Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 38 — שולחן ערוך, יורה דעה לח
א רֵאָה שֶׁנִּמְצָא בָּהּ (אֲפִלּוּ) כָּל שֶׁהוּא שָׁחֹר כִּדְיוֹ, אוֹ שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְמַרְאֵה הַבָּשָׂר, אוֹ שֶׁהוּא יָרֹק אמריל"ו בְּלַעַ"ז וּבִלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז קוֹרִין געל), בֵּין שֶׁהוּא כְּמַרְאֵה חֶלְמוֹן בֵּיצָה בֵּין שֶׁהוּא כְּמַרְאֵה כַּרְכּוֹם בֵּין שֶׁהוּא כְּמַרְאֵה כְּשׁוּתָא, טְרֵפָה; וְכֵן אִם הוּא כְּמַרְאֵה הַבְּקַעַת, שֶׁהִיא לְבָנָה כִּבְקַעַת, אֲסוּרָה; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהַיְנוּ שֶׁהִיא כְּעֵין חֲרִיּוֹת שֶׁל דֶּקֶל. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף אִם הִיא כְּלֹבֶן בֵּיצָה, טְרֵפָה (מהרי"ו) (עָרוּךְ עֵרֶךְ כחל וְרוֹקֵחַ וְעוֹד פּוֹסְקִים), וְהָכֵי נָהוּג.
ב כָּל אֵלּוּ הַמַּרְאוֹת אֵינָן פּוֹסְלוֹת עַד שֶׁנּוֹפְחִים אוֹתָהּ וּמְמָרֵס בָּהּ בְּיָדוֹ, אִם נִשְׁתַּנֵּית לְמַרְאֵה הַמֻּתָּר, מֻתֶּרֶת. וְאִם עָמְדָה בְּעֵינָהּ, אֲסוּרָה (כָּל הַפּוֹסְקִים לַאֲפוּקֵי ר"י בתוס').
ג יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵין מַרְאוֹת הַלָּלוּ פּוֹסְלוֹת אֶלָּא כְּשֶׁהַשִּׁנּוּי בָּעוֹר מֵחֲמָתוֹ, וְלֹא מֵחֲמַת מֻגְלָא שֶׁבְּתוֹכוֹ. הַגָּה: וְכֵן אִם בָּא הַשִּׁנּוּי מַרְאֶה מִכֹּחַ שֵׂעָר שָׁחֹר אוֹ דָּם נִצְרָר הַמּוּנָח בָּרֵאָה, כָּשֵׁר (מָצָא כָּתוּב בְּשֵׁם ר"י מוּלִין).
ד אִם אֵינָהּ שְׁחוֹרָה כִּדְיוֹ אֶלָּא כַּמַּרְאֶה הַכָּחֹל שֶׁקּוֹרִין בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז בלא"ה וְדוֹמֶה לָרָקִיעַ (מהרי"ו), אוֹ יְרֻקָּה כְּכַרְתִּי, אוֹ שֶׁהִיא כְּמַרְאֵה הַכָּבֵד, אוֹ כְּמַרְאֵה הַטְּחוֹל (בֵּית יוֹסֵף וּבד"י בְּשֵׁם מהרא"ק) אוֹ שֶׁהִיא אֲדֻמָּה אֲפִלּוּ בְּתַכְלִית הָאֹדֶם, כְּשֵׁרָה, הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים אִם יֵשׁ מַכָּה בַּדֹּפֶן נֶגֶד הָרֵאָה הָאֲדֻמָּה, טְרֵפָה, וְצָרִיךְ לִבְדֹּק אַחַר זֶה (טוּר וְר' יְרוּחָם וְהָרֹא"שׁ בְּשֵׁם הָר"מ וְהוּא דַּעַת רַבֵּנוּ אֶפְרַיִם וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם בַּעַל הָעִטּוּר וּשְׁאָר פּוֹסְקִים לֹא חָלְקוּ וּמַשְׁמָע מִדִּבְרֵיהֶם אִפְּכָא וּקְצָת חוֹלְקִים בְּהֶדְיָא עַיֵּן שָׁם) וְהָכִי נָהוּג, אֲפִלּוּ הִיא כֻּלָּהּ כָּךְ. וְכֵן אִם יֵשׁ בָּהּ הַרְבֵּה גְּוָנִים מֵאֵלּוּ הַמַּרְאוֹת הַכְּשֵׁרוֹת, כְּשֵׁרָה.
ה יֵשׁ בָּהּ קְלִפּוֹת כְּמוֹ נֶתֶק וְהִיא שְׁלֵמָה, כְּשֵׁרָה.
