Shulchan Aruch, Orach Chayim 493 — שולחן ערוך, אורח חיים תצג

סָעִיף א

א (א) שלא לישא אשה - ואין חילוק בין נשואין של מצוה כגון שאין לו בנים או יש לו כי כן פשט המנהג במדינתנו שלא לחלק ולהחזיר גרושה שרי שאינו כ"כ שמחה [אחרונים]: ש"ע סָעִיף א

ב (ב) מפני שבאותו זמן וכו' - ר"ל ואין ראוי להרבות בשמחה [טור]. ומ"מ אם נזדמן לו איזה ענין שצריך לברך עליו שהחיינו יברך: ש"ע סָעִיף א

ג (ג) שפיר דמי - שמא יקדמנו אחר. ומותר לעשות ג"כ סעודת אירוסין ועכשיו שאין מקדשין אלא בשעת נשואין מ"מ מותר לעשות שידוכין ולעשות סעודה אבל לעשות ריקודין ומחולות נהגו איסור וכ"ש בשאר ריקודין ומחולות של רשות בודאי יש ליזהר: ש"ע סָעִיף א

ד (ד) אין עונשין אותו - היינו דוקא בנשואין שעשה עכ"פ מצוה אבל אם נסתפר בימי העומר היו נוהגין לקנסו ולהענישו: ש"ע סָעִיף א

ה (ה) הכל שרי - היינו לאותן הנוהגין לספר מל"ג בעומר ואילך וכדלקמיה בס"ב אבל לדידן שנוהגין איסור בתספורת וכדלקמיה בס"ג אסור ג"כ לישא דנשואין ותספורת דין אחד להם ולעומת זה יש קולא למנהגנו שיהא מותר לישא ולהסתפר עד ר"ח אייר. ולענין ר"ח גופא יבואר בס"ג. וטעם לאלו שני המנהגים יבואר לקמיה. ואף להנוהגין איסור גם עד ר"ח אייר מ"מ אם חל ר"ח בשבת כיון שיש כאן תוספת שמחה שבת ור"ח יש להתיר להסתפר בע"ש מפני כבוד השבת וגם לישא אשה בו ביום כיון שעיקר הסעודה יהיה בשבת ור"ח: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ו (ו) עד ל"ג לעומר - עד ועד בכלל והיינו עד ל"ג ימים שלמים כל אחד לילו ויומו משא"כ יום ל"ד לא החמירו בו כ"א בלילה בלבד אבל משיאור היום לאחר נץ החמה מותר דמקצת היום ככולו: ש"ע סָעִיף ב

ז (ז) שאומרים שאז פסקו וכו' - ואף דגם ביום ל"ד מתו דמשום זה החמירו גם כל ליל ל"ד עד הנץ אפשר דעיקר ההפסקה היה ביום ל"ג וביום ל"ד מתו רק מעט [פמ"ג]: ש"ע סָעִיף ב

ח (ח) ביום ל"ג - דס"ל דביום ל"ג פסקו לגמרי מלמות: ש"ע סָעִיף ב

ט (ט) וא"א בו תחנון - גם בערב של ל"ב: ש"ע סָעִיף ב

י (י) עד ל"ג בעצמו - דהיינו לאחר שתנץ החמה והטעם לדידהו גם כן משום דמקצת היום ככולו: ש"ע סָעִיף ב

יא (יא) ולא מבערב - ויש מאחרונים שמקילין להסתפר מבערב [מי"ט וא"ר] וסיים א"ר דמ"מ לענין נשואין לא ראיתי מקילין כ"א ביום ל"ג בעומר בעצמו ולא בלילה שלפניו אכן כשחל ל"ג בעומר בע"ש והוא לו שעת הדחק לעשות ביום אפשר שיש להקל לו לעשות בלילה שלפניו: ש"ע סָעִיף ב

יב (יב) בעל ברית - היינו הסנדק והמוהל ואבי הבן אף שאינו מוהלו בעצמו (ומ"ש הרמ"א או מל בנו היינו שיש לו בן שצריך למול אותו) אבל לא המוציא והמביא [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ב

יג (יג) להסתפר בספירה - היינו אפילו ביום שלפני המילה סמוך לערב קודם הליכה לבהכ"נ. ואם חל המילה בשבת מותרים להסתפר בע"ש אפילו קודם חצות [פמ"ג]: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

יד (יד) יש נוהגים וכו' וטעות הוא בידם - אבאר בקצרה. דלכו"ע נוהגין איסור ל"ג ימים אך יש בזה מנהגים שונים [ויש לכל אחד טעם למנהגו כמבואר בבה"ל] יש שבחרו אותן מיום ב' של פסח עד ל"ג בעומר ומשם והלאה עד שבועות לא קבלו עלייהו שום איסור אמנם עד ל"ג בעומר אין מתירין שום יום. ויש שניכו ממ"ט ימי העומר ט"ז ימים הראשונים דהיינו עד יום שני של ר"ח אייר ומשם והלאה עד שבועות שהוא ל"ג ימים אין מתירין שום יום (לבד מל"ג בעומר עצמו התירוהו במקצתו ומשום דמקצת יום ככולו) ונמצא מי שאוחז החבל בשני ראשין דהיינו שמיקל בר"ח אייר וגם מיקל מל"ג והלאה טעות הוא בידו: ש"ע סָעִיף ג

טו (טו) ואותן לא יסתפרו מל"ג בעומר ואילך - ר"ל עד שבועות ממש וכנ"ל. והנה במדינתנו המנהג לישא ולהסתפר בג' ימי הגבלה ע"כ מסיק המ"א דצריך ליזהר שלא לישא ולהסתפר בהשני ימים של חודש אייר וגם בראשון של ימי הגבלה בבוקר דוקא דאמרינן מקצת היום ככולו וא"כ עי"ז יושלם ל"ג ימים שאנו נוהגים אבילות עבורם. וכתב הח"א שכן המנהג ג"כ בק"ק ווילנא שנוהגים איסור מיום א' דר"ח אייר עד ג' סיון בבוקר מלבד בל"ג בעומר נוהגין בו היתר ויש מקומות שנוהגין להקל רק בר"ח אייר ובל"ג בעומר ובר"ח סיון עד שבועות. ובענינים אלו יתפוס כ"א כפי מנהג מקומו: ש"ע סָעִיף ג

טז (טז) מקצת מנהג זה וכו' - ר"ל שמקצת בני אדם ינהגו כך ומקצת ינהגו כך: ש"ע סָעִיף ג

יז (יז) היתר בשתיהן - דהיינו שינהג היתר עד ר"ח אייר כסברא אחרונה וגם ינהג היתר מל"ג בעומר ואילך עד עצרת כסברא ראשונה כיון ששתי קולות אלו סותרות זו לזו וכנ"ל אבל יכול לתפוס חומרי המנהגים דהיינו שינהג איסור מפסח עד ערב שבועות או עד יום א' של הגבלה חוץ מל"ג בעומר ואף שנוהג ב' חומרות הסותרות זו לזו אינו ככסיל ההולך בחושך כיון שעושה כן רק מחמת ספק שאינו יודע איזה מנהג הוא העיקר ומ"מ א"צ לעשות כן אלא יכול לתפוס איזה מנהג שירצה ואין לו לחוש שמא מנהג המקום ההוא אינו כן דכיון שהוא רק מנהג בעלמא אין להחמיר בספיקא אבל אם ידוע לו מנהג המקום אין לו לשנות בין להקל ובין להחמיר [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

