Sign In

Numbers 5 — בְּמִדְבַּר ה

גודל הטקסט
Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃

אוּנְקְלוֹס וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר

ב צַו אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן־הַמַּחֲנֶה כָּל־צָרוּעַ וְכָל־זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ׃

רַשִׁ״י צו את בני ישראל וגו'. פָּרָשָׁה זוֹ נֶאֶמְרָה בַּיּוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, וּשְׁמוֹנֶה פָרָשִׁיּוֹת נֶאֶמְרוּ בוֹ בַיּוֹם, כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת גִּטִּין בְּפֶרֶק הַנִּזָּקִין (גיטין דף ס'): וישלחו מן המחנה. שָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת הָיוּ שָׁם בִּשְׁעַת חֲנִיָּתָן, תּוֹךְ הַקְּלָעִים הִיא מַחֲנֵה שְׁכִינָה, חֲנִיַּת הַלְוִיִּם סָבִיב כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּפָרָשַׁת בְּמִדְבַּר סִינַי, הִיא מַחֲנֵה לְוִיָּה, וּמִשָּׁם וְעַד סוֹף מַחֲנֵה הַדְּגָלִים לְכָל אַרְבַּע הָרוּחוֹת הִיא מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל; הַצָּרוּעַ נִשְׁתַּלַּח חוּץ לְכֻלָּן, הַזָּב מֻתָּר בְּמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וּמְשֻׁלָּח מִן הַשְּׁתַיִם, וְטָמֵא לָנֶפֶשׁ מֻתָּר אַף בְּשֶׁל לְוִיָּה, וְאֵינוֹ מְשֻׁלָּח אֶלָּא מִשֶּׁל שְׁכִינָה, וְכָל זֶה דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ מִן הַמִּקְרָאוֹת בְּמַסֶּ' פְּסָחִים (דף ס"ז): טמא לנפש. "דִּמְסָאָב לִטְמֵי נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא", אוֹמֵר אֲנִי שֶׁהוּא לְשׁוֹן עַצְמוֹת אָדָם בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי. וְהַרְבֵּה יֵשׁ בִּבְ"רַ, "אַדְרִיאָנוּס שְׁחִיק טַמְיָא", שְׁחִיק עֲצָמוֹת:
אוּנְקְלוֹס פַּקֵיד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְחוּן מִן מַשְׁרִיתָא כָּל דִסְגִיר וְכָל דְדָאֵב וְכֹל דִמְסָאָב לִטְמֵי נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא
רַשְׁבַּ״ם וישלחו מן המחנה: לאחר שנסדרו ונקבעו סדר המחנות וחנייתן הוצרך לומר שילוח טמאים מן המחנות:
אִבְּן עֶזְרָא כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. אלה הם מטומאת שבעה והם מטמאים אחרים על כן לא יצא בעל קרי מחוץ למחנה ואין יד במחנה לצאת חוץ רק כל אחד חופר באהלו כמנהג כל המחנות כלן כי תינוקים יש ביניהם. ופרשת כי תצא מחנה על מחנה קטן ידבר שאין שם אשה והארון ביניהם ואין (ס"א והם) סובבים כי במחנה ישראל השכינה באמצע ועוד אפרשנו במקומו:
רַמְבַּ״ן וישלחו מן המחנה אחר שהקים את המשכן צוה בשלוח הטמאים מן המחנה שיהיה המחנה קדוש וראוי שתשרה בו שכינה והיא מצוה נוהגת מיד ולדורות ובעבור שמנה ישראל למשפחותם לבית אבותם והבדיל מהם ערב רב אשר בתוכם השלים באשם הגזילות דין הגוזל את הגר:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וישלחו מן המחנה. זה מחנה שכינה, שהרי הצרוע והזב וטמא מת שהם טמאים טומאת שבעה משולחים הם ממחנה שכינה, אבל בשאר מחנות והן מחנה לויה ומחנה ישראל דין שלשתם חלוק, שהצרוע משתלח חוץ משלשתן שהן מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל, שכן מצינו במצורע (ויקרא יג) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, והוא מחנה ישראל, והזב ובעל קרי משולח מן השתים ממחנה שכינה ומחנה לויה, ומותר במחנה ישראל, שכן דרשו רז"ל בפסחים בענין בעל קרי (דברים כג) וכי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה, זו מחנה לויה, כל שכן שאסור ליכנס למחנה שכינה, וטמא מת משולח ממחנה שכינה לבד ומותר בשל לויה וכל שכן בשל ישראל.
כְּלִי יָקָר וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו'. אחר שסידר כל ג' מחנות איש על דגלו ע"כ הזכיר מיד סדר קדושת ג' מחנות אלו כי הצרוע משולח מן שלשתן, והזב חוץ לשנים, וטמא לנפש חוץ למחנה שכינה, וסדר שלוח זה מסכים לדברי המדרש (נשא ז י) האומר וישלחו מן המחנה כל צרוע זה ע"ז כו', וכל זב זה ג"ע כי הוא בא משכבת זרע, וכל טמא לנפש זה ש"ד כו', ודרש כל פסוק זה על הגליות. וקשה גליות מאן דכר שמיה, וכי דעת בעל מדרש זה להוציא פסוק זה מפשוטו לגמרי. ונראה שדעת בעל המדרש לתרץ סמיכת פרשה זו לכאן. כי בר"ח ניסן נאמרה, דאל"כ למה באו הטמאים אל משה בי"ד בניסן ואמרו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע וגו' וא"כ למה הוקבעה פרשה זו לכאן, אלא ודאי אחר שסידר המשכן על מכונו והשרה שכינתו ית' בתוכם בא להזהירם שלא יסבבו סילוק השכינה ע"י ג' ראשי עבירות אלו המסבבים החורבן, ע"כ צוה לשלוח מן המחנה כל צרוע, וכל זב, וכל טמא לנפש, כי ג' אלו סימנים מובהקים על אשר בקרבם או שמץ מינות של ע"ז נזרקה בו כי על זה בא הצרעת כמ"ש בעגל וירא משה את העם כי פרוע הוא. וארז"ל שנצטרעו כמ"ש במצורע ראשו יהיה פרוע. ועל עון זה נחרב בית ראשון ושני כי אע"פ שלא עבדו ע"ז בבית שני מ"מ היה בהם חטא שנאת חנם ולשה"ר השקול כע"ז, כמו שלמדו רז"ל (ילקו"ש תהלים תרנו.) מן אשר אמרו ללשונינו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו. שהמספר לשה"ר חשוב ככופר בעיקר, וטעם שלוח המצורע חוץ לג' מחנות לרחק שמץ ע"ז משלשתן. ואם בעון לשון הרע, צריך להיות בדד מושבו. כשם שהבדיל בין איש לחבירו ואם לא יהיה מרוחק מכל ג' מחנות לא יהיה בדד מושבו. וכל זב. כי זיבה שלו הוא אות על שהוא פרוץ בעריות וע"כ הוא בא לידי זיבה, ושלוחו חוץ למחנה שכינה הקדושה וחוץ למחנה לויה שיש בהם ג"כ קדושה וכל מקום קדושה אינו סובל דבר ערוה לאפוקי מחנה ישראל שאין בה כל כך קדושה. וכל טמא לנפש. כי זה מורה ג"כ על רוח עועים אשר בקרבו ושאינו מקפיד להטמא בנפש אדם ע"י ש"ד הנוגע בצלם אלהים כביכול ע"כ ראוי שיתרחק ממחנה שכינה כי הוא פוגם כבוד השכינה. ולפי שג' אלו גרמו החורבן וסילוק השכינה, על כן צוה לרחקם מן המחנה שלא יטמאו את מחניהם כי במקום שהמה מצויין הקב"ה מרחיק שכינתו משם כי המקום טמא טמא יקרא, רמז לדבר ט' מן טמא, רמז לש"ד הנולד לט' חדשים כי מטעם זה היו ערי מקלט ששה וכתיב ויספת לך עוד ג' ערים. בין הכל ט' לא יותר מן הטעם שנתבאר. מ' מן טמא, רמז לג"ע שכן היו מי המבול מ' יום על שהטריחו ליוצרם לצור צורת ממזרים במ' ימי יצירת הולד. א' מן טמא, רמז לע"ז הנוגע באחדות הש"י הרמוז באל"ף. וע"כ קרא דוד המלך ליצר הרע טמא לפי שהכשילו בשלשתן ג"ע בבת שבע, ש"ד באוריה החתי, ע"ז כמו שלמדו מן פסוק ויהי דוד בא עד הראש בקש לעבוד ע"ז כו', ויש בהם ג"כ טומאה כי הע"ז מטמאה כנדה שנאמר תזרם כמו דוה. ע"כ רמז בהרחקת ג' טמאים אלו להרחקת ג' ראשי עבירות אלו המסבבים סילוק השכינה, וסמך לפרשה זו איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם. להורות שהרחקת הטמאים הוא ג"כ בעבור חטאם כאמור.
אוֹר הַחַיִּים צו את בני ישראל וישלחו וגו'. טעם סמיכות פרשה זו לשלפניה, לצד שצוה ה' על הרחקת הלוים מדברים המקודשים ומינה עליהם הכהנים כאמור בסמוך, הטיל גם על ישראל הרחקת את שאינם ראוים ליכנס למחניהם הקדוש:
מַלְבִּי״ם צו את בנ"י וישלחו מן המחנה בגיטין (דף ס') תני לוי שמונה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן וחשיב פרשת טמאים ופרשת שלוח טמאים, ונדחקו רש"י ותוס' בפי' פרשת טמאים, ולדעתי כוון על פרשת תזריע ומצורע, ששם צוה על טומאת יולדת ומצורע וזב וזבה, וקיי"ל דלידה ונגעים וזיבה שלפני הדבור אין מטמאין, כמ"ש בספרא (תזריע ס ' ב' וסי' ל"ו מצורע ס' קכ"א וסי' קס"ח) וא"כ בהכרח שבעת שצוה לשלח הטמאים הקדים לומר פ' טמאים, שהם פ' תזריע ומצורע. וכן פ' טומאת מת שנכלל בפ' פרה נאמרה ג"כ בו ביום, ויקשה לפ"ז שא"כ למה הוצרך לצוות שנית על שלוחם, שבמצורע אמר בדד ישב וכו', ובזב אמר והזרתם את ב"י מטומאתם ולא ימותו וכו', ובמת אמר ואיש אשר יטמא ולא יתחטא את משכן ה' טמא ונכרתה וממילא מובן שצריך לשלחם, וז"ש למה נאמרה פ' זו, ותפס פסוק שגבי מת לדוגמא, ומשיב מפני שבכל אלה לא נאמר רק עונש כמו גבי זב ומת או רק עשה במצורע לכן נאמר פרשה זו לאזהרה, והגם שביולדת נאמרה אזהרה ואל המקדש לא תבוא לא נדע אזהרה על שלוח ממחנה לויה: צו את ב"י כבר בארתי בהתו"ה (צו סי' אל"ף) שיש הבדל בין צווי ובין דבור ואמירה, שהצווי מציין דבר שלטון שיפקד על המצווה לעשות פקודתו בשיש לו איזה הכרח למלאות פקודת המצוה כמו אב או גדול או מושל הפוקד, עוד בארתי שם, שכ"מ שבא בתחלת המאמר לשון צווי יהיה בא' מג' פנים: [א] אם ירצה לציין הזריזות, [ב] אם ירצה לציין התכיפות, [ג] אם ירצה לציין שתהיה מצוה נוהגת תמיד, ושם בארתי הדבר היטב בטעמו, וכתבתי כי בספורי התורה ירשום בפעל צוה אם נמצא שם א' מן ההוראות האלה, אבל בצווים שבאו בהלכות ומשפטי התורה שדרכו להתחיל תמיד בלשון דבר אל ב"י או אמור אל ב"י אם התחיל בו לשון צו את ב"י צריך שימצאו בו ג' הוראות אלה, ור' ישמעאל למד בברייתא די"ג מדות (פיסקא וא"ו) שצו מורה מיד ולדורות מבנין אב משני כתובים והוא עצמו מ"ש כאן, שבשלוח טמאים היה עולה על הדעת שלא נצטוו תיכף כי לא היו טמאים אז כי מצורע וזב שלפני הדבור אינו מטמא, לכן משמיעט שעשו כן תיכף. ובנרות היה עולה על הדעת שאינו לדורות דהא אמר ויקחו אליך שמן זית לכן הודיע שהוא חקת עולם לדורותיכם, ולמדין מכאן לכ"מ שמתחיל צו את ב"י [וכ"ז דוקא בלשון צו שבא בתחלת הפרשה לא כן בלשון צווי שבא באמצע הענין, ובזה סרה פליאת המפ' ממ"ש ר' ישמעאל בקדושין דף כט], וריב"ב באר הלמוד שצו מורה על הזריזות ממ"ש וצו את יהושע וחזקהו, ומה שפרט זה אצל יהושע לפי שמחזקים את המחוזקים, ששפע האלהית תחול כפי ההכנה וכן אמר בספרא שם אין צו אלא זירוז מיד ולדורות, ורשב"י מוסיף חסרון כיס שבזה צריך זריזות ביותר ובכל אלה יש חסרון כיס חוץ ממ"ש כי אתם באים אל הארץ כנען שמורה הזירוז לבד, ומ"ש רבי שצו מורה אזהרה אין כונתו אזהרת ל"ת דכל הנחשבים הם בקום ועשה, וכן הראיה שמביא ממ"ש ויצו ה' על האדם אינו ראיה. כי יש הבדל בין צוה שאחריו מלת על ובין צווי שאחריו מלת את. שצווי שאחריו מלת על הוא אזהרת ל"ת כמו כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד, אם לא במקום שהצווי הוא על נושא שלישי כמו ויצו עליו פרעה אנשים. רק כונתו כמו שמצאנו שהצווי מורה אזהרה. כן גם כשאחריו מלת את הגם שאינו אזהרת ל"ת הוא אזהרת המעשה שמזהיר אותו מאד בל יתעצל בדבר ועל אופן זה בא צווי כי אתם באים אל הארץ כנען שהזהיר אותם באזהרה גדולה: וישלחו מן המחנה כבר בארתי (ויקרא סי' רל"ד) שהיה בישראל ג' מחנות וכשאמר סתם שלוח מן המחנה לא ידענו אל איזה מחנה יכוין יפורש תמיד לפי ענין הכתוב, וכאן י"ל מן הסברא שמדבר ממחנה לויה כי כל הפרשיות הקודמות (מן סימן ג' עד כאן) מדבר ממחנה הלוים, אמנם ממה שכפל שם מחנה כי היל"ל חוצה לה תשלחום למה אמר חוץ למחנה, מבואר שמחנה ראשונה הוא מחנה שכינה, ואל מחוץ למחנה תשלחום הוא מחנה לויה כפי הכלל שיסדתי באילת השחר (כלל קלח) שכל שם הבא כפול מורה שהשם השני אינו השם הראשון, וע"ז שואל הלא אם יאמר וישלחו מן המחנה לבד שנפרש ממחנה לויה כנ"ל נדע מחנה שכינה מק"ו ומשיב שאין עונשין מן הדין, ורבי אומר שא"צ לכפול בשביל זה שם מחנה כי נדע מחנה שכינה מק"ו רק שבא ליתן את המחיצות, ר"ל שממחנה שכינה ישלחו טמא לנפש, וזב ומצורע מחוץ למחנה האחרת תשלחו שהם זב ממחנה לויה ומצורע ממתנה ישראל, שעז"א ולא יטמאו את מחניהם, ופי' הראב"ד שרבי סבר עונשין מה"ד, והמפ' נתקשו בזה מאד הא אמרינן (בפ' קמא דמכות) דאף למ"ד עונשין מה"ד אין מזהירים מן הדין. ונראה עפ"י מ"ש בספרא שמיני (סי' ס"ט) ששאר בהמות טמאות למד ל"ת שלהם מק"ו ומלאו הבא מכלל עשה, ופי' ההמ"ג שאף שאין מזהירין מן הדין כיון שכבר נזכר איסורו בפי' בלאו הבא מכלל עשה מזהירין מן הדין וכ"ד הרמב"ם והרמב"ן עיי"ש, וה"ה כאן שיש לאו הבא מכלל עשה בכל הטמאים, והזרתם את ב"י מטומאתם, בדד ישב (כמ"ש בסי' א') ס"ל לרבי שבזה מזהירין מן הדין, ושם (סי' קע"ד) בארתי שמ"ש שם אחרים אומרים להבדיל בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל בא ליתן אזהרה לחיה, פליגי עמ"ש בספרא שלמדין אזהרה לחיה טמאה מק"ו ומלאו הבא מכלל עשה, כי ס"ל שגם בה"ג אין מזהירין מן הדין, שלא כסברת ההמ"ג, וזה דעת הת"ק פה שסובר שגם בכאן אין מזהירין מן הדין אף שיש לאו הבא מכלל עשה, ולפי מה שאבאר לקמן (סי' ה"א) שמדברי הספרי שבאו להלן שלא בענין מבואר דת"ק דפה הוא ר' יאשיה ורבי דפה הוא ר' יונתן, א"כ הדבר שריר וקים, שכבר בארתי בפ' בא (סי' נ"ט) שר' יונתן למד איסור מלאכה בחש"מ מק"ו ומלאו הבא מכלל עשה כסברת הרב המגיד ור' יאשיה חולק שם עליו וס"ל דאף שיש עשה וק"ו אין מזהירין מן הדין, א"כ כל אחד לשטתו אזיל: וישלחו בין המחנה כל צרוע וכל זב וכו' לפי הפשט מדבר בדרך לא זו אף זו שישלחו צרוע החמור ואף זב הקל ממנו ואף טמא מת הקל משניהם, אולם הלא יכול לאמר בקצרה וישלחו כל הטמאים, דהא באמת מרבה כל הטמאים ממלת כל שכתוב בכ"א כמ"ש בפסחים (דף ס"ז), ואחר שמצאנו שבמצורע אמר בדד ישב שלא יהיו שאר טמאים עמו [כמ"ש בספרא תזריע סי' קנ"ד] הוא מלמד על הכלל שכל חמור מחברו חמור שלוחו משלוח חברו, מכאן מנו חכמים למחיצות כמ"ש בפ"ק דכלים ולכן פרטם כל צרוע וכל זב וכו' כי כ"א משתלח למחנה אחרת. ודברי הספרי אלה מועתקים ברמב"ם (פ"ג מה' ביאת המקדש), ויש הבדל בין שטת הספרי ובין שטת ר"ש בפסחים שלמד ג"כ באופן קרוב לזה שהוא לומד כן מצד הסברא ומיותר לי' בדד ישב שגבי מצורע ואמר שהכתוב נתקו לעשה ולדידי' מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו אינו לוקה, אבל לשטת הספרי הוצרך בדד ישב שזה מלמד על הכלל כולו שכל שחמור מחברו שלוחו חמור מחברו שלשטת הספרי לא נדע זאת מסברא רק ממצורע שיצא מן הכלל שכתוב בו בדד ישב וא"כ לא נתקו הכתוב לעשה, ולכן פסק הרמב"ם (בפ"ג מה' באה"מ ה"ח) שמצורע שנכנס לירושלים לוקה, אע"ג שבהלכה ג' למד חילוק מחיצות כסברת ר"ש בכ"ז לא ס"ל שהכתוב נתקו לעשה כי סמך על הספרי, וזה שלא כמ"ש הכ"מ שם שהרמב"ם פוסק כר' יהודה שלמד מן ולא יטמאו את מחניהם, וזה דבר שאי אפשר דהא בגמ' (דף ס"ל ע"ב) מקשה ור' יהודה שפיר קאמר ר"ש, ומשיב ההוא מבע"ל לכדתניא ר' אליעזר אומר יכול דחקו זבין ומצורעים ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה יכול יהיו חייבים ת"ל וישלחו כל צרוע וכו' והרמב"ם לא פסק כר' אליעזר בהא וא"כ א"א שיפסוק כר' יהודה: כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. בפסחים (דף ס"ז) אומר שכל זב מרבה בעל קרי [ר"ל שכל זב כולל אף ראיה ראשונה ודומה לו ב"ק] וכל טמא מרבה טמא שרץ, וז"ש שאר טמאים מנין ת"ל כל זב כצ"ל, ומ"ש היה ר' יאשי' אומר מחקו הגר"א, וכן מ"ש (סי' זיי"ן) ר' יונתן אומר מזכר עד נקבה תשלחו מחקו ג"כ, ולדעתי חוזר בכאן מ"ש בסימן ג', ות"ק דשם הוא ר' יאשיה דכאן ורבי דשם הוא ר' יונתן ונפל טעות בדברי ר' יונתן וגם הציגוהו שלא במקומו כי מקומו הוא כאן וכפי הנוסח שהגהתי, וחזר פלוגתא זו כאן עמ"ש שריבה מן וישלחו כל זב שאר טמאים, באר שנית למה צריך שתי פעמים מחנה, והיה מקום לתלות דבריהם במה שיש דעות אם ב"ק משתלח חוץ לב' מחנות, וגם בספרי (תצא סי' רנ"ב) משמע דפליגי לזה ת"ק ור' שמעון התימני, ור' יונתן חדש שגם לב"ק שמרבה מכל זב שייך חילוק מחיצות וכר' יוחנן דב"ק משתלח חוץ לב' מחנות, ואכ"מ להאריך בזה:

ג מִזָּכָר עַד־נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת־מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם׃

