Shulchan Aruch, Orach Chayim 437 — שולחן ערוך, אורח חיים תלז

סָעִיף א

א (א) לצורך י"ד - ר"ל שהשכיר לו בי"ג לצורך י"ד: ש"ע סָעִיף א

ב (ב) וקנהו - היינו בכסף או בשטר או בחזקה או בקנ"ס אבל כשעדיין לא קנאו באחד מהקנינים אע"פ שהמפתח ביד השוכר אין צריך לבדוק דהו"ל כמו שהפקיד מפתחו ביד אחר דאין הנפקד צריך לבדוק אלא חיוב בדיקה הוא על המשכיר. ודע דהמחבר סתם דבריו כדעת הר"ן והרה"מ דלא מחייבינן לשוכר לבדוק אא"כ יש בו תרתי לטיבותא דהיינו שקנהו באחד מהקנינים קודם התחלת י"ד וגם מסירת מפתח ודעת התוס' וסייעתם דבמסירת מפתח לבד קודם התחלת י"ד חל חובת הבדיקה על השוכר משום דאין המשכיר יכול לכנוס בו שאין המפתח בידו ולכן הטילו החיוב על השוכר ויש מאחרונים שכתבו שנכון להחמיר כשניהם וא"כ חיוב בדיקה בזה על השוכר והמשכיר והפר"ח כתב דעיקר כדעה הראשונה מיהו לכו"ע יכול האחד לעשות שליח לחבירו ויוצא ידי הכל: ש"ע סָעִיף א

ג (ג) אם עד וכו' חל י"ד - ר"ל שבתחלת ליל י"ד שהוא אז זמן חיוב הבדיקה היה הבית סגור והמפתח ביד המשכיר חל עליו חובת הבדיקה כיון שהחמץ שלו והבית עדיין מעוכב אצלו ואפילו אם השוכר נכנס לדור בה בתוך הלילה. ודוקא במשכיר שגוף הבית עדיין שלו לכן אם גם המפתח בידו עליו מוטל לבדוק משא"כ במכר והחזיק הלוקח כיון שאין למוכר שום זכיה בקרקע אף שהמפתח בידו אינו אלא כמופקד אצל אחר והחיוב מוטל על הלוקח: ש"ע סָעִיף א

ד (ד) על המשכיר לבדוק - ואם הבית אין לו מנעול על השוכר לבדוק כיון שהחזיק בו באחד מדרכי הקנין והוא פתוח לפניו לכנוס בו [אחרונים ועיין בפמ"ג]: ש"ע סָעִיף א

ה (ה) ואם משמסר וכו' - דהיינו שמסר לו ביום י"ג ואם חזר והפקידו אצל המשכיר על המשכיר לבדוק כיון שעכ"פ בתחלת ליל י"ד היה בידו והפר"ח כתב דעל השוכר לבדוק כיון שהמשכיר כבר מסר לו המפתח ובידו לחזור וליטול מידו: ש"ע סָעִיף א

ו (ו) על השוכר לבדוק - אף שאין דעתו לכנוס לדור שם עד אחר הפסח וכתבו האחרונים דצריך לבטל ג"כ דהמשכיר הפקיר חמצו כשיצא מן הבית וזכה בו השוכר ומ"מ המשכיר יבטל ג"כ בהדיא: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ז (ז) השוכר בית מחבירו בי"ד - ר"ל ביום י"ד או בתוך ליל י"ד לאחר שכבר עבר זמן שהיה יכול המשכיר לבדוק ביתו באותו זמן: ש"ע סָעִיף ב

ח (ח) אם הוא בעיר - וה"ה אם אשתו וב"ב בעיר יכול למשאל להו דהרי הם נאמנים אפילו נגד החזקה כמ"ש ס"ד: ש"ע סָעִיף ב

ט (ט) שואלו אם בדקו - דאע"פ שדרך הכשרים לבדוק בתחלת ליל י"ד כתיקון חכמים וכל אחד מישראל בחזקת כשר הוא ומן הסתם בדק כבר אעפ"כ צריך לשאלו לפי שכל השנה היה הבית בחזקת שיש בו חמץ ובחזקה זו שמן הסתם בדקו אתה בא להוציאו מחזקת חמץ אין אנו סומכין על החזקה לכתחלה במקום שאפשר לברר: ש"ע סָעִיף ב

י (י) ומבטלו בלבו - דאע"פ שהחמץ אינו שלו מסתמא הפקירו המשכיר כשיצא ממנו וזכה בו השוכר וכמ"ש למעלה: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

יא (יא) בחזקת בדוק - היינו בי"ד שמסתמא היא בחזקת בדוקה וכנ"ל וה"ה כשאמר לו המשכיר בפירוש שהיא בדוקה: ש"ע סָעִיף ג

יב (יב) על השוכר לבדוק ואינו מקח טעות - אף דבודאי ביום י"ד החיוב על המשכיר לבדוק מ"מ אי ליתא קמן מוטל על השוכר לבדוק ולא אמרינן דהוא טעות במקח דהא שכרו בחזקת בדוק משום דניחא ליה לאינש להתעביד מצוה בממונו ואמרינן דאפילו הוי ידע שאין הבית בדוק והוא מקום שדרך לשכור לבדוק אפ"ה היה קונה הבית ומה שהוא מצוח עתה הוא מחמת דבר אחר דאשכח ביתא דשפירא מזה וכה"ג: ש"ע סָעִיף ג

יג (יג) שהרי מצוה הוא עושה - ולדעה זו אין צריך המשכיר להחזיר לו הדמים שהוציא בעד הבדיקה שהרי לא ההנהו למשכיר כלל דמצוה בלחוד הוא דרמיא עליה וליכא חיובא דממונא עליה כלל [ר"ן]: ש"ע סָעִיף ג

יד (יד) וי"א דצריך להחזיר וכו' - היינו במקום שבודקין בשכר והוציא מעות ע"ז וגם לדעה זו לא הוי מקח טעות אפילו כשהתנה בהדיא שיהא בדוק ואינו בדוק אלא דס"ל דאף שדעתו היה שאפילו אם לא יהיה בדוק לא יתבטל המקח מ"מ לא היה בדעתו למחול על המעות שיוציא על הבדיקה: ש"ע סָעִיף ג

טו (טו) הואיל והתנה וכו' - אבל בסתמא אף בשכרו ביום י"ד שחזקתו בדוק לכו"ע אינו צריך לשלם לו. ולדינא פסקו האחרונים כדעה קמייתא דבכל גווני אינו צריך לשלם לו דיכול לומר לו קים לי כדעה זו והמוציא מחבירו עליו הראיה: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

טז (טז) בית וכו' - קאי אדלעיל שהשכירו לאחר שכבר נכנס יום י"ד דהחיוב על המשכיר לבדוק אלא שידוע לנו שלא בדק כגון שהלך לדרכו ואינו בעיר ואמרו אחד מב"ב כגון עבד או אשה או קטן שהם בדקוהו נאמנים וא"צ השוכר שוב לבדוק והטעם משום דבדיקת חמץ דרבנן דמן התורה בבטול סגי וע"כ האמינום חכמים גם לאלו. ולפ"ז אין להקל בזה אלא קודם שהגיע שעה ששית שיכול השוכר לבטל אבל לאחר שהגיע שעה ששית שאין בידו לבטל שוב אין לסמוך על אלו וצריך לבדוק: ש"ע סָעִיף ד

יז (יז) שהוחזק שלא בדקו - ואפילו היה שם ודאי חמץ ג"כ נאמנים אלו שאמרו שבדקו וביערו אותם: ש"ע סָעִיף ד

יח (יח) הרי אלו נאמנים - ואף דבדיעבד אם אמרו שבדקו א"צ לחזור ולבדוק מ"מ לכתחלה אין נכון לצוות לאלו לבדוק שהבדיקה יש בה טורח גדול ויש לחוש שמא יתעצלו: ש"ע סָעִיף ד

יט (יט) דעת - היינו שהגיע לחינוך: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף א

א וקנאו. היינו בכסף ובשטר ובחזקה ובק"ס אבל כשעדיין לא קנאו אף על פי שהמפתח ביד השוכר א"צ לבדוק דה"ל כמי שהפקיד מפתחו ביד אחר דאין הנפקד צריך לבדוק (כ"מ בד"מ לדעת הר"ן והמ"מ): ש"ע סָעִיף א

ב על המשכיר לבדוק. הואיל והחמץ שלו ועדיין הבית מעוכב אצלו: ש"ע סָעִיף א

ג על השוכר לבדוק. ויבטל ג"כ אף על פי שהחמץ של המשכיר מ"מ מסתמא הפקירו כשיצ' ממנו כמ"ש הטור ססי' תל"ו ומ"מ המשכיר יבטל ג"כ בפי' וכ"מ בתו': ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד שואלו. דלא סמכינן אחזקה היכא דאיכא לברורי כמ"ש בי"ד סי' א' ול"ד לבדיק' דלא בדקי' אחר כל י"ח טריפות וסמכינן אחזקה דהתם לא היה לו מעולם חזקת טרפו' אבל הכא כל השנ' הי' בחזק' חמץ ובחזקת בדוק אתה בא להוציאו מחזקת חמץ לא סמכי' עלי' לכתחלה דומיא דשחיטה דבהמה בחיי' בחזקת איסור אבר מן החי עומדת ע"ש כנ"ל בפי' דברי הרב"י דלא כב"ח ועמ"ש ססי' תל"ז: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ה ואינו מקח טעות. פי' בודאי מצוה על המשכיר רמי' אך אם אמר המשכיר לא בעינא למיעבד מצו' או שהלך לדרכו אינו מקח טעו' דמסתמא ניחא לאינש דליעבד מצו' בין בגופיה בין בממוני' והאי דקא בעי הדר ביה שמא מפני דבר אחר הוא ודוקא בהפסד ממון לענין המצוה אבל הפסד הבא אחר עשיית מצוה לא ניחא ליה (ת"י סי' ע"ו כ"ה) ע' בבכורות דף נ"ח: ש"ע סָעִיף ג

