א
וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל־הַיְאֹר׃
רַשִׁ״י
ויהי מקץ. כְּתַרְגּוּמוֹ מִסּוֹף, וְכָל לְשׁוֹן קֵץ סוֹף הוּא: על היאר. כָּל שְׁאָר נְהָרוֹת אֵינָם קְרוּיִין יְאוֹרִים חוּץ מִנִּילוּס, מִפְּנֵי שֶׁכָּל הָאָרֶץ עֲשׂוּיִם יְאוֹרִים יְאוֹרִים בִּידֵי אָדָם וְנִילוּס עוֹלֶה בְּתוֹכָם וּמַשְׁקֶה אוֹתָם, לְפִי שֶׁאֵין גְּשָׁמִים יוֹרְדִין בְּמִצְרַיִם תָּדִיר כִּשְׁאָר אֲרָצוֹת:
אוּנְקְלוֹס
וַהֲוָה מִסּוֹף תַּרְתֵּין שְׁנִין וּפַרְעֹה חָלֵם וְהָא קָאֵם עַל נַהֲרָא
רַשְׁבַּ״ם
ויהי מקץ שנתים ימים: שתי שנים שלימות, כדכתיב ימים תהיה גאולתו, ואם לא יגאל עד מלאות לו שנה תמימה, וכן ימים או עשור, וכן למועדה מימים ימימה בפסח מדבר שהיא משנה לשנה שלימה, אבל מקץ שנתים בלא ימים היה משמע מקץ שנה ויום, כדכתיב בן שנתו בתוך השנה קורהו בן שנה:
אִבְּן עֶזְרָא
ויהי מקץ. לא פי' הכתוב תחלת זה החשבון. וכן ויהי מקץ ארבעים שנה. וכן ובעוד ששים וחמש שנה. ויהי בשלשים שנה. ויתכן להיות שזה החשבון ליציאת שר המשקים מבית הסהר. או לשבת יוסף שם: וטעם ימים. כבר בארתיו. ופרעה חלם. היה חולם. וכן ורבקה שומעת:
רַמְבַּ״ן
על היאור כל שאר נהרות אינם קרוים יאורים חוץ מנילוס מפני שכל הארץ עשויה יאורים יאורים בידי אדם ונילוס עולה בתוכם לשון רש"י (רש"י על בראשית מ״א:א׳) אבל אונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית מ״א:א׳) תרגם יאור "נהרא" רק תרגם על יאוריהם (שמות ז יט) על "אריתיהון" כי הוצרך שם להבדיל ביניהם מפני שהזכיר על נהרותם ועל יאוריהם והנה כלם יקראו לדעתו יאורים הגדולים נקראים נהרות ויאורים ואלו העשויים חפירות ארוכות בידי אדם גם הם יקראו יאורים ומצינו כי חדקל נקרא יאור כמו שכתוב (דניאל י ד) ואני הייתי על יד הנהר הגדול הוא חדקל והנה איש אחד לבוש הבדים וכתיב (שם יב ה) והנה שנים אחרים עומדים אחד הנה לשפת היאור ואחד הנה לשפת היאור ויאמר לאיש לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאור ולדעתי כדברי אונקלוס כן הוא כי יאור ונהר לשון אחד ושניהם לשון אורה וכן הגשם נקרא אור שנאמר (איוב לו ל) הן פרש עליו אורו יפיץ ענן אורו (שם לז יא) וכמו שאמר רבי יוחנן (ב"ר כו ז) כל אורה האמורה באליהוא בירידת גשמים הכתוב מדבר ואולי בעבור שהגשמים בסבת המאורות והנהרות יעשו מהם יתיחסו אל האבות:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען (משלי ג, ה)
שלמה המלך יזהיר בכתוב הזה (משלי ג) על מדת הבטחון, מפני שהוא מעקרי התורה והמצות. יאמר שיבטח אדם בהקב"ה בכל לבו ולא יבטח ולא ישען על בינתו, והכוונה בזה שאם יורהו שכלו ותלמדהו בינתו לבטוח בעשרו או בכחו וגבורתו, שלא ישען בזה כלל, רק שישים כל בטחונו בהקב"ה שהוא משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, ואין כל מעשיו ומחשבותיו כלום בלתי אם יגזור ה' יתעלה, וזהו שכתוב (משלי יט) רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, כי אם אסף עושר לרוב אין לו להחזיק טובה לעצמו כי עשרו לא בא אליו בכחו וקלותו, וכן אמר שלמה ע"ה (קהלת ט) כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עשר וגם לא ליודעים חן כי עת ופגע יקרה את כלם. וכן אמר עוד (משלי טז) לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון, ודבורו אינו בידו כי אם ביד הקב"ה וכל שכן שאר כל המעשים, ולפיכך אין ראוי לו לבטוח ולהשען על בינתו ואין לו לתלות תקותו בהשתדלותו רק בהקב"ה, והוא שאמר דוד ע"ה (תהילים סב) אך לאלהים דומי נפשי כי ממנו תקותי. כלומר לא בהשתדלותי.
וידוע כי בטחונו של אדם מתחלק על שמונה חלקים.
האחד הוא בתחילת תולדתו בוטח על שדי אמו מפני שהחלב מזונו וחיותו, וכענין שכתוב (תהלים כב) מבטיחי על שדי אמי.
והשני הוא שבוטח אחר כך על אמו להאכילו מה שיערב לו ולהטעימו המתוק לחכו, וכענין שאמר דוד ע"ה (תהלים קלא) אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו. יאמר דוד ע"ה שהיה משוה ומדמה נפשו בבטחון ה' יתברך כגמול הבוטח על אמו.
השלישי הוא שבוטח על אביו כי אחר שיגדל ותפקחנה עיני שכלו מעט יראה כי הוא ואמו תלוים על אביו, ואביו הוא עיקר ואז יתלה בטחונו באביו.
הרביעי הוא שיבטח על כחו כאשר יגדל יותר וילמד אי זו מלאכה שתהיה באשר יוכל להתפרנס אז יסיר בטחונו מאביו וישים בטחונו בכחו ותחבולותיו.
החמישי הוא שיבטח בהקב"ה כאשר יגדל יותר ויתחזק שכלו, ומתוך שיראה שאין כחו ותחבולותיו כלום ויראה חסרון הבריות ופחיתותם וצרכם הגדול לחסדיו יתעלה, אז יסיר בטחונו אשר היה לו בכחו וישים בטחונו בהקב"ה בענינים שאין בידו כח ותחבולה להפיק אותם. כענין צורך גשמים בזמן הזריעה, או אם ילך בים והים הולך וסוער, או במדבר חיות ולסטים, או בישוב והדבר היה בארץ. וכל הענינים האלו וכיוצא בהן שאין לו כח ותחבולה להמלט ישים בטחונו בהקב"ה, ומדרגה זו במדת הבטחון היא טובה אבל אין לה שלמות מפני שהוא כענין שאמר הנביא ע"ה (ירמיה ב) ובעת רעתם יאמרו קומה והושיענו.
הששי הוא שיבטח בהקב"ה אפילו בדברים שיש לו בהן כח וקצת תחבולה, כגון מי שאפשר לו להתפרנס בסבת מלאכה כבדה שהיא מיגעת הבשר ומחזיר בטחונו להקב"ה שיפרנסהו בענין שיהיה נקל יותר.
השביעי הוא שיבטח בהקב"ה בכל הסבות כולם בין שתהיה הסבה קשה או קלה.
השמיני הוא שיבטח בהקב"ה בכל לבו ולא יתלה מחשבתו לסבה מן הסבות רק שירצה במה שהוא רצון הקב"ה, כלומר במה שהוא בריא או חולה עשיר או עני חפשי או אסור בבית האסורים. וכיון שרצון הקב"ה שיהיה לו אחד מן המאורעות והיסורין ההם והוא חפץ לדכאו בהם יש לו לחפוץ בזה ואין לו לבקש סבה, כי אם הוא משתדל ומבקש סבה שינצל מן המאורע ההוא שהוא בו, משים חלק אחד מלבו בבטחון אותה סבה ואיננו בוטח בהקב"ה בטחון שלם בכל לבו, ומי שהוא שלם במדת הבטחון יש עליו לבטוח בהקב"ה בכל לבו שהוא יתעלה בעל הסבות כולן יזמין אליו הסבות כפי מה שיצטרך. כן כתב הרב הגדול החסיד ר' בחיי בן פקודה ז"ל בספר חובת הלבבות שחבר.
ויראה לי כי מפני זה אמר (משלי ג) בטח אל ה', ולא אמר בה', לבאר שהבטחון השלם בכל לבו הוא שיהיו כל מחשבותיו אל ה', כענין שכתוב (תהלים כה) עיני תמיד אל ה', ואין ראוי לו לצדיק השלם במדת הבטחון לבקש סבה, והעד על זה ענין אליהו, וכמו שהזכרתי בפרשה של מעלה (מ"א יז) והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר וגו', והקב"ה הזמין לו אותה סבה והוא לא בקש אותה, והנה זאת מדרגה עליונה מאד במדת הבטחון.
והנה יוסף הצדיק הבוטח בהקב"ה לפי שבקש משר המשקים שיהיה לו סבה שיצא מבית האסורים, לכך לא הגיע למדרגה זו של בטחון ונענש בזה שנשאר שתי שנים יותר בעונש שתי מלות שאמר לו והזכרתני והוצאתני. וזהו שכתוב.
ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עמד על היאור, מקץ שנתים ימים. לסוף שנתים שפתר יוסף חלום שר המשקים והאופים היה החלום הזה של פרעה. ודרשו רז"ל כי עכובו בבית האסורים שתי שנים אחרי זאת היה בעונש והזכרתני והוצאתני. וכבר בארתי למעלה כי יוסף הצדיק שם ה' מבטחו בלבד ולא פנה אל שר המשקים רק שיהיה לו סבה מאת ה' יתברך. ואחר שהזכיר שנתים למה הוצרך ימים והרי כתוב (בראשית מה) כי זה שנתים הרעב, ולא הזכיר שנתים ימים, אלא למדך כאן שהיו שתי שנים מלאים מיום ליום לכך הוסיף ימים.
ובמדרש מקץ שנתים ימים זהו שאמר הכתוב (איוב כח) קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר אבן אופל וצלמות, כל דבר ודבר שיצא מפי הקב"ה בקצבה הוא יוצא אפילו הגשמים בקצבה הם יורדין, שהוא קוצב לבריות בראש השנה וכשישראל זוכים יורדין על הצמחים ועל האילנות וכשהם חוטאים הם יורדים על המדברות ועל הימים, זהו שאמר הכתוב קץ שם לחושך, קץ נתן ליציאת מצרים שנאמר (שמות יב) ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה וגו', קץ נתן ליוסף לצאת מבית האסורים שנאמר ויהי מקץ שנתים ימים.
ראוי שיאמר ופרעה מלך מצרים, אבל מפני שהיה החלום הזה בענין היאור והוא היה תחלת מפלתו, גם יש בו רמז למה שעתיד שילקה במים ע"כ לא הזכיר בו הכ' מלכות כי אם השם לבדו, ומפני זה תמצא שיזכיר בכל הפרשה שם פרעה תמיד, ולא תמצא שם כלל מלך מצרים רק בהיות המעלה ליוסף שהזכיר בו הכ' מלכות לכבוד יוסף. הוא שכ' כי אז הזכיר בו השם והמלכות לבאר כי מעלת יוסף היא סבת מלכותו כי כל הארץ היתה אובדת לולי עצתו בחכמת פתרונו. ודע כי החלומות מפני ג' סבות, מפני מאכלים, מפני מחשבות, מפני חזוק הנפש, המאכלים מולידים גסות ומעלין עשן אל המוח והחלום הבא בסבת זה הכל עניני הבל ודברים בטלים, החלום הבא בסבת מחשבות הוא כשאדם מחשב בהם תדיר ומכח ציור המחשבה שהוא מחשב בהם ביום יראה אותם בלילה, הוא שכתוב בנבוכדנצר , והחלום הבא מפני חוזק הנפש הוא האמתי הראוי מכלם שהוא מכחות הנפש, שכח המדמה מצייר בעת השינה הדברים המורגשים שכבר חשב בהם והשיגם בהקיץ וחקקם בדמיונו ובשעת השינה שההרגשות בטלות הכח הזה מתחזק בו עד שיהיה הענין נדמה לא כאלו ראה אותו בהרגש והחלום הזה צודק כשהכח המדמה חזק באדם והוא שבא לאדם מבלי שיהרהר בו ושלא על דרך הרגילות כלל. וזו היא נבואה קטנה שארז"ל שנתנו לשוטים ותינוקות מפני שאין להם דעת ולא הטריחו חושיהן בהקיץ להשכיל בדברים המורגשים ולעצור אותם בדמיונם ולפיכך כל מה שהכח המדמה שלהם ישתלם להם בהקיץ ישתלם להם בעת השינה שהם מדמים דברים אמתיים ומתקיימים, והחלומות שהם מהמין הזה הם באים בין לצדיקים בין לרשעים מבלי שיהרהר אדם בענין זה כלל, ורצה הקב"ה להחלים את פרעה ולהפעים רוחו בחלום ולסכל עצת חרטומיו וחכמיו כדי להעלות את יוסף אל המעלה ההיא:
יאור ונהר הכל אחד, וכן תרגם אונקלוס נהרא ועקר שניהם מלשון אורה, וכן מצינו שהגשמים קראן הכתוב אור שנא' וכתוב , וטעם הדבר כי הנהרות נעשין ממי גשמים והגשמים בסבת המאורות, וע"כ ראוי ליחס התולדות אל האבות, והיאור הזה נקרא נילוס שהיה עולה ומשקה את הארץ כי אין הגשמים יורדים במצרים תדיר, ומה שהזכיר על היאור היה ראוי לומר על שפת היאור כמו שאמר ותעמדנה אצל הפרות על שפת היאור, וכן פרעה בעצמו בספורו ליוסף הזכיר בחלומי הנני עומד על שפת היאור: אבל יתכן לפרש כי לפי שזה ספור התורה גלתה לנו התורה בזה מחשבתו הרעה כי היה חלומו מענין מחשבתו שהיה עושה עצמו אלוה והיה נילוס יאורו ומפני זה הזכיר על היאור, ראה בחלומו כי היה שליט על היאור ומושל עליו כענין שכתוב , ופרעה בספורו שנה הענין ואמר על שפת היאור כי היה נבהל בענין החלום והוא שכתוב ותפעם רוחו ונתבייש לתת גדולה לעצמו שיאמר "על היאור" ואמר "על שפת היאור".
סְפוֹרְנוֹ
ויהי מקץ. ופרעה חולם. בהיותו חולם עניני רעיוניו חלם ג"כ שהיה עומד על שפת היאור כאמרם רז"ל כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים:
כְּלִי יָקָר
. לפי שלא פורש במקרא מתי התחילו שתי שנים אלו על כן ארז"ל ששתי שנים אלו הוזקק להיות אסור בבית הסהר יותר מן הנגזר עליו מפני שתלה בטחונו בשר המשקים שנאמר אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים אלו המצרים שנקראו רהב. ויש להקשות מה זה שאמר אשר שם ה' מבטחו הוה ליה למימר אשר שם בה' מבטחו, כמ"ש ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, ומלבד הכפל שבפסוק זה צריך הלשון גם כן תיקון במ"ש והיה ה' מבטחו, ועוד קשה למה קרא למצרים רהבים ולא קראם בשם המפורסם.
והקרוב אלי לומר בזה, שבנוהג שבעולם שאדם שיש לו איזו מעלה ביתר שאת על חבירו אינו זוכר את חבירו הקטן מערכו ובל ישא את שמו על שפתיו מצד רום לבבו, וזו היא טענת הפילוסופים על השי"ת לאמר שלגודל רוממותו ית' אינו משגיח בשפלים בכל מה שתחת גלגל הירח, ולבטל דיעה נפסדה זו נאמר אל תרבו תדברו גבוה גבוה יצא עתק מפיכם כי אל דיעות ה' ולו נתכנו עלילות, ר"ל אל תדברו שמצד שהקב"ה גבוה מעל כל גבוהים אין לו ידיעה בפרטי מעשינו, כי אל דעות ה' שיש לו ידיעה בכולם ולו נתכנו כל עלילות מעשה איש. וכדי לאמת דבר זה שהקב"ה שוכן את דכא ושפל רוח, צירף הקב"ה בשמו הגדול ית' ארבע אותיות של מספר מועט יותר מכל האותיות שבאלפ"א ביתא, כשתכתוב יו"ד ה"א וי"ו ה"א הסתכל בכל האותיות כשתכתבם במלואם לא תמצא שום אות שיעלה למספר מועט כמו אלו. וכן אמרו רז"ל א"ר יוחנן כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו כו' מן הכתובים שנאמר סולו לרוכב בערבות ביה שמו, ר"ל שבחוהו ביה שמו כי עם היותו רוכב בערבות גבוה מכל אע"פ כן יה שמו, שהם האותיות הקטנים במספר והתיבה רק בעלת שני אותיות דהיינו המועט בצירוף האותיות וכל זה מופת על ענותנותו ית'.
ולפי זה מהות השם הגדול, הוא מופת ובטחון לתחתונים שהקב"ה זוכרם ומשגיח בהם, שלא יהיה פתחון פה אל המערער לומר שלגודל רוממותו יתברך עזב ה' את הארץ, ולא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם שאינו משגיח וזוכר את מי שהוא למטה ממנו במדריגה. על שני הנחות אלו נאמר פסוק זה, על הנחה ראשונה שיבטח בה' אמר אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו, כי מהות השם הגדול וקטנותו הוא מבטחו שהשם יתברך מתחבר לשפלים, לכך לא נאמר בה' כי ה' דהיינו מהות השם הוא מבטחו, ועל זה אמר ברוך הגבר אשר יבטח בה' ובמה יהיה בטוח, על זה אמר והיה ה' מבטחו מהות השם הוא מבטחו. ועל הנחה שניה שלא לבטוח באדם כי רום לבבו מביאו לידי שכחה ע"ד ורם לבבך ושכחת את ה', אמר ולא פנה אל רהבים כי רהב הוא לשון רום לב וגסות רוח, כי אין לפנות פני מבטחו אל ב"ו כי מצד רהבו וגסות רוחו אינו פונה אל הבוטח אליו, כמ"ש ולא זכר שר המשקים את יוסף מצד שנעשה שר המשקים והושב על כנו ונעשה שר וחשוב ע"כ לא זכר את יוסף, כי היה בעינו נבזה ושפל אנשים ע"כ קרא למצרים רהבים. ומה שנגזר על יוסף להיות אסור ב' שנים לפי שחטא זה הוא כפול כמ"ש ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו. לפיכך נגזר שנה אחת כנגד הבטחון באדם כי זמן השכחה שנה כמת המשתכח מלב אחר שנה, ועוד שנה אחת כנגד ומן ה' יסור לבו.
ויתכן לפרש עוד בפסוק והיה ה' מבטחו, לפי שכמה מדריגות יש במדת הבטחון זכרם רבינו בחיי בפרשה זו, ומדריגה אחרונה הוא הבוטח בה' בלא סבה שלא יחשוב לומר הקב"ה יעשה לי דבר זה ע"י סבה זו, לפי שאין האדם יודע איזו סבה לטובתו כי אולי יחשוב אדם שדבר זה סבה למציאת מבוקשו, ויכול להיות שהוא הפך מן כאשר זמם, על כן נאמר ובטח עליו והוא יעשה ר"ל הקב"ה יעשה הסבות אשר יראו טוב בעיני השם יתברך, ולא אתה תבחר בהם, ואילו נאמר בכל מקום בטח בה' הייתי אומר שיתלה הבטחון באיזו סבה, ע"כ נאמר והיה ה' מבטחו ר"ל השם עצמו מבטחו בזולת סבה. ומזה המין היה בטחונו של יוסף שבלי ספק בטח בה', זולת שתלה הסבה בשר המשקים. על כן הראו לו מן השמים שאין זה סיבת גאולתו מה שחשב הוא כי אם עצת ה' היא תקום.
והנה עמד על היאור. ופרעה אמר על שפת היאור, בחלומו ראה שבע פרות אחרות עולות אחריהן מן היאור, ופרעה לא הזכיר מן היאור, בחלומו נאמר ותעמודנה אצל הפרות, ופרעה לא הזכיר זה. וכפי הפשט לא הזכיר זה כדי שלא יבין יוסף שלא היו נראין רעות כ"א בשעה שעמדו אצל הטובות, אבל כשלא עמדו אצליהם לא היו נראין רעות כל כך, לפי שלא היו רעות כ"א בערך הטובות, ע"כ לא הזכיר פרעה זה כדי שיבין שהיו רעות מצד עצמם, וכדי לחזק הענין אמר במקום זה לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרוע, כי זה מורה שנראו רעות גם מצד עצמם, וכן פתר יוסף את זה באמרו ונשכח כל השבע, שלא תאמר שלא יהיה רעב ממש אלא למי שזוכר שני השבע ורואה כנגדם ההעדר בשני הרעב, אבל למי שאינו זוכר שני השבע לא יהיה בעיניו הרעב גדול כ"כ, ע"כ אמר ונשכח כל השבע לפי שהיו שני רעב רעים מצד עצמם אפילו בעיני מי שאינו זוכר שני השבע. פרעה ראה יפות מראה ובריאות בשר וליוסף אמר כי ראה בריאות בשר ויפות תאר, ויש בזה שני שנויים דהיינו שנוי הלשון ממראה לתואר, והיפוך הלשון לזכור בריאות בשר בתחלה, וכן נמצאו הרבה שינויים בסיפור חלומו ממה שראה.
