Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 37 — שולחן ערוך, יורה דעה לז
א רֵאָה שֶׁנִּמְצְאוּ בָּהּ אֲבַּעְבּוּעוֹת אֲפִלּוּ הֵם גְּדוֹלִים הַרְבֵּה, אִם הָיוּ מְלֵאִים רוּחַ אוֹ מַיִם זַכִּים אוֹ לֵחָה הַנִּמְשֶׁכֶת כִּדְבַשׁ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אוֹ לֵחָה יְבֵשָׁה וְקָשָׁה אֲפִלּוּ כְּאֶבֶן, הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת; וְאִם נִמְצֵאת בָּהֶם לֵחָה סְרוּחָה אוֹ מַיִם סְרוּחִים אוֹ עֲכוּרִים, הֲרֵי זוֹ טְרֵפָה. הַגָּה: וְרַבִּים מַכְשִׁירִים אֲפִלּוּ בַּעֲכוּרִין וּסְרוּחִין (הָרֹא"שׁ וְהָרַ"ן וְהָרַשְׁבָּ"א וְטוּר ומהרי"ל וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ל"ו ס"ז עוֹד פּוֹסְקִים), וְכֵן הַמִּנְהָג לְהַכְשִׁיר בּוּעוֹת בְּכָל עִנְיָן, אִם אֵינָן סְמוּכוֹת.
ב אִם סִרְכָא תְּלוּיָה יוֹצְאָה מִן הַבּוּעָה, טְרֵפָה. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין בּוּעָה הָעוֹמֶדֶת בִּמְקוֹם שְׁאָר רֵעוּתָא, אַף עַל פִּי דְּכָשֵׁר בְּלָאו הָכִי, כְּגוֹן בְּגַבְשׁוּשִׁית אוֹ בְּמָקוֹם דְּמַשְׁמַעַת קוֹל אוֹ שֶׁהַבּוּעָה בְּעַצְמָהּ מַשְׁמַעַת קוֹל, טְרֵפָה. (מָצָא כָּתוּב).
ג אִם יֵשׁ בָּהּ שְׁתֵּי אֲבַּעְבּוּעוֹת סְמוּכוֹת זוֹ לָזוֹ, אֲסוּרָה, אֲפִלּוּ מְלֵאוֹת מַיִם זַכִּים; וְאִם הִיא אַחַת וְנִרְאֵית כִּשְׁתַּיִם, נוֹקְבִים אוֹתָהּ בא' מִצִּדֶּיהָ, אִם שׁוֹפְכוֹת לְמָקוֹם אֶחָד, אַחַת הִיא וּכְשֵׁרָה; וְאִם לָאו, שְׁתַּיִם הֵם וּטְרֵפָה, וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מֻגְלָא אוֹ מַיִם, אֲבָל אִם הֵם צְמָחִים קָשִׁים, הַגָּה: וְהוּא הַדִּין מֻרְסָא שֶׁבָּרֵאָה, דְּהַיְנוּ שֶׁקְּרוּם הָרֵאָה מְכַסֶּה אוֹתָהּ וְאֵינָהּ גְּבוֹהָה מִבְּשַׂר הָרֵאָה (מהרי"ו וּשְׁאָר אַחֲרוֹנִים), אַף עַל גַּב דִּסְמִיכֵי, כְּשֵׁרָה. הַגָּה: וְלֹא מִקְּרֵי סְמִיכִי אֶלָּא שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם כִּשְׁנֵי חוּטֵי שֵׂעָר לְאַחַר שֶׁנִּפְּחוּ הָרֵאָה (תּוֹסָפוֹת וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי וְעוֹד פּוֹסְקִים), וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בַּמֶּה שֶּׁמַּפְרִישׁ בֵּינֵיהֶם מַרְאֵה רֵאָה (מ"כ וּבד"י בְּשֵׁם מהרא"ק), יֵשׁ מַכְשִׁירִין אֲפִלּוּ תְּרֵי בּוּעֵי דִּסְמִיכֵי, אִם הַמַּיִם שֶׁבָּהֶם זַכִּים, צְלוּלִים וּמְתוּקִים (רַשְׁבַּ"ם וְרִיבָ"שׁ וּמָרְדְּכַי וְעוֹד פּוֹסְקִים ומהרי"ו) ; וְיֵשׁ לֵילֵךְ בָּזֶה אַחַר הַמִּנְהָג (ד"ע דִּקְדֵּק בְּמַהֲרִי"ל שכ"כ בְּשִׁפּוּלֵי), אוֹ לְפִי עִנְיַן הַהֶפְסֵד וּשְׁעַת הַדַּחַק. וּבוּעֵי בְּשִׁפּוּלֵי רֵאָה וּבְמַיִם זַכִּים, דִּינָן כְּמוֹ בִּסְמִיכֵי (ד"ע מִמַּשְׁמָעוּת הַפּוֹסְקִים). בּוּעָה עַל חָרִיץ וְקֶמֶט, טְרֵפָה, דְּהָוֵי כִּשְׁנֵי בּוּעֵי דִּסְמִיכֵי (מ"כ). ב' בּוּעוֹת זֶה כְּנֶגֶד זֶה, בֵּין ב' אוּנוֹת, כְּשֵׁרָה; אֲבָל בּוּעָה נֶגֶד טִינָרֵי, כְּהַאי גַּוְנָא, טְרֵפָה, דְּהַטִינָרֵי קָשָׁה וּמְנַקֶּבֶת הַבּוּעָה שֶׁכְּנֶגְדָּהּ (מ"כ). בּוּעֵי וְטִינָרֵי סְמוּכִים זֶה אֵצֶל זֶה, כָּשֵׁר (ד"ע).
ד אֲבַּעְבּוּעַ שֶׁנִּמְצָא בְּשִׁפּוּלֵי הָרֵאָה נוֹהֲגִין לֶאֱסֹר, אִם אֵין בָּשָׂר כָּל שֶׁהוּא מַקִּיף בְּכָל צַד וְדַוְקָא בּוּעָה, אֲבָל טִינָרֵי כָּשֵׁר בְּשִׁפּוּלֵי רֵאָה (דַּעַת עַצְמוֹ וּמַהֲרִ"י וְהַג"מ) ; וְשִׁפּוּלֵי הַיְינוּ תַחְתִּית הָאוּמָא אוֹ הָאוּנָא, אֲבָל לֹא הַחֲתוּכִים שֶׁבֵּין אוּנָא לְאוּנָא הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם חִדּוּד מִקְרֵי שִׁפּוּלֵי רֵאָה, (מהרי"ו וּסְמַ"ק וְכָל בּוֹ) וְלָכֵן יֵשׁ לְהַטְרִיף אֲפִלּוּ לְמַעְלָה בְּמָקוֹם שֶׁהָרֵיאָה דְּבוּקָה לַשִּׁדְרָה, אִם הוּא נֶגֶד חִתּוּךְ הָאוּנוֹת שֶׁעֲדַיִן הָרֵאָה שָׁם חַדָּה וְנִקְרָא שִׁפּוּלֵי; אֲבָל נֶגֶד הָאוּמוֹת כָּשֵׁר, דְּלָא הֲוֵי שָׁם שִׁפּוּלֵי, דְּשָׁם הָרֵאָה רְחָבָה (בִּבְדִיקוֹת), וְיֵשׁ לֵילֵךְ בָּזֶה אַחַר הַמִּנְהָג. וְאִם אֵין חוּט בָּשָׂר מַקִּיף, נוֹפְחִין אוֹתָהּ וּמְמַשְׁמְשִׁין לְצַד בּוּעָה, אִם עַל יְדֵי כָּךְ חוּט בָּשָׂר מַקִּיף, כְּשֵׁרָה (בֵּית יוֹסֵף), וְהוּא (שֶׁיְּהֵא) בַּהֶקֵּף מִבְּשַׂר מַרְאֵה רֵאָה; (בד"י בְּשֵׁם מהרא"ק) וְאִם לֹא הָיָה בַּהֶקֵּף מַרְאֵה בָּשָׂר, וּבָאוּ אַחַר כָּךְ בּוֹדְקִים וּמֻמְחִים וּנְפָחוּהָ וּמִשְׁמְשׁוּ בָּהּ, וְעַל יְדֵי בְּקִיאוּתָן וְכֹחָן יָפֶה שֶׁנָּפְחוּ הֵיטֵב וּמִשְׁמְשׁוּ בִּבְקִיאוּת עָשׂוּ שֶׁהָיָה שָׁם הֶקֵּף בָּשָׂר, כָּשֵׁר (בֵּית יוֹסֵף סי' ל"ט בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת ריב"ן וְהָרֹא"שׁ מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה).
ה בּוּעָה בָּרֵאָה וְנִכֶּרֶת בְּעֵבֶר אַחֵר, אַף עַל גַּב דְּלֹא שָׁפִיכֵי אַהֲדָדֵי, כְּשֵׁרָה. הַגָּה: וְהוּא דְּלָא קַיְמֵי בִּמְקוֹם סִמְפּוֹנוֹת, אֲבָל אִי קַיְמֵי בִּמְקוֹם סִמְפּוֹנוֹת דְּהַיְנוּ ב' אֶצְבָּעוֹת מִן הַשִּׁפּוּלֵי בְּדַקָּה וְד' בְּגַסָּה, נָהֲגוּ לְהַטְרִיף (מהרי"ו וְעַיִּןִ ס"ק כ"ו), וְאֵין לְשַׁנּוֹת, וַאֲפִלּוּ בְּמַיִם זַכִּים בְּבוּעָה (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ ל"ו וְד"ע) ; וְדַוְקָא דְּשָׁפְכֵי לַהֲדָדֵי, אֲבָל אִי לֹא שָׁפְכֵי לַהֲדָדִי, כָּשֵׁר (מהרי"ו שָׁם) אֲפִלּוּ בְּעֲכוּרִים וּסְרוּחִים (ד"ע וכ"מ הפו'). בּוּעָה שֶׁהִיא תַּחַת הַוַּרְדָא בַּמָּקוֹם הַדַּק, וְיֵשׁ שָׁם סִמְפּוֹן, טְרֵפָה, דְּנִכֶּרֶת מֵעֵבֶר לְעֵבֶר (מ"כ ומהרי"ו). טִינָרֵי הַנִּכֶּרֶת מֵעֵבֶר לְעֵבֶר, דִּינָהּ כְּבּוּעָה (בְּדִיקוֹת יְשָׁנִים), וע"ל סִימָן מ"ב אֵיזֶהוּ מִקְרֵי שׁוֹפְכוֹת לַהֲדָדֵי.
ו אֲבַּעְבּוּעַ שֶׁנִּמְצָא בּוֹ נֶקֶב, הֵיכָא דְּלָא מְמַשְׁמֵשׁ יָדָא דְטַבָּחָא, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם נִקַּב מֵחַיִּים אוֹ לְאַחַר מִיתָה, טְרֵפָה.
ז בּוּעָה אוֹ סִרְכָא שֶׁנִּמְצְאוּ בִּקְנֵה הַלֵּב אוֹ בְּכָל מָקוֹם חוּץ מֵהָרֵאָה, כְּשֵׁרָה. וע"ל סוֹף סִימָן מ"ו.
ש״ך Shach
סָעִיף א
א ורבים מכשירין אפילו בעכורין כו'. כלומר אפילו בבועות של מוגלא שהן עכורים וסרוחים ג"כ וכן משמע מדברי הפוסקים והאחרונים ופשוט ואע"ג דלעיל סי' ל"ו ס"ז גבי ריאה שנימוקה פסק הר"ב דדוקא במקום הפסד מרובה יש להכשיר בעכורים וסרוחים י"ל דהתם נמי איכא חששא דסמפונות דצריכים בדיקה אם לא נימוחו ועיין בס"ק כ"ו וס"ק ל': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב אם סירכא תלויה כו'. כב"י שמ"כ בשם הראב"ד שאם סירכא תלויה יוצאה מן הבועה אסורה ואפי' באונא לא אמרינן דדופן מגין עליה כו' וכב"י ואיני יודע טעם לדבר דלא יהא אלא ניקבה הא אמרי' ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה והרוקח כתב כ"מ שיש סריכת חוט בבועה טורפין ואפשר דשלא במקום רביתא קאמר עכ"ל מיהו לקמן סי' ל"ט הביא דברי הראב"ד בארוכה ומבואר שם טעמו דאמרי' בש"ס דוקא כי סביך בבישרא הוא דכשר כשדופן סותם והא לא סביך ולא סריך כו' ע"ש וכן פירש הב"ח וס' ל"ח דף קנ"ה ע"א וכן הב"י עצמו חזר מדבריו בספר ב"ה שלו והב"ח ול"ח לא ראו דבריו שבב"ה ע"ש ולפ"ז כ"ש לדידן דקיי"ל לעולם אין הדופן מגין וכמו שכתב בהג"ה סי' ל"ט סעיף י"ח דטרפה וכן כתב הגאון אמ"ו זכרונו לברכה בתשובה והאריך בראיות ברורות וגדולה מזו שמהרש"ל פרק א"ט סי' מ"ד כתב דאפילו האידנא כשר כדסביך ופסק בסימן כ"ח כהראב"ד מטעם דלא אמרינן דופן מגין והיינו רביתייהו אלא על חלוקת הריאה שאז היא מתדבקת יפה משא"כ בבועה הבולטת: ש"ע סָעִיף ב
ג יוצאה מן הבועה. מדסתים משמע אפילו בועה של מים זכים וכן משמע מדברי מהרש"ל פא"ט סי' כ"ח מיהו י"ל דאזלי לטעמייהו דמטרפי סמיכי במים זכים וכ"כ הר"ץ שמ"כ בשם הא"ז) דמים זכים לא חשיב ריעותא לא לענין סמיכי ולא לענין סירכה תלויה היוצאה ממנה ואינה דבוקה למקום אחר וכן המנהג עכ"ל וכ"כ הב"ח דלמאן דמכשיר סמיכי במים זכים כל שכן דמכשיר סירכא תלויה מבועה במים זכים ומהר"מ בס' ב"ה שלו השיג על הא"ז והר"ץ בזה ודעתו להטריף בסירכא היוצאה מבועה דמים זכים אפי' למאן דמכשיר בסמיכי במים זכים וכל דבריו אינם מוכרחים כלל ע"ש גם מ"ש בשס מהרי"ב ומהר"ם לאסור אין ראיה דהא מבואר בדבריהם דאסרי בסמיכי ועיין בתשובת בן לב ח"ג סי' ק': ש"ע סָעִיף ב
ד וה"ה בועה כו'. כלומר דכמו שסירכא יוצאה מבועה טרפה משום דה"ל תרתי לריעותא א"כ ה"ה בגבשושית וכה"ג ומהו גבשושית נתבאר סי' ל"ה ס"ה בהג"ה: ש"ע סָעִיף ב
ה בגבשושית. אבל משתנית למראה ריאה כשרה עכ"ל מ"כ שבד"מ ונ"ל דר"ל דאם עור הבועה משתנית למראה ריאה אע"ג דעומדת בגבשושית או שאר ריעותא כשר דכיון דיש בו מראה ריאה לא ה"ל אלא חסרון מבפנים: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו סמוכות כו' אסורה. רש"י פירש הטעם שאין סמוכות אלא מחמת נקב שהיה בריאה והעלה את הבועות וכן הסכים הרא"ה בס' ב"ה דף ל"ד והרמב"ם פ"ז מה"ש פי' מפני שהדבר קרוב שיש נקבים ביניהם ואין להם דרך בדיקה והרשב"א והר"ן ורבי' ירוחם פי' דכיון דסמוכו' זו לזו מתוך שכל א' דוחקת חבירתה סופו של עור לינקב וה"ל כאלו ניקב מעכשיו ובהנך גווני דכשר תרתי בועי דסמיכי ליכא כל הנך טעמי: ש"ע סָעִיף ג
ז אם שופכות. כתב מהרש"ל פרק א"ט סי' כ"ז שמ"כ בשם מהרי"ל דאף בשפכי צריך בדיקה לראות אם בכיס אחד הן מונחים דאם הם בשני כיסים ויש הפסק ביניהם טרפה דמאחר שיש נקב ביני ביני דשפכי להדדי א"כ חיישינן לנקיבת הריאה שהרי מקרום של הריאה עלה הבועה אלא שנתקרבו אח"כ להדדי והוי כקרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינו קרום ע"כ וכ"כ בהגהות מרדכי דתרתי בועי דסמיכי לית להו בדיקה אפילו שפכי להדדי וכן משמע בבדיקות הר"ץ גבי מ"ש כל בועה ובועה יש לה כיס ושוכבת בה ותרתי בועי דמתחזיא כחדא שנוקבים אחד מהן ושפכי אהדדי אז ודאי ניקבה הריאה בין שתי הבועות וטרפה כו' ע"ש (אלא דלא הזכיר דצריך בדיקה לכתחלה) וכן נראה דעת הר"ב וכמ"ש בס"ק ל"ג ובספר מח"ב כתב דמדברי התוס' שכתבו דבהפסק שני חוטי שער לא חשיב סמיכי משמע שאם אין ביניהם שיעור הראוי ושפכי להדדי כשרה ודבריו תמוהין דאדרבה מדכתבו לא חשיב סמיכי משמע דבאין ביניהם ב' שערות חשיב סמיכי וגבי סמיכי משמע ודאי דאפילו שפכי להדדי טרפה דאל"כ ל"ל לרבא וכן להפוסקים למימר חדא ומתחזי' כתרתי ה"ל למיסתם בכל גווני אי שפכי להדדי כשרה אפי' בסמיכי אלא ודאי כדאמרן: ש"ע סָעִיף ג
ח צמחים כו'. הם הנקראים בש"ש ופוסקים טינרי ובתשובת הר"ב סימן ה' ו' ז' נמצא שנתוכח עם מהרש"ל שדעת מהרש"ל דטינרי היינו קשה ויש בה ליחה קצת דאם לא נמצא בה שום ליחה כלל היינו אטום שנתבאר דינו לעיל סימן ל"ז ס"ט ודעת הר"ב דאפילו אין בו שום לחלוחית רק היא קשה לגמרי כאבן מ"מ כיון דמראהו דומה למראה מוגלא הוי טינרי וכמ"ש בהג"ה סימן ל"ו וע"ש בתשובה שביאר טעמו כי טוב הוא וכן הוא בבדיקות האחרונים: ש"ע סָעִיף ג
ט קשים. כתב הב"ח נ"ל דה"ה במלאות רוח דכשר בסמיכי ע"כ ונ"ל ראי' דהא הפוסקים דמטרפי במים זכים בסמיכי לא מטרפי אלא מטעמא דשייך בהו נמי לישנא דבועה דכתיב מים תבעה אש וכדאיתא בהרא"ש א"כ במלאות רוח ליכא למימר הכי: ש"ע סָעִיף ג
י וה"ה מורסא כו'. בכל הספרים כתוב הג"ה זו אחר וה"מ כשיש בה מוגלא או מים וע"כ כתב בל"ח דף קנ"ז ע"א בשם מהרי"ו דמורסא שבריאה דהיינו שקרום הריאה מכסה אותה ואינה גבוה מבשר הריאה דינה כבועה שיש בה מוגלא דטרפה עכ"ל ולא עמדתי על סוף דעתו דהדבר פשוט דט"ס הוא וצ"ל הג"ה זו אחר אבל אם הם צמחים כו' (והשיב וז"ל כן הגהתיו ג"כ בש"ע שלי זה כמה שנים ע"כ) וכ"ה בהדיא במהרי"ו ובד"מ ובמהרש"ל שם ובב"ח דלא הוי בועה לאסור בסמיכי כשקרום הריאה מכסה כו' והסכים כן מהרש"ל שם בטעמים נכונים ע"ש וכן הוא בעט"ז ובאפי רברבי ושאר אחרונים: ש"ע סָעִיף ג
יא שקרום הריאה מכסה כו'. כתב מהר"מ בס' ב"ה מורסא היינו שקורין בלאט"ר שמראה הליחה שמתוכה כעין מראה אבן טוב שקורין טירק"ס והם גדלים בין עור לבשר אע"פ שהקרום שמכסה עליה אין לה מראה ריאה רק מראה המורסא כשרה אבל בועות דרכן להיות בתוך הבשר והוא רקבון הבשר לכן צריך התם חוט מראה בשר מקיף כו' וע"ש ולא נהירא דמה בכך ס"ס אם אין קרום הריאה מכסה עליהם סמיכי נינהו וכן הוא בדברי הרשב"א והר"ץ שהבאתי בס"ק כ"ח דבועות דש"ס היינו הגדלים בין עור לבשר דאמרי' תרתי דסמיכי טרפה גם לא מצינו לשום פוסק שחילק בכך אלא קושטא דמלתא נקט לשון מורסא דמסתמא אינן רגילים להיות גבוה מבשר הריאה וכן משמע במהרש"ל פא"ט סי' כ"ז כדפי': ש"ע סָעִיף ג
יב ואינה גבוה כו'. וכתב בס' ת"ה שם אבל אם היא גבוה משיעור טרפא דאסא ויש לה צורת אונה אוסרת משום יתרת עכ"ל ודבריו תמוהין דמה ענין זה ליתרת דאונה אלא פשוט דר"ל דאם הוא גבוה אוסרת משום סמיכי והלכך אפילו אין בה טרפא דאסא ולא צורת אונה אוסר בסמיכי: ש"ע סָעִיף ג
יג כשני חוטי שער. ומהרש"ל שם פסק דבעינן הפרש רוחב קש דא"א בקיאין בין חוט שער א' לב' והסכמת הפוסקים להקל: ש"ע סָעִיף ג
