Sign In

Numbers 6 — בְּמִדְבַּר ו

גודל הטקסט
Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃

אוּנְקְלוֹס וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר

ב דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ־אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיהוָה׃

רַשִׁ״י כי יפלא. יַפְרִישׁ; לָמָּה נִסְמְכָה פָרָשַׁת נָזִיר לְפָרָשַׁת סוֹטָה? לוֹמַר לְךָ שֶׁכָּל הָרוֹאֶה סוֹטָה בְקִלְקוּלָהּ יַזִּיר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן, שֶׁהוּא מֵבִיא לִידֵי נִאוּף (סוטה ב'): נדר נזיר. אֵין נְזִירָה בְכָל מָקוֹם אֶלָּא פְּרִישָׁה, אַף כָּאן שֶׁפֵּרֵשׁ מִן הַיַּיִן: להזיר לה'. לְהַבְדִּיל עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן לְשֵׁם שָׁמַיִם:
אוּנְקְלוֹס מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן גְבַר אוֹ אִתְּתָא אֲרֵי יְפָרֵשׁ לְמִדַר נְדַר נְזִירוּ לְמֵיזַר קֳדָם יְיָ
אִבְּן עֶזְרָא יפלא. יפריש או יעשה דבר פלא כי רוב העולם הולכים אחר תאותם: נדר נזיר. פירוש נדר להיות נזיר כי נזיר הוא תאר השם: נזיר מגזירת וינזרו שירחיק מהתאות ועשה זה לעבודת השם כי היין משחית הדעת ועבודת השם ובפרשת כי תצא מחנה ארמוז לך סוד:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר. נסמכה פרשה זו של נזירות לפרשת סוטה לומר שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, כך דרשו רז"ל, וכן הוא אומר (הושע ד) זנות יין ותירוש ותירוש יקח לב. וע"ד הפשט הוזהר הנזיר מן היין כי כל הנמשך אחריו נמשך אחר התאוות והוא מביא לידי חטאים ומכשולים רבים, ונצטוה בגדול שער לפי שמוליד הדאגה, ויהיה לבו נכנע בעבודת הש"י בהיותו מנוול בשערו ויהיה נזהר מהמותרות המנוולים אותו, כי כן השער מותר הטבע באדם מהעשנים הנולדים בגוף, וזהו לשון יפליא יעשה דבר פלא כי רוב העולם הולכין אחר תאותם וזה פורש מהתאוות, וזהו לשון נזיר מלשון (ויקרא כב) וינזרו מקדשי בני ישראל, שהוא לשון הפרשה. או יהיה נזיר מלשון נזר הקדש, כי נזר אלהיו על ראשו, והוא ענין עטרה וכתר מלכות, ונקרא בשם הזה על שם שהוא מלך מולך על התאוות הפך משאר בני העולם שהם עבדי התאוות. להזיר לה'. כי כוונתו בנזירות לה' הוא, לפי שהיין מפסיד השכל ואי אפשר שתהיה עבודת האדם שלמה.
סְפוֹרְנוֹ כי יפליא. יפריש עצמו מן הבלי ותענוגות בני האדם: לנדור נדר נזיר. להיות נזור ופרוש מן התענוגים המורגלים: להזיר לה'. להפריש עצמו מכל אלה למען יהיה כלו לה' להתעסק בתורתו וללכת בדרכיו ולדבקה בו:
כְּלִי יָקָר איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'. אע"פ שכבר השוה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, מ"מ פרט כאן אשה כי לכך נסמכה פר' נזיר לפר' סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, וזה שייך יותר בנשים מבאנשים כי מסתמא הנשים יזירו מן היין. וא"ת הל"ל כי יפליאו שהרי עם שניהם הוא מדבר כדרך שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו'. אלא לפי שהיין מזיק יותר לנשים תשושי כח מלאנשים גבורי כח ואם אשה תזיר מן היין אין הדבר פלא כל כך כי בנקל לה לבא לידי מכשול של ערוה כארז"ל ד' אפילו חמור תובעתה כו', אבל האיש ודאי מפליא לעשות אם יזיר מן היין כי חזק הוא ממנו לכך נאמר כי יפליא. ד"א כי יפליא לשון הבדלה והפרשה, ודבר זה יש לפרשו בג' פנים. האחד הוא, שע"י היין אינו יכול להבדיל בין קודש לחול כמ"ש יין ושכר אל תשת וסמיך ליה ולהבדיל בין הקודש לחול. לכך אמר כי יפליא כשירצה להבדיל בין הקודש לחול אז יזיר עצמו מן היין פן ישתה וישכח מחקק התורה לאפוקי הנשים שאינן בני ת"ת אין לשון הפלאה שייך בהם. הב' הוא, לשון הפרשה מן תענוגי העה"ז אשר היין ראש לכולם כמ"ש שמטעם זה נאמר במנוח למה זה תשאל לשמי והוא פלאי . היינו פלאי שמו כי כל מלאך נקרא על שם השליחות ואני נשלחתי לעשות הבן הילוד נזיר מופלא ומופרש מכל עניני העה"ז ועל שם שנאמר איש כי יפליא לכך אני נקרא פלאי. ולכך אמר כי יפליא ולא אמר יפליאו לפי שגם נדר של האשה תלוי באישה שהרי כל נדר לענות נפש אישה יקימנו ואשה יפרנו . א"כ גם נדרה תלוי בו, ואין הכוונה בנזירות זה שיהיה פרוש מן היין ל' יום ואח"כ יחזור להיות בסובאי יין כבראשונה דא"כ צדיק מה פעל, אלא הכוונה שירגיל את עצמו מעט מעט כי כל התחלות קשות ובל' יום הוי חזקה ששוב לא יהיה להוט אחריו כל כך. הג' הוא, ע"ד שארז"ל הנודר כאלו בנה במה כו', ומאמר זה תמצא עליו פירוש יקר מאד לקמן בפרשת מטות (ל.ג) ע"ש וזה מסכים למ"ד שהנזיר נקרא חוטא והחטא הוא שבונה במה לעצמו והוא פורש את עצמו מכל העולם לנהוג איסור בדבר שהכל נוהגים בו היתר, לכך נאמר כי יפליא. שהוא רוצה להיות מובדל ומופרש מזולתו ובונה במה לעצמו ודבר זה אינו מצוי בנשים כי מסתמא דעתם לפי שרואין סוטה בקלקולה ולא כדי לבנות במה לעצמם.
אוֹר הַחַיִּים דבר וגו' ואמרת וגו'. כפל הכתוב לומר דבר ואמרת, גם שינה לשונו, אולי שיכוין לב' מיני נזיר שאחד משובח מחבירו, והוא נזירות כההוא שאמרו בנדרים שאמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי וכו' אלא פעם וכו' העבודה שאגלח לשמים וכו' עליך אמר קרא נזיר להזיר לה' יעויין שם. לזה אמר דבר כנגד שאר נזירות, ואמרת כנגד נזירות המעולה, ולזה כפל לומר נזיר להזיר לה' ולא אמר להזיר לה', נתכוון לומר כנגד ב' מיני נזירות, נזיר כנגד כל הנזירות שיזיר עצמו, ומאמר להזיר לה' כנגד נזירות שהיא מתחלתה לה' כמעשה אותו אדם שהזיר כשראה בבואה שלו:
מַלְבִּי״ם דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם הנזירות הוא נדר מכלל נודרי איסור, והיה ראוי לכלול פרשה זו בפרשת נדרים וכדי שנדע שכל הנאמר בפ' נדרים נוהג גם בנזירות שהפרת נדרים ביחיד מומחה ושהאב והבעל מפר נזירות בתו ואשתו, ופי' חז"ל מפני שנדר הנזירות משונה משאר נדרים שאינו נאסר רק בזמן שנדר ובמין שנדר ובנזירות אפי' נדר רק יום א' ורק ממין א' כמו מן היין לבד אסורי בכולם שלשים יום, ובצד זה משונה מדיני נדרים ולכן נאמרה בפ' מיוחדת: איש או אשה למה הוצרך לפרש שגם אשה נודרת נזירות הלא ידעינן שנדרי אשה כנדרי איש, פי' חז"ל מפני שבנדר נזירות חל על הנזיר קדושה שלא לטמאות למתים. וראינו שבקדושת כהונה אף ששם חל קדושת כהונה גם על הקטנים שאסור לטמאם בידים וקדשי קדשים נאכלים לזכרי כהונה בכל זה אין חל קדושת כהונה על הנשים, וכ"ש שקדושת נזיר שלא חל על הקטנים לא יחול על הנשים, ומשמע לכאורה שס"ל להספרי דמה שאיש מדיר את בנו בנזיר הוא כדי לחנכו שלר' יוחנן (נזיר דף למ"ד) שהלכה היא בנזיר יש נזירות גם בקטנים, וי"ל לפמ"ש בעלי הכללים שאין דנים יוכיח מהלכה (כמ"ש בס' כריתות ובתוס' סוטה דף כח ד"ה אינו) ה"ה שעבדינן הק"ו מה שמפורש בכתוב שרק איש או אשה גדולים ואין סותרים הק"ו ע"י מה שיש הלכה שאב מדיר את בנו בנזיר וצ"ע בזה. והנה היה יכול לכתוב אדם כי יפליא שאדם כולל גם האשה כמ"ש בהתו"ה ויקרא (סי' יו"ד) באורך רק שאדם כולל גם הקטן משא"ר איש ואשה הם דוקא גדולים ובא למעט קטן: כי יפליא לנדר נדר כבר כתבתי (ויקרא סי' נה) שפעל פלא מורה שפיטת הרעיון והבחירה המחשביית ומציין בשיודע לברר לשם מי נודר, וכבר כתבתי (למעלה סי' לח) ששם איש שמורה על הגדלות מציין הגדלות לפי ענינו שלענין עריות נקרא גדול כשהוא בן ט' שנים ויום א', וכ"מ שכתוב איש גבי עריות היינו בן ט' שנים, וביתר מקומות אינו איש עד שיהיה בן י"ג, אבל פה שמציין איש כי יפליא באר שהגדלות שלו שיקרא איש לענין נדר תלוי בשיודע להפלות וזה בתינוקת מבת י"א ובתינוק מבן י"ב כמ"ש בנדה (דף מו) ובנזיר (דף סב), ועוד למדו שלשון יפליא מורה שעושה הדבר ברצונו לא ע"י אונס שאז אינו הפלאת וברירת המחשבה והרצון החפשי, ולמדוהו ממ"ש ויקרא (כב) לפלא נדר או לנדבה, שבהבאת נו"נ מבואר שצ"ל ברצון כמ"ש יקריב אותו לרצונו: לנדור נדר נזיר להזיר אם יכתוב לנדור נדר לבד נפרש כל נדר שיהיה אף אם נדר קרבן חל עליו נזירות, לכן אמר נדר נזיר שפרט שנודר נדר של נזירות. אולם היה די שיאמר לנדור נדר להזיר, ונדע שצריך שידור להזיר דהיינו של נזירות, רק שאז נפרש שפעל להזיר שבא בהפעיל הוא יוצא לשני להזיר את אחרים כמו והזרתם את בני ישראל מטומאתם. לכן אמר נדר נזיר דהיינו שקבל נזירות על עצמו, וידעינן שמ"ש להזיר הוא פעל יוצא לגופו להזיר את עצמו, ובכ"ז עדיין מיותר מ"ש להזיר וכן מ"ש נדר, שהיה די שיאמר לנדר נזיר לה', ומשיב שמ"ש להזיר מלמד שכנוי נזירות כנזירות, כי השם מציין השם העצמי ומורה רק אם הזכיר שם ההוא שקבל להיות נזיר, אבל הפעל להזיר מוסיף שבכל אופן שגלה דעתו שרוצה לפרוש מעממ העולם אל הנזירות והקדושה, וכולל כל לשון שהזכיר אם הכוונה הוא אל הנזירות, ומ"ש שם נדר בא להקיש נדרים לנזירות שידות נדרים כנדרים [וז"ש אף בנדרים כיוצא בהם] ולהקיש נזירות לנדרים שהאב מפר נדרי בתו וכו' וה"ה לענין שעובר בבל יחל ובל תאחר כמ"ש בנדרים (דף ג) אשם א' דלמ"ד לא דברה תורה כלשון ב"א למדינן ידות בנדרים מן לנדר נדר ומקיש נזירות לנדרים, ונזיר להזיר מלמד שהנזירות חל על הנזירות ולמ"ד דברה תורה כלשון ב"א וצריך נזיר להזיר על ידות נזירות למד שהנזירות חלה על נזירות, דנימא קרא ליזור מאי להזיר ש"מ תרתי, פי' שמ"ד זה סובר שפעל נזר נמצא בקל ג"כ, שהוא נזורו אחור (ישעיהו א׳:ד׳) והיה יכול לכתוב לנזור בקל או ליזור בנפילת הנו"ן, וכלל הוא שכל שורש שנמצא ממנו הקל אז ההפעיל מורה על חוזק הפעל והשנותו וע"ז ממ"ש להזיר בהפעיל דריש שיוכל לשנות הנזירות על נזירות, ומאן דלא דריש כן ס"ל כפי' המפ' שפעל נזורו אחור הוא נפעל מנחי העי"ן שרשו זור, ע"מ שדים נכונו כמ"ש בפי' שם. ולפ"ז משורש נזר לא נמצא ממנו הקל רק ההפעיל לבדו ואין לדרוש מה שלא בא בקל. ומ"ש ריב"ק להזיר את אחרים, ס"ל דמה שאיש מדיר את בנו בנזיר הוא מה"ת, ומ"ש להזיר לה' היינו שיהיה לשם ה' כמעשה דשמעון הצדיק המובא בש"ס בבלי (נדרים דף ט' נזיר ד') ובירושלמי נדרים (פרק א' הלכה א') ונזיר (פ"א ה"ה):

ג מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל־מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל׃