ואומר אני ליישב כולם, בהצעה אחת לקוחה מדברי המפרשים, שפרעה היה מחזיק את היאור לאלוה, וע"כ לא רצה לומר הנני עומד על היאור כי רצה לחלוק כבוד לאלוהו, ובזה יתורצו כל השנויים הנזכרים, כי מטעם זה לא רצה לומר שהפרות הרעות עלו מן היאור, כי לא רצה לייחס שום דבר רע לאלוהו בחשבו כי הוא מושל על הטובות לבד וממנו לא יצא דבר רע ואולי חשב שיש אלוה אחר מושל על הרעות כדעת המאנ"י שהביא בעקידה פרשת ואתחנן, ואולי שעל זה אמר פרעה ראו כי רעה נגד פניכם. שהמושל על הרעות נגד פניכם, וז"ש אל תרבו תדברו גבוה גבוה לומר ששני גבוהים יש אחד מושל על הטובות ואחד על הרעות, לכך אמר מיד ה' ממית ומחיה מוריש ומעשיר ר"ל פועל כל ההפכים והכל יוצא מאתו יתברך, וכן נאמר ראו כי אני אני הוא וגו', אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא וכפל אני אני דוגמת כפל גבוה גבוה.
והנה מטעם זה, לא אמר פרעה ותעמודנה אצל הפרות ותאכלנה, לפי שהיה משמע מזה כאילו עשו מלחמה ביניהם עד כי הגדיל המושל על הרעות ע"כ תאכלנה הפרות הרעות את הטובות, כי לשון ותעמודנה מורה שלא באו לכתחלה להכנס בתוך הרעות כדי להשביעם ולבטל רעבונם, שהרי עמדו אצלם אם כן היה דעתם לעמוד, זולת שגברו עליהן הרעות ובלעו אותם בעל כרחם, וזה גנאי לאלוהו שלא היה בו כח להציל את הטובות המושפעות מאתו. ע"כ שינה פרעה ואמר ותבאנה אל קרבנה, ורצה בזה שמעצמם מרצונם הטוב נכנסו אל תוך הרעות להשביע רעבונם, וכל זה ממדת טובו של אלהות שלו שרצה להיטיב ולתקן הרעות, וא"כ לא באו לכתחילה כי אם כדי לבא אל קרבנה ולא כדי לעמוד שמה ע"כ לא אמר ותעמודנה אצל הפרות, והעיד שלא הועיל כלום כי לא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כבתחילה, לפי שהיו בתכלית הרוע וע"כ הוצרך להעיד, לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרוע. וי"א שהזכיר זה שלא יאמר שקודם הלילה ראה פרות רעות כאלו והיה מתפעל מראיית חידוש כזה ע"כ בא לו חלום זה, כי כך המנהג שמה שאדם רואה דבר חידוש ביום ומהרהר בו נראה אליו בחלום, ע"כ אמר לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרוע, וזה מופת שחלום זה מן החלומות הצודקים.
והנה ענין יפות מראה ותואר, יש אומרים שלא יצדק זה בבהמות כ"א במין האנושי ע"כ שינה ממראה לתואר וע"כ פירש"י שהוא סימן לבריות. ולי נראה שאין הדבר כן שהרי הפסוק אמר כן שהראו לו יפות מראה א"כ ודאי שייך הוא גם בבהמות, ועוד וכי מראין לאדם דבר שאינו בנמצא כגון פילא דעייל בקופא דמחטא, אלא ודאי ששייך גם בבהמות והוא כשכל אבריה מליאות בשר ואינה כחושה זהו יפוי מראה שלה, ובריאות בשר הוא פירוש על יפות מראה כי זולת זה במה יוודע איפה אם הבשר בפנים בריא או חולה, אם לא על יפוי מראה שלה המעיד על בריאות הבשר שבפנים, והתואר הוא ענין אחר שאינו תלוי בבריאת הבשר כמו שפירש"י על פסוק ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה. כי ענינו צורת הפרצוף, דרך משל אם אין החוטם עקום או ארוך מן הראוי להיות, וכן העינים ושפתים וכיוצא בהם, והנה פסוק זה אומר שראה מן היאור עולות שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר וזה דבר טבעי, אע"פ שאין ביאור כח אלהי מכל מקום פעולתו הטבעית היא שהמים משקים הארץ וגורמים להצמיח חציר לבהמה עד שיהיו דשנים ורעננים, אבל אין ביאור כח לעשותם יפות תואר בחוטם ועינים ופה שיהיו ישרים ולא עקומים ולא גדולים או קטנים מן הראוי להיות, כי זהו פועל אלהי אשר עשה את כל ברואיו ישרים בתוארם. ופרעה לכבוד אלוהו לסברתו הנבערה שחשב שיש ביאור כח אלוה ע"כ יחס כוח זה לאלוהו לומר שעלו מן היאור בריאות בשר ויפות תואר, לומר לך לא זו שהעלה בריאות בשר שזה אינו חידוש כל כך כי כל הימים יכולין לעשות זה בטבעם, אלא אפילו יפות תואר גרם ג"כ היאור כי הוא בראם על תכונה זו לפי דעתו, ע"כ הקדים בסיפור זה בריאות בשר ליפות תואר, דרך לא זו אף זו ואצל הרעות הפך הדברים ואמר דלות ורעות תואר ודקות בשר לומר לא זו שהיו רעות תואר ומראיהן משונה, כי זה אין בו כל כך נפקותא והעדר הפעולה אינו חידוש כל כך, אלא היו אפילו רקות בשר כנגד הטבע ויש בו נפקותא.
וראיה ברורה לדברינו, מ"ש פרעה ותאכלנה הפרות הדקות והרעות את שבע פרות הראשונות הבריאות, למה לא הזכיר ענין התואר בשום אחד מהם, לא בטובות ולא ברעות, אלא ודאי לפי שאינו מעלה ומוריד לענין הבריאות והאכילה, כי לא היו רעבים ביותר מצד היותם רעות תואר, כי אם מצד היותם רעות מראה דהיינו כחושים, גם לא אכלו את הטובות מצד היותם יפות תואר כי אם מצד היותם בריאות בשר דהיינו יפות מראה, ומ"ש ותאכלנה הפרות ולא אמר שבע הפרות, לפי ששבע שני הרעב לא היו רצופים שהרי משבא יעקב אחר שנתים פסק הרעב וחזר במותו, כמו שיתבאר לקמן פרשת ויחי בגורן האטד בע"ה .
ומה שהוסיף לשון צנומות בשבלים, לפי שאינו דומה שמיעה לראיה כי פרעה ראה שבלים דקות, ויש לפעמים שבלים דקות שיש בהם גרגרים דקים, ופרעה ראה אותם בעיניו שהיו רקים ולא היה בהם גרגרים כלל, והיה מתירא שמא יוסף יטעה בלשון דקות כי לא ראה אותם, זולת מה ששמע מן פרעה, ע"כ פירש לו צנומות אני ראיתי שלא היה בהם כ"א המוץ, ובזה יתורצו כל הספיקות שנתחבטו בהם רוב המפרשים והוא דבר יקר. ויתר עניני החלום יתבארו בסמוך בעזרת השם.
אוֹר הַחַיִּים
ויהי מקץ. טעם אומרו לשון צער. כי עתה יתחיל לסובב סיבת גלות מצרים. והגם שהגלות כבר נגזרה גזירתו משנים קדמוניות, הלא אמרו רבותינו כי לא נגזר שיהיה במצרים שהוא כור הברזל, וכמו שכתבו התוס' במס' שבת וכמו שכתב הראב"ד (פ"ו הל' תשובה) כי המצרים הוסיפו לצער יותר ממה שאמר הכתוב ועבדום וענו וגו':
עוד אמר לשון צער לצד בשורת רעב כי הקדוש ברוך הוא כביכול לו צר בצרת עולמו, וצא ולמד ממה שדרשו ז"ל בפסוק ולא קרב זה אל זה וגו':
עוד ירמוז לצערו של אותו צדיק שנתעכב עד ששלמו ב' שנים אחר חלומו של שר המשקים כי אז היה לו לצאת כאומרם ז"ל (ב"ר פ' פ"ט) וז"ל בשביל שאמר כי אם זכרתני והזכרתני ניתוספו ב' שנים, הרי שהוסיפו לו ב' שנים בצער, ותמצא שאמרו ז"ל (שם) ויהי מקץ קץ שם לחושך. ולפי זה יכוין על זה הדרך ויהי מסיבת קץ שהוא יצר הרע שנקרא קץ כל בשר והוא סיבה לצערו של צדיק שנתים ימים. ובזה הרווחנו גם כן תחלת זה החשבון של שנתים שהוא לחלומו של שר המשקים שהיה זמן זכירת יוסף לטובה, וטעם ב' שנים בשביל שאמר זכרתני והזכרתני כנגד כל זכירה מנע ה' זכרונו בראש השנה שהוא זמן הזכרון:
עוד ירמוז באומרו מקץ שנתים לומר שהיה בזמן עצמו שחלמו שר המשקים ושר האופים שהוא זמן שהחלום יגיד דבר צודק ולא ידבר שוא:
ופרעה חולם. הנה לצד שהיא תחלת ההודעה היה צריך לומר חולם פרעה או ויחלום פרעה. אכן הכתוב מוסב אל ענין ראשון שספר בפרשה שקדמה חלומו של שר המשקים לענינו הוסיף לומר ופרעה גם כן חולם. והכוונה בזה כי אם שר המשקים לא רצה לזוכרו על ידי חלומו עשה ה' שגם פרעה יחלום ובזה נתחייב בעל כורחו לזוכרו. ושיעור הכתוב הוא על זה הדרך ולא זכר שר המשקים ויהי מקץ וגו' ופרעה גם הוא חולם וגו' וידבר שר המשקים בעל כרחו לאמר וגו' ושם אתנו וגו' ויפתר לנו וגו':
עוד אפשר שיכוין לומר כי שנתים ימים ופרעה חולם בתמידות חלום זה אלא שלא היה יודע שחלם ולסוף שנתים חלם ולא שכח:
עוד ירצה באומרו ופרעה חולם לומר שגם פרעה עצמו הרגיש בחלומו כי היה חולם חלום לצד ראותו דברים מופלאים כאשר אבאר הרגיש כי אין זה מהדברים ההווים בעולם ואין זה אלא חלום וכוונת הכתוב בהודעה זו היא להגיד סימני החלום אשר יצטדק, והוא כאשר ירגיש האדם בחלום כי הוא שלם בדעתו להבחין דבר עד שישכיל לדעת דברים שלא יתכן היות בהקיץ וירגיש כי הוא חולם זה יגיד כי אין חלומו בלבול הדעת וערבוב השכל ורוחות יתעללו בו אלא מודיעים אותו עליונים למעלה עתידות:
ב
וְהִנֵּה מִן־הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ׃
רַשִׁ״י
יפות מראה. סִימָן הוּא לִימֵי שֹׂבַע, שֶׁהַבְּרִיּוֹת נִרְאוֹת יָפוֹת זוֹ לָזוֹ, שֶׁאֵין עֵין בְּרִיָּה צָרָה בַחֲבֶרְתָּהּ: באחו. בָּאֲגַם, מריש"ק בְּלַעַז, כְּמוֹ יִשְׂגֶּא אָחוּ (איוב ח'):
אוּנְקְלוֹס
וְהָא מִן נַהֲרָא סָלְקָן שְׁבַע תּוֹרָן שַׁפִּירָן לְמֶחֱזֵי וּפַטִּימָן בְּשָׂר וְרָעְיָן בְּאַחְוָה
רַשְׁבַּ״ם
והנה מן היאר עולות: דרך ארץ לשתות הבהמות ביחד וחוזרות ועולות ורועות באחו:
באחו: מקום עשבים כדכתיב ישגא אחו בלי מים:
אִבְּן עֶזְרָא
באחו. י"א עמק שבו צמחים. וי"א שהוא שם צמח. הבי"ת נוסף כבי"ת השביעני במרורי' ועל שני הפירושים כי הוא בין אחים יפריא הוא ואחיו בן אמו:
רַמְבַּ״ן
והנה מן היאור עולות בעבור כי ארץ מצרים תשתה מן היאור וממנו בא להם השובע והרעב ראה אותן עולות מן היאור והפרות סימן לחרישה והשבלים סימן לקציר כמו שאמר (בראשית מ״ה:ו׳) אשר אין חריש וקציר ראה כי היאור לא עלה רק מעט ואין חריש ואשר יזרעו מעט במקומות הלחים יבא קדים רוח ה' וישרוף אותם כאשר ראה אותם שדופות קדים והנראה ממשמע הכתובים כי היה השובע בארץ מצרים לבדה כאשר נאמר (בראשית מ״א:כ״ט) שבע גדול בכל ארץ מצרים וכן (בראשית מ״א:מ״ח) אשר היו בארץ מצרים אבל הרעב היה בכל הארצות (בראשית מ״א:נ״ד) וכן פתר יוסף וקמו שבע שני רעב ולא הזכיר בארץ מצרים ועל כן לא יכלו בשאר הארצות לקבוץ אוכל ואפילו אם שמעו הענין כי היה מפורסם מאד ואולי היה בחלום רמז מזה במה שהזכיר ותרענה באחו כי שם היה מרעיהן ומעמדן אבל הרעות אחרי אכלן את הטובות תתהלכנה בארץ ולא ידע פרעה עד אנה הלכו: באחו אגם כמו ישגא אחו (איוב ח יא) לשון רש"י (רש"י על בראשית מ״א:ב׳) ואיננו נכון כי אחו שם העשב הגדל כמו היגאה גומא בלא ביצה ישגא אחו בלי מים עודנו באבו לא יקטף (איוב ח יא-יב) והנה איננו האגם ואולי ירצה לומר שיקרא העשב הנעשה באגמים על שם האגם והנכון שיהיה אחו שם כולל הדשא והעשב הנעשה על שפת הנהרות והאגמים ויהיה בי"ת באחו כמו בי"ת לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי (משלי ט ה) כי על שפת היאור היו רועות כמו שאמר (בראשית מ״א:ג׳) אצל הפרות על שפת היאור ואולי הוא מלשון אחוה בעבור היות מיני העשבים רבים גדלים יחד:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
מחית ארץ מצרים היתה מן היאור הוא שכתוב וכתוב , וכתוב , וכתוב .
הב' נוספת כמו , כי אחו הוא שם העשב עצמו כמו , וטעמו ותרעינה אחו כי על שפת היאור היו רועות האחו:
היה לו לומר והנה חלומות כי שני חלומות היו חלום הפרות וחלום השבלים, אבל אמר חלום שהוא בעצמו היה מכיר כי שניהם ענין אחד אבל לא היה יודע פתרונם.
כְּלִי יָקָר
. לפי שבריאות הפרות תלוי בבריאות הבריות, כי מרעה אחד לבריות ולפרות, ובזמן שכלה לבהמה מן השדה כלה גם לאדם, כי מתחילה ונתתי לבהמתך ואח"כ ואכלת ושבעת, ועוד שאם אין הבהמה בריאה וטובה מי יחרוש בבקרים. ויפות מראה יכול להיות שקאי על עיני הפרות שהיו להם עינים יפות, וזה סימן לבריות שיהיו עיניהם יפים זה לזה, כי בזמן שעין בריה צרה בחברתה נראה הדבר בעינים, אם הוא רואה את חבירו בעינים שוחקות או בעינים זעומות דהיינו רעות מראה.
אוֹר הַחַיִּים
מן היאור עולות וגו'. היה לו לומר עולות שבע פרות מן היאור כי מן הראוי יזכיר העולה ואח"כ מקום שעולה משם. ואולי שיכוין לומר כי כל הוייתן היתה מן היאור. ולזה הקדים המהווה ואחר כך המתהווה ממנו, ולזה אם היה אומר והנה שבע פרות עולות מן היאור יהיה הנשמע כי הפרות עברו דרך היאור ועלו ממנו ולא מהיאור נמצאו, לזה אמר מן היאור עולות שבע פרות לומר שממנו נמצאו, ומזה הרגיש גם כן כי הוא חולם חלום וכמו שפירשתי בפסוק (א') ופרעה חולם. וטעם שהראוהו מראה זה להגיד כי מהיאור עצמו יתהוו ב' הדמיונות, והוא שפתר יוסף שהם שבע שני שבע ושבע שני רעב ושניהם הם מתהוים מהיאור עצמו אם יעלה או לא יעלה ולזה ראה בחלום כי הפרות הוויתן היתה מהיאור:
ג
וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן־הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל־שְׂפַת הַיְאֹר׃
רַשִׁ״י
ודקות בשר. טינב"ש בְּלַעַז, לְשׁוֹן דַּק:
אוּנְקְלוֹס
וְהָא שְׁבַע תּוֹרָן אָחֳרָנְיָן סָלְקָן בַּתְרֵיהוֹן מִן נַהֲרָא בִּישָׁן לְמֶחֱזֵי וַחֲסִירַן בְּשָׂר וְקָמָן לְקִבְלֵיהוֹן דְּתוֹרָן עַל כֵּיף נַהֲרָא
רַמְבַּ״ן
ותעמדנה אצל הפרות בצדן וקרוב להן והוא סימן שלא יהא הפסק בין שני השבע ושני הרעב ואף על פי שלא סיפר זה ליוסף ואולי המראה והסיפור היו שוים והכתוב לא יחוש כאשר הוסיף בסיפור ולא נודע כי באו אל קרבנה וכן עולות בקנה אחד סימן שתהיינה שבע שנים רצופות:
סְפוֹרְנוֹ
ותעמודנה אצל הפרות. קודם שתאכלנה אותנה להורות שיהיו הרעב והשבע יחדו באיזה זמן כענין ויהי רעב בכל הארצות ובכל ארץ מצרים היה לחם:
כְּלִי יָקָר
והנה שבע פרות אחרות, קראם אחרות לפי שנאמר השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך, וכך משלם שערי מכדא נקיש ואתי תיגרא, וכל אחד נעשה אחר לחבירו חלק לבם ואינן לאחדים, ומטעם זה נאמר בשבלים הטובות עולות בקנה אחד, המורה על האחדות וממילא נשמע שברעות אינן אחדות, וכן בפרות הזכיר אחרות ברעות וממילא נשמע שבטובות אין אחרות אלא אחדות. ד"א לכך קראן אחרות לפי שכל שנה ושנה היתה קללתה מרובה משל חברתה כי הרעב הולך וגובר, ע"כ היתה כל שנה כשנה אחרת, אבל שני הטובה כולם שוים לטובה. ד"א לפי שהם ימי צער על כן נראו ימים רבים, אבל השנים הטובות היו כימים אחדים באהבה בתענוגים.
