Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 68 — שולחן ערוך, יורה דעה סח
א הַטּוֹמֵן הָרֹאשׁ לִצְלוֹתוֹ, צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן שֶׁיְּהֵא בֵּית הַשְּׁחִיטָה לְמַטָּה, כְּדֵי שֶׁיָּזוּב הַדָּם דֶּרֶךְ שָׁם. וְאִם הִנִּיחוֹ עַל הַצְּדָדִים, הַמֹּחַ וְהַקְּרוּם אֲסוּרִים אֶלָּא אִם כֵּן נִקַּב עֶצֶם הַמֹּחַ וְהָיָה הַנֶּקֶב לְמַטָּה, לְפִי שֶׁהַדָּם זָב דֶּרֶךְ שָׁם. הַגָּה: וּלְכַתְּחִלָּה נָהֲגוּ לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא לִצְלוֹת שׁוּם רֹאשׁ שָׁלֵם, אֲפִלּוּ רוֹצֶה לְהַנִּיחוֹ אַבֵּית הַשְּׁחִיטָה, חָיְשִׁינָן שֶׁמָּא יִתְהַפֵּךְ אַצְּדָדָיו (תְּשׁוּבַת רֹא"שׁ כְּלָל כ' וּמְבִיאוֹ בֵּית יוֹסֵף סי' ע"א).
ב הִנִּיחוֹ עַל נְחִירָיו, אִם נָעַץ בּוֹ קָנֶה אוֹ דָּבָר אַחֵר, מֻתָּר, וְאִם לָאו אָסוּר הַמֹּחַ וְהַקְּרוּם.
ג יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב דִּלְהָשִׁיר אֶת הַשֵּׂעָר בִּלְבַד, אֲפִלּוּ הִנִּיחוֹ עַל הַצְּדָדִין, מֻתָּר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר (רַשְׁבָּ"א בְּשֵׁם י"א). הַגָּה: וְהַסְּבָרָא רִאשׁוֹנָה הִיא עִקָּר, וְכֵן נוֹהֲגִין לַחֲרֹךְ הָרֹאשׁ לְהָסִיר הַשֵּׂעָר, וְכֵן עוֹפוֹת מִשִּׁיּוּרֵי נוֹצוֹת שֶׁעֲלֵיהֶם, דְּהוֹאִיל וְאֵינוֹ מֻנָּח עַל מָקוֹם אֶחָד אֶלָּא מַעֲבִירוֹ הֵנָּה וָהֵנָּה לֹא חַיְשִׁינָן שֶׁנִּבְלַע בּוֹ הַדָּם. וְאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא הַטְמָנָה וְשֶׁמֻּנָּח תָּמִיד בְּמָקוֹם אֶחָד (ר"ן וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם וְהָאָרֹךְ כְּלָל י"ז). וְנוֹהֲגִין לַחְרֹךְ עַל קַשׁ וְתֶבֶן שֶׁאֵין לָהֶם חֲמִימוּת כָּל כָּךְ לְבַשֵּׁל הַדָּם (בא"ו הָאָרֹךְ). וּמִכָּל מָקוֹם יַעֲבִירֵם עַל הָאֵשׁ תָּמִיד שֶׁלֹּא יַשְׁהֶה בְּמָקוֹם אֶחָד הַרְבֵּה.
ד אִם בִּשֵּׁל הָרֹאשׁ שָׁלֵם, הַכֹּל אָסוּר אֶלָּא אִם כֵּן ס' כְּנֶגֶד הַמֹּחַ וּקְרוּמוֹ (ה"ה בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם וְרַמְבַּ"ן וְרַבֵּינוּ יְרוּחָם וע"פ). הַגָּה: וְאִם צְלָאוֹ כָּךְ שָׁלֵם וְלֹא אוֹתְבֵהּ אַבֵּית הַשְּׁחִיטָה אוֹ אַנְּחִירָיו וְדָץ בּוֹ מִידִי, הַקְּרוּם וְהַמֹּחַ אָסוּר וְהַשְּׁאָר מֻתָּר (המ"מ בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן) וּלְכַתְּחִלָּה נוֹהֲגִין לִטֹּל הַמֹּחַ קֹדֶם הַמְּלִיחָה מִתּוֹךְ הַגֻּלְגֹּלֶת וְלַחְתֹּךְ הַגֻּלְגֹּלֶת שְׁתִי וָעֵרֶב, שֶׁאָז מִתְחַתֵּךְ הַקְּרוּם הֵיטֵב. וְיֵשׁ מְסִירִים הַקְּרוּם. וּבְדִיעֲבַד אִם חֲתָכוֹ שְׁתִי אוֹ עֵרֶב, סָגֵי, אֲפִלּוּ לֹא הֵסִיר הַמֹּחַ קֹדֶם הַמְּלִיחָה, וַאֲפִלּוּ בִּשְּׁלוֹ כָּךְ וְעַיֵּן לְקַמָּן סי' ע"א וְסִימָן ע"ב וצ"ב. אִם הָרֹאשׁ נֶאֱסַר אִי אָמְרִינַן חֲתִיכָה נַעֲשָׂה נְבֵלָה דְּהָוֵי בָּזֶה כִּשְׁאָר אִסּוּרִין (הַגָּהוֹת ש"ד).
ה הַבָּא לִמְלֹג הָרֹאשׁ, צָרִיךְ לַחְתֹּךְ חוּטִין שֶׁבַּלֶּחִי קֹדֶם מְלִיגָה, וְכֵן צָרִיךְ לְהָדִיחַ בֵּית הַשְּׁחִיטָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא שָׁם שׁוּם דָּם; וְכֵן כְּשֶׁמּוֹלְגִים הָעוֹף. (הר"ן) הַגָּה: וַאֲפִלּוּ אִם חוֹרֵךְ רַק לְהָסִיר הַשֵּׂעָר, דִּינוֹ הָכֵי (בְּאָרֹךְ כְּלָל י"ז) וּמִכָּל מָקוֹם בְּדִיעֲבַד אֵינוֹ נֶאֱסָר בְּחֵרוּךְ בְּעָלְמָא, אִם לֹא הֵסִיר הַחוּטִין וְלֹא הֵדִיחוֹ.
ו כְּשֶׁמּוֹלְגִין רֹאשׁ אוֹ רַגְלַיִם אֵין צָרִיךְ (מָרְדְּכַי ר"פ ג"ה) לְמָלְחָם תְּחִלָּה. הַגָּה: וּמוֹלְחָם אַחַר כָּךְ. אֲבָל אִם רוֹצֶה לְמָלְחָם תְּחִלָּה קֹדֶם הַמְּלִיגָה, סָגֵי לֵיהּ בְּהָכֵי וְאֵין הַשְּׂעָרוֹת מְעַכְּבִין הַדָּם לִפְלֹט (טוּר סי' ע"א בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א) וְאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְמָלְחָם אַחַר הַמְּלִיגָה, וְכֵן נוֹהֲגִין וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ע"א.
ז הַמְּשִׂימִין רַגְלֵי הַבְּהֵמָה עַל הָאֵשׁ לְהָסִיר הַטְּלָפַיִם וְלַחֲרֹךְ הַשֵּׂעָר בְּלֹא מְלִיחָה תְּחִלָּה, מֻתָּר. וְיֵשׁ מַחֲמִירִין וְחוֹתְכִין רָאשֵׁי הַטְּלָפַיִם מְעַט, וּמַנִּיחִים הַחֲתָךְ לְמַטָּה, כְּדֵי שֶׁיָּזוּב הַדָּם וְהָכֵי נָהוּג.
ח פַּרְסוֹת הָרֶגֶל שֶׁנִּמְלְחוּ בִּקְלִפָּתָן וְלֹא חָתַךְ רֹאשָׁן, לֹא נֶאֶסְרוּ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים מַה שֶּׁבְּתוֹךְ הַקְּלִפָּה, דְּהַיְנוּ הַטְּלָפַיִם, אֲבָל הַשְּׁאָר מֻתָּר (הַגָּהוֹת מי"י בְּשֵׁם סמ"ק והגה' ש"ד וְהָאָרֹךְ) וְהָכֵי נָהוּג. וְהוּא הַדִּין אִם הִטְמִינָם בְּרֶמֶץ. אֲבָל בְּחֵרוּךְ שֵׂעָר בְּעָלְמָא, שֶׁמַּעֲבִירוֹ עַל הָאֵשׁ וּמְשַׁנֶּה מְקוֹמוֹ תָּמִיד, הַכֹּל מֻתָּר (אָרֹךְ וּמַהֲרִי"ל).
ט מֻתָּר לִמְלֹג תַּרְנְגֹלֶת בְּרֶמֶץ (פֵּרוּשׁ אֵפֶר חַם) אוֹ לְהַבְהֵב בָּאוּר, וְהוּא שֶׁיָּדִיחַ בֵּית הַשְּׁחִיטָה תְּחִלָּה יָפֶה יָפֶה. וְכֵן שְׁאָר דָּם אִם דָּבוּק בּוֹ בְּעַיִן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ר' יְרוּחָם) וְאִם הִיא לִקְדֵרָה, יִזָּהֵר שֶׁלּא יַשְׁהֶנָּה כָּל כָּךְ בָּאֵשׁ כְּדֵי שֶׁיּוּכַל הַלֵּב וְהַכָּבֵד לְהִתְחַמֵּם וּלְהַפְלִיט (רַשְׁבָּ"א בתה"א דַּף ע"ה וְר"ן). הַגָּה: וְלֹא נָהֲגוּ עַכְשָׁו לִמְלֹג כְּלָל בְּרֶמֶץ, אֲפִלּוּ תַּרְנְגֹלֶת (ת"ה סִימָן קס"ח) מִיהוּ אִם עָבָר וַעֲשָׂאוֹ בְּעוֹף, הָרֹאשׁ כֻּלּוֹ אָסוּר, וְהַשְּׁאָר מֻתָּר (מָרְדְּכַי פג"ה וְהָאָרֹךְ כְּלָל י"ו וְרַשְׁבָּ"א שָׁם וש"ד) וּבִבְהֵמָה לֹא נֶאֱסָר הָרֹאשׁ כֻּלּוֹ, רַק הַקְּרוּם וְהַמֹּחַ, אִם לֹא הִנִּיחוֹ עַל בֵּית הַשְּׁחִיטָה אוֹ אַנְּחִירָיו וְלֹא דָּץ בֵּהּ מִידִי. וְאִם לֹא הֵדִיחַ בֵּית הַשְּׁחִיטָה אוֹ שְׁאָר דָּם בְּעַיִן שֶׁעָלָיו, צָרִיךְ לִטֹּל אוֹ לִקְלֹף מְקוֹם הַדָּם, וְהַשְּׁאָר שָׁרֵי.
י אֵין מוֹלְגִין גְּדָיִים וּטְלָאִים וְעוֹפוֹת בִּכְלִי רִאשׁוֹן אֶלָּא אִם כֵּן נִקֵּר אֶת הַחֵלֶב וּמְלָחָם. וְכֵן לֹא יְעָרֶה עֲלֵיהֶם מִכְּלִי רִאשׁוֹן. וְאִם עֵרָה, דַּי בִּקְלִיפַת הָעוֹר. וְאִם רֹאשׁ הָעוֹף לְמַעְלָה כְּשֶׁמְּעָרֶה עָלָיו, אֵין צָרִיךְ קְלִיפָה. הַגָּה: וְלֹא מִקְרֵי עֵרוּי אֶלָּא כְּשֶׁלֹּא פָּסַק הַקִּלּוּחַ מִכְּלִי הָרִאשׁוֹן כְּשֶׁנָּגַע לְמַטָּה, אֲבָל אִם פָּסַק כְּבָר לֹא מִקְרֵי עֵרוּי, וְאֵינוֹ אוֹסֵר (ר"ן וּשְׁאָר פּוֹסְקִים וְע"ל סִימָן ק"ה סק"ד).
יא אֲפִלּוּ בִּכְלִי שֵׁנִי, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא יִמְלֹג; וְאִם מָלַג, מֻתָּר. הַגָּה: דְּקַיְמָא לָן כְּלִי שֵׁנִי אֵינוֹ מְבַשֵּׁל, אֲפִלּוּ הַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַשּׁוֹכֵר) וּבְדִיעֲבַד שָׁרֵי, אֲבָל לְכַתְּחִלָּה אָסוּר (הַגָּהוֹת ש"ד שַׁעַר י"ד) וְלָכֵן נָהֲגוּ בְּאֵלּוּ הַמְּדִינוֹת שֶׁלֹּא לִמְלֹג שׁוּם דָּבָר רַק אַחַר מְלִיחָה. מִיהוּ לִכְבוֹד אוֹרְחִים אוֹ צֹרֶךְ שַׁבָּת, מֻתָּר לְהַנִּיחַ בִּכְלִי שֵׁנִי, אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה, חֲתִיכָה מְלֵאָה קֶרַח וּכְפוֹר כְּדֵי לְמַהֵר מְלִיחָתוֹ. וְטוֹב לִזָּהֵר לְכַתְּחִלָּה שֶׁלֹּא לְהַנִּיחוֹ רַק בְּמַיִם שֶׁאֵין הַיָּד סוֹלֶדֶת בָּהֶם. וְאֵין חִלּוּק בֵּין כְּלִי חֶרֶס אוֹ כְּלִי נְחֹשֶׁת אוֹ שְׁאָר כֵּלִים, לְעִנְיַן כְּלִי שֵׁנִי. (כֵּן מַשְׁמָע לוֹ מִדִּבְרֵי הַפּוֹסְקִים).
יב וְאִם מָלַג עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אוֹ שִׁפְחָה שֶׁהָיְתָה בְּבֵית יִשְׂרָאֵל, עוֹפוֹת, וְלֹא רָאָה הַיִּשְׂרָאֵל אִם בִּכְלִי רִאשׁוֹן אוֹ בִּכְלִי שֵׁנִי, אִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים יוֹדֵעַ בְּטִיב יְהוּדִים וְיֵשׁ שָׁם נַעַר אוֹ נַעֲרָה שֶׁיּוֹדְעִים בְּטִיב הָעִנְיָן, מֻתָּר וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ס"ט מִדִּין זֶה.
יג תַּרְנְגוֹלוֹת שֶׁנִּמְלְגוּ יַחַד בִּכְלִי שֵׁנִי וְנִמְצֵאת אַחַת מֵהֶן טְרֵפָה, לֹא נֶאֶסְרוּ הָאֲחֵרוֹת.
יד מַיִם שֶׁמָּלְגוּ בָּהֶם, יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַחְזִירָם לְהַרְתִּיחַם כְּדֵי לִמְלֹג בָּהֶם שֵׁנִית, אוֹ כְּדֵי לְהָדִיחַ בָּהֶם קְעָרוֹת וְנָהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמֵי מְלִיגָה כְּלָל אֲפִלּוּ אֵינָם רַק צוֹנְנִים (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי וש"ד וְאָרֹךְ).
טו אִם נִמְלְגָה תַּרְנְגֹלֶת בִּכְלִי שֵׁנִי בְּמַחֲבַת חוֹלֶבֶת, אֲפִלּוּ הִיא בַּת יוֹמָא, הַכְּלִי וְהַתַּרְנְגֹלֶת מֻתָּרִים אִם עֵרוּ הַמַּיִם תְּחִלָּה; אֲבָל אִם עֵרוּ עַל הַתַּרְנְגֹלֶת, אִם הָרֹאשׁ לְמַטָּה יֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר, וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר.