ו דצריך להחזיר. דס"ל הא דניחא ליה למיעבד מצו' בממוני' היינו בדבר שאין בו היזק כגון לברך על טלית שלו אבל בחסרון כיס לא כמ"ש סי' י"ד והע"ש לא ע"ש וצ"ע דבי"ד סי' רצ"א לענין מזוזה סתם רמ"א ולא כתב דצריך להחזיר לו הדמים וי"ל דשם אין בו חסרון כיס שהמזוזה היא שוה הדמים שנתן בעדה: ש"ע סָעִיף ג

ז הואיל והתנה בהדיא וכו'. וק"ק דבח"מ סי' רל"ב ס"ה פסק דכל מום שאינו בגוף המקח מנכה לו מן הדמים ומקח קיים וא"כ מה צריך כאן הגמר' לו' דניחא ליה במצוה הלא בכל דבר הדין כן וי"ל דהתם מיירי בלא התנה והכא אפי' התנה המקח קיים: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ח נאמנים. כיון דבדיקת חמץ דרבנן ועמ"ש סי' תל"ו דאין לסמוך לכתחלה על נשים וכ"מ במהרי"ל והתו' בעירובין כתבו דבבית שלהם נאמנים אבל השולח אותן לעשות דבר אין נאמנים אפי' מדרבנן וכמ"ש סי' ת"ט ס"ח ובפסחים כתבו דמה שבידם נאמנים אפי' בדאורייתא אלא כיון דבדיקת חמץ הוא טורח גדול אלו היה דאורייתא לא היו נאמנים ועבי"ד סי' ק"ך שפסק לענין טבילת כלים דקטן אין נאמן: וצ"ע על רמ"א שכ' בי"ד סי' קכ"ז דחמץ לא אתחזק איסורא ולפיכך נאמנין דהא חמץ אתחזק איסורא וכמ"ש הריב"ש בהדיא בסי' רמ"ה אלא יש נאמנין משום שהוא בידם ע"ש וכ"מ בי"ד סי' ק"ך בבית יוסף בשם ת"ה דלמ"ד טבילת כלים דרבנן נאמנים אף על גב דאתחזק איסורא ועיין בת"ח כלל מ"ו: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף א

א וקנאו עמ״א ח״מ קצ״א ס״א הא מפתח לא קנה אע״פ שאמר קנה במסירת מפתח ועב״ח סי׳ קס״ב יע״ש. ומ״ש כ״מ בד״מ לכאורה מבואר כן בר״ן וב״י דתרתי בעינן החזיק ומפתח ביד השוכר הבא דשוכר בודק אלא במ״מ ה״ב ח״י אין מבואר כ״כ וי״ל רבותא קאמר אע״פ שקנאו כו׳ והתוס׳ י״ל סוברים קנאו אע״ג המפתח ביד המשכיר השוכר בודק עיין מהרש״א ז״ל פסחים ד׳ א׳ לזה מביא מד״מ דכתב (דפוס פיורדא) וכתב הר״ן ומ״מ מיירי שהחזיק כו׳ ודוחק ואי״ה באות ב׳ וט״ז א׳ יבואר עוד: ש"ע סָעִיף א

ב על עמ״א הואיל וחמץ שלו ועדיין הבית מעוכב אצלו הוא לתת הבדל בין הפקידו ביד אחר. ובר״ן וב״י הואיל ובית של משכיר וחמץ שלו ועדיין מעוכב אצלו והמ״א חיסר תנאי א׳ היינו אף במכר בית שאין תו שלו הואיל והחמץ שלו. והנה י״ל כשיוצא מבית מסתמא מפקיר חמצו כבסי׳ תל״ו בטור ומ״א אות ט״ז ואפ״ה חצירו קונה לו כבסימן תל״ו ט״ז א׳ ורש״י פסחים ד׳ א׳ יע״ש ומש״ה במשכיר ומפתח בידו ליל י״ד כבית משומר לדעתו הוי חמירא דידיה משא״כ כשהמפתח ביד השוכר אין משומר לדעתו ואין חצירו קונה לו עח״מ ר״ס ס״ד ושי״ג בסמ״ע וש״ך אות א׳ וה׳. ובתוס׳ ד׳ א׳ כתבו דאותו שאין מפתח איך יכנוס ולדידהו אף במכר אפשר כן והר״ן לא הזכיר זה רק מעוכב בידו. ועמ״מ פ״ב ה׳ י״ח השמיט דהבית והחמץ של משכיר רק שהמפתח בידו והשוכר מעוכב לכנוס בו (ומיהו הפקיד ביד אחר המפקיד חייב עי׳ אות א׳) ועח״י אות ב׳ בשם תוס׳ ב״ק כ״ב ד״ה כיון יע״ש והנה הם פירשו בין בלא החזיק הלוקח והשוכר. ואם בית פתוח בלא מנעול כתב הח״י אות ד׳ בהחזיק השוכר בודק יע״ש והיינו ממ״ש הר״ן שמעוכב אצלו והתוס׳ איך יכנוס. ולפ״ז ה״ה כשיש לכל אחד מפתח השוכר בודק. וי״ל כל שהמפתח ביד השוכר ומשומר לדעתו והמשכיר הפקיר כשיצא זכה השוכר בחמץ וחמירא דידיה מקרי משא״כ פתוח או שיש לכ״א מפתח לא זכה השוכר ועח״מ ר״ס ושי״ג בסמ״ע דשניהם זכו וכאן רק השוכר וכיון שהבית של המשכיר והחמץ היה שלו אפשר המשכיר בודק ואי״ה באות ג׳ יבואר עוד: ש"ע סָעִיף א

ג על השוכר עמ״א. עסי׳ תל״ו אות ט״ז ושם כתבנו די״ל ברש״י בע״א ומהא דפסחים דף ב׳ מ״ה בביטול סגי לאו במשכיר אלא באחד שיצא לדרך והניח בני ביתו שם כו׳. ומ״ש המ״א וכ״מ בתוס׳ היינו ד׳ א׳ ד״ה על דחמירא דידיה ועח״י י׳ וא״ר ב׳ וי״ל דבאמת אין הפי׳ כן. ולבוש ס״א כתב דאע״פ שאין החמץ שלו יכול לבטל כיון שהמפתח בידו דהוי כשלוחו של המשכיר ר״ל דהוי כממנה בפירוש שליח יע״ש. ומ״מ יראה לי די״א בית השוכר והמשכיר שניהם קנו מהפקר עח״מ ר״ס ס״ד ושי״ג הביאותיו לעיל א״כ עדיין החמץ של שניהם ושניהם יכולים לבטלו ומש״ה שניהם מבטלין ואף דאיסורא לא ניחא דליקני י״ל זה בזמן האיסור משא״כ קודם זמנו. ועוד דהפקר כי הא ברשותו ובלב לא מהני אלא כשבא פסח אסור בהנאה בגילוי דעת מקודם סגי כמ״ש הר״ן ר״פ ומ״מ קודם זמנו עדיין מקרי של שניהם ומש״ה יבטל בפי׳ המשכיר והשוכר עמ״ש באות ב׳ ואי״ה באות ד׳ וה׳ יבואר עוד בזה יע״ש. ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד שואלו עמ״א חזקה ה״ה רובא ואמ״ה ל״ד אלא שאין זבוח ובאות ח׳ דחמץ איתחזק מקרי ואפ״ה חזקה דהכל חברים אלימא טפי ורובא הוה. ובע״ש חולק עוד דשוחט קודם שלמד א״י ובי״ד סי׳ א׳ להרי״ף צריך שאלה אעילוף ולהר״מ א״צ דהיה מגיד והא עילוף לית חזקה דמעיקרא דמאן לימא לן שהיה תחלה מורך לב ש״מ כמ״א דבהמה בחיה כו׳. אבל הפר״ח כאן האריך וכ״כ בס׳ ג״ו ופ״מ וש״ה דכל דבקל מבררינן ברובא ג״כ ע״י שאלה ואף בדרבנן כמ״ש הב״י בשם הר״ן כאן דאף בבטלו שיילינן ליה ואם יש מכשול אין צריך לשאול עתוס׳ פסחים ד׳ ב׳ ד״ה לאו מבטל ומוכח ג״כ כמ״ש יע״ש: והוי יודע שהט״ז הצריכו ביטול משמע הא לא״ה השוכר עובר ב״י כמ״ש המ״א תל״ו ט״ז דחצירו קונה והר״מ פ״ב הי״ז מחו״מ הביא ב׳ דינים הא דסעיף ב״ד ולא הזכיר הביטול ועח״מ ש״ג בסמ״ע ה׳ להר״מ ז״ל אין שוכר קונה כלל במקום המשכיר דשכירות לא קניא לכל מילי י״ל א״צ ביטול ובגמרא דמסיק מ״ה בביטול סגי מיירי ביצא לדרך והניח בניו שם כו׳ משא״כ הט״ו פסקו כרא״ש דשוכר קנה צריך ביטול ועובר השוכר ב״י ולהש״ך שם דשוכר קונה מדרבנן י״ל אף דספק דרבנן לקולא מ״מ כל שאין טורח הביטול הוי כשאלה וזה הוכחה להב״ח הביאו הש״ך שם בשי״ב. ולפ״ז לאחר זמן איסורו אם נאמר דהשוכר מ״ה עובר ב״י צריך לבדוק ואם עצהי״ט כשחלה לאחר זמן א״י כו׳ ועלח״מ שהר״מ סמך אמ״ש מקודם הי״ו והיינו הוחזק שלא בדק שם צריך ביטול משא״כ המשכיר בית י״ל דרנב״י פשוט לקולא א״צ ביטול כלל והטור כתב בדין הא׳ תולין להקל ומבטלו היינו מספק דרבנן הא לאחר זמן איסורו צריך לבדוק והר״ת ז״ל כת׳ ה״ז בחזקת בדוק וא״צ לבדוק דמיותר לומר בדיקה א״צ הא ביטול צריך עצהי״ט והמחבר כתב ע״ד ל׳ הר״מ ז״ל חזקתו בדוק ומבטלו היינו עצהי״ט או כרנב״י ולאחר זמן איסורו י״ל דא״צ בדיקה והר״מ ז״ל השמיט אם בעיר שואלו ולכאורה יסבור למאי נ״מ בבעיר נישייליה כמ״ש הב״ח ז״ל ולדינא קיי״ל דשואלו ולאחר זמן איסורו צ״ע בזה. ואי״ה באות ח׳ ובט״ז אבאר עוד: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ה ואינו עמ״א בטור כת׳ אינו יכול לחזור כו׳ וכ״ש בבודק עצמו אבל המחבר ל׳ הר״מ ז״ל פ״ב הח״י נקיט משמע לכאורה תרתי קאמר ובי״ג איירי כמ״ש התוס׳ ד׳ ב׳ ד״ה המשכיר ומש״ה השוכר בודק מדינא דבליל י״ד ביד השוכר היה וגם אין יכול לחזור ע״י עלילותיו ערש״י (ומדלא מוקי בתוס׳ בבית פתוח או שיש לכ״א מפתח עמ״ש באות ב׳) והמ״א לא פי׳ כן ועסי׳ תל״ג באות כ׳ דבי״ג לא מהני הבדיקה כלל. עמ״׳ש אי״ה באות ו׳: ש"ע סָעִיף ג