אוּנְקְלוֹס מִדְכַר עַד נוּקְבָא תְּשַׁלְחוּן לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא תְּשַׁלְחֻנוּן וְלָא יְסַאֲבוּן יָת מַשְׁרִיתְהוֹן דִי שְׁכִינְתִּי שַׁרְיָא בֵינֵיהוֹן
אִבְּן עֶזְרָא נקבה. זבה או נדה או מצורעת או טמאת מת:
אוֹר הַחַיִּים אשר אני שוכן. פירוש: דוקא כל עוד שהוא שוכן, אבל הוגללו הפרוכות מותרים מצורעים ליכנס למחנות :
מַלְבִּי״ם מזכר עד נקבה תשלח לפי הפשט הוצרך לומר זה לבל נפרש שמוסב על הענין הנאמר בפרשיות הקודמות שמדבר מהלוים נושאי הארון והמשכן שצוה שלא ימצא ביניהם מצורע וזב בעת נשיאת הארון. עז"א מזכר עד נקבה. ונקבות לא נמצאו עם נושאי הארון. וא"כ ידעינן שבכל אדם הכתוב מדבר, אולם הלשון הרגיל בזה הוא לומר מאיש ועד אשה, רק שאם היה אומר לשון איש ואשה היה מורה רק גדולים, שאיש ואשה מציינים הגדלות לכן אמר זכר ונקבה שכולל גדולים וקטנים: מזכר עד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום הנה במ"ש מזכר עד נקבה ממעט טו"א שראו לובן ואודם כאחד א"ח על ביאת מקדש כמ"ש בנדה (דף כח), ודוקא בטומאה הפורשת מן הזכר אבל אם נטמאו בשאר טומאות צריכים שלוח, וזה מוכיח ר' יונתן ממ"ש אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם מבאר שהשלוח הוא כדי שלא יטמאו וא"כ אין חילוק דהא גם טו"א שנטמאו בשאר טומאות מטמאים, וכן מוכח מזה שצריך לשלח אף החולה ויונק שדים שא"י ללכת בעצמו, וכן אף כלים טמאים שלא נאמר שלשון שלוח בדרך הדיוק שייך רק במי שיכול להשתלח וללכת ברגליו כי באר הטעם שלא יטמאו את מחניהם, ואין הצווי דוקא על המשתלח רק אל כלל ישראל שישלחו אותם כדי שלא ימצא טומאה ביניהם ובזה ימצא בהרחבה פעל שלח גם על דברים שאין בם רוח חיים: ור"ע למד דכלים טעומם שלוח ממ"ש מזכר עד נקבה תשלחו, ויל"פ עפמ"ש בנדה (דף כ"ח ע"ב) שממה דכתיב זכר ונקבה ממעט טו"א, וממה דכתיב מזכר עד נקבה [ולא כתב זכר ונקבה תשלחו] למדין כל דבר שי"ל טהרה במקוה לאפוקי כלי חרס, נראה פי' שממ"ש מזכר עד נקבה, מבואר שיש איזה הבדל ביניהם כמו מגדול ועד קטן, והוא כי הזב טעון ביאת מים חיים והזבה א"צ מים חיים ור"ל אף הזבה שקלה מזב תשלחו, ומזה ידעינן שעכ"פ צריך שיהיה לו טהרה במקוה, וממילא ידעינן שכל שי"ל טהרה במקוה צריך שלוח אף כלים כי לא אתמעט רק כלי חרס, אמנם למ"ש בעירובין (דף ק"ד ע"ב) דר"ע שס"ל דשרץ שנמצא במקדש מוציאין אותו מכל העזרה ס"ל דהמכניס שרץ במקדש חייב, א"כ לא ס"ל לר"ע למעט מי שאין לו טהרה במקוה, וצ"ל שס"ל שממעט כלי חרש שאינו נעשה אב הטומאה מבואר דשאר כלים צריכים שלוח, ור' ישמעאל למד הואיל ואדם מטמא בנגעים וכלים מטמאים בנגעים וכו', נראה שר"ע ור' ישמעאל אזלי לשטתם, דבספרא (ויקרא סי' ש"א) או נפש אשר תגע בכל דבר טמא הזקנים הראשונים אומרים יכול אפי' במגע טומאות יהא חייב ת"ל בנבלת חיה בנבלת בהמה בנבלת שרץ מה אלו מיוחדים שהן אבות הטומאה יצא דבר שאינו אה"ע, רע"א יכול אפי' אוכלים ומשקים וכלי חרס [כצ"ל] יהא חייב ת"ל בהמה וכו', ופי' הראב"ד שלזקנים הראשונים אפי' הכניס משכב ומושב לעזרה פטור וזה נקרא מגע טומאה כי אין הטומאה מעצמו, ור"ע ס"ל שבזה חייב ולא ממעט רק כ"ח שאין נעשה אב הטומאה, והתבאר דזקנים הראשונים דרשי כל התורה בכלל ופרט וכלל, ולא מרבה אלא כעין הפרט, ור"ע דורש כה"ת בריבה ומיעט וריבה ומרבה הכל כמ"ש בתוספתא דשבועות ובגמ' שם (דף כ), וע"כ ר"ע לשטתו לדידי' מ"ש מזכר עד נקבה כולל גם משכב ומושב של זב וזבה שהם כלים וצריכים שלוח, ור' ישמעאל לשטתו שדריש כה"ת בכלל ופרט ס"ל כהזקנים הראשונים שעל מגע טומאות וה"ה משכב ומושב א"ח על ביאת מקדש, לא למד מן מזכר עד נקבה, רק למד לבגד המנוגע שצריך שלוח מן אדם המנוגע כי הבגד המנוגע הוא טמא מצד עצמו ואינו מגע טומאות, ומבואר בתוספתא (פ"ק דשבועות) שר"ע שדורש ריבוי ומיעוט וריבוי ס"ל שמ"ש בכל דבר טמא מלת דבר מרבה את הנגעים שטומאתם וטהרתם תלוי בדבר הכהן, אבל לר' ישמעאל שדורש כללי ופרטי אין ריבוי לנגעים, וע"כ הוצרך ללמוד בגד מנוגע שטעון שלוח מאדם מנוגע מה אדם טעון שלוח אף בגד. והנה במ"ש בספרי שאדם מצורע מטמא מו"מ ובגדים מנוגעים אין מטמאים מו"מ נאמרו בזה דברים רבים ופלפולים שונים, שדעת הרמב"ם (פ"י מה' ט"צ) דאדם מצורע מטמא מו"מ כזב וזבה, וכ"כ רש"י יומא (דף ו' ע"ב) ותוס' שם בשם הר"מ מפונטייזא, (שלא כמ"ש רש"י בפסחים (דף ס"ב) שאינו מטמא רק טומאה קלה וכ"ד הר"ש והראב"ד) וע"ז יקשה ממ"ש בפסחים (שם) דזב חמור ממצורע שמטמא מו"מ, והתירוצים שנאמרו בזה דחוקים, עוד כתב הרמב"ם (פי"ג מה' טומאת צרעת הי"ג) שבגד המנוגע עושה משכב ומושב, וזה סותר למה שנאמר בספרי כאן, ונראה שר' ישמעאל בספרי כאן אזיל בשטת ר"ש [שלרוב יהיו ר' ישמעאל ור"ש אחדים במכלתא וספרי ובאו זה תחת זה] שבספרא (מצורע סי' ק"ל) ממעט מד' פעמים הזב [שמיותר] אבן המנוגעת ובעל קרי וטמא מת ומת שאין מטמאים מו"מ, ור"ש אומר אשר ישכב עליו ואשר ישב עליו מי שי"ל שכיבה וישיבה מטמא מו"מ ולא המת, וא"כ לר"ע ה"ה שבגד מנוגע אינו מטמא מו"מ דהא א"ל שכיבה וישיבה, אבל לת"ק דלא ס"ל סברא זאת ומצריך מיעוט למעט מת ואבן המנוגעת אע"ג שא"ל שכיבה וישיבה, ממילא בגד מנוגע שאין לו מיעוט מטמא מו"מ [ועי' בנדה (דף נ"ד) דמה בר מו"מ הוא ולטעמיך אבן המנוגעת בת מו"מ היא דתניא הזב ולא אבן המנוגעת מבואר שהמקשן סובר סברת ר"ש והתרצן השיב כת"ק דר"ש], ולפ"ז מבואר שגם מ"ש הרמב"ם דמצורע מטמא מו"מ טומאה חמורה הוא לשטת הת"ק דר"ש שדריש ארבעה פעמים הזב שמיותר למעט מת ואבן המנוגעת, אבל לר"ש דא"צ מיעוט על מת ואבן המנוגעת אחר שא"ל שכיבה וישיבה מיותר לי' שם הזב למעט מצורע שי"ל שכיבה וישיבה, ובזה מתורץ מה שהקשו על הרמב"ם ממ"ש בפסחים (דף ס"ז) עמ"ש ר' שמעון דמצורע חמור מזב, אדרבה זב חמור שמטמא מו"מ ולא מצורע לדעת הרמב"ם שזה לשטת ר"ש אבל לדידן גם מצורע מטמא מו"מ, ובכ"ז גם לר"ש שלדידי' יש מיעוט על מצורע לא אתמעט רק מטומאה חמורה לא מטומאה קלה כמ"ש בספרא (מצורע סי' למ"ד) וכבס המטהר את בגדיו א"ר שמעון מה זה בא ללמדנו וכו' ומסיק שכבס מלטמא מו"מ, מבואר שהמצורע מטמא מו"מ בטומאה קלה גם לר"ש, וע"כ אמר בספרי כאן לר' ישמעאל דאזיל בשטת ר"ש לא א"א באדם שמטמא ע"ג מו"מ [פי' טומאה קלה] וכלים אין מטמאים אפי' טומאה קלה כי אין להם שכיבה וישיבה, וכ"ז לשטת ר"ש, והרמב"ם להלכה ס"ל דמצורע מטמא מו"מ בטומאה חמורה כמ"ש בספרא (תזריע סי' ס"ה ומצורע סי' ה"א) שמצורע מטמא מו"מ, וכן ס"ל דבגד מנוגע מטמא, כי לא ס"ל סברת ר"ש דכל שא"ל שכיבה וקימה א"מ מו"מ, ולא יש מיעוט רק על אבן מנוגעת לא על בגד מנוגע ולכן ס"ל דבגד מנוגע מטמא מו"מ: ריה"ג א"צ לו ללמוד של ר' ישמעאל כי הוא אומר בספרא תזריע (סי' קנ"ט) מחוץ למחנה מושבו, והבגד מלמד שבגד המנוגע טעון שלוח, אמנם מה שלמד בכאן, מובא בגמ' (עירובין ק"ד ע"ב) בשמו, פרט לכלי חרס וכן בנדה (דף כ"ח) והגמ' חוקר בזה אם משום דלית טהרה במקוה אם משום שאין נעשה אה"ט, א"כ מ"ש כאן כל שראוים לעשות אב הטומאה הוא מדברי הספרי שכן דעתו בפי' דברי ריה"ג שאמר פרט לכ"ח [דלא כגי' הילקוט פרט לפחות משלש על שלש], וצ"ע לחלק בינו ובין ר"ע. ור' יצחק מביא ראי' שלא ענש על כיבוס בגדים באוכל נבלת עוף טהור [דבי' מיירי קרא דאם לא יכבס] דהא בטמא מת כתיב וכבס בגדיו ורחץ במים ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ולא אמר ואם לא יכבס בגדיו ולא יתחטא מכלל שעל כיבוס בגדים אינו חייב כרת וכ"ש שאינו חייב באוכל נבלת עוף טהור. והנה בספרא אחרי (סי' קכ"ט) אמר יכול על כיבוס בגדים יהיה ענוש כרת ת"ל ובשרו לא ירחץ ונשא עונו הא כיצד על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים בארבעים, והמ"ל (פ"ג מה' באהמ"ק הלכה י"ז) הק' מזה על הרמב"ם שפסק שהמכניס כלי ראשון למקדש אינו חייב מלקות דהא בגד של אוכל נבלת עוף טהור הוא ראשון ואמר שסופג ארבעים, ונראה שהספרי שאמר סתם שלא ענש על כיבוס בגדים סובר שגם אינו לוקה, והטעם מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה, והספרא שסתמא ר' יהודה אזיל לשטתי' דס"ל שכ"מ דכתיב בתחלת הפרשה וידבר ה' אל משה לאמר לוקין על לאו הבא מכלל עשה ולא קיי"ל כוותי' וכמ"ש בפ' אמור (סי' קי"ט) ולכן אמר שעל כיבוס בגדים בארבעים. אמנם מה שבספרא לא למד מק"ו מטומאת מת כמו שלמד ר' יצחק בכאן, נראה שר' יהודה סתמא דספרא לשטתו שהוא לא ס"ל הכלל שכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליו אין כהן מוזהר עליו כמ"ש בפ' ויקרא (סי' ש"א), ולדידי' לוקין על כלים שנגעו בטמא מת, ור' יצחק ס"ל כלל זה ואין לוקין לכן למד ק"ו מכיבוס בגדים שגבי מת: אל מחוץ למחנה תשלחום היל"ל מן המחנה תשלחום, כמ"ש תחלה וישלחו מן המחנה, רק שאז יל"פ שישארו במחנה רק שיהיו מפורדים במקום בפ"ע שלא יגעו בארון ובנושאים, שמהם דבר בפרשיות הקודמות, לכן בארשישולחו מחוץ למחנה: ולא יטמאו את מחניהם אמר לשון רבים מפני שהם ג' מחנות כמ"ש בתוספתא (פ"ק דכלים) ובזבחים (דף קי"ז). ועיי"ש בתוס' (ד"ה והתורה אמרה בדד ישב) נתקשו שזה אליבא דר"ש, ודרשא דמחניהם אליבא דר' יהודה, ולמ"ש למעלה (סימן ד') דרשה זו כשטת הספרי שהוא ממוצע בין שטת ר' יהודה ור"ש, ולק"מ, ומ"ש אשר אני שוכן בתוכם, ר"ל שאף בטומאתם שכינה ביניהם וכן אמר בספרא אחרי (סי' מג) על השוכן אתם בתוך טומאותם, ובספרי פ' מסעי על מש"ש אשר אני שוכן בתוכה, וריה"ג למד מה כח עברה קשה, וממ"ש ויעשו כן ב"י וישלחו שמשמע שעשו כן תיכף, בא ללמד שנתחדשו ג' טומאות אלה באותו יום כי צרעת וזיבה שהיה בהם מקודם הדבור אינו מטמא (כנ"ל סי' אל"ף) וטומאת מת היה בט"א שמתו באותו יום ומקודם לא מת אדם כמ"ש בפ' במדבר (סי' א') עז"א ריה"ג כמה כח עברה קשה, ורשב"י י"ל שיסבור כמ"ד בנגעים (פ"ז מ"ב) דנגע שלפני הדבור שנשתנו מראיה טמא, וי"ל שהיה בם צרעת מקודם ובו ביום נשתנו מראיה, לכן מוכיח ממה שיראו מגשת אל משה:

ד וַיַּעֲשׂוּ־כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

אוּנְקְלוֹס וַעֲבָדוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשַׁלְחוּ יָתְהוֹן לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ עִם משֶׁה כֵּן עֲבָדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
אִבְּן עֶזְרָא ויעשו כן. מיד קודם שנסעו והטמאים בנסעם יסעו בין דגל אפרים לדגל דן על דרך סברא כי לא פורש. ונסמכה פרשת איש או אשה כי הצרעת והזוב יבואו בעבור מעל. וטעם להזכיר זאת הפרשה פעם אחרת להזכיר ואם אין לאיש גואל:
מַלְבִּי״ם ויעשו כן ב"י וכו' כאשר דבר ה' וכו' כפל לשונו, מפני שהיו בזה שני צווים [א] אל הב"ד שישלחום [ב] אל הטמאים עצמם שצריכים לצאת, ספר שבין הכלל עשו כן וגם לא היה צריך לכוף את הטמאים ולא העלימו טומאה מסותרה שהי' ביניהם, כי מצד שדבר ה' אל משה עשו כן גם הטמאים עצמם אף מבלי כפיה ע"י הב"ד:

ה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃

אוּנְקְלוֹס וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר

ו דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ־אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל־חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּיהוָה וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא׃

רַשִׁ״י למעל מעל בה'. הֲרֵי חָזַר וְכָתַב כָּאן פָּרָשַׁת גּוֹזֵל וְנִשְׁבָּע עַל שֶׁקֶר, הִיא הָאֲמוּרָה בְפָרָשַׁת וַיִּקְרָא "וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ וְגוֹ'", וְנִשְׁנֵית כָּאן בִּשְׁבִיל שְׁנֵי דְבָרִים שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ בָהּ, הָאֶחָד שֶׁכָּתַב "וְהִתְוַדּוּ", לִמֵּד שֶׁאֵינוֹ חַיָּב חֹמֶשׁ וְאָשָׁם עַ"פִּ עֵדִים עַד שֶׁיּוֹדֶה בַדָּבָר, וְהַשֵּׁנִי עַל גֶּזֶל הַגֵּר שֶׁהוּא נָתוּן לַכֹּהֲנִים (עי' ספרי):
אוּנְקְלוֹס מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גְבַר אוֹ אִתְּתָא אֲרֵי יַעְבְּדוּן מִכָּל חוֹבֵי אֱנָשָׁא לְשַׁקָרָא שְׁקָר קֳדָם יְיָ וְיֵחוֹב אֱנָשָׁא הַהוּא
רַשְׁבַּ״ם חטאות האדם: הכתובים בפרשת אשם גזילות בסוף פרשת ויקרא וכחש בעמיתו בפקדון וגו', ובשביל גזר הגר שאין לו גואל ומת הגר נשנית כאן:
רַמְבַּ״ן וטעם מכל חטאת האדם כמו אשר יעשה האדם מכל חטאת לחטוא בהנה מכל מה שיחטא איש באיש וכחש בעמיתו ואמר למעל מעל בה' שישבע בשמו לשקר ויאשם לפניו ולפי שכבר הוזכר החטא הזה (ויקרא ה כ כו) ולא בא לחדש אלא גזל הגר דבר בו בלשון קצרה ואמר בכאן איש או אשה מפני שאין דרך האשה לגזול ואולי לא יחייב אותה הכתוב בחומש ואשם כאיש והזכיר וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל (במדבר ה׳:ט׳) לומר שאם נתנו התרומה לכהן תהיה שלו והגוזל אותה ממנו נדון בדין אשם גזילות ולכך הזכירם בכאן או שבא להשלים תורת הכהנים בתרומה כי עדיין לא הזכירה רק ברמז מלאתך ודמעך לא תאחר (שמות כב כח) וכן הם יאכלו בלחמו (ויקרא כב יא) אבל לא ביאר דין התרומה שתנתן לכהן כלל והזכיר המעשר בסוף תורת כהנים שיהיה קדש לה' ועכשיו בא לצוות בתרומה ובקדשים שיהיו לכהנים במתנת הבעלים שיתנו אותה להם לרצונם לומר שטובת הנאה לבעלים היא ולא נזכרה מנחת הסוטה עם שאר המנחות בתורת כהנים בעבור שהיא מנחת קנאות ואינה לכפרה והשלים בכאן את דינה ועוד בעבור שיחס את העם לבית אבותם נתן להם דת ודין לדעת הממזרים שאינם בני בעלי אמותם כאשר יבא חשד בלב האיש על אשתו וכן השלים בקרבנות דין הנזיר כי אחרי שהוקם המשכן ונבדלו מהם הטמאים לקח מבחוריהם לנזירים אשר צבאו פתח אהל מועד לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו ועוד כי האשה שתדור בנזירות הפך הסוטה ולפיכך אמר בפרשה (במדבר ו׳:ב׳) איש או אשה כי יפליא ורבותינו אמרו עוד (סוטה ב) למה נסמכה פרשת נזירות לפרשת סוטה שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין והטעם כי זנות יין ותירוש יקח לב (הושע ד יא) וגידול השער הפך הבחורים המסלסלים שער ראשם להתנאות והגידול יוליד דאגה בלב איש ולפיכך הוא קדוש וצריך להשתמר מן הטומאה כי הוא ככהן המשרת לאלהיו:
סְפוֹרְנוֹ למעול מעל בה'. כבר באר הקבלה שזה נאמר על גזל הגר כי אמנם הגוזל אותו מחלל שם אלהיו בעיני הגר אשר בא לחסות תחת כנפיו ולכן יקרא מועל בקודש וחייב אשם כמשפט כל מועל בו:
אוֹר הַחַיִּים איש וגו' כי יעשו מכל וגו'. אמר למעול ולא אמר: ״ומעלו מעל״, יתבאר על פי דבריהם ז"ל (ספרי פסיקתא ב' - ב"ק קי א), שאמרו שהכתוב מדבר במשקר בממון חברו ונשבע לו לשקר, והגם שכבר נאמר הדבר בפרשת ויקרא, חזר ונשנה לפרטי הדינים שנתחדשו בו, כפי זה יעיר הכתוב כי משעת מעשה החטא שהוא הגזל וכפירת ממון יחשוב הוא למעול מעל בה' לישבע בשמו כשיתבעוהו לדין, שאם לא כן הרי הוא בהשבון, והוא אומרו כי יעשו מכל חטאת האדם שהוא גזילת ממון חברו משעת מעשה הנה הוא מסכים למעול מעל בה': ואשמה הנפש ההוא. לצד שהוא חטא בשבועה בה' יפעיל הגרעון בנפש, ושינה ה' לומר לשון יחיד וכל מה שלפניו ומה שלאחריו לשון רבים, מלפניו אמר כי יעשו וגו', מלאחריו והתודו, ותמצא שאמרו בגמרא כי כשירגישך הכתוב בכגון זה הוא הרגש גדול, ועיין מה שכתבנו מזה בפרשת ויקרא . גם דקדק לומר תיבת ההוא ללא צורך, יעורר הכתוב שהפגם הלז יעשה רושם למקור נפשות עם בני ישראל שתקרא נפש, וכדי שלא תבין שעל המועל הוא מדבר לזה אמר ההוא ולא אמר ואשמה נפשו, ועיין מה שכתוב בזוהר (אחרי ס"ז א) בפירוש פסוק נפשי אויתיך בלילה בדיוק נכון:
מַלְבִּי״ם דבר אל ב"י וכו' כאן חזר שנית פרשת גוזל ונשבע על שקר האמור בויקרא, ולא חדש בכאן רק מ"ש ואיש כי לא יהיה לו גואל, שהוא גוזל גר שמת וא"ל יורשים, [כי מה שחדש והתודה שצריך שיודה בעצמו ידעינן לר"ש סתמא דספרי לשטתו שלמד גז"ש תחטא תחטא (בספרא ויקרא סי' רצ"ט) משבועת העדות], והת"ק דפה הוא ר' ישמעאל שאמר בסוטה (דף ג' ע"ב) כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה, ואין לדרוש כל הפרשה, ור"ע חולק עליו שם וס"ל שצריך לדרוש כל הנשנה וע"כ אמר לשטתו כל מה שנאמר בה צריך לידרש, והדרושים שיבואו פה אח"ז הם כשטת ר"ע, ומלת לאמר מחק הגר"א: איש או אשה דברי הספרי דפה מובאים במכלתא משפטים (סי' ס"ט), ושם אמר שר' יאשיה דורש הפסוק והמית איש או אשה, להשוות אשה לאיש לכל נזיקין שבתורה, ובב"ק (דף טו) מביא הדרוש מן והמית איש או אשה בשם ריה"ג, והדרשה מן איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם מביא בשם תנא דבי ר' ישמעאל, ועביד צריכותא ביניהם, דכאן לענין כפרה ושם לענין נזיקין וצריכי עיי"ש. וכבר בארתי בפי' המכלתא שם, שר' יאשיה דרש מ"ש והמית איש או אשה ולא דרש מש"ש תחלה וכי יגח שור את איש או את אשה, מפני שמ"ש כי יגח י"ל שצריך לגופי' להשוות אשה לאיש בנגיחת השור ולא נוכל ללמוד ממנו כל נזיקין שבתורה, רק ממה שחזר שנית והמית איש או אשה שא"צ לגופי' ידעינן שבא ללמד על כל נזיקין שבתורה, ור' יונתן ס"ל שע"ז א"צ למוד דניליף ממ"ש בעל הבור ישלם וכו', ומ"ש והמית איש או אשה לתלמודו הוא בא, ר"ל על הדרוש שדרש במכלתא (שם סי' צ"ט) לעשות כל המיתות כנגיחה או על הדרוש שדרש בב"ק (דף מ"ב ע"ב) מה איש נזקיו ליורשיו, עי' בפי' המכלתא (סי' ס"ט) שם בארתי פרטי הדברים, אולם מדברי הספרי כאן, שיסד דבריו עמ"ש איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, מבואר שר' יאשי' דרש גם פסוק דכאן, כי גם איש או אשה דכאן אינו צריך לגופי', דהא אמר ואשמה הנפש ההוא, ושם נפש כולל גם נשים וכמ"ש לקמן (סי' ט"ז), ופי' מ"ש ר' יאשיה אומר איש או אשה למה נאמר הוא שאלה בין על איש או אשה דכאן בין על מה שאמר שם והמית איש או אשה, ומשיב דשם יש לטעות בכל הנזקין שאין אשה בכלל ממ"ש וכי יפתח איש בור וכי יכרה איש שי"ל שכפל שם איש להוציא אשה בכל הנזקין, וכן פה הגם שנדע כאן שגם אשה בכלל ממ"ש ואשמה הנפש, לא נדע בשאר חטאות שבתורה, לכן אמר שבכאן איש או אשה מיותר וגם בשור נגח והמית איש או אשה מיותר, להשוות אשה לאיש לכל חטאות שבתורה, מאיש או אשה המיותר בכאן] ולכל נזיקין שבתורה [מאיש או אשה המיותר בשור נגח] , ור' יונתן אומר שללמד אצל נזיקין א"צ, ובכ"ז במ"ש איש או אשה בכאן אצל חטאת מודה ר' יונתן שבא ללמד על כל חטאות שבתורה, כי אין ללמוד כפרה מנזיקין כמ"ש בב"ק (שם): כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בה' זה מיותר לגמרי שכבר אמר בזה נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' ועכ"פ הי"ל לתפוס הלשון כי יחטאו ואשמה הנפש, ופי' חז"ל משום דמעילה מציין השיקור והבגד הגלוי שזה ההבדל בין מעל ובין בגד כמ"ש ויקרא (סי' שמ"ו) ושם חושב וכחש בעמיתו בפקדון וכו' ובאר בזה שהוא מעל בה' משום שמועל בה' היודע תעלומות כמ"ש ר"ע בספרא (סי' שמ"א) ופה בא לתת כלל כולל שבכל מיני החטאות שיחטא האדם מכל מין שיהיה (שזה מציין במ"ש מכל חטאת האדם) הוא מעל ושיקור בה', וע"ז מביא בספרא שמצאנו זה במעל עבודת כו"ם ומעל בחרם ומעל בשואל בבעל אוב כשאול, ובבוגד בברית הכהונה כעוזיה. ובזנות מעילת אשה בבעלה, וזה רמז במ"ש מכל חטאת האדם: ואשמה הנפש ההוא למה חזר שם נפש, היל"ל ואשמו, רק שממ"ש איש או אשה נוכל למעט טו"א, ולכן אמר שם נפש שכולל הכל, וממילא נכלל בזה אף הנשים והגרים [שלא נמעטם מבני ישראל כמ"ש ויקרא סי' ח"] ולפ"ז שם איש או אשה מיותר, שא"צ פה למעט נשים, ומזה הוציא ר' יאשיה שבא ללמד שאשה שוה לאיש לכל חטאת שבתורה כנ"ל (סי' י"ד) ושם נפש כולל גם קטן, רק שידעינן שקטן פטור שאף בע"ז פטור שכתוב בו איש או אשה (שופטים): ואשמה הנפש ההוא כנוי ההוא בא תמיד למעט זולתו (אה"ש כלל תקצ"ט) ופי' חז"ל שממעט שאם נשבע והודה ומת אין היורשים חייבים באשם, שאין האשמה עליהם, אבל חייבים בקרן וחומש [וקורא בכאן את החומש בשם קרן כמ"ש בב"ק (דף קד ע"ב) חומשא ממונא ובעי לשלומי יורשים] וכמו שאמר ונתן לאשר אשם לו הרי אינו משום כפרה רק משום תשלומין, והגר"א מחק מלת הגר, כי אינו דוקא בגר: ואשמה הנפש ההוא לא מצאנו שייחס שם או פעל אשם אל הנפש, ותמיד אומר נפש כי תחטא, מאשר חטא על הנפש, ולא נמצא רק פעם א' אם תשים אשם נפשו (ישעיה נד) שפעל ושם אשם מציין העונש הגדול ומשתתף עם אשם שמורה על השממון וזה לא יצדק על הנפש רק בחייבי כריתות שהעונש מגיע אל הנפש, ומרמז פה שחטא של שבועת שקר וההכחשה פועל בנפש החוטא, ומזה נלמוד שעונש המגיע לנפש אינו פוטר מן התשלומין, הגם שלמד בויקרא (סי' שע"ח) מן אחת בה ובהנה שאם הדליק גדישו בשבת פטור מן התשלומין, שם מגיע עונש לגוף, אבל בכאן ובחייבי כריתות שהעונש מגיע לנפשו חייב בתשלומין: ואשמה הנפש ההוא והתודו הנה פעל ידה מורה על ההודאה הפך ההכחשה, וכשבא בהתפעל מורה גם הוידוי, ובמ"ש (ויקרא ה׳:ה׳) והתודה אשר חטא עליה למדו בכריתות (דף יא) דאם אין מודה בדברים פטור, וגם למדו על שצריך להתודות על הקרבן, ופה שעקר משמיע שאינו חייב בחומש ואשם עד שיודה, למה אמר התודו בבנין התפעל, ע"כ שבא ללמד ג"כ שהאשם צריך וידוי כמו החטאת שלמדו ממ"ש והתודה אשר חטא עליה שצריך וידוי על החי כמ"ש בויקרא (סי' ש"ך), ור' נתן הוציא דרך רמז שבמ"ש כי יעשו מכל חטאת האדם שכולל כל מיני חטא בעת שתשם הנפש שהוא בעת המיתה יתודה, ובילקוט גרס כל המומתים ועי' בסנהדרין (דף מ"ג):

ז וְהִתְוַדּוּ אֶת־חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת־אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ׃

רַשִׁ״י את אשמו בראשו. הוּא הַקֶּרֶן שֶׁנִּשְׁבָּע עָלָיו (ב"ק ק"י): לאשר אשם לו. לְמִי שֶׁנִּתְחַיֵּב לוֹ (כתובות י"ט):
אוּנְקְלוֹס וִיוַדוּן יָת חוֹבֵיהוֹן דִי עֲבָדוּ וְיָתֵב יָת חוֹבְתֵהּ בְּרֵישֵׁהּ וְחֻמְשֵׁהּ יוֹסֵף עֲלוֹהִי וְיִתֵּן לִדְחָב לֵהּ
רַשְׁבַּ״ם והשיב את אשמו: הקרן:
אִבְּן עֶזְרָא והתודו. איזה מהם שיהיה איש או אשה: בראשו. כאשר הוא. לא פחות ממנו: וחמישתו יוסף עליו. אם הוא מתודה מעצמו ואם יש עדים עליו יוסף שני חמישיות ומעתיקי הדת אמרו חומש החומש ודעתם רחבה מדעתנו:
אוֹר הַחַיִּים והשיב את אשמו. שינה לדבר לשון יחיד הגם שהתחיל לדבר לשון רבים והתודו, לצד שהוידוי שוים הם בו, מה שאין כן האשם אינו בהשואה, לצד שהוא בעולה ויורד כאמור בפרשת ויקרא, וגמר הכתוב לדבר בשיעור זה לשון יחיד, כי אין צורך לשנות לכתוב בענין אחר:
מַלְבִּי״ם והתודו את חטאתם אשר עשו מ"ש והתודו את חטאתם מלמד שאינו חייב חומש ואשם עד שיודה לא אם מכחיש אף שבאו עדים, אולם למה אמר אשר עשו פי' חז"ל שבא ללמד שהודאת הבן לא מהני לחייבו חומש ואשם, כי בספרא ויקרא (סי' שפ"א) ובב"ק (דף ק"ד) למד ממ"ש את הגזלה אשר גזל, שאינו משלם חומש ואשם על גזל אביו אף שנשבע הוא ואביו, ומסיק בב"ק שם שזה אם לא הודה אביו והודה בנו [כי אם הודה אביו צריך לשלם החומש] ומנלן זה שהודאת בנו לא מהני, זה נלמד ממ"ש והתודו אשר עשו, ומ"ש לאחר מכאן נזכר ולא אמר לאחר מכאן הודה, הוא משום קושית הגמ' וניחייב בנו חומש אשבועה דידי' ותירץ רבא כגון שהיתה דיסקיא של אביו מופקדת ביד אחרים וכו' דכי אשתבע בקושטא אשתבע דהא לא הוה ידע: והשיב את אשמו וכו' כבר נאמר זה בפ' ויקרא, רק ששם אומר ושלם אותו בראשו וחמישיתיו יוסף עליו, ויש הבדל בין השבה ובין תשלומין, המשיב משיב גוף הדבר והמשלם משלם דמים, וה"א שאינו מוסיף חומש רק אם אין הגזלה בעין ומשלם דמים אבל כשמשיב הגזלה עצמה אינו מוסיף חומש שכן בכ"מ שמוסיף חומש מדבר כשמשלם דמים, לכן אמר פה והשיב וחמישתו יוסף שאף במשיב את העקר יוסיף חומש, [בגי' הספרים א"ל אלא עיקר דמים חומש מנין ואין לזה פי' דחומש ידעינן מפ' ויקרא, והגהתי כגי' הגר"א, ומ"ש עד שיהיה הוא וחומשו חמשה הוא כר' יאשיה בב"מ (דף נד), ופי' הדבר חמשה שלם לעולם ר"ל שאינו שובר את השלם לחמשה חלקים שיהיה חומש מלגו רק החומש הוא חוץ מן השלם שנשאר בשלמותו. ובארתי זה היטב ויקרא (סי' שנ"ד) והגר"א הגיה הוא וחומשו חמשה דברי ר' יאשי' ר' יונתן אומר חומשה של קרן, והוא כגי' הגמ' ב"מ (דף נד): ונתן לאשר אשם לו זה מיותר שכבר אמר והשיב את אשמו, ואם לומר שימסור לידו, כבר אמר לאשר הוא לו יתננו, ע"ז פי' ר' נתן דמלמד שיתן לבע"ח של נגזל שהוא הנגזל האמתי כאילו אליו כפר ונשבע והודה וצריך ליתן לו הקרן והחומש כמו שפי' בקצה"ח (סי' פ"ו), וגם שקיי"ל שאף שמחויב ליתן ליד הנגזל בעצמו בזה הבע"ח הוא במקום הנגזל כי האשמה הוא לו, ומזה הוציא לרבות שליח ב"ד כי בענין זה נותן לשליח ב"ד שהם המוציאין מזה ונותנים לזה, וכבר למד בספרא ויקרא (סי' שפ"ט) עמ"ש לאשר הוא לו יתננו ולא יתננו לשלוחו שיוליך לו יכול לא יתננו לשליח ב"ד וליורש ת"ל יתננו, שמ"ש יתננו מרבה יורש, וממ"ש ונתן לאשר אשם לו מבואר שנותן לשליח ב"ד, ומפרש הרי שהיה חייב לחברו [פי' שחייב ע"י גזלה וכפירה והודאה והגר"א גורס הרי שגזל מחברו מנה] ר"ל שמזה מבואר שנותן לשליח ב"ד, ויורש מוכח מן יתננו, ובזה לא יהיה סתירה בין הספרא והספרי כי צריך שני הלמודים לשליח ב"ד ויורש, וגם סרה קו' הראשונים ל"ל קרא והא בל"ז ידעינן שכל אשר לו משועבד ללוה, כי עקר קרא משמיענו שיוצא בזה ידי השבה אף שלא מסר לידו, ודבר זה מובא בש"ס (פסחים דף לא ובכ"מ) בשם ר' נתן, וע"ד הדרוש מפרש והשיב את אשמו, ר"ל שישיב להנגזל עצמו כמ"ש לאשר הוא לו יתננו, וגם ונתן לאשר הנגזל אשם לו שהוא בע"ח של נגזל שיתן לו קרן וחומש, ומ"ש בספרא ולא יתננו לשלוחו מיירי שלא עשאו הנגזל שליח בעדים ומ"ש בספרי אין לי אלא לו ושלוחו, מיירי שעשאו שליח בעדים כמ"ש בב"ק (דף ק"ד):