יח (יח) הנשים - וה"ה אנשים: ש"ע סָעִיף ד

יט (יט) משקיעת החמה ואילך - הטעם שנקברו אחר שקיעת החמה והיו העם בטלים ממלאכה ויש עוד טעם בטור לפי שאז זמן ספירת העומר ובעומר כתיב שבע שבתות מלשון שבות דהיינו שבזמן הספירה יש לשבות ממלאכה ולפי טעם זה אחר שספר מותר תיכף במלאכה: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף א

א שפיר דמי. שמא יקדמנו אחר, ונ"ל דמותר לעשות באותו פעם סעודת אירוסין (עסי' תקנ"א ס"ב) אבל לעשות ריקודין ומחולות של רשות נהגו לאסור ונ"ל שאף מי שעשה שדוכים אסור לעשות ריקודין ומחולות: ש"ע סָעִיף א

ב הכל שרי. היינו לאותן הנוהגים לספר מל"ג ואילך אבל לדידן שנוהגים איסור תספורת אסור ג"כ לישא (ב"ח ולבוש ומנהגים וכ"מ בב"י וד"מ) מיהו עד ר"ח אייר מותרין לישא כשם שמותרין לספר כמ"ש ס"ג וכשחל ר"ח בשבת מותרין הכל לישא באותו שבת (ב"ח ומנהגים): ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג ומרבים בו קצת שמחה. וכתו' בכוונות שגדול אחד היה רגיל לומר נחם בכל יום ואמרו גם בל"ג ונענש: ש"ע סָעִיף ב

ד בעל ברית. הוא סנדק וה"ה המוהל עסי' תקנ"ה ס"א: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ה מיהו בהרבה כו'. הטעם דלכולי עלמא נוהגין איסור ל"ג יום וא"כ כשמסתפרין עד ראש חודש אייר ור"ח בכלל נשארו ל"ג יום עד עצרת ואף על פי שמסתפרין ביום ל"ג וא"כ חסר יום אחד מ"מ הא קי"ל מקצת היום ככולו וכיון שנהגו איסור במקצתו דיו ואם כן אסור להסתפר אפילו בר"ח סיון עד עצרת (ב"ח) אבל במדינה זו נהגו לישא ולהסתפר בג' ימי הגבלה לכן נ"ל דלא ישאו ויסתפרו בר"ח אייר ובראשון של ימי הגבלה אמרי' מקצת היום ככולו וכ"מ במהרי"ל ע"ש ויש עוד דעה אחרת כשתסיר ז' ימי הפסח ו' שבתות ב' ימים ר"ח אייר וא' ר"ח סיון נשארו ל"ג יום ולפ"ז אין היתר אלא בר"ח עצמו ורמ"א השמיט דיעה זו משמע דלא ס"ל הכי, ובהג"ה סוף מנהגים משמע דמותר לישא בשבת שלפני שבועות ומיהו אזיל לשיטתיה דס"ל דאינו אסור אלא עד ל"ג בעומר ע"ש: ש"ע סָעִיף ג

ו מקצת. פירוש שמקצת בני אדם לא ינהגו כך ומקצת כך דהוי לא תתגודדו: ויען כי דין זה לא נתבאר כ"כ בפוסקים אציגה לפניך הסוגיא ביבמות דף י"ג ע"ב וז"ל מגילה נקראת בי"א בי"ב וכו' אקרי כאן לא תתגודדו לא תעשון אגודות אגודות א"ל ע"כ לא שנית מקום שנהגו לעשות מלאכה בע"פ עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין א"ל אמינא לך אנא איסורא דאסרי להו רבנן לבני י"ד למקרי בט"ו וכן בני ט"ו בי"ד והוי כב' תורות אבל התם מנהגא דלכ"ע שרי ומיהו באתרא דאחמור אל ישנה דרכו מפני המחלוקת, ופרכינן והתם איסורא ליכא והא קתני הלילה ב"ש אוסרין וב"ה מתירין לעשות מלאכה איכא דעבדי כב"ה ואיכא דעבדי כב"ש והוי כאן אגודות א"ל התם לא דמי לב' תורות דהרואה את זה שאינו עושה מלאכה אומר מלאכה הוא דל"ל ומסיק דדוקא ב"ד א' בעיר א' פלג מורין כך ופלג מורין כך הוי לא תתגודדו אבל שני ב"ד בעיר א' אלו עושין כך ואלו עושין כך לא הוי לא תתגודדו ע"כ וא"כ למדנו מזה דדבר שאינו אלא מנהג לא אמרי' בי' לא תתגודדו ובדבר שהוא אסור אף שהוא מצד מנהג שייך לא תתגודדו ובדבר שיש לתלות שאין מתכוין לאיסור כגון מלאכ' אין בו משום ל"ת וא"כ גבי תספורת נמי י"ל הרואה או' שאין רצונו לספר עצמו מיהו י"ל דלהמסקנ' בכל דבר שייך ל"ת בב"ד א' בעיר א' וכ"מ בפסחים ריש דף י"ד בתוס' שכתבו שבירושלים ראוי לנהוג איסור מלאכה בע"פ לפי שמתקבצין שם ממקומות אחרים עכ"ל וקשה מה בכך אלא כוונתם כיון שהאחרים נוהגים איסור והם ינהגו היתר הוי כמו ל"ת וכ"מ ברי"ף ורא"ש שלא כתבו אלא המסקנא לבד וכתב הרא"ש ובמגילה אף על פי שקורין לבני העיר בי"ד ומקדימין לבני הכפרים והוי כמו ב"ד אח' בעיר א' פלג מורין כב"ש ופלג מורין כב"ה לא קרינן ביה ל"ת כיון דלא עבדי הכי משום פלוגתא אלא שהמקום גורם ואם היה בן מקום זה הולך למקום אחר היה עושה כמותו לא מיחזי כב' תורות ועי"ל דמגילה הוי כב' ב"ד בעיר א' שבני הכרכים לא היו קוראים לבני הכפרים אלא בני הכפרים קוראין לעצמן בכרכים עכ"ל, וברמזים כתוב וז"ל ודבר התלוי במנהג המקומות שבמקום זה נהגו כך ובמקום זה נהגו כך אפי' נתקבצו בני ב' המקומות במקום א' ועשה כל א' כמנהג מקומו ל"ל בה עכ"ל, נ"ל דס"ל אפי' הם ב"ד א' כתי' הראשון שכתב הרא"ש: ונ"ל דוקא במנהג הדומה למגילה דמגילה הכרכים ג"כ ס"ל שהכפרים מחוייבים לקרות קודם, וה"ה דרך משל שבמדינות פולין נוהגים להתענות ולומר סליחות כ' בסיון ואם נתקבצו בני פולין ובני מדינה אחרת למקום א' מותרים כל אחד לעשות כמנהגו ואין בזה משום ל"ת אבל בדבר שמחולקים בדבר כגון שאלו אוכלין חלב בני רינ"ס ואלו אין אוכלין אם נתקבצו למקום א' צריכים לעשות מנהג שוה משום ל"ת ובש"ג פ"ק דע"א כתוב אם נחרב המקום מאין יושב ואח"כ חזרו לשם ממקום אחר צ"ע אם חייבין לנהוג כך עכ"ל עמ"ש סימן תס"ח ובח"מ סי' כ"ה עמ"ש סי' תרכ"ד: ובכ"ה בענין הסכמה שתקנו קצתם בחרם לא שייך ל"ת (מהר"י טעצאק) ובת"י סי' קס"ח כתב שיש חולקין, מי שנהג חומרא מפני שהיו מחמירים במקום שיצא משם לא שייך ל"ת (רמב"ם פי"ב מע"א) (ועמש"ל) היכא שבני אומנות א' אין בהם חילוק אף על פי ששאר בני העיר אין עושין כן מותר (הרא"ם ח"א סי' נ"ז) וע' בתשו' רד"כ בי"ג ח"ב ובר"מ אלשיך סי' כ"ט והש"ג פ"ק דיבמות ואם רוב הקהל נוהגים כך צריכי' המיעוט לנהוג כרוב (ע"כ בכ"ה): אמרינן בעירובין דף ז' שר"ע נהג ב' עישורין כב"ש וכב"ה ומקשה הא הוי תרי חומרי דסתרי אהדדי ומשני ר"ע גמרא אסתפיק ליה שלא היה יודע איך ס"ל לב"ה וכ"כ התו' ביבמות דף ט"ו וא"כ מפני הספק מותר לנהוג תרי חומרי דסתרי אהדדי אבל היכא דסתרי אהדדי לגמרי לא שייך לנהוג שניהם מפני הספק דממ"נ שרי כדאי' פ"ב דחולין: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף א