ש״ך Shach
סָעִיף א
א המוח והקרום אסורים. ושאר הראש מותר וכן כתוב בהג"ה סעיף ד' ואפילו קליפה א"צ לפי שהקרום מפסיק בין הדם שבתוכו לבשר ואין הדם נפלט לחוץ כ"כ הפוסקים וע"ל סי' ע"א ס"ק ח': ש"ע סָעִיף א
ב אא"כ ניקב עצם המוח כו'. אפילו לא ניקב הקרום דכיון שהוא צולהו כל שניקב העצם שוב אין הדם מתכנס בתוכו כ"כ הב"י בסי' ע"א בשם הרשב"א: ש"ע סָעִיף א
ג נהגו להחמיר כו'. אלא רגילים להסיר המוח ולמלחו תחלה קודם צלייה תשובת הרא"ש שם מביאו ב"י וד"מ סי' ע"א וע"ש בד"מ: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד אם נעץ בו כו'. בנקב החוטם כדי שלא יסתם. רש"י: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה והסברא הראשונה היא עיקר כו'. הלשון מגומגם דהא משמע דלסברא הראשונה אפי' הטמנה שמונח במקום א' שרי כיון דאינו רוצה לצלותו אלא להסיר שערו בלבד ואח"כ מסיים ואינו אסור אלא הטמנה ונראה דהר"ב אזיל לטעמיה שכתב בד"מ וז"ל ולי נראה דדברי הר"ן הם כדברי רבינו ירוחם שכתב בנט"ו דוקא הטומן אבל לשומו ע"ג גחלים לחום ולשנות מקומו תמיד מותר בכל ענין ע"כ ובזה לא מצינו דפליג הטור וכ"פ באו"ה כלל י"ו דמותר לחרוך הראש ולהסיר השיער על האש אפי' אותביה אצדדים הואיל ואינו מטמינו ברמץ שמונח במקום אחד תמיד וכן ברגלים ע"כ עכ"ל. ומעתה כך הם ביאור דבריו כאן בהג"ה והסברא הראשונה היא עיקר דגם הסברא השנייה לא נחלק עליו אלא בהטמנה אבל בהחרכה מותר וכן נוהגין לחרוך כו' ואינו אסור אלא הטמנה כו': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו כנגד המוח כו'. מיירי כשנמלח תחלה וק"ל מיהו אנן קי"ל דלעולם צריך ס' נגד כל הראש כמו שיתבאר: ש"ע סָעִיף ד
ז ואם צלאו כך כו'. אשמועינן הכא דאפילו צלאו בלא הטמנה הקרו' והמוח אסורים וזה לא נתבאר בדברי המחבר סעי' א': ש"ע סָעִיף ד
ח ובדיעבד אם חתכו כו'. כלומר אם מלחו בדיעבד אפי' לא בשלו עדיין ולא הסיר הקרום קודם המליחה סגי בחתכו שתי וערב וא"צ להסיר המוח אבל אם בישלו שרי בלא חתיכת שתי וערב אם ניקב העצם כנגד הקרום קודם מליחה והניח הנקב למטה כדלקמן סימן ע"א וע"ש: ש"ע סָעִיף ד
ט אי אמרינן חנ"נ כו'. ר"ל דכמו דקי"ל לקמן סימן ע"ב וצ"ב גבי לב הדבוק בעוף דאי ליכא בעוף גופיה ס' נגד הלב צריך ס' בקדרה נגד כל העוף ואפ"ה העוף אסור ה"נ אי ליכא בחתיכה גופיה ס' נגד המוח והקרום צריך בקדירה ס' נגד כל החתיכה ואפ"ה החתיכה אסורה והלכך היכא דנתבשל הראש לבד דודאי אין בראש ס' נגד המוח והקרום צריך בקדירה ס' נגד כל הראש ואפ"ה הראש אסור וכ"כ האו"ה כלל י"ז דין ז' ואם הראש מחובר בעוף כל העוף מצטרף לששים נגד המוח והקרום וכ"כ בת"ח כלל כ"ז סוף דין ו' וכלל צ"א דין נ' ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
י צריך לחתוך חוטין כו'. ואע"ג דבסי' ס"ה סעיף א' הביא דברי המתירין לצלי בלא חתיכה יש לחלק בין צלי למליגה ועד"ר ומהרש"ל פ' ג"ה סי' י"ב לא כ"כ ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
יא ואפילו אם חורך כו'. וכתב בת"ח כלל צ"א דין ד' וכמדומה לי שאף לכתחלה לא נהגו ליזהר ונ"ל הטעם משום דנהגו להבהב ע"ג קש ותבן ובזה אין לחוש שמא יבליע הדם עכ"ל וע"ש ומשמע מדבריו שם דבחורך על גבי עצים צריך להדיח בית השחיטה ובדיעבד אם לא הדיחו שרי וכ"כ בסימנים שם וא"כ כאן בהג"ה מיירי בחורך ע"ג עצים וכתב עוד שם דאין למלחו קודם ההבהוב והוא מדברי המרדכי ועיין בב"י מיהו בטמנו ברמץ ולא הדיח הדם יתבאר דינו בסעיף ט': ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יב וא"צ לחזור ולמלחם כו'. ומהרש"ל כתב באו"ש ובספרו פרק ג"ה סימן י"ב דהעיקר למלוח אחר המליגה או החריכה וזהו מצוה מן המובחר אע"פ שאין המנהג כן עכ"ל וע"ש: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
יג אבל השאר מותר. ואין חילוק בין אם מונחים לארכן או שעומדים על טלפיהן כ"כ בד"מ בשם או"ה וכ"פ בת"ח כלל ע"ו דין ט"ז (וכתב האו"ה ריש כלל י"ז ואין לדמותו ממש למולח בכלי שאינו מנוקב (דלקמן סימן ס"ט ס"ח) לאסור אף מה שלמעלה מן הטלפין משום דבדבר מועט שבטלפין אינו מעכב כל הרגל מלפלוט עכ"ל) אבל מדברי מהרא"י בהגהת ש"ד סי' צ"א ומביאו מהרש"ל בספרו שם נראה לאסור כשעומדין על טלפיהן דכתב ולא דמי למולח בכלי שאינו מנוקב דהכל אסור דהתם המקום דחוק לדם מלצאת אבל כאן סתם רגלים מונחים בחריכתן לארכן ויש ריוח להן של כל הרגל שמחוץ למנעל לצאת דרך ארכו ולמה נאמר שהוא זב והולך דרך המנעל כי אין דרך הדם שיזוב למטה אלא להתפשט לצדדין עכ"ל וכן מחלק העט"ז וכ"כ במהרי"ל וז"ל רגלים שלא נתקצצו ראשי הטלפים ונמלחו אם שכבו על צידן כל זמן שהייתן במליחה לא נאסר רק מה שבתוך הטלפים ואם נזקפו נאסרו כולן עכ"ל מיהו הא בלאו הכי רוב הפוסקים מתירין אף מה שבתוך הטלפים: ש"ע סָעִיף ח
יד אבל בחרוך כו'. ומהרש"ל שם אוסר אף בחרוך נראה דמיירי כששוהה אותם קצת על האש אבל כשמעבירם על האש ומשנה מקומם תמיד מודה דמותר: ש"ע סָעִיף ח
טו הכל מותר. מ"מ לכתחלה טוב להחמיר אפילו בהבהוב להסיר ראשי הטלפים כמ"ש הר"ן לדעתו דמיירי בהבהוב ואפ"ה כתב דמנהג יפה הוא להסירן תחלה עכ"ל ד"מ: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
טז מותר למלוג תרנגולת כו'. אע"ג דבראש לא שרי אלא היכא דאותביה אנחירים או אבית השחיטה היינו משום דיש בראש עצמות הרבה ודברים המעכבים את הדם מלצאת אבל בתרנגולת האש משאיב שאבי דמא כ"כ הפוסקים: ש"ע סָעִיף ט
יז והוא שידיח ביה"ש כו'. ומשמע מדברי הר"ן דאם לא הדיח בית השחיטה אף דיעבד אסור אפילו בצלי דדם בעין שנבלע אינו יוצא אפילו ע"י צלי כדלקמן סי' ע"ו וכמה דוכתי אלא דכתב שם בשם הרשב"א דמשום פליטת לב וכבד אין לחוש לצלי וטעמא דגבי דם פליטה אמרי' כבולעו כך פולטו כדלקמן סי' ע"ב וסי' ע"ג וכמה דוכתי כך משמע בר"ן וכן משמע מדברי הרשב"א בת"ה הארוך דף ע"ו ע"א ומדברי המחבר לחלק בין דם ביה"ש ללב וכבד וכ"כ ר' ירוחם ומביאו ב"י דם הקרוש כגון ביה"ש צריך להדיחו אפילו לצלי שכל דם הקרוש ע"פ הבשר אין האש שואבו אלא מבליעו ובמעט חם הוא נבלע ולפיכך יש ליזהר כשמולגין הראש עם הצואר להדיח מקום ביה"ש וכן בעוף במליגתו עכ"ל ובד"מ כתב דר' ירוחם דאוסר בצלי פליג אהרשב"א הנ"ל ולפי מה שכתבתי לא פליגי אך צ"ע דלקמן סי' ע"א ס"ק ט' כתבתי בשם הרשב"א דאף דם הלב מיחשב דם בעין לגבי בשר שאצלו וצריך נטילה בצלי ואפשר דבהחרכה דקילא מצלי לא מחמיר כולי האי למיחשביה דם בעין דדוקא בצלי שפולט הרבה הוי דם בעין ולא בהחרכה: ש"ע סָעִיף ט
יח בית השחיטה. כדי שלא ישאר הדם בעין ומתבשל שם ומטעם זה ג"כ אם הוציא בני מעיים תחלה צריך שידיחנו מבפנים יפה יפה קודם שיהבהבנו לפי שהגוף מלא דם ואין כח באש להפליטו לחוץ שאין האש מוציא אלא דם הבלוע אבל דם שהוא בעין אין האש מפליטו אדרבה מיצמת צמית ליה ואסור עכ"ל הר"ן: ש"ע סָעִיף ט
יט ולא נהגו עכשיו כו'. דאיכא למיחש שמא לא יפתחנה להוציא בני מעיה מפני שיחוש שרמץ ואפר יכנסו לתוכה וילכלכו אותה ואם יטמין אותה שלימה ודאי אסו' מחמת הכבד שהיא בתוכה דקי"ל (לקמן סי' ע"ג סעיף ד') כבדא עלוי בישרא לכתחלה אסור אפילו בצלי כ"ש בכה"ג כו' עכ"ל ת"ה ולפ"ז אפילו להטמין בלא ראש אסור: ש"ע סָעִיף ט
כ הראש כולו אסור. משום דאין להבחין אז בקרום המוח שלו ד"מ בשם או"ה אבל מהרא"י בהגהת ש"ד כ' שאין איסור בשאר הראש של תרנגולת אלא משליכין אותו משום דלא חשיב וכ"כ מהרש"ל פ' ג"ה סי' י"ב וכתב האו"ה שם אבל במליחה גרידא ודאי ניכר עדיין הקרום וכ"כ הרב בהג"ה בסי' ע"א ס"ג דבמליחה שאר הראש מותר ע"ש: ש"ע סָעִיף ט
כא צריך ליטול או לקלוף כו'. צ"ע מהיכן הוציא הרב זה דנראה דכיון דקי"ל בדם בעין לא אמרי' כבולעו כך פולטו ואפילו בצלי צריך ס' כדלקמן ריש סי' ע"ו כ"ש בהטמנה ברמץ ונראה דס"ל להרב דדם דידיה לא מיחשב כ"כ דם בעין דהא מה"ט קי"ל לקמן ר"ס ע"ו דבשר שנצלה בלא הדחה קמייתא שרי ונהי דהתם לגמרי שרי מ"מ הכא כיון דדם בית השחיטה הוא וגם בהטמנה דגרע מצלי צריך קליפה או נטילה: ש"ע סָעִיף ט
כב ליטול או לקלוף. כלומר או מי שאינו רוצה להחמיר כ"כ שיראה באומד הדעת שלא נכנס בו הדם בעומק די בקליפה: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
כג בכלי ראשון. ואפי' דיעבד אסור כדין בשר שנתבשל בלא מליחה לקמן סי' ס"ט סעיף י"א: ש"ע סָעִיף י
כד וכן לא יערה כו'. דיני עירוי וכלי שני עיין בסי' ק"ה ס"ק ד' ע"ש: ש"ע סָעִיף י
כה בקליפת העור. בין שרגלי העוף למעלה או שהיה מונח על הצדדים צריך קליפה כ"כ העט"ז: ש"ע סָעִיף י
כו א"צ קליפה. הטעם שהנוצות מגינות כדי קליפה ובת"ח כלל ל"ג דין ג' הוכיח מהגהת מרדכי בשם מהר"ם שהביא ב"י בסוף סי' זה דאם עירה על התרנגולת בעוד הנוצות עליה צריך לראות שלא יערה פעם שני דאז הנוצות נושרות וצריך קליפה ע"ש: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
כז יש אומרים. הוא הרשב"א ואוסר אפילו דיעבד בכלי שני כדמשמע בב"י בסי' זה ובס"ס צ"ג ע"ש וכן משמע מדברי הרשב"א בת"ה הארוך והקצר בית ד' ריש שער א' (וע' בטור ר"ס ק"ה) וכן ממ"ש בת"ה הארוך דף צ"ב ע"ג דאם עירה מכלי שני לכלי נחשת צריך הגעלה דלא כהרב בת"ח ריש כלל ל"ג שכתב וז"ל וכתב הב"י ואף הרשב"א דס"ל דכלי שני מבליע ומפליט מ"מ בדיעבד אף הרשב"א מודה דשרי עד כאן עכ"ל דליתא ומ"ש ב"י ולענין הלכה כיון דהרשב"א אוסר יש ליזהר לכתחלה מיהו בדיעבד אין לאסור שהרי כתב הרמב"ם כו' רצה לומר נהי דהרשב"א אוסר אף דיעבד אנן בדיעבד נסמוך אהרמב"ם וכן מ"ש כאן ואם מלג מותר לאו אליבא די"א כתב כן אלא הוא הכרעתו וק"ל: ש"ע סָעִיף יא
כח אינו מבשל. כלומר וכן אינו מבליע ומפליט: ש"ע סָעִיף יא
כט אבל לכתחלה אסור. אם היד סולדת בו ת"ח שם בשם מהרא"י: ש"ע סָעִיף יא
ל מותר להניח בכלי שני. אפילו היד סולדת בו וכן הוא בת"ח שם: ש"ע סָעִיף יא
לא חתיכה מלאה קרח כו'. ע"ל סי' ס"ט ס"ק י"א מדין מליאת בשר שמלא קרח: ש"ע סָעִיף יא
לב וטוב ליזהר לכתחלה. כלומר אם אפשר ליזהר: ש"ע סָעִיף יא
לג ואין חילוק כו'. ולענין עירוי כתב רבינו ירוחם נט"ו דאם עירה יורה בשר לתוך כלי נחושת של חלב א"צ הגעלה דכלי נחושת אינו בולע אלא א"כ האור מהלך תחתיו וכן הסכימו הפוסקים ודקדקו מכמה דוכתי ע"כ ונמשכו לדעתו הב"י בס"ס צ"ג והר"ב בת"ח כלל ל"ג דין ג' ולא ירדתי לסוף דעתם דנלפע"ד פשוט מן הש"ס והירושלמי וכל הפוסקיס דכלי נחושת בולע ע"י עירוי. מן הש"ס דתנן במתני' פ' דם חטאת (זבחים דף צ"ה ע"ב) א' שבישל בו וא' שעירה לתוכו רותח טעון מריקה ושטיפה ותני עלה בש"ס בברייתא אשר תבושל בו אין לי אלא שבישל בו עירה לתוכו רותח מנין ת"ל ואשר תבושל בו ישבר אלמא הא דתני במתני' טעון מריקה ושטיפה בכלי נחושת מיירי דכלי חרס צריך שבירה וקאמר עלה בתר הכי בש"ס ת"ש א' שבישל בו וא' שעירה לתוכו רותח בלוע בלא בישול לא קמבעיא לן כו' אלמא דקרי ליה בלוע ודוחק לומר דמתני' איירי בשל ע"י דהא סתם כלים שבמקדש דמתכת הוי (וכ"כ מהרא"י בת"ה ס"ס קל"ב ואכלי נחושת קאי שאותו היו מגעילין בקדשים כו' ע"ש) ועוד דהא א' שבישל בו קתני ועוד דהא סתמא קתני ועוד דהא אקרא קאי דמיירי בכלי נחושת ועוד דבת"כ פרשת צו (רפ"ז) תניא בהדיא אין לי אלא כלי חרס שעירה לתוכו רותח כלי נחושת שעירה לתוכו רותח מנין תלמוד לומר ואשר תבושל בו ישבר עד כאן. מן הירושלמי (פ"א דמעשרות ופרק כירה ע"ש) דפריך והתנן אף בכלי נחושת כן אית לך למימר כלי נחושת בולע כלומר אית לך למימר שבולע אם אינו מבשל ש"מ דאפי' מבשל ואף ר' יוסי דפליג עליה וס"ל דאינו מבשל מודה דמבליע וכדכתבו הרשב"א בתה"א דף צ"ב והר"ן פ' כירה דאל"כ איך יתרץ הברייתא שהביא רבינו יונה וכן פי' התוס' אית לך למימר כלי נחושת בולע בתמיה פי' אם עירוי אינו מבשל לא בלע ע"כ והכי משמע מדברי הרא"ש פ' כירה והסה"ת והסמ"ג והגמ"י והרוקח וכל הפוסקים שהביאו הירושלמי הנ"ל לפסק הלכה ושאלתי דבר זה ממורי הרב הגדול הגאון המפורסם מוהר"ר יושע נר"י והשיב לי באריכות מה שנ"ל בדעת רבינו ירוחם ומ"מ העלה ג"כ לענין דינא דצריך הגעלה: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
