א
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה פְּסָל־לְךָ שְׁנֵי־לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל־הַלֻּחֹת אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל־הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ׃
רַשִׁ״י
פסל לך. הֶרְאָהוּ מַחְצַב סַנְפִּירִינוֹן מִתּוֹךְ אָהֳלוֹ וְאָמַר לוֹ הַפְּסֹלֶת יִהְיֶה שֶׁלְּךָ; מִשָּׁם נִתְעַשֵּׁר מֹשֶׁה הַרְבֵּה (תנחומא): פסל לך. אַתָּה שִׁבַּרְתָּ הָרִאשׁוֹנוֹת, אַתָּה פְּסָל לְךָ אֲחֵרוֹת, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְהִנִּיחַ אֲרוּסָתוֹ עִם הַשְּׁפָחוֹת, מִתּוֹךְ קִלְקוּל הַשְּׁפָחוֹת יָצָא עָלֶיהָ שֵׁם רָע, עָמַד שׁוֹשְׁבִינָהּ וְקָרַע כְּתֻבָּתָהּ, אָמַר אִם יֹאמַר הַמֶּלֶךְ לְהָרְגָהּ, אֹמַר לוֹ עֲדַיִן אֵינָהּ אִשְׁתְּךָ; בָּדַק הַמֶּלֶךְ וּמָצָא שֶׁלֹּא הָיָה הַקִּלְקוּל אֶלָּא מִן הַשְּׁפָחוֹת, נִתְרַצָּה לָהּ, אָמַר לוֹ שׁוֹשְׁבִינָהּ כְּתֹב לָהּ כְּתֻבָּה אַחֶרֶת, שֶׁנִּקְרְעָה הָרִאשׁוֹנָה, אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ אַתָּה קָרַעְתָּ אוֹתָהּ אַתָּה קְנֵה לָהּ נְיָר אַחֵר וַאֲנִי אֶכְתֹּב לָהּ בִּכְתָב יָדִי; כֵּן הַמֶּלֶךְ זֶה הַקָּבָּ"ה, הַשְּׁפָחוֹת אֵלּוּ עֵרֶב רַב, וְהַשּׁוֹשְׁבִין זֶה מֹשֶׁה, אֲרוּסָתוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה יִשְׂרָאֵל, לְכָךְ נֶאֱמַר פְּסָל לְךָ (שם):
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה פְּסָל לָךְ תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא כְּקַדְמָאֵי וְאֶכְתּוֹב עַל לוּחַיָא יָת פִּתְגָמַיָא דִי הֲווֹ עַל לוּחַיָא קַדְמָאֵי דִי תְבַרְתָּא:
אִבְּן עֶזְרָא
ויאמר. פסל לך. כמו לך לך. ואתה קח לך: וטעם כראשונים. כמדתם. אמר הגאון כי השניים נכבדים מהראשונים כי השניים נתנו ביום קדש וביום הכפורים ולא כן הראשונים. כי הם ירדו ביום י"ז בתמוז וביום חול. ויש עם השניים זכר שלש בריתות ובשניי' כתוב ולמען ייטב לך. והראשונים נשתברו ואלה כדברי חלום לא מעלין ולא מורידין. כי מכתב אלהים היו שניהם ועוד כי הראשונים הם מעשה אלהים. והשניים מעשה משה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי. פירוש וכתבתי באצבעי שהרי כתוב (שמות לב) באצבע אלהים, וזהו לשון כראשונים וכתבתי, יאמר הכתיבה תהיה כתיבת אצבע אלהים כלוחות ראשונים.
ובמדרש פסל לך שני לוחות אבנים, זהו שאמר הכתוב (קהלת ג) עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים, עת להשליך אבנים וישלך מידיו את הלוחות, ועת כנוס אבנים פסל לך שני לוחות אבנים. זהו שאמר הכתוב (משלי י) ברכת ה' היא תעשיר זו ברכת משה שאמר לו הקב"ה פסל לך והראה לו מחצב של סנפירינון בתוך אהלו ופסל ממנו ואמר לו הקב"ה פסל לך הפסולת שלך, ומשם נתעשר ונעשה מלך, מכאן אתה למד שכל העוסק בתורה פרנסתו מן התורה, שכן כתוב (יהושע א) כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל.(משלי י כב) ולא יוסיף עצב עמה שלא נצטער לילך במקום אחר אלא מתוך אהלו זימן לו הקב"ה פרנסתו. ד"א פסל לך משל למלך שהלך למדינת הים והניח אשתו עם השפחות ומתוך שהיתה עמהן יצאה עליה שם רע שמע המלך בקש להרגה, שמע שושבינה וקרע כתובתה אמר אם יאמר המלך כך וכך עשתה אשתי אומר לו עדיין אינה אשתך, בדק המלך אחריה ולא מצא בה ערות דבר אלא מן השפחות היה, מיד נתרצה לו, אמר לו שושבינה אדוני המלך כתוב לך כתובה אחרת שנתקרעה הראשונה, אמר לו אתה קרעת אותה הבא אתה את הנייר משלך ואני כותבה כתב ידי, לכך נאמר פסל לך.
ב
וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל־הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל־רֹאשׁ הָהָר׃
אוּנְקְלוֹס
וֶהֱוֵי זַמִין לְצַפְרָא וְתִסַק בְּצַפְרָא לְטוּרָא דְסִינַי וְתִתְעַתַּד קֳדָמַי תַּמָן עַל רֵישׁ טוּרָא:
אִבְּן עֶזְרָא
והיה נכון לבוקר ועלית. זאת היא הפעם השלישית. שבכל פעם ישב ארבעים יום וארבעים לילה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
והיה נכון לבקר ועלית בבקר אל הר סיני. היה ראוי לומר והיה נכון לבקר ועלית אל הר סיני, אבל הכתוב ירמוז למדת הבקר יאמר והיה נכון לבקר לקבל כחו של בקר שהוא מדת הרחמים ועלית בבקר, וזהו ענין שכתוב (תהלים ה) ה' בקר תשמע קולי בקר אערך לך ואצפה, התפלל דוד ע"ה למדת רחמים שהוא כח הבקר שישמע קולו בכל בקר שיערוך לו.
ג
וְאִישׁ לֹא־יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם־אִישׁ אַל־יֵרָא בְּכָל־הָהָר גַּם־הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל־יִרְעוּ אֶל־מוּל הָהָר הַהוּא׃
רַשִׁ״י
ואיש לא יעלה עמך. הָרִאשׁוֹנוֹת עַ"יְ שֶׁהָיוּ בִתְשׁוּאוֹת וְקוֹלוֹת וּקְהִלּוֹת, שָׁלְטָה בָהֶן עַיִן רָעָה – אֵין לְךָ יָפֶה מִן הַצְּנִיעוּת (שם):
אוּנְקְלוֹס
וֶאֱנַשׁ לָא יִסַק עִמָךְ וְאַף אֱנַשׁ לָא יִתְחֲזֵי בְּכָל טוּרָא אַף עֲנָא וְתוֹרֵי לָא יִרְעוּן לָקֳבֵל טוּרָא הַהוּא:
אִבְּן עֶזְרָא
ואיש. בעבור שעלה אהרן ובניו עמו אחר מעמד הר סיני וירד עמהם. גם עלה ועמד שם הפעם הראשונה: בכל ההר. אע"פ שיהיה רחוק ממקום הכבוד:
רַמְבַּ״ן
ואיש לא יעלה עמך שלא יעלו עמך כלל זקני ישראל כאשר עשו בלוחות הראשונות (שמות כ״ד:א׳): וגם איש אל ירא בכל ההר גם בתחתית ההר מקום מעמד ישראל בראשונה (שמות י״ט:י״ז): גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא מנגד, כי בראשונות לא הוזהרו רק שלא תגע בו יד אם בהמה אם איש (שמות י״ט:י״ג): והנה עדיין היו עומדים באזהרה ההיא, כי הכבוד היה תמיד בהר עד שנתנו הלוחות (הראשונות) [האחרונות], אבל עתה החמיר בשעת מתן הלוחות האלו יותר ממעמד הראשון והטעם בכל זה, כי בראשונות היה המעמד בעבור כל ישראל, וזה למשה בלבד בזכותו ובתפלתו, וגדול יהיה הכבוד הנגלה על ההר האחרון מן הראשון:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ואיש לא יעלה עמך. מכאן דרשו רז"ל שלוחות שניות נתנו בצינעא מה שאין כן בלוחות ראשונות שנתנו בפרהסיא להודיעך כמה גדול עין הרע ואף בדבר שהנס חל עליו ולכך נשתברו ראשונות ושניות לא נשתברו.
ד
וַיִּפְסֹל שְׁנֵי־לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל־הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים׃
אוּנְקְלוֹס
וּפְסַל תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא כְּקַדְמָאֵי וְאַקְדֵם משֶׁה בְּצַפְרָא וּסְלֵיק לְטוּרָא דְסִינַי כְּמָא דְפַקֵד יְיָ יָתֵהּ וּנְסֵב בִּידֵהּ תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא:
אִבְּן עֶזְרָא
ויפסול. מנהג הל' לדבר ככה לאמר ויקח בידו שני לוחות אבנים ולא אמר ויקח בידו שני הלוחות. כמו וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה'. ולא אמר מאתו וככה בפסוק אחד בני ישראל חמש פעמים. והנה הוא דרך צחות:
ה
וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְהוָה׃
רַשִׁ״י
ויקרא בשם ה'. מְתַּרְגְּמִינַן וּקְרָא בִשְׁמָא דַה':
אוּנְקְלוֹס
וְאִתְגְלִי יְיָ בַּעֲנָנָא וְאִתְעַתַּד עִמֵהּ תַּמָן וּקְרָא בִשְׁמָא דַיְיָ:
רַשְׁבַּ״ם
ויתיצב עמו שם: עם משה שהיה נצב שם כדכתיב ונצבת על הצור:
ויקרא בשם ה': הק' קרא כשהיה עובר בשם כמו שהולך ומפרש, שכן כתיב למעלה וקראתי בשם ה' לפניך:
אִבְּן עֶזְרָא
וירד. י"א כי ויתיצב על הענן כי השם היה עובר. ודע כי המשיל בהר העליונים והנכבדים מהגופות. כאשר הוא ההר עליון על האדמה: ויקרא בשם ה'. הנה השם הוא הקורא. והנה למדנו איך יקרא משה:
רַמְבַּ״ן
ויתיצב עמו שם ה' נתיצב, כענין ויבא ה' ויתיצב (שמואל א ג׳:י׳). עמו, עם משה שבא בענן כאשר בראשונה (שמות כ״ד:י״ח):
סְפוֹרְנוֹ
ויתיצב עמו שם. ויתיצב משה עם האל יתברך, כמו שאמר לו ונצבת לי שם: ויקרא. האל יתברך: בשם ה'. קריאה מודיעה פעולות אלהיות:
ו
וַיַּעֲבֹר יְהוָה עַל־פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהוָה יְהוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד וֶאֱמֶת
רַשִׁ״י
ה' ה'. מִדַּת רַחֲמִים הִיא, אַחַת קֹדֶם שֶׁיֶּחֱטָא, וְאַחַת אַחַר שֶׁיֶּחֱטָא וְיָשׁוּב (ראש השנה י"ז): אל. אַף זוֹ מִדַּת רַחֲמִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי (תהילים כ"ב) – וְאֵין לוֹמַר לְמִדַּת הַדִּין לָמָה עֲזַבְתָּנִי, כָּךְ מָצָאתִי בִּמְכִילְתָּא: ארך אפים. מַאֲרִיךְ אַפּוֹ וְאֵינוֹ מְמַהֵר לִפָּרַע, שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה תְשׁוּבָה: ורב חסד. לַצְּרִיכִים חֶסֶד – שֶׁאֵין לָהֶם זְכֻיּוֹת כָּל כָּךְ: ואמת. לְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ:
אוּנְקְלוֹס
וְאַעְבַּר יְיָ שְׁכִנְתֵּהּ עַל אַפּוֹהִי וּקְרָא יְיָ יְיָ אֱלָהָא רַחֲמָנָא וְחַנָנָא מַרְחִיק רְגַז וּמַסְגֵי לְמֶעְבַּד טַבְוָן וּקְשׁוֹט:
אִבְּן עֶזְרָא
ויעבור. ואל תתמה בעבור שהשם קורא השם כי הוא לבדו יודע ודעת וידוע וזה דבר עמוק הוא מאד. אמר הגאון כי השם הראשון דבק עם ויקרא ואלו היה כן למה לא דבקו בעל הטעמים. והנכון כי השם שתי פעמים כמו אברהם אברהם יעקב יעקב משה משה ככה תקרא וכתוב. כי שלש עשרה מדות הם. והגאון אמר כי השם הנכבד במספר אם כן אינו מדה והשנית שהוא אדון וזאת טעות כי הנכתב אינו אדון. רק כנוי הוא כפי המדבר דרך כבוד. ורב נסים אמר כי מלת ארך אפים ב' מדות לטובים ולרעים גם זה איננו נכון. כי לא תוסיף המדה בעבור שנוי האדם. ועוד כי השם הוא ארך אפים לרשעים ולא לאשר לא חטאו. והנה ונקה מדה בפני עצמה. עד הנה מספר י"ג מדות ועל דרך הפשט ונקה לא ינקה מדה אחת. כי ונקה שם הפעל היא. כמו אם ענה תענה אותו. רק למדנו ממלת ונקה לא ינקה שהוא לשובבים רק לשבים ינקה כדברי הנביאים. על כן הושמה מלת ונקה ממספר המדות. ומלת פוקד עון אבות גם היא מדת רחמים. ודע כי שבעה הם בגדי כהונה ובעבור שהציץ כמו תכשיט הכניסו במספר. והנה אחד עשר שבטים נולדו בפדן ארם ובנימין לבדו נולד בארץ כנען. והנה כתוב על כלם אלה בני יעקב אשר יולדו לו בפדן ארם. כי אחר הרבים הלך ולא חשש להוציא האחד וככה בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה. ומנשה ואפרים לא ירדו כי שם נולדו. והנה השם הנכבד הכניסוהו במדות והוא שם העצם. וכבר הזכרתי בפ' ואלה שמות כי פעמים הוא שם התאר ופעמים מדה והם שתים. ומלת אל שלישית. רחום. רביעית. וחנון. חמישית. ארך אפים ששית. ורב חסד. שביעית. ומלת רב. תשרת בעבור אחרת. ורב אמת. שמינית: נוצר חסד לאלפים. תשיעית. נושא עון. עשירית. ונושא פשע. אחת עשרה. ונושא חטאה. שתים עשרה. ונקה. שלש עשרה. וה' שהוא תואר כולל הנכבדים והגויות ועליונים ושפלים: ואל. כמו תקיף שיעשה הנכון בחכמה: ורחום. כדרך כרחם אב על בנים שישמרם שלא יפלו: וחנון. כדרך כי חנון אני להושיע מי שנפל ולא יוכל קום: ארך אפים שלא יכעוס מהרה על הרשע. ורב חסד. לצדיק ולרשע. ורב אמת. שימלא ויקיים דברו:
רַמְבַּ״ן
וטעם ויעבר ה' על פניו שקיים אני אעביר כל טובי על פניך. ויקרא ה' ה' אל שלש תיבות הללו הן שמות הקדש, וחכמים יקראו אותן מדות (ר"ה יז:), כי הם מדת בעל התשובה, ומדת רחמיו, ומדת טובו, והשם המיוחד לא יתרבה בהן. והנה המדות שהם מקרים באדם הן עשר מדות רחום וחנון וכו', והנה כולן מדות מצד אחד, ומצד אחר השלש הן שמות עצם, והעשר מדות. והמדות נאמרו על השמות, כי רחום וחנון וארך אפים באל עליון, על כן לא אמר מרחם וחונן ומאריך אפים, כי השם פעול למדות האלו. ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים במדת רחמים, שהוא מרבה החסד על גבורתו ועוזו והאמת ברחמיו, ונוצר חסד לאלפים, כי זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל (תהלים צח ג). או נוצר, מצמיח, מן ונצר משרשיו יפרה (ישעיה יא א). ובטובו הוא נושא עון ופשע וחטאה, מלשון אני עשיתי ואני אשא וגו' (שם מו ד) ונקה לא ינקה ופוקד עון אבות על בנים פירוש לנשיאות, ויקרא מדה, כי ינקה אותו בפקידה ההיא, ומפני כי הנשיאות איננו שוה בעון ופשע ובחטאה, אבל בכל אחד ענין מיוחד לו, יקרא בכל אחד מדה אחת: והנה משה השתחוה לשם שעבר על פניו ובקש שילך תמיד בקרבם, ויסלח לעונם ולחטאתם בכל מה שיעשו, וינחילם את הארץ. ולא אמר ולפשעינו, כי לא יתכן לסלוח הפשעים שהם המרדים, רק שישא אותם ולא יכלם בהם. ולא יתעלם ממך למה נכתבו שני השמות הללו באל"ף דל"ת, ומפני זה אמר הנה אנכי כורת ברית עד את מעשה ה' כי נורא הוא:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה. על דרך הפשט המדות האלו מדות המלך אצל העם כי כלם נכללות במדת חסד ואמת, כי יצטרך המלך להנהיג עבדיו ואנשי מלכותו במדת החסד שירחם עליהם ויתנהג עמהם לפנים משורת הדין ויצטרך ג"כ שיעשה משפט ושיתנהג לפעמים במדת הדין, והוא שאמר שלמה (משלי כ) חסד ואמת יצרו מלך וסעד בחסד כסאו, כי יכון מלכותו במדות אלו ויצרוהו כאשר יקיים אותם, וצריך אתה לדעת כי כל המבין שלש עשרה מדות ויודע פירושן ועקרן ומתפלל בהם בכוונה אין תפלתו חוזרת ריקם אלא אם כן היו בידו עבירות שמעכבות זה, והנה בזמן הזה שאנחנו שרויים בגלות ואין לנו כהן גדול לכפר על חטאתינו ולא מזבח להקריב עליו קרבנות ולא בית המקדש להתפלל בתוכו לא נשאר לנו לפני ה' בלתי אם תפלתנו וי"ג מדותיו ומתוך י"ג מדות אלה למדנו סדרי תפלה ובקשת רחמים מאת אדון הכל יתעלה.
