Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 17 — שולחן ערוך, יורה דעה יז
א הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּרִיאָה וְלֹא פִּרְכְּסָה. (פי' שֶׁלֹּא נִתְנַעְנְעָה), הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת; אֲבָל הַמְסֻכֶּנֶת וְהוּא כָּל שֶׁמַּעֲמִידִים אוֹתָהּ בִּגְעָרָה אוֹ בְּמַקֵּל (כָּל בּוֹ בְּשֵׁם הָרַאֲבָ"ד) וְאֵינָהּ עוֹמֶדֶת, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת מַאֲכַל בְּרִיאוֹת, שְׁחָטָהּ וְלֹא פִּרְכְּסָה כְּלָל, הֲרֵי זוֹ נְבֵלָה וְלוֹקִין עָלֶיהָ; וְאִם פִּרְכְּסָה, הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת, וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הַפִּרְכּוּס בְּסוֹף הַשְּׁחִיטָה וְלִמְשֹׁךְ עַד אַחַר הַשְּׁחִיטָה (תא"ו נט"ו ח"ג לְדַעַת רַשִׁ"י), אֲבָל בִּתְחִלָּתָהּ אֵינוֹ מוֹעִיל. כֵּיצַד הוּא הַפִּרְכּוּס, בִּבְהֵמָה דַּקָּה וּבְחַיָּה גַּסָה וְדַקָּה, בֵּין שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְהֶחֱזִירָה אוֹ שֶׁפָּשְׁטָה רַגְלָהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶחֱזִירָתָה, אוֹ שֶׁכָּפְפָה רַגְלָהּ בִּלְבַד, הֲרֵי זֶה פִּרְכּוּס וּמֻתָּר; אֲבָל אִם פָּשְׁטָה יָדָהּ וְלֹא הֶחֱזִירָה, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה, שֶׁאֵין זוֹ אֶלָּא הוֹצָאַת נֶפֶשׁ בִּלְבַד; וּבִבְהֵמָה גַּסָה אֶחָד הַיָּד וְאֶחָד הָרֶגֶּל, בֵּין שֶׁפָּשְׁטָה וְלֹא כָּפְפָה, בֵּין כָּפְפָה וְלֹא פָּשְׁטָה, הֲרֵי זֶה פִּרְכּוּס וּמֻתֶּרֶת. וְאִם לֹא פָּשְׁטָה, לֹא יָד וְלֹא רֶגֶל, וְלֹא כָּפְפָה כְּלָל, הֲרֵי זוֹ נְבֵלָה; וּבְעוֹף, אֲפִלּוּ לֹא רִפְרֵף (פי' מֵעִנְיַן כְּהֶרֶף עַיִן) אֶלָּא בְּעֵינוֹ, וְלֹא כִּשְׁכֵּשׁ (פֵּרוּשׁ נִעְנַע) אֶלָּא בִּזְנָבוֹ, הֲרֵי זֶה פִּרְכּוּס.
ב הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמְסֻכֶּנֶת בַּלַּיְלָה וְלֹא יָדַע אִם פִּרְכְּסָה, הֲרֵי זוֹ סְפֵק נְבֵלָה וַאֲסוּרָה.
ג גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים לֹא הָיוּ אוֹכְלִים מִבְּהֵמָה שֶׁמְּמַהֲרִים וְשׁוֹחֲטִים אוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תָּמוּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁפִּרְכְּסָה בְּסוֹף הַשְּׁחִיטָה; וְדָבָר זֶה אֵין בּוֹ אִסוּר, אֶלָּא כָּל הָרוֹצֶה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ בְּדָבָר זֶה הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.