ש״ך Shach
סָעִיף א
א כרכום. פי' ר"מ בסת"ה בין כרכום גופיה בין כהדברים שנצבעים ממנו ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ב כשותא. הוא ג"כ צבע גע"ל וכתבו הפוסקים והאחרונים דירוק כזהב או שעוה או ככנף של טווס או כהורקת פני אדם החולה שנקראת בל"א גע"ל זוכ"ט הכל הוא מין ירוק גע"ל וטרפה וע"ל סי' מ"ד ס"ק ט' ולקמן סי' קפ"ח ס"ק ד' נתבאר דגע"ל כאתרוג דינו כשעוה וה"ה הכא טרפה כדמשמע בתו' ופוסקים דחד דינא אית להו: ש"ע סָעִיף א
ג כלובן ביצה. כתב בד"מ שמ"כ בשם מהרי"ל דהיינו כלובן ביצה אחר שנתבשלה וכן חלמון ביצה ונראה דבחלמון ר"ל דבין הכא והכא טרפה אבל בלובן ר"ל דוקא אחר שנתבשלה אבל בעודה חיה אינה רק זהרורית וצלולה ולא לבן וכן משמע בסמח"ב: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד למראה המותר. ומהרש"ל פא"ט סי' ל"ט כתב שמ"כ שצריך להחזיר דוקא למראה הריאה ממש והסכים כן וכן הובא בבדיקות הר"ץ ור"מ בס' ב"ה השיג עליו וכן מבואר בדברי הרמב"ם ומרדכי וכל בו ורשב"א דאפילו חוזרת למראה המותר בלבד כשרה וכן הוא בעט"ז: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה יש מי שאומר כו'. והא דכתב לקמן וכן אם יש בה הרבה גונים מאלו מראות הכשרות כשרה משמע הא מראות הפסולות פסולה מיירי כשהשנוי בעור מחמתן ובל"ח דף קנ"ז ע"ב לא כתב כן וכ"פ כל האחרונים בבדיקותיהם והב"ח דהיכא דאין השנוי בעור מחמת המראות עצמן כשרות: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו או ירוקה ככרתי. וכתב מהר"ש שם שמ"כ בהג"ה בשם מהרי"ל כללא דמילתא ירוק הנקרא בל"א גרי"ן או בלא"ו כשר וירוק הנקרא בל"א גע"ל טרפה ע"כ וכן נראה עיקר עכ"ל וכ"כ האחרונים ופשוט הוא: ש"ע סָעִיף ד
ז כשרה. וכתב בבדיקות הר"ץ דמראות הכשרות אינן כשרות עד שיתלבנו קצת בנפיחה ולא נהירא וכן השיג עליו ר"מ בב"ה וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' ל"ט: ש"ע סָעִיף ד
ח וי"א אם יש מכה כו'. ומהרש"ל פא"ט סי' כ"א הכשיר אפילו יש מכה בדופן: ש"ע סָעִיף ד
ט טריפה. וכתב הר"ץ ע"ש הר"ר טעביל ומהרא"ק דהכא אפילו משתנה למראה ריאה ע"י נפיחה טריפה כיון דבא מחמת הכאה שהוכתה בדופן וכ"פ הב"ח ור"מ בס' ב"ה השיג על זה וכן נראה עיקר וגם בדברי הרא"ש ורבינו ירוחם משמע לכאורה הכי וגם כיון דבלאו הכי הרבה פוסקים מכשירים אפילו אינו עולה בנפיחה וכן הוא דעת מהרש"ל וכמ"ש בסמוך אין להחמיר: ש"ע סָעִיף ד
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א כרכום בין ככרכום ובין כדברים הנצבעים ממנו ש"ך ובתב"ש אות ב' האריך דכרכום שלנו אין נוטה לגע"ל רק אדום הוא וכשירה וכרכום היינו חריע יע"ש שהאריך אמנם מסתימת האחרונים אין נראה כן ועיין לבוש וב"ח כתב כרכום זאפרי"ן משמע שלנו והמורה צריך ליזהר שלא יהא נוטה לגע"ל: ש"ע סָעִיף א
ב כשותא. עש"ך ומ"ש פני אדם החולה הנקרא גע"ל זו"כט משמע הא פני אדם החולה סתם כשירה עיין בר"מ פי' המשנה הביאו הפר"ח אות ב' ומה שהראה הש"ך מקום לסימן מ"ד אות ט' שם נאמר דבש הוה גע"ל וכפי הנראה דבש חי. כללא דמלתא כל הנוטה לגע"ל טריפה ואודם דומה קצת לגע"ל ע"כ צריך לעיין המורה שלא יהא דומה לגע"ל עיין ת"ח כלל פ"ט: ש"ע סָעִיף א
ג כלובן ביצה. עש"ך וכוונתו מבואר שמ"ש בד"מ בלובן וחלמון לאחר הבישול אינם שווין דלובן דוקא אחר הבישול ומפני שדומה לאופתא בחזותא הא קודם הבישול לא הוה לובן אלא זהרורית בעלמא הא חלמון אף לאחר בישול קאמר דקודם בישול פשיטא דהוא גע"ל יותר מלאחר בישול אלא שראיתי להאורח מישור אות א' האריך בזה והדברים פשוטים אף שכתב הד"מ דחלמון לאחר שנתבשלה היינו אף לאחר שנתבשלה ופשוט הוא ועיין כה"ג בהגהות ב"י אות ו' כתב נמי כן יע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד למראה המותר. הש"ך הסכים לזה דלאו דוקא מראה ריאה ובר"מ פ"ז מה"ש הח"י כתב