ודע כי השם הראשון הוא עצם ולא מדה, והשם השני מדה והוא מדת רחמים בלא תשובה ובלא שאלה אלא כאב רחמן שהוא מרחם על בנו ויודע בו מה שהוא צריך ונותן לו מבלי שישאל ממנו, וכן הוא יתעלה מרחם הוא על הרשע אפילו בלא תשובה שכן כתוב (תהלים קמה) ורחמיו על כל מעשיו ואפילו על העכו"ם, שכן דרשו רז"ל מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני ואפי' על הבהמות שנאמר (שם לו) אדם ובהמה תושיע ה'. אל הוא מדת הסליחה בשאלה וכן הכתוב אומר (שם צט) אל נושא היית להם. רחום וחנון הם שתי מדות הסליחה בשאלה עם תשובה ויסורין שכן מצינו לשונות אלו נופלים על היסורין, הוא שכתוב (שם עח) והוא רחום יכפר עון ולא ישחית וזה יורה שהתחיל בו השחתה כבר. ועוד מצינו (דברים ד) כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ומצינו לשון השחתה ביסורים שנאמר (ישעיה נב) כן משחת מאיש מראהו ופסוק מפורש (איוב לג) ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר. ארך אפים מדה כוללת הצדיקים והרשעים, וכן אמר משה לפני הקב"ה יש לך לעשות למען מדה זו שיש בך שאתה ארך אפים לכל, ואם אתה אומר שהם רשעים גמורים ואינם ראויים לאריכות אף אלא הם חייבים כליה הנה אתה רב חסד ועשית חסד עם כ"ו דורות שהיו מבריאת עולם עד מתן תורה שלא היו להם תורה ומצוה וזנת וכלכלת אותם במדת החסד, ואם אתה אומר אותם כ"ו דורות לא קבלו התורה ולא עברו עליה ולכך לא נתחייבו כל כך כמו אלו שקבלו ועברו יש לך לעשות למען מדה זו שיש בך שהיא מדת אמת והוא חסד של אמת שאינו מצפה לתגמול, ואם אינך מוחל להם בשביל מדה זו הנה אתה נוצר חסד לאלפים ויש לך למחול להם בזכות האבות שאתה נוצר חסד לאלפים ויש לך לנצור לישראל חסד האבות וזכותם, ואם אתה אומר תמה זכות אבות עשה למען מדה זו שבך שאתה נושא עון והם הזדונות, ופשע והם המרדים, וחטאה והם השגגות, ונקה והם הנסתרות, והוא שכתוב (תהלים יט) מנסתרות נקני. והיה ראוי להקדים חטאה לעון ופשע, שהרי אם הוא סולח הזדונות והמרדים אין צריך לומר השגגות, ודרשו רז"ל בזה כי משה התפלל שהזדונות יחשב לשגגות ולפיכך הקדים זדונות לשגגות, ועוד לטעם אחר כי עון העגל היה תחלתו שוגג וסופו מזיד כמו שכתבתי למעלה על כן לא רצה משה להקדים השגגות כי תהיה תפלתו מזכרת עון ועל כן נכתבה מלת וחטאה באחרונה.
וע"ד המדרש ויעבור ה' על פניו, למד הקב"ה למשה היאך ילמד סניגוריא על ישראל אמר לפניו רבש"ע אילו לא היה להם זכות היית מאבדם זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך הוי אומר ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים לצדיקים ולרשעים, א"ל משה רשעים יאבדו, א"ל הקב"ה חייך שתצטרך לכך. כשאירע ענין המרגלים אמר משה (במדבר יד) ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים בין לצדיקים בין לרשעים.
ויש לך להתעורר במה שתרגם אונקלוס ארך אפים מרחיק רגז כי ירמוז למלאכים הממונים להשחית שהם רחוקים ממחיצתו של הקב"ה.
וכן תמצא בירושלמי במסכת תענית אמר רבי לוי מהו ארך אפים מרחיק רגז, משל למלך שהיו לו שני לגיונין קשים אמר המלך אם דרים הם עמי במדינה עכשיו בני מדינה מכעיסין אותי והם באים ומכלים אותן אלא הריני משלחם לדרך רחוקה שאם יכעיסוני בני מדינה עד שאני משלח אחריהם בני מדינה מפייסין אותי. כך אמר הקב"ה אף וחמה שני מלאכי חבלה אם דרים הם עמי עכשיו ישראל מכעיסין אותי והם מכלים אותם אלא הריני משלחם לדרך רחוקה שאם יכעיסוני ישראל עד שאני משלח אחריהם הם עושים תשובה ואני אקבלם, מה טעם, שנאמר (ישעיה יג) באים מארץ מרחק מקצה השמים ה' וכלי זעמו. אמר רבי יצחק ולא עוד אלא שנועל לפניהם מה טעם שנאמר (ירמיה נ) פתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו עד די פתח עד די טריף רחמוהי קריבין. תאנא בשם רבי מאיר כי הנה ה' יוצא ממקומו יוצא לו ממדה למדה יוצא לו ממדת הדין ובא לו למדת רחמים, ע"כ בירושלמי. ודרשו רז"ל בספרי ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם שנאמר הנה אנכי כורת ברית, ואם רבו עונות הופך מדותיו הוא שכתוב (ישעיה א) עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל נזורו אחור, מאי עזבו את ה' אמר הקב"ה אני קראתי ה' אל רחום וחנון ועתה בשביל עונותיכם נעשיתי אכזרי והפכתם מדותי הדא הוא דכתיב נזורו אחור נזורו המדות אחור.
ועל דרך השכל ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל, הרי שלש שמות והשאר מדות והן עשר והמדות נאמרות על השמות, שלש השמות כנגד שלש עולמות עולם המלאכים עולם הגלגלים והעולם השפל, וכנגד שני העולמות שהם קיימים נצחיים בלתי משתנים הזכיר שני שמות שאינם משתנים והם דומים זה לזה כי כן שני העולמות דומים זה לזה בענין הקיום והנצחות, וכמאמר דוד ע"ה (תהלים קמח) כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם, והזכירם למעלה שאמר (שם קמח) הללוהו במרומים הללוהו כל מלאכיו, וכנגד עולם השפל הזה שהוא משתנה והוא בעל הויה והפסד הזכיר אל שהוא שם התואר והוא מתהפך ממדת הדין למדת רחמים, וכן הוא אומר (שם כב) אלי אלי למה עזבתני, והג' הוא מדת רחמים במקום הזה שאין אומרין למדת הדין למה עזבתני נשארו עשר מדות שהבורא יתעלה מנהיג בהם את עולמו. רחום וחנון שתי מדות נאמרו על ההשגחה כללית ופרטית, רחום היא מדה כללית כאמרו (שם קמו) ורחמיו על כל מעשיו, וחנון מדה פרטית ולא תמצא המדה הזאת כי אם בענין האדם הוא שכתוב (איוב לג) ויחננו ויאמר פדעהו וגו' וכתיב (בראשית מג) אלהים יחנך בני, ומפני שהאדם נכבד מכל ברואי עולם השפל לכך ייחד לו בענין ההשגחה מדה בפני עצמה. ארך אפים היא מדה שהכל צריכין לה בין צדיקים בין רשעים דכתיב (קהלת ז) כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ורשעים אין צריך לומר, ואין מדה זו נמצאת כי אם במין האדם לבדו כי היא על דרך ההשגחה עונש ושכר. נשארו שבע מדות ג' לטובים ארבע לרעים, רב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים לטובים, נושא עון ופשע וחטאה ונקה לרעים. נושא עון הוא חטא המחשבה, עון הרהור הלב, פשע וחטאה הוא עון המעשה זה מזיד וזה שוגג, ונקה אמרו רז"ל ונקה לשבים כי לא יתכן שהבורא יתעלה ינקה לשאינם שבים כי אין ראוי לסלוח לרשע העומד במרדו שאם כן מצינו חוטא נשכר וגיהנם ועונשיו לא נבראו אלא בשבילו ונמצא העונש והשכר בטל.
וע"ד הקבלה ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה, י"ג מדות אלו כלם הם נמשכות מן הכתר, שהרי לשון מדות כלים או מקבלים, וזה סדר קריאת המידות בספירות, ה' ה' החכמה והבינה, אל רחום הגדולה, וחנון ארך אפים הגבורה, ורב חסד ואמת התפארת, נוצר חסד נושא עון הנצח, ופשע וחטאה ההוד, ונקה היסוד, לכל ספירה שתי מדות חוץ מן היסוד שאין לה במדות אלא אחת והשם הנכבד שעבר על פניו הוא הקורא י"ג מדות אלו הנמשכות מן הכתר.
אבל דעת הרמב"ן ז"ל וכוונתו בי"ג מדות כי ה' הראשון הוא אל עליון, והשני והשלישי התפארת והכבוד, ושלשתם הרי הם עצמותם של שם ואחרי כן עשר מדות. רחום וחנון ארך אפים הם באל עליון לכך לא הזכיר מרחם מחונן ומאריך כי הוא עצם פעול למדות ההם, והוא רב חסד ואמת נוצר חסד בתפארתו ונושא עון ופשע וחטאה ונקה בכבודו. וידוע כי בין השם הראשון והשני יש הפסק ביניהם וכל מי שלא הפסיק עתיד ליתן את הדין.
ועוד יש בענין י"ג מדות דרך אחרת לקצת בעלי הקבלה כי כל המדות כלן הולכות על ארבע ארבע, והוא כי אחר השם הזה הראשון העליון שהמדות מתאחדות בו והוא אינו מדה תמצא י"ב מדות והן מיוסדות לארבע ארבע, הזכיר תחלה ארבע מדות למדת רחמים, ואחרי כן הזכיר ארבע מדות למדות החסד, ואחרי כן ארבע מדות למדת הדין, והנה זה על דרך שלשת הספירות שהם שלשת האבות שאמרו עליהם חכמי האמת הם הם המרכבה, ומכאן תבין כי משה כששבח את ה' בג' שבחים והוא שאמר האל הגדול הגבור והנורא כל י"ג מדות אלו כלל בשלשתן כי האל שהזכיר כנגד ה' ראשון שהוא עצם ולא מדה, וכשהזכיר הגדול כלל בו ארבע מדות של חסד, וכשהזכיר הגבור כלל בו ארבע מדות של מדת הדין, וכשהזכיר הנורא כלל בו ארבע מדות של מדת רחמים, והא למדת בג' שבחים אלה למשה הם כל י"ג מדות שנאמרו לו בסיני ומפני שהעובר על פניו של משה הוא הטוב שהובטח בו למעלה אני אעביר כל טובי והוא הקורא י"ג מדות כמו שהזכרתי כבר על כן תמצא בספר תורה תגין בשם של ויעבור ה' על פניו שני תגין בה"א ראשונה וב' תגין בה"א אחרונה אבל בשני השמות שהם ה' ה' אין בהם שום תג, וידוע כי התגין בכל מקום שהם הם רמז להשגה והתבוננות , והנה ההשגה אפשרית היא באמתת העובר הקורא ולא כן במי שאנו מיחסים לו המדות כי בו כשל כח ההשגה, והבן זה.
וכתב רבינו האי גאון ז"ל כי י"ג מדות אלו הם ענפי תולדות נמשכו מעשר ספירות ואע"פ שאלו נקראים מדות ואלו ספירות הכל נובע ממעין אחד, ואע"פ שמצינו שלש עשרה מדות ולא מצינו שלש עשרה ספירות סוד הענין מפני שהשלש המאורות העליונות שהם על עשר ספירות אין להם התחלה כי הם שם ועצם לשורש השרשים, וקבלת הגאון בשמותיהם שהם אור קדמון אור מצוחצח אור צח ושלשת שמות אלו כלם ענין אחד ועצם אחד דבקים דבוק אמיץ בשורש כל כל השרשים ומשורש כל השרשים נאצלו עשר ספירות, ועליו רמזו חכמי האמת בקוצו של יו"ד, וכבר הזכרתי זה בסדר בראשית, והקב"ה ימחול לנו ויראנו בתורתו נפלאות.
סְפוֹרְנוֹ
ויקרא. האל יתברך: ה' ה'. הוא הממציא שעשה אינו ישנו, והוא המקיים מציאות כל נמצא, שאין לשום נמצא קיום מציאות זולתי השופע ממציאותו: אל. יכול על זה כמו פועל רצוניי, על הפך הפעולה הנמשכת מן הפועל הטבעיי, שהיא נמשכת ממנו בהכרח לא מצד יכולת בחיריי: רחום. על החייבים להקל ענשם בקראם אליו, כאמרו פני ה' בעושי רע וכו' צעקו וה' שמע. ורואה בעני נדכאים כענין וגם ראיתי את הלחץ: וחנון. עושה חן וגומל טוב לשואלים אף על פי שאינם ראוים לו: ארך אפים. לצדיקים, ולרשעים כדי שישובו: ורב חסד. מטה כלפי חסד בדינו, כאמרם ז"ל (פרק קמא דר"ה) מעביר ראשון ראשון, וכך היא המדה: ואמת. ורב אמת, מאריך אפיה וגבי דיליה, כאמרם ז"ל (שם) ועון עצמו אינו נמחל וכאמרם אשר לא ישא פנים אין אברהם מציל את ישמעאל ולא יצחק מציל את עשו, ולא יקח שוחד שאין מצוה מכבה עבירה:
אוֹר הַחַיִּים
י"י ה' אל רחום. רבותינו ז"ל אמרו כי ב' מדות אלו של רחמים אחת קודם שיחטא אדם ואחת אחר שיחטא, והרא"ש ז"ל הקשה קודם שיחטא למה צריך רחמים, ותירץ כי צריך רחמים לצד כי ה' יודע שעתיד לחטוא, או מדבר הכתוב בחושב בעבודה זרה ואליו יקרא קודם שיחטא פירוש קודם שיעבור, ואין דבריו ראשונים ואחרונים מובנים לי, כי אם יבא ה' להעניש על מה שעתיד נאמר לפניו גם כן למה בראת אותו כיון שאתה יודע שיחטא וידין אותו על העתיד כי קודם לידתו וקודם חטאו ישוה בהם המשפט ואפילו סמוך למעשה החטא והבן, ומה שכתב בחושב בעבודה זרה ועדיין לא עשה קשה כי זה יקרא אחר מעשה כי הגם שלא עבד חטא המחשבה נתפס עליו, ואני אומר שיצטרך לרחמים אפילו קודם שיחטא אם אין לו זכות שהוא קיום מצות עשה ליהנות מהם הוא האדון יחון אותו ברחמים, והנה לפניך מקרא והיה אם שמוע תשמעו וגו' ונתתי מטר וגו' הרי שבשכר מעשה הטוב יבא הטוב ואם היה אדם אנוס ולא למד וכו' אין לו לא שכר ולא עונש ובמה ירוחם, לזה אמר ה' קודם שיחטא והוא חידוש, ועוד אפילו התעיב מעשיו ועבר על מצות לא תעשה יתנהג עמו ברחמים.