יד מראה ריאה. פי' לאפוקי מראה מוגלא דאף אם היא ממראות הכשרות שיתבאר בסי' ל"ח כיון דמוגלא רבעה תחתיו ה"ל סמיכי: ש"ע סָעִיף ג
טו ומתוקים. לאפוקי מרים או מלוחים דהוי כמו עכורים מהרי"ו שם ונמצא בבדיקות האחרונים ע"ש הר"מ סי' איזהו מים זכים כל שיש לה כיס בפני עצמה ונקף מן הריאה ואין רוח יוצא מהן כשמנקבים הבועא וגם עור של הבועא לבנה היא גם בפנים עכ"ל ונ"ל דהוצרך סי' זה משום דכתוב במהרי"ק שורש ל"ו בשם תו' הר"ף דאנן השתא לא בקיאינן בין מים זכים לעכורים לכן נתנו סי' אפילו לדידן. ובסמח"ב נדחק בזה: ש"ע סָעִיף ג
טז המנהג כו': או לפי ענין ההפסד. ומהרש"ל שם חולק על המנהג ונראה דעתו שאין להכשיר אף בהפסד מרובה ובאמת נראה לענין דינא דברי האוסרים עיקר וגם לפי עיקר הטעם דאחת דוחקת חברתה אין חילוק וכן כתב הב"ח דהמחמיר לעצמו תע"ב הלכך נ"ל דמ"ש הר"ב או לפי ענין ההפסד ושעת הדחק דוקא קאמר היכא דאיכא תרווייהו ולא כהעט"ז שכ' או שעת הדחק: ש"ע סָעִיף ג
יז דינם כסמיכי. פירוש דבמקום שנוהגים איסור במים זכים בסמיכי ה"ה בשיפולי וכן במקום שנוהגים היתר אבל לענין חוט מקיף לא דמי דלכ"ע בשפולי סגי בחוט שער א' כמ"ש בס"ק כ"ב ועיין בס"ק כ"ח: ש"ע סָעִיף ג
יח בועה על חריץ. באונה עליונה של ימין במקום חריץ כן הוא במ"כ שם: ש"ע סָעִיף ג
יט דהוי כב' בועות כו'. ולפ"ז במים זכים יש להקל במקום המקילים ובסמח"ב כתב טעם אחר משום שיש לחוש לחיכוך הבועות בצלעות קטנות ובגרגרת וטוב להחמיר: ש"ע סָעִיף ג
כ בין שני אונות כשרה. דהא יש הפרש ביניהם ואפי' לטעם דאחת דוחקת חברתה מ"מ כיון דדרך האונות להיות פרודות בחיי הבהמה אינם דוחקות זא"ז: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
כא בשיפולו כו'. דין זה אין לו שורש בש"ס רק מדברי בה"ג הוא ודחקו הפוסקים למצוא טעם ליישב דבריו מפני שכל דבריו דברי קבלה ועיקר הטעם כמ"ש סה"ת וסמ"ג והגהת מרדכי ושאר פוסקים משום דמתחזיא כתרתי בועי דסמיכי ויש לחוש למראית העין וע"כ הכשירו טינרי בשיפולי: ש"ע סָעִיף ד
כב כל שהוא. משמע אפילו חוט שער אחד וכן כתב מהרש"ל וכן הוא בבדיקות האחרונים: ש"ע סָעִיף ד
כג והוא שיהא בהיקף כו'. וכן הוא בבדיקות האחרונים ומשמע דאתא למעוטי שאר מראות אפי' מראות הכשרות דלקמן סי' ל"ח ודלא כמ"ש ר' תנחום בסוף בדיקות הר"ץ ומהרש"ל שם כ' שמ"כ בהג"ה אחת שא"צ לאותו היקף מראה ריאה והסכים כן מאחר דסגי בחוט שער אחד א"כ לזה בודאי אין לו מראה ריאה ועוד דמאחר שהרבה גאונים מכשירים בועה בשיפולי יש להקל ע"כ: ש"ע סָעִיף ד
כד ואם לא היה בהיקף כו'. ז"ל הב"ח השיב ר"י בן הרא"ש על מעשה שהיו שנים בדקו ריאה וראו בועה בשיפולי והסכימו שלא היה חוט בשר מקיף לאחר הנפיחה ואח"כ באו הבודקים ונפחוה והכשירוה וקרעו הבועה ואמרו שמי שנפחה לפניהם היה כחו יפה יותר מן הראשון ולכן הקיפה בשר אוקי תרי לבהדי תרי ובהמה שנשחטה בחזקת היתר עומדת ויש לסמוך עליהם דבשר היה מקיפה והכשירה כך הביא ב"י בסי' ל"ט והסכים עמו ב"י ומיהו לדידן דמחמירים להטריף הבהמה כשלא נבדקה הריאה א"כ הבהמה בחזקת איסור עומדת ואסורה וכ"פ מהרש"ל פ' קמא דחולין סי' כ"א עכ"ל ותימא שדילג בדברי ר"י בן הרא"ש שהרי הב"י הביא שם לשונו וגם כי בועא בשיפולי ריאה לא הוזכרה רק מפי הגאון ולא בש"ס ועוד דאוקי תרי כו' וא"כ אפי' בלא טעמא דאוקי תרי מכשיר מטעמא כיון דבוע' בשיפולי אינה רק מהגאון והבו לה דלא לוסיף עלה דהיינו דוקא היכא דידעינן בודאי שלא היה חוט מקיף ועוד דהא ליכא הכחשה בעדים דאפשר דקושטא קאמרי שכח האחרון יפה מן הראשון ומהרש"ל שם מיירי בהדיא בהכחשה בסירכא ולא בשיפולי גם לפי מ"ש לקמן סי' ל"ט ס"ק מ"ב דליתא לדברי מהרש"ל א"כ כ"ש הכא דכשר דקי"ל נשחטה בחזקת היתר עומדת וכן בד"מ הביא תשובת הר"י ודברי ב"י בסתם: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כה אע"ג דלא שפיכי כו'. בהגהמ"ר מבואר דיותר מסתבר להכשיר בלא שפיכי שכ' נראה להכשיר אי לא שפיכי כו' וכן הר"ר שמואל הלוי בקע וראה דלא שפיכי והכשיר עכ"ל ומביאו ב"י והיינו משום דבשפיכי כיון דאתרעי כ"כ דמיא לנשפכה כקיתון ואיכא חששא דסמפונות (וכן הוא במהרי"ו ומהרי"ק ושאר אחרונים) וצ"ל דהמחבר ס"ל דיותר מסתבר להטריף בלא שפיכי משום דמתחזי כתרתי בועי דסמיכי ומשמע ליה הכי מדסיים בהגהמ"ר שם והעם נהגו להכשיר בועא מעבר לעבר בין שפיכי בין לא שפיכי דלא מתחזי כתרתי בועי דסמיכי להדדי עכ"ל משמע דסד"א דמחזי כב' דסמיכי והיינו דוקא בלא שפיכי וק"ל: ש"ע סָעִיף ה
כו כשרה כו'. וכתוב בב"י מיהא היכא דקיימא נגד הסמפונות נראה דבכי הא חיישינן לדברי הרמב"ם ובודקין הסמפון שביניהם עכ"ל והר"ב משמע דמטריף ולא מהני בדיקה וכן משמע מדברי שאר אחרונים שסתמו דבריהם וכ"כ מהרש"ל פא"ט סי' ל"ז דבבועה גדולה (ומליאה מוגלא או מים עכורים אבל מים זכים מכשיר מהרש"ל במקום הפסד מרובה ע"י בדיקה וע"ש) במקום הסמפונות ומעבר לעבר אין מועיל בדיקת חכם אפילו בהפסד מרובה מאחר דאין אנו בקיאין בבדיקה עכ"ל וכן משמע מדברי הר"ב דאפילו במקום הפסד מרובה מטריף מדלא חילק אבל קשה דהא כתב לעיל סי' ל"ו ס"ז גבי ריאה שנשפכה כקיתון דאפילו בעכורים וסרוחים כשר ע"י בדיקה בהפסד מרובה וי"ל דס"ל להר"ב דשאני הכא דהא הך בדיקה דסמפונות היא דשפכינא לה בכלי ורואין אם נראין בו כמין חוטין לבנים אז נימוחו הסמפונות ואם לאו לא נימוחו כדאיתא לשם והיינו דוקא בנשפכה כקיתון בלא בועה אבל הכא כיון דאיכא בועה ודרך הבועות להעלות רקבון בפנים ואפשר דנימוחו הסמפונות בפנים ונרקבו עד שנשתנה מראה הליחה שבתוך הבועא והלכך א"א לראות בכלי שום חוטים לבנים לכך טרפה בכל ענין וכן הוכחתי לקמן ס"ק כ"ח מהגהת מרדכי ומהרי"ק ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
כז בדקה כו'. כלומר בסתם בהמות אמרי' דהכי שיעורייהו אבל אי חזינן דיש סמפונות חוץ לשיעורים הללו טרפה כן כתוב בסמח"ב אבל בס' ל"ח דף קנ"ו ע"א כתוב דמשמע דלא איכפת לן לחוש לסמפונות שהם בקצה וחוץ לשעורים הללו: ש"ע סָעִיף ה
כח ואפי' מים זכים. ומהרש"ל שם מכשיר במים זכים במקום הפסד מרובה ע"י בדיקה וכתב שם טעמו דמסתבר דבמים זכים לא נימוחו ועוד דחומרא יתירא היא ורוב הפוסקים לא הזכירוה גם הרא"ש וטור לא הזכירו ע"כ לשונו ולפעד"נ דבועה מעבר לעבר יש לו מקום בש"ס ומוסכם מכל הפוסקי' דאמרי' בש"ס (סוף דף מ"ו) אריאה שנשפכה כקיתון והוא דקיימי סמפונוהי ואם כן כל שכן בועא מע"ל דקיימא במקום סמפונות וכי גרע מפני שהיא בולטת סוף סוף יש חסרון בפנים כמו בנשפכה ואדרבה בועא גרע מנשפכה דהיא בולטת וגם אין קרום הריאה מכסה אותה (וכן גבי נשפכה איירי אף במים זכים וכדמוכח מכל הפוסקים עיין שם) וכן מהר"מ שממנו מקור דין זה הוציא דין זה מריאה שנשפכה כקיתון כדאיתא בתשובת מהר"מ (דפוס פראג) סימן ס"ו ובמרדכי ובתשב"ץ ומהרי"ק שורש ל"ו ושאר אחרונים וכן נמצא בהגהות על שם מהרי"ו בחבורו להטריף בועה מעבר לעבר אף במים זכים ומביאו מהרש"ל שם וכן משמע באגודה והכי מוכח להדיא מדברי הרשב"א והר"ן ומביאם ב"י שהשיגו על מ"ש הרמב"ם דבכל בועה צריך לבדוק הסמפון שתחתיה שלמדה מהך דנשפכה כקיתון דלא מחוור דל"ד לנשפכה לפי שנמס בשר מבפנים אבל בבועות הגדולות בין עור לבשר אין חוששין לנקיבת הסמפונות ע"כ לשונם משמע להדיא דבבועות שהן מבפנים מעבר לעבר לא בין עור לבשר חיישינן לסמפונות ומ"ש מהרש"ל שרוב הפוסקים לא הזכירו דין דבועה מעבר לעבר לאו מלתא היא דבכלל ריאה שנשפכה כקיתון הוא וגרע מיניה וגם הב"י פסק כן דבמעבר לעבר צריך בדיקה וכדהבאתי לשונו בריש ס"ק כ"ו. ובאמת לכאורה תמהתי על מ"ש הגהמ"ר דהמנהג להכשיר בועה מעבר לעבר והלא הוא גרע טפי מנשפכה וריאה שנימוקה וכן על מה שצידד מהרי"ק שם להקל בבועה מעבר לעבר כיון דהסמ"ג וסמ"ק ורשב"א ושאר פוסקים לא הזכירוה דהלא הוא בכלל ריאה שנשפכה ונימוקה וגרע מיניה ונ"ל ברור דאף הגהת מרדכי ומהרי"ק לא קאמרי אלא להכשיר ע"י בדיקת הסמפונות וראיה שגם המחבר כתב בסתם להכשיר וע"כ מיירי ע"י בדיקה וכמ"ש בס"ק הנזכר והאוסרים דבהגהת מרדכי שם ס"ל דהכא לא מהני אפי' בדיקה דל"ד לנשפכה וכן למאי דבעי מהרי"ק לאסור אפי' ע"י בדיקה קאמר וכמ"ש לדעת הר"ב שם: ש"ע סָעִיף ה
כט אבל לא שפכי כו'. וטעמא משום דאז לא דמי לנשפכה כקיתון וליכא למיחש לסמפונות: ש"ע סָעִיף ה
ל אפילו בעכורים כו'. ואע"ג דלעיל סי' ל"ו ס"ז כתב בהג"ה דווקא במקום הפסד מרובה יש להכשיר בעכורים וסרוחים היינו משום דהתם נשפכה כקיתון מצד זה לצד זה ומטעמא דחשש סמפונות וכמ"ש בס"ק א' אבל הכא כיון דלא שפכי אהדדי ל"ד לנשפכה כקיתון וליכא כלל חשש דסמפונות: ש"ע סָעִיף ה
לא בועה שהיא תחת הורדא כו'. וכן הוא במהרי"ו ובדיקת האחרונים ומהרש"ל פא"ט סי' ל"ח הביא דעות חלוקות בזה ומתוך כך הכריע דגם בורדא אין להטריף רק כשאין חוט בשר מקיף: ש"ע סָעִיף ה
לב טינרי כו'. ומהרש"ל שם סי' ל"ז חלק על זה מטעם דטרפות מעבר לעבר חומרא יתירא היא והבו לה דלא לוסיף עלה ולפי מ"ש בס"ק כ"ח שהוא מן הש"ס ופוסקים נתבטלה טענתו ומ"מ אפשר דיש להקל בטינרי דלא מצינו חששא דסמפונות רק בנשפכה וכ"כ בבדיקות האחרונים ובסמח"ב שכן נוהגין: ש"ע סָעִיף ה
לג וע"ל סימן מ"ב. כלומר דשם סעיף ה' גבי ב' מרות נתבאר דאם נקבוה ולא היו שופכות ואח"כ נפחו זו ועלתה גם חברתה בנפיחות או שהטילו מים בא' מהן ועי"כ נתמלאה גם חברתה מיקרי שופכות להדדי וה"ה כאן ונראה דהא דלא כתב כן הר"ב לעיל גבי סמיכי משום דס"ל כמ"ש על שם מהרש"ל והר"ץ בס"ק ז' ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
לד דלא ממשמש כו'. אבל במקום דמשמש ידא דטבחא תלינן ביה: ש"ע סָעִיף ו
לה טריפה. ואין מקיפין בבועי כמו שמקיפין בריאה כמ"ש לעיל סי' ל"ו סעיף ה' דבועות עשויות להשתנות: ש"ע סָעִיף ו
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א ורבים הש"ך עשה כלומר וירצה דל"ת הלשון רמ"א דוקא מים עכורים וסרוחים ולזה כתב אף מוגלה עכורים וסרוחים ואם כפי הנראה מים גריעי טפי דהרי הרשב"א בחידושיו הביאותיו בט"ז משמע דסובר מוגלה סרוחה כשירה י"ל ומים סרוחים לא גם יש לומר מוגלה דרך להיות עכור כו' מ"מ יש לטעות ולומר דדוקא מים ולזה השמיענו זה ומש"ה כתוב ופשוט דהמעיין לפוסקים יראה דנהפוך הוא וכדכתיבנא. והנה טעם האוסרין עכורים וסרוחים יש ב' טעמים או דסמפונות אין להם בדיקה או דסוף העור ליפסק כמבואר בדבריהם ולזה יש ליישב דמש"ה סיים רמ"א וכן המנהג "להכשיר "בועות "בכל "ענין. האי "להכשיר"בועות "בכל "ענין מיותר והיה די לומר וכן המנהג וכמנהג בכ"מ ואולי רמז לומר דל"ת דוקא בעומדים בשיפולי דאין שם סמפון ולא במקום דיש חשש סמפון לז"א כן ועיין ט"ז אות א' ושם הארכנו בזה: ומה שכתב הש"ך דבסימן ל"ו ס"ז לא הכשיר הר"ב אלא בה"מ היינו משום חשש סמפונות משא"כ הכא. והנה החילוק בין ריאה שנימוקה דחיישינן לסמפונות וכאן לא ידענא מהו דהא ודאי ריאה שנימוקה שצריכה בדיקה מפני הסמפונות הוא אף נימוקה מקצתה כמ"ש הש"ך סימן ל"ו אות כ"א אפילו כולה משמע ה"ה מקצתה צריך בדיקה וכן הסכימו רוב אחרונים וכ"כ הש"ך אות כ"ח בועא מעל"ע מה"ט יע"ש ובועה דלא בעינן בדיקת הסמפון כמ"ש הרשב"א דבין עור לבשר הן גדילות וכמ"ש הר"ן הביאו הב"י והש"ך אות כ"ח אם כן היכא שאנו רואין ששלט הרקבון בבשר אמאי לא בעינן בדיקת הסמפונות ולא עוד אלא שלא יועיל כמ"ש הש"ך אות כ"ו כמו שאבאר שם ואמאי דוקא מעל"ע ואף אם יש איזה חילוק מ"מ אמאי לא בעינן בדיקת הסמפון ברואין ששלט הרקבון בבשר הריאה דהא הרשב"א לא חילק אלא שגדילות בין עור לבשר. וראיתי ליש"ש פא"ט סימן ל"ו כתב בשם מהרי"ו וז"ל בועא גדולה צריך בדיקת הסמפון ורשב"א כתב דא"צ ומ"מ יפה כתב דהיכא דבועא בעומק ולא בין עור לבשר ליבעי בדיקת הסמפון אכן הרי"ף והרא"ש לא הזכירו בדיקת הסמפון אלא מעל"ע יע"ש א"כ יש להקשות אמאי אין בודקין היכא שרואין שבועה שלטה במקצת הריאה מ"ש מנימוקה מקצתה ולא מצאתי חילוק נכון לזה. וראיתי להבל"י אות ב' כתב בשם הפר"ח דבועה יש לה כיס בפ"ע ואין נוגעת בסמפונות וכעת לא ראיתיו בפר"ח. וכ"ת דריאה שנשפכה בעינן כמים דווקא דאלו היה נקוב היה יוצא כמ"ש שם בשם השמ"ח א"כ בועא מעל"ע אמאי אוסרים בכ"מ ועוד מים זכים אמאי לא מצריכין בדיקת הסמפון היכא ששלטה במקצתה. שוב ראיתי לכר"ו באות ג' הרגיש קצת מזה אמנם מ"ש באות ב' לא הבינותי דמשמע מדבריו דבועה דהכא דלא קיימא במקום סמפונות וז"א דבש"ך ה"ק כאן לא חיישינן לסמפונות דלא נתקלקלו וכתירוץ הרשב"א דבועות בין עור לבשר הן גדולות. סוף דבר לא ידענא לחלק בין ריאה שנשפכה מקצתה ובין שלטה הבועא במ"ז עד אמצע ריאה ואמאי דוקא מעל"ע ואף שיש לדחוק וליישב לא נתקררה דעתי בזה. ודע דמ"ש הר"ב בסימן ל"ו ס"ה להכשיר בה"מ היינו אף באין עכירי וסריחי והטעם דקשה לנו בדיקת הסמפונות ומיהו מלשון הש"ך דכתב דהתם איכא נמי חששא דסמפונות מלת "נמי יורה דווקא תרי קולי מים עכורים ובדיקת הסמפון הוא דבעינן ה"מ הא בחדא מינייהו אף בלא ה"מ מכשירין ולענין הלכה יש להחמיר וכאמור: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב אם עש"ך. וירצה בזה דל"ת במקום רביתא שדופן סותם אף דבעינא סביך וסריך ולדידן אפילו זה לא יועיל מ"מ ב' לריעותא לא מוזכר בהדיא בתלמוד דאמרינן ב' ריעותא כו' רק מהאי דנדה כמ"ש הב"ח א"כ היכא דיש צד לומר דדופן סותם דהא י"א לא בעינן סביך וה"א דנצרף כאן להקל לזה קמ"ל דלא מהני וכ"מ טריפה וכ"ש סריך לדופן טריפה ולא מהני מיעוך: ש"ע סָעִיף ב