לד מותר. משום דמרתת אבל מסיח לפי תומו לא מהני הכא כדמהני לקמן סי' ס"ט סעיף י' דהתם לא מהני אלא משום דאיכא נמי טעמא דעובדי כוכבים אנקיותא קפדי כמ"ש שם בס"ק ל"ט וזה לא שייך הכא: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף טו
לה אבל אם עירו מים כו'. פי' העט"ז וז"ל אבל אם עירו על התרנגולת ועל הכלי ולא היה ראש התרנגולת למעלה יש אוסרים הכלי שהמים בלעו מן התרנגולת ונבלעו בכלי ויש מתירין שכבר נצטננו המים כשנשפכו על התרנגולת קודם שהגיעו לכלי אבל התרנגולת בין כך ובין כך צריך קליפה עכ"ל ובס' ל"ח דף קצ"ט ע"ב הביא דבריו וכ' ויפה פי' אלא שלא נזכר בב"י כלום מדברי המתיר ע"כ ואני תמה דגם מדברי האוסר לא נזכר בב"י כלום ועוד דאם כן לאיזה צורך כתב הר"ב בהג"ה לעיל סעיף י' דלא מקרי עירוי כשפסק הקילוח הא המחבר כ' כאן ב' דעות בזה ודוחק לומר דכאן מיירי שהתרנגולת מונחת במחבת ועירה על התרנגולת ועל המחבת ביחד בענין שהעירוי לא נפסק אלא הקילוח נזחל בפעם א' על התרנגולת ועל המחבת דפשט הלשון לא משמע הכי כלל ועוד דבנדון זה כתב הרב בהג"ה סימן צ"ה ס"ג בפשיטות דשרי מטעם דאין עירוי ככלי ראשון ממש שיעשה שיבלע זה מזה ע"ש ועוד דפשט לשון המחבר משמע דקאי על התרנגולת לכן נראה דהדברים כפשטן והיש מי שמתיר הוא רשב"ם שהביאו הטור ובית יוסף דס"ל דאם עירה על התרנגולת א"צ קליפה אפי' ראשה למטה ואע"ג דבסעיף י' סתם המחבר כדעת ר"ת שהביא הטור דצריך קליפה סמך עצמו אמה שיביא בסוף הסימן גם סברת המתיר וע"ל סי' ק"ה ס"ק ד': ש"ע סָעִיף טו
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א המוח. עש"ך ובסי' ע"א אות ה' כתב דעצם מפסיק ובאמת הרא"ש פנ"ה סי' ז' כתב הקרום מפסיק וצלי ומליחה שרי בזה ויש נ"מ עמ"ש בט"ז שם. ומ"מ לא הבינותי מה בכך שקרום מפסיק וכי לא יכול לפלוט דרך הקרום: ש"ע סָעִיף א
ב אא"כ. עש"ך ואין להקשות להרשב"א דידיה אדידיה דהא איהו פסק דחוטי דם צריכין חתיכה אף למליחה אם לא שפניהם מופשטין ע"פ האש עסי' ס"ה ויש מי שאומר הוא הרשב"א והכין הלכתא אף שכתבו הקליפה חומרא בעלמא מ"מ החוטין בעצמן אסורין עיין ת"ה כלל ט"ו ובמ"י אות מ"ה וכלל ל"ד ואין לומר דכוונת הש"ך דהמוח מותר עכ"פ דזה דוחק שוב ראיתי בתה"א ס"ט א' הקשה קושיא זו לעצמו ותי' דחוטין שאני אבל קרום רך הוא וא"צ חתיכה לצלי יע"ש וא"כ א"ש משא"כ לקמן סי' ע"א מליחה לקדירה לא מהני נקיבת עצם ובעינן נקיבת הקרום: ש"ע סָעִיף א
ג נהגו. עש"ך בשם תשובת הרא"ש שעושין כך שמוציאין המוח ומולחין אותו ולא ידענא למה בנקיבת עצם סגי ואי חששו לקושית הרשב"א מ"מ בחתיכת הקרום וצולהו די ועמ"ש בסי' ע"א: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד נעץ. עש"ך ועכה"ג בהגהות ב' אות ב' דלרש"י צריך שיהא מונח תוך הנחירים כל זמן צליה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה והסברא. עש"ך דקשיא ליה הא המחבר הביא ב' דיעות בהטמנה למליגה אי בעינן אביה"ש ולדיעה א' שרי דוקא לצליה אסור א"כ איך כתב וסברא א' עיקר כיון שכתב דלהעביר ממקום למקום הוא דמותר ותי' דהד"מ מפרש דלא כב"י שאף הר"ן לא התיר אלא במעביר ממקום למקום ומ"ש הסברא א' עיקר אף שאין חולק עליה לפי דעת הד"מ מ"מ כ"כ לפי מ"ש המחבר ב' סברות כפי הבנתו ע"ז כתב הסברא א' עיקר וקצת דוחק עיין באחרונים: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו כנגד. עש"ך דלהמחבר בנמלח ולא ניקב העצם והקרום או המוח אסור ושאר הראש מצטרף עם בשר שבקדירה דלית ליה איסור דבוק ולדידן חנ"נ וצריך ס' נגד כל הראש ואעפ"כ הראש נשאר באיסורו ועיין אות ט'. וה"ה אם נצלה כך ולא אותביה אנחיריה ובשלו אחר כך הדין כן. ודע דאם נמלח הראש בלא נקיבת העצם וקרום מבואר לקמן ע"א דאסור הקרום והמוח ולא מהני אותביה אנחיריה כמ"ש הש"ך אות ה' יע"ש והנה נראה הטעם דודאי המלח מפליט ממוח כמו מוח שבעצמות אלא הטעם הוא משום קרום המוח דבעינן חתיכה למליחה ונהי לצליה חולק הרשב"א בארוך ס"ט דרך הוא יוצא ע"י צליה אף שאין מופשט ע"פ האש הא למליחה בעינן חתיכה ומליחה משום קרמא ולא משום המוח ומש"ה אם ניקב הקרום הוה כחתיכה ומליחה ולפ"ז אם אותביה אנחירי' המוח שרי וקרום אסור ועט"ז בסימן ס"ה אות ב' במ"ש הב"י דאם הוציא המוח עם הקרום ועב"י שם ולקמן ע"א אות ה' אבאר עוד: ש"ע סָעִיף ד
ז ואם. עש"ך ועמ"ש עוד בזה בסימן ע"א: ש"ע סָעִיף ד
ח ובדיעבד. עש"ך ויראה דקשיא ליה דכאן משמע דבעינן ש"ו ולקמן משמע נקיבת עצם וקרום סגי בלא שתי לשנים ותי' דכאן דיעבד היינו קודם בישול וא"צ מליחה שנית ולקמן לאחר בישול וסגי בנקיבת עצם וקרום. ואפשר אף בלא נקיבת הקרום אם יש ס' בכל הראש נגד הקרום שרי ואף דבש"ע כתב ואפילו בישלו כך יש לומר דה"ק דאין איסור בזה ומ"מ אפילו קודם הבישול א"צ למלוח שנית ועמ"י כלל מ"ו אות ל"ה האריך להשיג על הש"ך גם מ"ש הש"ך ש"ו משמע תרוייהו בעינן וברמ"א כתוב או ערב ואין קושיא דוי"ו הפירוד הוא ואף דשינה מלשון הר"ב ועיין א"מ וסולת בלולה: ש"ע סָעִיף ד
ט אי. עש"ך ועמ"י כלל ט"ו אות נ' השיג על הש"ך מכאן על מ"ש הש"ך בסימן כ"ב אות ה' דלא הוה איסור דבוק בגידין המפסיקין דאין ממהרין לבלוע וכאן העצם מפסיק ואפ"ה נ"נ הרא"ש בכלל צ"א אות ו' תירץ דיוצא דרך הנחירים וביה"ש ובולע הראש תחלה ששם אין העצם מפסיק ונכון הוא. ודע דאיסור דבוק יש עוד טעם שמא פ"א היה חוץ לרוטב אלא בדם שבישלו דרבנן לא חיישינן לכך ועמ"ש בסי' ע"ב בלב באורך. אלא דקשיא דפסקינן כל"ק דאנחירים ודץ הא אצדדים לא דבשל תורה הלך אחר המחמיר והא דם שבשלו דרבנן והמי"ט קס"ט הרגיש בזה אמנם התה"א ע"ה ב' ובמ"ה שם השיג על הרא"ה במה שפסק להקל דדם הואיל וקודם שנתבשל הוה ד"ת לא רצו להקל בספיקו. וקשיא דלפעמים מקילין ובהל' מליחה אבאר זה ✍: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
י וצריך. עש"ך הקשה קושית הדרישה אות ד' דלצלייה סובר המחבר דא"צ חתיכה תי' דלענין חוטין יש חילוק בין מליגה לצליה ועפר"ח: ש"ע סָעִיף ה
יא ואפילו. עש"ך בחורך על קש אף לכתחלה א"צ ליזהר להדיח ביה"ש ולחתוך חוטין שבלחי וע"ג עצים לכתחלה צריך ליזהר ודיעבד ש"ד ובטומן ברמץ למולגו אף דיעבד אסור כ"ק עכ"פ אם לא הדיח ביה"ש ועיין אות כ"א וכ"ב: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יב וא"צ. עש"ך בשם יש"ש דעיקר למלוח אח"כ וכ"כ הט"ז ואנו אין נוהגין בהטמנה כלל אלא מולחין ע"ג השיער וחותכין הטלפים ואחר מליחה והדחה אחרונה מולגין ברמץ או ברותחין: ודע דקשיא לי על מליגה הנזכרת בש"ס ופוסקים רישא בכבשא שהוא ברמץ חם נהי שהמליגה אמרי' ברמץ נמי נורא מישב שייב מ"מ כיון שאח"כ מלחו לקדירה וכבר נצלה קצת ע"י הרמץ חם שיס"ב לא גרע מכ"ר שהוסר מאש ומה תוסיף תת כח המליחה להוציא הדם שבתוכו מאחר דנצלה בחוץ המקצת והרי נשאר בתוכו דלא נצלה כחצי צלייתו. עב"י על ראש שנתבשל מה תועלת במליחה ה"ה כאן וודאי הבשר שנצלה בחוץ מעכב הדם מלצאת עוד בשלמא צליה כחצי יוצא כל הדם משא"כ במליגה ומליחה ואולי המליגה הוא במקום שאין ראוי לצלות ולהתבשל כלל וצ"ע ועמ"ש בסי' ס"ט בשר שהניחו אצל תנור שיס"ב דנצלה מבחוץ אף הדיחו תחלה יש לאסור לקדירה דאין הדם יוצא עוד ושם אבאר ✍: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
יג אבל. עש"ך אף שעומדין על הטלפים יש להתיר מה שחוץ לטלפים כיון דדבר מועט הוא ועס"י ס"ט: ש"ע סָעִיף ח
יד אבל. עש"ך דמהרש"ל אוסר כששוהה במקום אחד קצת: ש"ע סָעִיף ח
טו הכל. עש"ך דלכתחלה אפילו בהבהוב טוב להחמיר שהרי הד"מ פי' דברי הר"ן דמיירי בהבהוב שמעבירו ממקום למקום. וז"ש הש"ך "לדעתו היינו של הד"מ ויראה דהיינו ע"ג אש אבל על הקש אפשר שאין קפידא להסיר הטלפים קודם: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
טז מותר. עש"ך והיינו גוף התרנגולת בלא ראש דאין שם דם שיתקבץ ועם הראש יתבאר לקמן דגרע בעוף מבהמה וכולו אסור: ש"ע סָעִיף ט
יז והוא. עש"ך לחלק בין דם הלב דלא חשוב כ"כ דם בעין כמו דם ביה"ש ועמ"ש באות כ"ב: ש"ע סָעִיף ט
יח ביה"ש. עש"ך שלא ישאר דם בעין. ויש לראות הכפל בס"ה כתב המחבר וכן בעוף עלה קאי דצריך להדיח ביה"ש ועוד מ"ש בהמה מעוף וחזר וכתבו כאן: ש"ע סָעִיף ט
יט ולא. עש"ך דאפילו בלא ראש של העוף אין מולגין משום כבדא עילוי בישרא לכתחלה אסור וא"א בקיאין כו' ומיהו אי דץ בנחיריה דיעבד שרי אף ראש העוף ומש"ה כתב אפילו בלא ראש: ש"ע סָעִיף ט
כ הראש. עש"ך דאין להפריד הקרום מראש אבל במליחה שרי שאר הראש בעוף אי לא ניקב העצם דיוכל להסיר הקרום: ש"ע סָעִיף ט
כא צריך. עש"ך דמש"ה התיר על ידי קליפה דדם ביה"ש לא חשיב כ"כ דם בעין שיאסור דיעבד עד ס' ומש"ה בקליפה סגי וזה בהטמנה הא בצליה משמע שרי וא"צ קליפה אם לא הדיח ביה"ש וזה לפי מ"ש באות י"ז לפי הבנת ד"מ דרשב"א חולק ארי"ו יע"ש: ש"ע סָעִיף ט
כב ליטול. דמאן דמחמיר ומאן דלא מחמיר עכ"פ כ"ק יסיר מהם בהטמנה: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
כג בכ"ר. עש"ך ר"ל אף לצלותו אח"כ דל"ת דשרי ממ"נ אי היה ס' במים מה שיוצא בטל ול"ד לבישול דחיישינן שמא פירש ממקום למקום וה"א במליגה לא חיישינן קמ"ל דמליגה חיישינן שמא פירש: ש"ע סָעִיף י
כד וכן. הש"ך הראה מקום לסימן ק"ח אות ד' ועמ"ש בט"ז כאן באורך: ש"ע סָעִיף י
כה בקליפת. עש"ך דווקא כשראש העוף למעלה שרי שנוצות מגינים ומונח על הצדדין המים נכנסין דרך שם ואוסר כדי קליפה: ש"ע סָעִיף י
כו אין צריך. עש"ך הנה כתב דנוצה במקום קליפה עומדת ורא"ש וב"י ולבוש כתבו דאין המים מגיעים כלל לבשר ועיין רא"ש פרק כירה כתב נוצה עדיף מקליפה וראיתי למור"ם מלובלין ז"ל בתשובה סי' כ"ט תרנגולת נמלחה על גבי הנוצה כנהוג וקודם הדחה אחרונה עירו מכ"ר עליה לכ"ש והשיב דאסור כי המלח עם כ"ש מבשל וא"כ בנ"ד מסתמא היה כ"ש יס"ב לאחר שנפלו הנוצות מתרנגולת ואוסר כולו אם לא היה ס' דהיינו מים כמו תרנגולת עכ"ל. הנה מ"ש נמלחה ע"ג נוצה כנהוג זה אמת ויציב דמהני מליחה ע"ג נוצה כמו ע"ג שיער ועד"מ כתב נוהגים למולחם ע"ג נוצה אמנם מ"ש דאוסר בכ"ש יראה דהמעשה היה דעירו עליו רותחין והניחו בכ"ש ואוסר מטעם המלח בכ"ש אוסר הא לא הניחו לא ואמאי הא עירוי אוסר כ"ק בלא מלח הא עם מלח עדיף מכ"ש וצריך לומר דסובר בנוצה המים ע"י עירוי נשרקין ואין מגיעין כלל לבשר ומש"ה לא אסר אלא בכ"ש ומ"ש דנשרו מקצת הנוצות לאו דוקא וצ"ע בזה ✍: שאלה הרי שהיה כאן שלש קדירות רותחים כ"ר מא' עירו על רבע העוף קודם הדחה אחרונה ויש שם עוד רבע שהודח ממלחו ובקדירה שניה תחבו רבע העוף קודם הדחה אחרונה בתוכו עם רבע שהודח ממלחו. ובשלישית ג"כ תחבו רבע עוף שלא הודח ממלחו לתוכו והיה שם בשר שור כמו רבע העוף מהו הדין: תשובה מה שמלגו ע"י עירוי גרע ממה שתחבו לכ"ר דבכ"ר כיון שיש עוד רבע מבואר ברמ"א בסי' ס"ט דאם יש כמו החתיכה הוה ס' נגד דם ומלח שעליו וכאן אף שאין במים כמו הרבע הרי יש עוד רבע. משא"כ ע"י עירוי דאין מבשל בכולו כ"א כ"ק א"כ אין רבע שהודח מעיקרא מצטרף והרבע שיש מלח עליו אסור כולו (אם אין במים כמו רבע) כמ"ש רמ"א שם דבכ"ש נמי מבשל ע"י מלח ומיהו מלח זה אין לו שייכות עם רבע אחר והא דמבואר שם אם יש במים מלח היינו רוב מלח ואף לט"ז שם אות כ"ג וש"ך אות ל"ה דמתירין בה"מ כאן יש לאסור דע"כ מתירין בכ"ש הא ע"י עירוי דיש כמה דעות בלא"ה דמבשל בכולו. וכ"ת ממ"נ לישתרי אי מבשל עירוי יש ס' ואי לאו אין אוסר כ"א כדי קליפה י"ל דעירוי עם מלח מבשל כולו ואין הרבע שהודח תחלה מצטרף. וקדירה שהיה בשר שור אף לט"ז בסי' ס"ט דאין מבשל מ"מ מפליט ומבליע בכולו ויש ששים ומצטרף שפיר ומותר. ומה שכתבנו משו"ת מהר"ם לובלין ז"ל בסימן כ"ט איכא לעיונא ביה ✍: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
