Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 104 — שולחן ערוך, יורה דעה קד
א עַכְבְּרָא דְּדַבְּרָא נוֹתֵן טַעַם לְשֶׁבַח הוּא, שֶׁהֲרֵי עוֹלֶה עַל שֻׁלְחַן מְלָכִים. אֲבָל עַכְבְּרָא דְּמָתָא, מְסַפְּקָא לָן אִם מַשְׁבִּיחַ בְּשֵׁכָר וְחֹמֶץ, אוֹ אִם הוּא פּוֹגֵם. וּלְפִיכָךְ, אִם נָפַל לְשֵׁכָר אוֹ לְחֹמֶץ, בְּצוֹנֵן, וְהֵסִירוֹ שָׁלֵם, אִם לֹא שָׁהָה בְּתוֹכוֹ מֵעֵת לְעֵת, מֻתָּר. אֲבָל אִם הָיָה רוֹתֵחַ, אוֹ אֲפִלּוּ צוֹנֵן וְשָׁהָה בְּתוֹכוֹ מֵעֵת לְעֵת, בֵּין שֶׁהֵסִירוֹ שָׁלֵם, בֵּין שֶׁנֶּחְתַּךְ לַחֲתִיכוֹת דַּקּוֹת וְיָכוֹל לְסַנְּנוֹ בְּמִסְנֶנֶת בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר מִמֶּנּוּ בְּתוֹכוֹ כְּלוּם, בֵּין שֶׁנִּמּוֹחַ בְּתוֹכוֹ לְגַמְרֵי וְנַעֲשָׂה כֻּלּוֹ מַשְׁקֶה וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנּוּ שׁוּם מַמָּשׁוּת, נִתָּר עַל יְדֵי שֶׁיְּהֵא שִׁשִּׁים בַּהֵתֶּר כְּנֶגֶד הָעַכְבָּר. וְאִם נֶחְתַּךְ לַחֲתִיכוֹת דַּקּוֹת, וְהוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְסַנְּנוֹ כְּגוֹן שֶׁנִּתְעָרֵב הַשֵּׁכָר אוֹ הַחֹמֶץ בְּמַאֲכָל עָב, הַכֹּל אָסוּר וְאֵין שָׁם בִּטּוּל, דְּחַיְשִינָן שֶׁמָּא יִפְגַּע בְּמַמָּשׁוֹ שֶׁל אִסוּר וְלֹא יַרְגִּישׁ. הַגָּה: וְדַוְקָא בְּשֶׁרֶץ יֵשׁ לָחוּשׁ אִם נִשְׁאַר שָׁם שֶׁלֹּא יוּכַל לְהוֹצִיאוֹ, אֲבָל בִּשְׁאָר אִסּוּרִין אֵין לָחוּשׁ (כָּךְ מַשְׁמָע בְּאָרֹךְ כְּלָל ל"ב).
ב אִם נָפַל לְיַיִן וְשֶׁמֶן אוֹ לִשְׁאָר מַשְׁקִין, פּוֹגֵם בְּוַדַּאי וְאֵין צָרִיךְ ס' לְבַטֵּל פְּלִיטָתוֹ. הַגָּה: וּלְפִי זֶה, אִם נָפַל לְשֻׁמָּן נָמֵי דִּינָא הָכֵי. וְיֵשׁ מַחֲמִירִין בְּשֻׁמָּן וַאֲפִלּוּ אִם הוּא קָשֶׁה לְפָנֵינוּ, אִם שָׁפְכוּ מִדֵּי יוֹם וָיוֹם שֻׁמָּן בַּקְּדֵרָה וְיֵשׁ לְסַפֵּק שֶׁמָּא הָעַכְבָּר הָיָה שָׁם כְּשֶׁעֵרוּ עָלָיו שֻׁמָּן רוֹתֵחַ, הַכֹּל אָסוּר, אֲפִלּוּ יֵשׁ ס' בַּשֻּׁמָּן נֶגֶד כָּל הָעַכְבָּר; וְאִם לֹא עֵרוּ עָלָיו, אוֹ שֶׁעֵרוּ עָלָיו וְיָדוּעַ שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם הָעַכְבָּר כְּשֶׁעֵרוּ עָלָיו, וְהַשֻּׁמָּן בָּא לְפָנֵינוּ כְּשֶׁהוּא קָשֶׁה (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ וְהַגָּהַת מַיְמוֹנִי פט"ו וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְּחֻלִּין וּבְהַגָּהַת ש"ד וּבְאָרֹךְ) וְכֵן נִמְצָא הָעַכְבָּר עָלָיו, סָגֵי לֵיהּ בִּנְטִילַת מָקוֹם וְלֹא מַחְזְקִינָן אִסּוּר שֶׁמָּא הָיָה הַשֻּׁמָּן רַךְ כְּשֶׁנָּפַל שָׁם וְכָבוּשׁ הָוֵי כִּמְבֻשָּׁל, דְּמֻתָּר מִכֹּחַ סְפֵק סְפֵיקָא, סָפֵק נָפַל שָׁם כְּשֶׁהָיָה קָשֶׁה, וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר כְּשֶׁהָיָה רַךְ, שֶׁמָּא נִתְקַשָּׁה קֹדֶם שִׁעוּר כְּבִישָׁה. וּבְמָקוֹם שֶׁהַשֻּׁמָּן מָאוּס לֶאֱכֹל, אָסוּר לְהַדְלִיקוֹ גַּם כֵּן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, מִשּׁוּם הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ (מַלְאָכִי א, ח) (ר"ן בְּשֵׁם גָּאוֹן וְרַשְׁבָּ"א פג"ה וְר' יְרוּחָם ואו"ה בְּשֵׁם מָרְדְּכַי פג"ה וְהַמְחַבֵּר בא"ח סי' קנ"ד סי"ב) וּבִמְקוֹם הֶפְסֵד גָּדוֹל יֵשׁ לִסְמֹךְ אַדִּבְרֵי הַמְקִלִּין.
ג דְּבָרִים הַמְּאוּסִים, שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם קָצָה בָּהֶם, כִּנְמָלִים וּזְבוּבִים וְיַתּוּשִׁים שֶׁכָּל אָדָם בּוֹדֵל מֵהֶם לְמִאוּסָן, אֲפִלּוּ נִתְעָרְבוּ בְּתַבְשִׁיל וְנִמְחָה גּוּפָן לְתוֹכוֹ, אִם הַהֶתֵּר רָבֶה עָלָיו, מֻתָּרִים. וּמִכָּל מָקוֹם כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לִבְדֹּק וּלְהַעֲבִיר בְּמִסְנֶנֶת, בּוֹדֵק וּמְסַנֵּן. מִיהוּ בַּחֲלָא וְשִׁכְרָא, יֵשׁ לָחוּשׁ כְּמוֹ בְּעַכְבָּר. (בֵּית יוֹסֵף לְדַעַת הָרַשְׁבָּ"א).
