Shulchan Aruch, Orach Chayim 313 — שולחן ערוך, אורח חיים שיג
א פְּקַק הַחַלּוֹן, כְּגוֹן: לוּחַ, אוֹ שְׁאָר כָּל דָּבָר שֶׁסוֹתְמִין בּוֹ הַחַלּוֹן, יְכוֹלִים לְסָתְמוֹ אֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ קָשׁוּר וְלֹא אַמְרִינָן דְּהָוֵי כְּמוֹסִיף עַל הַבִּנְיָן; וְהוּא שֶׁיַּחֲשֹׁב עָלָיו מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְסָתְמוֹ בּוֹ. וְקָנֶה שֶׁהִתְקִינוּ לִהְיוֹת נוֹעֵל בּוֹ, אֵין צָרִיךְ שֶׁיִּקְשְׁרֶנּוּ בַּדֶּלֶת וּמִכָּל מָקוֹם דָּמִי לְבִנְיָן יוֹתֵר מִפְּקַק הַחַלּוֹן וְלֹא סַגֵּי בַּמַּחְשָׁבָה שֶׁיַּחֲשֹׁב עָלָיו מֵאֶתְמוֹל וְצָרִיךְ שֶׁיְּתַקְּנֶנּוּ לְכָךְ; לְרַשִׁ"י, הַיְנוּ שֶׁיְּתַקְּנֶנּוּ לְשֵׁם כְּלִי, שֶׁיְּהֵא רָאוּי לְשׁוּם תַּשְׁמִישׁ, שֶׁיְּהֵא רָאוּי לַהֲפֹךְ בּוֹ זֵיתִים אוֹ לִפְצֹעַ בּוֹ אֱגוֹזִים; וּלְרַבֵּנוּ תָּם אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא רָאוּי לְדָבָר אַחֵר, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁתִּקְּנוֹ וְעָשָׂה בּוֹ מַעֲשֶׂה וֶהֱכִינוֹ לְכָךְ סַגֵּי. הַגָּה: וּמִקְרֵי עַל יְדֵי כָּךְ כְּלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶתֵּר, וּמֻתָּר לְטַלְטְלוֹ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סי' ש"ח (ס"ב) (בֵּית יוֹסֵף וְהָרַמְבָּ"ם). וְנֵגֶּר שֶׁהוּא יָתֵד שֶׁנּוֹעֲלִים בּוֹ וְתוֹחֲבִין אוֹתוֹ בְּאַסְקֻפָּה לְמַטָּה וְדוֹמֶה טְפֵי לְבִנְיָן, לֹא סַגֵּי בְּהָכֵי וְאֵין נוֹעֲלִים בּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן יְהֵא קָשׁוּר. וְכֵיצַד יְהֵא קָשׁוּר, אִם יֵשׁ בְּרֹאשׁוֹ גְּלוּסְטְרָא דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא עָב בְּאֶחָד מֵהָרָאשִׁים וְרָאוּי לִכְתֹּשׁ בּוֹ שֶׁדּוֹמֶה לִכְלִי, סַגֵּי אֲפִלּוּ אִם קָשׁוּר בְּחֶבֶל דַּק שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִהְיוֹת נִטָּל בּוֹ, וַאֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ קָשׁוּר בַּדֶּלֶת עַצְמוֹ אֶלָּא בִּבְרִיחַ הַדֶּלֶת, וַאֲפִלּוּ אִם הַחֶבֶל אָרֹךְ וְאֵינוֹ תָּלוּי כְּלָל בָּאֲוִיר אֶלָּא כֻּלּוֹ מֻנָּח בָּאָרֶץ; וְאִם אֵין בְּרֹאשׁוֹ גְּלוּסְטְרָא, אִם הוּא קָשׁוּר בַּדֶּלֶת עַצְמָהּ, סַגֵּי אֲפִלּוּ בְּחֶבֶל דַּק שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִנָּטֵל בּוֹ וַאֲפִלּוּ כֻּלּוֹ מֻנָּח בָּאָרֶץ; וְאִם אֵינוֹ קָשׁוּר בַּדֶּלֶת אֶלָּא בַּבְּרִיחַ, צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַקֶּשֶׁר אַמִּיץ שֶׁיְּהֵא רָאוּי לִנָּטֵל בּוֹ, וַאֲפִלּוּ הָכֵי אֵין צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא תָּלוּי, אֶלָּא אֲפִלּוּ כֻּלּוֹ מֻנָּח בָּאָרֶץ, מֻתָּר שֶׁאֵין אָסוּר אֶלָּא כְּשֶׁשּׁוֹמְטוֹ וּמַנִּיחוֹ בְּקֶרֶן זָוִית.
ב כָּל נֵגֶּר שֶׁאָמַרְנוּ, מַיְרֵי שֶׁאַסְקֻפָּה גָּבוֹהַּ וּכְשֶׁנּוֹעֵץ אוֹתוֹ בַּמִּפְתָּן אֵינוֹ נוֹקֵב בָּאָרֶץ, אֲבָל אִם נִפְחֲתָה הָאַסְקֻפָּה בְּעִנְיָן, שֶׁכְּשֶׁמַּכְנִיס הַנַּגָּר בַּחֹר נוֹקֵב תַּחְתָּיו בָּאָרֶץ, הָוֵי בִּנְיָן וְאָסוּר לִנְעֹל בּוֹ.
ג רְחָבָה שֶׁאֲחוֹרֵי הַבָּתִּים, שֶׁאֵין נִכְנָסִים וְיוֹצְאִים בָּהּ תָּדִיר, אִם עָשָׂה דֶּלֶת לְפִתְחָהּ אוֹ שֶׁתּוֹלֶה בָּהּ מַחְצֶלֶת שֶׁל קָנִים, וְכֵן פִּרְצָה שֶׁגְּדָרָהּ בְּקוֹצִים כְּעֵין דֶּלֶת, אִם יֵשׁ לָהֶם צִיר (פי' צִיר נוֹקְבִין הַדֶּלֶת וְקוֹבְעִים בּוֹ עֵץ חַד כְּדֵי לְהַכְנִיסוֹ בָּאֶדֶּן לְכָאן וּלְכָאן), אוֹ אֲפִלּוּ אֵין לָהֶם עַתָּה צִיר אֶלָּא שֶׁהָיָה לָהֶם צִיר, נוֹעֲלִים בָּהֶם אֲפִלּוּ הֵם נִגְרָרִים בָּאָרֶץ רַק שֶׁקְּשָׁרָם וּתְלָאָם לִנְעֹל בָּהֶם; וְלֹא חָשׁוּב כְּבוֹנֶה, שֶׁנִּכָּר בָּהֶם שֶׁהוּא דֶּלֶת כֵּיוָן שֶׁהָיָה לָהֶם צִיר. הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן אִם יֵשׁ לָהֶם צִיר עֲדַיִן; וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַחֲזִיר הַצִּיר לִמְקוֹמוֹ, כַּדֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סי' תקי"ט (בֵּית יוֹסֵף). אֲבָל אִם אֵין לָהֶם צִיר וְלֹא הָיָה לָהֶם צִיר, אֵין נוֹעֲלִים בָּהֶם אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ גְּבוֹהִים מִן הָאָרֶץ; וּפֶתַח הֶעָשׂוּי לִכְנִיסָה וִיצִיאָה תָּדִיר נוֹעֲלִים בּוֹ, אֲפִלּוּ לֹא הָיָה לוֹ צִיר מֵעוֹלָם וְהוּא נִגְרָר.
ד דֶּלֶת הֶעָשׂוּי מִלּוּחַ אֶחָד אוֹ שֶׁאֵין לָהּ אַסְקֻפָּה הַתַּחְתּוֹנָה, וּכְשֶׁפּוֹתְחִים שׁוֹמְטִין אוֹתָהּ וְעוֹקְרִים אוֹתָהּ, אֵין נוֹעֲלִים בָּהּ אֲפִלּוּ יֵשׁ לָהּ צִיר. הַגָּה: אֲבָל דֶּלֶת הָעֲשׂוּיָה מִקְּרָשִׁים הַרְבֵּה, שָׁרֵי אַף עַל פִּי שֶׁשּׁוֹמְטִים אוֹתָהּ כְּשֶׁפּוֹתְחָהּ, אִם יֵשׁ לָהּ אַסְקֻפָּה; וְהוּא הַדִּין בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹעֲלִים בִּקְרָשִׁים הַרְבֵּה וְיֵשׁ חֲקִיקָה לְמַעְלָה וּלְמַטָּה שֶׁמַּכְנִיסִים בָּהֶם הַקְּרָשִׁים, שֶׁדִּינָם כְּדֶלֶת הוֹאִיל וְאֵינָן לוּחַ אֶחָד בְּכָל הַדֶּלֶת (בֵּית יוֹסֵף).
ה שִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל שֶׁפִּתְחֵיהֶן מִן הַצַּד וְיֵשׁ לָהֶם שְׁנֵי צִירִים אֶחָד לְמַעְלָה וְאֶחָד לְמַטָּה, אִם יָצָא הַתַּחְתּוֹן כֻּלּוֹ מִמְּקוֹמוֹ, אָסוּר לְהַחֲזִירָה שֶׁמָּא יִתְקַע; אֲבָל אִם יָצָא מִקְּצָתוֹ, דּוֹחֲקוֹ עַד שֶׁמַּחֲזִירוֹ לִמְקוֹמוֹ כֵּיוָן שֶׁהָעֶלְיוֹן נִשְׁאָר בִּמְקוֹמוֹ בְּקַל יָכוֹל לְהַחֲזִיר הַתַּחְתּוֹן; אֲבָל כְּשֶׁיָּצָא הָעֶלְיוֹן, אָסוּר אֲפִלּוּ לְדָחְקוֹ וּלְהַחֲזִירוֹ לִמְקוֹמוֹ.
ו מִטָּה שֶׁל פְּרָקִים אָסוּר לְהַחֲזִירָהּ וּלְהַדְּקָהּ, וְאִם תָּקַע חַיָּב חַטָּאת; וְאִם הִיא דַּרְכָּהּ לִהְיוֹת רְפוּיָה, מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהַדֵּק. וְכוֹס שֶׁל פְּרָקִים, מֻתָּר לְפָרְקוֹ וּלְהַחֲזִירוֹ בְּשַׁבָּת. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁדִּין הַכּוֹס כְּדִין הַמִּטָּה. הַגָּה: וְאִם דַּרְכּוֹ לִהְיוֹת מְהֻדָּק אַף עַל גַּב דְּעַכְשָׁיו רָפוּי, אָסוּר (מַיְמוֹנִי פכ"ה וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י וְכָל בּוֹ וְכֵן נִרְאֶה דִּבְרֵי הַטּוּר).
ז קוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה, מֻתָּר לְסָמְכָהּ בַּאֲרֻכּוֹת הַמִּטָּה, שֶׁהֵם כְּלִי לֹא כְּדֵי שֶׁתַּעֲלֶה, דְּאִם כֵּן הָוֵי לֵיהּ בּוֹנֶה, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵּרֵד יוֹתֵר; וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ רְפוּיִים, שֶׁיָּכוֹל לִטְּלָם כְּשֶׁיִּרְצֶה אֲבָל אִם מְהַדְּקָם שָׁם, אָסוּר.