ח וְאִם־אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַיהוָה לַכֹּהֵן מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר־בּוֹ עָלָיו׃

רַשִׁ״י ואם אין לאיש גאל. שֶׁמֵּת הַתּוֹבֵעַ שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁים: להשיב האשם אליו. כְּשֶׁנִּמְלַךְ זֶה לְהִתְוַדּוֹת עַל עֲוֹנוֹ; וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ וְכִי יֵשׁ לְךָ אָדָם בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין לוֹ גּוֹאֲלִים, אוֹ בֵן, אוֹ אָח, אוֹ שְׁאֵר בָּשָׂר הַקָּרוֹב מִמִּשְׁפַּחַת אָבִיו לְמַעְלָה עַד יַעֲקֹב? אֶלָּא זֶה הַגֵּר שֶׁמֵּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁים (סנהדרין ס"ח): האשם המושב. זֶה הַקֶּרֶן וְהַחֹמֶשׁ (בבא קמא ק"י): לה' לכהן. קְנָאוֹ הַשֵּׁם וּנְתָנוֹ לַכֹּהֵן שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר (ספרי): מלבד איל הכפרים. הָאָמוּר בְּוַיִּקְרָא שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהָבִיא:
אוּנְקְלוֹס וְאִם לֵית לִגְבַר פָּרִיק לַאֲתָבָא חוֹבְתָא לֵהּ חוֹבְתָא דִמְתֵב קֳדָם יְיָ לְכַהֲנָא בַּר מִדְכַר כִּפּוּרַיָא דִי יְכַפֵּר בֵּהּ עֲלוֹהִי
רַשְׁבַּ״ם מלבד איל הכפורים: האשם האמור בויקרא האשם המושב, הקרן, ישיב לכהנים:
אִבְּן עֶזְרָא המושב לה'. בעבור יראת השם השיבו:
סְפוֹרְנוֹ המושב לה'. כי כשאין הבעלים קיימים ראוי להשיב הגזל לבעלי בעליו והוא האל יתברך כענין שאמרו רבותינו ז"ל (מציעא פרק המפקיד) מת העבד יחזיר לרבו:
מַלְבִּי״ם ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו שמת הנגזל ואין לו יורשים וזה לא משכחת רק בגר, ור' ישמעאל בעל המאמר פה נמשך למ"ש (בסי' י"ג) שמפני חידוש זה החזיר פרשה זו כאן, והנה מ"ש להשיב האשם אליו הוא מיותר, שזה מובן מעצמו ממ"ש האשם המושב לה', ופי' ר' נתן מפני שכתיב ואם אין לאיש גואל [וזה צריך למעט קטן כמ"ש בגמ' (ב"ק דף קט ע"ב)] יש לטעות שהוא שם המין איש ולא אשה לכן אמר להשיב האשם אליו, ר"ל הגם שי"ל גואל רק שאינו גואל לענין זה שישיבו אליו את האשם, וזה משכחת בגיורת שמתה דלא בנים שי"ל גואל כי בעלה יורשה וס"ל דירושת הבעל דאו', ובכ"ז אינו יורש את האשם אם הודה הגזלן אחר מיתתה, שאין הבעל יורש בראוי כבמוחזק כמ"ש בב"ב (דף קי"ג), ומזה ידעינן ששם איש אינו שם המין למעט אשה וכן מ"ש בב"ק (דף קט ע"ב) אשה מנין כשהוא אומר המושב הרי כאן שנים פי' אחרי שאומר האשם המושב מיותר מ"ש להשיב האשם אליו, והרי כאן שנים פי' שהוא כפל לשון, שאמר שני פעמים דבר אחד, ור' אליעזר הולך לשיטתו שלמד בב"ק (דף ט"ו) ממ"ש ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה וא"צ ריבוי לרבות אשה, לכן פי' שמ"ש להשיב האשם אליו, מפני שנוכל לטעות שמ"ש ואם אין לאיש גואל, היינו שאין גואל לא לגוזל ולא לנגזל, כגון גר שגזל גר ומתו שניהם, והוא כי נאמר כדעת ריה"ג שסובר בב"ק (דף קט) שאם מת הגר זוכה בו הגזלן ומקשה בגמ' (שם ע"ב) אלא גזל הגר דקאמר רחמנא נתינה לכהנים היכא משכחת לה ואמר רבא משכחת לה כשגזל הגר ונשבע לו ומת הגר והודה לאחר שבועה דבעידנא דאודי קנאו השם ונתנו לכהנים, וסברא זו לא ס"ל לר' אליעזר [דלדידן דס"ל כר"ע לית לן סברא זו, דלדידן בהודה אחר שמת הנגזל ומת הגזלן אין היורשים מחוייבים לתת לכהן ואין אומר דבעידנא דאודי קנאו השם ונתנו לכהנים], ולכן נאמר שיצויר זה אם גם הגזלן הוא גר ומת הגזלן ואח"כ מת הגר הנגזל ונאמר שרק בזה נותנה לכהנים כי הגזלן לא זכה בו בחייו כי היה הגר הנגזל חי, ואחרי מות הנגזל קנאו השם וניתנו לכהנים [ונאמר שמ"ש מלבד איל הכפורים חוזר לכתוב הקודם בלבד, ונתן לאשר אשם לו מלבד חטאת הכפורים, ופסוק ואם אין לאיש גואל בא כמאמר מוסגר] לכן אמר להשיב האשם אליו, שמבואר שמדבר בנגזל לבד, שאליו משיבים את האשם לא בגזלן המשיב: האשם המושב לה' לכהן מלבד איל הכפורים מ"ש מלבד איל הכפורים הוא מיותר, שזה מובן שמה שאין לו גואל לא יפטר את הגזלן מהביא אשם, רק שבא להוציא בל נטעה שמ"ש האשם המושב היינו איל האשם שזה קרוי אשם בסתם בכ"מ, ר"ל אם אין גואל הגם שאין משיב כסף, בכ"ז איל האשם יובא לכהן לכן הוצרך לומר מלבד איל הכפורים ונדע שהאשם המושב היינו הכסף ובגמ' ב"ק (דף ק"י) מפרש שהייתי אומר אשם זה איל והמושב זה קרן, [ר"ל כי על איל לבדו לא יצדק לשון השבה] וכשכתב מלבד איל הכפורים ידעינן שאשם זה קרן והמושב זה חומש ומה שלא אמר הכסף המושב בא ללמד שהקרן קרוי אשם לענין שאם החזירו בלילה או החזירו חצאין לא יצא ושאין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר: לה' לכהן בא ללמד שהיא נתונה לכהנים מן השם, ואיפשיטא איבעיית רבא (דף ק"י ע"ב) דכהנים בגזל הגר מקבלי מתנות הן וא"צ להפריש ממנו מעשר: מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו זה מיותר לגמרי וכי יש שם עוד איל שאינו מכפר שצריך לציין את האיל המכפר, וכבר כללתי באה"ש (כלל קל"ד) שאם הוסיף כנוי המיחד אשר ע"כ יוסיף הודעה חדשה על הנזכר תחלה, מזה מוכרח שמלת אשר אינו מוסב על איל הכפורים רק על שם הכהן, ור"ל האשם המושב לכהן אשר יכפר בו עליו היינו לכהני המשמר שהם המכפרים, ומ"ש הרי שגזל כהן מובא בב"ק (דף ק"ט) ועי' בספרא בחקותי (סי' קו"ף), ערכין (דף כה ע"ב) ובספרא ויקרא (סי' שנ"ו): מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו כבר בארתי שמ"ש אשר יכפר בו מוסב על שם הכהן הכהן אשר יכפר, אולם כבר שמתי חק (אילת השחר כלל ק"ט) שמלת אשר [הנקרא כנוי המצרף צריך שיכתב תמיד סמוך אל השם שהוא מצורף עמו בלי הפסק וכ"מ שיוצא מן הכלל דרשוהו חז"ל, וא"כ היה ראוי לכתוב לה' לכהן אשר יכפר עליו מלבד איל הכפורים, מזה הוציאו חז"ל שבצד אחד מ"ש אשר יכפר בו מצורף גם אל איל הכפורים, ר"ל שלא יביא איל הכפורים רק אם יכפר בו עליו לא אם מת שאינו מכפר היורשים פטורים. והנה בב"ק (דף קי ע"ב) אמר אביי על מה דתנא במתניתין שאם נתן הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשים יכולים להוציא מידם שנא' איש אשר יתן לכהן לו יהיה, ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר הא מהדר ליורשים מ"ט אדעתא דהכי לא יהיב לי', ור"ע סבר תחלה שהכסף אינו מכפר והיה ס"ל שגם אם נתן לאנשי משמר צריכים להחזיר ליורשים, וכשבא מזפרונה למד שהכסף מכפר מחצה ואם נתן לאנשי משמר אין מוציאין מידם מי על הכסף קרינן אשר יכפר עליו לבד מן האשם פטור דלא קרינן אשר יכפר עליו שכפרה לו נפשו: מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו, כבר בארתי זאת (ויקרא סי' שנ"ז) עפ"י כללי הלשון שאם יש פעל עתיד בדבר הטפל הנרמז ע"י מלת מלבד אז יעשה הדבר הטפל אחר הדבר העקרי עיי"ש שפרשתי בזה דברי הגמ' בב"ק (דף קי"א), ודברי הספרי מבוארים שם במשנה (דף ק"י), והלמוד הוא ממ"ש אשר יכפר בלשון עתיד מבואר שצריך להקדים הכסף להאשם:

ט וְכָל־תְּרוּמָה לְכָל־קָדְשֵׁי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה׃

רַשִׁ״י וכל תרומה וגו'. אָמַר רַ' יִשְׁמָעֵאל וְכִי תְרוּמָה מַקְרִיבִין לַכֹּהֵן? וַהֲלֹא הוּא הַמְחַזֵּר אַחֲרֶיהָ לְבֵית הַגְּרָנוֹת, וּמַה תַּ"ל אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן? אֵלּוּ הַבִּכּוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (שמות כ"ג), "תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ", וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה יֵּעָשֶׂה בָהֶם, תַּ"ל "לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה", בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל הַבִּכּוּרִים שֶׁיִּהְיוּ נִתָּנִין לַכֹּהֵן (ספרי):
אוּנְקְלוֹס וְכָל אַפְרָשׁוּתָא לְכָל קוּדְשַׁיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דִי יְקָרְבוּן לְכַהֲנָא דִלֵהּ יְהֵא
רַשְׁבַּ״ם וכל תרומה: תרומת ראשית שישראל מפריש ותרומת מעשר שהלוים מפרישים המפורשין בפרשת שלח לך:
רַמְבַּ״ן וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל יאמר כי תרומה אשר יקדישו בני ישראל אותה כלומר שירימוה ויקדישוה תהיה לכהן כי בעבור שאין לתרומה שעור אמר הכתוב כי כל אשר יפרישו ממנה תהיה לכהן כאשר יקריבו אותה הבעלים לתתה אליו לא שיטלנה הכהן בזרוע וזהו פשוטו של מקרא וכך אמרו בספרי (נשא ל) רבי עקיבא אומר בא הכתוב ללמדך שאם רצה לעשות כל גרנו תרומה רשאי ובלבד שישייר מקצת ועוד שנו שם בספרי אשר יקריבו לכהן אמר ר' ישמעאל וכי תרומה מקריבין לכהן מה ת"ל אשר יקריבו לכהן לו יהיה לפי שהוא אומר (שמות כג יט) ראשית בכורי אדמתך וגו' אבל לא שמענו מה יעשה בהם ת"ל אשר יקריבו לכהן לו יהיה בא הכתוב ולימד על הבכורים שיהיו נתונין לכהן ופירש רש"י (רש"י על במדבר ה׳:ט׳) וכי תרומה מקריבין לכהן והלא הוא עצמו מחזר עליה בבית הגרנות ואינו מחוור אבל פירושה (כי) על דעת רבי ישמעאל לא יבא לשון הקרבה בתורה אלא בקרבים על גבי המזבח לפיכך דרש אשר יקריבו בבכורים שהם טעונין תנופה והגשה יאמר הכתוב כי כל הבכורים אשר יקריבו הבעלים לשם לכהן המקריב לו יהיה ומה שאמר לפי שנאמר תביא בית ה' אלהיך ואיני יודע מה יעשה בהן לומר שעדיין לא למדנו בבכורים שיהיו ממתנות כהונה כלל ובכאן הוא שלימד עליהן תחילה שיהיו נתונין לכהן אבל אחרי כן חזר ושנאה בפרשת כהונה (במדבר י״ח:י״ג) בכורי כל אשר בארצך לך יהיה ששם חזר ושנה גם כן תרומה וקדשים כדי שיכלול כל מתנות כהונה יחד ויכרות בכולן ברית מלח (שם פסוק יט) ועוד לדברים שנתחדשו שם בפרשה כל טהור בביתך יאכלנו (שם פסוק יג) ולמדנו עוד מכאן שיהו הבכורים לאנשי משמר שיקריבום ואינם לכל כהן שירצה כתרומה:
סְפוֹרְנוֹ וכל תרומה. כבר באה הקבלה שהתרומה האמורה בזה המקום היא הבכורים הנקרבים לאל יתברך כמו שמנהג להקריב בכורים לבעל הקרקע כאמרו הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' ואמר כאן שכמו שגזל הגר המושב לה' הוא נותנו לכהן של משמר כמו כן הבכורים הנקרבים לאל יתברך הוא נותנם לכהן של משמר:
אוֹר הַחַיִּים וכל תרומה וגו' לו יהיה וגו'. צריך לדעת למה כפל הכתוב ענין אחד ג' פעמים וכל תרומה וגו' לו יהיה, ואיש את קדשיו וגו', איש אשר יתן וגו'. עוד למה כפל לומר ג' פעמים לו יהיה, ורז"ל בספרי פירשו לו יהיה בא לתת הבכורים שנקראו ראשית כתרומה המובאים בית ה' שיהיו לו לכהן נתונים. לו יהיו שאמר בפסוק ב' לומר שאם הכהן הקריב קדשיו אפילו במשמרה שאינה שלו הרי הם שלו, ואומרו ואשר יתן לכהן לו יהיה אם נתן לו פדיון בכור בנו ומת אחר ל' יום לכהן לו יהיה ולא יחזירם, והרבה דרשות כיוצא בזה, אבל צריכין אנו ליישב המקרא על פי פשוטו. ונראה לפרש ג' כתובים הבאים כאחד שהם מלמדים כללות כ"ד מתנות אשר חלק ה' לכהנים, וכתבם רמב"ם בפרק א' מהלכות בכורים וזה לשונו כ"ד מתנות שנתן לכהנים נחלקים לה' חלקים, שהם ג'. הא' הם קדשים שזוכים מן המקדש ואלו הם. בשר חטאת. בשר אשם. שלמי ציבור. מותר העומר. שירי מנחות. שתי הלחם. לחם הפנים. שמן מצורע. עורות קדשים. חזה ושוק של שלמים. המורם מן התודה. המורם מאיל נזיר. בכור בהמה טהורה. והבכורים. הרי אלו י"ד מתנות שכולן צריכין הבעלים להביאם וליתנם לכהן וכולן קדש. חלוקה ב' הם התרומה. ותרומת מעשר. והחלה. והג' הם המתנות. וראשית הגז. שדה אחוזה. פדיון הבן. פדיון פטר חמור. גזל הגר. והחרמים. שהם חולין ועל הכהן לחזר אחריהם עד כאן: ואלה הם דברי הכתובים: כנגד חלוקה ראשונה שהם י"ד מתנות שיש בהם ב' הדרגות שהם קודש וצריכין ישראל להביאם וליתנם לכהן אמר וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל הרי הזכיר עליהם שם קודש, אשר יקריבו לה' הרי הזכיר הבאתם שהם יקריבו אותם למקום המקודש. וכנגד חלוקה ב' שהם תרומה ותרומת מעשר וחלה אמר ואיש את קדשיו לו יהיו, הזכיר לשון הקדש לומר כי מדבר במתנות המקודשים, ולא הזכיר בהם הקרבה כי הכהן יחזר אחריהם. וכנגד ז' מתנות אמר איש אשר יתן לכהן לא הזכיר שם קדושה לצד שהם חולין גמורים, ודקדק לומר אשר יתן שאין לכהן זכות בהם אלא משעת נתינה כדין המתנות עד שיגיע ליד המקבל, ועיין מה שכתבתי בהלכות מתנות כהונה (פרי תואר סי' ס"א), ואמר לו יהיה שאין הכהן יכול למאן שלא ליקחם כאמור בדבריהם (יו"ד ש"ו ד'). ומעתה יש טעם נכון במה שחלקם הכתוב לג' הדרגות לומר על כל אחת ואחת מג' חלוקות לו יהיה, שצריך לקחת כל הבא לו מהם, ולא היה נשמע אם היה אומר על חלוקה אחת מהם לבד:
מַלְבִּי״ם וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל כפי הפשט בא לומר שאם נתנו התרומה לכהן תהיה שלו והגוזל אותה ממנו נדון בדין אשם גזלות כן פי' הרמב"ן, ובאשר אמר בפ' ויקרא וכחש בעמיתו שממעט הקדש שאין דין אשם גזלות נוהג בהקדש, אמר פה שבתרומה נוהג דין אשם גזלות, כי יש הבדל בין קדשי ה' ובין קדשי בני ישראל, שההקדשות הם קדשי ה' וכמ"ש בספרא ויקרא (סי' שמ"ט) קדשי ה' המיוחדים לה', אבל מתנות כהונה שבגבולים מצוינים בשם קדשי ב"י, ועז"א לכל קדשי ב"י ר"ל שאינם קדשי ה' רק קדשי ב"י והם נכסי כהן שינהג בם דין אשם גזלות, ומזה הוציא ר' ישמעאל שאם הקדיש ערימתו ונתמרחה ביד הגזבר פטור מן התרומות, דהא התנה בתרומה שיהיה קדשי ב"י לא קדשי ה', אבל אם נתמרח ביד ישראל קרינן בי' ראשית דגנך, והגר"א גרס על מקדיש ערימתו עד שלא מרח ופדה שחייב בתרומה יכול אפי' פדה משמרח ת"ל ראשית דגנך: וכל תרומה וכו' ר"ע מדייק מלת כל, שמורה שכל התרומה שהפריש ושהקדיש יהיה לכהן אף אם עשה כל גרנו תרומה, [ובפ"ד דתרומות פליג עליו ר' ישמעאל ואמר שצריך שיהיה מחצה חולין ומחצה תרומה כי ר' ישמעאל לשטתו שמפ' מ"ש וכל תרומה אשר יקריבו לכהן מדבר בבכורים, ולכן ס"ל שרק בבכורים הדין הוא שאם רצה לעשות כל שדהו בכורים עושה כמ"ש (בפ"ב דבכורים), יש בבכורים מה שאין בתרומה עושה אדם כל שדהו בכורים], ומ"ש לכל קדשי ב"י ס"ל לר"ע דמלת כל כולל כל הפירות שהפרישו והקדישו לתרומה ולמד שתרומה נוהגת בכל הפירות [וכן דעת הרמב"ם (רפ"ב מה' תרומות), והראב"ד חולק עליו וכ"ד התוס' בכורות (דף נד) שדברי הספרי אסמכתא] ואיסי למדה מק"ו ממעשר שהוא קל שמותר לזרים, וגם זה כדעת הרמב"ם דכולהו חייבים במעשר מדאו', וכבר הבאתי בס' התו"ה בחקותי (סי' קי"ב) בשם הר"א ממיץ בס' יראים והסמ"ג, שרק מעשר שני הוא דאו', ובזה נכון מ"ש ד"א אם מעשר הקל שאינו נוהג בשנת הג"ו [כן הגיה הגר"א ר"ל בשנה הג' והוא"ו, שאז אין מעשר שני נוהג], וכן מ"ש אם מעשר שאינו בא אלא משום תלמד ליראה ר"ל מעשר שני שאינו נוהג אלא בפירות שיכול להביאם לירושלים למען תלמד ליראה את ה' אלהיך וא"כ הי' הסברא נותנת שלא יתחייב אלא פירות שיכול להגיען לירושלים ובכ"ז נוהג בכל, וכן פי' הגר"א, מכ"ז מבואר שלמד ממעשר שני, ומ"ש אשר יקריבו לכהן ולשון הקרבה לא יבא רק על דבר הקרב למזבח מפרש ר' ישמעאל שבא לכלול גם הבכורים שהם טעונים הקרבה ותנופה לפני המזבר וה' זכה אותם לכהן, וידעינן מזה שיהיו נתנים לכהנים, ואז הם נכסי כהן שיהיה נוהג בהם דין אשם גזלות:

י וְאִישׁ אֶת־קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ אִישׁ אֲשֶׁר־יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה׃

רַשִׁ״י ואיש את קדשיו לו יהיו. לְפִי שֶׁנֶּאֶמְרוּ מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה, יָכוֹל יָבוֹאוּ וְיִטְּלוּם בִּזְרוֹעַ, תַּ"ל "וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ", מַגִּיד שֶׁטּוֹבַת הֲנָאָתָן לַבְּעָלִים, וְעוֹד מִדְרָשִׁים הַרְבֵּה דָרְשׁוּ בוֹ בְּסִפְרֵי; וּמִ"אַ וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ, מִי שֶׁמְּעַכֵּב מַעַשְׂרוֹתָיו וְאֵינוֹ נוֹתְנָן, לוֹ יִהְיוּ הַמַּעַשְׂרוֹת — סוֹף שֶׁאֵין שָׂדֵהוּ עוֹשֶׂה אֶלָּא אֶחָד מֵעֲשָׂרָה שֶׁהָיְתָה לְמוּדָה לַעֲשׂוֹת (תנחומא ראה): איש אשר יתן לכהן. מַתָּנוֹת הָרְאוּיוֹת לוֹ: לו יהיה. מָמוֹן הַרְבֵּה (ברכות סג.):
אוּנְקְלוֹס וּגְבַר יָת מַעֲשַׂר קוּדְשֵׁהּ דִלֵהּ יְהוֹן גְבַר דְיִתֵּן לְכַהֲנָא דִלֵהּ יְהֵא
רַשְׁבַּ״ם איש אשר יתן לכהן: שיתנדב דבר הראוי לכהנים כגון חרמים וכיוצא בהם לו יהיה כלומר לכהן יתננו, ומדרש אגדה איש אשר יתן לכהן מה שחייב ליתן לו יהיה לו ממון הרבה ולפי שמיותר הוא דרשו כן:
אִבְּן עֶזְרָא ואיש את קדשיו לו יהיו. טעמו ברשות המקדיש הם שיתנם לאיזה כהן שירצה והזכיר זה בעבור מתנות כהונה:
רַמְבַּ״ן ואיש את קדשיו לו יהיו הנכון בכתוב הזה שיאמר שכל קדשי האדם יהיו שלו לומר שכל הקדשים שלא יצוה בהם ליתן אותם לכהן יהיו לבעלים והם מותרים בהם אף על פי שנקראו קדש ואיש אשר יתן לכהן כאשר צויתיו לו יהיה כי גם הקדשים אשר יצוה הכתוב לתתם לכהן יש לבעלים זכות בהן שהם לכהן ההוא אשר יתנם לו האיש כממונו והנה מעשר שני ונטע רבעי שאמר בהן הכתוב שיהיו קדש לה' (ויקרא כז ל שם יט כד) הם לאיש כממונו וכן מעשר בהמה (שם כז לב) אבל שאר הקדשים אשר יצוה בהם בפרשת ויקח קרח (להלן יח) שיתנו הם לכהן אשר ינתנו לו מיד הבעלים לא שיוכלו הכהנים לגזול אותם מהם ומאלינו נלמד שטובת הנאה לבעלים וזה הנכון בפשוטו והוא דעתו של אונקלוס (תרגום אונקלוס על במדבר ה׳:י׳) וכדרך זה נדרש בספרי (נשא לא) אמרו כל הקדשים היו בכלל שנאמר ואיש את קדשיו וגו' משך הכתוב כל הקדשים ונתנם לכהנים ולא שייר מהם אלא תודה ושלמים ופסח ומעשר בהמה ומעשר שני ונטע רבעי שיהיו לבעלים הזכירו אף תודה ושלמים ופסח מפני שאף הם לבעלים אבל לא הוצרך הכתוב הזה בהם כלל:
סְפוֹרְנוֹ ואיש את קדשיו לו יהיו. אבל שאר קדשים והם תרומות ומעשרות אף על פי שהם מוקדשים לה' אינם לשום כהן מיוחד אלא לאותו כהן שיתנום אליו הבעלים: איש אשר יתן לכהן. אבל כשהאחד מהבעלים יתן לכהן איזה קדש לא יהיה עוד בכלל קדשיו אבל לו יהיה לכהן המקבל ולא יוכלו הבעלים ולא שאר הכהנים להפקיעו ממנו:
מַלְבִּי״ם ואיש את קדשיו לו יהיו גם זה בא לפרש דיני אשם גזלות, ואתיא כריה"ג שאמר בספרא ויקרא (סי' שע"ב) ומעלה מעל בה' להביא קדשים קלים דס"ל שקדשים קלים ממון בעלים והגוזלן מיד בעלים חייב באשם גזלות והלכה כוותי' כמו שנראה ברמב"ם (פ"ח מה' נזקי ממון ה"א), והרש"ל ביש"ש ב"ק (פ"ק דל"ו) הוכיח דכ"ע ס"ל כריה"ג ועז"א דואיש את קדשיו לו יהיו ומחויב לשלם קרן וחומש לבעלים, וזה דוקא בקדשים קלים לא בקדשים שנתנם לכהנים ועז"א משך הכתוב כל הקדשים וכו', וממ"ש ששייר מעשר בהמה יש ראיה למ"ש הלח"מ (פ"ח מה' נזקי ממון) שהרמב"ם סובר דבן עזאי פליג אריה"ג וריה"ג סובר שגם מעשר הוה ממון בעלים שלא כרש"י ותוס' בב"ק (דף יב ע"ב) ולשון הספרי דפה מועתק בס' המצות להרמב"ם (מצוה קי"ט): ואיש את קדשיו לו יהיו מלת את [שמירה על הפעול] זרה בכאן, ודרשו חז"ל ששתי מלות אשר יקריבו שבפסוק הקודם נמשך לשנים ואיש [אשר יקריב] את קדשיו לו יהיו, שכבר למדני ממ"ש (דברים י"ת) ובא בכל אות נפשו ושרת שהכהן יכול להקריב קרבנותיו בכל עת שירצה אפי' במשמר שאינו שלו ולמד בכאן שאם יקריב את קדשיו לו יהיו, ובגמ' ב"ק (דף קט ע"ב) מנחות (דף עד ע"ב) עבודתו (פי' בשרה) ועורה שלו: ואיש את קדשיו לו יהיו כבר בארתי (בסי' למ"ד) שר"ל שקדשים קלים ומעשר שני ונ"ר הם ממון בעלים ונוהג בהם דין אשם גזלות וכשטת ריה"ג, והנה על קדשים קלים א"צ ללמדני שכבר למד לה ריה"ג בספרא (ויקרא סי' שע"ב) ממ"ש ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו רק בא ללמד על מעשר שני ונטע רבעי, וזה נכון לשטת ריה"ג שס"ל שמעשר שני ונטע רבעי הם ממון בעלים וכמו שיתבאר, אבל לר' מאיר שס"ל בקדושין (דף נ"ד ע"ב) דמעשר שני ונ"ר ממון גבוה הוא אין שייך בו דין גזלות כמ"ש הרמב"ם (פ"ג מה' מעשר שני הלכה כ"ד), וא"כ מ"ש ואיש את קדשיו לו יהיו מיותר דאף שבקדשים קלים ס"ל לר"מ כריה"ג לענין גזל כמ"ש בקדושין שם, זה א"צ ללמדני פה כנ"ל וז"ש ואיש את קדשיו לו יהיו למה נאמר, לכן פי' ר"מ שמלמד שנ"ר אעפ"י שהוא ממון גבוה לא ניתן לכהנים רק לבעלים וכ"כ הרמב"ם (פ"ט מה' מעשר שני ה"א) נטע רבעי נאכל בירושלים לבעלים וכו' ובנ"ר הוא אומר ואיש את קדשיו לו יהיו שאין לך קדש שלא נתפרש דינו בתורה למי שהוא חוץ מנטע רבעי, ור' ישמעאל אומר לדבר זה שהוא לבעלים ולא לכהנים ידעינן ממעשר שני שדומה לו בג' דברים שקרוי קדש וטעון הבאת מקום ופדיון כמוהו, וס"ל לר' ישמעאל שמ"ש ואיש את קדשיו מלמד שנוהג דין גזלות בקדשים קלים דאף שידעינן מן ומעלה מעל בה' ר' ישמעאל לשטתו בסוטה (דף ג') דכל דבר שנאמר ונשנה א"צ לדרוש כל הנשנה (כנ"ל סי' י"ג), ור' יהושע ס"ל כריה"ג שלמד בספרא (קדושים סי' ס"ח) ממ"ש להוסיף לכם תבואתו שמלשון תוספת מבואר שגם פירות שנה רביעית הוא ממון הדיוט כמו שמפרש דבריו בירושלמי (פ"ז דפאה ופ"ה דמעשר שני) דס"ל לריה"ג כר' יהודה דממון הדיוט הוא, ומלמדני שנוהג בו דין גזלות, והגר"א גרס במקום ר' יהושע ר' יוסי אומר, ולפ"ז הוא עצמו מימרא דריה"ג בספרא שם: ואיש את קדשיו וכו' איש אשר יתן לכהן במ"ש ואיש את קדשיו לו יהיו כולל ג"כ שלא יטלם הכהן אלא מדעת בעלים שטובת הנאתן לבעלים כמ"ש בחולין (דף קל"ג) וברמב"ם (פי"ב מה' תרומות הט"ו), ובמ"ש איש אשר יתן, מחלק שקודם נתינה ליד כהן טובת הנאה לבעלים, ואחר אשר יתן לכהן אפי' רק מדד לכליו של כהן לא יוכל לחזור ולתת לכהנים אחרים שנתוספו, והגהתי כפי הגהת הגר"א והזית רענן. וכן אם פדה את בנו תוך שלשים ומת תוך ל' צריך הכהן להחזיר אבל אם מת אחר שלשים א"י לשנות ולתנם לכהן אחר כי כבר זכה בהם כהן זה ומובא בבכורות (דף מ"ט):

