א כַּמָּה הוּא שִׁעוּר הַשְּׁחִיטָה שֶׁל הַקָּנֶה וְהַוֵּשֶׁט; הַשְּׁחִיטָה הַמְּעֻלָּה, שֶׁיֵּחָתְּכוּ שְׁנֵיהֶם בֵּין בַּבְּהֵמָה וּבֵין בָּעוֹף, וְלָזֶה יִתְכַּוֵּן הַשּׁוֹחֵט; וְאִם שָׁחַט רֹב אֶחָד מֵהֶם בָּעוֹף, וְרֹב שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד כְּשֶׁיִּמְדְּדוּ אוֹתוֹ יִמְצְאוּ שֶׁהַנִּשְׁחָט הוּא רֹב; וְכֵיוָן שֶׁיִּמְצְאוּ שֶׁהַנִּשְׁחָט יוֹתֵר מֵחֵצִי, אֲפִלּוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, דַּיּוֹ.
ב אִם שָׁחַט בִּבְהֵמָה הָאֶחָד כֻּלּוֹ וַחֲצִי הַשֵּׁנִי, וּבְעוֹף שְׁנֵי חֲצָאֵי סִימָנִים, פְּסוּלָה.
ג לֹא שָׁחַט רֹב הַסִימָן בְּמָקוֹם אֶחָד, כְּגוֹן שֶׁהִתְחִיל לִשְׁחֹט וְנִתְהַפֵּךְ הַסִימָן וּגְמָרָהּ שָׁם, וּבֵין שְׁנֵיהֶם רֹב, כְּשֵׁרָה בֵּין בִּקְנֵה בֵּין בַּוֵּשֶׁט; לֹא מִבַּעְיָא אִם שְׁנֵי הַחֲתָכִים שָׁוִים בְּהֶקֵּף אֶחָד, אֶלָּא אֲפִלּוּ הָאֶחָד לְצַד הָרֹאשׁ וְהַשֵּׁנִי לְצַד מַטָּה, כָּשֵׁר, בֵּין אִם אָדָם אֶחָד שָׁחַט כָּךְ בִּשְׁנַיִם אוֹ בְּג' מְקוֹמוֹת, בֵּין שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁנַיִם בִּשְׁנֵי סַכִּינִים; אֲבָל אִם הַכֹּל בְּצַד אֶחָד, כְּגוֹן שֶׁלְּאַחַר שֶׁהִתְחִיל לִשְׁחֹט מְעַט הִנִּיחַ זֶה הַמָּקוֹם, וְשָׁחַט לְמַטָּה אוֹ לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ בְּאוֹתוֹ צַד, צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הָרֹב בְּמָקוֹם אֶחָד, וּכְשֶׁיֵּשׁ רֹב, אֲפִלּוּ בַּמָּקוֹם הַשֵּׁנִי, כָּשֵׁר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַשְּׁחִיטָה מְפֹרַעַת. (פי' גְּלוּיָה וְנִכֶּרֶת).
ד שְׁחִיטָה הָעֲשׂוּיָה כְּקֻלְמוֹס אוֹ כְּשִׁנֵּי הַמַּסְרֵק כְּשֵׁרָה. ה הָיָה חֲצִי הַקָּנֶה חָתוּךְ, וְשָׁחַט בּוֹ וְהִשְׁלִימוֹ לְרֹב וְיוֹדֵעַ שֶׁלֹּא נִקַּב הַוֵּשֶׁט (בֵּית יוֹסֵף), כָּשֵׁר; וְכֵן אִם הִתְחִיל לִשְׁחֹט בַּמָּקוֹם הַשָּׁלֵם, וּפָגַע בַּחֲתָךְ, וְהֶחָתוּךְ מַשְׁלִימוֹ לְרֹב, כָּשֵׁר.