ג יוצאה מבועא הש"ך דעתו לצדד להקל ביוצאה ממ"ז וכן מורין דבריו בנה"ך שכתב על הט"ז שאין דבריו מוכרחים ולפ"ז ה"ה בועא על הגבשושית ולענין דינא כבר כתבנו בט"ז ועיין תב"ש: ש"ע סָעִיף ב
ד וה"ה. עש"ך וירצה בזה דרמ"א כתב וה"ה משמע דמישך שייך עם דין דהמחבר ול"ת דסירכא תלויה הטעם די"א ואומרים אין סירכא בלא נקב כרש"י וא"כ כשיש בועה יש ב' עדים המעידין ע"ז משא"כ בועא על הגבשושית לכן אמר הר"ב דהכל חד טעמא מטעם ב' לריעותא הוא טריפה: ש"ע סָעִיף ב
ה בגבשושית אבל משתנית למראה ריאה כשירה ש"ך ומשמע מדבריו דכל בועה בהצטרפה אל ריעותא אחרת דוקא אם אינה מתלבנת הא יש לה מראה הריאה לא הוה בועא אלא חסרון בפנים וכ"כ השמ"ח בפירוש עייך כאן סל"ז וסי' ל"ט סמ"ז יש קצת סתירה בדבריו דכאן כתב בועה על הגבשושית אם יש מראה ריאה והיינו שיש בשר על הבועא (כי כן פי' מראה ריאה שמשתדלין שיעלה קצת בשר עליה כמו שביארנו בט"ז) אף שעדיין גבוה ה"ל גבשושית על גבשושית ומשם א' הוא ולא הוה ב' לריעותא ומשמע תלוי' מבועה כה"ג אי עדיין גבוה ה"ל תלויה מגבשושית ובסי' ל"ט סמ"ז מתיר תלויה מבועה אע"פ שעדיין גבוה ובט"ז כתבנו מזה יע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו סמוכות. הש"ך הביא שלשה טעמים ולדינא כולם אמת ויש להחמיר ככל הפירושים כמ"ש בט"ז. ומ"ש הפר"ת דלהר"מ מש"ה טריפה שהמקום שביניהם עלול הוא לנקיבת הקרום משמע דטעמא דסופו ליפסק והמעיין בר"מ פ"ז מה"ש יראה דהטעם דכבר נקוב הוא בשר שבנתיים אין לו בדיקה: ש"ע סָעִיף ג
ז אם שופכות. הש"ך מסיק להלכה דאם יש להם ב' כיסים טריפה היכא שאין הפסק ב' חוטי שיער בה"מ או רוחב קש באין ה"מ ומה שהראה מקום לאות ל"ג דשם נמי כ' דהא דלא הגיה הר"ב כאן דאם נתמלאו שניהם הוה ליה חדא דטריפה הוא כה"ג ואף שאין לכ"א כיס בפ"ע טריפה כה"ג כיון דאנו רואים ששופכין אם השניה נשארה מליאה הרי ב' הן וניקבו מזה לזה ואין להם בדיקה הא רחוק ב' חוטי שיער כשר וכאמור: ש"ע סָעִיף ג
ח צמחים. עש"ך וירצה דצמחים בש"ס הם מליאות מוגלא וטינרי הוא קשה כמ"ש רש"י חולין מ"ז ב' והמחבר שינה והוסיף מלת קשים ומ"ש הר"ב בתשובה אפילו אין בו טיפת ליחה לאו למימרא דכ"ש יש בו ליחה דז"א דאי יש טיפת ליחה הוה ב' בועות וטריפה ויש לבדוק אחר זה ואם לא בדק אי יש טיפת ליחה טריפה כמ"ש השמ"ח סי"ב וה"ה אם יש מ"ז תוך הטינרא דיינינן לה כבועא במ"ז יע"ש אלא ה"ק לענין אטום דאפילו אין בו ליחה כלל לא הוה אטום דאטום אין מראיתו משונה משאר ריאה משא"כ טינרא ועיין תשובת רמ"א באורך: ש"ע סָעִיף ג
ט קשים. הש"ך צידד להקל במליאות רוח דלא נכלל בכלל בועא והתב"ש אות י"ט הקשה עליו דמים תבעה אש היינו שאש מבעבע המים וכן חומץ מבעבע והן מליאות רוח וי"ל זה ובפר"ח הקשה דמנקבת זא"ז ולזה י"ל כיון דעורות חזקים הם הדרא בריא מקודם או דלא ינקבו זה לזה ומ"ז מיקרי לקותא ויש לחוש לפירש"י משא"כ מליאות רוח כן נ"ל. ולפ"ז סירכא תלויה מתוך בועא מליאה רוח יש להקל דלאו לקותא הוא ולא שייך טעם הט"ז כלל דבמ"ז כתבו התוס' דהוה לקותא משא"כ במליאות רוח ובט"ז הארכנו בדין ב' לריעותא ✍: ש"ע סָעִיף ג
י וה"ה מורסה. עש"ך דבקצת ספרים היה כתוב הג"ה זו אחר וה"מ כשיש בהם מוגלא קודם אבל צמחים קשים דמשמע תרי מורס' דסמיכי טריפה וליתא דהדבר מבואר דמורס' שאין גבוה מבשר הריאה כלל אין מיטרפא בסמיכות וכ"ה ביש"ש פא"ט סי' כ"ז ומתלתא טעמי כשירה לרשב"א ור"ן דדוחקות זא"ז כאן כיון ששוה לבשר הריאה אין דוחקות זא"ז ולרש"י ולהר"מ לא נכלל בלשון בועא מלשון מבועי מים שיוצאין לחוץ ומורסא שוה לשאר הריאה וגם ליכא למימר שהעלה הנקב בועות אלו דהא חזינן דלא העלה לחוץ ודרך נקב המכה להעלות ליחה למעלה ולהתקרם עליה ע"ש ועמ"ש באות י"א מזה. ודע דמורסא ובועא נמי כשירה מה"ט גופא ואף למאן דאוסר בועא וטינרי הסמוכים דנוקבת הטינרא לבועא משא"כ מורסא ובועא ליכא האי טעמא וגם לרש"י לאו בכלל בועא דש"ס הוא ופשוט הוא לדעתי כן: ✍: ש"ע סָעִיף ג
יא שקרום עש"ך. הנה במהדורא קמא כתבתי בקוצר ומפני שראיתי רבים נבוכים לכן אפרש. דע שמהר"מ מודה הוא דמורסא היינו שאין גבוה מבשר הריאה שהרי הר"ב אומר כן ואינה גבוה מבשר הריאה והבין שמ"ש הר"ב שקרום הריאה מכסה ואינה גבוה פרושי קמפרש שהקרום הריאה מכסה היינו שקרום של שאר הריאה מכס' לה בשטח א' ואינה גבוה משאר הריאה ואף שמראה העור שעל המורסא מראה מוגלא כשירה והוה קשיא ליה לאיזה צורך הזכיר הר"ב מורסא לשנות שם והיה די לו באומרו וכל זה כשהיא גבוה מבשר הריאה הא שוה לשאר הריאה כשירה יהיה מורסא או בועה אלא וודאי דחילוק יש והוא זה דבועה שיש רקבון בשר אף באין גבוה מבשר הריאה טריפה וכשיטת רש"י דמעידות שיש כאן נקב לא כשיטת הרשב"א דדוחק ליכא וכאמור משא"כ מורסא דאין רקבון בשר ואין גבוה ולזה כולהו טעמי ליתא דאין דוחקת וגם לקותא ליכא זהו שיטת מהר"מ. ואמנם מהר"מ דיניה אחוט בשר מקיף בשיפולי קאי וכעת אין הספר ההוא ת"י לעיין ביה והנ"ל כתבתי בכוונתו. והש"ך ז"ל השיב דאינו כן דאדרבה בועא כתב הרשב"א דגדילות בין עור לבשר ולו יהיה דבין מורסא ובועא כן הוא למה פרט הר"ב מורסא וכתב עוד דסוף סוף אם אין קרום מכסה היינו שאין שוה לשאר הריאה סמיכי נינהו אף לפי שיטת מהר"מ כדמוכח מהר"ב שכתב בפי' ואין גבוה וא"כ כיון דהכין הוא מנא לן לחדש ולומר דבעינן שלא יהא רקבון בבשר דליתא אלא כל שאין גבוה מבשר הריאה אף ביש רקבון כשירה וכל שגבוה אף באין רקבון טריפה והביא סייעתא מיש"ש פא"ט סימן כ"ז שכתב בפי' דמורסא הטעם כיון שאין גבוה לא נקרא אבעבוע שבולטת לחוץ וגם ליכא דוחק והנך רואה דמ"מ בין למר ולמר ר"ל למהר"מ וש"ך כ"ע מודים דלא בעינן מראה ריאה ואפי' מראה מוגלא כשירה וכן מצאתי לרבי' הגדול בעל תבואת שור פי' כן דברי הש"ך בקצור ואני הרחבתי הביאור כאשר יראה המעיין. וכתב שם דלא כמהר"ץ שכתב אספר מנחת אליהו שלא הבין דברי הש"ך ונהפוך הוא יע"ש. עוד הביא שם ס' מאמר קדישין סי' פ"ה ובז"ט סי' י"ד הבינו דמורסא בעינן מראה ריאה ודחה דבריהם יע"ש. והאמת אתו דהמעיין ביש"ש יראה מבואר להדיא דכל שאין גבוה מבשר הריאה לו יהיה מראה מוגלא כשירה וז"ש הש"ך דהר"ב דנקיט מורסא אורחא דמלתא נקיט וה"ה בועא אם אין גבוה בין יהיה רקבון בשר או לאו וכאמור. ומכל הדברים האלו אתה למד דאם גבוה מבשר הריאה אף שמראה ריאה עליהם לא מהני בסמיכי אף דבכל שאר ריעותא מהני בב' לריעותא או בועא בשיפולי כאן לא מהני דהטעם דדוחקת או העלו נקבים וכדומה שהרי נתלבטו כולן במורסא אי בעינן מראה ריאה מאמר קדישין וז"ט כו' ואהא לא חולק עליהם דבועא הבולטת לא מהני מראה ריאה. ואף שראיתי כתוב בפ"ת בשם מהרי"ו אפילו בועות היינו אם לאחר נפיחה שוות הן לשאר הריאה. והא ודאי כל מילי דריאה כשהיא נפוחה משערינן ואם לאחר נפיחה אין בולטת כשירה. וזה אמת ויציב: והנה המתעקש יאמר דהש"ך חולק על מהר"מ בה"ש דאין מראה ריאה לה והש"ך סובר ס"ס אם אין קרום הריאה מכסה היינו מראה הריאה והר"ב בהג"ה תרתי קאמר ומה יענה יש"ש בסימן כ"ז דדבריו ברור מללו כל שאין בולטת לחוץ אין בכך כלום ואף שאין לקרום מראה ריאה לאו סמיכי הוה וכדאמרן: ש"ע סָעִיף ג
יב ואינה. עש"ך דהשיג על ת"ה דאם גבוה מקצת לאחר נפיחה אפילו פחות מט"ד אסור משום סמיכי ומינה דאם חדא היא אפילו כט"ד ועומדת ע"ג הריאה אין אוסרת משום יתרת ע"ג אפילו יש לה חדוד בראשה וכן הוא בפר"ח בקו"א וכן הסכים השמ"ח ותב"ש וכבר דברנו מזה בט"ז זולת אם הבועה אינה משורשת בריאה רק משהו כמעשה דשער אפרים יש להחמיר ע"ג וע"כ כט"ד בעינן ועיין בפר"ח בקו"א ואין להאריך: ש"ע סָעִיף ג
יג כשני חוטי שיער. ומהרש"ל פסק כרוחב קש התב"ש פסק בה"מ כב' חוטי שיער ובאין ה"מ ברוחב קש כל דהו ויש להקל אפילו ברוחב קש בראשה ששם אין רחב כ"כ כמו באמצעיתה: ש"ע סָעִיף ג
יד מראה ריאה הא מראה מוגלא לא וכ"ש מראות הכשירות דלא מהני אלא מראה ריאה דווקא ומיהו מטעם ב' לריעותא לא היינו פוסלין כאן דדרך להיות מראה על מוגלא אלא מטעם סמיכי: ש"ע סָעִיף ג
טו ומתוקים. עש"ך שהאריך בכאן ומפני שא"א בקיאין בין מ"ז לשאר מים דלפעמים ימצא קצת מלוחים או סרוחים ומש"ה בעינן כל הסימנים הללו ולאחר הבדיקה תרתי בעינן לא בע"א ועיין תב"ש. ולא יגע באצבעו גם לא ינקוב בסכין כי הברזל מפגים הטעם ולא יהיו מתוקים עיין באחרונים: ש"ע סָעִיף ג
טז המנהג. עש"ך דהעלה דעיקר כדעת האוסרים והוא לשיטתיה שסובר כרשב"א ור"ן עיקר ורמ"א נמי סובר כן והא דמכשיר בועא וטינרי כמו שכתב בנה"ך דטינרי עומדת במקומה ואין מנקבת לבועא וכבר התבאר זה בט"ז די"ל מ"ז עורות שלהן חזקות ובריאות הן גם יש להם כיס בפ"ע ועי"ז יתחזקו ולא סופן לנקוב אח' את חברתה יע"ש: ש"ע סָעִיף ג
יז דינם כסמיכי עש"ך ומ"ש דלענין חוט בשר מקיף אין שווין פשוטא דהכין הוא ואף בעכורים וסרוחים דאלו בסמיכי בעינן ב' חוטי שיער וכאן בחוט א' סגי ומ"ש באות כ"ח הוא דשם כתב מעל"ע יש לו שורש בתלמוד ומש"ה אוסר שם מ"ז ולא כאן: ש"ע סָעִיף ג
יח בועא על חריץ אונא עליונה. ש"ך וירצה דאלו במקום שאין דרך להיות שם חריץ וקמט בלא"ה טריפה מטעם ב' לריעותא ואף במ"ז משא"כ הכא הטעם דמתחזיא כב' בועי דסמיכי. ויש לראות הא חדא דמתחזיא כב' כשירה כ"ש כאן וזאת הקושיא ג"כ בשיפולי דמה בכך שנראית כשתים ושם יש ליישב קצת והתב"ש פירש הטעם דטבע הבועא להגביה העור ומש"ה טריפה יע"ש: ש"ע סָעִיף ג
יט דהוה. הש"ך צידד במ"ז והביא עוד טעם דמתחכך בצלעות יע"ש ולפי טעם התב"ש יש לאסור אף במ"ז דטבע הבועא להגביה העור כו': ש"ע סָעִיף ג
כ בין כו'. דבחייה האונות פרודות ש"ך ואף בסי' ל"ט בסירכא כסדרן למטה מחציין משמע שהם דבוקות היינו שאין סופו להתפרק או פירושים אחרים ומ"מ אין דוחקות כל כך ומ"מ קשיא דהתם משמע היינו רביתייהו שוכבות זע"ז ומ"מ מסתימות רמ"א כאן משמע ב' בועות אף למטה מהציין אין איסור אף זנ"ז: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
כא בשיפולי. הש"ך העלה דעיקר הטעם דמתחזיא כתרתי ומש"ה מכשיר טינרי בשיפולי וה"ה מורסא מה"ט כל שבסמוכין כשירה ה"ה בשפולי: ש"ע סָעִיף ד
כב כל שהוא אפילו חוט א' סגי משא"כ בסמוכין בעינן ב' חוטי שיער: ש"ע סָעִיף ד
כג והוא שיהא כו'. מראה הריאה והבי' הש"ך בשם רש"ל דיש להקל אף שאין לו מראה ריאה דבחוט א' ודאי אין לו מראה ריאה ועיין שמ"ח ס"כ ותב"ש אות ל' דא"צ מראה ריאה וכן פסק הט"ז ופר"ח דבשיפולי להקל שומעין: ודע דאם לא הספיקו לראות אם חוט בשר מקיף או לאו כתב שמ"ח סכ"ג אם ראו חוט בשר מקיף אלא שלא נפחו דלכתחלה צריך לנפחה כשירה וא"ל טריפה ולצורך גדול יש לסמוך ארשד"ם דמתיר אם לא ראו ונאבדה וכן כתב הכה"ג בהגהות ב"י אות כ"ג בשם רשד"ם דהוה ס"ס שמא בועא בשיפולי כשירה (דיש מקומות אוכלין בועה בשיפולי עב"י) ושמא היה חוט בשר מקיף יע"ש ומ"מ נ"ל דאם במזיד קרעוה להבועה הוה כמבטל איסור דרבנן לדידיה אסור כמו שמבואר בסימן צ"ט. ולפ"ז בועה בשיפולי שנתערבה אח"כ בבהמות אחרות יראה לכאורה לצדד אף שנודע הספק הא' קודם התערובת מ"מ למעשה חלילה לעשות כן אבל בלא נודע התערובות יש להתיר אף בלא ה"מ עסי' ק"י בש"ך כנ"ל בזה ✍ואם נתרוקנה הבועה ע"י משמוש והיה חוט בשר מקיף משום זה יש לאסור וכן כתב הכה"ג יע"ש: ש"ע סָעִיף ד
כד ואם. עש"ך וכבר כתבנו בט"ז מה דקשי לן דא"נ הוה שורש בתלמוד והיה הכחשה כמו א' אומר ב' בועי דסמיכי היו וא' אומר מרוחקין היו אפ"ה כיון דנבדקה מסירכות המצויות תו לא הוה כנאבדה הריאה כמו גדיים וטלאים דלא גזרו כיון דלא שכיח סירכות אף דצריך לבדוק הריאה מכל ריעותא כמו שיתבאר בסימן ל"ט בעז"ה מ"מ היכא דנאבדה לא אסרינן זולת היכא דלא נבדקה מסירכות בבהמה גדולה וכן כתב השמ"ח בסימן ל"ט בפירוש היכא דנבדקה מסירכות ולא משאר ריעותות ונאבדה כשירה. והנך רואה דמט"ז וש"ך וב"ח כאן לא משמע כן אלא כיון דנחתו חז"ל והצריכו בדיקה משום סירכות המצויות הצריכו תו בדיקה מכל ריעותא ואם נאבדה גזרו בכולן ול"ד לגדיים וטלאים דהתם מתחלה לא נחתו לכך וצ"ע ובסימן ל"ט אכתוב עוד. ומיהו בנקבים ודאי א"צ לבדוק וא"צ לנפוח כמ"ש הר"מ מעולם לא נפחנו ריאה בספרד ובמערב אא"כ נולד בה ריעותא: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כה אע"ג דלא שפכי. עש"ך וכוונתו מבואר דודאי המחבר סובר להלכה אף דקיימא במקום סמפונות מעל"ע שהרי כן כתב בב"י אלא דמצריך בדיקת הסמפון וכפי הנראה דהיינו מעל"ע דדמי' בהא לנשפכה כקיתון אם כן וודאי מה שסתם כאן כשירה מיירי בכל ענין וע"ז דקדק שפיר איך כתב אפילו לא שפכי אהדדי הא יותר רבותא בשפכי ולזה תי' דמשמע ליה דיש סברא יותר לאסור בדלא שפכי דהוה סמיכי בעובי הריאה מדסיים המרדכי והעם נהגו להכשיר דלא מתחזי' כב' בועות כו' והא דלא כתב רמ"א וי"א מעל"ע דפליגי אהמחבר כיון דאין מבואר להדי' במחבר לא כתב כן כמבואר בכמה דוכתין. והפר"ח אות כ"ד כתב דהמחבר איירי באין במקום סמפונות ורמ"א איירי במקום סמפונות וע"ש ולפי מ"ש הדבר מבואר דהמחבר מיירי אף במקום סמפונות ומכשיר ע"י בדיקת הסמפון כמו בנשפכה כקיתון כמבואר שם: ש"ע סָעִיף ה
