Englishעברית

Genesis 11 בְּרֵאשִׁית יא

פָּרָשַׁת נֹחַ
גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים

א וַיְהִי כָל־הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים׃

רַשִׁ״י שפה אחת. לְשׁוֹן הַקֹּדֶש: ודברים אחדים. בָּאוּ בְעֵצָה אַחַת וְאָמְרוּ לֹא כָּל הֵימֶנּוּ שֶׁיָּבֹר לוֹ אֶת הָעֶלְיוֹנִים, נַעֲלֶה לָרָקִיעַ וְנַעֲשֶׂה עִמּוֹ מִלְחָמָה. דָּבָר אַחֵר עַל יְחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם. דָּבָר אַחֵר וּדְבָרִים אֲחָדִים – אָמְרוּ אַחַת לְאֶלֶף ותרנ"ו שָׁנִים הָרָקִיעַ מִתְמוֹטֵט כְּשֵׁם שֶׁעָשָׂה בִּימֵי הַמַּבּוּל, בֹּאוּ וְנַעֲשֶׂה לוֹ סְמִיכוֹת (ב"ר):
אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה כָל אַרְעָא לִישָׁן חָד וּמַמְלָל חָד
אִבְּן עֶזְרָא שפה אחת. בפתח קטן תחת האל"ף כשהוא מוכרת ואם היא נסמך יבוא בפתח גדול ובספר הדקדוק בארתי למה חסר דל"ת אחת. והפלגה היתה נראת משקול הדעת כי אחר מאת שנה אחר המבול היתה. ונקרא פלג כי בעת הולדו נפלגה הארץ כתרגום ארמית חצי. וכמוהו פלגי מים הם חלקי המים שהנהר יחולק. וכן אי כבוד. גם עמנואל שהוא בן הנביא. גם דברי סדר עולם נכונים ועליו נסמוך וא"כ הוא היה אברה' מבוני המגדל ואל תתמה כי נח ושם היו שם כי לא מת שם עד שהיה יעקב אבינו בן חמשים ויותר. וטעם שפה אחת לשון אחת. והקרוב אלי שהי' לשון הקדש ושם אדם וחוה וקין גם שת ופלג לעדים: וטעם דברים אחדים. בעבור שימצא היום בכל לשון דברים שלא יבינום כל אנשי הלשון ובימים ההם דברי חכם וכסיל היו אחדים והם רבים מגזרת אחד:
כְּלִי יָקָר . נראין הדברים שכל מעשה הפלגה הוא ע"ד שארז"ל כנוס לרשעים רע להם ורע לעולם פזור לרשעים טוב להם וטוב לעולם ובצדיקים הכל בהפך זה, לפי שהרשעים על ידי כנוסם יחשבו ביניהם עצות רעות על אחרים, נוסף על זה ימשכו ביניהם דברי ריבות ומחלוקות ושנאות, וזאת תורת הקנאות המצויות בין הכתות אשר כל מעשיהם לא לש"ש כי אם כדי לעשות להם שם בארץ, ועיקר הסיבה לזה שיש לכל אחד מהם תכלית חיצוני חלק לבם זה מזה, כי זה יתאוה לעושר וכבוד, וזה לרוב מאכל, וזה לרוב משגל, וזה יאמר נעשה לנו שם ורוצה להיות גבוה מעל גבוה, ומתוך כך המריבה ממשמשת ובאה הן מן הצד שאין להם תכלית אחד, כי הדרכים רעים הם רבים, והדרך הטוב אינו כי אם אחד, הן מצד שכל אחד יש לו חפץ ורצון להיות במעלה ויתר שאת על זולתו, ומדה זו הלא היא ברבת בני עמינו, על כן פיזור כיתות אלו טוב מהקבוץ כמ"ש יתפרדו כל פועלי און אין טוב כי אם ליתן ריוח בין הדבקים וכמ"ש בלע ה' פלג לשונם כי ראיתי חמס וריב בעיר. אבל הצדיקים כנוסם טוב כי התכלית מאחדם, כי אין להם כי אם תכלית אחד והיו לאחדים על ידו כמ"ש שלום רב לאוהבי תורתיך. אבל לא לאוהבים התכלית החיצונה בעצם וראשונה. וזה טעם הפלגה, כי מתחלה היו כולם שפה אחת ודברים אחדים והיה שלום ביניהם, וחששו המה פן ע"י שיתרבו בארץ יתפזרו, כי לא תשא אותם הארץ לשבת יחדיו במקום אחד, ויבאו לידי מלחמות כי תמיד מלחמה מצויה בין יושבי מדינה זו ליושבי מדינה אחרת. על כן אמרו הנה עכשיו אנחנו עם אחד שפה אחת ויש לחוש פן נפוץ בהכרח איש מעל רעהו ותפסק האחוה מבינינו, לפיכך נבנה מגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם, כי בנוהג שבעולם שכל אדם יש לו חשק ורצון לבא לדור בעיר גדולה מקום קבוץ אנשים רבים ואז נהיה לעם אחד ולא נפוץ איש מעל אחיו. ובאמת אילו לא היו אומרים ונעשה לנו שם, הטיבו את אשר דברו והיו באים עד תכלית השלום מצד מגדל זה, אמנם באמרם ונעשה לנו שם, גלו כל מזימות לבבם כי כוונתם שיצא שמם בעולם ויקראו בשמותם עלי אדמות אנשי המעלה, והיה גלוי לפני השם יתברך שעל ידי שהם מבקשים לקנות שם בעולם יבואו אל ההפך אשר חשבו. לפיכך ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת וגו', יאמר ה' כי במזימות זו אשר חשבו המה טועים בעצמם ויפלו ברשת הדבר אשר המה בורחים ממנו, כי המה חושבים שעל ידי שיתפזרו יתחלקו לאומות רבות ויפסק חוט השלום כי יבאו לידי מלחמות רבות, וע"י שידורו במקום אחד יהיו לעם אחד ויהיה השלום מתווך ביניהם. הניחא אם לא היו אומרים ונעשה לנו שם. אמנם באמרם דבר זה ירד ה' לסוף דעתם כי יהיה הכל בהפך ממה שחשבו ואדרבה ישנו עם אחד ואימתי כשהוא מפוזר ומפורד, שאין לשום אחד עסק עם חבירו אז יהיה לעם אחד. אבל אם יתקבצו כולם למקום אחד לברוח מן המלחמה של אומה באומה אז יפלו במלחמה גדולה מזו, והוא מלחמה פנימית חרב איש ברעהו כי כנוס לרשעים רע להם, ומאחר שאמרו ונעשה לנו שם אם כן כל אחד ירצה להשתרר על חבירו ולהיות גבוה ממנו כי זה מצוי בין הכיתות העושים כל מעשיהם למען ספר שמם על כן טוב לפזרם ולמונעם מבנין זה. זהו שנאמר ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם כי עכשיו אחר שהמה מפוזרים קצת אז הם עם אחד ושפה אחת, כי כל אחד אמר הן על מה שיאמר חבירו הן, ולאו על מה שיאמר חבירו לאו, שאין כל כך קנאה ותחרות ביניהם אחר שלא רדפו עדיין אחר קניית השם, וזה החלם לעשות זה המגדל יהיה התחלה אל הדבר אשר המה חושבים להמלט ממנו ויהיה הפך כוונתם, ויהיה התחלה שיעשו מה שלא עשו לפני זה כי קודם זה היה שלום ביניהם, ועכשיו יהיה יד איש ברעהו מצד המנוים והשררות אשר כל יושבי עיר גדולה צריכין להם, כי זולתם איש את רעהו חיים בלעו ומאחר שרצונם לעשות להם שם אם כן כל אחד ירצה להיות מושל ושר בעיר גדולה זו כדי שיצא שמו בכל העולם ועי"ז יתרבו ביניהם דברי ריבות כאמור. ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. אין פירושו בלשון תמיהה אלא באמת אמר כן יען כי המה חשבו לעשות מעמד קיום אל השלום גם אני חושב כן אמנם בסבה הפכית ממה שחשבו, המה חשבו להעמיד השלום ע"י כנוסם בחושבם כי כנוסם טוב להם, ואני רואה להעמיד השלום על ידי הפיזור, כי הפיזור טוב להם מן הקיבוץ, לפיכך הבה נרדה ונבלה שם שפתם כי עי"ז יתפזרו בהכרח ואז טוב להם ולכל העולם כי לעולם אין שלום בין אנשים אשר כל מגמת פניהם לעשות להם שם בארץ ובני עמינו יוכיחו. ורז"ל אמרו, שאמרו לא כל הימנו שיבור לו העליונים כו' הורו בזה עד היכן יגיע דעת אנשי השם עד אשר אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו כי מתחלה לשונם תהלך בארץ לבקש לו גדולות ואח"כ שתו גם בשמים פיהם לחלוק על מלכותו ית' כביכול ועתה בא וראה כמה פחותה מדה זו הלא היא המחרבת שני בתי מקדשים ומסבבת איחור בנין הבית השלישי עד אשר יסיר מתוכנו עליזי הגאוה וישאר עם עני ודל וחסו בשם ה' .
אוֹר הַחַיִּים ויהי כל הארץ שפה אחת וגו' יש לתת לב לתור בענין דור הפלגה מה היא דעתם בבנות העיר והמגדל, שאם טעמם הוא בפרט מפרטי הכפירה לא נודע אופן הכפירה, גם לא היה ה' מספיק להענישם בהפיץ אותם לבד, ועוד צריך לדעת אומרו לא יבצר מהם כי ח"ו כמעט יבא הטועה לטעות בה, ועוד מה הוא כוונת הכתוב שכתב לנו ענין בנין העיר בפרטים המגונים, והלא ארז"ל כי מרצון ה' היה שיתעסקו בבנין העולם, ואפשר כי להיות שכאשר ברא הקב"ה עולמו בראו שיהיה שליש ישוב ושליש מדבר, ותמצא הן היום כמה מקומות של ישוב שאם תסמוך אותם אחת אל אחת לא יהיה אפילו חלק ממאה בשליש ישוב הנזכר ויהיה הכל מדבר. אלא להיות שהעיירות והכרכים בין עיר לעיר חלק קרוב ובני העולם עוברים ושבים מזו לזו בזה יחשב הכל בין העיירות בין מה שביניהם ישוב ובצירוף הכל תמצא שליש ישוב, ולזה נאמר היתה כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים רצו שיהיו כולם מקובצים במקום אחד ולא יתפזרו אנה ואנה ושיהיה מקום אחד ישוב דוקא ולזה בנו העיר להם פירוש עיר אחת לכולם, ולחששת שמא יתפזרו באורך העולם וילך אחד מהם אנה ואנה עשו המגדל להיות להם לסימן שזהו מקומם אשר נקרא שמם עליו וגם להכיר המקום מרחוק אשר יהיה שם ובא יבא לאות המגדל וזהו אומרו פן נפוץ על פני כל הארץ שלא רצו להיותם נפזרים וכלים זעיר שם זעיר שם, ולזה אמר ה' כי הדבר הזה איננו נכון בעיניו והוא דבר שיכולים להשיגו להיותם בעלי בחירה ורצון במעשה הגשמי, ולזה גזר אומר להפר עצתם ולבלול שפתם שאז בהכרח יהיו נפרדים וכל אחד יבקש לו מקום וזשה"כ ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ, וזה הוא עד נאמן לפירושנו שכונת ה' שיהיו ממלאים כל העולם ובזה נעשה שליש העולם ישוב לסיבה נודעת לו יתברך שמו, ויש בזה סוד כידוע ליודעי חן, וכמעט יהיה דומה למקצץ בנטיעות ומפנים השפעה ממקום למקום. ורבותינו זכרונם לברכה דרשו דרשות הרבה ואין המקרא יוצא מידי פשוטו:

ב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם׃

רַשִׁ״י בנסעם מקדם. שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים שָׁם, כְּדִכְתִיב לְמַעְלָה וַיְהִי מוֹשָׁבָם וְגו' הַר הַקֶּדֶם וְנָסְעוּ מִשָּׁם לָתוּר לָהֶם מָקוֹם לְהַחֲזִיק אֶת כֻּלָּם וְלֹא מָצְאוּ אֶלָּא שִׁנְעָר:
אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה בְּמִטַּלְהוֹן בְּקַדְמֵיתָא וְאַשְׁכָּחוּ בִקְעֲתָא בְּאַרְעָא דְבָבֶל וִיתִיבוּ תַמָּן
אִבְּן עֶזְרָא וזה שאמר הכתוב בנסעם מקדם. לאות כי הרי אררט במזרח: וטעם וימצאו בקעה. שבקשו מקום טוב לבנות מדינה עד שמצאו זאת הבקעה. ופי' בקעה ערבה ישרה הפך הרכסים. וכן כבהמה בבקעה תרד ויתכן שהיא בין הרים וכאילו נבקעו בתוך:
רַמְבַּ״ן בנסעם מקדם פירש רש"י (רש"י על בראשית י״א:ב׳) שהיו יושבים שם ככתוב למעלה (י ל) ויהי מושבם ממשא באכה ספרה הר הקדם ונסעו משם לתור להם מקום המחזיק אותם ולא מצאו אלא שנער ואין זה נכון כי תולדות שם לבדן הם שנאמר עליהם כן ולמה ייחס הפלגה עליהם כי בני יפת ובני חם רבים מהם ועוד כי מושבם בארצותם היה ממשא עד הר הקדם והפלגה היתה טרם שהיה מושבם כי לא באו בני יפת מאיי הים אל הבקעה אשר בארץ שנער אבל בהפלגה הפיצם השם על פני כל הארץ ואז הושבו בארצותם לגוייהם ורבי אברהם פירש כי הרי אררט במזרח ויפה אמר כי הם במזרח קרובים לאשור שנאמר (מלכים ב יט לז) והמה נמלטו ארץ אררט ונח ברדתו מן ההר נתישב בארצות ההם הוא ותולדותיו וכאשר רבו נסעו משם אל הבקעה הזו ואנשי הפלגה על דברי רבותינו (סנהדרין קט) מורדים בבוראם ורודפי הפשט (הראב"ע והרד"ק) אומרים שלא היה דעתם אלא שיהיו יחד מחוברים כי הגיד הכתוב דעתם "פן נפוץ" ולא ספר עליהם ענין אחר ואם כדבריהם יהיו טפשים כי איך תהיה עיר אחת ומגדל אחד מספיק לכל בני העולם או שמא היו חושבים שלא יפרו ושלא ירבו וזרע רשעים יכרת אבל היודע פירוש שם יבין כוונתם ממה שאמרו ונעשה לנו שם וידע כמה השיעור שיזמו במגדל לעשותו ויבין כל הענין כי חשבו מחשבה רעה והעונש שבא עליהם להפרידם בלשונות ובארצות מדה כנגד מדה כי היו קוצצים בנטיעות והנה חטאם דומה לחטא אביהם ושמא בשביל זה דרשו (ב"ר לח ט) אשר בנו בני האדם אמר רבי ברכיה מה בני חמריא בני גמליא אלא בנוי דאדם קדמאה וכו' והסתכל כי בכל ענין המבול הזכיר "אלהים" ובכל ענין הפלגה הזכיר השם המיוחד כי המבול בעבור השחתת הארץ והפלגה בעבור שקצצו בנטיעות והנם ענושים בשמו הגדול וזה טעם הירידה וכן במדת סדום והמשכיל יבין:
סְפוֹרְנוֹ בנסעם מקדם. כמנהג הרועים הנוסעים ממקום למקום למצא מרעה נאות:

ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר׃

רַשִׁ״י איש אל רעהו. אֻמָּה לְאֻמָּה, מִצְרַיִם לְכוּשׁ, וְכוּשׁ לְפוּט וּפוּט לִכְנַעַן: הבה. הַזְמִינוּ עַצְמְכֶם. כָּל הָבָה לְשׁוֹן הַזְמָנָה הוּא, שֶׁמְּכִינִים עַצְמָן וּמִתְחַבְּרִים לִמְלָאכָה אוֹ לְעֵצָה אוֹ לְמַשָּׂא. הָבָה הַזְמִינוּ, אפר"לייר בלע"ז: לבנים. שֶׁאֵין אֲבָנִים בְּבָבֶל, שֶׁהִיא בִּקְעָה: ונשרפה לשרפה. כָּךְ עוֹשִׂין הַלְּבֵנִים שֶׁקּוֹרִין טוויל"ש בל', שׂוֹרְפִים אוֹתָן בְּכִבְשָׁן: לחמר. לָטוּחַ הַקִּיר:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמָרוּ גְּבַר לְחַבְרֵהּ הָבוּ נִרְמֵי לִבְנִין וְנוֹקְדִינוּן בְּנוּרָא יוֹקַדְתָּא (נ''י בְּנוּרָא) וַהֲוַת לְהוֹן לְבִנְתָּא לְאַבְנָא וְחֵימָרָא הֲוָה לְהוֹן לְשִׁיעַ
אִבְּן עֶזְרָא נלבנה. מגזרת לבנים ואע"פ שהחבור עם מ"ם לשון נקבות הן כמו נשים ופלגשים. והנה שרפו הלבנים עד שעמדו וזהו הבנין התקיף שלא ימס במים ולא באש: ותהי להם הלבנה לאבן. תחת אבן: והחמר. תחת טיט ופירשו כמשמעו בלשון ישמעאל. ואלה בוני המגדל לא היו טפשים שיחשבו לעלות אל השמים גם לא פחדו מהמבול כי נח ובניו שנשבע להם השם שם היו וכלם היו סרים אל משמעתם כי בניהם היו. והנה הכתוב גלה חפצם וסוף דעתם לבנות עיר גדולה למושבם ולבנות מגדל גבוה להיות להם לאות ולשם ולתהלה לדעת מקום העיר להולכים חוצה כרועי המקנה גם יעמד שמם אחריהם כל ימי המגדל וזהו שאמר הכתוב ונעשה לנו שם:
סְפוֹרְנוֹ הבה נלבנה לבנים. לבנות בתים וגדרות צאן וזאת היתה עצות פרטי ההמון בזה כאמרו ויאמרו איש אל רעהו:

ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה־לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה־לָּנוּ שֵׁם פֶּן־נָפוּץ עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ׃