עוד ירצה להודיע כי כשיטיב ה' ברחמיו לאיש הגם שיחטא לא יפחות מטובו דבר ותהיה המדה שהיה בה קודם מתנהגת גם אחר שחטא, לזה אמר רחמים שקודם שיחטא להשוות להם רחמים שיהיו אחר שיחטא, ובזה נחה דעתי בראות כי לא ישתנה טוב הרשעים ולא כלום כי כן היא המדה:
ז
נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֺן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל־בָּנִים וְעַל־בְּנֵי בָנִים עַל־שִׁלֵּשִׁים וְעַל־רִבֵּעִים׃
רַשִׁ״י
נצר חסד. שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה לְפָנָיו: לאלפים. לִשְׁנֵי אֲלָפִים דּוֹרוֹת: עון ופשע. עֲוֹנוֹת — אֵלּוּ הַזְּדוֹנוֹת, פְּשָׁעִים — אֵלּוּ הַמְּרָדִים שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה לְהַכְעִיס: ונקה לא ינקה. לְפִי פְשׁוּטוֹ מַשְׁמָע שֶׁאֵינוֹ מְוַתֵּר עַל הֶעָוֹן לְגַמְרֵי, אֶלָּא נִפְרָע מִמֶּנּוּ מְעַט מְעַט, וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ מְנַקֶּה הוּא לַשָּׁבִים וְלֹא יְנַקֶּה לְשֶׁאֵינָן שָׁבִים (יומא פ"ו): פקד עון אבות על בנים. כְּשֶׁאוֹחֲזִים מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם, שֶׁכְּבָר פֵּרֵשׁ בְּמִקְרָא אַחֵר לְשֹׂנְאָי (שמות כ'): ועל רבעים. דּוֹר רְבִיעִי; נִמְצֵאת מִדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה עַל מִדַּת פֻּרְעָנוּת אַחַת לַחֲמֵשׁ מֵאוֹת, שֶׁבְּמִדָּה טוֹבָה הוּא אוֹמֵר נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים (תוספתא סוטה ד'):
אוּנְקְלוֹס
נָטַר טִיבוּ לְאַלְפֵי דָרִין שָׁבֵק לַעֲוָיָן וְלִמְרוֹד וּלְחוֹבִין סָלַח לִדְתַיְבִין לְאוֹרַיְתֵהּ וְלִדְלָא תַיְבִין לָא מְזַכֵּי מַסְעַר חוֹבֵי אֲבָהָן עַל בְּנִין וְעַל בְּנֵי בְנִין מְרָדִין עַל דַר תְּלִיתָי וְעַל דַר רְבִיעָי:
אִבְּן עֶזְרָא
נוצר חסד. האב לבנים אם היו טובים: נושא עון. שים לבך לדברי הנה כתוב וחזקת והיית לאיש והלא איש היה. רק טעמו איש חיל ונודע. והנה כתוב כי זקנתי מהיות לאיש. והפירוש מהיות בעולם או אשה לאיש כי נקבה היתה. והנה ואבואה אליה הוא המשכב כי נקבה היא. והנה אשר באו אליך הלילה אינו מזה הטעם כי זכר הוא. וככה החוטא ונשא עונו לא יכופר החטא לו רק העונש שיבא עליו ע"ד ולצת לבדך תשא. ועתה שא נא חטאתי. כי משה צדיק היה. והכלל כי הנושא עונו בעצמו הוא לגנאי לעולם. ונשיאת חטא על שני דרכים. הדרך האחת שימחול לו כמו זה שהוא לשבח לנשוא העון. והדרך האחרת שיהיה נושא העון אחד רשע. והנה לנושא עון יהיה לגנאי ולנשוא העון לשבח. כמו ונשא את עונה. כי העונש יסור מעליה ויהיה עליו: ונושא פשע. דע כי פשע קשה מעון כאילו הוא הפושע יוצא מתחת הרשות. כמו אז תפשע אדום מתחת יד יהודה. והנה עון פחות ממנו והוא בזדון. ומלת חטאה כמו חטאת והוא שם דבר. ואיננה כמו הממלכה החטאה כי היא תאר. ומלת חטאה כוללת כל מחשבה וכל שגגה במעשה. כי עון במעשה או בלשון. והנה הסתכלנו תפלת משה על דבר המרגלים. ויאמר ה' שהוא שם העצם. והמדות תהיינה עליו נאמרות ולא הזכיר השם השני שהוא תאר. כי השם רצה להשמיד ולא אל. כי אין צורך להזכיר המדה הזאת ולא רחום כי ישראל לא היו פתאים. ולא חנון כי לא נעשה להם חמס שיצעקו אל השם להושיעם. והזכיר ארך אפים. כי היו רשעים. ורב חסד. לכל הוא. ולא הזכיר ואמת כי היו חייבים. והזכיר נושא עון ופשע. ולא הזכיר וחטאה כי לא היו שוגגים. ומרוב הענוה שהיתה במשה הכניס נפשו עם ישראל לאמר וסלחת לעונינו ולחטאתינו. ולא הזכיר פשעינו. בעבור גודל מעלתו שלא יתכן שיפשע:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלישים ועל רבעים. הכתוב הזה מצאנוהו בתורה בארבעה מקומות שתים בעשרת הדברות ראשונות ואחרונות, ושתים במדותיו של הקב"ה האחד בכי תשא, והשני בסדר שלח לך בענין מרגלים, אותם שבעשרת הדברות הם פקודת נקמה להכריתם ולמחות שמם מן העולם שכן כתוב בו לשונאי, אבל השתים שבמדותיו של הקב"ה הם פקודת עונש להוסיף ולהרבות להם יסורים שיהיו כפרת עונותם וכדי להיטיבם באחריתם.
ואמנם מה שהקב"ה פוקד עון האב על הבנים יש לתמוה כי נראה כי אין זה משפט צדק והלא הקב"ה צוה בתורה (דברים כד) לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו.
אבל הענין הזה כבר בארוהו לנו רז"ל שהכתוב הזה של פוקד עון אבות מדבר כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם ויזכיר הכתוב שהפקידה הזאת נמשך ארבעה דורות, והטעם לפי שאפשר שיאריכו ימיו של אדם ויראה ארבעה דורות כענין שכתוב באיוב (איוב מב) ויראה את בניו ואת בני בניו ארבעה דורות, וכן כתוב ביוסף (בראשית נ) וירא יוסף לאפרים בני שלשים מלת בני סמוכה והם רבעים והודיענו הכתוב עד היכן גבול הקורבה כי חמלת האבות עד פה תבא ולא תוסיף, ועל כן הרשע אשר ראה אביו ואבי אביו וזקנו שהיו עושי רשעה והנה גם הוא אחריהם אוחז הדרך ההוא ומתחזק ברשע כמותם ראוי להביא עליו יסורין ולפקוד עליו עון כלם. וכאן הבן שואל כיון שהמדה כך היא שהפקידה הזאת עד ארבעה דורות ולא יותר אם כן מדוע אמר הכתוב (שמות לב) וביום פקדי ופקדתי עליהם, ודרשו רז"ל אין לך דור ודור שלא יהא בו אונקיא מעון העגל, ובלשון אחר הזכירו במקום אחר אין לך פורענות שבאה על ישראל שאין בה קצת מפורענות של עגל וא"כ איך יפקוד הקב"ה בכל דור ודור קצת מאותו עון ומדת הפקידה ואף כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם אינה מתפשט אלא עד ד' דורות, והתשובה בזה כי מה שאמור פקדי ופקדתי אין זה לשון פקידה בכאן אלא לשון זכירה שהקב"ה זוכר עון העגל כשהדור חוטא, אבל אינו פוקדו כי בחרבן בית המקדש נפקד הכל ונמחה העון לגמרי כי בודאי היה החרבן ההוא והאבדה ההיא העצומה שאבדו ישראל שיתמרקו בה עונותיהם ולא ישאר להם מעון העגל כלום. והנה מצינו בחרבן בהמ"ק שכתוב (יחזקאל ט) קרבו פקודות העיר ואיש כלי משחתו בידו, ובמלת פקודות רמז מקרא זה וביום פקדי ופקדתי.
וכן מצאתי במדרש איכה עד היכן חטאו של עגל קיים ר' ברכיה אומר עד עגלי ירבעם שנאמר (הושע ז) כרפאי לישראל ונגלה וגו', ר' שמואל בר נחמני אמר עד חרבן בהמ"ק שנאמר קרבו פקודות העיר הזאת. הא למדת שאין עון העגל נפקד כלל מחרבן הבית ואילך ואף על פי שאינו נפקד נזכר הוא שהקב"ה זוכרו, וזהו שדרשו רז"ל בפ' אין דורשין כשחרב בהמ"ק נתמעטו כנפי החיות אותן שמכסות בהן רגליהם שנאמר (יחזקאל א) וכף רגליהם ככף רגל עגל אי לא אתמעיט מנא ידע ליה דילמא דגלאי ואחוי ליה דאי לא תימא הכי ודמות פניהם פני אדם הכי נמי דאימעוט אלא דגלאי וכו', הכי השתא בשלמא אפי אורח ארעא לגלויי קמי רביה אלא כרעי לאו אורח ארעא לגלויי קמי רביה. ולכך נתמעטו כנפי הרגלים והטעם כדי להזכיר עון העגל, ועוד אזכיר במצות ציצית מספר הכנפים שנתמעטו, וא"כ הרי העון נזכר שאם לא היה זוכר היה מתנהג עמהם במדת רחמים והזכירה ההיא מונעת הרחמים, אבל לעתיד לבא ישכחנו לגמרי שכן הבטיחנו ע"י נביאו (ישעיה מט) גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך.
וע"ד הקבלה פוקד עון אבות על בנים זהו סוד העבור כי יפקוד על הרשע פעמים שלש עם גבר ועמו הן רבעים, והדין הזה הוא ענין המחשבות שאמרה התקועית לדוד שהקב"ה מחשב (שמואל ב יד) לבלתי ידח ממנו נדח.
ויש לך לקנות לב ולהבין המאמר הנמרץ שבספר הבהיר, א"ר רחומאי האור קודם לבריאת העולם שנאמר (בראשית א) יהי אור ויהי אור אמרו לו קודם יצירת בנך תעשה לו עטרה, אמר להם משל למה הדבר דומה למלך שהתאוה לבן ומצא עטרה נאה ומקלסה אמר זה לבני לראשו אמרו לו ויודע הוא שבנו ראוי, אמר להם שתקו, כך עלה במחשבה עלה ונודע שנאמר וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח ע"כ, והוא חסד הש"י לישראל שלא יהיו אובדין מן העולם הבא אלא שיזכו הכל לפניו, ומפורש אמרו כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב שנאמר (ישעיה ס) ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ. ואל הסוד הזה רמז שלמה המלך ע"ה באמרו (קהלת א) מה שהיה הוא שיהיה וגו' ואמר (שם) דור הולך ודור בא וגו', כי ע"ד הפשט היה ראוי שיאמר דור בא ודור הולך לפי שהנולדים הם באים והמתים הם הולכים, אבל אמר דור הולך ודור בא כי ההולך הוא בא, וזהו לשון דור שהוא מלשון (ישעיה כב) כדור אל ארץ רחבת ידים וזה מבואר.
סְפוֹרְנוֹ
נוצר חסד לאלפים. שומר זכות אבות לבנים, להיטיב לבנים בשביל אבותם: נושא עון. מזיד: ופשע. מרד במלכות: וחטאה. הכעסה נוספת על המרד, כענין כי רעתכי אז תעלוזי אבל אין נשיאות האחד כנשיאות האחר בלי ספק, ולכן ימנו למדות נפרדות: ונקה. אף על פי שהוא מנקה לשבים מאהבה, והיא תשובה המגעת עד כסא הכבוד כמו שאמרו ז"ל (יומא פ' יוה"כ) שעונות נחשבים להם כזכיות שנאמר עליהם חיו יחיה מכל מקום לא ינקה אפילו לשבים כאשר תהיה תשובתם מיראת עונש בלבד; כאמרם ז"ל שזדונות נחשבים להם כשגגות שנאמר כי כשלת בעונך: פוקד עון אבות על בנים. ממתין לאבד רשעי ארץ עד שתמלא סאתם, וזה המלוי הוא שיגיע עונו למדרגה מן הרע שלא תהיה עמה תקות תשובה, וזה יהיה על הרוב כשיתמיד רשעם בכמה דורות זה אחר זה: על שלשים. כשיוסיף הדור האחרון להרע מאבותיו, כענין ויקשו את ערפם, הרעו מאבותם: ועל רבעים. כשלא יוסיפו אבל יתמידו:
כְּלִי יָקָר
על בנים ועל בני בנים וגו'. הוסיף כאן בני בנים מה שלא הזכיר זה לא בדברות ראשונות ולא באחרונות, לפי שבע"ז לעולם כך היא המדה עד דור רביעי ומתחיל למנות מן האב אב ראשון, בן שני, ואח"כ שלשים, ואח"כ רבעים, אבל במעשה העגל כבר קבלו דינם כל העובדים ונמחל העון לאותו דור אבל לא לדורות, וכדי לקיים הפקידה לד' דורות הוצרך למנות מן הבן והוסיף דור א' ומנה בנים, ובני בנים, שלשים, ורבעים, וז"ש וביום פקדי היינו זמן הפקידה כי יבא, אז ופקדתי עליהם אותו זמן פקידה הנאמר בי' הדברות ולדעתי לפי שעון ע"ז חמור מכל העונות לא יוכל דור אחד לסבול גודל העונש הראוי לבא על עון זה ע"כ הוא מתחלק לד' דורות להקל ולא להחמיר. וי"א בהפך זה כי לכך נאמר וימהר משה ויקוד ארצה ראה משה שהקב"ה קורא הדורות מראש והולך ומונה ומוסיף דור אחד והיה מתירא פן יוסיף להכות בכמה דורות ע"כ מיהר משה ויקוד ארצה ויאמר דיך.
ח
וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ׃
רַשִׁ״י
וימהר משה. כְּשֶׁרָאָה מֹשֶׁה שְׁכִינָה עוֹבֶרֶת, וְשָׁמַע קוֹל הַקְּרִיאָה, מִיָּד וישתחו:
אוּנְקְלוֹס
וְאוֹחִי משֶׁה וּכְרַע עַל אַרְעָא וּסְגִיד:
רַשְׁבַּ״ם
וימהר משה: משראה הק' עובר ושמע קולו, מיד התחיל להשתחות:
אִבְּן עֶזְרָא
וימהר. ריקי מוח אמרו כי מהר משה כאשר הזכיר רבעים שלא יאמר חמשים. וזאת טעות גדולה כי אין הדעת סובלת שיפסוק הוא דברי השם בעוד שהיה מדבר כי היה בן מות לשעתו. רק כאשר נפסק הקול מיד מהר משה להתפלל. ועוד כי הנה כתוב כן בעשרת הדברות הנה כל ישראל שמעו זה ואיך יעלה על לב משה שיאמר הקב"ה לחמשים ובעבור שהזכיר ונקה לא ינקה לא הוצרך לומר לשונאיו. ומלת ויקד. בעלי הכפל מגזרת קדקד. ששם קדקדו בארץ על משקל ויתם הכסף. ויקדו כמו ויתמו ואל תשמע אל המוסיפין שרשים מלבם בעבור המשקל ועל זה הדרך ידמו כאבן:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וימהר משה. על דרך הפשט השתחויה זו הודאה על מדת החנינה והרחמים שהודיעו, וחס ושלום להאמין דבר ריקי מוח שהביא אותם ה"ר אברהם שפירשו כדי שלא יאריך עוד לומר על חמשים כי לא הוה מפסיק דבר השי"ת וחלילה מזה והנה למלך בשר ודם אין עושין כן כאשר השיג עליהם הוא ז"ל.
אבל באור הכתוב כי אחר שהשלים הש"י דבריו מהר משה בזריזות גדולה והשתחוה אל הכבוד העובר על פניו כמי שמקבל פרס מבית המלך ומשתחוה ונותן לו הודאה על מה שנתן לו כשיצא מלפניו.
וע"ד המדרש וימהר משה, מה ראה, ר' חנינא בן גמליאל אומר ארך אפים ראה, רבנן אמרי אמת ראה, כן דרשו במדרש תהלים. ובאור זה כפשוטו כי דעת רבי חנינא שנתן משה הודאה על ארך אפים כי היא מדה שיצטרכו לה כל ישראל בכל הדורות שהקב"ה יאריך אפו להם ולא יכלם בעונם, ודעת רבנן שנתן הודאה על מדת אמת שהיא רבת הסליחה לרחם עליהם לגמרי ושלא יזכור עונם כי ארך אפים מדה קשה קצת מאריך אפיה וגבי דיליה.
ועל דרך הקבלה ארך אפים ראה אמת ראה רבי חנינא ורבנן נראין כחולקים ואינן חולקין כי ארך אפים הוא הכח הנמשך מן הגבורה והוא המכריע והוא דעת רבנן שאמרו אמת ראה ולא שינו הלשון אלא כדי להודיענו אם המדות נזכרות מלמעלה למטה או ממטה למעלה, רבי חנינא היה מונה ממטה למעלה והיה מסיים ארך אפים כמכריע, ולכך אמר ארך אפים, ורבנן היו מונין מלמעלה למטה והיו מסיימים ואמת כמכריע ולכך אמרו אמת ראה.
ועוד שם במדרש תהלים על איזו מהם נשתחוה ר' אליעזר בן יעקב אומר על ארך אפים רבנן אמרי על מדת רחמים. והעולה לנו מזה כי הכל אחד והכריעה וההשתחויה אל האמת וזה מבואר.
סְפוֹרְנוֹ
וימהר משה. לתוספת הכנעה כי אמנם מהירות ההשתחויה תורה על גדלות הדבר אשר לו יכנע המשתחוה, כאמרם ז"ל (ברכות פרק הרואה) רב ששת כי כרע, הוה כרע כי חזרא:
ט
וַיֹּאמֶר אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ־נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֺנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ׃
רַשִׁ״י
ילך נא אדני בקרבנו. כְּמוֹ שֶׁהִבְטַחְתָּ, מֵאַחַר שֶׁאַתָּה נוֹשֵׂא עָוֹן; וְאִם עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְיַמְרוּ בְךָ וְאָמַרְתָּ עַל זֹאת פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ, אַתָּה תִסְלַח לַעֲוֹנֵינוּ וְגוֹמֵר; יֵשׁ כִּי בִּמְקוֹם אִם: ונחלתנו. וְתִתְּנֵנוּ לְךָ לְנַחֲלָה מְיֻחֶדֶת, זוֹ הִיא בַקָּשַׁת וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ – שֶׁלֹּא תִשְׁרֶה שְׁכִינָתְךָ עַל הָאֻמּוֹת:
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ יְיָ תְּהַךְ כְּעַן שְׁכִנְתָּא דַיְיָ בֵּינָנָא אֲרֵי עַם קְשֵׁי קְדַל הוּא וְתִשְׁבּוֹק לְחוֹבָנָא וְלַחֲטָאָנָא וְתַחְסְנָנָא:
רַשְׁבַּ״ם
כי עם קשה עורף הוא וגו': יכול אתה ללכת בקרבנו מאחר שסולחן ורחמן אתה:
אִבְּן עֶזְרָא
ויאמר. טעם ילך נא ה' בקרבנו. כאשר יסעו כמו והתהלכתי בתוככם: כי עם קשה עורף. על דעת רבי מרינום אע"פ שעם קשה עורף הוא. וכן רפאה נפשי כי חטאתי לך. אע"פ שחטאתי לך. ולפי דעתי רפאני כי אני מודה שחטאתי לך. ובעבור חטאי החליתני. וככה זה אני מודה כי עם קשה הוא ואתה תסלח:
רַמְבַּ״ן
וטעם כי עם קשה עורף הוא כפשוטו, שילך בקרבם בעבור שהם עם קשה עורף, כי אחר שנתרצה להם הקב"ה יהיה ה' טוב לקשי ערפם יותר ממלאך, ומבקש להגדיל טובם יותר, כי הם עמו ונחלתו. וכאשר בשעת הכעס היה נוח להם שישלח לפניהם מלאך בעבור שהם עם קשה ערף, כמו שאמר (שמות ל״ג:ג׳) פן אכלך, כן בעת הרצון טוב להם בשכינה בעבור שהם עם קשי עורף, שיותר יחונן וירחם על עבדיו. והשם ענהו שיעשה כן שיכרות הברית ויעשה בו נפלאות כאשר בקש ונפלינו אני ועמך (לעיל לג ח טז): ואמר נגד כל עמך, וראה כל העם אשר אתה בקרבו כי הגדולות והנוראות האלה עם משה יעשה אותם ובעבורו, והעם יהיו בברית. ולא יתכן לפרש שיבטיח לעשות עם ישראל עתה נפלאות אשר לא נבראו מקודם בכל הארץ ובכל הגוים, כי לא נעשו להם נפלאות גדולות אחרי זה יותר ממה שנעשה עמהם מתחלה במצרים ועל הים, אבל נבראו ונעשו עמהם מתחלה יותר גדולות. אלא שהענין ירמוז אל שכון השכינה בהם, ועל היותו עם משה לכבוד ולתפארת בנעלם ובמופלא, כאשר אמר (שם) ונפלינו, וכמו שפירשתי (לעיל לג יד-טז ד"ה אבל). והקב"ה יראנו נפלאות מתורתו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו. לרוב ענותנותו של משה כלל עצמו עמהם כי היה לו לומר לעונם ולחטאתם, וירמיה שהיה משבטו למד ממנו שאמר (ירמיה יד) אם עונינו ענו בנו ה' עשה למען שמך, ולא אמר עונם. ואמר ונחלתנו והיה לו לומר ותנחילנו, אבל באורו שתנחיל אותנו שאנחנו נהיה נחלה שלך וזה דבר הנביא שאמר (איכה ג) חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו, אמר הכתוב נפשי אומרת חלקי ה' כלומר אין לי חלק בארץ זולתי עבודת השי"ת שהוא חלקי על כן אוחיל לו שנחלק לחלקו זהו שאמר הכתוב (דברים לב) כי חלק ה' עמו.