ו דצריך עמ״א בי״ד ס״ד טלית לית חסרון כיס וספרים אסור ודיעה א׳ סובר שאני ספרים דהפסד מרובה משא״כ שכר בדיקה מועט ניחא ליה וא״צ להחזיר מ״א שם אות י׳. והע״ש כתב כאן דוקא התנה בהדיא הא סתמא כ״ע מודים דא״צ להחזיר ובגמרא בסתמא מיירי ואף דבאות ז׳ כתב המ״א בסתמא בכ״מ המקח קיים אה״נ דבעיא מי הוי כמקח טעות במפרש נמי מיירי ואהא דניחא לקיומיה בממונא היינו בסתמא. ומיהו מ״ש שם על הלבוש אפשר אף בסתם נמי צריך להחזיר כו׳ ופי׳ מ״ש הר״ב כן משמע לעיל סי׳ י״ד היינו דניחא לאיניש כו׳ לכאורה תמוה דזה גמרא ערוכה ומשם למדו להתם ולעיל הוי לציין וי״ל דה״פ וכ״מ לעיל בסתמא ניחא בממוניה בחסרון מועט יש בלוקח טלית חבירו ומ״מ ניחא לאיניש כו׳ וספרים איכא קפידא טובא ומש״ה כאן בהתנה צריך להחזיר לי״א הא סתמא לא. ועח״י י׳ דמספק אין להוציא ממון עב״ח. ומ״ש ממזוזה עי׳ בה״י שם. וי״ל התם בסתמא וכאן במפרש ומיהו התם משמע אף במפרש יע״ש ואי״ה באות ז׳ יבואר. ועד״מ פיורדא משמע דקאי אמחזיר דמים: ש"ע סָעִיף ג

ז הואיל עמ״א לכאורה כמ״ש הלבוש דלי״א אף בסתם מחזיר הדמים וי״ל אף אם נאמר דוקא התנה מ״מ הבעיין דמבעיא מקח טעות ואהא פשיט ג״כ דלא הוי מקח טעות שפיר קשה בכ״מ שאין הגוף המקח קיים והיל״ל לענין אי מחזיר הדמים בסתם ע״כ הוכיח מזה דבכ״מ במפרש המקח בטל אף שאין בגוף המקח ובמצוה קיים והפר״ח פי׳ דוקא בסתם הא מפרש אף במצוה בטל המקח ופי׳ כן דברי הר״ן ומ״מ יע״ש והקשה עליו קושיית המ״א ויש להסתפק מי ששכר בית מחבירו בחזקת שלא נשתמש חמץ מעולם להשתמש בו בפסח והטעהו אפשר הוי מקח טעות ומום במקח הוה כי שמא ימצא גלוסקא יפה ומשהה ועובר ב״י ואף לאחר הבדיקה ושמא יתערב במצה או לאחר זמן איסוריה או למ״ד בי״ט לא מצי בדיק בכל אלה יראת דודאי מקח טעות הוה: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ח נאמנים עמ״א. מ״ש דרבנן כ״מ בגמרא ד׳ ב׳ וע׳ לבוש והמחבר בס״ב ביאר זה אף שי״ל דיעבד אין הביטול מעכב וכאן לא ביאר ובר״מ ז״ל פ״ב הח״י השמיט הביטול בשתיהן עלח״מ שם. ועא״ר וא״ז ה׳ דלאחר ו׳ דהוי ד״ת אין נאמנים וי״ל בשוכר חצירות קונה רק דרבנן גם בספק חמץ י״ל מ״ה אין עובר עתוס׳ ר״פ כ״ש ד״ה ואי ובגמ׳ נקיט הכל נאמנים על ביעור חמץ משמע חמץ ידוע כבסי׳ תל״ו במ״א א׳ מיהו בתל״ח ותל״ט מבואר דעובר ב״י בספק ועדיין י״ל בשוכר אין עובר מ״ה ובגמרא מיירי בבית של בע״ה גופא או ה״פ ביטול סגי אלמא לא יראה לך אבל הפקר ג״כ רואה וממילא שוכר אין עובר דאיסורא כו׳ ע׳ אות ב׳ וסימן תל״ו אות ט״ז. ומ״ש מתוס׳ עירובין ל״א ב׳ ד״ה כאן ומשמע דסותרים דבריהם בפסחים ועמ״א ת״ט ט״ז ומשמע דאנן לית לן חילוק זה ובדיקת חמץ נאמנים אף בבית אחר ותחומין אסמכוהו כו׳ א״כ העמיד על תחום ביתו משא״כ חמץ להר״ב בי״ד קכ״ז לא איתחזק מקרי. ואני העני דקדקתי בדברי הר״מ ז״ל פ״ב הי״ז וראיתי שיש להתבונן בלשונו הזך והטהור יע״ש שכתוב המשכיר בית סתם בי״ד הר״ז בחזקת בדוק וא״צ לבדוק ואם הוחזק זה המשכיר שלא בדק ואמרו אששה או קטן אנו בדקנוה הרי אלו נאמנין שהכל נאמנים על ביעור חמץ והכל כשרים לבדיקה ואפי׳ נשים ועבדים וקטנים עכ״ל הנה תראה חילוק לשונות שבטור כתב הכל נאמנין על בדיקת חמץ להעיד על הבית שהוא בדוק ואפי׳ נשים ואפי׳ ידענו שלא בדק בע״ה ואמרו אנו בדקנוה נאמנים. יש לפרש נאמנים שבע״ה בדקו ונ״מ שידוע שכל הלילה לא בדקו ואינו חבר שעבר על דרבנן אפ״ה אם אמר שביום י״ד בדקו נאמנים ואפי׳ כו׳ שלא בדקו כלל ואמרו אנו בדקנוה נאמנים אף שטורח הוא (ערש״י ד׳ ב׳ דמחזיק לן בהאי דלא בדק הוסיף מלת בהאי ובמקום בדוק כי ראוי להיות דמוחזק לן הבית דלא בדוק ומחזיק יוצא כלומר דבר א׳ מחזיק לן בהאי משכיר דלא בדק שראינוהו טרוד כו׳) והר״מ ז״ל פי׳ דמחזיק לן המשכיר דלא בדק בליל י״ד וביום י״ד ספק ואמרו אנו בדקנוה נאמנים שהכל נאמנים על ביעור לומר שביערו בע״ה ביום י״ד ובדיקה ומי אף שטורח ופטור ודוחק. וי״ל ביעור חמץ ידוע אף שד״ת דשוכר דרבנן ובדיקה ע״י טורח נאמנים וגם ז״א ולומר ביעור ביטול כי הוא הביעור הגמור ובדיקה ממש וכדבעינן למימר לקמן בעזה״י וע׳ ע״ש תל״ד ד׳ גם ז״א ע׳ פ״ב ה׳ א׳ ב׳ וי״ל ביעור שמעידים שהם בדקו נאמנים דיעבד וא״צ השוכר לבדוק ולא עוד שכשרים לכתחלה לבדיקה ול״ת נשים לכתחלה לא כירושלמי ועמ״א כאן והמחבר נקיט ל׳ בפ״עע ואי לאו דמסתפינא הייתי מדקדק עוד במ״ש הר״מ ז״ל ואמרו אשה וקטן אנו בדקנוה נאמנים שהכל נאמנים על ביעור חמץ וכשרים לבדיקה נשים ועבדים וקטנים לביעור דיעבד עבדים כ״ש מקטנים ולכתחלה י״ל עבדים רקים הם עש״ך י״ד א׳ ב׳: ומפני שיש לי בכאן הרהורי דברים הוכרחתי להאריך קצת והנני פורטם בעזה״י: דע דע״א באיסורים בלית חזקה נאמן להתיר ולאסור ולהוציא מחזקה כשהוא בידו נאמן לאיסור ולהתיר עי״ד קכ״ז ויבמות פ״ח א׳. ולפ״ז אם ע״א אומר ראיתי שחבירי תיקן זה נאמן דיש מיגו דאי בעי אמר אני תקנתיו עמ״ש בפריי לי״ד א׳ בחש״ו ששחטו וא׳ ראה ששחטו כהוגו וע, בהרא״ש כתובות ט׳ דמיגו מהני באיסורא וברי ושמא מהני דיעבד עכ״פ נגד הרוב ולכתחלה משום מעלה ביוחסין והא עד אחר נגד חזקה ל״מ כ״ש נגד הרוב ונוגע בעדות ע׳ אה״ע ו׳ סי״ז יע״ש ובפריי לי״ד א׳ די״ל ביש חוקה לרוב וע״א אף אשה ועבד ושפחה נאמנים דעיקר הלימוד מוספרה לה תרתי שמעינן אחד שסופרת ז׳ נקיים בעצמה וזה לא אתחזק מקרי דסופה לפסוק ונאמנת ומה שטובלת ואין רואה זה איתחזק מקרי דטמאה ובידה נאמנת כמ״ש בחה״ר בד׳ שיטות גיטין ב׳ ב׳ וערש״י חולין י׳ ב׳ ד״ה ע״א. ועש״ך י״ד קכ״ז כ׳ פסולי עדות בעבירה יע״ש. וקטן עסי׳ א׳ בשחיטה וק״כ בטבילת כלים ותוס׳ פסחים ד׳ ב׳ ד״ה הימנוהו דנקטי נשים ולא קטנים הכל באיתחזק אמנם ממ״ש הר״ב בי״ד קכ״ז בהג״ה קטן אין לו דין ע״א והוא מהריב״ש רמ״ה מבואר אף באין חזקה ועש״ך ל״א. ובדרבנן נאמן בלית חזקה הא בחזקה לא היינו בהגיד עדות הא כל שבידו לתקנו נאמן כמ״ש הש״ך אות ל״א קטן היודע לשמור ידיו אוכלים טהרות ובד״ת אף בלית חזקה ובידו אין נאמן. ומ״ש הר״ב שם דבדיקת חמץ אם מעיד נאמן בלא איתחזק אפשר מיירי בחדר שאין תשמישו תדיר מקרי לא איתחזק אבל איתחזק אין נאמן להעיד אבל נאמן לומר שהוא תיקן כדמוכח קטן היודע לשמור ידיו בדרבנן וכ״מ לכאורה ממ״ש אמרו אנן בדקנוה והבן ומינה הא גדול אף ביש חזקה נאמן בדרבנן אף באין בידו וכאסור וא״ש וי״ל קצת המ״א. וע׳ ע״ש בתל״ד אות ד׳ ביטול לאחר הבדיקה דרבנן יכול לעשות ע״י שליח קטן ולמ״ד ד״ת נשים מהימנא כל דלית טורח ולא איתחזק יע״ש הנה כל שבידם אפילו הוחזק בשחיטה נאמנים וקטן שליח כתבנו דאין שליחות לקטן אלא דבפ״ב משלוחין ה״ב בכ״מ משמע בדרבנן קטן נעשה שליח ע׳ גיטין ס״ד ב׳ וצ״ע בזה: והנה הר״ב בקכ״ז פסק איסור אין אשה נאמנת והוא מסמ״ג עשין ל״ט קי״ז ב׳ ובאו״ה ומבואר שם מפסחים הוציא כן וז״ל שם בספק נמנעות מפני עצלתים וכ״ה בירושלמי משמע תרתי בעי׳ טורח וספק ועש״ך קכ״ז אות ל׳ משמע טורח אף ודאי אין נאמנת וע׳ יש״ש פ״ק דחולין סי׳ ב׳ הביא דברי הסמ״ג וכתב מתוס׳ משמע טורח אף ודאי אין נאמנת. ומיהו משמע באין טורח אף ספק איסור נאמנת אף לסמ״ג ומל׳ הר״ב בקכ״ז ס״ג לא הזכיר טורח כלל רק ספק אין נאמנת וא״כ למנות שליח נשים לכתחלה על הביטול ובדיקה אין ראוי לעשות כן ובר״מ משמע הכל כשרים כו׳ ועש״ך י״ד פ״ד אות ל״ה ומ״י כלל מ״ו ופריי שם: ודע עוד ע״א שמעיד על ספק תורה בחזקה י״ל דנאמן הדמיון טבל נתערב חד בחד ואומר שתקנו בע״ה ואין בידו נאמן מטעם ס״ס כמ״ש הש״ך בקכ״ז אות ט״ז דבעיא דלא איפשטא הוא והוי ס״ס ובדרבנן כה״ג ספק לקולא כי בשביל החזקה לא ישתנה הדין: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף א