ותעמודנה אצל הפרות. הורה שהפרות היו כל כך רעות וכחושות עד שכמעט לא היה להם כח לעמוד על רגליהם, ומה שעמדו היינו לפי שהיו אצל הפרות הטובות שהחזיקו בידם, וזה סימן שלא היה לבריות תקומה ועמידה בשני הרעב אם לא מצד היותם אצל השנים הטובות סמוכות להם, ע"כ היה סעד וסמך לשני הרעב מן שני השובע, וכמ"ש ותאכלנה הפרות הרעות לרמז שבשני הרעב יאכלו מן תבואת שני השבע:�
אוֹר הַחַיִּים
עולות אחריהן מן היאור. פירוש על אופן שכתבנו שכל מציאותם מן היאור היה. והגם שלא אמר מן היאור עולות כמו שאמר בראשונות סמך על אומרו תיבת אחריהן שהוא כסדר הראשון שמהיאור הוא התחלת הוויתן:
ד
וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה׃
רַשִׁ״י
ותאכלנה. סִימָן שֶׁתְּהֵא כָל שִׂמְחַת הַשָּׂבָע נִשְׁכַּחַת בִּימֵי הָרָעָב:
אוּנְקְלוֹס
וַאֲכָלַן תּוֹרְתָּא בִּישָׁן לְמֶחֱזֵי וַחֲסִירַן בְּשַׂר יָת שְׁבַע תּוֹרְתָּא שַׁפִּירָן לְמֶחֱזֵי וּפַטִּימָתָא וְאִתְּעַר פַּרְעֹה
רַשְׁבַּ״ם
ויקץ פרעה: ויישן מיד ויחלום וגו': בין שינה מעט לשינה שנייה רגיל חלום להתחלף לעניין אחר, ועדיין אינו נותן לב להבין שזה חלום הוא, עד שנגמרה שינתו וניעור לגמרי, ואז וייקץ פרעה לבסוף והנה חלום אבל עד עתה לא ידע:
רַמְבַּ״ן
ותאכלנה הפרות על דעתי הוא סימן שיאכלו שני הרעב את שנות השבע ומזה למד יוסף לאמר לפרעה ויקבצו את כל אוכל השנים הטובות והיה האוכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב כי ראה שהפרות והשבלים הטובות תבואנה אל קרב הרעות ואיננה עצה כי הליועץ למלך נתנוהו רק בפתרון החלום אמר כן ונשכח כל השבע ולא יודע השבע פתרון ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כי ראה שלא היו באכילתן בריאות וטובות רק היו להן למחיה אילו לא אכלו אותן היו מתות בכחשיהן ולא כדברי רש"י שאמר ונשכח כל השבע הוא פתרון הבליעה:
ה
וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת׃
רַשִׁ״י
בקנה אחת. טוד"ל בְּלַעַז: בריאות. שיינ"ש בְּלַעַז:
אוּנְקְלוֹס
וּדְמוּךְ וַחֲלַם תִּנְיָנוּת וְהָא שְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא סָלְקָן בְּקַנְיָא חַד פַּטִּימָן וְטָבָן
רַשְׁבַּ״ם
בקנה אחד: זהו סימן לשובע, לכל גרעין שבע שבלים:
כְּלִי יָקָר
ויישן ויחלום שנית. לא נאמר ויחלום עוד אלא שנית, להורות שחלום אחד הוא ונשנה פעמים. והנה שבע שבלים עולות בקנה אחד. ואצל הרעות לא נאמר בקנה אחד, לפי ששבע שני השובע היו רצופים בזה אחר זה ע"כ עלו בקנה אחד המצרפם, אבל שבע שני הרעב לא היו רצופים כי אחר שנתים ימים כשבא יעקב פסק הרעב וחזר במותו ע"כ לא נאמר בקנה אחד, ועוד שזה מורה על רבוי התבואה שאפילו קנה אחד יצמיח שבעה שבלים וטובות ותרתי לטיבותא, והרעות היה בהם תרתי לריעותא שצמחו אחד אחד, ועוד שהיו שדופות קדים, ויקץ פרעה והנה חלום, כי גם הוא הבין שחלום אחד הוא,
ו
וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן׃
רַשִׁ״י
ושדופת. הלייא"ש בְּלַעַז, שְׁקִיפָן קִדּוּם, חֲבוּטוֹת, לְשׁוֹן מַשְׁקוֹף הֶחָבוּט תָּמִיד עַל יְדֵי הַדֶּלֶת הַמַּכָּה עָלָיו: קדים. רוּחַ מִזְרָחִית, שֶׁקּוֹרִין בי"סא בְּלַעַז:
אוּנְקְלוֹס
וְהָא שְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא לָקְיָן וּשְׁקִיפָן קִדּוּם צָמְחָן בַּתְרֵיהוֹן
אִבְּן עֶזְרָא
שדופות. שארע שדפון מרוח מזרחית. כי נקרא מזרח קדם בעבור צאת השמש בתחלה:
רַמְבַּ״ן
צמחות אחריהן לא שראה אותן צומחות שלא ראה אלא שבלים עשויות אבל הוא כאילו אמר צמחו אחריהן ואחז זה הלשון להודיע שמיד שראה הטובות ראה הרעות שעלו אחריהן כי סימן התכיפה ראה בכולן:
ז
וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם׃
רַשִׁ״י
הבריאות. שיינ"ש בְּלַעַז: והנה חלום. וְהִנֵּה נִשְׁלַם חֲלוֹם שָׁלֵם לְפָנָיו וְהֻצְרַךְ לְפוֹתְרִים:
אוּנְקְלוֹס
וּבְלָעָא שֻׁבְּלַיָּא לָקְיָתָא יָת שְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא פַּטִּימָתָא וּמָלְיָתָא וְאִתְּעַר פַּרְעֹה וְהָא חֶלְמָא
רַשְׁבַּ״ם
והנה חלום: כמו והנה היא לאה, אבל עד עתה היה סבור שראה ממש ולא חלום:
רַמְבַּ״ן
וטעם ויקץ פרעה וגו' הנה חלום שלם לשון רש"י (רש"י על בראשית מ״א:ז׳) ולפי דעתי ירמוז כי עמד על מטתו מקיץ מחשב בחלומו אולי יראה עוד דבר פעם שלישית וכאשר עמד בבקר ולא חלם עוד נפעם רוחו וזה טעם ויהי בבקר ותפעם רוחו אבל בנבוכדנצר אמר ותתפעם רוחו ושנתו נהיתה עליו (דניאל ב א) כי גם בלילה לא שכב לבו והזכיר ויקץ פרעה מן הענין הנזכר בספר השינה כי חלום שיחלום אחריו חלום אחר מענין אחר בשנתו איננו מתקיים על כן אמר כי כאשר הקיץ נהיה החלום וחשב בו עד הבקר אולי ישתלש חלומו כאשר נשנה והנה פרעה עצמו הכיר כי ענין אחד הוא ולכך הזכיר והנה חלום וכך אמר חלום חלמתי ופותר אין אותו ולא הזכיר חלומות וזה טעם וארא בחלומי אבל הכתוב הזכיר ואין פותר אותם לפרעה לומר שאין פותר אפילו האחד מהם:
סְפוֹרְנוֹ
והנה חלום. הרגיש שהכל היה חלום אחד בעצמו שהיה נראה לו בחלומו השני שהיה באותו המעמד בעצמו של חלומו הראשון וכך פירש הוא אחר כך באמרו וארא בחלומי:
אוֹר הַחַיִּים
וייקץ וגו' והנה חלום. אולי כי בחלום השבלים לא הכיר בו בחלומו כי היה חולם והיה חושב שהיה בהקיץ לרוב בהירות הדבר והכירו בלא בלבול כדרך החולם, אלא אחר שעמד משנתו אז הכיר למפרע כי היה חולם, והוא אומרו וייקץ פרעה והנה מצא עצמו כי חלום היו הדברים ולא בהקיץ:
ח
וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת־כָּל־חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת־כָּל־חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת־חֲלֹמוֹ וְאֵין־פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה׃
רַשִׁ״י
ותפעם רוחו. וּמִטַּרְפָּא רוּחֵיהּ, מְקַשְׁקֶשֶׁת בְּתוֹכוֹ כְּפַעֲמוֹן; וּבִנְבוּכַדְנֶצַּר אוֹמֵר, וַתִּתְפָּעֶם רוּחוֹ (דניאל ב'), לְפִי שֶׁהָיוּ שָׁם שְׁתֵּי פְעִימוֹת, שִׁכְחַת הַחֲלוֹם וְהַעֲלָמַת פִּתְרוֹנוֹ (בראשית רבה): חרטמי. הַנֵּחָרִים בְּטִימֵי מֵתִים, שֶׁשּׁוֹאֲלִין בַּעֲצָמוֹת. טִימֵי הֵן עֲצָמוֹת בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי, וּבַמִּשְׁנָה בַּיִת שֶׁהוּא מָלֵא טִימַיָּא (אהלות פי"ז), מָלֵא עֲצָמוֹת: ואין פותר אותם לפרעה. פּוֹתְרִים הָיוּ אוֹתָם, אֲבָל לֹא לְפַרְעֹה, שֶׁלֹּא הָיָה קוֹלָן נִכְנָס בְּאָזְנָיו, וְלֹא הָיָה לוֹ קוֹרַת רוּחַ בְּפִתְרוֹנָם, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים שֶׁבַע בָּנוֹת אַתָּה מוֹלִיד וְשֶׁבַע בָּנוֹת אַתָּה קוֹבֵר (בראשית רבה):
אוּנְקְלוֹס
וַהֲוָה בְצַפְרָא וּמִטַּרְפָּא רוּחֵהּ וּשְׁלַח וּקְרָא יָת כָּל חֳרָשֵׁי מִצְרַיִם וְיָת כָּל חַכִּימָהָא וְאִשְׁתָּעִי פַרְעֹה לְהוֹן יָת חֶלְמֵהּ וְלֵית דְּפָשַׁר יָתְהוֹן לְפַרְעֹה
רַשְׁבַּ״ם
ותפעם רוחו: נתחלפה דעתו, טרישפשא ב"ל, וחשב לבקר ולדעת הפתרון, וכן בדניאל, ויאמר להם המלך חלום חלמתי ותפעם רוחי לדעת את החלום:
ואין פותר אותם: דברים המתיישבים לפרעה:
אִבְּן עֶזְרָא
ותפעם רוחו. מבנין נפעל כמו נפעמתי ולא אדבר. וי"א שהכל מן גזרת הולם פעם. והטעם שהרוח דומה לגוף המוכה: חרטומי. מלה מרובעת ויתכן להיות ארמית או מצרית. והם חכמי התולדות: ואת כל חכמיה. במזלות ופתרון חלומות:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ותפעם רוחו. היתה מקשקשת בתוכו כפעמון. ובנבוכדנצר נאמר ותתפעם לפי שהיו ב' חלומות חלום הצלם וחלום האילן. חלום הצלם שנאמר (דניאל ב) הוא צלמא ראשיה די דהב טב חדוהי ודרעוהי די כסף מעוהי וירכתיה די נחש. חלום האילן שנאמר (שם ד) חזי הוית ואלו אילן בגו ארעא ורומיה שגיא. ועוד נאמר בו ותתפעם מפני שנתעלם ממנו החלום והפתרון, הוא שכתוב (שם ב) מלכא לעלמין חיי אמר חלמא לעבדך ופשרה נחוא, ענה מלכא ואמר לכשדיא מלתא מני אזדא הן לא תהודעונני חלמא ופשרה הדמין תתעבדון ובתיכון נולי יתשמון, והן חלמא ופשריה תהחוון מתנן ונבזבה ויקר שגיא תקבלון מן קדמי להן חלמא ופשריה החוני, ענו תנינות ואמרין מלכא חלמא יאמר לעבדוהי ופשרה נהחוה, ענה מלכא ואמר מן יציב ידע אנא די עידנא אנתון זבנין כל קבל די חזיתון די אזדא מני מלתא, די הן חלמא לא תהודענני חדה היא דתכון וגו'. ענו כשדיא קדם מלכא ואמרין לא איתי אינש על יבשתא די מלת מלכא יוכל להחויה כל קבל די כל מלך רב ושליט מלה כדנא לא שאל לכל חרטם ואשף וכשדי, ומלתא די מלכא שאל יקירא ואחרן לא איתי די יחונה קדם מלכא להן אלהין די מדרהון עם בישרא לא איתוהי.
ודרשו רז"ל אמרו לו כשהיה ב"ה קיים היה אדם הולך אצל הנביא או אצל בני אהרן הכהנים ושואל באורים ותומים ומגלה לו את הדבר. וזהו רמז הכתוב, שאמר ואחרן, כאלו אמר ואהרן לא איתי די יחוינה, שאותיות אחה"ע מתחלפות. אמר להם נתתם לי עצה להחריבו, מיד כעס ואמר להובדה לכל חכימי בבל, ודתא נפקת וחכימיא מתקטלין ובעו דניאל וחברוהי להתקטלה. בא דניאל לפני נבוכדנצר אמר לו האיתך כהל להודעתני חלמא די חזית פשרה. אמר לו אין, אמר לו אימתי, אמר לו לא לאחר שלשים יום ולא לעשרים יום, אלא המתן עד הלילה ולבקר אני אומר לך. אדין דניאל לביתה אזל ולחנניה מישאל ועזריה חברוהי מלתא הודע, ורחמין למבעא מן דקדם אלה שמיא על רזא דנה די לא יהובדון דניאל וחברוהי עם שאר חכימי בבל, אדין לדניאל בחזוא די ליליא רזא גלי אדין דניאל ברך לאלה שמיא.
ואין פותר אותם לפרעה. דרשו רז"ל פרעה ראה החלום ופתרונו עמו וזכר החלום ושכח הפתרון שראה, והיו אומרים לו שבע בנות אתה מוליד, שבע בנות אתה קובר. ויש לתמוה איך אפשר שלא יוכלו חכמיו הגדולים וחרטומיו להודיע לו פתרון החלום, והדברים מוכיחים שהם מורים שבע שני שבע ושבע שני רעב, שהרי הפרות היו סימן לחרישה כענין שכתוב (משלי יד) ורב תבואות בכח שור. והשבלים גם כן סימן הקצירה. אבל הכל היה סבה מבעל הסבות יתעלה שסכל עצתם והשיב אחור חכמתם כענין שכתוב (ישעיה מד) משיב חכמים אחור ודעתם יסכל. ומנע מהם הפתרון לבעבור סבב את פני הדבר ולתת גדולה ליוסף, והוא דבר הנביא ע"ה שאמר(ישעיה יט) אך אוילים שרי צוען חכמי יועצי פרעה עצה נבערה. יבאר כי הקב"ה סכל עצתם, זהו שאמר עצה נבערה. וכתיב (שם) איה אפוא חכמיך ויגידו נא לך. הכונה שהיה להם להבין לולא שהקב"ה מנע מהם זאת. ועל זה דרשו רז"ל (משלי יד) בקש לץ חכמה ואין ודעת לנבון נקל. בקש לץ חכמה ואין זה חכמי פרעה, ודעת לנבון נקל זה יוסף.
סְפוֹרְנוֹ
ואין פותר אותם. מפני שחשבו שהם שנים טעו בפתרון כי בחלק הראשון ממנו הית' הסבה הפועל' והחומרי' בלבד שהן הפרות חורשות והיאור המשקה ובחלק השני הית' הסבה הצוריית והתכליתיית בלבד והם השבלים:
כְּלִי יָקָר
ויהי בבוקר וגו'. מהרי"א כתב שחלומות של בוקר צודקים ביותר על כן ותפעם רוחו, כי הרגיש שיש בהם ממש.
ויספר פרעה להם את חלומו ואין פותר אותם לפרעה. חלומו משמע חלום אחד, מדלא קאמר חלומותיו, ואין פותר אותם שנים במשמע מדלא קאמר אותו. ונ"ל לפירש"י שאמרו לו שבע בנות אתה קובר, וקשה לי למה לא הזכיר רש"י גם מה שנזכר שאמרו לו שבע אפרכיות אתה כובש, שבע ימרדו בך, ע"כ קרוב בעיני לפרש כי רצה לתקן שינוי לשון זה, כי פרעה ספר להם חלומו כי לדעתו היה נראה שהכל חלום אחד, והיה נעלם מעיניו ענין השנות החלום, ע"כ אמר ואין פותר אותם לפרעה שלא יוכלו לפתור אותם, ר"ל מדוע נראה אליו הדבר פעמים ובפנים שונות, זהו הדבר שלא יוכלו לפתור לו.
דבר אחר, החרטומים נתנו לו טעם על השנות החלום לפי שהבנות יש מהם שני תועליות. א' הוא, שתכליתם לשם פריה ורביה לבעליהן, התועלת השני הוא, שהם מצילין את בעליהם מן החטא כי מטעם זה נמשלה האשה אל הלחם, כמו שבארנו למעלה בפר' וישב בפסוק כי אם הלחם אשר הוא אוכל לפי שאבר קטן יש באדם משביעו רעב, ודווקא בביאה של עבירה כי עיקר טעם ביאה לעוברי עבירה ע"כ יצרו מרעיבו, אבל אשתו משביעו כלחם זה המשביע, וע"ש ענין זה חשבו החרטומים ודאי שני חלומות אלו ענינם אחד, ולמה בא החלום ברוב ענין, אלא ודאי שיוליד שבע בנות וישיאם לאנשים ויהיו פרים ורבים וזהו הוראת לשון שבע פרות על שם שפרות ורבות, ויהיו לבעליהן כלחם זה העשוי מן השבלים, וזהו ענין שבע שבלים, ולפי זה היטיבו לראות אך שאין פותר אותם אותן שני תועליות לפרעה, כי היה קשה לו למה הראה ה' כזאת דוקא לפרעה, הלא הרבה בני אדם מולידין בנות ולמה לא הראה להם ה' כזה, זה"ש שלא היה קולן נכנסים באזניו ר"ל למה השמיע ה' לאזניו דווקא כזה ולא לזולתו, בשלמא לפתרונו של יוסף אתי שפיר כי המלך בידו סיפק לעשותו ולתקן פרצת הרעב, זה"ש ואין פותר אותם לפרעה שלא יכלו לפתור למה הראה ה' שני תועליות אלו לפרעה דווקא ולא הראה כן לזולתו, כי בכל משיא בתו נמצאו שני תועליות אלו ומה נשתנה פרעה מזולתו.
אך לפי מדרש הרבתי, שאמרו לו שני פתרונים הבנות והאפרכיות נראה לפרש שהבינו שהשבלים מרמזים על הבנות ע"ד קראן לו ויאכל לחם כ"א הלחם אשר הוא אוכל. והפרות רמז לכבישת האפרכיות, כמ"ש בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח. כי הפרות בזמן שהם בריאות וטובות יש בקרניהם כח הנגיחה, ואע"פ שהפרים כחם גדול מן הפרות מ"מ נקט פרות לרבותא, כי בזמן הצלחתו אפילו החלש כנקיבה יאמר גבור אני וינצח, ובשעת המרידה יהיה תש כחו של פרעה כנקיבה לשלא יהיה בידו כח כנגד שבע אפרכיות שימרדו בו. ומ"ש ואין פותר אותם לפי שפרעה היה סבור שחלום אחד הוא על כן נאמר ויספר להם חלומו והחרטומים חשבו ששני חלומות הם ופתרון על הבנות שיהיה קובר ושימרדו בו שבע אפרכיות, ולא רצו להגיד לפרעה בשורה רעה זו, לכך נאמר ואין פותר אותם לפרעה דווקא אל פרעה עצמו לא רצו לפתור, אבל בפני שאר עבדיו פתרוהו, וגם עבדיו לא הגידו לו כלום מאותו פתרון, ע"כ אמר פרעה ליוסף ואין מגיד לי, ולא אמר ואין פותר לי אלא ודאי שראה עבדיו מתלחשים ויבן כי פתרו לרעה, וע"כ היה קובל על כל בני ביתו לפני יוסף לאמר שמכולם אין מגיד לי מה שפתרו בפניהם החרטומים.
דבר אחר, לכך אמר ואין מגיד לי, לפי שנבוכדנאצר לא שכח החלום ואמר בפני חכמיו ששכחו כדי לברר האמת כי מי שיאמר לו החלום ודאי נביא הוא ופתרונו אמת, אבל פרעה סיפר חלומו וא"כ במה יודע לו אם הפתרון אמת, ע"כ היה משנה בסיפור חלומו בכמה דברים ממה שראה וחשב מי שיגיד לו השינויים רוח ה' דבר בו, וכמו שספרו לפני יוסף כך ספרו גם לפני החרטומים ואין מגיד לו השינויים, ע"כ לא קיבל פרעה פתרונם אבל יוסף הגיד לו כל השינויים ואמר לו, לא ראית צנומות אלא דקות כו' כדאיתא במדרש תנחומא ג.
