפ״ח יבואר עוד: ומ״ש ביארציי״ט לא הונח לו לומר הואיל ובפעם א׳ חל בחול ולא נתן דעתו אם יחול בע״ש כנדר הוה דא״כ בשבת שחל עכ״פ יהא צריך התרה עי״ד רי״ד ורט״ו סא״ב יע״ש ומש״ה אין לומר ת״צ יוכיחו דלכתחילה קבלו בפירוש כשחל בשבת לא יצומו אלא ש״מ ה״ה יא״צ לא הוה כנדר דסתמא כדמפרש אם יחול יא״צ בע״ש לא יצום קצת שבת. עא״ר אות י״א צידד המיקל כט״ז לא הפסיד וא״כ כשחל תחילה בע״ש ראוי שיזה״ר שלא להשלים (ושל״ה כתב ברירה בידו וא״ר כתב יזה״ר) וכשחל אח״כ בחול צריך להשלים ויראה דהכל תלוי בדעתו אם תחילה רוצה אף בחול שלא להשלים רשאי אף שבא״ר כתב לאסור יע״ש הדורות חלושים. ועשו״ת חוט השני סימן ס״ו ואין בידי כעת ואפשר לא אמרו אלא בסתם והבן. ואם אירע פ״א בחול והתנה בפירוש כשיחול בע״ש לא ישלים פשיטא דראוי שלא להשלים לכ״ע ועא״ר בזה יע״ש ואף רש״ל מודה בזה בש״ע נ״ץ הג״ה אחר מ״ש המחבר ת״ח. ולבוש י״ל טעמיה דנפשיה הביא י״א לא הגהות רבו לחוד יע״ש: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף א

א מג' פרסאות. ואם הוא יושב בעגלה או רוכב על הסוס יכול ללכת יותר ומכל מקום יזהר שיהיה יכול להגיע בעוד היום גדול. ב"ח: ש"ע סָעִיף א

ב להכין. ובמדינות האלו רוב בני אדם מכינין בריוח ולכן אין נזהרין בזה. אגודה מ"א: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג אירוסין. וה"ה סעודת נשואין ב"ח. וצ"ע דבסי' תמ"ד ס"ז כתב דסעודת אירוסין סעודת מצוה היא אפי' בע"פ כ"ש בע"ש דקיל טפי ועו"ק דבסי' תקמ"ו כתב דמותר לישא ערב הרגל. ועו"ק דכיון דאירס בע"ש ה"ל זמן סעודה בע"ש. וברוקח סי' למ"ד הביא הירושלמי הזה ונ"ל דה"פ אסור ליארס בע"ש הדא דאתמר סעודת אירוסין פי' אם אירס קודם לכן אסור לעשות בע"ש סעודת אירוסין אבל לארס מותר ר"ל מותר לארוס בע"ש שמא יקדמנו אחר ואז מותר ג"כ לעשות סעודה מ"א ע"ש ועיין סי' תמ"ד ס"ו. ועיין תשובת חות יאיר סי' ע' מה נקרא סעודת מצוה באורך. והקובר את מתו בע"ש אם חייב בהבראה עיין י"ד סי' שע"א: (ועיין בספר אבן העוזר שמתרץ קושית המ"א על פסק הש"ע) ובספר אליהו רבה פוסק דאירס בע"ש אם אפשר לדחות למחר או ליום אחר אסור לעשות הסעודה בע"ש ולקמן מיירי בא"א לדחות: ש"ע סָעִיף ב

ד פדיון הבן. ופדיון הבן שעבר זמנו אסור לעשותו בע"ש. ומילה אע"פ שעבר זמן כגון שהיה חולה בשמיני מיקרי זמנה קבוע דכל שעתא ושעתא זמניה הוא דאסור להניחו ערל כ"מ מתוס' דמ"ק דף ח' עיין מ"א. ועיין בי"ד סי' רס"ו בש"ך ובט"ז דיש אוסרים למול מילה שלא בזמנה בע"ש: ש"ע סָעִיף ב