יא וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃

אוּנְקְלוֹס וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר

יב דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי־תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל׃

רַשִׁ״י איש איש כי תשטה אשתו. מַה כָּתוּב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן? "וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ", אִם אַתָּה מְעַכֵּב מַתְּנוֹת הַכֹּהֵן, חַיֶּיךָ שֶׁתִּצְטָרֵךְ לָבֹא אֶצְלוֹ לְהָבִיא לוֹ אֶת הַסּוֹטָה: איש איש. לְלַמֶּדְךָ שֶׁמּוֹעֶלֶת בִּשְׁתַּיִם – בְּאִישׁ מִלְחָמָה שֶׁלְּמַעְלָה, וְאִישָׁהּ מִלְּמַטָּה: כי תשטה אשתו. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ אֵין הַמְנָאֲפִין נוֹאֲפִין עַד שֶׁתִּכָּנֵס בָּהֶן רוּחַ שְׁטוּת, דִּכְתִיב "כִּי תִשְׂטֶה" וְכָתוּב בּוֹ "נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב" (משלי ו'); וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא: כי תשטה — תֵּט מִדַּרְכֵי צְנִיעוּת וְתֵחָשֵׁד בְּעֵינָיו, כְּמוֹ "שְׂטֵה מֵעָלָיו וַעֲבֹר" (שם ד'), "אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ" (שם ז'): ומעלה בו מעל. וּמַהוּ הַמַּעַל? ושכב איש אתה:
אוּנְקְלוֹס מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן גְבַר גְבַר אֲרֵי תִסְטֵי אִתְּתֵהּ וּתְשַׁקֵר בֵּהּ שְׁקָר
רַשְׁבַּ״ם כי תשטה: כי תסור כדכתיב שטה מעליה, ושחטה שטים העמיקו:
אִבְּן עֶזְרָא וטעם תשטה. בעבור ומעלה בו מעל: תשטה. תסור מהדרך הישרה וכן שטה מעליו ועבור:
סְפוֹרְנוֹ כי תשטה אשתו. תשטה מדרכי צניעות: ומעלה בו מעל. חללה את קדש ה' אשר אהב בקדושי האישות בחבוק ונשוק זולת אישה ודומיהם:
כְּלִי יָקָר איש איש כי תשטה אשתו וגו'. סמיכות פר' זו לפסוק הקודם פירש"י אם אתה מעכב מתנות הכהן חייך שתצטרך לבא אליו להביא לו את הסוטה, פירוש לפירושו לפי שהמעכב המתנות יבא לידי עוני כמו שפירש"י למעלה (במדבר ה י) וארז"ל כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא שנאמר כי בעד אשה זונה עד ככר לחם. וכשהאשה רואה שבעלה בא לידי עוני היא חושדתו שבא לידי עוני מחמת שהיה רועה זונות כמ"ש ורועה זונות יאבד הון. בראותה שפתאום יאבד הונו שלא כדרך העולם ובסבה זו תזנה גם היא מאחריו לומר איהו בקרי ואיהי בבוציני לכך נאמר ומעלה בו מעל שאם תשטה אשתו ומעלה אז בו מעל זה המעל תלוי בו כי הוא הגורם לה שתרצה לעשות כמותו מצד החשד, וכ"ז גרם הוא שמעל בקדשי כהן לבלתי תת לכהן את הקודש כי עי"ז הוא בא לידי עוני והיא חשדתו ברועה זונות המאבד הון, והאמת יתברר ע"י בדיקת המים כי רז"ל אמרו ונקה האיש מעון, אם הוא מנוקה מעון המים בודקין אותה כו', והיינו מעון זה הדומה לעון שלה שאם הוא נקי ממה שחשדה אותו אשתו אז דין הוא שיבדקוה המים אבל אם אינו מנוקה מעון זה וחשד שלה אמת אין דין שיבדקוה המים מאחר שהוא עצמו היה רועה זונות ויש לה קצת התנצלות, ומ"ש כי תשטה לשון שטות אף על פי שכל חוטא נקרא כסיל ושוטה מ"מ פרט לומר שהיא דווקא הומיה פתיות ובל ידעה מה גרם לו העוני כי היה לה להבין שעיכוב המתנות גרם לו העוני כאמור. ולדעת רז"ל שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, נקט לשון תשטה כי היין מבלבל שכלו של אדם כמ"ש זנות ויין ותירוש יקח לב. ומדסמכן להדדי ש"מ שהיין מרגיל לערוה לכך נאמר ביואל יטפו ההרים עסיס וגו', וסמיך ליה ומעין יצא מבית ה' והשקה את נחל השטים. לפי שארז"ל שמעין של שטים מגדל נואפים שנאמר וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב. מאחר שאמר יטפו ההרים עסיס דהיינו רבוי יין הוצרך להבטיחם על שלא יזיק להם ריבוי היין ולא יביאם לידי הרגל עבירה לפי שמעין יצא מבית ה' והשקה את נחל השטים. כי בכ"מ שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה ע"כ יצא המעין ממקום קדוש וירפא את נחל השטים שלא יביאם לידי הרגל עבירה הוא ושותפו דהיינו היין, כי נחל השטים מקורו של סמאל והוא שותף לאותיות ענבם באלפ"א בית"א. ולולא מסתפינא לומר דבר חידוש אשר לא שערום ראשונים הייתי אומר, כי תשטה בטי"ת כמו תשתה בתי"ו כי ט' מתחלפת בתי"ו באותיות דטלנ"ת וכן פירש"י סוף פר' מקץ (מד טז) בפסוק ומה נצטדק. שטי"ת זו במקום תי"ו וכן לשון תועה. בכל המקרא בתי"ו, ובלשון רז"ל טועה בטי"ת, כאילו אמר כי תשתה אשתו יין ושכר המרגילים לערוה. ולדעת האומר שהוא לשון שטות היינו לפי שהיין יקח לב עד שאינו יודע להבדיל בין קודש לחול כמ"ש יין ושכר על תשת וגו'. ולהבדיל וגו'. וכמ"ש פן ישתה וישכח מחקק. היינו התורה וקראה בשם מחקק לפי שעולה למספר חמר וכדרך שאמרו נכנס יין יצא סוד, כך נכנס חמר יצא מחקק חושבנא דדין כחושבנא דדין וכל אחד נדחה מפני חבירו. ונקרא היין חמר כי על ידו נעשה האדם כחמור אין הבין לכך נאמר כי תשטה. שתהיה שוטה כחמור עד שאפילו אם חמור תובעתה בשוק נזקקת לו .
אוֹר הַחַיִּים דבר וגו' ואמרת וגו' איש איש וגו'. כפל לומר דבר ואמרת, גם שינה את לשונו, גם כפל לומר איש איש, לצד שיש ב' הדרגות בסוטות א' נקיה ואחת טמאה, הטמאה תצבה בטנה ותפול ירכה וגו', והטהורה משבחת ונזרעה זרע, לזה אמר דיבור ואמירה, דיבור לטמאה, ואמירה רכה לטהורה אשר יקנא לה בעלה, כי ה' יתמוך לבה ביעודים הנאמרים אם לא נטמאה האשה, ולטעם זה עצמו כפל לומר איש איש, והוא על דרך אומרם ז"ל באומרו ומעלה בו מעל אם מעלה בו מעל איהו בקרי וכו', ומעתה יאמר אדם אם קינא לאשתו ויודע הוא בעצמו שאין בו מעל תהיה בדיקתה אצלו ממעשיו במקום השקאה ויאמר להחזיקה בטהרה אפילו אחר קינוי וסתירה, לזה אמר איש איש בין היודע בעצמו כי הוא איש טהור בין אשר לא טהור צריך להביאה אל הכהן: ואולי כי לזה כיון הכתוב בכפל דבר ואמרת: בין למי שחושב שלא להביא מטעם שיודע בעצמו שהוא טהור, גם כדי שלא יריע חזקתו, ואומרו ואמרת אמירה רכה להחפץ בדבר, או לכל אחד ואחד ישנו בדיבור קשה ואמירה רכה, מי שיש בו מעל הגם שיש לו דיבור קשה כי תגלה רעתו בקהל אף על פי כן יש לו טובה להרחיקו ממכשול לבל ישכב עם טמאה בתמידות, ולמי שהוא נקי יש לו דיבור קשה להכריחו לבזות באשתו, ויש לו אמירה הסועדת הלב שתנקה האשה ונזרעה זרע וגו':
מַלְבִּי״ם איש איש כי תשטה אשתו וכו' לפי הפשט מדבר על הספק שידמה לבעל שאשתו מעלה בו מעל וששכב איש אותה ש"ז, הגם שנעלם מעיניו ע"י שנסתרה נדמה לו שהיא נטמאה הגם שעד אין בה גדמה לו כן ע"י שעבר עליו כבר רוח קנאה וקנא אותה עי"כ נדמה לו שהיא נטמאה ובכ"ז יוכל להיות שהגם שעבר עליו רוח קנאה בכ"ז לא נטמאה, ובזה מלמדנו שאסורה עליו עד שתשתה מים המרים, זה הוא התכת הכתוב לפי דרך המפרשים כפי הפשט וכן מבואר בספרי (לקמן סי' מ"ה) שהכל מדבר על צד הספק, ותפס הלשון כי תשטה אשתו, שפעל שטה נרדף עם נטה רק שמציין הנטיה מדרך המוסר כמו עשה סטים שנאתי, שזה גרם להקנאה ולהחשד, וז"ש בספרי ספק נבעלה וכו' לא שמענו מה יעשה לה אולם באשר הלשון ארוך ובלתי מסודר כראוי, היה לחז"ל בזה עוד פי' בדרך הדרוש, שלפי דרך הדרוש הפי' כן הוא, אם שכב איש אותה ש"ז ונעלם הדבר מעיני אישה כי נסתרה ושם נטמאה ועד אין בה ר"ל שלא נמצא שני עדים רק ע"א המעיד על הטומאה ושלא נתפשה באונס רק שנטמאה ברצון, וכבר עבר עליו רוח קנאה וקנא אותה, אז הגם שאין על הטומאה שני עדים גמורים שהתרו בה, בכ"ז והיא נטמאה ואסורה לבעלה: ואמר עוד או עבר עליו רוח קנאה וכו' ר"ל ואם עבר עליו רוח קנאה וכו' והיא לא נטמאה ר"ל שאין עד מעיד על הטומאה אז תשתה מים המרים. ויתבאר עוד (בסי' מ"א) כי חז"ל פירשו הכתובים האלה בשני פנים. ובזה נכון גי' הגר"א שגריס אבל יש ב' עדים ולא התרו בה נבעלה בפני ע"א, כי גם צד זה שמעט מהכתובים האלה שבזה היא נטמאה ואסורה לבעלה ואם ספק נבעלה ספק לא נבעלה שעז"א או עבר עליו רוח קנאה והיא לא נטמאה אז תשתה מים המרים לבדקה: איש איש כי תשטה אשתו בכאן תפס הלשון בהאיש, ובסוף הפרשה תפס הלשון בהאשה אשר תשטה אשה תחת אישה, וחז"ל למדו בסוטה (דף כ"ד ע"ב ודף כ"ז) ממ"ש אשר תשטה אשה תחת אישה לאקושי איש לאשה ואשה לאיש לענין שאם אחד מהם סומא או חגר או אלם לא היתה שותה, וכאן למד לה מפה, ונראה ששניהם למוד אחד שממה שתפם בכאן את האיש לעקר ושם תפס את האשה לעקר בא ללמד ששניהם שוים ונלמדין זה מזה: כי תשטה אשתו שם אשתו בדרך הדיוק הוא אשה הראויה לו, אולם הרמב"ם (פ"ב מה' סוטה ה"ח) כתב שאם אשתו אסורה לו מחייבי לאוין אינה שותה משום דאין האיש מנוקה מעון, וכ"כ בפי' המשמות ר"פ ארוסה, והרמב"ן בפי' כתב על הא דונקה האיש מעון שי"מ שאם בעל הבעל ביאה אסורה מימיו אין המים בודקין את אשתו, וי"מ שרק אם בא עליה משקנא לה ונסתרה, וכן רש"י ז"ל בכ"מ שמובא ברייתא זו שבזמן שאין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו פי' שלא בא עליה משנאסרה עליו (כמ"ש בסוטה דף כ"ח ודף מ"ז שבועות ה' יבמות נ"ח קדושין כ"ז) וכמ"ש המ"ל (פ"ב דסוטה ה"ח), וע"כ לשטתי' במ"ש בריש פ' ארוסה אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה וכו' לא שותות פי' משום דכתיב כי תשטה אשתו בראוי' לאישות הכתוב מדבר שהוא כשטת הספרי, ונראה דיש פלוגתא בזה דסתם ספרי ר' שמעון, ור"ש לא יוכל לסבור זה שאם בעל ביאה אסורה מימיו אין המים בודקין, דהא אמר בסוטה (דף כ"ב) ר"ש אומר אין זכות תולה במים המרים וכו' ואתה מוציא שם רע על הטהורות ששתו, ואם איתא דכל שבעל ביאה אסורה מימיו אין המים בודקין אותה עדיין אתה מוציא ש"ר שיאמרו שטמאות הן אלא שבעליהן בעלו בעילת איסור וכמ"ש המ"ל שם, ובהכרח ס"ל שרק אם בא עליה אחר שנסתרה וזה לא שכיח וכמ"ש כה"ג בסוטה (דף ו') לר"ש, והרמב"ם סמך על הסוגיא דפרק עגלה ערופה (דף ס"ז) שמשם מבואר שבכל עון ואפי' עון דבניו וכלותיו אין המים בודקין: ומ"ש וכדברי עקבי' וכו' כ"ה בעדיות (פ"ה מ"ו) דבני ישראל אמור בפרשה כמו שפרש"י ברכות (דף י"ט) וחכ"א משקין משום דואמרת רבויא הוא כמ"ש בסוטה (דף כ"ו), ובארתיו בפי' הספרא מצורע (סי' קי"ט) ועי' במ"ל (פ"ב ה"ז) שהאריך בזה ולא עיין שמבואר בספרי דפלוגתייהו בין בגיורת בין באשת גר, ואכמ"ל בזה: ומעלה בו מעל כבר בארתי (ויקרא סי' שמ"ו) ההבדל בין מעילה ובין בגידה, שמעילה מורה השיקור הגלוי והוא יותר מן בגד, ובכ"ז כולל השיקור בכל דבר כמו שמביא מכמה מקומות וכמו שבארתי זה למעלה (סי' ט"ו) שאמר ג"כ כלשון דפה, וכולל גם השיקור בדבר ממון כמ"ש גבי שבועת העדות ושבועת הפקדון לשון מעל על עניני ממון, ולכן פי' שהמעל דפה הוא בעניני אישות כמ"ש ושכב איש אותה והוי"ו הוא וי"ו הבאור, אבל אם מעלה בו בעניני ממון וכדומה א"י להשקותה:

יג וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת־זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה׃

רַשִׁ״י ושכב איש. פְּרָט לְקָטָן וּמִי שֶׁאֵינוֹ אִישׁ (ספרי): אתה שכבת זרע. שְׁכִיבָתָהּ פּוֹסֶלֶת אוֹתָהּ, וְאֵין שְׁכִיבַת אֲחוֹתָהּ פּוֹסֶלֶת אוֹתָהּ (כְּמַעֲשֶׂה בִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת שֶׁהָיוּ דּוֹמוֹת זוֹ לָזוֹ): ונעלם מעיני אישה. פְּרָט לְסוּמָא, הָא אִם הָיָה רוֹאֶה וּמְעַמְעֵם אֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתָהּ (ספרי): ונסתרה. שִׁעוּר שֶׁתֵּרָאֶה לְטֻמְאַת בִּיאָה: ועד אין בה. הָא אִם יֵשׁ בָּהּ אֲפִלּוּ עֵד אֶחָד שֶׁאָמַר נִטְמֵאת לֹא הָיְתָה שׁוֹתָה (סוטה ד'): ועד אין בה. בְּטֻמְאָה, אֲבָל יֵשׁ עֵדִים לִסְתִירָה (שם ב'): נתפשה. נֶאֶנְסָה, כְּמוֹ "וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ" (דברים כ"ב):
אוּנְקְלוֹס וְיִשְׁכֻּב גְבַר יָתַהּ שָׁכְבַת זַרְעָא וִיהֵי מְכַסָא מֵעֵינֵי בַעְלַהּ וּמִטַמְרָא וְהִיא מְסָאֲבָא וְסָהִיד לֵית בַּהּ וְהִיא לָא אִתַּחָדַת
רַשְׁבַּ״ם ועד אין בה: שזינתה: והיא לא נתפשה: לא נאנסה שאם הסתירוה באונס פטורה:
אִבְּן עֶזְרָא שכבת זרע. השכיבה הידועה כי עקרה לזרע: ונסתרה שלא גלתה היא הדבר ואפילו עד אחד אין בה שתהיה חשודה בעבורו: והיא לא נתפשה. בעדים אנשים או על ידי נשים עד שתהיה חשודה:
סְפוֹרְנוֹ ושכב איש אותה. שכן דרכו של יצר הרע לצאת מרעה אל רעה: ונעלם מעיני אישה. אף על פי שקדמו כל אלה יקרה שיהיה הדבר נעלם מעיני אישה כאילו תכהינה עיניו מראות שאם היה יודע ושותק לא היו המים בודקין את האשה כלל כמו שביארו ז"ל: ונסתרה. אחר כל אלה ונודע זה לאישה:
מַלְבִּי״ם ושכב איש התבאר אצלי (ויקרא סי' יו"ד) שכ"מ שנאמר איש מוציא את הקטן שזה ההבדל בין שם איש לשם אדם, והרמב"ם (פ"א מה' סוטה ה"ו) פי' שממעט קטן פחות מבן ט', ומדברי התוס' סוטה (דף כ"ו ע"ב ד"ה אבל) מבואר שמפ' שממעט גם יותר מבן ט' לענין שאינו שותה, ודברי הרמב"ם נראים יותר שהגם שבכ"מ שכתוב איש ומוציא את הקטן הוא פחות מן י"ג שנים, לענין עריות אינו ממעט רק בן ט' שנים ויום א', כמו שתראה בספרא (מצורע סי' קס"ה וסי' קע"ח קדושים סי' נ"א וסי' ק"ה ק"ז ק"ט ק"י קי"ג קט"ז קי"ז קי"ט קכ"א) כי לגבי בעילה כל שהוא בן ט' שנים מקרי איש, וליישב דעת התוס' י"ל משום דפה כתיב שכבת זרע ופחות מבן י"ג אינו מזריע ומוליד כמ"ש בסנהדרין (דף נ"ז), ומטעם זה תראה שבספרא (מצורע סי' קע"ח וקדושים סי' נ"א) שממעט קטן מאיש מצריך ריבוי על יותר מבן ט' שנה ויום א', ובכל יתר המקומות אמרינן שלגבי שכיבה אינו ממעט מן איש רק פחות מבן ט' וא"צ ריבוי על יותר מבן תשע כי באלה המקומות כתיב ואם שכב ישכב איש אותה שכבת זרע, שלענין זה אינו איש עד שהוא בן י"ג, וה"ה פה שכתב ושכב איש אותה שכבת זרע יש מקום לדברי התוס' שממעט גם יותר מבן ט' שלענין שכיבה של ש"ז אינו איש ופה אין ריבוי לרבות יותר מבן תשע: ושכב איש אותה כבר בארתי בפי' התו"ה מצורע (סי' קס"ו) שיש הבדל בין שכב עמה ובין שכב אותה ששכב עמה כולל אף שכיבה שלא כדרכה ושכב אותה פורט רק שכיבה כדרכה, כי מלת את מורה על הפעול, וכיון שפה מדבר גם אם שכב עמה שלא כדרכה [כמו שריבה לה לקמן (סי' ס"ב) מן וכי נטמאת], היל"ל ושכב עמה, ע"כ בארו חז"ל שבא מלת אותה על צד המעוט למעט זולתה והוא אם שכב את אחותה, או לאבא חנן אם שכב את חמותה או את הערוה כגון שבא על בת אשתו או בת בנה ובתה אע"ג שהם בשרפה וגם שהאוסר אוסרו כל ימיו בכ"ז אין אשתו אסורה עליו בעבור זה וזה מובא ביבמות (דף צ"ה) ועיי"ש: ונעלם מעיני אישה ההעלמה הוא הפך הידיעה שאינו יודע בדבר לאפוקי אם ידע בה בעלה, וכבר בארתי בהתו"ה ויקרא (סי' רמ"ג) שכ"מ שסמך ההעלמה אל העינים מציין שהיו לו עינים לראות את הדבר לאפוקי הסומא שא"י לראות וז"ש להוציא את הסומא ומובא בסוטה (דף כ"ז): ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה מ"ש ועד אין בה מפרש בספרי שר"ל שני עדים, שממ"ש לא יקום עד אחד מבואר שסתם עד הוא שנים ומפ' בגמ' סוטה (דף ב' ודף ל"א) שר"ל אם אין שם עדים על הטומאה רק עד אחד והיא לא נתפשה אסורה וזה במ"ש (בסי' ל"ה) שמפ' שמ"ש וקנא את אשתו והיא נטמאה הוא מאמר מיוחד שאם נסתרה והיא נטמאה ע"י ראית ע"א שמעיד על הטומאה שעז"א ועד אין בה ר"ל שאין על הטומאה שני עדים רק ע"א והיא לא נאנסה, וכבר עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו [קודם הסתירה], והיא נטמאה, ר"ל אז היא טמאה לבעלה, ומלמדני שאחר קינוי וסתירה כשבא ע"א והעיד שנטמאה היא טמאה לבעלה, ומ"ש או עבר עליו רוח קנאה וכו' הוא למוד אחר שאם עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה ר"ל שאין עד אחד על הטומאה שבזה י"ל שלא נטמאה אז יביאנה אל הכהן להשקותה מים המרים, ועל יסוד זה אמר בספרי ונסתרה אין עדים לטומאה אבל יש עדים לסתירה ר"ל שמ"ש ועד אין בה מוסב רק על הטומאה לא על הסתירה שבזה צריך שני עדים, וכמ"ש בגמ' (דף ב' ע"ב), בה ולא בקינוי בה ולא בסתירה, והספרי שתפס אבל יש עדים לסתירה ה"ה לקינוי רק שעל הסתירה יש לטעות דאיתקיש לטומאה דכתיב ונסתרה והיא נטמאה ונאמר שמ"ש ועד אין בה מוסב גם על פעל ונסתרה לכן באר שמ"ש ועד אין בה מוסב רק על ונטמאה ומ"ש ונסתרה והיא נטמאה בא ללמד ששעור סתירה כדי טומאה, וכמ"ש אבל לא שמעט שעור סתירה ת"ל ונסתרה והיא נטמאה סתירה כדי טומאה וכו' ומובא בסוטה (דף ד') ובגמ' שעור סתירה כדי טומאה כדי ביאה כדי העראה כדי הקפת דקל, וא"צ למה שנדחק בזה בז"א. והנה עמ"ש בסוטה (דף ו') סוטה שי"ל עדים במדינת הים אין המים בודקים אותה מ"ט דא"ק ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה דליכא דידע בה לאפוקי הא דהאיכא דידעו בה, פרש"י דאע"ג דדרשינן לעיל לעד א' נאמן בסוטה ולסוטה ודאית שלא תשתה עוד, אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ודרשינן לי' נמי הכי ועד אין בה הוא דאמר והביא האיש את אשתו וכל הפרשה הא יש בה עד אין המים בודקים אותה, וכן פרש"י בחומש ועד אין בה הא יש בה אפי' ע"א שאמר נטמאת לא היתה שותה, שזה כפי הסוגיא דדף ו', והוא כמו שכתבתי (בסי' ל"ה) שכפי דרך הפשט כולו מדבר על צד הספק שנדמה לבעל שאשתו מעלה בו וששכב איש אותה ושנסתרה ונטמאה בסתירה זו ועד אין בה אפי' עד אחד. ובאשר יש ספק אם קנא את אשתו והיא נטמאה או קנא את אשתו והיא לא נטמאה לכן צריכה לשתות מים המרים, זה הוא דרך הפשט, רק באשר הלשון ארוך ובלתי מתוקן שהיל"ל ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו ולא נודע אם נטמאה אם לאו, לכן פי' חז"ל בדרך הדרוש, שראש הפסוק מדבר בנטמאה בודאי על פי ע"א שמעיד על הטומאה ומ"ש ועד אין בה פי' שאין בה שני עדים רק ע"א ועז"א וקנא את אשתו והיא נטמאה ר"ל שאז היא נטמאה לבעלה ואינה שותה, ובכ"ז אין הדרוש סותר את הפשט, כי מ"ש שכ"מ שאמרה תורה עד הרי כאן שנים הוא משום ששם עד לא יצדק רק על מי שראוי לעדות לא על הפסול לעדות שלא נקרא בשם עד כמ"ש בהתו"ה ויקרא (סי' רצ"ו), וא"כ אחר שאמרה תורה שלא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת ממילא ע"א לא נקרא בשם עד, וכ"מ שאומר עד פי' שראוי לעדות והיא כשיש עוד אחר עמו, וע"כ אמר בסנהדרין (דף למ"ד) שמ"ש ושמעה קול אלה והוא עד היינו כשיש אחר עמו שאל"כ אינו עד, ובכ"ז לשון עד שייך בעצם על עד אחד, רק שכשאין אחר עמו לא יצדק עליו שם עד, אולם אחר שגילה פה לפי דרך הדרוש שעד אחד שראה שנטמאה אחר סתירה מהימן לאסרה, א"כ במקום הזה גם עד אחד נקרא עד, אחר שעדותו עדות, ממילא אמרינן לפי דרך הפשט שמ"ש ועד אין בה היינו שלא נמצא אף ע"א כי לפי האמת פה מכוין בלשון עד על ע"א, וכן דייק בספרי כ"מ שנאמר עד הרי בכלל שנים, ר"ל שסתם עד כולל עד אחד ושני עדים, שבמקום שע"א מהימן פי' עד עד אחד כפשוטו: והיא לא נתפשה שלא נאנסה, כי אם הוא באונס מותרת לישראל ובגמ' יבמות (דף נ"ז ע"ב כתובות נ"א ע"ב) דורש ממלת והיא המיותר שבא להוציא אשת כהן שאף באונס אסורה, וזה שלא כשטת הספרי שלמד לה מק"ו, ובז"א מתרץ שהספרי כר' ישמעאל (לקמן סי' מ"ד) שלמד ק"ו והגמ' כר"ע, והגר"א גורס והיא לא נתפשה להוציא את האנוסה שהיה בדין ומה טומאה קלה עשה בה אונס כרצון סוטה חמורה א"ד שנעשה בה אונס כרצון ת"ל והיא לא נתפשה, או בין בישראל בין בכהונה ת"ל והיא להוציא אשת כהן, וזה כשטת הש"ס:

יד וְעָבַר עָלָיו רוּחַ־קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת־אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ־עָבַר עָלָיו רוּחַ־קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת־אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה׃

רַשִׁ״י ועבר עליו. קֹדֶם לַסְּתִירָה: רוח קנאה וקנה. פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ לְשׁוֹן הַתְרָאָה, שֶׁמַּתְרֶה בָהּ, אַל תִּסָּתְרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי: והוא נטמאה או עבר עליו וגו'. כְּלוֹמַר הוּא הִתְרָה בָּהּ, וְעָבְרָה עַל הַתְרָאָתוֹ, וְאֵין יָדוּעַ אִם נִטְמְאָה אִם לָאו:
אוּנְקְלוֹס וְיֶעְבַּר עֲלוֹהִי רוּחַ קִנְאָה וִיקַנֵי יָת אִתְּתֵהּ וְהִיא מְסָאֲבָא אוֹ עֲבַר עֲלוֹהִי רוּחַ קִנְאָה וִיקַנֵי יָת אִתְּתֵהּ וְהִיא לָא מְסָאֲבָא
אִבְּן עֶזְרָא ועבר עליו. לשון זכר וכן רוח גדולה וחזק מאד: וטעם עבר. שעל' במחשבתו:
סְפוֹרְנוֹ ועבר עליו רוח קנאה. רוח טהרה להתרות בה מאחר שידע ששטתה מדרכי צניעות: וקנא את אשתו. התרה בה ואמר אל תסתרי עם איש פלוני: או עבר עליו רוח קנאה. רוח שטות בלתי סבה ראויה שיקנא: והיא לא נטמאה. אבל אם עברה על התראתו ונסתרה אף על פי כן:
מַלְבִּי״ם ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו פי' שכבר עבר עליו רוח קנאה מקודם לכן, וכתב הרלב"ג וכבר ידענו שהקינוי הוא קודם לסתירה והיא הסבה שתשתה האשה מי סוטה מצד הסתירה ואלו היה קינוי מאוחר לא יהיה הקינוי סבה לזה כיון שלא חטאה אחר הקנאה אך תהיה הסתירה סבתו ולכן אמר ג"כ בסוף זאת תורת הקנאות למדנו שהקינוי הוא הסבה בכ"ז ועיי"ש עוד, ועוד מבואר זה עפ"י הכלל באילת השחר שפעל עבר בנין המהפכת שבא לפניו במאמר פעל עבר ופרשוהו חז"ל שאינו וי"ו ההפוך רק וי"ו החבור וכן בכאן בא לפניו פעל נטמאה ופעל נתפשה שהוא פעל עבר וא"כ גם פעל ועבר וקנא הוא פעל עבר בוי"ו המחברת וכבר בארתי בפי' ישעי' (י"א י"ג) שפעל קנא הנקשר עם מלת את מורה שי"ל רוגז על סברו מפני שחושב שמגרע מאתו דבר שמגיע לו, ומזה הוא קנאת איש באשתו שחושדה שנותנת דרכה לזרים ובוגדת באהבתו שעז"א כי קנאה חמת גבר, וציור הקנאה יוצא מעומק הנפש שמעלה ציור זה על הלב שעז"א שעבר עליו רוח קנאה, שהרוח הוא הציור שעולה אל הלב מעומק הנפש, וישנו לטובה ולרעה, אם בא מציור הטהרה והפרישות או אם בא מתכונה רעה כמ"ש בגיטין (דף צ) יש לך אדם שזבוב נופל בתוך כוסו וכו', וע"כ אמר (סוטה ג') מאי רוח רבנן אמרי רוח טומאה רב אשי אמר רוח טהרה, ופליגי בסוטה שם שר' ישמעאל אומר רשות ור"ע אומר חובה, וזה יסוד מוסד בכללי הלשון שכ"מ שבא צווי במקום שהיה עולה על הדעת שהדבר אסור אינו צווי אלא הרשאה וכמ"ש באילת השחר (כלל רכ"ז רכ"ח). ואחר שלפי הסברא אין לו לקנאות דכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך משמע שמ"ש וקנא את אשתו הוא רשות, רק ר"ע למד שהוא חובה ממ"ש שנית או עבר עליו ר"ק וקנא את אשתו, כפי הכלל שפעל הנשנה שלא לצורך מורה שתעשה הפעולה בכל אופן כמ"ש באילת השחר (פרק י"ז) ובא להורות שהוא חייב לקנאות, ור' ישמעאל לשטתו שאינו דורש לשוטת כפולים כמ"ש בירושלמי (בריש נדרים ובכ"מ) כן מבואר משטת הש"ס שם, ובירושלמי גרס פלוגתא זו בשם ר' אליעזר ור' יהושע, ואחר שר' יהושע דורש לשונות כפולים, תלה פלוגתא זו בפלוגתת ב"ש וב"ה בגיטין (דף צ), והתוס' סוטה שם הקשו מר"ע ולק"מ כי הירושלמי לא גריס פלוגתא זו בין ר"ע ור' ישמעאל כלל כמו שרגיל חלופי שמות התנאים בין הבבלי והירושלמי במקומות אין מספר: ר"ע אומר מפרש בגמ' (דף כ"ט) שר"ע ס"ל ארבעה קראי כתיבי חד לבעל וחד לבועל וחד לתרומה וחד לכהונה [ר"ל שמ"ש ר"ע מח"ל נטמאה שלשה פעמים פי' ששלשה ונטמאה הם מיותרים כי הראשון אינו מיותר וצריך לגופי' שנטמאה לבעל] ור' ישמעאל סובר תלתא קראי כתיבי חד לבעל וחד לבועל וחד לתרומה וכהונה אתיא מק"ו [ובגמ' גריס הק"ו מה גרושה שמותרת לתרומה אסורה לכהונה זו שאסורה בתרומה א"ד שאסורה לכהונה וכן הגיה הגר"א כאן], וכפי דרך הפשט היה נראה שארבעה קראי הם ונסתרה והיא נטמאה וקנא את אשתו (פי"ג) והיא נטמאה (פי"ד) והיתה אם נטמאה (פכ"ז) אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה (פכ"ט), שמ"ש רש"י במשנה (דף כ"ז ע"ב) שנסתרה והיא נטמאה לאו ממנינא כי מדבר מסוטה ודאי, כבר בארתי (בסי' מ"א) שלפי הפשט מדבר מסוטה ספק, ור' ישמעאל לשטתו שאינו דורש לשונות כפולים כנ"ל (סי' מ"ג) אינו דורש כפל מ"ש בפסוק י"ד וקנא את אשתו והיא נטמאה כמו שאינו דורש כפל וקנא את אשתו, ור"ע שדורש כפל וקנא את אשתו לחובה דריש ג"כ כפל והיא נטמאה, כן היה נראה לולא שרש"י לא פי' כן רק שדורש הוי"ו וכדבריו נמצא בסוגיא דדף כ"ח, ויש לי דרך לפרש גם הסוגיא שיסכים עם דרכנו שלא ירחק מן הפשט רק שאין רצוני להאריך בזה: וקנא את אשתו והיא נטמאה או וכו' והיא לא נטמאה כבר בארנו (בסי' ל"ה ובסי' מ"א) שלפי הפשט הפשוט הכל מדבר על צד הספק, שמסופק אם נטמאה אם לא נטמאה, ומ"ש ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה היינו שאין שום עד על הטומאה ובכ"ז טמאה לבעלה מחמת ספק, ומ"ש בספרי בסי' מ"א ועד אין בה בשני עדים מדבר הוא על צד הדרוש וכן ראיתי בפסיקתא זוטרתא עמ"ש ועד אין בה עדות אין בה דהיינו שנים ד"א ועד אין בה עד אחד שאם קנא ונסתרה משקה עפ"י ע"א, ומכאן למדו שספק טומאה ברה"י ובשיש בו דעת לישאל דומיא דסוטה הוא טמא ומובא בסוטה [דף כט] עיי"ש:

טו וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ אֶל־הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת־קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא־יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא־יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי־מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֺן׃

רַשִׁ״י קמח. שֶׁלֹּא יְהֵא מִסֹּלֶת: שערים. וְלֹא חִטִּים, הִיא עָשְׂתָה מַעֲשֵׂה בְהֵמָה וְקָרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְּהֵמָה (סוטה י"ד): לא יצק עליו שמן. שֶׁלֹּא יְהֵא קָרְבָּנָהּ מְהֻדָּר, שֶׁהַשֶּׁמֶן קָרוּי אוֹר, וְהִיא עָשְׂתָה בַחֹשֶׁךְ: ולא יתן עליו לבנה. שֶׁהָאִמָּהוֹת נִקְרְאוּ לְבוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר "וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה" (שה"ש ד'), וְהִיא פֵרְשָׁה מִדַּרְכֵיהֶן: כי מנחת קנאת הוא. הַקֶּמַח הַזֶּה, קֶמַח לָשׁוֹן זָכָר: מנחת קנאת. מְעוֹרֶרֶת עָלֶיהָ שְׁתֵּי קְנָאוֹת, קִנְאַת הַמָּקוֹם וְקִנְאַת הַבַּעַל (ספרי):
אוּנְקְלוֹס וְיַיְתֵי גַבְרָא יָת אִתְּתֵהּ לְוַת כַּהֲנָא וְיַיְתֵי יָת קֻרְבָּנַהּ עֲלַהּ חַד מִן עַסְרָא בִּתְלַת סְאִין קִמְחָא שְׂעָרִין לָא יְרִיק עֲלוֹהִי מִשְׁחָא וְלָא יִתֵּן עֲלוֹהִי לְבֻנְתָּא אֲרֵי מִנְחַת קִנְאָתָא הוּא מִנְחַת דוּכְרָנָא מַדְכָּרַת חוֹבָא
אִבְּן עֶזְרָא והביא. בעל כרחה: עליה. עמה או בעבורה: קמח שעורים. אמרו רבותינו היא עשתה מעשה בהמה תביא מאכל בהמה ומנחת הנדבה היא סולת חטים לזכרון לטוב. וזאת המנחה מזכרת עון אם היה שם על כן היא גרוע להיותה שעורים בלא שמן ובלא לבונה:
רַמְבַּ״ן לא יצק עליו שמן שלא יהא קרבנה מהודר שהשמן קרוי אור והיא עשתה בחשך ולא יתן עליו לבונה שהאמהות קרויות לבונה שנאמר (שיר השירים ד ו) אל גבעת הלבונה וזו פירשה מדרכיהן (תנחומא נשא ג) כי מנחת קנאות הוא הקמח הזה מעוררת בה שתי קנאות קנאת המקום וקנאת הבעל (ספרי נשא נ) לשון רש"י (רש"י על במדבר ה׳:ט״ו) מדברי רבותינו ועל דעת כל המפרשים כי מנחת קנאות הוא לומר בעבור שזאת המנחה מנחת עונש היא גרועה להיות שעורים בלא שמן ולבונה כי המנחה אשר אזכרתה לרצון לה' באה סלת חטים בשמן ולבונה ולפי דעתי טעם כי מנחת קנאות הוא יחזור אל ראש הפסוק יאמר שיביא האיש את הקרבן על אשתו כלומר במקומה כי מנחת קנאות היא להזכיר עונה ואיננו ראוי שתביאנו היא משלה אבל הוא יקריב מנחה לשם שיקנא את קנאתו וינקום את נקמתו ממנה וטעם השעורים שתהיה סערת חמת ה' חמה יוצאה סער מתחולל על ראש הרשעה יחול וכענין צליל שעורים האמור בגדעון (שופטים ז יג) שפתרו אותו לסער ומהומה רבה וכן בכלי חרס סימן שתשבר ככלי יוצר וכן העפר כי עפר היא ואל עפר תשוב וטעם הוא על הקמח ויש לו סוד כי למטה (במדבר ה׳:י״ח) בהיותו ביד האשה אמר היא ועתה הזכיר הזכרון תחלה ואמר כי היא מזכרת עון:
סְפוֹרְנוֹ והביא האיש את אשתו. ולא נאמר מאחר שבכל זה ששטתה אשתו מדרכי הצניעות ומעלה בו מעל ישב ודמם אין זה כי אם רוע לב ואף על פי שנעלם מעיניו ששכב איש אותה לא נחוש לקנאתו וכן אם קנא בלי סיבה לא בשביל זה נאמר שתהיה קנאתו דבר בטל. כי אמנם אף על פי כן נמחוק המגלה ונקריב ככתוב בפרשה:
כְּלִי יָקָר לא יצוק עליו שמן. אע"פ שמנחה לשון נקיבה, מ"מ נקט לשון זכר עליו כי הוא מוסב על הקמח שהוא לשון זכר וצוה ליקח קמח דווקא כי מיד אחר הטחינה הוא נעשה קמח כמ"ש וטחני קמח. ומצינו במעשה זה ג"כ לשון טחינה כמ"ש ויהי טוחן בבית האסורים וכתיב תטחן לאחר אשתי. ע"כ נאמר כי מנחת קנאות הוא. היינו הקמח שאחר הטחינה ומנחה זו מזכרת עון היינו שמזכרת עון הטחינה של האשה. ומה שהקשה הרמב"ן על מ"ש כאן מנחת קנאות הוא, ואח"כ אמר מנחת קנאות היא, נראה שלא קשה מידי כי כאן מדבר בזמן שהמנחה ביד הבעל כמ"ש והביא את קרבנו וגו' כתב הוא לשון זכר כי בידו מטה זעמו . אבל אח"כ שנאמר ונתן על כפיה את מנחת הזכרון כתיב מנחת קנאות היא כי בידה מטה זעמה. ופשוטו הוא שבפסוק זה לא הוזכר הקמח ע"כ אמר היא מוסב על המנחה.
אוֹר הַחַיִּים והביא האיש את אשתו וגו'. עד סוף כל הענין. יש להעיר בענין. א' מה היא כוונתו במאמר מנחת זכרון מזכרת עון, למה הוצרך לזכרון, ומה גם שהמעשה אינו רחוק להצריך זכרון, גם למה יתיחס למנחת שעורים שהיא מזכרת עון והלא רואה אני שהוא קרבן מנחה חדשה לישראל ממחרת הפסח. עוד צריך לדעת הכוונה במעשה זה של מים קדושים, מה מעשיהם של מים, ולמה נקראו קדושים, ורז"ל אמרו (סוטה ט"ו ב ספרי) שנתכוין לומר שקדשו בכלי שהוא הכיור, גם לזה יש להשכיל למה יצו ה' על דבר זה, גם מה הוא פעולת הספר להשקותה בו, בשלמא מה שעשה משה בעגל שהשקה את ישראל הוא על דרך תיסרך רעתך גם למה מן המקדש, גם דקדק שיהיה מהמזומן במקדש (סוטה שם) ולא יחפור נפלאים ממני הדברים, גם אומרו ונתן אל המים ואמרו ז"ל (שם) שצריך שיהיה העפר צף על פני המים, ורבנן סוברים שאם הקדים העפר למים פסול, מה מעכב דבר זה, ורואני שלא הזכיר הכתוב במצוה זו חוקה לסתום פי שואל לאמר לא תשאל, גם אומרו מי המרים לא ידעתי למה יקרא להם מרים, ורז"ל בספרי אמרו מרים נהפכים המים להיות מרים, דבר אחר על שם סופן ממרין את הגוף, ובגמרא (שם כ א) אמר אבוה דשמואל צריך שיתן דבר מר לתוך המים מאי טעמא דכתיב המרים שמרים כבר עד כאן. והדברים תמוהים למה סתם ה' הדברים במצוה זו, נוסף על תמיהת הדבר בכללותו: ואפשר לפרש הענין על פי מה שקדם לנו מידיעה בפנימיות התורה, הלא השמעתיך בפרשת בראשית בפסוק ״ויכלו השמים וגו' ויכל אלהים״ וגו' כי כל נברא והווה תכסוף ותכל תאותו להדבק אל האלהים חיים, ברוך הוא, והרגש תיאבון זה ישנו גם בבלתי נועע - כל אחד כפי שיעור הרוחניות אשר הטביע בו הבורא, כפי מה שצריך לקיומו ולתת שבח לבוראו, כאומרו : ״כל פעל ה' למענהו״. עוד מצינו לרז"ל שאמרו (ב"ר פ"ה) טעם שנקראו ״מים בוכים״, לצד שה' פלג המים חציים למעלה וחציים נשארו למטה מתחת ליבשה, המים שנשארו למטה הם בוכים ומתאנחים על שלא זכו להתקרב לאלהים חיים בחצי העליון, כי הוא זה כוסף הנבראים יחד ותקותם: עוד, הן הראנו ה' את אשר יחפוץ לקבוע דירה בתחתונים מימי אדם, ובחטאו נתקללה האדמה וגבה כסא המלוכה מקור הברכה מן העולם, (ב"ר פי"ט) עד עת בוא דברו ביום מתן תורה ויחשוק למעשה ידיו לדור בתחתונים, וזה לך האות מאמרו במדבר לבני ישראל לעשות לו מקדש, ולא המתין עד בואם אל ארץ נושבת שהיה נשאר זמן מועט אם לא היה מעשה המרגלים, וכשהתעיבו עול אפילו אחר שירדה שכינה וישכון כבודו שנים רבות סלק ה' שכינתו ושב למקומו הראשון שמים לרום, ומעתה זולת החטאים אשר יסובבו תהיה דירת אלהים חיים בתחתונים, ובזה ומחה ה' דמעת המים הבוכים ויוסר חרפת הארץ וישמחו המים ותגל הארץ אשר אררה ה' ורחק ממנה דוד עולם והנה עתה עת דודים, ואם יסובבו החטאים ישוב הדבר לכמות שהיה וירום הכסא, ועל זה ידוו הדווים לקול תתו מים, וצריך להעיר אוזן בלימודים אלו כי הטבת ישראל כשעמדו על הר סיני והכשרתם היה גם כן ראוי להשרות שכינתו יתברך בארץ ומלאה הארץ דעה ודירת ה' בתחתונים כבעליונים ויתעלה מקומנו זה, כי המעלה והירידה תלויה בקרבתם לפני ה': ותמצא שאמרו ז"ל (שמו"ר פמ"א) חירות ממלאך המות וכו' חירות מיצר הרע, ועל ידי עון העגל חזר הכיעור לכמות שהיה והוציא ראשו השטן ולא הועיל הטבתם של ישראל אלא למקום מוגבל תוך מחניהם, אבל כללות העולם נשמ"ו ביום זעם וחזר קב המות לעולם, מה שאין כן בזמן המקווה אשר יאבד כל בחינת הרע כאומרו ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ שאז ארצינו תקרא ארץ החיים כי בלע המות לנצח: ושמור לך הדברים ועל פיהם נעלה במסילת כוונת הענין על נכון, כי יצו ה' בקנאות איש אשתו כי יבדקנה במעשה זה שיביאנה אל מקום אשר שם חונה האלהים, וכבר העירותיך כי למקום ההוא יקרא ארץ העליונה לצד ששכנה שם שכינה, ואינה בכלל ארור אשר אררה ה', גם מים אשר שם לא תרד עיניהם דמעה, כי למה יבכו ולמה ירע לבבם, וצוה ה' שיקח מהמים ההם קדושים, יקראו קדושים בקרבתם לפני ה' קדוש ונורא שמו, ובזה העירך מעשה המים, ואין דברי סותרים חס ושלום דברי רבותינו שאמרו שהיו מקודשים בכיור, אלא ממה שדבר ה' בדרך זה נתכוין לדברי גם כן אלהים חיים, גם צוה לקחת מן העפר המקדש דוקא לצד שהוא קרוב לקדוש ועליון ברוך הוא, וצוה שלא יחפור בדקר אלא מן העפר המוכן לפני ה' בלא הפסק בנין כמאמרם ז"ל לצד היותם יותר קרובים ומרגישים בהשראת שכינה בהם, מה שהרגש זה אינו בעפר שהוא חוץ למקדש כי לא טָעַם טַעַם זה עד הנה לעשות את אשר חפץ ה' עשות: וצוה ה' שיתן המים תחילה והעפר למעלה, הטעם כסדר אשר המה בעולם, ותמצא שחכמים שאמרו שאם הקדים העפר לא עשה כלום אמרו אם היו מעורבים כשרים, והוא הענין עצמו שהם סדורים מים ועפר, כי יש חלק שהמים למטה והעפר למעלה ויש חלק שהמים אצל העפר אבל עפר למטה אין דוגמא זו בסדר מים החיים, ולר"ש שאמר שם (טז ב) אפילו עפר למטה סובר שאין להקפיד כי יש מים למעלה מהעפר ודי שיתקדשו המים בכלי וזהו חיותם להרגיש בהרגש הצריך לענין: וצוה ה' לכתוב פרשת סוטה באזכרות שבה ומוחקים כל הכתב במים ובעפר ההוא, והטעם לתת כח בהם לעשות מעשה אשר יחפצו עשות, וצוה עוד שיקריב מנחה מהשעורים, הטעם דוגמא למנחה פחותה שהביא קין בתחלת העולם, וזה נסבב מחטא אדם וחוה, והוא הזכרת עון אשר גרם בכי למים וקללה לאדמה, והוא מאמר מנחת זכרון מזכרת עון, ואז ישקה האשה המים, והנה בבוא המים ההם במעי האשה במיחוי השם בתוכו אם האשה טמאה הנה השם ההוא על ידי המנחה שמזכרת עון יזכור עון הקודם וירגישו המים ובזה יהיו מרים כי יזכרו יגונם ובכיתם וה' מחה את דמעתם, והנה האשה הטמאה תסובב מרתם ובאו בה המים המרים למרים יחתכו מעיה ויעשו בה נקמה כי זאת האשה הגורמת בכיתם, ובכח השם הנתון בהם ינקמו נקמתם ממנה, והיודע חטא חוה בזוהמת נחש ידע כי זה הוא עון הראשון אשר העלה שכינת אור עליון מעולם זה התחתון, וכפי זה האם ימצא איש את אויבו וישלחנו, ויקיימו בה הבא להרגך השכם להורגו, ויעשו נקמה בה בין המים בין העפר שלשניהם יש גרם רעה, והגם שלא הזכיר הכתוב אלא מים יש בו גם העפר:
מַלְבִּי״ם והביא האיש את אשתו מבואר אצלנו שאין מדרך הלשון להחזיר שם הנושא בכל פעם והיל"ל והביא את אשתו, ופי' חז"ל שבא ללמד שלא יביא ע"י שליח רק יביאנה בעצמו, כמו שדריש במכלתא משפטים (סי' ל"ג) מ"ש ורצע אדוניו את אזנו למעט שליח. ודעת הת"ק שמוסרים לו שני תלמידי חכמים משום יחוד, ודעת ר' יוסי שא"צ משום ק"ו, וכ"ז מובא בסוטה (דף ז') ושם אמר ר' יהודה שהתורה הקפידה שיביאנה הוא וא"צ לשמירה: והביא את קרבנה עליה מלת עליה [שפירושו בשבילה כמ"ש הראב"ע] מיותר, דהא ידעינן שהוא בשבילה דהא היא בעלת הקרבן שמניפה אותו, וע"כ פירשו חז"ל שפי' עליה פי' המוטל עליה וללמד שכל קרבן המוטל עליה הוא מחויב להביאו ומרבה כל קרבן שעלי' וכמ"ש דוגמא לזה ויקרא (סי' של"ט) עיי"ש ודעת ר"י שמחויב בכולן, ודעת חכמים שרק דוגמת קרבן סוטה שמכשירה לו, לא קרבן שאינו נוגע לו, והרמב"ם (פ"ז מה' שגגות ה"ו) פסק כר"י, ועי' מ"ש בז"א, ובק"ע פט"ו דיבמות ה"ג, ועי' מ"ש בזה בהתו"ה מצורע (ס"ס ע"ג): עשירית האיפה קמח שעורים וכו' מנחת חוטא שהיה אסור ג"כ לתת עליה שמן ולבונה כמש"ש הטעם כי חטאת היא, היתה באה מסלת חטים, ובמנחה זו הוסיף שיהיה קמח לא סלת ושעורים לא חטים, ובאר הטעם שמה שבאה קמח שעורים מפני שמנחת קנאות הוא, שמעלה קנאה וחמה וכמ"ש הרמב"ן שטעם השעורים שתהיה סערת חמה יצאה סער מתחולל על ראש רשעים יחול, ולזה בא קמח גרוע לא סלת מהודר, ועמ"ש לא יצוק עליו שמן מפרש מנחת זכרון מזכרת עון ובזה דומה כמנחת חוטא שלא יתן שמן ולבונה, ור' גמליאל אמר שהוא י"ל טעם יותר מרווח על מה שבא שעורים שהוא מאכל בהמה כי עשתה מעשה בהמה ומובא בסוטה (דף ט"ו) ומ"ש עשירית האיפה וכו' מפורש בתו"ה ויקרא (סי' של"ט): לא יצוק עליו שמן ולא יתן וכו' ממה שחלקם מבואר שעובר על שניהם, ושחייב על כ"א בלאו בפ"ע כמ"ש במנחות (דף נט ע"ב), הגם שלענין פסול יש הבדל ביניהם שבשמן פסול ולבונה כשרה מפני שיכול לחזור וללקטה וכמו שלמד בספרא ויקרא (סי' שמ"א) לענין שיהיה עבר אין חילוק דכתיב לא ישים וכו' משמע שתיכף בנתינתן עובר בלאו: כי מנחת קנאות הוא מנחת זכרון וכו' היל"ל מנחת קנאה הוא, כמ"ש ועבר עליו רוח קנאה, דהא די בקנוי פעם אחת, רק שבא לתת טעם לדבר למה באה קמח שעורים מפני שהשעורים מציינים סער מתחולל כמ"ש הרמב"ן, והוא לעורר כמה קנאות קנאה לבעל על אשתו וזה קנאה למטה, וקנאה לבועל והוא קנאה למעלה להענישו וע"כ אמר הוא בלשון זכר על הקמח שעורים, ועל מה שלא ישים שמן ולבונה באר הטעם שהיא מנחה מזכרת עון ודינו כמנחת חוטא שלא ישים בה שמן ולבונה, והיל"ל מנחת מזכרת עון, ודעת ר' טרפון שהוא כלל ופרט, ושמנחת זכרון כולל כל זכרונות ורובם לזכות לכן אמר שמנחה זאת מזכרת רק עון לא זכות, וכן דעת ר' ישמעאל שהוא ס"ל שכל התורה נדרשת בכלל ופרט, רק שס"ל מצד הסברא שאם יש לה זכות תולה לה י"ב חדש שכן דרך דינו של הקב"ה להאריך אף כשיש זכות המגין, ור"ע לשטתו שדורש כל התורה בריבוי ומיעוט כמ"ש בשבועות (דף כ') והמיעוט אינו ממעט הכל רק קצת לכן ס"ל שמנחת זכרון כולל הכל שאם טהורה היא מזכיר זכות זה לזכות, וגם בזה ר"ע ור"י לשטתם שלדעת ר"ע (בספרי לקמן סי' ע"ה) אם היתה עקרה נפקדת שזה נס היוצא מדרך הטבע שבא ע"י מנחת זכרון כמו שפועל בדרך נס על צד החוב כן פועל בדרך נס על צד הזכות, ור' ישמעאל לשטתו שהעקרה אינה נפקדת רק אם יולדת בצער יולדת בריוח שזה אינו נס רק קרוב לטבע ולא נעשה ע"י המנחה שבא רק להזכיר עון. ומה שזכות תולה לה אינו ע"י המנחה רק מדרך דינו של הקב"ה, ומאמר זה שפליגי כמה הזכות תולה לה מובא בסוטה (דף כ"א ע"ב) ושם גריס שלשה חדשים כדי הכרת העובר וכן הגיה הגר"א כאן, ומ"ש ר"ש אומר אין זכות תולה במים המרים וכו' רבי אומר מובא במשנה (דף כב ע"ב):