כז י"א. עש"ך דמה שסיים המחבר ואם מלג מותר הוא הכרעתו ולא סיום דברי הרשב"א וכבר כתבנו שהרשב"א בתשובה כתב דשרי דע"י מליחה יוצא. ודע דהא דעירוי אין מבשל אלא כדי קליפה ואף לא מבליע יותר ואף הט"ז בסי' ק"ה מודה עכ"פ בה"מ דשרי לכאורה אין חילוק בין עירה פ"א או הרבה פעמים ובט"ז צ"ה אות י"ב דטעלי"ר ע"י עיראות הרבה בולע בכולו יע"ש וצ"ע מא"ח תנ"א כלי שתשמישו ע"י עירוי כך הכשירו ואי ע"י עיראות הרבה בולע בכולו מה מהני עירוי ע"י הגעלה אח"כ דאין מפליט בפ"א כ"א כדי קליפה ולקמן סי' צ"ה אבאר ✍: ש"ע סָעִיף יא
כח אינו. עש"ך עשה כלומר ולא סגי ליה דלכתוב לאו דוקא אין מבשל דה"ה אין מבליע אלא מדסתם הר"ב ואם מלגו מותר משמע אף גדיים וטלאים והא בחלב לא שייך יוצא ע"י מליחה ומיהו לדם אף דנאמר דאין שייך מפליט כמו שמבליע מ"מ אין מפליט ומבליע כא' ומה"ט התיר הר"ב נפסק הקילוח. וכ"ת כ"ש שנשתהה שפיר מפליט ומבליע הא בסימן ק"ה לא כ"כ אלא כדאמרן כאן: ש"ע סָעִיף יא
כט אבל. עש"ך הא כשאין יס"ב שרי אף שלא לכבוד אורחים יע"ש ונהי דכ"ר צריך קליפה כ"ש שרי: ש"ע סָעִיף יא
ל מותר אפילו יס"ב. ש"ך ומבואר הוא ממ"ש באות הקדום: ש"ע סָעִיף יא
לא חתיכה. הש"ך הראה מקום לסימן ס"ט אות י"א ושם נאמר דאסור למלוח עד שירפה ובנקרש תוך השיעור צריך להמתין אחר כך שיעור מליחה: ש"ע סָעִיף יא
לב וטוב. עש"ך עשה כלומר דודאי לכבוד אורחים אף ביס"ב לכתחלה שרי אלא דאי אין צורך כלל דבאין יס"ב נמי יפשר ודאי טוב ליזהר: ש"ע סָעִיף יא
לג ואין. עש"ך דמשמעות הר"ב לענין כ"ש אין חילוק וכ"ח וה"ה מאכל אין בולע הא עירוי יש חילוק דכ"נ אין בולע. ומ"ש אא"כ האור מהלך תחתיו איכא לעיונא אי למעט חוסר או למעט עירוי. ועמ"י כלל ל"ג אות ו' מיקל בה"מ אי בישל תוך כלי בלא הגעלה והיינו באופן שאין ס' נגד הקליפה כמו קערה רחבה ועמ"ש בדיני עירוי. וראיתי להאורח מישור תמה על הש"ך למה חרה אפו על רי"ו יותר מכל הני דסברי עירוי הוה ככ"ש איך יתרצו ההיא דזבחים יע"ש ולא ידענא מה קשיא ליה דהא כ"ע מודים דעירוי מפליט ומבליע כ"ק אלא שאין מבשל י"א גם אין מפליט ומבליע כא' עס"י ק"ה בש"ך אות ה' וא"כ אין קשיא מזבחים מא' שעירה דבלוע בלא בישול קפיד רחמנא ועמ"ש בט"ז: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
לד מותר. עש"ך ויש לראות הא הוה ספק דרבנן דם שבשלו מהני מסל"ת ולקמן הוה איתחזק איסורא משא"כ כאן אין חזקה שלא יצא הדם ע"י מליחה ואולי דעדיף ליה לעובד כוכבים למלוג בכ"ר ואפשר דמ"מ הוה חזקה ועמ"ש בסימן ס"ט: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף טו
לה אבל. עש"ך ומ"ש במרדכי לא נמצא האוסר והא דכתב במחבת חולבת משום רישא דל"ת דם יוצא על ידי מליחה ולא חלב קמ"ל ואם כן אין נזכר שם סברת האוסר כלל. כתב הב"י הלב בקורקבן אוסר ועמ"ש לקמן מזה אי הוה כמעוכל או לאו: ש"ע סָעִיף טו
ט״ז Taz
סָעִיף א
א הראש לצלותו. בטור כתוב למולגו ואין חילוק ביניהם לדינא כי מליגה וצלייה שוין בזה דבגמ' איתא האי מאן דמטוי רישא בכיבשא אלא דב"י דקדק מדכתב רבינו למולגו ש"מ דלא לענין צליה אמר ומ"מ פסק להלכה כרמב"ם שכ' בהדיא לצלותו: ש"ע סָעִיף א
ב המוח והקרום אסורין. אף על גב דבסימן ס"ה סעיף א' פסק דלצלי א"צ לא חתיכה ולא מליחה דנורא משאיב שאיב שאני הכא שכל הראש הוא על האש והדם מתקבץ בתוכו והוי ליה כאילו המוח בקדירה כיון שאין מקום לצאת משם משא"כ לעיל דקאי על חתיכת בשר שהוא על האש וכ"כ בפרישה והוא פשוט. ובב"י כתב בשם אגור בשם מהר"י מולין דנעשה המוח נבילה ואוסר כל הראש וכתב עליו דאין לחוש לזה כיון שהפוסקים התירו בפירוש עכ"ל. ונראה הטעם דאי תאמר שעצם הקדיר' בולע נימא כבולעו כך פולטו לאש: ש"ע סָעִיף א
ג ולכתחלה נוהגין כו'. כתב רש"ל מה שנהגו הנשים לזרוק המוח שבראש האווזא ולהסיר אף הקרו' הוא לפי שמניחין הראש ברמץ מב' צדדין עכ"ל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ז
ד להסיר הטלפים. פי' המנעול של רגלי בהמה בל"א שיכ"ל דהיינו שהוא על עצם הרגל כמנעול ועיין מ"ש בסי' ע"א סעיף ב' בשם רש"ל שיש לעשות המליחה אחר נקיבת המנעול. והיינו אע"פ שעצם הרגל שבתוך המנעול חם לית לן בה: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
ה מותר למלוג תרנגולת כו'. דדוקא בראש של בהמה אסור לפי שיש עצמות ודברים המעכבין את הדם לצאת אבל בתרנגולת האש שואבו לפי שהראש רך והדם יוצא זהו דעת הרא"ש: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יא
ו דקיי"ל כלי שני אינו מבשל. עיין בסי' ק"ה סעיף ב' לענין כלי שני אם נפל איסור לתוך היתר מה דינו והכא אינו ענין לשם דכאן עיקר האיסור בבישול דוקא ואינו ענין למה שזכרנו שם: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יד
ז שלא להחזירם כו'. שאז נאסר הכל מדמו שנפלט בתוך הכלי בראשונה דהא עכ"פ כלי שני מבליע ומפליט הוה: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
ח אבל אם עירו כו'. דעירוי אוסר כדי קליפה: ש"ע סָעִיף טו
ט ויש מי שמתיר. לא נמצא בב"י מקור לזה מי הוא שמתיר אלא דעת האוסר לחוד והוא הגהות מרדכי אבל באמת תמוה הוא דעת האוסר דהא פסק רמ"א בסי' צ"ה סעיף ג' דאין כח בעירוי לאסור הכלים שמערה עליהם אפי' שומן דבוק בהם ואפי' לדעת רש"ל שזכרתי שם מ"מ מודה דאין העירוי מפליט הנבלע בכלי אל התרנגולת ונראה דהאי יש מי שמתיר כתבו הש"ע לדעת עצמו שמסתבר לו להכריע כן ממשמעות הפוסקים שלא זכרו חומרא זאת בעירוי: ש"ע סָעִיף טו
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א הראש. עט"ז דע כי בגמרא חולין צ"ג ב' רישא בכבשא כ"ה גי' רש"י. וש"ד צ"א גורס בכבשן וסמ"ק ר"ה גורס דכבשא בדלי"ת כמו שהעתיק הב"י הביא זה הכה"ג בהגהות ב"י אות א' ופי' דתלוי במחלוקת בכבשא היינו הטמנה הא לצלי לא מהני אותביה אנחיריה ולגי' בכבשן היינו צלי ולגי' דכבשא ר"ל ראש של כבש הא של עוף אין דינו כן. והב"י הביא דברי תה"א ע"ז די"א דוקא למולגו הא לצלי לא מהני אותביה אביה"ש אבל הרמב"ם כתב דינו אצלי וכ"כ הר"ן דצלי מהני אותביה אנחיריה ולהסיר שער א"צ לאותביה אנחיריה ואין כן דעת הטור שהרי אטומן ברמץ למולגו כתב דינים אלו. והנה מבואר דכוונתו בין בצלי בין במליגה משוה מדותיו דהא בסי' ע"א הביא הטור בפירוש דלצלי אותביה אנחיריה ש"ד ואם כן יש לתמוה על הט"ז מ"ש בגמרא האי מאן דמטוי שלא נזכר בגמ' מזה והוא לשון בה"ג הביאו הרא"ש בפג"ה ושאר פוסקים. ומ"ש דב"י דקדק מטור דלמולגו לא לענין צליה והא בסימן ע"א כתב הטור דלצלי נמי הדין כן ומ"ש דלדינא אין חילוק והא בסעיף ג' מביא הב"י מחלוקת במליגה אי שרי או לאו. שוב ראיתי לכה"ג בהגהות ב"י אות י' והאורח מישור עמדו בזה במ"ש הט"ז דב"י דקדק מטור דלמולגו משמע לצלי לא מהני והא בסימן ע"א כתב בפי' לצלי נמי מהני אלא דלמולגו נמי בעינן אותביה אנחיריה. ועוד איך כתב לדינא אין חילוק ובס"ג הביא מחלוקת ובדמש"א תי' דבסימן ע"א הם דברי הרשב"א בת"ה לא דברי הטור והוא דחוק. ובקושיא דמטוי רישא לא הרגישו בזה דלא נזכר בגמרא ונראה דט"ס יש וצ"ל בה"ג איתא האי כו' והביא דברי בה"ג שהן דברי קבלה הרא"ש בפג"ה סימן ז' וי"ד והר"מ פ"ו ממ"א כתב לצלותו. וכל כוונתו דקשיא ליה כיון דבס"ג הביא ב' דיעות למולגו יש מי שמתיר וי"א הן שלש דיעות כמו שחשבן הכה"ג באות הנ"ל הר"ן סובר לצלותו הא למולגו א"צ התנאים האלו והרשב"א בית ג' ש"ג בשם י"א דוקא למולגו הא לצלותו לא מהני והטור משוה מדותיו דבין צליה ומליגה שרי יע"ש וכפי הנראה הוא ג"כ דעת הרשב"א למעיין בארוך ריש ב"ג ש"ג ולא אבין מה שציין הבאר הגולה רשב"א יע"ש. וא"כ מדהביא הב"י בס"ג ב' דיעות במליגה היה להביא ג"כ ב' דיעות בס"א בצליה דליש מי שאוסר בס"ד דרישא בכבשא למליגה בעינן תנאים אלו הא לצלי לא מהני. לכן כתב הט"ז בצלי הפסק כבה"ג דמטוי רישא כהר"מ ז"ל דפסק כן ולא להחמיר ולהסיר השער כתב ב' דיעות. ואין נראה מלשונו כן. והיה נראה דמשום הכי לא הביא הב"י בס"א ב' דיעות משום מאן דאוסר הטעם דחוטין וקרום המוח בעינן חתיכה לצלי שזהו עיקר טעם האוסרין עיין ר"ן פג"ה והרשב"א בארוך וכיון שהמחבר בסימן ס"ה הכריע כדיעה א' בסתם דלצלי א"צ חתיכה מש"ה לא הביא ב' דיעות בס"א והר"ב כפי הנראה מדבריו בסימן ס"ה דלצלי צריך חתיכה בחוטין ומ"מ לא הגיה כאן בס"א דצולה הרא"ש דסובר כמ"ש הרשב"א בארוך ס"ט דקרומו רך כ"ע מודים דלצלי לא בעינן חתיכה והדברים ארוכים אין מקומן כאן. ומ"ש דאין נ"מ לדינא ר"ל בין הטור והש"ע לא דאין נ"מ בין מליגה לצליה אלא אף דהש"ע שינה מלשון הטור אפ"ה הטור מודה דצליה שרי וכמ"ש בע"א: ש"ע סָעִיף א
ב המוח. עט"ז דקשיא ליה הא המחבר פסק בסימן ס"ה כדיעה א' בסתם דלצלי א"צ חתיכה ותי' דהתם הם על האש אף שאין מופשטין משא"כ כאן דמונח בקדירה העצם ונתבשל בדם כ"כ פרישה ולא מצאתיו בפרישה כאן ובדרישה אות ד' אחוטין שבלחי חילק זה כמו שאבאר בש"ך אות יו"ד ואולי כיון למ"ש הפרישה בסימן ס"ה אות ד' בשם מ"ו דיש חילוק שמונח בקדירה יע"ש. ודע דהא דבעינן אותביה אנחיריה או אביה"ש הוא דגולגולת מקיף המוח כקדירה מכל צד ובנחיריו פתוח הוא וכן ביה"ש מידב דייב דרך חוט השדרה. ועיין בתה"א ס"ט וע"ה ב' יש מקום עיון דמשמע לכאורה עיקר האיסור משום מוק"ר היינו קרום לחוד דמלא דם והעצם מעכב מלצאת ומשום הכי המוח נאסר ואין כל הראש מצטרף לבטל הקרום דמסתמא יש ס' נגד ב' הקרומים אלא כמאן דמנח לחוד בקדירה. ומיד אח"כ כתב דבבישול צריך ס' נגד כל המוח ורא"ה השיג דא"צ כ"א נגד הקרום ובמשמרת הבית כתב דמוח עצמו יש בו דם ואין יוצא דמונח בקדירה ובדף ע"ה י"ל דמתחלה הוא לשון בה"ג וצ"ע. ומ"מ הדין אמת כשלא אותביה אנחיריה דם שבמוח עצמו אין יוצא. ואף לדידן בלא"ה חנ"נ ואיסור דבוק מ"מ יש נ"מ ולכן אין להחשיבו להאיסור דבוק אלא דם של מוח עצמו אין יוצא ✍והא דמוח שבעצמות מהני מליחה ע"ג העצמות י"ל דמוח אין בו כ"כ דם או דעצם גולגולת לא חלחולי מחלחל להיות בו נקבים כבשאר עצמות עיין באחרונים: עוד הביא הט"ז בשם הב"י בשם אגור י"א הראש דחנ"נ ושמנונית המוח יוצא לשאר בשר ולא שייך כבכ"פ והוא התיר מטעם שא"ת שיוצא חוץ לעצם כבכ"פ ור"ל דאין הנאסר יותר מהאוסר וכיון שלא נשאר שום דם בראש ונפרד ממנו לגמרי לא אמרינן חנ"נ ולקמן בהלכות מליחה יבואר זה ומסתימת דבריו שתפס הטעם כבכ"פ משמע דשאר בשר שפלט כל דמו וצירו או הודחה ונצלה עם הראש אסור דלא שייך כבכ"פ ועש"ך בסימן ע"א אות ח' הביא ב' טעמים א' שאין עצם פולט כלל ועוד כבכ"פ וטעם א' עיקר יע"ש. ומיהו לענין צליה לכאורה אין נ"מ בין הטעמים דמבואר סימן ע"ו דבשר שנמלח עם לא נמלח שרי דיעבד והש"ך בע"א לענין מליחה קאי יע"ש. ומ"מ מ"ש ש"ך דעצם מפסיק ואינו פולט הוא סברת הרשב"א בארוך ע"ה ב' ואלו הרא"ש בפג"ה סימן ז' כתב דקרום מפסיק ויש קצת נ"מ דאי הוציא המוח ומונח אצל בשר שנמלח. אלא שהמי"ט קצ"ו הגיה הקדירה מפסיק לא הקרום ובע"א אבאר עוד: ש"ע סָעִיף א