א שפיר עמ״א משמע ריקודין רשות ואף בשידוכין אסור הא לארס ולעשות ריקודין שרי ועא״ר הואיל ועביד מצוה שמקדש אשה וע״ש שמסופק בניסן עד ר״ח אייר ומר״ח סיון עד שבועות אם מותר לעשות ריקודין של רשות: ש"ע סָעִיף א

ב הכל עמ״א כשחל ר״ח אייר בשבת מותרין לישא ערב שבת דבשבת אין נושאין נשים עיין אה״ע ס״ה. ועפר״ח בשחל ר״ח אייר באחד בשבת לא יסתפרו ביום ו׳ ונישואין ותספורת שוין יע״ש. ופשוט הוא דוקא ר״ח בשבת דיש בו שתי קדושות עב״ח ועסי׳ תכ״ח בט״ז א׳ הסימן על יום ב׳ דר״ח יע״ש: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג ומרבים עמ״א וא״א תחנון אף במנחה שלפני ל״ג בעומר וכללא הוא לבד ערב יוה״כ שאין נופלין ע״פ בסליחות ובמנחה שלפניו נופלין עא״ר תר״ד ג׳ ושבת תשובה אומרים צו״ץ כשעי״כ ביום א׳ יע״ש וער״ה נופלים אף באשמורת לבר בשחרית אין נופלין עסי׳ תקפ״א משא״כ בשאר ימים שא״א תחנון אף במנחה שלפניו אין נופלים אבל אומרים למנצח יענך בל״ג בעומר. ושיר מזמור לאסף יש מקומות אומרים לבד ביום שאומרים הלל א״א ויש שא״א מזמור לאסף בכל יום שא״א תחנון ובמנהגים כתבתי. ועח״י אות ו׳ דבליל ל״ב בערב שלמחרתו ל״ג בעומר מגלחין וכה״ג כתב מי״ט יע״ש וכ״כ א״ז אות ו׳ דמותר בלילה והב״ח כתב דוקא בל״ג ולא בלילה. ונישואין כתב א״ר דלא ראה נוהגין היתר בלילה כ״א ביום ל״ג בעומר ומ״ש כשחל ל״ג בעומר בע״ש לכאורה ט״ס וראוי להיות כשחל ל״ג בעומר בע״ש מותר לעשות נישואין בלילה שלפניו: ש"ע סָעִיף ב

ד בעל ברית עמ״א ועח״י אות ח׳ וכ״כ הפר״ח ומבואר בב״י סימן תקנ״ט דבעלי ברית הם הסנדקים ומוהלים ואבי הבן אף שאין מוהל ומותרים לגלח בערב שלפני המילה קודם כניסה לבית הכנסת וכ״ה במנהגים וכ״כ א״ז אות יו״ד דלא כשכה״ג בהגהות הב״י אות ח׳ דוקא ביום המילה יע״ש. ואמנם מ״ש הפר״ח מילה בשבת אף בחמישי מותרין א״י מנלן זה ובכ״ג ושכ״ג שם והע״ש כולם כתבו מילה בשבת מסתפרים ביום ו׳ שהוא ערב שבת וע״ז לא חולקין הא״ז והח״י ומנלן לומר שמותר בחמישי ומילה בשבת יש להתיר בע״ש קודם חצות עסי׳ רנ״א במ״א אות ה׳ ורל״ב יע״ש מ״ש הר״ב או מל בנו היינו אבי הבן שנימול מאחרים ובעל ברית הוא הסנדק התופס התינוק בשעת מילה עמ״א תקנ״א אות ג׳ אבל המביא והמוציא לא ובמנהגים שלי כתבתי. ועיין תענית כ״ו ב׳ ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת ולקמן תקנ״א ס״ג משמע דמילה בשבת אין לגלח כ״א בערב שבת קודם חצות לא בחמישי: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ה מיהו עמ״א ועמ״ש בט״ז א׳ שאלה ר״ח סיון חל בא׳ בשבת אם מותר לספר בערב שבת ויראה דמותר כמו ל״ג בעומר ביום א׳ דמותר בע״ש ה״ה כאן ועפר״ח ר״ח אייר באחד בשבת אין לגלח בערב שבת וא״י מנ״ל. גם לדידיה י״ל ר״ח סיון עדיף טפי שפוסקין אז מלהתאבל. ומנהגינו לא ברירא לי כי מט״ז משמע דמיקל לאחר ל״ג בעומר בתספורת ואנו נוהגין איסור וממ״א משמע דמג׳ ימי הגבלה מותר לא מר״ח סיון וצריך ליישב מנהגינו שנוהגין היתר מר״ח סיון לחשוב הל״ג יום. כתב בכ״ג מי שעבר ונשא אשה בימי ספירה אין קונסין אותו. דעכ״פ מצוה קעביד משא״כ מי שמסתפר בימי ספירה קונסין אותו: ש"ע סָעִיף ג