א סָעִיף א רוב אחד כו'. כתב מהרי"ו קנה הוא הקרום שבפנים הגרגרת המחבר את הטבעות יחד אבל טבעות עצמן נקראין גרגרת ורובו של אחד כמוהו היינו דוקא רוב הקנה מתחלת הקרום ולמטה ולא רוב הגרגרת דהיינו עובי הטבעות עכ"ל וע"ל סימן כ"ד וע"כ צ"ל כן להרא"ש שהרי פירש הרישא בידע דוקא וע"כ בלא החזיר דומיא דסיפא ואם כן הא דקתני השוחט מן העורף שחיטתו פסולה היינו משום דבעורף לא שייך ידע ולעולם פסולה: ס"ק י"ד ור"ס ל"ד:
ב סָעִיף א ורוב שנים כו'. כתב מהרש"ל בהגהותיו לטור נשחט הקנה כולו והושט נשחט עור החיצון כולו ועור הפנימי לא נשחט רובו נ"ל לאוסרה ע"כ מתשובת מהר"ם מי"ץ סי' כ"ז וכ"כ הב"ח שמצא כך כתוב:
ג סָעִיף ג כגון שהתחיל כו'. בכל הסעיף מיירי בדלא שהה ולדידן צריך שלא ישהה אפילו כל שהוא:
ד סָעִיף ד או בשיני המסרק כו'. עיין פירושו בב"י ובפרישה:
ה סָעִיף ה ויודע שלא ניקב הושט. כגון כשחתך חצי הקנה הראשון תפס הקנה לבדו בידו או שנפגם חצי הקנה מחמת חולי ב"י וד"מ ומשמע מדברי הרב דזהו אפילו לדידן כשר וכ"כ העט"ז בהדיא דקי"ל הכי וה"ט דכיון דידוע שלא ניקב הושט לא שייך תו שהייה דהא דפסלינן שהייה במיעוט קמא דקנה היינו משום דלא בקיאינן בבדיקת הוושט וחיישינן לנקובת הוושט כדלקמן ס"ס כ"ג בהג"ה משא"כ הכא וכ"כ הב"ח בס"ס כ"ג דהיכא דתפס הקנה לבדו בידו ואמר ברי לי שלא נגעתי בוושט קי"ל דכשר ע"ש:
א סָעִיף א ובין בעוף. בדרישה הקשה כיון שצריך גם בעוף ב' סימנים לכתחלה למה נתיר לכתחלה לשחוט העוף בסכין שאינו חד כמ"ש בסי' כ"ד לפי' ה"ר אושעיה והטור כתב בסי' י"ח שוחטין בו דמשמע אפילו לכתחלה. ותירץ דבסי' י"ח מיירי ששוחט ב' סימנים כאחד ומיירי אפילו בבהמה ולא כמ"ש ב"י דבעוף מיירי עכ"ל אומר אני הא דנמשך מתירוץ שלו דאפילו בבהמה יוכל לשחוט בסכין שאינו חד כששוחט ב' הסימנים כאחד לא נהירא כלל להקל בזה שיסמוך ע"ז שיחתוך ממש בשוה בכל אחד ולא יקדים באחד יותר קצת מחבירו דשמא יקדים באחד יותר ויבוא לידי איסור גמור. וקושייתו נראה לתרץ כיון שבעוף כשר עכ"פ דיעבד כשנחתך רובו של א' בזה שפיר יוכל לסמוך שישחוט שניהם כיון דאפילו אם לא יהיה כן אין איסור בדבר כנ"ל:
ב סָעִיף א אפילו כחוט השערה. כן הוא דעת הרשב"א והר"ן ומ"ש בגמרא דבעינן רוב הנראה לעינים לא רובא דמינכר קאמר כעין שאמרו בברכות רובא דמינכר דהכא לא אמר מידי מהיכר' אלא לפי שאמרו מחצה על מחצה כרוב אע"פ שאין כרוב אלא רואין אותו במראית הלב כאלו הוא רוב מ"ה אמר רוב הנראה לעינים דוקא בעינן ולא רוב הנראה ללב ע"כ אלא דמפרש"י לא משמע כן דפי' בגמרא (דף כ"ח) הנראה לעינים רוב גמור הניכר עכ"ל וא"כ שנזכר כאן היכירא ה"ל כההיא דברכות רובא דמינכר שזכרוה רשב"א והר"ן דהא הם תלו הדבר במה שלא נזכר כאן היכר ורש"י כתב בהדיא היכירא וא"כ משמע רוב גדול וכן איתא לשון זה בש"ע בא"ח סי' י' סעיף ח' רוב הנראה לעינים והתם רוב הניכר קאמר וכן במרדכי בפ"ק דחולין משמע כן שכתב יש רוצים לבדוק ע"י נוצה שתוחבים בסימנים דרך הפה לראות אם נשחט רוב וטעות הוא דשמא אין כאן רוב ואנן בעינן רוב הנראה לעינים עכ"ל משמע דרוב גדול בעינן דאי לאפוקי ממחצה