Sign In

Psalms 44 — תְּהִלִּים מד

גודל הטקסט
Commentaries - Mefarshim (click to show or hide)

א לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי־קֹרַח מַשְׂכִּיל׃

ב אֱלֹהִים בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ־לָנוּ פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם׃

רַשִׁ״י באזנינו שמענו. מכאן אתה למד שהיו מדברים בני קרח בשביל דורות הללו הבאים אחריהם שאילו בשביל עצמם לא היה להם לומר אבותינו ספרו לנו שהרי הם עצמם ראו נסי המדבר והים והירדן ומלחמות יהושע כך מפורש באגדת תהלים:
אִבְּן עֶזְרָא אלהים באזנינו שמענו - והמספרים היו אבותינו, שהיו צדיקים והם נאמנים. ועוד: טעם אבותינו – שכל אב אוהב את בנו ולעולם לא יורנו, רק האמת לבדו.
מְצוּדַת דָּוִד פועל פעלת. הפעולה אשר פעלת:

ג אַתָּה יָדְךָ גּוֹיִם הוֹרַשְׁתָּ וַתִּטָּעֵם תָּרַע לְאֻמִּים וַתְּשַׁלְּחֵם׃

רַשִׁ״י תרע לאומים. הרעות לשבעה אומות גדולות ושילחתם מפנינו ואתה בידך כחך הורשתם מתוך ארצם ותטעם לאבותינו בתוכה:
אִבְּן עֶזְרָא אתה - כבר הזכרתי כי משפט העברים לחסר הבי"ת, כמו מצאתי בית ה', וככה: אתה בידך - בכוחך או במכתך. ומ"ם ותטעם – שב אל אבותינו. ולמ"ד לאומים – משרת כמו: שבחוהו כל האומים ומ"ם ותשלחם – שב אליהם כמו ותגרשם.
מְצוּדַת דָּוִד אתה ידך. בכח ידך גרשת את העובדי גלולים מא״‎י ובמקומם נטעת את ישראל תרע. הרעות העובדי גלולים ושלחתם מארצם:
מְצוּדַת צִיּוֹן הורשת. גרשת:

ד כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא־הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ כִּי־יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם׃

רַשִׁ״י רציתם. לשון רצון:
אִבְּן עֶזְרָא כי - מ"ם בחרבם, שב אל אבותינו. כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם - זה לבדו הושיעם.
מְצוּדַת דָּוִד כי לא בחרבם. מה שירשו ישראל את הארץ לא ירשו בחרבם ובכחם אלא אתה הושעת להם בימינך ובההארה הבא להם מפניך כי היית מרוצה להם:
מְצוּדַת צִיּוֹן רציתם. מלשון רצון:

ה אַתָּה־הוּא מַלְכִּי אֱלֹהִים צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב׃

רַשִׁ״י צוה ישועות יעקב. גם לבאים אחרינו:
אִבְּן עֶזְרָא אתה - ידבר המשורר על לשון ישראל. וטעם להזכיר יעקב בדבריו – המלאך הגואל אותי מכל רע.
מְצוּדַת דָּוִד מלכי אלהים. הלא אתה אלהים ובידך להושיע ואתה הוא מלכי וראוי למלך להושיע לעמו כאשר יש לאל ידו ולזה צוה להביא ישועות יעקב:

ו בְּךָ צָרֵינוּ נְנַגֵּחַ בְּשִׁמְךָ נָבוּס קָמֵינוּ׃

רַשִׁ״י נבוס קמינו. נרמס ונרפוס אויבינו לשון מתבוססת בדמיך (יחזקאל ט״ז:ו׳) תבוס נופת (משלי כ״ז:ז׳) והיו כגבורים בוסים בטיט חוצות (זכריה י׳:ה׳):
אִבְּן עֶזְרָא בך - בעזרתך נוכל לנגח צרינו, שלא ירעו לנו גם בשמך נבוסם.
מְצוּדַת דָּוִד בך. בעזרתך: בשמך וגו׳‎. כפל הדבר במ״‎ש:
מְצוּדַת צִיּוֹן ננגח. מלשון נגיחה: נבוס. ענין רמיסה ודריכה כמו כפגר מובס (ישעיה י״ד):

ז כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וְחַרְבִּי לֹא תוֹשִׁיעֵנִי׃

אִבְּן עֶזְרָא כי - דברי דורך קשת מהמונינו. וחרבי – הגבור שיש בנו ע"כ בלשון יחיד.