ו מקצת עמ״א. דע כי לא תתגודדו הוי ד״ת כי הכ״מ בח׳ עכו״ם פי״ב הי״ד הוצרך לתרץ דמש״ה לוקה על הגדידה דלאו מפורש משמע דאגודות נמי בכלל הלאו. ושם ביאר דהר״מ ז״ל נמי פסק כרבא ביבמות י״ד א׳ דוקא ב״ד אחד בעיר אחת פלג מורין כן ופלג מורין בהיפוך אסור ועלח״מ שם ופר״ח. ומ״מ יש לראות הא דמבואר בסי׳ תס״ח אם דעתו לחזור שרי בצינעא ואף פרהסיא לא אסור אלא מפני המחלוקת דרבנן לא מ״ה מלא תתגודדו אלא ע״כ הואיל ובאקראי ולפי שעה הוא כאן ל״ש אגודות ומגילה דהוצרכו לתרץ דכפרים כו׳ היינו דהוי כמו קבוע שבכל שנה באו לעיירות כו׳ וא״כ הא וירושלמי פרק קמא דפסחים שהביאו התוס׳ פסחים י״ד א׳ דירושלים מקום שנהנו שלא לעשות מלאכה בע״פ אין הטעם משום אגודות דלפי שעה הוי אלא מפני המחלוקת דלא לייתי לאנצויי ויש ליישב. מ״ש המ״א בענין תרי חומרי דסתרי אהדדי הנה בר״ה בדף י״ד ב׳ רש״י ד״ה מקולי פירש דוקא בשדרה וגולגולת דלב״ש חוליא א׳ שתחסר מטמא ובטריפה כשחסר חוליא א׳ כשירה ולב״ה הוי בהיפוך בזה כשאוחז בתרי חומרא מטמא בחסר חוליא א׳ ומטריף בחסר חוליא א׳ הוי כסיל שא״י להבחין על מי לסמוך והאוחז בב׳ קולות הוי רשע שסתרי אהדדי והוא מיקל בשתיהן אבל ב׳ מחלוקת שאין שייכות זה לזה אין כאן רשע כשאוחז ב׳ קולות ולא כסיל כשאוחז ב׳ חומרות דבהא סבר כמר ובאינך כאינך ערש״י שם ומרש״י שם משמע דכל שמסופק הלכתא כמאן הוי כסיל שהרי כ׳ שאין לו לב להבחין כו׳ אבל התוס׳ ד״ה הכסיל כתבו כל שעושה מחמת ספק שא״י כמאן הלכתא לא הוי כסיל ומלת אפילו שכתבו התוס׳ קשה להבין וצריך לרחוק דה״ק אפילו במקום אע״פ שיודע ומחמיר הוי כסיל אבל כשספק הלכה כמאן לא הוי כסיל ומ״ש המ״א היכא דודאי סתרי הוי כסיל הדמיון כההיא דחולין מ״ג ב׳ ההוא תורא דאתחיל שחיטה בתורבץ משהו וגמרי׳ במקום שחיטה דטרפיה רבא מטעם חומריה דרב דתורבץ נקובתו במשהו ואע״ג לרב תורבץ מקום שחיטה שמא הלכה כשמואל תורבץ לאו מקום שחיטה ואף לשמואל תורבץ ברובו שמא בהא כרב ע״ז אמר דודאי תורא ממ״נ שרי לרב ושמואל דאין לומר דנקיט חומרי דרב ושמואל דהא אי תורבץ במשהו ע״כ מטעם דהוי מקום שחיטה למה דס״ד מעיקרא מש״ה אמר דלשלם דמי תורא משא״כ ההיא דעירובין דף ו׳ מבוי עקום דרמי חומרא דרב ושמואל ואצריך דלתות ואע״פ דמבוי זו בין לרב ושמואל בצורת הפתח סגי דלרב דאמר תורתו כמפולש הא פסק כת״ק דמפולש די בצ״ה ולשמואל מבוי עקום לאו כמפולש מ״מ שמא הלכה כרב דהוי מפולש ומפולש בעי דלתות וכה״ג לא הוי בחושך הולך וע״ש. ויש לי קצת הרהורי דברים אמרתי אבארם בעזה״י: דע והרשב״א ז״ל בד׳ שיטות בחולין מ״ג סיים וז״ל דוקא כעין מחלוקת ב״ש וב״ה אבל במילתא דלמר לחומרא ולמר לקולא הא אמר בע״ז פ״ק (עש״ך י״ד רמ״ב) תרי תנאי כו׳ אם היה א׳ גדול בחכמה ומנין הלך אחריו ואם לאו בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים לקולא. ולי העני יראה דה״ק כשחולקין תרין תנאי או אמוראי זה אוסר וזה מתיר אם א׳ גדול בחכמה ומנין הלך אחריו בין בשל תורה ובין בדברי סופרים בין לקולא ולחומרא כדבריו. ובשניהם שוין בשל תורה לחומרא ובשל סופרים לקולא ככל ספק דרבנן וזה כשאין שם אלא קולא למר וחומרא למר אבל כעין מחלוקת ב״ש וב״ה בשדרה דלמד קולא בחדא וחומרא בחדא ולמר בהיפך א״כ כשא׳ גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו בכל צדדיו משא״כ בשניהם שוין אז אם מסופק לך הלכתא כמאן ואין לך הכרעה כלל בין בשל תורה ובשל סופרים צריך אתה להחמיר בשתיהן דליכא למימר ספק דרבנן לקולא דא״כ אתה מיקל בשתיהן והרי אתה עושה איסור בא׳ מהן בודאי ועי״ד קי״א ס״ה ב׳ קדירות של היתר ונפל איסור דרבנן לא׳ מהן דא״א ספק לקולא וכהא דמחבואה ולעיר ספק מוקף חומה וכדומה ובאו לשאול שתיהן בב״א. ודוקא שמסופק הוא הלכה כמאן אבל כשיודע דהלכה כחד מינייהו והוא מחמיר הוי כסיל בחושך הולך דהוי תרי חומרי וסתרי אהדדי. וע׳ מנחת יעקב בת״ח כלל ל״ז אות א׳. ועדיין צ״ע לפי מ״ש הש״ך בי״ד קי״א אות י״ט דשניהן היתר בב׳ ב״א יש להתיר א״כ יש לומר ה״ה כאן הדין כן בדרבנן מיהו הרשב״א בתה״א חולק ע״ז ואוסר בב׳ ב״א. וכ״ש פלוגתא הוי כבאו לשאול בבת אחת באדם א׳ באפשר והבן זה: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף א

א (ס"ק א) ש"ד כו' אבל כו' של רשות אסור. אבל אם אירס אז מותר לעשות רקודים מה שא"כ שדוכים דעלמא ניהו דהשדוכים מותר משום שמא יקדמנו אבל הרקודי' ומחולות אז הוי רשות ואסורים ומ"ש בש"ע מי שקפץ וכינס אין עונשים אותו. כתב בספר א"ר בשם כה"ג דוקא כינס דסבר מצוה עביד. אבל מי שמסתפר קונסים אותו: ש"ע סָעִיף א