ח סַפְסָל שֶׁנִּשְׁמַט אֶחָד מֵרַגְלָיו, אָסוּר לְהַחֲזִירוֹ לִמְקוֹמוֹ; וּלְהַנִּיחַ אוֹתוֹ צַד הַשָּׁמוּט עַל סַפְסָל אַחֵר, יֵשׁ מִי שֶׁמַּחְמִיר לֶאֱסֹר וְעַיֵּן לְעֵיל סי' ש"ח.
ט הַתּוֹקֵעַ עֵץ בְּעֵץ, בֵּין שֶׁתָּקַע בְּמַסְמֵר בֵּין שֶׁתָּקַע בָּעֵץ עַצְמוֹ עַד שֶׁנִּתְאַחֵד, הֲרֵי זֶה תּוֹלָדַת בּוֹנֶה.
י חָצֵר שֶׁנִּתְקַלְקְלָה בְּמֵימֵי גְּשָׁמִים יָכוֹל לִזְרוֹת בָּהּ תֶּבֶן, וְלֹא חֲשִׁיב כְּמוֹסִיף עַל הַבִּנְיָן, וּבִלְבַד שֶׁיְּשַׁנֶּה, שֶׁלֹּא יִזְרֶה לֹא בְּסַל וְלֹא בְּקֻפָּה אֶלָּא בְּשׁוּלֵי הַקֻּפָּה, עַד שֶׁיַּהַפְכֶנָּה וְיָבִיא תֶּבֶן עַל שׁוּלֶיהָ דְּהַיְנוּ עַל יְדֵי שִׁנּוּי; אֲבָל בַּיָּד, אָסוּר.
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) פקק החלון - ואפילו על ארובה שבגג שרי ואינו נחשב לאהל דהאהל כבר עשוי וכשפוקקו אינו אלא מוסיף על האהל דהיינו שמכסה החלל שהיה באהל וגם הוא עראי. הר"י הלוי כתב דהא דאיתא בש"ס שפקקו את החלון בשבת מפני המת שלא יכנס הטומאה לבית ויטמאו הכלים היינו דוקא קודם שימות המת דלא הוי אלא תוספת אהל עראי וגם לא מיקרי מתקן עדיין אבל לאחר מיתתו מיקרי תיקון גמור והמג"א חולק עליו וסובר דזה לא מיקרי מתקן דהכלים שהיו בתוכו כבר נטמאו ואינו מועיל אלא להבא שלא יטמאו כל אשר יהיה אח"כ בהבית ובשע"ת מצדד כהמג"א ועיין בפמ"ג: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) ולא אמרינן וכו' - כיון שדרכו בכך לפתוח ולסגור תמיד ועיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) והוא שיחשוב וכו' - וזה מהני אפילו אם לא נשתמש בו עדיין מעולם לזה וכ"ש אם נשתמש בו מכבר אפילו רק פ"א דכבר ירדה עליהם תורת כלי ולא צריך תו אפילו מחשבה ודע דהא דבעינן דעתו מע"ש היינו דוקא בדבר שדרך לבטלו שם אבל דבר שאין דרך לבטלו לעולם אלא לפי שעה כגון בגד וכי"ב מותר לסתום בו אפילו לא היה דעתו עליו מע"ש [ח"א]: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) שהתקינו וכו' - היינו שתוחבו אצל הדלת בכותל [ולא שסוגר בו את המסגרת או ב' חצאי דלת] וע"כ דמי קצת לנגר המבואר לקמיה דלא מהני ליה מחשבה: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) א"צ שיקשרנו וכו' - צ"ל נמי א"צ וכו': ש"ע סָעִיף א
ו (ו) שיתקננו לכך - היינו דכיון שתקנו יש עליו תורת כלי ויוצא מתורת בנין רק דלרש"י בעינן דוקא שיהא ראוי לשום תשמיש אחר ולר"ת א"צ שיתקננו אלא לנעול בו דבזה נמי יש תורת כלי עליו ויוצא מתורת בנין: ש"ע סָעִיף א
ז (ז) ולר"ת וכו' - ולעת הצורך יש להקל כר"ת דכן סתם השו"ע לעיל בסימן ש"ח ס"י: ש"ע סָעִיף א
ח (ח) ומיקרי וכו' - דמלאכת הנעילה הוא להיתר: ש"ע סָעִיף א
ט (ט) על ידי כך וכו' - אבל קנה שמוסקין בו זיתים אע"פ שנועלין בו מקרי מלאכתו לאיסור כיון שעיקרו עשוי לכך הולכין אחר רוב תשמישו: ש"ע סָעִיף א
י (י) ומותר לטלטלו - היינו אפילו שלא לצורך גופו ומקומו רק צורך קצת וזהו שציין רמ"א כמו שנתבאר לעיל בסימן ש"ח אבל בעניננו דאיירינן לענין לנעול בו דהוא לצורך גופו מותר כיון שיש עליו תורת כלי אפילו עומד למסוק בו זיתים: ש"ע סָעִיף א
יא (יא) לבנין - ר"ל שנראה כשאר נגרים ויתדות שנועץ בכותל דיש בזה משום בנין ולכך בעינן שיהא קשור: ש"ע סָעִיף א
יב (יב) שדומה לכלי - היינו דכיון דכלי הוא לא הוי כבנין דנראה לכל דלפי שעה משימו שם: ש"ע סָעִיף א
יג (יג) בחבל דק - משמע דעכ"פ קשור מיהו בעינן וכן פסק הט"ז דהקשירה הוא לעיכובא ובספר אליה רבא כתב דלעת הצורך יש לסמוך על המקילין ע"י גלוסטרא כיון שהוא כלי אף בלי קשירה כלל אבל בביאור הגר"א משמע דמצדד לדינא כהט"ז ואם הנגר מחובר לדלת ומושכין אותו ותוחבין בחור מותר לכו"ע אף בלי קשירה [ח"א]: ש"ע סָעִיף א
יד (יד) בו - שאם רוצה לטלטלו ע"י אותו חבל מיד נפסק: ש"ע סָעִיף א
טו (טו) ואפילו אם אינו וכו' - והו"א דאינו מינכר כ"כ דהוא רק לנעילה: ש"ע סָעִיף א
טז (טז) בבריח הדלת - או במזוזה שאחורי הדלת: ש"ע סָעִיף א
יז (יז) ואם אין בראשו וכו' - משום דכיון דאין על הנגר תורת כלי בעינן שיהיה יותר היכר שהוא עומד רק לנעילה דלא יהיה נראה כבונה: ש"ע סָעִיף א
יח (יח) הקשר אמיץ - ובלא"ה אסור אפילו אם הנגר תלוי באויר ואינו נגרר כלל בארץ: ש"ע סָעִיף א
יט (יט) שאין אסור וכו' - קאי אלעיל שכתב דמותר אפילו בחבל דק וע"ז סיים וכתב שאין אסור אלא כששומטו היינו שאינו קשור כלל וכששומטו ממקום החור שנועל שם הדלת מניחו בקרן זוית דאז אינו נראה כמוכן לנעול והוי כבונה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
כ (כ) כל נגר - היינו אפילו יש בראשו גלוסטרא והוא קשור ועיין בביאור הלכה: ש"ע סָעִיף ב
כא (כא) אבל אם וכו' - ואם עשה לו בית יד [הוא כמו גלוסטרא דלעיל ודומה למקבת שכותשין בו בשמים אך לעיל איירי דהגלוסטרא היה בו ממילא וכאן איירינן דעשה אותו בידים] מוכח דכלי הוא ותו לא מחזי כבונה דאין דרך לשקע כלי בבנין לבטלו שם וכיון שעשה בו מעשה לעשותו כלי שרי ואפילו אינו קשור כ"כ ב"י והביא ראיה מן הרי"ף והגר"א כתב בביאורו דלדעת רש"י והטור לא מצינו היתר בנקמז דהיינו נפחתה האסקופה אפילו ע"י עשיית בית יד: ש"ע סָעִיף ב
כב (כב) נפחתה האסקופה וכו' - ואם מתחלה עשה חלל בקרקע מקום שהנגר יהיה ראשו שם ואינו מוסיף נקב בארץ אין איסור ובזה ניחא מה שברוב הבתים עושין נקבים בחומה אצל הדלת מכאן ומכאן ותוחבין הבריח לשם שהולך מקצה זה לזה ולא אמרינן דהוי כבונה דמה לי שנכנס בחומה או למטה בארץ אלא משום שנעשה מתחלה לכך נקבים בחומה ע"כ אין איסור ועוד נראה דכיון שעושין טבעת של ברזל באמצע הבריח ובו אוחזין בשעת פתיחה ונעילה ומושכין את הבריח זה הוי כעשה לו בית יד דמותר אפילו באינו קשור אפילו בנפחתה האסקופה [ט"ז וש"א] ונראה דאפילו לדעת הגר"א שמחמיר לעיל בעשה לו בית יד לדעת רש"י והטור יש להקל בזה מפני צירוף טעם הראשון של הט"ז: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
כג (כג) תדיר - ר"ל וע"כ אין עשוי להפתח אלא לזמנים רחוקים לפי שאין דרך כניסתו ויציאתו עליהם ומחזי כמוסיף על הבנין ע"י נעילתו אם לא באופנים המבוארים פה דאז מנכר שהם דלת: ש"ע סָעִיף ג
כד (כד) שגדרה בקוצים - היינו שסתמה בחבילות של קוצים העשויה כעין דלת ופעמים שהוא פותחה ורוצה עתה לנועלה: ש"ע סָעִיף ג
כה (כה) שהיה להם ציר - היינו שניכר שהיה להם ציר: ש"ע סָעִיף ג
כו (כו) אפי' וכו' רק שקשרם ותלאם - ר"ל שקשרם ותלאם שם מבע"י כדי לנעול בהן וע"כ מותר לנעול בהן בשבת שאף שכשהן פתוחין הן נגררות בארץ ורק כשהוא נועלן מגביהן וזוקפן על האסקופה מ"מ כיון שהן קשורות ומחוברות שם מבע"י ויש להן היכר ציר לא מחזי כבונה בשבת: ש"ע סָעִיף ג
כז (כז) גבוהים מן הארץ - ר"ל שהיו קשורות ותלויות מבע"י בענין שאף כשפותחן אינן נגררות בארץ ואפילו הן גבוהין מן הארץ רק כמלא נימא [גמרא] והטעם ששוב אינו נראה כבונה בנעילה זו אף אם אין להם היכר ציר הואיל שאף כשהן פתוחין הן מחוברין וקבועין שם היטב שאין נגררות בארץ: ש"ע סָעִיף ג
כח (כח) ופתח העשוי וכו' - שכיון שמשתמשין בה תדיר הכל יודעין שלדלת היא עשויה ולא מחזי כבונה: ש"ע סָעִיף ג
כט (כט) והוא נגרר - בארץ כשפותחה והנה מלשון המחבר משמע דעכ"פ קשור מיהו בעינן אבל מלשון הג"ה בס"ד משמע דס"ל דאפילו אינו קשור כלל שרי אם יש לה אסקופה מלמטה ויש להקל בזה [עיין בהגר"א שכתב שכן הוא דעת הרי"ף והרמב"ם ובפרט שכן סתם הרמ"א]: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ל (ל) דלת העשוי וכו' - היינו לפי שאין לה תקוני הדלת כשאר דלתות הוי כסתימה בעלמא ונראה כבונה ומיירי כאן אפילו בפתח העשוי לכניסה ויציאה תדיר: ש"ע סָעִיף ד