ש״ך Shach
סָעִיף א
א עכברא דדברא כו'. משמע מדברי המחבר דעכברא דדברא פשיטא לן דמשביח בשכר וחומץ כיון דעולה על שלחן מלכים (ואפשר לפי זה דעכברא דדברא אפי' ביין ושמן וכהאי גוונא אינה פוגמת) ובש"ס (עבודת כוכבים דף ס"ח ע"ב) מוכח דאע"ג דעולה על שלחן מלכים מספקא לן אי נטל"פ בתערובות ע"ש ואע"פ שאפשר לדחוק וליישב מ"מ לא נראה כן מהרי"ף והרא"ש וטור והרמב"ם וראב"ן ושאר פוסקים שלא הזכירו כלל הא דעכברא דדברא אלא כתבו בסתם עכבר ודוק: ש"ע סָעִיף א
ב או לחומץ אם לא שהה בתוכו מעת לעת כו'. ע"ל סימן ק"ה ס"ק ב' מזה: ש"ע סָעִיף א
ג ודוקא בשרץ יש לחוש כו'. דע דגרסינן פרק בתרא דעבודת כוכבים (ריש דף ס"ט) אבעי' להו נפל לגו חלא מאי (כלומר אי עכברא נותן טעם לשבח בחומץ או לא) אמר ליה רב הילל לרב אשי הוי עובדא בי רב כהנא ואסר רב כהנא א"ל ההוא אימרטוטי אימרטט ופירש רש"י שנחתך לחתיכות דקות קטנות ושרץ שיעורו כעדשה כטומאתו וחיישינן דילמא בולע חתיכת שרץ בהדי חומץ וכ"כ ראב"ן ומרדכי והאגודה לשם וכ"כ האו"ה כלל ל"ב אבל הר"ן כתב על פרש"י תימה למה הוצרך לזה דהא אף בשאר איסורים יש לחוש לפחות מכזית דהא קי"ל חצי שיעור אסור מן התורה ותו קשיא ליעבריה במסננת ולישתרי כו' עכ"ל ולק"מ דודאי בשאר איסורים כיון דנטל"פ הוא אם כן ליכא משום טעמא וגם משום גופיה ליכא דבטל ברוב כיון שאינו מכירו (ועיין לעיל סימן ק"ג ס"ק ג') דמ"ש מיבש ביבש ואע"ג דשלא במינו ביבש קי"ל בששים היינו משום דאם יבשלם יתן טעם מה שאין כן הכא דנטל"פ ומ"ש וליעבריה במסננת ולשתרי י"ל דהיינו כמ"ש הטור וב"י שנחתך בענין שאינו יכול לבררו במסננת כגון שהיה החומץ מעורב במאכל עב והלכך שרץ כיון דשיעורו בכעדשה לא בטיל דהוי כמו בריה וכמ"ש האו"ה שם וכן משמע דעת הטור שלא כתב דין דנחתך לחתיכות קטנות ואינו יכול לבררו אלא הכא גבי עכבר ולא בשאר איסורים וגם לא אישתמיט שום פוסק דיכתוב כן בשאר איסורים וזה דעת הרב והב"ח ומדברי הבית יוסף נראה דאפילו פחות מכעדשה וכן בשאר איסורים נמי לא בטיל אפי' ביותר מששים כל שא"א לסננו וכן דעת מהרש"ל פג"ה סי' מ"ט ולפעד"נ כמ"ש ונ"ל ברור דגם הר"ן לא כ' כן אלא לפי מאי דסבירא ליה דמיירי בענין שיכול לסננו אבל לענין דינא מודה דאם אינו יכול לסננו דהוי ממש כיבש ביבש דהא קי"ל בכל דוכתא דאזלינן בתר רובא כדכתיב אחרי רבים להטות תדע דהא הרשב"א בתה"א דף ק"י ע"ב כתב נמי כהר"ן ובתשובה סי' ק"א כתב בקדרה של מרק שנפל לתוכו יתוש שאם נחתך ממנה אבר או אפי' שלמה ונתרסקה ואבד צורתה הוי כשאר איסור ובטלה עד כאן לשונו ומביאו ב"י בס"ס זה אלמא כל שאי אפשר לסננו בטל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד נמי דינא הכי. דפוגם בודאי והיש מחמירין סוברים דדין שכר וחומץ יש לו וכן מבואר בב"י ות"ח סוף כלל כ"ב וא"כ צ"ע בדברי הרב אמאי לא שרי בספק א' בכבוש לחוד דהא איכא נמי ספיקא אי משביח אי לא וספק א' דכבוש וא"כ הוי ס"ס ונ"ל דהאי ספק אי משביח או פוגם לא הוי ספק כיון דבש"ס גופיה מספקא להו או אפשר דדמי לספק בחסרון ידיעה דלעיל סי' צ"ח ס"ק ט' וצ"ע: ש"ע סָעִיף ב
ה ויש מחמירין בשומן כו'. וכן דעת מהרש"ל פג"ה סימן מ"ט לאסור בשומן אווזות ושאר משקים ואינו מתיר אלא ביין ושמן ודבש מטעם שכתב הרמב"ם שאלו צריכין להיות מבושמים וע"ש: ש"ע סָעִיף ב
ו אפי' יש ששים בשומן. דכל מה שמערה ונוגע בעכבר נאסר ונתערב בשאר השומן ונאסר הכל ואף דלפעמים העכבר מונחת בשולי הקערה ואם כן היה לנו להתיר כל השומן שהוא למעלה מקליפה שעל העכבר י"ל דידוע כשמערין עליו רותח נמס הכל ולכן העירוי נוגע תמיד בעכבר ונאסר הכל ת"ח כלל כ"ב ד"ט וע"ש: ש"ע סָעִיף ב
ז ואם לא עירו עליו. פי' רותח או כו' והשומן בא לפנינו קשה אבל בא לפנינו רך ליכא אלא חדא ספיקא שמא היה שם יום שלם וספק כבוש אסור כדלקמן ר"ס ק"ה וכן אם ידוע שהיה רך כשנפל העכבר לתוכו אסרינן מספקא שמא נכבש בו יום שלם אע"פ שכשבא לפנינו הוא קשה אא"כ ידעינן בברור שלא היה יום שלם רך אחר שבא העכבר לתוכו וכן אם ידוע שהיה רך יום שלם ונתקשה אח"כ ולא ידעינן אי היתה בו העכבר כשהיה רך או לא אסור מיהו בכל זה מותר אי איכא ששים מה שאין כן בעירה עליו רותח כל זה העלה בת"ח שם וע"ש: ש"ע סָעִיף ב
