Genesis 47 — בְּרֵאשִׁית מז

פָּרָשַׁת וַיִּגַּשׁ · פָּרָשַׁת וַיְחִי (from 47:28)

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים

א וַיָּבֹא יוֹסֵף וַיַּגֵּד לְפַרְעֹה וַיֹּאמֶר אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל־אֲשֶׁר לָהֶם בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנָּם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲתָא יוֹסֵף וְחַוִּי לְפַרְעֹה וַאֲמַר אַבָּא וְאַחַי וְעָנְהוֹן וְתוֹרְהוֹן וְכָל דִּי לְהוֹן אֲתוֹ מֵאַרְעָא דִּכְנָעַן וְהָא אִנּוּן בְּאַרְעָא דְגשֶׁן

אִבְּן עֶזְרָא בארץ גשן. כלל. בארץ רעמסס פרט והעי"ן נח. ולפי דעתי כי רעמסס פתוח העין איננה שהיו דרים שם ישראל כי מערי מסכנות פרעה היתה:

אוֹר הַחַיִּים אבי ואחי וגו'. פירוש, כאשר צוית עליהם עשות: והנם בארץ גושן כמו שאמרת (מ"ה) ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים, וארץ גושן בערך מרעה המקנה היא טוב ארץ מצרים, אבל האחים בדברם לפני פרעה לא באו בטענה כאשר אמרת אלא כמתחנן על דבר טוב, ואמרו (ד') לגור וגו' כי אין מרעה וגו' ועיין בסמוך:

ב וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה׃

רַשִׁ״י ומקצה אחיו. מִן הַפְּחוּתִים שֶׁבָּהֶם לִגְבוּרָה, שֶׁאֵין נִרְאִים גִּבּוֹרִים, שֶׁאִם יִרְאֶה אוֹתָם גִּבּוֹרִים יַעֲשֶׂה אוֹתָם אַנְשֵׁי מִלְחַמְתּוֹ, וְאֵלֶּה הֵם: רְאוּבֵן, שִׁמְעוֹן, לֵוִי, יִשָּׂשכָר וּבִנְיָמִין – אוֹתָן שֶׁלֹּא כָּפַל מֹשֶׁה שְׁמוֹתָם כְּשֶׁבֵּרְכָן; אֲבָל שְׁמוֹת הַגִּבּוֹרִים כָּפַל וְזֹאת לִיהוּדָה שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה; וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד; וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי, וּלְדָן אָמַר דָּן, וְכֵן לִזְבוּלוּן, וְכֵן לְאָשֵׁר; זֶהוּ לְשׁוֹן בְּ"רַ, שֶׁהִיא אַגָּדַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל בְּתַלְמוּד בַּבְלִית שֶׁלָּנוּ (בבא קמא צ"ב) מָצִינוּ, שֶׁאוֹתָן שֶׁכָּפַל מֹשֶׁה שְׁמוֹתָן הֵם הַחַלָּשִׁים, וְאוֹתָן הֵבִיא לִפְנֵי פַרְעֹה, וִיהוּדָה שֶׁהֻכְפַּל שְׁמוֹ לֹא הֻכְפַּל מִשּׁוּם חַלָּשׁוּת, אֶלָּא טַעַם יֵשׁ בַּדָּבָר, כִּדְאִיתָא בְּבָ"קַ וּבְבָרַיְתָא דְּסִפְרֵי שָׁנִינוּ בָהּ בִּוְזֹאת הַבְּרָכָה, כְּמוֹ תַּלְמוּד שֶׁלָּנוּ:

אוּנְקְלוֹס וּמִקְצַת מִן אֲחוֹהִי דְּבַר חַמְשָׁא גֻּבְרִין וַאֲקֵימִנּוּן קֳדָם פַּרְעֹה

סְפוֹרְנוֹ ומקצה אחיו לקח. כדי שיבין פרעה מדבריהם ומענינם שהם בעלי מלאכת מרעה הצאן בלבד:

ג וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־אֶחָיו מַה־מַּעֲשֵׂיכֶם וַיֹּאמְרוּ אֶל־פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם־אֲנַחְנוּ גַּם־אֲבוֹתֵינוּ׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר פַּרְעֹה לַאֲחוֹהִי מָה עוֹבָדֵיכוֹן וַאֲמָרוּ לְפַרְעֹה רָעֵי עָנָא עַבְדָּיךְ אַף אֲנַחְנָא אַף אֲבָהָתָנָא

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי רעה צאן עבדיך. כתוב בה"א במקום י' כי אותיות אהו"י מתחלפות.

ד וַיֹּאמְרוּ אֶל־פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי־אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי־כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ־נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמָרוּ לְוַת פַּרְעֹה לְאִתּוֹתָבָא בְאַרְעָא אֲתֵינָא אֲרֵי לֵית רַעֲיָא לְעָנָא דִּי לְעַבְדָּיךְ אֲרֵי תַקִּיף כַּפְנָא בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן וּכְעַן יֵתְבוּן כְּעַן עַבְדָּיךְ בְּאַרְעָא דְגשֶׁן

רַמְבַּ״ן לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך אני תמה בטעם הזה שאמרו לו כי גם במצרים אין מרעה כי כבד הרעב בארץ מצרים כמו בארץ כנען או יותר כי עליה היתה עיקר הגזירה ואולי אמרו כי בארץ כנען מפני כובד הרעב יאכלו האנשים עשב השדה ולא ישאירו מחיה לבהמה אבל בארץ מצרים יש בה שבר יחיו בה האנשים ותשאר בה מרעה מעט ויתכן שהיה בארץ מצרים מרעה מעט באחו מפני היאורים והאגמים:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי אין מרעה לצאן. יאמר לכובד הרעב שבארץ כנען העשבים שהם מרעה הצאן חזרו למאכל לבני אדם וע"כ אין מרעה לצאן.