בפי' למראה המותר ומ"ש שכן משמע מלבוש כבר ביארתיו בט"ז וכן הסכים בנה"ך לזה ובשמ"ח התיר ג"כ כמ"ש בט"ז יע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה יש מי שאומר. עש"ך וירצה בזה דיש כאן קושיא על המחבר דכאן כתב יש מי שאומר והוא דעת הרא"ה בב"ה ל"ב א' דכשהשינוי מחמת מוגלא כשירה ומשמע דמסכים לדבריו ומ"ש י"א כיון שלא נמצא בשאר פוסקים וכפי הנראה מ"ה חולק שם וגם לכאורה רש"י ותוס' חולקים לכן כתב יש מי שאומר והרא"ה הוציא כן מדאמרינן בגמרא מ"ו ב' האי ריאה דקיימי גילדי גילדי אוכמי אוכמי חזותא חזותא משמע מראות פסולות דאל"כ מה אשמעינן דלא כפירש"י וטור דכתבו דאשמעינן דאף דהרבה מראות כשירות כו' דסובר הרא"ה דזה פשיטא הוא וע"כ מפרש דמראות פסולות ומשום דקיימי אגילדי אמרינן שהגלד הוליד אותן המראות וא"כ קשיא אהמחבר איך זיכה שטרא לבי תרי דלקמן כתב הרבה מראות כשירות והוא הפי' של אוכמי אוכמי והיינו שאין שחור כדיו כפירש"י ואלו להרא"ה הפי' במראות פסולות. ובל"ח אות פ"ח העיר בזה קצת בא"ט. ושוב ראיתי בב"ה דלאו מטעמא דפשיטא אלא דסתמא קאמר משמע כל המראות ואיך שיהיה י"ל דהמחבר שכתב יש מי שאומר היינו כשנוטלין המוגלא הלך לו אותו המראה ובזה הודה להרא"ה אמנם בפי' אוכמי אוכמי אין מודה לו דאי במראות פסולות איך קאמר דכשירה והא בעי בדיקה לראות אם הלך המראה לאחר שנוטלין המוגלא ומיהו ז"א דהא בסימן ל"ו פסק המחבר איגלד כשירה וצריכה בדיקה אלמא כשירה דמוזכר בגמ' לפעמים צריך בדיקה וה"ה כאן אלא די"ל דאי כשלוקחין המוגלא הלך המראה פשיטא ומסברא הוא ולא למד זה מההיא דאוכמי אוכמי ומפרש כטור שם וז"ש הש"ך כשאין השינוי מחמת מוגלא היינו שנוטלין המוגלא ונשאר המראה חולק על המחבר על הרא"ה שמפרש אוכמי אף שנשאר המראה לאחר שנוטלין המוגלא. ולענין דינא אם לא בדק ולקח המוגלא ולראות אי הלך המראה הפסולה אחר כך השמ"ח אוסר בסט"ו וצ"ע כי לכאורה דעת הרא"ה מורה להתיר אף בלא חלף והלך ואם כן עכ"פ יש לצדד בלא בדק ✍וצ"ע: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו או כללא דמלתא ירוק הנקרא בל"א או גרי"ן כשר וגע"ל וכל מיני גע"ל טריפה ש"ך וכבר כתבנו דמהא דחזותא חזותא משמע אף אודם וירוק דלא ככר"ו והתב"ש כתב אף קרום התחתון אין אודם כשירה וה"ה בירוק ואודם דאמרינן במקום זה לא נבלע הדם ובמקום זה לא נפל עדיין: ש"ע סָעִיף ד
ז כשירה. הש"ך השיג אהר"ץ דאמר במראות כשירות בעינן שיתלבנו קצת ובמראות הפסולות בעינן למראה ריאה ממש ובזה הוה א"ש אלא ל"ש וטריפה רק בנתלבנו קצת ומ"מ להלכה ודאי אף כשעומדין במראיתן כיון דכשירות הן לא איכפת לן בכך: ש"ע סָעִיף ד
ח וי"א. הש"ך הביא דעת יש"ש להכשיר. והנה לפי הפי' אלא ל"ש וכשירה אין הכרע לפי' ר"א ומ"מ לדינא דווקא בה"מ הוא דיש להכשיר ועיין אות ט': ש"ע סָעִיף ד
ט טריפה. הש"ך הכשיר בחוזר למראה ריאה דאפשר אף למראה המותר כמ"ש בט"ז מזה. והיינו אף באין ה"מ דאילו בה"מ יראה דעתו להכשיר אף באין חוזר למראה הריאה כמ"ש באות ח'. ודע בנפלה לאור והוריק הריאה כביעותא אף שיש מוגלא תחתיה יש לאסור אף לדעת הרא"ה דמכשיר ומ"מ כאן איכא ריעותא ולפ"ז י"ל מ"ש הרשב"א בתה"א ל"ב ובחדושיו צ"ו דריאה נמי שייך בה ליחמר היינו בגוונא דכתיבן דלא תלינן במוגלא ואיכא נמי ס"ס לאיסור וטריפה ויש לעיין בהאי דינא ✍ועיין בסי' נ"ב ושם אבאר: מראה הזזה מקומה פעם לכאן או לכאן כתבו אחרונים דכשירה דלאו מראה פסולה היא בשם הר"ץ ומ"מ יש לבדוק אחר זה מהו אם מוגלא כו': מה שכתב בש"ע יש בה קליפות כמין נתק והיא שלימה כשירה משמע דבעי בדיקה ע"י נפיחה ובל"י כתב שנראה לו דהיינו ווארצלין וצריך קליפה וכוונתו דקולפין הווארצלין ואח"כ נופחין אם שלימה וכן ראיתי מבודק א' שעשה כן וכן כתב השמ"ח סי"ח דצריך לקלוף ולנפחה דהוה כמו מראה ומשמע דאם לא נפח טריפה כמו מראה ועיין פר"ח אות י"ד הביא