ח ובמקום שהשומן מאוס כו'. כתב באו"ה כלל ל"ב דין כ"ו וה"ה לדידיה נמי אם הוא מאוס עליו אפילו שאין מאוס לאחרים אסור לו אפילו בששים וק' אם הוא מאוס עליו עדיין עכ"ל וכ"כ בס' אפי רברבי ד' נ"ז ע"א: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ט אם ההיתר רבה עליו כו'. אע"פ שיש בו כזית בכדי אכילת פרס מותר כן כתב הרשב"א וכ' הב"י אע"פ שיש חולקים בשאר נטל"פ (וכמו שנתבאר בסי' ק"ג ס"ב) נראה דבדברים הפגומים מעצמם מודים וטעם גדול יש לחלק ביניהם וק"ל עד כאן ועמ"ש ס"ס ק"א: ש"ע סָעִיף ג
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א עכברא. עש"ך עיין גמרא עבודת כוכבים ס"ח ב' עכברא בשיכרא אסר רב ואמר רב ששת דעכבר מאיס ואסר רחמנא נט"ל נמי אסור ופריך מי מאיס ל"ק הא בדמתא רבא אמר טעמא דרב בשכר משבחת ע"ש והש"ך סובר מדפריך ומי מאיס והוה סובר דרב בדדברא אסור א"כ איך אמרי רבנן רב סבר נט"ל אסור ועמ"י כלל כ"ב אות כ"ה ויש לכוין דבריו כמ"ש. אלמא דגם דדברא מספקא לן באמת אי נט"ל אף דבעצמו מושבח הוא. אמנם הרשב"א בתה"א קי"א א' חילק בפי' בין מתא כו' והמ"י שם בה"מ התיר בדברא בשאר משקים ולי נראה שאין להקל וכ"ד הפר"ח אות א' אלא שהוא ז"ל כתב לטעמיה ולדידן לא שייך זה. ומיהו אף אם נאמר דברא נמי שוה לדמתה מ"מ רבא חולק על רב ששת דאל"כ לוקי בדמתא והרשב"א נראה דסובר עיקר פגימתן דמאיסי ומש"ה יליף מיניה לשאר דברים המאוסים עב"י וא"כ כי מקשה ומי מאיס אכולי קא מקשה ואין להאריך: ש"ע סָעִיף א
ב או. עש"ך הראה לק"ה אות ב' ושם הקשה דברי המחבר אהדדי דכאן משמע בחומץ בעינן מעל"ע. ובס' בית ישראל תי' דכבוש בציר או בחומץ להרתיח הוה דרבנן וספק לקולא משא"כ לקמן באיסור תורה ודאי אף בכדי שיתחיל להרתיח אסור דרבנן וה"ה בוודאי איסור דרבנן והבל"י אות ב' כתב כדי שירתיח הוה ספק ובספק דהכי הוה ס"ס ולקמן סימן ק"ה אבאר אי כדי שיתחיל להרתיח הוה ד"ת או דרבנן: ש"ע סָעִיף א
ג ודווקא. עש"ך וכבר התבאר בט"ז והנה"כ ביאר יותר דודאי לא הוה בריה אלא במשקה אף שא"א לבררו חיישינן שמא פגע בממשו של איסור כעדשה דלקי עליה וחמיר והוה כעין בריה מש"ה חששו ולא בשאר שרצים דלא לקי לא גזרו וביבש אה"נ דבטל כיון דלא מינכר האיסור בעין לא גזרו דבריה ממש לא הוה ויש לעיין באו"ה כלל כ"ה ובל"י ע"ש וע' בה"פ ומדבריו כאן משמע יבש בא"מ כל שא' נט"ל בחבירו א"צ ס' ויש לדחות ועיין מ"כ ובק"ט אבאר עוד. וכזית מנבילה בלח אפשר דלא שכיח הוא שלא יהא אפשר להסיר במסננת ואין להאריך: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד נמי. עש"ך והיינו ספק איבעי' נכנס בגדר הספק והפר"ח כאן אות ה' ובסימן ל' אות ב' דספק איבעיא אין נכנס בגדר הספק ועס"י ק"י דשם יתבאר דאנן קיי"ל דשפיר הוה ספק הן לענין ס"ס והן לענין ספק דרבנן לקולא וכאן משום דהוה כעין חסרון ידיעה: ש"ע סָעִיף ב
ה ויש. עש"ך ועמ"ש בט"ז ובה"מ שרי. וא"ל הא הס"ס שמא היה קשה ושמא הלכה דחומץ חלא ושיכרא אין פוגם דספק פלוגתא דרבוותא הוה ספק גמור ושמא כתי' הב' של הש"ך באות ד' דזה הוה כספק חסרון ידיעה: ש"ע סָעִיף ב
ו אפילו. עש"ך והיינו אף דעירוי אין אוסר יותר מכ"ק מ"מ העמוד יורד עד למטה ונוגע הקילוח מעט מעט בעכבר ונאסר הכל. וה"ה כל עירוי דבר לח היתר על איסור צונן שלא נפסק הקילוח דינא הכי: ודע דהפר"ח כתב באות ו' דזה למ"ד חנ"נ בשאר איסורין ואמת שי"ל ברא"ש דלית ליה חנ"נ אבל מ"מ צ"ע דוודאי הכין הוא דאם עכבר מונח בשולי הקדירה ע"כ צריכין לומר דהעמוד יורד עד למטה ונמס הכל וכיון שכן נתערב הכל יפה וודאי למ"ד דלא נ"נ בשאר איסורין שרי דלא שייך אפשר לסוחטו דנבלל יפה. ולפ"ז אם נמצא חתיכת נבילה בשומן כה"ג נמי יש לצדד בה"מ דלח בלח לא נ"נ בה"מ וזה כלח בלח דמי דנבלל יפה עס"י צ"ב וצ"ט דלא נודע אי נ"נ וצ"ע לדינא ✍: ש"ע סָעִיף ב
ז ואם. עש"ך דאם עירו ס' לא מהני דכל עירוי ועירוי נ"נ ואף דנ"נ הוה דרבנן וא"כ אמאי נחמיר מספיקא יש לומר דרך השומן להיות נמס ע"י עירוי וכיון שהעכבר נמצא שם מזמן לזמן אמרינן כמו שהוא עתה כן היה קודם. ולפ"ז יש לעיין אם טלטל הכלי עם השומן ממקום למקום ונמצא עתה עכבר יש לומר ממקום למקום לא מחזקינן איסורא והיינו בשומן רך דיכול להיות שעתה נפל ובה"פ יבואר זה בסימן תס"ז. והנה בעירוי לא מהני ס' ובלא עירוי רק כבוש מהני ס' והא דבקשה צריך נטילה הוא חומרא בעלמא דמדינא כ"ק סגי ועמ"י דמאוס הוא הצריכו נטילה ואין להאריך: ש"ע סָעִיף ב