לא (לא) מלוח אחד או שאין וכו' - ודעת הרמב"ם דלא אסור אלא בתרתי לריעותא דהיינו שהוא מלוח אחד וגם אין לה אסקופה. ובפתח העשוי לכניסה ויציאה תדיר מצדדים האחרונים דיש לסמוך על שיטתו להקל: ש"ע סָעִיף ד
לב (לב) וכשפותחין וכו' - משמע מזה דהוא מיירי בשאינה קשורה אבל אם היא קשורה ותלויה אף שנגררת בארץ כשפותחה שרי אף שאין לה תקוני דלתות כראוי והיינו משום דכאן מיירי בפתח העשוי לכניסה ויציאה תדיר: ש"ע סָעִיף ד
לג (לג) אע"פ ששומטין וכו' - היינו שאינה קשורה כלל ואע"ג דבריש ס"ג בדלת של רחבה שגם היא מסתמא עשויה כשאר דלתות ואפ"ה מחמרינן שיהא קשור ותלוי מבע"י הכא איירי בפתח שהוא עשוי לכניסה ויציאה תדיר וכנ"ל וס"ל דבזה לא בעינן קשר כלל וכמ"ש בסקכ"ט [הגר"א]: ש"ע סָעִיף ד
לד (לד) ויש חקיקה - ר"ל דהחקיקה נחשבת כאסקופה: ש"ע סָעִיף ד
לה (לה) שדינם כדלת - ר"ל דאע"ג דהקרשים אינם מחוברים והוא מכניס כל קרש בפני עצמו אפ"ה לא נחשב כדלת של לוח אחד: ש"ע סָעִיף ד
לו (לו) הואיל ואינן וכו' - כבר כתבנו לעיל דהאחרונים מצדדים להקל אף בלוח אחד כיון שיש לו אסקופה והוא עשוי לכניסה ויציאה תדיר: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
לז (לז) ואחד למטה - ויש חור במפתן שהציר נכנס לתוכו וכנגדו יש למעלה חור אחד שהציר העליון הוא בתוך החור: ש"ע סָעִיף ה
לח (לח) שמא יתקע - בחוזק בסכין וביתדות שלא יוכל עוד לצאת משם והוי מכה בפטיש ואפילו היכי שהחור הוא באמצע פתח התיבה דלא שייך למגזר כ"כ שמא יתקע אפ"ה אסור דגזרינן באמצע אטו מן הצד ואפילו בצירים שלנו שהם מברזל אסור להחזיר דלתי הכלים דגזרינן שמא יראה שהציר אינו תקוע יפה ויחבר אותו במסמרים: ש"ע סָעִיף ה
לט (לט) אבל כשיצא העליון - דעי"ז הוא נופל לגמרי גם הדחיקה אסור כמו חזרה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
מ (מ) של פרקים - היינו שעשויה פרקים פרקים בשביל בעלי אומנות שיוכלו לשאת אתם בדרך וכשבאין על מקומם מחזירין פרקיה יחד ומושיבין אותה: ש"ע סָעִיף ו
מא (מא) אסור וכו' - גזרה שמא יתקע ביתדות ומסמרים דהוי גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש וי"א דכיון שעושה בזה כלי גמור חייב משום בונה ועיין בסימן שי"ד ס"א ובהגר"א שם: ש"ע סָעִיף ו
מב (מב) ואם היא דרכה וכו' - דשוב אין לחוש כלל שמא יבוא לתקוע: ש"ע סָעִיף ו
מג (מג) שלא יהדק - ורפוי ואינו רפוי אסור: ש"ע סָעִיף ו
מד (מד) וכוס של פרקים - שיש כוס שמפרקין אותו מעל רגלו: ש"ע סָעִיף ו
מה (מה) לפרקו ולהחזירו - כשהוא רפוי והטעם דאין דרך להדק כ"כ בחוזק שיהיה חשוב כמו תקיעה וע"כ אין לחוש שמא יתקע והיש מי שאומר ס"ל כיון דעכ"פ דרך להדק גם ברפוי אסור כמו במטה של פרקים. כתב המ"א דכוסות שלנו העשויים בחריצים סביב [כמו אלו שיש שרוי"ף סמוך לרגלם] ומהודקים בחוזק לכו"ע אסור וכיסוי הכלים אפילו אם עשויים כך שרי דהתם אין עשויים לקיום רק לפותחן ולסוגרן תמיד וכ"כ הט"ז ואפילו הכלים שאסור לפורקן ולהחזירן מ"מ לטלטלן שרי ולא גזרו אלא במנורה שדרכה להתפרק כמש"כ ס"ס רע"ט וכל כיוצא בו אבל דבר שאין דרכו להתפרק שרי בטלטול: ש"ע סָעִיף ו
מו (מו) ויש מי שאומר וכו' - ולכתחלה יש להחמיר כדעה זו אך אם הוא לצורך שבת יש לסמוך אדעה ראשונה [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ו
מז (מז) שדין הכוס - וה"ה השטענד"ר שבבהכ"נ שמונחים עליו ספרים אם הוא של פרקים: ש"ע סָעִיף ו
מח (מח) להיות מהודק - ר"ל להיות מהודק ותקוע בחוזק שבזה אף הטור דהוא דעה ראשונה מודה דאסור: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
מט (מט) שהם כלי - ואם אינו כלי רק עץ בעלמא כמו מקל אע"פ שמוכן הוא לטלטל מ"מ אסור לסמכו תחת הקורה דדמי לבונה כ"כ מ"א אבל הא"ר ותו"ש חולקים עליו ומתירים בכל דבר ששם כלי עליו לענין טלטול כיון שהוא עושה רק כדי שלא תרד יותר ועיין בפמ"ג: ש"ע סָעִיף ז
נ (נ) אם מהדקם וכו' - הטעם דמבטל כלי מהיכנו שאינו יכול שוב ליטלו משם בשבת ואם אינו תחוב בחוזק כ"כ שרי [מ"א וש"א]: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
נא (נא) להחזירו למקומו - ואפילו לעשותו רפוי גזירה שמא יתקע ביתד כדי לחזקו: ש"ע סָעִיף ח
נב (נב) יש מי שמחמיר - ואפילו בטלטול אסור לדידהו והכל מטעם גזירה דלמא אתי להניח הרגל בתוכו ולתקוע וכן סתם הרמ"א לעיל בסימן ש"ח סט"ז בהג"ה כהיש מי שמחמיר ועי"ש במ"ב ובה"ל כל פרטי דין זה: ש"ע סָעִיף ח
נג (נג) וע"ל סי' ש"ח - היינו דשם מבואר דאם ישב עליה כבר כך פ"א מבע"י כשהיה סמוך על ספסל אחר מותר גם בשבת לסמכו על ספסל אחר ולא חיישינן שמא יתקע: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
נד (נד) בעץ עצמו - בין בבנין ובין בכלי. וכן התוקע העץ בתוך הקרדום [או שתקע יתד בתוך הבית יד של הקרדום כדי להדקו] וכן המפרק עץ תקוע חייב משום סותר והוא שיתכוין לתקן [רמב"ם]: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
נה (נה) ולא חשיב כמוסיף - משום דלא מבטל ליה התם דחזי למאכל בהמה או לטיט אבל דבר דמבטל ליה התם כמו טיט וחול וצרורות אסור דאיכא משום אשויי גומות ודוקא הכא שבא לתקן החצר אסור דדמי לבנין אבל בענין אחר כמו שנוהגין לפזר חול בבוקר בבית כדי לכסות הרוק שרי דהא שרי לכסות הרוק באפר כמש"כ סוף סימן ש"י כיון שאינו מכוין לבנין: ש"ע סָעִיף י
נו (נו) אבל ביד אסור - משום דהוא עובדא דחול. וע"י אינו יהודי שרי אם יש בו צורך הרבה ככל מידי שהוא שבות דשבות [ט"ז]: ש"ע סָעִיף י
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א פקק החלון. ואפי' על ארובה שבגג שרי דמוסיף על אהל עראי שרי (תוס'): הר"י הלוי דקדק בתשובתו מל' רש"י והר"ן והתוס' דדוקא קודם שימות המת מותר לסתום החלון שלא תכנס הטומאה לבית אבל אחר מיתתו אסור לסתמו דהוי כמתקן עכ"ל סי' ל"ד ולומר לעכו"ם לסתמו הוי שבות דשבות עסי' ש"ז ס"ה, וע"ש סוף הסי' במפתחות סי' ל"ד (כ"ה) וצ"ע דא"כ למה לא כתבו הפוסקים חידוש דין זה, וגם בתשובת מהרי"ל סי' ס"ט שכתב ודוחק להעמיד בשבת הא דלקחו תיבה וסתמו בחלון כדאיתא פ' בני העיר משמע דעכ"פ אין איסור לסתמו בשבת ועוד דהתוס' ס"פ כל הכלים כתבו דס"ד דזה הוי פקוקה של מצוה ולפיכך שרי אבל לדבר הרשות אסור וכיון דבמסקנ' קי"ל אפי' לדבר הרשות שרי ק"ו לשל מצוה ולא הוי מתקן דהכלים שהיו בתוכו כבר נטמאו ואינו מועיל אלא להבא, ומ"ש קודם שימות המת היינו לומר שהיו מתקנים שלא יטמא שום כלי בבית דמיד שימות המת יטמא כל אשר בבית ופשיטא לרש"י מותר תוספת אהל מן הצד כמ"ש רסי' שט"ו ע"ש אלא אפי' למה דקי"ל לאיסור היינו לעשות מחיצה המתרת אבל למנוע הטומאה שרי וכ"ש כאן דאינו אלא תוספת אהל דשרי: ש"ע סָעִיף א
ב וקנה. שתוחבו אצל הדלת בכותל דמי לנגר קצת כ"מ ברא"ש: ש"ע סָעִיף א
ג ולר"ת וכו'. וכ"פ בסימן ש"ח ס"י: ש"ע סָעִיף א
ד ומקרי עי"כ כו'. אבל קנה שמוסקין בו זתים אף על פי שנועלין בו מ"מ מקרי מלאכתו לאיסור וכ"מ ברמב"ם וב"י: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה ואסור לנעול. ואם עשה לו בית יד ודומה למקבת מוכח דכלי הוא ושרי (ב"י הרי"ף): ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו שהיה להם ציר. וניכר שהיה להם ציר כמש"ל: ש"ע סָעִיף ג
ז אין נועלין בהם. וה"ה בפקק החלון אם אינו עשוי לפתוח אלא לעתים רחוקים הוי כאהל קבע (כמ"ש ברא"ש סוף עירובין ע"ש) עמ"ש סימן שט"ו ס"א: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף א