טז וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי יְהוָה׃

אוּנְקְלוֹס וִיקָרֵב יָתַהּ כַּהֲנָא וִיקִימִנַהּ קֳדָם יְיָ
אִבְּן עֶזְרָא והקריב אתה. המנחה: והעמידה לפני ה'. לפני המזבח:
מַלְבִּי״ם והקריב אותה הכהן פי' הראב"ע שקאי על המנחה, וכ"מ לכאורה דהא אמר אח"כ והעמיד את האשה לפני ה', ומ"ש בסוטה (דף ח') אין משקין שני סוטות כאחת דכתיב אותה פרש"י והשביע אותה הכהן, ובנדרים (דף ע"ג) אמר משום דכתיב והשקה, אותה לבדה, אמנם מדברי הספרי מבואר שלמד מן והקריב אותה, וכן מבואר בתוספתא (פ"א דסוטה ופ"א דנגעים) שפירוש והקריב אותה על האשה, ומ"ש אח"כ שנית והעמיד הכהן את האשה כבר פרש"י כדי ליגעה וכן בספרי (סי' נ"ה) מקום שמעמידה בתחלה מעמידה בסוף, וכן מוכרח שעל המנחה היל"ל והניחה לפני ה' שלשון העמדה לא יצדק במנחה, וכבר התבאר באילת השחר (כלל ק') שכ"מ שירמוז גוף הפעול ע"י כנוי הדבוק אל מלת את בא להוציא זולתו שהיל"ל והקריבה בכנוי. עוד בארתי (שם סי' קפ"ז) שכ"מ שיקדים מלת אותו אותה אל שם הנושא בא לדייק, וממה שלא אמר והקריב הכהן אותה מבואר שבא לדייק אותה לבדה לא סוטה אחרת עמה, עוד התבאר (שם סי' קנ"א) ששני פעלים הבאים זאח"ז באופן שהפעל השני משלים וגומר פעולת הפעל הראשון יבא הפעל השני בלא כנוי ואם בא בו הכנוי בא למעט זולתו, וכן פה היל"ל והעמיד לפני ה' ואמר והעמידה, מזה למדו למעט זולתה שהם עבדיה ושפחותיה, ומ"ש לפני ה' היינו בשער נקנור ומובא (דף י"ד) וכבר התבאר באורך בספר התו"ה (צו סי' כ"ו) ומ"ש מכאן אמרו תמיד (כד) פסחים (פ"ב) ועי' בז"א:

יז וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי־חָרֶשׂ וּמִן־הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל־הַמָּיִם׃

רַשִׁ״י מים קדשים. שֶׁקָּדְשׁוּ בַכִּיּוֹר, לְפִי שֶׁנַּעֲשָׂה מִנְּחֹשֶׁת מַרְאוֹת הַצּוֹבְאוֹת, וְזוֹ פֵרְשָׁה מִדַּרְכֵיהֶן, שֶׁהָיוּ נִבְעָלוֹת לְבַעְלֵיהֶן בְּמִצְרַיִם תַּחַת הַתַּפּוּחַ וְזוֹ קִלְקְלָה לְאַחֵר, תִּבָּדֵק בּוֹ: בכלי חרש. הִיא הִשְׁקָת אֶת הַנּוֹאֵף יַיִן מְשֻׁבָּח בְּכוֹסוֹת מְשֻׁבָּחִים, לְפִיכָךְ תִּשְׁתֶּה מַיִם הַמָּרִים בִּמְקִדָּה בְזוּיָה שֶׁל חֶרֶס (סוטה ט'):
אוּנְקְלוֹס וְיִסַב כַּהֲנָא מֵי כִיוֹר בְּמַן דַחֲסָף וּמִן עַפְרָא דִי יְהֵי בִּיסוֹדֵי מַשְׁכְּנָא יִסַב כַּהֲנָא וְיִתֵּן לְמַיָא
רַשְׁבַּ״ם מים קדושים: מי כיור:
אִבְּן עֶזְרָא מים קדשים. מהכיור כי כבר נקדשו: בקרקע. ידוע תחת הקרקע:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש ומן העפר אשר יהיה בקרקע. למה במים שמן השמים ובעפר שמן הארץ, אמרו במסכת סוטה אמר רבא מפני מה אמרה תורה הבא עפר לסוטה, זכתה יוצא ממנה בן כאברהם אבינו שכתוב (בראשית יח) ואנכי עפר ואפר, לא זכתה תחזור לעפרה, עד כאן. בכלי חרש. דרשו רז"ל היה רבי מאיר אומר מנין שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו, שנאמר (ישעיה כז) בסאסאה בשלחה תריבנה, סאה בסאה. ותני רבי חייא מיום שחרב בית המקדש אע"פ שבטלה סנהדרי גדולה ובטלו ארבע מיתות ב"ד, דין ארבע מיתות ב"ד לא בטל, מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו, מי שנתחייב שרפה או נופל בדליקה או נחש מכישו, מי שנתחייב הרג או נמסר למלכות או לסטים באין עליו, מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי. וכן בסוטה, במדה שמדדה בה מודדין לה, היא השקתו יין משובח בכוסות משובחים לפיכך הכהן משקה אותה מים המרים בכלי חרש, היא עמדה על פתח ביתה לראותו והכהן מעמידה על שער נקנור ומראה קלונה לכל, היא פרסה סודר נאה על ראשה כדי להתנאות לפיכך ופרע את ראש האשה, היא קשטה לו פניה לפיכך פניה מוריקות, היא כחלה עיניה לפיכך עיניה בולטות, היא האכילתו מעדני עולם לפיכך קרבנה מאכל בהמה, היא עשתה בסתר המקום מפרסמה בגלוי, הדא הוא דכתיב (משלי כו) תכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל. ואם תשכיל היטב במה שאמר בכלי חרש תמצא שיש בו רמז שלא תזכה לקום עמו בתחית המתים אך תהיה כחרש הנשבר שאין לו תקנה אם זנתה תאבד מן העוה"ז ועוה"ב, שהמזנה תחת בעלה כעובד שתי רשויות, ועל כן אמר בכלי חרש ולא אמר בכלי זכוכית שהזכוכית יש לו תקנה בנפיחה והמתים עתידין לחיות ק"ו מזכוכית, וזה סוד מה שדרשו אמן מאיש זה אמן מאיש אחר כלומר אמן מאיש זה שהיה בן זוגה בנשמה ובגוף, אמן מאיש אחר שהיתה ממנו, שתכרת נפשה מחבורם ולא תהיה עם אחד מהם, והבן זה.
כְּלִי יָקָר ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש. לפום ריהטא נ"ל ענין בדיקה זו כי בכל מקום שתמצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה, והנה מים אלו שנתקדשו בכיור ובתוכם השם שנמחה ודאי יש בהם קדושה יתירה, וכל משקה יוצא דרך בית הרחם בשתן לפיכך אם נטמאה ולא היה שם גדר ערוה אינו דין שמים קדושים אלו יגעו במקום ערוה שנטמא, לפיכך בטנה צבה ויריכה נופלת כי כך הטבע בכל חולי השתן שהמשקה העצור תוך האדם ואין לו דרך לצאת יפעול אחת משתים אלה או שניהם כאחד, דהיינו בטנו צבה כי המותרות הנשאר בבטן ואין לו דרך לצאת גורם נפיחת הבטן, או המשקה עושה לו דרך אחר והוא שנבלעה בבשר הירך ולפי שאין כאן מקומו ע"כ בהכרח יפול בשר הירך ובכלל חתיכות בשר הנופלות יפול גם המשקה דרך שם, אבל אם טהורה היא ולא נטמא המקום ההוא הרי אברי המשגל כשאר אברי האדם ואין בהם שום צד טומאה שהרי קודם שחטא אדם הראשון כתיב ויהי האדם ואשתו ערומים ולא יתבוששו. כי כל זמן שלא היה להם נטיה אל החטא היו אברי המשגל אצלם כשאר אברים שאין בושה בהיותם מגולים, כך בזמן שיש כאן גדר ערוה יוצא המשקה כדרכו ואינו חושש. ולפי שחטאה במשקה היין על כן תבדוק במשקה המים. ומה שלוקחין מן קרקע המשכן ונותנים לתוכו, מבואר ע"ד שכתבתי למעלה פר' אחרי מות (אחרי יח כה) בפסוק ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה. שבכל מקום שיש עון עריות נפקד על הארץ עון הראשון שחטאה בעץ עושה פרי ולא עץ פרי ע"י שנתנה חומר גס ועב בכל הנמצאים ואגב זה נתנה גם באדם חומר עב ועכור הגורם להיות לו נטיה אל הזנות ביותר כמו שפירש הרמב"ן פר' בראשית (בראשית ב.ט) שאכילת העץ גרם לו תאות המשגל. וידוע שאה"ר ממקום כפרתו נברא מן המקום שנאמר בו מזבח אדמה תעשה לי והיינו מן עפר המשכן וחומר זה נתון בכל תולדותיו אשר מקורם מן החומר הראשון. וא"כ העפר אשר בקרקע המשכן היא האומן אשר עשתה הכלי ההוא דהיינו האדם ואוי לעיסה שהנחתום מעיד עליה, כי העפר ההיא תוכל להעיד על הכלי אם נתנה בו חומר עב וגס הגורם פריצות העריות או לא ויבא האומן ויעיד על הכלי אשר עשה מה טיבו. ורז"ל נחלקו בדבר אם היה במים אלו דבר מר, כי לדעת רז"ל הושם בהם דבר מר, ודעת הרמב"ן מדלא נאמר ובאו בה המים המרים למאררים. וכתיב בהפך זה ובאו המים המאררים למרים. ש"מ שלא היה בהם דבר מר אך שבפיה היו למרים. וכן מצינו במי מרה שנאמר ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם. ולא נאמר כי מרים היו אלא שלא היו מרים אך בפיהם שבו להיות מרים לכך נאמר כי מרים הם היינו ישראל, ולפי שהמקום נקרא מרה משמע שמעולם היו שם מים מרים ע"כ נאמר על כן קרא שמה מרה. על שם המעשה שאירע שם שמים אלו שבו להיות מרים בפיהם על צד העונש. והקרוב אלי לומר בזה. שמי מרה, ומי סוטה, וענין העגל, הכל אחד הוא. בהיות שכבר ארז"ל (מכילתא יתרו פר' ח.יג) שהדברות היו ה' מול ה' ודבור לא יהיה לך. כנגדו לא תנאף. כי העובד ע"ז כאלו מנאף אחרי המקום שנאמר האשה המנאפת וגו'. ובמרה היו שטופים בע"ז כדאיתא במכילתא (בשלח (ויסע) א.כב) ומביאה הילקוט פר' בשלח (טו.רנד) בפסוק ויסע משה את ישראל. שאמרו שם נעשה לנו ע"ז ותרד בראשינו, יכול שאמרו ולא עשו ת"ל וימאנו לשמוע כו' ע"ש. ולפי זה המדרש היו שם כאשה מנאפת שמים מתוקים ישובו להיות בפיה למרים כך נעשו להם שם המים בפיהם מרים ויורהו ה' עץ. למדו דרך התורה עץ חיים המרחקת ע"א וע"י זה וימתקו המים, וזה ענין העגל שנאמר ויטחן עד אשר דק וגו' וישק את בני ישראל. וארז"ל שנתכוין לבודקן כסוטות כו', הן מצד שעובדי ע"ז דינם כסוטה הן מצד שעברו בזמן ההוא גם על ג"ע כמו שלמדו (תנחומא כי תשא כ) מן פסוק ויקומו לצחק . ואולי שמטעם זה נאמר ויטחן. לבדוק חטא הטחינה דהיינו ג"ע כמבואר למעלה והעגל מצד עצמו היה ענין מר ודבקה בו הטומאה טומאת ע"ז וטומאת ג"ע ע"כ היה מזיק דווקא לכל מי שעבדו כי מצא מין את מינו אבל למי שלא עבדו לא היה מזיק כי לא נדבק בו מאומה מן החרם והיה הזהב הטחון אצלו כשאר זהב בעלמא, ולדעת רז"ל הושם במי סוטה דבר מר, לפי שנאמר כי נופת תטופנה שפתי זרה וגו', ואחריתה מרה כלענה. ונתינת המים בכלי חרש היינו לפי שכל כלי חרס אינו יוצא מידי דפיו לעולם כך הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר נקרא מעות לא יוכל לתקון . ומ"ש והעמיד הכהן את האשה לפני ה'. אע"פ שכבר נאמר העמידה לפני ה'. אמרו בזה המפרשים שעמידה ראשונה קאי על המנחה ונכון הוא. ומה שמקדים לפעמים הבטן לירך ולפעמים מקדים הירך, לפי שהיה כאן כמו נס בתוך נס כי המים מאררים מחסרים מן הבשר וכשבטנה צבה נראה כאילו נתרבה הבשר לפיכך בב' פסוקים שהזכיר לשון מאררים סמך לזה צביהת הבטן, אבל בפסוק ראשון שלא הזכיר מאררים הקדים הירך כי הוא התחיל בעבירה.
מַלְבִּי״ם ולקח הכהן מים קדושים צוה שיקח מים קודושים והם מי כיור ושיהיו בכלי חרש דוקא שמן הסברא לא נאמר לדמותו למצורע [ששניהם מים חיים לר' ישמעאל שאמר מי כיור מי מעין הם] שיותר נדמה אותו לפרה ששם עפר ומים חיים וא"צ כ"ח. אבל עתה שכתב כלי חרש ידעינן שצריך שיהיה חדשה כמו במצורע, ואין ללמוד מפרה שא"צ חדשה דשם שאני שא"צ כלי חרש. ובגירסת הספרים יש ט"ס ובז"א מחק סוף הברייתא והעקר כמו שהגהתי וקרוב לזה בהגהות הגר"א ומשמע שלמדה בגז"ש. וי"ל שאינו גז"ש ממש דהא אינה מופנה רק ר"ל שדומה יותר אל מצורע מאל פרה וע' בסוטה (דף ט"ו) ובתוד"ה איכא, ובאמת הרמב"ם כתב בה' ט"צ שמה שצריך חדשה גבי מצורע הוא הלמ"מ ואין דנים י"ג מדות מהלכה ובהכרח שגם בסוטה הוא הלכה, וסרה קו' הכ"מ פ"ג מה' סוטה ה"ט: ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן עפר הוא הנשחק והדק וקרקע הוא אדמת הרצפה והיל"ל מן עפר קרקע המשכן רק שאז הייתי אומר שאם אין עפר תיחוח לא יביא מן החוץ רק יחפור בקרדומות ויעשנו תיחוח, לכן אמר אשר יהיה אף שאינו עתה בקרקע המשכן ויהיה שם בעתיד שיתקן מבחוץ ויתננו בקרקע המשכן כשר, מפני שהמקום מקדשו, וזה ג"כ ברייתא שבגמ' תניא אידך ומן העפר אשר יהיה מלמד שהיה מתקן מבחוץ ומכניס, בקרקע המשכן, איסי ב"ע א' להביא קרקע בית עולמים, שרש"י ז"ל חשב שמ"ש בקרקע המשכן הוא ענין בפ"ע לציין הפסוק הנדרש להביא בית עולמים, וע"כ פי' שא"צ להניחו בקרקע ההיכל וכתב בסוף שבספרי לא תני הכי להך ברייתא. והאמת שמ"ש בקרקע המשכן מוסב למעלה ור"ל ומכניס בקרקע המשכן. והוא כמ"ש בספרי, נותנו למקום, ואיסי בן עקביא מפרש כאלו אמר בקרקע המשכן אשר יהיה, ר"ל בית עולמים שיהיה בעתיד, וכמ"ש הרד"ק במכלול (ד' ליק דף פ"ח ע"ב) שלפעמים לא הקפידו העברים בסדור התבות כמו אף אש צריך תאכלם כל הרע אויב בקדש ודומיהם רבים עיי"ש, ואיסי אומר שלא יביא מתוך קופתו וצריך שיהיה מקרקע המשכן, ואם אין שם יחפור בקרדומות ויעשה עפר תיחוח כ"נ שזה ההבדל בינו לבין הת"ק. וברייתא ראשונה שמביא בסוטה שם היא מסכמת עם ת"ק דברייתא שני' שהוא ברייתא דספרי ופסקה הרמב"ם להלכה: ומן העפר וכו' ונתן אל המים ובאפר פרה אומר ולקח מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים, ודעת ר"ש סתמא דספרא (סוטה ט"ז: תמורה י"ג תוספתא דפרה פ"ה) שאם נתן עפר בתחלה כשר בדיעבד, וטעמו שס"ל שלכן כתיב שם לשון עפר תחת אפר כדי לדמותו עם עפר דסוטה, שגם בפרה מצותו לכתחלה עפר ע"ג מים, ולדמות סוטה לפרה דשם ממ"ש ונתן עליו מים חיים משמע מים ברישא, וממ"ש מים אל כלי משמע שהמים יהיו בצד הכלי ולא עפר חוצץ בינתים, ולמדינן שיכול לעשות כמו שירצה וה"ה בסוטה, ומ"ש ונתן אל המים כדי שיראה זה הוציאו מפעל נתן והבדלו מן פעל שימה שנתינה צריכה שיעור כמ"ש חז"ל בכ"מ וא"כ צריך שיראה שאל"כ נמחה במים וכאלו אינו ולא יצדק לשון נתינה:

יח וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת־הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהוָה וּפָרַע אֶת־רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל־כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים׃

רַשִׁ״י והעמיד הכהן וגו'. וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר "וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי ה'"? אֶלָּא מַסִּיעִין הָיוּ אוֹתָהּ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם כְּדֵי לְיַגְּעָהּ וְתִטָּרֵף דַּעְתָּהּ וְתוֹדֶה (סוטה ח'): ופרע. סוֹתֵר אֶת קְלִיעַת שְׂעָרָהּ, כְּדֵי לְבַזּוֹתָהּ, מִכָּאן לִבְנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁגִּלּוּי הָרֹאשׁ גְּנַאי לָהֶן (כתובות ע"ב): לפני ה'. בְּשַׁעַר נִקָּנוֹר, הוּא שַׁעַר הָעֲזָרָה הַמִּזְרָחִי, דֶּרֶךְ כָּל הַנִּכְנָסִים (סוטה ז'): ונתן על כפיה. לְיַגְּעָהּ, אוּלַי תִּטָּרֵף דַּעְתָּהּ וְתוֹדֶה, וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁם הַמְיֻחָד עַל הַמָּיִם (שם י"ד): המרים. עַל שֵׁם סוֹפָן, שֶׁהֵם מָרִים לָהּ (שם כ'): המאררים. הַמְחַסְּרִים אוֹתָהּ מִן הָעוֹלָם, לְשׁוֹן "סִלּוֹן מַמְאִיר" (יחזקאל כ"ח), וְלֹא יִתָּכֵן לְפָרֵשׁ מַיִם אֲרוּרִים, שֶׁהֲרֵי קְדוֹשִׁים הֵן, וְלֹא אֲרוּרִים כָּתַב הַכָּתוּב, אֶלָּא מְאָרְרִים אֶת אֲחֵרִים, וְאַף אֻנְקְלוֹס לֹא תִרְגֵּם "לִיטַיָּא" אֶלָּא "מְלַטְטַיָּא" — שֶׁמַּרְאוֹת קְלָלָה בְּגוּפָהּ שֶׁל זוֹ:
אוּנְקְלוֹס וִיקֵים כַּהֲנָא יָת אִתְּתָא קֳדָם יְיָ וְיִפְרַע יָת רֵישָׁא דְאִתְּתָא וְיתֵּן עַל יְדָהָא יָת מִנְחַת דוּכְרָנָא מִנְחַת קִנְאָתָא הִיא וּבִידָא דְכַהֲנָא יְהוֹן מַיָא מְרִירַיָא מְלַטְטַיָא
אִבְּן עֶזְרָא ופרע את ראש האשה. יגלה ולפי דעתי יוציא פרע ראשה שהיה מכוסה: מי המרים. לפי דעתי שמלת מי סמוך ומלת המרים תאר השם אם כן סודו ידוע גם יתכן שנקראו על שם סופם כמו ובגדי ערומים תפשיט והעד ובאו בה המים המאררים למרים להורות כי האלות הנקראות המאררים ישימו המים מרים אחר היותם מתוקים: ומלת המאררים. מהבנין הכבד כמו אשר אררה ה':
רַמְבַּ״ן וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים אמרו המפרשים כי הכתוב קורא אותם על שם סופה שתהיה בהם מרה כי ימר לה השם מאד ויאררו אותה ורבותינו כך אמרו בספרי (נשא נז) נקראו מרים על שם סופם שממררים את הגוף ומערערין את העון אבל בגמרא (סוטה כ) אמרו שהכהן נותן במים דבר מר והוא לעורר אותה ואם כן כשאמר ובאו בה המים המאררים למרים היה ראוי שיאמר ובאו בה המים המרים למאררים ובספרי (נשא סח) עוד ומחה אל מי המרים (במדבר ה׳:כ״ג) מגיד שהכתב עושה את המים מרים והנכון בעיני כפשוטו כי האשה בשתותה את המים ימתקו לה כשאר המים ואחרי כן בבואם בקרבה אם נטמאה יעוררו אותה ותרגיש מיד המרירות בפיה ובקרבה וזהו שאמר (במדבר ה׳:כ״ז) והשקה את המים והיתה אם נטמאה ותמעול מעל באישה ובאו בה המים המאררים למרים כי אחרי השתיה בבאם בבטנה מיד ישובו למרים בפיה ובקרבה כמנהג הדברים המעוררים והמקיאים שימררו השותים אותם מאד ואחרי כן תצבה בטנה ותפול ירכה ונקראו מאררים בעבור האלות הנמחים בהם שמקללים אותה ואמרו המפרשים כי מלת מי כמו מים המרים ובא סמוך במקום מוכרת כמו שבא הפכו מים ברכים (יחזקאל מז ד) ור"א אמר (אבן עזרא על במדבר ה׳:י״ח) כי מי סמוך ומלת המרים תאר השם ואם כן סודו ידוע ואינו נכון לי בעבור שאמר ובאו בה המים המאררים למרים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי מנחת קנאות ה'יא ו'ביד ה'כהן י'היו. כבר הודעתיך בפרשת הפלגה שבכל מקום שתמצא שם המיוחד למפרע הוא רמז למדת הדין, ובאותו ענין שנרמז שם מדת הדין מתוחה, וכבר העירותיך למעלה כי נ"ד תיבות היו כותבים לסוטה שהיו נמחים על המים, שהוא אמצעות שם הכנוי שהיא מדת הדין המתוחה כנגדה. מי המרים המאררים. על שם סופן נקראו מרים, וכן (איוב כב) ובגדי ערומים תפשיט, וכן (ישעיה מז) קחי רחים וטחני קמח. ומה שאמר מאררים על שם האלות הנמחות במים שהם מקללין אותה. והחכם ר' אברהם ז"ל הזכיר בו סוד, וזה לשונו, מלת מי סמוך ומלת המרים תואר השם, אבל סודו ידוע, עד כאן. ואומר אני כי צדק בדברו שהוא שם התואר. והנני מבאר סודו, כי קרא הכתוב אל הכחות העליונים מרים כי כן קראם איוב מרירי יום ואוררי יום, הוא שאמר (איוב ג) יבעתוהו כמרירי יום, והכ"ף נוספת, ככ"ף (הושע ה) כמסיגי גבול, ואמר (איוב ג) יקבוהו אוררי יום, שהם הכחות העליונים העתידים לעורר ולרצץ ראשי לויתן, וכן דרשו רז"ל עתיד גבריאל לעשות קנוגיא עם לויתן ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו שנאמר (איוב מ) העושו יגיש חרבו. והתבונן לשון מי המרים המאררים כי המרים הם המאררים אותה, וכשהיה הכהן משביע את האשה בשם הנכבד והמים בידו היה מכוין לשתי המדות מדת יום ומדת לילה המסכימים להענישה אם נטמאה, או לתת לה שכר פרי הבטן אם נקתה, ושתי אלו המדות נרמזות למשכיל במלת מרים, והנה הן מאצילות ומשפיעות כח לכל הכחות העליונים הנקראים אוררי יום, ועל כן ייחס את המים למלת המרים ואמר המרים המאררים, כלומר מים של המרים המאררים אותה, ומזה אמר החכם הנזכר שהוא תואר ולא שם. ומה שאמר ובאו בה המים המאררים למרים שנראה שהוא שם ולא תואר, זה פירוש ובאו בה המים המאררים שהם למרים, כי האלות אשר במים מאררים אותה בכח המרים, והמרים בכח מדת יום ומדת לילה הנרמזים בפרשה.
מַלְבִּי״ם והעמיד הכהן את האשה לפני ה'. היינו ג"כ בשער נקנור רק שהוציאה משם לסבב את הר הבית ליגעה כדי שתודה: ופרע את ראש האשה פעל פרע בא על גידול השער, גדל פרע שער ראשו, ופרע לא ישלחו, ובא על גילוי שער הראש, ופרע את ראש האשה, ויען שהוא נוול לבנות ישראל בא פעל פרע לכל גילוי שהוא נוול, כמו כי פרעה אהרן פרש"י מענין גילוי, ובספרא מצורע (סי' קנ"ג) וראשו יהיה פרוע לגדל פרע דברי ר' אליעזר ור"ע פי' מגולה, ובספרא שמיני (סי' כ"ט) ראשיכם אל תפרעו אל תגדלו פרע יכול אל תפרעו מן הכובע, ולמד מיחזקאל ופרע לא ישלחו, ור' ישמעאל מפרש מענין גילוי שיגלה שער ראשה, וז"ש כדי לקיים בה מצות פריעה, ר"ל שא"צ לסתור שער ראשה שדי בגילוי ראשה לבד [ומ"ש כהן נפנה לאחוריה, שממ"ש והעמיד את האשה לפני ה' משמע שהכהן אינו לפני ה' רק עומד מאחוריה [כמ"ש ויקרא סי' ל"ו וסי' מ"ב ובכ"מ] שכ"מ שיספר המקום שבו תעשה הפעולה לא יציין מקום הפועל רק מקום הפעולה עיי"ש]. והנה מ"ש ראש האשה הוא נגד חוקי הלשון שאין להחזיר את השם בכל פעם שכבר אמר והעמיד את האשה והיל"ל ופרע ראשה (כמ"ש באילת השתר פרק ט"ו) ודייק ר' ישמעאל שבא להורות שפריעה זו היא מתנגדת נגד מה שהיא אשה, שהאשה אין לך לגלות ראשה, והביא זכר לדבר ממ"ש ותקח תמר אפר על ראשה, ונראה שמפ' אפר כובע הראש וצעיף וכמו ויתחפש באפר על עיניו (מ"א א' כ') שהבתולות הולכות בגילוי ראש (כמ"ש בא"ע סי' כ"א ומג"א סי' ע"ה) ואחר שאנס אותה כסתה ראשה, ובכ"ז הוא רק זכר לדבר כי יש לפרש אפר ממש כפי' המפ', [ובמשנה סוטה [דף ז"] שסותר את שערה וקורע את בגדיה, ובגמ' ת"ר ופרע את ראש האשה אין לי אלא ראשה גופה מנין ת"ל האשה, א"כ מה ת"ל ופרע את ראש מלמד שהכהן סותר את שערה, מפרש פרע שעוסק בשערה לסתרם, כמ"ש שיוצאה בהינומא וראשה פרוע (כתיבות טו) שהיא סתירת השערות שבזה נכלל העסק בהפרע שהם השערות וסתירתם שפעל פרע כולל גם סתירת הדבר והריסתו בפרוע פרעות בישראל [שופטים ה"] כי הפריע ביהודה (דברי הימים ב כ״ח:י״ט) שקליעת השערות נדמה כבנין כמ"ש ברכות ס"א ובכ"מ ויבן ה' אלהים את הצלע שקלעה הקב"ה לחוה, שקורין לקלעיתא בניתא, והפריעה היא סתירת השערות, ובזה מפרשים מה שהזכיר שם האשה, שבא ללמד שלא נפרש ופרע על גילוי השער לבד רק על סתירת השערות שזה מיוחד רק באשה ששערותיה קלועות לא באיש. משא"כ גילוי השער נוהגת בכל ראש לא בראש אשה לבד. ומזה הוציא שהגילוי לבד אינו דוקא בראשה לבד כי מגלה גם גופה, וחוץ מזה מוסיף בראשה שפורע מה שהוא מיוחד באשה לבד שהיא סתירת השערות], ור' יהודה ס"ל שפעל פרע כולל גם הנוול שגידול השער וגלוי' הי' לנוול [שע"כ אסרו פריעת ראש במקדש והצריכוהו במצורע] וא"כ אם שערה נאה לא היה מגלהו שזה לא נכלל בצווי ופרע את ראש וריב"ב סובר שאין לנוולה ופריעת ראשה היה שלא בפני העם ואף אם שערה נאה כי אין הכונה לנוולה רק לקיים מצות התורה וחכמים חולקים עליו בזה, ומ"ש אחד האנשים ואחד הנשים במשנה [דף ז"] כל הרוצה לראות יראה וכל הנשים מותרות לראותה ומפרש רבא [שם דף ח"] נשים חייבות לראותה שנא' ונוסרו כל הנשים ר"ל שצריך להנקד נשים מוּתְרוֹת ר"ל חייבות: ונתן על כפיה את מנחת הזכרון, מפרש בסוטה (דף יד) דסבר משקה ואח"כ מקריב מנחתה, וא"כ היו על כפיה גם אחר השקאה שכבר נמחקה מגלה ואא"ל שהיה ליגעה כדי שלא ימחק השם כמו שפרש"י בחומש רק כדי שתודה ולא תשתה ועז"א ק"ו וכו' ותחלה א' מנחת קנאות מנחת זכרון כי עיקר הבאת הבעל היא מחמת הקנאה, ופה הקדים זכרון לקנאות כי הכהן מכוין יותר שיהיה זכרון לטובה ולזכות: וביד הכהן יהיו מי המרים ר"ל כשהם ביד הכהן יתן לתוכם דבר מר כמ"ש בסוטה (דף כ'). ופי' מי של דברים המרים, ולפי' השני בא סמוך במקום מוכרת כמו בני שלשים ר"ל מים המרים, וקראם כן ע"ש סופם:

יט וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְאָמַר אֶל־הָאִשָּׁה אִם־לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם־לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים הָאֵלֶּה׃

רַשִׁ״י והשביע אתה וגו'. וּמַה הִיא הַשְּׁבוּעָה? אִם לֹא שָׁכַב הִנָּקִי, הָא אִם שָׁכַב, חִנָּקִי, שֶׁמִּכְּלַל לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן, אֶלָּא שֶׁמִּצְוָה לִפְתֹּחַ בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת תְּחִלָּה לִזְכוּת (שם י"ז; שבועות ל"ו; סנהדרין ל"ג):
אוּנְקְלוֹס וְיוֹמֵי יָתַהּ כַּהֲנָא וְיֵימַר לְאִתְּתָא אִם לָא שְׁכִיב גְבַר יָתִיךְ וְאִם לָא סְטִּית לְאִסְתְּאָבָא בַּר מִבַּעֲלִיךְ הֱוֵי זַכָּאָה מִמַיָא מְרִירַיָא מְלַטְטַיָא הָאִלֵין
אִבְּן עֶזְרָא וטעם והשביע. שתענה האשה אמן אמן: אם לא שכב איש אתך. הטעם איש אחר בחזקה: ואם לא שטית. ברצונך ודקדוק שטית טומאה כמו לא תבנה אתהן גזית: הנקי. תהיה נקייה כמו ומות בהר ויתכן להיות והשביע הראשון בשם והשני באלה כאשר הוא מפורש:
רַמְבַּ״ן וטעם אם לא שכב איש אתך ואם לא שטית טומאה שתי התנאים האלה אחד הם יאמר אם לא שכב איש אותך שלא שטית טומאה תחת אישך הנקי כי בעלה שכב אותה ואיש הוא ויתכן שיהיה איש חסר הידיעה יאמר אם לא שכב האיש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך כלל כי ישביענה על האיש ההוא אשר קנא עליו בפירוש ועל האחרים בכלל וכן אמרו (סוטה יח) אמן מאיש זה ואמן מאיש אחר:
סְפוֹרְנוֹ והשביע. שיאמר לה שתקבל עליה שבועת האלה בתנאי זה: אם לא שכב. עתה: ואם לא שטית טומאה. פעמים אחרות: הנקי. מפני שכבר נאמר כי לא ינקה ה' את אשר ישא שמו לשוא באופן שאף על פי שישבע האדם על אמת בשבועת האלה הנה אם יהיה הדבר בלתי צריך כמו הנשבע על הידוע לא ינקה הנשבע מן האלה. הנה את שגרמת להיות הדבר ספק אצלנו ולחייב עצמך בשבועה זו היה ראוי שגם שתשבעי על האמת לא תנקי מכל מקום קבלי את האלות על זה התנאי שתנקי מהם אם לא שטית:
מַלְבִּי״ם והשביע אותה הכהן למה חזר שם הכהן, פי' מפני שהיינו טועים, שה"ה אם נשבעת מאליה דהא בשבועת העדים כתיב ושמעה קול אלה ובכ"ז חייב אף בנשבע מפי עצמו, וכן בשבועת ביטוי מפורש נפש כי תשבע, ולכן חזר שם הכהן וכפל (בפסוק כ"א) והשביע הכהן שיהיה דוקא ע"י הכהן: ואמר אל האשה יש פה זרות גדול, כי מבואר אצלנו שאין מדרך הלשון להחזיר את השם בכל פעם רק ירמזנו על ידי כנוי, ועכ"פ גם במקום שיזכיר שם הפעול כמו בתחלת ענין יזכירנו בפעם הראשון ואח"כ יבא בכנוי, ופה בא זרות גדול שאמר תחלה והשביע אותה ואח"כ הזכיר שם האשה, מזה דרשו חז"ל בספרי ובסוטה (דף למ"ד) שבא ללמד שיאמר אל האשה ביחוד היינו כפי הלשון שהיא מבינה, ור' ישמעאל אומר שזה נדע ממ"ש ואמרה אמן, שלא יצדק אמירת אמן על דבר שאינו יודע ענינו, וא"ל שאמירת אמן הוא על האלה שבפסוק כ"א לא על השבועה שבפסוק י"ט, ורק האלה צריך שיאמר בלשון שמבינה לא השבועה, דהא אמר יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך והיא אומרת אמן גם על השבועה כמו שיתבאר, ופי' ר' ישמעאל שמ"ש ואמר אל האשה, פירושו וכבר אמר קודם השבועה שתחלה היה צריך לאמר לה וללמדה סדר השבועה, ואח"כ משביעה, וא"כ שעור הכתוב ואמר אל האשה והשביע אותה, ובזה בא שם האשה כדין, כי מ"ש ואמר אל האשה הוא תחלת המאמר. ומ"ש שהכהן מלמדה סדר השבועה הוא מ"ש בסוטה (דף ל"ב ע"ב) ת"ר משמיעין אותה בכל לשון שהיא שומעת על מה היא שותה ובמה היא שותה על מה נטמאת וכו' שלא להוציא לעז על מים המרים עיי"ש: אם לא שכב איש אותך שעור הכתוב אם לא שכב איש אותך תחת אישך, ובאשר יצויר ששכב איש אותה באונס או בשוגג לכן הוסיף ואם לא שטית טומאה שאם לא שטית טומאה בשכיבה זו שלא היה במזיד וברצון לא חל השבועה (ובחנם נדחקו המפ' בזה). ומ"ש הנקי פי' הראב"ע שבא צווי במקום עתיד כמו ומות בהר, ר"ל תהיה נקיה, וממילא מכלל הן אתה שומע לאו רק שפותחים בזכות, וס"ל להת"ק כמ"ש במשנה דסוטה (דף ז') שקודם שנמחקה מגלה מאיימין עליה שלא תשתה, ור' ישמעאל ס"ל שמ"ש הנקי הוא צווי שמצוה לה שאם היא טהורה תנקה א"ע מן החשד ע"י שתית המים המרים ולא תמנע מלשתות, וממילא נשמע שאם אינה טהורה לא תשתה ותחנק בגרונה שלא יכנסו המים לתוכו, ומבואר שר' ישמעאל סובר שגם קודם מחיקת המגלה יש לדבר על לבה שתשתה שלא כשטת הגמ' (שם ע"ב), והגמ' לא רצה לתרץ מה שמקשה מברייתא שא' שמאיימין עליה שתשתה שברייתא זו ר' ישמעאל היא כי רצה לקיים הברייתא כפי ההלכה, שלא פסקינן כר' ישמעאל:

כ וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת־שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ׃

רַשִׁ״י ואת כי שטית. כִּי מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אִם:
אוּנְקְלוֹס וְאַתְּ אֲרֵי סְטִית בַּר מִבַּעֲלִיךְ וַאֲרֵי אִסְתָּאָבְתְּ וִיהַב גְבַר בִּיךְ יָת שְׁכֻבְתֵּהּ בַּר מִבַּעֲלִיךְ
רַמְבַּ״ן וטעם ואת כי שטית מחובר עם יתן ה' אותך יאמר ואת כאשר שטית טומאה תחת אישך וכאשר נטמאת ויתן בך איש את שכבתו מבלעדי אישך יתן ה' אותך לאלה ולשבועה אבל בעבור אריכות התנאים חזר לאמר פעם אחרת והשביע הכהן את האשה ולפרש שהיא שבועת האלה ור"א פירש כי והשביע הראשון בשם והשני באלה כאשר הוא מפורש ואיננו נכון כי בשם לא ישביע בלשון אם והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי הענין הזה שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצונו של מקום כי חפץ למען צדקו ליסר הנשים שלא תעשינה כזמת יתר העמים ולנקות ישראל מן הממזרות שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם ולפיכך פסק הענין הזה משעה שנתקלקלו בעבירות כמו שאמרו (סוטה מז) משרבו הנואפים פסקו מי סוטה שנאמר (הושע ד יד) לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם עם הזונות יפרדו ועם הקדשות יזבחו ועם לא יבין ילבט ואין הכתוב אומר שתהיינה הנשים הנואפות פטורות מן העון בעבור שבעליהן נואפים רק שלא יעשה בהן הנס הגדול הזה שהוא נעשה להם לכבודם ולהיותם עם קדוש והם לא יבינו בטובה הזאת ולא יחפצו בה וזהו שאמר ועם לא יבין ילבט כלומר ילכד בסכלותו וכן ואויל שפתים ילבט (משלי י ח) תרגם המתרגם הירושלמי וסכלא בספותיה מתאחד וזה טעם מה שאמרו (סוטה מז) ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון מים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו והנקיון הוא שלא בא עליה משקנא לה ונסתרה ויש מפרשים שאם בעל הבעל שום בעילה אסורה כל ימיו אין המים בודקין אותה והעולה מן ההלכה (שם) שאפילו היו בניו ובנותיו נואפים ולא כהה בם לא היו בודקין והכלל שהוא נס וכבוד לישראל:
סְפוֹרְנוֹ ואת. גם כן קבלי עליך: כי שטית תחת אישך וכי נטמאת. שתחול האלה בסבת מה ששטית ונטמאת ולא בסבה אחרת ובהיות הסבה סרה ובלתי אמתית לא יהיה שום חלות לדברי האלה:
מַלְבִּי״ם ואת כי שטית טומאה כבר פרשנו בסי' הקודם שמ"ש ולא שטית טומאה היינו שלא נטמאה ברצונה, ובזה י"ל שכן מ"ש כי שטית טומאה שפי' ברצון כמ"ש בירושלמי (פ"ק דסוטה ה"ב ופ"ד ה"ז) תחת אישך פרט לאונסין י"ל ה"ה שממעט שלא כדרכה שזאת לא תהיה ברצונה לרוב, ובפרט שממ"ש ושכב איש אותה י"ל שממעט שלא כדרכה. שזה ההבדל בין שכב אותה ובין שכב עמה (כנ"ל סי' ל"ט), לכן הוסיף וכי נטמאת, והיא נטמאה גם בשכיבה שלא כדרכה כמו שלמד בסנהדרין (דף נ"ד) מן משכבי אשה. והנה לשון נתן שכבתו מציין שכיבה שאינה ראויה להוליד, שכן נמצא לשון זה בביאת בהמה, ובכל בהמה לא תתן שכבתך (אחרי י"ח כ"ג וקדושים כ' ט"ו) שהבהמה אינה מתעברת מן האדם, ונמצא ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע (אחרי שם) הוסיף לזרע, ומפורש ביבמות (דף נ"ה) שבא למעט משמש מת, כי מלשון לא תתן שכבתך הייתי אומר אף משמש מת שאין ראוי להוליד, [וגבי בהמה למדינן לפטור משמש מת מיתר עריות], וי"ל שתפס בא"א לשון זה כי חייב אף אם הם עקרים וזקנים שאינן ראוים להוליד כל שמשמש באבר חי, וע"כ פה שאמר ויתן איש בך את שכבתו מרבה את הסריס, ומובא בירושלמי פרק ארוסה, ובש"ס (דף כ"ו) אמר שמואל שחוץ מקנאים על ידו ופוסל בתרומה (ובק"א בשו"ת שער אפרים הקשה עמ"ש הרמ"א בא"ע (סי' כ') דכל שאין חיוב מיתה על ביאת איסור אין האשה נאסרת על בעלה והלא שחוף ומשמש באבר מת פטור ממיתה כמ"ש הרמב"ם (פ"א מה' א"ב) ומקנאים על ידו, ולק"מ דבהשקאה משביע ויתן איש את שכבתו שכולל שכיבת הסריס, וביבמות (שם) אמר ששכבת זרע שנאמר בא"א ממעט משמש באבר מת, וש"ז האמור בש"ח ממעט שלא כדרכה וש"ז שאמר בסוטה ממעט קנא לה דרך אברים דה"א בקפידא דבעל תליא והא קפיד, ולמה לא אמר שגם בסוטה ממעט אבר מת, אך שבסוטה משביע גם על הסריס כמ"ש ויתן איש בך את שכבתו, וא"א למעט אבר מת רק קנא דרך אברים, אבל אבר מת נכלל במ"ש את שכבתו, והרי בנדה (דף מ"ג) אמר לחד לישנא דשמואל דש"ז שאינו יורה כחץ אע"ג שאינה מזרעת טמויי מטמאה שנא' אשר לא יהיה טהור מקרה לילה אפילו קרי בעולם אע"ג דשם כתיב שכבת זרע, הרי שבדרך ההרחבה יקרא ש"ז ויצדק ואשה אשר ישכב איש אותה ש"ז, אחר שגלי קרא, וה"ה גבי סוטה גלי קרא שאחר קנוי וסתירה המים בודקים אותה שבקפדת הבעל תליא ואכמ"ל בזה יותר. ואחר שבמ"ש ויתן איש בך את שכבתו כולל גם שכיבת הסריס מבואר שמ"ש מבלעדי אישך שר"ל בלעדי שכיבת אישך, שה"ה שכיבת הבעל מקרי שכיבה אף שהוא סריס ולאו בר זריעה וכמו שפרש"י בסוטה (דף כ"ו), וא"צ למ"ש רש"י במשנה שאשת סריס מיירי שנסתרס לאחר שנשאה, שגם אם היה סריס בשעת נשואין מקיים בו שקדמה שכיבת בעל, ששכיבה מקרי, וכבר כתב ע"ז בחדושי הלכות שאינו מדברי רש"י רק גליון עי' במ"ל פ"ב ה"ו:

כא וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת־הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן יְהוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת יְהוָה אֶת־יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת־בִּטְנֵךְ צָבָה׃

רַשִׁ״י בשבעת האלה. שְׁבוּעָה שֶׁל קְלָלָה: יתן ה' אותך לאלה. שֶׁיִּהְיוּ הַכֹּל מְקַלְלִין בִּיךְ — "יְבוֹאֵךְ כְּדֶרֶךְ שֶׁבָּא לִפְלוֹנִית": ולשבעה. שֶׁיִּהְיוּ הַכֹּל נִשְׁבָּעִין בִּיךְ —"אִם לֹא יֶאֱרַע לִי כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵרַע לִפְלוֹנִית", וְכֵן הוּא אוֹמֵר "וְהִנַּחְתֶּם שִׁמְכֶם לִשְׁבוּעָה לִבְחִירַי" (ישעיהו ס"ה), שֶׁהַצַּדִּיקִים נִשְׁבָּעִים בְּפֻרְעֲנוּתָן שֶׁל רְשָׁעִים, וְכֵן לְעִנְיַן הַבְּרָכָה, "וְנִבְרְכוּ וְגוֹ'" (בראשית י"ב), "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר" (שם מ"ח): את ירכך. בִּקְלָלָה הִקְדִּים יָרֵךְ לַבֶּטֶן, לְפִי שֶׁבָּהּ הִתְחִילָה בַעֲבֵרָה תְּחִלָּה (סוטה ח'): צבה. כְּתַרְגּוּמוֹ, נְפוּחָה:
אוּנְקְלוֹס וְיוֹמֵי כַהֲנָא יָת אִתְּתָא בְּמוֹמָתָא דִלְוָטָּא וְיֵימַר כַּהֲנָא לְאִתְּתָא יִתֵּן יְיָ יָתִיךְ לִלְוַטּ וּלְמוֹמֵי בְּגוֹ עַמִיךְ בִּדְיִתֵּן יְיָ יָת יַרְכִּיךְ מַסְיָא וְיָת מְעַיְכִי נְפִיחִין
רַשְׁבַּ״ם לאלה ולשבועה: כשמשביע אדם את חבירו יאמר הנני משביעך בשם על זה הדבר שאם תכזב בי תהיה מקולל כאשה פלונים שצבתה בטנה ונפלה יריכה:
אִבְּן עֶזְרָא ירך ובטן. שכנים: צבה. כמו נפוחה ואין ריע לו חוץ מהפרשה הזאת:
מַלְבִּי״ם והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה זה בא כמאמר מוסגר, ושעור הכתובים ואת כי שטית טומאה וכו' יתן ה' אותך לאלה, ובעבור אריכות התנאים חזר פעם אחרת ואמר והשביע הכהן את האשה ולפרש שהוא שבועת אלה כ"כ הרמב"ן. וזה כמ"ש הריטב"א שבועות (דף לו) שמ"ש בקדושין (דף סב) אם שכב הנקי ואם לא שכב תנקי הוא אליבא דרב בסוטה (דף ית) ששתי שבועות הן, אבל לדידן שהוא שבועה אחת א"צ לכל זה, כי יש בשבועה זו תנאי כפול אם שכב הנקי ואת כי שטית יתן ה' אותך לאלה, שכ"ז שבועה אחת. וכן ברמב"ם (פ"ג מה' סוטה ה"ז) ואומר לה אם לא שכב וכו' הנקי ואת כי שטית וכו' יתן ה' אותך לאלה, הרי שכ"ז שבועה אחת בתנאי כפול כדינו, שלא הזכיר שיאמר ואם לאו חנקי. אולם יקשה לפ"ז למה חזר שנית והשביע הכהן את האשה בשביעת האלה הלא כבר אמר והשביע אותה הכהן שמוסב על כל השבועה בשני התנאים שבה, פי' חז"ל שבא ללמד שתנאי הראשון של השבועה נקרא בשם שבועה ותנאי השני נקרא שבועת האלה כי בתנאי זה מזכיר קללה שבא ללמד שבכ"מ שנזכר בתורה שבועה כמו בשבועת הפקדון שאמר ונשבע על שקר ובשבועת הדיינים שכתוב שבועת ה' תהיה מן שניהם, גם האלה בלא שבועה הוא בכלל שבועה. דלזה חלק את השבועה וקרא חלק הראשון שאין בו אלה בשם שבועה לבד, ותנאי השני שהוא אלה לבד קורא בשם שבועת האלה ללמד שגם אלה לבד נקרא בשם שבועה ובכ"מ שכתוב לשון שבועה יוכל לקבלו בלשון ארור וכמ"ש בשבועות (דף לו) ארור בו קללה בו שבועה דכתיב ויואל שאול לאמר ארור האיש וכתיב בהשביע אביו את העם. ועדיין לא ידענו שבמקום שכתוב לשון אלה כמו בשבועת העדות שכתוב ושמעה קול אלה שגם שבועה בלא אלה בכלל אלה, ועז"א יתן ה' אותך לאלה ולשמעה בתוך עמך שהקדים אלה לשבועה שלא כסדר השבועה דכאן שהקדים את השבועה אל האלה להורות שגם תנאי הראשון שהוא שבועה בלא אלה דינו כאלה ובמקום שכתוב אלה גם שבועה בכלל. ובזה תבין אורך לשון הברייתא שלפנינו שהגר"א מחק חצי הברייתא שנראה לו שהוא אריכות לשון. ולפמ"ש הם שני למודים, [א] על מקום שכתוב שבועה שגם אלה בכלל, [ב] על מקום שכתוב אלה ששבועה בכלל. וממ"ש ללמד שצריך שבועה בשם מבואר דאתיא כר' חנינא בר אידי, וגם בזה יש שני למודים שהלמוד הא' הוא ששבועה הוא בשם וזה למד משבועת השומרים דכתיב שבועת ה' תהיה מן שניהם שהוא שבועה בשם והלמוד שאלה הוא בשם למד מפה שתנאי של האלה הוא בשם וכן תמצא במכלתא משפטים (סי' קמז וסי' קנז) ששבועה בשם למד ממ"ש שבועת ה' תהיה בין שניהם. ומ"ש ומה אלה ביו"ד ה"א צריך למחוק ועי' בשבועות שם וע' בספרא ויקרא (סי' רצג) ומש"ש: לאלה ולשבועה בתוך עמך מ"ש ועמך שלום, כן פי' חז"ל תמיד בספרא ומכלתא בכ"מ שכתוב ונכרת מקרב עמו ועמו שלום ופרשתיו צו סי' קלב. ומ"ש בתוך עמך כי זה עונש יותר כבד אם מתנוול בתוך עמו המכירים אותו, וממה שאמר שנית (בפסוק כז) והיתה לאלה בקרב עמה מדייק שמציין על עת שישבו על אדמתם, שמלת קרב העם מציין שהם מקובצים במקומם לא בזמן הגולה:

כב וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן׃

רַשִׁ״י לצבות בטן. כְּמוֹ לְהַצְבּוֹת בֶּטֶן, זֶהוּ שִׁמּוּשׁ פַּתָּח שֶׁהַלָּמֶ"ד נְקוּדָה בוֹ. וְכֵן "לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ" (שמות י"ג), "לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ" (דברים א'), וְכֵן "לַנְפִּל יָרֵךְ" — לְהַנְפִּיל יָרֵךְ, שֶׁהַמַּיִם מַצְבִּים אֶת הַבֶּטֶן וּמַפִּילִים אֶת הַיָּרֵךְ: לצבות בטן ולנפל ירך. בִּטְנוֹ וִירֵכוֹ שֶׁל בּוֹעֵל, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא נִבְעֶלֶת, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה" הֲרֵי שֶׁל נִבְעֶלֶת אָמוּר (סוטה כ"ח): אמן אמן. קַבָּלַת שְׁבוּעָה – אָמֵן עַל הָאָלָה אָמֵן עַל הַשְּׁבוּעָה, אָמֵן אִם מֵאִישׁ זֶה אָמֵן אִם מֵאִישׁ אַחֵר, אָמֵן שֶׁלֹּא סָטִיתִי אֲרוּסָה וּנְשׂוּאָה שׁוֹמֶרֶת יָבָם וּכְנוּסָה (שם י"ח):
אוּנְקְלוֹס וְיֵעֲלוּן מַיָא מְלַטְטַיָא הָאִלֵין בִּמְעַיְכִי לַאֲפָחָא מְעִין וּלְאַמְסָאָה יַרְכָּא וְתֵימַר אִתְּתָא אָמֵן אָמֵן
אִבְּן עֶזְרָא ולנפיל. נפתח הלמ"ד להורות על חסרון ה"א הבנין וכן לשמיד: אמן. פעמים חזוק:
סְפוֹרְנוֹ אמן אמן. אני מקבלת שני התנאים שאמרת שאם לא שטיתי אנקה ושאם שטיתי תחול האלה:
מַלְבִּי״ם לצבות בטן ולנפיל ירך ממה שלא אמר בכנוי בטנך משמע שבא לכלול כל בטן שעסק בעבירה וכולל גם בטנו וירכו של בועל, ורש"י ז"ל בפי' כתב בטנו וירכו של מעל או אינו אלא של נבעלת כשהוא אומר את ירכך נופלת ואת בטנך צבה הרי של נבעלת אמור, מבואר שכן היה גירסתו בספרי ומה במדרש רבה והגר"א הגיה כן את הספרי אולם ברייתא זו מובא בסוטה ושם גריס כגרסתנו. ונראה שהספרי רצה ללמוד מזה גם מ"ש בסוף דבריו כשם שהפורענות פוקדתה כך פוקדתו ר"ל ששניהם שוים לצבות בטן תחלה ואח"כ לנפיל ירך אע"ג שבקללה הזכיר תחלה ירך ואח"כ בטן, ואם לא יביא הפסוק וצבתה בטנה ונוכיח בטנו וירכו של בועל ממ"ש את ירכך נופלת נאמר עכ"פ שאין הפורענות פוקדם בשוה שנבעלת ירך תחלה והבועל בטן תחלה, לכן הביא פסוק וצבתה בטנה שמזה מוכח שני דברים [א] שמ"ש לצבות בטן זה בטנו של בועל [ב] כשם שהפורענות פוקדתה ר"ל ששניהם בטן ואח"כ ירך: ואמרה האשה אמן אמן כפל אמן על האלה ועל השבועה ועל מה שמגלגל עליו מאיש אחר ובעודה ארוסה או שומרת יבם ור"מ ס"ל שמשביעה על העתיד וחכמים חולקים עליו וכ"ז מובא בסוטה [דף יח], וע"ש הואיל ונאמר שבועה בתורה סתם וכו' כבר נתבאר בסי' ס"ג, והביאו כאן שנית מפני שחושב שלמדינן מכאן ג"כ שצריך שיענה אמן ושגלגול שבועה דאו' כמו שמבואר בקדושין (דף כז). אמנם מ"ש אבא חנן אומר משום ר"א זה מובא במכלתא משפטים (סי' קצו) לא תשא שמע שוא אבא חנן אומר משום ר' אלעזר להביא שבועת הדיין וכו' כמ"ש כאן, וצריך להגיה פה לא תשא שמע להביא את שבועת הדיינים וכו', ר"ל שלא מכאן למדינן רק מלא תשא שמע שוא:

כג וְכָתַב אֶת־הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל־מֵי הַמָּרִים׃