כו כשירה. עש"ך והעלה דרמ"א פוסק לאסור מעל"ע ולא מהני בדיקת הסמפון כלל וכן הוא במהרש"ל פא"ט סי' ל"ז ובמ"ז מתיר מהרש"ל בה"מ ע"י בדיקת הסמפון ובמוגלא או מים עכורים אפילו בה"מ אוסר. ומרמ"א משמע אף מ"ז אוסר ולא מהני בדיקה. והקשה הש"ך הא לעיל בסימן ל"ו מתיר בנשפכה אפילו סרוחין ע"י בדיקה ותי' דשם ניכר הסמפון אם נימוח משא"כ כאן דרך הבועה להעלות רקבון ואין ניכר הסמפון אם נימוח ואף במ"ז דעתו דאין ניכר. ואף שיש לתרץ כמ"ש הרשב"א דנשפכה כיון שהגיע הקלקול כ"כ אי איתא דניקב הסמפון היה נימוח משא"כ דעדיין לא הגיע ההפסד כ"כ ויש חשש שמא ניקבו הסמפונות אלא דמשמע ליה נשפכה כקיתון היינו אפילו מקצתה א"כ מ"ש מקצתה או בועה מעל"ע ולכך הוצרך לתרץ דבועה גרע טפי דאין מיחוי הסמפונות נכרין משא"כ במיחוי הריאה מעצמה בלא בועה כלל אנו בקיאין לבדוק: אמנם כן מ"ש רש"ל במ"ז יש להכשיר בה"מ מעל"ע דווקא ע"י בדיקת הסמפון ובמוגלא או מים עכורים (ה"ה סרוחים) אפילו בדיקת הסמפונות לא מהני אפילו בה"מ ע"י בדיקה. נוראות נפלאתי על מאוד עינינו הש"ך ז"ל דהמעיין פא"ט סימן ל"ז ביש"ש יראה להדיא דבמ"ז מכשיר בלא ה"מ ובלא בדיקת הסמפון כלל ובמוגלא דהיינו ליחה הנמשכת כדבש וכיוצא בה מכשיר בה"מ על ידי בדיקת הסמפון ובליחה סרוחה ומים עכורים וסרוחים כיון דאיכא תרתי לריעותא הר"מ אוסר בסרוחים ועכורים ויש אוסרים מעל"ע וא"א בקיאים בבדיקת הסמפונות א"כ יש לאסור אפילו בה"מ שהרי כן כתב בסימנים וז"ל ומ"מ מ"ז מכשירין מעל"ע ובוע' מעל"ע אין להכשיר אלא בה"מ ואם בועה גדולה ומליאה מוגלא ועכורים אין להתיר בה"מ המעיין יראה דה"ק דמ"ז יש להתיר בלא בדיקה ובלא ה"מ ובועא מוגלא יש להתיר ע"י בדיקה בה"מ ומוגלא ועכורים היינו שסובר דליחה עכורה טריפה להר"מ ז"ל כמ"ש הרשב"א בחדושיו וליחה נמי צילא בעינן ולא קאי אמים עכורים אלא ה"ה ליחה וכאמור כיון דאיכא תרתי לריעותא א"א בקיאין וכן בפנים הביא בשם מהר"ש מווינ"א דמ"ז כשירה וסיים ודבריו נראין להכשיר מ"ז בלא בדיקת הסמפונות ואה"כ כתב בועא גדולה יש להתיר בה"מ ע"י בדיקה היינו מליא מוגלא ואח"כ כתב דליחה סרוחה או עכורה אין להתיר אפילו בה"מ הרי כמ"ש כאן. ועיין מ"ז אות י"ד הביא בשם הב"ח לאסור במ"ז בשם רש"ל וכתב דאולי במקום אחר כתב כן והנה הב"ח אמר במ"ז והש"ך הוסיף לומר דמליא מוגלא אוסר אף בה"מ והמעיין שם יראה דליתא וכדכתיבנא ✍, סוף דבר לא זכיתי להבין דבריו הקדושים בכאן במ"ש במ"ז לאסור אם לא בה"מ ובבדיקת הסמפון מליא מוגלא לאסור אף בה"מ וצ"ע: ש"ע סָעִיף ה
כז בדקה. עש"ך. והנה להלכה כבר נתבאר אף אי עומדות במקום הסמפון אין בכך כלום כיון שהוא בשיפולי ושיפול זה היינו תחתית אונא או אומא עיין שמ"ח ותב"ש כאן דכ"ע מודים כאן דשיפול היינו תחתית אונא לא בחידוד בין החיתוכים ול"ד לוורדא דשם בצד הדק יש הרבה סמפונות וחיישינן שפיר שמא נימוחו הסמפונות: ש"ע סָעִיף ה
כח ואפילו מים. הש"ך האריך להוכיח דמעל"ע יש לו שורש בתלמוד מריאה שנשפכה בקיתון וכבר כתבנו מה שיש להקשות בכאן אמנם עתה ראינו שבתב"ש אות ל"ט האריך בזה ומסיק דל"ד לריאה שנשפכה כקיתון דהתם הריאה גופא נמחה בשדה מבפנים משא"כ אבעבועות דלאו מרקבון הבשר הוא ואף ששלט בעומק מ"מ הבשר נדחק לצדדין והמוגלא מחמת מכה הוא ואם הוא מעל"ע קיבלו דהוה כנשפכה יע"ש שהאריך בזה. ומ"ש הרשב"א בועות בין עור לבשר הן גדילות הוא לאו דוקא. והנה ביש"ש פא"ט סימן ל"ז כתב בהדיא דאם הבועה גדולה ולא בין עור לבשר יפה כתב מהרי"ו יע"ש הרי כדברי ממש וצ"ע: ש"ע סָעִיף ה
כט אבל אי לא שפכי אהדדי ל"ד לנשפכה כקיתון ולא חיישינן לסמפונות ועמ"ש בזה באות א' וכ"ח: ש"ע סָעִיף ה
ל אפילו בעכורים. הש"ך חזר והקשה כאן מה שכתב באות א' דשם יש לומד בועות גדילות בין עור לבשר וכמ"ש שם מש"ה ליכא חששא דסמפונות מכשירין אפילו עכורין וסרוחין משא"כ כאן הוקשה לו שפיר אם רואין ששלט בבשר מה בכך שלא שלט מעל"ע ואהא תירץ דאפ"ה כל שלא שלט מעל"ע ל"ד לנשפכה כקיתון וכבר הארכנו בזה לעיל ועיין תב"ש אות ל"ט: ש"ע סָעִיף ה
לא בועה. הש"ך הביא דעת רש"ל דיש לצדד ולהקל גם בוורדא בזה: ש"ע סָעִיף ה
לב טינרי. הש"ך הביא דברי רש"ל להקל בטינרי דאין לו שורש בתלמוד ולפי מ"ש באות כ"ח דיש לו שורש בתלמוד יש לעיין ואפילו הכי צידד כאן להקל משום דמדין נשפכה כקיתון יליף לה וטינרי הא ל"ד לנשפכה כקיתון וכן העלה בנה"ך להכשיר טינרי וכן הסכימו רוב אחרונים: והנה מורסא מעל"ע לש"ך דכתב דיש לו שורש בתלמוד יש לאסור דנשפכה כקיתון הוא וטינרי הוא דהכשיר דלא נשפכה כקיתון הא מורסא אסור ולט"ז דין זה אין לו שורש בתלמוד יש להקל שוב ראיתי בשמ"ח סכ"ו הכשיר מורסא מעל"ע יע"ש וכתב עוד אם בעבר א' בליטה לחוץ ובעבר הב' שוה לבשר הריאה פוסל שם ויפה כתב דמצ"א רואין שבועה הוא משא"כ אם נכסה מצד הב' ואין לו מראה טורק"ס כ"א מראה הריאה לא הוה כ"א מבפנים ואם מעל"ע ונראה אם בולטת לחוץ לא מהני מה שנכסה ויש לה מראה ריאה דמ"מ גבוה הוא מבשר הריאה ודוקא אם שוה מצ"א ומראה ריאה יש להכשיר ולא בע"א וכדאמרן: ש"ע סָעִיף ה
לג ועיין לקמן. עש"ך דלעיל לא כתב כן דשם טריפה אף בנתמלא אח"כ שניהם מים דב' היו וניקבו זה לזה אף שאין להם כיס כלל אסור: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
לד דלא ממשמש אבל ממשמש ידא דטבחא תלינן אף בבועה. וכאן אף אי איקפי ולא דמיא להדדי לכ"ע כשירה דבועות משתנות. תב"ש: ש"ע סָעִיף ו
לה טריפה ואין מקיפין דבועות עשויין להשתנות ש"ך ואף לדידן נ"מ בזה כמ"ש לעיל סימן ל"ו אות י"ט בשם אפי רברבי דהיכא דיש עוד צד להקל מקיפין הא בועות אין מקיפין ושם נתבאר דאין אנו מקיפין אף בכמה צדדים: אם סירכא או בועות אוסרים בשאר אברים אבאר לקמן בסימן מ"ו אי"ה וכאן אין להאריך ועיין תב"ש ופר"ח: מ"ש הש"ך באות כ"ח דבועה גרע טפי שבולטת ואין קרום הריאה מכסה אותה האי אין קרום הריאה מכסה פירושו שאין מראה ריאה משא"כ בסעיף ג' שקרום הריאה מכסה פירושו שאין גבוה מבשר הריאה וכדמפרש ואזיל ואינה גבוה וכבר התבאר באורך שם: ש"ע סָעִיף ו
ט״ז Taz
סָעִיף א
א ורבים מכשירים. פי' אפי' בבועות גדולות מאד ולא חיישי לבדיקת סמפונות וכ"כ רש"ל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב אם סירכה תלויה כו'. פי' רש"ל הטעם כיון שאין סירכה בלא נקב בפרט כה"ג דאיכא ריעותא לפנינו והסירכה יוצאה ממנה עכ"ל ופי' סירכא תלויה עיין סי' ל"ט ס"ח. ונראה דמכ"ש אם יש סירכא גמורה דהיינו שדבוקה למקום אחר והיא יוצאת מן הבועה דטרפה ולא מהני בזה מה שנוהגים למעך ולמשמש בסרכות כמ"ש סי' ל"ט סעיף י"ג דהא סירכא תלויה מותר לכ"ע ואפ"ה אסור כשיוצאה מן הבועה ק"ו לסירכה דבוקה שהרבה פוסקים אינם מתירים בשום מיעוך ומשמוש כמ"ש סי' ל"ט פשיטא שיש להטריף לכ"ע במקום שיש עוד ריעותא דהיינו כשיוצאה מן הבועה ואפילו מן הטינרא נ"ל דטרפה ולא מהני משמוש כמ"ש בס"ד סי' ל"ט ס"ח : ש"ע סָעִיף ב
ג וה"ה בועה העומדת כו'. מזה למדו הבודקים להטריף בכל מקום שיש ב' לקותות ול"ד לסירכה תלויה יוצאה מטנרי דכשר כמ"ש סי' ל"ט ס"ח דטנרי אין עליה כלל שם לקותא ובהגהות הר"ץ על בדיקות כתב דבסירכא תלויה יוצאת מבועה שיש בה מים זכים כשירה דמים זכים לאו לקותא היא כלל ול"נ דטרפה בזה דהא כתבו התוס' בפא"ט דף מ"ג ד"ה יפלח כו' דמים זכים לקותא היא וכשרה נמצא דהכא טרפה מכח תרתי לריעותא ומו"ח ז"ל כתב גם כן דכשר למאן דמכשר בשני בועי דסמיכי במים זכים כמ"ש סעיף ג' ה"ה דכשר בזה ול"נ דשאני התם דאין כאן אלא חד לקותא דכשרה דכל שאתה אומר שמים זכים לקותא דכשר הוא אין לך פסול גם מחמת סמיכי דהא סמיכי אין אוסר אלא מחמת לקותא דבועה משא"כ כאן יש ב' לקותות כל אחד אין תלוי בחבירו דסירכא תלויה לקותא בפני עצמה ובועה דמים זכים לקותא בפני עצמה והצירוף מטריפם וכן ראיתי בספר מחזיק בדק על הבדיקות וכתב שם שהר"ץ כתב דין שלו בשם א"ז ודבר זה אינו בספר א"ז כלל כי חפשתי אחריו ואינו שם. נ"ל דבועה היוצאת מן הסירכא דבין אונא לאונא למטה מחציין דאין זה מקרי תרתי לריעותא דהא למטה מחציין אין שם סירכא עליה כלל אכן אם יש שם חלון אע"ג דאנו מכשירין כדלקמן סי' ל"ט סעיף ד' מ"מ כיון שיש פוסקים שמטריפים אפי' שם בחלון וכאן דיש עוד ריעותא דבועה מקרי עכ"פ תרתי לריעותא וטרפה וכן אם בועה יוצאת מסרכא שבין אונא לאומא למטה מחציין אפי' בלא חלון כיון שיש קצת פוסקים דס"ל בהאי סירכה טרפה אע"ג דלא קי"ל כמותם מ"מ כאן יש לקרות בו תרתי לריעותא כן נלע"ד. מעשה בא לפני בריאה שנסרכה לכיס והסירכא היתה מלאה דם עד שבמקום הסירכא לכיס נתמלא כל סביבו אותה מראה דם והטרפתיה דכאן גרע מתרתי לריעותא ולא מהני בזה מיעוך ומשמוש דכאן א"ל שאינו [אלא] הפשטת ליחה דדם זה בא מריאה שניקבה ויצא דם מסמפונות שלה דהפשטת ליחה ודאי נעשה אע"ג דלא ניקבה משא"כ בדם זה ואע"ג דלא מבצבץ טרפה כי אין הבדיקה מועיל להכשיר במקום שיש ספק איסור וכמ"ש בסי' ל"ט ס"ד: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד סמוכות זו לזו. פרש"י הטעם דקי"ל דאינן סמוכות אלא מחמת נקב שהיה בריאה והעלה הנקב את הבועות הללו סביבותיו ורשב"א ור"ן פי' כיון שסמוכות דוחקות זא"ז וסופן לנקוב הוה כניקב עכשיו אלא דמ"ש רמ"א בסמוך בועה וטנרי כשר משמע כסברת רש"י ולא כרשב"א: ש"ע סָעִיף ג
ה אחת היא וכשרה. כתב רש"ל בשם מהרי"ל דצריך עוד בדיקה אם יש לכל א' כיס בפני עצמה טרפה: ש"ע סָעִיף ג
ו אבל אם הם צמחים כו'. פי' ואין שם ליחה כלל זה הנקרא טינרי: ש"ע סָעִיף ג
ז וה"ה מורסא כו'. הג"ה זו מקומה אחר אע"ג דסמיכי אהדדי כשרה ונתן רש"ל טעם למורסא דכשרה דלא מקרי בועה אלא דבר הבולט לחוץ ומשמע דיש מוגלא בהאי מורסא ואפ"ה אינו אוסר בסמיכי: ש"ע סָעִיף ג
ח והוא שיהיה במה שמפריש. פי' דלא כשר כשיש הפרש אלא שיהיה בו מראה ריאה אבל אם יש בו מראה מוגלא ה"ל כסמוכין מ"כ אם נקלף העור העליון של הבועה דהיינו עור הריאה טרפה מפני שהעור התחתון הוא עור הבועה והוא עור הבא מחמת מכה וזה אפילו בבועה יחידית ע"כ וזה מיירי אפילו במים זכים: ש"ע סָעִיף ג
ט ויש לילך בזה אחר המנהג כו'. ובמקום שאין מנהג מבורר ודאי יש לאסור כי הב"י כתב בשם רוב הפוסקים להחמיר וכן רש"ל פסק להחמיר בכל גווני: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
י נוהגין לאסור. בתוספות כתבו בשם בה"ג דכיון שעומד בסוף סופו ליפסק ולינקב וטוב ליזהר שדבריהם דברי קבלה עכ"ל: ש"ע סָעִיף ד
יא והוא שיהא בהיקף מבשר מראה ריאה ואם לא היה בה היקף בשר ובאו אח"כ כו'. בבקיאות עשו שהיה שם היקף בשר כו' כצ"ל ור"ל בזה אע"פ שלא נעשה ההיקף בשר אלא אחר שבאו בודקים אחרים וע"י טורח רב אפ"ה כשר כנ"ל ורש"ל כתב וז"ל ראיתי בה"ג שא"צ לאותו חוט בשר מראה ריאה אלא כמין חוט קטן וכן נראה להתיר מאחר שבהרבה בדיקות ראיתי כתוב בהן אפילו כחוט השערה וא"כ אין לו בודאי מראה ריאה ועוד מאחר שהרבה גאונים הכשירו אפילו בלא חוט בשר מקיף עכ"ל ולפי הוכחה ראשונה היה להתיר גם בסמיכי ביש חוט בשר מפסיק בלא מראה ריאה אלא שאין לסמוך ע"ז כיון שטריפות דסמיכי הוזכר בתלמוד משא"כ בשיפולי וכמ"ש רש"ל בהוכחה שניה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יב אע"ג דלא שפיכי כו'. פי' והיה לנו לומר דמתחזי כב' בועות דסמיכי קמ"ל דאין זה דומה לסמיכי ואח"כ כתב רמ"א דמחמת חשש סמפונות גרע טפי בשפיכי: ש"ע סָעִיף ה
יג דהיינו ב' אצבעות כו'. פי' במקום שהריאה עבה יש שם סמפונות והיינו עד רחוק משיפולי ב' אצבעות בדקה ועיין מה שאכתוב בסמוך בסעיף זה מדין זה: ש"ע סָעִיף ה
יד ואפי' מים זכים. דבריו תמוהים דבסמיכי שהוא מדין התלמוד טריפה כתב לעיל שהולכין אחר המנהג וגם בשיפולי כתב שהדין במים זכים כמו בסמיכי וכאן בדין מעבר לעבר שאינו רק מנהג כמ"ש הפוסקים החליט להחמיר ורש"ל כתב בזה בשם הר"ש מווינא כיון שקבלה בעלמא היא אין להחמיר במים זכים אך צריך שיהיו המים צלולים ולא עכורים מתוקים ולא סרוחין ומלוחין כי העכורין והסרוחין והמלוחים מכלים הסמפונות ולא הדרי בריא ודבריו נראים להכשיר אפילו בלא בדיקת סמפונות כי מים זכים אינם מקלקלים ועוד מאחר שחומרא יתירא היא ורוב הפוסקים לא זכרוה ואינה דומה לשיפולי ריאה שנזכר בתוס' בשם בה"ג כו' עכ"ל וכן עיקר ומו"ח ז"ל הכשיר ג"כ במים זכים בזה אלא שבשם רש"ל כתב בזה לאסור אף במים זכים ואפשר שמצא כן באיזה כתב שם משמו אבל כאשר העתקתי כאן בשמו הוא מספרו פא"ט סי' ל"ז: ש"ע סָעִיף ה
טו ויש שם סמפון כו'. ראיתי רבים בודקים טעו בפירוש דין זה שהוקשה להם במה שכתב דניכרת מעבר לעבר ממה נפשך אם היא באמת ניכרת מעבר לעבר מאי קא משמע לן דטריפה ואם לאו אמאי באמת טריפה ע"כ אמרתי לכתוב פירושו של דבר דהענין הוא בבועה בשפולי דכשר באם יש חוט בשר מקיף דקשה הא עדיין יש טריפות באותה בועה מחמת בועה הניכרת מעבר לעבר אלא ע"כ לומר דשם אינו פוסל מכח מעבר לעבר כיון שאין שם סמפונות כמ"ש לעיל סעיף ה' שיעור ב' אצבעות מן מקום הדק דהיינו שיפולי וע"ז אמר כאן בוורדא דאינו כן דאפילו במקום הדק שם בתחתית הוורדא יש שם סמפון דהיינו אצל החריץ של ורדא וע"כ אם נמצא שם בועה טרפה אם ניכרת מעבר לעבר אף שחוט בשר מקיף כיון שיש שם סמפונות והוה כמו במקום עב שלה משא"כ בשאר אונות הריאה שאין פוסל במקום הדק שלהם כיון שאין שם סמפונות ואם יש בועה בורדא במקום העב או בשורש שלה כ"ש דטריפה אם ניכרת מעבר לעבר אבל בלא ניכרת מעבר לעבר אין טריפות כלל בורדא כמו בשאר ריאה וראיתי לרש"ל שהביא דין זה בשם ליקוטים וכתב עליו ונ"ל שאין להחמיר כלל בורדא יותר מבשאר הריאה כיון שכמה גאונים מכשירים אפי' בליתא לורדא כל עיקר א"כ מוכח שלשם אין עיקר הסמפונות של הריאה שיהיה תלוי בהם החיות עכ"ל ודבריו תמוהים מאד דמי ביקש שיהיו הסמפונות של הורדא חמורים טפי משאר סמפוני הריאה הלא לא באנו אלא לומר כיון שיש סמפון אפילו במקום הדק הוה דינו ליאסר בניכר מעבר לעבר וכן נכון להלכה למעשה להחמיר כפי מה שכתבנו ושפיר אמר כאן דנכרת מעבר לעבר להורות דכאן הוה אסור מכח מעבר לעבר כמו בשאר ריאה ויצא לנו עוד מזה דבכל בועה בשיפולי שהי' כשרה אם חוט בשר מקיף צריך לראות אם היא מתפשטת למטה בריאה עד יותר מן ב' אצבעות משיפולי שאז טריפה מכח מעבר לעבר וצריך להזהיר הבודקים ע"ז וכנ"ל פשוט וברור: ש"ע סָעִיף ה