ח ובמקום. עש"ך משמע אף שיש ס' אם הוא מאיס אסור לבה"כ ואף רק מאוס לדידיה ועבט"ז ובקי"ו אבאר עוד בזה בעזה"י: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ט אם. עש"ך והוא מתה"א ק"י ב' ובב"ח כתב בס"ה ובק"ג דחילוק יש בדברים הפגומין מעיקרא אף כזית בכא"פ שרי ובין דברים משובחים אלא שנט"ל בהיתר כל שיש כא"פ אסור ואני תמה על עצמי הא דברים הפגומין נמי הכי אסרינהו רחמנא ואפ"ה כל שהיתר רבה שרי ה"ה במשובחים ונט"ל בהיתר פגום קצת כיון דטעם פגום לא אסרה תורה חד בב' בטל במין במינו אף שיש כזית כא"פ ולא מצאתי לא' מהאחרונים שיאמרו בזה. ובקצר מ"א ב' לא זכר כלל מזה דסתמא כפירושו היתר רבה היינו משהו יותר או חד בב' ואפילו יש זית בתערובת בין במשובחים או פגומים וכנ"ל ✍ועס"י ק"ז ומ"ס ק"א ששם החמיר באין ה"מ במאוסין יע"ש: ש"ע סָעִיף ג
ט״ז Taz
סָעִיף א
א ודוקא בשרץ וכו'. בד"מ כתב הטעם שמא ישאר ממנו כעדשה שהוא שיעור טומאתו הואיל ותחילת ברייתו הוה כעדשה מקרי בריה ואינה בטלה עכ"ל ונראה שהביאו לחלק כן ממ"ש הטור ואם נתחתך בענין שאינו יכול לבררו ולהוציאו הכל אסור וק"ל לרמ"א הא קי"ל נתרסקה הבריה בטילה וכ"כ בדרישה בשם רש"ל וז"ל ואף דאמרינן לעיל סי' ק"א היכא שנתרסק האיסור בטל שאני שרץ דאיסור אכילתו בכעדשה כטומאתו וחיישינן דילמא בלע שרץ כעדשה ועיין בפרש"י בעבודת כוכבים דף ס"ט עכ"ל וכתב ע"ז דלא נצטרך לחלק בשביל זה דשאני בנחתך הבריה דאיירי במין במינו ואין האיסור ניכר תוך ההיתר משא"כ כאן שאיירי שהוא במאכל עב וא"א לבררו מחמת קטנותו אבל מ"מ האיסור ניכר בין ההיתר דזה לכ"ע אסור אלא שיש הכרח לחלק כן מכח מ"ש ב"י ואם נימוח לתוכו לגמרי דדוקא לגמרי כו' ובסימן ק"ט כתב דמשמע מדברי התרומות אפילו באינו מינו מיהו בטל בס' ואפי' כזית ולפ"ז צריך לחלק בין שאר איסורין למשהו דשרץ כו' עכ"ל וכן מו"ח ז"ל כתב כאן כדברי רש"ל האלו.) ואשתומם שעות הרבה מה חשבו על ככה דמ"ש הטור אם נתחתך כו' הוא על פי הגמרא שאמרו בעבודת כוכבים (דף ס"ט) בעכברא שנפל לגו חלא מאי אמר ליה רב הילל לרב אשי הוה עובדא בי רב כהנא ואסר רב כהנא א"ל ההיא אימרטוטי אמרטט ופרש"י לחתיכות דקות ושרץ איסורו כעדשה כטומאתו וחיישינן דילמא בולע חתיכת שרץ בהדי חומץ ולכאורה משמע דקפיד דוקא אשיעור כעדשה וזה אי אפשר לומר כן דהא עכ"פ חצי שיעור אסור מן התורה והיינו אפילו חצי עדשה או משהו ממנו דלא בעינן כעדשה אלא לענין איסור שחייב מלקות כמו כזית דנבילה וכן מוכח מדברי התוספות שהקשו שם יש לתמוה עכשיו היאך אנו אוכלים דבש דבורים והלא רגלי הדבורים מעורבים בדבש כו' וזה פשוט דהאוכל דבש שמעורב בו רגלי הדבורים שאינו אוכל כשיעור עדשה מן הרגלים וכן מוכח מדבריהם שם שסיימו והא דאמרינן אברים אין להם שיעור אפילו פחות מכזית מן המת ופחות מכעדשה מן השרץ כו' ש"מ דמיירי שם בפחות משיעור עדשה. שוב ראיתי בר"ן שם פרק השוכר שמקשה גם כן על רש"י כן דלמה לי כעדשה הא אף בשאר איסורין יש לחוש לפחות מכזית והקשה עוד קושיא אחרת ופי' שם פירוש אחר ובת"ה הארוך (דף ק"י ע"ב) כתב פירש"י וכתב עליו וז"ל ומיהו לאו דוקא בשרצים המבדילים שאפילו בשאר איסורין שנתערבו ביין וחומץ ושמן ויש לחוש אפילו לפחות מכזית שהרי חצי שיעור אסור מן התורה עכ"ל הרי לפנינו בהדיא דרש"י לאו דוקא נקט כעדשה מן השרץ אלא נקט איסור קטן היותר חמור דחייב אפי' מלקות על אכילתו ולא כדברי רש"ל ורמ"א דשרץ שאני ומ"ש רמ"א בד"מ שאם יש כעדשה מקרי בריה נפלאתי מאד על פה קדוש יאמר כן דהרי בדיני בריה אמרו בהדיא בסימן ק' בנמלה וכתב ע"ז בסימן ק"א דאם נתרסק ממנה קצת בטלה חשיבות הברי' וכמ"ש ב"י שם סימן ק"א ק"ו כאן דמיירי בנחתך לחתיכות דקות כמ"ש הטור וכ"כ באו"ה כלל כ"ה דין ב' מידי דהוה אכעדשה דשמונה שרצים ושרץ מרוסק כו' אף על פי שלוקין עליהם מתבטלים בשיעורם עכ"ל. ומ"ש בדרישה דכאן מכירין האיסור אלא שאי אפשר לבררו כן הוא האמת ודומה למ"ש ב"י בסי' קט"ו להרמב"ם לענין חמאה של עובד כוכבים וז"ל אבל החמאה היה האיסור ניכר דהיינו הקום אלא שא"א לבררו ולפיכך אינו בטל עכ"ל וע"ש. ולפי הנראה דודאי לא בא הטור כאן כלל לעשות חומרא בשרץ משא"כ בשאר איסור זה לא עלתה על דעתו כלל דלא כתב דיני סי' זה אלא להורות דיש שבח בעכבר ושכר וחומץ אלא שפרט דיניו אם נתערבו