ח הואיל ואינן לוח א'. משמע דבלוח א' אסור אפי' עשוי לפתוח ולנעול כמ"ש בב"י דקאי אחניות וצ"ע מ"ש בס"א פקק החלון כגון לוח משמע אפילו בלוח אחד שרי ואפשר דע"ש שהם מחוברין יחד קרוי לוח אבל הב"ח כ' בשם התו' דאף העשוי מלוח א' אם עשוי לכניסה ויציאה תדיר שרי כמ"ש ס"ג ויש להקל דהא הרמב"ם מיקל טפי ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ה
ט שידה וכו'. כל דלתות שלהם היו להם ב' ראשים א' למעל' וא' למטה וחור אחד היה במפתן וכנגדו חור למעלה במשקוף והיכא שהחור באמצע פתח התיבה ל"ש למיגזר שמא יתקע ואפ"ה גזרינן באמצע אטו מן הצד ועסי' תקי"ט ובפ"ק דביצה, ולכאור' נר' דצירים שלנו העשוים בברזל ל"ש למיגזר שמא יתקע דהחור רחב וא"א לתקוע יותר אבל במרדכי פ"ג דעירובין משמע קצת דאסור וז"ל אסור להחזיר דלת תיבה גזירה שמא יתקע פי' שמא ישים הצירים (פי' דיחברם במסמורות) דהוי בנין חשוב ועסי' שי"ד ס"ז: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
י חייב חטאת. משום שעושה כלי: ש"ע סָעִיף ו
יא דרכה להיות רפויה. ז"ל הכלבו בשם הראב"ד דברים שאין אדם מקפיד עליהם אם יתנענע בתוך החור מותר דאין לגזור אלא בדבר שצריך להיות מעמידה בדוחק אבל בסמ"ג איתא דדוקא דבר שצריך גבורה ואומנות אסור: ש"ע סָעִיף ו
יב וכוס כו' מותר. שאין דרך להדקו כ"כ (טור) ונ"ל דכוסו' שלנו העשוי' בחריצים סביב ומהודקים בחוזק לכ"ע אסור ול"ד לכיסוי הכלים שעשוים כך דהתם אין עשוים לקיום רק לפתחן ולסוגרן תמיד עסי' שי"ד ס"י וכתב ב"י דרפוי ואינו רפוי ג"כ אסור ומשמע מפשט הפוסקים דכל הכלים האלו שרי לטלטלן ולא גזרו אלא במנור' שדרכה להתפרק כמ"ש ססי' רע"ט וה"ה כל כיוצא בו אבל דבר שאין דרכו להתפרק שרי בטלטול: ש"ע סָעִיף ו
יג שדין הכוס. וה"ה השטענד"ר שבב"הכ שמניחים עליו ספרים (אגודה): ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יד שהם כלי. נ"ל דאם אינו כלי רק עץ בעלמא אף על פי שהוכן לטלטל מ"מ אסור לסמכו תחת הקורה דדמי לבונה: ש"ע סָעִיף ז
טו אם מהדקם וכו' אסור. בגמ' הטעם דמבטל כלי מהיכנו שאינו יכול שוב ליטלו משם [רש"י] והע"ש לא ע"ש משמע דאם אינו תחוב בחוזק כ"כ שרי: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
טז התוקע וכו'. וכן התוקע העץ בתוך הקורדם חייב וכן המפרק עץ תקוע חייב משום סותר והוא שיכוין לתקן (רמב"ם פ"י): ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יז ולא חשיב כמוסיף. משום דלא מבטל ליה התם דחזי למאכל בהמה או לטיט אבל דבר דמבטל ליה התם אסור דאיכא משום אשוי גומות (גמ' ב"ח) ועסי' שע"ב סי"ו ונ"ל דדוקא הכא שבא לתקן החצר אסור דדמי לבנין אבל בע"א שרי דהא שרי לכסות רוק באפר כמ"ש ססי' ש"י כיון שאינו מכוין לבנין: ש"ע סָעִיף י
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א פקק עמ״א תוס׳ שבת קכ״ה ב׳ ד״ה הכל מודים ועירובין מ״ד א׳ ד״ה פקק וכללא של דבר מחיצת עראי מן הצד לרש״י שרי לעשיתם לכתחלה כולה ובאהל למעלה אסור לכ״ע ולהוסיף אהל למעלה ארובה שבגג לר״א אסור ולרבנן שרי הוספה והאי דפקק החלון מהצד הוא בכל חלון (ארובה בגג חלון בכותל) אלא דהמחיצה קביע הוא וחלל חלון (חלון כמו חלל ונו״ן להקטין ובפלס פתח) לר״א הוי כמוסיף על הבנין ולרבנן שרי כ״ה בר״י שבת אבל בתוס׳ עירובין היה להם גירסא ברש״י דפקק חלון בארובה מיירי וע׳ רש״ל ור״ן ומ״ש בש״ע דלא הוי כמוסיף על הבנין הוא בין לרש״י ותוספות כל שאין מתיר ואי״ה בשט״ו ס״א אבאר זה. ונקיט פקק החלון כמ״ש במשנה וה״ה ארובה בגג נמי הכין הוא דשרי אהל עראי אע״ג דאית ביה תרתי אהל עראי ומחזי כבנין קבוע אפ״ה שרי. והיינו שאין קבוע רק לפתוח ולסגור הא קבוע לעתים רחוקים אסור במוסיף על בנין קבוע כמ״ש המ״א באות ז׳ בשט״ו אות א׳ תוספת אהל בבנין קבוע אסור. וזה אפשר כוונת הלבוש עט״ז מ״ש ואי״ה בשט״ו יבואר עוד וכאן אין להאריך ע׳ מ״ש אי״ה בסמוך אצל מ״ש הר״י הלוי: הר״י הלוי כו׳ עמ״א ערש״י שבת קנ״ז ב׳ ד״ה וגיגית ובתוס׳ דף קכ״ו ב׳ ד״ה ומדבריהן בקכ״ח א׳ בד״ה הכל מודים ועירובין מ״ד א׳ ד״ה פקק יש לספק לתוס׳ אי לעשות מחיצה לכתחלה עראי בלא מתרת בב׳ פנים או דמותר רק במתרת אסור לעשות כולה הא להוסיף אף במתרת שרי וכ״מ במ״א שט״ו אות ג׳ בסופו דתוס׳ אהל במתרת שרי ופלוגתא דר״א ורבנן במהצד במתרת מיירי או לעשות מחיצה לכתחלה אסור אף באין מתרת ותוספת אהל באין מתרת פלוגתא דר״א ורבנן ובמתרת אף תוספת אסור ומעובדא דשמואל נ״ד נמי בתוספת מחיצה המותרת מיירי ואפ״ה אהדריה רב לאפיה דמתרת אף תוספת אסור וכנראה מרש״י קכ״ה ב׳ ד״ה שאין ושרי לפורסה לצניעות משמע מתרת מודה רש״י דאסור והתוס׳ סוברים אף לצניותא לכתחלה אסור ומתרת אף תוספת אסור אף מהצד ואי״ה בשט״ו יבואר עוד וז״ש לרש״י תוספת אהל עראי אף במתיר אין איסור ולתוס׳ די״ל דאסור בתוס׳ אהל עראי במתיר לית כאן מתיר וכ״ש דתום׳ אהל י״ל גם לתוס׳ שרי אף במתיר וההיא סוכה דופן רביעי י״ל דהוי תוס׳ אהל ואי״ה יבואר בשט״ו ומ״מ א״י לחלק בין מחיצה המתרת ובין למנוע הטומאה לאחר שמת נמי מתיר הוא וצ״ע ומההיא דסוכה י״ו פרסו סדינן דמחק רש״י הביאו התוס׳ עירובין מ״ד א׳ משמע אף לכתחלה שרי מהצד ע׳ ר״ן וכה״ג שט״ו ואי״ה יבואר: ש"ע סָעִיף א
ב וקנה עמ״א ע׳ רא״ש שבת קכ״ה קכ״ו הביאותים בט״ז ב׳ יע״ש: ש"ע סָעִיף א
ג ולר״ת עמ״א וא״כ קשין דברי המחבר אהדדי דשם סתם כר״ת בכיסוי כלים דסגי אם הוכנו לכך וכאן הביאו דעת רש״י דבעי ראוי לשום תשמיש בגמ׳ קכ״ו ב׳ דקנה וכיסוי הכלים חדא הוי לענין פירוש תורת כלי יע״ש ואף די״ל בכיסוי הכלים משום מוקצה וכאן משום בנין מ״מ בגמרא משמע דחד טעמא הוא וע׳ רא״ש ובנ״ץ ועדיין צ״ע: ש"ע סָעִיף א
ד ומקרי עמ״א כלי שרוב מלאכתו לאיסור אע״פ שלפעמים עושין בו מלאכת היתר הולכין אחר רוב תשמישו ועסי׳ ש״ח במ״א אות ה׳ מ״ש בזה יע״ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה ואסור עמ״א הוא פי׳ מ״ש בעירובין ק״ב א׳ עשה בית יד מהו ופשיט דשרי וקאי אנקמ״ז לפירוש הרי״ף ז״ל דאפ״ה שרי עב״י ועמ״ז אות ב׳ הביא זה יע״ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו שהיה להם ציר וניכר עכשיו שהיה להם ציר מ״א: ש"ע סָעִיף ג
ז אין עמ״א פקק החלון ג״כ כו׳ עסי׳ שט״ו אות א׳ עמ״ש בט״ז מזה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף א
ח הואיל עמ״א וער״מ פכ״ו מה״ש ה״ט פסק בשתי הלשונות לקולא ודוקא לוח אחדר מקרש א׳ ואין לה אסקופה למטה הוא דאסור יע״ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ה
ט שידה עמ״א למטה יוצא עץ חד תחוב באסקופה וחד למעלה נכנס במשקוף ואף צירים שלנו כברזל נמי יש לאסור. אבל חלונות הקבועים במחובר לבית יש בנין ואף בצירים שלנו: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
י חייב עמ״א ובט״ז ז׳ משום מכה בפטיש ועא״ר אות ח׳: ש"ע סָעִיף ו
יא דרכה עמ״א וכל זה בתלוש אבל מחובר לקרקע אף רפויה אסור להחזירה דהוי בונה ואסור להחזיר דלת הבית וכדומה כמו בחלונות ועא״ר ה׳: ש"ע סָעִיף ו
יב וכוס עמ״א שרוי״ף מותר דעשוי לפתוח תמיד ולא לקיום שרי כבסי׳ שי״ד ס״י דף לפני התנור וכ״כ המ״ז אות ז׳ אבל ברגל וכדומה אם שרוי״ף אסור ובטילטול מותר דלא עשוי להתפרק: ש"ע סָעִיף ו
יג שדין הכוס עמ״א בשטענד״ר אם מהודק אסור לתקוע בו עץ וע׳ בא״ר י״ג בשם מי״ט דאין לאסור מה שתוקעין עצים בשטענד״ר דנתאחד בעינן יע״ש. וגם לענין אהל אין איסור מכמה טעמים וא׳ מהם דא״צ לאהל שתחתיו עסי׳ שט״ו ט״ז אות ז׳ ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יד שהם עמ״א ועא״ר אות י״ד הקשה ע״ז מפירש״י שבת מ״ג ומתוס׳ שם ומתיר אף באינו כלי ולפ״ז אף מהדקו שרי באין כלי דל״ש ביטול מהיכנו כל שאין תורת כלי עליו ועמ״ש בט״ז מזה וב׳ פירושים יש ביטול כלי מהיכנו א׳ קובע ומחברו בטיט אפשר אסור וא׳ כשובר הכלי וכדומה ול״ש כאין כלי: ש"ע סָעִיף ז