טז טינרי הניכרת מעבר לעבר כו'. גם בזה תמוהים דבריו דמה בסמיכי ושיפולי שטריפות שלהם ברור לדברי הכל כשר בטינרי כמ"ש לעיל ק"ו במעבר לעבר ורש"ל כתב ג"כ שמצא כתוב בזה דטריפה אבל לא משגחינן ביה מטעם שכתבתי וכן הוא עיקר להלכה למעשה גם בס' מחזיק בדק העיד שנוהגין כן בהדיא להיתר: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יז היכא דלא ממשמש ידא דטבחא. משמע אבל אם משמש תלינן בו להקל כמ"ש בסי' ל"ו ס"ה וכתב בד"מ אחר דין זה דמשמש כשר ובלבד שיעיין בצלעות שלא ימצא ריעותא בצלעות עכ"ל כן מצא כתוב בב"י סימן ל"ט הביא תשובת ר"י בן הרא"ש בשנים שראו בועה בשיפולי ריאה ונפחוה והסכימו שלא היה בשר מקיף אותה והבודקים אחרים אומרים שנפחוה והכשירוה וקרעו הבועה ואמרו שאותן אחרונים היה כחן יפה יותר מן הראשונים לנפחה וכתב שלא היה אוכל הבשר הזה וכתב ב"י שחומרא הוא שהחמיר עליו ומדינא כשרה הבהמה ונראה דאף רש"ל שס"ל בההיא דסי' א' סעיף י"ד דאסורה הבהמה מכח הכחשת עד כמו שזכרתי שם משמו מודה בזה דהא אפשר לנו לתרץ ולומר דאין כאן הכחשה דודאי סברא טובה היא שאחד יודע לנפח יותר מחבירו ואפי' בדיני נפשות לחיוב אמרינן לתרץ העדים כל מה שאנו יכולים כדתנן ריש היו בודקין וע"כ בדין זה מותר אפי' לדידן וכן הביאו רמ"א כאן בד"מ ומו"ח ז"ל כתב שלדידן שהבהמה שלא נבדקה שנאבדה הריאה אסורה ה"נ אסור בזה כיון שיש הכחשה ולפי מ"ש אין כאן הכחשה ובהדיא מבואר בסי' ל"ט סעיף ה' דאם יש חילוק בין כשנופחין הרבה לנופחין מעט אזלינן להיתר וה"נ כן הוא כנ"ל ובסי' ל"ט סעיף י"ז כתבתי דאף אם יש הכחשה כשר ע"ש: ש"ע סָעִיף ו
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א ורבים מכשירים. פי' אפילו גדולות מאוד וא"צ בדיקת הסמפון וכ"כ רש"ל ט"ז לכאורה הרמ"א לא כתב כ"א להכשיר עכורים וסרוחים כדעת הרא"ש ושאר פוסקים דלא כהמחבר שפוסק כהרי"ף והר"מ דעכורים או סרוחים טריפה. גם הר"מ בפ"ז מה"ש ה"י הוצרך בדיקת סמפון אף בבועא דלא אסרח ובסרוחה לית תקנה והרי"ף לא הביא בדיקת הסמפון ותמהני ממ"ש יש"ש בא"ט סי' ל"ז בשם מהרי"ו דמשמע מתוך האלפסי דבועא גדולה ונוגעת בסמפון צריך בדיקת הסמפון והרי הב"י אומר שהר"מ יחיד בדבר בבדיקת הסמפון והרי"ף לא הביאו ע"כ השמיטו בש"ע ואולי בהגהות הרי"ף מצא כן ושאני היכא דמגיע לסמפון. ומ"מ דברי הט"ז במ"ש ורבים מכשירין אפילו בועות גדולות מאן דכר שמייהו ואולי כוונתו אף שיש רקבון בתוך הריאה גופא לא אותן הגדילות בין עור לבשר אפ"ה א"צ בדיקת הסמפון וכ"כ רש"ל הוא ביש"ש פא"ט סיל"ז יע"ש. ומפני שיש בכאן מבוכה גדולה בין הפוסקים אבאר קצת ובש"ך אות א' וכ"ו וכ"ח אבאר: הנה הב"ח ז"ל כתב ד' שמות מצינו בגמרא אבעבועות וצמחים וכנדי וטינרי ופי' הוא ז"ל דהר"מ מפרש בועות מ"ז מלשון מבועי מים צמחים מוגלא ליחה הנמשכת כדבש וכיוצא בה כנדי לשון נוד מלא רוח טינרי ליחה קשה כאבן עכ"ל והלבוש חשב ה' מינים מלא רוח מ"ז וליחה צילא וליחה כדבש וכיוצא בזה או טינרי. והר"מ בפ"ז מה"ש ה"י חשיב ד' ולא חשיב ליחה צילא. והאי כיוצא בה לא ידענא מהו. והנה הטור הביא כאן ובסי' ל"ו בנימוקי דעת הרי"ף והר"מ דסרוחים ועכורים טריפה ואמת שהרי"ף כתב דיניה אבועא וז"ל בועא מליא מוגלא או מ"ז כשירה וה"מ דלא אסרוח כדבעינן למימר לקמן. והוא בכוליא ומ"ז כשרים הכ"י והכ"י [לפי גירסתו שם] אלא דצילא ולא אסרוח וקאי גם אריאה. והנך רואה דעל בועא כתב והוא דלא אסרוח ולא כתב או עכירי משום דסתם ליחה עכור היא ומש"ה לא כתב כאן כ"א אסרוח ומ"ז מקומו לקמן ושם התנה שלא יהיו עכורים והר"מ בפ"ז מה"ש ה"י ואם נמצא ליחה סרוחה או מים עכורים וסרוחים טריפה הרי בליחה לא הזכיר עכורים דסתם ליחה עכור הוא עיין ברא"ש מ"ש לדחות דבריהם. וכן בפ"י מהל' אלו מנה ליחה סרוחה מים עכורים מים סרוחים ולא מנה ליחה עכורה והטור כתב כאן וכ"כ הרמב"ם ואם יש ליחה סרוחה או עכורה והא הר"מ לא הזכיר ליחה עכורה ואם נגיה או עכורים וקאי אמים הוה א"ש אלא דמסתפינא ולא די לנו הצער הזה אלא שהרשב"א בחדושיו הביאו הב"ח סי' ל"ו כתב בהיפך דמוגלא צילא בעינא וסרוחה כשירה שהוא ממש מהיפוך להיפוך והב"ח עמד במה שהקשה עליו דהר"מ פוסל ליחה סרוחה אמנם בהא דצילא בעינן לא השיג עליו ואלו הר"מ בפ"י לא מנה אלא ליחה סרוחה ומים עכורים וסרוחים וליחה עכורה לא מנה וכן בפ"ז לא כתב כן ומיהו בפ"ז י"ל כיון שמבואר ליחה כדבש וכיוצא אפשר דממעט נמי עכורה ולא משמע כן. שוב עיינתי בחה"ר נ"ה ב' וראיתי שלא כתב כן לפרש דברי הר"מ ז"ל אלא לעצמו הוא אומר דשמא מים סרוחין גריעי ומוגלא נמי אפשר צילא בעינן ויש לקיים גי' הרי"ף והר"מ לא שמפרש דבריהם כך ולסוף העלה כגי' הרז"ה ז"ל דבריאה מוגלא סרוחה או מים עכורים וסרוחים כשירה ולפ"ז קשיא מ"ש הטור דהר"מ פוסל ליחה עכורה ויש"ש בא"ט סל"ז בועא מעל"ע בעכורה או סרוחה תרי קולא לא עבדינן ואעתיק לשונו בש"ך אות כ"ו הרי הר"מ אין אוסר ליחה עכורה כדכתיבנא ועיין לעיל בסי' ל"ו בנשפכה ולקמן בועא מעל"ע: והנה הטור ?א) בסי' ל"ו כ' ורי"ף אוסר בעכורים וסרוחים וכ"כ הר"מ ז"ל וא"א הרא"ש התיר אף בעכורים וסרוחים. הנה הרי"ף והר"מ לא ביארו כלום בנשפכה רק בבועה כתבו דבריהם וראיתי להתב"ש בסימן ל"ו אות מ"א הרגיש בזה וכתב דלא גרע לדידהו מבועא וכוונת דבריו שהטור למד כן מדבריהם מדאוסרים בועא כ"ש נשפכה כקיתון ואי משום הא לא ידענא הא הרשב"א ז"ל בתה"א למ"ד ב' כתב וז"ל וקשיא לי איך מכשיר ר"י ריאה שנשפכה כקיתון והא איהו גופא בהעלתה צמחין חייש ולא מכשיר (בדף מ"ז ב' מימרא דעולא אר"י ריאה שנשפכה כקיתון ובמ"ח א' ר"נ משדר ליה לר"י בר"ש) וי"ל בנשפכה כקיתון לא מטו לקותא לעור דידיה אבל בועות הגדילות בין עור לבשר קרוב הדבר שניקבו הקרומים ולא קיבל מרבותיו ומש"ה לא אמר איסור ולא היתר. א"כ אין ראיה מבועא הגדילה בין עור לבשר ובולטת לחוץ גם י"ל דרוב בועות עור התחתון ניקב כמו שיראה הרואה בסי' ל"ו בהג"ה בס"א וכמ"ש לקמן א"כ אין ראיה דההיא דאסרי עכורי וסרוחה בבועא ולא בנשפכה וכדאמרן. ומפני שדרכי החכמה נעלמו ממני הארכתי עד כה ועם כל הטורח הזה לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים✍וצ"ע: וראיתי להכר"ו אות ב' כתב דמה היו מסופקין בהעלתה צמחין וגם רבא תפשוט מדידיה גופא דב' בועות הא חדא כשירה ותי' במ"ז וע"ש שהאריך ולדידי אתיא כפשוטו דלהר"מ ז"ל איירי ב' בועת במ"ז ולמאן דמכשיר מ"ז סובר העלתה צמחין היו מסופקין אי בעינן בדיקת הסמפון כמו נשפכה ומב' בועות אין ראיה דהתם קאמר לית להו בדיקותא הא חדא בדיקה מיהא צריך הסמפון ומסיק דהנהו דחזי כנדי ולא אמרי מידי ש"מ דאפילו בדיקה א"צ וכמבואר: שמעתי ממבהיל א' הקשה קושיא בשם רב א' מהא דכתב המחבר ס"ב ב' בועות אפילו מ"ז אסורים והא להמחבר באין מ"ז אפילו א' אסורה כהר"מ ומה אפילו ואני איני מאמין שאותו הרב אמר זה כי מוחזק אצלי בכשרות ואיך טח עיניו של אותו מבהיל ולא ראה שיש ה' מיני בועות והמחבר חשיב מהן בס"א ליחה כדבש וכיוצא ומרוב פשיטות לא ניתן לכתוב ומה אעשה שבעו"ה התורה משתכחת מישראל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב אם. עט"ז ויש לראות בדבריו מה בא ללמדינו אם תלויה אסורה דהוה ב' לריעותא כמו שאבאר כ"ש דבוקה גם יש לעיין במ"ש דבוקה מטינרי טריפה דהוה ב' לריעותא כמ"ש בסי' ל"ט [?יג] ותיפוק ליה דא"א למיבדקיה בנפיחה שהטינרי סותם. גם קשיא טינרי לאו ריעותא ובועא הוה ריעותא דלקותא מיקרי כמ"ש רש"י הביאו הט"ז אות ג'. וב' טינרי כשירות הן. והנה התב"ש אות ד' כתב תלויה מבועה מהני מיעוך לט"ז דהא דבוקה דווקא כתב יע"ש ובשמ"ח ס"ב כתב דבוקה מטינרי אף שאין טינרי ריעותא כ"כ מ"מ מיעוך קולא גדולה ובהצטרף אליה ריעותא כל דהו אסור ולפי דבריו מתורצין ב' קושיות שהקשינן דמש"ה אמר ק"ו דבוקה דבזה לא מהני מיעוך ותלויה מהני מיעוך ודבוקה מטינרי א"ש וכדאמרן. אמנם כי אין לעשות מעשה להקל בתלויה מבועא ע"י מיעוך דב' לריעותא קיי"ל דלא מהני שום מיעוך ושוב ראיתי בבית לחם יהודה אות ג' כתב בפשיטות דאין מהני מיעוך ולא ידענא אם מסברא דנפשיה או ראה באיזה פוסק ותב"ש היקל בה"מ ע"י מיעוך. והנה מט"ז אין ראיה דבעי לאסוקי למילתיה בטינרי דדבוקה טריפה מש"ה אמר זה. או יאמר דהמחבר הביא סירכא תלויה והוא מראב"ד עיין ב"ה בסי' זה ואף נגד הדופן במקום רביתא טריפה דבעינן סביך יע"ש הא דבוקה לדידיה לפעמים כשר לדופן וכאמור ולזה כתב הט"ז לדידן אין סותם כמבואר סי' ל"ט א"כ פשיטא דבוקה מבועא טריפה ועיין רש"ל פא"ט סכ"ו דופן על הבועא אין מגין וב"י אין סובר זה כמו שאבאר לקמן. ומיהו אין נראה שיהא זה כוונת הט"ז. שוב ראיתי שדבריו פשוטין המה דה"א דווקא תלויה הוה ב' לריעותא הא דבוקה קילא דאפשר מצד הב' הוא עיקר הסירכא וכאן נאחזות רק בריר בעלמא ולא הוה ב' לריעותא וכמו שאבאר עוד לקמן לז"א דכ"ש הוא דבוקה טריפה מבועא וטינרי כו': והנה סירכא מינה ובה מטינרי כפי הנראה יש להכשיר דטינרי לאו ריעותא גמורה אלא מיעוך קולא גדולה וזה שלא כסדרן הא מינה ובה דלא בעינן מיעוך יראה להקל ועיין סי' ל"ט אות י"ג כ' הט"ז סירכא דבוקה למקום אחר ולא די לומר דבוקה משמע דווקא למקום אחר ושם אבאר עוד בזה וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה ויש לצדד בה"מ✍ועיין סי' ל"ט אות י"ג וי"ד: ש"ע סָעִיף ב
ג וה"ה. עט"ז והנה מ"ש תרתי לריעותא הטעם דכ"א מעידה שיש כאן נקב או סופו להתקלקל כמו שאבאר לקמן אי"ה ומ"ש טינרי אין לקותא כלל הלשון דחוק דהא דבוקה מטינרי כתב הט"ז לקמן סי' ל"ט אות י"ג מב' לריעותא אלמא ריעותא כל דהו מקרי ובהצטרף אליה ריעותא גדולה דמיעוך קולא גדולה כמ"ש באות הקודם ואיך אמר כאן דאין עליה לקותא כלל. ומדבריו אתה למד ב' לריעותא מש"א לא הוה ב' לריעותא כמו ב' בועא מ"ז ולקמן בדיני ב' לריעותא אבאר באורך בזה: עוד כתב הט"ז תלויה ממ"ז טריפה דבוקה למטה מחצין באין חלון כשירה וביש חלון כיון דאיכא מחלוקת או בין אונא לאומא דיש מחלוקת הוה ב' לריעותא. והנה במ"ש בחיתוך הסכים הנה"ך לדבריו ומ"ש נה"ך יפה כיון דטריפה היינו ביש חלון דלא כב"ח דמתיר בסי' ל"ט אפילו חלון ומיהו תלויה למטה מחציין גרע טפי ויפה כתב דטעמא למטה מחציה דהיינו רביתייהו דהקרום הולך וחזק שיש לו תרין סמכין משא"כ תלויה. ומ"ש בנה"ך דהר"ץ כתב דכשירה מוקי לה אביו הגאון ז"ל בליכא חלון אמנם הט"ז בסי' ל"ט אות י"ג מוקי להגה זו ביש חלון ולא פסק כמותה וכמ"ש כאן. ומ"ש הט"ז סירכא שיש בה דם הוא פשוט דוודאי ניקבה הריאה ומ"מ בסי' ל"ט מקומו ושם היה לכתוב לא כאן: ודע מפני שהדינים המוזכרים פה ר"ל מסי' ל"ה עד סי' ל"ט מסורים לכל והבודקים והמורים שלא כהלכה מרובים והיודעים מועטים כמ"ש היש"ש בפא"ט ורבים מקילים שלא כהלכה ומכשירים בחנם לכן שמתי לבי לבאר קצת בעזה"י. בספר בית לחם יהודה אות ד' כתב דבסימן ל"ט כתב הט"ז דצריך מיעוך למטה מחציין וסיים מ"א והנה לא אאמין שיאמר אדונינו מ"א זה דשם מבואר דבטינרי למטה מחציין ביש חלון קאמר דצריך מיעוך ולא הוה ב' לריעותא שטינרי לאו ריעותא גמורה מיקרי וזה שכתב שם הט"ז ויש בדיקות מכשירין אפילו בועא ר"ל נתכוון על הגהת הר"ץ שהביא נה"ך כאן שאביו מוקי לה באין חלון והט"ז מוקי לה בחלון ומש"ה כתב דעכ"פ טינרי כה"ג יש להכשיר וע"י מיעוך הא בלא חלון הא כתב כאן סתמא להכשיר אף בלא מיעוך ועוד מה זה שכתב שם ונראה למטה מחציין מטינרי כשירה וכן יש בדיקות מכשירין מבועא הלשון מגומגם הכי היה ליה לומר ונראה דטינרי כשר בלא מיעוך ובועא כשירה כמ"ש בסי' ל"ז דהא כבר כתב דין זה כאן ומסיים ונראה דבעי מיעוך ועוד אמאי לא כתב כאן במקומו דבעי מיעוך. שוב ראיתי בתב"ש אות מ' בסי' ל"ט דפירש כן דברי הט"ז וסיים דלא כהרט"ץ והלא ידעת שהיה רב מובהק ולו אנו מחוייבין לשמוע בפי' דברי הט"ז וכן נ"ל מתוך הוכחות שכתבנו. ועוד שהב"ח בסי' ל"ט אפילו בחלון לא מצריך בדיקה ונהי דאנו מטריפין ולא מהני בדיקה מ"מ באין חלון א"צ בדיקה וכאמור: עוד אבאר לך שהד"מ בסימן ל"ט והביאו בנה"ך כאן והשמ"ח בסימן ל"ט סמ"ד ב' בועות בין ב' חיתוכים ונסרכו למטה מחציין טריפה אפילו באין חלון וכתב שם השמ"ח ה"ה בועה גדולה שאין מניחה להדבק יפה טריפה: אמר המר והנמהר ראיתי לכתוב בכאן קצת דיני תרתי לריעותא מפני שיש מבוכה גדולה זה אומר בכה וזה אומר בכה ולא פירשו לנו כל הצורך איזו מיקרי ריעותא ואיזו מיקרי ריעותא קצת ואיזו מיקרי ריעותא גדולה: דע שדין תרתי לריעותא מקורו ממה דכתב הראב"ד הביאו הב"י תלויה מבועא הוה לקותא