ה וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף לְמֵימָר אֲבוּךְ וְאַחָיךְ אֲתוֹ לְוָתָךְ

רַמְבַּ״ן אביך ואחיך באו אליך הכנסת דברים כאומר הנה שמעתי כי אביך ואחיך באו וארץ מצרים לפניך היא והנכון בעיני שיאמר אביך ואחיך אליך באו לשמע כבודך ועליך השליכו יהבם ראה שתעשה עמהם טובה כי עליך הדבר ויש לאל ידך:

אוֹר הַחַיִּים ויאמר פרעה וגו' לאמר וגו'. צריך לדעת כוונת אומרו לאמר, גם קשה אומרו אביך וגו' באו אליך הרי זה בא ללמד ונמצא למד בדבר עצמו שלימד. אכן תמצא כי פרעה בדברו אל יוסף ענין אחיו שיקחו את אביהם ויבואו אמר (מ"ה י"ז) אמור אל אחיך זאת עשו וגו' וקחו את אביכם וגו' ובואו אלי, ודבר זה יש בו ב' משמעיות, הא' כי ידבר אליהם משם פרעה כי הוא המצווה דבר. והב' כי יוסף יאמר להם כן מפי עצמו, ופירוש זה הוא יותר צודק ממה שמצינו שאמר אחר כך (שם י"ט) ואתה צויתה וגו' ואם הכל הוא דברי פרעה לא יצטרך לומר שנטל רשיון מפרעה הלא הכל הוא דברי פרעה. והנה תמצא כשדבר יוסף אל אחיו קודם שידבר לפרעה אמר להם (מ"ו ל"א) אעלה ואגידה לפרעה וגו' אחי וגו' באו אלי הרי גילה דעתו כי הוא המצווה אותם לבא אצלו והנה באו אליו האנשים, וזה הצדיק פירוש ב'. וכאשר דבר אל פרעה לא דקדק לומר באו אלי אלא סתם אחי וגו' באו מארץ כנען וגו' זה יגיד כי ביאתם היא לפרעה ולזה מודיעו לומר קיימו דבריך וכמו שפירשתי בפסוק הסמוך לזה, אשר על כן השיב פרעה ליוסף לאמר אביך ואחיך באו אליך פי' שתאמר שביאת אחיך באו אליך כי אין כונתי באומרי אמור אל אחיך זאת עשו בשליחותי תדבר אליהם כי אני המצוה אלא הרשיתי אותך שתדבר אליהם משמך שיבואו אליך, וכבר הרשיתי אותך שתתן להם טוב ארץ מצרים ואם כן ארץ מצרים לפניך היא במיטב הארץ וגו'. וההפרש שבין אם יהיה הדבר במצות פרעה או על פי יוסף יש בזה לומר צד גנאי וצד שבח, צד גנאי ששלל החיוב ממנו אליהם, ועוד כי מנימוסי המלכות כשיתן מלך גדולה או הנאה לאדם אחד היא לו מתנת עולמית, ולזה אם יהיו הדברים הנאמרים מפי פרעה הנה הנם באים למאמר המלך וחיוב על המלך לסבול עולם ומיטב הארץ יותן להם נצחי במלכותו, ולזה הקפיד פרעה שלא יהיה הדבר ממנו אלא מיוסף והחיוב אליו הוא ולא על פרעה ובזה אין מתנתו עולמית כי אינו אלא שליט בארץ מצרים ואין לו שם מלכות ומתנתו תהי' קיימת כל זמן שיחפוץ המלך בה, ובזה נתכוון שלא יחשוב יוסף כי הוא צריך להם ולצורך המלכות שלח אחריהם להיותם גבורי חיל להיות חיל וחומה למלכותו לזה אמר אליו כי הוא אין לו צורך בהם. וצד השבח הוא כי למה יצטרך להודיעו הדבר כאיש אשר אין כח בידו לעשות דבר עד שיקח רשות מאת המלך הלא כבר ניתן לו רשות בכל ועשה יעשה, והוא אומרו באו אליך ראוי אתה שיבואו בשבילך ובכח מאמרך ארץ מצרים לפניך היא במיטב הארץ וגו' מבלי צורך קחת רשות ממני, ולדרך זה תתפרש עוד לאמר שנתן לו רשות לומר הדברים הנאמרים אליו, והוא על דרך אומרם בפ"א ממסכת יומא וז"ל אמר רבי מנשיא מנין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל תאמר עד שיאמר לו אמור דכתיב וידבר ה' וגו' לאמר עד כאן, ולזה הוצרך פרעה להרשותו כי כל יקר וגדולה נאמר לו מפי פרעה, והגם שיגיע קצת פחיתות ערך פרעה באמצעות הדברים אין בכך כלום. עוד ירמוז בתיבת אליך לאמר לו כי טעם הדבר שצוה להם שיבואו אינו אלא למה שנוגע לכבודו של יוסף כדי שתוכר משפחתו במצרים שלא יהיה נחשב לשפל אנשים, והגם שהוכרו אחיו ביום שהתודע אליהם עודנו בחשד שראה כת של בחורים וכינה עצמו עליהם כאמור בדבריהם ז"ל (ב"ר פ"ק) בפסוק (נ' כ"א) וינחם אותם וידבר על לבם, ובביאת אביו ואחיו יאמן הדבר, והוא אומרו באו אליך לצורכך ולכבודך היא ביאתם:

ו אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְאִם־יָדַעְתָּ וְיֶשׁ־בָּם אַנְשֵׁי־חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל־אֲשֶׁר־לִי׃

רַשִׁ״י אנשי חיל. בְּקִיאִין בְּאֻמָּנוּתָן לִרְעוֹת צֹאן: על אשר לי. עַל צֹאן שֶׁלִּי:

אוּנְקְלוֹס אַרְעָא דְמִצְרַיִם קֳדָמָךְ הִיא בִּדְשַׁפִּיר בְּאַרְעָא אוֹתֵיב יָת אֲבוּךְ וְיָת אַחָיךְ יֵתְבוּן בְּאַרְעָא דְגשֶׁן וְאִם יָדַעְתְּ וְאִית בְּהוֹן גֻּבְרִין דְּחֵילָא וּתְמַנִּנוּן רַבָּנֵי גֵיתֵי עַל דִּי לִי

רַשְׁבַּ״ם אנשי חיל: ראוים לגבורה ולשררה, כמו אשת חיל את:

אִבְּן עֶזְרָא שרי מקנה. כסוס וכפרד:

סְפוֹרְנוֹ ויברך יעקב. ולא השתחוה לא בבואו ולא בצאתו:

אוֹר הַחַיִּים במיטב הארץ וגו' ישבו בארץ גושן. הנה חש לומר במיטב הארץ לבד, לצד שיוסף רמז בדבריו כי חפץ בארץ גושן יחשוב כי אינו חפץ שישבו בארץ גושן ממה שלא הסכים על דבריו, ואם היה אומר ישבו בארץ גושן יהיה נשמע שהוא כמסתפק להם בנתינת ארץ גושן לבד ולא בטוב ממנה אם יכשר בעיני יוסף וזה סותר מה שקדם בדבריו (מ"ה) ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים, לזה אמר במיטב וגו' בארץ גושן. וזה שיעור דבריו במיטב הארץ הושב וגו' ואני מודיעך כי ארץ גושן היא המיטב. ומצינו שכן העיד הכתוב דכתיב (פסוק י"א) ויושב יוסף וגו' במיטב הארץ בארץ רעמסס וגו'. או יהיה שיעור הכתוב על זה הדרך במיטב וגו' ואם בחרו להם ארץ גושן ישבו בה. ובזה אין החלט לומר כי הוא זה מקומם אלא עודם בשער הרצון אם ייטב בעיניהם מקום אחר הרשות בידם לשבת במיטב הארץ:

ז וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת־יַעֲקֹב אָבִיו וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת־פַּרְעֹה׃

רַשִׁ״י ויברך יעקב. הִיא שְׁאִילַת שָׁלוֹם כְּדֶרֶךְ כָּל הַנִּרְאִים לִפְנֵי הַמְּלָכִים לִפְרָקִים, שלו"איר בְּלַעַז:

אוּנְקְלוֹס וְאַיְתִי יוֹסֵף יָת יַעֲקֹב אֲבוּהִי וַאֲקִימִנֵּהּ קֳדָם פַּרְעֹה וּבְרִיךְ יַעֲקֹב יָת פַּרְעֹה

רַמְבַּ״ן ויברך יעקב את פרעה היא שאלת שלום כדרך כל הנראין לפני מלכים לפרקים לשון רש"י (רש"י על בראשית מ״ז:ז׳) ואינו נראה כן שאין מדרך מוסר המלוכה שישאל אדם בשלום המלך וכמו שאמרו (שבת פט) כלום יש עבד שנותן שלום לרבו אבל היה ברכה ממש שדרך הזקנים והחסידים הבאים לפני המלכים לברך אותם בעושר ונכסים וכבוד והתנשא מלכותם וכענין שאמר הכתוב (מלכים א א לא) יחי אדוני המלך דוד לעולם ובצאתו מלפניו חזר וברך אותו ליטול רשות מלפניו ואמרו רבותינו (תנחומא נשא כו) שיעלה נילוס לרגלו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויברך יעקב את פרעה. ברכו בעושר והתנשאות מלכותו, כי כן דרך הזקנים והחסידים בבואם לפני המלכים לברך אותם כענין שכתוב בדוד (מלכים א א) יחי אדני המלך דוד. והזכיר עוד שנית ויברך יעקב את פרעה ויצא מלפני פרעה כי בצאתו מלפניו חזר וברכו, ודרשו ז"ל ברכו שיעלה נילוס לרגלו.

אוֹר הַחַיִּים ויעמידהו לפני פרעה. טעם אומרו ויעמידהו וגו'. אולי שהעמידו במקומו של יוסף ששם לו פרעה מקומו לפני כסאו כשאמר לו (מ"א) רק הכסא אגדל ממך, והודיע הכתוב כי יוסף העמיד אביו לפני פרעה במקום המעולה קרוב למלך. עוד ירצה שהעמידו למול פניו כדרך המברכין ויברך יעקב וגו'. עוד ירצה להודיע כי הוצרך להעמידו לפניו לצד היות פרעה שפל אנשים צעיר קומה (מ"ק י"ח) הוצרך להכירנו לו והעמידו לפניו לומר כי הוא זה:

ח וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר פַּרְעֹה לְּיַעֲקֹב כַּמָּה יוֹמֵי שְׁנֵי חַיָּיךְ

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כמה ימי שני חייך. נדמה לו זקן הרבה משאר בני דורו וע"כ שאל לו כן. ויעקב השיב ימי שני מגורי לא אמר שני חיי כמו שהזכיר פרעה אלא מגורי כלומר הימים שאני בהם גר בעוה"ז שלשים ומאת שנה, כן דרך הצדיקים שחושבין עצמן גרים בעוה"ז, אבל אחר שהזכיר מגורי הזכיר ימי שני חיי כלומר חיי צער היו. אבל באבותיו שלא היה להם צער כל כך הזכיר בהם חיים ואחרי כן לשון מגוריהם.