סְפוֹרְנוֹ
כי עם קשה עורף הוא. ויחטא על כל פנים. ואף על פי שבלכתך עמנו יהיה עון הדור יותר גדול, כמו שאמרת רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך מכל מקום טוב לנו שתלך אתה עמנו: וסלחת לעוננו. כי עמך הסליחה ונקוה לסליחתך, ולא ילך מלאך עמנו, אף על פי שעון המרי בו לא יהיה כל כך גדול, מאחר שאין עמו שום תקות סליחה, כאמרך כי לא ישא לפשעכם:
אוֹר הַחַיִּים
ילך וגו' כי עם וגו'. קשה כי בדברי ה' (ל"ג ג') נאמר לו לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אם כן כי טעם עם קשה עורף הוא ימנע עלות ה' בקרבם ואיך נותן משה הטעם עצמו כדי שיעלה, עוד קשה למה הוצרך לשאול דבר שכבר נתרצה לו ה' כששאל ממנו ללכת עמהם והשיבו (ל"ג י"ז) גם את הדבר הזה וגו' אעשה. אכן יתבאר הענין בדקדוק עוד למה אמר משה כאן שם אדנות, ותגדל הקושיא למה שפרשתי למעלה כי לא חפץ משה אלא בבחינת הרחמים, ואולי כי כשגילה ה' למשה מדותיו יתברך וראה הפלגתם השכיל כי אם יתנהג ה' עם ישראל במדות אלו בלא דין כל עיקר כמו ששאל קודם העברת הטוב לפניו לא יוכלו עמוד בדרך ישר לפני ה' כי עם קשה עורף הוא לזה חזר בו ושאל שאלה שהוא לצד כבוד המלך לבל יסובב טובו לזלזל במצותיו יתברך כי בהסתלק מהרשעים בחינת הדין כל עיקר יהיו פוקרים, לזה אמר ילך נא אדני שהיא בחינת הדין, ושאל מדה שהיה צריך לה כאומרו וסלחת לעוננו ומדה זו אינה בבחינת אדנות וכן הוא אומר (לעיל כ"ג כ"א) כי לא ישא לפשעכם אלא במדת הרחמים, נמצאת אומר כי יחפוץ משה ברחמים ודין כי טובים השנים מן האחד:
ונחלתנו. פירוש שלא יחליפם באומה אחרת אלא יהיו לו נחלת עולם:
י
וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל־עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא־נִבְרְאוּ בְכָל־הָאָרֶץ וּבְכָל־הַגּוֹיִם וְרָאָה כָל־הָעָם אֲשֶׁר־אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת־מַעֲשֵׂה יְהוָה כִּי־נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ׃
רַשִׁ״י
כרת ברית. עַל זֹאת: אעשה נפלאת. לְשׁוֹן וְנִפְלִינוּ, שֶׁתִּהְיוּ מֻבְדָּלִים בְּזוֹ מִכָּל הָאֻמּוֹת, שֶׁלֹּא תִשְׁרֶה שְׁכִינָתִי עֲלֵיהֶם:
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר הָא אֲנָא גְזַר קְיַם קֳדָם כָּל עַמָךְ אֶעְבֵּד פְּרִישָׁן דִי לָא אִתְבְּרִיאוּ בְּכָל אַרְעָא וּבְכָל עַמְמַיָא וְיֶחֱזֵי כָל עַמָא דִי אַתְּ בֵּינֵיהוֹן יָת עוֹבָדָא דַיְיָ אֲרֵי דָחֵל הוּא דִי אֲנָא עָבֵד עִמָךְ:
רַשְׁבַּ״ם
הנה אנכי כורת ברית: על זאת שאלך עמכם, וגם את הדבר הזה אשר דברת אעשה, שאמרת ונפלינו אני ועמך, שנגד כל עמך אעשה לך ההפלאה וראה כל העם את הגדולה שאני עושה עמך כי נורא הוא כדכתיב וייראו מגשת אליו וכתיב וראו בני ישראל את פני משה כי קרן וגו':
אִבְּן עֶזְרָא
ויאמר הנה אנכי כורת ברית. וזהו כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית. והם התנאים הכתובים מתחלת שמר לך. ובעבור זה אכתוב לך הלוחות השניים ויהיה כשטר עדות וכל זה שסלחתי לעונם היה בעבור כבודך. על כן אעשה עמך נפלאות שיתמהו כל רואיך וידעו כי נתתי הוד עליך שלא עשיתי כן מיום שבראתי שמים וארץ וזהו דבר קרינות פניו. והנה כתוב במותו לא כהתה עינו ולא נס לחה הפך תולדת כל הזקנים: וטעם אשר לא נבראו בכל הארץ. לא נשמע זה בגוים. והגאון אמר אשר לא נבראו כן בכל ארץ מצרים שיצאתם משם. ובכל הגוים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים. אמר זה על עמידת השמש ליהושע ועל קרון פנים של משה, ולכך אמר אשר אני עושה עמך וכיון שהובטח משה בכאן בנסים ונפלאות שיעשו על ידו ובאותות שיברא הקב"ה שמעולם לא נבראו לכך הוצרך משה לומר בענין קרח (במדבר טז) ואם בריאה יברא ה' ושם אזכיר זה בגזרת ה'.
סְפוֹרְנוֹ
הנה אנכי כורת ברית. להיות בקרבכם, כאמרם (מגלה פרק בני העיר) גלו לבבל שכינה עמהם, גלו לעילם שכינה עמהם, גלו לאדום שכינה עמהם: נגד כל עמך אעשה נפלאות. כשיתפללו על ידי מדות הללו: וראה כל העם אשר אתה בקרבו. אמנם מעשה ה' הנורא לעיני כל העם לא יהיה, זולתי לעיני אותו העם אשר אתה בקרבו, שיראו את מעשי ה': אשר אני עושה עמך. בזכותך, כאמרו כי מצאת חן בעיני וכו':
יא
שְׁמָר־לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ אֶת־הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי׃
רַשִׁ״י
את האמרי וגו'. ו' אֻמּוֹת יֵשׁ כָּאן, כִּי הַגִּרְגָּשִׁי עָמַד וּפָנָה מִפְּנֵיהֶם:
אוּנְקְלוֹס
טָר לָךְ יָת דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין הָא אֲנָא מְתָרֵךְ מִן קֳדָמָךְ יָת אֱמוֹרָאֵי וּכְנַעֲנָאֵי וְחִתָּאֵי וּפְרִזָאֵי וְחִוָאֵי וִיבוּסָאֵי:
אִבְּן עֶזְרָא
שמר לך. לפי דעתי עם משה ידבר שישמור אלה הדברים ויספרם כן לבני ישראל. על דרך שמרו עדותיו וחוק נתן למו כאשר פירשתי במקומו. ותחלת הפרשה שתאמר להם הנני גורש מפניך. וזאת הפרשה דומה לפרשת הנה אנכי שולח מלאך עם הפרשה שהיא למעלה: ומלת גורש. מהבנין הקל והוא פועל יוצא. וככה אלמנה וגרושה:
רַמְבַּ״ן
שמר לך את אשר אנכי מצוך היום לא אמר בכל המצות שעברו אנכי מצוך, ועל כן נפרש שיאמר, שמור המצות שאנכי מצוך היום, ולא תעשה בהן כאשר עשית במה שצויתיך תחלה שעברת על הכל לעבוד ע"ז והבטיח לגרש העמים והזהיר על ע"ז שלהם ועל בריתם, כאשר עשה בפרשה הנה אנכי שולח מלאך לפניך (לעיל כג כ-לג), שיחזרו אל התנאים ה ר א שונים: והוסיף בכאן (שמות ל״ד:י״ז) אלהי מסכה לא תעשה לך, שלא יעשו כאשר עשו בעגל אפילו במחשבת השמים לעשות אותו תייר לפניהם והחזיר ענין שלש הרגלים לראות בהן את פני האדון ה' אלהי ישראל (שמות ל״ד:כ״ג), כאשר עשה שם, והטעם ידוע, כי בא אחר אזהרת עבודה זרה, וכבר פירשתיו בסוף וישמע יתרו (רמב"ן על שמות כ׳:כ״ב):
סְפוֹרְנוֹ
שמר לך את אשר אנכי מצוך היום. לא בלבד אזהירך שלא תמיר כבודך בלא יועיל, אבל אזהירך גם כן שלא תניח אחרים לעבוד לזולתי:
אוֹר הַחַיִּים
שמר לך. צריך לדעת מה ישמור בזה, ואם ישמור הדברים כדברי ראב"ע לא היה צריך להזהירו על מצוה בפרטות מכל מצות התורה ופשיטא שלא יכבוש הנאמר לו בנבואה, ואולי כי לצד שעבדו ישראל את ע"ז לזה מתחכם ה' לרפא שברם במה שיצוררו את עובדי ע"ז ויקוו לאבדם ולהרחיקם בל קרוב אליהם על ידי זה יתכפר עונם ותתרצה תשובתם, והגם שעדיין לא הגיעו לארץ יועיל החפץ והרצון בזה לכפרה על הדבר, והוא אומרו שמר לך פירוש על דרך אומרו ואביו שמר את הדבר, שיהיו משמרים מתי יבא עת לעשות כל הכתוב להתעיב אותו דבר שבו נכשלו.
או יאמר כי מקודם שעשו את העגל לא צוה ה' כל ההרחקה מהאומות והתעבתם, ולצד שקדם מעשה הרע הוסיף ה' להם מצוה זו כדין הרחקת הנכשל בעבירה שצריך להגדיר עצמו בגדר חדש, והוא אומרו שמר לך פירוש מצוה זו למה שאליך באה לצד מה שעשית את העגל.
או אפשר כי קודם מעשה העגל לא היה ה' מצוה על הדבר האמור בענין כי תכף היה ה' גורש מפניהם כל יושבי הארץ ואין מקום למצוה ולא היה בית מיחוש לחית הארץ, או לצד אימתם של ישראל שהיה נפסק מהם יצר הרע וחית השדה תעבדם, או לצד כי ירבו עד מאד ומלאו הארץ, ואחר העגל בטל הענין והוצרכו לצוות לזה והוא אומרו שמר לך.
ובדרך רמז אפשר שתיבת לך חוזרת אל משה ורמז לו כי מה שאומר לו הנני גורש מפניך וגו' אינו לזמן המזדמן אלא לזמן רחוק, והוא מאמרם ז"ל (במ"ר פי"ט) משה שגאל אותנו הוא יגאל אותנו לעתיד לבא, ועל אותו זמן הוא אומר שמר לך, ותדע כי לא נתקיימו דברי ה' שאמר כאן למשה הנני גורש מפניך וגו', לזה אמר שמר לך לאחרית הימים את אשר אנכי מצוך היום:
יב
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ פֶּן־יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ׃
אוּנְקְלוֹס
אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא תִגְזַר קְיַם לְיָתֵב אַרְעָא דִי אַתְּ עָלֵל עֲלַהּ דִילְמָא יְהֵי לְתַקְלָא בֵּינָךְ:
יג
כִּי אֶת־מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת־מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן וְאֶת־אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתוּן׃
רַשִׁ״י
אשריו. הוּא אִילָן שֶׁעוֹבְדִים אוֹתוֹ:
אוּנְקְלוֹס
אֲרֵי יָת אֲגוֹרֵיהוֹן תְּתַרְעוּן וְיָת קָמַתְהוֹן תְּתַבְּרוּן וְיָת אַשְׁרֵיהוֹן תְּקַצְצוּן:
יד
כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי יְהוָה קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא׃
רַשִׁ״י
קנא שמו. מְקַנֵּא לִפָּרַע וְאֵינוֹ מְוַתֵּר, וְזֶהוּ כָּל לְשׁוֹן קִנְאָה – אוֹחֵז בְּנִצְחוֹנוֹ וּפוֹרֵעַ מֵאוֹיְבָיו:
אוּנְקְלוֹס
אֲרֵי לָא תִסְגוֹד לְטַעֲוַת עַמְמַיָא אֲרֵי יְיָ קַנָא שְׁמֵהּ אֵל קַנָא הוּא:
סְפוֹרְנוֹ
כי לא תשתחוה לאל אחר. לפיכך תתוץ מזבחו ולא תשא פניו, כי אין לך לכבד שום אלוה זולתי: כי ה' קנא שמו. כי שמו מורה על מין מציאות שלא ייוחס לשום נמצא זולתו, לפיכך אל קנא הוא, להפרע מן העובד אחר עמו:
טו
פֶּן־תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ׃
רַשִׁ״י
ואכלת מזבחו. כַּסָּבוּר אַתָּה שֶׁאֵין עֹנֶשׁ בַּאֲכִילָתוֹ, וַאֲנִי מַעֲלֶה עָלֶיךָ כְּמוֹדֶה בַעֲבוֹדָתָם, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה בָא וְלוֹקֵחַ מִבְּנוֹתָיו לְבָנֶיךָ (עבודה זרה ח'):
אוּנְקְלוֹס
דִילְמָא תִגְזַר קְיַם לְיָתֵב אַרְעָא וְיִטְּעוּן בָּתַר טַּעֲוַתְהוֹן וְיִדְבְּחוּן לְטַּעֲוַתְהוֹן וְיִקְרוּן לָךְ וְתֵיכוּל מִדִבְחֵיהוֹן:
אִבְּן עֶזְרָא
פן תכרות. כמו לא תכרות להם ולאלהיהם ברית. והוסיף לפרש פן תכרות ברית וזנו בנותיו:
רַמְבַּ״ן
ואכלת מזבחו כסבור אתה שאין עונש באכילתו, ואני מעלה עליך כמודה בעבודתה. לשון רש"י. (רש"י על שמות ל״ד:ט״ו) ואני אומר על דעת רבותינו (ב"ק עא:, חולין מ:) שזו אזהרה באוכל תקרובת ע"ז, שהם אמרו שאסור הוא מן התורה, ולא מצינו בו אלא זה. וכן משמעו, פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהם כי יזבחו להם תמיד, ופן יקרא לך ואכלת מזבחו אשר יזבח לאלהיו בזנותו אחריו, ופן תקח מבנותיו לבניך (שמות ל״ד:ט״ז) והנה כלן אזהרות נמשכות בלאו הראשון שאמר פן תכרות ברית:
סְפוֹרְנוֹ
פן תכרות ברית. והטעם שאמרתי שלא תכרות ברית ליושב הארץ הוא שאם תהיה עמו בברית תטעה באל אחר על אחד משני פנים אם שיקראך לאכול מזבחו, ותעבוד עמו אז את אלהיו להפיק רצונו, ואם שתעשה זה לאהבת הנשים, כמו שהיה הענין בפעור:
אוֹר הַחַיִּים
פן תכרות וגו'. פירוש הגם שבשעה כריתת ברית יקבלו עליהם ז' מצות אף על פי כן לא תכרות, והטעם כי וזנו פירוש יושבי הארץ אחרי אלהיהם כי אין אמונה בהם כגלוי ליודע נסתרות, וזבחו לאלהיהם וקרא לך וגו' ואמרו במס' ע"ז כי משעת קריאה מעלה עליו הכתוב כאילו אכל, ואומרו מזבחו כתב רמב"ם בהלכות שחיטה (פ"ד) שבא לאסור שחיטת גוי ממה שהזכירם באיסורי גוים הא למדת שבחינת הזביחה לבד יתעב ה' הגם שאין בה א' מפסולי שחיטה:
טז
וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת־בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן׃
אוּנְקְלוֹס
וְתִסַב מִבְּנַתְהוֹן לִבְנָיךְ וְיִטְעַיָן בְּנַתְהוֹן בָּתַר טַעֲוַתְהוֹן וְיִטְעַיַן יָת בְּנָיךְ בָּתַר טַעֲוַתְהוֹן:
יז
אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה־לָּךְ׃
אוּנְקְלוֹס
דַחֲלַן דְמַתְּכָא לָא תַעְבֵּד לָךְ:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אלהי מסכה לא תעשה לך. כמו שעשיתם עד עכשיו שעשו עגל מסכה לפי שטעו והרהרו אחר מדת הדין ולכך סמך לו את חג המצות תשמור כלומר שיזכרו מדת הרחמים שהמצה מדת רחמים היא ולא יהרהרו אחר מדת הדין. ותן אל לבך איך צוה כאן במצה והזהיר על חמץ לא תשחט על חמץ. ונראה לי לומר כי הכתוב ראה לבאר שהמצה והחמץ ירמוז למדות, וכן הבשר והחלב שבו השלימה הפרשה ולכך הזכירם לו הש"י בפרשת י"ג מדות, ומה שתמצאם ג"כ (שמות כב) באם כסף תלוה בסדר הזה בעצמו מפני ששם התחיל ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות, וידוע כי ששת ימי בראשית עם השבת הם מדות והמצות האלה מכללם ולכך הזכירם גם שם.