רַשִׁ״י פן נפוץ. שֶׁלֹּא יָבִיא עָלֵינוּ שׁוּם מַכָּה לַהֲפִיצֵנוּ מִכָּאן:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמָרוּ הָבוּ נִבְנֵי לָנָא קַרְתָּא וּמַגְדְּלָא וְרֵישֵׁהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָּא וְנַעְבֵּיד לָנָא שׁוּם דִּילְמָא נִתְבַּדַּר עַל אַפֵּי כָל אַרְעָא
רַשְׁבַּ״ם הבה נבנה לנו עיר וגו': לפי הפשט מה חטאו דור הפלגה, אם מפני שאמרו וראשו בשמים הא כתב ערים גדולות ובצורות בשמיים, אלא לפי שצום הק' פרו ורבו ומלאו את הארץ והם בחרו להם מקום לשבת שם ואמרו פן נפוץ לפיכך הפיצם משם בגזרתו:
אִבְּן עֶזְרָא ומלת הבה. כמו תנה ושרשו יהב והעד השלך על ה' יהבך ובעבור שידברו בה הרבה תמצא כן לשון רבים הה נתחכמה גם לנקבה הבה נא אבא אליך: ואל תתמה על מלת וראשו בשמים. כי הנה כן דבר משה ערים גדולות ובצורות בשמים ואלה הבונים ראו בעצתם שלא יפרדו והשם לא יעץ כן והם לא ידעו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי . ע"ד הפשט היו מבקשים להתישב במקום אחד להיותם מחוברים יחד ולא מצאו מקום אלא שנער, וע"כ רצו לבנות להם עיר ומגדל שיהיה, מחזיק את כלם, העיר לישוב והמגדל לאות ולשם שיראוהו בני כל העולם ויישירו נגדו ויתישבו באותה העיר ולא במקום אחר, וזה טעם פן נפוץ, וע"כ הפיצם ה' לפי שבאו כנגד כונתו שהיא שיתפשטו האומות בכל העולם ויתישבו בכל המקומות שבארץ לפי שלכך בראה ולשבת יצרה. וע"ד המדרש ונעשה לנו שם זו עבודה זרה, כתיב הכא ונעשה לנו שם וכתיב התם : , מה להלן ע"ז אף כאן עבודה זרה. ועוד דרשו במדרש תהלים הבה נבנה לנו עיר, אין הבה אלא עצה, שנאמר : , ואין עיר אלא אלוה, שנאמר : . ובמדרש של עשרת הדברות ראיתי שאמרו נקח קרדומות ונבקיע השמים ויזובו, כדי שלא יעשה לנו כמו שעשה לדור המבול, ונעשה חתיכות מן השמים, ונעשה מלחמה עם מלך שבשמים, והיה באותו מגדל שבעים מעלות למזרח וכנגדם ע' מעלות למערב, והקב"ה ירד שם עם ע' מלאכים ובלבל לשונם ודבריהם ע"כ. ועוד בבראשית רבה אמרו לא כל הימנו שיבור לו העליונים בואו ונעשה עמו מלחמה ע"כ. וע"ד השכל ונעשה לנו שם, היו אנשי הפלגה רשעים משכילים בכל חכמה ועשו העיר והמגדל כדי להנצל מהמבול של אש, מפני שכבר ראו אבדון העולם במבול של מים, פחדו לנפשם והוצרכו לעשות בנין מקום שאם ירצה להביא מבול של אש ולשרוף את העולם שינצלו מהם ולא תקרב האש בגבולם, וזהו ענין המלחמה המוזכר במדרש כלומר להעז עם הכחות העליונים בהפך רצונו יתברך, ולקשור חלק מיסוד האש שלא יוכל להתקרב אל העיר, כשם שמצינו אף בדורנו זה קצת החכמים שיודעים כח לקשור חלק אחד מן הברק [והוא הידוע כעת בשם (דאננעראבלייטער) ונמצא רושם מזה גם בתוספתא שבת ז] שלא יבא אלא בגבול ידוע. ועוד לטעם אחר, כי מפני שראו שגזר הקב"ה מיתה על אדם הראשון והיו רואים עצמם בעלי כח וגבורה עצומה וגדולים בחכמה ובקומה, והיו חייהם ארוכים ולא יבצר מהם לעשות כל דבר, והנה הם בני תמותה, ענפים מקולקלים בקלקול השרש, לכך חשבו תחבולה שיעשו בנין ולהגביה למעלה עד שיעור ידוע כדי להנצל מן המיתה. ומטעם הזה הפיצם ה' שחשבו, כנגד גזרתו יתברך. והנה הפסוקים סוגרים הדלת בעד המחשבות הרעות שהיו חושבים בלבם ולא רצו לפרסמם. ואל הענין הזה רמזו במדרש שאמרו ודברים אחדים אחודים כלומר סגורים, מעשה דור המבול נתפרש מעשה דור הפלגה לא נתפרש ע"כ. ושמעתי כי בוני המגדל היו שבעים ואין ספק כי היה להם בזה כוונה ידועה. ועל דרך הקבלה ונעשה לנו שם היה חטאם חטא אביהם הראשון שקצץ בנטיעות, כן האנשים האלה קצצו בנטיעות והפרידו הפרי מן האילן, זהו שאמר ונעשה לנו שם, כלשון הכתוב בדור אנוש שהיו עובדי ע"ז שהזכיר בו שם, שנאמר : , והוחל מלשון חלול ה', וכן הזכיר בכאן וזה החלם לעשות, כי המעשה ההוא היה חלול השם. או נאמר כי אז הוחל והחלם מלשון התחלה, ואין להוציאם מפשוטן, והענין בשניהם כי היו עושים התחלה מן הסוף, וזהו הקצוץ, ע"כ הזכיר לשון וזה החלם לעשות, כלומר עושים התחלה מן הסוף הנקרא זה, ונקרא שם כי כן אמרו ונעשה לנו שם, היא המדה האחרונה, ולא היו מאמינים למעלה ממנה והיו בזה מקצצים בנטיעות, מפני זה נאמר עליהם ויהי בנסעם מקדם, ודרשו רז"ל הסיעו עצמם מקדמונו של עולם. וכדי לבאר כי החטא הזה שלהם הוא חטאו של אדם הראשון ע"כ אמר אשר בנו בני האדם. ואמרו במדרש בני האדם, מה, בני חמריא, בני גמליא, אלא בנוי דאדם קדמאה. רמזו לנו כי הם בנים דומים לאביהם הראשון בחטא הזה. ומזה לא תמצא בפרשה זו שיזכיר שם אלהים כשם שהזכיר בפרשת המבול, כי דור המבול כפרו במדה אחרונה, ולכן נשחתו מן הארץ התחתונה וכן מן העליונה בהרחקתם, ועם זה היו נמחים מן העוה"ז והבא. והנה זה מדה כנגד מדה חטאו באלהים ונשחתה להם הארץ שהיא מאלהים, אבל דור הפלגה כפרו בשם המיוחד ולכך הענישם בשמו הגדול והראה להם כחו, וזהו לשון וירד, הרי שכל אחד נענש במה שחטא בו, והיה ענשם מדה כנגד מדה, כשם שהפרידו הם מה שהיה מחובר ומיוחד, כן השי"ת הפריד חבורם והפיץ אותם על פני כל הארץ, ועוד כי חשבו מחשבה רעה מתוך חכמה שבהם בשיעור קומת המגדל ידוע אצלם בהיותם מחזיקים בכבוד האיקונים וכופרים בשלטון, וכל זה היה בבבל. וכבר ידעת כי כשחרב בית קדשנו ותפארתנו וכלי הקדש גלו שם גם שם, עשה נבוכדנצר צלם הזהב הנקרא בל, וז"ש : , וז"ש : , היא הבקעה שבכאן שהזכיר וימצאו בקעה, וכל זה בקוע ביחוד וקצץ בנטיעות, והקב"ה ישמרנו משגיאות ילמדנו וידריכנו באמתו.
סְפוֹרְנוֹ ויאמרו הבה נבנה לנו עיר. זאת הית' עצת שרי הדור להמליך את נמרוד על כל המין האנושי: ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם. נעשה שם עבודה זרה שתהיה במגדל ויצא בכל המין האנושי שם גובה מקומה וגודל עירה באופן שתחשב אלהי האלהים אצל כל בני האדם ואליה ידרשו כלם. והכונה בזה היתה שהמלך על אותה העיר ימלוך על כל המין האנושי בהיות שם דרישת כלם:

ה וַיֵּרֶד יְהוָה לִרְאֹת אֶת־הָעִיר וְאֶת־הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם׃

רַשִׁ״י וירד ה' לראות. לֹא הֻצְרַךְ לְכָךְ, אֶלָּא בָא לְלַמֵּד לְדַיָּנִים שֶׁלֹּא יַרְשִׁיעוּ הַנִּדּוֹן עַד שֶׁיִּרְאוּ וְיָבִינוּ, מִדְרַשׁ רַבִּי תַנְחוּמָא: בני האדם. אֶלָּא בְנֵי מִי? שֶׁמָּא בְנֵי חֲמוֹרִים וּגְמַלִּים? אֶלָּא בְנֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁכָּפָה אֶת הַטּוֹבָה וְאָמַר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּ עִמָּדִי, אַף אֵלּוּ כָפוּ בַּטּוֹבָה לִמְרֹד בְּמִי שֶׁהִשְׁפִּיעָם טוֹבָה, וּמִלְּטָם מִן הַמַּבּוּל:
אוּנְקְלוֹס וְאִתְגְּלֵי יְיָ לְאִתְפְּרָעָא עַל עוֹבָדֵי קַרְתָּא וּמַגְדְּלָא דִּי בְנוֹ בְּנֵי אֱנָשָׁא
אִבְּן עֶזְרָא ומלת וירד ה'. בעבור שכל מעשה התחתיי' תלוים הם בכח הגבוהים ומהשמים יתכנו כל העלילות על כן נקרא השם רוכב שמים היושבי בשמים. וכדרך לשון בני אדם אמר הכתוב וירד:
סְפוֹרְנוֹ וירד ה' לראות. הנה ל' הירידה לראות יאמר על האל ית' כשאין הענין אז ראוי לעונש אלא מפני הקלקול הנמשך אליו בסוף הענין כבן סורר ומורה שאמרו ירדה תורה לסוף דעתו. וכן היה ענין סדום שכתב בו ארדה נא ואראה. כי אמנם לא היה רשעם אז יותר משאר האומות כדי לענשם בעולם הזה זולתי בענין האכזריות נגד עניי עם שהיה נמשך ממנו קלקול גמור בסוף כאמרו הנה זה הי' עון סדום אחותך ויד עני ואביון לא החזיקה וכן היה עונש ישראל בהגלותם כאמרו אראה מה אחריתם:

ו וַיֹּאמֶר יְהוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא־יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת׃