ומ"ש כאן בנחתך דהכל אסור לאו מטעם חשיבות דבריה אלא דילמא בלע לחתיכה דקה של שרץ בתוך השכר או חומץ ולזה נתכוין גם הב"י במ"ש דחצי שיעור אסור מן התורה ואפילו בפחות מכעדשה ופי' דברי הטור הוא כך דאם נימוח השרץ לגמרי עד שנעשה כממשו של שכר וחומץ הוה שיעורו בששים דהוה לח בלח אבל אם נתחתך ולא נימוח דיש כאן עדיין ממשות של איסור ונתערב במשקה ממילא אין כאן לח בלח ולא יבש ביבש דכל ביטול הוא מצד שאינו ניכר משא"כ כאן דניכר אלא דאי אפשר לבררו ממילא לא מהני כאן אפילו ששים דלא מהני ששים אלא אם נעשה האיסור לח ונימוח לגמרי משא"כ כאן דשם איסור לא נעקר ממנו ולא נתבטל כלל לא בששים בתורת לח בלח ולא ביבש ביבש בתורת רוב ושפיר יש איסור אם יבלע אותו בעין ע"כ אסרו הכל כאן והיינו פירושו דאמרטוטי אמרטט שאמרו בגמרא ואין כאן חילוק בעולם בין שרץ לשאר איסורים ודין הנזכר כאן הוה בכל איסורים אם נתערב והוא ניכר ואי אפשר לבררו כן נלע"ד ברור והג"ה זאת אין מקום לקיימה לפע"ד אלא שיש עדיין להקשות להרשב"א שכתב באיסור החמאה שנתן הרמב"ם טעם משום שאין הקום מתבטל בחמאה שאינו מעורב בה שיתבטל במיעוטו והקשה עליו הרשב"א כמו שנעתיק בסי' קט"ו וכתב עליו שאע"פ שאינו מעורב בטל במיעוטו אם כן מאי שנא מכאן בעכבר שאינו מתבטל בשכר או חומץ דהא גם שם בקום שבחמאה מכירו והוה לח ביבש ומתבטל כיון שאין יכול להפרישו) וגבי עכבר נמי דהוה אין יכול להפרישו והוה יבש בלח ליבטל ונראה לי דבעכבר יש לחוש שמא יאכל חתיכת האיסור בפני עצמו בשלמא יבש ביבש נהפך האיסור להיתר מכח הרוב דגזירת הכתוב ומשום הכי מותר בדגן בדגן אבל בזה אין האיסור נהפך להיתר אלא הטעם בחמאה דמהני ביטול משום דאי אפשר להפרישו לאיסור וזה עיקר ההיתר אבל כל שניכר קצת מהקום ודאי זורקו ואין אוכלו אלא בכלל החמאה ע"כ מותר אבל אין שייך בזה האיסור נהפך להיתר משום הכי אסור בעכבר דשמא יאכל האיסור בפני עצמו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ליין ושמן. הרמב"ם נתן טעם לזה שאלו דברים צריכים להיות מבושמים וכ' רש"ל בפ' ג"ה סי' מ"ח דמשמע מטעם זה דשאר משקים אסורים ובדבש לכ"ע פוגם כמ"ש הסמ"ג מפי' התוס' לענין דברים שנתערבו בדבש והמרדכי פרק אין מעמידין ומסיק שם דיש להחמיר בכל המשקין חוץ מיין ושמן ודבש: ש"ע סָעִיף ב
ג שמא היה השומן רך. אבל אם ודאי ידוע לנו שהשומן היה תחלה רך רק שיש ספק שמא תוך שיעור כבישה נתקשה דהיינו תוך מעת לעת מן הנפילה בזה אזלינן לחומרא ודלא כאו"ה כלל ל' שמתיר אם בא לפנינו כשהוא קשה אנו הולכין בתר שעת המציאה ואפילו שבודאי היה רך בעת האיסור דשמא נתקשה תוך מע"ל לנפילת העכבר והביא ראיה ממה דאמרינן כל הטומאות הולכין אחר שעת מציאתן וחולק עליו בת"ח וד"מ דבספק אחד אזלי' לחומרא: ש"ע סָעִיף ב
ד ובמקום שהשומן מאוס כו'. פירוש שהוא אסור דהיינו דלית ביה ששים וכן העתיק בד"מ בזה הלשון הואיל והוא אסור לאכילה כו' משמע ביש שם ששים מותר בהדלקה ג"כ וכ"כ ב"י בשם רבינו ירוחם בא"ח סי' קכ"ד: ש"ע סָעִיף ב
ה ובמקום הפסד כו'. זה קאי על ריש ההג"ה ויש מחמירין כו' ור"ל במקום הפסד גדול יש להקל בכל המשקים. חוץ משכר וחומץ: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו דברים המאוסים כו'. רש"ל פ' גיד הנשה פסק להחמיר בזה וכן מו"ח ז"ל מסיק להחמיר אבל כבר כ' רמ"א בסי' ק"ז ס"ב שאין לשנות המנהג שנוהגין להקל: ש"ע סָעִיף ג
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א ודוקא. עט"ז האריך וכן הסכים הפר"ח אות ג' והמ"כ בדף פ"ו. הנה דעת רמ"א דכעדשה מח' שרצים המובדלין (הם ח' שרצים המוזכרים בפסוק שמטמאין ומובדלין משאר שרצים שאין מטמאין) דלוקה אכעדשה מהם דהוה בריה דנשתנה משאר איסורין דבעינן כזית. ומ"ש הפרישה דבק' מיירי במינו ר"ל עוף טמא עם טהור ששוין במראה קורא מינו או תולעים שפירשו ומילבי"ן ונאמר שזה מיקרי נוצר באיסורו דקודם פרישותן אוכלא הוא והט"ז והמ"כ והפר"ח העלו דלא נקרא בריה הואיל ואי יחלוק אין שמו עליו ואפילו אברים של ח' שרצים אפילו לדעת הרשב"א בתה"א ק"ד ב' דאברים של ח' שרצים דלוקה בכ"ש אפילו הכי לא הוה בריה ועיין כר"ו אות ג'. (ובאמת י"ל כי זה דומה לאמ"ה עס"י ק') ומה שכתב הט"ז מהקום דבריו צריכין קצת ביאור כי תוכן כוונתו דאף יבש ביבש כל שניכר האיסור במראית העין אלא שא"א לבררו מחמת