ב (ס"ק ב) הכל כו' וכשחל ר"ח בשבת ר"ל לדידן דנוהגים היתר בג' ימי הגבלה. א"כ ר"ח אסור וכמ"ש מ"א ס"ק ה' מ"מ אי חל ר"ח אייר בשבת דהוי שני קדושות כא' קדושת שבת וקדושת ר"ח מותר ועיין א"ר: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג (ס"ק ג) ומרבים כו' כתב בח"י וכן בא"ר דמ"ש רמ"א דאין להסתפר עד ל"ג בעצמו ולא מבערב היינו לפי מנהג אשכנז דדוקא בל"ג בשחר א"א תחנון אבל בערב אומרים תחנון אבל לפי מנהגינו שגם מבערב א"א תחנון א"כ ה"ה דמותר להסתפר מבערב רק לא ביום ל"ב אלא עד ליל ל"ג ע"ש אך לענ"ד לפי מ"ש מ"א בס"ק ה' דבל"ג התירו משום דאמרינן מקצת היום ככולו. ולפי מאי שפסק הרב"י בי"ד סי' שצ"ה כהפוסקים דהלילה לא מהני לו' מקצת היום ככלו אלא צריך להמתין עד אחר הנץ החמה דבעינן מקצת היום ממש. א"כ אפי' לדידן דא"א תחנון מבערב מ"מ אין להסתפר בלילה ועיין פר"ח: ש"ע סָעִיף ב

ד (ס"ק ד) בעל כו' ואבי הבן אפי' אינו מל בעצמו ועיין במ"א רס"י תקנ"א לענין המכניס והמוציא התינוק. ובא"ר שם. וכתב בח"י ובספר א"ר דמותרים להסתפר בערב קודם כניסה לבה"כ עכ"ל: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ה (ס"ק ה) מיהו כו' נשארו ל"ג יום דהא מתחילין לספור יום שני של פסח שהוא ט"ז ניסן. וניסן מלא. א"כ יש עד סוף ניסן ט"ו יום. ויום שני של ר"ח אייר. דיום א' של ר"ח כבר חשבנו לניסן שהוא יום שלשים של ניסן א"כ יש ט"ז יום תנכה אותן ט"ז יום מן מ"ט ימי הספירה ישאר ל"ג יום וא"כ אסור עד עצרת ובערב עצרת צ"ל ג"כ מקצת היום ככולו: לכן כו' בר"ח אייר. דהא חסרו ג' ימים ותמורתן יש לאסור שני ימים של ר"ח וראשון של ימי הגבלה אמרינן מקצת כו': ויש עוד כו' ששה שבתות. דהא מ"ט יום הן שבע שבועות דל ז' ימי פסח נשאר ששה שבועות דיש בהן ששה שבתות: אלא בר"ח עצמו ר"ל מפסח ועד ר' ח אייר אסור וכן דוקא ר"ח סיון אבל ג' ימי הגבלה אסורים: ש"ע סָעִיף ג

ו (ס"ק ו) מקצת כו' דהוי לא תתגודדו. ודרשינן לא תעשו אגודות אגודות דנראה כשתי תורות: א"ל ע"כ לא שנית כו' פירש"י שם ה"ל להשיב קושי' זו. והא קתני הלילה בש"א כו' ואמרינן שם פ' מקום שנהגו דהאי תנא ס"ל דלב"ש וב"ה לאו מנהגא גרידא. אלא ס"ל דהוי איסור': מלאכה הוא דל"ל. וצ"ל דלא חיישינו כי אם לרואה הבא ממקום אחר ורואה שא' אוסר וא' מתיר משא"כ משום האוסרים ומתירי' גופייהו ל"ח דאל"כ ניהו דהרואה שא' אינו עושה מלאכה יאמר משום דל"ל מלאכה. מ"מ אותו אדם עצמו. שאינו עושה מלאכה דידע דמשום איסורא פירש ורואה חברו שעושה מלאכה ואיכא משום לא תתגודדו אלא ע"כ דלגבייהו ל"ח: דדבר שאינו אלא מנהג כו' הוא דין ערב פסח וכתי' א' אמינא לך איסורא כו'. ובדבר שהוא אסור כו' הוא דין ערב פסח לב"ש וב"ה. וא"כ גבי תספורת ניהו דהוי מנהגא דאיתביה איסור' מ"מ לא עדיף ממלאכה בער"פ דה"נ י"ל הרואה או' כו' ולמה כ' רמ"א דיש בזה משום לא תתגודדו ואע"ג דיש לחלק בתספורת א"ל אם יראה שא' מסתפר מפסח עד ר"ח אייר ניהו דבמה שיראה שאחרים אין מסתפרים אז יש לתלות שאין רצונו בתספורת עכ"פ יראה שהמסתפר ע"כ ס"ל דמל"ג בעומר ואילך אסור וכשיראה אח"כ שאותן ב"א שלא נסתפרו מפסח עד ר"ח אייר מסתפרים מל"ג ואילך אז איגלאי מלת' למפרע דיש בזה משום לא תתגודדו. וצ"ל דכ"ה לא חיישינן דוקא אם רואה שינוי בפעם א' ובזמן א' חיישינן: וקשה מה בכך. ניהו שבאו שם ב"א ממקומות שנהגו איסור מלאכה. א"כ דינו כהולך ממקום שאין עושין למקום שעושין. דנותני' עליו חומרי מקום שיצא ואסור אבל מה להם לבני העיר שעושים בכך. וכי יאסרו הם מפני אורח הבא ובזה אין מחלוקת ע"ש אלא ע"כ דוקא ביחיד הבא ממקום שאין עושין למקום שעושים דאין בזה כ"א משום מחלוקת וכה"ג ליכא משום מחלוקת אבל בירושלים שמתקבצים אנשים רבים ממקומות שאין עושים אית ביה משום לא תתגודדו הרי אע"ג דא"ל מלאכה הוא דל"ל. אלא צ"ל דס"ל דלמסקנא אפי' כה"ג יש בו משום לא תתגודדו ועיין בפר"ת סי' תסט ס"ס ג' ובסי' תצ"ו בכללי מנהגים סעיף כ"ב נראה מדבריו שכווות התוס' משום שמתקבצים רבים ממקומות שאין עושים יש בו איסור משום מחלוקת: וכ' הרא"ש כו' כיון דלא עבדי הכי משום פלוגתא כו'. ולפ"ז לא היה צריך הש"ס כלל לתירוצו לחלק בין ב"ד א' לשני ב"ד כיון דבלא"ה לא קשה מידי ממגילה וגם אין תי' הש"ס עולה כלל להאי דמגלה. כבר יישבו הרא"ש דבאמת משום קושיא דמגלה לא חש להשיבו דלא חשיב לה קושיא כמ"ש הרא"ם. והא דהוצרך לחלק בין ב"ד א' לשני ב"ד הוא משום קושיא אחרת שהקשה שם דב"ש וב"ה פליגי לענין צרת ערוה דב"ה ס"ל דכמו דערוה שנפלה לפני יבם. כגון ראובן שנשא בת שמעון אחיו ומת ראובן בלא בנים. ונפלה לפני אביה שמעון דאסורה לשמעון ופטורה מן החליצה ה"ה אם היה לראובן עוד אשה אחרת והוי צרת בת שמעון כשמת ראובן גם הצרה אסורה לשמעון ופטורה מן החליצה ומן היבום. וב"ש מתירים לייבם צרת ערוה. ומסקינן דב"ש עשו כדבריהם. וכן ב"ה עשו כדבריהם. וע"ז פריך דהוי שני ב"ד בעיר א' ואיכא משום לא תתגודדו. וע"ז הוצרך לתרץ ולחלק בין ב"ד אחד לשני ב"ד: שבני הכרכים לא היו קוראים כו'. כמ"ש הרא"ש שם בשם ירושלמי דבן עיר אינו מוציא בן כפר דכל מי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ואותו יום הלא בן עיר אינו מחויב: קוראים לעצמן בכרכים וכתב הרא"ש ומה שלא קורין בכפר שלהם לפי שלא היו מתקבצים יחד אלא בעיירות עכ"ל: ובש"ג כו' צ"ע אם מחוייבים כו' ובח"י סי' תס"ח הביא דברי ש"ג. וכתב דפשיטא ליה דא"צ לנהוג חומרא ע"ש: היכי שבני אומנות כו' דהוי כשני ב"ד דבעלי אומנות נקראים ב"ד בפני עצמן: בשני עישורים כו' דהדין דבשנה א' שאחר השמטה ובשנה שנייה צריך להפריש מלבד מעשר ראשון גם מעשר שני ובשנה שלישית מפריש תמורת מעשר שני מעשר עני ובשנה ד' וה' מפריש שוב מעשר שני ולא מעשר עני ובששית מפריש מעשר עני ולא מעשר שני ופליגי ב"ש וב"ה אימתי הוי ר"ה לאילנות ב"ש ס"ל דא' בשבט הוי ר"ה. וב"ה ס"ל בט"ו בשבט ור"ע נהג בא' בשבט בשנה שלישית הפריש מעשר שני כב"ה. דלב"ה עדיין הוי שנה שניה וגם הפריש מעשר עני כב"ש דלב"ש כבר נכנס שנה שלישית. דסתרי אהדדי ואמרי' דעלי' צא' הכסיל בחשך הולך. אבל היכי דסתרי כו' דממ"נ שרי כדאיתא פ"ג דחולין דף מ"ג ע"ב דקי"ל נקובת הושט במשהו הוי טרפה ופליגי רב ושמואל אי ניקב תורבץ הושט רב סבירא ליה דבמשהו טרפה דס"ל דהוי במקום שחיטה ומותר לשחוט בתורבץ הושט ודינו כדין ושט גם לענין נקב ושמואל ס"ל דנקיבתו ברובה דוקא. דס"ל דלאו מקום שחיטה הוא ואמרי' שם האי תורא דאתחיל לשחוט בתורבץ הושט משהו וגמר לשחיטה ברובא בושט עצמו ואמר רבא רמינא עליה חומרא דרב וחומרא דשמואל וטריפנא ליה חומרא דרב דא' נקיבת תורבץ במשהו ואע"ג דרב ס"ל דהוי מקום שחיטה וכדין שחט במה שהתחיל בתורבץ לשחוט ולא הוי בכלל ניקב הושע לענין זה רמינן עליה חומרא דשמואל דלאו מקום. שחיטה וה"ל ניקב והא שמואל ס"ל דנקיבתו ברובה בזה ס"ל כרב דנקיבתו במשהו וע"ז מסיק הש"ס שם דהוי תרי חומרי דסתרי לגמרי דליכא בזה ספק דבין לרב ובין לשמואל מותר ממ"נ: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ג