רַשִׁ״י הן עם אחד. כָּל טוֹבָה זוֹ יֵשׁ עִמָּהֶן, שֶׁעַם אֶחָד הֵם, וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּן וְדָבָר זֶה הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת: החלם. כְּמוֹ אָמְרָם, עֲשׂוֹתָם – לְהַתְחִיל הֵם לַעֲשׂוֹת: לא יבצר מהם וגו' לעשות. בִּתְמִיהָ. יִבָּצֵר לְשׁוֹן מְנִיעָה, כְתַרְגּוּמוֹ; וְדוֹמֶה לוֹ יִבְצֹר רוּחַ נְגִידִים (תה' ע"ו):
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ הָא עַמָּא חַד וְלִישָׁן חַד לְכֻלְּהוֹן וְדֵין דְּשָׁרִיוּ לְמֶעְבָּד וּכְעַן לָא יִתִּמְנַע מִנְּהוֹן כֹּל דִחַשִּׁיבוּ לְמֶעְבָּד
אִבְּן עֶזְרָא ויאמר ה' הן עם אחד. זה הדבר אמר למלאכים. וזה טרם וירד. וטעמו ירד בעבור שאמר כן: עם אחד. שיש להם דת אחת. כי בהשתנות הדתות תתחדש הקנאה והשנאה גם כן בהשתנות הלשון. על כן צוה מלך מדי ופרס ומדבר כלשון עמו: ונפתח ה"א החלם בפתח גדול בעבור החי"ת שהוא אחריו וכן החלותי: ומלת יבצר. כמו ימנע וכמוהו ערים בצורות. וזה הטעם אם אעזבם יחשבו שיוכלו לעשות כל חפצם: ומלת יזמו. כמו זממו והם שני שרשים:
סְפוֹרְנוֹ הן עם אחד. כי אמנם הבטול המפר עצות ומניא מחשבות הוא המחלוקת הקורה ביניהם אם לסבת הדתות ואם לסבת הלשונות. והנה אלה היו עם אחד בענין הדת כי היו כלם מסכימים בדעת אנשי הצא"בה ועם זה היה כלם מסכימים בלשון: וזה החלם לעשות. וגם כן נמצאה לכלם עתה זאת ההתחלה שעשו בהסכמת כלם: ועתה לא יבצר מהם. אם כן אין מונע להם מהשלים כונתם ותהיה אותה עו"ג אשר יבחרו כללית לכל מין האדם ולא יפנה אחד מהם לדעת את הבורא ית' ולהבין כי יוצר הכל הוא. והפוך זה יקרה כשתהיה מחלוקת בענין האלהי הנכר כי כל אחת מהנה תחשוב שיש אלהי האלהים שכל האלוהות מסכימי' לדעתו ובו ישלם סדרם וסדר המציאו' כאמרו כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים:

ז הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ׃

רַשִׁ״י הבה נרדה. בְּבֵית דִּינוֹ נִמְלַךְ מֵעַנְוְתָנוּתוֹ יְתֵרָה: הבה. מִדָּה כְנֶגֶד מִדָּה – הֵם אָמְרוּ הָבָה נִבְנֶה, וְהוּא כְנֶגֶדָּם מָדַד וְאָמַר הָבָה נֵרְדָה: ונבלה. וּנְבַלְבֵּל; נוּ"ן מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן רַבִּים, וְהֵ"א אַחֲרוֹנָה יְתֵרָה, כְהֵ"א שֶׁל נֵרְדָה: לא ישמעו. זֶה שׁוֹאֵל לְבֵנָה וְזֶה מֵבִיא טִיט, וְזֶה עוֹמֵד עָלָיו וּפוֹצֵעַ אֶת מֹחוֹ:
אוּנְקְלוֹס הָבוּ נִתְגְּלִי וּנְבַלְבֵּל תַּמָּן לִישָׁנְהוֹן דְּלָא יִשְׁמְעוּן (גְּבַר) אֱנַשׁ לִישָׁן חַבְרֵהּ
אִבְּן עֶזְרָא הבה נרדה. דבור השם עם המלאכים: ומלת ונבלה שם שפתם. כל המדקדקים אומרים שהוא מבנין נפעל. וכמוהו ונבקה רוח מצרים וכן אבלה נבלה וזה רחוק. כי מה טעם נרד ותתבלבל לשונם ולשונם לא נבלה בעבור הירידה. רק ונבלה כמו ונעשה. והראיה שאמר בסוף כי שם בלל ה' וזה דקדוקו הוא מבנין הפעיל. והי' ראוי להיותו שלם ונבלילה. ובבילוע הכפל ונבלה על משקל ונסבה את ארון ה' ובחסרון הכפל ונבלה שם ויפה תרגמו הזקנים ואבלה תחת ונבלה. ואילו הי' כדברי המדקדקים למה חסרו הנו"ן. ויש אומרים שנהפך לבם לשנוא זה את זה וכל אחד חידש לשון. ויש אומרים כי המלמד לאדם דעת שכחם דעת לשונם. והנכון בעיני שנפוצו משם ואחר שנפוצו מלך נמרוד על בבל וקמו מלכים אחרים ובימים רבים במות הדור הראשון נשכח הלשון הראשון. והשם הפיצם והוא טוב להם וכן אמר ומלאו את הארץ:

ח וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר׃

רַשִׁ״י ויפץ ה' אתם משם. בָּעוֹלָם הַזֶּה; מַה שֶּׁאָמְרוּ פֶּן נָפוּץ, נִתְקַיֵּם עֲלֵיהֶם, הוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה מְגוֹרַת רָשָׁע הִיא תְבוֹאֶנּוּ (משלי י'):
אוּנְקְלוֹס וּבַדַּר יְיָ יָתְהוֹן מִתַּמָּן עַל אַפֵּי כָל אַרְעָא וּמְנָעוּ לְמִבְנֵי (נ''י וְאִתְמְנָע מִלְּמִבְנֵי) קַרְתָּא
אִבְּן עֶזְרָא וטעם ויחדלו לבנות העיר להשלימה כי כבר בנו קצת העיר וקצת המגדל כי כן כתוב אשר בנו בני האדם. או יהיה פירוש אשר בנו בני האדם במחשבתם. וכן וילחם בישראל על בלק. והראשון נכון בעיני.

ט עַל־כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי־שָׁם בָּלַל יְהוָה שְׂפַת כָּל־הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה עַל־פְּנֵי כָּל־הָאָרֶץ׃

רַשִׁ״י ומשם הפיצם. לִמֵּד שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא; וְכִי אֵיזוֹ קָשָׁה, שֶׁל דּוֹר הַמַּבּוּל אוֹ שֶׁל דּוֹר הַפַּלָּגָה? אֵלּוּ לֹא פָשְׁטוּ יָד בָּעִקָּר וְאֵלּוּ פָשְׁטוּ יָד בָּעִקָּר לְהִלָּחֵם בּוֹ, וְאֵלּוּ נִשְׁטְפוּ וְאֵלּוּ לֹא נֶאֱבְדוּ מִן הָעוֹלָם? אֶלָּא שֶׁדּוֹר הַמַּבּוּל הָיוּ גַּזְלָנִים וְהָיְתָה מְרִיבָה בֵינֵיהֶם, לְכָךְ נֶאֱבְדוּ; וְאֵלּוּ הָיוּ נוֹהֲגִים אַהֲבָה וְרֵעוּת בֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּ' שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים, לָמַדְתָּ שֶׁשָּׂנְאוּי הַמַּחֲלֹקֶת וְגָדוֹל הַשָּׁלֹום:
אוּנְקְלוֹס עַל כֵּן קְרָא שְׁמַהּ בָּבֶל אֲרֵי תַמָּן בַּלְבֵּל יְיָ לִישַׁן כָּל אַרְעָא וּמִתַּמָּן בַּדָּרִנּוּן יְיָ עַל אַפֵּי כָּל אַרְעָא
אִבְּן עֶזְרָא בבל שתי מלות ואל"ף חסר. וכן בגד ובמה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי . דע כי כל מקום שתמצא זכרון השם המיוחד רשום בתיבות למפרע הוא מורה על מדת הדין, וזה אחד מן המקומות. ובמקומות רבים בתורה באו כזה, ויש בכל אחד טעם גדול נאמר לענין מוכרח ומוצרך, כי איננו מקרה, אבל נעשה בכוונה ובהשגחה גמורה, בהגיעי אל כ"א וא' אעוררך עליו ואשכילך ענינו ונתיבו. ומפני שהזכיר בפרשה וירא ה' ויאמר ה', שהיא מדת רחמים, נרמז לנו בכאן כי מדת הדין היתה מתוחה כנגדם להפיצם על פני כל הארץ, אבל היא כלולה ברחמים מפני שהיו אגודה אחת אוהבים זה לזה, הוא שכתוב שפה אחת ודברים אחדים, וע"כ הפיצם ולא אבדם לגמרי כדור המבול. ומה שנענשו בבלבול שפה, זה היה מדה כנגד מדה כי הם חטאו בדבור, שאמרו הבה נבנה לנו עיר, וע"כ לקו בכח המדבר שלהם בבלבול הלשון. ועד עכשיו היתה כל הארץ שפה אחת וכל העולם היו מדברים בלשון הקדש שהוא הלשון שנברא בו העולם, ועכשיו שחטאו בלשונם בלבל הלשונות, ומתולדות בני נח שהיו ע' איש נפרדו הגוים ויצאו מהם ע' אומות איש ללשונו. כבר ידעת כי ע' שרים למעלה מנהיגים ע' אומות למטה, וכל אחד ואחד מן השרים יסוד לאומתו וללשונו. והנה השרים האלה היו חלק האומות, לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא, וכשם שהוא אלהי השמים ואלהי האלהים עליון על כולם כן לשוננו עליון על כל הלשונות, וע"כ חלקנו צורנו ויסודנו שהוא יסוד לשון הקדש הוא אלהי ישראל. ואל הכונה הזאת בארו לנו רז"ל כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקים לו לפי שאין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמי. ומכאן יש לתמוה שכבר נתבאר כי דעת הגלגל גדולה מדעת האדם, ודעת המלאך גדולה מדעת הגלגל, וא"כ איך אפשר שלא יכירו מלאכי השרת הלשונות, והלא מרדכי היה יודע שבעים לשון, וכן מצינו ביוסף הצדיק, כמו שדרשו רז"ל בפסוק : , הוסיף לו אות אחת משמו ובה ידע שבעים לשון. אבל באור המאמר הזה לרז"ל שאינם מכירים בלשון ארמי לענין שיהיו נזקקין לו, אבל בודאי מכירים הם אלא שאין נזקקים לו בלשון אחר עד שישאל בלשון הקדש, מפני שיש להם להמשיך כח במנוים מלשון הקדש שהוא אלהי ישראל, ואין להם פעולה וכח זולתו.

י אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן־מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל׃

רַשִׁ״י שם בן מאת שנה. כְּשֶׁהוֹלִיד אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל:
אוּנְקְלוֹס אִלֵּין תּוּלְדַת שֵׁם שֵׁם בַּר מְאָה שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת אַרְפַּכְשָׁד תַּרְתֵּין שְׁנִין בָּתַר טּוֹפָנָא
אִבְּן עֶזְרָא ופירוש שנתים בפסוק אחי יפת הגדול. ויתכן שנקרא פלג בשם הזה ביום שנאסף. כי שם חי ת"ק שנה אחר המבול וארפכשד תל"ח שנה ושלח בנו תל"ג ועבר בנו תס"ד והנה כל ימי פלג רל"ט שנה והנה הם חצי ימי אבותיו גם רעו בנו חי אחריו כמספר שני פלג וגם שרוג קרוב מהם וזה הכלל אין אחר פלג מי שחיה רל"ט שנה כמו פלג כי אם בנו לבדו ויש אומרים כי שבעים היו בוני המגדל ועל כן נפוצו לשבעים לשונות וכשאתה סופר בני שם גם בני יפת גם בני חם תמצאם שבעים. וזה איננו נכון כי פי' כפתורים ופתרוסים איננו שני אנשים. ועוד שלא הביא במספר נח ובניו. ועל דעת סדר עולם יהיו לאלפים ורבבות בוני המגדל:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי . לא תמצא זכרון מיתה בתולדות שם כמו שתמצא בדורות הראשונים מאדם ועד נח. ויתכן להיות בזה טעם בעבור שמלכות בית דוד בא משם, ומשיח בן דוד לא יהיה בו מיתה אבל הוא עתיד שיחיה לעולם, כי מעת בואו יהיה תתל"ז שנים לתשלום האלף הששי, והוא כמנין {{ממ|ישעיה|ט}: שחשבון מ' סתומה ת"ר ואחר תתל"ז יכנס מיד באלף השביעי שכלו שבת וחיים נצחיים, ועליו אמר דוד ע"ה : . ועוד שאין העכו"ם זוכים לתחיית המתים כי אם אנחנו בני שם, והכתוב אמר על העכו"ם שילכו כל אחד בשם אלהיהם הוא שכתוב : , וכתיב בישראל : .

יא וַיְחִי־שֵׁם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־אַרְפַּכְשָׁד חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת׃

אוּנְקְלוֹס וַחֲיָא שֵׁם בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת אַרְפַּכְשָׁד חֲמֵשׁ מְאָה שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן
סְפוֹרְנוֹ ויולד בנים ובנות. לא הזכיר בשום אחד מאלה העשרה דורות וימת כמו שהזכיר באותם עשרה דורות שמאדם ועד נח כי הם כלם מתו קודם שהיה ענין הספור המכוון אז והוא המבול. אבל אלו היו כלם חיים בזמן שהתחיל ענין הספור המכוון בזה והוא השתדלות אברהם אבינו יותר מכל צדיקי הדורו' שלפניו לקר' בשם ה' להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו. ולמשכם בעבותות אהבת חסד לעבדו שכם אחד:

יב וְאַרְפַּכְשַׁד חַי חָמֵשׁ וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־שָׁלַח׃

אוּנְקְלוֹס וְאַרְפַּכְשַׁד חֲיָא תְּלָתִין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת שָׁלַח

יג וַיְחִי אַרְפַּכְשַׁד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־שֶׁלַח שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת׃

אוּנְקְלוֹס וַחֲיָא אַרְפַּכְשַׁד בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת שֶׁלַח אַרְבַּע מְאָה וּתְלָת שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן

יד וְשֶׁלַח חַי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־עֵבֶר׃

אוּנְקְלוֹס וְשֶׁלַח חֲיָא תְּלָתִין שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת עֵבֶר

טו וַיְחִי־שֶׁלַח אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־עֵבֶר שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת׃

אוּנְקְלוֹס וַחֲיָא שֶׁלַח בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת עֵבֶר אַרְבַּע מְאָה וּתְלָת שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן

טז וַיְחִי־עֵבֶר אַרְבַּע וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־פָּלֶג׃

אוּנְקְלוֹס וַחֲיָא עֵבֶר תְּלָתִין וְאַרְבַּע שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת פָּלֶג

יז וַיְחִי־עֵבֶר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־פֶּלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת׃

אוּנְקְלוֹס וַחֲיָא עֵבֶר בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת פֶּלֶג אַרְבַּע מְאָה וּתְּלָתִין שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן

יח וַיְחִי־פֶלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־רְעוּ׃

אוּנְקְלוֹס וַחֲיָא פֶלֶג תְּלָתִין שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת רְעוּ

יט וַיְחִי־פֶלֶג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־רְעוּ תֵּשַׁע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת׃

אוּנְקְלוֹס וַחֲיָא פֶלֶג בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת רְעוּ מָאתָן וּתְשַׁע שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן

כ וַיְחִי רְעוּ שְׁתַּיִם וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־שְׂרוּג׃

אוּנְקְלוֹס וַחֲיָא רְעוּ תְּלָתִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת שְׂרוּג

כא וַיְחִי רְעוּ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־שְׂרוּג שֶׁבַע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת׃

אוּנְקְלוֹס וַחֲיָא רְעוּ בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת שְׂרוּג מָאתָן וּשְׁבַע שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן

כב וַיְחִי שְׂרוּג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־נָחוֹר׃

אוּנְקְלוֹס וַחֲיָא שְׂרוּג תְּלָתִין שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת נָחוֹר

כג וַיְחִי שְׂרוּג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־נָחוֹר מָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת׃

אוּנְקְלוֹס וַחֲיָא שְׂרוּג בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת נָחוֹר מָאתָן שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן

כד וַיְחִי נָחוֹר תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־תָּרַח׃

אוּנְקְלוֹס וַחֲיָא נָחוֹר עֶשְׂרִין וּתְשַׁע שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת תָּרַח

כה וַיְחִי נָחוֹר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־תֶּרַח תְּשַׁע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת׃

אוּנְקְלוֹס וַחֲיָא נָחוֹר בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת תֶּרַח מְאָה וּתְשַׁע עֲשַׂר שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן

כו וַיְחִי־תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־אַבְרָם אֶת־נָחוֹר וְאֶת־הָרָן׃

אוּנְקְלוֹס וַחֲיָא תֶרַח שִׁבְעִין שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת אַבְרָם יָת נָחוֹר וְיָת הָרָן
אִבְּן עֶזְרָא ואברם נולד במקום נקרא אור כשדים וכמוהו על כן באורים כבדו ה' והקרוב שהי' לו שם אחר כי כשדים מבני נחור אחי אברם. רק משה כתב השם הנודע בימיו. והעד כי שם נולד אברם ששם מת הרן אחיו וכתוב בארץ מולדתו ויתכן שאור עשו הכשדים במקום הנזכר ונקרא כן כמו אשר אור לו בציון:

כז וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת־אַבְרָם אֶת־נָחוֹר וְאֶת־הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת־לוֹט׃

אוּנְקְלוֹס וְאִלֵּין תּוּלְדַת תֶּרַח תֶּרַח אוֹלִיד יָת אַבְרָם יָת נָחוֹר וְיָת הָרָן וְהָרָן אוֹלִיד יָת לוֹטּ