ש״ך Shach
סָעִיף א
א בגערה או במקל. אבל כשמעמידים אותה בידיה אין מוציאין אותה מחזקת מסוכנת. שם: ש"ע סָעִיף א
ב ה"ז נבלה. דכל שלא פרכסה בידוע שנשמתה נטולה הימנה קודם שחיטה. ש"ס: ש"ע סָעִיף א
ג ולמשוך עד אחר שחיטה. וכן פי' הב"ח ומהרש"ל פ' השוחט סי' י"ח כתב דמפי' רש"י שלנו לא נשמע כן הלכך נראה עיקר דאע"פ שלא עשתה הפרכוס אחר שחיטה רק עם גמר השחיטה כשר עכ"ל וכ"כ הב"ח דמפירוש רש"י שלנו לא משמע כן ולא עמדתי על סוף דעתם דהרי כך נראה מבואר מפירש"י להדיא בכולי סוגיא דפ' השוחט (חולין דף ל"ח ע"א) ע"ש בד"ה כל היכי ובד"ה א"ל רבא וד"ה שאני אומר וד"ה בסוף שחיטה ממשו בע"ב ד"ה זה פירוש למיתה ודו"ק וכן משמע בש"ס ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ד או שכפפה רגלה כו'. כתב ב"י משמע דכשכפפה ידה בלבד אסורה וכ"כ בעט"ז בהדיא אבל הרשב"א והר"ן וכל בו בשם הר"ז וטור ור' ירוחם פסקו דאפילו כפפה ידה בלבד מותרת ומהרש"ל שם כתב שכן דעת הרי"ף והרא"ש ופסק כן וכ"כ הב"ח: ש"ע סָעִיף א
ה אפילו לא רפרף אלא בעינו. דע שיש חלופי גרסאות בש"ס וי"ג גפו במקום עינו ויש מהפוסקים דס"ל דרפרף בעינו לא מהני וכ"פ מהרש"ל והב"ח: ש"ע סָעִיף א
ו ולא כשכש אלא בזנבו. וכן כשכוש זנב בבהמה מהני כדאיתא במשנה וכ"פ הרא"ש וטור ור"י ושאר פוסקים ומהרש"ל והב"ח והעט"ז ומה שתמה בסי' ל"ח סעיף ל"ז דף קמ"ח ע"ב על הר"ב שלא הגיה כן אינו תימ' דס"ל כמ"ש הרב המגיד פ"ד מהמ"א בשס הרמב"ן והרשב"א דלרבותא נקט עוף דה"א גבי דידיה כשכוש זנב דבר קל קמ"ל וכ"ש בבהמה וכ"כ הר"ן ונראה מדברי הרב המגיד שם שגם דעת הרמב"ם שהוא כל' המחבר הוא כן ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז השוחט את המסוכנת כו'. ולא מהני כשמצא למחר כותלי ביה"ש מלוכלכים בדם ואע"פ שכתב הטור דמהני בכה"ג כבר תמה עליו בזה וגם בב"י תמה עליו וזה דעתו כאן: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח אלא כל הרוצה להחמיר כו'. ובבהמת עובד כוכבים דליכא הפסד ממון משום מדת חסידות אסור אבל בבהמת ישראל משום הפסד ממון אפילו מדת חסידות ליכא אלא חומרא לגדולי החכמים כן נ"ל מדברי הרב המגיד בשם הרמב"ן והרשב"א דלא כנראה מהעט"ז וכתב בא"ז שראבי"ה כתב ע"ש הגאונים דבהמת עובד כוכבים לא מיתכשרה עד דקיימא בכרעא מאליה ואזלא ד' אמות בדקה ומלא קומתה בגסה וכ"כ ראב"ן סי' רכ"ב ומהרש"ל והב"ח בשם הא"ז: ש"ע סָעִיף ג
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א עש"ך דוקא כשמעמידין ע"י גערה או במקל ועומדת יצאה מכלל מסוכנת הא לא"ה אף כשמעמידין בידים ועומדת לא יצאה מכלל מסוכנת וצריכה סימן ומ"ש שם אין לו מקום דאי נגרוס ש"ס ז"א דלא נזכר בש"ס אלא כל בו בשם הראב"ד הביאו הד"מ ואולי דקאי אציון ש"ע שנרשם כן ואין מדרך הש"ך לכתוב כן: ש"ע סָעִיף א