א (ס"ק א) וקנאו כו' לדעת הר"ן. לאפוקי מדעת התוס' דס"ל אפי' לא קנאו עדיין כיון שדעתו לזכות בבית לכן אם המפתח ביד השוכר צריך השוכר לבדוק. והב"ח החמיר כדעת התוס'. וכן הח"י הסכים עמו ועיין בפר"ח ובמהרש"א מ"ש ע"ד התוס' ואם חזר השוכר והמפקיד המפתח ליד המשכיר אחר שמסרו לו המשכיר עיין בח"י. ודין הקונה בית ג"כ עיין בח"י: ש"ע סָעִיף א

ב (ס"ק ג) על השוכר כו' כמ"ש הטור ס"ס תל"ו. וכמ"ש מ"א שם ס"ק ט"ו. וכ"מ בתוס' וכת' הח"י ולא ראיתי שום משמעות בתו' שם ולע"ד י"ל דכתב התו' שם על האיבעיא דמשכיר בי"ד על מי לבדוק אי על המשכיר דחמירה דידיה. וכ' התו' וז"ל א"ל הטעם כיון דשלו הוא ואין אדם יכול לבטלו אלא הוא חייב לבדוק. דא"כ אמאי נקט המשכיר לחבירו בי"ד אפי' בי"ג יתחייב המשכיר מה"ט לבדוק כו' עכ"ל. נראה כוונתם דס"ד דהתוס' דהביטול ובדיקה כחדא חשיבא וכיון דהוא צריך להתחיל במצוה דהיינו הביטול צריך לגמור המצוה ולבדוק ג"כ וא"א דאין המשכיר צריך לבטל בפירוש וסגי במה שהפקידו ע"י יציאתו א"כ מאי דחו מאי אדיא בי"ד אפי' בי"ג נמי. ז"א בשלמא בי"ד א"כ המשכיר יוצא מן הבית בי"ד ומבטלו ע"י יציאתו היום (דהתוס' אין מפרשים כמ"ש בש"ע לצורך י"ד אלא בי"ד ממש ע"ש) ה"ה דחל עליו היום הבדיקה אבל אם משכירו בי"ג ויוצא מהבית בי"ג ומפקידו אז בשעת יציאתו. מה"ת נימא דגם יבדוק ביום י"ד ואטו אם יצא מן הבית בתחלת השנה ומפקיד אז החמץ וכי יעלה על הדעת דמה"ט יתחייב גם לבדוק בערב פסח אע"כ דהתוס' ש"ל דצריך גם לבטל בפירוש ג"כ ולכן שפיר דחי דא"כ אפילו משכיר בי"ג נמי אף דיצא מן הבית בי"ג מ"מ בי"ד בזמן ביעוד צריך לבטל בפירוש א"כ יתחייב גם לבדוק כיון דמתחיל במצוה בי"ד: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג (ס"ק ד) שואלו כו' כמ"ש בי"ד סי' א' אע"ג דקי"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחים הם מ"מ אם השוחט לפנינו ולא ידעי' אם הוא מומחה בודקין אותו ולא סמכינן על הרוב ורוב' עדיף מחזקה כ"ש דלא סמכי' על חזקה היכא דאיכא לברורי: כל ח"י טריפות. חוץ מטריפת הריאה: וסמכי' אחזקה. ל"ד אלא ד"ל רובא. דהתם ליכא חזקה אלא רוב בהמות כשרות. דל"מ תוך שנתו דאפשר נולדה טריפה דליכא חזקה אלא אפי' אחר יב"ח דע"כ נולדה כשרה דטריפה אינו חי' י"ב חודש מ"מ ל"מ חזקה כיון דלא היתה מבוררת שעה א' וכמ"ש התו' חולין דף י"א ע"א ובפר"ח: כנ"ל בפי' דברי הרב"י דלא כב"ח. ר"ל דהרב"י תי' וז"ל דשאני בהמה שהוא בחזקת כשירה משנולדה אבל בית כל השנה בחזקת שאינו בדוק הוא עכ"ל והבין הב"ח שכוונתו שהיא חזקה גרועה הכא גבי חמץ כיון דכל השנה בחזקת אינו בדוק. ולזה הקשה הב"ח אי מצד גריעותא דחזקה לא סמכינן עלה כשהוא לפנינו א"כ גם כשאינו לפנינו אין לסמוך עליו ואי סמכינן על חזקה גרוע כשאינו לפנינו ה"ה דיש לסמוך כשהוא לפנינו לכן פי' מ"א דודאי הוי חזקה טובה. אלא כיון דהוי חזקה נגדה דכל השנה היא בחזקת אינו בדוק. וע"י חזקה זו דבי"ד הוא בחזקת בדוק אנו רוצים להוציאו מחזק' שהיא בחזקת שאינו בדוק כה"ג לא סמכינן אלא היכי דליכא לברורי וזה ג"כ רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן והיכי דהוי לפנינו לא סמכינן על הרוב ג"כ מה"ט דבהמה בחייה בחזקת איסור אמה"ח עומדת ובחזקת אינה שחיטה וע"י רוב מצוין א"ש מומחין אנו רוצים להוציא מחזקת איסור אמה"ח שהיה לה לכן היכי דאיכא לברורי לא סמכינן עלה להוציא מחזקה שכנגדה: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ד (ס"ק ה) ואינו מ"ט פי' בודאי כו' דהתוס' הקשה דמאי מבעיא ליה אי הוי מקח טעות ת"ל אפ"ת דלא הוי מקח טעות הא קי"ל המשכיר בית בי"ד על המשכיר לבדוק. ותי' דמיירי שהשכירו בי"ג וע"ז הקשה למ"א בסי' תל"ג ס"ק ך' א"כ איך השכירו בחזקת בדוק הא אפי' בדקו בי"ג ל"מ וצריך לחזור ולבדוק בי"ד. ותי' דמיירי באכסדר' דדיעבד מהני אם בדקה ביום י"ג או דיעבד אי בדק בליל י"ג לאור הנר וניהו דדברי הש"ס יש לאוקמי כה"ג אבל הש"ע אי היה כוונתו כן לא ה"ל לסתום אלא לפרש לכן ניחא למ"א יותר פי' הר"ן וכמ"ש מ"א דודאי מצוה על המשליך אך אם אמר כו': עיין בבכורות דף נ"ח דאמרי' ג"כ ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה ומה"ט קבעו חכמים ג' זמנים למעשר בהמה דהיינו ט"ו יום קודם פסח וט"ו יום קודם שבועות וט"ו יום קודם סוכות ואמרי' טעמא שיהיו הבהמות מצוי' לעולי דגלים לפי שקודם שמעשרים הבהמות דרך בני אדם שלא למכור ולא לשחוט ולא ימכרו עד סמוך לרגל שאז זמן המעשר וימצאו אז עולי רגלים בהמות אחרות לקנות אע"כ דמותר לשחוט ולמכור קודם זמן המעשר בלי מעשר מ"מ אין שוחטים ומוכרים עד שיעשר דניחא לאינש למיעבד מצוה בממוניה בדבר שאין בו כ"א הפסד מועט כמ"ש התוס' י"ט פ"ג דשקלים: ש"ע סָעִיף ג