כח וַיָּמָת הָרָן עַל־פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים׃

רַשִׁ״י על פני תרח אביו. בְּחַיֵי אָבִיו. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה אוֹמֵר שֶׁעַל יְדֵי אָבִיו מֵת; שֶׁקָּבַל תֶּרַח עַל אַבְרָם בְּנוֹ לִפְנֵי נִמְרוֹד עַל שֶׁכִּתֵּת אֶת צְלָמָיו, וְהִשְׁלִיכוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ, וְהָרָן יוֹשֵׁב וְאוֹמֵר בְּלִבּוֹ אִם אַבְרָם נוֹצֵחַ אֲנִי מִשֶּׁלּוֹ, וְאִם נִמְרוֹד נוֹצֵחַ אֲנִי מִשֶּׁלּוֹ; וּכְשֶׁנִּצַּל אַבְרָם, אָמְרוּ לוֹ לְהָרָן מִשֶּׁל מִי אַתָּה? אָמַר לָהֶם הָרָן מִשֶּׁל אַבְרָם אֲנִי, הִשְׁלִיכוּהוּ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְנִשְׂרַף, וְזֶהוּ אוּר כַּשְׂדִים (ב"ר). וּמְנַחֵם פֵּרֵשׁ אוּר – בִּקְעָה; וְכֵן בָּאֻרִים כַּבְּדוּ ה' (ישעיה כ"ד), וְכֵן מְאוּרַת צִפְעוֹנִי (שם י"א) כָּל חֹר וּבֶקַע עָמֹק קָרוּי אוּר:
אוּנְקְלוֹס וּמִית הָרָן עַל אַפֵּי תֶּרַח אֲבוּהִי בְּאַרְעָא דְּיַלָּדוּתֵהּ בְּאוּרָא דְכַסְדָּאֵי
אִבְּן עֶזְרָא וטעם על פני. לפני אביו. שמת ואביו רואה וכמוהו על פני אהרן אביהם:
רַמְבַּ״ן על פני תרח אביו בארץ מולדתו כתב רש"י (רש"י על בראשית י״א:כ״ח) כדרך דברי רבותינו (בב"ר לח יג) תרח קבל על אברם בנו לפני נמרוד על שבירת צלמיו והשליכהו לכבשן והרן ישב ואמר אם אברם נוצח אני שלו ואם נמרוד נוצח אני שלו וכשניצל אברם אמרו לו משל מי אתה אמר להם משל אברם אני השליכוהו לכבשן ונשרף וזהו אור כשדים ומנחם פירש אור בקעה וכן על כן באורים כבדו ה' (ישעיהו כד טו) וכן מאורת צפעוני (שם יא ח) כל חור ובקע עמוק יקרא אור והענין שקבלו רבותינו בזה הוא האמת ואני מבאר אותו אברהם אבינו לא נולד בארץ כשדים כי אבותיו בני שם היו וכשדים וכל ארץ שנער ארצות בני חם והכתוב אמר ויגד לאברם העברי (בראשית י״ד:י״ג) לא הכשדי וכתיב (יהושע כד ב) בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ומלת מעולם תורה כי משם תולדותיו מאז וכתיב (שם ג) ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וראיה לדבר כי נחור בחרן היה ואם היה מקום תרח אור כשדים בארץ שנער והכתוב ספר כי בצאתו מאור כשדים לא לקח אתו רק אברם בנו ולוט בן הרן בן בנו ושרי כלתו אם כן היה נחור נשאר בארץ כשדים אבל באמת ארץ מולדתם ארץ ארם היא בעבר הנהר והיא מנחלת אבותיו מעולם והכתוב אומר בבני שם (בראשית י׳:ל׳) ויהי מושבם ממשא בואכה ספרה הר הקדם והוא שם כולל כדכתיב (שם לא) בארצותם לגוייהם וכתוב (במדבר כג ז) מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם והנה הוא ואבותיו מן הארץ ההיא מעולם ומצינו בתלמוד (ב"ב צא) כי אברהם נחבש בכותא וזאת העיר איננה בארץ כשדים דכתיב (מלכים ב יז כד) ויבא מלך אשור מבבל ומכותא ומעוה ומחמת וכתוב (שם ל) ואנשי בבל עשו את סכות בנות ואנשי כות עשו את נרגל אבל יראה כי היא עיר בעבר הנהר בארץ ארם נהרים כי חרן שם עיר בארץ ארם נהרים דכתיב (בראשית כ״ד:י׳) וילך אל ארם נהרים אל עיר נחור שהיא חרן ועוד חקרנו וידענו על פי תלמידים רבים שהיו יושבי הארץ ההיא כי כותא עיר גדולה בין חרן ובין אשור רחוקה ממדינת בבל ובינה ובין חרן כמו ששה ימים אבל היא נכללת בעבר הנהר בעבור היותה בין ארם נהרים ובין נהר פרת גבול ארץ ישראל ובין חדקל ההולך קדמת אשור והנה תרח הוליד בניו הגדולים אברהם ונחור בעבר הנהר ארץ אבותיו והלך לו עם אברהם בנו אל ארץ כשדים ושם נולד לו בנו הקטן הרן ונשאר נחור בנו בעבר הנהר בעיר חרן או שנולד בעיר ההיא או שנתישב בה מכותא וזה טעם בארץ מולדתו באור כשדים כי שם מולדתו של הרן לבדו והענין המקובל הזה נמצא גם כן בספר קדמוני הגוים כמו שכתב הרב במורה הנבוכים (ג כט) כי הזכירו בספר "עבודת האכרים המצרים" כי אברם אשר נולד בכותא חלק על דעת ההמון שהיו עובדים השמש ונתן המלך אותו בבית הסוהר והיה עמהם בתוכחות ימים רבים שם אחר כך פחד המלך שישחית עליו ארצו ויסיר בני האדם מאמונתם וגרש אותו אל קצה ארץ כנען אחר שלקח כל הונו והנה על כל פנים במקום ההוא בארץ כשדים נעשה נס לאברהם אבינו או נס נסתר שנתן בלב אותו המלך להצילו ושלא ימיתנו והוציא אותו מבית הסוהר שילך לנפשו או נס מפורסם שהשליכו לכבשן האש וניצל כדברי רבותינו ואל יפתה אותך רבי אברהם בקושיותיו שאומר שלא ספר הכתוב זה הפלא כי עוד אתן לך טעם וראיה בזה ובכיוצא בו (רמב"ן על בראשית מ״ו:ט״ו) אבל הגוים ההם לא הזכירו זה בספרם לפי שהם חולקים על דעתו והיו חושבים בנסו שהוא מעשה כשפים כענין משה רבינו עם המצרים בתחילת מעשיו ומפני זה לא הזכיר עוד הכתוב הנס הזה כי היה צריך להזכיר דברי החולקים עליו כאשר הזכיר דברי חרטומי מצרים ולא נתבארו דברי אברהם עמהם כאשר נתבארו דברי משה רבינו בסוף וזהו שאמר הכתוב (בראשית ט״ו:ז׳) אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה כי מלת "הוצאתיך" תלמד על נס כי לא אמר "אשר לקחתיך מאור כשדים" אבל אמר "הוצאתיך" שהוציא ממסגר אסיר כמו אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ ב) ואמר לתת לך את הארץ הזאת לרשתה כי מעת הוציאו אותו מאור כשדים היה הרצון לפניו יתעלה שיגדלנו ויתן לו את הארץ ההיא ותרח אביו ואברהם היה בלבם מן היום ההוא שנצל שילכו אל ארץ כנען להתרחק מארץ כשדים מפחד המלך כי חרן קרוב להם ועם אחד ושפה אחת לכלם כי לשון ארמית לשניהם ורצו ללכת אל עם אשר לא ישמע לשונו המלך ההוא ועמו וזהו טעם ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן אשר שם משפחותיהם ואבותיהם מעולם וישבו ביניהם ונתעכבו שם ימים רבים ושם נצטוה אברהם לעשות מה שעלה בדעתו ללכת ארצה כנען ועזב את אביו ומת שם בחרן ארצו והוא הלך עם אשתו ולוט בן אחיו ארצה כנען וזהו שאמר הכתוב (יהושע כד ג) ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען כי בעבר הנהר נצטוה בזה ומשם לקחו והוליכו בכל ארץ כנען והנה על דעת רבותינו יהיה אור כשדים כפשוטו מלשון חמותי ראיתי אור (ישעיהו מד טז) ואמרו ויצאו אתם מאור כשדים ותרח לא יצא מן הכבשן אבל אברם הוא עיקר או המקום נקרא כן בעבור הנס כמו ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה (דברים ט כב) וזולתם וירמוז הכתוב כי בצאת אברם מן הכבשן ברחו להם כלם משם ופירוש באורים כבדו ה' (ישעיהו כד טו) על דעתי כדבריהם כי הם ההרים הגבוהים ששם עושים אורות ומשיאין משואות להודיע החדשות מהר במרחקים כאשר אמר (שם) באיי הים שם ה' אלהי ישראל והענין שיודיעו בכל העולם הנס והפלא הנעשה להם לכבוד השם וכן מאורת צפעוני (ישעיהו יא ח) החור שלו ששם אורו וחמימותו הגדול כמו שקורא אותו "שרף" וראיתי במדרש "קומי אורי" (פסקתא דר"כ פסקא כא) על כן באורים כבדו ה' במה מכבדין אותו ר' אבא בר כהנא אמר באילין פנסיא הן כגון העששיות שמדליקין בבתי כנסיות בכל מקום אפילו באיי הים לכבוד השם הרי שעושין "באורים" מלשון אש כפשוטו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי . הכתוב הזה יודיע אותנו מעלתו של אברהם שמסר עצמו למיתה על אמונת ה' יתברך, ואלמלא רמז הכתוב הזה היה ראוי להודיענו תחלה מעלתו של אברהם והנהגתו ומדותיו ואז ויאמר ה' אל אברם, כי איך יתכן להיות דבור השם יתברך לאדם ולא הודיענו תחלה מי הוא, שהרי בנח לא בא אליו הדבור ויאמר אלהים לנח עד שהודיענו תחלה מדותיו שהיה איש צדיק תמים. וע"כ בא הרמז בכתוב הזה והעדות על מעלת אברהם בענין אור כשדים שעליו היה ראוי שיהיה דבור השכינה מדבר עמו, והוא שאברהם לא היה ארץ מולדתו אור כשדים כי אם עבר הנהר כאמרו בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, ומלת מעולם תורה על זה, ומזה אמר הכתוב : , לא אמר לאברם הכשדי. וראיה לדבר כי נחור בחרן היה, ואם היה מקום תרח אור כשדים בארץ שנער והכתוב ספר כי בצאת מאור כשדים לא לקח אתו רק אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ושרי כלתו, א"כ היה נחור נשאר בארץ כשדים, אבל באמת ארץ מולדתו ארץ ארם היא מעבר הנהר, וכן מצינו לרז"ל בתלמוד כי אברהם נחבש בכותא וכותא אינה בארץ כשדים, אבל היא בעבר הנהר. ודע כי תרח הוליד בניו הגדולים אברם ונחור בעבר הנהר ארץ אבותיו והלך לו אל אברם בנו אל ארץ כשדים ושם נולד בנו הקטן הרן ונשאר נחור בנו בעבר הנהר בעיר ההיא, וזה טעם בארץ מולדתו באור כשדים כי מלת מולדתו חוזרת להרן כי היא ארץ מולדתו של הרן לבדו. והרמב"ם ז"ל כתב במורה הנבוכים כי הזכירו בספר עבודת האכרים המצריים כי אברם נולד בכותא וחלק על דעת ההמון שהיו עובדי השמש ונתנו המלך בבית הסוהר והיה עמהם שם בתוכחות ימים רבים, אחר כך פחד המלך פן ישחית עליו ארצו ופן יסיר הבריות מאמונתו וגרש אותו אל קצה ארץ כנען אחר שלקח כל הונו ע"כ. ומה שהזכיר לשון אור כשדים דע כי לשון אור כולל שלשה ענינים, בקעה והר ואש. בקעה מלשון : , כי הכתוב יקרא חורו של צפעוני מאורה, והבקעה הוא העמק והוא כאלו אמר בבקעת כשדים. הר מלשון באורים כבדו ה', וקרא ההרים הגבוהים אורים על שם שמדליקין שם ומשיאין שם משואות מהר אל הר כדי להודיע החדשים במרחק ביום אחד, וזהו שאמר : , שיודיעו בכל העולם הנס והפלא הנעשה להם לכבוד הש"י, והוא כאלו אמר הר כשדים. אש מלשון : והוא דעת רז"ל והקבלה האמיתית שהשליכוהו לכבשן האש. והנה על כל פנים בארץ כשדים נעשה הנס לאברהם אבינו, או נס נסתר שנתן בלב המלך שלא ימיתנו והוציאו מבית הסוהר, מאותה בקעה או מאותו הר, או נס מפורסם שהשליכו לתוך כבשן האש ונצל.