ב הר"ז נבילה דכל שלא פרכסה בידוע שנטולה נשמתה קודם שחיטה ש"ס עכ"ל הש"ך הנה בש"ס קאמר קודם לכן ומפרש הט"ז אות ב' קודם גמר שחיטה דהיינו רוב א' בעוף ורוב ב' בבהמה וכפי הנראה הוא כוונת הש"ך קודם שחיטה היינו גמר שחיטה ויש לראות בעוף שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש האם יאמר דא"צ פרכוס דל"ל בידוע שנטולה נשמתה קודם לכן כמ"ש הלבוש ס"א דודאי כשהרגישה השחיטה יצאה נשמתה קודם גמר שחיטה וכאן במשהו הוה גמר שחיטה וכל היכי תיזל ותיתי ועיין כר"ו אות ב' ומ"מ אין להקל דאומרין מיד שהרגישה שרוצין לשוחטה נתעלפה ומתה מיד: ש"ע סָעִיף א
ג ולמשוך עד אחר שחיטה. הש"ך הסכים כן להלכה דבעינן שיהיה הפרכוס אחר שחיטת רוב ב' בבהמה ורוב א' בעוף ושכן מוכח ברש"י ד"ה כל שכתב דלאחר ששחטה וד"ה אמר ליה שכתב לאחר שחיטה כו' וד"ה שאני כתב דכל שלא פשטה וחזרה לאחר שחיטה כו' וד"ה בסוף שכתב דתהוי בה חיות אחר שחיטה וכן ע"ב שם ע"ש ופר"ח אות א' כתב דהפרכוס עד גמר וסוף שחיטה והנה התב"ש האריך להשיג עליו מלשונות רש"י משמע דודאי בעי חיותא עד אחר שחיטה וכל שלא היה כ"א בגמר שחיטה דהגמר שחיטה ומיתה באין באחד פסולה דבעינן חיותא אחר גמר השחיט ומ"ש רש"י במשנה דנטולה קודם גמר לאו דוקא. וא"י למה נקטו הט"ז והש"כ באות ב' שנטולה קודם גמר שחיטה או קודם שחיטה ולפי תירוץ השני שכתב שם דא"א לצמצם א"ש טפי יע"ש: כתב הכנה"ג בהגהות הטור אות ב' יש להסתפק סומא ששחט ואמר שהרגיש בפירכוס אי מהימן ובאות ה' צריך שידע מתחלה שהיא מסוכנת הא לאו הכי כל מלתא דלא רמיא כו' כמו בסכין מלובנת: ש"ע סָעִיף א
ד עיין ש"ך הנה במשנה בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה ובגמרא אמר רב ענן א"ש היתה ידו פשוטה וכפפה כשירה דאי ממתניתין ה"א בעינן פשוטה וכפופה קמ"ל כפופה לחוד מהני והברייתא דמייתי רבא בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה בד"א ביד אבל ברגל בין פשטה ולא כפפה או כפפה ולא פשטה כשירה והרי"ף והרא"ש השמיטו מימרא דשמואל וכן הר"מ ז"ל וכתב ב"י דסוברים מדלא הזכיר בברייתא בהדיא להתירא מש"ה אמר רבא הלכתא כהא מתני' לאפוקי משמואל ע"ש והיש"ש בפ"ג סי' י"ט כתב דאין צריך להזכיר דפשט' דמתניתין משמע כן והתב"ש הקשה דאטו מי עדיפא מדורו של שמואל דהוצרך לומר דה"א עד שפשטה וכפפה יע"ש ול"נ דודאי מתני' איכא למימר דכפופה לחוד ל"מ והא דתנן פשטה ולא החזירה ולא אשמועינן רבותא טפי דאפילו כפופה לחוד ל"מ י"ל דכח דהיתרא עדיף לדיוקא הא רגלה אפילו פשטה לחוד מהני משא"כ ברייתא דתני בהדיא פשוטה ברגל א"כ אמאי לא אמר ברישא רבותא טפי כפופה ביד ל"מ אלא דכפופה ביד מהני לחוד אף היתה פשוטה והרי"ף והרא"ש נפטרו במה שהביאו הברייתא דליכא למיטעי וכאמור ושמואל הוצרך לאשמועינן דממשנה ליכא למיפשט וברייתא לא הוה ידוע בפרסום כ"כ משא"כ הרי"ף והרא"ש שהביאו הברייתא. אמנם הר"מ ז"ל ודאי סובר דתרתי בעינן כדמוכח מלשונו שכפל הדברים בהמה דקה שפשטה וחזרה מהני משמע הא כפיפה לחוד לא מהני. ובש"ע או כפפה רגלה הוא מיותר אלא לאשמועינן הא ביד לא מהני כפיפה ועיין בלבוש ובפ"ח ובתב"ש: ש"ע סָעִיף א
