Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 9 — שולחן ערוך, יורה דעה ט
א אִם שָׁחַט בְּסַכִּין מְלֻבֶּנֶת, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה; וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין אִם יָדַע שֶׁהִיא מְלֻבֶּנֶת וְנִזְהַר שֶׁלֹּא נָגַע בַּצְּדָדִים.
ש״ך Shach
סָעִיף א
א שחיטתו פסולה. דסכין כשנכנס לתוך החתך קודם שתשחט רוב הסימנים היא שורפת הסימנים ונמצא שהיא נשרפה קודם שחיטה שהרי ושט נקובתו במשהו ליטרף ושריפה כנקב היא רש"י וע"ל סימן כ"ו ס"ק א': ש"ע סָעִיף א
ב אם ידע שהיא מלובנת. ואז חדודה קודם ללבונה ול"ד לפגימה שהיא מן הצד שאם שחט בה טרפה כדלקמן ריש סימן י"ח ולא מפלגינן בין ידע תחלה או לא דהתם מורשא של סכין יוצא ומתפשט בצדי בית השחיטה וקורעתן ואפילו ידע א"א שלא יגע בצדדין הרא"ש ומהרש"ל פ"ק דחולין סי' י' והב"ח והעט"ז פסקו כסברא הראשונה דאפי' ידע שחיטתו פסולה: ש"ע סָעִיף א
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א שחיטתו פסולה. הש"ך הביא דברי רש"י וושט נקובתו במשהו והראה מקום לסימן כ"ו אות א' ושם נאמר הא במיעוט בתרא אין פוסל אף לדידן דשהיה פוסל מ"מ זה אין פוסל יע"ש והנה מדברים אלו משמע דאם תפס הקנה לבדו בעוף ושחט בסכין מלובן דכשירה וכן כתבתי בס' ראש יוסף בילדותי ועכשיו ראיתי כי הפר"ח כתב כן בפשיטות ובכר"ו חולק עליו ואומר דהר"מ מסופק אי חידוד קודם כמ"ש בהל' ט"צ הר"ז ספק והכ"מ שם תירץ בין ראשו לאמצעי יע"ש. הנה הכ"מ לא חילק אלא בין שפוד לחדוד סכין יע"ש ובתב"ש אות א' חולק ג"כ אהפר"ח ואין בכל דבריהם כדאי לאסור עכ"פ בה"מ ואולם למ"ש התב"ש אות ב' דסכין רעה ודאי שורף ועוד ראיה מיבמות יש לאסור בעוף וראוי לנהוג כן ובפרט האידנא אף בה"מ: ודע דמ"מ יש נ"מ ✍ודין מחודש לדידן דשוחט בסכין שבדק פיה וחלקה אלא שיש פגם בצדדין ואף לא ידע ותפס הקנה לבדו בעוף ושחט נלע"ד דיש להכשיר אף בלא ה"מ דכל הני טעמים דליבון לא שייכים הכא דחצי קנה פגום כשר וכ"ש ששחט בהכשר ואח"כ במיעוט בתרא לית לן בה כמ"ש הש"ך כאן ובסימן כ"ו אות א' שלא כהב"ח וא"כ ודאי יש נ"מ בזה כאמור ומה שמטריף לקמן סח"י בפגימה מהצד בבהמה או בעוף בוושט לא בקנה ולמעשה צ"ע: וראיתי להכה"ג בסימן ו' בהגהות ב"י אות ט' על מ"ש דמש"א לכרוך מטלית על פגימה מהצד שרי דלר"ז אפילו לכתחילה שרי כתב כה"ג שהוא בעיניו לא ראה לשום א' מהמחברים שיאמר לר"ז לכתחילה שרי והגיה רב יימר. והנה היש"ש הוא א' מהמחברים בפ"ק ס"י כתב מדאמר רב יימר מי לא אר"ז אלמא דמדמה להדדי ואף לכתחילה כשירה יע"ש והיינו דלאו דווקא דיעבד אמר או כמ"ש הב"ח דיעבד משום דאין סומכין לכתחילה על חדודה קודם ומ"מ לענין דינא ודאי מהצד וחוד דין אחד להם ואין לכרוך מטלית אם לא בי"ט או חול שעת הדחק לא באופן אחר דאנו פסקי' דשוין ממש מהצד וחוד דיעבד אסור אף בידע: ש"ע סָעִיף א