סְפוֹרְנוֹ
אלהי מסכה. הם הטלסמאות הנעשות בשעות ידועות בחבור מהכוכבים ולזה עושין אותן על ידי התוך, למען יעשו כל חלקי אותן הצורות יחדיו באותו רגע, ובם יחשבו עושיהם להשיג קנינים וצרכי הגופות, ואולי יחשוב החושב שאין זה מרד באל יתברך כשלא יקבלהו העובד עליו כאלוה. והוא אמנם הפך רצונו, כי חפץ שלא יפנו עובדיו לעזר אלוה זולתו, כאמרו ואנחנו לא נדע מה נעשה, כי עליך עינינו:
יח
אֶת־חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם׃
רַשִׁ״י
חדש האביב. חֹדֶשׁ הַבִּכּוּר, שֶׁהַתְּבוּאָה מִתְבַּכֶּרֶת בְּבִשּׁוּלָהּ:
אוּנְקְלוֹס
יָת חַגָא דְפַטִּירַיָא תִּטַר שַׁבְעָא יוֹמִין תֵּיכוֹל פַּטִירָא כְּמָא דִי פַקֵדִתָּךְ לִזְמַן יַרְחָא דְאַבִּיבָא אֲרֵי בְּיַרְחָא דְאַבִּיבָא נְפַקְתָּא מִמִצְרָיִם:
אִבְּן עֶזְרָא
והזכיר את חג המצות כאשר הזכירה בפרשה העליונה. ובעבור שהזכיר כי בו יצאת ממצרים והנה חג המצות לזכר. הזכיר דבר פטר חמור שגם הוא זכר ליציאת מצרים. כמו בפסוק ובקוצרכם שהזכיר עם חג הקציר. וככה הזכיד זה בפרשת קדושים תהיו. ובעבור זה כל פטר רחם לי:
סְפוֹרְנוֹ
את חג המצות תשמור. אחר שאסר אלהי מסכה אשר בם חשבו עושיהם להשיג חיי שעה, הזכיר מצות אשר מהן ימשכו מיני הצלחות מדומות כאביב כקציר וכאסיף וכעסקי הקנינים, וסדר אותן בזאת הפרשה על הסדר שבו נתנו לישראל. הראשונה מהן היא חג המצות למועד חדש האביב אשר בה יבורך האביב. שנית, ענין הבכורות אשר בם יבורך המקנה, והיא המצוה שהיתה אחר חג המצות תיכף בצאתם ממצרים. שלישית, היא מצות השבת שנתנה במרה, ובו יבורכו ימי המעשה, כאמרו ששת ימים תעשה מעשיך ועמה דבר על השנה השביעית המברכת השנים כאמרו שש שנים תזרע. רביעית, היא חג הקציר אשר בו שבועות חקות קציר ישמור לנו. חמישית, חג האסיף שבו יבורך האסיף כאמרו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך ואחר אלה המצוות הזכיר מצוה כוללת לשלשת הרגלים והיא יראה כל זכורך ואחר כך הזכיר מצוות מיוחדות לחג המצות לא תשחט על חמץ ולא ילין, ואחר כך הזכיר מצוה מיוחדת על הרוב לחג הקציר והיא ראשית בכורי אדמתך כאמרם ז"ל מעצרת ועד החג מביא וקורא, ואחר כך הזכיר מצוה מיוחדת על הרוב לחג הסכות, והיא לא תבשל גדי כי אז זמן הגדיים, כמו שאמרו קצתם ז"ל (פרק קמא דר"ה) באחד בתשרי ר"ה למעשר בהמה:
אוֹר הַחַיִּים
את חג המצות תשמור. טעם מצוה זו כאן לציון כי הן אלה תיקוני החטא שקודם כאומרם ז"ל (זוהר ח"ב מ' א) כי החמץ הוא בחינת אל אחר, ולזה צוה ה' ביתר שאת לשמור את הדבר, וצוה כאן על כללות המועדים, אולי כי לצד שנאמר בעגל (לעיל ל"ב ד') אלה אלהיך אשר העלוך וגו' וכל המועדים תלוים ביציאת מצרים, לזה חזר ה' על הדברים כדי שיקבלו עליהם הפרטים שיש נגדיות להם במשמעות מאמר הכפירה, וזה אחד מפרטי התשובה הצריכין, והזכיר שמירת שבת לפי שהם עבדו ע"ז שהיא שקולה כנגד כל התורה כולה לזה אמר ה' מצות שבת שהיא גם כן שקול כנגד כל התורה שבזה יתוקן המעוות, ועיין מה שכתבתי בתחילת פרשת ויקהל:
יט
כָּל־פֶּטֶר רֶחֶם לִי וְכָל־מִקְנְךָ תִּזָּכָר פֶּטֶר שׁוֹר וָשֶׂה׃
רַשִׁ״י
כל פטר רחם לי. בָּאָדָם: וכל מקנך וגו'. וְכָל מִקְנְךָ אֲשֶׁר תִּזָּכָר בְּפֶטֶר שׁוֹר וָשֶׂה – אֲשֶׁר יִפְטֹר זָכָר אֶת רַחְמָהּ: פטר. לְשׁוֹן פְּתִיחָה, וְכֵן פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן (משלי י"ז); תי"ו שֶׁל תִּזָּכָר לְשׁוֹן נְקֵבָה הִיא, מוּסָב עַל הַיּוֹלֶדֶת:
אוּנְקְלוֹס
כָּל פָּתַח וַלְדָא דִילִי וְכָל בְּעִירָךְ דִכְרִין תַּקְדֵשׁ בְּכוֹר תּוֹר וְאִימָר:
רַשְׁבַּ״ם
כל פטר רחם לי: לפי שעל ידי מכת בכורות נתקדשו בכורות ביציאתן ממצרים נכתב כאן:
אִבְּן עֶזְרָא
ומלת מקנך. בא במקום הזה על לשון נקבה. ושמות רבים ככה. על לשון זכר גם לשון נקבה:
סְפוֹרְנוֹ
כל פטר רחם לי. באדם ובבהמה הטהורה ובקצת הטמאה אבל יהיה זה על אופנים שונים, ולזה אמר וכל מקנך תזכר פטר שור ושה, וזה כי בפטר שור ושה תזכר, תהיה נזכר בחלק הקרבן הנקרא אזכרה, כאמרו אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם, את דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר:
כ
וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם־לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה וְלֹא־יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם׃
רַשִׁ״י
ופטר חמור. וְלֹא שְׁאָר בְּהֵמָה טְמֵאָה: תפדה בשה. נוֹתֵן שֶׂה לַכֹּהֵן וְהוּא חֻלִּין בְּיַד כֹּהֵן, וּפֶטֶר חֲמוֹר מֻתָּר בַּעֲבוֹדָה לַבְּעָלִים: וערפתו. עוֹרְפוֹ בְּקוֹפִיץ; הוּא הִפְסִיד מָמוֹן כֹּהֵן, לְפִיכָךְ יֻפְסַד מָמוֹנוֹ: כל בכור בניך תפדה. חֲמִשָּׁה סְלָעִים פִּדְיוֹנוֹ קָצוּב, שֶׁנֶּאֱמַר וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶה (במדבר י"ח): ולא יראו פני רקם. לְפִי פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא, וְאֵינוֹ מוּסָב עַל הַבְּכוֹר – שֶׁאֵין בְּמִצְוַת בְּכוֹר רְאִיַּת פָּנִים – אֶלָּא אַזְהָרָה אַחֶרֶת הִיא, וּכְשֶׁתַּעֲלוּ לָרֶגֶל לֵרָאוֹת לֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם – מִצְוָה עֲלֵיכֶם לְהָבִיא עוֹלַת רְאִיַּת פָּנִים. וּלְפִי מִדְרַשׁ בָּרַיְתָא מִקְרָא יָתֵר הוּא, וּמֻפְנֶה לִגְזֵרָה שָׁוָה, לְלַמֵּד עַל הַעֲנָקָתוֹ שֶׁל עֶבֶד עִבְרִי שֶׁהוּא חֲמִשָּׁה סְלָעִים מִכָּל מִין וָמִין, כְּפִדְיוֹן בְּכוֹר; בְּמַסֶּכֶת קִדּוּשִׁין (דף י"ז):
אוּנְקְלוֹס
וּבוּכְרָא דַחֲמָרָא תִּפְרוֹק בְּאִימְרָא וְאִם לָא תִפְרוֹק וְתַנְקְפֵהּ כָּל בּוּכְרָא דִבְנָיךְ תִּפְרוֹק וְלָא יִתְחֲזוּן קֳדָמַי רֵיקָנִין:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם. מי שזוכה שהוא בכור מעלה גדולה היא, והוא רמז להקב"ה שהוא בכורו של עולם ועבודת הקרבנות מימות עולם בבכורות היתה ולכך קנאה יעקב אבינו ומכרה עשו הרשע שביזה עבודת הש"י ואחרי כן נפסלו הבכורות במעשה העגל והופרשו הלוים במקומם שתהיה העבודה בהם ולא בבכורות, ואע"פ שאין העבודה בהם יש להם מעלה ויתרון על שאר בני אדם מצד שהם בכורות, דרשו רז"ל כל דבר שנאמר בו לי הוא בעוה"ז ובעוה"ב ישראל הם בעוה"ז ובעוה"ב שנאמר (ויקרא כ) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, הלוים שנאמר (במדבר ג) והיו לי הלוים, הארץ שנאמר (שמות יט) כי לי כל הארץ, בכור שנאמר (במדבר ג) כי לי כל בכור בעוה"ז ובעוה"ב ע"כ. ואין מצות בכור נוהגת בנקבות אלא בזכרים שנאמר (שמות יג) פטר כל רחם בבני ישראל וכתיב (שם) וכל בכור אדם בבניך תפדה. ויצטרך הבכור שיחזיק בתורה וביראת שמים יותר משאר בני אדם מצד המעלה שבו שהוא בכור ושיחזיק אביו במצות פדיונו כי היא מצוה מוטלת על האב לא פדאו האב הרי הוא חייב לפדות את עצמו ואם אינו פדוי או מצד אביו או מצד עצמו הרי הוא נענש שכן דרשו רז"ל למה סמך עלית הרגל לפדיון הבכור לומר לך שהבכורות שנפדו מקבלין פני שכינה וזוכין לראות בנין בהמ"ק הא לא נפדו לא יראו.
סְפוֹרְנוֹ
ופטר חמור תפדה בשה. וכל בכור בניך תפדה. בפדיון ערכו הקצוב:
כא
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת׃
רַשִׁ״י
בחריש ובקציר. לָמָּה נִזְכָּר חָרִישׁ וְקָצִיר? יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִים עַל חָרִישׁ שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית הַנִּכְנָס לַשְּׁבִיעִית, וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית הַיּוֹצֵא לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, לְלַמֶּדְךָ שֶׁמּוֹסִיפִין מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, וְכָךְ מַשְׁמָעוֹ: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, וַעֲבוֹדַת ו' הַיָּמִים שֶׁהִתַּרְתִּי לְךָ, יֵשׁ שָׁנָה שֶׁהֶחָרִישׁ וְהַקָּצִיר אָסוּר, וְאֵין צֹרֶךְ לוֹמַר חָרִישׁ וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית, שֶׁהֲרֵי כְבָר נֶאֱמַר שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְגוֹ' (ויקרא כ"ה), וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בַּשַּׁבָּת, וְחָרִישׁ וְקָצִיר שֶׁהֻזְכַּר בּוֹ לוֹמַר לְךָ, מֶה חָרִישׁ רְשׁוּת אַף קָצִיר רְשׁוּת, יָצָא קְצִיר הָעֹמֶר שֶׁהוּא מִצְוָה וְדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת (ראש השנה ט'):
אוּנְקְלוֹס
שִׁתָּא יוֹמִין תִּפְלָח וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תְּנוּחַ בִּזְרוֹעָא וּבַחֲצָדָא תְּנוּחַ:
רַשְׁבַּ״ם
ששת ימים תעבד: עבודת קרקע, סתם עבודה עבודת קרקע כדכתיב כי תעבוד את האדמה, עובד אדמתו ישבע לחם:
בחריש ובקציר תשבות: שהיא חשובה וצריכה לבריות וכל שכן שאר מלאכות:
אִבְּן עֶזְרָא
ששת ימים. ככה כתוב בראשונה: וטעם בחריש ובקציר. שהם עיקר חיי האדם. אמר ענן ימחה שמו כענן. כי זה על משכב האשה. והלא תכסהו בושה. כי אם אמרנו כי ביד הגבר החריש. הלא במלת קציר יחריש: ולא הזכיר בפרשה הזאת שנת השמיטה. כי היום הידוע השלם היא תנועת הגלגל העליון ממזרח למערב בעשרים וארבעה שעות. ויום השמש הוא שלש מאות וששים וחמשה ימים וקרוב מרביעית יום. כי הוא תקופת השמש מתחלת מערב עד שובה אל מקומה. וחכמי המזלות יבינו זה:
רַמְבַּ״ן
בחריש ובקציר תשבות על דרך הפשט הזכיר חריש וקציר, שבהם עיקר חיי האדם. והזכיר השבת באמצע הרגלים, כי סמך אותו לחג המצות ולקדוש הבכורות, בעבור שכולם זכר למעשה בראשית, כי ביציאת מצרים אות ומופת בו, כאשר פירשתי בעשרת הדברות (רמב"ן על שמות כ׳:ב׳). ועוד, כי הכתוב אמר שיש גם בשבת זכר ליציאת מצרים, כמו שאמר בעשרת הדברות האחרונות (דברים ה טו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלהיך משם על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת. ושם אפרש בעזרת הש"י ויתרומם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות. הזכיר מצות שבת באמצע הרגלים כי סמך אותו לחג המצות ולקדוש הבכורות לפי שבכולם זכר למעשה בראשית. ונאמר בחריש ובקציר תשבות כלומר אפילו בזמן חריש וקציר שהם עקר חיי האדם בעבודת האדמה תשבות ביום השבת ולא תעשה בו מלאכה, כן פירש הרמב"ן ז"ל.
סְפוֹרְנוֹ
ששת ימים תעבוד. וביום השביעי תשבות. גם כן תהיה הצלחתך כשתעבוד ששת ימים כאשר תשבות בשביעי: בחריש ובקציר תשבות. וכן כשתשבות אחת לשבע שנים בחריש ובקציר, וזה בשבתות השנים הנקראים גם כן שבת לה' תצליח בחריש ובקציר, כאמרו ושש שנים תזרע את ארצך, ואספת את תבואתה:
כב
וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה׃
רַשִׁ״י
בכורי קציר חטים. שֶׁאַתָּה מֵבִיא בוֹ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם מִן הַחִטִּים: בכורי. שֶׁהִיא מִנְחָה רִאשׁוֹנָה הַבָּאָה מִן הֶחָדָשׁ שֶׁל חִטִּים לַמִּקְדָּשׁ, כִּי מִנְחַת הָעֹמֶר הַבָּאָה בַפֶּסַח, מִן הַשְּׂעוֹרִים הִיא (מנחות פ"ד): וחג האסיף. בִּזְמַן שֶׁאַתָּה אוֹסֵף תְּבוּאָתְךָ מִן הַשָּׂדֶה לַבַּיִת; אֲסִיפָה זוֹ לְשׁוֹן הַכְנָסָה לַבַּיִת, כְּמוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ (דברים כ"ב): תקופת השנה. שֶׁהִיא בַחֲזָרַת הַשָּׁנָה – בִּתְחִלַּת הַשָּׁנָה הַבָּאָה: תקופת. לְשׁוֹן מְסִבָּה וְהַקָּפָה:
אוּנְקְלוֹס
וְחַגָא דְשָׁבוּעַיָא תַּעְבֵּד לָךְ בִּכּוּרֵי חֲצַד חִטִין וְחַגָא דִכְנָשָׁא בְּמִפְקָא דְשַׁתָּא:
אִבְּן עֶזְרָא
וחג. כתוב בשני מקומות. ושם בצאת השנה. כי סוף השנה הוא תחלת השנה האחרת וזה לאות כי השמש תכנס במזל המאזנים סמוך ליום העשור. ולא יתאחר עד צאת סוכות שלא תכנס השנה האחרת. על כן כתוב תקופת השנה. ואל תסמוך על תקופת שמואל רק על תקופת רב אדא. אע"פ שהיא צריכה לשני תקונים. האחד בעבור שמהלך השמש פעם בארוכה ופעם בקצרה. וזה השנוי אינו במהלך השמש כי שוה הוא לעולם. רק הוא כנגד מראה הנקודה בגלגל המזלות. והתקון השני בעבור תנועת גלגל קטן בראש טלה:
כג
שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל־זְכוּרְךָ אֶת־פְּנֵי הָאָדֹן יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
רַשִׁ״י
כל זכורך. כָּל הַזְּכָרִים שֶׁבְּךָ; הַרְבֵּה מִצְוֹת בַּתּוֹרָה נֶאֶמְרוּ וְנִכְפְּלוּ – וְיֵשׁ מֵהֶם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וְאַרְבַּע – לְחַיֵּב וְלַעֲנֹשׁ עַל מִנְיַן לָאוִין שֶׁבָּהֶם וְעַל מִנְיַן עֲשֵׂה שֶׁבָּהֶם:
אוּנְקְלוֹס
תְּלַת זִמְנִין בְּשַׁתָּא יִתְחֲזוּן כָּל דְכוּרָךְ קֳדָם רִבּוֹן עָלְמָא יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל:
רַשְׁבַּ״ם
את פני האדון: כבר פירשתיו באלה המשפטים:
אִבְּן עֶזְרָא
שלש פעמים. הזכיר בפרשה הזאת אלהי ישראל. בעבור דבר העגל:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
יראה כל זכורך. ולא הנקבות שהנקבות פטורות מן הראיה וכן הסומים והחגרים וכיוצא בהם. וטעם הדבר בסודה מפני שהכבוד היה נראה בענן לעיני כל ישראל, והענן ההוא היה זך ובהיר מאד כמראה של זכוכית שכל המסתכל בה נראה צורתו מתוכה ומה שבתוך הענן לא היה נראה לחוץ, ומפני שאינו דרך כבוד לשכינה שיהיו נראים אלו מתוכה לכך נפטרו מן הראיה וזהו שאמר בעלותך לראות את פני ה' אלהיך, ודרשו רז"ל סומא באחת מעיניו פטור מן הראיה שנאמר יראה כל זכורך יראה יראה כשם שבא לראות כך בא ליראות, מה לראות בשתי עינים אף ליראות בשתי עינים. וכן תמצא שקראו אברהם בשתי לשונות אלו שאמר (בראשית כב) ה' יראה בהר ה' יראה.
