Shulchan Aruch, Orach Chayim 465 — שולחן ערוך, אורח חיים תסה
א אֵין שׁוֹרִין מוּרְסָן לְתַרְנְגוֹלִים בְּשׁוּם פָּנִים, וְלֹא חוֹלְטִין. הַגָּה: וּכְשֶׁנּוֹתְנִים לָהֶם שְׂעוֹרִים אוֹ חִטִּים לֶאֱכֹל, יִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַשְׁלִיכָם בְּמָקוֹם לַח שֶׁיָּבוֹא לִידֵי חִמּוּץ (מַהֲרִי"ו).
ב אֵין הָאִשָּׁה שָׁפָה מוּרְסָן עַל בְּשָׂרָהּ, אֲפִלּוּ יָבֵשׁ.
ג אִם שִׁפְשְׁפוּ מוּרְסָן בְּאַוָּז לַח מִמַּיִם, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהָאַוָּז אָסוּר. הַגָּה: וְהָכֵי נָהוּג לְעִנְיַן אִסּוּר חָמֵץ שֶׁהוּא בְּמַשֶּׁהוּ, וְיֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַבְהֵב הָעוֹפוֹת בְּקַשִּׁין, שֶׁמָּא יִהְיוּ שָׁם חִטִּים אוֹ דָּגָן מְחֻמָּץ וְיִתֵּן טַעַם בָּעוֹפוֹת בִּשְׁעַת הַהִבְהוּב.
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) אין שורין וכו' - משום דמחמיצין כתבואה עצמה: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) מורסן - וה"ה סובין ג"כ מחמיץ. [ולעיל בסימן תנ"ד במ"ב סק"ב נתבאר מהו מורסין ומהו סובין] והקליפה של הקש שהגרגר מונח בו שקורין שפרייא"ר אינו מחמיץ וכשאר קש בעלמא דמי: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) בשום פנים - ר"ל דלא מהני שיהא עומד שם לראות שלא ישהו המורסן במים שיעור מיל דשיעור זה אינו אלא לענין דיעבד אבל לכתחלה אסור להשהות אפילו רגע אחד וכדלעיל סימן תנ"ט ס"ב ועיין ביאור הלכה: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) ולא חולטין - חליטה מקרי שמרתיחין המים יפה יפה ואח"כ נותנין הקמח או הסובין לתוכן ואף דחליטה אינו מחמיץ מ"מ אסור משום שאין אנו בקיאין בחליטה וכדלעיל בסימן תנ"ד ס"ג וע"ש במ"ב כמה פרטי דינים בזה: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) שלא להשליכם וכו' - היינו מתחלת שש ומעלה ויש מי שכתב דאף קודם פסח יש ליזהר בזה [אא"כ עומד עליהם בשעת אכילתם עד שיגמרו לאכול ומה שנשתייר לא יניחנו מוטל לפניהם] שמא יחמיץ וישאר לשם תוך הפסח: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) במקום לח - ואפילו הניחן במקום יבש טוב ליזהר שלא ליתן לפניהם מים לשתות בעוד שהשעורים מונחין לפניהם אלא יכבד מתחלה אותו מקום היטב ואח"כ יתן שם מים: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז (ז) אפילו יבש - היינו שדרכם היה לכנוס למרחץ ולהזיע ולשוף הגוף במורסן ובזה אין קפידא כיון שהמורסן לא נשרה במים ועל הגוף ג"כ ליכא מים מאליו רק זיעה מחום המרחץ וזיעת אדם אינו מחמיץ רק דצריכה ליזהר להעביר כל המורסן מעל כל בשרה קודם שתרחץ גופה במים בין בחמין בין בצונן ולפי שהנשים אין בקיאות עכשיו בכך לפיכך יש למונעם מלתת מורסן על בשרם אפי' הוא יבש. ואם עברה ושפה אין לשטוף בצונן אחר זה עד זמן מה שידוע שכבר עבר הכל או ישטוף עצמו במי פירות תחלה [ח"י]: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח (ח) באווז לח - בטור איתא ששרו המורסן מתחלה במים והמחבר נקט דיניה אפילו במורסן יבש רק שהאווז לח ממים והוי רבותא טפי שאפילו במעט לחות שיש על העוף ג"כ מחמיץ המורסן ואסור האווז אפילו לא ידיחו אח"כ במים רק במי פירות: ש"ע סָעִיף ג