סְפוֹרְנוֹ כמה ימי שני חייך. תמה כי לא היה דבר מצוי במצרים שיאריך אדם ימים כל כך שיגיע לפרק שהיה אז יעקב בו וגם שיבה זרקה כו:

כְּלִי יָקָר . לפי שהוגד לפרעה שכאשר בא יעקב היה הנילוס עולה לרגליו, והיה פרעה שמח על זה מאוד וחשב שכל זמן שיעקב חי יעלה הנילוס לרגליו לעולם וישקה את פני האדמה, וכאשר ראה את יעקב והנה הוא דל וכחוש ורקות בשר כמשפט הזקנים חשב פרעה שודאי הוא מופלג בזקנה והיום או מחר ימות, וא"כ במאי שמחו המצרים, כי במותו יחזור הנילוס למקומו ע"כ שאלו כמה ימי חייך, והשיב לו ימי שני מגורי מעט ורעים, הזכיר לשון מגורי לומר שלא מחמת רוב ימים הוא כל כך כחוש ורזה כי אם מחמת פחד ומגור מסביב, כי את אשר יגרתי יבא לי וכמה צרות צרורות באמתחותי עלי היו כלנה כל משך זמן ק"ל שנה מעט ורעים היו ימי חיי ולא הגיעו את שני חיי אבותי, ויש לי עוד תקוה להגיע לפרק אבא שהיה חי ק"פ שנה, אע"פ שגם המה היה להם מגור מסביב מכל מקום האריכו ימים לכך נקט לשון מגוריהם גם כלפי אבותיו.

ט וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת־יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם׃

רַשִׁ״י שני מגורי. יְמֵי גֵרוּתִי; כָּל יָמַי הָיִיתִי גֵּר בָּאָרֶץ: ולא השיגו. בְּטוֹבָה:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יַעֲקֹב לְפַרְעֹה יוֹמֵי שְׁנֵי תוֹתָבוּתַי מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין זְעֵירִין וּבִישִׁין הֲווֹ יוֹמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלָא אַדְבִּיקוּ יָת יוֹמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבָהָתַי בְּיוֹמֵי תּוֹתָבוּתְהוֹן

רַשְׁבַּ״ם מעט ורעים: לפי שנראה יעקב בעיניו זקן יותר מדאי ששאל לו כמה ימי שני חייך, השיב לו יעקב מעט הם אבל רעים הם ולכך אני נראה בעיניך זקן יותר מדי:

רַמְבַּ״ן מעט ורעים היו ימי שני חיי לא ידעתי טעם הזקן אבינו מה מוסר הוא שיתאונן אל המלך ומה טעם לאמר ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי כי אולי עוד ישיגם ויחיה יותר מהם ונראה לי כי יעקב אבינו זרקה בו שיבה והיה נראה זקן מאד ופרעה תמה על זקנותו כי אין רוב אנשי זמנו מאריכים ימים כל כך שכבר קצרו שנותם ולכן שאל לו כמה ימי שני חייך כי לא ראיתי כמותך זקן בכל מלכותי אז ענה יעקב כי ימיו שלשים ומאת שנה ואל יתמה בהם כי מעט הם כנגד שנות אבותיו שחיו יותר אבל מפני היותם רעים בעמל ואנחה זרקה בו שיבה ונראה זקן מאד:

סְפוֹרְנוֹ מעט ורעים היו ימי שני חיי. על מה שאמרת כמה ימי שני חייך אני אומר כי שני חיי היו מעט ורעים ברב טרדת מזונות ודאגות הקורות כי הימים אשר בהם יהיה האדם בצרה לא יקראו ימי שני חיים אבל ימי שני מגורי היו בין הכל מאה ושלשים שנה: ולא השיגו ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם. כי אבותי אע"פ שהיו גם הם גרים בארץ לא להם מ"מ היו להם ימי חיים רבים בלתי צרות אבל שני חיי לא השיגו לשני חיי אבותי שהיו להם בימי מגוריהם:

י וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת־פַּרְעֹה וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי פַרְעֹה׃

רַשִׁ״י ויברך יעקב. כְּדֶרֶךְ כָּל הַנִּפְטָרִים מִלִּפְנֵי שָׂרִים מְבָרְכִים אוֹתָם וְנוֹטְלִים רְשׁוּת, וּמַה בְּרָכָה בֵּרְכוֹ? שֶׁיַּעֲלֶה נִילוּס לְרַגְלָיו, לְפִי שֶׁאֵין מִצְרַיִם שׁוֹתָה מֵי גְשָׁמִים אֶלָּא נִילוּס עוֹלֶה וּמַשְׁקֶה, וּמִבִּרְכָתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב וָאֵילָךְ הָיָה פַרְעֹה בָא אֶל נִילוּס וְהוּא עוֹלֶה לִקְרָאתוֹ וּמַשְׁקֶה אֶת הָאָרֶץ (תַּנְחוּמָא):

אוּנְקְלוֹס וּבָרִיךְ יַעֲקֹב יָת פַּרְעֹה וּנְפַק מִן קֳדָם פַּרְעֹה

יא וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת־אָבִיו וְאֶת־אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה׃

רַשִׁ״י רעמסס. מֵאֶרֶץ גֹּשֶׁן הִיא:

אוּנְקְלוֹס וְאוֹתֵיב יוֹסֵף יָת אֲבוּהִי וְיָת אֲחוֹהִי וִיהַב לְהוֹן אַחֲסָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם בִּדְשַׁפִּיר בְּאַרְעָא בְּאַרְעָא דְרַעְמְסֵס כְּמָא דִי פַקֵּיד פַרְעֹה

רַמְבַּ״ן וטעם ויושב יוסף ויתן להם אחזה וגו' שהושיב אותם במיטב הארץ ובאחוזה שנתן להם כי לא רצה שיהיו כגרים בארץ וקנה להם בתים ונחלת שדה וכרם נתן להם וזה מרשות פרעה כי הם אמרו לגור בארץ באנו לא לדור וכשיעבור הרעב נשוב לארצנו ופרעה אמר ליוסף הושב את אביך שיושיבם כאנשי הארץ התושבים בארץ גשן:

יב וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת־אָבִיו וְאֶת־אֶחָיו וְאֵת כָּל־בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף׃

רַשִׁ״י לפי הטף. לְפִי הַצָּרִיךְ לְכָל בְּנֵי בֵיתָם:

אוּנְקְלוֹס וְזָן יוֹסֵף יָת אֲבוּהִי וְיָת אֲחוֹהִי וְיָת כָּל בֵּית אֲבוּהִי לַחְמָא לְפוּם טַפְלָא

סְפוֹרְנוֹ לחם לפי הטף. אע"פ שהי' בידו להרבו' להם מזון נתן להם במדה מספקת כאמר' רז"ל (פ"ק דתעניו') בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי:

יג וְלֶחֶם אֵין בְּכָל־הָאָרֶץ כִּי־כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב׃

רַשִׁ״י ולחם אין בכל הארץ. חוֹזֵר לָעִנְיָן הָרִאשׁוֹן – לִתְחִלַּת שְׁנֵי הָרָעָב: ותלה. כְּמוֹ וַתִּלְאֶה, לְשׁוֹן עֲיֵפוּת, כְּתַרְגּוּמוֹ; וְדוֹמֶה לוֹ כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים (משלי כ"ו):

אוּנְקְלוֹס וְלַחֲמָא לֵית בְּכָל אַרְעָא אֲרֵי תַקִּיף כַּפְנָא לַחֲדָא וְאִשְׁתַּלְהֵי עַמָּא דְאַרְעָא דְמִצְרַיִם וְעַמָּא דְאַרְעָא דִּכְנַעַן מִן קֳדָם כַּפְנָא

רַשְׁבַּ״ם ותלה: כמו ותכה מכעס עיני, הה"י עיקר לפיכך מפיק ה"י, וכן נגה אור: ארץ מצרים וארץ כנען: אלב הרחוקות יותר מארץ כנען לא היו באים לארץ מצרים, כי היו רחוקות יותר מדאי, או שמא לא היה שם רעב, גדול כל כך:

אִבְּן עֶזְרָא ותלה. על משקל ותתע. כמתלהלה כמו כמתעתע. וטעמו כאדם שלא ידע מה יעשה:

אוֹר הַחַיִּים ולחם אין וגו'. כי כבד וגו' פירוש ולצד כובד הרעב היו אוכלים דבר מופלא וכילו הלחם והלא לראות עינינו דאבה נפשינו בשני רעב שהיו במערב שהיה אדם אחד אוכל שיעור מאכל י' בני אדם ועודנו רעב בבטנו רחמנא ליצלן:

יד וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת־כָּל־הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ־מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר־הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת־הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה׃

רַשִׁ״י בשבר אשר הם שברים. נוֹתְנִין לוֹ אֶת הַכֶּסֶף:

אוּנְקְלוֹס וְלַקִּיט יוֹסֵף יָת כָּל כַּסְפָּא דְּאִשְׁתְּכַח בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וּבְאַרְעָא דִּכְנַעַן בְּעִיבוּרָא דִּי אִנּוּן זָבְנִין וְאַיְתִי יוֹסֵף יָת כַּסְפָּא לְבֵית פַּרְעֹה

רַמְבַּ״ן וילקט יוסף את כל הכסף וגו' סיפר הכתוב זה וגמר הענין בכל הפרשה להודיע מעלות יוסף בחכמה בתבונה ובדעת וכי היה איש אמונים שהביא כל הכסף בית פרעה ולא עשה לעצמו אוצרות כסף ומטמוני מסתרים בארץ מצרים או לשלחו לארץ כנען אבל נתן למלך הבוטח בו כל הכסף וקנה לו את האדמה גם הגופות ומצא בזה חן גם כן בעיני העם כי השם הוא המצליח את יראיו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא וגו'. ויבא יוסף את הכסף הנזכר, שהזכיר בו את כל הכסף. והכתוב מפרסם בכאן מעלת יוסף ונאמנותו הגדולה כי הביא הכל אל גנזי המלך וקנה לו המקנה גם האדמה גם הגופות, ועם כל זה מצא חן בעיני העם כי מאת ה' היתה זאת. וע"ד פשט הכתובים. הכסף הזה לקט אותו בחמש שנים והביא אותו אל פרעה, כי איך יתכן שיתום הכסף והמקנה בשנה אחת, אבל הספיק להם הכסף כל חמש שנים כי כן דרך הארצות בזמן הרעב שהן דוחקין ומצמצמין את עצמם וכספם וזהבם אתם יספיק אותם זמן ארוך, ויזכיר הכתוב כי אחרי שתם הכתף לסוף חמש שנים באו אל יוסף, והיה זה בשנה הששית ונתן להם במקניהם לחם והוצרך לנהל אותם בו שיאכלו בצמצום ולא בהעדפה.

סְפוֹרְנוֹ ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה. שלא הורה לעצמו היתר בכל עמלו לקחת דבר לעצמו:

אוֹר הַחַיִּים וילקט וגו'. אמר לשון לקיטה פירוש שלא נשאר מהכסף בידם ולא כלום כי לא הניח אחריו לקט:

טו וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כָל־מִצְרַיִם אֶל־יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה־לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף׃

רַשִׁ״י אפס. כְּתַרְגּוּמוֹ שְׁלִים:

אוּנְקְלוֹס וּשְׁלִים כַּסְפָא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם וּמֵאַרְעָא דִּכְנַעַן וַאֲתוֹ כָּל מִצְרָאֵי לְוַת יוֹסֵף לְמֵימַר הַב לָנָא לַחֲמָא וּלְמָה נְמוּת לְקִבְלָךְ אֲרֵי שְׁלִים כַּסְפָּא