רַשִׁ״י מיין ושכר. כְּתַרְגּוּמוֹ "מֵחֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק", שֶׁהַיַּיִן מְשַׁכֵּר כְּשֶׁהוּא יָשָׁן: וכל משרת. לְשׁוֹן צְבִיעָה בְּמַיִם וְכָל מַשְׁקֶה; וּבִלְשׁוֹן מִשְׁנָה יֵשׁ הַרְבֵּה, אֵין שׁוֹרִין דְּיוֹ וְסַמָּנִים (שבת י"ז), נָזִיר שֶׁשָּׁרָה פִתּוֹ (נזיר ל"ד):
אוּנְקְלוֹס מֵחֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק יַנְזִיר חַל דַחֲמַר חֲדַת וְחַל דַחֲמַר עַתִּיק לָא יִשְׁתֵּי וְכָל מַתְרוּת עִנְבִין לָא יִשְׁתֵּי וְעִנְבִין רַטִיבִין וִיבֵשִׁין לָא יֵיכוּל
רַשְׁבַּ״ם משרת ענבים: פירש מנחם מגזרת ושרת את אחיו והרי המ' כמו מ' של מרמס ושל משמר ושל משמן בשרו ירזה, ולא יתכן לשון שירות כי אם אצל עבודת בני אדם לאדוניהם לכן אומר אני שמשרת מחטופי למד פעל הוא מגזרת שרה, כמו מקנת כסף מגזרת קנה, ופרשתו אם לא נמצא במקרא נמצא בלשון התלמוד נזיר ששרה פתו ביין, ואם מלשון המקרא הרי מצינו בירמיה אם לא שריתיך לטוב, ופרשו כמו משרא קיטרין שבדניאל, כלומר פתחתיך מן האזיקים כמעשה שהיה, ואמר שריתך כמו וזרתי פרש על פניכם מגזרת זרה הלאה, אף כאן משרת ענבים כל מה שנבדל ונופל מן הענבים כאדם הנבדל וניתר מקשרי הכבלים והזיקים שקשור בהם:
אִבְּן עֶזְרָא וטעם מיין ושכר. אם נדר להיותו נזיר וקדוש מיין ושכר יזיר על דעת המעתיקים ששכר גדול מהתירוש ואחרים אמרו שכר ממש כל דבר שישתכר האדם ממנו: וטעם חומץ יין והמשרה והענבים. לשום גדר שירחק מן היין כלל ובאשת מנוח פי' כל טומאה כל אשר יצא מגפן היין: משרת. אין לו חבר והתי"ו לסמיכת לשון נקבה וטעמו כל דבר שימס עם ענבים ויש אומרים משקה מבושל:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי מיין ושכר יזיר. יין הוא הישן, שכר הוא התירוש, ואחרים אמרו כי היין הוא היין החדש ושכר הוא היין הישן שהוא משכר, כאשר כן תרגם אונקלוס מחמר חדת ועתיק, והוא נצטוה שיתרחק מחמשה דברים היוצאים מן הגפן, היין והענבים והצמוקין וחרצן וזג, ועל כל אחד מחמשה אלו עובר בלאו, והבוסר בכלל ענבים הוא, והחומץ בכלל יין הוא לפי שמתחלה היה יין ואסורו לא הופקע בחמוצו, ואמרו במסכת נזיר אכל ענבים לחים ויבשים חרצנים וזגין וסחט אשכול של ענבים ושתה, לוקה חמש. וע"ד הקבלה איש כי יפליא לנדור נדר נזיר, כבר בארתי לך בסדר אמור, כהן גדול דוגמת מי הוא, הנה הנזיר למעלה ממנו כי הוא למעלה מן המדות דבק בעצם הרחמים העליונים, ולפי שהוא מוכתר במעלת הנזירות נקרא נזיר מלשון כתר, וזהו כי נזר אלהיו על ראשו, תער לא יעבור על ראשו, גדל פרע שער ראשו, וקדש את ראשו, וזהו כי יפליא מלשון פלאות חכמה, ולנדור נדר מקום הבינה, והוא מוזהר מג' דברים, מן היין ומן התגלחת ומטומאת המת, ועשה הכתוב בזה שלשה חלקים הזכיר בהם שלשה פעמים כל ימי, חלק ראשון כל ימי נזרו מכל אשר יעשה וגו', חלק שני כל ימי נזרו תער לא יעבור על ראשו, חלק שלישי כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא. הוזהר מן היין וטומאת המת כדי להתרחק מן השמאל, הוזהר בתגלחת לפי ששערותיו של אדם הם כחו, וכן בשמשון (שופטים טז) אם גלחתי וסר ממני כחי, ואין להם סוף והם גדלים כל ימי חיי האדם גם אחר מותו אם יעמוד במקום לח, וכל זה ירמוז לענפי השם ונטיעותיו וכחותיו שהם הויות דקות ופנימיות והן עשויות כעין חוטי שלהביות המתפשטות לכל צד ואין להם סוף ותכלית ואין להם קץ, ועל כן נצטוה לגדלם, הוא שאמר גדל פרע שער ראשו, והוזהר שלא יכרות אותם כי נזר אלהיו על ראשו, ואם יכרות שער ראשו שהוא דוגמת הנטיעות יהיה כמקצץ ומפריד השם מענפיו. והנה שמשון כשנכרת שער ראשו נחשב לו כמקצץ ומיד סר כחו מעליו, והוא כח ה', וזהו לשון ותאלצהו, שיחזור למדת הדין, קרי ביה ותאצלהו, והוא מניעת האצילות שנסתלקה ממנו רוח נבואה לפי שכח השם סר מעליו בעבור שקצץ. וצותה תורה בנזיר כשיגלח ראשו שיתן שערותיו על האש אשר תחת זבח השלמים, מפני שהם קדש ודוגמא לקדש, והחמיר בו הכתוב יותר מכהן גדול שלא יטמא לאביו ולאמו, והבין כל כי הנזיר בשערותיו הוא דוגמא, ואמרו רז"ל חמשה נבראו מעין דוגמא של מעלה ולקו, אבשלום בשערו שאול בצוארו שמשון בכחו אסא ברגליו צדקיהו בעיניו. ועל ההויות האלו אמר שלמה (שיר ה) קוצותיו תלתלים, וכן דניאל (דניאל ז) ושער ראשה כעמר נקא, וזה מבואר. ושכר שהזכיר הכתוב על כל דבר שישתכר האדם ממנו, [והוא יין ושכר האמור באהרן ובניו בבואם לאהל מועד (ויקרא י)]. ומלת חרצנים אין לה חבר בכל המקרא, וכן מלת זג, והנה חרצן הוא הגרעין וזג הוא הקליפה שהיא מבחוץ. והחכם רבי אברהם פירש בהפך חרצן הוא החיצון וזג הוא הפנימי.
סְפוֹרְנוֹ מיין ושכר יזיר. לא יסגף עצמו בצום שממעט במלאכת שמים כדבריהם ז"ל ולא יצער גופו במכות פרושים כמנהג צבועים וכומרים אבל יפריש עצמו מן היין שבזה הוא ממעט את התיפלה מאד ומכניע יצרו ולא יתיש כחו בזה כלל:
מַלְבִּי״ם מיין ושכר יזיר היל"ל יין ושכר וחומץ יין וכו' לא ישתה בפרט לשטת הספרי דסתמא כר"ש והוא ס"ל (נזיר דף ד') שאינו נזיר עד שידור מכולם ואיך אמר שיזיר ויהיה נזיר מיין ושכר לבד כמ"ש בגמ' שם, וע"כ פי' שבא להורות שיזיר אף מיין ושכר של מצוה כגון שנשבע לשתות יין, או יין של מעשר שני או כהן ביין תרומה שמצוה לשתותו, וע"כ אמר לשון יזיר שמציין שפרישת היין הוא מצד גודל כח הנזירות ומציין שדוחה מצוה אחרת שפעל יזיר מציין הפרישה החלוטה בכל אופן, [ופלפל בזה שיש ללמוד מאונן שאסור ביין מעשר כמ"ש לא אכלתי באוני ממנו ולא הותר ביין מצוה וכן נזיר לא יותר ביין [ומ"ש אף נזיר לא נעשה וכו' פי' שלא נעשה יין מצוה כיין רשות לשאינו נזיר, או שיש לגרוס אף נזיר נעשה בו יין מצוה כיין רשות ופי' כיין רשות לנזיר] ע"ז משיב שאונן שאני שגם אכילת מצוה אסור לאכול קדשים ומעשר אבל נזיר שלא נאסר רק יין י"ל שיין מצוה מותר, ואינו נאסר כיין רשות של נזיר, וע"ז עשה יוכיח מעובד במקדש ודחה שעובד חמור שחייב מיתה ולכן צריך קרא, וריה"ג ס"ל דצריך קרא ללמד שמה שצוה לשתות יין בירושלים הוא בשאר כל אדם חוץ מנזיר: מיין ישכר יזיר ת' אונקלוס ויונתן חמר חדת ועתיק, שהיין הישן משכר. והנה במ"ש יין ושכר אל תשת (ויקרא יו"ד ט') פי' בספרא שם וכריתות (דף י"ג ע"ב) לת"ק יין מגתו בלאו ושכר שהוא יין בן מ' יום במיתה, כי אחר שאמר יין אל תשת אצ"ל שכר, וזה אא"ל כאן דאין כאן רק אזהרה, ור"א ס"ל שם דשכר פי' ליין, אל תשת כדרך שכרותו, וגם זה אא"ל כאן, דגם משרת ענבים אסור, ור' יהודה פי' שם שכר לשאר משקים המשכרים וגם זה אא"ל פה, שאין אסור רק היוצא מן הגפן, וס"ל לת"ק שבא ללמד שיין ושכר הנאמר בכ"מ הם שמות נרדפים, וכשאמר גבי נסכים הסך נסך שכר ה"ה דיין מגתו כשר לנסכים כמ"ש בב"ב (דף צ"ו), ושיין ושכר האמור גבי עבודה אינו כולל יתר משקים, ושתי לשונות דברה תורה, הגם שבאמת יש הבדל בלשון יבואו לפעמים זה תחת זה, ור"א הקפר ס"ל דיין הוא המזוג ושכר היא פסולת מזוו, דהא גבי נסכים אין להביא מזוג, ויסבור כר"א שמ"ש יין ושכר אל תשת פי' יין כדרך שכרותו בלא מים שאם נתן לתוכו מים פטור, ומדברי הרמב"ם [פ"ה מה' נזירות ה"א והלכה ט"] משמע שהיה לו גי' שהשכר הוא שנתערב במים וצ"ע, וכפי הנראה היה קשה לו שהיל"ל שכר ויין כפי הכלל באילת השחר שדבר שיש בו חידוש כתוב תמיד לבסוף וע"כ ששכר הוא יין ישן שאין ראוי לשתות רק ע"י תערובות ובזה שכר מוסיף על יין: חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה היל"ל מיין ושכר וחומץ יין וחומץ שכר יזיר, רק שאז הייתי אומר שיזיר מלסחור ולהתרפאות במינים אלה כי פעל נזר שפירושו הפרשה אינו פורט הפרישות מן האכילה ושתיה דוקא, כמו האבכה בחדש החמישי הנזר, שהוא הפרישה מן השמחה, וערבי נזירך הוא שפורשים מלבצרם ולאספם הביתה, וכן וינזרו מקדשי ב"י שלא ליגע בהם, וכן נפרש פעל יזיר דכאן, וע"כ אמר לא ישתה שנדע ההפרישה הנזכר כאן הוא מן השתיה לבד: חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה שלא תאמר שיין שנחמץ אינו אסור לו כמו שלא נאסר לעובד שכתוב בו רק יין ושכר אל תשת, לכן פרט שבנזיר גם חומץ אסור, והיה די שיאמר חומץ יין לבד ונדע שה"ה חומץ שכר, רק שנטעה שלא נאסר רק יין מצוה שכתוב יזיר שמורה הפרישות לגמרי (כנ"ל סי' פ"ה) לא חומץ לכך חזר חומץ יין וחומץ שכר שנדע שהוא פי' למ"ש מיין ושכר יזיר וה"ה מחומץ יין וחומץ שכר יזיר משל מצוה, ושאין הפי' יזיר מסחורתו רק יזיר שלא ישתה כנ"ל בסימן הקודם: וכל משרת ענבים שרשו שרה ונמצא ממנו בלשון המשנה אין שורין דיו, ואאל"פ שנתן מים ביין של ענבים שזה בכלל יין שכולל גם המזוג (כנ"ל סי' פ"ו) וע"כ אם שרה באופן שנתנו רק טעמם במים לא ממשם ומזה למד טעם כעיקר והוא הברייתא המובא בפסחים (דף מד) לרבנן דר"ע ושם אומר שלא למדו טכ"ע מגעולי נכרים דשם חידוש הוא דפגמא פורתא, אמנם למ"ש התוס' שם לר"ע שלמד טכ"ע בנזיר משום שהיה צריך להגעיל כלי היין שאסורים לנזיר, א"כ לענין נזיר אינו חידוש דיין לא נפגם בכלים כמ"ש ביו"ד (סי' קל"ז), ודוחק לומר מפני שכלל כלי מדין חידוש הוא, וי"ל שלכן אמר מכאן אתה דן לכל איסורים ר"ל הגם שא"צ לגופי' בא כדי ללמד על כל האיסורים שכולם נלמדים מנזיר בק"ו כי כל האיסורים א"א ללמוד מכלי מדין שחידוש הוא: וענבים לחים ויבשים לא נוכל ללמוד זה מן הדין דהא אף משרת ענבים אסור דאין עונשים מה"ד. והנה בתנ"ך לא נמצא שם מיוחד על ענבים יבשים כמו שנמצא בלשון חז"ל היה אוכל ענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהם צמוקים (חולין דף נ"ה) ובכ"ז כל ענבים שמצאנו בתנ"ך מדבר בלחים ואם יאמר ענבים ויבשים, נדע שפי' לחים ויבשים, ושם לחים מיותר, ופי' שר"ל שדי בשיש לחלוחית אף שלא נגמר שיקרא ענבים ופרי לענין מעשרות כמ"ש בפ"ב מה' מעשר דלענין מעשר אינו פרי דכתיב וכל מעשר הארץ מפרי העץ, והתוי"ט (פ"ט מה' מעשר מ"ה) הביא סייעתא לזה מירושלמי רפ"ג דבכורים עיי"ש, ובה' נזירות כתב הרמב"ם דבוסר מקרי פרי, ר"ל שהגם שבוסר לא נקרא ענבים סתם נקרא בשם ענבים לחים, ודעת איסי שאחר שלא נמצא בתנ"ך שם מיוחד לענבים יבשים שם ענבים כולל לחים ויבשים, ואם יכתב ענבים ויבשים נפרש שר"ל בין ענבים שכולל לחים ויבשים בין פירות אחרות יבשים לא יאכל, וע"כ צ"ל ענבים לחים ויבשים שבזה נדע שיבשים תואר לענבים כמו לחים, וי"ל דאיסי ס"ל כר"א דמרבה מכל אשר יעשה מגפן היין לאסור אפי' עלין ולולבים וכ"ש בוסר:

ד כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד־זָג לֹא יֹאכֵל׃

רַשִׁ״י חרצנים. הֵם הַגַּרְעִינִין: זג. הֵם קְלִפוֹת שֶׁמִּבַּחוּץ, שֶׁהַחַרְצַנִּים בְּתוֹכָן כְּעִנְבָּל בְּזוּג:
אוּנְקְלוֹס כֹּל יוֹמֵי נִזְרֵהּ מִכֹּל דְיִתְעֲבֵד מִגֻפְנָא דְחַמְרָא מִפּוּרְצְנִין וְעַד עִצוּרִין לָא יֵיכוּל
אִבְּן עֶזְרָא מחרצנים. אין לו ריע וכן זג והמפרשים אמרו חרצנים חצונים וזג פנימי' ואחרים הפכו הפירוש ויהיה פירוש מחרצנים דבק עם מכל אשר יעשה כל מה שיעשה מאלה שניהם:
מַלְבִּי״ם מכל אשר יעשה מגפן היין, בזה מלמד שהגם שבא על כל אחד אזהרה מיוחדת הם מין אחד לענין צירוף לכזית ומובא בפסחים (דף מ"ה) ובנזיר (דף ל"ז) ומזה למד לכל איסורים שבתורה שהם מין אחד הגם שבאו עליהם אזהרות חלוקות הם מצטרפין כמו שחשב במעילה [פרק קדשי מזבח] כל האיסורים שמצטרפים זה עם זה, כמ"ש התרומה ותרומת מעשר והחלה והבכורים מצטרפין שכולם קרוים תרומה, כל הפגולים והנותרות מצטרפין כל הנבלות מצטרפים וכו'. ולפי דברי הספרי כולם נלמדים מנזיר בק"ו, ובספרא שמיני (סי' ע"ה) טמאים מלמד שמצטרפין זע"ז בשר ובשר חלב וחלב בשר וחלב בין בחייהם בין במיתתם, ובארתי שם מפני שכל האיסורים החלוקים באזהרחם אין מצטרפים כמ"ש הרמב"ם (ה' מ"א פ"ד ופי"ד) לכן כלל כל מינים הטמאים כאחד ללמד שהם מין אחד לענין צירוף, כי שני מינים אין מצטרפים. כמ"ש במעילה שם (דף ט"ז ודף י"ז) ובשבת (דף ע"א) וכריתות (י"א) ובכ"מ, ומ"ש הרמב"ם (פ"ד מה' מ"א) כל איסורין שבתורה אין מצטרפים חוץ מאיסורי נזיר, ר"ל חוץ מאיסורי נזיר שלמדה תורה שהם כמין אחד לענין צירוף וה"ה כל כיוצא בהם כמ"ש כל שטומאתם ושעורן שוה מצטרפים זע"ז, ועי' בז"א שנדחק בזה: מכל אשר יעשה מגפן היין מפרש בנזיר (דף ל"ד) שת"ק דריש כללי ופרטי והוה פרט וכלל ופרט, ומרבי כעין הפרט פרי ופסולת פרי, כי יין פרי וחומץ וחרצנים פסולת פרי, ואם לא היה כתוב מחרצנים וזג הייתי אומר שמכל אשר יעשה הוא פרט וכלל שכולל הכל אף עלין ולולבים ור"א דריש מיעט וריבה ריבה הכל ומה שמוסיף מחרצנים ועד זג ללמד שצריך שני חרצנים וזג אחד: מחרצנים ועד זג ר' יהודה דייק הלשון מן עד, שמשמע שמוסיף רבותא שגם הזג שקשה יותר לא יאכל וזה הפנימי שקשה נגד הקליפה, ור' יוסי ס"ל שזג הוא החיצון שהוא מלביש את הענבה, שזג מענין מלבוש ב"ר (פ' צו) הוה קאים לביש זגוי בלילה, וע"ש שהוא צלול כזכוכית, כמו מבית הזגג (ב"ק ל"א) דזג כזוזא חוורא (חולין ע"ו) וכן ת"א כמ"ש בגמ' נזיר (דף ל"ד) ומה שתפס מחרצנים ועד זג, כי זג הוא אכילה גסה יותר מחרצן שיש בו קיוהא דפרי, כמ"ש בפסחים (דף מ"ב ע"ב) המתמד וכו' הא בפרצנא, ומשמיע דאף זג שהוא אכילת צער יותר לא יאכל: מחרצנים ועד זג לא יאכל עי' בנזיר (דף ל"ד) מובא מימרא זו בשינוי קצת ולפי נוסחא שבידנו נל"פ, שק"ל למה כתב מחרצנים ועד זג, שאם כדי שיהיה פרט וכלל ופרט היה לו לכתוב כללא דכל אשר יעשה מגפן היין בין הפרטים הקודמים ויהיה מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר פרט מכל אשר יעשה כלל וענבים לחים ויבשים חזר ופרט ותרבה כעין הפרט פרי ופסולת פרי שהם חרצנים וזג, כי אין לומר לרבות פרי גמור אחר שכל פרי גמור נאמר בפירוש, ומשיב שלכן אמר מחרצנים ועד זג שהוא מיותר ללמד שכל כלל שהוא מוסיף על הפרט אם אין פרט אחריו הוא כולל הכל והייתי מרבה אף עלין ולולבין, ואכמ"ל בזה: והנה מוכיח ממ"ש כל ימי נזרו, שר"ל עד שיביא קרבנותיו, וכן משמע בגמ' (דף י"ד ע"ב) למאן דדחה דברי ריב"ח, אמנם ממה שסיים בספרי ת"ל ואחר ישתה הנזיר יין משמע שמשם יליף שמ"ש כל ימי נזרו פי' עד הבאת קרבנותיו שעדיין נקרא נזיר ואין פי' עד מלאת, ומדברי הספרי (סי' ק"ב) גבי גידול שער שכתוב כל ימי נדר נזרו וכן (סי' קכ"ב) גבי טומאה שכתב כל ימי הזירו לה' אמר לעשות ימים שלאחר מלאת כימים שבתוך מלאת או יכול לא יהא חייב אלא עד שישלים את נזירותו ת"ל ואחר ישתה הנזיר יין וכו', מבואר שא"א ללמוד ממ"ש כל ימי נזרו שיל"פ שר"ל כל הימים שקבל עליו נזירות [כי אם נאמר שלא נעשה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו א"א לקראם ימי נזרו] ועקר הלמוד ממ"ש ואחר ישתה הנזיר יין, שמבואר שקודם לכן אין לו לשתות. וכן גבי תגלחת וטומאה אין ללמוד מלשון זה, רק ע"י שכתוב ואחר ישתה הנזיר יין ששם הנזיר מיותר שהלא בעת ששותה יין אינו נזיר, ואיך קראו בשם נזיר רק שבא ללמד שעד רגע זו שם נזיר עליו. ונדע שמ"ש כל ימי נדר נזרו פי' עד הבאת קרבנותיו ולכן הגהתי כאן או לא יהא חייב ותיבת שיכול נמחק וכן הגיה הגר"א:

ה כָּל־יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא־יַעֲבֹר עַל־רֹאשׁוֹ עַד־מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר־יַזִּיר לַיהוָה קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ׃