ט (ט) שהאווז אסור - מפני שיש בה בעורה נקבי נקבי ונשאר שם המורסן ואפילו אם ירצה לשפשף אח"כ ולהדיחו לא מהני: ש"ע סָעִיף ג
י (י) והכי נהוג לענין איסור חמץ וכו' - ר"ל אע"ג דלענין שאר איסורים לא מהני טעמא דנקבי נקבי לאסור אלא א"כ היה הבשר רותח או עכ"פ מבושל או צלי דרכיכי ונכנס בעומק הכא לענין חמץ דאיסורו במשהו חיישינן אפילו בחי שנשאר משהו חמץ תוך הנקבים שיש באווז. וכתבו האחרונים דאפילו אם ירצה להפשיט העור כולו ממנה אסור דהמורסן נכנס דרך העור בעומק הבשר: ש"ע סָעִיף ג
יא (יא) שהוא במשהו - וכתבו האחרונים דכיון דעיקר הטעם משום שאיסורו במשהו א"כ בע"פ משש שעות ולמעלה עד הפסח דיעורו אז בששים יש להתיר האווז בשפשוף והדחה היטב במים ובתנאי שיאכלנו קודם הפסח דשמא ישאר משהו בעין וחוזר וניעור בפסח ויש מקילין אף לאכלו תוך הפסח במקום הפסד מרובה: ש"ע סָעִיף ג
יב (יב) שלא להבהב וכו' חיטים או דגן מחומץ - פי' שנפלו עליו מים לאחר שנתלש ונתחמץ והסכימו האחרונים דכל זה אינו אלא זהירות בעלמא לכתחלה אבל מעיקר הדין אפילו היו שם חטים לא מחזקינן שהיו מחומצים ואפילו ידעינן שהיו מחומצים נמי אין לאסור כיון שאין נוגע העוף בהדגן שמחזיק את העוף מלמעלה והלהב עולה מלמטה. אם נמצא שבולת ריקנית בתבשיל נימוח אין חוששין שמא היה דגן מחומץ בשבולת ונפל לתוך התבשיל ונימוח שם: ש"ע סָעִיף ג
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א בשום פנים. אפי' אין שוהין שיעור מיל דלכתחל' אסור להשהותו אפי' רגע א' כמ"ש סי' תנ"ט ס"ב: ש"ע סָעִיף א
ב ולא חולטין. שאין אנו בקיאין בחליט' עסי' תנ"ד ס"ג: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג אפי' יבש. דחיישי' שיתלחלח אח"כ: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד שהוא במשהו. דחיישי' שנשאר משהו חמץ תוך הבקעים שיש באווז משא"כ בשאר איסורים אפי' יש בו בקעים אין אוסרים כמ"ש בי"ד ססי' צ"א (ד"מ) עמ"ש סי' תס"ז סי"ב: ש"ע סָעִיף ג
ה שלא להבהב. ובדיעבד מותר (ט"ז) ודוק' בסתמא אבל אם ידוע שהי' בו דגן מחומץ והבהבו בו אסור עבי"ד ססי' צ"ב ולעיל סי' תמ"ו ואם הבהבו בקש ואחר כך נמצא דגן מחומץ בקש הנותר אין מחזיקין בו איסור אך אם נמצאו ג' צ"ע אם יש לדמותו לתולעי' שכת' בי"ד סי' פ"ד ס"ט דהוי חזקה, מיהו הט"ז כתב שם בשם רש"ל דלא אמרינן כן אלא בתולעי' דמיני' קא רבו אבל בדבר דאתי מעלמא לא ע"ש וא"כ הכא י"ל דבשע' דיש' נפלו כלם ולא נשאר אלא מה שאנו רואין ואפי' את"ל שנשאר דגן שמא לא נתחמץ עמ"ש סי' תס"ז סי"א: ש"ע סָעִיף ג