ח כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִצָּרֵינוּ וּמְשַׂנְאֵינוּ הֱבִישׁוֹתָ׃

אִבְּן עֶזְרָא כי - גם ראינו שהושעתנו מצרינו והתברר מה שספרו אבותינו לנו.
מְצוּדַת דָּוִד כי הושעתנו. לא בכח ידינו אלא ממך באה הישועה:
מְצוּדַת צִיּוֹן הבישות. מלשון בושה:

ט בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ כָל־הַיּוֹם וְשִׁמְךָ לְעוֹלָם נוֹדֶה סֶלָה׃

אִבְּן עֶזְרָא באלהים הללנו כל היום - נחבר תהלות והטעם שהללנו נפשנו שאתה מלכנו.
מְצוּדַת דָּוִד באלהים. במהללי אלהים: ושמך לעולם. שמך הקיים לעולם נודה סלה אף בטרם בוא התשועה:
מְצוּדַת צִיּוֹן הללנו. מלשון הלול ושבח:

י אַף־זָנַחְתָּ וַתַּכְלִימֵנוּ וְלֹא־תֵצֵא בְּצִבְאוֹתֵינוּ׃

רַשִׁ״י אף זנחת ותכלימנו. אף אם אתה תכלימנו אנו שמך לעול' נודה:
אִבְּן עֶזְרָא אף - אמר הירושלמי: כי יחסר בי"ת והטעם באף זנחת ואיננו נכון, כי לא היה דבק כמו: אף ה', ואילו היה כדברו, היה האל"ף קמוץ, רק הוא כמו גם בשחוק והנה כי הושעתנו בימים הראשונים והבישות משנאינו ועתה לא די שלא הושעתנו אלא עד שזנחתנו. ותכלימנו - כנגד הבישות.
מְצוּדַת דָּוִד אף זנחת. אף בעת אשר עדיין זנחת אותנו והכלמת אותנו ולא תצא בצבאותינו:
מְצוּדַת צִיּוֹן זנחת. עזבת: בצבאותינו. ענין קבוצת אנשי המלחמה:

יא תְּשִׁיבֵנוּ אָחוֹר מִנִּי־צָר וּמְשַׂנְאֵינוּ שָׁסוּ לָמוֹ׃

רַשִׁ״י תשיבנו אחור. לשון הוה הוא: שסו למו. בזזו נכסינו איש לו:
אִבְּן עֶזְרָא תשיבנו - לא די שלא תעזרנו אלא שתשיבנו, עד שתביא מורך בלבבנו לברוח. ומשנאינו שסו למו - כמו להם ממוננו.
מְצוּדַת דָּוִד תשיבנו אחור. לברוח לאחור מפני הצר: שסו למו. בוזזים לעצמם את אשר לנו:
מְצוּדַת צִיּוֹן שסו. בזזו כמו שוסים את הגרנות (ש״א כ״ג):

יב תִּתְּנֵנוּ כְּצֹאן מַאֲכָל וּבַגּוֹיִם זֵרִיתָנוּ׃

רַשִׁ״י זריתנו. אפנדישנו"ש בלע"ז:
אִבְּן עֶזְרָא תתננו - יש ממנו הרוגים ויש ממנו נמלטים זרויים בארצות.
מְצוּדַת דָּוִד כצאן מאכל. כצאן הנתונים למאכל:
מְצוּדַת צִיּוֹן זריתנו. פזרתנו כמו וזריתי פרש (מלאכי ב):