בתר לקותא ומעידות שיש נקב ואמרינן בנדה דב' ריעותות הוה וודאי טומאה וילפינן איסור מטומאה והט"ז כאן כתב דנלמוד ממ"ש בד"מ בהג"ה בועא על הגבשושית דב' לקותות טריפה והשמ"ח ס"ג ותב"ש אות ה' כתב או דמעידות שיש נקב כמ"ש הראב"ד או כמ"ש בד"מ דכייל להו עם בועא וטינרי דסופו להתקלקל יע"ש והנה אזכיר התנאים שצריכים להתיחס אל הריעותות שיהיו נקראים ב' לריעותא: התנאי הא' כל מלתא דמצינו פלוגתא בש"ס או בפוסקים אף דלא קיי"ל כן ריעותא גמורה מיקרי והרי אתה רואה שהט"ז כתב למטה מחציין כיון דאיכא פלוגתא ביש חלון כו' והסכים עמו הש"ך בנה"ך. וכל היכא דחזינן דלקותא הוא כמו מים זכים דהתו' אומרים דהוה לקותא כמ"ש הט"ז ריעותא מיקרי ובהצטרף אליה עוד ריעותא הוה ב' לריעותא וטריפה ועיין שמ"ח כאן ובסימן ל"ט האריך וכתב [בסי' זה] דהוה ספיקא דאורייתא וכל מה שלא התירו בפירוש אין לנו להקל יע"ש והדין עמו: התנאי הב' ב' לריעותא לא הוה אלא בעומדין זו על גב זו ולא מרחוק זה מזה. ואם הם קרובין עד שאין הפרש קש ביניהן הנה השמ"ח ס"ה ובתב"ש אות ט' אוסר וכתב דמרש"י ב' בועות שהעלו נקב יע"ש ומשמע אף בסמוכין ואף שמב"ח בסימן ל"ט לא משמע כן עכ"ל הנה ב' בועות לאו מטעם ב' לריעותא קאתינן עליה כיון ששניהם משם א' כדבעינן למימר לקמן ועיינתי בב"ח סימן ל"ט סכ"ח דמ"ש שם העלתה צמחין סביב לסירכא דאי בתוך הסירכא טריפה כדלעיל סימן ל"ז אם כן משמע לכאורה דזא"ז כשירה ואין ראיה מוכרחת דאיפשר סמוך היינו הפרש קש הא כל שאין הפרש קש אוסר ויראה לי להחמיר כדברי השמ"ח כאן וצ"ע: התנאי הג' הוא שיהיה הב' רעותות כל א' משם אחר כמו בועא וסירכא וכדומה הא משם א' לא הוה ב' ריעותות כן כתב השמ"ח בסעיף ה' ו' וראייתו נכונה מט"ז דכתב ב' בועות במ"ז כשירה ויפה כתב דהא הט"ז כתב דב' בועות במ"ז כשירה דחדא לקותא הוה משא"כ תלויה מבועא דשם אחר הוא הרי כדכתיבנא גם הביא ראיה מאוכמי אוכמי אף דעומדין תכופין ואף דהוה לקותא. וזה לשיטתיה דסובר בסמוכין הוה ב' לריעותא והנך רואה מט"ז נמי מוכח כן דאל"כ מה קשיא ליה ממ"ז ב' בועות דהתם לאו ב' לריעותא הוה אלא כדאמרן. ויש לראות הב"ח לשיטתיה בסימן ל"ט דזא"ז לא הוה ב' לריעותא א"כ אין ראיה מב' בועות מ"ז דזא"ז לא הוה ריעותא ויש ליישב דבריו ואין להאריך: התנאי הד' הוא דב' לריעותא לא הוה אלא היכא שמעידין עדות מכוונת או שיש כאן נקב או סופו להתקלקל הא אין עדותן מכוונת לא. המשל בזה סירכא תלויה מתוך האטום להרשב"א טעם האטום שאין מניף על הלב וסופו לינטל הלב וסירכא מורה ויגיד פסול בריאה שיש כאן נקב ואין עדותן מכוונות לא הוה ב' לריעותא. אמנם לדידן אטום מטעם נקב הוא כמו שסובר הר"מ או לקותא כפרש"י וכבר התבאר זה בסימן ל"ו וע"ש בתב"ש אות נ"ח. ויש להסתפק היכא שריעותא מעידה על חסרון לשיטת הר"מ ז"ל שמנה סוג חסירה בריאה בפ"ע לא מטעם סופו לינקב וכבר התבאר זה בפתיחה להלכות בדיקת הריאה בסימן ל"ה וריעותא מעידה שסופו לינקב או שיש כאן נקב הוה עדותן מכוונת או לאו ומ"מ כבר כתבנו שם דהלכה דכולהו טריפות דריאה מטעם נקובה הוא אם כן אין נ"מ כ"כ. ומעתה לאחר התנאים האלו אבוא לבאר ולמנות ב' לריעותא כמה הם כי המחבר ורמ"א מעט אשר הביאו והשמ"ח כאן ובסימן ל"ט הוסיף ואני הוספתי נופך משלי ע"כ אמנה בפרוטרוט ואצל דינים שלי אכתוב המחודשים וח"ו לא לקבוע הלכה באתי והיודע יבחר: א סירכא תלויה מבועא טריפה [המחבר בשם הראב"ד] וה"ה מינה ובה וכ"ש דבוקה למקום אחר ומיהו למקום אחר לא מהני מיעוך ותלויה היקל התב"ש בה"מ ע"י מיעוך ואיפשר ה"ה מינה ובה וצ"ע אם יש לסמוך בזה. ולפעמים תלויה גרע מדבוקה למטה מחציין באין חלון בין אונא לאונא א"צ מיעוך ובתלויה טריפה כמ"ש נה"ך ואי מהני מיעוך הספק כדלעיל. וביש חלון או בין אונא לאומא למטה מחציין באין חלון טריפה ולא מהני מיעוך. ודבוקה מטינרי לא מהני מיעוך ותלויה כשירה ומינה ובה כבר צדדנו להקל בה"מ. ומטינרי למטה מחציין בחלון מהני מיעוך כמ"ש הט"ז סימן ל"ט אות י"ג כמ"ש התב"ש שם באות ס"ג דבריו וכמש"ל וה"ט דטינרי לאו ריעותא גמורה אלא קצת ריעותא ומש"ה דבוקה דרבו האוסרין למעך בהצטרף אליה עוד ריעותא כ"ד אסור משא"כ למטה מחציין דרבו המכשירין אף שיש חלון ולפ"ז ה"ה בין אונא לאומא מטינרי יש לצדד ולהקל וכדאמרן: ב בועא על גבשושית טריפה (הגהות רמ"א בשם מצא כתוב) והנה גבשושית זה הוא המוזכר סי' ל"ה ס"ה היינו שעומדת בגבה ועליה בועא. ויראה לי אף דלא מצינו מי שאוסר גבשושית מגבה מ"מ כיון דזה גופא קולא גדולה לומר דלא מטרפא אלא בצורת אונא ולא כהר וגבשושת דלטעם חיכוך אין לחלק וע"כ סוברים דיתיר בגבה אין דרכה ומש"ה מכשירים בגבשושית א"כ בהצטרף אליה עוד ריעותא הוה ב' לריעותא וטריפה. עוד יראה לי דלא הוה ב' לריעותא אלא בט"ד ובועא עליה הא פחותה מט"ד ובועא עליה לא הוה ב' לריעותא וכשירה ומיהו ביתיר אונא מגבה ובועא על גבה אף פחותה מט"ד יש להטריף די"א יתיר ע"ג אפילו פחות מט"ד כמ"ש הב"י יע"ש ונהי דלא קי"ל כן מכל מקום הוה ב' לריעותא כיון שיש מי שחולק אמנם בגבשושית כה"ג אין לאסור וכמו שביארנו ועמ"ש בש"ך לענין בועא ע"ג הריאה יותר גבוה מט"ד אם יש להטריף יע"ש: ג בועא העומדת על מקום דמשמעת קול או שהבועא בעצמה משמעת קול הוה ב' לריעותא (הוא ג"כ הגהות רמ"א מד"מ בשם המ"כ) דמשמעת קול הוה ריעותא דודאי ניקב א' מהקרומים ובועא ריעותא דהוה לקותא אפילו מ"ז כמ"ש הט"ז בשם התוס' וטריפה ויש לעיין בכל זה אי מורסא או טינרי העומדת במקום דמשמעת קול מהו והנה בשמ"ח כאן ס"ד כתב וז"ל מורסא או טינרי אגבשושית כשירה וכתב בשמ"ח אות ז' דבועא אמרו ולא טינרי ומורסא יע"ש אם כן לדידיה ה"ה במקום דמשמעת קול כן הוא דבועא אמרו ולא מורסא וטינרי. עוד נראה לי למאן דמכשיר סירכא תלויה מבועא מ"ז ה"ה גבשושית או משמעת קול דחדא הוא כדאמרן: ודע דכל בועא המוזכר כאן דהוה ריעותא כתב הש"ך אות ה' דאם משתנית למראה ריאה כשירה וביאר השמ"ח ס"ד ותב"ש אות ז' דבעינן שיהא קצת בשר ע"ג הבועא ולא מהני מה שמתלבנת לחוד ואז אפילו גבוה הבועא משאר הריאה הוה גבשושית על גבשושית דלא הוה כי אם משם א' ולאו ב' לריעותא מיקרי. ואמנם בסי' ל"ט סמ"ז ביאר יפה והעולה מתוך דבריו הוא דתלויה ממורסא כשירה ודבוקה ממורסא טריפה ותלויה מבועא שיש עליה מראה בשר ממש אף שגבוה עדיין כשירה ודבוקה מבועא שכסה הבשר ויש לה מראה ריאה וגבוה עדיין הוה סירכא על גבשושית וטריפה אם לא ששוה ממש לשאר הריאה אז כשר כן יש ללמוד מתוך דבריו הקדושים ואבאר דעתו ז"ל. הנה תלויה ממורסא כשר כמו מטינרי דבועא אמרו ולא טינרי וה"ה מורסא וכ"ש הוא דהא ב' טינרי דסמיכי יש מפקפקין כמו שאבאר לקמן וב' מורסא כשירה דבועא משמע גבוה כו' וכ"ש למאן דמפרש שנוקבין זא"ז. וה"ה בתלויה דכשירה ודבוקה שלא כסדרן ממורסא טריפה כמו מטינרי דבהצטרף אליה ריעותא כ"ד לריעותא הגדולה של מיעוך ומשמוש דקולא גדולה היא טריפה. אמנם במה שחילק בין תלויה לדבוקה באם עדיין הבועא גבוה קשה ממ"נ אי גבשושית מיקרי א"כ ה"ה תלויה כה"ג מגבשושית טריפה ועוד דגבשושית יראה לי דלא הוה ריעותא כ"א על גב הריאה אמנם גבשושית מקמא לא הוה ריעותא כלל דלאו יתרת הוא. ע"כ נראה לי דאה"נ דודאי בועא מגבה אפילו גבוה כט"ד לאו בכלל גבשושית הוה דלאו בשר הוא וסוף הליחה ומוגלא להתמעט ויתרפא ולא יהיה כאן גבשושית ומש"ה תלויה כשירה כה"ג ודבוקה שהוא קולא גדולה למעך בזה החמיר שיהא שוה לבשר הריאה ממש ומראה הריאה ממש שאז אפילו מורסא לא מיקרי וכאמור זהו הנראה לי לדינא מתוך דבריו ז"ל וכמו שביארנו ופירשנו יפה דבריו ומהדברים שכתבנו #) נתחדש לי דבר א' והוא דבועא על גבשושית דמיקרי ריעותא היינו בעומדת ע"ג דהוה ריעותא וכן הוא דברי הפר"ח אות ה' שהראה מקום לסי' ל"ה בהג"ה א"כ משמע מקמא כה"ג אף למאן דפוסל יתרת מ"מ דוקא בצורת אונא אבל גבשושית אפי' כט"ד לא הוה ריעותא כלל והשמ"ח סי' ל"ה סי"ז כתב ופשוט דלהאוסרים יתרת מקמא הא גבשושית מודים דכשירה יע"ש וא"כ אף למה שאנו מטריפין בועא על הגבשושית היינו מגבה דלטעם שמתחכך הוה ריעותא ולא מקמא ומאחר דלא מצאתי חילוק זה בשום אחרון מסתפינא ואין לסמוך על זה כלל וכלל בהא דגבשושית מקמא ויש ריעותא עליה וצ"ע לדינא: ד מראה כשירה על גבשושית הוה ב' לריעותא (שמ"ח ס"ד כאן) ונתן טעם לזה דהטור כתב דמראה כשירה הוה לקותא והט"ז בסי' ל"ח אות ב' הביאו א"כ הוה ב' לריעותא כמו מ"ז דהט"ז הטריף מכח זה. וכתב שם ובט"ז הכשיר מראה כשירה על גבשושית והוא תמה עליו יע"ש. וה"ה על כל מקום ריעותא הוה ב' לריעותא לדבריו של השמ"ח זולת מראה כשירה על הבועא דאין להטריף דאנו אומרים דמחמת הבועא הוא וכמו שיתבאר בסי' ל"ח בס"ד. והרבה מראות כשירות זא"ז כמו שחור [קצת] ושחור כשירה ובשחור (ובישרא) [וכבדא] דווקא בה"מ כשירה דמ"מ משם א' הוא יע"ש בס"ה: ה בועא על הקמט וחסרון בחוץ הוה ב' לריעותא (שמ"ח ס"ה) והטעם כיון דר"מ פוסל חסרון בחוץ אף שאין ככ"ף כפופה הוה ב' לריעותא אבל מראה כשירה על הקמט מכשיר שם וכתב שכ"מ מהגהות הר"ץ יע"ש והנה רמ"א בהג"ה ס"ג בועא על חריץ וקמט טריפה מטעם ב' בועות דסמיכי ומ"ז יש להכשיר שם היינו בחריץ אונא עליונה דרך להיות שם חריץ והיינו חריץ היינו קמט אבל חריץ וקמט במקום אחר שאין דרך להיות שם הוה ב' לריעותא ואף מ"ז יש לפסול לדעת הט"ז וכאמור: ו בועא על יתרת בדרי דאונא וכ"ש יתרת מקמא טריפה (שמ"ח ס"ה בשם בדיקת אחרונים) והטעם יתרת בדרי רבא פוסל וכ"ש יתרת מקמא רוב הפוסקים פוסלין ומחמת המנהג אנו מכשירין כמבואר סי' ל"ה א"כ הוה ב' לריעותא וכבר חקרנו לעיל סי' ל"ה דוקא אי ידוע איזה יתרת שנשתנה בתואר הא אין ידוע כגון ד' בימין וכולן שווין שא"א להכיר אין להטריף כ"א שיש ג' בועות על ג' אונות וד' הסמוכה לאומא אין עליה בועא דממ"נ טריפה אי יתרת היא שינתה הוורדא מקומה ואי לאו הא יש ב' לריעותא באותן ג' אונות ועיין במעשה דהר"ץ הביא הפר"ח והשמ"ח ס"ס ל"ה וכבר התבאר שם על נכון ואין להאריך כאן✍: ז סירכא תלויה מתוך האטום טריפה (שמ"ח סי' ל"ט סמ"ו) וזה להר"מ ז"ל דאטום מטעם נקב ואלו להרשב"א כיון שאין עדותן מכוונת שזה יגיד על נקב וזה יבשר שסוף הלב לינטל לא הוה ב' לריעותא ויש להחמיר: ח סירכא מתוך מראה כשירה (שם סמ"ו) ובתב"ש אות ס"ו הביא דברי הט"ז בסי' ל"ח אות ב' והש"ך סי' ל"ז אות י"ז דמראה כשירה בין ב' בועות לא מהני הפרש קש ל"ק הא הוה ב' לריעותא (וזה לשיטתיה דסמוכין הוה ב' לריעותא והכי הלכתא) דמראה מחמת מוגלא הוה. עוד כתב שם דווארצלין ונתקים בריאה ויש אצלם מראה כשירה אין בידו להקל והניח בספק יע"ש: והמחודשים שהוספתי קצת: ט✍כיון שביררנו דיתרת הוי ריעותא א"כ מה לי בועא על היתרת או שאר ריעותות ה"ה סירכא ומראה כשירה וכדומה הוה ב' לריעותא אם הן על היתרת. וה"ה סירכא תלויה על הגבשושית או על מראה כשירה או מראה על הגבשושית הכל מיקרי ב' לריעותא וטריפה כאמור: י✍ב' וורדות א' בימין וא' בשמאל ויש עליו סירכא תלויה או בועא ושאר ריעותא הוה ב' לריעותא וכ"ש הוא מיתרת מקמא דלש"ך בלא"ה וורדא בשמאל טריפה א"כ אף מאן דפוסק כט"ז ב' לריעותא מיקרי ופשוט הוא וגדולה מזו אם יש יתיר כיס בימין ואצלו סירכא דבכיס אין נקב וסירכא אוסר כמו שיתבאר בסימן ל"ט מ"מ ב' לריעותא מיקרי כיון דיש מטריפין ביתיר כיס ויש לעיין דאפשר לאו מש"א הוא: יא✍כל החילופים המוזכרים בסימן ל"ה דמכשירין אם יש על החילוף איזה ריעותא תלויה ובועא ומראה כשירה יש להטריף ואף דבט"ז כתב שם אם יש עוד איזה ריעותא היינו למאן דמטריף וכאן אמרינן מטעם ב' לריעותא. אבל ב' וורדות בשורש א' וא' הפוך לא הוה ריעותא כלל ואף שיש שם בועא וכדומה לא הוה ב' לריעותא: יב✍אם הריאה שיעא כאופתא ויש היכר סדק בין אומא לאונא ובועא על הסדק או מראה כשירה או תלויה יש לעיין ביה אי לא הוה ב' לריעותא כי י"א דסרוכין כסדרן וי"א דהריאה בריאתה כך ובפנים היא סדורה כהלכתה עסי' ל"ה: יג✍יתרת על גבה פחות מט"ד כיון דיש מטריפין כמ"ש הב"י סימן ל"ה דט"ד לאו דוקא הוה ריעותא ובועא ותלויה וכדומה הוה ב' לריעותא הא יתרת מקמא ופחות מט"ד יש לומר דכ"ע מודים דלאו טריפה ולאו ב' לריעותא הוא: יד✍סירכא תלויה או בועא מתוך צימוק במקצת הריאה יש לעיין כיון דהב"ח מטריף ואף דהוא נגד הגמ' מ"מ לקותא הוה ומיקרי ב' לריעותא: טו✍ב' טינרי דסמיכי להדדי וסירכא תלויה בא' מהן יש לעיין דאיכא מאן דמטריף ועיין פר"ח ופ"ת ולקמן אבאר ישמע חכם ויוסף לקח. (ועתה אבאר דברי הט"ז): ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד הט"ז הביא רק סברת רש"י והרשב"א וכתב רמ"א דמכשיר בועא וטינרי כרש"י והשמיט סברת הר"מ בפ"ו מה"ש הי"א שהדבר קרוב שיש הרבה נקבים ביניהם ואין להם דרך בדיקה ויראה מלשונו דכבר יש נקבים ודלא כמי שפירש דסופו לינקב עיין כה"ג. והנה הנ"מ בין הני פירושים הוא להרשב"א אם בתחתיתן הם סמוכות והולכות ומתרחבין לרש"י ולר"מ טריפה ולהרשב"א כשירה ואם בתחתיתן מרוחקים כרוחב קש ולמעלה סמוכים להרשב"א טריפה ולרש"י והר"מ כשירה. ובועא וטינרי לרש"י והר"מ כשירה דדוקא בועא גמירי דהוה לקותא ולא טינרי ולהרשב"א לדעת הט"ז אסורה. ומ"ש נה"ך דהטינרי עומדת במקומה והבועא אינה מנקבת גמגם הפר"ח אות ח"י דמ"מ הבועא נדחקת בטינרי ומינקב הטינרי לבועא וזה יורה כמו שכתב הט"ז. עוד יש נ"מ במ"ז או מליאות רוח אם נאמר דלקותא הוא כפירוש