אִבְּן עֶזְרָא ויתם. מפעלי הכפל כמו וידם השמש:

רַמְבַּ״ן ויתם הכסף מארץ מצרים ומארץ כנען ויבאו כל מצרים אל יוסף וגו' והזכיר כי תם הכסף מארץ כנען בעבור כי מצרים בבואם אל יוסף יזכירו לו זה כי אמרו אחרי שתם הכסף גם מארץ כנען ולא יבאו עוד אליך לשבור למה נמות נגדך כי אפס כסף ותמיתנו חנם ותשאר התבואה בידך ואין קונה:

אוֹר הַחַיִּים ולמה נמות וגו'. כי אפס כסף וגו' פירוש להיות שלא היה חפץ לקחת בשכר התבואה כי אם הכסף ולא פרעון אחר ואשר מצד זה לקט כל הכסף הנמצא, ועתה באו בטענה לומר למה וגו' לטעם שתם הכסף שהרי יכולין המה לפרוע התבואה בשוה כסף ולזה השיבם יוסף שנתרצה לקחת מקניהם בעד הלחם כיון שתם הכסף ודקדק בדבריו לומר אם אפס כסף וזולת זה לא יתן להם כל עוד שיש להם לפרעו בכסף, וטעמו להעני מצרים כדי שלא יהיו אחיו דלים בפני עשירים ולזה נתחכם שיקנו ממנו בכסף שכל עוד שהמקנה בידם מזונותם עליהם ויצטרכו לקנות לחם להם ומזונות המקנה כי מן הסתם אין דשא ואין עשב וצריכין לתת שעורים מאכל לבהמות לזה הניח צורכי המקנה עליהם וישבור להם בכסף שבזה לא נשלמה שנה ראשונה עד שהורקו ונעשו כלי ריק מכל וכשבאו אחיו היו עשירים לפני עניים והיו לכבוד ולתפארת מה שלא היה כן אם היה מקדים לקחת מהם המקנה: עוד נראה שיכוונו לומר שיש להם כסף אלא שאינו בנמצא להם אז וזה הוא דבר הרגיל שבני אדם לא יהי' להם מצוי תמיד כסף כי ישלחו בארץ מרחקים, והוא אומרו אפס לשון מניעה ולזה טענו למה ימותו לצד שכספם במקום אחר והשיבם כי יתנו מקניהם אם נמנע מהם הכסף וכוונתו הוא אם אמת דבריהם שיש להם כסף אלא שאינו מצוי וזה יורה שאינו מצדיק דבריהם ואמר להם שיתנו לו מקנה הבהמה משכון בעד הכסף עד שיגיע לפרק התקבל ואז יחזיר להם המקנה:

טז וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם־אָפֵס כָּסֶף׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יוֹסֵף הָבוּ גֵּיתֵיכוֹן וְאֶתֵּן לְכוֹן בְּגֵּיתֵיכוֹן אִם שְׁלִים כַּסְפָּא

אִבְּן עֶזְרָא הבו. היה הה"א ראוי להיותו נע בפתח וחטף. אפס כסף. פועל עבר. כמו כי ירא לשבת בצוער:

יז וַיָּבִיאוּ אֶת־מִקְנֵיהֶם אֶל־יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל־מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא׃

רַשִׁ״י וינהלם. כְּמוֹ וַיְנַהֲגֵם, וְדוֹמֶה לוֹ אֵין מְנַהֵל לָהּ (ישעיהו נ"א), עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי (תהילים כ"ג):

אוּנְקְלוֹס וְאַיְתִיּוּ יָת גֵּיתֵיהוֹן לְוַת יוֹסֵף וִיהַב לְהוֹן יוֹסֵף לַחְמָא בְּסוּסְוָתָא וּבְגֵיתֵי עָנָא וּבְגֵיתֵי תוֹרִין וּבַחֲמָרִין וְזָנִנּוּן בְּלַחֲמָא בְּכָל גֵּיתֵיהוֹן בְּשַׁתָּא הַהִיא

סְפוֹרְנוֹ וינהלם בלחם. נהלם. לאט. כענין עלות ינהל. נתן להם הלחם מעט מעט אכול ולא לשבעה כראוי בשני רעבון כאמרם (שם) המרעיב עצמו בשני רעבון נצול ממיתה משונה. וכבר אמרו חכמי הרפואה שהשובע אחר הרעב גורם חולי ממית: בשנה ההיא. אחר שאפס כסף והיא היתה השנה הששית לשני הרעב:

יח וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא־נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם־תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל־אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם־גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ׃

רַשִׁ״י בשנה השנית. לִשְׁנֵי הָרָעָב: כי אם תם הכסף וגו'. כִּי אֲשֶׁר תַּם הַכֶּסֶף וְהַמִּקְנֶה וּבָא הַכֹּל אֶל יַד אֲדוֹנִי: בלתי אם גויתנו. כְּמוֹ אִם לֹא גְּוִיָּתֵנוּ:

אוּנְקְלוֹס וּשְׁלִימַת שַׁתָּא הַהִיא וַאֲתוֹ לְוָתֵהּ בְּשַׁתָּא תִנְיֵתָא וַאֲמָרוּ לֵהּ לָא נְכַסֵּי מִן רִבּוֹנִי אֶלָּהֵין שְׁלִים כַּסְפָּא וְגֵּיתֵי בְעִירָא לְוַת רִבּוֹנִי לָא אִשְׁתָּאַר קֳדָם רִבּוֹנִי אֶלָּהֵין גְּוִיָתָנָא וְאַרְעָנָא