א יש נוהגים להסתפר בר"ח אייר. כ' ב"י שטעמם ע"פ מ"ש אחרונים בשם התוס' של"ג בעומר אין לו מעלה מצד עצמו שפסקו מלמות אלא לסימנא בעלמא נקטו סי' ל"ג דהיינו שבימים שא"א תחנון לא מתו וא"כ כשתסיר מן מ"ט יום ז' ימי פסח וז' שבתות וב' ימי' ר"ח שהם י"ו ימים שאין אבילות נוהג בהם נשארו מן המ"ט יום ל"ג יום וראו שם דב' ימים של ר"ח אין אבילות נוהג בהם נהגו בהם היתר וזה שבוש דלא אמרו בשני ימים של ר"ח דאין אבילות נוהג בהם אלא לנוהגים איסור תספורת עד עצרת דבלא ב' ימים משכחת לה ל"ג יום שהם סימן לימי המיתה אבל לדידן דלא נהגינן איסור אלא עד ל"ג בעומר דס"ל דאז פסקו מלמות לגמרי ממילא אסור כל ל"ג יום אסור להסתפר אפי' בר"ח ע"כ דברי ב"י ממילא לדידן כל ל"ב יום אסור ותו לא: ש"ע סָעִיף ג

ב ואותן לא יספרו מל"ג ואילך. כי הם ס"ל דגם אחר ל"ג בעומר מתו עד עצרת כי ל"ג אינו סי' להפסקת המיתה בו ביום אלא מנין ל"ג הוא סימן לכמה ימים הית' המיתה משא"כ לאותן שמסתפרין אחר ל"ג בעומר דס"ל דהמית' היתה אף ביום שא"א תחינה אלא שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה לגמרי וא"כ עד ל"ג בעומר אסור בכל הימים ואחר ל"ג בעומר מותר בכולם ובודאי אין מנהגנו כדעה זו האחרונה כיון שאנו מסתפרים ומרבים קצת שמחה בל"ג בעומר ואלו לדיעה ראשונה אין שום מעלה ליום ל"ג בעומר והמנהג בכל המקומות שאין עושין נשואין אלא ביום ל"ג בעומר לא לפניו ולא לאחריו עד עצרת ואין לזה טעם וא"ת שאוחז בחומרי שניהם א"כ ביום ל"ג בעומר לא יסתפרו ולא יעשו נשואין מטעם השני. וי"ל דודאי העיקר שאחר ל"ג בעומר לא מתו ואפ"ה נוהגים קצת אבילות מחמת גזרת תתנ"ו שהיתה באשכנז בין פסח לעצר' כמו שמפורש ביוצרות ופיוטים שאנו אומרים בשבתות ההם שהם נתיסדו כמו קינות כנלע"ד טעם המנהג שלנו שאין נושאין אחר ל"ג בעומר אבל להסתפר ודאי שרי אחר ל"ג בעומר שמחמת גזירה זו לא החמירו אלא בשמחה יתירה של נישואין מה שאין כן קודם ל"ג בעומר שמתו תלמידי ר' עקיבא ומוטל על כל העולם להתאבל בשבילם החמירו טפי אפילו בתספורת. בהג"מל כתוב באם חל ר"ח אייר בשבת נושאין בו: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ג שלא לעשות מלאכה כו'. שנקברו אחר שקיעת החמה והיו העם בטלים ממלאכה. וכ' הטור עוד טעם לפי שאז סופרין העומר וכתיב שבע שבתות מלשון שבות ול' שמיטה ג"כ שבע שבתות דכתיב וספרת לך שבע שבתות מה שנת השמיט' אסורה במלאכה אף זמן ספירת עומר דהיינו לאחר שקיעת החמה אסור במלאכ' ע"כ ולפי טעם זם נראה דלאחר שספר מותר במלאכה תיכף כנ"ל: בענין הפטור' אחרי וקדושים כתבתי סימן תכ"ח: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ג