סְפוֹרְנוֹ
את פני האדון. המסדר עניניך בדברים הטבעיים, כענין ולאדון לכל ביתו: אלהי ישראל. מסדר עניני ישראל בענינים הרוחניים אשר למעלה מן הטבע, אשר לא יאותו זולתי לנבדלים הנקראים אלהים, כענין זובח לאלהים יחרם וכענין אלקין די מדרהון עם בשרא לא איתוהי, ולזה אמר על השדים לא אלוה מפני שהם בעלי חמר ומתים כבני אדם, כמו שהזכירו ז"ל. ויקראו השופטים המומחים גם כן אלהים כי הם ישפטו לפעמים מבלעדי החושים, כענין שלמה שנאמר עליו כי חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט וכאמרו ולא למראה עיניו ישפוט, ולא למשמע אזניו יוכיח ולזה נקרא האל יתברך אלהי האלהים מסדר עניני המסדרים הבלתי טבעיים והם הנבדלים מחמר, ואדוני האדונים מסדר עניני המסדרים הטבעיים, והם הגרמים השמימיים. אמר אם כן יראה כל זכורך, להודות על הטוב הנמשך ממנו אליך בדברים הטבעיים באשר הוא אדון ישראל, והנמשך ממנו לחיי עולם באשר הוא אלהי ישראל:
כד
כִּי־אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת־גְּבוּלֶךָ וְלֹא־יַחְמֹד אִישׁ אֶת־אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת־פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה׃
רַשִׁ״י
אוריש. כְּתַרְגּוּמוֹ אֲתָרִיךְ, וְכֵן הָחֵל רָשׁ (דברים ב'), וְכֵן וַיּוֹרֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי (במדבר כ"א) – לְשׁוֹן גֵּרוּשִׁין: והרחבתי את גבלך. וְאַתָּה רָחוֹק מִבֵּית הַבְּחִירָה, וְאֵינְךָ יָכוֹל לֵרָאוֹת לְפָנַי תָּמִיד, לְכָךְ אֲנִי קוֹבֵעַ לְךָ שָׁלֹֹשׁ רְגָלִים הַלָּלוּ:
אוּנְקְלוֹס
אֲרֵי אֲתָרֵךְ עַמְמִין מִן קֳדָמָךְ וְאַפְתֵּי יָת תְּחוּמָךְ וְלָא יַחְמֵד אֱנַשׁ יָת אַרְעָךְ בְּמִסְקָךְ לְאִתְחַזָאָה קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ תְּלַת זִמְנִין בְּשַׁתָּא:
אִבְּן עֶזְרָא
כי אוריש. פירש בפרשה הזאת למה. שלא הזכיר בראשונה כי לא הוצרך כי אחר שהשם צוה שיעלו כל זכרי ישראל לראות פניו הנה אין ספק כי השם ישמור ארצם מפני האויב אחר שכל ישראל עושים רצונו. וזה הטעם באר אותו ה יטב: וטעם ולא יחמוד איש את ארצך. כל כך אשלח אימה בלב השכנים אפי' שלא יחמדו הארץ. אף שיעלה בלבם לעשות מלחמה:
אוֹר הַחַיִּים
אוריש גוים מפניך. דקדק לומר מפניך, פירוש לבל תצטער בראייתם על דרך מאמרם ז"ל במעשה רבי יוחנן בן זכאי עם אספסינוס, הבטיח ה' כי לא יראו לפנינו כל עיקר:
והרחבתי וגו'. על דרך אומרו ארץ צבי, ואמרו ז"ל כעור של צבי זה וכו':
כה
לֹא־תִשְׁחַט עַל־חָמֵץ דַּם־זִבְחִי וְלֹא־יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח׃
רַשִׁ״י
לא תשחט וגו'. לֹא תִשְׁחַט אֶת הַפֶּסַח וַעֲדַיִן חָמֵץ קַיָּם; אַזְהָרָה לַשּׁוֹחֵט אוֹ לַזּוֹרֵק אוֹ לְאֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה (פסח' ס"ג): ולא ילין. כְּתַרְגוּמוֹ; אֵין לִינָה מוֹעֶלֶת בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ וְאֵין לִינָה אֶלָּא בְּעַמּוּד הַשַּׁחַר (זבחים פ"ז): זבח חג הפסח. אֵמוּרָיו, וּמִכָּאן אַתָּה לָמֵד לְכָל הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים:
אוּנְקְלוֹס
לָא תִכּוֹס עַל חֲמִיעַ דַם פִּסְחִי וְלָא יְבִיתוּן לְצַפְרָא בַּר מִמַדְבְּחָא תַּרְבֵּי נִכְסַת חַגָא דְפִסְחָא:
רַמְבַּ״ן
ולא ילין לבקר זבח חג הפסח כפי פשוטו יזהיר בכל החג, שלא ילין עד הבקר מן הבשר, כי הנותר ממנו עד הבקר באש ישרף (שמות י״ב:י׳), ומן החלב, שלא יקריב אותו אלא עד הבקר. ואונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות ל״ד:כ״ה) תרגם על החלב העולה לגבוה, כי הוא החג כאשר אמר שם (שמות כ״ג:י״ח) ולא ילין חלב חגי עד בקר, כי כל המצות האלה שניות: וכתב רש"י (רש"י על שמות ל״ד:כ״ה) ולא ילין, כתרגומו, אין לינה מועלת בראשו של מזבח, ואין לינה אלא בעמוד השחר זבח חג הפסח, אמוריו, ומכאן אתה למד לכל הקטר חלבים ואיברים ובפרשת צו (ויקרא ו ב) אבאר זה בע"ה. ולינה בראשו של מזבח מחלוקת הוא בגמרא (זבחים פז.), ולדעת רבא יש לינה בראשו של מזבח, ואם לנו שם האיברים וירדו לא יעלו, שאם לא ירדו, אפילו לנו בקרקע ימים רבים ועלו לא ירדו, כדאיתא בפרק המזבח (שם):
כו
רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא־תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ׃
רַשִׁ״י
ראשית בכורי אדמתך. מִשִּׁבְעַת הַמִּינִין הָאֲמוּרִים בְּשֶׁבַח אַרְצְךָ, אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וְגוֹ' (דברים ח') – וּדְבָשׁ הוּא דְּבַשׁ תְּמָרִים: לא תבשל גדי. אַזְהָרָה לְבָשָׂר בְחָלָב, וְשָׁלֹֹשׁ פְעָמִים כָּתוּב בַּתּוֹרָה, אֶחָד לַאֲכִילָה וְאֶחָד לַהֲנָאָה וְאֶחָד לְאִסּוּר בִּשּׁוּל (חולין קט"ו): גדי. כָּל וָלָד רַךְ בְּמַשְׁמָע, וְאַף עֵגֶל וָכֶבֶשׂ; מִמַּה שֶּׁהֻצְרַךְ לְפָרֵשׁ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת "גְּדִי עִזִּים" לָמַדְתָּ שֶׁגְּדִי סְתָם כָּל יוֹנְקִים בְּמַשְׁמָע (שם קי"ג): בחלב אמו. פְּרָט לָעוֹף שֶׁאֵין לוֹ חָלָב, שֶׁאֵין אִסּוּרוֹ מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים (שם):
אוּנְקְלוֹס
רֵישׁ בִּכּוּרֵי אַרְעָךְ תַּיְתֵי לְבֵית מַקְדְשָׁא דַיְיָ אֱלָהָךְ לָא תֵיכְלוּן בְּשַׂר בַּחֲלָב:
אִבְּן עֶזְרָא
ראשית. כמו בפרשה הראשונה. ואלה הם התנאים. ומתחלת ואלה המשפטים עד שש שנים משפטים הם. והכהן הגדול והשופט שהוא המלך הם חייבים ללמדם ולדעתם. וחיוב הצבור הם הנזכרים אחר כן כמו אלה:
רַמְבַּ״ן
ראשית בכורי אדמתך בעבור כי הזכיר שיביאו בכורי כל אשר בארצם לבית ה', יסמוך לזה לא תבשל גדי בחלב אמו, כי בעת בכורי האדמה יביאו גם כל בכור בהמה הגדיים וטלאים, ובעת ההיא יגדלו הגדיים ויהיה החלב, ופעמים רבים יעלו האם עם הבכור בהיותו יונק בעבור שלא ימות, והנה הבאים לחוג יתענגו לאכול הבכורות בכל המטעמים עם הכהנים, ולכך הזכיר אסורם עם הבכורים אבל במשנה תורה (דברים יד כא) הזכיר המצוה הזו עם אסור המאכלים אחר שהזכיר בהמה טמאה ודגים ועופות טמאים ונבלה, כי שם יאות להזכיר זה, כי הוא איסור מאכל, לא איסור הבשול בלבד כאשר יחשבו קטני אמנה מחוסרי הדעת:
סְפוֹרְנוֹ
ראשית בכורי אדמתך תביא. ובזה תשיג ההצלחה בפירות, כאמרו וראשית כל בכורי כל תתנו לכהן, להניח ברכה אל ביתך: לא תבשל גדי. כמעשה בני נכר החושבים להשיג בזה ההצלחה בפירות או במקנה:
כז
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה כְּתָב־לְךָ אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל־פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת־יִשְׂרָאֵל׃
רַשִׁ״י
את הדברים האלה. וְלֹא אַתָּה רַשַּׁאי לִכְתֹּב תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה (גיטין ס'):
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה כְּתַב לָךְ יָת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין אֲרֵי עַל מֵימַר פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין גְזָרִית עִמָךְ קְיַם וְעִם יִשְׂרָאֵל:
רַשְׁבַּ״ם
כתב לך את הדברים האלה: האמורים בפרשה זו הנני גרש מפניך וגו':
כי על פי הדברים האלה: שלא תלכו אחרי אלהים אחרים ושלא תכרות ברית ליושבי הארץ ולא להתחתן בם ולעלות לרגל:
אִבְּן עֶזְרָא
ויאמר. ואע"פ שכבר היו כתובים כתבם פעם אחרת עם עשרת הדברים. על כן נכתבה הפרשה הזאת פעמים:
רַמְבַּ״ן
כתב לך את הדברים האלה צוה שיכתוב ספר ברית ויקרא אותו באזני העם, ויקבלוהו עליהם בנעשה ונשמע כאשר עשו בראשונה (שמו"ר מז ב), כי כל המעשה אשר היה בלוחות הראשונות ירצה לשנותו עמהם בלוחות השניות. ואין ספק שעשה כן, אבל לא חשש הכתוב להאריך לאמר ויעש כן משה, כאשר הראיתיך במקומות רבים (לעיל י ב, ועוד): והנכון בעיני, כי בעבור שישראל הם החוטאים והעוברים על הברית, הוצרך הקב"ה לחדש להם ברית חדשה שלא יפר הוא להם בריתו, ואמר, למשה שיכתוב התנאין, וזה טעם כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל וטעם אתך, כי בעבורך עשיתי עמהם, ולא הוצרכו הם להביא עצמם במסורת הברית הזאת, אבל הוא יתברך הצריך לכרות להם ברית במחילה שמחל להם, וכתב המחילה והתנאין:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
כתב לך את הדברים האלה כי ע"פ הדברים האלה כרתי אתך ברית. ע"ד הפשט כתב לך הוא שיכתוב התנאים שבין הקב"ה לישראל, והיאך קבלו התורה בנעשה ונשמע כשם שעשו בלוחות ראשונות וצוה למשה שיעשה בזה ספר. ומה שחזר והזכיר כי על פי הדברים האלה פעם שניה והיה יכול לומר על פיהם דרשו רז"ל בזה דברים שמסרתי לך בכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה ודברים שמסרתי לך על פה אין אתה רשאי לכתבם. ויהיה זה פי' הכתוב אם קיימת הדברים האלה מה שבכתב בכתב ומה שבעל פה על פה כרתי אתך ברית ואם שנית לא כרתי אתך ברית.
ובמדרש אמר רבי יהודה בר שלום בקש משה רבינו ע"ה להיות אף המשנה בכתב, אמר לו הקב"ה למשה אכתוב לך רובי תורתי אבל כמו זר נחשבו, וכל כך למה מפני שהמשנה מסתוריו של הקב"ה ואין הקב"ה מגלה מסתוריו אלא ליראיו שנאמר (תהלים כה) סוד ה' ליראיו ע"כ.
ונראה לי באמרו שהמשנה מסתורים שהמשנה מגלה מסתורים ותורה שבכתב היא המסתורים בשכבר ידעת כי המשנה כנגד ה"א שניה שבשם שהיא פירוש השם הנסתר והנעלם ועליה נקרא השם המפורש, וכן המשנה פירוש לתורה שבכתב ותורה שבכתב מתגלה ומתפרשת על ידה, ומטעם זה רצה הקב"ה שתהיה כתובה על לוח הלב ולא נתן רשות למשה לכתבה כי יהיה בזה גלוי מסתורים ויהיו שאר האומות שלא קבלו התורה ולא רצו בה שוים עם ישראל, וזהו שאמר כמו זר נחשבו שיהיו הכל שוים בכתיבתה ואין למקבלי התורה יתרון עליהם. ועוד לטעם אחר כדי שלא יהא לעכו"ם פתחון פה ליום הדין, ואמשול לך משל למה הדבר דומה למלך ששלח כתבו חתום לבניו על ידי עבדו נאמן ביתו וצוה להם באותו כתב היאך יתנהגו עמו ועם בני העולם ומסר לעבד דברים על פה שיגיד להם תשלום דברי הכתב, והמלך קבע שכר גדול לכל מי שיבא בבריתו ויקיים דברי כתבו כמצותו, מה עשו בני המדינה העתיקו הכתב אמרו אף אנו יש בידינו כתבו של מלך ואנו מקיימין אותו לזמן בא המלך ליתן שכר באו בני מדינה ועומדין לפניו והוא שאל אם עסקו בדברי כתבו לעשות כמצותו וכיון שלא ידעו אותם דברים שבעל פה אמר תיפח נפשם.
ולזה רמזו בריש פ"ק דע"ז לעתיד לבא מביא הקב"ה ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר כלום יש בכם מגיד זאת שנאמר (ישעיה מג) מי בהם יגיד זאת ואין זאת אלא תורה שנאמר (דברים ד) וזאת התורה, מיד יוצאין מלפניו בפחי נפש.
ורבינו הקדוש שחבר המשנה ולמד אותם ברבים וכתבוה הכל בימיו כונתו היתה כדי שלא תשכח תורה מישראל שראה הרשעה מתפשטת בעולם וישראל מתפזרין בגלות על כן הותר לו לעשות כן משום שנאמר (תהלים קיט) עת לעשות לה' הפרו תורתך, וכתב וחבר המשנה שהיא תורה שבעל פה ועל כן קראה משנה לפי שהיא שניה לתורה שבכתב ורובה לשון הקדש צח כתורה שבכתב, ואחרי כן נתמעטה החכמה וקצרו הלבבות ועמדו רבינא ורב אשי וחברו התלמוד שהוא פירוש המשנה כי לרוב חכמת רבינו הקדוש וחכמת בני דורו היה פירוש התורה אצלם מבורר ופשוט מתוך המשנה, ואצל דורות רבינא ורב אשי היה עמוק וסתום מאד ומזה אמרו בתלמוד על המשנה חסורי מחסרא והכי קתני שאין הכוונה להיות המשנה חסרה כלל חלילה, אבל הכוונה שהיא חסרה אצלנו מפני חסרון שכלנו מפני שאין אנו מגיעים לעומק חכמת דור של חכמי המשנה ולפיכך עשו רבינא ורב אשי פירוש על המשנה והוא התלמוד ובארו ספקות המשנה והאריכו לשונם על לשון המשנה העמוק והסתום. ומה שאמר אתך כלומר בעבורך כי בזכותו עשה עמהם.