דקותו וקטנותו לא בטל מ"ה וכן העלה המ"כ והפר"ח ומ"ש הט"ז דאין ביטול ליבש בלח לאו דוקא אלא כל שניכר אין לו ביטול ומקום שבחמאה דאוס' הר"מ ז"ל ראיה גמורה דאף שא"א לבררו אפ"ה כל שניכר אין לו ביטול והרשב"א דהקשה עליו נמי ה"ק כל שניכר הקום ישליך והשאר שאין ניכר בטל ובקט"ו אבאר עוד ובש"ך אות ג' אבאר עוד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ליין. עט"ז משמע דפוסק כן דחוץ שמן ויין ודבש אוסר מספק כמו חלא ושיכרא ועש"ך אות ה' דלא כפר"ח אות ה' דפסק כהמחבר מיהו עכברא דדברא ביין ושמן ודבש פוגם כ"כ הפר"ח אות ד' ועש"ך אות א' שם יבואר: ש"ע סָעִיף ב
ג שמא. עט"ז דבספק אחד אסור דכבוש דאו' לבד בב"ח ואף שבק"ה אות ג' הניח בצ"ע כאן מודה דאית לומר אוקמיה אחזקה כמו שהיה רך בנפילתו ועתה נתקשה: ודע דכבוש לא הוה אלא יבש במשקה צלול וכל שהוא רך שמתנענע ממקום למקום רך מיקרי לענין כבישה. וחמאה כשהיא קשה ואין מתנענע לא הוה כבישה ובשו"ת חוט השני סימן ס"ג יראה דבחמאה הוא כבישה והמ"י כלל כ"ב אות י"ט הביאו ואולי ברך ולא בקשה ולקמן בק"ה אבאר קצת דיני כבישה והכל לפי הזמן והמקום דודאי שומן של בשר בהמה ובזמן הקור אינו רך כל מעל"ע: ש"ע סָעִיף ב
ד ובמקום. עט"ז ועמ"י כלל כ"ד והמ"א בא"ח קנ"ד אות י"ט וכ"נ מש"ך כאן דאפילו יש ס' כל שמאוס הקריבהו נא כו' ואפשר הט"ז נמי יודה כל שמאוס אפילו יותר מס' ופחות מס' אפילו אין מאוס אסור ולישנא דהר"ב דסיים ובה"מ יש לסמוך אדברי המקילין דחקו להט"ז דמשמע דקאי אכל מה שהוזכר ודע דלאו משום איסור אכילה נגעו ביה דא"כ חלב לתסור ובנר חנוכה בשער אפרים ל"ח דמתיר להדליק בחמאה עם חלב וחמאה של טריפה וכדומה אלא כיון דמאוס הוא שאין בו ס' ונרגש טעם מש"ה אסור נמי לגבוה נ"ל. ועיין בא"ז א"ח קנ"ד אות ו' כשמאוס לדידיה כיון שאין מאוס לאחרים שרי להדליק ול"נ אלא כמ"ש בא"ר אות ח"י דאדרבה אם מאוס לדידיה אסור אף שאין מאוס לאחרים ונכון הוא דהקריבהו נא ואם אין מאוס לדידיה אף דמאוס לאחרים מותר להדליק ✍כתבו האחרונים שם ה"ה לכל נר מצוה אסור אם הוא מאוס יע"ש היינו נר חנוכה ויאצ"ט ויראה נר של שבת ג"כ יש למנוע: ש"ע סָעִיף ב
ה ובמקום. עט"ז ויראה דאין כאן אלא ב' דינים באין ה"מ אסור בכולן חוץ יין שמן ודבש עש"ך אות ה' ובה"מ מותר אף שומן ובמ"י כלל כ"ב אות כ"ו כתב חמאה דין שומן יש לו משמע לכאורה דשאר משקין אף בהפסד מועט שרי ולענ"ד כמ"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו דברים. עט"ז צידד כפסק רמ"א כאן ובק"ז והש"ך בק"ז אות ז' החמיר רק בה"מ שרי ובחלא ושכרא אסור מספיקא כמ"ש הר"ב כאן והש"ך שם וא"י על מה סמכו העולם להתיר אף בחלא ושיכרא ובב"י הובא דעה דזבוב אף בשיכרא אין נ"ט מרדכי הרוקח מ"מ הרי הר"ב לא כ"כ ובעל נפש יזהר בשכר וחומץ לפעמים שוהין מעל"ע או כשיעור שירתיח עש"ך ק"ה: כתב הלח"מ בפט"ו ממ"א הלמ"ד עכברא בשכרא וחומץ ס' וא"ת ליבעי ס"א וי"ל דבספק (איבעיא דלא אפשטא) לא עשו היכר ושכר וחומץ לא בעי מעל"ע עכ"ל ועש"ך בפ"ו אות ט"ז משמע שסובר דטעם הר"מ ז"ל אמת ביצה הוה בריה הוסיפו ס"א ואף בק' העלה דביצה לא הוה בריה מ"מ הוסיפו א' דהיא כעין בריה כמ"ש שם. הן אמת שהמחבר בק' כתב בריה לבטל פליטתה בס' דאין סובר טעם הר"מ ולפי מה שמחמיר הש"ך בביצה כ"ש בריה גמור' ס"א וביצה ספק טריפה אף להש"ך י"ל די בס' מידי דהוה אעכברא ספק ✍ויש לעיין במשנה ג"ה בנ"ט משמע ס' וי"ל. ומ"ש הלח"מ בשכר מבליע אנן קיי"ל בחומץ כדי שירתיח לא בשכר עס"י ק"ה: ש"ע סָעִיף ג
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א דדברא. כ' הש"ך דמשמע מדברי המחבר דעכברא דדברא פשיטא לן דמשביח בשכר וחומץ ואפשר אפי' ביין ושמן וכה"ג אינה פוגמת אבל בש"ס מוכח דאף על גב דעולה על שלחן מלכים מספקא לן אי נטל"פ בתערובות: ש"ע סָעִיף א
ב איסורין. בד"מ כ' הטעם דבשרץ חיישינן שמא ישאר ממנו כעדשה שהוא שיעור טומאתו והוי בריה ואינו בטל והט"ז השיג עליו באריכות וסתר דבריו והעלה במסקנתו דבאמת אין חילוק בין שרץ לשאר איסורים ומה שבנחתך הכל אסור לאו טעמא משום חשיבות בריה רק דחיישינן דילמא בלע חתיכה דקה בתוך השכר או חומץ ומיירי כאן מאיסור ניכר אלא שא"א לבררו דבזה לא מהני ס' דלא מהני ס' אלא כשאין האיסור ניכר וא"כ אפי' בשאר איסורים הדין כן וכן דעת רש"ל וב"ח (ועי' בנה"כ דסתר דברי הט"ז ועי' פר"ח שהאריך): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג פוגם. הרמב"ם נתן טעם לזה שאלו דברים צריכים להיות מבושמים (ופר"ח כ' אנו אין לנו אלא פסק ש"ע אף בשומן ע"ש). וכ' רש"ל דיש להחמיר בכל המשקין חוץ מיין ושמן ודבש: ש"ע סָעִיף ב