רש"י והר"מ הנהו לאו לקותא ולהרשב"א הנהו נמי דוחקת זה את זה כמו שכתב הפר"ח אות טי"ת. ואם כן למה שכתב הט"ז דרמ"א כרש"י והר"ם מדמכשיר בועא וטינרי אם כן במ"ז אמאי לא היקל כי אם לילך אחר המנהג וזה אין קושיא דמכל מקום מ"ז נמי לקותא הוא ולפי זה במליאות רוח וודאי כשר לט"ז אליבא דרמ"א. ואם נאמר דכרשב"א סובר ובועא וטינרי הטינרי במקומה עומדת ומ"ז היינו טעמא דמיקל דעורות חזקים ובריאים הם דלאו לקותא כ"כ ואין סופו לינקב ה"ה מליאות רוח כן הוא וא"ש הכל. ובש"ך אות י"ז אבאר. ולענין דינא הנה השמ"ח ס"ז וסי"א האריך בזה ותוכן דבריו הוא כך דאם לא נגעי אהדדי למעלה ולמטה ויש רוחב קש או ב' חוטי שיער בה"מ מותר לכ"ע ואם קרובין הם למטה או למעלה אסור כפירש"י והרשב"א ומ"ז בה"מ וצורך גדול יש להכשיר ומשוה שם מליאות רוח למ"ז ולי נראה דיש חילוק דאם למטה קרובות ולמעלה מרוחקין במ"ז לקותא הוה ומליאות רוח לאו לקותא הוא ויש לצדד להקל בזה וטינרי ובועא לא היקל אלא בה"מ דווקא וכמ"ש הפר"ח באורך: ודע דלענין מ"ז דעת הט"ז אות ט' במקום שאין מנהג להחמיר ובשמ"ח ותב"ש אות ט"ז הביא בשם הר"ץ שבק"ק קראקא נוהגין להקל וגבול בנימין העיד שבק"ק פראג נוהגין להקל ומ"י העיד בק"ק לובלין נוהגין להחמיר ואם בועא ומ"ז בשמ"ח ס"ט והתב"ש אות ח"י כתב בשם ט"ז להתיר במקום דמכשירין מ"ז והוא החמיר דא' מעידה על חברתה שגם היא אינה מ"ז דבלא"ה א"א בקיאים כ"כ איזה מ"ז אם לא לצורך גדול וה"מ יע"ש. ובלא"ה אין דומה בשלמא תרוייהו מ"ז י"ל דעורות בריאים הם ואין א' מנקבת חברתה וא"ש להר"ן ורשב"א כמ"ש השמ"ח שם משא"כ א' בועא וא' מ"ז להרשב"א וודאי טריפה אם לא שאין נוגעין למעלה ויש להתיר לצורך גדול✍: הפ"ת חקר הרבה בדין ב' טינרי דסמוכים להדדי באות ה' וכ' מי הגיד להם דבטינרי לא הוה ריעותא יע"ש ואי משום הא י"ל דאין טינרי שם בועא עליה ואף שהוא ז"ל פקפק עליה מ"מ אין כ"כ קושיא אמנם מה שהקשה דקודם היותם טינרי היו בועות כמ"ש רש"י טינרי הם צמחים גדולים והוקשו כסלע א"כ מאחר שנטרפו איך חוזרים להכשירן הא לכאורה קושיא אלימתא ואף שהוא ז"ל כתב דלא מכשירין אלא כשהטינרי בהיר ולבן דממ"ז נתהוו כמ"ש הר"ץ דבעינן שיהא הטינרי לבן או שיהא בלא כיס דבועא כיס יש להם יע"ש שהאריך ולדידן כל זה לא יעלה ארוכה דאנו פוסלין במ"ז גם אין מחלקין במראה הטינרי וגם אין בודקין אי יש להם כיס עיין שמ"ח וא"כ קשיא וי"ל דמה שאנו מכשירין ב' טינרי או בועא וטינרי אדרבה הוא כסברת הרשב"א ולא כרש"י דלא כמ"ש הט"ז אלא כנה"ך ויותר ממ"ש נה"ך דאלו הוא ז"ל כתב דאף לרשב"א ואלו לדידן דווקא לרשב"א דהטעם ב' בועות דסופן לינקב ולאו וודאי אלא ספק הוא והלכך כשאנו רואין שחזרו להתקשות ולעשות כאבן סימן הוא דהדרא בריא וליכא למיחש שמא ניקבו כבר מקודם לכן דאי איתא לא הוה הדר בריא דומיא דנשבר הרגל ולא ידעינן אי יצא לחוץ אי חזר ונקשר וודאי לא יצא לחוץ דבמילי דמיטרפא לא משביח ה"ה כאן ולפ"ז בועא וטינרי קשיא גם הא דאמרינן ב' בועי דסמיכי לית להו בדיקותא לרש"י משמע דהוה ודאי טריפה ולהר"ן והרשב"א והר"מ יש לעיין אי וודאי או ספק הוה ומ"מ ודאי חלילה לעשות ממנו ס"ס וב' בועי אנו מחזיקין לודאי טריפה. וגם לרש"י י"ל קושית הפ"ת דכי גמירי שהוא לקותא בועות משא"כ טינרי חזינן למפרע דלאו ריעותא ולקותא הוה✍: ש"ע סָעִיף ג
ה אחת. הט"ז הביא בשם מהרש"ל בשם מהרי"ל דאם יש לכ"א כיס בפ"ע טריפה. וכן פסק בש"ך אות ו' ולענין בדיקה השמ"ח סי"ד לכתחלה בעי בדיקה ודיעבד כשירה בלא בדיקה ואם נקבוה ולא יצא המוגלא משניהם ושפכוהו מים ונתמלא הב' לקמן במרה מהני וכאן לא מהני ועש"ך אות ל"ג דלא כתב הר"ב כאן לעיין בסימן מ"ב כמ"ש בס"ה הוא דכאן אדרבה טריפה בפשיטות דלאו חדא אלא שניקבו אח"כ זה לזה וכן כתב השמ"ח סי"ג אלא שראיתי להכה"ג בהגהות הטור אות כ"ב אם מלאוהו מים ונתמלאו שניהם או נפחוה ועלו שניהם א' הוא מפה ס"ס זה עכ"ל. וזה דלא כש"ך דכתב באות ל"ג דווקא שם להחמיר ולא כאן כמ"ש בסמוך. והבל"י באות ו' הביא דין דכה"ג ומלת מפ"ה נקוד וטעות הוא דמרמ"א למד כן (וקורא אותו בעל המפה) ותמהני איך לא עיין בש"ך ל"ג היפוך מזה. ושוב ראיתי באות כ"ח הרגיש בזה ורוצה לחלוק על ש"ך ולהעמיד על שלו והנך רואה שהתב"ש פוסק כרש"ל וש"ך. ומ"ש שלא מצא כלל ביש"ש שפכי להדדי אני מצאתי בא"ט סימן נ"ז כש"ך וחלילה להקל בזה. אמנם יראה לי דאם יש רוחב קש או ב' חוטי שיער בה"מ ונוקבין ושופכין להדדי ואף יש להם ב' כיסים אין בכך כלום דחסרון בפנים לאו כלום וכשירה ודוקא שקרובות הם בלי הפרש קש או ב' חוטי שיער נ"ל בזה: ש"ע סָעִיף ג
ו אבל כו'. פי' ואין בהם טיפת ליחה כלל ט"ז והוא בתשובת רמ"א סי' ה' דרמ"א סובר כל שיש טיפת ליחה הוה בועא וכל שאין טיפת ליחה זהו הנקרא טינרי וכשירה וצריך לבדוק אח"ז ואי לא בדק טריפה וכ"כ השמ"ח סי"ב ולרש"ל כל שאין טיפת ליחה הוה אטום וכבר נתבאר דהלכה כרמ"א דאטום לא הוה שיש מראה מוגלא. וטיפת ליחה טריפה מטעם סמיכי להדדי: ש"ע סָעִיף ג
ז וה"ה מורסא עט"ז. ביש"ש סימן כ"ז ושם כתב ל"מ להר"ן ורשב"א אין דוחקות זא"ז כיון שאין בולטין אפי' לרש"י בועא היינו מה שעולה לחוץ מלשון מבועי מים והא חזינן דלא העלה כלום לחוץ ולא ניקב יע"ש ומשמע ודאי אף שמראה העור שעליו אין מראה ריאה כ"א מראה מוגלא אפ"ה כשירה וכ"כ השמ"ח סי' י' ובש"ך אות י"א אבאר: ש"ע סָעִיף ג
ח והוא. עט"ז ולכאורה הדין הזה מפורש ברמ"א סימן ל"ו ס"א אם נקלף העור העליון מבועא טריפה דעור התחתון מחמת מכה הוא וכן יראה משמ"ח סח"י וכתב שם ה"ה ניקב עור העליון דלא גרע מסירכא תלויה על הבועא ואני אומר דכאן ודאי טריפה הוא וכאמור. ואיפשר לומר דנתכווין למ"ש הבל"י אות א' בועא ישינה שנתמסמס ביד טריפה והיינו שנקלף עור העליון במשמוש היד טריפה. עוד כתב שם בבל"י יש בועות שנקלפין מעל הריאה והריאה תחתיהם שלימה טריפה עכ"ל וכן מצאתי בכה"ג בהגהות הטור אות ב' וכן הלכה וראוי לנהוג: ש"ע סָעִיף ג
ט ויש לילך אחר המנהג. ובמקום שאין מנהג יש לאסור ט"ז בשם רש"ל וכן החמירו רוב הפוסקים וכבר נתבאר ומ"מ בועות מליאות רוח יש לצדד להקל יותר ממ"ז: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
י נוהגין לאסור. הט"ז בשם התוס' מ"ז א' ד"ה או שהטעם דסופו ליפסק ויש עוד טעם דמתחזיא כב' בועות ויש עוד טעם בשם מהרי"ט הביא השמ"ח סי"ט דהמוגלא מכבידה שם. ובמ"ז בשפולי כתב השמ"ח סכ"ג מאן דמכשיר בסמיכי ה"ה כאן ואין להקל דסופו ליפסק אמנם נראה לי בועא מליאה רוח יש להקל בשיפולי ועיין באשלי רברבי בדף האחרון שם משמע מט"ז שמיקל קצת במליאות רוח בסמיכי ה"ה כאן יש להקל דדוקא מוגלא מכביד בעומדת בשפולי כמו שכתב מהרי"ט לא במליאות רוח✍נ"ל ואם טינרי או מורסא בשיפולי יש להכשיר הר"ץ הביא השמ"ח סכ"ב ועיין ש"ך אות כ"א הזכיר טינרי ולא מורסא ובזה שומעין להקל כיון דלא מוזכר בתלמוד: ש"ע סָעִיף ד
יא והוא עט"ז. ולענין דינא העלו אחרונים שאין צריך לחוט כשר מקיף מראה ריאה לפי שאין לו שורש בתלמוד משא"כ בסמיכי בעינן מראה ריאה דוקא וכן העלה בשמ"ח ובש"ך אבאר עוד מדינים אלו: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יב אע"ג. עיין ט"ז. וכפי הנראה דהמחבר איירי שלא במקום סמפונות היינו סמוך לשיפול וא"כ גרע לא שפכי משפכי ולז"א דלית כאן סמיכי בעובי הריאה אין מזיק ורמ"א אמר דבמקום סמפונות שפכי גרע דחיישינן לסמפונות: ש"ע סָעִיף ה
יג דהיינו ב' אצבעות עט"ז ובשור הגדול ד' רחבו אגודל הוא אצבעות האמורות כאן ובדקה ב"א לשיפול שם אין חשש סמפונות ובש"ך אות כ"ו אבאר: ש"ע סָעִיף ה
יד ואפילו. הט"ז האריך לתמוה אם בסמיכי דיש לו שורש בתלמוד כ"ש כאן ועש"ך אות כ"ח האריך דדין זה ג"כ יש לו שורש בתלמוד ושם אבאר לענין דינא: ש"ע סָעִיף ה
טו ויש שם סמפון. מלשון ט"ז יראה דהא דמכשירין בועא בשיפולי מעל"ע היינו באין רואין שם סמפון הא יש שם סמפון טריפה וכ"כ הש"ך באות כ"ז בשם סמח"ב אמנם בתב"ש אות ל"ח העלה דבריאה אף שיש שם סמפון אין לחוש במקום הדק ובורדא יש לחוש שיש הרבה מסובכים כמו באמצע הריאה לכן יש להטריף בוורדא ולא בריאה והביא דברי מהרי"ק של"ה ול"ו ובש"ך אבאר: ש"ע סָעִיף ה
טז טינרי. עט"ז וכפי הנראה דש"ך באות ל"ב הסכים עמו בזה להקל בטינרי מעל"ע וכ"כ בנה"ך ובשמ"ח ס"ט היקל ג"כ יע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יז היכי. עט"ז ולענין הלכה בכל היכא דאיכא למיתלי תלינן ואפילו בועא ולא הוה ב' לריעותא כי הנקב אנו אומרים שנעשה אחר השחיטה גם לא היתה הבהמה בחזקת טריפה מחמת הבועא ואפילו מים עכורים וסרוחים נ"ל מדלא חילקו הפוסקים וכתבו דתולין להקל משמע בכל גוונא: מה שהביא הט"ז מעשה דר"י בן הרא"ש שהביאו הב"י ושהב"ח חלק עליו דהוה כנאבדה הריאה והט"ז היקל מטעם דלא הוה הכחשה ובסימן ל"ט היקל אף בהכחשה כיון דנבדקה עכ"פ יע"ש ואני לא ידענא אף אם נאמר בסימן ל"ט בסירכא יש להחמיר אבל כאן איך יעלה על הדעת לומר דהוה כנאבדה הריאה והא גדיים וטלאים מכשירין אף בלא ה"מ דעיקר בדיקות הריאה משום סירכא ובגדיים אין מצוי והא כאן נבדקה מסירכות רק מכועות אפילו היה הכחשה ב' אומרים סמוכים היה וב' אומרים לא דהוזכר בתלמוד יש להקל אפי' למאן דמחמיר בסימן ל"ט בסירכות וכאמור דמשום בועות לא היה עיקר הבדיקה וצ"ע✍בזה: ש"ע סָעִיף ו
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א סמוכות. וכ' בש"ך אע"ג דלעיל סי' ל"ו גבי ריאה שנימוקה כ' הר"ב דדוקא בהפסד מרובה יש להכשיר בעכורים וסרוחים צ"ל דהתם איכא נמי חששא דסמפונות מה שאין כן כאן. (כיון דבועה יש לה כיס בפ"ע ולא נגע המוגלא בסמפון. מצאתי בועה ישנה טרפה כיצד כשהבודק מכניס ידו לבדוק ומתמסמסת ביד הבודק שהיא מעופשת טרפה וכן אם נמצא מין בועות בריאה שקולפין אותה בידים והריאה נשארת שלימה במקום הבועה טריפה ולא מהני נפיחה דלמא היתה נקובה במקום הבועה וחזרה והבריא וקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום. כנה"ג דף קי"ג): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב טריפה. וכ' בט"ז ובש"ך אפי' היא בועה ממים זכים ומכ"ש אם יש סירכא גמורה דהיינו שדבוק' למקום אחר ויוצאת מן הבועה ולא מהני בזה מה שנוהגין למעך ולמשמש בסרכות ואפי' מן הטנרא נ"ל דטרפה ולא מהני מעוך ומשמוש ואפי' באונות לא אמרינן דדופן מגין עליה: ש"ע סָעִיף ב
ג טריפה. וכ' בט"ז דמזה למדו הבודקים להטריף בכ"מ שיש שני לקותות ולא דמי לסירכא תלויה יוצאת מטנרא דכשר כמ"ש לקמן סי' ל"ט סעיף ח' בהגה וצ"ל דמשום טנרי אין עליו כלל שם לקותא ובהגהות הר"ץ על בדיקות כתב דבסירכא תלויה יוצאת מבועה שיש בה מים זכים דכשר דמים זכים לאו לקותא היא ול"נ דטריפה הוי וכ' עוד דבועה היוצאת מן הסירכא דבין אונה לאונה למטה מחציין דאין זה מקרי תרתי לריעותא דהא למטה מחצין אין שם סירכא עליה כלל אבל אם יש שם חלון אע"ג דאנו מכשירין כדלק' סי' ל"ט סעיף ד' מ"מ כיון שיש פוסקים שמטריפין שם אפילו בחלון וכאן דיש עוד ריעותא דבועה מקרי עכ"פ תרתי לריעותא וטריפה וכן אם בועה יוצאת מסרכא שבין אונ' לאומא למטה מחציין אפילו בלא חלון כיון שיש פוסקים דסבירא להו דטריפה אע"ג דלא קי"ל כמותם מ"מ כאן הוא תרתי לריעותא ומעשה בא לפני בריא' שנסרכ' לכיס והסרכה היתה מלאה דם עד שבמקום הסרכא לכיס נתמלא כל סביבו אותה מראה דם והטרפתי' דכאן גרע מתרתי לריעותא דלא מהני בזה מעוך ומשמוש (בועה גדולה כמו אגוז שנמצאת באונא האמצעית ע"ג כנגד הצלעות והיא בולטת לחוץ ואין לה דיבוק בריאה אלא השורש שהיה דבוק בה והשאר היה לחוץ ופסק ש"א סי' כ"ה להטריף וכן הסכים הפר"ח אבל לא מטעמי'). וכ' בש"ך אם עור הבועה משתנית למראה הריאה אע"ג דעומדת בגבשושית או שאר ריעותא כשר דכיון דיש בו מראה ריאה לא הוי ליה אלא חסרון מבפנים: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד אסורה. והטעם משום דאינן סמוכות אלא מחמת נקב שהוא בריאה: ש"ע סָעִיף ג
ה וכשרה. כ' בט"ז בשם מהרש"ל דצריך עוד בדיקה אם יש לכל א' כיס בפני עצמה טריפה אע"ג דשפכי אהדדי (וזהו ששואלין היכי תמצא שיש הפסק מרא' ריאה בין בועה לבועה ואפ"ה טרפה אף דשפכי אהדדי. אם נקבוהו ולא היו שופכות זו לזו ואח"כ נפחו זו ועלתה גם חבירתה בנפיחה זו או שהטילו מים בא' מהן ועי"כ נתמלא גם חברתה כשרה כמו גבי ב' מרות סי' מ"ג כנה"ג דף קי"ד): ש"ע סָעִיף ג
ו צמחים. פי' צמחים קשים הוא טינרא ואין שם ליחה כלל (וה"ה במלאות רוח כשר בסמיכי ש"ך וב"ח): ש"ע סָעִיף ג
ז הריאה. וכתב בט"ז דהגהה זו מקומה אחר אע"ג דסמיכי אהדדי כשרה שכ' המחבר והטעם כ' מהרש"ל דמורסה דכשרה דלא מקרי בועה אלא דבר הבולט לחוץ ומשמע דיש מוגלא בהאי מורסא ואפילו הכי אינו אוסר בסמיכי ובש"ך כתב דיש מפרשים דמורסא היינו שקורין בלאט"ר שמראה הליחה שבתוכה הוא כמראה טירקס והם גדילין בין עור לבשר אע"פ שהקרום שמכסה עליהם אין לה מראה הריאה רק מראה המורסא כשרה ולא נהירא דאם אין קרום הריאה מכסה עליהם סמיכי נינהו וטריפה. וכתב עוד דוקא אם הקרום הריאה מכסה אותה ואינו גבוה מבשר הריאה אבל אם היא גבוה אפילו אין בו טרפא דאסא ולא צורת אונה אסור בסמיכי אהדדי: ש"ע סָעִיף ג
ח מראה ריאה. ופי' הט"ז אבל אם יש בו מראה מוגלא הוה כסמוכין וטריפה וכ' עוד שמצא כתוב אם נקלף העור העליון של הבועא דהיינו עור הריאה טריפה מפני שהעור התחתון הוא עור הבועה והוא עור הבא מחמת מכה וזה הוא אפי' בבועה יחידי' ואפילו במים זכים: ש"ע סָעִיף ג