ה עש"ך ולשונו צריך תיקון קצת במ"ש י"ג גפו ויש מהפוסקים סוברים דעינו לא הלא הגורסים גפו סוברים דעינו לא ורי"ו שהתיר בשתיהן דגורס עינו ולא אבין מ"ש בד"מ הנדפס עם א"מ דרי"ו פסק כשתי הנוסחאות דמנא לי להקל אלמא דגורס עינו וכ"ש גפו מסברא דהוה כמו יד בבהמה גם לא נדע מכשכוש בזנבו ועי' מ"ש בט"ז: ש"ע סָעִיף א
ו ולא עש"ך דמה שלא הגיה רמ"א דגם בבהמה מהני דכולן חולקין על הר"מ די"ל דסובר דאין שום חולק דגם הר"מ מודה והא דלא הזכיר דכ"ש הוא וברייתא לרבותא נקטיה זנב העוף וכן נראה מדברי המ"מ שם דאמה שלא זכר הר"מ עבי' קלי' ומתרזת כתב שלא זכר דכברייתא קי"ל ואלו בכשכוש בהמה לא כתב אהר"מ כלום: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז הא כותלי ביה"ש מלאים דם לא מהני כאן דר"א הוא דאמר כן וחכמים פליגי עליה ש"ך: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח עש"ך וכוונתו דהא דכתב הר"מ ז"ל גדולי החכמים לא היו אוכלין מן המסוכנת ותשובת גאון דבהמת עובד כוכבים אסור תרתי נינהו דבהמת עובד כוכבים מדת חסידות הוא לאדם כשר ומתנהג בחסידות ודברי הר"מ הם אף בבהמות ישראל והוא מגמרא חולין ואין בו מדת חסידות אף מי שמתנהג בחסידות אלא גדולי ישראל כמו יחזקאל וחביריו והוא התפאר ע"ז דלא כלבוש ס"ג שנראה מדבריו דמ"ש הר"מ ז"ל הוא מדת חסידות יע"ש: ש"ע סָעִיף ג
ט״ז Taz
סָעִיף א
א בגערה או במקל. פירוש אבל אם מעמידים אותה ביד לא מהני: ש"ע סָעִיף א
ב הרי זו נבילה. דקים להו לרבנן דזו נטולה נשמתה קודם גמר שחיטתה: ש"ע סָעִיף א
ג אלא בעינו. בספר הטור כתוב בגפו וכתב רש"ל דהכי קי"ל להחמיר דלא סגי בעינו אלא בגפו: ש"ע סָעִיף א
ד אלא בזנבו. בב"י הביא שהרא"ש והר"ן ורמב"ן ורשב"א והרב המגיד ס"ל דגם בבהמה מהני כשכוש בזנב כסתם מתניתין והא דנקטיה רבא גבי עוף הוא לרבותא דכשכוש בזנב דבר קל הוא וה"א דלא סגי קמ"ל וכ"כ הטור רק שהוכיח ב"י מדעת רמב"ם דלא מהני כשכוש זנב רק בעוף ונראה דהסומך על כל הני לא הפסיד בפרט שהרמב"ם לא זכר בפירוש לאיסור ושוב מצאתי כן לרש"ל פ' השוחט סימן י"ט וכן מסיק מו"ח ז"ל: ש"ע סָעִיף א
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א בגערה או במקל אבל כשמעמידין ביד לא מהני ט"ז דעץ נמי עומד הוא כשמעמידין אותו בידים אלא בעינן דווקא שע"י גערה יקום לא הוה מסוכנת לשון הר"מ ז"ל בפ"י מהל' מ"א הי"א בהמה שתשש כחה ונטה למות הואיל ולא אירע מכה באבר מאיברים הממיתים אותה הר"ז מותרת. דלא הוה דומיא דטריפה אלא בחסרון: ש"ע סָעִיף א
ב הר"ז נבילה דקים להו דנטולה נשמתה קודם גמר שחיטה ט"ז ולשון הלבוש דודאי נתעלפה כשהרגישה השחיטה ויצאה נשמתה קודם גמר שחיטת הרוב ע"ש. והנך רואה ממ"ש הש"ע והוא לשון הר"מ ז"ל בפ"ד ממ"א הי"ג דכל שלא פירכסה כנבילה ודאי מחזקינן לה והתב"ש אות ז' נתקשה בזה אמאי הא בריאות נמי לפעמים אין מפרכסין וכ"ת רוב מסוכנות מתות קודם גמר שחיטה וכל שאין סי' מתות הן דא"כ השוחט בלילה דכתב הר"מ והמחבר דהוה ספק ולא ודאי ותי' דלאו רובן מתות רק אותן שאין מפרכסות רובייהו יוצאות נשמתן קודם גמר שחיטה