אוֹר הַחַיִּים
ואין פותר אותם וגו'. אמר אותם לצד שהיו ב' חלומות, והגם שאמר הכתוב לשון יחיד את חלומו, כשבא להודיע כי לא מצא פותר דקדק לומר אותם שכל ב' החלומות אין פותר להם. ואומרו לפרעה ללא צורך, נראה לומר שיכוין הכתוב באומרו לפרעה כי דבר ידוע הוא כי שם פרעה אינו שם העצם אלא שם המלכות, ולזה תמצא שדבר אליו שר המשקים פרעה קצף וגו' ואין מהמוסר שיזכיר שם המלך בפניו כסדר זה אלא ודאי שהוא שם המלוכה, וכן אמרו ז"ל, (רש"י תהלים ל"ד) ומעתה בא לתת טעם למה לא נתקבל פתרונם אצלו, כי לצד שהחלום היה למלך ואמרו ז"ל (ב"ר פ' פ"ט) כי חלומות המלכים יגידו דברים הנוגעים לכללות המלכות, והדעת כן נותנת, והם לא היו פותרים פתרון שנוגע למלכות אלא פתרונים של הדיוטות. ורז"ל (שם) אמרו לפרעה שלא היה מתקבל פתרונם לו, ודבריהם היו נשמעים אם היה אומר ואין פותר וגו' לו:
ט
וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת־פַּרְעֹה לֵאמֹר אֶת־חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם׃
אוּנְקְלוֹס
וּמַלִּיל רַב שָׁקֵי (עִם פַּרְעֹה) לְפַרְעֹה לְמֵימָר יָת סָרְחָנִי אֲנָא מַדְכַּר יוֹמָא דֵּין
סְפוֹרְנוֹ
את חטאי אני מזכיר. לא כמתרעם על שנתת אותי בבית הסהר כי בחטאי היה:
אוֹר הַחַיִּים
וידבר שר וגו' לאמר וגו'. טעם אומרו לאמר, גם אומרו את ולא אמר אל. ואולי שלא דיבר אליו לנוכח אלא לחכמי מצרים לאמר לפרעה, ולזה תמצא שכל דבריו הם דרך נסתר לא לנוכח, פרעה קצף ויתן לשון נסתר:
עוד ירצה באומרו לאמר את חטאי על זה הדרך שלא תחשוב שאני זוכר את אשר עבר עלי מיסורי המלך אלא אדרבה אני אומר פחיתותי וגרעוני כי אני הוא החוטא, והוא אומרו לאמר את חטאי וגו'. ודקדק לומר היום כי הוא עת הצורך כי זולת זה היה מעלים זכרון מעשיו הפחותים, גם בזה נתן טעם למה שלא הודיע הדבר מקודם כחיוב המוטל על קרובי המלך להודיע דבר חדש כזה, כי לא היה להזכיר עוד שגיונו, ואמר חטאי לשון רבים לומר כי חשוב בעיניו את אשר כבר עשוהו לחטאים רבים. או אולי שנתכוין לרמוז גם לחטא זה שמנע ההודעה עד עתה לזה אמר לשון רבים חטאי:
י
פַּרְעֹה קָצַף עַל־עֲבָדָיו וַיִּתֵּן אֹתִי בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֹתִי וְאֵת שַׂר הָאֹפִים׃
אוּנְקְלוֹס
פַּרְעֹה רְגֵז עַל עַבְדוֹהִי וִיהַב יָתִי בְּמַטְּרָא בֵּית רַב קָטוֹלַיָּא יָתִי וְיָת רַב נַחְתּוֹמֵי
רַשְׁבַּ״ם
פרעה קצף על עבדיו: כל פרעה בלשון מצרים מלך, וכן כל מלכי מצרים נקראים, ושל פלשתים אבימלך, אפילו בימי דוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך, ושל ירושלים מלכי צדק, ביהושע אדני צדק מלך שלם, ובימי דוד על דברתי אני מבטיח שתהיה מלכי צדק מלך ירושלים, ושל עמלק אגג, בימי משה וירום מאגג מלכו, ובימי שאול אגג מלך עמלק, אף כאן פרעה לשון מלכות, כי בשמו של מלך אין אומרין לפניו דוד קצף על עבדיו, אלא כך אומרין לפניו המלך קצף על עבדיו, וכן לפנינו אני פרעה , אני אהיה המלך לבדי, כדכתיב רק הכסא אגדל ממך, לכן נקרא יוסף אברך אב למלך, ובספר לקח טוב פירש כמותי:
אִבְּן עֶזְרָא
פרעה קצף על עבדיו. לפי דעתי כי אין פרעה שם עצם רק שם תאר. והוא מלשון מצרים כמו חירם בצור. גם היום יקרא כל מלך גדול על ישמעאל נגיד המאמינים על כן מצאנו פרעה בימי אברהם ובימי יוסף ומת פרעה וקם פרעה. וכן בימי ירמיהו. הלא תראה הכתוב יפרש מה טעם פרעה כי הוא מלך מצרים והעד חפרע שהוא שם העצם. וכן פרעה נכה כי נכה שם העצם. ואל יקשה עליך דרש כסא שלמה כי לא לקחו מלך מצרים. ועד שני שאמר שר המשקים פרעה קצף. וכן אמר יוסף אלהים יענה את שלום פרעה. הראה את פרעה. יעשה פרעה. ואין מדרך המוסר להזכיר עם המלכים שם העצם: אותי ואת שר האופים. אמר אותי פעם שנית. כי כן דרך הלשון כמו ואני אנה אני בא:
יא
וַנַּחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד אֲנִי וָהוּא אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ חָלָמְנוּ׃
רַשִׁ״י
איש כפתרון חלמו. חֲלוֹם הָרָאוּי לַפִּתְרוֹן שֶׁנִּפְתַּר לָנוּ וְדוֹמֶה לוֹ:
אוּנְקְלוֹס
וַחֲלֵמְנָא חֶלְמָא בְּלֵילְיָא חַד אֲנָא וָהוּא גְּבַר כְּפִשְׁרַן חֶלְמֵהּ חֲלֵמְנָא
יב
וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר־לוֹ וַיִּפְתָּר־לָנוּ אֶת־חֲלֹמֹתֵינוּ אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר׃
רַשִׁ״י
נער עברי עבד. אֲרוּרִים הָרְשָׁעִים, שֶׁאֵין טוֹבָתָם שְׁלֵמָה, מַזְכִּירוֹ בִּלְשׁוֹן בִּזָּיוֹן: נער. שׁוֹטֶה וְאֵין רָאוּי לִגְדֻלָּה: עברי. אֲפִלּוּ לְשׁוֹנֵנוּ אֵינוֹ מַכִּיר: עבד. וְכָתוּב בְּנִמּוּסֵי מִצְרַיִם שֶׁאֵין עֶבֶד מוֹלֵךְ וְלֹא לוֹבֵשׁ בִּגְדֵי שָׂרִים: איש כחלמו. לְפִי הַחֲלוֹם וְקָרוֹב לְעִנְיָנוֹ:
אוּנְקְלוֹס
וְתַמָּן עִמָּנָא עוּלֵם עִבְרָאָה עַבְדָא לְרַב קָטוֹלַיָּא וְאִשְׁתָּעֵינָא לֵהּ וּפָשַׁר לָנָא יָת חֶלְמָנָא גְּבַר כְּחֶלְמֵהּ פָּשָׁר
רַשְׁבַּ״ם
איש כחלומו פתר: כמשמעות חלומו פתר, וגם כמו שפתר לנו כן היה ויהי כאשר פתר וגו':
רַמְבַּ״ן
איש כחלומו לפי החלום וקרוב לענינו לשון רש"י (רש"י על בראשית מ״א:י״ב) ויותר נכון שיאמר כי לכל אחד ממנו פתר כאשר היה אמתת חלומו העתיד לבא לו כי כאשר פתר כן היה לנו וכן (בראשית מ״ט:כ״ח) איש אשר כברכתו ברך אותם כברכה הבאה אליו ועל דעתי אין צורך אבל אמר איש את חלומו פתר לנו ויהי כאשר פתר לכל אחד כן בא והגיע אלינו הגיד כי היו חלומות שונים ולהם פתרונים שונים כאשר יפרש שלא יחשוב שחלום אחד חלמו שניהם ופתרון אחד להם וכן לדעתי איש כברכתו ברך שלא ברך אותם ברכה שוה לכולם אלא ברכה מיוחדת לכל אחד כאשר פירש ואמר לו:
יג
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר־לָנוּ כֵּן הָיָה אֹתִי הֵשִׁיב עַל־כַּנִּי וְאֹתוֹ תָלָה׃
רַשִׁ״י
השיב על כני. פַּרְעֹה, הַנִּזְכָּר לְמַעְלָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר פַּרְעֹה קָצַף עַל עֲבָדָיו; הֲרֵי מִקְרָא קְצַר לָשׁוֹן, וְלֹא פֵּרֵשׁ מִי הֵשִׁיב, לְפִי שֶׁאֵין צָרִיךְ לְפָרֵשׁ; מִי הֵשִׁיב? מִי שֶׁבְּיָדוֹ לְהָשִׁיב, וְהוּא פַּרְעֹה; וְכֵן דֶּרֶךְ כָּל מִקְרָאוֹת קְצָרִים, עַל מִי שֶׁעָלָיו לַעֲשׂוֹת הֵם סוֹתְמִים אֶת הַדָּבָר:
אוּנְקְלוֹס
וַהֲוָה כְּמָא דִּי פָשַׁר לָנָא כֵּן הֲוָה יָתִי אֲתֵיב עַל שִׁמּוּשִׁי וְיָתֵהּ צְלָב
יד
וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת־יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן־הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל־פַּרְעֹה׃
רַשִׁ״י
מן הבור. מִן בֵּית הַסֹּהַר שֶׁהוּא עָשׂוּי כְּמִין גֻּמָּא, וְכֵן כָּל בּוֹר שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן גֻּמָּא הוּא, וְאַף אִם אֵין בּוֹ מַיִם קָרוּי בּוֹר, פוש"א בְּלַעַז: ויגלח. מִפְּנֵי כְבוֹד הַמַּלְכוּת (בראשית רבה):
אוּנְקְלוֹס
וּשְׁלַח פַּרְעֹה וּקְרָא יָת יוֹסֵף וְאַרְהָטוּהִי מִן בֵּית אֲסִירֵי וְסַפַּר וְשַׁנִּי כְסוּתֵהּ וְעַל לְוַת פַּרְעֹה
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויריצהו מן הבור. דרשו רז"ל מתוך צרה רוחה מתוך אפלה אורה מתוך נבולן של צדיקים נשיאות, שנאמר (משלי ל) אם נבלת בהתנשא, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שנתרוממו מתוך נבולן, שנאמר (דניאל ג) כפתו בסרבליהון פטישיהון וכרבלתהון ולבושיהון ורמיו לגוא אתון נורא יקידתא. וכתיב באדין מלכא הצלח לשדרך מישך ועבד נגו. דניאל הושלך לבור אריות ונצל ונתרומם, שנאמר (דניאל ו) ודניאל דנא הצלח במלכות דריוש. מרדכי כתיב ביה (אסתר ד) וילבש שק ואפר, ונתרומם שנאמר (אסתר ח) ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות וג'ו, אף כאן ביוסף ויריצוהו מן הבור ויגלח ויחלף שמלותיו, וכתיב (קהלת ד) כי מבית הסורים יצא למלוך. וכן דרשו רז"ל בפסוק (שמות א) ועלה מן הארץ מתוך ירידה עליה.
סְפוֹרְנוֹ
ויריצוהו מן הבור. כדרך כל תשועת ה' שנעשית כמו רגע כאמרו כי קרובה ישועתי לבא וכאמרו לו עמי שומע לי וכו' כמעט אוביהם אכניע. וכך היה ענין מצרים כאמרו כי גורשו ממצרים כאמרם ז"ל שלא הספיק בצקן של אבותינו להחמיץ וכו'. וכן אמר לעשות לעתיד כאמרו ופתאום יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים וכו': ויחלף שמלותיו. כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק:
טו
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ׃
רַשִׁ״י
תשמע חלום לפתר אתו. תַּאֲזִין וְתָבִין חֲלוֹם לִפְתֹּר אוֹתוֹ: תשמע. לְשׁוֹן הֲבָנָה וְהַאֲזָנָה, כְּמוֹ שׁוֹמֵעַ יוֹסֵף, אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ, אנטינ"דרא בְּלַעַז:
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף חֶלְמָא חֲלֵמִית וּפָשַׁר לֵית לֵהּ וַאֲנָא שִׁמְעֵית עֲלָךְ לְמֵימַר דְּאַתְּ שָׁמַע חֶלְמָא לְמִפְשַׁר יָתֵהּ
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו. תבין, מלשון (דברים ו) שמע ישראל שהוא ענין התבוננות, כלומר יש בך כח החכמה והבינה לפתור החלום. וכן אמר בלשאצר לדניאל (דניאל ה) ואנה שמעת עליך די תוכל פשרין למפשר וקטרין למשרא.
סְפוֹרְנוֹ
תשמע חלום לפתור אותו. שתבין ענין החלום לפתור אותו כפי חכמת הפתרון ולא תפתור במקרה:
אוֹר הַחַיִּים
ופותר אין אותו. פירוש שהיו לו פותרים אלא שלא היה צודק החלום על פי הפותרים, והוא אומרו ופותר אין אותו והכוונה בזה שיפתור פתרון שיצטדק עם החלום:
ואני שמעתי וגו'. צריך לדעת אומרו לאמר. עוד אומרו תשמע פשיטא שלא יפתור קודם שישמע והיה לו לומר שמעתי עליך פותר חלום. אכן הכוונה היא שנתחכם פרעה לחייב יוסף לפתור החלום מבלי תת אמתלאות, ובא בטענה לומר כי הוא יוסף פיו העידו כי הוא פותר חלומות, ומעתה לא ימנע מחלוקה או יפתור חלומו של פרעה או יתחייב על אשר רימה בני אדם שהוא פותר ואין בפיהו נכונה, והוא אומרו ואני שמעתי עליך לאמר פירוש שאתה אומר תשמע חלום לפתור אותו, כמו שכן היה אחר האמת שאמר לשר המשקים ושר האופים (מ' ז') ספרו נא לי וגו', ומן הסתם שר המשקים הודיע הדברים כמות שהם לפרעה או פרעה בחן כי לא יגידו שריו חלומות לנער עברי עבד אם לא ששאל הוא להגידו, ומעתה יתחייב לפתור חלומו של פרעה לצדק דבריו:
טז
וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת־פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת־שְׁלוֹם פַּרְעֹה׃
רַשִׁ״י
בלעדי. אֵין הַחָכְמָה מִשֶּׁלִּי, אֶלָּא אֱלֹהִים יַעֲנֶה – יִתֵּן עֲנִיָּה בְּפִי – לִשְׁלוֹם פַּרְעֹה:
אוּנְקְלוֹס
וַאֲתֵיב יוֹסֵף יָת פַּרְעֹה לְמֵימַר בַּר מִן חָכְמְתִי אֶלָּהֵן מִן קֳדָם יְיָ יִתֹּתַב יָת שְׁלָמָא דְפַרְעֹה
רַשְׁבַּ״ם
בלעדי: אינו תלוי בי אלא הקב"ה יודיענו לפתור שלומך:
אִבְּן עֶזְרָא
בלעדי. מלה אחת מורכבת משתי מלות. והטעם שב אל תשמע חלום לפתור אותו. אמר יוסף בלעדי פתרוני יענה אלהים את שלום פרעה. וי"א כי טעמו בעבור שאמר לו כי אתה פותר חלום אמר בלעדי הוא הפותר והוא אלהים שיענה את שלום המלך: וטעם יענה. שימציא תמיד. וכן כי האלהים מענה בשמחת לבו. וכן הארץ תענה והוא קרוב ממשמעו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
בלעדי השיב יוסף אין כח החכמה והבינה בי אלא חוץ ממני, זהו שאמר בלעדי כלומר זולתי.
אלהים יענה את שלום פרעה. הכל בא מכח אלהים שהוא בעל הכחות כולן והוא יעזור אותך מצער החלום ופתרונו. והזכיר אלהים כי מאתו המענה בחלומות והיא הה"א האחרונה שבשם. וכן אמר דניאל (דניאל ב) ופשרה נאמר קדם מלכא, רמ"ז לוא"ו ה"א, כי במה ידע פשר דבר כי אם בשתי אותיות האחרונות והבן זה. כי ע"כ אמר הוא גלי עמיקתא, כי כן בודאי ה"א וא"ו שבשם גלי עמיקתא מהמשכת שפע הראשית. וכשם שהזכיר יוסף לפרעה בלעדי כך מצינו בדניאל שאמר לנבוכדנצר (דניאל ב) ואנה לא בחכמה די איתי בי מכל חייא וגו'.
ודע שאני חושב ענין בחלום פרעה שהוא הולך בשבע על שבע. ידוע כי פרעה ועמו רשעים מאמינים הקדמות כופרים בידיעה ובהשגחה ובחדוש, והיתה דעתם בכל המעשים הנעשים בשפלים שכולם מסורים למקרים ותחת ממשלת כוכבי לכת המנהיגים את העולם, ומתוך שהיה נמשך אחר הטבע והחומר ויסוד העפר כנרמז בשמו הראו לו מן השמים שתי חלומות אלו מתוך שני היסודות הכבדים שהם המים והעפר, שבע פרות עולות מיסוד המים, ושבע שבלים צומחות מיסוד העפר. והרמז בהן לענין שובע ורעב שהוא מופת על ההשגחה בשפלים כמו שנזכר עליהם בראש השנה. ומזה תקנו בתפלה ועל המדינות בו יאמר איזו לרעב ואיזו לשובע. והענין הזה היה מופת לפרעה מאתו יתברך בענין ההשגחה להודיע כי הוא יתברך המשגיח בעולם היסודות והנותן בו שובע ורעב, והוא השליט המושל על שבעה כוכבי לכת ובידו להגבירם ולהחלישם על פי השכר והעונש. והוצרך להודיע לו זאת לפי שהיה עושה עצמו אלוה והיה אומר כי נילוס הנהר שלו כענין שכתוב (יחזקאל כט) לי יארי ואני עשיתני. ומה שהיה החלום מתוך היאור, יגיד מראשית אחרית לרמוז על מפלתו בתחילת עשר מכות שלקה היאור בדם, ועל אחריתו שעתיד ללקות ולהאבד במים אם לא יחזור בו מדרך האמונה הזאת, וכאשר לא שב מרשעו ועמד במרדו באומרו (שמות ה) מי ה' אשר אשמע בקולו, לקה במים מדה כנגד מדה. ומפני שהיה יוסף יודע אמונתו הרעה הזאת קפץ בתחלת דברו להזכיר לו שם אלהים ואמר בלעדי אלהים, כלומר אין חכמת הפתרון מכחי כי אם מכח אלהים, הוא המחדש והמשגיח והיכול, והוא יענה את שלום פרעה כלומר יתן עזר וסיוע, כי מענה שלום האדם ממנו יתברך לא מצד הכוכבים והמזלות, וראוי לאדם לשום דברתו אליו לא אליהם, כענין שכתוב (איוב ה) ואל אלהים אשים דברתי. ומזה אמר הכתוב (הושע ב) אענה נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ, והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר. יגיד לך הכתוב כי כשם שאין מענה לארץ כלום בלתי מענה השמים כן אין מענה השמים כלום בלתי מענה השם יתעלה, ומזה הזכיר בכאן אלהים יענה. ועל הכוונה הזאת יזכיר יוסף שם אלהים תמיד בכל דבריו, אמר את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה. ואמר עוד אשר האלהים עושה הראה את פרעה. ואחר כך אמר כי נכון הדבר מעם האלהים וממהר האלהים לעשותו. ייחס המעשים לאלהים לבאר כי אין מעשה האדם מסורין לכחות העליונות כמו שהוא סבור כי אם לשם אלהים, ולכך פתח בתחלת דבריו בלעדי אלהים, וסיים בסוף דבורו וממהר האלהים לעשותו, כי היה מדבר עם פרעה הכופר בחדוש העולם במעשה בראשית, וע"כ אחז דרך מעשה בראשית שפתח בראשית ברא אלהים וסיים אשר ברא אלהים לעשות.
ותמצא בפרשה זו ספור שבע פרות ושבע שבלים ג"פ. האחד ספור התורה, והשני ספור פרעה ליוסף, והשלישי ספור יוסף לפרעה, ושלשה פעמים י"ד הם מ"ב, ולא ישאר הספור לבטלה כי נתקיים הכל במצרים, ממה שאמר הנביא (יחזקאל כט) מצרים תהיה שממה ולא תשב ארבעים שנה. כי שתי שנים התחילו במצרים, שנאמר (בראשית מה) כי זה שנתים הרעב, ואחר כך השלימו לארבעים ושנים כחשבון שלשה ספורים שבתורה.
סְפוֹרְנוֹ
בלעדי. אע"פ שאמרת ופותר אין אותו כאלו אני יחיד בזאת החכמה אני חושב שיש בלי ספק פותר בלעדי: אלהים יענה. יעשה שאענה בפתרוני. את שלום פרעה. דבר שיהיה שלום פרעה שהחלומות הולְכִים אַחַר הפה (ברכות נה, ב).
אוֹר הַחַיִּים
ויען יוסף לאמר וגו'. פי' השיבו למה שטען בתיבת לאמר כי הוא אומר לשמוע חלום לפתור, בלעדי לא היו כן הדברים, ומה שאמר הוא כי אלהים ימציא פתרונים לחלומות על יד בני אדם כמו שמצינו שכן אמר יוסף לשר המשקים ושר האופים (שם) הלא לאלהים פתרונים פי' לא יחסרו הפתרונים ואמר ספרו לי אולי ימצא פתרון ולעולם אינו מייחד עצמו לומר כי הוא מפשר חלומות, וכמו כן הוא אומר לו אלהים יענה וגו'. והוצרך לומר יענה שלום, נתכוון לומר לו שלא יקפיד אם יהיה פתרון החלום מגיד רעתו כי מה' מענה דבר ולא יקפיד לומר כי החלומות הולכים אחר הפה, ונתן טעם באומרו שלום פרעה כי המלך ישתנה בדבר זה, ולזה אם יגיד רע לא ממנו יצאו הדברים, וכמו כן הוא אומרו עתה אלהים יענה את שלום פרעה:
עוד ירצה באומרו אלהים יענה כי אין סדר אופן פתרונו כסדר פתרון בר הדיא וכיוצא בו שיטה החלום לאשר יחפוץ אלא אמיתות משמעות הדברים, ולזה אמר אלהים וגו':
יז
וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף בַּחֲלֹמִי הִנְנִי עֹמֵד עַל־שְׂפַת הַיְאֹר׃
אוּנְקְלוֹס
וּמַלֵּיל פַּרְעֹה עִם יוֹסֵף בְּחֶלְמִי הָא אֲנָא קָאֵם עַל כֵּיף נַהֲרָא
יח
וְהִנֵּה מִן־הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת בְּרִיאוֹת בָּשָׂר וִיפֹת תֹּאַר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ׃
אוּנְקְלוֹס
וְהָא מִן נַהֲרָא סָלְקָן שְׁבַע תּוֹרָן פַּטִּימָן בְּשַׂר וְשַׁפִּירָן לְמֶחֱזֵי וְרַעְיָן בְּאַחֲוָה
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
בריאות בשר ויפות תואר. ולמעלה הזכיר יפות מראה ובריאות בשר, וכן הלשון מתחלף במקצת תיבות, כי אין פרעה מספר חלומו ליוסף כמו שראה ממש וכמו שהעידה התורה בספור של מעלה, וע"כ דרשו רז"ל אמר לו יוסף לא ראית בריאות בשר ויפות תואר אלא יפות מראה ובריאות בשר. לא ראית דלות ורעות תואר אלא רעות מראה ודקות בשר. לא ראית מלאות וטובות אלא בריאות וטובות. לא ראית צנומות אלא דקות ושדופות קדים. תמה פרעה ואמר אחרי היית בחלומי, שנאמר אחרי הודיע אלהים וגו'. הוא שאביו מברכו (בראשית מט) בן פרת יוסף בן פרת עלי עין, בין הפרות.