ב דידע כשירה והא דפסלינן לקמן סח"י מן הצד אף בידע מדלא הביא ב' דעות שם כתב הש"ך דפגימה מתפשטת לחוץ הרא"ש ועיין מ"ש בט"ז מזה. וכתב הש"ך דעת הב"ח ולבוש ויש"ש שפסקו כדעה א' והוצרך לזה אף שהמחבר הביא דעה א' בסתם דל"ת מדמהדר רמ"א לפרושי דעה שניה ש"מ דסובר כדעה ב' קמ"ל דאינו ועיין בסימן ח"י מזה: ש"ע סָעִיף א
ט״ז Taz
סָעִיף א
א שחיטתו פסולה. אף על גב דחידודו של סכין הוא קודם לליבונו ונמצא שנשחט בהיתר מ"מ יש לחוש לצדדי הסכין ששורפין בוושט במקום שנשחט וזה ודאי אסור כל זמן שלא נשחט הרוב של הסימן תחלה. ויש מכשירין ס"ל בית השחיטה מרווח רווח ולא נגע בהו בצדדי הסכין וא"ל אם כן למה הצריכו לבדוק הסכין בצדדיו קודם שישחוט כמ"ש סי' י"ח לזה תירץ כאן דידע שהיא מלובנת ויודע להזהר שלא יגע בצדדיו משא"כ לקמן אינו יודע מפגימ' שבצדדין וא"כ א"א להזהר ופסק רש"ל בזה להחמיר ומכל מקום נראה לי שאותן הרישומין שעושין האומנים בסכין שהם רחוקים הרבה מן החוד אין בהם חשש שיעשו טריפות בחלק הנשחט וכן מצאתי לרש"ל: ש"ע סָעִיף א
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א הנה ר"ז אמר ליבן סכין ושחט כשירה דביה"ש מרווח רווח ולקמן אמרינן דסכין צריך בדיקה אתלת רוחתא ולהשוות שני המימרות יש ג' תירוצים. א' דר"ז דיעבד אמר ולקמן לכתחלה (ורב יימר דאמר אף לכתחלה סובר דר"ז לאו דוקא קאמר או דלא סמכינן לכתחלה אחדודה קודם לליבונה משא"כ לקמן וכמו שכתב הב"ח). הב' דכאן ידע והתם לא ידע. הג' דביה"ש מרווח להנצל מכויות אש ולא ממורשא דפגימה. ויש חומרא וקולא לכ"א מהתירוצים לתי' א' קולא דיעבד וחומרא לכתחלה אף ידע בליבון אסור ולתי' הב' קולא בידע אפשר אף לכתחלה בפגימה וחומרא לא ידע דיעבד ולתירוץ הג' חומרא אף בידע בפגימה דיעבד אסור וקולא בליבון אפשר לכתחלה שרי ור"ז לאו דווקא דיעבד קאמר. והנה המחבר פסק דאסור אף דיעבד ואף ידע בליבון דלית ליה כל הג' תירוצים וכיון דפסקינן לקמן דבעיא בדיקה אתלת רוחתא אלמא לית הלכתא כר"ז דאין ביה"ש רווח ודיעבד נמי אסור ויש לראות איך יחלוקו אמוראים במציאו' אי ביה"ש מרווח או לאו. והנה בתה"א ט"ו כתב דאין אומרים ביה"ש מרחיב וזה דעת הרז"ה ז"ל ובקצר כתב בית א' וש"ב דאין סומכין על זכירתו וחוששין שמא נגע. הנה רואה אני סתירה ויראה דכדברי הקצר מסתבר ול"פ במציאות אלא דחיישינן שמא הטה לכאן ולכאן ולא מהני ברי לי ומידי ספיקא לא נפקא וכפי הנראה לא וודאי הוה ולמ"ש בארוך הוה וודאי ולא ספק. אמנם לומר דלית הלכתא כר"ז דחידודה קודם הא וודאי ליתא דאין חולק בהא. וראיתי לכה"ג בהגהות הב"י אות ז' דברים תמוהים שכ' דגירסת הר"מ בפ"א מה"ש ליבן סכין שחיטתו כשירה דאי פסולה נמצא סובר דליבונה קודם ואיך פסק בפ"ה מהל' ט"צ ה"ב דליבן שפוד הוה ספק יע"ש ולא ידענא מה ענין זה לזה דשחיטתו פסולה משום צדדין דלא מרווח וליבון שפוד אכתי בשאין דק כחוד סכין בעיא היא וחוד סכין ודאי חידודה קודם ואין חולק על ר"ז ועיין כ"מ פ"ה מהל' ט"צ. גם מ"ש הכה"ג באות ה' על מ"ש הב"י ומיהו לענין מעשה אין להקל וכ"נ מדברי הפוסקים פירש כדברי הראב"ד אלא בלא ידע דיעבד פסולה גם אין להקל בליבון לכתחלה אלא דיעבד וכן פסק בספר המפה ולבוש. כל מ"ש