ה (ס"ק ו) דצריך כו' היינו בדבר שאין בו היזק כו' ואע"ג דבמס' בכורות הנ"ל מוכח דאפי' א"ל פסידא נ"ל למיעבד מצוה. צ"ל דהתם מיקרי הפסד מועט נגד בדיקת חמץ וכמ"ש מ"א לעיל ס"ס י"ד: לענין מזוזה סתם. ר"ל אע"ג דקי"ל מזוזה חובת הדר אם שכר בית בחזקת שיש בו מזוזה ונמצא שאין בו מזוזה לא הוי מקח טעות ויעשה שיכר מזוזה משום דניתא לי' לאינש כו' ולא כתב רמ"א שם וי"א דצריך המשכיר להחזיר לו דמי המזוזה: שוה הדמים מ' אע"ג כשיצא השוכר אין רשאי ליטול המזוזה מן הבית כמה שכ' שם מ"מ אם ירצה השוכר צריך זה שנכנס אחריו לדור בו לשלם לו בעד המזוזה כמ"ש שם: ש"ע סָעִיף ג

ו (ס"ק ז) הואיל כו' שאיננו בגוף כו' ר"ל דוקא אם שכר לו בית וא"ל שהכתלים שלמים ונמצאו רעועים אע"פ שרוצה עתה לבנות לו כותל שלם הוי מקח טעות דזהו מום בגוף הבית אבל אם נתקלקלו קצת או הושחרו הכותלים מהני כשמתקן לו הקלקול ומנכה לו מן הדמים דזה לא מיקרי מום בגוף המקח דגם אם נתקלקלו קצת והושתרו מ"מ בית נקרא וה"ה הכא במה שאינו בדוק אינו קלקול בגוף הבית וא"כ למה הוצרכו הש"ס לומר הטעם משום דנ"ל למיעבד מצוה א"ו דהכא אין צריך להחזיר הדמים כיון שהוא מצוה: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ז (ס"ק ח) נאמנים ועמ"ש סי' תל"ו די"א כו' כצ"ל והתוס בעירובין כתבו כו' והאי דנאמנים הכא מיירי דוקא בבית שלהם: סי' ת"ט ס"ח דאם שולח אשה וקטן שיניח לו עירוב לא סמכי עלייהו: ובפסחים כ' כו' דאפי' אין הבית שלהם נאמנים כיון שהי' בידם לבדוק ולולי הטרחא מרובה לא הוי צ"ל משום דבדיקת חמץ דרבנן. לענין טבלת כלים דקטן א"נ והיינו דלא כתוס' דפסחים דהא הטעם לענין טבילת כלים כיון דקי"ל כמ"ד דטבילת כלים דאורייתא והא להתוס' אפי' בדאורייתא נאמנים היכא דליכא טירחא יתירא והוא בידם לעטותו אם ירצה: דהא חמץ אתחזק כו' דהא ידוע שמשתמשים בו כל השנה חמץ: אלא שנאמנים כצ"ל: דלמ"ד כולי דאתחזק אסורא והיינו משום שהוא בידם: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף א