יט
וְהִנֵּה שֶׁבַע־פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת בָּשָׂר לֹא־רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ׃
רַשִׁ״י
דלות. כְּחוּשׁוֹת, כְּמוֹ מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל, דְּאַמְנוֹן (שמואל ב י"ג): ורקות בשר. כָּל לְשׁוֹן רַקּוֹת שֶׁבַּמִּקְרָא חַסְרֵי בָשָׂר, וּבְלַעַז בלוא"ש:
אוּנְקְלוֹס
וְהָא שְׁבַע תּוֹרָן אָחֳרָנְיָן סָלְקָן בַּתְרֵיהוֹן חֲסִיכָן וּבִישָׁן לְמֶחֱזֵי לַחֲדָא וַחֲסִירָן בְּשָׂר לָא חֲזֵתִי כְוָתְהֵן בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם לְבִישׁוּ
סְפוֹרְנוֹ
לא ראיתי כהנה. לא קרה זה ע"ד רעיונך על משכבך סליקו:
כ
וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעוֹת אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת הַבְּרִיאֹת׃
אוּנְקְלוֹס
וַאֲכָלָן תּוֹרְתָּא חֲסִיכָתָא וּבִישָׁתָא יָת שְׁבַע תּוֹרְתָּא קַדְמָיָתָּא פַּטִּימָתָא
כא
וַתָּבֹאנָה אֶל־קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי־בָאוּ אֶל־קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה וָאִיקָץ׃
אוּנְקְלוֹס
וַעֲלָא לִמְעֵיהֶן וְלָא אִתְיְדַע אֲרֵי עַלּוּ לִמְעֵיהֶן וּמֶחֱזֵיהֶן בִּישׁ כַּד בְּקַדְמֵיתָא וְאִתְּעָרִית
רַשְׁבַּ״ם
ולא נודע כי באו אל קרבנה: כך אמר פרעה עכשיו ליוסף, עתה אני זכור כי בשעת החלום נדמה כאילו לא באו אל קרבנה, אבל למעלה לא היה ראוי לכתוב אלא ראיית האכילות שראה שזו אוכלת זו, אבל מה שחשב פרעה בלבו על מה שהיה תמיה שמראיהן רע כבתחילה לא היה ראוי לכתוב:
אִבְּן עֶזְרָא
ומראיהן. ומראה כל אחת מהן רע. ופה הוסיף לפרש חלומו שראה שבאו הפרות הטובות בקרב הרעות והיו כאשר היו בראשונה:
סְפוֹרְנוֹ
ולא נודע כי באו אל קרבנה. ע"ד ואכלתם ולא תשבעו כאמרם ז"ל אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו:
כב
וָאֵרֶא בַּחֲלֹמִי וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלֹת בְּקָנֶה אֶחָד מְלֵאֹת וְטֹבוֹת׃
אוּנְקְלוֹס
וַחֲזֵית בְּחֶלְמִי וְהָא שְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא סָלְקָן בְּקַנְיָא חַד מָלְיָן וְטָבָן
כג
וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים צְנֻמוֹת דַּקּוֹת שְׁדֻפוֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶם׃
רַשִׁ״י
צנמות. צוּנְמָא בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי סֶלַע, הֲרֵי הֵן כְּעֵץ בְּלִי לִחְלוּחַ וְקָשׁוֹת כְּסֶלַע, וְתַרְגּוּמוֹ נָצָן לָקְיָן, נָצָן – אֵין בָּהֶם אֶלָּא הַנֵּץ, לְפִי שֶׁנִּתְרוֹקְנוּ מִן הַזֶּרַע:
אוּנְקְלוֹס
וְהָא שְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא נָצָן לָקְיָן שְׁקִיפָן קִדּוּם צָמְחָן בַּתְרֵיהוֹן
אִבְּן עֶזְרָא
צנומות. אין לו חבר במקרא וטעמו כמו רקות. וי"א שפירושו צלמים כי כן בלשון ישמעאל:
רַמְבַּ״ן
צנומות דקות צונמא בלשון ארמי סלע הרי הן כעץ בלא לחלוח וקשות כסלע ותרגומו נצן לקיין נצן אין בהן אלא הנץ לפי שנתרוקנו מן הזרע לשון רש"י (רש"י על בראשית מ״א:כ״ג) והשבלים בעת שנתרוקנו מן הזרע אין בהן נץ וכן פרעה לא ראה אותן בעת הנצן כי מלאות וטובות ודקות ושדופות קדים ראה אותן וכן צנומות שיהיה כמו סלועות מלשון צונמא אינו נכון והשבלים הדקות אינם קשות כסלע אבל פירוש צנומות פרודות לחתיכות הרבה והוא לשון רבותינו (ברכות לט) פת הצנומה בקערה מברכין עליה המוציא פת החתוכה והוא הפת שאדם עושה ממנו חתיכות ונותן המרק עליו בקערה ואוכלו חתיכה חתיכה בלא בציעה אחרת והוא לשון התרגום גם כן שאמר נצן לשון חתוך וחסרון ממה שאמרו הם ז"ל (ב"ב נד) מליא במליא נצא בנצא לא הויא חזקה שקל מוליא ושדא בנצא הויא חזקה המקום שהוא גבוה שלם העפר נקרא מליא ושהוא חסר העפר ובו חסרון נקרא נצא אף כאן הפך מלאות צנומות ונצן הפך מליאן והענין כי לא היו השבלים מלאות הגרגרים אבל היה בהם מקומות חסרים אין בהם גרגרים ומקום אחר גבוה שבו הגרגרים שלקו והם רקות ולכך אמר יוסף במקום צנומות רקות כי היו בהן מקומות רקים אין בהם גרגרים כלל:
כד
וַתִּבְלַעְןָ הָשִׁבֳּלִים הַדַּקֹּת אֵת שֶׁבַע הַשִׁבֳּלִים הַטֹּבוֹת וָאֹמַר אֶל־הַחַרְטֻמִּים וְאֵין מַגִּיד לִי׃
אוּנְקְלוֹס
וּבְלָעָן שֻׁבְּלַיָּא לָקְיָתָא יָת שְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא טָּבָתָא וַאֲמָרִית לַחֲרָשַׁיָּא וְלֵית דִּי מְחַוֵּי לִי
סְפוֹרְנוֹ
ואין מגיד לי. שראה שכלם חשבו שהם שני חלומות ופתרו אותם על שני דברים והוא הכיר ששניהם היו חלום אחד כאמרו וארא בחלומי:
כה
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־פַּרְעֹה חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה׃
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר יוֹסֵף לְפַרְעֹה חֶלְמָא דְפַּרְעֹה חַד הוּא יָת דִּי יְיָ עָתִיד לְמֶעְבַּד חַוִּי לְפַרְעֹה
רַשְׁבַּ״ם
וצנומות: פתרונו לפי עניינו, ואין לו חבר במקרא, ויש לומר כי לשון צונמא שבתלמוד הוא, קשים כאבן בלא ליחלוח:
סְפוֹרְנוֹ
חלום פרעה אחד הוא. ולפיכך טעו הפותרים: את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה. לפיכך לא ידעו זה החרטמים כי לא נודע להם בלהטיהם אבל הגיד לפרעה בלבד:
אוֹר הַחַיִּים
את אשר האלהים וגו'. יתבאר על דרך אומרם ז"ל ג' דברים הקדוש ברוך הוא מכריז עליהן והם שבע ורעב ופרנס, והוא אומרו את אשר האלהים עושה בכבודו שלא על ידי שליח הגיד וגו', שבע אלו שני שבע. רעב אלו שני רעב. פרנס ירא פרעה איש וגו'. והגם שלא אמר לו מי זה האיש, אף על פי כן אחר האמת תמך גורלו במה שמנע הפתרון מכל חכמיו וגילה לו את יוסף על ידי שר המשקים שספר לו העובר עליו ונתגלגלו הדברים ונתגלה לו יוסף וישיתהו על ארץ מצרים. ואומרו הגיד לפרעה פי' שיש סיפוק בידו לעשות תיקון כמו שאמר לבסוף (פסוק ל"ג) ירא פרעה וגו' וחמש וגו':
כו
שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה חֲלוֹם אֶחָד הוּא׃
רַשִׁ״י
שבע שנים ושבע שנים. כֻּלָּן אֵינָן אֶלָּא שֶׁבַע, וַאֲשֶׁר נִשְׁנָה הַחֲלוֹם פַּעֲמַיִם, לְפִי שֶׁהַדָּבָר מְזֻמָּן כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ לוֹ בַּסּוֹף ועל השנות החלום וגו' בְּשֶׁבַע שָׁנִים הַטּוֹבוֹת נֶאֱמַר הגיד לפרעה לְפִי שֶׁהָיָה סָמוּךְ וּבְשֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב נֶאֱמַר הראה את פרעה, לְפִי שֶׁהָיָה הַדָּבָר מֻפְלָג וְרָחוֹק, נוֹפֵל בּוֹ לְשׁוֹן מַרְאֶה:
אוּנְקְלוֹס
שְׁבַע תּוֹרְתָּא טָבָתָא שְׁבַע שְׁנִין אִנּוּן וּשְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא טָבָתָא שְׁבַע שְׁנִין אִנּוּן חֶלְמָא חַד הוּא
כז
וְשֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעֹת הָעֹלֹת אַחֲרֵיהֶן שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַשִׁבֳּלִים הָרֵקוֹת שְׁדֻפוֹת הַקָּדִים יִהְיוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב׃
אוּנְקְלוֹס
וּשְׁבַע תּוֹרְתָּא חֲסִיכָתָא וּבִישָׁתָא דְסָלְקָן בַּתְרֵיהוֹן שְׁבַע שְׁנִין אִנּוּן וּשְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא לָקְיָתָא דִּשְׁקִיפָן קִדּוּם יְהֶוְיָן שְׁבַע שְׁנֵי כַפְנָא
רַמְבַּ״ן
יהיו שבע שני רעב בעבור שהשבע בארץ מצרים איננו חדוש גדול כי הוא כגן ה' (בראשית י״ג:י׳) הזכיר תחילה פתרון הרעות כי הוא החדוש ותועלת החלום כי האלהים ברחמים הראה לפרעה הרעב להחיות לפליטה גדולה וזה טעם ותחילנה שבע שני הרעב לבוא כאשר אמר יוסף (בראשית מ״א:נ״ד) כי לא נודע דברו רק בשנות הרעב:
כְּלִי יָקָר
. יש כאן ספק למה התחיל יוסף הפתרון בשני הרעב, היה לו להתחיל בפתרון שבע שני השבע הקודמים לשני הרעב, ועו"ק מה שאמר הוא הדבר אשר דברתי, כאילו הוכיח דבריו לקיים פתרונו ומה הוכחה יש כאן. ואומר אני שכך פירושו שיוסף שפט בשכלו שיהיו שני שבע ושני רעב, לפי שראה ענין אכילה בפרות ובליעה בשבלים שאכלו ובלעו הרעות את הטובות, ועיקר ההוכחה היתה מן השבלים דווקא כי מן אכילת הפרות לא יכול להוכיח כלום שמדבר בשני שובע ורעב, כי אולי יתקיים החלום ממש ששבע פרות כחושות יאכלו שבע פרות שמנות, או שמא פתרונו ששבע אנשים רשעים דלים ורקים יאכלו את שבע אנשים צדיקים וטובים, או את ממונם או את גופם, כי זה בנמצא שרשע מכתיר את הצדיק וכ"ש כבלע רשע צדיק ממנו.
אמנם אחר שסיפר לו ענין בליעת השבלים, הנה בליעה זו אי אפשר לה להתקיים כי השבלים בעלי נפש הצומחת אין בהם רוח חיים שיוכלו לבלוע האחת את חברתה, ואף אם נאמר שהוא משל ודמיון מ"מ אין מראין לאדם דבר שאינו בנמצא כלל, כמו שאין מראין לאדם פילא דעייל בקופא דמחטא, ומזה שפט בשכלו שאין זה בליעה ממש אלא כליון של ז' שני הרעב שיכלו ויבלו ויבלעו את ז' שני השבע, ע"כ התחיל יוסף בפתרון שבע שבלים הרעים לומר כי המה יבלעו וישחיתו את שבע שני השבע כי א"א לפותרם בענין אחר, והמה בנין אב על כל פרטי החלום מאחר שנראין הדברים שהכל חלום אחד הוא, וכמו ששבע שבלים הרקות והרעות הם שבע שני רעב, כך המלאות הם שבע שני שבע, וכן הוא ענין הפרות.
ולפי שעיקר ההוכחה, שעשה יוסף על כל הפתרון היה מן שבע שבלים הרקות ומבליעתן שבלעו את הטובות, על כן אמר אחר שאמר יהיו שני רעב, הוא הדבר אשר דברתי את אשר האלהים עושה הראה לפרעה, כי בזה היתה דעתי חלוקה מן החרטומים כי המה פתרו החלום על הדברים שהקב"ה עושה ע"י שליח, כגון כבישת האפרכיות הקב"ה עושה ע"י שליח, וכן ענין הבנות על ידי מלאך הממונה על ההריון, וכל מה שנעשה על ידי שליח אינו נעשה כל כך במהירות כמו הדברים הנעשים על ידי הקב"ה בעצמו, וענין הפרנסה הקב"ה עושה בעצמו לא על ידי שליח, כי ד' מפתחות בידי הקב"ה וסימנם מפת"ח, מטר פרנסה תחיה חיה, ע"כ אמר יוסף בפתח דבריו על מה שאמר פרעה ואין מגיד לי, אמר יוסף חלום פרעה אחד הוא, והוצרך לתת טעם מיד על השנות החלום, ואמר את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה, כי פתרונה מענין הדברים שהקב"ה עושה בעצמו לא על ידי שליח, ע"כ נשנה החלום כי כל מה שנעשה ע"י הקב"ה נעשה במהירות. ואח"כ אמר יוסף דבר זה מפורש ביותר, ואמר על השנות החלום וגו' כי נכון הדבר מעם האלהים וממהר האלהים לעשותו. ועל כן אמר יוסף הוא הדבר אשר דברתי אשר האלהים עושה וגו', כבר הקדמתי לך לומר שחלום זה הוא מן הדברים שהקב"ה עושה בעצמו, אבל עדיין לא הוכחתי שיהיה כדברי, שיהא כל הפתרון מענין שובע ופרנסה ומזון, אבל עכשיו שאני רואה ענין בליעת השבלים הרקות שאי אפשר לפתרו כ"א על ענין שבע שני רעב, א"כ מכאן הוכחה לדברי, והוא הדבר אשר דברתי שאת אשר האלהים עושה, דהיינו עניני פרנסה הראה לפרעה, כדי שיתקן ענין הרעב כי ספק בידו לעשות ופירוש זה יקר וברור.
ומ"ש ועתה ירא פרעה. הזכיר לשון ועתה לפי שממהר האלהים לעשותו ע"כ אמר ועתה היינו תכף ומיד ירא פרעה. ומה שהקשה הרמב"ן הליועץ נתנו למלך כו' נראה לי שזה מעין הפתרון, שהרי הרחיק פתרון החרטומים בעבור שקשה לו למה הראה ה' דווקא לפרעה כזאת כמבואר למעלה, ע"כ אמר בפתרונו שלכך הראה ה' לפרעה דווקא, כי שירא איש חכם ונבון לתקן פרצה זו.