אוּנְקְלוֹס וְיִכְתּוֹב יָת לְוָטַיָא הָאִלֵין כַּהֲנָא בְּסִפְרָא וְיִמְחוֹק לְמַיָא מְרִירַיָא
אִבְּן עֶזְרָא וטעם בספר. שהיה להם ספר ידוע באלות:
מַלְבִּי״ם וכתב את האלות האלה הכהן כנוי הרומז האלה בא להוציא שלא נחשוב שיכתב האלות הידועים בתורה, כגון אלות שבמשנה תורה. והנה כללתי בס' התו"ה ויקרא (סי' ד') שלעולם לא יבא שם הפעול לפני שם הפועל, ופה יצא מן הכלל שהיל"ל וכתב הכהן את האלות, וגם שם הכהן מיותר שכבר אמר והשביע אותה הכהן, ופי' חז"ל שמצאנו שיאמר וכתב ע"י שליח כמו וכתב לה ספר כריתות וכתב לו את משנה התורה שכשר ע"י שליח, כמ"ש באילת השחר (כלל טז) שיש פעלים שיתיחסו אל האדם המצוה לעשותם אף שאינו עושה בעצמו, לכן בא שם הכהן בסוף שדינו כאלו כתוב שני פעמים הכהן, שאם יכתוב וכתב פי' וכתב הכהן הנזכר למעלה ומוסיף שנית הכהן דוקא לא אחר וכמ"ש הרמב"ם [פ"ד מה' סוטה ה"ח] שאם כתבה ישראל פסולה: וכתב בספר ומחה יש הבדלים בין ספר ובין מגלה ובין אגרת, הספר הוא הנכתב להיות קיים לעולם כמ"ש בא כתבה על לוח אתם ועל ספר חוקה (ישעיה למ"ד) עמש"ש בפי' שם, והיה ענינו ידוע שהיו כותבים על הקלף המעובד ומשרטטים אותו, לא כן האגרת והמגלה והלוח, וע"כ אמר ר' ישמעאל (סוטה דף טז) בג' מקומות הלכה עוקבת מקרא התורה אמרה בספר והלכה בכל דבר, ואמר במגלה (דף יט) נקראת ספר ונקראת אגרת וכו' עיי"ש, וע"כ אמר אין כותבים על הלוח וכו' ומובא בסוטה (דף יב) עיי"ש, ובמ"ש ומחה שענינו על המחיקה עד שאין רשומו ניכר מבואר שצריך כתב שיוכל למחות וכמ"ש בסוטה שם ובעירובין (יג), ומזה הוציא ק"ו לספרי מינים, והפלוגתא שלדעת ר' ישמעאל קודר האזכרות ולדעת ר"ע שורפן. לפמ"ש הרמב"ם [פ"ו מה' יסודי התורה ה"ח] שס"ת שכתבו אפיקורוס שורפין אותו עם האזכרות שבו מפני שלא כתבם לשמן וכמ"ש בהגמ"י (שם ה"א) בשם הרא"ם דאם לא קדש את השם מותר למחקו וכ"ד הרבה מן הפוסקים וזה מפני שפסקו כר"ע שהלכה כוותי' וכר' טרפון בשבת (דף קטז) ועיין בשו"ת שב יעקב (סי' נד) ור' ישמעאל בכאן ור' יוסי בשבת (שם) יסברו דשם שנכתב שלא בקדושה אסור לאבדו שכן דעת הפר"ח, וע"כ אמר שקודר לא שורף, ובספרי ראה (פיסקא סא) על לא תעשון כן לה' אלהיכם ס"ל לת"ק שהוא אזהרה לנותץ אבן מן ההיכל ור' ישמעאל ס"ל שהוא אזהרה למוחק השם. ואם נאמר כדעת הרא"ם שם שפליגי, י"ל שלכן מחמיר ר' ישמעאל יותר במחיקת השם אף שלא נכתב בקדושה, ואכמ"ל, ומ"ש ומחה אל מי המרים והיה די לומר אל המים, למ"ש בספרי למעלה לחד מ"ד שנקראו מרים המאררים על שם סופם, באר שעתה ע"י מחיקת השם בתוכם יתחדש בהם טעם מרירות:

כד וְהִשְׁקָה אֶת־הָאִשָּׁה אֶת־מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים׃

רַשִׁ״י והשקה את האשה. אֵין זֶה סֵדֶר הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁהֲרֵי בַתְּחִלָּהּ מַקְרִיב מִנְחָתָהּ, אֶלָּא הַכָּתוּב מְבַשֶּׂרְךָ שֶׁכְּשֶׁיַּשְׁקֶנָּה יָבֹאוּ בָהּ לְמָרִים; לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בֶּטֶן וְיָרֵךְ, מִנַּיִן לִשְׁאָר כָּל הַגּוּף? תַּ"ל ובאו בה — בְּכֻלָּהּ, אִ"כַּ מַה תַּ"ל בֶּטֶן וְיָרֵךְ? לְפִי שֶׁהֵן הִתְחִילוּ בַעֲבֵרָה תְּחִלָּה לְפִיכָךְ הִתְחִיל מֵהֶם הַפֻּרְעָנוּת (ספרי): למרים. לִהְיוֹת לָהּ רָעִים וּמָרִים:
אוּנְקְלוֹס וְיַשְׁקֵי יָת אִתְּתָא יָת מַיָא מְרִירַיָא מְלַטְטַיָא וְיֵעֲלוּן בַּהּ מַיָא מְלַטְטַיָא לִמְרִירוּ

כה וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת וְהֵנִיף אֶת־הַמִּנְחָה לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל־הַמִּזְבֵּחַ׃

רַשִׁ״י והניף. מוֹלִיךְ וּמֵבִיא מַעֲלֶה וּמוֹרִיד, וְאַף הִיא מְנִיפָה עִמּוֹ, שֶׁיָּדָהּ לְמַעְלָה מִיָּדוֹ שֶׁל כֹּהֵן: והקריב אתה. זוֹ הִיא הַגָּשָׁתָהּ בְּקֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית שֶׁל מִזְבֵּחַ קֹדֶם קְמִיצָה, כִּשְׁאָר מְנָחוֹת (סוטה י"ד):
אוּנְקְלוֹס וְיִסַב כַּהֲנָא מִידָא דְאִתְּתָא יָת מִנְחַת קִנְאָתָא וִירֵים יָת מִנְחָתָא קָדָם יְיָ וִיקָרֵב יָתַהּ לְמַדְבְּחָא
מַלְבִּי״ם ולקח הכהן מיד האשה כבר בארתי (ויקרא סי' כט) שכ"מ שכתוב ידו ממעט שליח עיי"ש, ומזה הוציא שאם פרסה נדה לא היתה שותה ואין הטעם מפני שמטמאה את המנחה דהא היתה מנחה חרבה ולא הוכשרה לקבל טומאה וחבת הקדש דרבנן רק מצד שא"א שתמצא בעזרה לתנופה ולקחת המנחה מידה: והשקה את האשה ברייתא זו היא הברייתא המובא בסוטה (דף יט עב), וצ"ל רש"א וכן הגיה הגר"א [כי לגי' וחכ"א א"א לפרש כמו שהתלבט בזה בז"ר ובז"א] ושניהם ס"ל דמביא מנחתה ואח"כ משקה כמ"ש ואחר ישקה, ומ"ש והשקה קודם הבאת המנחה, פי' שמאז מוכנת להשקותה (שמצאנו כמה פעלים שמורים שמוכן אל הפעולה כמ"ש באילת השחר כלל י') והוא לר"ע שמאז מוכנת אל ההשקאה לענין שאינה יכולה לחזור בה כי כופין אותה לשתות, ולר"ש פי' שמוכנת אל ההשקאה שאם השקה קודם המנחה כשרה. ור"ש דייק כפל ואחר ישקה עם והשקה בתרא. ומפרש ואחר ישקה היינו שדברים הקודמים מעכבים, והשקה בתרא מלמד שאם נמחקה מגלה אחר הקטרה משקים אותה בעל כרחה. ובגמ' אמר עד שלא נמחקה מגלה אלא מאי משקה לה אמר רב אשי לא נצרכה אלא לרשומו ניכר. ולפ"ז מ"ש ג' דברים מעכבים [שמ"ש עד שלא קבלה את השבועה כדי נסבה כמ"ש בגמ"] אינם דומים שאם רשומו ניכר פסול אפי' דיעבד ואם הקדים השקאה למנחה כשר בדיעבד לר"ש, וזה יובן ע"פ הכלל שיסדתי באילת השחר (כלל תקע"א) שיש הבדל בין אחר ובין אחרי ואחר כן, שמלת אחר מורה סמיכת הדבר אחר דבר אחד קודם לו, אבל מלת ואחרי כן מורה סמיכת הדבר אחר מעשים רבים, וכן דעת ר' שמעון שאמר בנזיר (דף מו) כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות ביין, שמפ' ואחר ישתה הנזיר אחר מעשה יחידי. ולפ"ז מ"ש כאן על ואחר ישקה שלשה דברים מעכבים סותר הכלל הזה דהא מלת ואחר בלתי מציין רק מעשה יחידי, אך דהא ואחר ישקה מציין שמעשה הקודם מעכב למעשה השני, וזה אינו פה לר"ש דהא הבאת המנחה אינו מעכב בדיעבד דהא למד מן והשקה קמא שאם השקה קודם הבאת המנחה כשר, ולכן חדש ר"ש שיש כאן דבר אחד מעכב גם בדיעבד שהוא מחיקת המגלה ועליה יצדק מלת ואחר בעצם, כי זה מעכב, ועז"א שלשה דברים מעכבים בסוטה שר"ל שמלת ואחר מציין בעצם אחר שנמחקה מגלה [כי קבלת השבועה כדי נסבה] שזה מעכב ואגב ידעינן הקרבת הקומץ שמעכב לכתחלה דהא סדר הקרבת המנחה קודם השקאה שזה לענין לכתחלה, ומ"ש ואין מגלתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת וכו' הוא ענין אחר ומובא בסוטה (דף כ"ף ע"ב) ומפ' דת"ק סבר ועשה לה לשמה קאי אכתיבה ור' אחי סובר דקאי אמחיקה, ומיירי שהסוטה השניה קבלה עליה השבועה קודם כתיבת המגלה דבשני כהנים משקים ב' סוטות כמ"ש בסוטה (דף ח): והניף את המנחה כבר למדנו ממ"ש את חזה התנופה ואת שוק התרומה אשר הונף ואשר הורם, שכ"מ שכתוב תנופה היה גם הרמה וכן בהפך כמו שהתבאר בספרא (צו סי' קמח) עי' בפי' שם ומ"ש לפני ה' במזרח היינו בכ"מ שכתוב לפני ה' אצל תנופה כמ"ש בספרא (צו סי' קמט מצורע סי' מה ומנחות דף סא) ובארתי באורך בתורה אור (צו סי' כו): והניף זו תנופה ודינו ככל התנופות שכהן מניח ידו תחת יד בעלים, והקריב הוא הגשה בקרן דרומית מערבית כמ"ש (צו סי' כו), ומ"ש (כו) וקמץ את אזכרתה הוא הקטרת הקומץ, ומ"ש ואחר ישקה התבאר בסי' עיי"ן:

כו וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן־הַמִּנְחָה אֶת־אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת־הָאִשָּׁה אֶת־הַמָּיִם׃

רַשִׁ״י אזכרתה. הוּא הַקֹּמֶץ, שֶׁעַ"יְ הַקְטָרָתוֹ הַמִּנְחָה בָאָה לְזִכָּרוֹן לְגָבוֹהַּ (ספרי):
אוּנְקְלוֹס וְיִקְמוֹץ כַּהֲנָא מִן מִנְחָתָא יָת אַדְכַּרְתָּהּ וְיַסֵק לְמַדְבְּחָא וּבָתַר כֵּן יַשְׁקֵי יָת אִתְּתָא יָת מַיָא
אִבְּן עֶזְרָא אזכרתה. מה שיהיה לה לזכרון לטוב או לרע כפי מעשיה:

כז וְהִשְׁקָהּ אֶת־הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם־נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ׃

רַשִׁ״י והשקה את המים. לְרַבּוֹת, שֶׁאִם אָמְרָה אֵינִי שׁוֹתָה לְאַחַר שֶׁנִּמְחֲקָה מְגִלָּה, מְעַרְעֲרִין אוֹתָהּ וּמַשְׁקִין אוֹתָהּ בְּעַל כָּרְחָהּ, אֶלָּא אִ"כֵּ אָמְרָה טְמֵאָה אֲנִי (ספרי; סוטה כ'): וצבתה בטנה וגו'. אַעַ"פִּ שֶׁבַּקְּלָלָה הִזְכִּיר יָרֵךְ תְּחִלָּה, הַמַּיִם אֵין בּוֹדְקִין אֶלָּא כְּדֶרֶךְ כְּנִיסָתָן בָּהּ (שם ט'): והיתה האשה לאלה. כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי, שֶׁיְּהֵא הַכֹּל אָלִין בָּהּ: בקרב עמה. הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּין אָדָם הַמִּתְנַוֵּל בְּמָקוֹם שֶׁנִּכָּר, לְאָדָם הַמִּתְנַוֵּל בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ נִכָּר:
אוּנְקְלוֹס וְיַשְׁקִנָהּ יָת מַיָא וּתְהֵי אִם אִסְתָּאָבַת וְשַׁקָרַת שְׁקָר בְּבַעֲלַהּ וְיֵעֲלוּן בַּה מַיָא מְלַטְטַיָא לִמְרִירוּ וְיִפְּחוּן מְעָהָא וְתִתְמְסֵי יַרְכַהּ וּתְהֵי אִתְּתָא לִלְוַט בְּגוֹ עַמָהּ
אִבְּן עֶזְרָא ותמעל מעל. כאשר פירשתי דבר מכוסה:
מַלְבִּי״ם ובאו בה המים המאררים למרים כבר אמר זה (בפסוק כד), וכפל הדבר לדייק שמ"ש ובאו בה הוא דוקא ומוסיף עמ"ש ובאו במעיך, כי אח"כ יתפשטו בכל גופה, וז"ש שאר אברים מנין, וחזר וצבתה בטנה ללמד שבכ"ז יתחיל תחלה בבטן וירך שהתחילו בעבירה:

כח וְאִם־לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע׃

רַשִׁ״י ואם לא נטמא האשה. בִּסְתִירָה זוֹ: וטהרה הוא. מִמָּקוֹם אַחֵר: ונקתה. מִמַּיִם הַמְאָרְרִים, וְלֹא עוֹד אֶלָּא ונזרעה זרע — אִם הָיְתָה יוֹלֶדֶת בְּצַעַר תֵּלֵד בְּרֶוַח, אִם הָיְתָה יוֹלֶדֶת שְׁחֹרִים, מֵעַתָּה יוֹלֶדֶת לְבָנִים:
אוּנְקְלוֹס וְאִם לָא אִסתָּאָבַת אִתְּתָא וְדַכְוָאָה הִיא וְתִפּוֹק זַכָּאָה וְתַעְדִי עִדוּי
רַשְׁבַּ״ם ונזרעה זרע: תתעבר: (לא) וניקה האיש מעון: אע"פ שגרם לה פורענות זו על ידי קנוי שקינא בה, ולי נראה ונקה האיש מעון שלא סבל אשתו להיות מזנה תחתיו, ואילו שתק לא היה מנוקה מעון שהיא אסורה לו, אלא היא תשא את עוונה שהרי זינתה ולפיכך קיבלה פורענותה:
אִבְּן עֶזְרָא ונזרעה זרע. שיתן לה השם זרע בשכר הקלון שאירע לה:
סְפוֹרְנוֹ ונקתה. מעונש השבועה שגרמה אף על פי שנאמר כי לא ינקה הנה בזה הענין רצה האל יתברך שתנקה האשה כי הוא ידע יצרנו:
אוֹר הַחַיִּים ואם לא נטמאה וגו'. וטהורה וגו'. כפל לומר וטהורה, לצד שבא לומר כי מלבד שתנקה האשה מהמים ולא ישחיתוה עוד לה ונקתה ונזרעה זרע, לזה התנה וטהורה פירוש לא נטמאת בנתינת שכיבתו של איש מבלעדי אישה, וטהורה מדבר מגונה שהוא מעשה הנואפים הקודמים לביאה חשק הזולת וחיבוק ונישוק ודומה לו, אז הוא שיטיבו לה המים ככל הכתוב, אבל אם לא נטמאה אבל לא נטהרה מענפי החטא הגם שתנקי מהעונש לא יגיעוה טובות האמורות, ותמצא שבשבועת הכהן אמר כי שטית תחת וגו' וכי נטמאת וגו', וקשה מה הוא כוונתו במאמר כי שטית, אם הוא כי נטמאת לא היה לו לומר וכי נטמאת בתוספת וא"ו, אלא ודאי שנתכוון לענין דברים הקודמים לטומאה שהוא חשק הזולת וכו', והתנה וכי נטמאת אז הוא שיהיה לה עונש, ואמר בהפכיות אם לא היו ב' החלוקות תנקה מהרע ותצליח בדבר טוב, וחלוקה האמצעית מובנת מאמצעות הדברים, ורז"ל אמרו (שם יח ב) וטהורה היא מאיש אחר, ולדרכינו איש אחר נכלל במאמר לא נטמאה כי דרך כלל אמר בין מאיש זה בין מאחר:
מַלְבִּי״ם ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא מ"ש וטהורה היא מיותר. ומפרש ר' ישמעאל שר"ל אם היא טהורה גם בעיני העולם לא אם יצא עליה ש"ר שאז אין המים בודקים אותה, וזה עצמו הברייתא המובא בסוטה (דף וא"ו ע"ב), וטהורה ולא שי"ל עדים במדה"י, וטהורה ולא שתלתה לה זכות, היא ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה, שזה מ"ש שיצא עליה שם רע, שאז אין המים בודקים, ויש קיצור שה"ה שממעט אם י"ל עדים במדה"י, שאז אינה טהורה בפני העולם וכן אם תלה לה זכות שאינה טהורה באמת ורשב"י חולק וס"ל שהזכות אינו תולה כנ"ל מפני שא"כ אתה מוציא לעז על הטהורות ששתו וכו'. ולפ"ז לא ס"ל ג"כ הא שיש עדים במדה"י וכשטת הגמ' (שם עא) לר"ש מדזכות לא תליא עדים נמי לא תלו, וע"כ מפרש מ"ש וטהורה היא היא תשובת התנאי אם לא נטמאה אז אחר ששתתה מים המרים טהורה היא ונקתה ובא ללמד שקודם השתיה היתה טמאה ודאי אע"ג שהיא ספק וללמד שכ"ש כשנבעלה ודאי ולא התרו בה שצריך לגרשה בגט, ור' ישמעאל לשטתו שלמד למעלה (סי' מה) ממ"ש והיא נטמאה והיא לא נטמאה שלעולם אין משקין אלא על הספק ולמד מסוטה לספק שרץ וא"צ לזה למוד של וטהורה היא ור"ש לשטתי' שס"ל (בנדה דף ג) שבסוטה אינו ספק מפני שיש רגלים לדבר ולא למדינן ממנה לספק שרץ, ולא פי' כר' ישמעאל שמ"ש והיא נטמאה והיא לא נטמאה היינו שהוא ספק, ולכן למד ממ"ש וטהורה היא, שעד עתה הגם שאינה טמאה אינה ג"כ טהורה ודאי רק ספק והבן. ועוד מפרש שמה שכפל וטהורה היא מלמד שהיא טהורה לכל הדברים שנאסרה להם תחלה והוא למעל ולתרומה: ונקתה ונזרעה זרע מ"ש ונקתה היינו מן העונש שלא תאמר שיגע בה האלה לרעה כמ"ש שקללת חכם אפי' על תנאי היא באה, וז"ש ונקת' מן האלות וכן שלא תאמר שאף על שבועת אמת יש עונש ועז"א ואף מן השבועה, ומ"ש ונזרעה זרע, פי' ר"ע שאם היא עקרה נפקדת, ור"י פי' שר"ל שתוליד כדרך הרגיל בלא צער כמ"ש וגדר פעל זה (תזריע סי' ג), ובברכות (דף לא) גריס ומהפך דברי ר"י לר"ע ולא משמע כן ממה שדריש זה שם על אם ראה תראה אם ראה מוטב וכו' ור"י ס"ל בכ"מ דלא דרשינן מלות כפולות כמ"ש במ"ר בכ"מ. ומ"ש ד"א מובא בסוטה (דף כו) שזה דעת ר' שמעון בן אלעזר דאילונית לא שותה, ומ"ש מפני שיצא לדון בדבר החדש מחקו הגר"א:

כט זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה׃

אוּנְקְלוֹס דָא אוֹרַיְתָא דְקִנְאָתָא דִי תִסְטֵי אִתְּתָא בַּר מִבַּעֲלַהּ וְתִסְתָּאָב
סְפוֹרְנוֹ זאת תורת הקנאות. הקנאה הנעשית בדין והקנאה הנעשית שלא כדין וזה ביאר באמרו אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה וזוהי קנאה בדין. והוסיף ואמר או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה. וזה בלי סבה ראויה לכך:
מַלְבִּי״ם זאת תורת הקנאות כבר בארתי בפי' התו"ה (שמות) שר' יאשיה ס"ל דכ"מ שאומר זאת תורת בין בתחלת הענין בין בסוף מלמד שהוא תורה נוהגת לעולם, וכן דעת ר' יהודה סתמא דספרא בכ"מ שאומר זאת תורת אמר בספרא לבית עולמים, וזה כמ"ש התוס' בסוטה שלר' יהודה נוהג מנחת סוטה בנוב וגבעון ובזבחים אמרו להפך, ועיין במ"ל פ"א מה' ק"פ ודברתי מזה במק"א וע"כ אמר ר' יאשי' שמ"ש זאת תורת הקנאות מרבה לדורות היינו בנוב וגבעון כמ"ש במד' רבה בפי', ור' יונתן חולק במכלתא שם וכן פה ולקמן וס"ל שלא בא לרבות רק שסדר הלשון כ"ה לחתום הדברים כלשון זה, וה"ה שכן ס"ל בזאת תורת שבא בתחלה כמ"ש שם במכלתא, והיינו שר' יונתן ס"ל דאין מנחה בבמה: אשר תשטה אשה תחת אישה וכו' או איש מפרש רש"י שמלת או בא במקום אם כמו או נודע כי שור נגח הוא, כלומר אם איש קנאי הוא, ובאמת כבר בארתי בהתו"ה (ויקרא) שחז"ל לא רצו בזה לפרש מלת או כמלת אם, ופירשוהו כפשוטו, וס"ל לר' יאשיה שמ"ש אשר תשטה אשה תחת אישה מדבר בצד שלא קנא לה הבעל כגון אשת חרש ואשת שעמום רק הב"ד קנאו לה להפסידה כתובתה, ומדבר בשני צדדים, אשר תשטה בלא קנוי הבעל או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה היינו אם אינו חרש ושעמום וקנא בעצמו, [נ"ל שמ"ש דברי ר' יאשיה מוסב גם על דרוש זה ומיושב קו' התוס' (דף כד ע"ב) ד"ה ור' יונתן תימא האי רבויא לר' יאשי' מנ"ל] וממ"ש תחת אישך מוציא ארוסה [כ"ה בגמ' וכצ"ל בספרי] שהארוסה אינה תחתיו וברשותו, וממ"ש איש איש כי תשטה אשתו מרבה כל איש אף יבם, וס"ל שזה נקראת תחת אישה דלא מחסרה מסירה לחופה ובפרט למ"ש בגמ' (שם) שמיירי שבא עליה יבם שאז אף לשמואל כבר קני לה לענין שצריכה גט ושיורש את נכסי אחיו וכ"ש לרב, ובדברי ר' יונתן צ"ל תחת אישך להוציא את היבמה כמו שהוא בגמ', ומ"ש התוס' (שם) להק' דהקישא דאשה לאיש לר' יונתן מנ"ל, י"ל שס"ל כר"ע עפ"י מה שפרשתי דבריו למעלה (סי' לו):

ל אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת־אִשְׁתּוֹ וְהֶעֱמִיד אֶת־הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהוָה וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל־הַתּוֹרָה הַזֹּאת׃

רַשִׁ״י או איש. כְּמוֹ "אוֹ נוֹדַע" (שמות כ"א), כְּלוֹמַר אִם אִישׁ קַנַּאי הוּא, לְכָךְ והעמיד את האשה.
אוּנְקְלוֹס אוֹ גְבַר דִי תֶעְבַּר עֲלוֹהִי רוּחַ קִנְאָה וִיקַנֵי יָת אִתְּתֵהּ וִיקֵם יָת אִתְּתָא קֳדָם יְיָ וְיַעֲבֵד לַהּ כַּהֲנָא יָת כָּל אוֹרַיְתָא הָדָא
סְפוֹרְנוֹ וקנא את אשתו. יתרה בה שלא תסתתר מכל מקום: ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת. ולא יחוש למחיקת המגילה:
מַלְבִּי״ם או איש אשר תעבר כבר אמרנו (סי' עז) שמלת או זרה וגם שהם דברים יתרים ללא צורך, ופי' חז"ל שהם שמ דברים תחלה אומר זאת תורת הקנאות אשר תשטה אשה, מדבר בעת שטייתה מדרך הצניעות שאז התורה הוא וקנא את אשתו היינו שרשות בידו לקנאות ולא חובה כדעת ר' ישמעאל, ואח"כ אמר או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה וקנא את אשתו ר"ל או בצד שני שכבר קנא אז מתחיל עליו חובה ולא רשות שאז חובה עליו להעמיד את האשה לפני ה' ושהכהן יעשה לה את כל התורה הזאת ורק אם עשה לה התורה הזאת אז ונקה האיש מעון, ואם לאו אינו מנוקה מעון. והנה בסוטה (דף כה) פליגי בה רב אחא ורבינא בעל שמחל על קנויו לאחר סתירה אם מחול או לא ואף למ"ד מחול י"ל דאינו מנוקה מעון:

לא וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֺן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת־עֲוֺנָהּ׃

רַשִׁ״י ונקה האיש מעון. אִם בְּדָקוּהָ הַמַּיִם, אַל יִדְאַג לוֹמַר "חַבְתִּי בְמִיתָתָהּ", נָקִי הוּא מִן הָעֹנֶשׁ; דָּ"אַ: מִשֶּׁיַּשְׁקֶנָּה תְּהֵא אֶצְלוֹ בְּהֶתֵּר, וְנִקָּה מֵעָוֹן, שֶׁהַסּוֹטָה אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ (ספרי):
אוּנְקְלוֹס וִיהֵי זַכָּאָה גַבְרָא מֵחוֹבָא וְאִתְּתָא הַהִיא תְּקַבֵּל יָת חוֹבָהּ
אִבְּן עֶזְרָא תשא את עונה. אם נטמאה: וטעם ונקה האיש מעון. כי אם עבר עליו רוח קנאה הנה היא אסורה לו שישכב עמה והשוכב יש לו עון. יש אומרים שטעם הסמך פרשת נזיר לפרשת סוטה שיהיה לה בן נזיר אם לא נטמאה ולפי דעתי כי נסמכה בעבור נזירת האשה שהיא הפך המועלת כי רובי העבירות סבתם היין ואשה שלא תתקן שער ראשה איננה מבקשת להבעל:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ונקה האיש מעון. דרשו רז"ל בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו, והנקיון הזה הוא שלא בא עליה משקנא לה ונסתרה. ויש שפירש אם בעל שום ביאה אסורה כל ימיו אין המים בודקין את אשתו, ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו שאסורה מדרבנן אין המים בודקין את אשתו, שנאמר ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה, בזמן שהאיש מנוקה מעון אשתו נושאת את עונה, לפיכך אם היתה אשתו אסורה עליו מחייבי לאוין או מחייבי עשה אפילו שקנא לה ונסתרה אינה שותה אלא תצא בלא כתובה. ודרשו רז"ל במסכת סוטה משרבו הנואפים פסקו מי סוטה שנאמר (הושע ד) לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם עם הזונות יפרדו ועם הקדשות יזבחו ועם לא יבין ילבט, כלומר לא יעשה עוד בהם הנס הגדול הזה שהוא נעשה להן לכבודן של ישראל ולהיותם עם קדוש וכדי לנקותם מן הממזרות, לפי שאינן מנוקין מביאה אסורה, זהו כי הם עם הזונות יפרדו, כלומר מלשון פרדה שאינה עושה פירות כך הם שטופים בזנות כפרדים וסוסים ולא לעשות פירות אלא למלאות תאותם, ועם לא יבין הטובה הזאת ילבט בסכלותו, וכן (משלי י) ואויל שפתים ילבט, ובתרגום ירושלמי וסכלא בשפוותיה מתאחד.
סְפוֹרְנוֹ ונקה האיש מעון. אף על פי שחשד בכשרה כי היא גרמה לו שעברה על התראתו וגרמה רגלים לדבר כאמרם ז"ל (שבת פרק במה האשה) לא קבל דוד לשון הרע דברים הנכרים חזא ביה במפיבושת: והאשה ההיא תשא את עונה. שאם נטמאת תמות ואם לא נטמאת תתבזה לעין כל על שהעיזה פניה לעבור על התראת בעלה ונסתרה:
מַלְבִּי״ם ונקה האיש מעון פי' שאין עליו עונש לא בצד שהיא טהורה שיענש על שנוול בת ישראל בחנם לא בצד שהיא טמאה שיענש על ששמש עם הטמאה או על שהרג אותה ע"י קנאתו, ומ"ש והאשה ההיא תשא את עונה, מפרש ר' שמעון בן עזאי שגם אם היא טהורה תשא עון על שהביאה לידי כך שנמחק השם על ידה, ור"ע [ויותר טוב לגרוס רבי שכן אמר בשמו בסוטה דף כב] אומר שמדבר בצד שהיא טמאה ותלה לה זכות שבכ"ז תשא את עונה ותמות במיתה זו: ונקה האיש מעון עוד פי' חז"ל שהוא מאמר תנאי ור"ל ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת ונקה ר"ל אם עשה לה הכהן כל התורה הזאת והאיש מנוקה מעון אז האשה ההיא תשא את עונה אבל אם יעשה לה התורה הזאת והאיש אין מנוקה מעון הזה אין המים בודקים אותה, ועי' מ"ש בזה למעלה (סי' לו):

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.