ג ולכתחלה. עט"ז בשם רש"ל (יש"ש פג"ה סימן י"ב) דמש"ה משליכין הראש של אווזא דחורכין להסיר הנוצות וחושבין זה כהטמנה ברמץ ושמא לא אותביה אנחיריה ואסור. ומיהו לדידן שאנו נוהגין למלוח הרא"ש תחלה ע"ג הנוצות דמהני כמו שיתבאר א"כ אין לחוש ומוח ג"כ חותכין הראש לשנים אלא דאין מוח אווז ד"ח משליכין המוח ועמ"ש לקמן: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ז
ד להסיר. עט"ז הראה מקום לסימן ע"א אות ב' בשם רש"ל פג"ה סימן י"ב דיותר טוב לעשות המליחה אחר החריכה אף ע"פ שהרגל עדיין חם מחריכה אין כלום ומהני מליחה. ומ"ש אחר נקיבה כמדומה צ"ל אחר החריכה. ומ"מ המנהג למלוח רגלי הבהמה על גבי השיער ומנקבין הטלפים ואח"כ חורכין. נקיבת הטלפים שיהא נקב ממש ולא מהני שחותכין מקצת הצפורן ואין נקב דהוה מולח בכשא"מ וכ"כ בל"י והוא פשוט: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
ה מותר. עט"ז ולא זכיתי להבין דבריו בכאן דהמעיין ברא"ש פ' ג"ה סי' פ"ו אין שם רמז אדרבא משמע למלוג התרנגולת בלא הראש רק הגוף דבהמה יש בראש עצמות המעכבים משא"כ בעוף ר"ל בלא הרא"ש גם מ"ש הרא"ש בעוף לא שייך דץ בנחיריו יורה ע"ז והמרדכי ותה"א ע"א ב' כתבו דגוף התרנגולת שרי חוץ מן האורחת חיים שהבין הב"י במעשה דר"ק הזקן בראש אווז מתיר בראש עוף ואין הלכה כן ועיין פר"ח אות י"ג א"כ מה זה שכתב זהו דעת הרא"ש עיין בד"מ כאן וצ"ע: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יא
ו דקיי"ל. עט"ז וכוונתו מבואר דלקמן סימן ק"ה אות ד' פסק כרש"ל דכ"ש מפליט או מבליע באין ה"מ ואפ"ה כאן שרי דלכ"ע אין מבשל ויוצא שפיר ע"י מליחה כמו שאבאר. ואין לחוש שמא הפליט הכל לחוץ ויבלע דלא שייך כבכ"פ דלהא לא חיישינן או דמ"מ פולט ציר ומיהו לפ"ז דוקא עוף ולא בהמה דיש חלב בכ"ש אסור באין ה"מ ופשוט. ועב"י בשם הרשב"א משמע דכ"ש מפליט ומבליע אסור דיעבד אף בדם דלא אמרינן כבכ"פ ועש"ך אות כ"ז דלא כת"ח כלל ל"ג דרשב"א מתיר דיעבד ועמ"י אות א' כתב דהט"ז והש"ך מודים כאן דמפליט ע"י מליחה והמעיין כאן בש"ך אות כ"ח שעשה כלומר במ"ש הר"ב דאין מבשל וה"ה אין מבליע יראה הא אי מבליע אסור ואף דעירוי שנפסק הקילוח אין מפליט ומבליע כא' כמ"ש סי' ק"ה אות ד' כ"ש כ"ש אה"נ אלא כששוהה בכ"ש מפליט ואח"כ מבליע ומ"מ י"ל בע"א ובש"ך אבאר. ועמ"י כלל ט"ו אות ה' במה שהקשה דברי הרשב"א מת"ה לתשובה סימן תתמ"ג שכתב דכ"ש יוצא ע"י מליחה ותי' שאין זה הרשב"א אלא רשב"א משאנ"ץ ותי' הב' יותר נכון דחזר מתה"א בתשובה וא"כ שפיר כתב הט"ז דדבריו שבתשובה הם עיקר שחיבר באחרונה: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יד
ז שלא. עט"ז ודבריו צריכין תיקון דודאי המחבר סובר דכ"ש אין מפליט ומבליע כלל ומה"ט טריפה בין הכשירות אין כלום וכמ"ש סימן ק"ה דרק לכתחלה יש ליזהר וכ"כ כאן דלכתחלה יש ליזהר דמפליט ועפר"ח אות כ"ז ומרדכי בשם ראבי"ה אוסר אף דיעבד דסובר כ"ש מפליט ונהי שהתרנגולת אין נאסר דע"י מליחה יוצא מ"מ הכלים נאסרים ואולי הט"ז טעמא דנפשיה קאמר דלרש"ל כ"ש מפליט ומבליע ואפ"ה רשאין למלוג בכ"ש דע"י מליחה יוצא ולכלים אין לחוש דכולי האי לא חיישינן שיפלטו התרנגולים ויבלעו הכלים ומש"ה אסור להרתיחם דיבלעו הכלים: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
ח אבל. עט"ז ור"ל דהתרנגולת אסורה כ"ק שבלעה ממחבת חולבת ב"י ואותה הקליפה אסורה בהנאה: ש"ע סָעִיף טו
ט ויש. עט"ז ויראה דסובר כלבוש ומיהו לאו ממש כוותיה דלהלבוש קאי יש מתיר אכלי והוא ז"ל סובר דקאי אתרנגולת ומיירי שנמלחה כבר דלית בה דם דמהני מליחה ע"ג הנוצות ומש"ה לא הוקשה לו מי הוא האוסר וכמו שהקשה הש"ך אות ל"ה דסברת האוסר נזכר שם דנקיט כלי חולבת דדוחק לומר משום כ"ש נקיט לה וע"כ נאמר דסברת המתיר אין זכר שם. ואח"כ תמה על סברת האוסר דרמ"א כתב בסימן צ"ה דאין עירוי חמור כ"כ שיפליט מכלי למאכל יע"ש והמחבר הכריע כן מסברת עצמו: ראיתי לכתוב בכאן קצת דיני כ"ר ועירוי וכ"ש. הנה הדין נחלק לחמשה דינין. כ"ר שעומד אצל האש וכ"ר שהוסר מאש ועירוי שלא נפסק הקילוח ועירוי שנפסק הקילוח מכ"ש. ועם היות שהם דברים ארוכים מ"מ אכתוב קצת מהן בעזר העוזר: הדין הא' כ"ר שעומד אצל האש ויס"ב מבשל בכולו לגמרי. ולענין שבת חייב חטאת ולשאר איסורים מבשל בכולו כל הדברים אף בשר שור וכדומה. ולענין בב"ח להיות אסור בהנאה אי נפל חתיכת בשר ליורה ע"ג האש וסלקוהו מיד בענין דודאי לא נתבשל המאכל שליש בישולו כמאב"ד עפר"ח סי' פ"ז אות ג' כתב דאין אסור מן התורה כדמסיק בחולין ק"ח ב' באיזו בישול אמרו כדרך שאחרים אוכלין והיינו כמאב"ד ושרי בהנאה. ולפי דבריו באכילה מדרבנן אסור. ועיין כר"ו סימן צ"ב אות ג' מה שתי' דמש"ה השמיטו הפוסקים זה דהטעם דהוה שלכ"א ולדידן לוקין שלכ"א עיין פי"ד ממ"א יע"ש. ול"נ דטעמא דדרך בישול אסרה תורה וכל שאינו כמאב"ד לא הוה דרך בישול. וסבור הייתי לומר דהאי תנא סובר כבוש לאו דאורייתא בכל איסורין ודאפקיה רחמנא בלשון בישול לומר כמאב"ד בעינן ולדידן דכבוש דאורייתא אתא קרא למעט כבוש וכל זה איננו שוה לי (דהא איכא מליחה וכדומה) ולקמן בהל' בב"ח יבואר זה. ולענין הגעלה כלי שנשתמש ע"י רתיחות צריך שיהא הגעלה בכלי שלמעלה רתיחות אף דכ"ר כל שיס"ב הוה כ"ר מ"מ לענין הגעלה כללא הוא כתשמישו כך הכשירו עא"ח תנ"ב ורא"ש פכ"ש ותה"ד סימן קל"א דאף דיעבד אסור בהגעלה אבל לענין איסור כל שיס"ב ונפל לתוכו אף סלקוהו מיד אין שיעור לדבר. ויס"ב היינו שיעור שכריסו של תינוק ב"י נכוית בו כדאמרינן פ' כירה מ"א ב' אבל אין יס"ב אף שעומד אצל האש אין מבשל ואף אין מפליט ומבליע כן פסק המחבר והרב בק"ה ודוכתי טובא. אלא שיש"ש הביאו הש"ך בק"ה אות ד' כתב דמסתפינא להקל בכ"ר שעומד על האש והביא ראיה מירושלמי והש"ך כתב דאדרבה משם ראיה להיפוך ולכן מוכרח אני להעתיק דברי הירושלמי בפ' כירה תניא ר' יוסי בן נורי ממלא אדם חבית מים ונותן נגד המדורה לא בשביל שתיחם אלא להפיג צינתן דר"מ וחכמים אוסרין יאות אמר ר"מ ומ"ט דרבנן ייבא כיי דמר ר' זעירא בשם ר' יהודא מותר להפשיר במקום שיד שולטת ואסור להפשיר במקום שאין יד שולטת אפי' במקום שיד שולטת עד איכן רבי יהודה בר פזי ר' סימון בשם רבי יוסי בר חנינא עד שהוא נותן ידו לתוכה והיא נכוית. הכל מודים בכלי שני שהוא מותר מה בין כ"ר לכ"ש א"ר יוסי כאן היד שולטת וכאן אין היד שולטת. א"ר יונה כאן וכאן אין היד שולטת עשו הרחקה לכ"ר ולא עשו הרחקה לכ"ש. א"ר מנא ההן פינכא דארוזא מסייע לאבא ההן פינכא דגריסא מסייע לאבא דאת מפני מאתר לאתר ועד כדון הוא רותח עכ"ל. העתקתיו מדפוס דעסוי עם פי' קרבן העדה ותוספתא שירי קרבן. והנה טרם כל אומר לולי שדרכי החכמה נעלמו ממני הייתי אומר דה"פ דפריך בשלמא ר"מ שפיר דכל להפשיר אין זה בישול אלא רבנן מ"ט. ומשני ייבא (שם אמורא) דרבנן כי האי (כיי כמו כי האי) דמר (כמו דאמר) ר' זעירא דהא דמותר להפשיר במקום שיד שולטת רחוק מהמדורה דליכא למיחש שיבוא לידי בישול ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת קרוב למדורה דאי שרית להפשיר יבוא לידי בישול. ופי' אין שולטת היינו שנכוית היד שם כדמסיק. והדר אמר דה"מ בכ"ש דשרי ליתן שמן או מים לתוכו ופריך מה בין כ"ר לכ"ש רבי יוסי אמר סתם כ"ש אין יד סולדת דהיינו יד שולטת בו וכאן בכ"ר אין יד שולטת. וסבר ר"י כל שאין יד שולטת אלא סולדת אף כ"ש מבשל ור' יונה אמר כאן וכאן אף בכ"ש אין שולטת אלא נכוית אפ"ה עשו הרחקה לכ"ר ולא לכ"ש וירצה בזה דכ"ר מבשל עשו הרחקה דאפילו להפשיר לתוכו נמי אסור דאי שרית להפשיר יבוא לידי בישול שישהה שם וכ"ש אף דיס"ב אין מבשל ולא עשו הרחקה כ"ש אטו כ"ר כן נראה לי ההדיוט הפירוש. וע"ז מסיק ר' מנא בריה דרב יונה ההן פינכא דארוזא (קערה עם מאכל אורז או גריסין) דמשתמר חומו ויס"ב אלמא אין סתם כ"ש דאין יס"ב ואפ"ה כ"ש מותר ומסייע לאבא (לר' יונה) דכ"ש אף שאין יד שולטת אלא סולדת אין מבשל. ולפ"ז הירושלמי לא כמר דייק ולא כמר דייק דאין ענינו כלל לאיסורין ובשבת גזרו להפשיר בכ"ר אטו ישהה בתוכו ויבוא לידי בישול לא באיסורין דאם אין יס"ב אף עומד אצל האש אין מבשל ואף לא מפליט ומבליע וכדאמרן: אמנם כן הפר"ח אות ח"י כתב וז"ל גרסינן בירושלמי על מתני' דאלפס וקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן תבלין לתוכה ר"י אומר נותן ואמרינן הכל מודים בכ"ש מה בין כ"ר כו'. אולי בגירסתו היה כתוב הכל מודים בתר משנה דאלפס. וגי' שמצאתי בדפוס דעסויא כתובה אמשנה המיחם שפינהו. ודוחק לומר שמפרש הפר"ח ה"מ דקאי אמשנה של אח"כ האלפס אלא שאני רואה שהיש"ש בכ"ה ע"א והש"ך ק"ה אות ד' מפרשים כן כמ"ש הפר"ח דהכל מודים קאי אפלוגתא דת"ק ור' יהודא לא אר"מ וחכמים יע"ש. ולפי דבריהם צ"ל כמ"ש הפר"ח דר"י כ"ש כל שיס"ב מבשל מן התורה ור' יונה סובר אף כ"ר שהעביר מאש אין מבשל כ"א מדרבנן ועשו הרחקה לכ"ר שהעביר מאור ולא לכ"ש וכדמסיק אח"כ איזהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו וכדבעינן למימר קמן. והר"ן בפרק כירה אמתני' דאלפס סוף מס' ע"ז כתב דגמרא דבני מערבא חולק עם תלמוד שלנו דלדידהו ליכא בישול כ"א שהאור מהלך תחתיו וכמו שאפרש לקמן ולא הביא הא דעשו הרחקה לכ"ר אלמא ליכא בישול דאורייתא בהעביר מהאור. אלא דמפרש דקאי אפלוגתא דר"מ וחכמים. ומיהו לפי שיטת היש"ש וש"ך ופר"ח דקאי אפלוגתא דר"י וחכמים נמי אין ראיה לאסור דיעבד דעשו הרחקה לענין שבת לכתחלה אטו יס"ב אבל לא לאסור דיעבד. ואפשר מש"ה כתב רש"ל מסתפינא כו'. וראיתי לשו"ת בית יעקב סימן כ' שכתב שהיה לו ויכוח עם הש"ך בעצמו דבערוך ערך סלד פירש דמה דאמר בירושלמי שולטת היינו סולדת ועוד דאי אין היד שולטת אלא סולדת איך שייך הרחקה והלא מדינא אסור וכתב שהש"ך הודה לדבריו יע"ש והנה עיינתי בערוך שפי' בירושלמי שולטת היינו סולדת ולפי כוונת הב"י ה"ק (בחילוף אתוון שי"ן בסמ"ך וט"ת בדלי"ת) לר' יוסי כאן פי' בכ"ר יד שולטת סולדת וכאן כ"ש אין שולטת אין סולדת ור' יונה אמר כאן וכאן אין שולטת אין סולדת ועשו הרחקה לכ"ר אף שאין סולדת ולפ"ז לכ"ע בין לר"י ובין לר' יונה כל שאין האור מהלך תחתיו מבשל מ"ה וכ"ש שיס"ב מבשל גם כן כי פליגי בכ"ר שאין יס"ב וזה דבר שא"א לאומרו דכ"ע כ"ש אין מבשל אף שיס"ב וכדמסיק אח"כ איזהו חלוט ברור יע"ש ועוד מה זה דקאמר ההן פנכא דארוזא מסייע לאבא דעד כדון הוא רותח משמע דר' יונה פליג אף יס"ב בכ"ש שרי ומינה בכ"ר דווקא כשיס"ב אסור. ויש ליישב בדוחק דה"ק דר' יונה אית ליה סייעתא מפנכא דארוזא אלמא כ"ש נמי לפעמים יס"ב. וע"כ מתני' דמחלוקת בין כ"ר לכ"ש מיירי באין יס"ב דאי ביס"ב איך אמר נותן לתמחוי ומה פסקא והא לפעמים כ"ש נמי יס"ב אלא מתני' באין יס"ב מיירי. אמנם המעיין בערוך ערך סלד כתב סלד לשון חוזר לאחורו ר"ל כשנותן אצבעו במים נוטל מיד מתיירא שלא יכוה והביא ראיה מבכורות חוטמו סולד שנתכווץ לאחוריו. פירוש אחר בירושלמי שולטת היא סולדת יע"ש. וקשיא פי' א' נמי הכין הוא אלא ה"ק שיש ב' שרשים בענין סלד פי' א' ועוד פי' דהיינו לשון חמימה ושולטת ר"ל שיש להיד שליטה להתחמם שם במים ולא תכוה וז"ש שולטת היינו סולדת ויהיה פי' יד סולדת שמתחממת ויש בה כח שלא תכוה. ואיך שיהיה אין משם סתירה ✍ולענין דינא כ"ר שאין יס"ב כתב רמ"א בת"ח כלל ס"ג ובמ"י אות ד' דאוסר כ"ק והיינו למאכל אבל לכלי כתב בכלל נ"ז ובאות כ' דאין מפליט ומבליע כלל אף כ"ק יע"ש. וכיון דמידי דרבנן הוא שמעינן להקל בספיקו. ואני תמה על מ"ש היש"ש דמסתפינא להקל בכ"ר שעומד על האש ולפי