ויצא להר"מ כן מדאמר בידוע שנטולה נשמתה אלמא ודאי הוה עכ"ל ולכאורה אכתי לא הועיל דהא חזינן כמה בריאות שאין מפרכסין אבל דבר ברור דיבר דודאי רוב ב"ח מפרכסין ולכך בהמה בריאה אי לא פרכסה כלל אמרינן מן המיעוט היא דהא בריאה הוה משא"כ במסוכנת שלא פירכסה אית לן לומר דנטולה נשמתה קודם מלומר מן המיעוט היא משא"כ השוחט בלילה הוה ספק דשמא פרכסה. והנה י"ל בתרי אנפין או דרוב אין מתות קודם גמר שחיטה ואפ"ה אי לא פירכסה ע"כ ממיעוטא היא ומה חזית דהוה ממעוטא דאין מפרכסין אימא ממיעוט דמתות וחזקה בהדיא בחזקת שאין זבוח והוה ודאי כדבעינן למימר בסימן ח"י וכ"ה או דמיעוט שאין מפרכסין לא שכיח והוה מיעוטא דמיעוטא ומיהו השוחט בלילה הוה ספק נבילה דסמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא מדרבנן או דלאו רובם מתות אלא מחצה והלכך השוחט בלילה הוה ספיקא דאורייתא. והנה בביצה אמרינן לענין י"ט השוחט מסוכנת צריך לאכול כזית חי ואיך מותר לשחוט בי"ט דהוה ספק כו' וכבר עמד בזה בעל שאגת אריה הל' י"ט סימן ס"ד ובכר"ו אות ב' הרגיש בזה אמנם אם נאמר דרוב אין מתות אלא כל שלא פרכסה הוה סימן מיתה א"כ א"ש האי דביצה וא"צ לדחוקי ולומר האי דביצה איירי במעמידין אותה ועומדת דא"צ סימן כי מסתימת לשון הפוסקים בהל' י"ט סי' תצ"ח לא משמע כן וכמ"ש ג"כ כר"ו✍ולענין הברכה על השחיטה יראה לי שאין להכניס בספק ברכה וישחוט אחר עמו. ולענין או"ב אם לא פרכסה כתב הב"ח דשרי דהוה נבילה ודאית ומיהו כתב התב"ש זה דוקא כשלא פירכסה הא פירכסה בשאר איבריה או צעקה והטילה ריעי אף בתחלת שחיטה הוה ספק כ"כ בשמ"ח ס"ד ואף דלכאורה דבריו סותרים זא"ז דכתב בתב"ש אות ז' דהר"מ למד דהוה ודאי ממה שאמרו בידוע כו' ורבא אפרכוס בתחלת שחיטה אמר כן אלמא דודאי הוא י"ל אף דרבא אמר כן אכתי דלמא הלכה כר"ח לחומרא ומיהו בידוע ל"פ על ר"ח וכל שלא פרכסה כלל הוה ודאי נבילה והיה לוקין עליה כו': ודע דסבור הייתי לומר דלהר"מ יש הוכחה דאם לא פירכסה הוה ודאי דאל"כ השוחט בלילה וא"י אם פרכסה אסורה לר"א דוקא זינוק ולרבנן אף זינוק ל"מ והא הוה ס"ס שמא פירכסה ושמא לאו מתה קודם וכ"ת דהוה מש"א הא הר"מ סובר כה"ג הוה ס"ס מדפסק בהל' א"ב פיתוי קטנה לאו אונס מסוגיא דפ"פ מחמת קושית התוס' שם יע"ש אלא דאי ס"ס במקום חזקה לאו כלום אין הוכחה וא"צ: ש"ע סָעִיף א
ג אלא בעיניו בספרי הטור בגפו וכן פסק רש"ל ט"ז הנה הוא חלופי גרסאות בגמרא י"ג עינו וכ"ש גפו דהוא במקום יד דבהמה וי"ג גפו אבל עינו לא ורי"ו כתב עינו וגפו הוה זו ואצ"ל זו וגורס עינו מיהו בטור הגירסא עינו לפי פי' הב"י וכן יראה גירסת יש"ש פ' השוחט סי' י"ט בטור אלא דהפרישה אות ד' והב"ח כתב שיש גורסין בטור גפו ולא עינו ולכן אין להקל: ש"ע סָעִיף א
ד אלא בזנבו. עט"ז ודעתו דהש"ע מסתמא סובר דוקא בעוף מהני כשכש בזנבו ולא בבהמה וכמ"ש בספרו הארוך דהר"מ השמיט זנב בבהמה דאין סברא דסמיך על רבותא ומש"ה השמיט המחבר כאן. והעלה ט"ז דהמיקל לא הפסיד עש"ך אות ו': ש"ע סָעִיף א