רַשִׁ״י קדש יהיה. הַשֵּׂעָר שֶׁלּוֹ, לְגַדֵּל הַפֶּרַע שֶׁל שְׂעַר רֹאשׁוֹ (ספרי; תענית י"א): פרע. נָקוּד פַּתָּח קָטָן אַף שֶׁהוּא דָּבוּק לִשְׂעַר רֹאשׁוֹ — פֶּרַע שֶׁל שֵׂעָר, וּפֵרוּשׁ שֶׁל פֶּרַע, גִּדּוּל שֶׁל שֵׂעָר, וְכֵן "אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע" (ויקרא כ"א), וְאֵין קָרוּי פֶּרַע פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם (ספרי; סנהדרין כ"ב):
אוּנְקְלוֹס כָּל יוֹמֵי נְדַר נִזְרֵהּ מַסְפַּר לָא יֶעְבַּר עַל רֵישֵׁהּ עַד מִשְׁלַם יוֹמַיָא דְיַנְזֵר קֳדָם יְיָ קַדִישׁ יְהֵי מַרְבֵּי פֵרוּעַ שְׂעַר רֵישֵׁהּ
אִבְּן עֶזְרָא גדל פרע. שם הפעל מהכבד. והטעם גדל. יגדל:
סְפוֹרְנוֹ תער לא יעבור על ראשו. ובזה ישליך אחרי גוו כל מחשבת יופי ותיקון שער: קדוש יהיה. נבדל מן התאוות החמריות:
מַלְבִּי״ם כל ימי נדר נזרו מה שהתחיל שנית כל ימי נדר נזרו, מפני שדין תגלחת משונה מדין היין, שהותר מכללו בתגלחת מצוה, ושסותר שלשים יום, לכן מתחיל ענין בפ"ע, וכן אצל טומאה כמו שיתבאר (בסי' ק"ד): כל ימי נדר נזרו, מה שהוסיף מלת נדר, להורות אף שלא נדר רק נזירות שעיקרו בא על ההפרשה מן היין בכ"ז אסור גם בתגלחת וזה כפי' הזית רענן שר"ל שנדרו תלוי בנזירותו ולא נזירותו בנדרו שנאמר שאינו מחויב רק כפי שנדר, וגם י"ל שמלמד שרק בימים השייכים אל הנדר אסור בתגלחת אבל בצרעתו מגלח תגלחת מצוה כי ימים אלה אין עולים אל הנדר אף ששייכים אל הנזירות דאינו מטמא למתים ואינו שותה יין, וכן מלמד הדין המבואר ברמב"ם (פ"ד ה"ג) שאם אמר הריני נזיר כשיהיה לי בן והריני נזיר כך וכך יום והתחיל בנזירות שלו ואח"כ נולד לו בן פוסק מנזירות שלו ומונה את של בנו ומגלח ומביא קרבנותיו ואח"כ משלים נזירות שלו, וכן (שם ה"ו) באומר הריני נזיר לאחר עשרים יום וחזר ואמר הריני נזיר מעתה ק' יום שמגלח באמצע נזירות הק' יום, נמצא מגלח באמצע נזירות הקו' יום, מפני שהיה נדר אחר של נזירות בנו בינתים והכתוב אמר כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור, וכשהשלים נדר הנזירות אף שעדיין הוא בנזירות הנדר הקודם מותר לגלח, ולכן אמר זה גבי גלוח לא גבי יין וטומאה שלא הותר בכלות נדר בנו: תער לא יעבור על ראשו היל"ל תער לא יעביר כמו והעבירו תער על כל בשרם (לקמן) והעברת על ראשך (יחזקאל ה׳:א׳) רק שאז היה האזהרה רק על הנזיר וכשאמר האזהרה על התער כולל אף אחר המעביר התער וכמ"ש בנזיר (דף מ"ד) עיי"ש: תער לא יעבור ברייתא דפה מובא בנזיר (דף לט), ושם גרס תלש וכו' ממן ר' יונתן אומר תלש וכו' פטור, ולדעת התוס' בתרתי פליגי דלר' יאשיה איכא עשה אפי' לא תלש מעקרו ותלש לוקה ולר' יונתן פטור אפי' תלש אין בו לא לאו ולא עשה, ומדברי הספרי שאמר אינו לוקה משמע אבל עשה איכא גם לר' יונתן, ועי' בלח"מ מ"ש לשטת הרמב"ם ועי' בש"מ פי' אחר. ומדברי הספרי מבואר דלר' יאשיה חייב מלקות אף בשאר מעבירין דס"ל קדוש יהיה הוא טעם למ"ש תער לא יעבור וכו' כנ"ל ור' יונתן ס"ל שאינו לוקה ובכ"ז אסור בעשה וזה לא כשטת הגמ' שמקשה לר' יונתן שאמר פטור והכתיב קדוש יהיה, ויל"פ גם להספרי שמ"ש אינו לוקה הוא לאפוקי מסברת ר"י ובאמת לר' יונתן אפי' עשה אין בו כשטת הגמ': עד מלאת הימים סתם נזירות למ"ד יום, וע"כ לכתחלה מגלח יום ל"א ובדיעבד יצא ביום למ"ד דמקצת היום ככולו, ואם פירש הריני נזיר שלשים כוונתו שלשים שלמים, שאל"כ היה די שיאמר הריני נזיר, ולכן גם בדיעבד צריך לגלח יום ל"א וכן אם פירש ק' יום. וכ"ז מובא בנזיר (דף ה' וא"ו) באורך. ונראה שממ"ש עד מלאת הימים אשר יזיר בלשון עתיד ולא אמר אשר הזיר למד שקאי על סתם נזירות, ור"ל מה שרגיל להזיר בסתם נזירות וכמ"ש באה"ש (כלל מ"ה) שיבא עתיד במקום עבר להורות על הרגילות, וי"ל שלמד שלשים ממ"ש עד מלאת הימים איזה ימים שצריכים למלאת וכו' כר' יונתן בנזיר (דף ו' ע"ב) וברייתא דלקמן (סי' ק"ג) שלמד מן פרע הוא כר' יאשיה שם. והנה מ"ש גבי שער עד מלאת הימים ולא אמר כן גבי יין וטומאה, משום שמ"ש עד מלאת הימים מוציא נזיר עולם שאין הפסק לנזירותו, והיא מקיל שערו ליב"ח, שלא אמרה תורה שלא יעביר תער רק עד מלאת הימים לא בנזיר עולם, וע"כ גם בדידיה יש ימים קצובים שבמלאת ימים הקצובים מקל בתער, אבל ביין וטומאה לא אמר עד מלאת הימים, והוסיף בטומאה כל ימי נזרו קדוש הוא לה' ללמד, שהגם שקדושת שער שמרמז במ"ש קדוש יהיה תלוי במלאת הימים, קדושת הגוף שמרמז במ"ש קדוש הוא אינו תלוי במלאת הימים, רק כל ימי נזרו קדוש הוא אף בנזירות עולם וכן מבואר בספרי (לקמן סי' ק"ח): קדוש יהיה למטה בסוף הענין אמר כל ימי נזרו קדוש הוא, שהוא קדושת גוף הנזיר, ולמה כפל פה קדוש יהיה, וע"כ שמוסב על שם ראשו, שראשו היה קדוש והיינו שער שבראשו שהוא אסור בהנאה כמ"ש בקדושין (דףנ"ז), ופי' גדל פרע שלענין זה יהיה ראשו קדוש, שהשכיר אסור בהנאה, אולם הלא יש ללמוד זה ממ"ש בפסוק י"ח וגלח הנזיר פתח א"מ וכו' ונתן על האש, מבואר שצריך לשרפו, וכמו שלמד (בקדושין דף נ"ו ובחולין דף קט"ו) דכלאי הכרם אסורים בהנאה מדכתיב פן תקדש פן תוקד אש, וז"ש קדוש יהיה למה נאמר, ומשיב שמשם לא נדע רק אם מגלח כמצותו, שאז טעון שרפה ואסור בהנאה לא אם גלחוהו לסטים. אולם יקשה שהיל"ל גדל פרע שער ראשו קדוש יהיה ונדע ששער ראשו קדוש לא שיאמר קדוש יהיה תחלה שאז מוסב על ראשו, ומשמע שהראש קדוש, דהא לא הוזכר שם שער למעלה וכבר נדחקו המפ' בזה, וז"ש שמת קדוש יהיה למה נאמר ר"ל למה נאמר אחר תער לא יעבור על ראשו, שהיל"ל זה אחר גדל פרע שער ראשו, ומשיב שאם יאמר זה אחר גדל פרע נאמר שרק מי שי"ל שער לכן אמר קדוש יהיה על ראשו ללמד שהראש קדוש אף שא"ל שער [ועי' בנזיר דף מ"ו ע"ב ונימ"ש בארץ יהודה סי' כ"ז ואכמ"ל להאריך בזה] ור' יונתן ס"ל שידענו זאת ממ"ש כי נזר אלהיו על ראשו, ומ"ש קדוש יהיה גדל פרע ס"ל שבא ללמד שנזיר מצורע מגלח, כי במ"ש והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו י"ל שאין זה נוהג במצורע נזיר, דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, וכתב הרמב"ם (בפ"ז מה' נזירות הט"ו) שמצורע נזיר מגלח אע"ג שיש ל"ת ועשה משום דכתיב קדוש יהיה והמצורע אינו קדוש, ולכן הקדים לאמר קדוש יהיה גדל פרע ר"ל רק נזיר שאינו מצורע שהוא קדוש יגדל פרע לא נזיר מצורע שאינו קדוש לא יגדל פרע כי עשה דוחה ל"ת, ור' יאשיה יסבור כשטת הגמ' יבמות (דף ה') שלכן דוחה עשה דמצורע עשה ול"ת דנזיר מפני שישנו בשאלה, עתה אומר גדל פרע למה נאמר ר"ל אחר שפי' פרע גידול שער הראש, היה די שיאמר גדל שער ראשו, ולמה כפל גדל פרע, ומשיב שבא ללמד שמ"ש במצורע ראשו יהיה פרוע פי' כמ"ש ר"א בספרא תזריע (סי' קנ"ג) שפי' פרוע גידול שער ולא כר"ע שפירש פרוע מגולה ולמד מפה שפי' פרוע גידול שער, ובגי' הספרים לענין שאמרנו סתם נזירות למ"ד יום וצריך למחקו מכאן שמבואר בנזיר שר' יונתן לא ס"ל דרשא דיהיה ויהיה סתירה לזה מפה וע"כ צריך למחקו. וכן מ"ש בגי' הספרים ת"ל וגלח אעפ"י שהוא נזיר מחק הגר"א דהא אמר שמן יגלח לא ידעינן, והגהתי כפי גרסתו, ת"ל גדל פרע. ומ"ש שנית למה נאמר קאי על גדל פרע, ובמ"ש נמצא מקור נפתח לטעם הרמב"ם שכתב דעשה דמצורע דוחה ל"ת דנזיר דמצורע אינו קדוש שתמה עליו הראב"ד מאין הוציא טעם זה, וביבמות (דף ה') אמר טעם אחר דעשה ול"ת דנזיר משום שישנו בשאלה ולמ"ש מקומו מן הספרי, ור' יאשיה ור' יונתן פליגי בזה ר' יאשי' ס"ל דמה דעשה דמצורע דוחה לאו ועשה דנזיר הוא משום שישנו בשאלה כטעם הגמ' ור' יונתן ס"ל כטעם הרמב"ם, וי"ל שר' יאשיה ור' יונתן אזלי לשטתם, שילה"ק לטעם הרמב"ם דמצורע אינו קדוש מפני שימי חלוטו אין עולים לו, הלא יקשה ממ"ש והתגלח אעפ"י שהוא נזיר כמ"ש בספרא תזריע ושם מדבר במוסגר שימי הסגרו עולים לנזירותו כמ"ש (הלכה ט') והוא קדוש ואיך דוחה עשה זו לל"ת ועשה דנזיר. אך ר' יונתן לשטתו דס"ל (בדף לט) שאינו חייב אלא בתער כנ"ל (סי' צ"ט) ושם איתא והתגלח בכל דבר, ולכן מותר לגלח שבודאי לשטתו מגלח שלא בתער דכ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שמהם מוטב וכמ"ש בגמ' בכיוצא בזה, אבל ר' יאשיה לשטתו שס"ל שחייב גם שלא בתער אא"ל כשטת הרמב"ם וס"ל כשטת הגמ' דנזיר ישנו בשאלה, [אולם פסקי הרמב"ם לא יעלו לפ"ז דהוא פסק בפ"ה מה"נ הי"א שאפי' גלח שלא בתער לוקה כר' יאשיה: כל ימי נזרו כבר בארתי זה למעלה (סי' צה) שמלשון זה נוכל לפרש ג"כ שר"ל רק ימים שנדר, וגבי יין למד ממ"ש ואחר ישתה הנזיר יין לא קודם אעפ"י שהשלים נזירותו, ומבואר שפי' כל ימי נזרו כ"ז שהוא עדיין נזיר ובכאן למד ממ"ש ואחר ישתה הנזיר יין ששם הנזיר מיותר ומלמד שקודם המעשים הוא עדיין נזיר לכל דיניו בין לענין תגלחת בין לענין טומאה כמ"ש לקמן: נדר פרע שער ראשו כבר בארתי (בסי' ק"א) שמלת פרע מיותר, שהיה די לומר גדל שער ראשו, ואמר שם שבא ללמד על מ"ש במצורע ראשו יהיה פרוע שפי' גידול שער וזה כר' אליעזר בספרא (תזריע) ותנא דהכא כר"ע דס"ל שמ"ש ראשו יהיה פרוע פי' מגולה [שכן הלכה] ומיותר גדל פרע, ודריש שבא ללמד שסתם נזירות למ"ד יום, והוא הברייתא שמובא בגמ' (דף וא"ו ע"ב) בשם ר' יאשיה וברייתא דסי' ק"א אליבא דר' יונתן והוא למד שלשים ממ"ש עד מלאת הימים ימים שצריכים למלאת כמ"ש בגמ' שם, וכמו שמשמע בברייתא דסי' קו"ף. ומ"ש אבל מחדש ולמעלה פי' אם פירש חדש ויום א' או חדש ושני ימים הוא נזיר כמו שפירש:

ו כָּל־יְמֵי הַזִּירוֹ לַיהוָה עַל־נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא׃

אוּנְקְלוֹס כָּל יוֹמִין דְיַנְזֵר קֳדָם יְיָ עַל נַפְשָׁא דְמֵתָא לָא יֵיעוּלּ
אִבְּן עֶזְרָא הזירו. שם הפעל מהכבד: על נפש מת. תאר לנפש או יחסר גוף:
סְפוֹרְנוֹ על נפש מת לא יבא. לא יחלל עסקי קדושתו להתעסק בכבוד מתים כמו הענין בכהן גדול וכאמרם ז"ל המבלי אין קברים בטבריא שלחתיך בנציבין (במרדכי דמועד קטן בדיני אבילות הביא המאמר הזה בשם הירושלמי):
מַלְבִּי״ם כל ימי הזירו לה' מה שפתח שנית ענין חדש מפני שדיני טומאה משונים מדיני יין ותגלחת, מדיני יין שמותר במ"מ, וסותר נזירותו, ומדיני תגלחת שגם המצורע אסור להתטמאות במת וסותר כל הקודמים ותגלחת אינו סותר רק שלשים ותגלחת חייב המגלח כמתגלח לא כן בטומאה וז"ש הרי הכתוב משיאו וכו', ומה שתפס לשון כל ימי הזירו ולא אמר כל ימי נזרו, בא ללמד רק אם קבל נזירות בעצמו לא נזירות שמשון שהיה ע"י מלאך מותר לטמא למתים: על נפש מת מצינו שציין טומאת מת במלת נפש לבד, לנפש לא יטמא, בכל טמא נפש, וכל טמא לנפש, רק מפני ששם נפש כולל גם הבהמה (כע"ש באה"ש כלל מז) לכן אמר נפש מת, שלשון זה לא נמצא על הבהמה, הגם שנמצא והמת יהיה לו לא נמצא לשון נפש מת, [והגהתי כגירסת הגר"א שהוא כפי' נוסח הגמרא] ור"י למד ממ"ש לא יבא שמשמע טומאת אהל. והנה הגם שהרמב"ם פסק דקברי כותים אין מטמאין באהל בכ"ז נזיר וכהן מוזהר על מגע. ולפ"ז צ"ל שאין מדייקים דיוק לא יבא:

ז לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא־יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל־רֹאשׁוֹ׃

אוּנְקְלוֹס לְאָבוּהִי וּלְאִמֵהּ לְאַחוֹהִי וּלְאַחָתֵהּ לָא יִסְתָּאַב לְהוֹן בְּמוֹתְהּוֹן אֲרֵי כְּלִילָא דֶאֱלָהֵהּ עַל רֵישֵׁהּ
אִבְּן עֶזְרָא לאביו ולאמו. ואף כי לאשתו ולבתו ולאחרים ויש אומרים כי מלת נזיר מגזרת נזר והעד כי נזר אלהיו על ראשו ואיננו רחוק ודע כי כל בני אדם עבדי תאות העולם והמלך באמת שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו כל מי שהוא חפשי מן התאות:
מַלְבִּי״ם לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם כבר בארתי באילת השחר (כלל ר"י) שכ"מ שכפל הכנוי עם גוף הפעול יש בו מיעוט, כמו ולאחותו לא יטמא, ובאחיכם לא תרדה בו, וכן פה מה שכפל מלת להם בא למעט רק להם לא יטמא אבל מטמא למ"מ, שאין ללמדו מכ"ג שנזיר חמור שמביא קרבן על טומאתו, וכן אין לפרש רק להם לא יטמא אבל מטמא לרחוקים שהוא כ"ש מכ"ה, רק שממעט מת מצוה. והנה ממ"ש בכלל על כל נפשות מת לא יבא אין ללמוד שכולל גם קרובים כמו כלל האמור בכ"ג, דהא בכלל האמור בכ"ה אינו כולל קרובים, וע"כ אצטריך אביו לגופיה שהנזיר א"מ לקרובים ומטמא למ"מ, ואמו מוסיף שגם אם הנזיר הוא כ"ה מטמא למ"מ, ואחיו מוסיף אף שהוא כ"ג, ולאחותו מוסיף אף שהולך לשחוט את פסחו. הנוסח שהגהתי הוא עפ"י דברי רש"י בברכות (דף יט ע"ב) שהביא כן דברי הספרי, וכ"ה בזבחים וכן הגיה בז"א ובסוגיא דנזיר יש פלפולים גדולים ושטה עמוקה ובמ"ש די כפי תהלוכות דרכי בחבורי זה, ובמ"ש מה בכלל האמור בכ"ג בל יטמא לקרובים גי' הגמ' נזיר (דף מח) ששם מובא ברייתא זו משונה, אך לפמ"ש התוס' [שם ע"א ד"ה ועד שלא יאמר] מבואר שצריך לתקן בגמ' כמו שהוא כספרי, ומ"ש אבל לבנו ולבתו לא נאמר, ר"ל שאחר שלא שייכי בנזירות ידעינן מכ"ש מלאביו ולאמו ששייכים בנזירות ואין מטמא להם: לא יטמא להם במותם מלת במותם מיותר,שכן בכ"ג אמור סתם לא יטמא, ובא לדייק שיטמא לזיבתם ונגעם אף שזב ומצורע חמור ממת לענין טומאתם ושלוח מחנות כנ"ל (סי' ד'), ומזה למדינן לכ"ג ששם גם לאמו מיותר [דכ"ש מאביו שקורבתו גדולה יותר שמטמא לאחיו מאביו ולא לאחיו מאמו] ומיותר לגז"ש, ור"ל דגז"ש מופנה מצ"א למדין ואין משיבים, [ודברי התוס' (דף מח ע"ב) ד"ה ולאחותו תמוהים דר' ישמעאל ס"ל דמופנה מצ"א אין משיבים], וברייתא זו מובא (דף מח ע"א), וממ"ש לא יטמא להם מבואר רק לא יטמא אבל מתעסק בהספד ובשורה, ואין דינו ככ"ג דכתיב ומן המקדש לא יצא: כי נזר אלהיו התבאר למעלה (סי' קא):

ח כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה׃

רַשִׁ״י כל ימי נזרו קדש הוא. זוֹ קְדֻשַּׁת הַגּוּף, מִלִּטַּמֵּא לְמֵתִים (ספרי):
אוּנְקְלוֹס כֹּל יוֹמֵי נִזְרֵהּ קַדִישׁ הוּא קֳדָם יְיָ
סְפוֹרְנוֹ קדוש הוא לה'. יזכה לאור באור החיים ולהיות מוכן להבין ולהורות כראוי לקדושי הדור ולזה נראה שכיון אלקנה באמרו אך יקם ה' את דברו כלומר אני מסכים להדירו בנזיר ואיני מבקש מהאל יתברך דבר אחר בעד הילד זולתי שיקם את דברו שיהיה קדוש לה':
מַלְבִּי״ם כל ימי נזרו וכו' נזיר עולם מנין, התבאר למעלה: קדוש הוא זו קדושת הגוף התבאר למעלה (סי' קא):