ד לספק. כ' הש"ך והא דלא הוי ס"ס שהרי זה ג"כ ספק אם נטל"פ או לשבח וספק דכבוש וצ"ל דהאי ספק אם משביח או פוגם לא מקרי ספק כיון דבש"ס גופיה מספקא להו או אפשר דדמי לספק בחסרון ידיעה וצ"ע עכ"ל: ש"ע סָעִיף ב
ה יש. והטעם איתא בש"ך דכל מה שמערה ונוגע בעכבר נאסר ונתערב בשאר השומן ונאסר הכל ואף דלפעמים העכבר מונחת בשולי הקערה וא"כ היה לנו להתיר כל השומן שהוא למעלה מקליפה שעל העכבר י"ל דידוע כשמערין עליו רותח נמס הכל ולכן הערוי נוגע תמיד בעכבר ונאסר הכל: ש"ע סָעִיף ב
ו כבישה. כ' הט"ז אבל אם ודאי ידוע לנו שהשומן היה תחלה רך רק שיש ספק שמא תוך שיעור כבישה נתקשה דהיינו תוך מע"ל מן הנפילה בזה אזלינן לחומרא ודלא כאו"ה שמתיר אם בא לפנינו כשהוא קשה דאנו הולכין בתר שעת המציאה ואפי' בודאי היה רך בעת האיסור דשמא נתקשה תוך מע"ל לנפילת העכבר והביא ראיה ממה דאמרינן כל הטומאות הולכין אחר שעת מציאתן וחולק עליו בת"ח וד"מ דבספק א' אזלינן לחומרא וז"ל הש"ך אם ידוע שהיה רך כשנפל העכבר בתוכו אסרינן מספק שמא נכבש בו יום שלם אע"פ כשבא לפנינו הוא קשה אא"כ ידעינן בבירור שלא היה יום שלם רך אחר שבא העכבר לתוכו וכן אם ידוע שהיה רך יום שלם ונתקשה אח"כ ולא ידעינן אי היה בו העכבר כשהיה רך או לא גם כן אסור מיהו בכל זה מותר בדאיכא ס' משא"כ בעירו עליו רותח: ש"ע סָעִיף ב
ז הפסד. כ' הט"ז זה קאי על ריש ההג"ה ויש מחמירין וכו' ור"ל במקום הפסד גדול יש להקל בכל המשקים חוץ משכר וחומץ ומ"ש רמ"א במקום שהשומן מאוס וכו' פי' שהוא אסור דלית ביה ס' משמע ביש שם ס' מותר בהדלקה גם כן ובאו"ה כתב וה"ה לדידיה נמי אם הוא מאוס עליו אפילו שאין מאוס לאחרים אסור לו אפילו בס' ומאה אם הוא מאוס עליו עדיין: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח רבה. כתב הש"ך אפילו יש בו כזית בכדי אכילת פרס מותר וע"ל בס"ס ק"ז ובסי' פ"ד דתולעים לא מקרי דברים המאוסים כזבובים ויתושים ומהרש"ל וב"ח אוסרים גם בזבובים ויתושים אבל המנהג להקל גם הב"ח מתיר בהפסד מרובה: ש"ע סָעִיף ג
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף א
א בשרץ. עי' בספר תפארת למשה שכתב דדוקא בשמונה שרצים המטמאים אבל שאר שרצים לא דהוי בכזית (ושרץ שקורין ראק אינו משמונה שרצים ע"ש) וכן כתב בתשובת חות יאיר סוף סימן ק"ב ע"ש ועי' בתשובת אח"ז פנים מאירות ח"א סימן כ"ח: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ליין ושמן. עיין בתשובת הרדב"ז ח"ב סימן תשי"ז שכתב דמכל שכן שפוגם בתבשיל ע"ש עוד: ש"ע סָעִיף ב
ג בקדירה ויש לספק. [עי' בתשובת חתם סופר סימן צ"ד שכתב לרב אחד וז"ל מה שהקשה לימא אוקמא בחזקת חיים לא ידעתי מה בכך שהיה בחיים אי שהה בתוכו זמן הראוי לפליטה בחיים או במותו לעולם השרץ אוסר ומ"ש בפמ"ג א"ח ס"ס תמ"ז דבדגים חיים לא שייך בליעה רצונו מה שבלעו הם חמץ או חלב וטעמא משום שע"י חום הטבע נתהפך לבשר ודם ועובדא ידענא פ"א פרחה תרנגולת לתוך קלחת חמאה רותחת על האש ומתה בתוכו והורה גאון א' שאסור החמאה אפילו לעובד כוכבים ושפכוהו בחוצות ושוב הזכירוהו דבשר עוף בחלב מותר בהנאה והשיב דאה"נ דבהנאה מותרת ולמוכרה לעובד כוכבים אסורה משום בליעת אמ"ה דאסור לב"נ וכתב שם דהזמין ליה הש"י תירוץ לשיזבא מכיסופא כי מתחלה לא כוון לזה ועפמ"ג סימן צ"ח סק"א דנראה שהוא ז"ל ג"כ לא נחית לזה מזה נלמד דגם בחי שייך פליטה וגם ראיה ברורה מדברי הרא"ש בסוגיא דעכברא בשיכרא ע"ש. ומה שהקשה עוד נימא השתא נפל לק"מ דמחזקינן איסור מזמן לזמן כו' עכ"ד ע"ש. אמנם בס' עיקרי דינים סי' ז' אות כ"ב הביא בשם ת' חקרי לב סי' פ' דאם נפל עכבר או דבר טמא חי כו' לא מנינן מעל"ע רק משמת כי עודנו חי אפילו שהה כמה ימים אינו אוסר ע"ש וכן הדעת נוטה וצריך ישוב הקושיא והראיה הנ"ל ועט"ז סי' שצ"ז ובתשובות שזכרתי בפ"ח שם ס"ק א' ודו"ק]: ש"ע סָעִיף ב