גירסתו בירושלמי בכ"ר אפילו אין עומד אצל האש עשו הרחקה (עמ"ש בק"ה בש"ך אות ד') וכבר כתבנו הגירסא. ומ"ש הבית יעקב דאי כגי' הש"ך איך שייך הרחקה והא מדינא אסור כבר אתה רואה דלירושלמי כל שאין האור מהלך תחתיו אין מבשל כ"א מדרבנן ואין לא קיי"ל כן כמו שיתבאר. ועיין תוס' כירה מ' ב' ד"ה ושמע מיניה שהוקשה להם תימא מה בין כ"ר לכ"ש ותי' דכ"ש דופנותיה מקררין והוא תמוה לי דבירושלמי מחלק בין כ"ר לכ"ש והתוס' לא הזכירו מירושלמי שוב ראיתי בשירי קרבן שעמד בזה ולפי מ"ש א"ש דלכולהו פירושי מקשין שפיר למ"ש דעשו הרחקה קאי להפשיר א"ש דאין מיירי כלל לחלק בין כ"ר לכ"ש לר' יונה אי מבשל כו' וליש"ש דגריס איפכא או לערוך כפי הבנת בית יעקב דשולט"ת היינו "סולדת א"כ קושית התוס' לחלק ביס"ב ולגי' הש"ך ופר"ח וכפי גירסתינו פשיטא א"ש דירושלמי לשיטתיה דכל שאין האור מהלך תחתיו אין מבשל מ"ה ועשו הרחקה כו' משא"כ לש"ס דילן כל שיס"ב מבשל מ"ה אף שהעבירוהו מאש כמ"ש הר"ן בשבת ובע"ז בסופו ✍הוקשה להם שפיר והוצרכו לחלק שדפנותיה מקררין וכדאמרן נראה לי: הדין הב' הוא כ"ר שהוסר מאש ויס"ב אי מבשל או מפליט ומבליע לחוד ואת"ל מבשל אי מ"ה או דרבנן. הנה כפי הנראה מירושלמי כאן עשו הרחקה לכ"ר היינו בהוסר מאש כהבנת פר"ח ישמע דמ"ה אין מבשל אלא באור מהלך תחתיו ומיהו מודה הפר"ח דאף לירושלמי מפליט ומבליע בכולו ואף לפי פירושינו וה"ה לפי' יש"ש אין מוכח מכאן מ"מ מוכח כן מירושלמי כמו שאעתיק לשון ירושלמי על משנה דאלפס וז"ל. מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה ר' יונה אסור ועירוי ככלי ראשון. חייליה דר"י מן הדא אחד שבישל ואחד שעירה לתוכו רותח. אמר רבי יוסי תמן כ"ח בולע תבלין אין מתבשלין התיב ר' יוסי בר בון והתני אף בכלי נחושת כן אית לן למימר כ"נ בולע. מהו לערות מקילוח אמר רב חנניא בריה דרב הלל מחלוקת ר' יונה ור"י. ר' יצחק בר גופתא בעי קומי ר' מנא עשה כן בשבת ובב"ח חייב משום מבשל אמר כיי דמר ר' זעירא איזהו חלוט ברור כל שאור מהלך תחתיו ואיזו תבשיל ברור כל שאור מהלך תחתיו עכ"ל הירושלמי העתקתיו מדפוס הנ"ל ופי' בו המפרש מהו לערות אם חשיב עירוי כבישול. חייליה דר"י (תוקפיה וכח דיליה) ממשנה זבחים א' שבישל וא' שעירה טעון שבירה וקרא כתיב אשר תבושל ש"מ דעירוי חשוב בישול ור' יוסי דחה כ"ח בולע הרבה ומקשה והתני' אף כ"נ וש"מ עירוי מבשל. והדר מיבעיא ע"י קילוח מהו ופשוט מחלוקת ר' יונה ור' יוסי כי היכי דפליגי בסתם עירוי ה"ה כאן. חלוט ברור שאין מחמין בישול ברור היינו לשבת ובב"ח. הנה ממרוצת דברי המפרש נראה דר' יונה ור' יוסי פליגי בעירוי שנפסק הקילוח והוא פלוגתא דרב ושמואל בתתאה גבר בכיצד צולין כמו שאבאר בעז"ה. ואמר ר' יונה עירוי כזה מבשל הוא ור' יוסי חולק ואפשר דמודה ר' יוסי דמפליט ומבליע. ור"י בר בון התיב (הקשה) מכ"ח דבעי שבירה והתם בישול כתיב אלמא עירוי מבשל ולא דחי לה דר"י מודה בעירוי שלא נפסק הקילוח דר"י בר בון ידע דר' יוסי חולק אף בלא נפסק הקילוח ומשני תמן כ"ח בולע הרבה והוה כבישול או דיש לפרש דיש חילוק בין בליעה לבישול והתם רבי קרא אף בלוע בלא בישול. ומלת "הרבה שכתב לכאורה מיותר. ומקשי בכ"נ אי אין מבשל אין בולע ושתיק ר' יוסי. והדר מיבעיא בלא נפסק הקילוח מהו ואמר דבהא נמי פליגי ומסיק דכל שאין האור מהלך תחתיו לא הוה בישול. והר"ן ז"ל אמתני' דאלפס מפרש כפשטיה דר"י ור' יוסי מחולקין בעירוי אי מבשל אי לאו ורצה להביא ראיה ממתני' א' שבישל כו' ודחי לה שאני בלוע מבישול ור"י בר בון קאמר דכ"נ אי אין מבשל אין בולע וע"כ מבשל והיינו מ"ה מדטעון מריקה ושטיפה ור' יוסי לא חש לתרץ דסובר כ"נ נמי בולע ולא מבשל ואדרבה מסקנא שם דכל שאין האור מהלך תחתיו אין מבשל וכ"ש עירוי זהו תוכן דבריו. והנה יראה לפרש דוודאי הר"ן מודה דלהירושלמי כל שאין האור מהלך תחתיו עכ"פ מדרבנן בבישול ולא מ"ה ובשבת אין חייב הא איסורא איכא ובב"ח איסורא מדרבנן איכא לבשל וכ"ש אכילה והשתא ר' מנא לא פליג על אביו דר' יונה דעירוי אסור היינו מדרבנן כבישול ואף שרצה להביא ראיה מא' שבישל משמע מ"ה מ"מ לאחר שדחה ר' יוסי קיבלה אלא שהר"ן כתב דגמרא דידן חולק על ירושלמי בזה ואף שאין אור מהלך תתתיו מבשל מ"ה. ועיין סוף ע"ז פי' הר"ן דר' יונה אמר כיון דחזינן דבולע ע"י עירוי אם כן ראוי לגזור בשבת דליהוי כמבשל ולקמן אבאר. וכל עיקרו של הר"ן לדחות דברי ר"ת דאמר עירוי ככ"ר ומבשל מ"ה שהרי התיר להגעיל כ"ר ע"י עירוי עיין שבת מ"ב ב' תוס' ד"ה אבל ורא"ש שם וע"ז ע"ד ב' ד"ה דרש ורא"ש שם וזבחים צ"ה ב' ד"ה עירה וע"ז אמר הר"ן דמירושלמי מוכח דאף כ"ר כל שאין האור מהלך תחתיו לא הוה בישול מ"ה כ"ש עירוי ואיך יועיל הגעלה ובשבת נמי כוונת הר"ן כן הוא ואף דלא הזכיר שם הגעלה ואדרבה לבסוף כתב לענין הגעלה אין נ"מ לא לר"ת קאמר כן אלא סברא דנפשיה. ולפ"ז הר"ן מודה דלירושלמי עירוי וכ"ש כ"ר שהוסר מאור מפליט ומבליע וחשיב בישול מדרבנן אלא דלא הוה בישול מ"ה וכדאמרן. ואף שר"ן בשבת כתב וז"ל ור"ת אוסר לערות דעירוי דכ"ר ככ"ר. ה"נ קאמר מדכתב ר"ת דעירוי ככ"ר משמע לגמרי מ"ה וע"ז כתב דמירושלמי מוכח אפילו כ"ר שהוסר מאש אין מבשל מ"ה ודבריו שבע"ז יוכיחו כן. ומעתה מ"ש הגאון בשירי קרבי והאריך להשיב אפו על הר"ן תראה דיש לומר כמ"ש דהר"ן וודאי מודה דירושלמי מדרבנן ולדידן מ"ה. וגם מ"ש דבש"ס דילן אין הכרע דמבשל מ"ה דגלגל חייב איירי באור מהלך תחתיו והדר מייתי ראייה משבת קמ"ה הדיח חייב חמאת אלמא אף אין אור מהלך תחתיו עכ"ל אני תמה דהא קולייס האספנין אף בכ"ש אם הדיח חייב חטאת כיון דדק ורך הוא הדחתו הוה גמר מלאכתו עיין תוס' שבת ל"ט א" ד"ה כל ובא"ח שי"ח ס"ד בט"ז אות ה' ומ"א אות ט"ו מבואר כן. האם אמר יאמר דכ"ש מבשל אלא שאני דג מליח וקולייס דהדחתן גמר מלאכתן. ועמ"א אות ט"ו וט"ז אות ד' בהערינג צוננין מותר והיינו דראוי לאכול עכ"פ אבל אם אין ראוי לאכול כלל בלא הדחה אף בצונן אסור דחייב משום מכה בפטיש כמ"ש הלבוש ס"ד לא משום מבשל וה"ה דבר קשה כמבואר ברמ"א. וז"ש המ"א דאם אין ראוי לאכול כלל אף בצונן אסור והמחבר מליח ישן איירי בכ"ש ומשום מבשל ומ"ש בב"י דברי הפרדס מגומגמין א"י דבחמין הוה מבושל כן נ"ל כוונת המ"א. ולענין דינא אבאר: הנה הפר"ח כתב על מ"ש ר' יונה דעירוי מבשל וראיה מא' שבישל הקשה הא ר' יונה סובר לעיל דכ"ר שהוסר מאש עשו מדרבנן הרחקה ותי' דמביא ראייה כיון דבולע אית למיעבד הרחקה ורבי יוסי מחלק ור' יוסי בר בון חולק אתרוייהו וסובר עירוי מבשל מ"ה. וזה לפי שיטתו אבל לפי מ"ש למעלה ר' יונה סובר כ"ר שהוסר מאש אפשר מ"ה מבשל והרחקה קאי אלהפשיר או לגי' מהרש"ל באין יס"ב וכתב לדינא הוסר מאש מבשל מ"ה ושכן כתב הב"י בא"ח תנ"א וראיה מאלפס ומיהו התם יש לומר מדרבנן כמו שסובר ירושלמי. ומ"מ הדין אמת דרש"י פי' בכ"ר ואמבטי מבשל ומלחא בכ"ר אין מבשל ואי על האש אפי' מלחא מבשל ובחולין ק"ד ב' שמא יעלה באלפס רותח ואי הוסר מדרבנן הוה גזירה לגזירה עכ"ל. הנה מרש"י שבת יש לדחות דמדרבנן קרי לה מבשל ומראיה דפכ"ה יש לדחות דיעלה באלפס רותח ובעודו על האור ישכח ויתן גבינה לתוכו אי שרית ליה להעלות בשר וגבינה על שולחן ובזה א"ש דלא אמר שמא יערה דהוה דרבנן לשיטה זו עפר"ח או יאמר שמא יעלה בכ"ר ויהא בלוע ואח"כ ישכח ויבשל על האש עם הבלוע ויהיה ד"ת. מ"מ הלכה ודאי כך הוא דכ"ר שהוסר מאש ויס"ב מבשל מ"ה עיין ר"ן שבת. והנה מהא דאמרינן שבת ל"ט א' גזירה תולדת חמה אטו תולדת האור וכ"ה בר"מ פ"ו ה"ב משבת אטו תולדת האור ובטור כתב אטו אור וכפי הנראה שצ"ל אטו תולדת אור ועיין לבוש שי"א ס"ג תולדת אור מ"ה ובמ"א שם אות ט' חייב מ"ה והר"מ פ"ט משבת ה"ג המבשל בתולדת חמה פטור ומינה הא תולדת אור חייב דאל"כ הוה גזירה לגזירה ועיין תוס' שבת ל"ט א' ד"ה שמא דרבי יוסי לא גזר תולדת כו' דאין דרך להתחמם כ"כ שלא יהיו נשרפין. דהוה קשיא להו טובא דאמאי גזר חול אטו רמץ ולא גזר תולדת חמה בסודרין. ולפי מה דכתיבנא יש לומר דפלוגתא דתנאי היא רבנן סברי כ"ר שהוסר מבשל מ"ה ור"י סובר כ"ר שהוסר אין מבשל מ"ה והוה גזירה לגזירה וחול אטו רמץ הוה ד"ת שיש עדיין קצת גחלים ומבשל מ"ה לר"י. וסבור הייתי לומר דמה דאמר בירושלמי איזה חלוט ברור (ר"ל דאין בו ספק) שהאור מהלך תחתיו הוא דהי' לוקה בשבת ובב"ח הא הוסר הוה פלוגתא ולא הכריעו אי כת"ק או כר' יוסי וא"א לחייב מלקות. העולה מזה לדידן כ"ר שהוסר מאש מבשל מ"ה ובב"ח אסור בהנאה ושבת חייב ונ"מ לחשוד וכדומה ואי ספק אי נפל חלב לכ"ר בשר שהוסר ספיקו ד"ת: הדין הג' הוא עירוי שלא נפסק הקילוח מכ"ר והוא מחלוקת ר"ת ורשב"ם והמעיין במקומות ש"ל יראה דלר"ת פעם כתבו התוס' דאוסר כולו ופעם כתבו כ"ק וסובר דבלוע ובישול א' הוא דאי אין מבשל אין מפליט ומבליע והר"ן בע"ז האריך בזה דשאני בלוע מבישול דנהי דאין מבשל מ"מ מפליט. ואנן קי"ל עירוי מבשל כ"ק מספק לחומרא שמא הלכה כר"ת וכמשמעות ר"י בר בון הלכך בשבת אסור ובב"ח אסור בהנאה כ"ק מספק ולפ"ז כלי שנאסר ע"י עירוי הכשירו ע"י עירוי הא כלי שבלע ע"י מליחה כ"ק עס"י צ"א אין הכשירו ע"י עירוי דאף עכ"פ מפליט ומבליע כ"ק מ"מ תו לא הוה הגעלה ועמ"ש בסימן צ"א ואיכא לעיונא בב"ח אי יש ספק שנפל ע"י עירוי אם יש לחשוב לס"ס עס"י ק"י ואין להקל: ✍עש"ך ק"ה אות ד' דעירוי כזה מפליט ומבליע כא'. ומ"ש ש"ך שם על הפרישה המעיין בתוספות יראה דאין ברור לרבינו תם אי עירוי מבשל בכולו או כ"ק ועיין פר"ח: ויש לחקור עירוי שלא נפסק הקילוח מבשל כ"ק אם הוא דווקא על דבר גוש אבל כשהתחתון מים וכדומה אין כח בעליון לבשל כלל שמיד מתערב עם מים תחתונים או ל"ש ואת"ל ל"ש ואם דווקא שהם שוים אבל כשהתחתונים רבים לא. מפני שיש כאן עיון דק כמו שאגיד. התוס' בפרק כירה מ"ב א' ד"ה נותן פירש"י דתתאה גבר והקשו התוס' ב' קושיות. א' דתיקשי למ"ד עילאה גבר. הב' דלמ"ד תתאה עכ"פ מבשל כ"ק. ותי' כיון דמים תחתונים מרובין שכן דרך נותן המועט לתוך המרובה מש"ה חמין לצונן שרי דאין מבשל כ"ק ולהיפוך צונן לחם אסור דתחתונים מרובים ולפי דבריהם הא דקיי"ל תתאה גבר הוא שוה בשוה לא כשתחתון מרובה וצונן אין אוסר כ"ק וכן להיפוך כשהעליון מרובה אפשר דאוסר. אמנם הר"ן בשמעתין לא חילק בין מרובין למיעוטין אלא חילק בין התחתון דבר יבש או מים דאפילו אי עירוי ככ"ר ה"מ אתבלין שהקילוח מכה עליו בכח משא"כ מים במים מתערבין ואין כח לבשל ודוק בדבריו. ונולד מבוכה רבה דלפ"ז למ"ד תתאה גבר ומבשל כ"ק היינו דבר יבש לא במים ועיין תוס' פסחים מ' ב' ד"ה האלפס הסכימו לר"ן דאין חילוק בין מרובים כו' רק בין מים לגוש ולענין דינא אומר שאין חילוק בין שניהן משקה או שניהן אוכלין או א' משקה וא' אוכל תתאה גבר ואם התחתון חם אוסר כולו לדידן אף בכחוש ואם תחתון קר ולא נפסק הקילוח מבשל כ"ק ולא יותר. ומנא אמינא לה ממ"ש הטור בא"ח שי"ח ספל שיש בו מים לרחיצה אפילו כ"ש אסור ליתן לתוכו צוננין ומותר ליתן מספל על צוננין וכן הדין בכ"ר לשתיה מותר לתוך צוננין ולא צוננין לחמין עכ"ל והמתבאר שם מב"י דרבינו כרש"י ואין חילוק בין תחתונים מרובים או לאו. וגם בש"ע שם ס"י כתב סתמא אלא שעדיין י"ל כחילוק הר"ן ותוס' פסחים אמנם מסתימת דבריהם משמע שאין לחלק ולב' קושיות התוספות י"ל דבלא"ה מסיק בכיצד צולין תניא כוותיה דשמואל דתתאה גבר ומ"ש מהא ברייתא וקושיא ב' דעכ"פ כ"ק מבשל י"ל דיש חילוק דחם לצונן תתאה גבר ואדמיקר בלע אמרו לא מבשל והתוס' לשיטת ר"ת דסובר דאין חילוק בין בלוע לבישול כמו שיראה הרואה שם דראייתו מהא דאדמיקר בלע דעירוי מבשל ולזה כתבו התוס' ע"כ נראה כר"ת דהתחתון מרובה דר"ת לשיטתיה משא"כ לדידן. ועם זה יתיישב מ"ש הט"ז בשי"ח אות ח"י דהטור לא חילק בין מרובין לדידן דתתאה גבר ואכתי קשיא דמבשל כ"ק אלא דאין מבשל רק מבליע ושרי בשבת ומ"מ אכתי תקשה לדידן דלא נפסק הקילוח מבשל כ"ק לחומרא איך סתם שם דמותר ולזה י"ל כמ"ש הר"ן ותוס' פסחים דמים במים לכ"ע אין מבשל כ"א מפליט ומבליע וא"ש. ונוראות נפלאתי על מרן המ"א שם אות ל"ה כתב דמותר לערות מכ"ר לצונן דמים במים מתערב ר"ן ותוס' פסחים ובשר רותח לצונן אסור דמבשל כ"ק וכ"מ בי"ד צ"א עכ"ל. הנה מ"ש כר"ן ותוס' פסחים שפיר דקשיא בלא נפסק קילוח מבשל לדידן ע"כ תי' כתוס' פסחים ור"ן לא כתוס' שבת דהמחבר לא חילק בין מרובין למיעוטין אמנם מ"ש בשר רותח לצונן אסור דמבשל כ"ק לא ידענא מהו דאנן אדמיקר בלע קיי"ל לא מבשל כ"ק כמבואר ואין חילוק בין תחתון משקה או לאו ומ"ש ראיה מצ"א לא הבינותי דאדמיקר בלע אמרינן לא מבשל באופן שלמידין מכאן דעירוי שלא נפסק הקילוח מבשל כ"ק מספק ומש"ה פסק המחבר בא"ח שי"ח ס"י אסור לערות יע"ש ואין חילוק ומים עם מים אין מבשל אבל מבליע כ"ק וכדאמרן: הרביעי עירוי שנפסק הקילוח אין מבשל אבל מפליט ומבליע כ"ק הלכך בשבת שרי ובב"ח אוסר באכילה כ"ק מדרבנן כיון שאין מבשל [ג] ובספק יש להקל ככל ספק דרבנן. ולכאורה נראה בשאר איסורין חם לתוך צונן תתאה גבר ואוסר כ"ק מ"ה אדמיקר בלע וכדכתיבנא אמנם המ"א סי' תס"ז אות ל"ב כתב דבתתאה גבר הקליפה רק חומרא בעלמא ומש"ה אם נתבשל ואין ס' נגד הקליפה שרי משא"כ היכא דמדינא צריך קליפה צריך ס' נגד הקליפה. משמע מדבריו דכ"ק בתתאה גבר לא הוה אלא מדרבנן חומרא בעלמא. ועמ"ש בצ"א ס"ח. ולפ"ז ספק לקולא ומתוס' שהביאו ראיה לר"ת דעירוי מבשל מתתאה גבר אלמא כ"ק מיהת מ"ה וי"ל זה ועש"ך סי' ק"ה אות ד' דבעירוי שנפסק הקילוח אין מפליט ומבליע כאחד ומש"ה במליגת תרנגולים בנפסק הקילוח שרי ומ"מ צ"ע אם עירה כמה פעמים דפ"א מפליט ובפעם הב' מבליע וצ"ע וע"ש בדין הה' בכ"ש. ואמנם עירוי שלא נפסק הקילוח מפליט ומבליע כאחד: מה שהקשה הפר"ח מצ"ב ס"ז דנפסק הקילוח הוה כ"ש לא ידענא מה קושיא דהמקום שנשפך עליו הוה צונן כמ"ש הט"ז שם א"כ הוה כ"ש שנצטנן קודם בואו אל הקדירה צוננת. ומה דהקשה מחלב מהותך שא"צ הכלי כ"א גרירה י"ל ברזל קשה הוא ואפילו כלי עץ י"ל שאני כלי דקשה מאוכל ומש"ה סגי בגרירה דהוא פחות מכ"ק בנפסק הקילוח וכדאמרן. ומה שהקשה מצ"ה ס"ג שם אבאר. אמנם עדיין יש לנו לחקור בהא דחם לצונן תתאה גבר אם הוא דווקא שהתחתון צונן הא כשתחתון חם שיס"ב מכ"ש כפי הכרעת רמ"א דכ"ש אין מפליט ולא מבליע מ"מ אין מקרר לעליון החם מכ"ר ואוסר בכולו א"ד דל"ש כיון דתחתון חם דכ"ש תו מקרר לעליון ואין בו כח כ"א כ"ק. עמ"י כלל נ"א אות א' וכלל נ"ו אות כ"א תחתון חם כ"ש יס"ב ונפל מכ"ר עליו בנפסק הקילוח לא אמרינן תתאה גבר יע"ש אמנם מהט"ז צ"ב אות כ"ו ומש"ך סימן ק"ז אות א' מוכח דאפילו כה"ג אמרינן תתאה גבר ויש להחמיר באיסור תורה ובאיסור דרבנן או בה"מ בשל תורה המיקל כט"ז וש"ך לא הפסיד ושם אבאר עוד ואם התחתון או העליון אין איסורו מחמת עצמו רק מחמת בלוע דעת הש"ך בק"ה דלא שייך אדמיקר בלע דאדרבה אדמחמם להפליט כבר מקורר והפר"ח חולק שם והמחמיר תע"ב כיון דקליפה דבר מועט הוא. ובק"ה אבאר הפי' להפליט ולהבליע כא' מהו ועמ"ש בדין הה' ולעניו אי שייך בכלי תתאה גבר אבאר בדין הה' שזה מחלוקת רש"ל וש"ך בק"ה ✍ועי' תוס' חולין קי"א: החמישי הוא דין כלי שני. המחבר סי' ק"ה פסק דכ"ש אין מפליט ולא מבליע אף כ"ק וי"א כ"ק מבליע (הוא הרשב"א בתה"א) ומסיק דיעבד שרי בלא קליפה והר"ב הסכים לזה ומ"ש בסי' צ"ד חתך בשר בכ"ש בסכין חולב' צריך קליפה הוא רק חומרא בעלמא מחמת דוחקא דסכינא ג"כ כמו שיראה הרואה בת"ח כלל ס"א ועש"ך ק"ה אות ד' ות"ח כלל כ"ג ד"ד ונ"ז די"ב דכ"ר שאין יס"ב ואין אצל האש מ"מ יש להצריך קליפה. והרשב"א בתה"א צ"ו א"ב דכ"ש מפליט ומבליע ומשמע כ"ק דראיה שלו מחום ביה"ש וחום הכסלים וביה"ש די בקולף. אמנם היש"ש פג"ה סי' מ"ה ופכ"ה סימן ס"א כתב דתתאה לא שייך אלא באוכלין ולא בכלי ובסימן ע"א פכ"ה דכ"ש מפליט ומבליע בכולו ועש"ך ק"ה אות יו"ד ואות ה'. והט"ז בסי' ק"ה אות ד' נמשך אחר יש"ש באין ה"מ לאסור כולו ובנה"ך שם חרה אפו בו וביש"ש על מה שאוסרין כולו דהרשב"א לא אסר אלא כ"ק ועוד דבכיצד צולין ע"ו א' חם לצונן קולף ונפסק קילוח עדיף הוא מכ"ש עכ"פ אלמא דאין מבליע בכולו זה תוכן דבריו בקיצור ואמנם יש לנו לומר דוודאי היש"ש לשיטתיה בג"ה מ"ה וכ"ה ס"א דתתאה לא שייך בכלי דאין לו פליטה מגופו ואין מקרר אם כן וודאי כ"ש לדידיה מפליט ומבליע עד"מ רוטב רותח לכלי קר וכ"ש דבר גוש בכלי קר ואח"כ נפל דבר קר עליו אמרינן עודנו ברתיחתו ותתאה גבר כ"ז שיס"ב ואוסר בכולו והא דכיצד צולין חם לצונן קולף שאני ב' אוכלין שאחד מקרר חבירו וגם יש"ש יודה לזה וכדכתיבנא והש"ך לשיטתיה דהשיג עליו בק"ה מכיצד צולין דמוכח מהא דחרס צוננת דאפילו בכלי שייך תתאה ועכר"ו בק"ה אות ז' תי' דכולי האי לא אמרינן דרוטב מרתח לחרס וחרס יטוה לרוטב יע"ש ועש"ך שם כתב רק לכאורה מוכח ושם אבאר גם מ"ש ראיה מחולין קי"א יבואר שם א"כ היש"ש לשיטתיה א"ש וכי משכחת ליה כ"ש דאין מפליט ומבליע כלל ליש"ש היינו בנפל אוכל חם לאוכל צונן דבהא אפשר דיודה יש"ש דאח"כ אין מפליט ומבליע כלישנא דגמרא אדמיקר בלע הא לאחר מיכן מקרר לגמרי וכדאמרן אבל עירה רותחין מכ"ר לכלי קר אף לאחר כך כ"ז שיס"ב מפליט ומבליע בכולו וכ"ש עירוי כה"ג דאוסר בכולו לרש"ל וזה פשוט וכדאמרן. וא"כ הט"ז דהעלה שם להלכה כיש"ש באין ה"מ היינו כה"ג דלא היה בכלי שום מאכל קר [ד] אלא דא"כ היה להט"ז לבאר דתתאה לא שייך בכלי ✍ועמ"ש בק"ה בזה. ומ"ש היש"ש פכ"ה סי' ע"א וז"ל דרוטב מקיפו מכל צד לא שייך תתאה גבר לא ידענא מהו ועמ"ש בק"ה ודע דכ"ש ועירוי שנפסק הקילוח אין מפליט ומבליע כאחד וכ"כ רש"ל פכ"ה סימן ס"ד בסופו וע"א. ופי' מפליט ומבליע כא' לכאורה ב' דברים גושיים א' קר וא' חם ותרנגולת טריפה נמלגה בין כשירות או בקערה חולבת אבל אם עירו מכ"ר לכלי קר וכן גבינה חמה לכלי קר ואח"כ נתערבו בכ"ש אפשר שיפליט ויבליע בכ"ש ולקמן בק"ה אבאר הפי' בזה: ואכתי פש גבן לברורי בכלי נחושת אי בולע כל שאין האור מהלך תחתיו וגם אי יש לחלק בין נחושת לשאר מתכות (עיין בירושלמי דפוס דעסויא עם פי' הגאון שם יע"ש שיפה פי'). גם בשר שור בהוסר מעל האש. גם אי יש ספק אם היה יס"ב בשעה שנפל שם. הנה בשר שור עס"י ס"ט בט"ז אות כ"ג ושם אבאר ואי ספק אם היה יס"ב ספיקא ד"ת לחומרא וכ"כ או"ה כלל ל"ז ד"ב בשם סמ"ק ונראה אפילו לע"ע אין יס"ב לא שייך אוקמיה אחזקה דהשתא וחזקה דמעיקרא שהיה קר כיון דחזקה העשוי' וודאי להשתנות בכל רגע לא הוה חזקה ועיין קידושין בהא דקידשה אביה בדרך ועיין שם ואי"ה בספר שושנת העמקים אבאר זה. ובכלי נחושת כתב הש"ך אות ל"ג ופר"ח אות כ"ד דכ"נ ע"י עירוי נמי בולע והמ"י בכלל ל"ג אות ו' בה"מ להתיר אם שימש קודם הגעלה ולפ"ז ה"ה הבשר אין נאסר בה"מ דמה לי להבליע או להפליט וה"ה הוסר מאש ולאו דווקא עירוי דהא רי"ו כתב כל שאין אור מהלך תחתיו ומש"ך משמע דאין לחלק בין שאר מתכות לכ"נ אמנם בשו"ת מקום שמואל סימן י"ז חילק בין מתכות לנחושת. ולענין דינא אין לסמוך כלל אזה ל"מ בהוסר מאש אלא אפילו ע"י עירוי בולע ואף בה"מ אין להקל ומיהו מ"ש המ"י להתיר בה"מ אם בישלו בלי הגעלה הא ע"י עירוי לא נאסר הכלי כ"א כ"ק ומסתמא יש ס' נגד הקליפה. ובמעשה דמקום שמואל שעמד איסור לח מעל"ע ביורה נחושת ואח"כ בישלו בו בזה יש לצדד להתיר התבשיל דבלא"ה יש דעות דכבוש בכלי אין אוסר כ"א כ"ק עס"י קל"ה ואף דלא קי"ל כן מ"מ בכ"נ יש לצרף סברת רי"ו ויש ס' וכאמור ועמ"ש בק"ה ✍. ודע דתתאה ועילאה לא שייך אלא בהוסר מאש עמ"ש בסי' צ"ב בט"ז מזה. ובכ"ש אי יש ספק אי היה יס"ב יש להתיר אף באין ה"מ דהוה ס"ס שמא לא היה יס"ב ושמא הלכה דכ"ש אין מפליט ומבליע (כיון דבה"מ מיקל הט"ז הוה ספק פלוגתא) ועמ"י כלל ל"ב אות ג' דכ"מ שיש תקנה בהגעלה אף כ"ש צריך הגעלה דזה הוה כלכתחלה ועמ"ש בק"ג לענין נט"ל בכלים שקיבלו טעם פגום אי צריכין הגעלה דהוה כלכתחלה. ומה שהחמיר הר"ב סי' תנ"א בא"ח בכ"ש דיעבד עש"ך ק"ה אות ד' משום חומרא דחמץ ואיכא למידק מהו הפירוש חומרא דחמץ אי הואיל ואית ביה כרת או כ"ש נהי דאין מפליט ומבליע בשפע ויש ס' מ"מ משהו איכא בחמץ ולפ"ז דשיל"מ דאוסר במשהו אם נאמר אף טעמא לא בטיל (עס"י ק"ב) אף כ"ש אוסר ונראה משום חומרא דחמץ לא משום משהו והכין מסתבר. הנה הארכנו קצת ועדיין לא יצאנו ידי חובה ובסי' ק"ה אבאר עוד: ש"ע סָעִיף טו
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א לצלותו. כתב הט"ז דבטור איתא למולגו ואין חילוק ביניהם לדינא כי מליגה וצליה שוין בדין זה: ש"ע סָעִיף א
ב אסורים. כתב הט"ז אע"ג דבסימן ס"ה פסק דלצלי א"צ לא חתיכה ולא מליחה דנורא משאב שאיב שאני הכא דכל הראש הוא על האש והוי כאילו המוח בקדירה כיון שאין מקום לצאת משם וכתב הש"ך דשאר כל הבשר מותר ואפילו קליפה א"צ לפי שהקרום מפסיק בין הדם שבתוכו לבשר ואין הדם נפלט לחוץ ואפילו נפלט כבולעו כך פולטו: ש"ע סָעִיף א
ג עצם. כתב הש"ך אפילו לא ניקב הקרום מ"מ מותר: ש"ע סָעִיף א
ד נהגו. אלא רגילים להסיר המוח ולמלחו תחלה קודם צליה וקרומו זורקו לחוץ (והעולם נהגו להשליך המוח עם הקרום באווזא. ובתרנגול ובתרנגולת זורקין הראש לגמרי. ובבהמה מלחו יפה המוח והקרום זורקין לחוץ) ש"ך בשם תשובת הרא"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה נעץ. פירש"י בנקב החוטם כדי שלא יסתם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו ושמונח. כתב הש"ך והלשון מגומגם דמשמע דלסברא ראשונה אפילו הטמנה שמונח במקום א' שרי ואח"כ מסיים ואינו אסור אלא הטמנה וצ"ל דכך הם ביאור דבריו והסברא ראשונה עיקר דגם הסברא הב' לא נחלק עליו אלא בהטמנה אבל בהחרכה מותר וכן נוהגין לחרוך כו' ואינו אסור אלא הטמנה כו': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז המוח. כתב הש"ך ומיירי כשנמלח תחלה מיהו אנן קי"ל דלעולם צריך ס' נגד כל הראש: ש"ע סָעִיף ד
ח חתיכה. כתב הש"ך והיכא דנתבשל הראש לבד דודאי אין בראש ס' נגד המוח והקרום צריך בקדרה ס' נגד כל הראש ואפ"ה הראש אסור דזה מקרי איסור דבוק ואם הראש מחובר בעוף כל העוף מצטרף לס' נגד המוח והקרום ואם ניקב העצם כנגד הקרום קודם מליחה והניח הנקב למטה ובשלו שרי אפילו בלא חתיכת שתי וערב: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ט לחתוך. כ' הש"ך ואע"ג דבסי' ס"ה הביא דברי המתירין לצלי בלא חתיכה יש לחלק בין צלי למליגה ומהרש"ל לא כתב כן: ש"ע סָעִיף ה
י חורך. כ' הש"ך דבחורך ע"ג עצים מיירי אז צריך להדיח בה"ש ובדיעבד אם לא הדיחו שרי אבל ע"ג תבן וקש אפילו לכתחלה אין נזהרים ואין למלחו קודם ההבהוב: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יא אחר. ומהרש"ל כתב דהעיקר למלוח אחר המליגה או החריכה וזהו מצוה מן המובחר (אע"ג שאין המנהג כן): ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
יב הטלפים. כתב הש"ך ואין חילוק בין אם מונחים לארכן או שעומדים על טלפיהן כ"כ בד"מ (דהא בלא"ה רוב פוסקים מתירין אף מה שבתוך הטלפים. ש"ך) אבל דעת מהרש"ל דיש לאסור אף השאר כשעומדין על טלפיהן: ש"ע סָעִיף ח