באות ההוא לא ידענא מה הוא דפשט דברי הב"י דלתירוץ האחרון דאם ידע שרי אף בפגימה ולז"א דאין להקל אף בה"מ דעיקר כתירוץ התם מורשא קורע וכן יראה מדברי המי"ט בפ"ק אות י"ט יע"ש גם מ"ש דכן פסקו המפה ולבוש הנה הש"ך העיד באות ב' שהלבוש פסק כדעה א' דאף ידע בליבון אסור ורמ"א אין אני רואה שיפסוק כסברא ב' דמ"ש אם ידע הוא לפרושי סברא הב' ומיהו המי"ט בפ"ק אות י"ט כתב שהרמ"א ולבוש פוסקים דידע כשר: ולענין דינא הנה הפר"ח התיר בסכין מלובן בה"מ כדעה שניה וכתב שכן משמעות המחבר ולא ידענא אדרבה מדהביא דעה א' בסתם הלכתא הוא עסי' רמ"ב בש"ך. וכן משמעות כל האחרונים שאסור בה"מ אף בידע. אמנם מ"ש הט"ז כאן על מ"ש רמ"א אם ידע לתרץ דל"ק מלקמן סימן ח"י בפגימה מן הצד דלא ידע וא"י דא"כ אמאי לא הביא ב' דעות בידע קודם השחיטה דכשר ולמה לו החילוק דמורשא בזע כמ"ש הש"ך אות ב'. ואותן הרשומים שעושין אומנים כיון שרחוק מהחוד אין איסור כ"כ ט"ז כאן וכפול לקמן סח"י א"א. וכתב התב"ש דווקא שוקע הא בולט אף רחוק מאד אסור וכתב דראוי לחוש לכבודו של זקן הבה"י ואף רושמי אומנין אין לשחוט וכן ראוי לעשות: ש"ע סָעִיף א
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א פסולה. וכתב בט"ז אע"ג דחידודו של סכין הוא קודם לליבונו ונמצא שנשחט בהיתר מ"מ יש לחוש לצדדי הסכין ששורפין בושט במקום שנשחט וזה הוא ודאי אסור כל זמן שלא נשחט הרוב. וכתב פר"ח דבעוף אם תפס הקנה לבדו באופן שלא נגע בוושט כלל כיון דפסיקת הגרגרת ברובו וחידודו קודם לליבונו א"כ ע"כ נשחט רובו בהכשר קודם שריפת רובו וכשירה לכ"ע: ש"ע סָעִיף א
ב מכשירין. דס"ל בית השחיטה מרווח רווח ולא נגעו בצדדי הסכין. וא"ל א"כ למה הוצרכו לבדוק הסכין בצדדיו קודם השחיטה כמו שכתוב לקמן סימן י"ח. דשאני הכא דידע שהסכין מלובנת ונזהר שלא לנגוע בצדדים משא"כ התם דלא ידע שיש פגימה בצדדים ואינו נזהר (הרא"ש) והש"ך כ' דלא מפלגינן בין ידע או לא ידע ונתן טעם אחר. דהתם מורשא של סכין יוצא ומתפשט בצדדי שחיטה וקורעתן וא"א שלא יגע בצדדין ורש"ל והב"ח והט"ז פסקו כסברא הראשונה. וכ' בט"ז שאותן הרשומין שעושין האומנין בסכין שהם רחוקים הרבה מן החוד אין בהם חשש שיעשה טרפות בחלק הנשחט כ"כ רש"ל. פר"ח סק"א: ש"ע סָעִיף א
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א (ליקוט) אם כו'. דלא כר"ז ממש"ש בסכין של ע"ג ותיפוק ליה כו' וכן בסכין ש"נ (ברשב"א מביא מסכין ש"נ וטריפה ע"ש) קולף או מדיח. ויש מכשירין. ממש"ש י"ז ב' מי לא אר"ז כו' אלמא הלכה פסוקה והן לא השיבו דל"צ דיש לדחות כמ"ש הרא"ש בשם הראב"ד וכ"כ ת"ה (ומדחה ג"כ הראיה מסכין ש"נ וטריפה) ומ"מ כתב להחמיר (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
ב ויש מכשירין. כדעת הראב"ד דר"ז ל"ק אלא בדיעבד ומה דאסיקנא שם דצריכה בדיקה אתלת רוחתא הוא לכתחלה: ש"ע סָעִיף א
ג אם ידע כו'. כתי' ה"ר יונה [וכן. הראב"ד] דשאני התם דלא ידע להזהר ואף בדיעבד אסור: ש"ע סָעִיף א
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.