Genesis 33 — בְּרֵאשִׁית לג

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים

א וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת־הַיְלָדִים עַל־לֵאָה וְעַל־רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת׃

סְפוֹרְנוֹ ועמו ארבע מאות איש. שלא התכפרו פניו במנחה:

ב וַיָּשֶׂם אֶת־הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת־יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת־לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת־רָחֵל וְאֶת־יוֹסֵף אַחֲרֹנִים׃

רַשִׁ״י ואת לאה וילדיה אחרנים. אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן חָבִיב:

אִבְּן עֶזְרָא ושם רחל ויוסף באחרונה אולי ימלטו בעבור אהבתו אותם:

ג וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד־גִּשְׁתּוֹ עַד־אָחִיו׃

רַשִׁ״י עבר לפניהם. אָמַר אִם יָבֹא אוֹתוֹ רָשָׁע לְהִלָּחֵם יִלָּחֵם בִּי תְּחִלָּה:

ד וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל־צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ׃

רַשִׁ״י ויחבקהו. נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו, כְּשֶׁרָאָהוּ מִשְׁתַּחֲוֶה כָּל הִשְׁתַּחֲוָאוֹת הַלָּלוּ: וישקהו. נָקוּד עָלָיו; וְיֵשׁ חוֹלְקִין בַּדָּבָר הַזֶּה בַּבָּרַיְתָא דְּסִפְרֵי, יֵשׁ שֶׁדָּרְשׁוּ נְקֻדָּה זוֹ שֶׁלֹּא נְשָׁקוֹ בְּכָל לִבּוֹ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, הֲלָכָה הִיא בְּיָדוּעַ שֶׁעֵשָׂו שׂוֹנֵא לְיַעֲקֹב, אֶלָּא שֶׁנִּכְמְרוּ רַחֲמָיו בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וּנְשָׁקוֹ בְּכָל לִבּוֹ (ספרי במדבר):

אִבְּן עֶזְרָא הדרש על נקודות וישקהו. טוב הוא לעתיקי משדים כי על דרך הפשט לא חשב עשו לעשות רע לאחיו והעד ויבכו כאשר עשה יוסף עם אחיו:

סְפוֹרְנוֹ וירץ עשו. נהפך לבו כמו רגע בהכנעותיו של יעקב כעניננו בגלות עם בני עשו האומר בגבהו מי יורידנו ארץ והורה שנהיה נמלטים מיד חרב גאותו בהכנעה ומנחה כאמרם ז"ל שאחיהו השילוני קלל את ישראל בקנה הנכנע לכל הרוחות הן לו עשו כן בריוני בית שני לא היה נחרב בית מקדשנו כמו שהעיד רבי יוחנן בן זכאי באמרו (גטין פרק הנזקין) בריוני דבן לא שבקינן:

ה וַיִּשָּׂא אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא אֶת־הַנָּשִׁים וְאֶת־הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר מִי־אֵלֶּה לָּךְ וַיֹּאמַר הַיְלָדִים אֲשֶׁר־חָנַן אֱלֹהִים אֶת־עַבְדֶּךָ׃

רַשִׁ״י מי אלה לך. מִי אֵלֶּה לִהְיוֹת שֶׁלְּךָ:

רַמְבַּ״ן מי אלה לך שאל על הנשים ועל הילדים וענה הילדים אשר חנן אלהים את עבדך דרך מוסר כי לא רצה לומר שהם נשיו והבין עשו שהן אמות הילדים:

אִבְּן עֶזְרָא מי אלה לך. מי אלה עמך או מי אלה שלך הם: חנן. כמו נתן וכמוהו חנונו אותם גם חנם כמו הם:

סְפוֹרְנוֹ מי אלה לך. שאל אם הם בניו או עבדיו ובני ביתו:

ו וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ׃

ז וַתִּגַּשׁ גַּם־לֵאָה וִילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ׃

רַשִׁ״י נגש יוסף ורחל. בְּכֻלָּן הָאִמָּהוֹת נִגָּשׁוֹת לִפְנֵי הַבָּנִים, אֲבָל בְּרָחֵל יוֹסֵף נִגַּשׁ לְפָנֶיהָ, אָמַר אִמִּי יְפַת תֹּאַר, שֶׁמָּא יִתְלֶה בָהּ עֵינָיו אוֹתוֹ רָשָׁע, אֶעֱמֹד כְּנֶגְדָהּ וַאֲעַכְּבֶנּוּ מִלְּהִסְתַּכֵּל בָּהּ; מִכָּאן זָכָה יוֹסֵף לְבִרְכַּת עֲלֵי עַיִן:

ח וַיֹּאמֶר מִי לְךָ כָּל־הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי וַיֹּאמֶר לִמְצֹא־חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי׃

רַשִׁ״י מי לך כל המחנה. מִי כָּל הַמַּחֲנֶה אֲשֶׁר פָּגַשְׁתִּי, שֶׁהוּא שֶׁלְּךָ? כְּלוֹמַר לָמָּה הוּא לְךָ? פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא עַל מוֹלִיכֵי הַמִּנְחָה, וּמִדְרָשׁוֹ כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאָכִים פָּגַע, שֶׁהָיוּ דּוֹחֲפִין אוֹתוֹ וְאֶת אֲנָשָׁיו וְאוֹמְרִים לָהֶם שֶׁל מִי אַתֶּם? וְהֵם אוֹמְרִים לָהֶם שֶׁל עֵשָׂו, וְהֵם אוֹמְרִים הַכּוּ, הַכּוּ, וְאֵלּוּ אוֹמְרִים הַנִּיחוּ, בְּנוֹ שֶׁל יִצְחָק הוּא, וְלֹא הָיוּ מַשְׁגִּיחִים עָלָיו; בֶּן בְּנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם הוּא, וְלֹא הָיוּ מַשְׁגִּיחִין; אָחִיו שֶׁל יַעֲקֹב הוּא, אוֹמְרִים לָהֶם אִם כֵּן, מִשֶּׁלָּנוּ אַתֶּם:

רַמְבַּ״ן מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי הנה עבדי יעקב עשו כאשר צוה אותם ולא רצה לקבל מהם או שהוא בגאותו ועברתו לא דבר עמם ולא שאלם למי אתה ואנה תלך והם יראו מגשת אליו ואמר עתה מי לך כל המחנה הזה כי חשב שהם ליעקב מדברי המלאכים הראשונים או שאלה השלוחים הגידו כן במחנה עשו או שאין אדם אחד בדרך ההוא להיות לו כן וטעם מי לך כל המחנה הזה כלומר מי זה לך שתשלח לו כל אלה כלומר מי הוא הגדול אצלך שתשלח לו כל אלה והוא ענהו למצוא חן בעיני אדוני כי אתה הגדול והאדון בעיני:

אִבְּן עֶזְרָא מי לך. מי לעולם ימצא על אדם. ופי' מי הוא זה ששגרת לו כל המנחה הזה או מי במחשבתך:

סְפוֹרְנוֹ מי לך כל המחנה. המחנה שאמר אלי מנחה היא שלוחה לאדוני מי הוא אצלך אם הוא למנחת כבוד או למנחת חסד שחשבת שאצטרך:

ט וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ־לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר־לָךְ׃

רַשִׁ״י יהי לך אשר לך. כָּאן הוֹדָה לוֹ עַל הַבְּרָכוֹת (בראשית רבה):

סְפוֹרְנוֹ יש לי רב. ואיני צריך: אחי יהי לך אשר לך. שבהיותך אחי לא תצטרך לכבדני במנחה:

י וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל־נָא אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל־כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי׃

רַשִׁ״י אל נא. אַל נָא תֹאמַר לִי כֵּן: אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך וגו'. כִּי כְּדַאי וְהָגוּן לְךָ שֶׁתְּקַבֵּל מִנְחָתִי עַל אֲשֶׁר רָאִיתִי פָנֶיךָ, וְהֵן חֲשׁוּבִין לִי כִּרְאִיַּת פְּנֵי הַמַּלְאָךְ, שֶׁרָאִיתִי שַׂר שֶׁלְּךָ, וְעוֹד עַל שֶׁנִּתְרַצֵּיתָ לִמְחֹל עַל סֻרְחָנִי. וְלָמָּה הִזְכִּיר לוֹ רְאִיַּת הַמַּלְאָךְ? כְּדֵי שֶׁיִּתְיָרֵא הֵימֶנּוּ וְיֹאמַר רָאָה מַלְאָכִים וְנִצַּל, אֵינִי יָכוֹל לוֹ מֵעַתָּה: ותרצני. נִתְפַּיַּסְתָּ לִי, וְכֵן כָּל רָצוֹן שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן פִּיּוּס, אפייצימנ"טו בְּלַעַז, כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם (ויקרא כ"ב) – הַקָּרְבָּנוֹת בָּאוֹת לְפַיֵּס וּלְרַצּוֹת, וְכֵן שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן (משלי י') – יוֹדְעִים לְפַיֵּס וּלְרַצּוֹת:

רַמְבַּ״ן כי על כן ראיתי פניך אמר לו תקח מנחתי מידי בעבור שראיתי פניך שהם לי כראות פני אלהים ותרצני בקבלת המנחה כאשר האלהים רוצה את יראיו בקבלת מנחתם וקרבנם כענין ונרצה לו (ויקרא א ד) עולותיכם וזבחיכם לרצון על מזבחי (ישעיהו נו ז) מלשון יהי רצוי אחיו (דברים לג כד) ואור פניך כי רציתם (תהלים מד ד) כי רצו עבדיך את אבניה (שם קב טו) כולם ענין חפץ וחשק בדבר ורש"י כתב (רש"י על בראשית ל״ג:י׳) על שנתרצית למחול לי על סורחני ותרצני נתפייסת לי וכבר אמרתי (רמב"ן על בראשית ל״ב:כ״א) שאיננו טוב שיהיה לו מזכיר עון:

אִבְּן עֶזְרָא אל נא. אל יאמר אדוני כן. וכבר הודעתיך דקדוק הנגיד: כראות פני אלהים. מלאך. ורבי המפרשים אומרים כי בא המלאך ליעקב לחזק את לבו שלא יירא מאחיו כי הנה המלאך לא יכול לו אף כי בן אדם. ואין מלת שרית עם אלהים כמו וישר אבימלך על ישראל כי אין עם כמו על. רק פירושו שר תחשב עם המלאכים ועם אנשי שרים. ושואלים ישאלו מה טעם ויזרח לו השמש והלא ברגע אחד זורחת בכל העולם. ושאלתם תהו כי עת זרוח השמש בכל מקום ישתנה. והנה בין ירושלים ובין זאת המדינה שחברתי בה זה הפי' ושמה לוק"א שעה ושליש שעה וברחב י"ב מעלות. וזה הדבר ברור בלא ספק. ופי' והוא צולע שהיה הולך על צלעו האחת. וטעם על כן זכר לדבר:

סְפוֹרְנוֹ כראות פני אלהים. כמנהג בפקוד את השרים כאמרו ולא יראו פני ריקם: ותרצני. שקבלתני בסבר פנים יפות כענין הירצך או הישא פניך ומצד זה גם כן ראוי שאקדם פניך במנחה:

יא קַח־נָא אֶת־בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי־חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ־לִי־כֹל וַיִּפְצַר־בּוֹ וַיִּקָּח׃

רַשִׁ״י ברכתי. מִנְחָתִי, מִנְחָה זוֹ הַבָּאָה עַל רְאִיַּת פָּנִים וְלִפְרָקִים אֵינָה בָאָה אֶלָּא לִשְׁאֵלַת שָׁלוֹם, וְכָל בְּרָכָה שֶׁהִיא לִרְאִיַּת פָּנִים – כְּגוֹן וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה (בראשית מ״ז:ז׳), עֲשׂוּ אִתִּי בְרָכָה דְּסַנְחֵרִיב (מלכים ב י"ח), וְכֵן לִשְׁאָל לוֹ לְשָׁלוֹם וּלְבָרְכוֹ דְּתֹעִי מֶלֶךְ חֲמָת (שמואל ב ח') – כֻּלָּם לְשׁוֹן בִּרְכַּת שָׁלוֹם הֵן, שֶׁקּוֹרִין בְּלַעַז שלו"איר, אַף זוֹ בִּרְכָתִי מו"ן שלו"ד: אשר הבאת לך. לֹא טָרַחְתָּ בָּהּ וַאֲנִי יָגַעְתִּי לְהַגִּיעָהּ עַד שֶׁבָּאָה לְיָדְךָ (בראשית רבה): חנני. נוּ"ן רִאשׁוֹנָה מֻדְגֶּשֶׁת, לְפִי שֶׁהִיא מְשַׁמֶּשֶׁת בִּמְקוֹם שְׁתֵּי נוּנִי"ן, שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר חֲנָנַנִי, שֶׁאֵין חָנֹן בְּלֹא שְׁתֵּי נוּנִי"ן, וְהַשְּׁלִישִׁית לְשִׁמּוּשׁ, כְּמוֹ עָשַׂנִי, זְבָדַנִי: יש לי כל. כָּל סִפּוּקִי; וְעֵשָׂו דִּבֵּר בִּלְשׁוֹן גַּאֲוָה יֶשׁ לִי רָב, יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִכְּדֵי צָרְכִּי:

רַמְבַּ״ן קח נא את ברכתי המנחה וכן עשו אתי ברכה (מלכים ב יח לא) השיבו לי מנחה וכן קח נא ברכה מאת עבדך (שם ה טו) ויקראו המנחה שישלח האדם לרצונו ברכה כי הוא שולח מאשר ברך אותו השם כענין אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו (דברים טו יד) כאשר אמר למעלה (לב יד) מן הבא בידו והמנחה אשר התנו בה למלך בדבר ידוע תקרא מס:

סְפוֹרְנוֹ ויפצר בו. כדי שיקבל כי השחד יעוור ויקח וההפך באלישע כאמור ויפצר בו לקחת וימאן:

יב וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ׃

רַשִׁ״י נסעה. כְּמוֹ שִׁמְעָה, סִלְחָה, שֶׁהוּא כְּמוֹ שְׁמַע, סְלַח, אַף כָּאן נִסְעָה כְּמוֹ נְסַע, וְהַנּוּ"ן יְסוֹד בַּתֵּבָה, וְתַרְגּוּם שֶׁל אֻנְקְלוֹס טוּל וּנְהָךְ, עֵשָׂו אָמַר לְיַעֲקֹב נְסַע מִכָּאן וְנֵלֵךְ: ואלכה לנגדך. בְּשָׁוֶה לְךָ; טוֹבָה זוֹ אֶעֱשֶׂה לְךָ, שֶׁאַאֲרִיךְ יְמֵי מַהֲלַכְתִּי, לָלֶכֶת לְאַט כַּאֲשֶׁר אַתָּה צָרִיךְ, וְזֶהוּ לְנֶגְדֶּךָ – בְּשָׁוֶה לְךָ:

אִבְּן עֶזְרָא נסעה. יש אומרים שהוא לשון צווי כמו שלחה הנער וכן נפלו עלינו: ונלכה. כולנו ושאני אלך לנגדך לא אזוז ממך. ויתכן להיותו כמו ונסעה מנהר ההוא נסע כלנו ואני אלך לנגדך:

סְפוֹרְנוֹ נסעה ונלכה. לשעיר כמו שהורו נושאי המנחה באמרם גם הנה עבדך יעקב אחרינו:

יג וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי־הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל־הַצֹּאן׃

רַשִׁ״י עלות עלי. הַצֹּאן וְהַבָּקָר, שֶׁהֵן עָלוֹת, מֻטָּלוֹת עָלַי לְנַהֲלָן לְאַט: עלות. מְגַדְּלוֹת עוֹלְלֵיהֶן, לְשׁוֹן עוֹלֵל וְיוֹנֵק (איכה ב'), עוּל יָמִים (ישעיהו ס"ה), וּשְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת (שמואל א ו') וּבְלַעַז אנפנטיי"ש: ודפקום יום אחד. לְיַגְּעָם בַּדֶּרֶךְ בִּמְרוּצָה ומתו כל הצאן: ודפקום. כְּמוֹ קוֹל דּוֹדִי דּוֹפֵק (שיר השירים), נוֹקֵשׁ בַּדֶּלֶת:

רַמְבַּ״ן ומתו כל הצאן דרך חמלה שהיה לו לומר "ומתו כלם" אבל לא יאמר כן על הילדים וגם לא רצה לומר "ומתו" סתם על הבקר ועל הצאן כי יחמול על הילדים שלא יהיו במשמע ולא רצה להאריך "ומתו כל הצאן והבקר" או יהיה פירושו כי הילדים רכים ויעפו נערים וייגעו ולא ירצו ללכת והצאן והבקר עלות ואם ידחקום ימותו הצאן שהם בהמה דקה כי הבקר לא ימות אבל יזיק להם:

אִבְּן עֶזְרָא כי הילדים רכים. כי הגדול שבהם י"ב שנה יש לו וימים מספר: עלות. כמו עלות ינהל. הנה ההרות שעלו עליהם העתודים על כן נקראו עלות: וטעם עלי. עלי לשמרם שלא יבואו לידי נזק: ודפקום. ואם דפקום המנהיגים אז ימותו כל הצאן:

סְפוֹרְנוֹ כי הילדים רכים. כי עלי מוטל דבר הילדים רכים והצאן והבקר עלות: ודפקום. לכבודך שלא לעכבך בדרך:

יד יַעֲבָר־נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר־לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר־אָבֹא אֶל־אֲדֹנִי שֵׂעִירָה׃

רַשִׁ״י יעבר נא אדני. אַל נָא תַאֲרִיךְ יְמֵי הֲלִיכָתְךָ, עֲבֹר כְּפִי דַּרְכְּךָ וְאַף אִם תִּתְרַחֵק: אתנהלה. אֶתְנַהֵל, הֵ"א יְתֵירָה, כְּמוֹ אֵרְדָה, אֶשְׁמְעָה: לאטי. לְאַט שֶׁלִּי, לְשׁוֹן נַחַת, הַהוֹלְכִים לְאַט, לְאַט לִי לַנַּעַר (שמואל ב י"ח). לְאִטִּי הַלָּמֶ"ד מִן הַיְסוֹד, וְאֵינָהּ מְשַׁמֶּשֶׁת – אֶתְנַהֵל נַחַת שֶׁלִּי: לרגל המלאכה. לְפִי צֹרֶךְ הֲלִיכַת רַגְלֵי הַמְּלָאכָה הַמֻּטֶּלֶת עָלַי לְהוֹלִיךְ: ולרגל הילדים. לְפִי רַגְלֵיהֶם שֶׁהֵם יְכוֹלִים לֵילֵךְ: עד אשר אבא אל אדני שעירה. הִרְחִיב לוֹ הַדֶּרֶךְ, שֶׁלֹּא הָיָה דַעְתּוֹ לָלֶכֶת אֶלָּא עַד סֻכּוֹת; אָמַר אִם דַּעְתּוֹ לַעֲשׂוֹת לִי רָעָה, יַמְתִּין עַד בּוֹאִי אֶצְלוֹ, וְהוּא לֹא הָלַךְ; וְאֵימָתַי יֵלֵךְ? בִּימֵי הַמָּשִׁיחַ (בראשית רבה), שֶׁנֶּאֱמַר וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו (עובדיה א'); וּמִ"אַ יֵשׁ לְפָרָשָׁה זוֹ רַבִּים:

רַמְבַּ״ן עד אשר אבא אל אדוני שעירה היה ליעקב בשובו אל ארצו דרך בארץ שעיר והנה אמר לו עשו ואלכה לנגדך שלא יפרד ממנו עד שובו אל אביו לעשות לו כבוד בבואו אל ארצו ויעקב אמר אני אלך לאטי ואדני ישוב אל עיר ממשלתו ואם אשוב דרך עירו יכבדני וילך עמי כאשר יחפוץ ולא היה זה נדר ממנו שיבא אליו שאין עשו צריך לו ורבותינו אמרו (ע"ז כה) עוד שלא היה בדעת יעקב לשוב דרך שעיר ורצונו היה להתרחק ממנו כאשר יוכל אבל הרחיב לו את הדרך וגם זו עצת חכמה ועוד להם מדרש אחר (ב"ר עח יד) שיקים דברו לימות המשיח שנאמר (עובדיה א כא) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו יאמר כי המושיעים אשר בהר ציון יעלו לשפוט את הר עשו:

אִבְּן עֶזְרָא אתנהלה. כמו אתנהל עמם: לאטי. היו"ד נוסף או יהי' לשון יחיד מדבר: לרגל המלאכה. בעבור המקנה שהוא מלאכתי. והקרוב אלי כי פי' המלאכה מה שיוכל אדם לעשות בכחו וברשותו. גם הממון יקרא כך. כמו אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. ומזאת הגזרה מלת מלאך בעבור שהוא תחת רשות השולח. ויהיה לרגלי כמו ויברך ה' אותך לרגלי ויתכן להיות לרגל כמשמעו שהוליכם על רגליהם:

טו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה־נָּא עִמְּךָ מִן־הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי׃