ד הכל אסור. עיין בתשובת חוט השני סי' ס"ג שכתב דאם נסתפקו כבר מאותו שומן יש להתיר הכלים שאין ידוע בוודאי שנשתמש בהם אותו שומן מטעם ס"ס שמא לא נשתמש ואם ת"ל נשתמש שמא היה ס' בתבשיל נגד השומן שניתן לתוכה ועיין במנחת יעקב כלל נ"ב ס"ק י"ט שכתב עליו דאפילו הכלים שידוע שנשתמש בהם מותרים ג"כ דהא איכא נמי ספק שמא לא היה העכבר כשעירו עניו ועיין בשו"ת פרי תבואה סימן נ"ז: ש"ע סָעִיף ב
ה אסור להדליקו גם כן בבהכ"נ. עיין בתשובת הרשב"ש סימן שכ"ז. ש"ע סָעִיף ב
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א (ליקוט) עכברא דדברא כו'. הם דברי המחבר והן תמוהין דמש"ש מתקיף כו' הוא להתיר (מחמת נטל"פ) לפי הס"ד (דטעמא דרב) משום דחידוש וכן לא חילק בזה שום פוסק כלל (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
ב (ליקוט) מספקא. כרבא שם דמסקנא כוותיה ולא כרב ששת (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
ג ולפיכך כו'. שם והלכתא אידי ואידי כו': ש"ע סָעִיף א
ד אם לא כו'. דצונן בצונן מותר כמ"ש בפ' כ"צ (ע"ו א') ושאר מקומות ועתוס' בע"ז שם ס"ח ב' ד"ה ההוא כו': ש"ע סָעִיף א
ה מעל"ע. ער"ס ק"ה: ש"ע סָעִיף א
ו בין שנחתך כו' ואם נחתך כו' ודוקא כו'. ערש"י ס"ט א' ד"ה אימרטוטי כו' וכמ"ש במעילה ט"ז ב' והקשה עליו בת"ה והר"ן למה הוצרך לזה דהא קי"ל דחצי שיעור אסור מן התורה ועוד ליעברנהו במסננת ולישתרי ע"ש וז"ש הטוש"ע ואם כו' והוא בענין כו' והוא תי' לקושיא שניה של הר"ן ואפי' בס' דהא בגמ' ר"ל דאינו אוסר כלל משום דנטל"פ ואפ"ה אסרו אם נחתך ועל קושיא הראשונה כ' בהג"ה ודוקא כו' וכמ"ש רש"ל וש"ך דהא עצמותו אפילו ברובא בטל דכל שעומד בפ"ע נקרא יבש ביבש אלא מטעם בריה אתינן עלה ואע"ג דבריה שנתרסק בטילה כאן כיון דשיעוריה העדשה הוי כמו בריה. וכבר השיגו עליהם בט"ז ופר"ח וכ' דאף אם גדולה הרבה כל שאינה שלימה לא מקרי בריה אלא דאין האיסור מתבטל כל שניכר כמ"ש בירושלמי פ"ב דערלה כנ"ל סי' צ"ח וכן אם מכיר את ההיתר אין מבטל לאיסור כמ"ש בפ"ד דתרומות כיצד חמשים תאנים כו' ולפיכך אין מתבטל אלא לח בלח או יבש ביבש וז"ש בש"ע בין שנימוח לתוכו כו' דהוי לח בלח ואם נחתך כו' דהוי יבש בלח ור"ל במאכל עב כרוטב עבה דמ"מ הוא לח כיון שאינו עומד בפ"ע ואפילו באלף לא בטיל כיון דע"י מישוש בידים בתבשיל ירגיש לאיסור וה"ל איסור הניכר [אבל דעת רש"י כמ"ש תוס' בזבחים ע"ב א' ד"ה וליבטלו כו' דכ"ד שאסור בפחות מכזית הוי בריה בשיעור איסורו כמו גיד ול"ק מנמלה דמובדלין דוקא כו' והוי כמו נמלה שלימה ודעת רש"י נכון ועבתוס' שם אע"ג דבמכות לא כתבו כן אלא כדעת הרא"ש דבריהם בזבחים נכונים יותר ועוד י"ל דברי רש"י דכאן אבר אסור אפילו בכ"ש ועתוס' במעילה שם]: (ליקוט) ודוקא כו'. מדברי רש"י שם ד"ה אמרטוטי כו' וכן פי' ג"כ ביבמות קי"ד ב' ד"ה במשהו כו' ואף שהשיגו עליו תוס' שם ד"ה משום כו' ע"ש דברי תוס' צ"ע דהא במעילה שם אמר להיפך דמובדלין לוקה בכעדשה כטומאתן וכן מנמלה אין ראיה דדוקא במובדלין וי"ל דקושית תוס' הוא משום דבהאי קרא כתיב הולך על גחון עד כל מרבה כו' ונאמר לא תאכלום להזהיר כו' ואלו אינן מהמובדלין (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז אם נפל כו'. מדאיבעיא להו הלא מאי מכלל דשאר משקין פשיטא להו דשרי: ש"ע סָעִיף ב
ח ויש כו'. כ"מ מתשובת הרא"ש ואפשר דס"ל ה"ה בשאר משקין וכ"מ מדברי הרמב"ם שכתב ואם ליין ושמן שרי שאלו צריכין להיות מבושמין משמע בשאר משקין אסור וקמיבעיא בחלא לאפוקי חמרא דמותר: ש"ע סָעִיף ב
ט אפילו כו'. דכל מה שמערה ונוגע בעכבר נאסר והוי כמו איסור שנפל לשתי קדירות דאוסר כ"א וחוזר ונתערב השמן הנ"ל בשאר השמן ונאסר הכל. ד"מ: ש"ע סָעִיף ב
י ובמקום שהשומן כו'. ר"ל אפילו אם מותר באכילה כמ"ש בפ"ו דב"ב (צ"ז ב') ושאר מקומות: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יא דברים המאוסים כו'. נלמד מעכבר וכמ"ש שם בגמ' דלא כרב ששת דאמר חידוש הוא כו' ולכן כל שההיתר רבה עליו מותר דעצמותו בטל ברוב וע"ל סי' ק"ג ס"ב ואם אין ממשו בתוכו לעולם מותר כמ"ש שם וז"ש בסוף גטין ויש לך אדם שזבוב כו' מוצצו ולא נקרא רשע אלא משום בל תשקצו ואינו אסטניס ובזה אף הר"ן דפליג בסי' ק"ג ס"ב מודה דכאן שהן פגומין ומאוסים לגמרי לא מתהני כלל שנפשו קצה בהן: ש"ע סָעִיף ג
יב מיהו כו'. כ"כ הר"ן דהא משם נלמד: ש"ע סָעִיף ג
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.