אוֹר הַחַיִּים
יהיו שבע שני רעב. טעם שלא אמר כן על שבע שני שבע, לצד שגם בימים ההם היו שני שבע ואין דבר חדש כל כך אלא שיתרבה השבע כאומרו (כ"ט) שבע גדול שהחידוש הוא היות השבע גדול, לזה לא אמר אלא דבר חדש מופלא שהוא שני רעב:
עוד נראה כי לצד שהשבע אינו אלא לצורך תיקון שני רעב כמו שגילה לבסוף שצוה ללקט תבואות שני שבע לשני רעב, לזה לא הזכיר אלא שני הרעב כי הוא עיקר הודעת החלום אליו:
כח
הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל־פַּרְעֹה אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת־פַּרְעֹה׃
אוּנְקְלוֹס
הוּא פִתְגָּמָא דִּי מַלֵּילִית עִם פַּרְעֹה דִּי יְיָ עָתִיד לְמֶעְבַּד אַחֲזֵי לְפַרְעֹה
רַשְׁבַּ״ם
אשר האלהים עושה: מה שעתיד לעשות הגיד לפרעה, כי על המלך תלויים תקנות המלכות:
סְפוֹרְנוֹ
הוא הדבר. ענין הרעב הוא הדבר שאמרתי שהגיד לפרעה כדי שלא תכרת הארץ ברעב: הראה את פרעה. שני השבע להודיעו במה יושיע את עמו מן הרעב:
כט
הִנֵּה שֶׁבַע שָׁנִים בָּאוֹת שָׂבָע גָּדוֹל בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם׃
אוּנְקְלוֹס
הָא שְׁבַע שְׁנִין אָתְיָן שׂוֹבְעָא רַבָּא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם
רַשְׁבַּ״ם
שבע גדול: כולו קמץ כי טעמו למטה, ושם דבר הוא כמו דבר, בקר, רעב, ומהם יאמר דברך, בקרך וכו':
אִבְּן עֶזְרָא
שבע גדול. שם כמו רעב. על כן יטעה האומר בתפלת שבת ובשובע כלכלתנו בוי"ו כי שובע שם הפועל הוא והנכון ובשבע כלכלתנו בלא וי"ו:
אוֹר הַחַיִּים
הנה שבע שנים וגו'. דקדק לומר בכל ארץ מצרים ב' פעמים ולא אמר בארץ סתם כמו שאמר בסמוך, לומר כי השבע אינו אלא בארץ מצרים אבל הרעב הוא בכל העולם, ולזה כשאמר וכלה הרעב לא אמר ארץ מצרים בלבד אלא את הארץ בין ארץ מצרים בין שאר הארצות, וכמו שכן היה דכתיב (פסוק נ"ו) והרעב היה על כל פני הארץ, ובשבע אמר הכתוב (נ"ג) ותכלינה שבע שני השבע אשר היה בארץ מצרים הרי זה מגיד כי לא היה שבע אלא בארץ מצרים שאם לא כן לא היה צריך לומר אשר היה בארץ מצרים, והודעת דבר זה ליוסף היתה ממה שראה כי הפרות היו כל כך דקות ורעות מזה דן שאם היה השובע בעולם לא היו במצרים כל כך בשבע שני הרעב כי יביאו לחם משאר הארצות אלא ודאי שהרעב הוא בכל העולם ובזה אין מפלט להם, והשבע אין לו ממה להוכיח כי יהיה בכל הארצות:
ל
וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב אַחֲרֵיהֶן וְנִשְׁכַּח כָּל־הַשָּׂבָע בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְכִלָּה הָרָעָב אֶת־הָאָרֶץ׃
רַשִׁ״י
ונשכח כל השבע. הוּא פִתְרוֹן הַבְּלִיעָה:
אוּנְקְלוֹס
וִיקוּמוּן שְׁבַע שְׁנֵי כַפְנָא בַּתְרֵיהֶן וְיִתִנְשֵׁי כָּל שׂוֹבְעָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם וִישֵׁיצֵי כַפְנָא יָת (עַמָּא דְ) אַרְעָא
רַשְׁבַּ״ם
ונשכח כל השבע: דוגמת ולא נודע כי באו אל קרבנה:
לא
וְלֹא־יִוָּדַע הַשָּׂבָע בָּאָרֶץ מִפְּנֵי הָרָעָב הַהוּא אַחֲרֵי־כֵן כִּי־כָבֵד הוּא מְאֹד׃
רַשִׁ״י
ולא יודע השבע. הוּא פִּתְרוֹן "ולא נודע כי באו אל קרבנה":
אוּנְקְלוֹס
וְלָא יִתְיְדַע שׂוֹבְעָא בְּאַרְעָא מִן קֳדָם כַּפְנָא הַהוּא דִּיהֵי בָתַר כֵּן אֲרֵי תַקִּיף הוּא לַחֲדָא
לב
וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל־פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם כִּי־נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ׃
אוּנְקְלוֹס
וְעַל דְּאִתַּנֵּית חֶלְמָא לְפַרְעֹה תַּרְתֵּין זִמְנִין אֲרֵי תַקִּין פִּתְגָּמָא מִן קֳדָם יְיָ וְאוֹחִי יְיָ לְמֶעְבְּדֵהּ
רַשְׁבַּ״ם
ועל השנות החלום וגו': אבל חלומות של יוסף אע"פ שנשנו באלומות ובכוכבים אילו היו בלילה אחד כאלה, היו נמהרים:
אִבְּן עֶזְרָא
ועל השנות. בנין נפעל מגזרת שנים וטעמו הפרות והשבלים גם הוא לעד כי הדבר נכון הוא ובעבור היות שני החלומות בלילה אחד לעד כי ממהר האלהים לעשותו:
רַמְבַּ״ן
ועל השנות החלום אל פרעה פעמים טעם השנות החלום שנשנה שני פעמים בלילה אחד כי היה אפשר שיראה בחלום אחד הפרות והשבלים להודיעו כי אין חריש וקציר ועשה ממנו שני חלומות באים זה אחר זה בלילה אחד ואין דרך החולמים כן להודיעו כי הדבר מזומן וממהר האלהים לעשותו וזה טעם פעמים כי לא נשנה בפעם אחת ורבי אברהם מפרש כי השנות החלום בפרות ובשבלים לעד כי הדבר נכון וקיים אבל בעבור כי היה פעמים בלילה אחד לעד כי ממהר האלהים לעשותו ואם כן נאמר שהיה די בשבלים כי הוא המודיע הרעב:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
שנשנה שני פעמים בלילה אחד שני חלומות ולא היה אלא חלום אחד
והחכם רבי אברהם פירש כי השנות החלום בפרות ושבלים לעד כי הדבר נכון וקיים, אבל בעבור כי היה פעמים בלילה אחד לעד כי ממהר האלהים לעשותו, ורבינו חננאל ז"ל כתב, פעמים מלמד כי הראשון והשני ענין אחד הם, ולמה פעמים כי נכון הדבר מעם האלהים זה השובע וממהר האלהים לעשותו הרעב אחרי השבע מיד:
אוֹר הַחַיִּים
ועל השנות וגו'. רמז לב' דברים על הכפל ועל השינוי שלא בא החלום ב' כחלום ראשון שבע פרות וגו' שאז יחשוב כי דמיון הראשון עשה רושם בדעתו ועלה על משכבו ב' פעמים, ולכן בא החלום בסדר חדש שבע שבלים וגו' הרי זה בא ללמד כי נכון הדבר ומעם האלהים בא אליו החלום ולא דמיון כוזב:
ואומרו וממהר האלהים וגו'. פירוש מה שבא החלום כפול בלילה אחת ולא בא בב' זמנים מרוחקים לומר אליו שהזמן קרוב הוא ולא לזמנים רחוקים יגיד:
לג
וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם׃
אוּנְקְלוֹס
וּכְעַן יֶחֱזֵי פַרְעֹה גְּבַר סוּכְלְתָן וְחַכִּים וִימַנִינֵיהּ עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם
רַמְבַּ״ן
ירא פרעה איש נבון וחכם אמר לו שיצטרך לאיש נבון וחכם שיהיה ממונה על כל הארץ ויפקד עוד פקידים תחתיו שילכו בארץ ויקבצו את כל אוכל כי לא יוכל השליט ללכת בכל הארץ ואמר לו שיהיה נבון וחכם נבון שידע לנהל עם ארץ מצרים בלחם לפי הטף מידו ולתת להם כדי חיותם וימכור המותר לארצות האחרות לאסוף עושר וממון לפרעה וחכם שידע לקיים התבואה שלא תרקב שיערב עם כל מין דבר המקיים אותו בטבעו כגון חומטין שהזכירו רבותינו (שבת לא) והכסף החי הממית הכנימה וכיוצא בהן ואמרו בבראשית רבה (בראשית רבה צ׳:ה׳) ערב בהן עפר וקיסומיות דברים שמקיימין את התבואה ואמר יוסף כל זה בעבור שיבחרו אותו כי החכם עיניו בראשו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
יאמר יצטרך לאיש נבון וחכם שיהיה ממונה על הארץ וזהו וישיתיהו על ארץ מצרים כלומר ישיתיהו עליון על כל בני ארץ מצרים, ואמר נבון שידע לנהל עם ארץ מצרים בלחם לפי הטף בידו ולתת להם לחם כדי חיותם למכור המותר לארצות לאסוף ממון לפרעה, ואמר חכם שידע לקיים התבואה שלא תרקב שיערב בכל מין דבר המקיים אותו בטבעו, ואמר כן בעבור שיבחר בו המלך כי החכם עיניו בראשו, כן פירש הרמב"ן ז"ל:
סְפוֹרְנוֹ
ועתה ירא פרעה. מאחר שהאל ית' הגיד הרעב העתיד למען תתור להושיע את עמך והראך השבע להודיעך במה תושיע ראוי לך למען לא תחטא לו שתראה איש נבון וחכם. עיוני ומעשי בהנהגת המדינות שישים הוא לב לזה ומלכא לא להוי נזיק:
אוֹר הַחַיִּים
ועתה ירא וגו'. טעם יוסף שנעשה יועץ למלך והוא לא בקש ממנו אלא פתרון החלום, כי בא לתת לו טעם אשר הראהו ה' את אשר הוא עושה כי הוא כדי שיפקד פקידים וגו'. עוד להיות שהראוהו בחלום שבלעו הפרות הרקות לפרות הבריאות זה יגיד כי יתפרנסו שני רעב משני שבע, ולזה אמר ירא פרעה וגו':
איש נבון וחכם. לדעת אופן אוצרות התבואה לבל תרקב וזה מהתבונה. ואומרו וחכם שיודע כלליות החכמות לדעת חכמת התשבורת וההנדסה והמספר, והקדים נבון כי הוא דבר המעכב יותר כדי שתתקיים התבואה:
לד
יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל־הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת־אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע׃
רַשִׁ״י
וחמש. כְּתַרְגּוּמוֹ וִיזָרְזוּן; וְכֵן וַחֲמֻשִׁים (שמות י"ג):
אוּנְקְלוֹס
יַעְבֵּד פַרְעֹה וִימַנֵּי מְהֵימְנִין עַל אַרְעָא וִיזָרֵז יָת אַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי שׂוֹבְעָא
רַשְׁבַּ״ם
ויפקד פקידים וגו' וחמש: שהממונים יגבו חומש כל התבואות לצורך המלך אשר משפטו בשאר שנים לעשר, כדכתיב בשמואל את שדותיכם יעשר, עתה יטול פי שנים, וכמו כן הנהיג יוסף לבסוף, על אדמת מצרים לפרעה לחומש:
אִבְּן עֶזְרָא
יעשה פרעה. זו העצה או יקנה. כמו עשה לי את החיל הזה: וחמש. שיקנה החומש:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אחד שליט עליהם ואותו השליט יפקד פקידים כי לא יוכל עשוהו לבדו:
שיטול מכל בעלי הבית תבואות חלק אחד מחמישה, או פירושו יזרזם מלשון :
סְפוֹרְנוֹ
יעשה פרעה ויפקד. ותעשה שזה הנבון שתבחר יפקד פקידים בכל עיר ועיר למען יכירוהו לשר עליהם והיו לאחדי' בידו בכונה אחת ולא יהיו חלוקי דעות כענין וקמת ועלית אל המקום:
אוֹר הַחַיִּים
יעשה פרעה. כוונת הדברים הם כי השכיל יוסף שטעם החלום הוא לצד כי ה' מביא שבע שני שבע בשופע יותר על שאר השנים כדי שתהיה התבואה לשבע שני רעב וזולת הודעת החלום כשתבוא תבואת שנה ראשונה מרווחת אז כשתבוא שנה שניה יתרשלו זורעי תבואה כי יאמרו הרי עשתה תבואה שנה ראשונה לשלש שנים, וגם לצד הריבוי תזול התבואה ויתעצלו מטרוח בחרישה וזריעה ומכשיריה, וגם הזורעים בשנה שניה כשיתברך יוסיפו עוד להתעצל מלזרוע עוד, ומה גם בעבור שלש או ארבע שנים הן לא יעשה עבודה בשדה לזרוע ולחרוש, אשר על כן הודיע אלהים כי מה שהוא נותן ביותר בשנים אלו הוא למזון שבע שני הרעב, ולזה אמר לפרעה יעשה פרעה ויפקד וגו' פירוש שישתדל הוא במעשה זה וגם יעשה לאחרים כדי שלא יתעצל אדם בדבר זה בהכנת שבע שני השבע לזרוע בכל היכולת, וחמש פירוש יזרזם לבלתי התרשל מטעם ראות הדבר מרובה ביותר. או יאמר וחמש שיקח הוא מכולן חמישית לפרעה, הגם שהמשפט הוא מעשר יקח בשנים אלו חמישית בשכר הודעת הדבר ממנו, וגם שיעשה עמהם חסד שכל התבואה שתהיה לפרעה לא נשלח בה יד אלא תהיה עומדת לפרנסתם למוכרה להם בשני הרעב כאומרו והיה האוכל לפקדון בזה רמז למה שכתבנו כי לא ישלח יד בה גם שלא ימכור מהתבואה לזולת בשני רעב עד שיקדמו הם לקנות צורכם וכמו שאפרש בפסוק שאחר זה:
לה
וְיִקְבְּצוּ אֶת־כָּל־אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה וְיִצְבְּרוּ־בָר תַּחַת יַד־פַּרְעֹה אֹכֶל בֶּעָרִים וְשָׁמָרוּ׃
רַשִׁ״י
את כל אכל. שֵׁם דָּבָר הוּא, לְפִיכָךְ טַעֲמוֹ בָּאָלֶ"ף וְנָקוּד בְּפַתָּח קָטָן, וְאוֹכֵל שֶׁהוּא פֹּעַל, כְּגוֹן כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב, טַעֲמוֹ לְמַטָּה בַּכַּ"ף, וְנָקוּד קָמָץ קָטָן: תחת יד פרעה. בִּרְשׁוּתוֹ וּבְאוֹצְרוֹתָיו:
אוּנְקְלוֹס
וְיִכְנְשׁוּן יָת כָּל עִיבוּר שְׁנַיָּא טָבָן דְּאָתְיָן הָאִלֵּין וְיִצְבְּרוּן עִיבוּרָא תְּחוֹת יְדָא מְהֵימְנֵי דְפַרְעֹה עִיבוּרָא בְּקִירְוַיָּא וְיִטְּרוּן
רַשְׁבַּ״ם
ויצברו בר תחת יד ממונה פרעה: וכל זה היה בעל כרחם של מצריים, ולכך כתוב ויפקד פקידים וגו' ויצברו, שכן מצינו באחשורוש ויפקד המלך פקידים בכל מדינות מלכותו ויקבצו את כל נערה וגו' אל יד הגי וגו', ויקבצו היא הגבייה מבעלי השדות, ויצברו היא האסיפה אל יד שומרי האוצרות, וכן ביוסף תמצא ויקבוץ ויצבור:
אכל בערים: כי בכל עיר ועיר יוכלו למכור בשני הרעב:
אִבְּן עֶזְרָא
ויצברו בר. הפקידים וי"א כי טעם בר להיותו עם שבליו. והנכון בעיני שנקרא בר אחר מלאכת לזרות או להבר. והאומר כי אויר מצרים לח בעבור היאור ולא יעמד שם דגן ז' שנים. יוכל לערבו עם דברים שיעמידוהו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
הוא החמישית ואמר את כל אוכל שיטלו אותו מן החטים ומן השעורים והכוסמין ושבולת שועל ושיפון ואורז ודוחן וכיוצא בהם:
לשון צבירה הוא תחת הקרקע שנאמר , נתן לו עצה לטמון תחת הקרקע וגם לעצור בחדרים על הקרקע כי לשון צבירה כולל את הכל מלשון :
ברשותו ובאוצרותיו:
כל מאכל הנצבר יהיה מצניעו באותה העיר:
כלומר והוא שיהיה דבר המשתמר לאכילה זמן מרובה:
לו
וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא־תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב׃
רַשִׁ״י
והיה האכל. הַצָּבוּר כִּשְׁאָר פִּקָּדוֹן הַגָּנוּז לְקִיּוּם הָאָרֶץ:
אוּנְקְלוֹס
וִיהֵי עִיבוּרָא גְּנִיז (לְעַמָּא דְ) לְאַרְעָא לִשְׁבַע שְׁנֵי כַפְנָא דִּי תְהֶוְיָן בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם וְלָא תִשְׁתֵּיצֵי עַמָּא דְאַרְעָא בְּכַפְנָא
רַמְבַּ״ן
והיה האוכל לפקדון לארץ אמר שיהיה האוכל פקדון ביד פקידי פרעה לצורך הארץ לשבע שני הרעב ולא יוציאו ממנו לדבר אחר שלא תכרת הארץ ברעב כאשר לא מתו הפרות בכחשיהן:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
כשם שהפקדון הוא לבעליו בכל מקום כך יהיה זה פקדון שמור לאכילת בעליו לצורך הארץ לשבע שני הרעב אשר תהיינה בארץ מצרים כדי שלא תכרת הארץ ברעב כאשר לא מתו הפרות בכחישותן:
אוֹר הַחַיִּים
לשבע שני הרעב אשר וגו'. פירוש קודם כל דבר יהיה סיפוק ארץ מצרים לפרנס רעבונם ואחר כך לשאר ארצות, והוא אומרו אחר סיפור רעב מצרים ולא תכרת הארץ וגו' כאן כלל כל הארץ:
לז
וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל־עֲבָדָיו׃
אוּנְקְלוֹס
וּשְׁפַר פִּתְגָּמָא בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל עַבְדּוֹהִי
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ראו כי עצה טובה היתה ותועלת רב למלך ולגדולי המלכות ולדלת הארץ ע"כ מצא חן והודו לדבריו ועליו אמר שלמה :
לח
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ׃
רַשִׁ״י
הנמצא כזה. הֲנִשְׁכַּח כְּדֵין? אִם נֵלֵךְ וּנְבַקְשֶׁנּוּ, הֲנִמְצָא כָמוֹהוּ? הֲנִמְצָא לְשׁוֹן תְּמִיהָה; וְכֵן כָּל הֵ"א הַמְשַׁמֶּשֶׁת בְּרֹאשׁ תֵּבָה וּנְקוּדָה בַחֲטַף פַּתָּח:
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר פַּרְעֹה לְעַבְדוֹהִי הֲנִשְׁכַּח כְּדֵין גְּבַר דִּי רוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ בֵּהּ
רַשְׁבַּ״ם
אשר רוח אלהים בו: בפתרון חלומות וכל שכן לחכמת דרך ארץ:
אִבְּן עֶזְרָא
הנמצא כזה. בנין נפעל והוא פועל עבר כאומר הנמצא בעולם כזה. ויתכן להיות הנו"ן סימן המדברים הנמצא אנחנו כזה. דברי פרעה אל עבדיו:
רַמְבַּ״ן
וטעם הנמצא כזה בעבור שהיה עברי והם שנואי נפש המצריים לא יאכלו מגעם ולא יתחברו עמהם כי טמאים הם אצלם על כן לא רצה למנותו משנה בלא רשותם ולכך אמר להם שלא ימצאו מצרי כמוהו כי רוח אלהים בו ואחרי שהודו אמר ליוסף אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת כי מאשר היה הפתרון טוב ונכון בעיני פרעה ובעיני עבדיו היה בעיניהם כאלו כבר בא הכל כמו שפתר להם ויתכן שירמוז "את כל זאת" גם למה שספר לו שר המשקים וכמוהו (בראשית כ״ט:י״ג) ויספר ללבן את כל הדברים האלה הברכות הנזכרות קודם לכן אמר אחרי שהודיע אלהים אותך החכמה הגדולה הזאת לפתור כל החלומות הנעלמים והסתומים ולא יפול דבר מכל דבריך אין נבון וחכם בכל ענין כמוך וראוי אתה לנהוג שררה ומלכות ולהיות לי למשנה:
אוֹר הַחַיִּים
הנמצא כזה וגו'. טעם שלא אמר הנמצא איש אשר וגו' כזה, כי אז היה נשמע כי נמצא איש אשר בו רוח אלהים אלא שאינו בדומה ולא כן נתכוון לומר אלא שלא נמצא מין זה שיש בו רוח וגו' לא ממנו ולא מקצתו:
לט
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת־כָּל־זֹאת אֵין־נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ׃
רַשִׁ״י
אין נבון וחכם כמוך. לְבַקֵּשׁ אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם שֶׁאָמַרְתָּ, לֹא נִמְצָא כָמוֹךָ:
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף בָּתַר דְּאוֹדַע יְיָ יָתָךְ יָת כָּל דָּא לֵית סָכְלְתָן וְחַכִּים כְּוָתָךְ
רַשְׁבַּ״ם
נבון: מבין עתידות ורואה הנולד, חכם קיבץ חכמה ממה שראה ושמע:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
את כל החכמה הזאת אתה אמרת ירא פרעה איש נבון וחכם:
מאשר נתישב בליבם הפתרון והיה בכל דבריו אלה נותן עצת חכמה היה הדבר בעיניהם כאלו בא הכל כבר, וע"כ אמר אחרי הודיע בלשון עבר:
אוֹר הַחַיִּים
אין נבון וגו'. פי' אין נבון וחכם שיהיה ראוי לעשות דבר זה כמותך שאתה יש בך רוח אלהים כמו שאמר למעלה שהוא יותר מנבון וחכם:
מ
אַתָּה תִּהְיֶה עַל־בֵּיתִי וְעַל־פִּיךָ יִשַּׁק כָּל־עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ׃
רַשִׁ״י
ישק. יִתְּזַן, יִתְפַּרְנֵס – כָּל צָרְכֵי עַמִּי יִהְיוּ נַעֲשִׂים עַל יָדְךָ, כְּמוֹ נַשְּׁקוּ בַר (תהילים ב'), גרני"שון בְּלַעַז: רק הכסא. שֶׁיִּהְיוּ קוֹרִין לִי מֶלֶךְ: כסא. לְשׁוֹן שֵׁם הַמְּלוּכָה, כְּמוֹ וִיגַדֵּל אֶת כִּסְאוֹ מִכִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ (מלכים א א'):
אוּנְקְלוֹס
אַתְּ תְּהֵי מְמַנָּא עַל בֵּיתִי וְעַל מֵימְרָךְ יִתְּזַן כָּל עַמִּי לְחוֹד כָּרְסֵי מַלְכוּתָא הָדֵין אֵיהֵי יַקִּיר מִנָּךְ
רַשְׁבַּ״ם
ישק: יזדרזו בכלי קרב על מלחמה לצאת על האויבים, לשון עיר מבצר והנשק נושקי רומי קשת:
אִבְּן עֶזְרָא
אתה תהיה. שר על ביתי: ישק. דגשות השי"ן לחסרון נו"ן נשק והוא נגיד החיל. וי"א שהוא מגזרת נשיקה בדרך רחוקה: רק הכסא אגדל ממך. ידוע כי אגדל פועל עומד וטעמו לא תהיה לי גדולה ממך רק גדולת הכסא. ואין כי מנעורי גדלני כאב פועל יוצא. רק פירושו גדל עמי. ודרך אגדל ממך במקרא ידועה כמו נובלת עלה. ותאבדו דרך:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
יתפרנס:
שיהיו קורין לי מלך, כסא לשון מלך וכן , ואמר "ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים". וכן מצינו בדניאל :
מא
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל־אֶרֶץ מִצְרָיִם׃
רַשִׁ״י
נתתי אתך. מַנֵּיתִי יָתָךְ, וְאַעַ"פִּ כֵּן לְשׁוֹן נְתִינָה הוּא, כְּמוֹ וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן (דברים כ"ו); בֵּין לִגְדֻלָּה בֵּין לְשִׁפְלוּת נוֹפֵל לְשׁוֹן נְתִינָה עָלָיו, כְּמוֹ נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים (מלאכי ב'):
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף חֲזֵי מַנֵּיתִי יָתָךְ עַל כָּל אַרְעָא דמִצְרָיִם
רַשְׁבַּ״ם
נתתי אותך: נותן אני אותך בשעת נתינת טבעת על יד יוסף אמר לו כך:
סְפוֹרְנוֹ
ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים. ראה והתבונן היטב להנהיג בתכלית הטוב כי דבר גדול נתתי בידך:
מב
וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת־טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל־יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי־שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל־צַוָּארוֹ׃
רַשִׁ״י
ויסר פרעה את טבעתו. נְתִינַת טַבַּעַת הַמֶּלֶךְ הִיא אוֹת לְמִי שֶׁנּוֹתְנָהּ לוֹ לִהְיוֹת שֵׁנִי לוֹ לִגְדֻלָּה: בגדי שש. דְּבַר חֲשִׁיבוּת הוּא בְּמִצְרַיִם: רביד. עֲנָק, וְעַל שֶׁהוּא רָצוּף בְּטַבָּעוֹת קָרוּי רְבִיד וְכֵן מַרְבַדִּים רָבַדְתִּי עַרְשִׂי (משלי ז') – רִצַּפְתִּי עַרְשִׂי מַרְצָפוֹת, בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה מֻקָּף רוֹבְדִין שֶׁל אֶבֶן, עַל הָרֹבֶד שֶׁבָּעֲזָרָה, וְהִיא רִצְפָּה:
אוּנְקְלוֹס
וְאַעְדִּי פַרְעֹה יָת עִזְקְתֵהּ מֵעַל יְדֵהּ וִיהַב יָתַהּ עַל יְדָא דְיוֹסֵף וְאַלְבִּישׁ יָתֵהּ לְבוּשִׁין דְּבוּץ וְשַׁוִּי מָנִיכָא דְדַהֲבָא עַל צַוְּארֵהּ