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א בשום עיין מ״א והר״מ ז״ל ובה״ע בטור דמתירין פחות שיעור מיל דסברי באפשר דתרנגולים כדיעבד דיינינן לה ומש״ה הר״מ ז״ל מתיר אף דפסק כהגאונים דלכתחלה אין להניח אפי׳ רגע ועב״ח ופר״ח אפ״ה פסק המחבר דאסור ואפשר באין לו מה לאכול לחם כ״א מורסן עם מים יש להתיר פחות שיעור מיל וכדיעבד הוי וכ״ש במי פירות אף דנוהגין שלא לאכול במי פירות כבסי׳ תס״ב י״ל הנאה מותר ועמ״ש אי״ה בט״ז מורסן אי הוי נוקשה: עתי״ט פסחים פ״ב מ״ז יע״ש וי״ל לא תשרה אתי לאשמועינן אפילו רגע ומתרנגולין אין ראיה דמניח לפניהם ומשהה שיעור מיל ער״מ פ״ה מחו״מ הי״ז עפ״י שם חולטין דלאכילה לכתחלה אסור ולא משמע כן ממ״ש בטור בשם הגאונים שדרשו דאין בקיאין בחליטה ע׳ ברא״ש פכ״ש. ועסי׳ תנ״ד בזה: ש"ע סָעִיף א
ב ולא עמ״א בתנ״ד במ״א ד׳ (ט״ס תצ״ד) ועח״י בשם תשובת מהר״ש קיידנאבר (הוא בה״ז) לחולה שיש סכנה מותר לעשות רפואה מחמץ ואם אפשר בחליטה יעשה ע״י חליטה או במי פירות. ועסי׳ ת״ן במ״א ט׳ ושנ״ח בט״ז ו׳. וחולה שאין סכנה עי״ד קנ״ה ס״ג בהג״ה ונוקשה לדידן דרבנן ומשהו ג״כ דרבנן עסי׳ תמ״ב: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג אפי׳ עמ״א ועח״י ה׳ אם עברה ושפשפה יבש צריך להמתינה עד שתדע שעבר המורסן מעליה או תשטוף במי פירות ועב״י בזה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד שהוא עמ״א הנה בד״מ משמע דבנצלה ומבושל צונן בשאר איסורין באין ה״מ אסור בי״ד צ״א בש״ך כ״ה בלא נמלח כלל באית פילי ממילא בפסח במשהו אף בה״מ יש להחמיר עסי׳ תמ״ז בריחא ובאמת בפילי בשאר איסורין שרי עט״ז שם י״ב וראיה משריית בשר יע״ש אפ״ה בחמץ יש להחמיר בפילי ומלשון הד״מ שמא נשאר משהו חמץ תוך הפילי משמע מטעם בעין והופשט העור י״ל דשרי האווז כמ״ש הע״ש ועח״י אות ו׳ דכל האווז אסור דגם בשר אווז יש פילי ועוד דשפשוף גורם שיכנס לתוכו ובע״פ עד הלילה שרי יע״ש ובא״ר אות ד׳ יע״ש ויראה דאם שרו מורסן במים ונתחמץ או אווז לח ממים כמ״ש בש״ע דנתחמץ ושפשפו האווז י״ל דנ״ט משהו בכל האווז ואף מפשיט העור אסור בפסח. משא״כ אם שפשפו אווז חי במורסן יבש ועדיין לא הדיחו האווז הדחה א׳ אז מפשיט העור ושרי דנהי בעור אית פילי בבשר אווז לית פילי כנראה מא״ר לכאורה שם ואף דע״י שפשוף נכנס טעם משהו בכל האווז מ״מ עדיין היתר הוא ונתבטל היתר בהיתר בין בא״מ ומותר לבשל אח״כ. ואפילו שפשפו אווז צלויה כבר צוננת או רותחת במורסן יבש דמי הדחה כבר נתייבשו באור כבסי׳ תע״ב בשומן אווז במ״א ו׳ תו הוי מי פירות ואין מחמיצין. ולכאורה אווז חי ששפשפו במורסן יבש קודם הדחה אם רוצה לצלות כך בלי הדחה ומליחה כלל י״ל דשרי אף העור דאווז מי פירות ונהי לבשלו אח״כ י״ל דאסור כי שמא יש בפירצי מורסן שלא נקלה יפה כבסי׳ תס״ב מ״מ לצלות כך שרי ועי״ד ע״ו ס״ב בה״מ ועוד דבר חשוב יש לצדד בזה כאמור. ומלשון ד״מ שכתב שמא יש חמץ משמע בעין יורה כע״ש או כח״י. והנה מ״ש עד הלילה שרי ובתנאי שיאכלנו קודם פסח צ״ע ואי״ה בט״ז יבואר עוד יע״ש: ש"ע סָעִיף ג