א המשכיר בית לחבירו. בגמר' ד"ד ע"א איתא ב"מ מרנב"י המשכיר בית לחבירו בי"ד על מי לבדוק על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה היא או דלמא על השוכר לבדוק דאיסורא ברשותי' קאי ת"ש המשכי' בית לחבירו על השוכר לעשות מזוזה א"כ ה"נ על השוכר לבדוק ופריך התם הא אמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא הכא מאי ארנב"י תנינ' המשכי' בית לחבירו עד שלא מסר המפתח כו' ע"כ הגמרא ובתוספת ד"ה על המשכי' לבדוק כתבו וז"ל אין לומר הטעם משום דכיון דחמץ שלו הוא ואין אדם יכול לבטלו אלא הוא חייב לבדוק דא"כ אמאי נקט משכיר לחבירו בי"ד אפי' בי"ג יתחייב המשכיר מהאי טעמא לבדוק לכך מפרש ר"י דחמיר' דידיה היא וחל עליו חיוב הבדיקה שעה א' קודם שהשכירה ומייתי ראיה ממזוזה דאע"פ שחל החיוב קודם שהשכיר אפ"ה על השוכר לעשות מזוזה ודחי דמזוזה חובת הדר היא כלומר אפי' לא היה משכירה היה יכול לפטור ממזוזה שלא היה דר ומשתמש בבית אבל גבי חמץ אפי' לא ישכירה לאחר יצטרך לבדוק עכ"ל ובמסקנא באידך ד"ה אם משמסר המפתח כו' ומפרש ר"י דהכא שמסר לו המפתח ולא החזיק ומי שיש בידו המפתח כשחל י"ד חייב לבדוק כו' עכ"ל התם ונראה לכאורה שכונת התוס' היה בזה שר"ל שהשכירות לא היה עד ליל י"ד בניסן כי כן נראה ממ"ש וחל עליו חיוב הבדיקה שעה א' קודם שהשכירה וזה א"א דא"כ מאי פשיט רנב"י אהא אם מר שלא חל י"ד מסר לו המפתח קודם י"ד דהא אין לומר שעדיין לא השכירו דזה פשוט דלא מהני דעדיין השוכר אצלו כאיש נכרי אלא ע"כ דמיירי שהשכירו לו ג"כ קודם י"ד וא"כ מאי קא פשיט רנב"י אדלעיל דהא מיירי שחל על המשכיר שעה א' קודם שהשכיר' וא"ל שהשכירה לו לצורך י"ד כמ"ש הר"ן דא"כ לא שייך לומר בזה הלשון שחל על המשכיר שעה א' קודם שהשכירו דמשמע דעדיין לא השכיר לו כלל ע"כ נראה דפי' התוס' הוא כך דמה שמזכיר בגמרא באיבעי' ובברייתא מענין המשכיר ר"ל שזהו הקנין עצמו דלא אכפת לן כלל בדברים בעלמא שהיה ביניהם ומיירי שהשכיר לו דהיינו שהקנ' לו כל הבית ליל י"ד ועדיין בשעה שנכנס השוכר לא עבר כל זמן הבדיקה אלא קצת מהבדיקה שהוא מזמן תחילת ליל י"ד ואח"כ נכנס השוכר לאותו בית גם המשכיר יצא מבית זה כבר מקודם תחלת ליל י"ד והבית היה פנוי בינו לבינו באותו מקצת בליל י"ד שהיא מקצת מזמן הבדיקה ולהכי קמבעיא ליה אי אמרי' דבאותו זמן שהי' פנוי היה חל הבדיקה על המשכיר משום דבאותו זמן עדיין לא נכנס השוכר לבית זה כלל ולא קנאה ולהכי אף לאחר שנכנס השוכר נמי א"צ לבדוק כיון שהתחלת הבדיקה כבר חלה על המשכיר או דילמא כיון שהיה לשוכר בידו לקנותו ולזכות באותו בית מיד בהכנסת ליל י"ד אז נרמיי' אדידיה חובת הבדיקה וזה כוונת' באמרם בלשונם וחל עליו חיוב הבדיקה שעה א' קודם שהשכירה ר"ל קודם שהקנה לו ולפ"ז נתיישב שפיר מ"ש ע"ז ומייתי ראיה ממזוזה כו' דחובת הדר הוא כו' לפי שהיה קשה להם לפ"ז מאי דחייה בגמרא שאני מזוזה דחובת הדר הוא הא לאו דחייה היא ושפיר נפשטה לן ממזוזה דבשלמא אי הוה הפרכא משום דחמץ הוא אינו שלו לכן יש פטור על השוכר ורמינן החיוב על מי שהחמץ שלו שהוא המשכיר וזה אינו שייך לומר במזוזה שהוא חובת הדר לכן חייב השוכר ולכן הוי דחייה גמורה אבל לפ"ז קשה מאי דחייה הא גם הבעיין ידע מזה דגבי חמץ גם כן חובת הדר היא אלא שנסתפק לו מפני שי"ל כיון שהתחלת הבדיקה היה חל על המשכיר לכן גם כשנכנס לשם ג"כ יהא פטור מהבדיקה ואם כן יש ראיה גמורה ממזוזה דלא אזלינן בתר אתחלתא והשוכר חייב במזוזה ה"ה כאן א"כ מאי דחייה הוא לכן פי' דהתם המשכיר היה פטור מעת שיצא משם לפי שחובת הדר היא והוא אינו דר שם באות' זמן לכן כשיכנס שם השוכר חייב. במזוזה משא"כ גבי חמץ ואפי' לא ידור שם יצטרך לבדוק וא"כ הוי שפיר דחייה ופשט רנב"י דלא תיזיל בתר הסברא לפטור השוכר משום שהקנין לא היה עד שעבר הזמן התחלת הבדיקה על המשכיר וגם לא תיזיל בתר איפכא למה שחייב השוכר כיון שהיה בידו לקנות מיד בהתחלת ליל י"ד אלא דאנו רואין אם עד שלא חל י"ד מסר המפתח אף שהקנין היה משעברה קצת מהבדיקה אפ"ה נרמי' החיוב על השוכר ואם עד שלא מסר לו המפתח חל י"ד שקצת הבדיקה עברה על המשכיר וגם המפתח היה אצל המשכיר אז נרמיי' החיוב על המשכיר אבל אם כבר נעשה הקנין דהיינו קודם שעברה מקצת מהבדיקה אע"פ שעדיין לא מסר לו המפתח השוכר נתחייב בבדיקה ולא מהני מסירת המפתח אלא דוקא באותו עת שהבית פנוי מאיש כמ"ש כנ"ל כוונת התו' בזה וכן נתפרש דעת הטור בזה שכתב מי שהוא המפתח בידו מתחילת ליל י"ד שהוא התחלת זמן חיוב הבדיקה עליו מוטל לבדוק כו' שהוא ממש כמ"ש אלא שהר"ן פי' בזה דמיירי שהקנין לא היה כלל כמ"ש אלא שהקנין כבר נעשה בי"ג בא' משאר דברים שקרקע נקנית בה אלא שהותנ' ביניהם לצורך י"ד שיכנס בה ביום י"ד וברירה היה ביד השוכר מיד בהתחל' זמן הבדיקה לכנס באותו בית אלא שהמשכיר עיכב עליו מחמת שלא מסר לו המפתח לכן חלה חיוב הבדיקה על המשכיר וזה שא' כאן בש"ע לצורך ארבעה עשר כו' היינו כדעת הר"ן כנ"ל: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב השוכר בית מחבירו בי"ד ואינו יודע אם הוא בדוק כו'. זהו נמי לפי' התו' דהיינו דמיירי שהקנין דהיינו החזקה לא היה בתחלת ליל י"ד אלא אחר כניסת מקצת מזמן הבדיקה נכנס השוכר לתוכו במקצת זמן מהבדיקה וקודם לזה היה המפתח ביד המשכי' ולכן חל עליו הבדיקה ומסתמא בדק לכן אם אינו בעיר מבטלו בלבו ודיו ולהר"ן מיירי שהקנה לו ביום י"ג לצורך י"ד והמפתח היה ביד המשכיר ובחנם דחק מו"ח ז"ל שלהר"ן אינם שוים הך י"ד להמשכיר בי"ד דלעיל דהתם פי' בי"ג לצורך י"ד וכאן א"א לו' כן משום דא"כ קשה אמאי חזקתו בדוק כו' אלא פי' בי"ד שחרית כו' ע"ש ובאמת הם שוים ומה שפירש"י כאן בי"ד שחרית לפי דאם הי' נכנס השוכר במקצת זמן מהבדיק' מן הליל' היה צריך השוכ' לבדוק לפי שסמך עצמו המשכי' ע"ז שהשוכ' יבדקנו משא"כ לעיל לא פי' כן משו' שהמפתח היה בידו א"כ אפי' בא לבית במקצת זמן מהבדיקה לא סמך המשכי' שיבדקנו השוכר כנ"ל: ש"ע סָעִיף ב