טו אם עמ״א ואם יכול ליטלם אעפ״י שבחוזק שרי וכבונה לא הוי ולא הוי מבטל כלי מהיכנו. ע׳ לבוש: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
טז התוקע עמ״א הר״מ פ״י מה״ש הי״ג: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יז ולא עמ״א עירובין ק״ד א׳ מלח מבטל ליה ואסור וכ״ש טיט וחול אסור דהוי כמוסיף על הבנין ואשויי גומות אבל בבית שמפזרין חול בכל בוקר שלא יהא נראה הרוק שרי דלאו מתכוין לתקן וכמ״ש המ״א ובתנאי שיזמין לחול מכניס מלא קופתו כו׳ ועסי׳ שע״ב סי״ו ראוי להיות וט״ס שפ״ב ואי״ה יבואר עוד: ש"ע סָעִיף י
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א (ס"ק א) פקק החלון ואפי' ארובה שבגג כו'. וחלון היינו מן הצד בדופן וס"ד דוקא בדפנו שרי להוסיף דקיל דהא לרש"י אין בדפנות ומחיצות איסור עשיית אהל אלא דוקא בעשיי' גג ניהו דלא קי"ל הכי אלא כמ"ש פרק כל הכלים דף קכ"ה ע"ב דגם בדפנות איכא איסור עשיית אהל מ"מ ס"ד דדפנות קיל ולכן הותר תו' אהל אבל לא בארובה שבגג קמ"ל דליתא: הר"י הלוי כו' מל' רש"י בשבת דף קנ"ז ע"ב וז"ל וגיגית סדוקה כו' והמת מונח כו' ולפני מות המת פקקו בשבת המאור בטפיח כו' עכ"ל רש"י וקאי על מאי דתנן התם מעשה בימי כו' שפקקו כו' וביאור הדברים כבר כתבתי סי' ש"ו במ"א ע"ש: גם בתשובת מהרי"ל כו' כששאלוהו אם הכהנים יכולים לכוף את קרובי המת להוציא המת כשהכהנים רוצים לכנס לבית הכנסת להתפלל והשיב דאין יכולים לכוף כמ"ש לעיל סי' שי"א במ"א ס"ק י"ד ואייתי ראיה ממגלה פרק בני העיר דף כ"ו ע"ב דאיתא התם האי בני כנישתא דיהודאי רומאי דהוי פתיח' להאי אדרונא (פי' חדר) דהוי מחית ביה מיתא (פירש"י היה מונח בו מת שלא נקבר) והוי כהני בעי למיע לצלויי אמר רבא דלו תיבותא (דס"ד דרבא דתיבה אינו מקבל טומאה וחוצץ מפני טומאה) אותיבי' שם ר"ל שהניחו הארון שם בהאי פתח לסותמו (וע"ל במ"א סי' קנ"ד ס"ק י"ד) ולמה לא היה כופה להוציא המת ולא יצטרכו לסתום על ידי הארון אע"כ דאין יכולים לכוף. וכ' מהרי"ל ודוחק להעמיד בשבת. ור"ל דלעולם יכולים ככוף והא דהוצרכו שם לסתום ולא צוה להוציא המת משום דהיה שבת וא"א לטלטל המת להדיא דזה דוחק שלא הוזכר שהי' שבת (וגם דחה שם דאפי' היה בשבת היה מותר עיין שם) אבל לולי הדוחק היה מוקי לה בשבת ותקשי הא התם כבר מת המת ואיך צוה רבא לסתום: ועוד דהתוספות סוף פרק כל הכלים דף קכ"ו ע"ב ד"ה מדבריהם כו' כ' על מאי דתנן התם ר"א ורבנן פליגי ר"א סבירא ליה תוספות אהל עראי אסור ורבנן ס"ל מותר ובעי למפסק הלכתא כר"א דאסור ופריך והתנן (דף קל"ז ע"ב) מעש' כו' שפקקו המאור בטפיח וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח ומדבריהם למדנו שפוקקים ומודדים וקושרים (ע"כ סי' ש"ו במ"א) הרי מעשה רב שהתירו לפקק דהיינו תוס' אהל והקשו התוס' דלמא שאני התם אפי' לר"א שרי משום דאיכא מצוה וכדאמרי' שם לענין מדידה שהותר' דוקא משום שהי' צורך מצוה ותי' דבשלמא מדידה דליכא איסורא כ"א דהוי כעובדא דחול הותרה במקום מצוה אבל תוס' אהל לר"א דדמי לבנין חמיר טפי ואפי' לצורך מצוה לא ה"ל להתיר א"ו דקי"ל כרבנן דס"ל דליכא איסור כלל בתוס' אהל: והקשו בס' א"ר ובס' ת"ש מאי ראייה מייתי מדברי התוס' להתיר לאחר מיתת המת הא הר"י הלוי דייק גם מל' התו' דהאי עובדא הוי קודם שימות המת ותי' בספר ת"ש ר"ס שט"ו דס"ל למ"א דמעלינן דרגא אם לר"א במקום מצוה מותר לס"ד דתוספות במקום מצוה קודם שימות המת א"כ לרבנן דליכא כ"א משום מתקן יש להתיר אפילו אחר שימות המת עכת"ד. אולם אם מ"א ס"ל כן מסברא דנפשיה אין זה לענ"ד כדאי לדחות דברי הר"י הלוי אך לענ"ד כדברים כפשוטן דס"ל למ"א אפילו לדעת הר"י הלוי דמ"ש רש"י ותוספת דמיירי קודם שימות המת הוא דוקא היינו דוקא לפי המסקנא דתוספות אהל מותר אפי' לדבר הרשות אבל לפי הס"ד דהתו' דתוספת אהל אסור ולא הותר כ"א לדבר מצוה ע"כ צ"ל דמיירי אחר שכבר מת דאי עדיין לא מת מאי מצוה איכ' דלמא לא ימות כלל בשבת ולא יהי' בו צורך ביום השבת ובגג אפילו לא בא להתיר איכא איסורא כמבואר ר"ס שט"ו ועוד הלא מסתמא תקיף ליה עלמא דהא חששו שימות בשב' ואם כן אם לא ימות בשבת וימות במוצאי שבת נמצא שתיקן בשבת לצורך חול א"ו דלס"ד דהתו' מיירי שכבר מת (ולס"ד דהתו' דדימו והשוו איסור פקיקה עם איסור מדידה ומדיד' הותרה משום מצוה. ע"כ צ"ל דהמדיד' היתה אחר מיתה שאז הוצרכו לטפיח לצורך מת או הוצרכו לחלון אבל קודם מיתה ל"ל משום מצוה כנ"ל) וקושי' התוספות מנ"ל להוכיח מהאי עובדא דתוספ' אהל מותר דלא כר"א דילמא מיירי לאחר שכבר מת והותר לצורך מצוה. ולפ"ז א"ש דברי מ"א כיון דלס"ד דהתו' דע"כ מיירי לאחר מיתה ואפ"ה כיון דהוי שם צורך מצוה דהא מה"ט הותרה מדידה והיינו לצורך כהנים שיכנסו לבה"כ להתפלל או לבה"מ ללמוד וכדומה הותר תוס' אהל וגם איסור מתקן כ"ש להמסקנא דאתיא כרבנן דתוספו' אהל מותר אפי' לדבר הרשות וא"כ לאחר מיתה ליכא כ"א משום מתקן דה"ל להתיר במקום מצוה וכיון דשם בהאי עובדא הי' לצורך מצוה איך א"ל דמ"ש רש"י ותוס' קודם שימות המת הוא דוק' דע"כ אפי' לאחר מיתה מותר במקום מצוה וע"כ צ"ל כוונות רש"י ותוס' כמ"ש מ"א אח"ז (וניהו דלמסקנת התוס' לא הותר תוס' אהל משום מצוה לר"א מ"מ איסור מתקן וראי לא חמיר ממדידה דשרי במקום מצוה) וכ"ז כתב מ"א לפ"ד הר"י הלוי דחשיב זה מתקן אבל מ"א מסיים דאין בזה משום מתקן: ולא הוי מתקן כו' עכשיו בא לדחות דברי הר"י הלוי מסברא דאוסר אחר מיתה ומתיר קודם מיתה דמאי איסור מתקן יש יותר לאחר מיתה מקודם מית' דהא גם לאחר מיתה הכלים שהיו בתוכו נטמאו ואין מועיל אלא להבא וכה"ג ע"כ לא חשיב מתקן דהא הותר קודם מיתה אע"ג שיהיה תיקון לעתיד ולהבא: ומ"ש קודם כו' ר"ל מה שמדייק הר"י הלוי מלשון רש"י ותוס' שכ' קודם שימו' המת אין הכוונה דלאחר מיתה היה אסור אלא אורחא דמילתא נקטו דמסתמא תקנו על צד היותר טוב דהיינו קודם מיתה שלא יטמא שום דבר: ופשיטא לרש"י כו' ר"ל דלמא לשון קודם שימות שכתב רש"י ותוס' הוא דדוקא דלאחר מיתה אסור ולא משום מתקן כמ"ש הר"י תלוי שכבר כתב מ"א דאין זה תיקון אלא משום איסור מחיצה דקי"ל בר"ס שט"ו דאין איסור במחיצ' כ"א מחיצה המתרת אבל הנעשה לצניעות מותר וא"כ לאחר מיתה הוי כמו מחיצה המתרת משא"כ קודם מיתה דאינו נקרא מחיצ' המתרת דהא עדיין ליכא מת ועז"כ דז"א דל"מ דל"ל דזה כוונת רש"י דהא שם פקק חלון בטפיח וחלון הוא מן הצד ודעת רש"י דמן הצד ליכא איסור מחיצה ואהל אפי' נעשה להתיר (ואולם התוס' דף קכ"ה ע"ב ד"ה הכל מודים באמת הקשו מזה על פירש"י ולשיטת רש"י באמת צ"ל הא דפקקו המאור בטפיח דהמאור היה למעלה בגג): וכל שכן למנוע הטומאה דשרי ר"ל דזה ל"מ מחיצה המתרת דאינו מתיר שום דבר והיינו אם בא לעשות מחיצה גמורה כ"ש דלא הוי רק תוס' אהל: ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ג) ולר"ת כו' וכ"פ בסי' ש"ח סעיף יו"ד דבדף קכ"ז תניא קנה שהתקינו להיות נועל בו ס"ל לת"ק דבעינן שיהי' קשור ותלוי בפתח רשב"ג אומר מתוקן (ר"ל שהכינו והזמינו) אע"פ שאינו קשור וא"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ופריך והתנן כל כיסוי הכלים שיש להם בית אחיזה ניטלין בשבת וא"ר יוחנן והוא שיש תורת כלי עליהן ובקנה הוכיח הש"ס דע"כ לרשב"ג לא בעי שיהיה ת"כ עליו ואיך פסק ר"י כרשב"ג ומשני ר"י ס"ל כרשב"ג בחדא דל"ב קשירה אבל בהא לא ס"ל כוותיה דלא בעי תורת כלי ובזה פליג רש"י ור"ת דרש"י ס"ל דתורת כלי ר"ל שיהי' ראוי לשם תשמיש אחר כגון להפך בו זיתים או לפצוע אגוזים ור"ת פי' שתיקנו ועשה בו מעשה והכינו לכך ע"ש הרי דהש"ס השוה דין קנה עם כיסוי הכלים ולרבי יוחנן דבעינן בכיסוי הכלים תורת כלי ה"ה בקנה ומיהו תורת כלי ע"כ גם בשניהם שוה ובסי' ש"ח ס"י כ' כיסוי בור ודות אין ניטלין אא"כ י"ל בית אחיזה דאז מוכח שהוא כלי כו' הרי דלא התנה שיהיה ראוי לתשמיש אחר וע"כ ס"ל כשיטת ר"ת וא"כ ה"ה בקנה דהא דיניהם שוה ולכן אע"פ שכאן לא הכריע הרב"י אבל בסי' ש"ח הכריע כר"ת: ש"ע סָעִיף א