סְפוֹרְנוֹ
כתב לך את הדברים האלה. אף על פי שקודם העגל אמרתי לתת לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי, עכשיו שחטאו אתה פסל לך הלוחות וכתבתי, ולא אתן לך גם כן התורה והמצוה אשר כתבתי, אבל כתב לך אתה:
כח
וַיְהִי־שָׁם עִם־יְהוָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל־הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים׃
אוּנְקְלוֹס
וַהֲוָה תַמָן קֳדָם יְיָ אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן לַחְמָא לָא אֲכַל וּמַיָא לָא שְׁתֵי וּכְתַב עַל לוּחַיָא יָת פִּתְגָמֵי קְיָמָא עַשְׂרָא פִּתְגָמִין:
רַשְׁבַּ״ם
ויכתוב: הק' על הלוחות, שכן אמר למעלה וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים, וכתיב ויכתוב על הלוחות, כמכתב הראשון:
אִבְּן עֶזְרָא
ויהי שם. רבים חשבו ששמונים יום עמד משה בהר עד שנתן לו השם את הלוחות ולא דברו נכונה. רק דברי הקדמונים ז"ל אמת כמו שכבר זכרתי כי הנה ארבעים יום עמד משה בהר עד שנתן לו השם הלוחות הראשונים. וכן כתוב ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה והוא אמר ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה. אז אמר משה פרשת ראה אתה אומר אלי. ואחר כן ירד ופסל הלוחות והעלם עמו אל הר סיני. והנה כתוב ויעבור ה' על פניו. ואח"כ ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל כמשפטו בפעם הראשונה גם בשנייה: ויכתוב על הלוחות. השם כתבם. כי כן כתוב וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת:
רַמְבַּ״ן
ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה ויכתוב על הלוחות יאמר שהיה משה שם בראש ההר ארבעים יום וארבעים לילה ויכתוב שם על הלוחות. ועל דעת רבותינו (במדרש תנחומא תשא לא) ענין הכתוב שהיה שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה בעת שכתב על הלוחות את דברי הברית הזאת השנית, אבל ארבעים יום אחרים עמד שם קודם לזה להתפלל כל ענין הבקשה, שאמר (שמות ל״ג:י״ב) ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה ובהם נאמר במשנה תורה (דברים ט כה) ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם וכאן לא פירש כמה ימי התחנה והתפלה הזאת, כי הוא ידוע מעת עלותו אל ההר עד רדתו לפסול הלוחות האחרונות, אבל סיפר כי היה ענין הלוחות השניות ככל ענין הראשונות במכתב אלהים ובימים שעמד שם לפני השם, שלא יחשוב שכבר למד התורה בפעם הראשון, ולא יצטרך עתה לעמוד שם הרבה: וטעם ויכתוב על הלוחות פירוש ה', ולא יחזור למשה, כי כן אמר (שמות ל״ד:א׳) וכתבתי על הלוחות, וכן במשנה תורה (דברים י ג ד) ואפסול שני לוחות אבנים כראשונים ואעל ההרה ושני הלוחות בידי, ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון. ומפני שאמר כמכתב הראשון, ידענו כי הם כתובים באצבע אלהים, ויהיה פירוש וכתבתי (שמות ל״ד:א׳), באצבעי, וידעת פירוש אצבע מן היד (רמב"ן על שמות י״ד:ל״א):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויהי שם עם ה'. לשון עם ה' יורה שהוא נזון ממדת החסד ומזיו האור העליון שהרי כתיב (תהלים קל) כי עם ה' החסד וכתיב (דניאל ב) ונהורא עמיה שרא, וכן צדיקים לעוה"ב חיים ונזונים ממדת החסד ומזיו האור העליון הוא שכתוב (תהלים לו) מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם כי עמך מקור חיים באורך נראה אור. ומה שאמר לחם לא אכל ומים לא שתה, ידוע כי הלחם והמים מזון הגוף ובסבת הגוף תתקיים ותעמוד הנפש בגוף וכיון שכן ראוי מק"ו שיעמוד הגוף ויתקיים בסבת מזון הנפש, וכיון שהיה משה נזון מזיו האור העליון שהוא מזון הנפש אין לתמוה אם נתעכב שם כל הזמן הזה בלא מאכל ומשתה, והאמת כי מזון הגוף בא מסבה אחר סבה ורבו האמצעיים והסבות עד הסבה העליונה יתעלה שהוא מקור חיים וא"כ משה שהיה דבק בסבה העליונה עצמה הוא המזון האמתי, והוא שאמרו רז"ל בפסוק (שמות כד) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו אמר רבי יוחנן אכילה ודאית שנאמר (משלי טז) באור פני מלך חיים.
ובמדרש ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה מנין היה יודע משה אימתי יום ואימתי לילה, כשהיה הקב"ה מלמדו תורה שבכתב היה יודע שהוא יום, וכשלמדו תורה שבעל פה היה יודע שהוא לילה שהיום והלילה שוין לפני הקב"ה שנאמר (דניאל ב) ונהורא עמיה שרא וכתיב (תהלים קלט) גם חשך לא יחשיך וגו', ועוד דרשו כשהיה רואה הכוכבים והמזלות כורעים ומשתחוים לפני הקב"ה היה יודע שהוא יום, וכשהיה רואה גלגל חמה כורע ומשתחוה לפני הקב"ה היה יודע שהוא לילה שנאמר (נחמיה ט) וצבא השמים לך משתחוים.
ויכתוב על הלוחות. יחזור אל ה' הנזכר לא למשה ח"ו, ומפורש הוא בכתוב פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים. וכתבתי, זה יורה שגם השניות היו מכתב אלהים. והיה ראוי לומר וכתבתי על הלוחות הדברים, ומה שהוסיף את לרבות למען ייטב לך שבבלוחות אחרונות שהרי בראשונות לא היה בהם אות טי"ת, וכבר הזכרתי זה בסדר וישמע יתרו. ודרשו רז"ל ויהי שם עם ה' ויכתוב על הלוחות כי בעוד שהיה משה עם ה' כתב ה' על הלוחות.
והנה ארבעים יום אלה היו ארבעים שלישיים כי כבר עד שם ארבעים יום אמצעיים להתפלל על אותו עון כמו שכתוב במשנה תורה (דברים ט) ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי.
אוֹר הַחַיִּים
לחם לא אכל וגו'. הוצרך לפרט לחם ומים ולא הספיק לומר לא אכל ולא שתה, לדייק בדבריו בא כי דווקא לחם ומים הוא שלא אכל ושתה אבל אכילה אחרת ושתיה אחרת אכל ושתה כאומרו ותורתך בתוך מעי, גם נמשלה למים , ואם היה אומר לא אכל ולא שתה יש במשמע כל מין אכילה ושתיה:
כט
וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד־מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן־הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא־יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ׃
רַשִׁ״י
ויהי ברדת משה. כְּשֶׁהֵבִיא לוּחוֹת אַחֲרוֹנוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים: כי קרן. לְשׁוֹן קַרְנַיִם, שֶׁהָאוֹר מַבְהִיק וּבוֹלֵט כְּמִין קֶרֶן; וּמֵהֵיכָן זָכָה מֹשֶׁה לְקַרְנֵי הַהוֹד? רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ מִן הַמְּעָרָה, שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָדוֹ עַל פָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי (תנחומא):
אוּנְקְלוֹס
וַהֲוָה כַּד נְחַת משֶׁה מִטוּרָא דְסִינַי וּתְרֵין לוּחֵי סַהֲדוּתָא בִּידָא דְמשֶׁה בְּמֵחֲתֵהּ מִן טוּרָא וּמשֶׁה לָא יְדַע אֲרֵי סְגֵי זִיו יְקָרָא דְאַפּוֹהִי בְּמַלָלוּתֵהּ עִמֵהּ:
רַשְׁבַּ״ם
כי קרן: לשון הוד, וכמוהו קרנים מידו לו, והמדמהו לקרני ראם קרניו אינו אלא שוטה, כי שתי מחלקות הם ברוב תיבות שבתורה וגם מנחם כן פירש:
אִבְּן עֶזְרָא
ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו. הטעם בדבר אתו השם. וזה בעבור שנראה הכבוד על פניו ע"כ הזהירו כזהר הרקיע: ומלת קרן. מגזרת קרנים מידו לו. כי כן כתוב בתחלת הפסוק ונגה כאור תהי'. והנה אמר אחריו קרנים מידו לו יהיה הטעם כפול כמשפט. ישתחקו עצמות חוי הפושע שאמר כי בעבור שלא אכל לחם שבו פני משה יבשות כמו הקרן וטעם וייראו. מפני שהיו פניו מכוערות. ואיך לא פקח זה המקולל את עיניו כי לא יירא האדם לגשת אל האדם רק בעבור דבר פלא שנתחדש בו שלא ראה כמוהו. ואין אדם שלא ראה פני המת ולא יירא מגשת אליו. ועוד אילו היה ככה למה לא הי' תמיד המסוה על פניו. ולמה היה מסיר אותו תמיד בדברו עם ישראל.והלא ראה כי בהיותו בן מאה ועשרים שנה לא כהתה עינו ולא נס לחה ואף כי כאשר הי' בן שמונים:
אוֹר הַחַיִּים
ויהי ברדת וגו'. אמר ויהי לשון צער, לרמוז מה שנכוו כל הצדיקים שבמחנה ישראל ממעלת משה אשר ענתה בפניו דכתיב וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן וגו':
ברדת משה מהר וגו'. לא נודע גזרת הכתוב איה מקומה, עוד צריך לדעת למה כפל לומר ברדתו מן ההר ולא הספיק במה שאמר בסמוך ברדת משה וגו'. עוד צריך לדעת לאיזה ענין הודיע הכתוב שלילת ידיעת משה בדבר קודם שיודיענו תחילה ענין קירון פנים שישנו. עוד צריך לדעת מי הודיעו למשה כיון שלא ידע מעצמו ואם הודיעוהו למה לא הודיע הכתוב סדר ההודעה.
אכן יתבאר הענין לפי מה שהודיע הכתוב אחר זה כי נתן משה מסוה על פניו בתמידות זולת בעת לימודו אם כן יאמר האומר למה לא נתן משה מסוה על פניו ברדתו מן ההר בזמן שלא היה מלמד את ישראל תורה, לזה אמר הכתוב ומשה לא ידע זה היה סיבה שלא נתן על פניו מסוה קודם וראהו אהרן וישראל והנה קרן עור פניו, ועדיין יקשה על זה איך יהיה הדבר שלא ירגיש בעל חי בדבר נוסף בפניו ובפרט קירון פנים, לזה הקדים הכתוב לומר הסיבה שמנעה ממנה הידיעה ואמר ברדת משה מהר פירוש כי בהיותו בהר לו יהיה שירגיש בהוד פניו יתלה הדבר כי יבהיקו פניו מאור פני אל המדבר עמו וברדתו מן ההר נסתלק תלית הרגשת אור פניו, ועדיין תקשה למה לא הרגיש במשך ירידתו, לזה אמר ושני לוחות העדות ביד משה ברדתו מן ההר פירוש בכל משך רדתו מן ההר, ולזה היה תולה כי מה שהיה מרגיש בפניו היה מאור הלחות אל מול פניו יאירו ולא ידע כי קירון פנים היה קבוע בו בעור פניו, והוא אומרו לא ידע כי קרן עור פניו פירוש ידע בקירון פנים אבל לא חשב שהיה אור קבוע בעור פניו והיה תולה בלוחות שבידו וזה היה סיבה שלא עשה מסוה וראהו אהרן, וכפי זה גזרת הכתוב היא וירא אהרן וגו' כי זולת כל הכתוב לא היו רואים אהרן וישראל קירון פנים קודם שיקראם שהיה שם מסוה כאשר עשה אחר כך כשהניח מידו הלוחות ולא נשאר במה לתלות מעצמו הרגיש מתת אלהים כי קרן עור פניו ונתן המסוה תכף בסוד כבוד אלהים הסתר דבר:
ובמדרש (שמו"ר פמ"ז) ר' יהודה בר נחמן אמר כשכתב משה התורה נשתייר בקולמוס קמעא והעבירו על ראשו ומשם נעשה קרני הוד ע"כ, ודבריהם ז"ל סתומים וחתומים, ואולי שיכוונו לומר כי מצינו שמדת הענוה למעלה מכל כאומרם ז"ל (שהש"ר פ"א) מה שעשתה חכמה עטרה לראשה שהוא היראה דכתיב ראשית חכמה יראת ה' עשתה ענוה עקב לסנדל' דכתיב עקב ענוה יראת ה', ומצינו שהעידה התורה על משה שעניו מאוד מכל האדם, וכשאמר ה' לכתוב הדברים מצינו לו שלא כתב עניו אלא ענו חסרה יו"ד ואף זה מן הענוה, ובשכר זה זכה לקרני הוד כי הפליא ברצונו יתברך גם ה' הפליא חסדו לו בשנותו מכל האדם, והוא מה שרמז רבי יהודה באומרו נשתייר בקולמוס קמעא והוא אות יו"ד שהיה צריך לכתוב ולא כתב לרוב ענותו וממנה זכה כנזכר:
ל
וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו׃
רַשִׁ״י
וייראו מגשת אליו. בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גָדוֹל כֹּחָהּ שֶׁל עֲבֵרָה שֶׁעַד שֶׁלֹּא פָשְׁטוּ יְדֵיהֶם בַּעֲבֵרָה מַהוּ אוֹמֵר? וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כ"ד) – וְלֹא יְרֵאִים וְלֹא מִזְדַּעְזְעִים, וּמִשֶּׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אַף מִקַּרְנֵי הוֹדוֹ שֶׁל מֹשֶׁה הָיוּ מַרְתִּיעִים וּמִזְדַּעְזְעִים (ספרי):
אוּנְקְלוֹס
וַחֲזָא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת משֶׁה וְהָא סְגֵי זִיו יְקָרָא דְאַפּוֹהִי וּדְחִילוּ מִלְאִתְקְרְבָא לְוָתֵהּ:
אִבְּן עֶזְרָא
וירא אהרן. שהוא הראש: וכל בני ישראל. הם הנשיאים שהיה משפט משה לדבר אליהם. וכן כתוב ויקרא אליהם משה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
והנה קרן עור פניו. מיני האור חלוקים, יש אור חכמה, ויש אור שיצא מן החשך, אור חכמה הוא האור שבו נברא הכל, והוא שדרשו בו רבותינו ז"ל כבר היה לפני שקדם למאמר יהי אור והוא שנקרא ראשית והאור הזה השיג משה בלבו ובו נבדל משאר הנביאים ונתעלה על כלם, אור שיצא מן החשך הוא האש היסודי הוא הנקרא אור מורגש והוא אשר חל על משה וקרן עור פניו. ומעלת הקרון שזכה בה עתה בלוחות שניות מה שלא זכה בלוחות ראשונות כשאמר ויפן וירד משה מן ההר, לפי שכל ישראל היו שם במתן תורה בלוחות ראשונות וכלם עדים בדבר במה שראו בעניהם אבל כאן בלוחות שניות שהוזהר (שמות לד) ואיש לא יעלה עמך נתן לו מעלת הקרון כדי שיהא אות לישראל על מתן תורה. או נאמר כי משה ראוי לקרון עור פנים מן הראשונות גם מוחזק היה בעיני כל ישראל לנביא לה' שלא יצטרך לאות עמהם אבל לפי שהיה גלוי וידוע לפניו יתעלה שעתידין הראשונות להשתבר לכך אחר לו מעלה זו על השניות הקיימות.
וייראו מגשת אליו. דרשו רז"ל כמה גדול כח העון עד שלא חטאו ישראל היו רואין מתוך הכבוד שבע מחיצות של אש ולא היו מזדעזעין שנאמר (שם כד) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל.
ויש בזה שבע תיבות כמספר המחיצות שהיו לעיני בני ישראל, וכשחטאו אפי' פני הסרסור לא היו יכולין לראות, שנאמר וייראו מגשת אליו.
והנה משה זכה לקרני האור מן המערה ממה שכתוב (שם לג) והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור מנקרת צור זכה לקרון עור פניו וכן הוא אומר (חבקוק ג) קרנים מידו לו ושם חביון עוזו, וכן נרמז בו כי מן הלוחות היה קרון עור פניו כענין שכתוב (קהלת ח) חכמת אדם תאיר פניו.
ובמדרש והנה קרן עור פניו כל ההוד שנטל משה בעוה"ז לא היה אלא פירות מתן שכרן אבל הקרן קיים לו לעוה"ב שנאמר קרנים מידו לו ע"כ.
ונראה לי בבאור זה כי הקרון בהיות פניו כפני חמה שהם הפירות בעוה"ז היה בדמיון הפרי הנופל מן האילן, אבל לעוה"ב הקרן קיים לו אורה כשל מעלה הוא אספקלריא המאירה וזהו שאמרו נובלת אור של מעלה גלגל חמה. ועשה המדרש מלת קרן כוללת הקרן והפירות.