רַשְׁבַּ״ם
בגדי שש: של מצרים חשובים, כדכתיב שש ורקמה ממצרים:
רביד: לשון דבר הפרוש ופשוט על האדם, כמו מרבדים רבדתי ערשי:
אִבְּן עֶזְרָא
בגדי שש. מפורש בפרשת ויקחו לי תרומה: רביד הזהב. כמו מרבדים רבדתי ערשי:
רַמְבַּ״ן
ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו נתינת טבעת המלך היא אות למי שנותנה להיות שני לו לגדולה לשון רש"י (רש"י על בראשית מ״א:מ״ב) והנכון שטבעת המלך היא חותמו כענין וחתמו בטבעת המלך (אסתר ח ח) והנה נתן לו החותם להיות נגיד ומצוה בכל המלכות ויחתום בטבעת המלך כל אשר יחפוץ:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
מסר לו חותמו שהוא חותם בו למנות שרים ולהוריד שרים משררותם כענין שכתוב , ובגדי שש הוא מלבוש המלכים במצרים, ורביד הזהב הוא המניכא דדהבא, ומרכבת המשנה היא מרכבה שרוכב בה המשנה של מלך:
מג
וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר־לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל־אֶרֶץ מִצְרָיִם׃
רַשִׁ״י
במרכבת המשנה. הַשְּׁנִיָּה לְמֶרְכַּבְתּוֹ, הַמְהַלֶּכֶת אֵצֶל שֶׁלּוֹ: אברך. כְּתַרְגּוּמוֹ "דֵּין אַבָּא לְמַלְכָּא", רֵךְ בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי (נ"א רוֹמִי) מֶלֶךְ; בְּהַשֻּׁתָּפִין לָא רֵיכָא וְלֹא בַּר רֵיכָא, וּבְדִבְרֵי אַגָּדָה דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה אַבְרֵךְ זֶה יוֹסֵף שֶׁהוּא אָב בְּחָכְמָה וְרַךְ בַּשָּׁנִים, אָמַר לוֹ רַ' יוֹסֵי בֶּן דֻּרְמַסְקִית עַד מָתַי אַתָּה מְעַוֵּת עָלֵינוּ אֶת הַכְּתוּבִים? אֵין אַבְרֵךְ אֶלָּא לְשׁוֹן בִּרְכַּיִם, שֶׁהַכֹּל הָיוּ נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין תַּחַת יָדוֹ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר, וְנָתוֹן אוֹתוֹ וְגוֹ':
אוּנְקְלוֹס
וְאַרְכֵּיב יָתֵהּ בִּרְתִכָּא תִנְיֵתָא (נ''י תִנְיָנָא) דִּי לֵהּ וְאַכְרִיזוּ קֳדָמוֹהִי דֵּין אַבָּא לְמַלְכָּא וּמַנִּי יָתֵהּ עַל כָּל אַרְעָא דְמִצְרָיִם
רַשְׁבַּ״ם
במרכבת המשנה: סוס או פרדה המיוחדת לרכוב עליה איש משנה למלך, אשר לו:
אברך: הוא אב למלך כדאמרינן לא רכא ולא בר רכא, וזהו וישימני לאב לפרעה, כלומר אב למלך, כי פרעה לשון מלך כמו שפירשתי למעלה, אב שר לצורך המלך:
אִבְּן עֶזְרָא
המשנה. מגזרת שנים. כי המלך כאחד ואחריו המשנה כמו שני לו. ואחריו השליש כמו שלישי: מרכבת. עץ נתונה על ארבעה סוסים. ומרכבת שלמה לעדה: אברך. כל אדם קורא לפניו אכרע ואשתחוה. וזו המלה מבנין הכבד הנוסף. ויברך על ברכיו מהקל וכלם מגזרת ברכים. ויאמר רבי יונה המדקדק הספרדי כי אברך שם הפועל והאל"ף תחת ה"א. כמו אשכם ושלוח. ולפי דעתי שאל"ף אשכם לשון המדבר:
רַמְבַּ״ן
במרכבת המשנה השניה למרכבתו המהלכת אצל שלו לשון רש"י (רש"י על בראשית מ״א:מ״ג) והנה הוא שם וכן כהני המשנה (מלכים ב כג ד) את משנה התורה הזאת (דברים יז יח) והנכון כי משנה תאר כמו ואנכי אהיה לך למשנה (שמואל א כג יז) כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש (אסתר י ג) וכן כסף משנה (בראשית מ״ג:י״ב) תאר כמו כסף שני וכבר הביאו המדקדקים (רד"ק בספר השרשים שורש שנה) ראיה בהיות אלה כולם בסגול ומשנה התורה וכל השמות בצרי כמשפט הסמיכות והענין כי יש למלך מרכבת ידועה לו כמו שנאמר (אסתר ו ח) וסוס אשר רכב עליו המלך ואחרת ידועה למשנהו ואחריו לשליש:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
משפטו הברך אותיות אחה"ע מתחלפות, ודרז"ל אברך אב בחכמה רך בשנים וכתוב בדוד , והוא שתי מלות אב ורך כמו פרחח פרי חח, עבטיט עב טיט, ויש שפירשו עוד אברך שתי מלות מלשון אב ואדון, מלשון האמור בהורדוס "לא ריכא ולא בר ריכא" לפי שהיה תחילתו עבד ועלה למלכות, גם מלשון התרגום יודע ציד נחשירכן, כלומר נחש רכן מנחש אדון כי רוב אנשי הציד מנחשים הם, אע"פ שהתרגום המדוקדק נחשידכן מלשון רז"ל הכא במאי עסקינן בגברא שדכא כלומר אדם בטל שיש לו מנוחה מכל אומנות, ותרגום שדכה:
כך היו מכריזין לפניו זהו שנתנו מלך על כל ארץ מצרים:
סְפוֹרְנוֹ
ויקראו לפניו אברך. כמו הברך. כלומר כל איש יכרע על ברכיו כמו שהיו צועקי' לפני המלך לומר לעם כי לו תכרע כל ברך: ונתון אותו על כל ארץ מצרים שקבלו כלם שלטנותו כמנהג לכל שלטון חדש:
אוֹר הַחַיִּים
אברך ונתון וגו'. פי' ב' דברים אלו היו קוראין לפניו להודיע ולהשמיע כי הוא השליט בארץ מצרים כמלך:
מד
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא־יָרִים אִישׁ אֶת־יָדוֹ וְאֶת־רַגְלוֹ בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם׃
רַשִׁ״י
אני פרעה. שֶׁיֵּשׁ יְכֹלֶת בְּיָדִי לִגְזֹר גְּזֵרָה עַל מַלְכוּתִי, וַאֲנִי גּוֹזֵר שֶׁלֹּא יָרִים אִישׁ יָדוֹ בִלְעָדֶיךָ, – שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּתְךָ. דָּ"אַ אֲנִי פַרְעֹה, אֲנִי אֶהְיֶה מֶלֶךְ, וּבִלְעָדֶיךָ וְגוֹ' וְזֶהוּ דֻּגְמַת רַק הַכִּסֵּא: את ידו ואת רגלו. כְּתַרְגּוּמוֹ:
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף אֲנָא פַרְעֹה וּבַר מֵימְרָךְ לָא יְרִים גְּבַר יָת יְדֵהּ לְמֵיחַד זֵין וְיָת רִגְלֵהּ לְמִרְכַּב עַל סוּסְיָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם
רַשְׁבַּ״ם
אני פרעה: אני מלך, וזהו רק הכסא אגדל ממך:
לא ירים איש את ידו: לעשות שררה כמו שכתוב בירבעם אשר הרים יד במלך, רמה ידו ושררתו על ידי המלך שלמה, כמו שכתוב שם ויפקידהו לכל סבל בית יוסף:
אִבְּן עֶזְרָא
אני פרעה. אני לבדי המלך ואין אדם שיהיה ברשותו זולתך: וטעם רגלו. לו רשות ללכת או על דרך משל והוא הנכון:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אני לבדי מוצא מתחת רשותך כמו שאמרתי "רק הכסא אגדל ממך", אבל הכל תחת רשותך ובלעדיך לא יהא רשות לשום אדם להרים ידו להחזיק בכלי זיין או להרים רגלו לרכוב על סוס בלא רשותך בכל ארץ מצרים, והוא דעת אונקלוס:
אוֹר הַחַיִּים
אני פרעה ובלעדיך וגו'. פירוש המלכות היא שלי כי פרעה שם מלכות יגיד ובלעדיך לא ירים וגו', פי' אחריו תהיה מעלתו שבלעדיו לא וגו' ולזה אמר בתוספת וא"ו להיות שקדם הזכרת מעלתו באומרו אני פרעה כמו שפירשתי:
מה
וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם־יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן־לוֹ אֶת־אָסְנַת בַּת־פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם׃
רַשִׁ״י
צפנת פענח. מְפָרֵשׁ הַצְּפוּנוֹת; וְאֵין לְפַעְנֵחַ דִּמְיוֹן בַּמִּקְרָא: פוטיפרע. הוּא פּוֹטִיפַר, וְנִקְרָא פּוֹטִיפֶרַע עַל שֶׁנִּסְתָּרֵס מֵאֵלָיו, לְפִי שֶׁחָמַד אֶת יוֹסֵף לְמִשְׁכַּב זָכָר (סוטה י"ג):
אוּנְקְלוֹס
וּקְרָא פַּרְעֹה שׁוּם יוֹסֵף גַּבְרָא דְמִטַּמְרָן גָּלְיָן לֵהּ וִיהַב לֵהּ יָת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע רַבָּא דְאוֹן לְאִתְּתָא וּנְפַק יוֹסֵף (שַׁלִּיט) עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם
רַשְׁבַּ״ם
צפנת פענח: כתרגומו, ולשון מצרים הוא, וכן היה דרכם לקרוא לאדם בשעה שממנים אותו על בית שם הראוי, וכן ויקרא משה להושע בן נון יהושע כשנעשה משרתו, וכן ויקרא לדניאל בל טשצר, כדכתיב די שם שמיה בל טשצר בשם אלהיה:
פוטיפרע: אין זה פוטיפר לפי הפשט:
כהן און שר של אותה העיר כדכתיב ובני דוד כהנים היו, שלטונים:
אִבְּן עֶזְרָא
צפנת פענח. אם זו המלה מצרית לא ידענו פירושה. ואם היא מתורגמת לא ידענו שם יוסף. ויהי פירוש פענח כאשר תרגם המתרגם ארמית והיא מלה מרובעת: כהן און. עובד השם או עובד עו"ג כי אין כהן בכל המקרא כי אם משרת על דעתי: ויצא יוסף. יצא שמו. כטעם ויצא לך שם בגוים או יצא ועבר על כל מקום והכריזו עליו כדי שיכירוהו:
רַמְבַּ״ן
צפנת פענח אמר ר' אברהם (אבן עזרא על בראשית מ״א:מ״ה) אם היא מלה מצרית לא ידענו פירושה ואם מתורגמת לא ידענו שם יוסף ועל דעת הראשונים שאומרים "המפענח נעלמים" יתכן שקרא לו שם נכבד כלשון ארצו כי שאל לו או שהיה המלך יודע שפת ארץ כנען הקרובה אליו וענינו צפונה מגלה וכן בתו קראה שם משה רבינו כלשון עמו מן המים משיתיהו (שמות ב י) ואל תשתומם בעבור שקראוהו סופרי המצריים מוניוס כי ישנו השמות ללשון מובן או מורגל להם כאשר יעשה התרגום בקצתם כגון בין קדש ובין שור (בראשית כ׳:א׳) בין רקם ובין חגרא וכן בהרבה מן השמות ובקצתם לא ישנה דבר כאשר עשה בסיחון מלך חשבון ובעוג מלך הבשן וזולתם הרבה וזה לפי מה שהיו נקראים בלשון ארמית בדורו וכן עשו הנוצרים המעתיקים: בת פוטיפרע כהן און הוא פוטיפר ונקרא פוטיפרע על שם שנסתרס מאליו לפי שלקח יוסף למשכב לשון רש"י (רש"י על בראשית מ״א:מ״ה) והוא מדרש רבותינו (סוטה יג) והוצרך ממנו רש"י (רש"י על בראשית מ״ז:כ״ב) לומר כי כל "כהן" משרת לאלהות חוץ מזה שהוא לשון גדולה שהרי שר הטבחים היה וכן כהן מדין (שמות ב טז) ואני אומר כי לדברי רבותינו היה פוטיפר שר לפרעה וכאשר נסתרס בגופו והכירו בו וקראוהו פוטיפרע נתבייש בדבר ופירש משררתו והכניס עצמו בבית עבודה זרה ונעשה כומר לעבודה זרה כי כן מנהג הנכבדים ואפשר שהיה און שם עבודה זרה שלו וכן כהן מדין כומר כמו שאמרו (סנהדרין פב) ביתרו שהיה מפטם עגלים לעבודה זרה והאמת כי לשון כהונה שרות אבל לא לאלהות בלבד כי הנה ובני דוד כהנים היו ( ח יח) ובמקומו בדברי הימים (א יח יז) ובני דוד הראשונים ליד המלך וכן מוליך כהנים שולל (איוב יב יט) שהם משרתי המלך וכן יכהן פאר (ישעיהו סא י) יתלבש פאר ככהן העובד שיעשו לו בגדים שלא כשאר העם לכבוד ולתפארת וכן ומיודעיו וכהניו (מלכים ב י יא) ראשי משרתיו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
מגלה צפונות, ואין לו חבר במקרא אבל מצינו בתפילת יוצר המפענח נעלמים, ולפי זה היה המלך יודע שפת ארץ כנען הקרובה אליו, וכן בתו קראו שם למשה רבינו בלשון הקודש על שם "כי מן המים משיתיהו":
דרז"ל פוטיפרע הוא פוטיפר ונקרא פוטיפר על שם שפיטם פרים ועגלים לעבודה זרה, וזה לשון פוטיפר מפטם פר, והוא נקרא פוטיפר ונקרא פוטיפרע על שם שנסתרס מאליו לפי שלקח את יוסף למשכב זכר: ודעתי לומר כי פוטיפרע היה שר משרי פרעה וכאשר נסתרס ושנו את שמו פוטיפרע נתבייש בדבר ונעשה כומר בבית עבודה זרה וזה שכתוב בו "כהן און" האלוה שלו הוא און, וכן מצינו ביתרו שכתוב כהן מדין ופירושו כומר לפי שהיה מפטם עגלים לעבודה זרה, ואמרו במדרש כי אסנת בת דינה היתה משכם בן חמור ולפי שגרשה יעקב מביתו והושיבה בתוך סנה אחד לכך נקראת אסנת מה עשה יעקב קשר לה כתב בצוארה וכתוב בו כל המדבק ביך מדבק בזרעו של יעקב, ויוסף שנשאה ראה הכתב ההוא והצניעו והוא שאמר לאביו הראה לו הכתב הזה, ומה שכתוב בת פוטיפרע מפני שגדלה בביתו שכן דרז"ל כל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו:
סְפוֹרְנוֹ
ויצא יוסף על ארץ מצרים. יצא מלפני פרעה באופן מורה שהיה שליט על כל ארץ מצרים:
מו
וְיוֹסֵף בֶּן־שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרָיִם וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּעְבֹר בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם׃
אוּנְקְלוֹס
וְיוֹסֵף בַּר תְּלָתִין שְׁנִין כַּד קָם קֳדָם פַּרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרָיִם וּנְפַק יוֹסֵף מִן קֳדָם פַּרְעֹה וַעֲבַר (שַׁלִּיט) בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם
סְפוֹרְנוֹ
ויעבור בכל ארץ מצרים. לפקוד הערים ולסדר עניניהם כענין וסבב המצפה ועלה בית אל בענין שמואל:
אוֹר הַחַיִּים
ויעבור בכל ארץ מצרים. פי' לדעת שדותיה לדעת את אשר יכין עשות וגם אוצרותיה להכין מקומות הצריכין לאצור וההכנות כפי תבונותיו:
מז
וַתַּעַשׂ הָאָרֶץ בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע לִקְמָצִים׃
רַשִׁ״י
ותעש הארץ. כְּתַרְגּוּמוֹ, וְאֵין הַלָּשׁוֹן נֶעֱקָר מִלְּשׁוֹן עֲשִׂיָּה: לקמצים. קֹמֶץ עַל קֹמֶץ, יָד עַל יָד, הָיוּ אוֹצְרִים:
אוּנְקְלוֹס
וּכְנָשׁוּ דָיְרֵי אַרְעָא בִּשְׁבַע שְׁנֵי שׂוֹבְעָא עִיבוּרָא לְאוֹצָרִין
רַשְׁבַּ״ם
ותעש הארץ: הוציאה הרבה תבואה, כמו ועשת את התבואה לשלוש השנים:
לקמצים: בקנה אחד מלא קומץ שבלים ולכך היה השבע גדול:
רַמְבַּ״ן
לקמצים קומץ על קומץ יד על יד היו אוצרים לשון רש"י (רש"י על בראשית מ״א:מ״ז) ותרגום אונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית מ״א:מ״ז) לאוצרים כי החפירות העשויות בארץ לאוצרים או לדברים אחרים יקראו קמצים באחת הפחתים ( יז ט) תרגם יונתן בחדא מן קומציא וכן כל פחת (ישעיה כד יז יח) תרגם קמצא והוא קרוב מן חופר גומץ (קהלת י ח) כי הגימ"ל תשמש בכאן כמו קו"ף כאשר תשמש כמו כ"ף באל יחסר המזג (שיר השירים ז ג) מן מסכה יינה (משלי ט ב) וכנה אשר נטעה ימינך (תהלים פ טז) שהוא כמו גנה (ישעיהו א ל) ויסכרו מעינות תהום (בראשית ח׳:ב׳) כטעם ויסגרו על ארץ מכורתם (יחזקאל כט יד) מכורותיך ומולדותיך (שם טז ג) וסכרתי את מצרים (ישעיהו יט ד) הכ"ף והגימ"ל בהם שוים וישתוו הקו"ף והכ"ף תמיד כמו קובע (שמואל א יז לח) וכובע (יחזקאל כז י) תקן משלים הרבה (קהלת יב ט) כמו מי תכן את רוח ה' (ישעיהו מ יג) ורבותינו יאמרו מלשון קישוט תכשיטים (שבת סג) ותקשיט (ירושלמי כתובות פ"ו ה"ג) וכן ויציקו את ארון האלהים ויעל אביתר עד תום כל העם לעבור מן העיר ( טו כד) אמר בו התרגום ואקימו ית ארונא עשאו כמו ויציגו וכענין שנאמר בו (שם ו יז) ויביאו את ארון ה' ויציגו אותו במקומו מלשון אציגה נא עמך (בראשית ל״ג:ט״ו) והצגתיו לפניך (בראשית מ״ג:ט׳):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
תבואה בשבע שני השבע, לשון עשיה בכאן לשון רבוי הוא ובא ללמד שהקב"ה צוה את הברכה בתבואה שכן מצינו לשון עשיה בענין התבואה שנאמר :
כמו לגמצים מלשון כי החפירות העשויות בארץ יקראו קמצים כי הקו"ף מתחלפת בגימ"ל באותיות גיכ"ק, וכן כמו ויציגו מלשון :
מח
וַיִּקְבֹּץ אֶת־כָּל־אֹכֶל שֶׁבַע שָׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּתֶּן־אֹכֶל בֶּעָרִים אֹכֶל שְׂדֵה־הָעִיר אֲשֶׁר סְבִיבֹתֶיהָ נָתַן בְּתוֹכָהּ׃
רַשִׁ״י
אכל שדה העיר אשר סביבתיה נתן בתוכה. שֶׁכָּל אֶרֶץ וְאֶרֶץ מַעֲמֶדֶת פֵּרוֹתֶיהָ, וְנוֹתְנִין בַּתְּבוּאָה מֵעֲפַר הַמָּקוֹם, וּמַעֲמִיד אֶת הַתְּבוּאָה מִלִּרְקֹב:
אוּנְקְלוֹס
וּכְנַשׁ יָת כָּל עִיבוּר שְׁבַע שְׁנִין דִּי הֲווֹ בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וִיהַב עִיבוּר בְּקִרְוַיָּא עִיבוּר חֲקַל קַרְתָּא דִּי בְסַחְרָנָהָא יְהַב בְּגַוָּהּ
אִבְּן עֶזְרָא
את כל אוכל. אין פי' כל כי היו מתים ברעב. וכן וכל הארץ באו. רק טעמו שקבץ כל אשר יכול:
רַמְבַּ״ן
ויקבץ את כל אוכל יוסף הנזכר למעלה וגם אחרי כן ויצבור יוסף בר וכן כי חדל לספור יוסף הנזכר ואמר רבי אברהם (אבן עזרא על בראשית מ״א:מ״ח) כי אין פירושו "כל" כי ברעב היו מתים וכן וכל הארץ באו מצרימה רק טעמו שקבץ כל אשר יכול והנכון בעיני שקבץ את הכל אל תחת ידו והוא נתן להם ממנו בכל שנה כדי פרנסתם שלא יבזבזוהו והוא שאמר ויקבצו את כל אכל השנים הטובות ויצברו בר תחת יד פרעה אוכל בערים ושמרו ומפני שאמר ויקבצו את כל אכל ואמר ויצברו בר וכן ויקבוץ את כל אוכל ויצבור יוסף בר יורה שקבצו כל הנאכל לאדם בר ולחם ומזון אפילו תאנים וצמוקים וכיוצא בהן ויצברו מהם הבר אל תחת יד פרעה והוא התבואה שהובאה ברחת ובמזרה לזרות ולהבר ויתן בערים כדי אכלם מכל הפירות והיה כל האוכל למשמרת לצורך שני הרעב שיקחו ממנו כדי חיתם והנשאר בבר קיים באוצרות ויתכן שנתן להם דמים כשער הזול מגנזי המלך ולכן היה הבר לפרעה ומכרו להם בשני הרעב כמו שכתוב (בראשית מ״ז:י״ד) וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים או שלקחו המלך בחזקה כי אמר אני שמרתיו אבל אונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית מ״א:מ״ח) תרגם אכל ובר בשוה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
זה החומש שהיה מקבץ מן השדות, ויתן אכל בערים, זה שהזכיר כל אוכל יורה שקבצו כל הנאכל לאדם בר ולחם ומזון אפילו תאנים וצימוקים וכיוצא בהם:
מכאן למדו רז"ל שכל עפר המקום שומר התבואה של אותו המקום:
אוֹר הַחַיִּים
ויקבוץ את כל וגו'. לפי מה שפירשנו בפירוש (פסוק ל"ד) וחמש את וגו' שיטול החומש יהיה פירוש אומרו ויקבוץ את כל אוכל פי' הנוגע לחלק המלך כרשום בדברי יוסף, ולכשנפרש אומרו וחמש ויזרז אפשר לפרש אומרו ויקבוץ את כל כפשטו שהיה קונה כל התבואה שעשתה השנה ביותר על השנים, כי לצד שהוא דבר יתר לזורעי אדמה ימכרו הנותר:
מט
וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּי־חָדַל לִסְפֹּר כִּי־אֵין מִסְפָּר׃
רַשִׁ״י
עד כי חדל לספר. עַד כִּי חָדַל לוֹ הַסּוֹפֵר לִסְפֹּר, וַהֲרֵי זֶה מִקְרָא קָצָר: כי אין מספר. לְפִי שֶׁאֵין מִסְפָּר, וַהֲרֵי כִי מְשַׁמֵּשׁ בְּלְשׁוֹן דְּהָא:
אוּנְקְלוֹס
וּכְנַשׁ יוֹסֵף עִיבוּרָא כְּחַלָּא דְיַמָּא סַגִּי לַחֲדָא עַד דִּי פְסַק לְמִמְנֵי אֲרֵי לֵית מִנְיָן
סְפוֹרְנוֹ
אין מספר. לא היה עוד מספר נקרא בשם באופן שיצוייר בנפש:
אוֹר הַחַיִּים
עד כי חדל וגו'. פי' חדלו לספור אוצרי התבואה אשר ליוסף לצד כי אין מספר מהמביאין שלא היו סופרים לצד טורח שבת מדהבה ולא מדדו את אשר יביאו, והגם שהיו מביאין חומש למה שפירשנו באומרו וחמש, אף על פי כן היו מחלקים התבואה לה' חלקים ונותנים חלק אחד ולא היו יודעים כמה עולה לחשבון המובא, וזה הוא שיעור הכתוב עד כי חדל סופרו של יוסף לספור כי אין מספר לתבואה מהמביאין ויצטרך לספור הפרט ולצרף החשבון לזה חדל לספור:
נ
וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָלְדָה־לּוֹ אָסְנַת בַּת־פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן׃
רַשִׁ״י
בטרם תבא שנת הרעב. מִכָּאן שֶׁאָדָם אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן (תענית י"א):
אוּנְקְלוֹס
וּלְיוֹסֵף אִתְיְלִיד תַּרְתֵּין בְּנִין עַד לָא עַלַּת שַׁתָּא דְכַפְנָא דִּילִידַת לֵהּ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע רַבָּא דְאוֹן
רַשְׁבַּ״ם
בטרם תבא שנת הרעב: לפי שבא יעקב בתחילת ימי הרעב בשנה השנייה, ולסוף שבע עשרה שנה בשעת מותו אמר ליוסף שני בניך הנולדים לך וגו' עד באי אליך וגו' לי הם, אבל מולדתך אשר הולדת אחריהם, אחרי באי אליך לך יהיו, לכך פירש כאן אפרים ומנשה נולדו לפני שנת הרעב, קודם שבא יעקב, אבל אחרי כן הוליד בנים ובני בנים שנקראו על שם אחיהם בנחלתם כמו שאמר יעקב:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
מכאן למדו רז"ל שאסור לשמש מטתו בשני רעבון אבל חשוכי בנים מותרין, והנה יוסף קרא שמות לבניו על שם המאורע:
כְּלִי יָקָר
. מכאן שאסור לעשות צרכיו בשני רעבון, ולפ"ז היה לו לומר וליוסף יולד שני בנים בשנת השובע, ויש כדמות סמך לדברי בית שמאי שאומרים שאם יש לאדם שני בנים קיים מצות פ"ו, ואם לא הגיד לנו הכתוב שיולד לו שני בנים בטרם יבא שנת הרעב הייתי אומר שלכך קרא שם שני אפרים כי הפרני אלהים, לפי שנולד בשנת הרעב שכל העולם היו רעבים וליוסף היה בר ופירות לרוב, אבל עכשיו שקראו אפרים קודם שנת הרעב, ודאי קראו כך לפי שאז יצא ידי מצות פריה ורביה, זה"ש כי הפרני אלהים אחר היות לו שני בנים כדברי ב"ש, אמנם לדברי בית הלל שסוברים בן ובת דווקא אין לפרש כך, ויכול להיות רמז מכאן למ"ש שלא יבעול אדם כשהוא רעב ולא כשהוא שבע על כן לא נאמר בשנת השבע כי מדבר בזמן הממוצע בין שובע לרעב.