א יש עט״ז דע דיש בכאן שלש שיטות א׳ דתלמידי ר׳ עקיבא מתו ל״ד יום וראיה ממדרש שמתו מפסח עד פרוס עצרת והוא ט״ו יום קודם עצרת וכשתסיר ט״ו יום ממ״ט נשארו ל״ד יום שלימים שמתו אלא דמקצת היום ככולו מש״ה מסתפרין יום ל״ד בבוקר וה״ה לישא אשה מותר מכאן ואילך וזה דעת המחבר בס״א וס״ב ומה שהגיה הר״ב וה״ה לישא אשה מותר מל״ג ואילך היינו לדעת המחבר אבל מנהגינו אינו כן וכמ״ש המ״א אות ב׳ ויבואר לקמן אי״ה. ומ״מ הלשון שכתבו הט״ז שאז פסקו מלמות איום ל״ד קאי דל״ד שלימים מתו וכאמור. ולפ״ז אין ליום ל״ג כמומר שום מעלה ואפשר דמ״מ ביום ל״ד מתו רק מיעוט ופסקו מלמות בחצי יום ודוחק. השיטה הב׳ הוא מה שאומרים בשם התוס׳ דתלמידי ר״ע מתו ל״ג יום שלימים דהיינו ביום שא״א תחנה לא מתו א״כ כשתוציא שבעת ימי הפסח דהיינו מיום שני של פסח ועוד ששה שבתות וב׳ ימים ר״ה אייר ויום א׳ ר״ח סיון שלא מתו א״כ הרי נשארו ל״ג שלימים שמתו ולפ״ז מתו עד עצרת. וא״כ לפ״ז יש שני מנהגים. א׳ שאין מסתפרין מפסח עד יום ל״ג בכוקר כי יום ל״ג בעומר בבוקר אין סי׳ על שפסקו מלמות בו ביום דז״א אלא סי׳ על מנין הימים שמתו דהיינו שמתו ל״ג שלימים ומתאבלין ל״ג יום מפסח עד ל״ג ומקצת היום ככולו ומסתפרין ביום ל״ג עצמו ומשם ואילך מותר להסתפר ולישא אשה וי״א להיפך דהיינו עד ר״ח ור״ח אייר בכלל מסתפרין ונמצא מיום שני של פסח עד יום ב׳ דר״ח אייר יש ששה עשר יום ונגד זה מתאבלין עד שבועות ובין למנהג א׳ ובין למנהג ב׳ מתאבלין ל״ג יום והיינו בל״ג בעומר מסתפרין אף למנהג שני דמקצת היום ככולו. ואולי יש איזה טעם דבחרו דוקא ביום ל״ג בעומר דוקא להסתפר בו ולומר מקצת היום ככולו למנהג שני. השיטה הג׳ הוא כמ״ש בשם התוס׳ דל״ג יום מתו וא״כ ביום שאין אומרים תחנה לא מתו וא״כ מסתפרין בב׳ ימים דר״ח אייר ויום א׳ של ר״ח סיון דבאותן הימים לא מתו אבל שאר כל הימים נוהגים איסור. ולפ״ז אותן המותרים להסתפר בחה״מ כבסי׳ תקל״א י״ל ה״ה בחה״מ פסח בספירה שרי הא לא״ה י״ל תרין איסורין רביע עליה (ומיהו בימי הספירה בחול גמור י״ל דלא עדיף מחה״מ) אמנם אותן שמסתפרים מל״ג בעומר ואילך וגם בר״ח אייר מסתפרין טעות בידם דליכא ל״ג יום וז״ש המחבר בס״ג שטעות הוא בידם וכאמור ודברי הט״ז שכתב לדידן דלא נהגו איסור רק עד ל״ג שאז פסקו מלמות קשה קצת דביום ל״ד נמי מתו בבוקר כמ״ש לדעת המחבר גם מ״ש ממיל״א לדידן כל יום ל״ב אסור ותו לא קשה קצת דלדידן משמע דמפסח עד עצרת נוהגין איסור רק ביום ל״ג גופא מקילין ועמ״ש במ״א אות ה׳ ואי״ה יבואר עוד יע״ש: ש"ע סָעִיף ג

ב ואותן עט״ז מ״ש דבל״ג פסקה המיתה לגמרי והוא דעת המחבר קשה קצת כמ״ש באות א׳ דביום ל״ד נמי ולדידהו אסור להסתפר עד יום ל״ד בבוקר כמ״ש המחבר להדיא ואי לומר למ״ש הר״ב ולאותן שמסתפרין מיום ל״ג ואילך והיינו ל״ג בכלל נמי מסתפרין הוא עפ״י התוס׳ דביום שא״א תחנה לא מתו ונשארו ל״ג שמתו מש״ה מתאבלין מפסח עד ל״ג בעומר ומקצת היום ככולו אבל לא לומר שפסקו באותו יום מלמות. ומ״ש מנהגינו שלא לישא אשה ולא להסתפר מפסח עד עצרת רק ביום ל״ג בעומר בעצמו מותרין סוברים שאחר ל״ג בעומר לא מתו צ״ע דזהו דעת המחבר וא״כ מתו ל״ד שלימין ולמה מותרים ביום ל״ג בעומר והלא צריך עד יום ל״ד בבוקר וצ״ע: כתב פר״ח בשם הריק״ש להחזיר גרושה מנישואין שרי עסי׳ תקמ״ו יע״ש. עמ״א א׳ ריקודין ומחולות רשות יש לאסור בחה״מ פסח: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ג שלא עט״ז ומשמע ודאי להנך ב׳ טעמים אין חילוק בין נשים לאנשים בעשיית מלאכה שאסורין וכ״כ הפר״ח יע״ש והא דנהגו מפסח עד עצרת אף להמחבר היינו מטעם השני של הטור משום ספירה ועפר״ח ולפ״ז אחר ל״ג בעומר ולאחר שמנה ספירה יש להתיר מלאכה ועמ״ש בט״ז מזה: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף א

א לישא. וכ' הב"ח ונ"ל דאין חילוק בין נישואין של מצוה כגון שאין לו בנים או יש לו כי כן נהגו שלא לחלק עכ"ל. אבל מהר"ם לונזאנ"י בספר שתי ידות כ' דבזמן שיש סיבה כגון שלא קיים פו"ר או שאין לו מי שישמשו וכיוצא לא חיישינן למנהגא וכן הסכים הפר"ח. והריק"ש בספר ערך לחם כתב דלחזור גרושתו מותר: ש"ע סָעִיף א