ה מותר כנ"ל. ואם א"א להתקיים שניהם תדחה סעודת שבת לבוש. וב"ח כתב דמצוה להתחיל קודם שעה עשירית ושל"ה כתב מורי מהר"ש מלובלין היה סנדק בע"ש ולא רצה לילך על הסעודה מאחר שהיה שם מנין בלעדו ושל"ה השיב לו ע"ש: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ו להתענות. וב"ח כתב בשם הפוסקים דאסור להתענות בע"ש אם לא שאם אוכל ביום אינו תאב לאכול בלילה: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ז ובת"צ ישלים. משמע דבת"צ לא מהני תנאי דלאו בדידיה תליא מלתא וכ"מ סי' תקע"ב: ש"ע סָעִיף ד

ח תענית חלום. נראה דגם הי"א מודים דבתענית חלום יש להשלים דהא אפי' בשבת עצמו מתענין אחרונים ועיין שכנה"ג ויד אהרן. ונ"ל דאם מתענה בכל ע"ש והשלים פעם ראשון צריך לנהוג כן לעולם. וה"ה מי שמתענה תעניתים הכתובים בסי' תק"פ וה"ה ער"ח שחל להיות בע"ש וכ' סיון שחל בע"ש מ"א. ולענין יאר צייט בע"ש כתב הב"ח דאם בתחלה כשהתחיל להתענות אירע יום ו' יזהר שיקבל עליו שלא ישלים דיא"צ הוי כמו נדר וכיון שלא השלים בתחלה שוב א"צ להשלים אבל אם אירע בתחלה בימות החול והשלים נעשה כנדר וצריך להשלים אף אם יחול אח"כ ביום ו' עכ"ל נמצא למידין אם חל פעם הראשון היא"צ ביום ו' אם לא השלים אז א"צ להשלים כל ימיו אם חל היא"צ ביום ו'. ואם השלים אז או שחל היא"צ ראשון באמצע השבוע דאז חייב להשלים מדינא אז צריך להשלים כל פעם שחל יא"צ שלו ביום ו'. וט"ז חולק וכתב דלא מקרי דרך נדר אא"כ דעתו שינהוג כן לעולם ע"כ המיקל לא הפסיד ובפרט מי שמצטער ע"ש ועיין ביו"ד סי' ת"ב ס"ק י"ב מש"ש והעולם נהגו כהב"ח ועיין בתשובת נחלת שבעה סי' (נ"ז) [נ"ח]: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף א

א ס"א וה"מ כשהוא כו' ואם. כמש"ש אפי' כסא דהרסנא כו': ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב ס"ב שאינו רגיל. כן מוכח מהא דע"פ צ"ט ב' אוכל והולך כו': ואפי' הוא. ירושלמי: וכל היום. דסתמא קא' שם בע"ש: וסעודה שזמנה. דאפי' סעודת אירוסין אם אירס כבר מותר כמ"ש בפ"ג דפסחים מ"ט א' ואפי' סעודת נשואין כמ"ש בפ"ק דמ"ק וכולם מותרין בערב הרגל: ולאכול. פסחים צ"ט ב' כר' יוסי דמתני' שם כותיה וע"כ בלי קבועות מיירי כמ"ש למטה וכן מ' לשון אוכל כו' וע"כ בסעודה שרגיל מיירי כנ"ל: אבל מצוה. שם ק' א' הלכה כר' יוסי בהפסקה ושם רי"א אין מפסיקין מ' דאין מתחילין אלא דשם בקביעות סעודה ועתוס' בשם בה"ג: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ד

ג ס"ד אם קיבל. דכל תענית שלא שקעה כו' כמ"ש בתענית י"ב ובסתם קבלה צריך להשלים: אם לא. כפי' הרא"ש בעירובין שם דמתענין ומשלימין ר"ל אם ירצה וכן כ' תוס' שם ד"ה והלכתא כו': וי"א דלא. עתוס' דע"ז ל"ד א' ד"ה מתענין כו' ומיהו כו' ועמ"א: ואם הוא. דאפי' בשבת שרי שבת י"א א': ש"ע סָעִיף ד