אוֹר הַחַיִּים
וליוסף יולד וגו'. קשר הכתוב עם שלמעלה ממנו. לומר השגת הטוב של יוסף בז' שני שבע כי מלבד כי צבר בר הרבה והצליח גם כי נזכר לטובה בבנים, וקריאת שם בניו כן יגיד כי הוא שבע רצון כי נשהו ה' כל עמלו והפרהו ה', ופריה זו כוללת בנים ועושר וכבוד:
בטרם תבא שנת וגו'. במסכת תענית דרשו ז"ל מכאן שאסור לשמש מטתו בשני רעב. ובהכרח לומר שדרשתם היא באם אינו ענין ליוסף שהרי הוא עדיין לא קיים פריה ורביה ואמרו שם בש"ס בפירוש שחשוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעב ולא מצינו שהיו ליוסף בנים קודם אפרים ומנשה וכפי הדין אפילו בשבע שני רעב היה לו לשמש, אלא שהכתוב נדרש באם אינו ענין. ומעתה לא קשה מה שהקשו התוס' שם מיוכבד שנולדה בין החומות ששמש לוי בשני רעב כי כשירדו אבותינו מצרימה היתה שנה שניה לשני רעב, ונדחקו לומר שמדת חסידות שנו ולוי לא היה חסיד בדבר זה, ואין נראין דבריהם לא במה שאמרו מדת חסידות כי מכתוב דרשו לה, ולא במה שיצא מדבריהם כי לוי לא היה חסיד העידה עליו התורה (ברכה לג ח) לאיש חסידך כי הוא היה חסיד שבשבטים, והגם שעל זרעו הוא אומר הענפים יגידו על השורש, וקושית התוס' אינו קושיא, כי דרשת חכמים היא באם אינו ענין ולוי לצד שהיה חסר נקבה לא נמנע מלשמש מטתו כהלכה (יבמות סא ב אהע"א סי' א').
ועוד לא אמרו איסור דבר זה אלא לצד צער ישראל ולא לצד צער האומות כי ירעבו כי לא מעלין ולא מורידין, ואז לוי אין חיוב למנוע עצמו לצד צרת האומות כי יעקב היתה לו תבואה כאומרם ז"ל ולא היה שולח בניו לשבור בר אלא לצד מראית העין דכתיב למה תתראו. והגם שאמרו (ב"ר פ' צ"א) ששלמו שערי מכדא זה היה אחר שנה ראשונה. אבל שנה ראשונה ודאי שהיה להם תבואה, ולזה היה מותר לו לשמש, ובשביל יוסף אין להם למנוע עצמן בשביל חשש רעב יחיד, ויוסף אם לא היה טעם שהיה חשוך בנים אפשר שהיה נמנע לצד חשש אביו ואחיו כי ירעבו והם רבים:
נא
וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת־שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי־נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת־כָּל־עֲמָלִי וְאֵת כָּל־בֵּית אָבִי׃
אוּנְקְלוֹס
וּקְרָא יוֹסֵף יָת שׁוּם בּוּכְרָא מְנַשֶּׁה אֲרֵי אַנְשְׁיַנִי יְיָ יָת כָּל עַמְלִי וְיָת כָּל בֵּית אַבָּא
רַשְׁבַּ״ם
נשני: מן נשש, כמו חנני אלהים מן חנן, הדגש תחת אות החסירה, ואילו היה מגזרת לא תנשני, נשיתי טובה שהוא מחטופי למ"ד פעל, היה לו לומר נשני כמו עבדי רמני והאיש אשר כלנו, רמני מן רימה את רעהו, כלנו מן כלה ה' את חמתו:
אִבְּן עֶזְרָא
כי נשני אלהים. טעמו כי אמר. ויאמר רבי יהודה המדקדק הראשון כי נשני על משקל חנני. ויאמר רבי משה הכהן הספרדי כי הפתח תחת חירק:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
מזה קורין ז"ל בית אביה של אשה בי נשא כלומר בית השכחה על שם הכתוב וכן האשה בבעלה:
סְפוֹרְנוֹ
כי נשני אלהים. כענין לעתיד כאמרו כי נשכחו הצרות ה ראשונות:
נב
וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי־הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי׃
אוּנְקְלוֹס
וְיָת שׁוּם תִּנְיָנָא קְרָא אֶפְרָיִם אֲרֵי אַפְשַׁנִּי יְיָ בְּאַרַע שִׁעְבּוּדִי
נג
וַתִּכְלֶינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע אֲשֶׁר הָיָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם׃
אוּנְקְלוֹס
וּשְׁלִימַת שְׁבַע שְׁנֵי שׂוֹבְעָא דִּי הֲוָה בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם
נד
וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיְהִי רָעָב בְּכָל־הָאֲרָצוֹת וּבְכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָחֶם׃
אוּנְקְלוֹס
וּשְׁרִיאַת שְׁבַע שְׁנֵי כַפְנָא לְמֵיעַל כְּמָא דִּי אֲמַר יוֹסֵף וַהֲוָה כַפְנָא בְּכָל אַרְעֲתָא וּבְכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם הֲוָה לַחְמָא
רַשְׁבַּ״ם
ובכל ארץ מצרים היה לחם: כי נתן יוסף אוכל בערים:
אִבְּן עֶזְרָא
ותחלינה. מבנין הקל פעל הכפל: בכל הארצות. סביבות מלכות מצרים:
רַמְבַּ״ן
ויהי רעב בכל הארצות אשר סביב ארץ מצרים כי מה יעשו הרחוקות אם היה בהן רעב כזה וכך אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה צ׳:ו׳) בשלש ארצות בפינקיא ובערביא ובפלישטני:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אבל בני ארץ מצרים שידעו שהרעב עתיד לבא אצרו מפירותיהן מה שיאכלו שנה ראשונה שנאמר "ובכל ארץ מצרים היה לחם":
אוֹר הַחַיִּים
ותחלינה וגו'. כאשר אמר יוסף הוצרך לומר כאשר אמר יוסף, שבזה נתאמתו דבריו בפתרון החלום יותר, כי מקודם יאמר האומר כי מקרה היה שבאו שני השבע, אבל כאשר שלמו שבע שני שבע והתחילו שני רעב אז צדקו דברי יוסף:
או ירצה על זה הדרך ותחלינה שבע וגו' ותאמר איך ירגישו בהכר הרעב בתחילת שנת רעבון אחר כל השבע וכל אחד אוצרותיו מלאות בר לא יוכר הרעב תיכף, לזה פירש הכתוב כאשר אמר יוסף פירוש שאמר להם (ל"א) ולא יודע השבע בארץ פי' יאכלו ולא ישבעו, ודבר זה הוכר בהתחלת השנה:
נה
וַתִּרְעַב כָּל־אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל־פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל־מִצְרַיִם לְכוּ אֶל־יוֹסֵף אֲשֶׁר־יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ׃
רַשִׁ״י
ותרעב כל ארץ מצרים. שֶׁהִרְקִיבָה תְבוּאָתָם שֶׁאָצְרוּ חוּץ מִשֶּׁל יוֹסֵף: אשר יאמר לכם תעשו. לְפִי שֶׁהָיָה יוֹסֵף אוֹמֵר לָהֶם שֶׁיִּמּוֹלוּ, וּכְשֶׁבָּאוּ אֵצֶל פַּרְעֹה וְאוֹמְרִים: כָּךְ הוּא אוֹמֵר לָנוּ, אָמַר לָהֶם: וְלָמָּה לֹא צְבַרְתֶּם בָּר, וַהֲלֹא הִכְרִיז לָכֶם שֶׁשְּׁנֵי הָרָעָב בָּאִים? אָמְרוּ לוֹ: אָסַפְנוּ הַרְבֵּה וְהִרְקִיבָה, אָמַר לָהֶם: אִם כֵּן, כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ; הֲרֵי גָּזַר עַל הַתְּבוּאָה וְהִרְקִיבָה, מַה אִם יִגְזֹר עָלֵינוּ וְנָמוּת!
אוּנְקְלוֹס
וּכְפָנַת כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם וּצְוַח עַמָּא קֳדָם לְפַרְעֹה עַל לַחְמָא וַאֲמַר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרָאֵי אִיזִילוּ לְוַת יוֹסֵף דִּי יֵימַר לְכוֹן תַּעְבְּדוּן
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
בשנה השנית, למד שקרא הקב"ה לרעב כענין שכתוב , וכתוב , ומפני הרעב "ויצעק העם אל פרעה ללחם" כן דרך הרעבים לקרוא ולצעוק אל מי שבידו להשביעם, כענין שכתוב , וכתיב "ויצעקו אל ה' בצר להם":
שהרי הוא במקומי לכל דבר ואין לי רק הכסא ועל כן יש לכם לעשות כל מה שיאמר: ובמדרש לכו אל יוסף הלכו המצריים אצל יוסף אמרו לו תנה לנו לחם אמר להם לכו ומולו עצמכם ואתן לכם לחם. הלכו אצל פרעה ובכו לפניו אמרו לו הלכנו אל יוסף והוא מדבר לנו דברים ריקים ואומר לנו מולו עצמכם, אמר להם פרעה שוטים מה תצעקו אלי מפני מה לא הנחתם תבואה של ג' שנים ושל ד' שנים, אמרו לו כל תבואה שבבתינו הרקיבה, אמר להם לא נשתייר פת לכם פת מאתמול, אמרו לו אף פת שהיתה מונחת בסל הרקיבה, אמר להם "לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו", זהו שאומר הכתוב , מונע בר זה פרעה וברכה לראש משביר זה יוסף שנאמר :
כְּלִי יָקָר
. פירש"י בקש מהם שימולו, טעמו של דבר הוא לפי שמצינו שהערלה נקראת חרפה, כמ"ש כי חרפה היא לנו לתת אחותנו לאיש אשר לו ערלה, והרעב נקרא ג"כ חרפה שנאמר ולא תקחו עוד חרפת רעב בגוים, ע"כ חשב שבהסרת חרפת הערלה יוסר מהם חרפת הרעב, כי הסרת הערלה היא הסרת מותרות הדמים המסבבים העיפוש, ורקיבת התבואה באה ג"כ מצד המותרות והפסולת שבתבואה הגורם הריקוב והעיפוש, וזכות ברית המילה הועיל גם לנח שנאמר והקימותי את בריתי אתך פירש רש"י על התבואה והפירות של ירקבו, וכן השיב להם יוסף שימולו, על מה שאמרו אספנו תבואה והרקיבה, וזה מדה כנגד מדה שאם האדם מסיר מתוכו הפסולת שבו, גם ה' יתן הטוב ויסיר הפסולת שבתוך התבואה ממש, שא"א לאדם להסירו, ורז"ל אמרו כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא שנאמר כי בעד אשה זונה עד ככר לחם כי הבועל ארמית משכה ערלתיה ועוד שהמילה תיקון האבר שלא ירבה במשגל, והמצרים היו שטופי זימה ע"כ היו צריכין תיקון זה בשנת הרעב, ומטעם זה נאמר ביוסף ותשב באיתן קשתו, שכבש יצרו באשת פוטיפר ע"כ משם רועה אבן ישראל, כי זכה משם שתבואתו לא הרקיבה והיה רועה וזן אבן ישראל בזכות שלא היה רועה זונות.
נו
וְהָרָעָב הָיָה עַל כָּל־פְּנֵי הָאָרֶץ וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת־כָּל־אֲשֶׁר בָּהֶם וַיִּשְׁבֹּר לְמִצְרַיִם וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם׃
רַשִׁ״י
על כל פני הארץ. מִי הֵם פְּנֵי הָאָרֶץ אֵלּוּ הָעֲשִׁירִים: את כל אשר בהם. כְּתַרְגּוּמוֹ דִּי בְהוֹן עִיבוּרָא: וישבר למצרים. שבר לְשׁוֹן מֶכֶר וּלְשׁוֹן קִנְיָן הוּא; כָּאן מְשַׁמֵּשׁ לְשׁוֹן מֶכֶר; שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל, לְשׁוֹן קִנְיָן. וְאַל תֹּאמַר אֵינוֹ כִּי אִם בִּתְבוּאָה, שֶׁאַף בְּיַיִן וְחָלָב מָצִינוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב (ישעיהו נ"ה):
אוּנְקְלוֹס
וְכַפְנָא הֲוָה עַל כָּל אַפֵּי אַרְעָא וּפְתַח יוֹסֵף יָת כָּל דִּי בְהוֹן עִיבוּרָא וְזַבִּין לְמִצְרַיִם וּתְקֵיף כַּפְנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם
רַשְׁבַּ״ם
וישבר: לשון קניין מאכל ומשתה כדכתיב לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב:
אִבְּן עֶזְרָא
ויפתח יוסף את כל. האוצרות שהיו עמם: וישבר למצרים. פי' נתן שבר למצרים וטעמו קנין:
רַמְבַּ״ן
וישבר למצרים ויחזק הרעב בארץ מצרים יאמר כי לא פתח יוסף אשר בהם עד שחזק הרעב בארץ לא כאשר צעקו אל פרעה מיד כי העם צועקים כשיש להם מחיה מעט והוא רצה שלא ישאר להם כלום זה טעם והרעב היה על כל פני הארץ כי טרם פתחו אוצרותיו היה הרעב על כל פני הארץ ועוד חזר לבאר שלא מכר להם עד שחזק עליהם מאד או שיפליג הכתוב לומר שהיה רעב של מהומה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אלו העשירים ונקראו פני הארץ שהכל פונין להם, ומכאן שלא התחיל הרעב אלא בעשירים, ואמר "את כל אשר בהם" פירוש את כל האוצרות אשר בהם בר, וכן אמר התרגום אוצריא די בהון עבורא:
מכר להם:
שהיו אוכלים ולא היו שבעים כענין שכתוב :
סְפוֹרְנוֹ
ויפתח יוסף את כל אשר בהם. להראותם שהיה בידו כדי לפרנסם: ויחזק הרעב. גם בשאר מזונות בלבד הלחם:
אוֹר הַחַיִּים
ויפתח יוסף את כל. טעם שפתח כל האוצרות ולא הספיק בצריך. נתכוון לבדוק בכולן לדעת את אשר יקדים למכור ואת אשר יוכל להתעכב יותר ולא יפסד:
עוד להיות שאוכל שדה העיר [אשר] (נתן) סביבותיה [נתן בתוכה] לזה נתחכם ופתח כל האוצרות שבכל מקום ומקום כדי שכל עיר ועיר תהיה סמוכה על מה שלפניה ואינו דומה מי שיש לו פת בסלו. גם לא יצטרכו לטרוח להביא כולן ממקום אחד. גם אולי שנתכוון לפתוח כולן כדי כשיראו אנשי העיר כל הריבוי לא ירעבו כי הרעבון יכנס בלב אדם כשיראה שיש מחסור, וכשיראו כל אוצרות הנפתחות יתקרר חום הרעב שבלבם בוער, ואף על פי כן מודיע הכתוב ויחזק הרעב ולא הועיל בהם לצד חוזק הרעב:
נז
וְכָל־הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל־יוֹסֵף כִּי־חָזַק הָרָעָב בְּכָל־הָאָרֶץ׃
רַשִׁ״י
וכל הארץ באו מצרימה אל יוסף לשבר, וְאִם תִּדְרְשֵׁהוּ כְסִדְרוֹ, הָיָה צָרִיךְ לִכְתֹּב: לִשְׁבֹּר מִן יוֹסֵף:
אוּנְקְלוֹס
וְכָל דָּיְרֵי אַרְעָא עַלּוּ לְמִצְרַיִם לְמִזְבַּן עִיבוּרָא מִן יוֹסֵף אֲרֵי תְקֵיף כַּפְנָא בְּכָל אַרְעָא
אִבְּן עֶזְרָא
לשבור אל יוסף. הפוך וכן הוא וכל הארץ באו מצרים אל יוסף לשבור:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.