ב לארס. שמא יקדמנו אחר. וכתב המ"א ומותר לעשות גם כן סעודת אירוסין. ועכשיו שאין מקדשין אלא בשעת נשואין מ"מ מותר לעשות שידוכין ולעשות סעודה דהא אפי' סעודת רשות נוהגין היתר רק לעשות שמחות יתירות בריקודין ומחולות נהגו איסור. מ"א וח"י ע"ש: ש"ע סָעִיף א

ג שרי. היינו לאותן הנוהגין לספר מל"ג ואילך אבל לדידן שנוהגים איסור תספורת אסור גם כן לישא. ב"ח ולבוש ומנהגים וד"מ: וכתב בתשובת חינוך ב"י שמי שאין לו אשה ובנים שמותר לישא אשה אחר ל"ג בעומר. ובתשו' שבות יעקב ח"ב סי' ל"ה חולק עליו וכתב דחמירא סכנתא שפ"א הקיל חכם אחד להתיר בענין הנשואין ולא עלתה זיווגם יפה עיין שם. מיהו עד ראש חודש אייר מותרין לישא כשם שמותרין לספר כמו שכתב ס"ג מ"א. וכתב במנהגים וב"ח הסכמת אחרונים דאם חל ראש חודש אייר בשבת מותרין הכל לישא באותו שבת אף למנהגינו שאוסרין הכל קודם ראש חודש וכ"כ הח"י עיין שם: וא"ז כתב שזקינו הגאון הנהיג בפראג לאסור בנשואין וכן שלא להסתפר בר"ח רק בל"ג בעומר וערב עצרת דוקא ע"ש. ועיין ט"ז סעיף קטן ב' וכתב הח"י דכל מקום ומקום יתפוס כפי מנהגו ובספק אין להחמיר עיין שם. וכתב הכנה"ג מ"ש בש"ע אין עונשין אותו היינו דוקא בנשואין שעושה מצוה אבל אם נסתפר בימי העומר נוהגין לקנוס ולענוש עיין שם: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד שמחה. וכתב בכוונות שגדול אחד היה רגיל לומר נחם בכל יום ואמרו גם בל"ג ונענש עיין שם: ש"ע סָעִיף ב

ה תחנון. גם בערב של יום ל"ב. ובאשכנז המנהג שבשחרית א"א תחנה משא"כ בערב אומרים תחנה וא"כ מ"ש הרב ג"כ דאין להסתפר עד ל"ג בעצמו הוא ע"פ המנהג אשכנזים אבל לאותן הנוהגין שלא לומר תחנה מבערב ה"ה דמותר להסתפר דהא בהא תלי' וכ"כ המי"ט. ח"י: ש"ע סָעִיף ב

ו שבת. זהו דעת מהרי"ו. ומהרי"ל אוסר וכן דעת מקצת אחרונים ומ"מ היכא דנהוג היתר נהוג ואין להחמיר בדינים אלו כמ"ש בסעיף קטן ג'. ח"י: ש"ע סָעִיף ב

ז ברית. ע"ל בב"י סימן תקנ"ט מבואר דבעלי ברית נקראים הסנדקים והמוהל ואבי הבן הנימול אף שאינו מל בעצמו. ומותרים להסתפר בערב קודם כניסה לבה"כ כ"כ במנהגים וכ"כ הח"י והפר"ח דלא כשכה"ג ע"ש וכן נוהגין: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ח מקומות וכו'. הטעם דלכ"ע נוהגין איסור ל"ג יום וא"כ כשמספרין עד ר"ח אייר ור"ח בכלל נשארו ל"ג יום עד עצרת ואע"פ שמספרין ביום ל"ג וא"כ חסר יום אחד מ"מ קי"ל מקצת היום ככולו וכיון שנהגו איסור במקצת דיו וא"כ אסור להסתפר אפי' בר"ח סיון עד עצרת כ"כ הב"ח: וכתב המ"א אבל במדינה זו נהגו לישא ולהסתפר בשלשה ימי הגבלה לכן נ"ל דלא ישאו ויסתפרו בר"ח אייר ובראשון של ימי הגבלה אמרינן מקצת היום ככולו וכ"מ במהרי"ל עכ"ל ע"ש: ש"ע סָעִיף ג

ט מקצת. פי' שמקצת ב"א לא ינהגו כך ומקצת כך דהוי לא תתגודדו ועיין מ"א שהאריך בסוגי' דיבמות בחילוק דינים שלא תעשה אגודות אגודות ע"ש. מי שנהג לגלח ביום ל"ד כמו שנוהגין בני ספרד ואח"כ נהג להסתפר בל"ג כמנהג אשכנז אין כאן משום לא תתגודדו נ"ש סי' י': ש"ע סָעִיף ג

י בשתיהן. אבל אם נוהג איסור בשתיהן לא הוי ככסיל בחושך הולך כיון דאסתפק ליה הדין וכ"כ המ"א ס"ס זה: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

יא הנשים. ה"ה אנשים כנה"ג ולאחר שספרו מותר במלאכה תיכף. ט"ז ע"ש: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף א

א ס"א נוהגין כו'. כמ"ש בפ' הע"י ס"ב ב' תנא כולם: עד ל"ג. עבס"ב: אבל לארס כו'. כמ"ש שם ומ"ג א' ומארסין אבל לא כונסין: מי שקפץ עפ"ד דפסחים נ' ב' מאי אריא כו' התם סי' כו': מיהו מל"ג כו'. עס"ב: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב ס"ב נוהגין. שבמדרש איתא שמתו עד פרוס העצרת והוא ט"ו יום קודם העצרת נשארו ל"ד יום ומקצת היום ככולו וז"ש ואין להסתפר כו'. ואמר בבקר כמ"ש בי"ד בסי' שצ"ה ס"א דלא אמרי' מקצת היום ככולו עד שתנץ החמה והביאו ראיה מספ"ב דמגילה וכן שומרת יום כו' ומ"ש נוהגים שלא להסתפר כו' הוא לשון הטור וע' בהג"ה: אא"כ. כמ"ש במ"ק י"ז ב' ומודים חכמים כו': ובמדינות כו'. כנ"ל בטור שאומרים שאז כו': ומרבים. כו' כמ"ש בסוף תענית שבו פסקו מתי מדבר: ואין להסתפר כו'. כנ"ל משום מקצת היום ככולו: מיהו כו'. כנ"ל ממ"ש במ"ק י"ז ב': ומי שהוא כו'. כמ"ש בפ"א דתענית י"ב א' מפני שי"ט שלנו היה: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ג ס"ג יש נוהגים כו' מיהו כו'. כי י"א כי ל"ג אינו להפסקה אלא לאותן ימים שא"א תחנון ז' ימי הפסח ו' שבתות וג"י ר"ח וי"א עד ר"ח אייר תקח ממנין הימים נשארו ל"ג ימים ועט"ז ס"ק א' ב' ומ"א ס"ק ה'. ולא ינהגו. יבמות י"ד א': וכ"ש. פ"א דעירובין מקולי ב"ש ומקולי ב"ה כו': ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ד ס"ד נהגו. כמ"ש בסוף מ"ק כ"ז ועיין בה"ג: ש"ע סָעִיף ד