רַמְבַּ״ן ויבאו אליו בשנה השנית לשני הרעב ואף על פי שאמר יוסף ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר (בראשית מ״ה:ו׳) מכיון שבא יעקב למצרים באתה ברכה לרגלו והתחילו לזרוע וכלה הרעב וכן שנינו בתוספתא דסוטה (י ג) לשון רש"י (רש"י על בראשית מ״ז:י״ט) וכך הוזכר (בראשית רבה פ״ט:ט׳) אמר רבי יוסי ברבי חנינא שתי שנים עשה רעב כיון שירד יעקב אבינו למצרים כלה הרעב ואימתי חזרו בימי יחזקאל וכו' ואם כן לא נתקיימו דברי יוסף כפתרונו ויבא הענין לחשוד אותו בחכמתו ואולי נאמר שהיה הרעב בארץ כנען כדבר יוסף אבל במצרים ירד יעקב אבינו אל היאור לעיני פרעה ולעיני כל מצרים וראו כל עמו שעלה נילוס לקראתו וידעו כי ברכת ה' היא לרגלי הנביא ואם כן יהיה ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו לחם לפי הטף בשאר שני השבע וכל ימי חיות אביו כי גם אחרי מות אביו אמר אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם (בראשית נ׳:כ״א) ועם כל זה אני תמה שאם כן לא היה החלום אמת כי הראו לו את הגזרה ולא הענין הנהיה והנעשה בהם וראיתי שם בתוספתא דסוטה אמר רבי יוסי כיון שמת יעקב אבינו חזר הרעב לישנו וכו' ועוד שנינו בספרי (עקב לח) ויברך יעקב את פרעה במה ברכו שנמנע שני הרעב אף על פי כן שלמו אחר מיתתו שנאמר ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם מה כלכול האמור להלן (פרק מה יא) בשני רעבון הכתוב מדבר אף כלכול האמור כאן בשני רעבון הכתוב מדבר רבי שמעון אומר אין זה קידוש השם שדברי צדיקים קיימין בחייהם וניטלין לאחר מיתתן אמר רבי אלעזר ברבי שמעון רואה אני את דברי רבי יוסי מדברי אבא שזה קידוש השם שכל זמן שהצדיקים בעולם ברכה בעולם נסתלקו מן העולם נסתלקה ברכה מן העולם עד כאן והנה השלים הרעב חמש השנים הנותרות ודעת רבי אברהם שהיו אלו שתי השנים לאחר בוא יעקב למצרים וכך כתב מצינו בדרש כי נסתלק הרעב בזכות יעקב גם יתכן שהיה רעב שלש שנים ולא היה כמו ד' שעברו ואין דבריו נכונים כלל כי מספר החלום ושברו ישוה כל השבע שנים ואילו היה כן יזכיר הכתוב ענינם של השנים האלה אבל על דרך הפשט לקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בחמש שנים והביא אותו אל פרעה כי איך יתכן שיתום הכסף והמקנה בשנה אחת אבל הכסף הספיק להם כל חמש שנים כי כן הדבר במנהגו של עולם ובעבור שלא נתחדש ונשתנה דבר אחד בכל אלה השנים לא ספר בהם הכתוב רק וילקט יוסף את כל הכסף וגו' ואחרי שתם הכסף ספר שבאו אל יוסף והיה זה בשנה הששית ונתן להם במקניהם לחם רק נהלם בו שיאכלו לפי חיותם ולא לשבעה ותתם השנה ההיא אשר נדר להם לנהלם בלחם בכל מקניהם והיא השנה הששית ויבאו אליו בשנה השנית לה ואמרו לו שיקנה אותם ואת אדמתם בלחם שיאכילם בשנה הזאת השביעית ואחר שתהיה הארץ לפרעה יתן להם זרע שלא תשם האדמה כי ידעו כי כלו שבע שני הרעב ויהיה להם זרע וקציר וזה טעם ויכלכל יוסף לחם לפי הטף שנתן להם בשנות הרעב כדי צרכם לחם כי לפי הטף ירמוז כן:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ותתם השנה ההיא. אשר נהלם בלחם בכל מקניהם והיא השנה הששית. ויבואו אליו בשנה השנית. זו היא השנה השביעית שהיא שניה לששית ואמרו לו שיקנה אותם ואדמתם בלחם שיאכילם בשנה הזאת השביעית, ואחר שתהיה הארץ לפרעה יתן להם זרע שלא תשם הארץ, כי הם יודעים כי כלו שבע שני רעב ויהיה לה זרע וקציר, וזהו שאמר למה נמות לעיניך וגו' קנה אותנו ואת אדמתנו בלחם ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה. שיקנה האדמה והגופות. כן יתפרש ענין הפרשה הזאת לפי הפשט. ועל דרך מדרש רז"ל שלא היו אלא ב' שנים רעב, נצטרך לפרש ויבאו אל יוסף בשנה השנית, לשני הרעב, כי כשירד יעקב למצרים מיד כלה הרעב בזכותו. וא"ת א"כ יחשדו אנשי הארץ ליוסף בחכמתו בפתרון החלום שאמר שבע שני רעב ולא היו רק שתי שנים. והתשובה בזה כי אחרי מות אביו חזר הרעב ליושנו, ועם זה יתקיים הכל ויבואו על נכון. יתקיים מדרש רז"ל שלא היו כי אם שתי שנים, ויתאמת פתרון של יוסף שאמר יהיו שבע שני רעב, כאשר נשלמו אחר כך, כי לא אמר יהיו שבע שני רעב רצופים. וזהו שדרשו רז"ל א"ר יוסי כיון שמת יעקב אבינו חזר הרעב ליושנו, וזהו שכתוב ויברך יעקב את פרעה, במה ברכו, שנמנעו שני רעב אע"פ כן שלמו אחר מיתתו, שנאמר (בראשית מ"ה) וכלכלתי אותך שם וכתיב אחר מיתת יעקב (שם נ') אנכי אכלכל אתכם, מה כלכול האמור כאן בשני רעבון הכתוב מדבר אף כלכול האמור כאן בשני רעבון הכתוב מדבר. רבי שמעון אומר אין זה קדוש השם שדברי צדיקים קיימים בחייהם ובטלים לאחר מיתתן. א"ר אלעזר ברבי שמעון רואה אני את דברי רבי יוסי מדברי אבא שזה קדוש השם שכל זמן שהצדיקים בעולם ברכה בעולם נסתלקו מן העולם נסתלקה ברכה מן העולם.