יג תִּמְכֹּר־עַמְּךָ בְלֹא־הוֹן וְלֹא־רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם׃

אִבְּן עֶזְרָא תמכר - יש ממנו עבדים נמכרים בלא הון רב, או חנם. ולא רבית במחיריהם - הטעם כפול.
מְצוּדַת דָּוִד ולא רבית. לא לקחת רב הון בחלופיהם:
מְצוּדַת צִיּוֹן הון. המון רב: רבית. מל׳ רבוי: במחיריהם. ענין חליפת הדבר וערכו:

יד תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ׃

אִבְּן עֶזְרָא תשימנו - הנשארים ממנו הם לחרפה למכירים אותנו ,בהיותנו בארצינו.
מְצוּדַת דָּוִד לשכנינו. בעבור כי הם יודעים ביותר מהצרות הבאות עלינו ולזה יחרפו אותנו:
מְצוּדַת צִיּוֹן וקלס. ענין לעג כמו וקלסה לכל הארצות (יחזקאל כ״ב:ד׳):

טו תְּשִׂימֵנוּ מָשָׁל בַּגּוֹיִם מְנוֹד־רֹאשׁ בַּל־אֻמִּים׃

אִבְּן עֶזְרָא תשימנו - הרחוקים מארץ ישראל. מנוד - כנגד ויניעו ראשם ולמ"ד בלאומים שרש, כמו: ולאום מלאום יאמץ.
מְצוּדַת דָּוִד תשימנו משל. כאשר יבוא על מי צרות מרובות וגדולות ימשלו לומר שדומה הוא לצרות הבאות על ישראל: מנוד ראש. נדים בראש בדרך לעג:

טז כָּל־הַיּוֹם כְּלִמָּתִי נֶגְדִּי וּבֹשֶׁת פָּנַי כִּסָּתְנִי׃

אִבְּן עֶזְרָא כל - אפילו יחיה יהודי בגוים יחרפוהו.
מְצוּדַת דָּוִד נגדי. רואה אני בכלימתי: ובושת פני. מה שמביישים פני כסה אותי לגודל רבויים והוא מלשון מליצה:

יז מִקּוֹל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף מִפְּנֵי אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם׃

אִבְּן עֶזְרָא מקול - הטעם בזדון בפרהסיא.
מְצוּדַת דָּוִד מפני אויב. אשר חרפונו ומפני רדיפות אשר רדפונו:
מְצוּדַת צִיּוֹן ומגדף. ענין בזיון: ומתנקם. ר״ל מרבה להרע ומראה בעצמו כנוקם ומשלם גמול:

יח כָּל־זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא־שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ׃

אִבְּן עֶזְרָא כל, באתנו - באה אלינו, כי המלה מהפעלים העומדים.
מְצוּדַת דָּוִד כל זאת. עם שכל זאת בא עלינו אעפ״‎כ לא שכחנו מלהודות לך ולא שקרנו להכזיב התורה שקבלנו בברית:

יט לֹא־נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ מִנִּי אָרְחֶךָ׃

אִבְּן עֶזְרָא לא נסוג - בנין נפעל ומלת לא תשרת אחרת ולא תט אשורינו.
מְצוּדַת דָּוִד ותט. מלת לא משמשת בשתים כאלו אמר ולא תט ר״‎ל לא נטה רגלינו מן ארחך:
מְצוּדַת צִיּוֹן נסוג אחור. ענין חזרה לאחור: אשורנו. רגלינו: מני. מן והיו״ד נוספת:

כ כִּי דִכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תַּנִּים וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת׃

רַשִׁ״י כי דכיתנו במקום תנים. כי זה משמש בלשון כאשר ואף כאשר השפלתנו בארץ ערבה ושוחה מדבר מקום תנים וכסית עלינו בצלמות חשך אף בכל זאת אם שכחנו שם אלהינו הוא יחקור זאת כי הו' יודע תעלומו' וגומר:
אִבְּן עֶזְרָא כי, במקום תנים - המ"ם תחת נו"ן כמו בחיין לקץ הימין. והטעם: בתחתית הים מקום התנינים וחשכת מים זה צלמות, דרך משל, והעד דכיתנו כטעם דכים. ויש אומרים: במקום אין שם יישוב, רק תנים ובנות יענה.
מְצוּדַת דָּוִד כי דכיתנו. עם כי דכית אותנו במקום תנים:
מְצוּדַת צִיּוֹן תנים. נחשים: בצלמות. ענין חושך:

כא אִם־שָׁכַחְנוּ שֵׁם אֱלֹהֵינוּ וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ לְאֵל זָר׃

אִבְּן עֶזְרָא אם שכחנו - כנגד לא שכחנוך. ונפרוש כפינו - כנגד ולא תט אשורינו מני ארחך.
מְצוּדַת דָּוִד אם שכחנו. האם שכחנו שם ה׳‎ בתמיה וכי פרשנו כפינו לאל זר:

כב הֲלֹא אֱלֹהִים יַחֲקָר־זֹאת כִּי־הוּא יֹדֵעַ תַּעֲלֻמוֹת לֵב׃

אִבְּן עֶזְרָא הלא - אם היה צריך יוכל לחקור זאת ואף כי הוא יודע תעלומות.
מְצוּדַת דָּוִד הלא וגו׳‎. כי אמרנו הלא אלהים יחקר זאת וענש יענש:
מְצוּדַת צִיּוֹן יחקר. חקירה וחפוש: תעלומות. מל׳ העלמה:

כג כִּי־עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל־הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה׃

רַשִׁ״י כצאן טבחה. כצאן של טבח:
אִבְּן עֶזְרָא כי - והעד הנאמן לדברינו כי ברצוננו אנו נהרגים על דבר כבוד שמך, וברצוננו נחשבנו כצאן טבחה אע"פ שאנחנו בני איש טובים מהטובחים אותנו, וזאת המלה, כמו: רב הטבחים.
מְצוּדַת דָּוִד כי עליך. אלא בעבור יראתך הורגנו והיינו נחשבים כצאן המוכן לטבח:

כד עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי הָקִיצָה אַל־תִּזְנַח לָנֶצַח׃

אִבְּן עֶזְרָא עורה - תישן אינו עושה מאומה ובעבור שלא הושעתנו תדמה לישן, או ידבר על האויב שהוא אומר עליך אולי ישן הוא וייקץ.
מְצוּדַת דָּוִד עורה. לזה עורה נא להושיע ולא תהיה כמו הישן:
מְצוּדַת צִיּוֹן תזנח. תעזוב:

כה לָמָּה־פָנֶיךָ תַסְתִּיר תִּשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ׃

אִבְּן עֶזְרָא למה - או אתה כאדם מסתיר פניו שלא יראה מה יעשו אויביו, או ראית ושכחת על כן תשכח עניינו ולחצינו. וטעם תשכח – כנגד לא שכחנוך.
מְצוּדַת דָּוִד תשכח. מוסב על למה תשכח וכו׳‎:
מְצוּדַת צִיּוֹן ולחצנו. ענין דחק:

כו כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ דָּבְקָה לָאָרֶץ בִּטְנֵנוּ׃

אִבְּן עֶזְרָא כי - מה תקוה תהיה לנו ונפשינו שהיא מן השמים העליונים. שחה לעפר - והדבק לארץ הוא הקבר. וטעם בטננו – הוא הגוף.
מְצוּדַת דָּוִד כי שחה. נפשנו מושפלת עד לעפר:
מְצוּדַת צִיּוֹן שחה. מלשון שחיה וכפיפה:

כז קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ׃

רַשִׁ״י ופדנו למען חסדך. אין אנו באים בכח מעשינו אלא למען חסדך עשה:
אִבְּן עֶזְרָא קומה - לעזור אותנו, או קומה אתה שהיית עזרתה לנו.
מְצוּדַת דָּוִד קומה. לזה קום ועזור לנו ואם אין אנו ראויים פדנו למען חסדך:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.