מה שייך זה לבדיקת הנוצה דאפילו למאן דאמר מחצה על מחצה כרוב לא סגי בבדיקת הנוצה ובאגודה מבואר יותר שכתב דבעינן רוב הנראה לעינים וכיון שהוא מצומצם אין להתיר עכ"ל משמע דבעינן רוב גדול וכן הוא בשחיטות שלנו של מהרי"ו שכתוב בהם ולא רוב במדידה. ונראה להביא ראיה לדעת הר"ן והרשב"א דהא אמרי' בגמ' (דף כ"ח) לשון זה דרוב הנראה לעינים בעינן לענין טריפות דפריך התם על מ"ד דמחצה על מחצה כרוב מהא דמצא חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא כשירה ואי אמרת מחצה כרוב הא טריפה הוי אמר רבא שאני לענין טריפה דבעינן רוב הנראה לעינים ואם כן אם תאמר דרוב הניכר קאמר כדעת המרדכי והאגודה ע"כ דנקיבת הקנה דפוסל ברובו דוקא ברוב גדול וא"כ מ"ט אמרו חצי קנה פגום כשר היה להם לומר אפי' רוב פגום כשר כל שאינו רוב גדול הנראה לעינים אלא ע"כ דכל שהוא רוב אפילו כחוט השערה מיקרי רוב הנראה לעינים ממילא ה"ה נמי לענין שחיטה לקולא ע"כ ודאי יפה פסק בש"ע כהרשב"א והר"ן והטור אלא דמ"מ כיון שמלשון רש"י במרדכי ואגודה משמע להחמיר יש להחמיר במקום שאין הפסד בפרט שמהרי"ו שהוא אחרון כתב דבעינן שיהא רוב מונכר לכל ולא ע"י מדידה כנ"ל:
ג סָעִיף ד כקולמוס. פי' באלכסון. כשיני המסרק פי' מהר"י חביב מעקם וחוזר ומתחיל וכתב עליו בפרישה שכשמעקם הסכין בתוך הסי' לכאן ולכאן א"א שלא יעשה עיקור שמעקר הסימנים בעיקום הסכין ולמה שחיטתו כשרה ונ"ל שמבחוץ הוא חותך הסימנים סביבם ומעקם באותו חיתוך עכ"ל. ונראה לדידן אין היתר בהאי כשיני המסרק דאפילו למה שמפרש דחותך מבחוץ וחתיכות עקומות אסור לדידן דהא צריך להוציא הסכין ולחתוך במקום אחר סמוך לו ואנן קי"ל כל שהגביה הסכין אפילו כל שהוא אסור משום שהייה וכן במ"ש הניח זה המקום כו' היינו בלא הגביה כלל הסכין בשעת שחיטה אלא נדחף ממקום למקום בשעת שחיטה ועיין מ"ש בסי' כ':
ד סָעִיף ה ויודע שלא ניקב הוושט. נראה דלדידן בכל גווני טריפה כל שיש ריעותא בסימנים כמו בר אווזא דהוה ממסמס קועיה דמא מובא לקמן סי' ל"ג סעיף ח' בהג"ה דלדידן אסור ה"נ בזה:
א סָעִיף א השוחט. והקשה בדרישה א"כ לפ"ז למה מתירין לכתחלה לשחוט העוף בסכין שאינו חד כדלעיל סי' י"ח. ותירץ דלעיל מיירי ששוחט שני סימנים כאחד. וכתב ע"ש להתיר אף בבהמה אם שוחט שני סימנים כאחד ובט"ז חולק ע"ז ואינו מתיר רק בעוף ולא בבהמה משום דבעוף אף אם יקדים באחד יותר מ"מ בדיעבד שנחתך רובו של אחד אין איסור בדבר:
ב סָעִיף א בעוף. ופי' הש"ך הקנה הוא הקרום שבפנים הגרגרת המחבר את הטבעות יחד אבל טבעות עצמן נקראין גרגרת ורובו של אחד כמוהו היינו דוקא רוב הקנה מתחלת הקרום למטה ולא רוב הגרגרת דהיינו עובי הטבעות ועיין לקמן סי' כ"ד וסי' ל"ד:
ג סָעִיף א בבהמה. וכ' מהרש"ל נשחט הקנה כולו והוושט נשחט עור החיצון כולה ועור הפנימי לא נשחט רובה נ"ל לאוסרה. וכן כתב הב"ח:
ד סָעִיף א דיו. וכ' בט"ז מאחר דהרבה פוסקים ס"ל דלא מהני מדידה רק רוב הנראה לעינים יש להחמיר במקום שאין הפסד מרובה ועיין פר"ח ובה"י שהחמירו אפי' בה"מ:
ה סָעִיף ג בוושט. וכ' בש"ך דמיירי בדלא שהה אפילו כל שהוא. וכתב בה"י דבזמה"ז נוהגים להטריף אם שחט ב' וג' מקומות אפילו לא הגביה ידו ואפילו דיעבד טריפה ופר"ח חולק עליו בק"א ובעבודת הגרשוני סימן ט"ז הורה אם אמר ברי לי שלא נגעתי בסימנים גם לא יצא דם כשרה אפילו שחט ב' וג' מקומות אף ששהה בין ראשונה לשניה עיין בש"ך ובי"ע סי' כ"ג:
ו סָעִיף ג כשר. ופי' הש"ך כגון כשחתך חצי הקנה הראשון תפס הקנה לבדו בידו או שנפגם חצי הקנה מחמת חולי ומשמע דזהו אפילו לדידן כשר דהא דפסלינן שהייה במיעוט קמא דקנה היינו משום שלא בקיאינן בבדיקת הושט וחיישינן לנקיבת הוושט מה שאין כן הכא דידע שלא ניקב הוושט לא שייך תו שהייה. והט"ז כ' נראה דלדידן בכל גווני טרפה אם יש ריעותא בסימנים וכתב ע"ז תיפח רוחם של השוחטים תחלה בעור ומעקם החתך כדי שיהיו הסימנין נראין ואח"כ שוחטים לא יפה הם עושים כ' הב"ח בסימן כ"ג דהיכא דתפס הקנה לבדו ואמר ברי לי שלא נגעתי בוושט כשר אבל בט"ז כ' דלדידן בכל גווני טרפה כמו בר אווזא שהובא לקמן סימן ל"ג סעיף ח' ובס' נ"ה חולק על הט"ז:
א סָעִיף א המעולה כו'. כתרי דתירוצים לחומרא:
ב סָעִיף א (ליקוט) ובין בעוף כו'. כתירוץ הראשון אבל ר"ב פסק דא"צ וכ"פ במרדכי ממש"ש כ"א ב' אי מה כו' וערש"י שם ד"ה ואינו כו' אבל כו' (ע"כ): (ליקוט) ובין בעוף. וכ"ד תוס' שם כ"א ב' ד"ה ואינו כו' אבל רש"י שם ס"ל דליתא לתי' קמא וכ"פ רי"ף וכ"פ בסה"ת ממש"ש כ"ח ב' א"ל ר"י בריה כו' וליתא דכל היכא דא"א כדיעבד דמי וכ"כ שם הרא"ש (ע"כ):
ג סָעִיף א ולזה כו'. כמ"ש במר':
ד סָעִיף א אפי' כחוט כו'. בת"כ ס"פ שמיני להבדיל כו' אצ"ל בין פרה לחמור והלא מפורשים הם אלא בין טמאה לך לטהורה לך בין נשחט רובו של קנה לנשחט חציו וכמה בין רובו לחציו כמלא השערה: (ליקוט) אפי' כו'. עתוס' קכ"ג ב' ד"ה עולת כו' וכ"ש בחולין כמש"ש כ"ט א' וצריכא כו' וראב"ש היא כמש"ש אלא מאי סיפא כו' מאי רוב כו' (ע"כ): (ליקוט) אפי' כחוט כו'. דמ"ש רוב הנראה לעינים ר"ל לאפוקי מחצה אע"ג שהוא כרוב מ"מ לעינים כו' אלא ללב ול"ק רובא דמינכר ובת"כ ס"פ שמיני והביאו רש"י שם כו'. ת"ה. ולפי מש"ש קכ"ג ב' עולת העוף כו' ועתוס' שם ד"ה עולת כו' ומשני שם כהנים כו' ליתא לדבריו (עתוס' כ"א ב' ד"ה ואינו כו' והשתא בשלמא א"א כו' אלא אי שרי לחתוך כו'. ועברשב"א בחידושיו שם קכ"ג ב'. וד"ר צ"ע) וגם מת"כ אין ראיה דשם דאורייתא קאמר אלא שי"ל דלא קי"ל כההיא סוגיא דשינוייא דשם בטומאה דרבנן כו' בטרפה כו' שינוייא דחיקא נינהו וגם שי"ל דהלכה כרבה וכן הרמב"ם סתם כדברי מתני' בפ"א מה' אבות הטומאה אלא שבפכ"ג מה' כלים כתב הא דר"ג ועי"ל דכ"ז לכתחלה וכאן לכתחלה בלא"ה צריך כל ב' סימנין ודוחק דשם מטמאינן אפי' בדיעבד ומלשון תוס' הנ"ל משמע דרוב הנראה לעינים אינו רוב מצומצם ומלשון הטור בא"ח סי' תרמ"ה בשם הראב"ד משמע כדברי הרשב"א וע"ש בש"ע סי"א (ע"כ): (ליקוט) ובלבד כו'. דמ"ש רוב הנראה כו' ר"ל כה"ג דא"א לומר דבטרפות יהיה ברוב כ"ד כשר. ר"נ וכמ"ש בת"כ כו' (ע"כ):
ה סָעִיף ג לא שחט כו'. עתוס' שם ד"ה השוחט כו': (ליקוט) לא כו'. כרב דשם עבד ר"י עובדא כוותיה ור"ז קיבלה (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.