כט וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת־אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת־נָחוֹר מִלְכָּה בַּת־הָרָן אֲבִי־מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה׃

רַשִׁ״י יסכה. זוֹ שָׂרָה, עַל שֵׁם שֶׁסּוֹכָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְשֶׁהַכֹּל סוֹכִין בְיָפְיָהּ; וְעוֹד יִסְכָּה לְשׁוֹן נְסִיכוּת, כְּמוֹ שָׂרָה לְשׁוֹן שְׂרָרָה:
אוּנְקְלוֹס וּנְסִיב אַבְרָם וְנָחוֹר לְהוֹן נְשִׁין שׁוּם אִתַּת אַבְרָם שָׂרָי וְשׁוּם אִתַּת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבוּהָא דְּמִלְכָּה וַאֲבוּהָא דְּיִסְכָּה
אִבְּן עֶזְרָא והזכיר שם אשת נחור. להודיע יחוס רבקה ורחל ולאה. וקדמונינו ז"ל אמרו שיסכה היא שרה ואם קבלה נקבל. והאומרים כי אברהם הי' עקר ולא שרה אמרו הפך הכתוב והעד ישמעאל בנו. ובני קטורה. והאומרים כי שרה היתה אחות אברהם איננו ישר בעיני זה הטעם. ואלו היה כן היה הכתוב אומר ויקח תרח את אברהם בנו ושרי בתו אשת אברם בנו ג"כ אלו היתה אחות לוט היה הכתוב אומר ואת שרי בת בנו כאשר כאשר כתב על לוט ויתכן שנחור בנו הלך בתחלה אל חרן או בא אחר אביו והנכון בעיני שפרשת לך לך שאמר השם לאברם קודם זה הפסוק שהוא ויקח תרח. וכמוהו בתורה בא' לחדש השני בשנה השנית ואחר כן בחדש הראשון בשנה השנית והעד שאמר הכתוב ללכת ארצה כנען וכאשר בא תרח אל חרן ישר המקום בעיניו וישב שם וימת ואין מוקדם ומאוחר בתורה:

ל וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד׃

אוּנְקְלוֹס וַהֲוַת שָׂרַי עֲקָרָה לֵית לָהּ וְלָד
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי . יש נשים שוהות זמן מרובה שהן עקרות ואח"כ יש להם בנים. והגיד הכתוב שהיתה עקרה והוסיף ואמר אין לה ולד כלומר שאין בטבעה להיות לה ולד לעולם. וע"כ הסכימו שניהם אברהם ושרי לצאת משם וללכת ארצה כנען אולי בזכות הארץ הקדושה יבנו שם. ואע"פ שאמר הכתוב ויקח תרח ידוע כי אברם היה העקר אבל לפי שהיה אברם מכבד את אביו והלך אחריו ומשים אותו אדון לכל ביתו, אמר ויקח תרח כאלו תרח היה העקר כי ההולכים עמהם שרי ולוט היו. וידוע כי בעבור אברם היו הולכים לא בעבור תרח, וכן מצינו בלוט שאף אחרי מות תרח היה הולך את אברם.
אוֹר הַחַיִּים ותהי שרי עקרה אין לה ולד. צריך לדעת למה הוצרך לומר אין לה ולד. ורז"ל אמרו איילונית היתה שנאמר אין לה ולד: ונראה לפרש על דרך מה שאמרו שם ביבמות דף ס"ד וזה לשונם אמר ר' אמי אברהם ושרה טומטומין היו שנאמר הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם, ופרש"י חוצבתם נעשה להם זכרות נוקרתם שנעשה להם נקבות וכו' ע"כ. ואמרו עוד שם נשא אדם אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה וכו' זכר לדבר (בראש' טז ג) מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ וגו' ולילף מיצחק וגו' יצחק עקר היה אי הכי אברהם נמי עקר היה ההוא מבעי ליה וכו' ע"כ, וכתבו התוספת דעקר שאמר כאן הוא טומטום שאמר ר' אמי, והגם שמן הסתם לא נשא עד שנקרע אליבא דר' יהודה פריך שאמר טומטום שנקרע אין מוליד ועוד אפילו לרבנן לא שכיח שיוליד ע"כ. הנה לדברי התוספת הוא הדין שגם שרה נקרעת קודם שנישאת. לפי זה יתיישב הכתוב על נכון, כי להיות שהיו שניהם טומטומין ונקרעו ולדעת ר"י אינם יולדים חש הכתוב שיבין השומע כי מה שאמר ותהי שרי עקרה הוא לצד שהיתה טומטומת אומר כן והכוונה היא שכיון שהיתה טומטומת מצד זה הוא שמוחזקת בעקרות, אשר על כן גילה ואמר אין לה ולד פירוש שנבדקה על ידי זיקה אחר שנקרעה ולא ילדה לאברהם זה הוא אומרו אין לה ולד ודוק: עוד נראה כי לא אמר ר' יהודה טומטום שנקרע אינו מוליד אלא הזכר אבל הנקבה לא, ושכיח היא שתלד, ולפי זה שיעור הכתוב כך הוא ותהי שרי עקרה ולא תאמר שהעקרות שאומר הכתוב הוא לצד שהיתה טומטמת כאברהם לא כן הוא כי הטומטום אינו סיבה מניעת הלידה אלא באיש ולא באשה וכאן העקרות הוא שלא ילדה והוא אומר אין לה ולד: ולדברי האומר איילונית היתה יתפרש הכתוב על זה הדרך ותהי שרי עקרה פירוש נמצאת שהיא עקרה והכונה היא פירוש שנמצא בה דבר שלא היה ניכר בה מקודם. הראת לדעת כי מלבד היותה טומטמת ונקרעה הוכר בה היותה עקרה, שאם על היותה טומטמת לא יוצדק לומר ותהי הויה חדשה (שזה קודם שנשא היה ידוע אלא שנבדקה ונמצאת שלא ילדה) ומעתה למה הוצרך לומר אין לה ולד אלא ודאי לומר שהיתה איילונית:

לא וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת־אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת־לוֹט בֶּן־הָרָן בֶּן־בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד־חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם׃

רַשִׁ״י ויצאו אתם. וַיֵּצְאוּ תֶּרַח וְאַבְרָם עִם לוֹט וְשָׂרַי:
אוּנְקְלוֹס וּדְבַר תֶּרַח יָת אַבְרָם בְּרֵהּ וְיָת לוֹט בַּר הָרָן בַּר בְּרֵהּ וְיָת שָׂרַי כַּלָּתֵהּ אִתַּת אַבְרָם בְּרֵהּ וּנְפָקוּ עִמְּהוֹן מֵאוּרָא דְּכַסְדָּאֵי לְמֵיזַל לְאַרְעָא דִּכְנָעַן וַאֲתוֹ עַד חָרָן וִיתִיבוּ תַמָּן
רַמְבַּ״ן ויצאו אתם מאור כשדים בעבור כי אברם נכבד מאביו וההולכים בעצתו ובעבורו ילכו אמר הכתוב ויצאו אתם ואף על פי שאמר "ויקח תרח" אבל לוט ושרי בעבור אברם הלכו אתם כי גם אחרי שנפרד אברם מאביו הלכו אתו:
סְפוֹרְנוֹ ללכת ארצה כנען. שהיתה מוכנת אל גרם המעלות במושכלות ורצויה מכל הארצות כאמרו ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה ולא הוזק אוירה בגשם המבול כאויר כל שאר הארצות כאמרו לא גשמה ביום זעם. וכבר אמרו חז"ל אוירה של ארץ ישראל מחכים:
כְּלִי יָקָר . הוצרך לומר אשת אברם אע"פ שכבר הזכיר כלתו לפי שהוא נקרא אברם על שם שהיה אב לרם ר"ל ארם, או אברהם ע"ש אב המון גוים, והיא גם היא נקראת שרי על שם השררה, ובענין השררה ודאי אברהם העיקר ושרה טפלה לו על כן אמר שרי אשת אברם כדרך שכל אשה טפלה לבעלה כך בענין השררה היא טפלה לו. אבל בענין רה"ק ארז"ל שאברהם היה טפל לשרה בנבואה על כן כשקראה בשם יסכה המורה על שהיתה סוכה ברוח הקודש שעליה, לא הזכיר שם אשת אברם, אע"פ שרש"י פי' יסכה לשון שררה מלשון נסיכי אדם מ"מ גם סוכה ברוח הקודש במשמע.
אוֹר הַחַיִּים ויקח תרח וגו'. הכונה היא על דרך שאמרו ז"ל מאן דביש ליה בהאי מתא וכו' כי שינוי מקום גורם, לזה אמר הכתוב כי כאשר ראה תרח שאברם בנו לא נולדו לו בנים עשה שינוי מקום ולקח את אברם ושרי להוליכם למקום אחר. והודיענו עוד הכתוב בזה שכל כך היה חשוב אברהם בעיניהם שבשבילו נסעו כל בית אביו לשנות המקום בשבילו והוא אומרו ויצאו אתם:

לב וַיִּהְיוּ יְמֵי־תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן׃

רַשִׁ״י וימת תרח בחרן. לְאַחַר שֶׁיָּצָא אַבְרָם מֵחָרָן וּבָא לְאֶרֶץ כְּנַעַן, וְהָיָה שָׁם יוֹתֵר מִשִּׁשִּׁים שָׁנָה; שֶׁהֲרֵי כָתוּב וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן וְתֶרַח בֶּן שִׁבְעִים שָׁנָה כְּשֶׁנּוֹלַד אַבְרָם, הֲרֵי קמ"ה לְתֶרַח; כְּשֶׁיָּצָא אַבְרָם מֵחָרָן עֲדַיִן נִשְׁאֲרוּ מִשְּׁנוֹתָיו הַרְבֵּה, וְלָמָּה הִקְדִּים הַכָּתוּב מִיתָתוֹ שֶׁל תֶּרַח לִיצִיאָתוֹ שֶׁל אַבְרָם? שֶׁלֹּא יְהֵא הַדָּבָר מְפֻרְסָם לַכֹּל וְיֹאמְרוּ לֹא קִיֵּם אַבְרָם אֶת כְּבוֹד אָבִיו, שֶׁהִנִּיחוֹ זָקֵן וְהָלַךְ לוֹ, לְפִיכָךְ קְרָאוֹ הַכָּתוּב מֵת, שֶׁהָרְשָׁעִים אַף בְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִים מֵתִים, וְהַצַּדִּיקִים אַף בְּמִיתָתָן קְרוּיִים חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חי (שְׁמוּאֵל ב' כ"ג): (בחרן הַנּוּ"ן הֲפוּכָה לוֹמַר לְךָ, עַד אַבְרָם חֲרוֹן אַף שֶׁל מָקוֹם):
אוּנְקְלוֹס וַהֲווֹ יוֹמֵי תֶרַח מָאָתן וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וּמִית תֶּרַח בְּחָרָן
רַמְבַּ״ן וימת תרח בחרן כשיצא אברם נשארו משנות תרח הרבה ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו לא קיים אברם כבוד אב ואם שהניחו זקן והלך לו לפיכך קראו מת ועוד שאף הרשעים בחייהם קרואים מתים לשון רש"י (רש"י על בראשית י״א:ל״ב) ובבראשית רבה (בראשית רבה ל״ט:ז׳) הוא ואני תמה על דבריהם שזה מנהג כל הכתוב לספר חיי האב והולידו הבן ומיתתו ואחר כך מתחיל בענין הבן בכל הדורות כך נהגו הכתובים ונח עצמו הנה בימיו של אברם עודנו חי ושם בנו כל ימי אברהם היה חי ויתכן שבאו למדרש הזה מפני ששינה הכתוב בתרח סדר הפרשה כולה כי בשם ותולדותיו כולם לא הזכיר הכתוב מיתה ולא חזר וכלל השנים ובכאן חזר ותפש הסדר הראשון שבבעלי השנים הרבים מאדם ועד נח וכלל ויהיו כל ימי תרח וימת והוסיף להזכיר עוד מקום המיתה שהיה בחרן המקום שהזכיר לאברהם ולכך דרשו שכל זה כדי שיראה מבלי עיון שהיה אברהם שם עמו ועוד כי מפני שכבר התחיל בענין אברהם וספר שיצא עם אביו מאור כשדים ללכת ארצה כנען יקשה בעיניהם כשלא סדר חייו ומיתתו על הסדר ויכתוב אותה בזמנה ואשר אמרו עוד (בב"ר שם) בתחילה אתה דורש שהרשעים בחייהם קרויין מתים גם כן תמה הוא בעיני שכבר דרשו (בב"ר לד ד) מפסוק ואתה תבוא אל אבותיך בשלום (בראשית ט״ו:ט״ו) בשרו שיש לאביו חלק לעולם הבא ואולי כוונתם שעשה תשובה בשעת מיתה אבל ימיו היו כלם ברשע והיה קרוי מת ולשון רש"י למדך שעשה תרח תשובה בשעת מיתה או שמא יש לו חלק לעולם הבא שאמרו חז"ל בזכות בנו והיא הבשורה שהוא לא היה יודע עד שנתבשר בכך בעת שאמר לו ואתה תבא אל אבותיך בשלום וכן מצאתי במדרש (לק"ט ויקרא ד ב) כל העצים כשרין חוץ משל זית ושל גפן שהשמן והיין קרבין לגבי מזבח הצילו הפירות האילנות וכן מצינו באברהם שהציל את תרח שנאמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום חסלת פרשת נח:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי הזכיר הכתוב עד עתה תולדותיו של שם ולא הזכיר בהם מיתה כלל, ולמה שנה הסדר בכאן והזכיר מיתה בתרח. ורבותינו ז"ל נתעוררו בזה כי היה הענין כבוד אברם, שאילו לא הזכיר מיתה בתרח והיה אברם יוצא מארצו כמו שנאמר לו לך לך מארצך וממולדתך, יהיו הבריות מרננים עליו שהוא מניח אביו ויוצא, וזהו שאמרו הקדים הכתוב מיתתו של תרח קודם יציאת אברם כדי שלא יאמרו העולם לא קיים אברם כבוד אב ואם שהניחו זקן והלך לו, וע"כ הוצרך הכתוב להזכיר וימת תרח מה שאין כן בשאר תולדותיו של שם. וקראו הכתוב מת לפי שהיה תרח רשע עובד הצלמים, והרשעים בחייהם קרואים מתים. ומה שדרז"ל ואתה תבא אל אבותיך בשלום, בשרו שיש לו לאביו חלק לעוה"ב, זה היה בזכות אברהם אבל הוא כל ימי חייו היה רשע ומת ברשעו. ואולי מפני זה באה נו"ן של בחרן הפוכה לרמוז כי מת ברשעו בחרון אף של מקום, אלא שיש לו חלק לעולם הבא בזכות בנו, והציל הפרי את האילן. ומזה אמרו במדרש כל העצים כשרים למזבח חוץ משל זית ושל גפן, שהשמן והיי קרבים לגבי מזבח, הצילו הפירות את האילנות. וכן אברהם הציל את תרח אביו שנאמר ואתה, תבא אל אבותיך בשלום. ואפשר עוד לתת טעם בנו"ן הפוכה של חרן, כי ההפוך יורה על התהו, ועד כאן נמנים שני אלפים תהו, ומאברהם ואילך נמנים שני אלפים תורה, כי הוא התחיל להזהיר העולם באור התורה ובפרסום האמונה והיחוד. והנה זה משלמות התורה ומן הרמזים הצפונים באותיותיה, כי ע"כ באו בתורה אותיות הפוכות ותלויות, וכן עקומות ולפופות וכן גדולות וקטנות, וכן מנומרות ומנוקדות, יתגלו מתוכם חמשים שערי בינה שנגלו למשה. ועוד שדרשו רז"ל ברא מזכי אבא, אבא לא מזכי ברא, דכתיב (דברים לב) ואין מידי מציל, אין אברהם מציל את ישמעאל ולא יצחק מציל את עשו. וע"ז אמר שלמה ע"ה : , לפי שהבן מזכה את האב, הזכיר בבנים לשון עטרה שהוא שבח גדול יותר מן התפארת, כי הם עטרת בראש הזקנים כשיוצאי ירכים צדיקים עובדי הש"י, ולפי שהאב אינו מזכה את הבן הזכיר בו לשון תפארת כי האבות הצדיקים הם תפארת הבנים כאשר הבנים אוחזין מעשה אבותיהם, והבנים השומרים את דרכם בכשרון פעולתם זכר מעלת אבותם לא יסוף מזרעם, יתלכדו במעלות יחד ולא יתפרדו ולא ימות בעפר גזעם, בהיותם מטע השם נטעים דומים לנוטעם, כענין שכתוב .
סְפוֹרְנוֹ וימת תרח בחרן. ולא השתדל להשיג מה שכוונו להשיג בנסעם מאור כשדים ולא בא כלל אצל אברהם בהיותו בארץ כנען ובקראו שם בשם ה' עם כל גדולת שמו אז. והפך זה עשה לוט זמן מה ולכן זכה הוא וזרעו בחלק מה ממתנות אברהם ולא זכו לזה שאר צאצאי תרח הקרובים לאברהם כמוהו או יותר:
אוֹר הַחַיִּים ויהיו ימי תרח וגו'. טעם שלא אמר כסדר האמור בכל הדורות ויהיו כל ימי. יש בזה ב' משמעות או לומר שחיה יותר מימיו החרוצים לו, או שלא השלים שנותיו. וכאן יסבול ב' הדרכים, שחיה יותר משנים הקצובים לו בשכר מה שעשה וטרח בשביל אברם כאמור בסמוך, חיה יותר, והראיה כי תמצא שנחור אבי תרח היו שנותיו קמ"ח ויתר עליו תרח נ"ז שנה, והנה ארז"ל (ב"ר סה) כשיגיע אדם לשני אבותיו ידאג ה' שנים קודם או חמש אחרי כן ותרח חיה שנים ארוכים יותר מאביו, לזה הסמיך חיות תרח ליציאתו עם אברם להודיעך מי גרם לו אריכות ימים הללו הוא מצד ויצאו אתם וגו', ולפי זה אם היה אומר כל ימי תרח היה נשמע כי הם חייו הקצובים לו מעולם העליון ואינו כן אלא זכה והוסיפו לו: ודרך שני הוא אפשר שיותר שנים קצבו לו ממה שחיה אם היה משלים כוונתו ללכת ארצה כנען, וטעם שלא חיה שניו שלימים לצד שיצא עם אברם ללכת ארצה כנען ולא השלים נדרו ובא עד חרן וישב שם לזה לא השלים שנותיו. ולזה הודיע הכתוב ענין זה שיצאו ללכת ארצה כנען ובאו עד חרן וישבו שם זו סיבה שהיו ימי תרח ה' שנים ומאתים שנה: וראיתי לפקוח עין בפרט אחד באברהם איך עזב את אביו אשר יצא עמו בשבילו והלך לו, כי הלא תמצא כי תרח היה בן קמ"ג שנה בהפרד אברהם אבינו ממנו כי בן ס"ח שנה היה כשנולד אברהם ובלכת אברהם ארצה כנען היה אברהם בן ע"ה שנה שאז עולים שני תרח קמ"ג והוא מת בן ר"ה שנה ואין ראוי לאברהם להניח תרח אביו שיצא בשבילו וילך לו, והגם כי ה' אמר אליו לך לך, כבר אמרו שה' אמר אליו לך לך, כדעתך ללכת, שהסכים על ידו, הראת כי אברהם מעצמו רצה ללכת: ונראה כי טעם אברהם הוא, שחשב בדעתו ששלמו ימי אביו כשהגיע לשנת קמ"ג הוסיף עליהן ה' שנים כאומרם ז"ל שידאג ה' שנים קודם זמן חיי אביו הרי קמ"ח שהם חיי נחור ובזמן זה הניחו והלך לו. והסכים ה' על ידו ואמר לו לך לך. והגם שחיה יותר אף על פי כן כיון שלא זכה לשנים הנותרים אלא בזכות אברהם לא יתחייב אברהם להתעכב בשבילם. ואולי שזה רמז ה' באומרו לך לך פירוש לך ואינך חושש לשנים הנותרים כי לך הם פירוש משלך ומדרשים הרבה יש בענין זה והפשט לא יופשט: "'חסלת פרשת נח "'

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.