לא
וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל־הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם׃
רַשִׁ״י
הנשאים בעדה. כְּמוֹ נְשִׂיאֵי הָעֵדָה: וידבר משה אלהם. שְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם, וּלְשׁוֹן הֹוֶה הוּא כָל הָעִנְיָן הַזֶּה:
אוּנְקְלוֹס
וּקְרָא לְהוֹן משֶׁה וְתָבוּ לְוָתֵהּ אַהֲרֹן וְכָל רַבְרְבַיָא בִּכְנִשְׁתָּא וּמַלֵל משֶׁה עִמְהוֹן:
אִבְּן עֶזְרָא
וישובו אליו. זה לאות כי שבו מרוב הפחד אחורנית אחרי צאתם לקראתו:
רַמְבַּ״ן
וידבר משה אליהם לשון הווה הוא כל הענין הזה. ואחרי כן נגשו, אחר שלמד לזקנים חוזר ומלמד הפרשה או ההלכה לישראל. לשון רש"י. (רש"י על שמות ל״ד:ל״ב) ואינו כן, אבל יאמר הכתוב כי בצאת כל ישראל לקראתו ראו קרני ההוד פחדו מגשת אליו וחזרו אחורנית, אולי חשבו שהיה שם כבוד השם, או מלאכי עליון עמו, ופחדו פן יפרוץ בהם ה', וקרא להם משה, ושבו אליו אהרן וכל הנשיאים ההולכים לפניהם, ודבר משה אליהם דברי שלום ובשרם בסליחת עונם ובלוחות שהוריד. ואחרי כן ראו כל בני ישראל כי הוא מדבר עם הנשיאים ונגשו לפניו כולם, ואז צוה להם כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני, והוא עשרת הדברות השניות שנתן לו, וכל הנאמר לו מתחלה שמר לך את אשר אנכי מצוך היום (שמות ל״ד:י״א) עד סוף הפרשה (שמות ל״ד:כ״ו), כי הגיד להם שצוהו לכרות עמהם ברית חדשה על פי הדברים האלה והכתוב קצר בזה וספר הענין בכלל. ואחרי כן אמר (שמות ל״ד:ל״ג) כי כלה לדבר אתם כל הענין הנזכר, ונתן על פניו מסוה, כי התבונן בשובם אחור כי קרן עור פניו, או הגידו לו, ואחר שספר מעשה היום ההוא אמר ובבא משה (שמות ל״ד:ל״ד), וזהו הענין ההווה, לומר שנהג כן כל ימיו עמהם:
לב
וְאַחֲרֵי־כֵן נִגְּשׁוּ כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כָּל־אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אִתּוֹ בְּהַר סִינָי׃
רַשִׁ״י
ואחרי כן נגשו. אַחַר שֶׁלִּמֵּד לַזְּקֵנִים, חוֹזֵר וּמְלַמֵּד הַפָּרָשָׁה אוֹ הַהֲלָכָה לְיִשְׂרָאֵל; תָּנוּ רַבָּנָן כֵּיצַד סֵדֶר הַמִּשְׁנָה? מֹשֶׁה הָיָה לָמֵד מִפִּי הַגְּבוּרָה, נִכְנַס אַהֲרֹן שָׁנָה לוֹ מֹשֶׁה פִּרְקוֹ, נִסְתַּלֵּק אַהֲרֹן וְיָשַׁב לוֹ לִשְׂמֹאל מֹשֶׁה, נִכְנְסוּ בָנָיו, שָׁנָה לָהֶם מֹשֶׁה פִּרְקָם נִסְתַּלְּקוּ הֵן, יָשַׁב אֶלְעָזָר לִימִין מֹשֶׁה וְאִיתָמָר לִשְׂמֹאל אַהֲרֹן, נִכְנְסוּ זְקֵנִים, שָׁנָה לָהֶם מֹשֶׁה פִּרְקָם, נִסְתַּלְּקוּ זְקֵנִים יָשְׁבוּ לַצְּדָדִין, נִכְנְסוּ כָּל הָעָם, שָׁנָה לָהֶם מֹשֶׁה פִּרְקָם; נִמְצָא בְּיַד כָּל הָעָם אֶחָד, בְּיַד הַזְּקֵנִים שְׁנַיִם, בְּיַד בְּנֵי אַהֲרֹן שְׁלֹשָׁה, בְּיַד אַהֲרֹן אַרְבָּעָה וְכוּ'. כִּדְאִיתָא בְעֵרוּבִין (דף נ"ד):
אוּנְקְלוֹס
וּבָתַר כֵּן אִתְקְרִיבוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּפַקֵדִנוּן יָת כָּל דִי מַלֵל יְיָ עִמֵהּ בְּטוּרָא דְסִינָי:
רַשְׁבַּ״ם
את כל אשר דבר ה' אתו: מלפני העגל, כי כל מה שכתוב מויקחו לי תרומה עד כי בשש משה, וכל האמור בפרשה זו:
אִבְּן עֶזְרָא
ואחרי כן. כל בני ישראל שהיו בתחתית ההר: ויצום. אלה התנאים הנזכרים:
סְפוֹרְנוֹ
ויצום את כל אשר דבר ה' אתו. מלאכת המשכן ומשרתיו ותרומת בקע לגלגלת:
לג
וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל־פָּנָיו מַסְוֶה׃
רַשִׁ״י
ויתן על פניו מסוה. כְּתַרְגּוּמוֹ בֵּית אַפֵּי, לְשׁוֹן אֲרַמִּי הוּא, בַּתַּלְמוּד (כתובות ס"ב) סְוִי לִבָּהּ, וְעוֹד בִּכְתֻבּוֹת (דף ס'), הֲוָה קָא מַסְוֵה לְאַפָּהּ, לְשׁוֹן הַבָּטָה – הָיָה מִסְתַּכֵּל בָּהּ, אַף כָּאן מַסְוֶה בֶּגֶד הַנִּתָּן כְּנֶגֶד הַפַּרְצוּף וּבֵית הָעֵינַיִם; וְלִכְבוֹד קַרְנֵי הַהוֹד – שֶׁלֹּא יִזּוֹנוּ הַכֹּל מֵהֶם – הָיָה נוֹתֵן הַמַּסְוֶה כְּנֶגְדָּן, וְנוֹטְלוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִם יִשְׂרָאֵל, וּבְשָׁעָה שֶׁהַמָּקוֹם נִדְבָּר עִמּוֹ עַד צֵאתוֹ, וּבְצֵאתוֹ יָצָא בְּלֹא מַסְוֶה:
אוּנְקְלוֹס
וְשֵׁיצֵי משֶׁה מִלְמַלָלָא עִמְהוֹן וִיהַב עַל אַפּוֹהִי בֵּית אַפֵּי:
רַשְׁבַּ״ם
מסוה: בגד הקרוי כן, והוי"ו בו עיקר כמו ו' של מקוה ישראל, וגם תי"ו של סותה עיקר, ושני מלבושים הם ושני גזרות, וכן פתר דונש והדין עמו:
אִבְּן עֶזְרָא
מסוה. כדמות כסות. ויש אומרים כי כמוהו ובדם ענבים סותה. ואל תתמה בעבור היות וי"ו מסוה נראית. ולא כן וי"ו סותה. כי הנה עולת' ועולתה. עול ימים. גם עוילים וגו'. אל תוך המחנה. גם ויבתר אותם בתוך. יש אומרים שהאור הי' מתחדש בפני משה בכל עת שהיה בא אל אהל מועד וידבר עם השם והיה יוצא והאור עומד כל זמן שהיה מדבר אל בני ישראל דברי השם ובכלותו ישים המסוה שידע שיסור האור וישובו פניו כאשר היו. וזה יהיה גרעון למשה אם יראו ישראל פניו בלי אור ע"כ היה משים המסוה. ובבאו לדבר אל השם יסיר המסוה לקבל האור והגאון אמר כי האור לא סר מפניו עד יום מותו על כן לא כהתה עינו וזהו הנכון. רק אמר כי טעם המסוה בעבור שלא יפחדו ישראל בריבם זה עם זה. ולפי דעתי כי שם המסוה בעבור כבוד האור שחדש השם בפניו שלא יראוהו ישראל בכל רגע רק כאשר ידבר אליהם דברי השם. ויסיר את המסוה בבואו אל אהל מועד שידבר עם השם פנים בפנים. וזה טעם ובבא משה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסוה. למדך הכתוב שכשהיה משה מדבר עם ישראל פירוש המצות היה מדבר עמהם בלא מסוה ובלא מחיצה כלל וכן כשהיה מדבר עם הקב"ה. ומה שאמר ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו הוא ספור ענין שהיה נוהג בו תמיד אחר מתן תורה ויודיענו הכתוב כי מאותו יום ואילך כן נהג עם ישראל כל ימיו בבא משה אל אהל מועד יסיר המסוה ובצאתו משם גם כן יצא בלא מסוה ודבר עם בני ישראל את אשר יצוה, אך כשהיה משלים דבורו עם ישראל ישיב את המסוה על פניו כדי שלא יזונו עיניהם מן האור שבפניו שלא בשעת דבורו עמהם.
והנה מעלת האור המורגש הזה בקרון עור פניו מיום שקנה אותה בהר סיני לא זזה ממנו אבל היתה עמו כל ימי חייו ואפי' ביום מותו העיד עליו הכתוב (דברים לד) לא כהתה עינו ולא נס לחה.
סְפוֹרְנוֹ
ויכל משה מדבר אתם. אבל בעוד שהיה מדבר אתם היה בלי מסוה, כענין והיו עיניך רואות את מוריך וכאמרם ז"ל (פרק קמא דעירובין) ואי חזיתיה מקמיה, הוינא מחדד טפי:
כְּלִי יָקָר
ויתן על פניו מסוה. לפי שהיו הכל מסתכלין בו ומשה היה עניו גדול וביישן, והיה מתבייש על שמסתכלין בקירון עור פניו כי כך היא המדה בכל מי שהוא ביישן ע"כ נתן על פניו מסוה לכסות עינים אבל בבואו לפני ה' ללמוד תורה מפיו אז הוצרך להסיר מסוה הבושה מעל פניו כי לא הביישן למד לכך נאמר ובבא משה לפני ה' לדבר אתו יסיר המסוה עד צאתו.
לד
וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת־הַמַּסְוֶה עַד־צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה׃
רַשִׁ״י
ודבר אל בני ישראל. וְרָאוּ קַרְנֵי הַהוֹד בְּפָנָיו; וּכְשֶׁהוּא מִסְתַּלֵּק מֵהֶם …
אוּנְקְלוֹס
וְכַד עָלֵל משֶׁה לִקֳדָם יְיָ לְמַלָלָא עִמֵה אַעְדִי יָת בֵּית אַפּוֹהִי עַד מִפְקֵהּ וְנָפֵק וּמְמַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת דִי מִתְפַּקָד:
רַשְׁבַּ״ם
יסיר את המסוה וגו': ודבר בגילוי פנים לישראל את אשר יצוה, ואחרי כן חוזר ומתכסה במסוה עד באו לדבר עם שכינה וחוזר ומתגלה:
לה
וְרָאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת־הַמַּסְוֶה עַל־פָּנָיו עַד־בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ׃
רַשִׁ״י
והשיב משה את המסוה על פניו עד באו לדבר אתו. וּכְשֶׁבָּא לְדַבֵּר אִתּוֹ נוֹטְלוֹ מֵעַל פָּנָיו:
אוּנְקְלוֹס
וַחֲזָן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת אַפֵּי משֶׁה אֲרֵי סְגֵי זִיו יְקָרָא דְאַפֵי משֶׁה וַאֲתֵב משֶׁה יָת בֵּית אַפֵּי עַל אַפּוֹהִי עַד דְעָלֵל לְמַלָלָא עִמֵהּ: ססס:
אִבְּן עֶזְרָא
וראו. והנה טעם והשיב משה את המסוה וכן עשה תמיד. וככה היה משפטו עם ישראל עד יום שאספו כבוד השם אליו. ולא נודע קבורתו בחמלת ה' עליו. ברוך אשר בחר בו ושם רוח קדש בקרבו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וראו בני ישראל את פני משה. ראוי שתתעורר בכאן למה הזכיר הכתוב משה שלש פעמים והיה אפשר לומר כי קרן עור פניו והשיב את המסוה. וע"ד הפשט אפשר לפרש כי זה כנגד ג' פעמים מ' יום שהיה מעמדו בהר, וידוע שבכל מעמד ומעמד נתוסף בו יתרון השגה ותוספת אורה, ועל כן הזכירה בו הפרשה שלש קרינות כי נאצל עליו הוד והדר בכל ארבעים יום ומהם ראשונים שניים ושלישיים, ובא הרמז כאן בפרשה הזאת בג' קרינות ובכתוב הזה ג' פעמים משה וג' פעמים פנים מפני שעתה בלוחות שניות נשלמו מ' יום שלישיים, והזכיר הכתוב משה שלש פעמים להורות כי בכל פעם ופעם היה עולה מדרגה שראוי להקרא עליה משה כי מלת משה נגזר מן כי מן המים משיתיהו, ומה שהיה בילדותו משוי מן המים היה רמז למה שעתיד להיות בזקנותו משוי מימי החכמה בהר סיני ועל כן אמרו אין מים אלא תורה, ובשמו ג"כ התעוררות ורמז למה שעתיד לשמוע קול דבור השכינה מבין שני כרובים.
וע"ד הקבלה יתכן לומר כי הטעם שיזכיר הכתוב הזה ג' פעמים משה וג' פעמים פנים כדי לבאר על מעלת משה בהר כי נתעלה במעמד הקדוש ההוא והוקש כבודו לכבוד הש"י, והוא שאמרו רז"ל אמר הקב"ה למשה כמה כבוד כבדתיך אמרת קומה ה' קומה ה' שובה ה' שובה ה' התורה נקראת על שמי שנאמר (תהלים יט) תורת ה' תמימה, קראתיה על שמך שנאמר (מלאכי ג) זכרו תורת משה עבדי, ישראל נקראו על שמי שנאמר (תהלים פא) לו עמי שומע לי, אמרתי יקראו על שמך (ישעיה סג) ויזכור ימי עולם משה עמו, דברתי עמך באמירה ובדבור שנאמר וידבר ה' אל משה לאמר, ויאמר ה' אל משה לאמר, אף אתה דברת לפני בדבור ובאמירה שנאמר (במדבר יא) ויאמר משה אל ה' (שמות ו) וידבר משה אל ה', אני אין לפני אכילה ושתיה עשיתיך כמוני שנאמר (שמות לד) לחם לא אכל ומים לא שתה, אני אלהים ואותך נתתי אלהים שנאמר (שם ז) ראה נתתיך אלהים לפרעה, לי נביאים ולך נתתי נביא שנאמר (שם) ואהרן אחיך יהיה נביאך, אני אין כל בריה יכולה להסתכל בי שנאמר (שם לג) כי לא יראני האדם וחי, ואתה כן שנאמר (שם ל) וייראו מגשת אליו, בי כתיב (שם לג) וראית את אחורי, ובך כתיב והביטו אחרי משה ע"כ במדרש.
ונראה לי לומר כי חכמי האמת במדרש זה דברו דרך כלל ודרך קצרה במעלותיו של משה שבהם נתעלה ונתדמה להקב"ה והפרטים רבים נוכל להבין הפרט מתוך הכלל, והוא הדין שהיה אפשר לומר אני יש לי משרת הנקרא נער ואתה יש לך משרת הנקרא נער שנאמר (שם) ומשרתו יהושע בן נון נער, ומזה הענין היה מוכרח להקרא יהושע נער והיה בן נ"ו שנה, וכן אפשר לומר עוד אני יש לי ע' שרים של מעלה שאצילות כחם מכחי ואתה יש לך שבעים זקנים שאצילות כחם מכחך שנאמר (במדבר יא) ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים, וכשם ששבעים שרים של מעלה סביבות כסאי כך כתיב (שם יא) ויעמד אותם סביבות האהל.
ואחר שנסתכל איך גלה לנו המדרש הזה על כבודו של משה ואיך המשיל פניו לפנים של מעלה מעתה אודיעך ואאלפך חכמה בטעם שהזכיר הכתוב שלש פעמים פנים, ידוע למבין כי עשר מעלות הם נחלקות לשלשה מעלות של שלש שלש כי הראשונה נקראת אין ואין להזכירה והמעלה הראשונה נקראת כבוד עליון והמעלה השנית נקראת כבוד אמצעי והמעלה השלישית נקראת כבוד אחרון וזהו סוד המשנה במצות תקיעת שופר סדר תקיעות של שלש שלש וכל המעלות בכלל נקראות כבוד ופנים, וזהו שכתוב לא תוכל לראות את פני זהו כבוד ראשון, ופני לא יראו זהו כבוד אמצעי, פני ילכו זה כבוד אחרון, ואע"פ שהשיג משה הכבוד האחרון גם האמצעי מ"מ מצינו בו כשם שכתב הקב"ה בעצמו שלש פעמים כך כתב בכתוב הזה שלש פעמים משה ושלש פעמים פנים. ומעתה הסתכל מעלת הנביא ע"ה שהמשילו הכתוב לבוראו מה שלא זכה שום ילוד אשה אל המדרגה הזאת גם מן הטעם הזה הזכיר שלש פעמים מסוה שניהם מניעה ואחד השגה והבן זה.
עד באו לדבר אתו. היה לו לומר עד באו לדבר את ה', והנה הכתוב יכפול כמה פעמים שמו של משה ולא יכנהו ומדוע יכנה עתה את השם המיוחד במקום הצריך להזכירו ולא יזכירנו, אבל יתכן לומר כי הכל מעלה וכבוד למשה כדי שתבין גם מזה עד בא ה' לדבר עם משה ולמדך הכתוב כי משה יבא לדבר אל ה' וה' אל משה וכענין שכתוב (שמות לג) כאשר ידבר איש אל רעהו זה מדבר וזה משיב בלא אמצעי ולא היה נבהל כלל. ומעלה זאת אחת מן המעלות אשר למשה בנבואתו אשר בה היה יתר על שאר הנביאים ועמה יתעלה וירום על כלם וגבה ונשא מאד והיא הנקראת ידיעה פנים אל פנים, וכן העיד עליו הכתוב בסוף התורה (דברים לד) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, ועל המעלה הזאת הבטיח הנביא ליראי ה' ולחושבי שמו שיזכו בה לעולם שכולו ארוך הוא שאמר (ישעיה לג) מלך ביופיו תחזינה עיניך תראינה ארץ מרחקים.
אוֹר הַחַיִּים
וראו בני ישראל וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין חזר הכתוב להודיע זה, ואולי כי ישמיענו שהוצרכו ישראל לראות הדבר פעמים אחרים להצדיק כי קרן עור פניו לצד שהיה מיחוש שהאור הלז היה לצד עכבתו את ה' נוצצו אורות בפניו ובהאריך הזמן יחזור הדבר לכמות שהיה, לזה היו מסתכלים בפניו בכל עת להצדיק כי קרן וגו', ואולי כי חזרה עטרה ליושנה בבחינת פניו על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פ"ב) בספרו של רבי מאיר כתוב כתנות אור, כמו כן משה נעשה עור פניו אור.
עוד ירצה כי הגם שעשה משה המסוה לא דנו מפני זה לאסור לראות פניו בזמן שאין מסוה אלא וראו בני ישראל את פני משה והדבר מובן כי לא בדרך איסור היו רואים ממה שלא הקפיד עליהם וחפץ ה' לראות באור החיים:
חסלת פרשת כי תשא
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.