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א עומדת. וכתב בש"ך אבל אם מעמידין אותה ביד לא מהני דקים להו לרבנן דנטולה נשמתה קודם שחיטה: ש"ע סָעִיף א
ב השחיטה. וכ' בש"ך דמהרש"ל פוסק דאע"פ שלא פירכסה לאחר שחיטה רק בגמר שחיטה סגי והש"ך חולק עליו: ש"ע סָעִיף א
ג ומותר. וכתב הב"י אבל בכפפה ידה לבד היא טריפה. אבל מהרש"ל והש"ך מתירים בכפפה ידה: ש"ע סָעִיף א
ד בעינו. וכתב בש"ך שיש גירסאות שגורסין בגפו במקום בעינו. וכתב מהרש"ל דהכי קי"ל ולא סגי בשרפרף בעינו אלא דוקא בגפו ופר"ח חולק: ש"ע סָעִיף א
ה פירכוס. וכל הפוסקים אחרונים פסקו דגם בבהמה אם כשכש בזנבו הרי זה פירכוס: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו ואסורה. וכתב בש"ך ולא מהני כשמצא למחר כותלי בית השחיטה מלוכלכים בדם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז משובח. וכן בהמה שהורה בה חכם והתירה. וה"מ מילתא דתלי בסברא. אבל מילתא דגמרא טוב לאכול עיין לקמן בסי' קט"ז וכתב בש"ך ודוקא בבהמות עובד כוכבים יש להחמיר משום מדת חסידות. אבל בבהמות ישראל אפילו מדת חסידות ליכא משום הפסד ממון. אלא חומרא לגדולי החכמים. ובא"ז כתב דבבהמת עובד כוכבים לא מתכשרה עד דקיימה ברגליה מאליה ואזלא ד"א בדקה. ובגסה מלא קומתה וכן פסקו מהרש"ל והב"ח: ש"ע סָעִיף ג
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף א
א ולמשוך עד אחה"ש. עי' בשמ"ח שכתב ופשוט דכ"ש אם כל הפירכוס היה אחר השחיטה דשפיר דמי ע"ש ועי' בס' בינת אדם שער או"ה סי' ח' ובסוף השער שכ' דאפילו אם גם אחר השחיטה לא פרכסה מיד רק לאחר ששהה כמו רביעית שעה התחיל לפרכס אין כאן בית מיחוש לומר דהוי כזנב הלטאה דלא כס' זבח שמואל שכתב לאסור בזה אך אם חתכו כל המפרקת ורוב בשר עמו ולא פרכסה בשעת שחיטה רק לאחר שחתך כל המפרקת פרכסה לא מהני דזה ודאי הוי כזנב הלטאה. ורב אחד חולק ע"ז ודעתו גם בזה להכשיר והוא ז"ל חזר וכתב להעמיד דבריו ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב הרי זו ספק נבילה. [עיין בת' ח"ס סי' כ' שכ' הא דלא אמרינן אוקמא אחזקת חי כו' היינו משום דאיכא חזקה מתנגדת חזקת איסור שאינו זבוח ומזה נלמוד דבמסוכנת שנשחטה נאמן עליו עד אחד ואפילו אשה לומר שפרכסה שאין כאן חזקת איסור ע"ש]: ש"ע סָעִיף ב
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א בגערה כו'. דמדקאמר שמעמידים כו' ש"מ שתהא ג"כ יכולה לעמוד מרביצתה ועמידתה ביד מעשה עץ בעלמא עביד: ש"ע סָעִיף א
ב ה"ז נבילה. שם ל"ח א' בידוע שנשמתה כו': ש"ע סָעִיף א
ג ולמשוך כו'. ערש"י שם ד"ה בסוף שחיטה וד"ה זה פירש כו': ש"ע סָעִיף א
ד אלא בעינו. כ"ה גירסת הרי"ף ורמב"ם שם והשמיטו כשכש זנבה דבהמה דתני במתני' ושאר דברים הנאמרים בגמ' והלך בדרך הרמב"ם ומפרש מ"ש שם הלכתא כו' כהך ברייתא לבד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ה (סעיף ג') ודבר זה כו'. שם ל"ז ב'. ש"ע סָעִיף ג
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.