בשם הרשד"ם דכשר בלא בדיקה וה"ה יש סירכא מנתק לנתק כשירה ע"ש ועיינתי ברשד"ם סי' ל"ח כתב בפי' על מ"ש הטור והיא שלימה אין ר"ל דבעי נפיחה אלא שאין אנו רואין בה נקב והביא ראיה מדעריב ותני גילדא אוכמי חזותא והנך א"צ בדיקה ואין דומה לבשר בלוי דההיא טילא אדוקה היא יע"ש הרי בפי' דא"צ בדיקה ומפרש חזותא היינו מראות הכשירות ומ"ש בל"י דהן ווארצלין אין נראה דהרשד"ם פי' דהן כפני אדם מצורע והן עשוין כקליפות השום ובצלים ומ"מ לדינא בווארצלין יש לקלוף ולנפחה: דע שכל הפוסל בבהמה פוסל בריאה של עוף הן מראות ובועות וסירכות מברייתא דלוי וכן הסכימו כל הפוסקים וכן האריך כה"ג בהגהות הטור בסימן ל"ט ושם אבאר. זולת זה נ"ל דריאה של עוף במקום שמונחת בין הצלעות שם דרכה להיות נסרך ודבוקה בצלעות הא נסרכה במקום אחר פוסל בו סירכא אלא שא"צ לבדוק אחר ריאה של עוף שאין הטריפות מצוי בו וזה לשון הר"מ ז"ל בפי"א מה"ש הי"ב ומעולם לא שמענו מי שבדק עוף אלא אם נולד לו חשש הא בנולד לו שוה לבהמה בכל הלכותיו וכאמור: ש"ע סָעִיף ד
ט״ז Taz
סָעִיף א
א או שהיא ירוקה. רש"ל כתב וז"ל מ"כ בשם מהרי"ל עוד יש מראות אחרות ששם ירקות עליהם וטריפה והן ירקרק כמו הכנף של טווס שנקרא בל"א פאווי"א וכשעוה וכזהב וכעין הורקת פנים שקורין גע"לזוכט כללא דמלתא ירוק הנקרא גרי"ן או בלא"ו כשר והנקרא גע"ל טרפה אבל מה שמצאתי עוד כמראה צב שקורין קרי"ט שטייי"ן וכעין עין או כמראה וויינקש"ל טריפה ולא נהירא דאין להוסיף על הטריפות שלא מנו חכמי' ובפרט אינה אדומה ממש אלא מראה וויינקשי"ל ואף אם הוא אדומה הלא אדומה כשירה בכל ענין עכ"ל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב למראה המותר כו'. משמע אע"ג דאין מתלבן כמראה הריאה ממש אלא נתהפך לגוון המותר ורש"ל הבי' בשם הג"ה אחת מראות הפוסלות צריכין להיות ע"י הנפיחה ממש כבשר הריאה ואי לא טרפה וכ' רש"ל ע"ז דיפה כתב כיון שאפי' בליבון ממש עלה על הדעת לאסור כמ"ש הרא"ם בשם ר"י אלא שאנו תופסין דברי רבינו האי שכל המראות החוזרות ע"י נפיחה כשר ע"כ מסתמא לא מקלינן להכשיר אלא במתלבנות ממש כמראה הריאה בתחלתה ולא בענין אחר כלל עכ"ל ונלע"ד דהא גם במראה הכשר יש קצת לקותא כמ"ש הטור (אבל) [אצל] יש בה הרבה גוונים דה"א כיון שנתקלקלה דטריפה קמ"ל דלא מ"ה כל שיש בה מראה אסורה צריכה להיות בבירור בהכשר בלא שום לקותא: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ג כמראה הכחול. כצ"ל והוא מראה לאזו"ר ודומה לרקיע כ"כ בבדיקות: ש"ע סָעִיף ד
ד ויש אומרים אם יש מכה בדופן כו'. הוא דעת רבינו אפרים שמביא הרא"ש והטור וכתב רש"ל עליו ומה אעשה שרוצה להכריע נגד כל הגדולים הראשונים והאחרונים דפירשו כשירה בכל גווני דאדומה וכ"כ ב"י דזה כשר לכל שאר הגדולים וע"כ במקום הפסד מרובה יש לסמוך עליהם ונראה דאפי' לרבינו אפרים דמחמיר כשיש מכה בדופן מכל מקום מודה באם אחר הנפיחה חוזרת למראה ריאה דמאי שנא ממראות הפוסלות דקים להו דהויין מחמת לקותא והויין כנקובה אפ"ה כשהן חוזרות למראה ריאה דכשר וה"ה בזה דחוששין לנקב מחמת שהאדימה ושלטה בה מכה שבדופן ואלו לא האדימה אין איסור מחמת מכה שיש בדופן וכל שאזל האודם אחר הנפיחה ה"ל כאלו לא היתה אדומה כלל ותלינן האודם במידי אחרינא וכנ"ל מדברי הרא"ש והטור שמחלקים לרבינו אפרים בין אדומה ממילא דכשר ובין האדימה מחמת מכה שבדופן דטריפה וכי היכי דבממילא מיירי בכל ענין אפי' אחר הנפיחה ה"נ במחמת מכה הוא האודם בכל ענין ואז דוקא טרפה ובהגהות הר"ץ בבדיקות כתב בטריפות דהאדימה לרבינו אפרים לא מהני מה שמתלבן אחר הנפיחה וכתב שכ"כ מהר"ט ומהרא"ק וכ"כ בי"ד סי' ל"ט עכ"ל והנה משיבתן של הקרובים לפנינו דהיינו דברי הטור אתה למד שגם הרחוקים ממנו שאין מפורסם לנו דבריהם שהוא אינו אמת דהיכן כתב הטור לדבר זה ואדרבה לכאורה מוכח להיפך בסי' זה וכמ"ש בסמוך