רַשִׁ״י ויאמר למה זה. תַעֲשֶׂה לִי טוֹבָה זוֹ שֶׁאֵינִי צָרִיךְ לָהּ: אמצא חן בעיני אדני. וְלֹא תְשַׁלֵּם לִי עַתָּה שׁוּם גְּמוּל:

רַמְבַּ״ן למה זה אמצא חן בעיני אדני למה זה תעשה לי טובה שאיני צריך לה אמצא חן בעיניך ולא תשלם עתה שום גמול לשון רש"י (רש"י על בראשית ל״ג:ט״ו) והכונה ביעקב כי לא היה חפץ בהם ובחבורתם כלל וכל שכן שהיה בדעתו ללכת דרך אחרת ורבותינו ראו עוד בזה עצה אמרו (ב"ר עח טו) רבי ינאי כד הוה סליק למלכותא הוה מסתכל בהדא פרשתא ולא הוה נסיב עמיה רומאין חד זמן לא איסתכל בה ונסיב עמיה רומאין ולא הגיעו לעכו עד שמכר פינס שלו מפני שהיתה קבלה בידם שזו פרשת גלות כשהיה בא ברומה בחצר מלכי אדום על עסקי הצבור היה מסתכל בפרשה זו ללכת אחרי עצת הזקן החכם כי ממנו יראו הדורות וכן יעשו ולא היה מקבל חברת אנשי רומי ללותו שאין מקרבין אלא להנאת עצמן ומפקירין ממונו של אדם:

אִבְּן עֶזְרָא וטעם למה זה. אין לי צורך:

טז וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה׃

רַשִׁ״י וישב ביום ההוא עשו לדרכו. עֵשָׂו לְבַדּוֹ, וְד' מֵאוֹת אִישׁ שֶׁהָלְכוּ עִמּוֹ נִשְׁמְטוּ מֵאֶצְלוֹ אֶחָד אֶחָד, וְהֵיכָן פָּרַע לָהֶם הַקָּבָּ"ה? בִּימֵי דָוִד, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים (שמואל א ל') (בראשית רבה):

יז וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל־כֵּן קָרָא שֵׁם־הַמָּקוֹם סֻכּוֹת׃

רַשִׁ״י ויבן לו בית. שָׁהָה שָׁם י"ח חֹדֶשׁ, קַיִץ וְחֹרֶף וְקַיִץ (מגילה י"ז), סֻכּוֹת – קַיִץ; בַּיִת – חֹרֶף, סֻכּוֹת – קַיִץ:

רַמְבַּ״ן ויבן לו בית יתכן כי היה המקום מקום אין שם עיר והוצרך לבנות לו בית ולעשות סוכות או ויבן לו בית שבנה לו בית גדול ובו מגדל עז להשגב מפני עשו:

יח וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת־פְּנֵי הָעִיר׃

רַשִׁ״י שלם. שָׁלֵם בְּגוּפוֹ, שֶׁנִּתְרַפֵּא מִצָּלַעְתּוֹ; שָׁלֵם בְּמָמוֹנוֹ, שֶׁלֹּא חָסַר כְּלוּם מִכָּל אוֹתוֹ דּוֹרוֹן; שָׁלֵם בְּתוֹרָתוֹ, שֶׁלֹּא שָׁכַח תַּלְמוּדוֹ בְּבֵית לָבָן (שבת ל"ג): עיר שכם. כְּמוֹ לְעִיר, וְכָמוֹהוּ עַד בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם (רות א'): בבאו מפדן ארם. כְּאָדָם הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ יָצָא פְּלוֹנִי מִבֵּין שִׁנֵּי אֲרָיוֹת וּבָא שָׁלֵם, אַף כָּאן וַיָּבֹא שָׁלֵם מִפַּדַּן אֲרָם, מִלָּבָן וּמֵעֵשָׂו שֶׁנִזְדַּוְּגוּ לוֹ בַּדֶּרֶךְ:

רַמְבַּ״ן ויבא יעקב שלם מפדן ארם כאומר לחברו יצא פלוני מבין שני אריות ובא שלם אף כאן ויבא יעקב שלם מלבן ומעשו זה לשון רש"י (רש"י על בראשית ל״ג:י״ח) אבל רבי אברהם פירש שבא בשלום ולא אירע לו שום מאורע כי עתה יחל לספר מאורע דינה ולפי דעתי אמר הכתוב כן כי בסוכות היה מתפחד מעשו כי סכות בעבר הירדן מזרח במלכות סיחון אם הוא המוזכר בספר יהושע (יג כז) ואם הוא אחר הנה הוא יותר קרוב לשעיר ועד היותו בארץ כנען לא שקט לבו כי אז ידע שלא יגע בו כי אביו קרוב משם או שיעזרוהו אנשי הארץ כי אביו נשיא אלהים בתוכם או שזכות הארץ תצילהו ולכן אמר עתה שבא שלם אל ארץ מגורי אביו כי הצילו אלהים בדרך מכף כל אויביו ואמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ע״ח:ט״ז) כל אותן החדשים שעשה יעקב אבינו בסוכות היה מכבד את עשו באותו הדורון כי היה מתירא ממנו שם ומשלח לו כאותו הדורון בכל חדש וחדש או פעם אחת בשנה: ויחן את פני העיר לא רצה להיות אכסנאי בעיר אבל רצה שתהיה תחילת ביאתו בארץ בתוך שלו ולכן חנה בשדה וקנה המקום וזה להחזיק בארץ והמעשה הזה היה רמז כי המקום ההוא יכבש לפניו תחילה טרם הורישו יושבי הארץ מפני זרעו כאשר פרשתי באברהם (רמב"ן על בראשית י״ב:ו׳) ורבותינו אמרו (ב"ר עט ו) נכנס עם דמדומי חמה וקבע לו תחומין ועל דעתם לא היה בכוונה ממנו אבל על כל פנים היה המאורע לרמוז על העתיד שאמרנו אבל רבי אברהם אמר (אבן עזרא על בראשית ל״ג:י״ט) כי הזכיר הכתוב זה להודיע כי מעלה גדולה לארץ ישראל ומי שיש לו חלק בה חשוב הוא כחלק העולם הבא:

אִבְּן עֶזְרָא ויבא יעקב שלם. שם התאר. והטעם שבא בשלום שלא אירע לו שום מאורע כי עתה יחיל לספר מאורע דינה:

סְפוֹרְנוֹ ויבא יעקב שלם עיר שכם. תיכף שהגיע בשלום בארץ כנען כמו שאמר ושבתי בשלום לא המתין שיהיה בבית אביו: בבאו מפדן ארם. בעוד שהיה בדרך ללכת לבית אביו אף על פי שעדין לא הגיע שם התחיל לקיים נדרו ובנה מזבח כאמרו והיה ה' לי לאלהים:

יט וַיִּקֶן אֶת־חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה־שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי־חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה׃

רַשִׁ״י קשיטה. מָעָה. אָרַ"עֲ כְּשֶׁהָלַכְתִּי לִכְרַכֵּי הַיָּם הָיוּ קוֹרִין לְמָעָה קְשִׂיטָה (וְתַרְגּוּמוֹ חוּרְפָן – טוֹבִים, חֲרִיפִים בְּכָל מָקוֹם, כְּגוֹן עוֹבֵר לַסּוֹחֵר):

אִבְּן עֶזְרָא חלקת השדה. חלק בשדה והזכיר זה הכתוב להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל. מי שיש לו בה חלק חשוב הוא כחלק עולם הבא:

סְפוֹרְנוֹ ויקן את חלקת השדה. ויצב שם מזבח. כאמרו איך נשיר את שיר ה' כו':

כ וַיַּצֶּב־שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא־לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י ויקרא לו אל אלהי ישראל. לֹא שֶׁהַמִּזְבֵּחַ קָרוּי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עַל שֵׁם שֶׁהָיָה הַקָּבָּ"ה עִמּוֹ וְהִצִּילוֹ קָרָא שֵׁם הַמִּזְבֵּחַ עַל שֵׁם הַנֵּס, לִהְיוֹת שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם נִזְכָּר בִּקְרִיאַת הַשֵּׁם, כְּלוֹמַר מִי שֶׁהוּא אֵל, הוּא הַקָּבָּ"ה, הוּא לֵאלֹהִים לִי, שֶׁשְּׁמִי יִשְׂרָאֵל. וְכֵן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי (שמות י"ז), לֹא שֶׁהַמִּזְבֵּחַ קָרוּי ה', אֶלָּא עַל שֵׁם הַנֵּס קָרָא שֵׁם הַמִּזְבֵּחַ לְהַזְכִּיר שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, ה' הוּא נִסִּי. וְרַבּוֹתֵנוּ דָּרְשׁוּ שֶׁהַקָּבָּ"ה קְרָאוֹ לְיַעֲקֹב אֵל (מגילה י"ח); וְדִבְרֵי תוֹרָה כְּפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע (ע' שבת פ"ח) – מִתְחַלְּקִים לְכַמָּה טְעָמִים, וַאֲנִי לְיַשֵּׁב פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא בָּאתִי:

רַמְבַּ״ן ויקרא לו אל אלהי ישראל לא שהמזבח קרוי אלהי ישראל אלא על שם שהיה הקב"ה עמו להצילו קרא שם המזבח על שם הנס להיות שבחו של הקב"ה נזכר בקריאת המזבח כלומר מי שהוא אל הוא אלהים לי ששמי ישראל וכן מצינו במשה ויקרא שמו ה' נסי (שמות יז טו) לא שהמזבח קרוי ה' אלא על שם הנס קרא שם המזבח להזכיר שבחו של הקב"ה ה' הוא נסי ורבותינו דרשו (מגילה יח) שהקב"ה קראו ליעקב אל ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע מתחלקין לכמה טעמים ואני לישב פשוטו באתי כל זה לשון רש"י (רש"י על בראשית ל״ג:כ׳) והנה צדקו דברי הרב בפשוטו של מקרא ויהי טעם "לו" כטעם קרא לו בנימין (בראשית ל״ה:י״ח) וקורא לך גודר פרץ (ישעיהו נח יב) ודע כי המנהג הזה בישראל כן שיקראו השמות בשבחי האל כמו צוריאל (במדבר ג לה) צורישדי (שם א ו) כי יגיד הקורא שהאל הוא צורו ושדי הוא צורו וכן עמנו אל (ישעיהו ז יד) וכן שם המשיח ה' צדקנו (ירמיהו לג טז) ושם ירושלים ה' שמה (יחזקאל מח לה) וכן יעשו בשמות מלאכים גבריאל (דניאל ח טז) מיכאל (שם ו כא) כי בעבור גדולת כחם יגידו בשמם כי הגבורה לאל ומי כמוהו אבל אונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית ל״ג:כ׳) אמר ופלח עלוהי קדם אל אלהא דישראל ויהיה טעם "לו" כטעם בו כדרך כי בוחר אתה לבן ישי (שמואל א כ ל) והחזיק לו ( טו ה) למי מריבה (במדבר כ כד) או יאמר ויקרא אל אלהי ישראל וטעם "לו" כטעם אלכה לי אל הגדולים (ירמיהו ה ה) לך לך מארצך (בראשית י״ב:א׳) ועל דרך האמת הוא כמדרש רבותינו שדרשו רבותינו במסכת מגלה (יח) מנין שקראו הקב"ה ליעקב אל שנאמר ויקרא לו אל אלהי ישראל ויש בענין הזה סוד גדול הזכירוהו עוד בבראשית רבה (בראשית רבה ע״ט:ח׳) בלשון אחר אמר לו אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים ירמזו למה שהם אומרים תמיד שאיקונין של יעקב חקוקה בכסא הכבוד והכונה שהשכינה שורה בארץ ישראל והמשכיל יבין:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר הגאון כי ויקרא לו אל אלהי ישראל. כן פירושו שקרא אל. אל השם. והנכון הוא שכן הוא שם המזבח. וכן מזבח משה קרא שמו ה' נסי בעבור הנס שעשה השם במקום ההוא. וכן בשוב השכינה אל ירושלים תהי נקראת ה' שמה וכן בעבור שעזר השם את יעקב קרא שם המזבח שעבד שם השם אל אלהי ישראל. והטעם שהוא חזק ותקיף: אלהי ישראל. שהצילו בדרך ובא שלם אל ארץ כנען כי שם שכם וסכות. ולפי דעתי יתכן שהתעכב בעיר שכם שנים רבות כי דינה לא היתה בת שבע שנים גם שמעון ולוי קטנים היו:

סְפוֹרְנוֹ ויקרא לו אל אלהי ישראל. קרא לו בתפלתו את האל ית' לאלהים כמו שנראה באמרו והי' ה' לי לאלהים וזה כשיהיה הוא ישראל שלא יוכלו אומות העולם להעבירו על דעתו ועל דעת קונו כמו שהזכיר בנדרו למעלה:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.