יג בחרוך. כתב הש"ך ומהרש"ל אוסר אף בחרוך ונראה דמיירי כששוהה אותם קצת על האש אבל כשמעביר' על האש ומשנה מקומם תמיד מודה דמותר ומ"מ לכתחלה טוב להחמיר אפילו בהבהוב להסיר ראשי הטלפים ע"כ: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יד שידיח. כתב הש"ך בשם הר"ן דאם לא הדיחו אפילו דיעבד אסור אף בצלי דדם בעין אינו יוצא אפי' ע"י צלי כדלקמן סי' ע"ו אלא שהרשב"א כתב דמשום פליטת לב וכבד אין לחוש לצלי וצ"ע דבסי' ע"א כתבתי בשם הרשב"א דאף דם הלב מיחשב דם בעין ואפשר דבהחרכה דקילא מצלי לא מחמיר כולי האי למיחשביה דם בעין: ש"ע סָעִיף ט
טו הראש. והטעם כתב הש"ך דאין להבחין אז בקרום המוח שלו אבל מהרש"ל כתב שאין איסור בשאר הראש של התרנגולת אלא שמשליכין אותו משום דלא חשוב וכתב האו"ה אבל במליחה גרידא ודאי ניכר עדיין הקרום וכ"כ הרב רמ"א בסימן ע"א ס"ג: ש"ע סָעִיף ט
טז ליטול. כתב הש"ך דצ"ע מהיכן הוציא הרב דין זה דכיון דקי"ל בדם בעין לא אמרינן כבולעו כך פולטו ואפילו בצלי צריך ס' כדלקמן ר"ס ע"ו וכ"ש בהטמנה ברמץ ונ"ל דס"ל להרב דדם דידיה לא מיחשב כ"כ דם בעין דהא מה"ט קי"ל בסימן ע"ו דבשר שנצלה בלא הדחה קמייתא דשרי ונהי דהתם לגמרי שרי מ"מ כיון דדם בית השחיטה הוא וגם בהטמנה דגרע מצלי צריך נטילה ומי שאינו רוצה להחמיר כ"כ די בקליפה: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יז ניקר. כתב הש"ך דאפילו בדיעבד אסור כדין בשר שנתבשל בלא מליחה לקמן סימן ס"ט: ש"ע סָעִיף י
יח למעלה. הטעם איתא בש"ך דהנוצות מגינות עליה ואם עירה על התרנגולת בעוד שהנוצות עליה צריך לראות שלא יערה פעם ב' דאז הנוצות כבר נשרו וצריך קליפה וע"ל סימן ק"ה וגם אין חילוק בין שרגלי העוף למעלה או שהיו מונחים על הצדדים צריך קליפה: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יט לכתחלה. פי' אם היד סולדת בו (אבל אם אין יד סולדת בו אף בכלי ראשון שרי): ש"ע סָעִיף יא
כ מותר. אפי' היד סולדת בו: ש"ע סָעִיף יא
כא ליזהר. אם אפשר ליזהר: ש"ע סָעִיף יא
כב נחשת. כתב הש"ך בשם ר' ירוחם ושאר פוסקים דאם עירה יורה בשר לתוך כלי נחשת של חלב א"צ הגעלה דכלי נחושת אינו בולע אא"כ האור מהלך תחתיו והוא השיג ע"ז והוכיח מש"ס ופוסקים דאף כלי נחשת צריך הגעלה והסכים עמו הגאון מוהר"ר יושע: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
כג שיודעים. כתב הש"ך הטעם דמירתת אבל מסיח לפי תומו לא מהני הכא כדלקמן סימן ס"ט דהתם איכא נמי טעמא דעובדי כוכבים קפדי אנקיותא וזה לא שייך הכא: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף י
כד שאוסר. כתב הש"ך דיש לתמוה לאיזה צורך כתב הרב בהג"ה לעיל ס"י דלא מיקרי עירוי כשפסק הקילוח הא המחבר כתב כאן ב' דעות בזה ודוחק לומ' שמיירי כאן שהתרנגולת מונחת במחבת ועירה על התרנגולת והמחבת ביחד דפשט הל' לא משמע הכי כלל ועוד דבנדון זה כתב הרב בהג"ה סימן צ"ה ס"ג דפשוט דשרי מטעם דאין עירוי ככלי ראשון ממש שיעשה שיבלע מזה לזה לכן נראה דהדברים כפשטן והיש מי שמתיר הוא רשב"ם שהביאו הטור וב"י דס"ל דאם עירה על התרנגולת א"צ קליפה אפילו ראשה למטה ואע"ג דבסעיף י' סתם המחבר כדעת ר"ת שהביא הטור דצריך קליפה סמך עצמו אמה שיביא בסוף הסימן גם המתיר וע"ל סימן ק"ה: ש"ע סָעִיף י
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף ט
א ברמץ. עיין בתשובת הר הכרמל חלק יו"ד סימן י"ג שכתב במעשה ששחטו אווז והסירו הנוצה כראוי והניחה על הספסל שלפני התנור בית החורף שהיה ניסק ונגע האווז בחרסי התנור עד דאסמיק עד שכמעט נצלה מקום זה שבאווז דלא נכשר האווז לקדירה ע"י מליחה דע"י החום נתעורר ופירש ממקום למקום ואינו יוצא במליחה אבל לצלי יש להתיר בזה ואחר הצליה כראוי מותר לבשלו ע"ש באורך: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יא
ב כלי נחושת. עבה"ט ועי' בתשובת בית אפרים חלק יו"ד סימן ל"ב שהעתיק שם תשובת הגאון מוהר"ר יושיע ז"ל בזה ועיין בתשובת תשואות חן סימן ד' וסימן ה' שהאריך ליישב דברי רבי' ירוחם שדינו דין אמת ע"ש ועיין בתשובת מקום שמואל סימן ל"ז: ש"ע סָעִיף יא
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א (ליקוט) הטומן כו'. כלישנא קמא דבשל תורה הלך אחר המחמיר. ת"ה ע"ה ב' וכן כתב בהרבה מקומות וכ"כ הרי"ף וש"פ והרא"ה השיג עליו שם דהא קי"ל דהלכתא כלישנא בתרא בין לקולא בין לחומרא ובמ"ב השיב דלא אמרו הגאונים כן אלא בדיני ממונות דל"ל בהן קולא וחומרא אבל לא באיסורין של תורה וליתא שהרי"ף והרמב"ם פסקו הרבה כן אפילו באיסורין של תורה. ועוד הקשה הרא"ה שם הא דם שבשלו מדרבנן הוא (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
ב המוה והקרום. תוס' שם ד"ה רישא אבל הראש מותר וכמ"ש בגמרא שם במזירקי דמשאב שאיב אלא דכאן דעצם הגלגלת הוי כמו קדירה למוח ומתבשל הדם משא"כ בראש דודאי משאב שאיב: ש"ע סָעִיף א
ג אא"כ כו'. דאז מידב דייב כמו אבה"ש ואפילו לא ניקב הקרום מידב דייב כמו במזירקי וע"ל סי' ס"ה ס"א: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ד יש כו'. כפי' דמיירי שם לצלותו וכמ"ש בס"א: ש"ע סָעִיף ג
ה ויש כו'. כפי' רש"י שם ד"ה רישא כו': ש"ע סָעִיף ג
ו והסברא כו'. עש"ך: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז אם כו'. דכאן ל"ל מידב דאיב כמ"ש במזירקי דלקודירה בעינן חתיכה ומליחה וז"ש בהג"ה ובדיעבד אם כו' וכמ"ש שם א' חמשה קרמי הוו כו' ושם למנ"מ הני דמשום דמא כו': ש"ע סָעִיף ד
ח אא"כ כו'. כמ"ש צ"ז ב פשיטא דבדידיה כו': ש"ע סָעִיף ד
ט ואם צלאו כו'. כנ"ל סעי' א' ב' ולא חזר כאן אלא משום שר"ל ולכתחלה כו' ובדיעבד כו': ש"ע סָעִיף ד
י אם הראש כו'. ע"ל סי' ע"ב ס"ג וסי' צ"ב ס"ד: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יא הבא כו'. תוס' שם ד"ה רישא וכס' שם א' ד"ה חתכיה שאף לצלי צריך חתיכה ועש"ך: ש"ע סָעִיף ה
יב וכן כו'. דדם שעל פניו ודאי א"א מידב דייב אלא מצמת צמית. ת"ה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יג כשמולגין כו'. דדם שמפליט ע"י מלח מפליט ג"כ ע"י צלי כנ"ל בגמ': ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יד המשימין כו'. דאף דרך הטפלים משאב שאיב דהא בראש אף שהעצם קשה לא אסור אלא משום קרום המוח: ש"ע סָעִיף ז
טו ויש כו'. כמו רישא בכיבשא דס"ל דטלפים קשה וא"י לצאת: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
טז פרסות כו'. דס"ל דיוצא כנ"ל בסע' שקדם: ש"ע סָעִיף ח
יז ויש כו'. כדין המולח בכלי שאינו מנוקב דס"ל דאינו יוצא וה"ה ע"י האש כמש"ו: ש"ע סָעִיף ח
יח אבל כו'. ר"ל אף דבמולח בכלי שא"מ הכל אסור משום דדבר מועט שבטלפים אין מעכב כל הרגל מלפלוט. או"ח ועש"ך: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יט מותר כו'. תוס' שם ד"ה רישא כו': ש"ע סָעִיף ט
כ והוא כו'. כנ"ל ס"ח: ש"ע סָעִיף ט
כא ואם הוא כו'. משא"כ לצלי דאמרינן כבכ"פ כמ"ש בר"פ כיצד צולין משא"כ במליחה דאינו פולט מה שנבלע ע"י אור דאור קשה ממליחה ולא שייך כבכ"פ: ש"ע סָעִיף ט
כב ולא נהגו כו'. דחיישינן שמא לא יפתח אותה מחמת ליכלוך האפר ואמרינן קי"א א' כבדא עלוי בשרא אסור לכתחלה אף בצלי כ"ש בכה"ג: ש"ע סָעִיף ט
כג הראש כולו כו'. דאין להבחין בעוף בקרום שלו. או"ה: ש"ע סָעִיף ט
כד ובבהמה כו'. כנ"ל ס' א"ב: ש"ע סָעִיף ט
כה ואם לא כו'. דבצלי אין אוסר אלא כדי קליפה או נטילה אע"ג דאנן מחמרינן בס' כמש"ל בסי' ק"ה בכה"ג אין להחמיר: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
כו אין כו'. דכ"ר מבשל כמ"ש בפ"ג דשבת מ"ב כ"ש שמבליע [ובפ"ח דחולין (ק"ד ב') ס"ס כלי שני הוא כו' אלא גזירה שמא יעלה כו']: ש"ע סָעִיף י
כז וכן כו'. עתוס' שם ד"ה אבל כו' ותוס' דזבחים צ"ה ב' ד"ה עירה כו' ע"ש ותוס' דפסחים מ' ב' ד"ה האלפס כו': (ליקוט) וכן לא יערה כו'. עמש"ש ושם בירושלמי מהו לערות עם הקילוח אר"ח בריה דר' הלל מחלוקת ר' יונה ור' יוסי ר' יצחק בר נופחא בעא קומי ר' מנא עשה כן בשבת חייב משום מבשל עשה כן בבשר בחלב חייב משום מבשל א"ל כי דאר"ז איזהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו ובא איזהו תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו (ענ"ל סי' ק"ה ס"ק י"ג) וכתב הרשב"א דמשמע דמסקנא דעירוי אינו ככלי ראשון וכר' יוסי אבל מ"מ צריך ליזהר כדברי ר"ת. ול"נ דודאי המסקנא כדברי ר' יוסי דאינו מבשל וכ"ה בגמ' שלנו בהדיא בזבחים צ"ה ב' בלוע בלא בישול כו' ועתוס' שם (שנדחקו בזה) ובזה נסתר ראייתו של ר' יונה ור"י בר בון בירושלמי שם ומ"מ כאן לכ"ע אסור דבולע כמ"ש בגמ' שם וכן ל"פ בזה בירושלמי כלל דבולע וכן ר"י בר נופחא לא מיבעי ליה אלא בשבת ובבשר בחלב אם חייב משום מבשל אבל לא קמיבעיא ליה בשאר איסורין אם מותר באכילה (ע"כ): ש"ע סָעִיף י
כח ואם כו'. שם בתוס' מהא דפ' כיצד צולין חם לתוך צונן קולף: ש"ע סָעִיף י
כט ואם ראש כו'. דהנוצה עדיף מקליפה. הרא"ש שם: ש"ע סָעִיף י
ל ולא כו'. תוס' בזבחים צ"ו א' ד"ה עירה: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
לא אפילו בכ"ש כו'. דאף שאינו מבשל מ"מ מבליע ומפליט וכמש"ל סי' ק"ה ס"ב וראייתו ממ"ש בפ"א (ח' ב') השוחט בסכין של נכרים קולף דבה"ש רותח ואינו רותח יותר מכלי שני ושם לא ליסחוף כו' ובסוף ע"ז הלוקח כלי תשמיש כו' דברים שנשתמש בהן בחמין כו' משמע אף בכ"ש ועבא"ח סימן תנ"א ס"א בהג"ה ויש כו' וכ"כ הרמב"ם שם (עמ"א שם ס"ק ג' ובדברי רבינו שם) ואמרינן בחולין קי"א ב' קערח שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח אע"ג דלענין שבת המולח אמרינן אין עיבוד באוכלין ואלו משום מבשל פטור (וע"ל סי' ק"ה ס"ק י"ג בליקוט): (ליקוט) אפי' בכ"ש כו'. והירושלמי הנ"ל דפ"ג דשבת ופ"ק דמעשרות פי' הרמב"ן והרשב"א בת"ה צ"ב ב' דלא דנו שם מבשל מבולע אלא מפני שעשה הכתוב עירוי ככ"ר ובעי הגעלה ומריקה ושטיפה דאלו כ"ש בהגעלה דכ"ש סגי וא"צ מריקה ושטיפה אבל בולע כ"ש אפילו כלי נחשת ע"ש (ע"כ): ש"ע סָעִיף יא
לב ואם מלג כו' דקי"ל כו'. מדאמרינן בזבחים צ"ה ב' בלוע בלא בישול ודוקא עירה מכ"ר ובירושלמי פ"א דמעשר הלכה ו' ופ"ג דשבת הלכה ג' מהו ליתן תבלין כו' והביאו תוס' בזבחים שם ומדקאמר תמן כ"ח בולע כו' אית לך כו' משמע דכ"ש אינו בולע ועמ"ש בסי' תמ"ז ס"ג בא"ח: (ליקוט) ואם מלג כו'. כמש"ו בהג"ה וכ"מ בחולין קל"ד ב' לגי' הרי"ף לא ימלוג כו' וע"כ בכלי שני וכ"כ בת"ה ע"ו א' ואף שכתב די"ל שניקר מהחוטין ומלחו ל"נ ממש"ש קל"ג א' חוטין כו' וכל כהן כו' אלמא דקודם נטילה יהיב להו (ע"כ): ש"ע סָעִיף יא
לג אפילו היד כו'. דאם אין היד סולדת אפילו כ"ר אינו מבשל כמ"ש בפ"ג דשבת (מ' ב') ובירושלמי פ"ג דשבת סוף הלכה ג' איתמר בהדיא דכ"ש אינו מבשל אפילו יד סולדת ע"ש [ובפ"ח דחולין (ק"ד ב') באלפס רותח ס"ס כ"ש הוא כו']: ש"ע סָעִיף יא
לד אבל כו' וטוב כו'. לחוש לדעת האוסרים הנ"ל: ש"ע סָעִיף יא
לה ואין חילוק כו'. ר"ל אע"ג דבירושלמי הנ"ל מחלק בין כלי חרס לכלי נחשת דמשמע דכ"ח בולע אף בכ"ש היינו לס"ד אבל למסקנא דעירוי ככ"ר א"צ לזה: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
לו ואם מלג כו'. כמ"ש בשחיטה וביי"נ דאף יוצא ונכנס מהני: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
לז תרנגולות כו'. כמ"ש בסי"א ובהג"ה: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
לח מים כו'. לחוש לדעת האוסרים לכתחלה כמ"ש בסי"א בש"ע והג"ה ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
לט אם נמלגה כו'. כנ"ל: ש"ע סָעִיף טו
מ יש כו'. כמ"ש בס"י והוא דעת ר"ת בשבת וזבחים ויש כו'. הוא דעת רשב"ם שם ושם: ש"ע סָעִיף טו
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.