ג אם הוא בעיר כו'. בגמ' ב"מ מרבנ"י המשכיר בית לחבירו בי"ד חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק ופריך למנ"מ נשיילי' ומשני דלית' קמן דנישיילי' כו' כ' הר"ן על האי דפריך נשיילי' פי' דאם הוא בעיר אף אם יהי' חזקתו בדוק צריך לשאלו כו' ע"ש והקש' מו"ח ז"ל ע"ז דלמא מאי דפריך למנ"מ נשיילי' פי' היינו בהיו' שהי' מסופק בעל הבעיין אם חזקתו בדוק או לאו ולכן הי' קשה לו מאי תיבעי לך אם יש לך ספק נישיילי' אבל לפי מאי דמסקי' דחזקתו בדוק א"צ לשאלו ע"ש ול"נ דאם הי' הפי' כן הי' צריך להורות לן התנא מהאי בעי' דיש לו ספק ולכן יש לשאלו אלא כפי' הר"ן הוא עיקר דמ"מ צריך לשאלו דלא סמכינן אחזקה היכא דאיכא לברורי כדאיתא בי"ד סי' א' ע"ש כנ"ל: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א המשכיר עט״ז. הנה לכאורה יש שלש שיטות א׳ פירש״י משמע כהר״ן תרתי בעינן החזיק ומפתח ביד השוכר הוא דהשוכר בודק ומש״ה בברייתא לא תניא המשכיר בי״ד אלא השכיר בי״ג והחזיק דמסירת מפתח באמר לו בפירוש שיקנה בו קונה כמ״ש הב״ח בח״מ קצ״ב ס״ה ומש״ה תניא מסר המפתח לא מי שמפתח בידו. ומ״ש רש״י שעדיין היתה ברשותו הבדיקה דאיך יכנוס השוכר וברש״י אצל הרי״ף שעדיין הוא ברשותו הבית י״ל נמי דא״נ החזיק איד יכנוס ומש״ה נקיט דוקא מפתח מילתא דפסיקא לא קנין אחר וענ״ץ אבל הפר״ח מפרש ברש״י דעיקר בהחזיק תליא מלתא לחוד וי״ל א״כ לאיזה צורך הזכיר מפתח כלל אחר דאין בו צורך כלל. ומדתלה מסר המפתח איכא למטעי טפי לומר תרתי בעינן. ומ״ש רש״י ז״ל נכנס ליל י״ד משמע תחלת ליל י״ד וסיים אע״פ שמסר ביום היינו יום י״ד הא אחר תחלת הלילה לא יבואר בסמוך אי״ה. השיטה הב׳ תוס׳ ד״ה אם ויש בה ב׳ פירושים א׳ כפשוטו דהכל תלוי במפתח אם ביד השוכר אע״פ שלא החזיק הואיל והיה דברים ביניהם וידור בימי פסח ואם ביד המשכיר אע״פ שהחזיק בי״ג המשכיר בודק וכ״ה בכוונת מהרש״א ז״ל ועי׳ נ״ץ לכאורה הבין במהרש״א כפי׳ הב״ח דתרתי בעינן לא החזיק ומפתח במשכיר הוא דמשכיר בודק והקשה פשיטא. ואין מוכרח דמהרש״א סובר ג״כ דמפתח ביד המשכיר אע״פ שהחזיק המשכיר בודק אלא דקשיא דהיל״ל מסר מפתח ואף לא החזיק ומדכתבו לא החזיק משמע דוקא לא החזיק וע״ז כתב דאי החזיק ג״כ פשיטא דהשוכר בודק ומאי קמ״ל. ומ״ש דאותו שאין מפתח חוזר על המשכיר והשוכר דאותו שאין מפתח איך יכנוס אף שהחזיק השוכר בו ובית פתוח אם החזיק על השוכר ולא החזיק על המשכיר ועמ״א ב׳. ושיטת הב״ח בפי׳ התוס׳ דוקא לא החזיק ובחד סגי מפתח ביד השוכר או החזיק צריך השוכר לבדוק ולאהדורי בתר מפתח אבל כשיש לכ״א מפתח או פתוח ולא החזיק על המשכיר לבדוק ותוס׳ לא כתבו אלא איך יכנוס. ומהרש״א ז״ל ודאי אין סובר כך דאל״כ הוצרכו התוס׳ לומר ולא החזיק דבהחזיק אף בלא מסר כו׳ ומ״ש מהרש״א ז״ל בלשון אפשר משום דאין זה כ״כ מלתא דפסיקא דאבעיין הוה מסופק הואיל וחמירא דידיה. ולמ״ש התוס׳ ד״ה על א״ש יע״ש. ושיטה הג׳ היא שיטת הר״ן ז״ל והמ״מ בפ״ב מחו״מ החזיק ומפתח ביד השוכר הוא בודק הא חסר א׳ מהם על המשכיר לבדוק. אמור מעתה שיש בכאן שלש שיטות וחמשה פירושים וכבר התבאר: ומעתה הבוא נבוא לבאר דברי הט״ז ז״ל. וכפי הנראה הוא שיטת הב״ח ז״ל ס״א דמשכיר בי״ד דנקיט אבעיין הוא הקנין ובדקדוק נקיט י״ד ופיסוק הדמים לא איכפת לן מתי נעשה ו מבעיא ליה הואיל ועיקר הבדיקה מיד בצ״ה היה ברשות המשכיר הבית אף שאח״כ בלילה נכנס השוכר על מי לבדוק וה״ה אם נכנס השוכר ביום י״ד נמי מיבעיא ליה. ומ״ש הט״ז בלילה נכנס השוכר רבותא הוא ולפרש מ״ש התוס׳ שעה א׳ כו׳. ומ״ש שהבית פנוי הכין ודאי דאם דר המשכיר שעה א׳ בלילה אף שהמפתח ביד המוכר ל״ש יכנוס ויבדוק כיון שמשכיר דר שם ופשיט רנב״י מברייתא דכל שלא החזיק עד שעה א׳ בלילה תליא במפתח הא החזיק בי״ג אף שמפתח במשכיר השוכר בודק. ומ״ש הב״ח י״ד שחרית הוא ל״ד שהרי סיים השכירו בי״ג והחזיק כו׳ הרי כט״ז ולפ״ז ברייתא נמי בהחזיק בשעה א׳ בלילה ותנא א״צ לפרש דבריו ולא הדר במסקנא כו׳ ולפי׳ מהרש״א ונ״ץ ופר״ח דהכל תלוי במפתח ולא בהחזיק ומש״ה לא תניא י״ד בברייתא ואבעיין הוא דצידד כן ובמסקנא אין תלוי כלל בהחזיק (ופי׳ התוס׳ אין לפרש כו׳ לשלול השיטה דסוברת עיקר הביעור מ״ה ביטול ובדיקה דרבנן ושלוחו א״י לבטל וכיון שהמשכיר בהכרח צריך לעשות הביטול רמי כולה מילתא עליו דאם כן אפי׳ בי״ג אלא כו׳ וקשה לפ״ז מאי דחיי׳ ממזוזה הא כאן ג״כ ראוי לילך אחר מי שדר עתה כו׳). והנה הרי״ף ורא״ש וטור הזכירו המשכיר בי״ד משמע קנין בשעה א׳ בליל י״ד הא החזיק מבע״י לא וכמ״ש הב״ח ובר״מ פ״ב הח״י ורי״ו נ״ה ח״א דף ל״ח ע״ד סתמו ולא הזכירו י״ד ולפי הכלל ראוי לפסוק כרי״ף ורא״ש וי״ל דמצינו לפרש כר״ן לצורך י״ד והעד מדלא הזכירו דין דמפקיד מפתח ביתו אצל אחר דאין הנפקד חייב וכמ״ש התוס׳ אלא דס״ל תרתי בעינן וכ״ש נפקד דא״צ. גם בקיצור פסקי הרא״ש כתב המשכיר בי״ג בי״ד כו׳ אם מסר כר״ן אבל רי״ו סתם והביא דין דנפקד ממש כתו׳ אע״פ שעל הרוב נמשך אחר הרא״ש. וע׳ נ״ץ ובכ״מ הסכים לפי׳ התוס׳ כאן חזר בו. ובלבוש הביא י״א ד״ה וע׳ א״ז א׳. והנה הר״ן ז״ל סובר הסברא כל שלא קנה השוכר בי״ג לאו כלום הוי כנפקד דא״צ ובעיין דנקיט בי״ד בהכרח לצורך י״ד וחמירא דידיה כרש״י דאי דוקא בי״ד שהחזיק שעה א׳ בלילה מנ״ל דפשטן הדר בי׳ דלמא החזיק לחוד או מפתח לחוד סגי ומנ״ל תרתי בעינן. ולתוס׳ י״ל שפיר הדר ביה מברייתא דלא הזכירה כלל תנאי אחר כ״א מפתח. והב״ח פי׳ דהר״ן קאי אדברי הרי״ף דאיך יצויר המשכיר בי״ד ומסר המפתח קודם בי״ג וקשה דלמא פיסוק דמים היה בי״ג ומפתח יע״ש. לכאורה נראה דאבעיין קאי וכאמור: ולענין אם היה המפתח ביד השוכר והפקיד ביד המשכיר ע׳ נ״ץ ח״י ג׳ דאפילו הפקיד בי״ד על המשכיר לבדוק ופר״ח א׳ ונראה כדבריו ל״מ להר״ן בהחזיק שי״ל כן כל שהיה שעה י״ג ביד השוכר עליה דידיה לאהדורי וליטול ממשכיר דל״ש איך יכנוס ואפי׳ לתוס׳ בלא החזיק י״ל כן ערש״י ביום י״ל ל״ד ואי״ה באות ב׳ יבואר עוד: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב השוכר עט״ז. ודאי כל שהחיוב על השוכר הדמיון בהחזיק בי״ג ומפתח ביד המשכיר לתוס׳ ד״ה אם לשיטת הב״ח וט״ז א׳ אף שנטלו המפתח בי״ד שחרית אין חזקתו בדוק דהמשכיר לא בדקו מאחר דדינא הוא דהשוכר מחויב אלא מיירי בענין דחלה החיוב על המשכיר לחוד בלא החזיק בי״ג ומפתח תחלת ליל י״ד במשכיר ולהר״ן אף בהחזיק כה״ג אז מיבעיא לן חזקה בדוק והלכה כשביטלו חזקה בדוק בדרבנן ולהר״ן נמי המשכיר בי״ד בי״ג לצורך י״ד וממנו ואילך והחזיק בי״ג רק המפתח ביד המשכיר בתחלת ליל י״ד. והקשה על הב״ח כו׳ ואמנם מ״ש ברש״י לא זכיתי להבין דבריו הקדושים דאם הכוונה מ״ש רש״י בי״ד שחרית דבלילה אין הכל חבירים שיהיו יודעים דהדין על המשכיר לבדוק וגם לא עברו על תקנת חז״ל הואיל ויש זמן כל הלילה אע״פ שמצוה ממובחר מיד בצ״ה כבסי׳ תל״א ולא מקרי עבריין. ומ״ש רש״י ד״ה מסירת המפתח כו׳ נכנס ליל י״ד כו׳ משמע כל שהכניסה תחלת הלילה ביד המשכיר אע״פ שבלילה נכנס השוכר חלה חובת הבדיקה למשכיר אע״פ שעדיין לא עבר עיקר הבדיקה לא מקרי עבריין מ״מ מצוה ומובחר על המשכיר מיד בצ״ה ואי מנ״ל לרש״י כן ולא חל י״ד שחרית א״כ מה בכך שהמפתח ביד המשכיר אטו בחזקה תליא לעיל. וממ״ש רש״י אע״פ שמסר ביום הוא ל״ד אלא אורחא נקיט וצ״ע ועי׳ לבוש בלילה שלפניו משמע כרש״י שחרית דוקא ובע״ש אות ב׳ משמע כל שעבר מקצת מהבדיקה חזקה בדוק וע׳ א״ז ג׳ ובקיצור פסקי הרא״ש המשכיר בליל י״ד יע״ש ועח״י אות ח׳ ומפי׳ רש״י והב״ח משמע דוקא שחרית ואם בית פתוח ופיסוק הדמים בי״ג ולא החזיק השוכר אע״פ שעל המשכיר לבדוק י״ל אין חזקה בדוק דסמך שיכנס השוכר בכל עת. וצ״ע והנה רש״י פירש דחמירא דידיה שלו ויקשה מאי איריא י״ד ויפרש כר״ן לצורך י״ד ויהיה פירושו חלוק. ומ״ש כאן בי״ד דפירושו י״ד שחרית דסוף סוף חלוק הוא דלעיל במקצת הלילה וכאן שחרית ומיהו מ״מ שוה במקצת וי״ל א״כ רנב״י נפשוט מהכל נאמנים חזקתו בדוק וא״כ מסתמא סתמא כפירושו ע״ז שכר ממנו ול״ש כאן אין הולכין בממון אחר הרוב ומשמע כ״ש אמר חזקה דאנן דינא בעיא על מי המצוה מוטל ומיהו אי י״ד שחרית דוקא שפיר מצינו לפרש כן ועוד מברייתא דמפתח מפורש יותר ואין להאריך: ומ״ש הח״י ה׳ דצריך הסוכר לשלם למשכיר שכר הבדיקה ובא״ר צידד בזה וא״י כיון דחיוב על המשכיר למה יתן השוכר שכר הבדיקה ובלבוש משמע אף בסתם על המשכיר לשלם לשוכר: ש"ע סָעִיף ב