ט וְכִי־יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ׃

רַשִׁ״י בפתע. זֶה אֹנֶס: פתאום. זֶה שׁוֹגֵג, וְיֵ"א פֶּתַע פִּתְאֹם דָּבָר אֶחָד הוּא – מִקְרֶה שֶׁל פִּתְאוֹם: וכי ימות מת עליו. בָּאֹהֶל שֶׁהוּא בוֹ: ביום טהרתו. בְּיוֹם הַזָּאָתוֹ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בַשְּׁמִינִי שֶׁהוּא טָהוֹר לְגַמְרֵי, תַּ"ל "בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי", אִי שְׁבִיעִי יָכוֹל אֲפִלּוּ לֹא הִזָּה, תַּ"ל "בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ" (ספרי):
אוּנְקְלוֹס וַאֲרֵי יְמוּת מֵתָא עֲלוֹהִי בִּתְכֵּף שָׁלוּ וִיסָאֵב רֵישׁ נִזְרֵהּ וִיגַלַח רֵישֵׁהּ בְּיוֹמָא דִדְכוּתֵהּ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יְגַלְחִנֵהּ
אִבְּן עֶזְרָא בפתע פתאום. שניהם קרובים בטעם וכן אדמת עפר: וטמא. המת יטמאנו: ביום טהרתו. במי נדה כי הוא טמא מת:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי בפתע פתאם. כמו (דניאל יב) אדמת עפר. והנה הוא מביא קרבן על המזיד כשוגג, וכן אמרו ז"ל בפרק ב' של כריתות ארבעה מביאין קרבן על המזיד כשוגג ואלו הן, נזיר ושבועת הפקדון ושבועת העדות ואשם שפחה חרופה שהיא לוקה והוא מביא קרבן. נאמר בנזיר בפתע שהוא שוגג, פתאם הוא מזיד, לפי שנאמר (משלי כב) ופתאים עברו ונענשו, עשה בו מזיד כשוגג. וכן שבועת העדות לא הזכיר בו הכתוב ונעלם, ובכולן הזכיר ונעלם ובשבועת העדות לא הזכיר ונעלם לחייב על המזיד כשוגג. שבועת הפקדון למד משבועת העדות בגזרה שוה דתחטא תחטא. הבא על שפחה הזכיר בו ונסלח לו (ויקרא יט) לעשות מזיד כשוגג, כלומר שנסלח לו בקרבן זה באיזה ענין שיהיה בין בשוגג בין במזיד.
אוֹר הַחַיִּים וטמא ראש נזרו. אמר תוס' וא"ו, גם אמר תיבת ראש, נתכוון לומר שהגם שאינו אלא טומאת שוגג אף על פי כן לא מלבד שנטמא גופו אלא אפילו קדושה שיש בראשו דכתיב נזר אלהיו על ראשו. עוד ירצה לומר כי לא סתר הנזירות מאז והלאה לבד אלא וטמא גם כן ראש נזרו פירוש תחילת הנזירות, והוא מה שגמר אומר והזיר לה' וגו' והימים הראשונים יפלו, ומה שחזר לומר אחר כך כי טמא נזרו ולא הספיק מה שקדם במאמר וטמא ראש נזרו, שלא יהיה מקום לבעל דין לומר שלא טמא אלא יום א' שהוא התחלת הנזירות, ומאמר והימים הראשונים גילה כי לא יום אחד לבד מתחילת הנזירות יטמא אלא ב' הראשונים ולא כל הימים, וגזירת הכתוב הוא, תלמוד לומר כי טמא נזרו בדרך כלל:
מַלְבִּי״ם וכי ימות מת עליו מלת עליו משמש כמלת לפניו, כמו מתה עלי רחל, וימת הרי על פני תרח אביו, והיינו שודאי אצלו שמת וממעט את הספק. והנה בפסחים (דף פא) ונזיר (דף סג) שרצה ללמד מפסוק זה טומאת התהום, מסיק דטומאת התהום הלכתא גמירי לה, ובפסחים מסיים דקרא אסמכתא בעלמא, ומבואר מדברי הרמב"ם (פ"ו מה' נזירות ופ"ו מה' ק"פ ופ"ד מה' ביאת מקדש) שודאי טומאת התהום אין מותר רק בדיעבד וספק טומאת התהום כמו המוצא מת מושכב בדרך מותר אפי' לכתחלה, אמנם בטומאה ידועה חלק הרמב"ם בין פסח שאפי' מהלך ברגליו טמא ובין נזיר שאפי' בטומאה ידועה טהור במהלך ברגליו, כמ"ש [בפ"ט מה' נזירות הי"ח] וכבר השיגו הראב"ד שהוא נגד הגמ' והאחרונים נלאו לישבו, וכתבו שגי' אחרת הי"ל להרמב"ם בסוגיא דפסחים, והעקר שהרמב"ם סמך על ספרי הלז שדריש קרא להוציא את הספק, ולא מיירי בטומאת התהום שזה הלכה, רק בספק טומאה ידועה שעז"א שהיה בדין ללמוד מסוטה לאיסור (ועי' בספרי למעלה סי' מ"ה) כי בזה אין הלכה להתיר ויליף מקרא, וזה רק בנזיר לא בעושה פסח דלא גמירי ביה רק טומאת התהום, ועי' במרכבת המשנה בכ"מ הנ"ל מ"ש בזה: בפתע פתאם כבר בארתי (ישעיה סי' כט ה') ההבדל שביניהם, פתע מציין מהורת הפעולה בלא דעת וכוונה וזה וזה מציין השוגג כמ"ש ואם בפתע בלא איבה הדפו ומפ' בספרא זה השוגג, ופתאום מציין מהירות הזמן התוכפת פעולתה מבלי הכנה וזה באונס והוא דעת ר' יונתן וכן מובא ברייתא א' בכריתות, ומביא על פתע פסוק ואם בפתע בלא איבה הדפו ועל פתאום ויאמר ה' פתאום אל משה ואל אהרן, ור' יאשיה אומר שדפתאום מציין השוגג ומשתתף עם פתי, ופתע מציין האונס וכן דעת ת"א שמת' בתכף שלו, שפתאום מתרגם שלו שהוא השוגג. ומ"ש והדין נותן ומה אם במקום שלא חייב בו את המזיד מחק הגר"א, וקיימתי גרסתו שבזה בכל כל מה שגמגמו המפ' ולא מצאו מענה עי' בז"א באורך, והראיה שחייב מזיד מן וכפר עליו מאשר חטא, שמשמע שחטא במזיד: וטמא ראש נזרו זה מיותר, ופי' חז"ל (מובא בנזיר דף יח) שהוא שייך לתנאי המאמר וכי ימות מת עליו וטמא ראש נזרו, ר"ל שכבר חל עליו נזירות טהרה וטמא ראשו עי"ז, אז וגלח וביום השמיני יביא, לא אם טמא מתחלתו: וגלח ראשו שם ראשו מיותר שהי"ל לומר וגלחו ויסוב על שם ראשו שהזכיר, ראש נזרו, וכבר בארתי באילת השחר (פרק טו) שחז"ל דורשים תמיד שם הנכפל, ופי' שבא לדייק רק ראשו מגלח לא כל שערו, שלא נלמד ממצורע ולוים: ביום טהרתו ביום השביעי מפרש שמ"ש ביום טהרתו אין פירושו יום הבאת קרבנותיו שהוא עקר הטהרה שהוא בשמיני, רק פירושו יום ההזיה ולא די שיאמר יום השביעי לבד אעפ"י שלא הזה שעז"א ביום טהרתו: יגלחנו כבר בארתי באה"ש (כלל קנו), שלפעמים נכפל הפעל בצווים ללמד שיעשה הפעל בכל אופן וכן למד במצורע ספרא מצורע (סי' לא) ממה שאמר שמת יגלח שאם לא גלח בז' יגלח בח' ובט', וזה אם בפעל הראשון נזכר בו תנאים בא הפעל שמת ללמד שאף שאין בו תנאים אלה בכ"ז יעשה את הפעל כמו ושרף אותו על עצים באש על שפך הדשן ישרף אעפ"י שאין דשן, וכן הוסיף יגלחנו בכל אופן אף אחר יום השביעי ואך בלילה של שמיני שלא נאמר ביום דוקא ולמד דה"ה לתגלחת טהרה שכשר בלילה ולא נאמר שדינו כמו במצורע שלמד דתגלחתו ביום ממ"ש ביום טהרתו (ספרא שם סי' ג') כי יש ללמוד תגלחת טהרה מתגלחת טומאה כמ"ש בנזיר לר"א: ביום השביעי יגלחנו וביום השמיני יביא מבואר דתגלחת קודם להבאה, וכן גריס הגר"א ביום השמיני יביא מכאן אמרו וכו':

י וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶל־הַכֹּהֵן אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד׃

רַשִׁ״י וביום השמיני יבא שתי תרים. לְהוֹצִיא אֶת הַשְּׁבִיעִי, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְהוֹצִיא אֶת הַתְּשִׁיעִי ? קָבַע זְמַן לַקְּרֵבִין וְקָבַע זְמַן לַמַּקְרִיבִין, מַה קְּרֵבִין הִכְשִׁיר שְׁמִינִי וּמִשְּׁמִינִי וָהָלְאָה, אַף מַקְרִיבִין שְׁמִינִי וּמִשְּׁמִינִי וָהָלְאָה (שם):
אוּנְקְלוֹס וּבְיוֹמָא תְמִינָאָה יַיְתֵי תַּרְתֵּין שַׁפְנִינִין אוֹ תְרֵין בְּנֵי יוֹנָה לְוָת כַּהֲנָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא
מַלְבִּי״ם וביום השמיני וה"ה שיוכל להביא אחר שמיני, שכן במ"ש ביום השמיני תתנו לי פי' מיום השמיני והלאה כמ"ש במק"א ומיום השמיני והלאה ירצה, ובא רק להוציא שלא יביא ביום הז'. שתי תורים כבר התבאר בהתו"ה ויקרא (סי' שכט) שזה נכתב בששה מקומות, ושם בארתי דרושיהם בפרטות, וכן איך למד הפרשת בעלים והפרשת כהן, ושצריך שיהיו ממין א' עיי"ש, ופה קצרו בדבר, וכן מ"ש שחייב בטפול הבאתם התבאר בספרא (שם סי' ש"ל) וגם ביולדת:

יא וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל־הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת־רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא׃

רַשִׁ״י מאשר חטא על הנפש. שֶׁלֹּא נִזְהַר מִטֻּמְאַת הַמֵּת, רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן (ספרי; נזיר י"ט): וקדש את ראשו. לַחֲזֹר וּלְהַתְחִיל מִנְיַן נְזִירוּתוֹ:
אוּנְקְלוֹס וְיַעְבֵּד כַּהֲנָא חַד לְחַטָאתָא וְחַד לַעֲלָתָא וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי מִדְחָב עַל מִתָא וִיקַדַשׁ יָת רֵישֵׁהּ בְּיוֹמָא הַּהוּא
אִבְּן עֶזְרָא אחד לחטאת ואחד לעולה. והסוד שהוא שאמרו חז"ל ושכר עבירה עבירה: על הנפש. הוא על נפש מת כמו ושרט לנפש ואילו היה שחטא על נפשו לא היה השם מצוה אותו שיחזור לחטאתו:
רַמְבַּ״ן וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו לא נתפרש. ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלהיו כענין שאמר (עמוס ב יא) ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים. השוה אותו הכתוב לנביא וכדכתיב (במדבר ו׳:ח׳) כל ימי נזרו קדוש הוא לה' והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם:
כְּלִי יָקָר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. שלא נזהר מן טומאת המת. רבי אליעזר הקפר אומר על שציער עצמו מן היין והוא פלאי כי יש להפליא על דבריו שאם נצטוה להביא ב' תורים על שציער עצמו מן היין למה מביא כפרה זו דווקא אחר שנטמא במת, ועוד שהכתוב קראו קדוש ואיך יאמר ר"א שנקרא חוטא. ונראה שגם ר"א מודה שכל ימי המשך נזירתו הוא נקרא קדוש ולא חוטא כי נזיר אלהים הוא אמנם אם נטמא במת שדינו והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו. ומכאן להלן חושבנא ולמפרע איגלאי מילתא שהימים הראשונים לא היו בכלל הנזירות וכאלו ציער את עצמו בהם מן היין בלא טעם בלא עת נזירתו, וע"כ הוא נקרא חוטא על אותן הימים הראשונים שאינו בהם כ"א כמצטער בעלמא בלא נזירות וקדושה, וזה פירוש יקר. אמנם מקום אתי לפרש דברי ר"א בדרך אחר, ולומר שלכך נקרא הנזיר חוטא כי אילו היה איש תם וישר מכלכל דבריו במשפט לא היה צריך לנדור ולהזיר, כי מי יעכב על ידו להתנהג בפרישות ובהרחקת המותרות בלא נדר, ומדאצטריך להתקשר בנזירות זה יורה כי הוא יודע בעצמו שאין מעצור לרוחו ע"כ הוא קופץ ונשבע כנגד היצה"ר ובזה גרם לעצמו צער כי כל דבר הנדור יצרו תוקפו ביותר, ומטעם זה נקרא כל נודר חוטא כמו שלמדו מן פסוק וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא. לפי שמגרה היצה"ר בעצמו ואומרים לו לא דיך מה שאסרה עליך תורה במאסר של היצה"ר והבו דלא לוסיף עליה, כי בכל מה שאסרה התורה אע"פ שגרמה לנו גירוי היצה"ר כמ"ש שמתגרה בישראל יותר מבאומות מ"מ השנים יעמדו נגדו תורה שבכתב, ותורה שבע"פ. אמנם העובר בבל תוסיף, הרי הוא מוסיף גירוי היצה"ר אולי בהוספה זו לא תוסיף התורה תת כחה לעמוד כנגדו כי אין כחה כ"א בדבר שהתורה סבה לו כי המוחץ הוא ירפא. כך נזיר זה נקרא חוטא משני צדדים הן מצד שקודם נזירות זה היה כעיר פרוצה אין מעצור לרוחו עד אשר הוצרך להתקשר בנזירות, הן מצד שבהיותו נזיר הוא מגרה היצר הרע בנפשיה, אבל מ"מ קדוש יאמר לו אם יעמוד כנגדו כי היצה"ר כל מזימותיו לפרוץ גדרו וזה"ש וכי ימות עליו מת בפתע פתאום וגו'. הורה כי כל זה מעשה שטן אשר הקרה לידו מקרה בלתי טהור זה בפתע פתאום באונס ובלא יודעים כדי לטמא ראש נזרו, ע"כ הוצרך לכפרה מאשר חטא על הנפש. וציער עצמו מן היין כי ע"י צער זה גרם ליצה"ר שנתגרה בו וסבב סבות לטמא נזרו, ועוד הוצרך לכפרה על שציער עצמו ותחת אשר לא עבד את ה' בשמחה כ"א בצער, והשמחה הוראה על שלימות הפועל כמ"ש וראה אם דרך עוצב בי וגו'. כי אילו היה שמח בנזירות זה היה נזהר בשמירה יתירה מן הטומאה אך מאחר שלא נזהר בה זה הוראה שלא היה שמח בנזירות זה ובזה מצא לו היצה"ר מקום לבצר ממנו כל אשר יזם לעשות, וצדיקים ישמחו ויעלזו לפני ה' וישישו בשמחה בי"ת של בשמחה פירושה בזכות השמחה שעבדו את ה' בשמחה כאמור.
מַלְבִּי״ם וכפר עליו מאשר חטא על הנפש פי' שחטא על נפשו שצער עצמו מן היין, וסתמא דספרי ר"ש והוא ס"ל כן בנדרים (דף יו"ד) וכן בירושלמי, ועמ"ש בספרי אה"ח (סי' אל"ף במ"ל ס"ק ע"ג) לר' אלעזר הקפר, ור' ישמעאל ס"ל כדעת הת"א ויכפר עלוהי מדחב על מיתא, והוא ס"ל דנזיר אינו חוטא: וקדש את ראשו, [תקנתי הגי' עפ"י הגהות הגר"א שהם שני הברייתות המובאים בנזיר דף יח ע"א וע"ב] שר' יוסי בר' יהודה ס"ל שמ"ש וכפר וקדש הם צלעות מגבילות על מאמר הראשון, שעמ"ש וביום השמיני יביא, מפרש וכפר עליו, ועמ"ש וגלח, מפרש וקדש את ראשו, ולכן הוסיף ביום ההוא, ר"ל ביום שקדש את ראשו, היינו ביום הגלוח, שמאז (יב) והזיר לה' וכו', ר"ל שמאז חל הנזירות החדש, ורבי ס"ל שפי' ביום ההוא ביום השמיני, שאם פי' ביום הז' היל"ל ביום השביעי יגלחנו וקדש והזיר וביום השמיני יביא, ומ"ש ביום ההוא ר"ל שקדושת הראש חל ביום השמיני אף שלא הביא קרבנותיו, וחכמים ס"ל שא"כ היל"ל וביום השמיני יביא שתי תורים וקדש את ראשו והזיר ועשה הכהן וכו' והביא כבש בן שנתו, וע"כ שמ"ש וקדש הוא אחר הבאת החטאת שאמר וכפר עליו שהכפרה הוא בחטאת, ואחר הכפרה וקדש והזיר ואח"כ האשם שאינו מעכב הכפרה, ומ"ש ביום ההוא, ר"ל אף שלא הביא אשמו, ור"י מפרש בגמ' שמפ' והזיר והביא אימתי הזיר בזמן שהביא, נראה פי' עפ"י הכלל שנתתי באילת השחר (כלל מ"א) שהוי"ו הבא בראש העבר פעמים היא מחברת ופעמים היא מהפכת העבר לעתיד, ובעלי הלשון נתנו סימן שאם בא אחר פעל עתיד היא וי"ו מהפכת, ואחר פעל עבר היא וי"ו מתברת, ויש מקומות שאם נשקיף על עקר המאמר מדבר בעתיד, ואם נשקיף על פעל פרטי שבא לפניו בא לפעמים לפניו פעל עבר, ובזה יפרשו לפעמים שהיא וי"ו מחברת עיי"ש, וכן פה שבא לפניו פעל עבר אשר חטא על הנפש, מפרש שפעל וקדש הוא פעל עבר, והוא עפמ"ש בגמ' (שם דף יט) שר' ישמעאל ס"ל כר' אלעזר הקפר שנזיר טמא הוא חוטא מפני שצער עצמו מן היין, ועקר החטא הוא רק בנזיר טמא כמ"ש (בדף ג) דאיידי דבעי מסתר מתחרט כמ"ש שם, וכמ"ש במ"ל (סי' א' ס"ק עג), וז"ש יכפר עליו מאשר חטא על הנפש וקדש והזיר [כולם פעל עבר כמו פעל חטא] ר"ל שזה הוא החטא מה שקדש ראשו ביום ההוא שהאריך ימי הנזירות ומתחרט ע"י שמזיר מחדש את ימי נזרו. לפ"ז כ"ז הוא פי' מ"ש אשר חטא על הנפש, שלכן מביא חטאת לכפר ואחריו יביא אשמו, ומאז אחר הבאת האשם הימים הראשונים יפלו כי מתחיל נזירות חדש:

יב וְהִזִּיר לַיהוָה אֶת־יְמֵי נִזְרוֹ וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ כִּי טָמֵא נִזְרוֹ׃

רַשִׁ״י והזיר לה' את ימי נזרו. יַחֲזֹר וְיִמְנֶה נְזִירוּתוֹ כְּבַתְּחִלָּה: והימים הראשנים יפלו. לֹא יַעֲלוּ מִן הַמִּנְיָן:
אוּנְקְלוֹס וְיַזֵר קֳדָם יְיָ יָת יוֹמֵי נִזְרֵהּ וְיַיְתִי אִמַר בַּר שַׁתֵּהּ לַאֲשָׁמָא וְיוֹמַיָא קַדְמָאֵי יִבְטְלוּן אֲרֵי אִסְתָּאַב נִזְרֵהּ
אִבְּן עֶזְרָא והזיר לה' את ימי נזרו. כל הימים שנדר להיות נזיר ועתה יחל לספור אותם: כי טמא נזרו. כי הוא לא נדר רק שיהיו שלמים זה אחר זה ולא יכרית שום דבר ויפסיק ביניהם:
מַלְבִּי״ם והימים הראשונים יפלו מבואר שדוקא אם יש שמ ימים אבל נטמא בתחלת הנזירות אינו סותר, אבל מה שדריש על נטמא ביום מאה מי שי"נ אחרונים סותר, שזה אליבא דר"א, משמע שעקר הלמוד ממ"ש ר' יהודה בשם ר"א (בדף וא"ו ודף כ"ף) נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר, הרי שלא למד מן דייוקא דמכלל דאיכא אחרונים, וע"כ הרמב"ם לא פסק כר"א בהא אע"ג שבנטמא בתחלת מאה פסק כוותיה וכבר האריכו בזה המפרשים: כי טמא נזרו זה מיותר שכבר אמר וטמא ראש נזרו, ופי' שבא ללמד שרק מחמת טומאה יפלו הימים הראשונים לא מחמת תגלחת ואין תגלחת סותר רק שלשים שלא יש פרע, וגם למדו שימי חלוטו של מצורע וימי ספרו הגם שאין עולה מן המנין בכ"ז אין הימים הראשונים נופלים ודינו כנטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עליהם שימי טומאתו אין עולים לו ואינו סותר את הקודמים אחר שאין מביא קרבן, אבל לשלא יעלו לו הוא ק"ו מנזיר בקבר, ששערו ראוי לתגלחת נזיר, וכל ברייתא זו מובא בנזיר (דף נו). ומ"ש כל ימי הזירו לה' פי' עד הבאת קרבנותיו, והוכיחו זה ממ"ש ואחר ישתה הנזיר ייין וכבר בא מאמר כזה למעלה (סי' צה וסי' ק"ב) ושם פרשתי:

יג וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד׃

רַשִׁ״י יביא אתו. יָבִיא אֶת עַצְמוֹ, וְזֶה אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה אֶתִים שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דּוֹרֵשׁ כֵּן, כַּיּוֹצֵא בוֹ "וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲוֹן אַשְׁמָה" (ויקרא כ"ב) — אֶת עַצְמָם, כַּיּוֹצֵא בוֹ "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי" (דברים ל"ד) — הוּא קָבַר אֶת עַצְמוֹ:
אוּנְקְלוֹס וְדָא אוֹרַיְתָא דִנְזִירָא בְּיוֹם מִשְׁלַם יוֹמֵי נִזְרֵהּ יַיְתִי יָתֵהּ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא
רַשְׁבַּ״ם יביא אותו: את עיקר קרבנו כמו שהולך ומפרש:
אִבְּן עֶזְרָא מלאת. שם הפועל מבעלי האל"ף על מנהג בעלי הה"א באחרונה וכמוהו לבלתי קראת לנו: יביא אותו. יביא נפשו כמו וירעו הרועים אותם או יביא הכהן אותו בצווי בעל כרחו להקריב את קרבנו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ביום מלאת ימי נזרו. טעם הקרבן הזה בנזיר ביום מלאת ימי נזרו לא נתגלה, כי לא מצינו בכל התורה כלה קרבן כי אם על עון שקדם לשעבר, וזה שקדם וזכה לעשות מצוה והיה כל ימי נזירותו קדוש ופרוש מתאוות העולם ועתה ביום מלאת ימי נזרו תחייבנו תורה להביא קרבן הנה זה ענין נפלא ומחודש, וכן אמרו רז"ל במסכת נזיר חדוש הוא שחדשה תורה בנזיר. והרמב"ן ז"ל נתן בו טעם ע"ד הפשט ואמר כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזיר מקדושתו ועבודת הש"י וראוי היה לו שיזור לעולם ויעמוד כל ימיו בקדושתו נזיר וקדוש לאלהיו, כענין שנאמר (עמוס ב) ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים, השוה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב כל ימי נזרו קדוש הוא לאלהיו, ועל כן הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם, עד כאן לשון הרב ז"ל. ועם כל הטעם הזה לא יצא קרבנו של נזיר מן החדוש כי היכן מצינו קרבן על העתיד. אבל טעם הקרבן והחדוש איננו מתבאר כי אם ע"ד הקבלה והזכרתי בנזירותו כבר כי הוא למעלה מהמדות ודבק בעצם הרחמים העליונים והוא רוצה עתה לצאת מקדושתו נראה כמתרחק ורוצה לסלק עצמו ח"ו מאותה מעלה שכבר דבק בה, ולכך הצריכתו תורה קרבן ביום מלאת ולא לכפרה כי לא תמצא בו לשון כפרה או סליחה, אך הכוונה בקרבנו לקרב הכחות וליחד ולהמשיך להם שפע מן המקור ויסתפקו המדות ואח"כ יחזור להנאותיו כבתחלה, ועל כן היה הקרבן שנצטוה בו עולה ושלמים וחטאת, כבש לעולה, איל לשלמים כבשה לחטאת, ובסוף אמר ואחר ישתה הנזיר יין, כלומר ואחר שישלים חיובו לכל צד ויסתפקו המדות, ישתה הנזיר יין ויחזור להנאותיו כמנהג בני אדם בעולם הגופות.
סְפוֹרְנוֹ יביא אותו. כבר בארו ז"ל הוא יביא את עצמו וזה כי אמנם כל הקרב אל מי שיחדש דבר מעצמו נאמר שהוא מובא אל המחדש בו על ידי נכבד ממנו כזה שאין חבוש מתיר עצמו ולזה נכתב במצורע בטומאתו ובטהרתו והובא אל הכהן ובסוטה והביא האיש את אשתו אל הכהן וכן בעבד והגישו אדוניו אל האלהים אמנם בנזיר אשר יחודש בו גילוח ובו יהפך לאיש אחר אין נכבד ממנו שיביאהו אבל הוא יביא את עצמו:
מַלְבִּי״ם זאת תורת הנזיר כבר בארתי באה"ש (כלל תקסט) שכ"מ שאומר זאת תורת מכניס דברים רבים תחת תורה כללית וחק כללי, והיינו אם שבא לרמז שכולל דינים רבים או שדין זה נוהג בדברים רבים או יכוין על שני אלה שהוא כללי מצד כמותו ומצד הקפו, ואמר שמ"ש פה זאת תורת, ר"ל שדין זה נוהג בכל הנזירים בין נזיר ימים ובין נזיר עולם שגם נזיר עולם מקיל שערו מזמן לזמן ומביא ג' בהמות (כמ"ש בנזיר דף ה), אולם לפ"ז לא הי' לו לומר ביום מלאת ימי נזרו שמזה משמע למעט נזיר עולם (כנ"ל סי' קו"ף), ע"ז משיב שמ"ש ביום מלאת ימי נזרו בא להוציא שלא נטעה שמ"ש זאת תורת בא לכלול גם נזיר טמא, שמלבד שיביא קרבן טומאה יביא גם קרבן זה, לכן אמר שקרבנות שבכאן לא יביא רק במלאת ימי נזרו, שכלה הנזירות וכמש"כ הז"ר, וגם י"ל שבא להוציא שביום מלאת ימי נזרו אף שנטמא לא יביא עוד קרבנות טומאה רק סותר שלשים ומביא קרבנות טהרה לבד, כי הספרי לשטתיה שסובר (ב"ב קכ) כר' אליעזר שאם נטמא ביום מאה אינו סותם וזה עצמו מ"ש בנזיר (דף כ"ף) בשם ר"א זאת תורת הנזיר נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר: יביא אותו יביא א"ע, כמו ויראו שוטרי בנ"י אותם ברע, ביום המשח אותו כמ"ש הרד"ק במכלול (שורש את), והם ג' אותו שדרש ר"י, והראב"ע פי' שיכריחוהו לבא, וי"ל שמשמיענו שהגם שחייבי חטאות אין ממשכנים אותם, על חטאות נזיר ממשכנים אחר שאין מעכבו מלשתות יין שמא יאחר אותה כמ"ש בערכין (דף כא), וקמ"ל שיביאו אותו בע"כ להקריב ג' בהמות:

יד וְהִקְרִיב אֶת־קָרְבָּנוֹ לַיהוָה כֶּבֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת־שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל־אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים׃

אוּנְקְלוֹס וִיקָרֵב יָת קֻרְבָּנֵהּ קֳדָם יְיָ אִמַר בַּר שַׁתֵּהּ שְׁלִים חַד לַעֲלָתָא וְאִמַרְתָּא חֲדָא בַּת שַׁתָּהּ שְׁלֶמְתָּא לְחַטָאתָא וּדְכַר חַד שְׁלִים לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא
אִבְּן עֶזְרָא כבש. זכר כמשפט כל עולה: וכבשה. נקבה כמשפט כל חטאת: ואיל לשלמים. שמחה שהשלים מה שנדר:
מַלְבִּי״ם והקריב את קרבנו כבר בארתי בהתו"ה ויקרא (סי' כה) שעל הבאת הקרבן מביתו ישמש בלשון הבאה לא בלשון הקרבה, ולמה אמר והקריב, ולמה אמר תמים בכ"א, פי' שקמ"ל הדין שאמר רשב"ג במשנה (דף מה) הביא שלש בהמות ולא פירש הראויה לחטאת תקרב חטאת לעולה תקרב עולה וכי' וזה דוקא אם הם תמימים אבל בעלת מום הרי היא כסתומה (כמ"ש בדף כו ע"ב), וז"ש והקריב, שבזה נעשה קרבן אף שלא פירש, והתנה תנאי בכ"א אם הוא תמים. והנה יקשה הלא אם החטאת והעולה תמימים והוה כמפורשים הלא י"ל שהאיל גם אם הוא בע"מ הוה מפורש, ע"ז משיב שצריך שגם האיל יהיה תמים ואם לא הוה כסתום, וז"ש למד בנזיר שטעון ג' כפרות, אבל אם יש שני בהמות ומעות, או בע"מ דהוה כמעות הוה כסתום ולא כמפורש:

טו וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם׃

רַשִׁ״י ומנחתם ונסכיהם. שֶׁל עוֹלָה וּשְׁלָמִים; לְפִי שֶׁהָיוּ בִכְלָל, וְיָצְאוּ לִדּוֹן בְּדָבָר חָדָשׁ — שֶׁיִּטָּעֲנוּ לֶחֶם — הֶחֱזִירָן לִכְלָלָן, שֶׁיִּטָּעֲנוּ נְסָכִים כְּדִין עוֹלָה וּשְׁלָמִים (ספרי): חלות מצות ורקיקי מצות. עֶשֶׂר מִכָּל מִין:
אוּנְקְלוֹס וְסַלָא דְפַּטִרִיָא סֻלְּתָּא גְרִיצַן דְפִילָן בִּמְשַׁח וְאִסְפּוֹגִין פַּטִירִין דִמְשִׁיחִין בִּמְשָׁח וּמִנְחַתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן
מַלְבִּי״ם וסל מצות ממ"ש גבי תודה על זבח תודת שלמיו מרבה שלמי נזיר לעשרה קבין ירושלמית ורביעית שמן, וה"א שירבה לכל דבר שיטעון ד' מיני לחם, לכן אמר מצות חלות, וגבי מנחת מאפה תנור ותודה אמר חלות מצות ורקיקי מצות שכן הסדר, והקדים פה מצות שהוא שם הכלל ושם חלות ורקיקים הוא הפרט ללמד שאין בכלל אלא מה שבפרט, ועמ"ש בהתו"ה צו (סי' קח) ותבין, וזה מובא במנחות (דף עח): ומנחתם ונסכיהם ר"ל של עולה ושלמים, וצ"ל זה מפני שהיה בכלל של נדר ונדבה שטעון נסכים ויצא מן הכלל שצריך לחם, החזירו לכללו, אולם יש לטעות שמנחתם ונסכיהם קאי אכולה גם אחטאת, כמו שחטאת מצורע טעון נסכים, לכן אמר שנית ואת האיל יעשה זבח שלמים על סל המצות ומנחתו ונסכו, [שפי' שיעשה האיל לשמו שיזבחנו לשם שלמים ואז הלחם כשר, כמ"ש שאין הלחם מתקדש אלא בשחיטת הזבח לשמו ואם נשחט שלא לשמו לא קדש הלחם שבא בגלל שלמים, אבל מנחתו ונסכו יקריב תמיד, ולמה משמיע זאת ע"כ שבא ללמד שרק הנדבה טעון נסכים לא חטאת, כדין דבר שהיה בכלל ויצא שמלמד על הכלל כולו:

טז וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה וְעָשָׂה אֶת־חַטָּאתוֹ וְאֶת־עֹלָתוֹ׃

אוּנְקְלוֹס וִיקָרֵב כַּהֲנָא קֳדָם יְיָ וְיַעְבֵּד יָת חַטָאתֵהּ וְיָת עֲלָתֵהּ
אִבְּן עֶזְרָא את חטאתו. בעבור שהזכיר באחרונה כי כן מנהג הל':

יז וְאֶת־הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַיהוָה עַל סַל הַמַּצּוֹת וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת־מִנְחָתוֹ וְאֶת־נִסְכּוֹ׃

רַשִׁ״י זבח שלמים לה' על סל המצות. יִשְׁחַט אֶת הַשְּׁלָמִים עַל מְנָת לְקַדֵּשׁ אֶת הַלֶּחֶם (עי' מנחות מ"ו): את מנחתו ואת נסכו. שֶׁל אַיִל:
אוּנְקְלוֹס וְיָת דִכְרָא יַעְבֵּד נִכְסַת קוּדְשַׁיָא קֳדָם יְיָ עַל סַלָא דְפַטִּירַיָא וְיַעְבֵּד כַּהֲנָא יָת מִנְחָתֵהּ וְיָת נִסְכֵּהּ

יח וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת־רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת־שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל־הָאֵשׁ אֲשֶׁר־תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים׃

רַשִׁ״י וגלח הנזיר פתח אוהל מועד. יָכוֹל יְגַלֵּחַ בָּעֲזָרָה, הֲרֵי זֶה דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן, אֶלָּא וְגִלַּח הַנָּזִיר לְאַחַר שְׁחִיטַת הַשְּׁלָמִים שֶׁכָּתוּב בָּהֶן "וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד": אשר תחת זבח השלמים. תַּחַת הַדּוּד שֶׁהוּא מְבַשְּׁלָן בּוֹ, לְפִי שֶׁשַּׁלְמֵי נָזִיר הָיוּ מִתְבַּשְּׁלִין בָּעֲזָרָה, שֶׁצָּרִיךְ לִטֹּל הַכֹּהֵן הַזְּרוֹעַ אַחַר שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה וּלְהָנִיף לִפְנֵי ה' (עי' נזיר מ"ה):
אוּנְקְלוֹס וִיגַלַח נְזִירָא בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא יָת רֵישׁ נִזְרֵהּ וְיִסַב יָת שְׂעַר רֵישׁ נִזְרֵהּ וְיִתֵּן עַל אֶשָׁתָא דִי תְחוֹת דוּדָא דְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא
אִבְּן עֶזְרָא שער. על שני משקלים:
מַלְבִּי״ם וגלח הנזיר פתח אהל מועד פי' הנזיר שעמד בפתח אהל מועד בעת שחיטת השלמים שצריך שיהיה האהל מועד פתוח כמ"ש ושחטו פתח אהל מועד והוא נכנס לשם לסמיכה שהוא תיכף לשחיטה, ומשם יוצא לגלח במקום שמבשלים השלמים בלשכת הנזירים שמסתמא מבשלם קרוב לעזרה כדי שיקח הזרוע והכף בעזרה, ומביא ראי' שאין הפי' פתח אהל מועד ממש משום שהוא דרך בזיון, ור' יצחק מביא משום שמשמע שמגלח קרוב אל מקום בשול השלמים שאינו אצל הפתח רק בלשכת הנזירים, וי"ל שדייק מ"ש וגלח ולקח ונתן והיל"ל וגלח ונתן את שער ראשו על האש וע"כ מלמד שלא יהיה מחוסר הבאה, ור' אליעזר לשטתו שס"ל במשנה שמגלח על החטאת ולכן מפרש שצריך שיהי' פתח העזרה פתוח אז, ולמ"ש בס' התו"ה ויקרא (סי' מד) דפליגי תנאי בהכי אם מ"ש דשלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולות הוא רק בשלמים כדעת רש"י או ילפינן מנייהו לכל הקרבנות כדעת התוס', י"ל דר' אליעזר ס"ל שה"ה לכל הקרבנות, וס"ל שצריך שגם בעת שחיטת החטאת יהיה הפתח פתוח, וכל ברייתא זו מובא בנזיר (דף מה). בשינוי נוסח, אמנם ברמב"ם מבואר שס"ל שהוא תנאי שבעת הגלוח צריך שיהיה הפתח פתוח וזה כר"א והרמב"ם כשטתו ג"כ שאם גלח על אחת משלשתם יצא: ולקח וכו' ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים כבר בארתי באה"ש (כלל צה) שכ"מ שסמך שם הסוגיי אל שם האישיי יש בו דרוש, כמו כ"מ שאמר זבח שלמים יש בו דרוש, ולרוב דרוש שמרבה גם זבח אחר הדומה לשלמים, ר"ל שאינו מקפיד מצד שהם שלמים רק מצד שהם זבח וה"ה חטאת ואשם, ומובא בנזיר (דף מה), ולמד שה"ה אם גלח במדינה דהא אמר בסתם ונתן על האש, שתמיד יתן. והוא כר' יהודה בנזיר שם וכן גי' המשנה בירושלמי וכן פסק הרמב"ם (פ"ח מה' נזירות), וזה דלא כר' יצחק שס"ל שצריך שלא יהיה מחוסר הבאה רק כת"ק דברייתא בסי' הקודם, דלדידיה מגלח במדינה אחר שחיטת השלמים, ומביא את שערו אל תחת הדוד שהיה בלשכת הנזירים ועיין בתוספות יום טוב ובהגהות רע"א במשנה עיי"ש:

יט וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת־הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן־הָאַיִל וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן־הַסַּל וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד וְנָתַן עַל־כַּפֵּי הַנָּזִיר אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת־נִזְרוֹ׃

רַשִׁ״י הזרע בשלה. לְאַחַר שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה (חולין פ"ח):
אוּנְקְלוֹס וְיִסַב כַּהֲנָא יָת דְרָעָא בְּשֵׁלָא מִן דִכְרָא וּגְרִצְתָּא פַטִּירְתָּא חֲדָא מִן סַלָא וְאִסְפּוֹג פַּטִיר חָד וְיִתֵּן עַל יְדֵי נְזִירָא בָּתַר דְגַלַח יָת נִזְרֵהּ
אִבְּן עֶזְרָא בשלה. פירוש והיא בשלה: התגלחו את נזרו. הנה אות כי קדש הוא שב אל הזרוע כי הוא עיקר או ישוב הוא על המונף כלו:
מַלְבִּי״ם הזרוע בשלה מן האיל ולקח מן יציין לפעמים לקיחת החלק מן הכל, ולפעמים יציין המקום שממנו, ורשב"י סובר שמציין המקום שממנו כי הוא דבוק לאיל בעת בשולו, ודעת הת"ק שדרך הבשול לנתתו לנתחים וכמ"ש שפות הסיר שפות אסוף נתחיו אליו, והזרוע הוא נתח מן הנתחים המתבשלים, ומלת מן מציין החלק מן הכל, ר"ל מן האיל יקח הזרוע ומן הסל יקח חלת מצה אחת, ואינו מציין רק שיקח הזרוע כשהיא שלמה כמו חלת מצה שצריך שלמה: וחלת מצה אחת כבר בארנו (מצורע סי' יז בתורה אור) באורך שכ"מ שבא מספר אחד על שם היחיד הוא ללא צורך ונדרש, וא' מדרכי הדרוש שבא להורות שיהיה שלם כמ"ש צו (פרשה ז' מ"א) על והקריב ממנו אחד מכל קרבן שלא יטול פרוס, ומ"ש מן הסל מוסב גם על רקיק מצה וז"ש מן הסל היה: אחרי התגלחו לא היה צ"ל זה, דהא סדר את הגלוח קודם התנופה, רק שבא ללמד שלא יביא קרבנותיו קודם הגלוח שאם גלח קודם הקרבנות [ור"ל שלא נזרק אחד מן הדמים כר"ש] תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו:

כ וְהֵנִיף אוֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה קֹדֶשׁ הוּא לַכֹּהֵן עַל חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְעַל שׁוֹק הַתְּרוּמָה וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן׃

רַשִׁ״י קדש הוא לכהן. הַחַלָּה וְהָרָקִיק וְהַזְּרוֹעַ תְּרוּמָה הֵן לַכֹּהֵן: על חזה התנופה. מִלְּבַד חָזֶה וְשׁוֹק הָרְאוּיִים לוֹ מִכָּל שְׁלָמִים מוּסָף עַל שַׁלְמֵי נָזִיר הַזְּרוֹעַ הַזֶּה, לְפִי שֶׁהָיוּ שַׁלְמֵי נָזִיר בִּכְלָל, וְיָצְאוּ לִדּוֹן בַּדָּבָר הֶחָדָשׁ — לְהַפְרָשַׁת זְרוֹעַ — הֻצְרַךְ לְהַחֲזִירָן לִכְלָלָן לִדּוֹן אַף בְּחָזֶה וְשׁוֹק (ספרי):
אוּנְקְלוֹס וִירִים יָתְהוֹן כַּהֲנָא אֲרָמָא קֳדָם יְיָ קוּדְשָׁא הוּא לְכַהֲנָא עַל חַדְיָא דַאֲרָמוּתָא וְעַל שַׁקָא דְאַפְרָשׁוּתָא וּבָתַר כֵּן יִשְׁתֵּי נְזִירָא חַמְרָא
מַלְבִּי״ם והניף וכו' התבאר למעלה בפ' סוטה (סי' ע"א) עיי"ש: קדש הוא לכהן על חזה התנופה ועל שוק התרומה לפי הפשט שיניף הזרוע והלחם על חזה התנופה, כי היה הסדר חלבים מלמטה וחזה ושוק למעלה מצוה שהזרוע והלחם יהיה עליהם, אולם זה נדע ממילא כי כ"מ שיש לחם הלחם בא למעלה כמ"ש במנחות (דף סב), וגם ממ"ש קודש הוא לכהן על חזה התנופה משמע שעקר בא ללמד שהכהן יקח גם חזה ושוק, כי יש סברא שאחר שיצא לידון בדבר החדש שיקח הזרוע, יצא מכלל השלמים לענין חזה ושוק, ובפרט למ"ש בהתו"ה צו (סי' קנב) שהשוק הוא נגד הזרוע בחולין וע"כ מיחס שם נתינתם לבעלים, ויש לטעות שפה שלוקח הזרוע לא יקח חזה ושוק:

כא זֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר אֲשֶׁר יִדֹּר קָרְבָּנוֹ לַיהוָה עַל־נִזְרוֹ מִלְּבַד אֲשֶׁר־תַּשִּׂיג יָדוֹ כְּפִי נִדְרוֹ אֲשֶׁר יִדֹּר כֵּן יַעֲשֶׂה עַל תּוֹרַת נִזְרוֹ׃