ובודאי גם מהרא"ק ומהר"ט שהביא בודאי טעה בדבריהם שלא כתבו כן ומהי תיתי לן להחמיר בחשש לקותא זאת טפי מכל לקותות שכתב הרא"ש בפא"ט בהדיא שאין שום שינוי פוסל אלא אחר הנפיחה ומכ"ש שכבר נתבאר שטריפות זו הוא היתר גמור לכל הפוסקים זולת רבינו אפרים והרא"ש בודאי אין לצדד בו להחמיר כלל. מ"כ הג"ה אחת קבלה על מראה שחור שאינה לקותא אלא עד שיכנס תוך ב' הקרומים נכנס בבשר ואומר אני ישראל מברונא שאין לסמוך על הדבר שאינו לא בגמ' ולא בפוסקים עכ"ל והביאו זה רש"ל בספרו ובד"מ ונ"ל פשוט שהרב מהר"ר ישראל מברונא חולק על כל מה שזכר תחלה. דהיינו גם מ"ש שיכנס לקרומים דאף) שאין נכנס לקרומים כלל) אלא המראה מלמעלה על הריאה היא מראה פסולה וטריפה דאי לא חלק רק על מה שכתב ונכנס בבשר לא היה לו להזכיר הקרומים כלל וכן נראה מדברי התלמוד והפוסקים שלא זכרו אלא מראה הריאה ולא זכרו שיקלוף עור העליון ויראה בתחתון אם נכנס בו המראה. ועוד ראייה ממה דאיתא פא"ט (דף מ"ה) דר' ירמיה לא רצה להכשיר ריאה בשוקא דקיימי צמחי צמחי וג"כ לא רצה להטריף כיון דלא שמיע ליה מרבו כמו שפירש"י שם משמע דס"ל לעצמו לאיסור אע"ג דלא ראה הצמחים רק מבחוץ ושמא לא נכנסו לקרומים כלל ממילא לדידן הוה כן במראות פסולות אליבא דהלכתא שלנו וכן מצינו בדרוסה סי' נ"ז סעיף י"ג משיאדימו הסימני' ומשמע אף אם האדים עור א' לחוד מטעם דזיהרא מיקלי קלי וסופו לינקב ה"נ כן הוא בלקותא דמראה שחור וכן בסי' נ"ב שנחמרו בני מעיה אפי' מבחוץ לחוד וכ"כ הר"ץ בהג"ה בדיקות אלא שיש מי שחלק עליו להכשיר באם לא האדימו שני העורות ולא דבר נכונה. כתב עוד באותה הג"ה מעשה בריאה שהיתה על גבה חוט אחד [שחור] עב כב' חוטין וארוך כשיעור אצבע ובדקתי במשמוש היד והיה בראש החוט בועה אחת מלאה מוגלא והרגשתי שהיה בו דם כמו בגידי הצואר וחתכתי החוט למטה עד שיצא הדם לראות אם ישתנה ללובן ונשאר המראה כבתחלה והטרפתיה ברעגענשפור"ק עכ"ל. עיין מ"ש בסימן (ל"ב) [ל"ט] בסופו. דבר פשוט שגם בעוף פוסלים המראות כמו בבהמה וכן ראיתי בשם רש"ל: ש"ע סָעִיף ד
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א או. עט"ז בשם רש"ל ומשמעות דבריו דכל מראות חוץ ממראות פסולות המוזכר בגמרא כמו ברוי"ן או גר"א כשירים הם דמ"ש מקריי"ט שטיי"ן או כעין עין דאין להוסיף על הטריפות וכ"נ ממ"ש כל האחרונים אלא שראיתי להשמ"ח ס"ד וי"ד החמיר בשאר מראות יע"ש ומאחר שרש"ל בא"ט בסימן ל"ט התירו בפירוש והסכים על ידו הט"ז אין להחמיר בשום מראה גר"א או ברוי"ן זולת אותן מראות הפסולות המוזכר בש"ע ואף מראה ווינקשי"ל ומ"מ צריך עיון רב כי א"א בקיאין כ"כ להכיר בין המראות כתב השמ"ח סי"ב מראה המותר צריך הריאה נפיחה דהוה ריעותא ואם לא נפחוה כשירה בה"מ יע"ש ונכון הוא ובמראה פסולה ע"י נפיחה פסולה דבנפיחה משערין יע"ש ונראה דמיירי שנפחוה כדרכה הא יותר מדאי אמרינן דבחייה לא היתה נפוחה כ"כ אם לא כמ"ש הש"ך בסימן ל"ו מכח ממ"נ טריפה וה"ה כאן ופשוט הוא: ודע דאם יש הרבה מראות כשירות כוחלה ואודם וכדומה כשירה כמ"ש המחבר ס"ד דאפי' יש הרבה גוונים מאלו המראות אמנם אם הם סמוכות להדדי כתב השמ"ח סימן ל"ז ס"ה באין ה"מ אסור דהוה ב' לריעותא. וכאן בתב"ש אות א' חולק על מהרט"ץ במה שאוסר תרי מראות כשירות וי"ל דמהרט"ץ מיירי בסמוכות וטור והמחבר מיירי באין סמוכות ומ"מ בה"מ יש לסמוך אמ"ש השמ"ח בסימן ל"ז ס"ה דכשירה: כתב הכר"ו אות ב' ירוקה ואדומה בחדא ריאה טריפה ממ"נ אם לא נבלע הדם עדיין ירוקה מאי עבידתיה ואם לא נפלה הדם עדיין אדומה מאי עבידתיה יע"ש וכפי הנראה יש להכשיר אף ירוקה ואדומה בחדא ריאה די"ל מקומות מקומות יש במקום א' עדיין לא נבלע הדם ובמקום א' לא יש עדיין וכן נראה מסתימת הטור והמחבר ואם יש הרבה גוונים מאלו המראות כשירה משמע אף ירוקה ואדומה בחדא ריאה✍. מ"ש הש"ע מראות חריות של דקל הוה רק ספק