ג (ס"ק ד) ומיקרי כו' אבל קנה כו' ר"ל דוקא לר"ת דא"צ שיהי' ראוי לתשמיש אחר מיקרי מלאכתו להיתר אבל לרש"י דבעי' שיהי' ראוי לתשמיש אחר ונקט בש"ע שיהי' ראוי להפך בו זתים או כו' דאם התקינו להפך זיתים הוי כלי שמלאכתו לאיסור ואסור לטלטלו כ"א לצורך גופו או מקומו ולכן דייק רמ"א וכתב ומיקרי ע"י כך כו' ר"ל לדעת ר"ת דעליה קאי רמ"א: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד (ס"ק ה) ואסור כו' ואם עשה כו' מוכח דכלי הוא ושרי וכתב הרב"י הטעם דאינו דומה לבונה דאין דרך לשקע כלי בבנין לבטלו שם עכ"ל וכ' הט"ז מה שברוב המקומות עושים נקבים בחומה אצל הדלת מכאן ומכאן ותוחבים הבריח שם אין בו איסור כיון דהנקבים נעשי' בתחלה ודוקא בנפחתה האסקופה שעוש' הנקב עכשיו בשעת נעילה הוא דאסור וכ"ש במקום שעושים טבעת ברזל באמצע הבריח ובו אוחזים לפתוח ולנעול דשרי דהוי כבית יד דשרי כמ"ש בש"ע: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ה (ס"ק ח) הואיל ואינו כו' כמ"ש בב"י דקאי אחניות ר"ל דברי רמ"א לקוחים מדברי ב"י בספרי הארוך ושם כתב כן על דלתי חניות שהיו עשויים במקומו על דרך זה דמותר כיון שיש חקיקה כו' הוי כמו אסקופה וכיון דמעמידי' הרבה קרשים זה אצל זה אע"ג שאין מחוברים יחד מ"מ ל"מ לוח א' כיון שיש הרבה קרשים והלא דלתי חניות עשוים לפתוח ולנעול ואע"פ כן לא התירו אלא כיון שיש הרבה קרשים לא מקרי לוח א' משמע דבלוח א' ממש אסור אפילו במקום שעשוי לפתוח ולנעול: אבל הב"ח כתב בשם התוס' והא דתניא התם דלת אלמנה הנגררת אין נועלים בה בשבת ואיכא תרי לשני מהו דלת אלמנה חד אמר שהוא לוח א' וח"א שאין לה אסקופה תחתונה ופסק הטור וכן הש"ע דאזלינן לחומרא כשני הלשונות דבעינן שיהיה הרבה קרשים וגם יהי' לה אסקופה תחתונה וכ' התו' דהאי דלת אלמנה צ"ל דמיירי שיש לה ציר דאל"כ מאי אריא דלת אלמנה אפילו שאר דלתות שאין להם ציר אסורים והקשה הב"ח דלמא לעולם איירי באין להם ציר אלא מיירי בעשוי לכניס' ויציאה דבשאר דלתות מותר אפי' אין להם ציר ובדלת אלמנה אסור. א"ו דהתוס' ס"ל דהיכי דעשוי לכניסה ויציאה אין לה דין דלת אלמנה ויש לה דין שאר דלתות ושפיר דייקו התוס' הרי דהתוס' ס"ל בדלת אלמנה אם עשויה לכניסה ויציאה אין לה דין דלת אלמנה ולא בעי אסקופה ואפילו לוח א' שרי: ויש להקל דהא הרמב"ם מיקל טפי. רצה לומר דהרמב"ם פסק כיון דמלתא דרבנן היא מקילינן כקולות שני הלשונות ודי בא' אי נעשה מקרשים הרבה אפילו אין לה אסקופה וכשיש לה אסקופה אפילו לוח א' שרי. הרי הרמב"ם מיקל יותר בחד צד מן התוס' דהרמב"ם התיר אפילו אינו עשוי לכניסה ויציאה והתוס' לא התירו כ"א בעשוי לכניסה ויציאה מ"מ בחד צד התוס' מקילים יותר דס"ל היכי דעשוי לכניסה ויציאה לא בעי אסקופה וגם לוח אח' דאיכא תרתי לריעותא מכל מקום שרי אבל להרמב"ם עכ"פ חדא בעינן כנ"ל וא"כ מ"ש מ"א ויש להקל כו' אין הכוונה להקל כדעת הב"ח דבעשוי לכניסה ויציאה אפי' איכא תרתי לריעותא שרי דע"ז אין ראי' מהרמב"ם אלא קאי אדלעיל דמשמע בסעיף א' דבעשוי לכניסה ויציאה אפי' לוח אחד שרי גבי חלון ומיירי שי"ל אסקופה בהא דאיכא רק חדא לריעותא בזה יש לסמוך על הב"ח בשם התוס' להתיר דהא לרמב"ם כה"ג דאיכא חדא לטיבותא שרי אפילו אינו עשוי לכניסה ויציאה וניהו דבהא לא קי"ל כהרמב"ם מ"מ עשוי לכניסה ויציאה יש לצרף סברת הב"ח בשם התוס' ודעת הרמב"ם להתיר באיכא חדא לטיבותא: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו (ס"ק ט') שידה כו' אבל במרדכי כו' ועסי' שי"ד סעיף ז' ר"ל דשם הביא הרב"י מחלוקת הפוסקים אם מותר להסיר הצירים דיש אוסרים דהוי סתירה גמורה והר"י מקינו"ן התיר להסיר הצירים דהוי סתירה גרועה דהא א"צ לשבור שום דבר וכתב מ"א שם דאפי' להמתירים להסיר הצירים מכל מקום לקבוע הצירים מודה דאסור אף על גב דלא הוי בנין מכל מקום מתקן מנא ע"ש וא"כ להאוסרים הסרת צירים דס"ל דהוי סתירה גמורה ה"ה לקבוע הצירים הוי בנין גמור ואיכא איסור תורה שפיר יש לגזור הכא שמא ישים הצירים אבל להמתירים להסיר הצירים דאין בזה סתירה ניהו דמודה דאסור להשים ולקבוע הצירים הלא אין איסורו כ"א משום מתקן דהוא איסור דרבנן א"כ הכא אין לגזור שמא ישים הצירים דהא אפי' משים ליכא רק איסור דרבנן כ"מ בס' ת"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
ז (ס"ק יד) שהם כלי כו' אינו כלי רק עץ בעלמא כצ"ל: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
ח (ס"ק טז) התוקע כו' והוא שיתכוין לתקן באמת הרמב"ם לא כ' והוא שיתכוין לתקן כי אם במפרק וא"ש דאם אינו מתכוין ה"ה מקלקל אבל באמת גם בדין א' בתוקע עץ תוך הקורדם לענ"ד בעי' שיתכוין לתקן אבל אי לא נתכוין לא אע"ג דהוי פ"ר מ"מ בתיקון כלי לא אמרי' פ"ר כמ"ש מ"א בשם מ"מ בסי' שי"ח ס"ק ל"ו ע"ש הטעם: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
ט (ס"ק יז) ולא חשיב כו' ועסי' שע"ב סעיף ט"ז כצ"ל ומבואר שם דסתם עפר וצרורות מבטל לי' וע"ש במ"א: ש"ע סָעִיף י
ט״ז Taz
סָעִיף א
א אפי' אם קשור בחבל דק. משמע דאם אינו קשור כלל ל"מ גלוסטרא וכ"מ לע"ד בגמ' דאמרינן בניטל באגודו כ"ע ל"פ כו' היה לו גלוסטרא בקשור ותלוי כ"ע לא פליגי כי פליגי באינה קשורה וב"י כתב דקמ"ל כחו דר"א דאפי' בקשור אוסר כל שאינו ניטל באגודו וקשה דטפי היה לו להשמיענו כח דהתירא דהיינו דלר' יוסי שרי אף שלא קשור כלל כל שיש לו גלוסטרא דהכי אמרינן כח דהיתר' עדיף ותו דהא הלכה כר"י אלא פשוט דאף לר"י בעינן עכ"פ קשור אלא דא"צ שיהיה ניטל באגודו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב אבל אם נפחתה האסקופ' כו'. נ"ל דדוקא כשהיה תחלה האסקופה שלימה למטה דהנקב לא הגיע עד סוף האסקופה ונתקלקל ונעשה הנקב עד סופה ועי"ז נוקב הנגר בארץ ועושה גומא בארץ ע"כ הוה כבנין וכ"מ ל' רש"י שכתב ונועץ בקרקע כו' משמע שעושה נקב חדש חבל אם מתחלה עשה חלל בקרקע מקום שהנגר יהיה ראשו שם וכן יהיה תמיד שאינו מוסיף נקב בארץ אין איסור בזה משום דמחזי כבנין דהוה כפקק החלון דריש הסי' ובזה ניחא מה שברוב הבתים עושים נקבים בחומה אצל הדלת מכאן ומכאן ותוחבין הבריח לשם שהולך מקצה זה לזה ולא אמרינן דהוי כבונה דמה לי שנכנס בחומה או למטה בארץ אלא ודאי כדאמרן שנעשה מתחלה לכך נקבים בחומה ע"כ אין איסור ועוד נראה דכיון שעושין טבעת של ברזל באמצע הבריח ובו אוחזין בשעת פתיחה ונעילה ומושכין את הבריח זה הוה כעשה לו בית יד דפשוט בגמ' דמותר אפי' באין קשור ותלוי ופי' הרי"ף דקאי אנקמז דהיינו נפחתה האסקופה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג אא"כ היו גבוהים כו'. הטעם בשם הראב"ד דכיון דלא משתמש שם תדיר ממילא כשהוא סותם בפתח זה דעתו שיהיה כן לימים מרובים וה"ל אהל קבע דמחזי כבונה לא כפתח שהיא לפתיחה בכל זמן וא"כ אם הוא במקום שעומד לפתיחה תמיד מותר אפי' אין גבוה אע"פ שהדלת היא של עראי כמו אלו אבל רש"י תלה הטעם באשר הדלת היא עראי ואין חושש לקבוע אותה כראוי אלא זוקפה כנגד הפתח וע"כ מחזי כבונה ואם כן אפי' בבית שמשתמשין בו תדיר אם עושה דלת כזה אסור בלא ציר וע"כ יפה כתב ב"י שיש מחלוקת בין פרש"י להראב"ד: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד אפי' יש לה ציר. הטעם דכיון דאין לה צורת הפתח כמו שאר פתחים נראה כבונה וסותם במקום הפתוח בזה והא דאוסר כאן אפי' ביש לו היכר ציר נ"ל דשאני בסעיף ג' במחצלת של קנים דמהני היכר ציר דשם לא מיחזו כבונה כמו כאן דאין רגילות לבנות מחצלת של קנים בבנין משא"כ כאן דהוא מדף א' ורגילין לבנות בכזה בכותל ע"כ לא מהני ציר ובגמ' קרי להא דלת אלמנה. ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה אסור אפי' לדחקו כו'. וכ' ב"י וכבר נתבאר בסי' ש"ח דדלתות הכלים מותר ליטלם מהם בשבת אבל לא דלתות מידי דמחובר בארעא משום דהוה בונה ומשמע דחייב חטאת בין על נטילתן בין על חזרתן עכ"ל והך משום בונה דנקט היינו אמחזיר וממילא הנוטלו הוי סותר והכא אית' פ' המוצא תפילין בכיסוי של בור ודות שלא יחזיר ואם החזיר חייב חטאת משום בונה וא"כ כל שנוטל הוי סתיר' וחייב חטאת ומזה יש ללמוד דיש למחות מה שנוהגין בסעודות גדולות בימות החמה לסלק החלון ע"י עכו"ם בשבת וזה איסור גדול כיון דהישראל חייב חטאת בזה בודאי אסור בעכו"ם משום שבות וכל שכן אות' שלוקחין הקווטירין מן החלונות ואפילו ישראלים רגילין לעשות כן ואינם יודעים שיש בזה חיוב חטאת: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו אסור להחזיר כו'. הטעם דהוי גמר מלאכה וחייב משו' מכה בפטיש: ש"ע סָעִיף ו
ז שדין הכוס וכו'. ולכאור' גם הנודות של בדיל שיש לנו שיש בה שרוי"ף אסור עכ"פ להדקה בחוזק כמו במטה של פרקים ולדיעה אחרונה היה לנו לאסור אפי' להדקה ברפיון כיון שדרך להדקה אלא דנרא' דדוק' בכוס יש מי שמחמיר שא"צ לפורקו כי עיקר תשמישו שלא ע"י פירוק מה שא"כ בנוד שעיקר תשמישו ע"י פירוק תמיד לא מקרי גמר מלאכ' אפי' אם הוא תוקע בחוזק השרוי"ף ולענין הלכ' לענין כוס ודאי צריך ליזהר שלא לפורק' כלל כמהר"מ כיון דאין צורך שבת בזה אבל אם הוא לצורך גדול יש לסמוך להקל: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ח אבל אם מהדקה שם אסור. לפי שמבטל כלי מהיכנו: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ט ספסל שנשמט כו'. עסי' ש"ח מ"ש שם בס"ד: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
י אבל ביד אסור. נראה דע"י עכו"ם מותר כיון דגם בישראל אין בו איסור רק משום עובדא דחול והיינו שיש בו צורך הרבה כדלעיל סימן ש"ז ס"ח בכל מידי שהוא שבות דשבות: ש"ע סָעִיף י
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א מ״ש המחבר והוא שיחשוב עליו מע״ש לסותמו בו יש לי בכאן פירוש א׳ והנני מבאר אותו בעזה״י אמר המר והנאנח הב״ח ז״ל כתב דמחשבה משום איסור טילטול וקשור א״צ מחשבה והעמיס זה ברש״י שבת קכ״ו א׳ עשה כלומר דאסרי רק באין קשור יע״ש. והנה רש״י ד״ה והוא סיים לכ״ך וכ״כ הר״מ ז״ל פכ״ב ה״ל לכ״ך ובר״ן פי׳ מתוקן תורת כלי דוקא או שימש מבע״י ואפ״ה פירש בין קשור דאפילו קשירה לא צריך כפירש״י ומנלן הא בשלמא אי מחשכה שפיר בקשור א״צ זה דעדיף ממחשנה אלא י״ל כוונת רש״י כמ״ש הסמ״ע בח״מ ע״ב אות ז״ח בין בין נקטי זו ואצ״ל זו שאין פשוט בראשונה ובכללים קטנים שלי אות י״ז כתבנו מזה וא״כ בין קשור ואין קשור הוי לא זו אף זו לכן פי׳ דקאי אדר״א א״ש דנקיט בראשונה עיקר הפלוגתא ולזה עשה כלומר. והנה רש״י שם מפרש מחיצה אין שייך כלל אהל עראי ומש״ה הוכרח לפרש במחיצה קבוע גרע טפי א״כ י״ל לרבנן מתוקן בעינן להוציא מידי בנין אוהל דעראי ולא סגי במחשבה לחוד אבל התוס׳ שם ד״ה הכל כתנו דמחיצה היכא שמתירה יש בו אוהל עראי ומוסיף אוהל שרי לרבנן בלא שום תיקון וכאן רק מוקצה ואיך שיהיה בש״ע מחשבה הטעם משום מוקצה ולפ״ז אם היה כלי דף העורכין עליו מלאכתו לאיסור אפ״ה לצורך גופו שרי א״צ שום מחשבה ולכאורה משמע כר״ן ורש״י דאל״כ למה הוזכר בכאן והוא שמתוקן דאין תלוי בבנין כ״א במוקצה ובר״מ הזכיר זה פכ״ב ומוקצה מקומו בפכ״ה וכ״ו. ומחשבה לסותמו בו ל״ד אלא אם הכין לאיזו דבר שיהיה במחשבה סגי. וע׳ לבוש בכאן מ״ש ואפי׳ להוסיף מעט אסור לא הבינותי כעת ובמ״א א׳ אי״ה אבאר: אפילו עט״ז עב״י ובא״ר אות ד׳ בב״י משמע מסקנא דביש גלוסטרא א״צ קשירה כלל שרי אלא בש״ע פסק כן דאף ביש בראשו גלוסטרא כעין קשור בחבל דק עכ״פ אז שרי ובעירובין ק״א ב׳ כ״פ באינו נוטל באגדו היינו קשור בחבל ד״ק אם יגביה כך נפסק החבל ר׳ יוסי מתיר ולא אמר מותר רבותא כ״פ באין קשור כלל כחה דהיתרא ועוד דהלכה כר״י ש״מ קשור כחבל דק עכ״פ בעינן ויש חסרון תיבות בט״ז וצ״ל כ״פ באין ניטל באגדו ולא אמר כ״פ באין קשור וע׳ נ״ץ ואי״ה במ״א יבואר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב אבל אם עט״ז רש״י עירובין ק״ב א׳ וכן נקמז שם איבעיא עשה בית יד מהו ופשיט דשרי ולהרי״ף קאי אנקמז דשרי בעשה בית יד א״כ כ״ש בחומה דא״נ הוי כנקמז בעשה בית יד סגי ומיהו לרווחא דמילתא כ״כ אבל באמת אפילו אין בית יד כיון דמתחלה עשוי כך שרי ודוקא נתקלקל האסקופה ונוקב מחדש הארץ אסור הא לא״ה שרי וכ״ש בחומר כה״ג ועמ״א אות ב׳ קנה שתחבו בכותל כ״מ ברא״ש היינו ממ״ש שבת כ״ו לחלק לרי״ף בין קנה לחריות כי קנה שנועלין בו בית דמי לבגד כו׳ היינו שתוחבו בכותל לא שסוגר ב׳ חצאי דלת או סוגר בו המסגרת ומפתח ולט״ז קצת קשה דחור בכותל דמי לחור באסקופה דמ״ש זה מזה וחור בקרקע אפשר גרע טפי ואפשר אסקופה אין מחוברת בקרקע וצ״ע: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג אא״כ עט״ז רש״י עירובין ק״א א׳ במשנה הביאו הב״י וכנראה מרש״י שכתב מש״ה נקיט לה מוקצה שאין נכנסין תדיר ואין בע״ה חושש לעשות דלת כראוי היינו עיקר הטעם דאסור הואיל ואין לה צורת דלת ממש מיחזי כבונה ולא תליא במה שאין נכנסין תדיר אלא אורחא דמילתא הוא וא״כ פקק החלון אף סותם לימים הרבה שרי לרש״י ודלת אלו גרע מפקק החלון והלכתא נינהו (עתו״ש ולמ״ש רש״י דלא כרז״ה ויש לחלק עוד בין חלון לאלו ע׳ ברמב״ן) ודלת שבמוקצה אף לזמן קרוב אסור ובר״ן כתב משום מוקצה וצ״ע קצת יע״ש ולהראב״ד חלון לזמן מרובה אסור ודלת שבמוקצה לזמן מועט שרי ופליגי בתרתי והמחבר פסק כראב״ד ז״ל וכתב זה לאפוקי מב״ח שכתב רש״י ג״כ כראב״ד והשמיט הב״י מרש״י מלת אלו שאין נכנסין תמיד הא הב״י העתיקו לעיל מיניה וכוונת רש״י דמשום שאין נכנסין לא מגרע גרע רק אורחא דמלתא דמש״ה אין עושה דלת כראוי בצורתה וכשסותמה נראה כמוסיף על הבנין יע״ש בזה. ע׳ באות שאח״ז אי״ה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד אפי׳ עט״ז ע׳ לבוש. והנה פקק החלון לזמן מרובה אם עשוי כעין ציר וחקיקה וכדומה אפי׳ לזמן מרובה שרי ואם אין כן אז תלוי לזמן מרובה או לאו ושם אף דאין נגרר לארץ גרע מפתח דאין נגרר לארץ דניכר: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה אסור עט״ז ועסי׳ ש״ח במ״א אות כ״ב בזה ושם כתבנו מזה וכ״ש ישראל דאסור לעשות כן ויש בו חיוב חטאת: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו אסור ומ״א יו״ד דבונה העושה כלי דאע״ג דאין בנין וסתירה ככלים אם עושה כלי שלם חייב משום בונה ועא״ר אות ח׳ ורש״י שבת קכ״ב ב׳ משום מכה בפטיש וע׳ לבוש: ש"ע סָעִיף ו
ז שרין עט״ז כלים שא״א להשתמש כ״א ע״י פירוק והידוק לאו מכה בפטיש וגם לאו בונה הוא דעשוי מתחלה לכן ושרי וזייג״ר להעמידו בשבת ע׳ שו״ת פנים מאירות ועמ״ש בסי׳ ש״ח סנ״א ושמעתי אומרים בשם רב אחד כשהוא מתנועע מותר להעמיד קצת יותר וכשאין מתנועע כלל אסור ויש מקום לחילוק זה מ״מ אין להקל ע״י ישראל כ״א ע״י עכו״ם: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ח אבל עט״ז גמרא מ״ג א׳ ואם התקין עץ מוכן כמו מקל וכדומה אם נאמר דשרי אפילו מהדקו שרי ועמ״א אות י״ד ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ט ספסל עט״ז בש״ח סי״ו בט״ז אות י״ד ומ״א אות ל״ג ועד״מ כאן: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