ה שלא עמ״א והא״ר ד׳ מיקל דיעבד אף הבהבו ונמצא חטה מחומצת וראיה מתס״ז סי״ו הבהבו ונמצא זפק ובמ״א ל״ז דהזפק מפסיק ה״ה כאן הקש מפסיק ובי״ד ס״ח ס״ג וצ״ל דחיישינן שמא היה נוגע חטה גופא בעוף וחמץ במשהו. והנה אם נמלח בשר ע״ג קשים ושיבולת והחטים בתוכן מכוסים מכל צד י״ל קש דמי לכלי כל שאין אוכל טבע המלח להבליע בכלי ולא להפליט מהם וא״כ אין כח במלח להפליט מחמץ מקש המפסיק וצ״ע. עט״ז כאן ג׳ ואי״ה בתס״ז במ״א ל״ז וט״ז כ״א יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ג
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א (ס"ק א) בשום פנים אפי' אין כו' ר"ל דמה"ט נקט בשום פנים לאסור אפי' אינו שוהה ש"מ: ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ב) ולא כו' עסי' תנ"ד ס"ג לענין דיעבד אם חלט: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג (ס"ק ג) אפי' כו' שיתלחלח אח"כ ר"ל אף דהאשה גופה לח עכשיו בשעת שפשוף ע"י זיעה אין בכך כלום. דזיעת אדם אינו מחמיץ כמ"ש סי' תס"ו סעיף ה' אלא משום דאחר השפשוף דרכה להשתטף בצונן וחיישינן שמא לא תסיר כל הסובין מגופה. וישארו קצת סובין על גופה בשעה שתשתטף בצונן ותחמיץ ודברי ט"ז בזה מוטעים וצריכים הג"ה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד (ס"ק ד) שהוא כו' תוך הבקעי'. וכתב ח"י דאפי' הופשטה עורה מ"מ יש בקעי' בגוף האווזא: כמ"ש בי"ד ס"ס צ"א אלא אם כן צלי או רותח מ"מ בחמץ שהוא במשהו מחמירי': ש"ע סָעִיף ג
ה (ס"ק ה) שלא כו' ובדיעבד מותר דהא מי פירות אין מחמיצי'. ודיעבד אין חוששי' שמא בא מים על החטים ונתחמצו: אסור עיין בי"ד ס"ס צ"ב ולעיל סי' תמ"ז. ואפשר כוונתו דאינו מבואר בדברי רמ"א מאי איסור יש בדגן מחומץ וכמ"ש האחרונים. דל"ל משום שנהנה מחמץ דהא גם החיטים מחומצים גרמו ההבהוב דהא רמ"א כתב ויתן טעם בעופות לכן רמז מ"א לעיין בי"ד ס"ס צ"ב דאוסר הזיעה וה"ה הכא הזיעה מחטים עולה ואוסר: גם לעיל ר"ס תמ"ז מחמירים לענין חמץ ריחא מלתא וי"ל דמשום ריחא אסר לה. ועמ"ש מ"א ס"ס תס"ז: ש"ע סָעִיף ג
ט״ז Taz
סָעִיף ב
א אפילו יבש. דחיישי' שמא ישאר קצת עליו בשעה שתשטוף במים וא"ל מ"ש ממ"ש סוף סי' ת"ן דמותר להחם חמין בכלי חמץ בפסח לרחוץ כו' שאני התם שאינו נהנה מן הבלוע בכלי משא"כ כאן יהיה החמץ בעין ותהנה האשה ממנו במה שתשפשף ונראה דאפי' תשטוף אחר כן בצונן החמירו דשמא לא תשטוף יפה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ב שהאווז אסור. משום דאית בעור' פירצי פירצי. ואי' בהעור והרוטב ואי אית ביה פילי אסור: ש"ע סָעִיף ג
ג ויתן טעם בעופות. ובדיעבד אין לאסור דהא מי פירות נינהו ואין מחמיצין וא"ל שמא בא על אותו הקש פעם א' מים דאם כן למה התירו בסי' תס"ג לחרך ב' שבלים הא אפי' א' אסור' מחשש זה אלא ודאי לא מחזקי' איסורא וכמ"ש ב"י בשם תשו' רשב"א בסי' תס"ז שאין חוששין לחימוץ בשבלי' וכאן לא בא להזהר אלא לכתחל' וחומר' יתירה הוא: ש"ע סָעִיף ג