עיין שמ"ח ס"ג ומ"מ אנו לא מחשבין לס"ס דהוה ספק חסרון ידיעה שא"א בקיאין ועיין סימן ל"ה סי"ב נפוחה כעין חריות הוה ספק אמנם בשאר פירושים שם אהא דחריות של דקל הוה ודאי כן העלו אחרונים ומש"ה דקדק המחבר לכתוב בחריות של דקל הוה ספק לא באינך: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ג כמראה. הט"ז העלה דבעינן מראה ריאה והמחבר שינה וכתב למראה המותר והוא לשון הר"מ ז"ל בפ"ז מה"ש הח"י דמראה המותר סגי והט"ז הביא לשון רש"ל ביש"ש פא"ט סימן ל"ט והביא ראיה מלשון הטור במ"ש אצל מראות שיש הרבה גוונים (מ"ש בט"ז "אבל הוא ט"ס וצ"ל "אצל) משמע דמראה כשירה לקותא מיקרי והלכך כיון שרוב פוסלין אף שחוזר למראה המותר והם התוס' חולין מ"ו ד"ה אלא דאדומה כשירה היינו שחוזרת ומתלבנת ולפ"ז מראות פסולות אפילו מתלבנות פסולה ונהי דלא קיי"ל כן מ"מ בעינן מראה ריאה כן הוא תוכן כוונתו. ויש לראות אמאי לא הביא דברי הטור דסובר מראה ריאה בעינן. גם מה שהביא ראיה מהרבה גוונים דה"א כיון שנתקלקלה טריפה קמ"ל דלא ומזה הוכיח דמראה המותר קלקול עכ"פ הוה אמנם בטור לא כתב כן רק ולא אמרינן כיון דיש הרבה גוונים נתקלקלה קמ"ל וא"כ אדרבה קמ"ל דאין זה קלקול כלל. וא"כ גם מ"ש השמ"ח בסימן ל"ז דמראה כשירה על גבשושית הוה ב' לריעותא אין הכרח וכמ"ש ומ"מ מי יקל ראש לומר דלמראה כשירה לא הוה קלקול כיון דהט"ז קורא למראה כשירה קלקול והנה הרא"ש הקשה אתוס' דל"ש וטריפה דכל המראות כשחוזרים למראה המותר כשירה ומאי קושי' דאדומה אפילו השתנה למראה המותר כשירה ושאר מראות בעינן למראה ריאה דווקא. ולכאורה מוכח מרא"ש דלמראה המותר סגי וז"א דאי אדומה מראה פסולה בעינן מראה ריאה מ"ש משאר מראות פסולות. ובנה"ך השיג על הט"ז והראה מקום לש"ך אות ד' ושם הכשיר למראה המותר וכן דעת הפר"ח אות ח' והשמ"ח סי"ב. ובל"י אות ה' כתב דהעיקר לאסור וכתב דהלבוש כתב להיפך ולא ידענא למה דחה דברי הש"ך ואמר דבלבוש משמע דמראה ריאה בעינן ואני אומר הש"ך עיין היטב בלבוש שכתב וכל אלו המראות אין אסורים אלא כשנראה המראה בעיני' אחר נפיחה משמע הא משתנית אף למראה המותר סגי וכפי הנראה מ"ש שם בלבוש ס"ב למראה בשר צ"ל למראה כשר ומ"ש למראה ריאה הוא לאו דווקא יע"ש וגדולה מזה כ' השמ"ח דאם משתנית למראה אדומה כשירה ומ"מ דוקא בה"מ הכשיר השמ"ח כשמשתנה למראה המותר: ש"ע סָעִיף ד
ג כמראה הכחול הוא מה שקורין לאזו"ר ט"ז. והיינו בין כמראה כחול עצמו ובין כמראה הדברים שנצבעים ממנו כן כתב השמ"ח ס"י וכתב שם דאודם אף שנכנס לבשר כשר דלא כדמש"א ומראה המותר א"צ שינוי כלל אחר נפיחה וכן הוא פשוט ביש"ש פא"ט סי' ל"ט דמראה המותר א"צ שינוי כלל: ש"ע סָעִיף ד
ד וי"א. עט"ז והטעם האוסרין כיון דהאדימה הריאה מחמת מכה שבדופן י"ל לח' שרצים מדמינן ליה וכן כתב הרא"ש בשם רבינו אפרים וז"ל כיון דאיכא לדמויי לח' שרצים לחומרא מדמינן לה. ויראה דספיקא הוה אף לר"א לא וודאי ומ"ש הט"ז דבה"מ יש להתיר הוא ד"ע לא דעת רש"ל דהמעיין בא"ט סי' כ"א יראה דמתיר לגמרי ומ"ש הט"ז למראה ריאה יש לעיין בשלמא מראות פסולות איכא טעמא דיש"ש בא"ט סי' ל"ט דרוב פוסלים משא"כ באדומה דרובן מכשירים באדומה אף מחמת דופן א"כ למה לי מראה ריאה וי"ל מראה המותר יש להתיר אף באין ה"מ וכדאמרן ועיין מ"ש בש"ך: ודע בדין מראה פסולה שלא נכנס כ"א לקרום העליון דעת הפר"ח אות י"ג להכשיר דלאו זיהריה הוא דלימא מיקלי קלי והשמ"ח סי"ד היקל לצורך גדול בהאדים עור א' ובתב"ש כתב דאי האדים עור העליון והתחתון לא האדים לכאורה לט"ז טריפה דע"כ לקותא הוא דאי לא נבלע דמו מדר"נ הא התחתון לא האדים אפ"ה כשירה וכבר כתבנו לעיל דה"ה אדומה וירוקה בחד ריאה כשירה וכן משמע מדאמר חזותי חזותי משמע הרבה גוונים ולא חילק בין אדומה וירוקה בחדא ריאה: וראיתי להכר"ו אות ב' הביא ראיה מחידושי הרשב"א דלא מני ריאה בהדי אדומים שהוריקו (עיין חולין כ"ו א') דאי ככרתי כשירה וכביעותא בלא"ה טריפה ואי לא מיטרפא עד שיכנס המראה לב' קרומים אכתי לחשוב ריאה בנפלה לאור אף בקרום א' עכ"ל. והנה בחדושי הרשב"א כתב שם אר"י שיעור ירוקתן כו' אפשר דווקא עד החלל אף שכתב לבסוף במשהו מ"מ לא ברירא ליה וא"כ הא כתב שם ב' תירוצים הא דלא מני ריאה או דלא שכיח שיש צלעות כו' ובתי' הב' כתב אם נאמר דבנפלה לאור בעינן ב' עורות אמנם בתה"א נ"ב א"ב כתב בפירוש דאף לא הגיע עד החלל טריפה ואפ"ה כתב התי' הב' דמש"ה לא חשיב ריאה דכביעתא בלא"ה טריפה והא משכחת ליה בהוריק קרום א' ולזה יש לומר דה"ק באם הוריקו ב' קרומים בלא"ה טריפה והא דלא חשיב התם ריאה דירקות כולל ב' צבעים וככרתי כשר בריאה דמצוי הוא מדר"ן וגם כביעותא רוב פעמים הוריק בכל ובלא"ה טריפה ואה"נ דמש"ה כתב הרשב"א בארוך דריאה של עוף אם נמצא כביעותא טריפה פשיטא ומה נ"מ וכמו שהוקשה להט"ז בכל זה בסי' נ"ב אלא דנ"מ להוריק עור א' ואי"ה בסימן נ"ב אבאר אלא דהט"ז לשיטתיה כאן✍: מה שכתב הט"ז מעשה הביא היש"ש בא"ט סימן ל"ט ויש חסרון בדפוס וכן צ"ל והיה חוט שחור ובדק שמא מחמת מוגלא או דם ונשאר החוט שחור כמו בתחלה והטריף וכן פי' השמ"ח סי"ד ותב"ש אות כ' דהא דמראה פסולה על בועא אין פוסל בדיקה בעי ואם כשלוקח המוגלא חוזר למראה המותר כשר והביא מעשה זו ועוד ראיות והל"ח בא"ט אות פ"ז פוסל ג"כ יע"ש והכה"ג בהגהות ב"י אות כ' הסכים לזה דבעינן שיהא העור אחר כך חוזר למראה המותר לאחר שנטל המוגלא ממנו. כתב עוד השמ"ח באם לא נכנס המראה פסולה רק לעור העליון והתחתון נהפך למראה אחר לכ"ע פסולה ונכון הוא ועיין מ"ש בש"ך אות ה': ש"ע סָעִיף ד
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א ירוקה. (הרז"ה והרשב"א סוברים דאי במשמוש דומה לבשר אע"פ שמראיתה טובה טרפה ולזה הסכים הכ"מ ודמש"א ובשעת הדחק יש לסמוך על פסק המחבר להקל פר"ח). וכתב ט"ז בשם מהרש"ל כללא דמילתא ירוק הנקרא גרי"ן או בלא"ה כשר והנקרא גע"ל טריפה אבל מה שמצאתי עוד מראית כמראה קרי"ד שטיי"ן או כמראה וויינקסיל דטריפה לא נהירא (דמראה וויינקסי"ל הלא אדומה כשירה) דאין להוסיף על הטרפות עכ"ל. ופר"ח היקל בהורקת פני' שקורין גע"ל זוכ"ט ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ב נהוג. וכתב בש"ך דהיינו כלובן ביצה אחר שנתבשלה (אבל חלמון בין הכא והכא טריפה) אבל בעודה חיה אינה רק צלולה ולא לבן וכתב עוד אם הוא ירוק כזהב או שעוה או כמו הכנף של טוו"ס שנקרא בל"א פפוי"א או כהורקת פני אדם החולה הנקראת בל"א גע"ל זוכ"ט הכל הוא מין ירוק גע"ל וטריפה ואם הוא גע"ל כאתרוג נמי טריפה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג אסורה. וכ' בש"ך דמכאן משמע אע"ג דאין נתלבן כמראה הריאה ממש אלא נתהפך לגוון המותר ג"כ כשר ומהרש"ל אוסר עד שיהיה כמראה הבשר הריאה דוקא והביא הש"ך בשם פוסקים החולקים על מהרש"ל בדין זה וכ"כ בנ"ה דלא כט"ז שמסכים עם מהרש"ל: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ד הכחול. והוא מראה לאזו"ר: ש"ע סָעִיף ד
ה נהוג. ומהרש"ל מתיר אע"ג שיש מכה בדופן ובט"ז כ' אף לדעת הרמ"א אם לאחר נפיחה חוזר למראה הריאה דכשר (והר"ץ כ' אפילו למראה הריאה אחר הנפיחה טריפה כיון דבא מחמת הכאה שהוכתה בדופן) וכן פסק גם כן הש"ך וכ' עוד מעשה בריאה שהיתה על גבה חוט אחד עב כב' חוטין וארוך כשיעור אצבע ובדקתי במשמוש היד והיה בראש החוט בועה אחת מלאה מוגלא והרגשתי שהיה בו דם כמו בגידי הצוואר וחתכתי החוט למטה עד שיצא הדם לראות אם ישתנה ללובן ונשאר המראה כבתחלה והטריף ברעגינשפורק. וכתב עוד שדבר פשוט הוא שגם בעוף פוסלים המראות כמו בבהמה וכן פסק מהרש"ל. (עוד כתב ט"ז מ"כ הגהה א' קבלה על מראה שחור שאינו לקות' עד שיכנוס תוך ב' הקרומים ונכנס בבשר. ואני אומר אף שאינו נכנס בקרומים כלל אלא המראה מלמעלה על הריאה מראה פסול הוא וטריפה ע"ש. וכ' עליו פר"ח דאינו מחוור אלא לפחות צריך שיכנוס לב' קרומים ע"ש): ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו כשירה. פי' בלא בדיקה ואם יש בין קליפה לקליפה סירכא לא הוי כלום דהני קליפות לאו מגוף הריאה הוו (פר"ח בשם הרשד"ם): ש"ע סָעִיף ה
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף א
א או שהיא ירוקה. עיין ט"ז ופמ"ג ועיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן י' ועיין בספר ב"א סימן ז': ש"ע סָעִיף א
ב לבנה כבקעת. [עיין בתשובת ח"ס סימן ל"ד אודות ריאות של כבשים נמצא עליהם כעין זהרורית מראה לבן וחתכו בתוך בשר הריאה בעומק ושם נתלבן יותר ויותר עד שמגיע לבשר יפה. וכתב הנה חזרתי על כל ספרי האחרונים שאחר הש"ך וכולם אוסרין. בספר אורח מישור ובתב"ש ובפרי תבואה ולדעתי אין צורך לטעם שאין אנו בקיאים במראה אופתא ובקעת לבן אלא בלא"ה כיון שהעלה התב"ש שכל מראות שלא נתפרשו בהדיא להיתר אסורים והגם דבנו"ב פליג אך בקונטרס הראיות שבסוף ספר פרי תבואה סימן נ"ג כתב שהגאון חזר בו וראוי היה לחזור בו דאין אנו בקיאים בבשר שהרופא גורדו וכל שינוי מראה שלא נתפרש להתיר צריכים אנו לחוש שמא הוי נתמסמס (עמ"ש בסי' מ"ג סק"ה ובסי' נ' סק"ג) א"כ פשיטא שאפי' זהרורית לבן פסול אך לפי לשון השאלה שבעור אינו רק זהרורית כעין לובן ובבשר הריאה מתלבן יותר א"כ הוא יש לקלוף העור ולראות אם ישאר אח"כ בלבנוניתו כי יש לתלות שהמכה הוא בפנים הבשר וע"י הבשר נראה זהרוריתו בעור וכה"ג אמרינן במראה פסולה שמחמת מוגלא שתחתיה כשירה ע"ש]: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ג והכי נהוג. עבה"ט ועיין בתשובת גבעת שאול סי' פ"ו שמעשה בא לפניו בריאה שנמצא קמט וחסרון עליה ועלתה בנפיחה באופן דכשירה כמו שנתבאר לעיל סימן ל"ו ס"ס בהגהה רק שהיה מכה בדופן כנגדה דהיינו שנשבר הצלע וחזר ונקשר שאשי"י וכתב דיש להתיר אפי' שלא במקום הפסד מרובה ולא דמי להאדימה דהאדימה גרע טפי מחסרון וקמט. ואח"ז ראה בתשובת ב"ח סי' ק"ל שכתב בזה להטריף והוא ז"ל השיג עליו והעלה כמו שפסק בתחלה להתיר והסכימו עמו בעלי הוראה ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א אפי' כ"ש. כמ"ש שם מקצתה מ"ט כו' כולהו נמי כו' ודלא כר"ת שכתב דוקא ברובה ממש"ש אוכמי אוכמי כשרה וכמ"ש תוס' כיון דלקותא היא כמש"ש האי שחור כו' מ"ל רובה כו' ועתוס' ד"ה אוכמי כו': (ליקוט) אפי' כ"ש. דלא כראב"ד שכתב דוקא בכולה וחזותא חזותא דקאמר אפי' ממראות הפסולות והכריחו לזה ממ"ש ריאה שיבשה מקצתה מדקאמר הכא מקצתה וליתא דבכולה לא אצטריך דמקודם נפסלה דהיינו חרותה. רמב"ן ורשב"א בת"ה וע"ל סי' ל"ו סי"ד (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
ב או שהיא ירוקה. גמ' אלא ירוקה כו' מכלל דירוק גע"ל לעולם טריפה: ש"ע סָעִיף א
ג ויש כו'. וכן משמע בפ"ג דסוכה ל"ב א' ואימא אופתא כו': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד כל אלו כו'. דלא כפיר"ח בתוס' מ"ו ב' ד"ה אלא דאדומה כשרה היינו כשמתלבנת ע"י נפיחה (כ"ד תוס' בפי' ר"ח וערא"ש) ועבס"ד: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה יש מי כו'. שהרא"ה פי' מ"ש שם חזותא חזותא במראות הפוסלות וז"ש אוכמי אוכמי ואפ"ה כשר כיון שהוא מחמת מוגלא שבתוכו וכמ"ש גלדי גלדי מחמת מכות: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו אם אינה כו'. כמ"ש תוס' ד"ה אוכמי. ונראה לפרש כו': ש"ע סָעִיף ד
ז אפילו בתכלית כו'. דלא כי"מ לפי' ר"ח אלא ל"ש וטרפה ומפרש בכה"ג והקשה הרא"ש דא"כ הל"ל אלא אדומה דכשרה כו': ש"ע סָעִיף ד
ח וי"א כו'. זהו פי' ר' אפרים לפי' ר"ה ולכן מייתי עלה מהחובל בשרצים. אבל סברא הראשונה ס"ל כפירש"י וכה"פ: ש"ע סָעִיף ד
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.