י חבל עט״ז שבות דשבות במקום צורך גדול שרי. ודוקא דבר דלא מבטל ליה עמ״א אות י״ז. וע׳ לבוש במ״ש שאין זה דומה לבנין ועא״ר בזה ואין להאריך כאן: ש"ע סָעִיף י
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א פקק. ואפי' על ארובה שבגג שרי דמוסיף על אוהל עראי שרי תוס'. הר"י הלוי פסק דקודם שימות המת מותר לסתום החלון שלא תכנס הטומאה לבית אבל אחר מיתתו אסור לסתמו דהוי כמתקן. ודעת המ"א להתיר אפי' אחר שמת עיין שם. ולומר לעכו"ם לסתמו הוי שבות דשבות עיין סי' ש"ז ס"ה ועיין בתשובת מהרי"ל סי' ס"ה: ש"ע סָעִיף א
ב וקנה. שתחבו אצל הדלת בכותל דמי לנגר קצת אבל קנה שמוסקין בו זתים אעפ"י שנועלין בו מ"מ מקרי מלאכתו לאיסור כ"מ ברמב"ם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג תחתיו. ואם מתחלה עשה חלל בקרקע עקום שהנגר יהיה ראשו שם שאינו מוסיף נקב בארץ אין איסור. עוד נ"ל דאם עושין טבעת של ברזל באמצע הבריח ובו אוחזין בשעת פתיחה ונעילה הוי כעושה לו בית יד ומותר אפי' אין קשור ותלוי. ט"ז ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ד אין. וה"ה בפקק חלון אם אין עשוי לפתוח אלא לעתים רחוקות הוי כאוהל קבוע הרא"ש סוף עירובין: ש"ע סָעִיף ד
ה ואינן. והב"ח מיקל אף בלוח א' אם עשוי לכניסה ויציאה תדיר והרמב"ם מיקל טפי. מ"א: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו אפילו. מזה יש ללמוד דיש למחות מה שנוהגים בסעודות לסלק החלון על ידי עכו"ם בשבת וזה איסור גדול כיון שהישראל חייב חטאת אסור בעכו"ם משום שבות וכ"ש אותן שלוקחין הקווטירי"ן מן החלונות ואפי' ישראלים רגילים לעשות כן ואינם יודעים שיש בזה חיוב חטאת. ט"ז: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ז שדין. וה"ה השטענד"ר שבבה"כ שמניחין עליו ספרים אגודה. וכתב המ"א דכוסות שלנו העשוי בחריצים סביב ומהודקים בחוזק לכ"ע אסור וכתב ב"י דרפוי ואינו רפוי ג"כ אסור ומשמע מפוסקים דכל הכלים האלו שרי לטלטלן ולא גזרו אלא במנורה שדרכה להתפרק כמ"ש סוף סימן רע"ט וה"ה כל כיוצא בו אבל דבר שאין דרכו להתפרק שרי בטלטול וכתב ט"ז הנודות של בדיל שיש לנו שיש בה שרוי"ף מאחר שעיקר תשמישו ע"י פירוק תמיד לא מיקרי גמר מלאכה אפי' אם הוא תוקע בחוזק השרוי"ף ע"ש: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ח בארוכות. ועץ בעלמא אעפ"י שהוכן לטלטל אסור לסומכו תחת הקורה דדמי לבונה. מ"א: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
ט התוקע. וכן התוקע העץ בתוך הקרדום וכן המפרק עץ תקוע חייב משום סותר אם מתכוין לתקן. רמב"ם מ"א: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
י ביד. וע"י עכו"ם שרי אם יש בו צורך הרבה בכל מידי שהוא שבות דשבות ט"ז וכתב ב"ח דוקא תבן אבל דבר דמבטל ליה התם אסור דאיכא משום אשוויי גומות. וכתב מ"א נ"ל דוקא הכא שבא לתקן החצר אסור דדמי לבנין אבל בע"א שרי דהא שרי לכסות רוק באפר כמ"ש סוף סי' ש"י כיון שאינו מכוין לבנין: ש"ע סָעִיף י
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א כגון לוח או כו'. טור לאפוקי מדעת הר"ן שכ' דהא דפקק סגיא במחשבה משום דע"כ צריך לכוין למדתו מע"ש וכמ"ש בסי' ש"ח ולפ"ז דווקא בלוח ולכן כ' או שאר כו' דס"ל כדעת הרא"ש כמש"ו: ולא אמרי'. כשיטת רש"י דכל הסוגיא משום בנין דלא כתוס' וז"ש ולא אמרינן כו' והוא כו' ר"ל דבלא"ה אמרינן כו' וכן למטה כ' ומ"מ דמי לבנין יותר מפקק משמע דבפקק *התיקון סבר ג"כ משום בנין דלתי' הרא"ש שמחלק בין פקק וקנה ונגר צ"ל דכולם משום בנין ועברא"ש אע"ג שהתוס' ד"ה בין דחו פי' רש"י דא"כ מאי מקשה מנגר היינו לפי הסוגיא אבל למאי דדחינן הסוגיא ע"כ משום בנין: והוא. שם בגמ' והוא שמתוקן וכפי' תוס' מדקאמר שם דס"ל כרשב"ג בקנה ורשב"ג ע"כ במחשבה סגי כמש"ש מחריות. ופ' כסתמא דפוקקין משום דמעשה רב כמ"ש שם: ומ"מ דמי לבנין כו' ונגר כו' ודומה טפי לבנין. רצונו בזה לתרץ הקושיא על הרי"ף שפ' כאן בפקק דמתוקן ובנגרר כר"י ובגמ' מדמו להו אהדדי ועוד בקנה פ' בתיקון כלי ובחריות כרשב"ג ובגמ' מדמו אהדדי ותי' הרא"ש דלא קי"ל כהאי סוגיא אלא דלא דמו להדדי כמ"ש כאן וע"כ צ"ל כן דשמואל פ' בחריות כרשב"ג ובנגר כר"י וג' חלוקים הן א' פקק וחריות ב' קנה וכסוי הכלים שאין להם בית אחיזה ג' נגר הנגרר: ולא סגי כו' וצריך. כר"י דס"ל כרשב"ג בחדא כו' כמ"ש בכסוי הכלים: ולר"ת א"צ כו'. דאפי' שברי כלים דלא הוי אלא חספא בעלמא אמרי' דחזי לכסויי מנא שם סי' קנ"ה: ומקרי. דמלאכת הנעילה הוא להיתר: שהוא יתד כו'. רש"י. דהיינו כו'. רש"י: אפי' אם. כר' יוסי וכמ"ש בגמ': ואפי' אם. תוס' ד"ה כי פליגי. א"נ כו' ומשמע מדבריהם דקשור לעולם בעינן וכ"מ בגמרא וכ"מ בטוש"ע: ואפי' אם החבל. כר' יהודה ואמר כלל כו' כמ"ש הרא"ש שם דל"ת דר"י מתיר בנגרר דת"ק שראשו א' כו' אלא אפי' כולו מונח בארץ מתיר מדקאמר אלא איזהו כו' ששומטו כו' דדוקא בכה"ג אסור כמש"ו למטה שאין אסור כו': צריך שיהא כו'. מ' דבלא"ה אסור בכ"ע אפילו תלוי: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב ואסור. עמ"א. אבל הטור השמיטו משום שמפ' כפרש"י דל"ק אנקמז אלא אאינו קשור וא"ל בוכנא כו' ר"ל הא תנינן נגר שיש כו'. כמ"ש רש"י שם שראשו עבה וראוי לבוכנא והיינו דגלוסטרא ומ' מרש"י דאפי' אינו קשור כלל וע"ש ד"ה עשה והא דקאמר כ"פ בשאינו כו' משום ר"א הוא וכ"מ מרש"י שם ד"ה כשאין ניטל ע"ש ובד"ה דין כו': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג שאין נכנסים. כמ"ש למטה: אם יש. כאביי: או. כרבא: אפי' הם כו'. שם בברייתא: ובלבד כו'. וכמ"ש בס"ה: ופתח. הרא"ש אמתני' דנגר וחילק בין כאן לנגר משום דכאן אינו קבוע ועט"ז וז"ש אפי' והוא נגרר. כיון דמדמה לנגר וכ"מ שם ברא"ש שאמר אפי' אין גבוהים כו': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד ס"ד או שאין. כפי' הרי"ף והרא"ש. אפי' יש. תוס' ד"ה דלת דאל"כ בלא"ה אסור וכגי' הנגררת אבל לרי"ף שגורס שאינה נגררת ור"ל אפי' אינה קשורה כלל וכמ"ש ששומטין ועוקרין אותה כנ"ל בש"ע עדיין נשאר בקושיא דציר לא מהני בכה"ג. אבל הרי"ף אזיל לשטתיה שמפ' דווקא ברחבה שהוא מוקצה כנ"ל אבל בנכנסין ויוצאין מ' מדבריו דאפי' אינה קשורה כלל מותר וכ"כ הרמב"ם ולהכי דוקא דלת אלמנה והתוס' אזלו לטעמייהו דלאו דוקא מוקצה וכפרש"י וכמ"ש בד"ה כי פליגי ומתני' דלעיל דדלת כו' ולא נחתי לחלק כמו שחילק הראב"ד כנ"ל: אבל דלת כו' וה"ה במקום. ר"ל לשיטת הרי"ף דבכה"ג אפילו אין קשורין כלל מותר דלא כמ"ש בס"ג והוא נגרר: אפילו לדוחקו. מדתני בתחתון דוחקין וערא"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ה ס"ו מטה. שם מאי דעתך בנין כו': ואם תקע. שם: ואם היא. שם אלא כרשב"ג ס"ל: דרכה. דבלא"ה אסור כמ"ש בשבת קכ"ב גזירה שמא יתקע וע' בהג"א סוף פ"ג ד"ה לפי ופ"ד ד"ה והצלצלים כו': ובלבד. גמ' שם כנ"ל אסור להדקה כו': וכוס. עמ"א: ואם. כנ"ל: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ו ס"ז שהם כו' דא"כ. רש"י: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
ז ס"ט בין. ריש פ' הבונה: בין. סוף פ' כירה: ה"ז. בפ' הבונה כרב: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
ח ס"י אבל. שם מטעם הנ"ל דצריך שישנה: ש"ע סָעִיף י
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)