ט ומתוקים. פירש הש"ך לאפוקי מרים ומלוחים דהוי כמו עכורים והסי' איזה מים זכים כל שיש לה כיס בפני עצמה ונקלף מן הריאה ואין הרוח יוצא מהם כשמנקבים הבועה וגם עור של הבועה לבנה היא גם בפנים (כ' פר"ח כשבודקין הבועות צריך לתחוב בקוץ ולא בסכין משום דברזל מקלקל המים וגם לא יקבל אלא בכלי ולא ביד וע"ש בע"י). וכ' בש"ך דזה הסי' מהני אפי' לדידן ומ"מ צריך עיון ובספר מח"ב נדחק בזה: ש"ע סָעִיף ג
י הרחק. וכ' בש"ך דמהרש"ל חולק על המנהג ודעתו שאין להכשיר אף בהפסד מרובה וכ"כ הב"ח הלכך נ"ל דמה שכ' הרב או לפי ענין ההפסד ושעת הדחק דוקא קאמר היכא דאיכא תרווייהו ודלא כהעט"ז שכתב או שעת הדחק: ש"ע סָעִיף ג
יא בסמיכי. פי' דבמקום שנוהגים איסור במים זכים בסמיכי ה"ה בשיפולי וכן במקום שנוהגים היתר אבל לענין חוט מקיף לא דמי דלכ"ע בשיפולי סגי בחוט שער אחד: ש"ע סָעִיף ג
יב טריפה. פי' בועה על אונה עליונה של ימין במקום חריץ: ש"ע סָעִיף ג
יג דסמיכי. וכ' בש"ך דלפי זה במים זכים יש להקל במקום המקילין מיהו יש טעם אחר שיש לחוש לחיכוך הבועות בצלעות קטנות ובגרגרת וטוב להחמיר. (ואם קרום מכסה את הבועה אף שיהיה על החריץ ממש לית לן מיחוש כלל לחיכוך גרגרת מפני שהבשר מכסה הבוע' וצריך שיהיה אותו בשר המכסה מראה הריאה. וטעמא דמחלק רמ"א בין ב' בועות לבועי וטינרי דטינרי מנקב הבועה אף בלא דחיקא. משא"כ ב' בועות דאינן מנקבין זא"ז אלא ע"י דחיקא. ומש"ה כשרה באונות דיש הפרש ביניהם. ומ"ש רמ"א בועה וטינרי זא"ז כשר כ' הפר"ח אין מחוור כיון דאפי' בועי דסמיכי טריפה משום דדחקי אהדדי כ"ש בוע' וטינרי שהטינרי קשה ומנקבת וכ"כ דמש"א לאסור אבל כנה"ג הביא בשם כמה פוסקים להתיר וכ"כ בנה"כ (בבדיקות וכן נוהגין): ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יד לאסור. והטעם איתא בש"ך משום דמחזי כתרתי בועי דסמיכי ויש לחוש למראית עין ובט"ז כ' הטעם כיון שעומד בסוף סופו לפסוק ולנקוב וכ' פר"ח דכל קצות הריאה אפי' מן הצדדין נקראו שיפולי שהרי הריא' כשהיה בגוף הבהמה אינה שוכבת אלא תלויה א"כ בכל הצדדים הי' תלויה ועומדת וסופו לפסוק ולנקוב): ש"ע סָעִיף ד
טו ריאה. ומהרש"ל מתיר אף כשאין לו מראה ריאה (מאחר דא"צ אלא שיעור חוט א' א"כ בזה ודאי אין לו מראה ריאה ועוד מאחר שיש הרבה גאונים מקילין בבועה בשיפולי יש להקל. ואם נאבדה קודם שתבדק אם יש בשר מקיף יש להתיר הלק"ט וכנה"ג דף קי"ח). וכ' בט"ז דלפ"ז היה להתיר גם בסמיכי בשיש חוט בשר מפסיק בלא מראה ריאה אלא שאין לסמוך ע"ז כיון שטריפות דסמיכי הוזכר בתלמוד מה שאין כן בשיפולי יש להקל עכ"ל: ש"ע סָעִיף ד
טז יפה. פי' אפי ע"י טורח רב (ואם ע"י נפיחה זו נקרע הקרום טריפה): ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יז לשנות. וכתב בש"ך ודוקא בסתם בהמות אמרינן דהכי שעורייהו אבל אי חזינן דיש סמפונות חוץ לשעורים הללו טריפה אבל בס' ל"ח כתב דמשמע דלא איכפת לן לחוש לסמפונות שהם בקצה וחוץ לשעורים הללו: ש"ע סָעִיף ה
יח בבועה. והנה מהרש"ל והט"ז חולקים על רמ"א ומכשירים במים זכים והש"ך (וכן פסק בנ"ה) חולק עליהם ופוסק דעיקר כדעת רמ"א להטריף (ואין מועיל בדיקה): ש"ע סָעִיף ה
יט וסרוחים. והטעם איתא בש"ך דאז לא דמי לנשפכה כקיתון וליכא למיחש לסמפונות: ש"ע סָעִיף ה
כ לעבר. וכ' בט"ז אפילו אם חוט בשר מקיף וקמ"ל בזה דבבשר האונא אם הבועא בשפולי ויש בשר מקיף ביניהם כ"ש כשר והטעם משום שאין שם סמפונות משא"כ בורדא שיש שם סמפון (דהיינו אצל החריץ של ורדא) וכ"ש אם נמצא במקום עב שלו או בשורש שלו דטריפה (אם ניכר מעבר לעבר. אבל בלא ניכר מעל"ע אין טריפות כלל בורדא כמו בשאר ריאה). ודלא כמהרש"ל שחולק על רמ"א ומכשיר בורדא וכ' עוד דיש להזהיר לבודקים דבכל בועה בשיפולי שהיא כשירה אם חוט בשר מקיף צריך לראות אם היא מתפשטת למטה בריאה עד יותר מן ב' אצבעות משיפולי שאז טריפה מכח מעבר לעבר עכ"ל: ש"ע סָעִיף ה
כא כבועות. ובט"ז כתב שנוהגין היתר בדין זה (וכן הוא עיקר להלכה ש"ך פר"ח): ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כב טריפה. (ואין מקיפין בבועי דבועות עשויין להשתנות ש"ך ועיין ע"י). וכתב בט"ז אבל אם ממשמש שם ידא דטבחא תלינן בו להקל כמו שכתב בסימן ל"ו סעיף ה' מיהו צרך לעיין בצלעות שלא ימצא ריעותא בצלעות וכתב עוד בט"ז דאם היו כאן בודקים בבועה בשיפולי ריאה ונפחוה והסכימו שלא היה בשר מקיף אותה ובודקים אחרים אומרים שנפחוהו והכשירוהו דאף לדעת מהרש"ל דפסק בסימן א' סעיף י"ד דאסורה הבהמה מכח הכחשת העד מ"מ מודה בזה דכשר דהא אפשר לנו לתרץ ולומר דאין כאן הכחשה דוודאי סברא טובה היא שאחד יודע לנפח יותר מחבירו דלא כב"ח שכ' לדידן דס"ל שבהמה שלא נבדקה שנאבדה הריאה אסורה הכי נמי אסור בזה כיון שיש הכחשה ולפי שכתבתי אין כאן הכחשה ועיין לקמן סימן ל"ט סעיף ה' ושם סעיף י"ז כתבתי דאף אם יש הכחשה בענין זה כשר. (ב"י וד"מ): ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כג כשירה. ופר"ח הוכיח שאם נסרכה בכל אברים למקום שהנקב פוסל בו בכל גווני טריפה. ומ"מ אם נסרך הלב או הטחול בסומכא למקום אחר אין להטריף דמאן לימא לן שיגיע הנקב עד מקום שמטריף מאחר דליכא ריעותא אלא מבחוץ: ש"ע סָעִיף ז
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף ב
א טריפה. עבה"ט ומ"ש בשם ט"ז וש"ך אפי' הוא בועה ממים זכים. המעיין בש"ך סק"ג יראה דלא כתב כן אלא בפי' דברי המחבר אבל לדינא מצדד להקל וכן מורין דבריו בנה"כ. [ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' י"ז שכתב דמלשון מהרי"ו בבדיקות שלו מבואר להדיא כדברי הש"ך דתלויה מתוך הבועה לא חמיר מתרי בועי דסמיכי וכן מצא מפורש בתשובת מהרי"ן לב ח"ג סי' ק"ה ובתשובת פני יהושע סי' י"ב וכן פסק בספר בית אפרים בתחלת קונטרסו מתרתי לריעותא דבמקום שנוהגין להקל סמיכי ממים זכים ה"נ בתלויה ודלא כהט"ז. וע"ש עוד במעשה שאירע בקהלה אחת שמצאו בריאה אונא אמצעית של ימין גדולה מהתחתונה ובועה עליה ממים זכים ושם המנהג להכשיר תרי בועי דסמיכי במ"ז וגם החילופים של רמ"א (בסי' ל"ה ס"א) מכשירים בפשיטות בכן הורה המורה גם בעובדא דא להכשיר ונעשה מעשה על פיו ורב אחד קרא ערעור על ההכשר מחמת תר"ל ולחלוק יצא להטריף גם הכלים. והוא ז"ל האריך מאד לברר דטב הורה המורה משום דהך ריעותא דחליפין לדעת המכשירין קיל טפי מריעותא דסירכא תלויה וכיון דהרבה פוסקים מתירין בסירכא תלויה מבועה במ"ז כ"ש בהך דחילופין אמנם אם היה נמצא על אלו החילופין ריעותא דעכורין או סירכא תלויה מבואר שם דיש להטריף. וכתב עוד ובדבר הנקבים שנמצא בריאה זו ובתוכן מורנין שיצאו לחום השמש הנה לפי מכתב השואל שהיה המורנא במקום אחר מהריאה שהיה באומה אין מהצורך להשיב ע"ז דכיון שאינו במקום אחד ולא סמוכין זה לזה ודאי אין שם תר"ל עלייהו אך לדברי הרב הנ"ל שהיה המורנא באונא מהחילופים יש לדון בדבר ומ"מ אפשר לצדד גם בזה להכשיר ע"ש] ועיין בדגמ"ר שכתב ומ"מ נ"ל דבתרתי בועי דסמיכי להדדי במים זכים וסירכא תלויה יוצא מא' מהם ודאי טריפה משום תרתי לריעותא אפילו במקום שנהגו להכשיר סמיכי לחוד במים זכים. עוד כ' שם דנראה מדקדוק לשון הר"ץ שכתב דמים זכים לא חשיב ריעותא כו' ולא לענין סירכא תלויה היוצא ממנה ואינה דבוקה למקום אחר. מכלל שאם דבוקה למקום אחר שפיר מיחשב ריעותא אף שיש בה מים זכים ואין מועיל מיעוך ומשמוש עכ"ד ע"ש. [ועיין בת' ח"ס סי' ל"ו שהביא דברי השמ"ח בסי' ל"ט סעיף מ"ז שכתב דסירכא תלויה יוצאה מבועה שנתכסה מבשר הריאה כשירה אפי' גבוה מבשר הריאה אבל נסרכה למקום אחר טריפה אם היא גבוהה דלא עדיף מסירכא על הגבשושית ונסרך למקום אחר דפשיטא דהוי תר"ל כמו בועה על גבשושית עכ"ד והוא ז"ל כתב עליו כי דמיונו של הגאון ז"ל לא נראה לי מה ענין בועה גבוה לגבשושית בשלמא גבשושית היא ריעותא קצת בגוף הבשר ואם יצטרף לזה סירכא למקום אחר טריפה משא"כ בועה שנתכסתה מבשר הריאה דה"ל רק חסרון בפנים ומה שהוא גבוה מבשר הריאה אינו מחמת הריאה עצמה רק מחמת המוגלא שבתוכו וסופו לצאת ע"י שיפול אין בזה שום ריעותא ע"כ דעתי להתיר בכל גווני ע"ש]. ועיין בת' גבעת שאול סימן מ"א שנשאל בריאה שהיה בה סירכא עוברת ע"י מיעוך ומשמוש רק שהסירכא היה על מקום שנקלף עור עליון קצת והשיב לאיסור משום תרתי לריעותא כמו בסירכא היוצא מבועה ע"ש באריכות. ועי' בתשו' הר הכרמל חלק יו"ד סי' ב' וסוף סימן ג' ובת' פרי תבואה סי' ל"ח ול"ט [ובתשובת ח"ס סי' ל"ו באורך] מה שכתבו בענין דין תרתי לריעותא ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
ב טריפה. עבה"ט. ועיין בתשובת בית אפרים חלק יו"ד סי' י"א בענין סירכא דבוקה היוצאת ממראה אדומה והמראה חוזרת למראה ריאה ע"י נפיחה אי הוי תר"ל ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשם ט"ז מעשה בריאה שנסרכה לכיסה כו' עיין בתשובת בית אפרים סי' י"ט שכתב דזה פשוט דה"ה בסירכא תלויה מלאה דם טריפה אפילו אם אחר שמסירין הסירכא תלויה נמצא תחתיו שלם ויפה ובודקין אותה ואין מבצבץ אפ"ה טרפה גם בהפ"מ ושעת הדחק דודאי נקב יש כאן ע"ש באריכות: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג [מראה ריאה. עבה"ט. ועי' בס' בית אפרים ס"ק י"א שכתב דאפילו אם יש ביניהם הפרש כמה אם אין עליו מראה ריאה יש לו דין סמיכי על הבועות ע"ש והביאו ג"כ בס' מאירת עינים וכ"כ בס' עצי לבונה ע"ש]: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד וממשמשין. עיין בתשובת מהרי"ט ח"ב סי' י"א שנשאל בבועה בשיפולי שלא הספיקו למעכה ולנפחה לראות אם יהיה חוט בשר מקיף עד שנקרעה מה דינה והשיב דדעתו דכל עיקר דין זה שאם ע"י המשמוש חוט בשר מקיף כשירה זה אינו אלא היכא דכשהיתה בלא נפיחה נראית כבשר מקיפים וכשנפחה נתגלה הבועה ונשמט הבשר בזו אמרו ממשמשים אבל אם בלא נפיחה אין בשר מקיפה לא נקיף בידים כלל וכן מוכיח הלשון בב"י שאומר שאם נפחוה ואין בשר מקיפה כו' ולפיכך זו שלא הספיקו למשמש ולנפחה אם הריאה קודם נפיחה למ"ע נראה שאין בשר מקיף פשיטא דטריפה ואפילו אם לא ביחנו. אבל אם מתחלה נראה שבשר מקיף אלא דאעפ"כ צריך לנפחה אם תקיף אח"כ בזו אמרינן העמידנה על חזקתה ע"ש ועי' בשו"ת מגיד מראשית ח"ב סי' ב' בבהמה שנמצאת בועה בשפולי אונה ולא ראו אם היה בשר מקיף ונפחוה וראו שאין בשר מקיפה ואח"כ בא אומן בקי עשוי למשמש בכל שעה וע"י המשמוש נעשה בשר מקיף מה דינה. והביא דברי מהרי"ט הנ"ל דמדבריו משמע בנד"ז לאסור כיון שלא נודע שקודם הנפיחה היה בשר מקיף והעלה כיון שעיקר דין בועה בשיפולי לא נזכר בש"ס כל מה שנוכל לפרש דבריו להקל מפרשינן דלא אמרה הרב אלא בנדון דידיה דמיירי בשיפולי אומא דרבו המטריפים בלא היקף בשר אבל בשיפולי אונא דרבו המכשירים לא. ועוד דלא אמר הרב ז"ל אלא בשראוה קודם נפיחה שלא היה בשר מקיף אבל אם קודם נפיחה לא ראו ואחר משמוש היד העלתה בשר מקיף נעמידנה בחזקת היתר והסכימו עמו שלשה רבנים להכשיר בהמה הנ"ל. והם צדדו להתיר אף אם בודאי לא היה בשר מקיף קודם נפיחה כיון שדעת הב"י והרמ"א שלא כדעת מהרי"ט להם שומעין להקל בדין זה ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה השיפולי בדקה. עיין תב"ש שכתב דכ"ע מודו כאן דשיפולי היינו תחתית אבל בשאר חידודין וקצוות מיד מתחילין הסמפונות ועיין בתשובת הר הכרמל חלק יו"ד סי' ד' שחולק עליו והעלה דגם בכל הדין יש שיעור מרחק הסמפונות מהחוד כמו בתחתית ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א אם היו כו'. זהו כנדי: ש"ע סָעִיף א
ב או מים זכים או כו'. זהו צמחי וכמש"ש אלא שהתלמידים כו': ש"ע סָעִיף א
ג או ליחה יבשה כו'. זהו טנרי: ש"ע סָעִיף א
ד ואם כו' ורבים כו'. ע"ל סי' ל"ו ס"ז: (ליקוט) ואם נמצאת כו'. כגירסת הרי"ף והרמב"ם שם נ"ה ב' יש כשר בזה ובזה מים זכים יש פסול בזה ובזה לקותא יש כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא יש פסול בריאה וכשר בכוליא נקב ומים זכים דכשרים כאן וכאן לא אמרן אלא דצילי אבל עכירי כו' אבל גירסא אחרת יש ומים זכים לא אמרן ול"ג כאן וכאן ואכוליא קמהדר ואף לגירסא הראשונה יש לפרש כן וכן הסכים בת"ה (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ה אפי' מלאות כו'. דלא כרשב"ם וריב"ם שכתבו דוקא במלאות מוגלא דלהכי קאמר בועי מלשון פרח אבעבועות והביאו בהג"ה וחלקו עליהם דבמים זכים שייך נמי לישנא דבועי מים תבעה כו' וכן במתני' משינוחו מבעבוען וראיה ממ"ש שם מ"ח א' ההיא בכוליא ולא קאמר בתרי בועי איתמר: ש"ע סָעִיף ג
ו יש מכשירין כו'. כנ"ל: ש"ע סָעִיף ג
ז ובועי בשיפולי כו'. ר"ל שתלוי ג"כ באותו פלוגתא וכמ"ש בש"ך ס"ק כ"א דשפולי איסורו משום דמתחזי כתרי בועי דסמיכי: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ח ודוקא בועא כו'. כנ"ל בס"ג לענין סמיכי. ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ט והוא דלא כו'. כמ"ש בגמ' בריאה שנשפכה כקיתון וז"ש ואפי' כו' וע"ל סי' ל"ו ס"ז: ש"ע סָעִיף ה
י אבל אי כו'. דאז דין בועא להם: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יא היכא כו'. רש"י וכמש"ש מ"ט א': ש"ע סָעִיף ו
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.