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף ב
א אפי׳ עט״ז הוגה אפילו תשטוף בצונן היינו לומר דצונן אין מחמיץ ועא״ר ג׳ הקשה דברא״ש מבואר אפילו בצונן אסור לשטוף אח״כ ועסי׳ תס״ז וי״ג אפי׳ לא תשטוף בצונן אח״כ אסור (זיעת אדם אין מחמיץ) משום גזירה דשמא לא תשטוף יפה ל״פ. והוי יודע דמורסן זה שהוזכר במשנה יש בו מחלוקת מה הוא עסי׳ תנ״ד במ״א א׳ אם קליפה הגסה או דקה ושניהם בחטה הם לא שפרייא״ר כי שיבולת ודאי אין מחמיץ. ואמנם גם המורסן יש לעיין ביה מפני שראיתי לרבינו הגדול בפני יהושע פסחים ל״ט ב׳ דשריית מורסן חמץ נוקשה הוי דאין ראוי לאכילה יע״ש ובמ״א תמ״ז ה׳ דנוקשה בטל בששים י״ל דמורסן בטל בס׳ בפר״ח וממ״ש הר״ב בהג״ה ס״ג מורסן באווז לא במשהו י״ל דא״א בלי קמח דבוק בו כמ״ש המ״א בתנ״ד א׳ וע׳ במס׳ תרומות פי״א מ״ה חילוק בין ישנות לחדשות א״כ משמע שאפשר בישן בלי קמח ובתנ״ד כתבנו מזה א״כ נ״מ טובא בזה גם בי״ט אחרון של פסח יש נ״מ עסי׳ תס״ז: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ב שהאווז עט״ז ועפר״ח והמחבר בי״ד צ״א ס״ז מתיר בפילי בצלי צונן בהדחה וכ״ש חי בפסח במשהו החמיר וכמ״ש הר״ב בהג״ה ומש״ה כתב יש מי שאוסר. וכן דרך המחבר בכ״מ שכ׳ יש מי שאוסר ולא כ׳ חולק בזה הלכה כן ומ״ש בשם יש מי שאומר או שלא מצא כ״א בפוסק א׳ כן או כמו כאן אע״ג דאבי העזרי והרא״ש והטור כתבו לאסור האווז לשיטתם בי״ד בטור דאף חי בפילי אסור כולו משא״כ המחבר פסק דאף צלי צונן שרי בפילי כ״ש חי אלא דנ״ל להחמיר בחמץ במשהו מש״ה כ״כ. וצלי צונן דאוסר שם הר״ב באין ה״מ א״כ בחמץ י״ל בה״מ אפשר מדינא והיינו תוך הפסח. ויש לעיין בהנאה באווז חי פילי אי מותר למכור לעכו״ם כה״ג כיון דנראה רק ממנהגא ואפשר דאסור מדינא וצ״ע. ועסי׳ תס״ז ואי״ה שם יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ג
ג ויתן עט״ז משמע דעתו אפילו נמצא חטים בתוכן שרי דמי פירות אע״ג דיבשל העוף אח״כ כבר נתבטל בעודו היתר בעוף קודם החימוץ. ומ״ש שאין לחוש שמא כבר חמוצה החטה דלא מחזקינן איסורא כ״ה ודאי ועשו״ת צ״צ קכ״ב ולעיל תס״ב חטה בדבש שרי ולא חיישינן שמא היתה חמוצה כבר. אבל חטה מחומצת והבהבו משמע דעתו לאסור וכמ״ש המ״א ה׳ אבל בא״ר אות ד׳ דעתו להתיר אפילו בלא קליפה כיון דאין נוגע בו רק ריח חמץ יע״ש ובה״מ י״ל בזה דע״י קליפה עכ״פ יש להתיר כבסימן תס״ז במ״א ל״ז בזפק כה״ג ואי״ה שם יבואר עוד. והנה י״ל בין הבהוב דכאן שהעשן העולה מחמץ כחמץ דמי וז״ש המ״א ה׳ עי״ד צ״ב ס״ח שהזיעה עולה וכמ״ש בתמ״ז בשר יבש שהיה עולה עשן מאל״ץ דאסור ועמ״א בתנ״א למ״ד ומ״ש שם ומש״ה יש לאסור כל העוף בנמצא חטה מחומצת משא״כ בזפת דנימא דהאש פועל שמפליט החסה להעוף לא אמרינן ועסי׳ תס״ז במ״א ל״ז וט״ז כ״א ואי״ה שם יבואר בזה. ודעת הפר״ח בתס״ז שם משמע לאסור כשידוע שיש חטה מחומצת יע״ש בזה: ש"ע סָעִיף ג