ג אם עט״ז הנה בג״ו ובפ״מ ובש״ה כתבנו בזה דכל היכא דאיכא לברורי בקל מבררינן אף בדרבנן אף ביש רוב וחזקה לקולא וע״י טורח סמכינן אחזקה אף בד״ת ועפר״ח כאן וזהו שיטת הר״ן ז״ל והוכיח ממה דפריך נישייליה דאי בדרבנן בחזקה להיתרא א״צ שאלה אכתי נ״מ בביטול דהוי רק דרבנן א״צ שאלה אי חזקה בדוק ואי אין בדוק עכ״פ צריך שאלה בספק דרבנן בקל או אפשר אסור דיעבד היכא דאיתחזק איסורא כחמץ עמ״א ח׳. אבל הב״ח ז״ל חולק ואומר בדרבנן בחזקה להיתר י״ל א״צ שאלה ונישייליה היינו מאי נ״מ בבעיא לשאול בבית המדרש דלו יהיה ספק נישייליה ויהיה נכון ואדרבא מתוס׳ ד״ה לאו מדהוקשה להם מבטל שם ולא ציינו בגמ׳ למאי נ״מ נישייליה אלא די״ל התם הפי׳ כו׳ משא״כ חזקתו בדוק ואמירה דהני דא״צ שאלה בלא ביטול ולאחר שש דהוי ד״ת הוקשה להם טבל ד״ת א״צ שאלה כו׳ ולפ״ז דרבנן וחזקה להיתר א״צ שאלה וי״ד א׳ בשוחט ד״ת הוי והט״ז כתב דמגמ׳ מוכח שפיר דאל״כ הא צריך לגלות שיש ספק עכ״פ דאל״כ יסברו העולם שאין ספק וחזקה בדוק ולא ישאלו ומוכח נמי אף בדרבנן וחזקה צריך שאלה כאמור. ועי׳ הג״מ בפ״ב פסקו כל תיקו לחומרא בחצי זית בעליה אפי׳ בטלו אף דלא איתחזק הוי דהוי כחסרון ידיעה ואנן קיי״ל ספק דרבנן לקולא בעיא דלא איפשיטא בתיקו הא לא נשאר בתיקו י״ל הוי ספק חסרון ידיעה ע׳ יש״ש ב״ק. וכאן למ״ד חמץ איתחזק מקרי ולמ״ד דרבנן בחזקה לחומרא עי״ד ק״י ול״ש כאן כי בשביל החזקה לא ישתנה הדין כמ״ש בכה״ג בי״ד ק״י ול״ד לספק שהה במיעוט סימנים דהוי רק ספק דמ״מ כאן ספק הדין הוא ספק מציאות שמא בדק וכה״ג שפיר י״ל אף בספק הדין כה״ג אוקמיה אחזקה דמעיקרא וי״ל דעיקר דסמכינן אפשיטותיה רנב״י ומ״ה אם יכול לבטלו הוי כיש לברר בקל ע״י ביטול ואה״נ לאחר שש א״צ בדיקה עמ״א: ומה שיש לעיין בד״ה שכתבו דאמרי הא לא היה בדוק כו׳ קשה איך עד אחד נאמן נגד החזקה והרוב עי״ד קכ״ז בש״ך בעיא דלא איפשטא ורנב״י היה ר״ל דמהימן עי׳ פריי שם סי׳ א׳. ומ״ש מיגו שתקי הא מיגו שיאמר אפשר בקטן שאין חריף כ״כ ל״ש זה ולאיסור קטן חריף בעינן עי״ד קכ״ז ס״ג בהג״ה ושם משמע רגלים לדבר בעינן: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א וקנהו. אבל כשעדיין לא קנאו אע"פ שהמפתח ביד השוכר אין צריך לבדוק דהוה ליה כמי שהפקיד מפתחו ביד אחר דאין הנפקד צריך לבדוק. מ"א ח"י: ש"ע סָעִיף א

ב שלא מסר לו המפתח. (ומסירת מפתח לבד לא מהני כלל דהוי כאלו מסרו לשמרו ד"מ בשם ר"ן) ואף אם מסר המפתח לשוכר וחזר והפקיד למשכיר על המשכיר לבדוק כיון שהחמץ שלו והמפתח בידו אבל במפקיד ביד אחר אין עליו חיוב בדיקה לכולי עלמא ובית שאינו נעול אם כבר החזיק בה השוכר עליו לבערו. ח"י: ש"ע סָעִיף א

ג על המשכיר לבדוק. ואפש' דלדעת י"א בסעיף ג' דבמקום שנותנים שכר על הבדיקה צריך לשלם למשכי' שכר הבדיקה כיון שהשוכר קנהו והחזיק בו. ח"י: ש"ע סָעִיף א

ד על השוכר לבדוק. גם יבטל אף שאין החמץ שלו רק של משכיר מ"מ מסתמא הוי כמו הפקירו המשכיר והשוכר שזוכה בה צריך לבטל. ומ"מ המשכיר יבטל ג"כ מ"א בשם תוס'. והח"י כת' עליו שלא ראיתי שום משמעות בתוספות ע"ש: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ה שאלו. וה"ה אם אשתו או בני ביתו בעיר יוכל למשאל להו דהרי הם נאמנים אפי' נגד החזקה כמ"ש ס"ד: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ו וי"א דצריך להחזיר. והב"ח פסק כדיע' א' דאין להוציא ממון מיד מוחזק עיין בתש"א סי' ב' וע' בפר"ח ובח"י: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ז שהוחזק שלא בדקו. משמע דוקא כה"ג שהוא בחזקת שאינו בדוק אבל אם הוא מוחזק שיש בו ודאי חמץ ואמרו אנו בדקנוהו וביערנו אפשר דאינם נאמנים ונסתלק בזה תמיהת המ"א על רמ"א ע"ש ח"י. (ובסא"ר הוכיח דאפילו בודאי חמץ נאמנים ע"ש): ש"ע סָעִיף ד

ח אנו בדקנוהו. ע"ל סי' תל"ב ס"ק ו' כתבתי דלכתחל' אין לסמוך אלא אאנשים בני מצות: ש"ע סָעִיף ד

ט שיש בו דעת. היינו שהגיע לחינוך: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף א

א ס"א לצורך י"ד כו'. הר"ן ור"ל דקאמר שם המשכיר בית לחבירו בי"ד ואין לומר בי"ד ממש דהא קאמר אם עד שלא כו' ואם משמסר כו' וע' ב"ח: וקנהו באחד כו' ר"ן ומ"מ דמסירת מפתח אינה קונה כמ"ש בפ"ה דב"ק אלא בכה"ג וע' מ"א ס"ק ב' וכ"כ הר"ן שם וע"כ בהחזיק בדרכי הקניה קאמר מדפשיט ממזוזה ושם כבר החזיק השוכר: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב ס"ב אם הוא בעיר כו'. מדקאמר שם למנ"מ לישייליה והא נ"מ דא"צ לשאלו אלא דאם יכול לשאלו אע"ג דחזקתו בדוק צריך לשאלו וכן אמרינן בפ"ק דחולין כולהו כרבינא לא אמרי כו' רוב מצויין כו' להך לישנא כו' לעלופי לא חיישינן ודקדקו מדאמרינן במומחין רוב מצויין כו' ובעלופי אמרו לא חיישינן ש"מ דשם צריך לשאלו אם ישנו וכ"פ כל הגאונים ורמב"ם וש"ע וכ"כ תוס' בפסחים שם ד"ה לא. ותימא מאי ס"ד דחזקתו בדוק ל"ל לאמירה דידהו וי"ל דכיון דאיתא בעיר צריך לשואלו ולהא מהני אמירה דידהו כו' ע"ש: ואם אינו כו'. כיון שמבטלו הוי דרבנן. וכמש"ש ד' ב' י' א' וספיקא דרבנן לקולא: ומבטלו בלבו. דבלבו סגי כמ"ש בגמ' ז' א' ח' א"ב ל"א ב' מ"ט א' וכ"כ הרמב"ם וטוש"ע כאן וכ"כ רש"י ד' ב' ח' א' וש"מ ובסי' תל"ח ס"ב וסי' תל"ג סז"ח וסי' תמ"ב ס"ח וש"מ דלא כהר"ן בשם י"מ דבלבו ל"ד אלא צריך להוציאו בשפתיו וליתא: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ג ס"ג וי"א דצריך. דבפ"ב דב"מ אמרינן מ"ד ניחא לאינש דליעבד כו' וע"כ צ"ל דוקא בדבר שאין בו חסרון כיס וכמש"ל סי' י"ד ע"ש החילוק שבין תפילין לספרים אבל ממ"ש המ"מ ובהג"ה הואיל והתנה בהדיא אינו ענין לזה דבהא א"א לומר דניחא כיון שאומר בפירוש ומתנה ודאי צריך שישלם וקושיא הנ"ל כבר תירצו תוס' ומרדכי שם והג"מ בפ"ג בהלכות חמץ ומצה דוקא מדעתו ניחא ליה משא"כ שלא מדעתו וע' בגמרא דבכורות בפ' מעשר בהמה ע"ש. וע' מ"מ שמ"ש הואיל והתנה הוא תחלת דבריו אבל מסיים שם ופשט אביי דניחא כו' כיון דס"ס אתי לאשתלומי מיניה הא לא"ה לא אמרינן לה"ט משמע אפי' בסתמא ור"ל בזה קושיות המפרשים מפ"ב דב"מ דלא אמרינן ניחא כו' וכנ"ל אבל הר"ן חולק על כל זה וס"ל דאין חייב לשלם ע"ש וזהו דעת הש"ע שסתם: הואיל והתנה כו'. סברתו בזה דע"כ מיירי בכה"ג' דאל"כ לא הוי ס"ד דגמ' דהוי מקח טעות כיון שאינו בגוף המקח כמ"ש בח"מ סי' רל"ב ס"ה ועמ"א וז"ל תחלת דברי המ"מ דלא אבעיא להו אי חייב כו' ע"ש: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ד ס"ד והוא שיהא קטן כו'. ממש"ש תינוק נכנס כו' ואם איתא נשייליה וכ"ש לפי מאי דקי"ל חזקתו בדוק אפי' בשל קטן כמש"ש ועמ"א סי' תל"ח: ש"ע סָעִיף ד