רַשִׁ״י מלבד אשר תשיג ידו. שֶׁאִם אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת לְגַלֵּחַ עַל מֵאָה עוֹלוֹת וְעַל מֵאָה שְׁלָמִים, כְּפִי נִדְרוֹ אֲשֶׁר יִדֹּר כֵּן יַעֲשֶֹה — מוּסָף עַל תּוֹרַת נִזְרוֹ: עַל תּוֹרַת הַנָּזִיר, מוּסָף וְלֹא יֶחְסַר, שֶׁאִם אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר חָמֵשׁ נְזִירוֹת עַל מְנָת לְגַלֵּחַ עַל שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת הַלָּלוּ, אֵין אֲנִי קוֹרֵא בוֹ "כַּאֲשֶׁר יִדֹּר כֵּן יַעֲשֶֹה" (שם):
אוּנְקְלוֹס דָא אוֹרַיְתָא דִנְזִירָא דִי יִדַר קֻרְבָּנֵהּ קֳדָם יְיָ עַל נִזְרֵהּ בַּר מִדְתַדְבֵּק יְדֵהּ כְּפוּם נִדְרֵהּ דִי יִדַר כֵּן יַעְבֵּד עַל אוֹרַיְתָא דְנִזְרֵהּ
רַשְׁבַּ״ם מלבד אשר תשיג ידו: שאם נדר קרבנות הרבה לשם שמים יביאם מלבד אלה של חובה דוגמת מלבד מתנותיכם ומלבד כל נדריכם:
אִבְּן עֶזְרָא וטעם מלבד אשר תשיג ידו. חיוב שיתן כפי ממונו גם כפי ימי הנדר אם רבים אם מעטים ונסמכה פרשת ברכת כהנים לפרשת נזיר כאשר השלים תורת הנזיר שהוא קדוש הזכיר תורת כהנים שהם קדושים והמכחישים אמרו כי זאת הברכה היה הכהן מברך לכל מביא מנחה ונסמכה בעבור על פי אשר תשיג יד הנודר והאמת כמו שהעתיקו חז"ל והעד וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם ביום השמיני ונכתבה זאת הפרשה שהשם צוה בהקמת המשכן שיברך אהרן את העם ושם כתיב נשיאות כפים כי הכפים כידים רק ידים כללים:
רַמְבַּ״ן זאת תורת הנזיר שיעור הכתוב זאת תורת הנזיר אשר ידור נדר נזיר קרבנו לה' על נזרו יהיה מלבד אשר תשיג ידו או זאת תורת הנזיר וזאת תורת קרבנו לה' על נזרו ויתכן שיאמר זאת תורת הנזיר שידור את קרבנו על נזרו כלומר שלא יפרש דבר בקרבן רק ידור אביא קרבן על נזרי או שיאמר בסתם הריני נזיר כי כיון שנדר בנזיר נדור הוא בקרבן הנזכר וחזר ואמר מלבד אשר תשיג ידו שאם היה עשיר ירבה בקרבנו וכפי נדרו אשר ידור בקרבנות בין עשיר בין עני כן יעשה על תורת נזרו לרבות ולא למעט והזכיר זה ללמד שאם היה עשיר ורצה להרבות קרבנות או שנדר בתחלה הריני נזיר ואקריב אלף עולות ושלמים שיביא את כולן ביום מלאת ולא ישתה יין עד הקריבו את כולם כי הכל תורת נזרו ויתכן מלבד אשר תשיג ידו שיעשה כפי נדרו אשר ידור והזכיר זה כי דרך העשיר לידור כן:
מַלְבִּי״ם זאת תורת. מאמר זה התבאר למעלה (סי' עו): קרבנו לה' על נזרו מבואר שצריך שיקדים הנזירות ואז יקדיש הקרבן אבל אם הקדים והפריש קרבנו קודם שקבל עליו נזירות אין קדושה חלה עליהם כן פי' בירושלמי (פ"ג דנזיר) ברייתא זו: אשר יקריב קרבנו לה' על נזרו ר"ל שאל הנזירות לא שייך רק קרבנות המיוחד לנזירות שהם ג' בהמות לא קרבן אחר, שאם נדר להביא יותר הגם שמחויב לקיים נדרו בכ"ז אינם שייכים אל הנזירות והם כקרבנות נדבה הבאים בפ"ע ואין טעונים לחם ועז"א ולא קרבן אחר על נזרו, ואם נדר לגלח על מאה עולות מחויב להביאם מצד הנדר שעז"א מלבד אשר תשיג ידו כפי נדרו, אבל אינם שייכים אל הנזירות בעצמו והרמב"ן בפי' כתב שאם היה עשיר ורצה להרבות קרבנות או שנדר בתחלה הריני נזיר ואקריב אלף עולות ושלמים יביא כולם ביום מלאת ולא ישתה יין עד הקריבו את כולם כי הכל תורת נזרו, ומשמע שפוסק כר' אליעזר שמ"ש ואחר ישתה הנזיר יין הוא אחר כל המעשים כולן (עי' בכ"מ פ"ח מה' נזירות ה"ה) ועכ"ז אתפלא שאף לר"א נראה שדי אם הביא ג' בהמות לא קרבן אחר שנדר אין מעכבו מלשתות יין ולא נמצא מי שיזכיר זה החידוש שיהיו כלם מעכבים, וממ"ש מלבד אשר תשיג ידו כפי נדרו י"ל שה"ה אם נדר לגלח על מאה חטאות לכן הוסיף אשר ידור רק מה שבא בנדר ונדבה לא חטאת שאינו בא בנו"נ, ויש לטעות מלשון זה שהנזירות תלוי כפי נדרו אשר ידור גם לקולא שאם לא אסר על עצמו רק מין א' וכן אם קבל נזירות רבות ע"מ שיגלח תגלחת אחת לכלם יעשה כפי נדרו לכן הוסיף כן יעשה על תורת נזרו. שרק אם מקיים כפי תורת הנזיר יכול להוסיף קרבנות בנדר ונדבה, לא שיפחות עי"כ דבר מן הדברים המעכבים בתורת הנזיר: ברייתא זו מובא בנזיר (דף סמ"ך) ובספרי נדפס ואני העתקתי נוסח הגר"א שהוא מסכים עם נוסח הש"ס, ואין בה נפתל ועקש:

כב וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃

אוּנְקְלוֹס וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר

כג דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם׃

רַשִׁ״י אמור. כְּמוֹ זָכוֹר, שָׁמוֹר, בְּלַעַז דישנ"ט: אמור להם. שֶׁיִּהְיוּ כֻלָּם שׁוֹמְעִים (שם): אמור. מָלֵא — לֹא תְבָרְכֵם בְּחִפָּזוֹן וּבַהֲלוּת, אֶלָּא בְכַוָּנָה וּבְלֵב שָׁלֵם (תנחומא):
אוּנְקְלוֹס מַלֵל עִם אַהֲרֹן וְעִם בְּנוֹהִי לְמֵימַר כְּדֵין תְּבָרְכוּן יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֵּימְרוּן לְהוֹן
רַשְׁבַּ״ם כה תברכו את בני ישראל: כלומר לא תברכו מברכת פיכם כאדם שאומר תבואתה לראש פלוני כך וכך אלא אלי תתפללו שאברכם אני כמו שמפרש יברכך ה' ואני אשמע קולכם כאשר תאמרו ואברכם לישראל, כמו שמפרש ושמו את שמי על בני ישראל כשיברכו כהנים לישראל בשמי ולא בשמם אני אברכם לישראל כמו שיתפללו הכהנים ואומרים יברכך ה':
רַמְבַּ״ן דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו כבר הזכרתי בסדר ויהי ביום השמיני (ויקרא ט כב) כי צוה את אהרן לשאת את ידיו אל העם ולברך אותם ביום ההוא וכאן צוה לדורות לאהרן ולבניו ופירש הברכה שיברכו אותם והזכירה בהקמת המשכן כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם וכמו שאמרו רבותינו (סוטה לז) במקדש בשם המפורש ובמדינה בכנויו במקדש היו אומרים אותה ברכה אחת ובגבולין שלש ברכות כי הברכה במקדש מיוחדת בשם המיוחד:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כה תברכו את בני ישראל. ע"ד הפשט כענין זה תברכו, וכן (במדבר ח) וכה תעשה להם לטהרם. וע"ד המדרש כה תברכו, מסר להם הקב"ה הברכות לכהנים במתנה שיהא כח בידם לברך את ישראל. ולפי שעתיד למסור להם ארבעה ועשרים מתנות כהונה ועם זו הם עשרים וחמשה, לכך הזכיר הלשון הזה כ"ה תברכו, כלומר עם ברכת כהנים הם עשרים וחמשה. ודרשו רז"ל כה תברכו בנשיאות כפים, כה תברכו בלשון הקדש, כה תברכו בעמידה, כה תברכו בקול רם, כה תברכו פנים כנגד פנים, כה תברכו בשם המפורש. בנשיאות כפים דכתיב (ויקרא ט) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. בלשון הקודש, בעמידה, בקול רם, דכתיב (דברים כז) אלה יעמדו לברך את העם, מה התם בעמידה ובלשון הקדש ובקול רם, אף כאן פנים כנגד פנים דכתיב כה תברכו את בני ישראל אמור להם. בשם המפורש נאמר כאן ושמו את שמי ונאמר להלן (דברים יב) לשום את שמו שם. וע"ד הקבלה כה תברכו, מלת כה היא המדה העשירית שמתוכה מתנבאים הנביאים תמיד ואומרים כה אמר ה', וע"כ אמר כה תברכו כלומר תמשיכו הברכה ממדת החסד שהיא מדתו של כהן אל העשירית, ועם זה היה העולם מתברך בנשיאות כפיו של כהן ובכונת לבו, ולכך תמצא ה"א במלת כה תברכו והיא רמז לה"א אחרונה שבשם, וכן אמר דוד ע"ה (תהלים קמח) הללוהו במרומים אחר שהקדים ואמר הללויה, כדי להשלים ה' המיוחד, ומפני שמלת כה היא מדת הדין רפה המנהגת את ישראל והיא כלולה ברחמים לפיכך כשאמר לו הקב"ה לאברהם (בראשית טו) כה יהיה זרעך חשבה לו לרחמים, שנאמר (שם) ויחשבה לו צדקה. אמור להם. אמור מלא, אמר להם הקב"ה לכהנים לא מפני שאמרתי לכם שתהיו מברכין את ישראל תהיו מברכין אותן באנגריא ובהלות אלא תהיו מברכין אותן בכונת הלב, לכך נאמר אמור מלא. ועוד יכלול אמור מלא שהוא רמ"ח עם המלה, כי הברכה נבלעת ברמ"ח אברים שבאדם, וחסרון האחד הוא אבר הלב שממנו ישתרגו כל שאר האברים וכולן תלוים בו, ומה שנסתר מן המספר כי הוא כנגד השכינה השורה על כפי הכהן ונסתרת שם שהיא לב השמים שממנו יתברכו העליונים והתחתונים. ועוד יכלול אמור להם, בסתם לא במפורש, כי יש זמנים שהכהנים מזכירים את השם בנשיאות כפים בפרסום ויש שאין מפרסמין אבל מבליעין אותו, וכן דרשו רז"ל משרבו הפריצים היו מבליעין אותו. וכך יאמר הכתוב כי יש עתים במפורש זהו כה תברכו את בני ישראל בשם המפורש, ויש עתים בסתם וזהו אמור להם בסתם. ועוד יכלול אמור להם זכו אמור להם לא זכו אמור סתם, שהרי הכתוב היה ראוי לומר ותאמרו להם אבל אלו אמר כן היה במשמע שהברכה להם נמשכת לעולם בין ראוין בין שאינן ראוין, ולכך כתיב אמור להם שהמובן ממנו זכו אמור להם לא זכו אמור סתם ולא להם. וכבר הודעתיך בפרשת ויבא עמלק שהכהן כשנושא העשר יתקדשו כל העשר והשפע יורד לשכלים הנפרדים והשכלים וישראל מתברכין, וזהו כה תברכו את בני ישראל את לרבות מלאכי השרת, אמור להם לכולן מעלה ומטה, והבן זה. ועוד יש לדרוש אמור מלא ששליח צבור צריך לומר ברכת כהנים לכהנים הנושאים כפיהם ולהקרותו להם מלה במלה והם עונין, וזהו אמור לשון אומר יחיד לרבים. ומה שהיה ש"ץ מקרא השלשה פסוקים לכהן הנושא כפיו מלה במלה תוכל להבין מעלתו וכחו כי כן דוגמתו של כהן למעלה שהוא מתברך ומקבל הברכה מעצם הרחמים העליונים ומברך לכנסת ישראל, וזהו סוד מה שדרשו רז"ל כל כהן המברך מתברך שנאמר (בראשית יב) ואברכה מברכיך, ואם כן הכל דוגמא. וכן הברכה משתלשלת משליח צבור המתעטף בטלית לבנה לכהן ומהכהן לישראל, וזה מבואר. ועוד יכלול אמור להם שהכהנים חייבים לברך את ישראל כשישראל אומרים להם, וזהו לשון אמור להם ותרגם אונקלוס כד יימרון להון, ואחר האזהרה הם עוברין בעשה זה, אבל בלא אזהרה אינן עוברין, שכן מצינו בירושלמי רבי שמעון בן פזי כד הוה תשיש קאי אחורי עמודי, רבי אלעזר נפיק לבראי, כלומר שהיו חלשים ולא היה אחד מהם יכול לישא את כפיו, זה היה מתחבא בין העמודים וזה יוצא חוץ לבית הכנסת, כדי שלא יזהירו אותן לברך ונמצאו עוברין בעשה זה אם לא היו מברכין אחר האזהרה. ובשם ה"ר יצחק הזקן בעל התוספות ז"ל אמרו שאין כהן נושא את כפיו אלא א"כ נשוי. ובאמת נראה שיש עקר לזה, לפי שאין האדם שלם בלא בת זוגו ואינו ראוי לא לברך ולא להתברך, ומטעם זה היו נדב ואביהוא ראוין ליענש שלא רצו להנשא והיו בנות ישראל ממתינות להם ויושבות עגונות כל ימיהן, וכבר כתבתי כי זאת אחת מן השש דעות שבאו לרז"ל במדרשם על חטאם, ומזה אמר הכתוב (תהלים עח) בחוריו אכלה אש ובתולותיו לא הוללו, מה טעם בחוריו אכלה אש משום דבתולותיו לא הוללו, ומכאן נענשו לאחת מן הדעות כי לא היו ראוין שיתברכו ישראל על ידם, ועל כן יצטרך שיהיה הכהן שלם עם בת זוגו דוגמת המדות שהוא ממשיך הברכה מהן, וזה מבואר.
כְּלִי יָקָר כה תברכו את בני ישראל. סמך הברכות לנזירות כי היין קובע ברכה לעצמו אבל לא לאחרים, ואדרבא הביא יללה וקללה לעולם למ"ד עץ הדעת גפן היה וכן גרם קללה לאדם וחוה, ולזרעו של נח, וללוט. ומלת כה קאי אפרשה שלמעלה לומר שהכהן המברך לא יהיה שתוי יין בעמדו לברך את ישראל כי צריך לאמר הברכות כמ"ש אמור להם. ונקרא שיכור כל שאינו יכול לדבר לפני המלך ע"כ צריכין להיות כנזירים. ובמלת כה חתם כל הברכות שיהיו דוגמת ברכת אברהם שנתברך בכה שנאמר כה יהיה זרעך. ועל כן רצה בלעם לבטל מישראל ברכת כה שנאמר התיצב כה על עולתיך ואנכי אקרה כה. ואמרו במדרש אתה בקרבנותיך תבטל ברכת כה יהיה זרעך. ואני אבטל ברכת כה תברכו וגו'. ובזה ראיתי ליישב, מה שמסיק ברבתי (בלק כ.ז) בפסוק אולי אוכל נכה בו. מה מנכין מן הסאה חלק כ"ד כך בקש לנכות מישראל חלק כ"ד מן ס' רבוא דהיינו כ"ה אלף, ויש להקשות מה יתרון לו בכל עמלו כשינכה כ"ה אלף מן ס' רבוא, ועוד למה נפלו דווקא כ"ד אלף, אלא ודאי שלא בקש כ"א לבטל מישראל ברכת כה וחשב שנפילת כ"ה אלף נוגע בברכת כה ובביטול ברכה זו יהיה לו מקום אז לקללם. אבל לא עלתה בידו כי לא יוכל להם כ"א במספר כ"ד עד מספר כ"ה ולא עד בכלל כי עמדה להם ברכת כה תברכו. לשלא תחול הקללה יותר וזה פירוש יקר. ואולי מספר כה הוא בזכות כ"ד מתנות כהונה ועם ברכת כהנים הרי כ"ה מתנות כהונה בזכותם חלה הברכה על ישראל, ואם תשאל מה הנאה יש לכהנים בברכה זו שתהיה נחשבת בכלל כל מתנות כהונה ת"ל ואברכה מברכיך. א"כ ע"י ברכה זו יקבלו גם המה ברכה. (ועיין חולין מט. ואני אברכם, תניא ר' ישמעאל אומר וכו' כהנים מברכים לישראל והקב"ה מברך לכהנים) ועוד שנוסח הברכות יברכך ה'. ודרז"ל בנכסים, וברכה זו חוזרת גם לכהנים כי בזמן שיש לישראל נכסים מרובים לפיהם ירבו מתנות כהונה תרומות ומעשרות דאם לא כן מאין יקחו המן הגורן או מן היקב. אמור להם. מכאן למדו רז"ל (ספרי ו קמג) שהחזן מקריא לכהנים מלה במלה נוסח הברכות, וטעמו של דבר שהחזן הוא הסרסור המושך שפע צינור ממקור הברכות תחילה ומוריק אותם על ראש הכהנים יחולו, כי הוא אומר תחילה אל הכהן יברכך ה' כדי לעשות את הכהן תחילה כלי גדוש ומלא ברכת ה' ואח"כ כשהכהן אומר לישראל יברכך ה'. הוא מוריק מן כלי מלא על כלי ריקן, אבל אם לא היה הכהן מתברך תחילה היה מוריק מכלי ריקן אל כלי ריקן. ובזה מיושב מ"ש ואברכה מברכך ומקללך אאר. והל"ל ואאר מקללך כדרך שאמר ואברכה מברכך. אלא שר"ל שהכהן המברך את ישראל אני מברכו תחילה כדי לעשות את הכהן כלי מלא וגדוש ויוריק מן כלי מלא ברכת ה' על ישראל אבל בקללה אין שייך לומר כן אלא אחר שיקללם אאר אותו ולא קודם, לכך נאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם תחילה, (עיין חולין מט.) ע"י שיאמר החזן לכהן תחילה יברכך ה'.
אוֹר הַחַיִּים דבר אל אהרן וגו' לאמר. אמר פעם ב' לאמור, אולי כי חש הכתוב לומר שאינו אלא רשות תלמוד לומר לאמר כי מצות עשה היא לאמר. עוד ירצה שלא לאהרן ובניו שהיו אז בנמצא לבד הוא מצוה אלא גם לדורות. עוד נתכוון לשון רוממות, לומר כי מצוה זו יש בה דבר מלך לקיים הדבר, גם יש בה מעלה לכהנים כי הברכות מסרם ה' בידם, והוא אומרו דבר וגו' לאמר:
מַלְבִּי״ם דבר אל אהרן ואל בניו מפני שהוא מצות כהנים יחד הדבור לכהנים, ומ"ש דבר לישראל מעשה בכל אדם צריך לרבות הגרים, היינו כ"מ שכתוב בני ישראל צריך ריבוי על גרים ובארתי זה באורך בהתו"ע ויקרא (סי' קצא): כה תברכו חז"ל למדו שג' דברים מעכבים בב"כ, שיהיה בלה"ק ובעמידה ובנשיאת כפים כמ"ש בש"ע א"ח (סי' קכח סעיף יד) ולמד לה"ק ממלת כה, וזה דעת ר' יהודה בסוטה (דף לח) שמבדיל בין מלת כן ובין מלת כה שמלת כה מציין שלא ישנה דבר ויהיה בלשון הזה, וכמ"ש במכלתא יתרו, כה תאמר אל מת יעקב, כה, כענין הזה, כה, שלא תפחות ולא תוסיף, ולמדו שיהיה בעמידה מברכות של הלוים. ור' נתן למד ממ"ש בפ' עקב לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך מבואר ששניהם בעמידה כן גי' הגמ' וכן הגיה הגר"א כאן, ולמדו שיהיה בנשיאת כפים ממ"ש וישא אהרן את ידיו, ור' יונתן אמר שי"ל שרק בענין זה שהיה ר"ח וק"צ וכ"ג, אך כבר אמר לשרתו הוא ובניו ששרות שניהם שוה, ושאין חילוק בין הזמנים דהא כתיב כל הימים, וה"ה לענין ברכה דאיתקיש לשירות וכ"ז מובא בסוטה שם, ועי' בשו"ת שב"י (ח"ב ס"א) ובשו"ת נוב"י מהד"ק (סי' ה'): כה תברכו פי' חז"ל שבמקדש צריך לברך בשם המפורש ממ"ש ושמו את שמי על בני ישראל, ור' יונתן למד ממ"ש בכ"מ אשר אזכיר את שמי, ובגמ' סוטה (דף לח) מהפך ד"ר יאשיה לד"ר יונתן, וכבר בארתי זה בהתו"ה יתרו (סי' וא"ו) עיי"ש: אמור להם כבר בארתי בהתו"ה ויקרא (סי' ס' וסי' קצ"א) שכ"מ שנאמר בני ישראל י"ל שבא בדיוק רק בני ישראל סבא לא גרים ורק בנים לא בנות, וריבה אורם ממ"ש אמור להם במקור תחת הצווי שפירושו בצד א' ברכות האמורים להם שברכם הקב"ה והם כוללים גם הנשים והגרים, כמ"ש לקמן יברכך ה' בברכה המפורשת כן גריס בחולין (דף מח) אמור להם לכולהו, וממ"ש ואני אברכם, מפרש שיברך את הכהנים והוא דעת ר' ישמעאל שם, ולקמן (סי' קמה) מביא דעת ר"ע שם: אמור להם כבר בארתי ויקרא (סי' ג) בהבדלים שבין דבור ואמירה, שאמירה היא תמיד סמוכה אל אחר ונוכל לשאול תמיד אל מי אמר, ומזה ידעינן שנאמר להם פנים כנגד פנים ושיהיה שומע כמש"ש מנמוקי הרד"ק, ומה שלא אמר אמרו להם, כמ"ש כה תברכו בל"ר, הוציאו לדרשו על הש"ץ, וכמו שתרגם כד ימרון להון שמחויב לברך אם אמור להם שאז עוברים בעשה כשאין מברכים. והנה אחר שצוה לטהר את המחנה בכללה מכל הטמאים שלא יטמאו את מחניהם אשר ה' קדוש בקרבם, יצא לטהרם מכל שמץ בין בדברים הנוגעים בממון, שעז"נ פרשת גזל הגר להשיב את העשק ולרחוץ בנקיון כפיו, אם לטהרם מן הממזרים ע"י מי סוטה שבדקו כל הנחשדת עפ"י נס שהתמיד בקרבם כ"ז שבית המקדש היה קיים והם היו מנוקים מעון, היה מתמיד המופת הזה שהיה עדות גדול על ההשגחה וענין אלהי הנמצא ביניהם, ואחר זה הכין לפניהם קדושה מיוחדת לכל מי שיפליא להנזר מתאות העוה"ז הכלה ונפסד אל הטהרה והקדושה שאז קדוש הוא לאלהיו כל ימי נזרו, כמ"ש ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לרזירים, אחרי כל זאת צוה את אהרן ואת בניו שיברכו את בני ישראל, וענין הברכה הבאה מה' לבריותיו הוא התרבות השפע והטוב ממעון הברכות. והנה האל הטוב מוכן תמיד להשפיע טוב וחסד והמקור פתוח תמיד, כמ"ש כי כוס ביד ה' ויין חמר מלא מסך ויגר מזה, רק שצריך שהמקבל יהיה מוכן לקבל השפע ההוא ע"י מעשיו והכנתו, אמנם יצויר שגם כשאין המקבל מוכן כ"כ יריק עליו השפע האלהית באמצעות אנשים אלהיים עובדי ה' שהם יפתחו צנור הברכה ע"י מעשיהם ותפלתם וברכתם ויריקוהו על העם, ובחר לזה את בני אהרן הקרבים אל ה' בעבודתם בקדש, שהם ישאו אצבעותיהם העשרה אל עשרה צנורות ומקורות אשר למעלה ובכח השם שיזכירו ימשיכו השפע למטה על העם, והיה מסגולת הברכה הזאת לפעול בעליונים, וברכה זו נקראת ברכה המשולשת כי היא מתפשטת על ג' ענינים כמו שיתבאר:

כד יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ׃

רַשִׁ״י יברכך. שֶׁיִּתְבָּרְכוּ נְכָסֶיךָ: וישמרך. שֶׁלֹּא יָבֹאוּ עָלֶיךָ שׁוֹדְדִים לִטֹּל מָמוֹנְךָ; שֶׁהַנּוֹתֵן מַתָּנָה לְעַבְדּוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְשָׁמְרוֹ מִכָּל אָדָם, וְכֵיוָן שֶׁבָּאִים לִסְטִים עָלָיו וְנוֹטְלִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ, מַה הֲנָאָה יֵשׁ לוֹ בְּמַתָּנָה זוֹ? אֲבָל הַקָּבָּ"ה, הוּא הַנּוֹתֵן, הוּא הַשּׁוֹמֵר; וְהַרְבֵּה מִדְרָשִׁים דָּרְשׁוּ בוֹ בְּסִפְרֵי:
אוּנְקְלוֹס יְבָרְכִינָךְ יְיָ וְיִטְרִינָךְ
אִבְּן עֶזְרָא יברכך. תוספות חיים ועושר: וטעם וישמרך. שישמור התוספת שלא יגזול אחר מה שהוסיף:
רַמְבַּ״ן וטעם יברכך ה' וישמרך על דרך האמת, כי הברכה - מלמעלה, והשמירה - שתשמור אותה, כטעם "זכור ושמור". ועוד: יאר השם הגדול את פניו המביטים בך. וכך אמרו בספרי (ספרי על במדבר ו כה): "רבי נתן אומר: זה מאור שכינה". ויחנך שתשא חן בעיניו, כענין שאמרו (בראשית רבה ט ד): "עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני בכל שעה". ועוד: ישא השם פניו אל השמים ממעל, וישם לך שלום הכל בביתך. וכך אמרו בספרי (ספרי על במדבר ו כו): "רבי נתן אומר: זה שלום מלכות בית דוד". ושמו את שמי הגדול על בני ישראל ואני אברכם כי אני המדבר, הנני, ושלום.
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי יברכך ה' וישמרך. ע"ד הפשט הברכה תוספת ורבוי טובה ועם הברכה שמירה מה שאי אפשר כן למלך בשר ודם שיש כח בידו להעשיר את האדם אבל אין בו כח שיהא נשמר בידו, וכן אמרו רז"ל מלך בשר ודם שיש לו אוהב בסוריא והוא יושב ברומי, שלח המלך אחריו ובא אצלו נתן לו מאה לטרין זהב טענן ויצא לדרך, נפלו עליו לסטים ונטלו כל מה שנתן לו המלך וכל מה שהיה אצלו, שמא יכול לשמרו מן הלסטים. וע"ד המדרש יברכך ה' וישמרך, יברכך בעושר, וישמרך שתהא עושה המצות, יאר ה' פניו אליך, יעמיד בנים ממך שיהיו בני תורה שנאמר (משלי ו) כי נר מצוה ותורה אור, יאר ה' פניו אליך, יעמיד ממך כהנים שמאירים את המזבח שנאמר (מלאכי א) ולא תאירו מזבחי חנם וכתיב, (ויקרא ו) והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה. ויחונך, שנה רבי חייא הגדול יחנה ה' אצלך. דבר אחר ויחונך, יעמיד ממך נביאים, שנאמר (זכריה יב) ושפכתי על בית דוד ועל יושבי ירושלים רוח חן ותחנונים. ד"א ויחנך, יתן חנו עליך בכל מקום שאתה הולך כמו שכתוב (אסתר ב) ותשא חן וחסד לפניו. ישא ה' פניו אליך, וכתיב (דברים י) אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד, הא כיצד, עשה תשובה עד שלא נחתם גזר דין ישא ה' פניו, כיון שנחתם גזר דין אשר לא ישא פנים. דבר אחר יברכך ה' וישמרך, יברכך בבנים וישמרך בבנות, שהנקבות צריכות שמירה, וכן הוא אומר (תהלים קכא) ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך. יאר ה' פניו אליך, יאר לך מאור פניו, ואין יאר אלא חיים שנאמר (משלי טז) באור פני מלך חיים, וכן הוא אומר (תהלים סז) אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה. ישא ה' פניו אליך בכל מקום שתפנה יהיו פניו נשואות לך לשום לך שלום ותנצל מכל פגע ומכל מקרה, וזה השגחה פרטית ויתירה, ובהפך זה (ישעיה א) אעלים עיני מכם. ודרשו במסכת ברכות ישא ה' פניו אליך, וכי הקב"ה נושא פנים והלא כבר נאמר (דברים י) אשר לא ישא פנים אמר הקב"ה כשם שהם נושאים לי פנים כך אני עושה להם, כיצד, כתבתי בתורתי (שם ח) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך, ואדם יושב הוא ובניו ובני ביתו ואין לפניהם כדי שביעה, והם נושאים לי פנים ומברכים ומדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה, לפיכך ישא ה' פניו אליך. זהו שאמר הכתוב (שיר ג) הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל, וכי שמירה היה צריך שלמה, אלא שחקוק סביב למטתו ברכת כהנים שהוא ששים אותיות, ד"א הנה מטתו שלשלמה, אינו מדבר אלא במלך שהשלום שלו, מטתו זה ביהמ"ק, ולמה נמשל ביהמ"ק למטה, מה המטה הזו נתנה לפריה ורביה כך ביהמ"ק כל מה שבתוכו היה פרה ורבה, שנאמר (מלכים א ח) ויאריכו הבדים ויראו ראשי הבדים מן הקדש, וכן הוא אומר (שם ג) והזהב זהב פרוים, שהיה עושה פירות, וכן הוא אומר (מלכים א ז) ויבן את בית יער הלבנון, למה נמשל ליער, לומר לך מה יער פרה ורבה אף ביהמ"ק כל מה שבתוכו היה פרה ורבה, לכך נאמר הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה, אלו ששים אותיות שבברכת כהנים. כלם אחוזי חרב, כל אחד ואחד שמו של הקב"ה נזכר בו, יברכך ה' יאר ה' ישא ה'. איש חרבו על ירכו, מה ראה הירך להיותו נזכר כאן, אלא אפילו רואה אותו בחלומו והחרב שלופה בצוארו וקוטע את ירכו משכים בבקר והולך לבית הכנסת. מפחד בלילות, מפחד שראה בחלומו ורואה כהנים נושאין כפיהם והחלום רע הוא מתבטל ממנו, לכך אמר הקב"ה למשה שיזהיר לאהרן ובניו שיהו מברכין לישראל. אמר הקב"ה לשעבר הייתי זקוק לברך בריותי ברכתי לאדם ולאשתו שנאמר (בראשית א) ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו, ברכתי לנח ולבניו שנאמר (שם ט) ויברך אלהים את נח ואת בניו, ברכתי לאברהם שנאמר (שם כד) וה' ברך את אברהם בכל, אמר הקב"ה לאברהם מכאן ואילך הברכות מסורות לך שנאמר (שם יב) והיה ברכה, מה עשה הוליד שנים יצחק וישמעאל ולא ברכן, משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו פרדס נתנו לאריס והיה בתוך הפרדס אילן אחד של סם המות ואילן אחד של סם חיים מורכב על גביו, אמר האריס אם אני משקה לאילן של סם חיים הרי אילן של סם המות שותה, אמר אני אעבוד זמני ואשלים ומה שהמלך רוצה לעשות בפרדס עושה. המלך זה הקב"ה והפרדס זה העולם והאריס זה אברהם שמסרו לו הקב"ה אמר לו והיה ברכה היו לו שני בנים אחד צדיק ואחד רשע, יצחק וישמעאל, אמר אברהם אם אני מברך ליצחק ישמעאל מבקש להתברך והוא רשע אלא אעבוד אני לפי שאני ב"ו. וכשנפטר מן העולם נגלה הקב"ה על יצחק וברכו שנאמר (בראשית כה) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, ויצחק ברך ליעקב, ויעקב לשנים עשר בניו שנאמר (שם מט) כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם, מכאן ואילך אמר הקב"ה למשה הרי הברכות מסורות לכם הכהנים יהיו מברכין את בני, עד כאן במדרש.
סְפוֹרְנוֹ יברכך. בעושר ונכסים שאם אין קמח אין תורה: וישמרך. מן הגזלנים:
כְּלִי יָקָר יברכך ה' וישמרך. בביאור נוסח הברכות רבו הדעות איש לפי שכלו יפרשם ובילקוט (ו.תשי) תמצא הרבה דעות יבוקש ממקומו ואין להאריך בזכרונם. אך אומר אני דרך כלל מאחר שכל הברכות מתחילים ביו"ד אשר הנעלם ממנה עולה למספר י' כמו הנגלה כי הנעלם מן יו"ד הוא ו' ד', ש"מ שכל הברכות כפולות כי חלק מהם אל הגוף וחלק מהם אל הנשמה הנעלמת כי שניהם באו במספרם עשרה כארז"ל ג' שותפים באדם אביו מזריע לובן שבו. שממנו גידין, ועצמות, ומוח שבראשו, וצפרנים, ולובן שבעינים, הרי ה'. אמו מזרעת אודם שבו. שממנו עור, ובשר, ודם, ושערות, ושחור שבעינים, הרי ה'. והקב"ה נותן בו י' דברים רוחניים והם. רוח, ונשמה, וקלסתר פנים, וראית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, ודעת, ובינה, והשכל, וכל כ' חלקים אלו מתברכין ע"י שישא הכהן י' אצבעותיו כדי שמן כל אצבע תחול הברכה על חלק גשמי הנגלה ועל חלק רוחני הנסתר, וג' יודי"ן היינו ס' כנגד ס' אותיות שבכל הברכות אשר עליהם דרשו (ילקו"ש שיר ג.תתקפו) פסוק ששים גבורים סביב לה. וג' י' היינו ל' ונסמכו לסתם נזירות ל' יום לומר לך שבזכות הנזירות יזכו לברכות. ועל צד הרמז י"ל ג' ברכות אלו, על דרך שפרשתי למעלה פר' יתרו (יט.ד) המדרש האומר שמתחילה קרא הקב"ה לישראל בת, ואח"כ אחות, ואח"כ אם, כי כל זה מורה על הממשלה כי מתחילה קראה בת שמסתמא האב מושל על הבת והוא למעלה והבת למטה ע"כ אמר יברכך ה' וישמרך. שתמשוך שפע הברכות מלמעלה כי הוא שומריך וכל שומר למעלה מן הנשמר כמ"ש בשכבך תשמור עליך. וכן רבים, ואח"כ קראה אחות בדומה לו על מדריגה זו נאמר יאר ה' פניו אליך. בעמדך לנגדו פנים בפנים כדרך קבלת הלבנה אורה מן החמה בעמדה לנגדה, ואח"כ קראה אם המושלת על הבת כך צדיק מושל ביראת ה' כמו שעיני הבת נשואות אל האם כך ישא ה' פניו אליך כביכול, ואין להאריך בדברים אלו אבל נכוחים הם למוצאי דעת.
אוֹר הַחַיִּים יברכך ה' וישמרך. הקדים הברכה ואחר כך השמירה, לומר שיצוה ה' שמירתו להם לפי ערך הברכה וגדולתה. עוד ירצה שכל כך תהיה גדולת הברכה עד שיצטרך ה' לשומרך. עוד ירצה יברכך ולא יסובב רעה מהברכה כדרך פן תאכל ושבעת וגו' :
מַלְבִּי״ם יברכך הברכה הראשונה כוללת הטובות הגשמיות שהם נראים ומוחשים, ועז"א בספרי יברכך ה' בברכה המפורשת, כי היא מפורשת ונגלית לכל, כמו ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה, והיא כוללת ברכת הקנינים, שעז"א יברכך בנכסים, ברכת בריאת הגוף שעז"א וישמרך בגוף, ברכת כחות הנפש התלוים בחומר שלא ישלטו עליו התאות ומדות הרעות עז"א וישמרך מיצה"ר, ועם הברכה צריך השמירה שתהיה הברכה מתמדת ולא תופסק הן מצד טבע קניני העוה"ז בעצמם שתחת מסבות יתהפכו, הן מצד חלישות גופו או רוע מדותיו או מצד קנאת אחרים או מצד הזקנה והקץ והמות וכ"ז כולל במ"ש וישמרך. הברכה שניה היא בענינים הנפשיים וזה מציין בהארת פנים, כמ"ש בספרי זה מאור השכינה ד"א זה מאור תורה, שהנשמה העליונה שהיא מעולם האורה הנשמה פה בבית אפל ואין נוגה לו שהוא חשכת החומר ומבקשים שיגול החשך ויאר לה באור הרוחני, כמ"ש כי אתה תאיר נרי כמש"פ שם, וזה מצד החנינה ומציאת חן שעז"א ויחנך. הברכה השלישית מצד הקשר שיש לנשמה עם הגוף שמצד זה ישא ה' פנים, אף שחטאו כנגדו ישא ה' פנים להנשמה מצד שהיא חלק אלוה ממעל ומצד שהגוף אשר היא אסורה בו במאסר עלול לחטא, כמ"ש כי לא לעולם אריב וכו' כי רוח מלפני יעטוף וכו' וכמו שפרשתי שם, ויחוס על החוטא אם ע"י תפלה כמ"ש הנה נשאתי פניך, לבלתי הפכי את העיר, ואם ע"י שישוב לעשות רצונו של מקום, או קודם שנחתם גז"ד כמ"ש בספרי, ואמר ישא ה' פניו ולא אמר ישא פניך, פי' בספרי שר"ל ג"כ שישא פנים של זעם ויאר אור פניו של רחמים וז"ש יעביר כעסו ממך. וחותם הברכה הוא וישם לך שלום, שהשלום הוא שם כולל כל ההצלחות וקיום כל העולמות שכולם נבראו ממזגים מתחלפים וכחות מתנגדים זה לזה, לא לבד עולמות החומרים כי גם בעליונים יש כחות מתנגדים זה לזה כמ"ש גדול השלום שהרי עליונים צריכים לו שנאמר המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו וכמ"ש בפי' איוב (סי' כ"ה) ורק האלהות המתפשט בכל העולמות כנפש המתפשטת בגויה הוא השלום הכללי המעמיד כל המציאות ומקשר את כולם ומשיבם לאחדות גמורה כגוף אחד שכל חלופי הכחות והמזגים אשר ישתערו בקרבו יתחברו לאחדות ע"י הנפש האלהית המחברת אותם להעמדת הגויה ובהיות כל כחות הגויה נתונים נתוני' תחת ממשלת הנפש אז ישים שלום לו, כמ"ש בריתי היתה אתו החיים והבלים, ואז יעורר השלום גם בעולם הגדול ע"י נפש העולם, ואז יזלו מי הברכה מן המקור העליון אשר לא יכזבו מימיו וכמ"ש שלא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא שלום, כי בהיות האדם והעולם נעדרי השלום הלז יהיה חורבן והשחתה בכל המציאות, וע"כ אמרו ששמו של הקב"ה קרוי שלום, כי שכינת ה' היא החוט החורז כל אבני חפץ הבונים את העולם והמקשר אותם לאגודה אחת כמ"ש היש מספר לגדודיו ועל מי לא יקום אורהו ושם הויה ב"ה שהוא שמו של הקב"ה הוא השלום המקשר כל העולמות שכולם מתנגדים זל"ז, להיות באיש אחד, ובהעדר השלום לא יש מציאות להויה רק לריב ופירוד והשחתה עד ששם הויה ושם שלום הם שם אחד בעצמו, ואמרו בשבת (דף יו"ד ע"ב) אסור לאדם שיתן שלום לחברו בבית המרחץ משום שנאמר ויקרא לו ה' שלום, אלא מעתה הימנותא נמי אסור למימר בבית הכסא דכתיב האל הנאמן, התם שם גופיה לא אקרי הכי דמתרגמינן אלהא מהימנא, הכא שם גופיה אקרי שלום דכתיב ויקרא לו ה' שלום. והנה יפלא הלא כמו שמתרגם האל הנאמן אלהא מהימנא כן יל"פ ה' שלום ה' הנותן שלום, והדבר מובן עפמ"ש הרי"א בראש ס' בראשית בחמש סגולות שיש לשם אלהים, שאחד מהם שכאשר יסמך שם תאר מה לשם המפורש לא יסמך אלא באמצעות שם אלהים או אל, כמו ה' אל רחום וחנון ה' אלהי צבאות, ה' אלהי ישראל, [ומה שמצאנו ה' צבאות שוב נא, חסר מלת אלהים], וא"כ ממה שאמר ה' שלום והיל"ל ה' אל השלום או ה' אלהי השלום מבואר ששלום הוא עצמו שמו של הקב"ה, וז"ש התם שם גופי' לא אקרי הכי ר"ל שלא נסמך שם נאמן לשם הויה רק לשם אלהים שאינו שם גופיה ר"ל שם המפורש שהוא שמו העצמי, הכא שם גופיה אחרי שלום ר"ל שנסמך שם שלום לשם העצם, וז"ש ושמו את שמי על ב"י שבברכת שלום היוצא מפי כהנים שנכרת עמם ברית השלום, ישימו שם זה שהוא שמו של הקב"ה על ב"י ואז נמצא כלי מחזיק ברכה ואני אברכם:

כה יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ׃

רַשִׁ״י יאר השם פניו אליך. יַרְאֶה לְךָ פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת, פָּנִים צְהֻבּוֹת: ויחנך. יִתֵּן לְךָ חֵן (תנחומא):
אוּנְקְלוֹס יַנְהַר יְיָ שְׁכִנְתֵּהּ לְוָתָךְ וִירַחֵם יָתָךְ
אִבְּן עֶזְרָא יאר ה' פניו אליך. כטעם באור פני מלך חיים והטעם וכל אשר תבקש ממנו ובשעת שתדרשו יאר פניו והטעם יקבל אותך וירצה למלא' שאלתך מיד: ואם בקשת אותו בעת צרה הוא יחנך גם יתכן היות ויחנך ויתן לך בקשתך כטעם חנוני אתם אשר חנן אלהים מגזרת חנן:
סְפוֹרְנוֹ יאר. יגלה עיניך באור פניו להביט נפלאות מתורתו וממעשיו אחר שתשיג צרכיך בברכתו:
אוֹר הַחַיִּים יאר ה'. פירוש שלא יהיה מסך המבדיל בין ישראל לאביהם שבשמים שבזה יאיר אור שכינתו על ישראל: ויחנך וגו'. פירוש יתן לך חן וחנינה, ועיין מה שפירשתי בפסוק (בראשית לט, כא) ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו וגו':

כו יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם׃

רַשִׁ״י ישא ה' פניו אליך. יִכְבֹּשׁ כַּעֲסוֹ:
אוּנְקְלוֹס יִסַב יְיָ אַפֵּהּ לְוָתָךְ וִישַׁוֵי לָךְ שְׁלָם
רַשְׁבַּ״ם ישא ה' פניו אליך: כדכתיב ופניתי אליכם שלא יסתיר פניו מכם, ומה שכתוב אשר לא ישא פנים הקב"ה לא ישא פני איש לנקותו מכל פשעיו אבל הוא ישא פנים שלו אל אהובו שיפנה אליו לחננו כדכתיב ופניתי אליכם והרביתי אתכם וגו':
אִבְּן עֶזְרָא ישא ה' פניו אליך. הפך אעלים עיני מכם והטעם כאשר פירשתי כי בכל מקום שתפנה יהיה פניו נשואות אליך: וישם לך שלום. כטעם לא יגע בך רע לא מאבן ולא מחיה רעה ולא מאויב:
סְפוֹרְנוֹ ישא ה' פניו אליך. לחיי עולם כענין כי עמך מקור חיים וכו' וכאמרם (ברכות פרק היה קורא) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ומתענגים מזיו שכינה: וישם לך שלום. מנוחת שלום שהוא הנצחיות בלי תערובת עונש הראוי לכל שלם לחיי עולם:
כְּלִי יָקָר ישא ה' פניו אליך. במסכת ר"ה הקשו כתיב אשר לא ישא פנים וכתיב ישא ה' פניו אליך כו'. וכתבו התוספות שאין זה קושיא כי כאן מדבר בפנים של הקב"ה, ולהלן מדבר בפנים של אדם שלא ישא ה' פני גדול, ונראה שדעת המקשה שכל נשיאות פנים מורה על פנים הראוין ליפול או להיות כבושים והמה מנושאים דרך ויתור כמו שנאמר למה נפלו פניך. הלא אם תטיב שאת. יהיו מנושאים, וכשאמר להלן אשר לא ישא פנים. היינו שפני החוטא הראויין ליפול כפני קין וחביריו לא ישא אותם ה' להגביהם מנפילתם אלא יפול הנופל הראוי ליפול דחו ולא יכלו קום. כי אין הקדוש ברוך הוא מוותר כלום, וכאן אמר ישא ה' פניו אליך. מדקאמר ישא שמע מינה שאפילו בשעת הכעס שישראל ראוין להיות בהסתרת פנים וכל המסתיר פניו דומה כאילו הם כבושים למטה כביכול מכל מקום אומר הקדוש ברוך הוא שדרך ויתור אשא לך פני שיהיו מכוונין נגד פניך כי אין אומרים ישא כי אם בראוי ליפול או ראוי להיות כבוש, קשיא ויתור אויתור. ובמדרש אמר הקדוש ברוך הוא, ואיך לא אשא להם פנים אני אמרתי בתורה ואכלת ושבעת וברכת. והם מחמירים עד כזית ועד כביצה ר"ל הנה ברך לקחתי מהם וברך ולא אשיבנה. ואיך לא אשיב להם ברכה דרך ויתור תמורת הברכה אשר אני לוקח מהם גם כן דרך ויתור. ומ"ש אשר לא ישא פנים. היינו לכל האומות שאינן עושין כלום דרך ויתור, אבל כאן נאמר ישא ה' פניו אליך דווקא כי אתה עושה דרך ויתור ומחמיר על עצמך, גם אני אשא פני אליך דרך ויתור, ואפילו ויתור זה אינו בכל דבר כ"א מדה במדה ממש כי אתם מחמירין עד כזית אפילו בלא שביעה כאלו אתם שבעים, כך אוותר לכם שאפילו אוכל קמעא מתברך במעיו ועל זה אמר וישם לך שלום. וכמ"ש השם גבולך שלום חלב חיטים ישביעך. וכה"א ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ. ופירוש זה נכון וברור בהבנת מדרש זה.
אוֹר הַחַיִּים ישא ה' פניו אליך וגו'. פירוש אם סיבבו מעשים עד שהבדילו עונותיכם ביניכם ובין אלהיכם ישא ה' המבדיל, וישם לך שלום פירוש הוא הפך הפירוד, והמשכיל בתיבת שלום ידע כי הוא זה יסוד עולם המחזיק בעליונים ובתחתונים והוא כלי המחזיק ברכה כשאין מפריד, וזה הוא סוד ושמו את שמי על בני ישראל שגמר אומר ואני אברכם:

כז וְשָׂמוּ אֶת־שְׁמִי עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם׃

רַשִׁ״י ושמו את שמי. יְבָרְכוּם בַּשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ (ספרי): ואני אברכם. לְיִשְׂרָאֵל, וְאַסְכִּים עִם הַכֹּהֲנִים; דָּ"אַ, וַאֲנִי אֲבָרְכֵם — לַכֹּהֲנִים (חולין מ"ט):
אוּנְקְלוֹס וִישַׁווּן יָת בִּרְכַּת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנָא אֲבָרֵכִנוּן
אִבְּן עֶזְרָא ושמו את שמי. כטעם לשום שמו שם שיהיו מקודשים בשם או טעמו כאשר יזכירו שמי עליהם כי בכל אחד מהשלשה פסוקים השם הנכבד והנורא: ואני אברכם. ויתכן היות מ"ם אברכם סימן הכהנים המברכים או יהיה סימן לישראל והטעם אם הם יברכום אני אברכם והטעם שאקיים ברכתם לפי דעתי שמ"ם אברכם סימן לכלם כהנים וישראלים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ושמו את שמי על בני ישראל. כאשר יזכירו את שמי עליהם אני אברכם לכולם, כהנים לוים ישראלים שהרי השם בכל פסוק ופסוק מהשלשה. ועוד על דרך המדרש, בשלשה פסוקים אלו יש בפסוק ראשון שלש תיבות, ובשני חמש, ובשלישי שבע, והסימן גה"ז, פסוק ראשון כנגד שלשה אבות שיזכור להם ברית אבות, פסוק שני כנגד חמשה חומשי תורה שהתורה נתנה בזכות אבות, פסוק שלישי כנגד שבעה רקיעים. מצאתי בירושלמי דסנהדרין עבור השנה מתחילין בשלשה ונושאין ונותנין בחמשה וגומרים בשבעה. בשלשה כנגד יברכך, בחמשה כנגד יאר, בשבעה כנגד ישא, בשלשה כנגד שומרי הסף, בחמשה כנגד חמשה מרואי פני המלך, בשבעה כנגד שבעה רואי פני המלך. וע"ד הקבלה יברכך ה' וישמרך, סדר הברכות האלה ממטה למעלה כסדר הכונה בקרבנות, כי הכהן היה מברך לישראל ברכות אלו אחר שהשלים מעשה הקרבן, הוא שכתוב (ויקרא ט) ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים, ושעורו ויברכם אחר שירד ובשעה שהיה מקריב קרבן היה מכוין תחלה אל הה"א שהיא ה"א אחרונה שבשם, וכמו שבארתי בסדר ויקרא בתוספת ה"א של המזבחה, ומן הה"א אל הוא"ו ומשם ואילך אל המחשבה הטהורה, כי עקר הכונה בקרבן להמשיך רצון מן המחשבה הטהורה אל שמותיו העליונים, כי עם זה יתברך המדור העליון והמדור התחתון, וזה סוד שלשה פסוקים אלה בסדר הזה, יברכך ה' וישמרך זו מדת שמור, וזהו לשון וישמרך, יאר ה' הוא הקו האמצעי, ופניו פני עצמו שהם פני הרחמים, ישא ה' הוא הבינה ומלת פניו היא מדת הפחד שיסלקנה מעליך ואז בסלוקה ישם לך שלום שהן שלשה אבות, כי תתגלגל מדת הרחמים למעלה בחסד בלבד ואז תהיה שלום בלי פחד, והענין הזה מבואר ממטה למעלה, ולשון הברכה שבכל פסוק ופסוק הוא מוסיף ועולה, והבן זה, כי שלש ברכות אלו הן כלל עשר ספירות, כך קבלתי. אבל דעת הרמב"ן בפירושו, ברכות אלו הם ממעלה למטה ובאורם כן, יברכך ה' הכונה שישפיע ברכתו דרך הקו האמצעי עד שמור, זהו וישמרך, ישמור למדתם שהיא כנסת ישראל והשמירה התלויה ביד ישראל ובזה הם נשמרים, יאר הקו האמצעי פניו שהיא מאור שכינתו לצרכך ויחנך שימציא חנו למדתך כי בזה תבא הברכה והחנינה לישראל, ישא ה' פניו כלומר שישאנה אליו כענין (דברים לב) כי אשא אל שמים ידי, אליך לצרכך, וישם לך לצרכך, שלום בינו ובין מדתך כי השלום הוא מכריע בין הרחמים והדין. ושמו את שמי, המיוחד, ואני, כלשון (שמות טו) כי אני ה' רופאך והנה זה מבואר. וכבר הזכרתי למעלה בפסוק אמור להם כי יש עתים שהיו מזכירין את השם המפורש בפרסום, וזהו שדרשו רז"ל כה תברכו בשם המפורש, ושלשה שמות אלו הם נקראים שם המפורש של י"ב, וכך היה הכהן מזכיר לדעת הבהיר, יברכך יפעל יאר יפעל, ישא יפעל וכך נדרש שם על דרך ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך, ואם תשכיל לנקוד שלשת היודי"ן של יברכך יאר ישא אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא, כי תנועתם בנקודם תרמוז על הזכרת השם המפורש בענין, והבן זה. אמנם קבלת אשכנז קבלתי בלחישה הדרה הרודף ירדוף, והמשכיל יבין. וכבר כתבתי בפסוק (שם יז) ויהי ידיו אמונה כי הכהן בנשוא כפיו היה רושם אותיות ההוי"ה בידיו, אבל יש שפירשו כי אותיות שם שדי היה רושם, דל"ת בגודל, יו"ד בזרת שהוא הקטן, שי"ן בשלש אמצעיות. ותמצא עוד בספר הבהיר יברכך ה' יאר ה', ישא ה' זה השם בן י"ב אותיות, מלמד ששמותיו של הקב"ה שלשה חיילים וכל חיל וחיל דומה לחברו ושמו כשמו וכלן חתומין ביו"ד ה"א וא"ו ה"א, כ"ד פעמים יו"ד ה"א וא"ו ה"א היינו חיל אחד, וכן השני וכן השלישי, והיינו ע"ב שמותיו של הקב"ה, ובא ולמד שהגבורה שר על כל הצורות הקדושות משמאלו של הקב"ה והוא גבריאל, ומימינו שר על כל הצורות הקדושות וזהו מיכאל, ובאמצע הוא האמת שהוא שר על כל הצורות הקדושות, וכל שר כ"ד צורות, ואין חקר לגדודיו שנאמר (איוב כה) היש מספר לגדודיו, וא"כ הרי הם ע"ב וע"ב, אמר ליה לא, דבעת שישראל מקריבין קרבן לפני אביהם שבשמים מתיחדים יחד, והיינו יחודו של אלהינו. ואמאי אקרי קרבן, אלא על שם שמקרב הצורות הקדושות, כדאמרינן (יחזקאל לז) וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך, ואמרינן ריח ניחוח ואין ריח אלא באף ואין נשימה שהיא הרוח אלא באף ואין ניחוח אלא ירידה דכתיב (ויקרא ט) וירד ומתרגמינן ונחת, הרוח יורד ומתיחד בצורות הקדושות ומתקרב על ידי קרבן, והיינו דאקרי קרבן, עד כאן. ואחר שתבין זה יתבאר לך מה היתה כוונת הנשיאים בחנוכת המזבח שהקריבו כ"ד פרים, הוא שכתוב (במדבר ז) וכל בקר זבח השלמים עשרים וארבעה פרים, כי כוונת הקרבן היתה להסתפק כל מדה ומדה ממנו, ולכך הקריבו כ"ד פרים והוא כנגד החיל האחד שהוא מצד שמאל היא מדת הגבורה, והם כ"ד שמות, כמו שנתבאר במדרש הבהיר. וצריך אתה לדעת כי יש בפסוק ראשון י"ה אותיות, ובשני הי"ה אותיות, ובשלישי יה"י אותיות, והרי זה מורה שהשם הגדול הנזכר בהם שלש פעמים הוא שליט בשלשה זמנים הוה והיה ויהיה, והרי לך ששים אותיות, ועליהם אמר שלמה ע"ה (שיר ג) ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל. ומה שהתחיל הרמז בהוה מפני שהזמנים כלם הם בהוה בהקב"ה שלא עברו משנותיו כלום, כענין שכתוב (תהלים קב) ואתה הוא ושנותיך לא יתמו, ולכך אנו מחברים בתפלתנו ואומרים ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד לרמוז שלשה חלקי הזמן שהם הוה היה ויהיה, וכבר ידעת כי אינו פסוק אחד כי אם פסוקים מפוזרים תמצא בספר תהלים בסדר הזה, והזכיר תחלה ענין ההוה וזה שתמצא במזמור העשירי שהוא למה ה' תעמוד ברחוק (שם י), ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו (שם טז), והתבונן כי לא הזכיר דוד מלכות שמים עד המזמור הזה שהוא עשירי, ותמצא גם כן במזמור העשרים שהוא עשירי לעשירי שהזכיר בו ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו (שם כ), ואחר כן הזכיר בכל הספר לשון מלך שהוא לשעבר, הוא שאמר (שם מז) מלך אלהים על גוים, ועוד אמר (שם צו) אמרו בגוים ה' מלך, ועוד אמר (שם צז) ה' מלך תגל הארץ, ועוד (שם צט) ה' מלך ירגזו עמים, ואחר כן בסוף הספר הזכיר העתיד ואמר (שם קמו) ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה, והרי לך שהזכיר דוד שלשתן כסדר, וידוע כי ה' ימלוך לעולם ועד פסוק מלא הוא אמרו משה בשירת הים. ודע כי מפסוק של יברכך יוצא שם בן כ"ב מן יברכך עד יאר ה' תמצא כ"ב אותיות, ויוצא ממנו בחילוף אלפ"א בית"א, והתפלה בעת צרה נשמעת בו, והוא נחקר מן הששית שהיא מדתו של יעקב.
מַלְבִּי״ם ושמו את שמי על ב"י ואני אברכם מ"ש ושמו את שמי למה נאמר מובא ומפורש למעלה (סי' קמ"א). ומ"ש ואני אברכם למה נאמר, מפורש למעלה (סי' קמ"ב), וצריך לגרוס ת"ל אמור להם, ומ"ש ואני אברכם שלא יהיה ישראל אומר ברכותיהם תלויות בכהנים למעלה (שם) איתא ברכה לכהנים מנין ת"ל ואני אברכם, והוא דעת ר' ישמעאל (חולין דף מ"ט) שמפרש שהקב"ה מברך לכהנים, ומ"ש כאן ואני אברך את ישראל הוא דעת ר' עקיבא שם, ונראה דפלוגתתם תליא במ"ש בברכות (דף י"ז ע"ב) שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה ר"י ור"א, חד אמר שכל העולם כולו נזון בצדקה והם נזונים בזרוע, וחד אמר שכל העולם כולו נזונים בזכותם והם אפי' בזכות עצמם אינם נזונים כי הא דר' חנינא בן דוסא שהיה די לו בקב חרובין. והנה מ"ד הראשון סובר כיון שהצדיק הוא הצנור המריק ברכה ממעל על העולם כולו א"כ הוא מקבל מבחר השפע ראשונה ונזון בזרוע, והשני סובר שאחר שהוא צנור פתוח להריק את השפע שמקבל, אי אפשר שתתעכב הברכה אצלו, כי הוא דומה כמשפך שע"י מריקים המשקה לחוץ ובו לא נשאר מאומה, וסברותיהם תלוי בזה שמ"ד והם נזונים בזרוע ס"ל שהצדיק המברך הוא רק פותח צנור השפע, אבל אחר שפתח את הצמר ישפיע השי"ת בעצמו וזה כדעת ר' עקיבא בכאן שמ"ש ואני אברכם היינו אני אברך את ישראל, ר"ל שהכהנים הם רק פותחים צנורי השפע ואח"כ תרד הברכה מהשי"ת בעצמו לישראל, ולשטתו אין צריך ברכה מיוחדת לכהנים, אחר שהם פחחו צנור השפע בזכותם הם נזונים בזרוע כי אינם דומים כמשפך שרק מריקים השפע ולא תתעכב אצלם, כי הרקת השפע הוא מה' בעצמו לכולם והם מקבלים ראשונה ע"י כשרונם וזכותם, ודעת ר' ישמעאל כמ"ד והם אפי' בזכות עצמם אין נזונים, כי ס"ל שכל הזלת השפע והברכה תרד ע"י הצדיק או הכהנים שהם כמשפך וא"א שתתעכב השפע אצלם, וצריך שיתברכו בברכה מיוחדת כי לא יוכלו לעכב לעצמם משפע הברכה שהם מריקים לישראל, לכן פי' ואני אברכם לכהנים, ולא מפרש ואמ אברכם לישראל, כי גם גמר השפע והברכה תרד לישראל רק ע"י הכהנים:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.