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א בשום. אפילו אינו רוצה לשהות שיעור מיל דלכתחלה אסור להשהותו אפילו רגע א' כמ"ש סי' תנ"ט ס"ב: ש"ע סָעִיף א
ב חולטין. לפי שאין אנו בקיאין בחליט' כמ"ש סימן תנ"ד ס"ג וכ' בת' א"ש סי' כ"ז דמי שיש לו חולי בבטנו שקורין בל"א היבן מוטיר שרפואתו שחולטין שעורים או שבולת שועל ומניחים על בטנו דאם אירע חולי זה בפסח ויש בו סכנה דמותר לישראל עצמו לעשות החמץ ולרפאותו אך אם אפשר ע"י עכו"ם יעשה ואם א"א ירתיח המים היטב ואח"כ יטיל בתוכו השעורה ולא יבא לידי חימוץ על ידי חליטה. ואם אפשר לעשות במ"פ יעשה דאז אינו מחמיץ עכ"ל. ועיין סי' שכ"ח סי"ג ובט"ז שם סעיף קטן ו': ש"ע סָעִיף א
ג לח. אף קודם פסח יש ליזהר בזה שמא יחמיץ וישאר שם תוך הפסח ועיין כנה"ג: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד יבש. דחיישינן שיתלחלח אח"כ. ונראה דאפילו לא תשטוף אח"כ בצונן החמירו ט"ז. ועיין ח"י: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה במשהו. וחיישינן שנשאר משהו חמץ תוך הבקעים שיש באווז ואפילו מפשיט העור אסור כולו עיין א"ז. ובע"פ משש שעות ולמעלה כיון דאין כאן חומרא דאיסור משהו יש להקל. ח"י ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
ו טעם. ובדיעבד מותר. ט"ז: (דהא מ"פ הוא וא"ל שמא בא עליהם מים דהא התירו בסי' תס"ג לחרוך ב' שבלים דאפי' אחד אסור עיין רשב"א וח"י) וכתב המ"א ודוקא מסתמא אבל אם ידוע שהיה בו דגן מחומץ והבהב בו אסור ואם הבהבו בקש ואח"כ נמצא דגן מחומץ בקש הנותר אין מחזיקין בו אסור אך אם נמצא בו ג' יש להסתפק וצ"ע. (דלדעת ט"ז בשם רש"ל בי"ד סימן פ"ד דל"א כן אלא בתולעים דמיניה קא רבו ועיין מ"א סימן תס"ז ס"ז ס"ט ועיין ח"י). עמ"א ואם נמצא שבולת מקש ואין בו תבואה ע"ל סימן תנ"ד סעיף קטן א': ש"ע סָעִיף ג
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א בשום פנים. ר"ל דלא כבע"ה שמתיר באינו שוהה שיעור מיל דמ"מ לכתחלה אסור כמש"ל סי' תנ"ט ס"ב. טור. וכן מה שהתיר כ"ז שהתרנגולין מנקרין דומיא דדלף דמ"מ לכתחלה אסור: ולא חולטין. עבה"ג ומ"א: וכשנותנים כנ"ל אין שורין כו': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב ס"ג אם שפשפו. דאית בה פרצי כמ"ש בפי"ד דשבת ואמרינן בפ' כל הבשר ואי אית בי' פילי אסור: והכי נהוג לענין כו'. ר"ל אע"ג דבשאר איסורין כ' ש"ע י"ד ס"ס צ"א דאית בי' פילי אסור דוקא בצלי רותח וב"ה כתב בצלי צונן כאן יש לנהוג כהפוסקים דס"ל אפי' בחי צונן כיון דבמשהו ועמ"א וראי' ממ"ש בע"ז ס"ה ב' ואם היו מבוקעות כו' שאני' חטי כו' דאף בצונן אסור: ויש ליזהר כו' או דגן מחומץ. ר"ל שנפל עליו מים ונתחמץ ועט"ז: ש"ע סָעִיף ג
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)