סְפוֹרְנוֹ בשנה השנית. השנית מזמן שתם הכסף והיא היתה השנה השביעית לשני הרעב: לא נכחד מאדוני. שיש לנו עוד מקנה. כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה:

אוֹר הַחַיִּים לא נכחד מאדוני וגו'. קשה מה כוונתם באומרם לא נכחד והאיך יכולין לכחד בדבר שעומד להתברר שאם יאמרו כי לא תם צריכין להביאו ומה היא אמנה זו שאומרים לו שלא יכחידו את הדבר. עוד צריך לדעת אומרם כי אם שאין להם משמעות. עוד הלא כבר אמרו לו בשנה ראשונה אפס כסף. עוד צריך לדעת כוונת אומרם ומקנה וגו' אל אדוני. ואולי שנתכוונו לומר על זה הדרך לא נכחד וגו' פירוש אין לנו כסף ואנו מכחידים אותו מאדוני כי אם האמת במה שהוא תם הכסף, וכוונתם לבל יחשדו אותם כי הענו עצמם ובאו לבקש בתורת צדקה. ואומרם ומקנה הבהמה אל אדוני פירוש כל מה שיש ממקנה הבהמה הוא של אדוני כי הוא לא עשה גבול למקנה אלא בדרך כלל קנה הכל כאומרו וינהלם בכל מקניהם, לזה אמרו כי לא הוצרכו לומר לא נכחד אלא בכסף שהוא דבר שיכול להטמן אבל מקנה הבהמה כל מה שיש להם הוא של אדוני בכל מקום שהם שלו הם. ואומרם לא נשאר וגו'. לומר שאין להם לא כסף ולא שוה כסף. ולפי מה שפירשתי בפסוק כי אפס כסף בדרך ב' כי טענו שיש להם אלא שאינו מצוי בידם יתיישב הכתוב על נכון כי באו ואמרו לו לא יכחדו דבר ממנו כפעם ראשונה שטענו שקר שהיה להם אלא שמנע מהם לא כן הוא כי אם תם ממש פירוש נשלם ואין להם עוד כסף. ובזה ידוייק למה בפעם ראשונה אמרו אפס ובפעם ב' אמרו תם. ואומרם ומקנה הבהמה אל אדוני. פירוש מקנה הבהמה אשר היה עד עתה לבטחון עד שיזדמן הכסף מעתה יהיה מוחלט לך, והוא אומרו אל אדוני:

יט לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם־אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה־אֹתָנוּ וְאֶת־אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן־זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם׃

רַשִׁ״י ותן זרע. לִזְרֹעַ הָאֲדָמָה; וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר יוֹסֵף וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר, מִכֵּיוָן שֶׁבָּא יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם בָּאָה בְרָכָה לְרַגְלָיו וְהִתְחִיל לִזְרֹעַ, וְכָלָה הָרָעָב, וְכֵן שָׁנִינוּ בְּתוֹסֶפְתָּא דְּסוֹטָה: לא תשם. לֹא תְהֵא שְׁמָמָה; לָא תְבוּר – לְשׁוֹן שְׂדֵה בּוּר, שֶׁאֵינוֹ חָרוּשׁ:

אוּנְקְלוֹס לְמָה נְמוּת לְעֵינָיךְ אַף אֲנַחְנָא אַף אַרְעָתָנָא קְנֵי יָתָנָא וְיָת אַרְעָתָנָא בְּלַחְמָא וּנְהֵי אֲנַחְנָא וְאַרְעָתָנָא עַבְדִּין לְפַרְעֹה וְהַב בַּר זַרְעָא וְנֵיחֵי וְלָא נְמוּת וְאַרְעָא לָא תְבוּר

אִבְּן עֶזְרָא ואל תתמה שיאמר לשון מות על האדמה כי הפך זה ואתה מחיה את כלם: תשם. מגזרת והבמות תישמנה. ומשקלו תדע. מצאנו בדרש כי נסתלק הרעב בזכות יעקב. ויתכן שהיה הרעב שלש שנים ולא היו כמו הד' שעברו:

רַמְבַּ״ן קנה אתנו ואת אדמתנו הנה אמרו לו שגם גופם יקנה לעבדים לפרעה וכן אמר הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם אבל אמר ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה כי מכרו מצרים איש שדהו ולא אמר שיקנה גופם רק האדמה והטעם כי הם אמרו לו שיקנה אותם לעבדים עושי מלאכת המלך כרצונו והוא לא רצה רק לקנות את האדמה והתנה עמהם שיעבדו אותה לעולם ויהיו בה אריסי בתי אבות לפרעה ואחרי כן אמר להם הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה לא לעבדים כאשר אמרתם לי רק עם האדמה תהיו לו והנה ראוי שיטול המלך שהוא אדון הקרקע ארבע הידות ואתם החמישית אבל אני אתחסד עמכם שתטלו אתם חלק בעל הקרקע ופרעה יטול החלק הראוי לאריס אבל תהיו קנוים לו שלא תוכלו לעזוב את השדות וזה טעם מה שנדרו לו והאדמה לא תשם שלא תשם לעולם ולכך אמרו לו נמצא חן בעיני אדוני שהקלת עלינו ליטול ארבע הידות שנוכל לחיות בהם והיינו עבדים לפרעה כאשר נדרנו שנעבוד את האדמה לרצונו חסלת פרשת ויגש:

סְפוֹרְנוֹ למה נמות לעיניך. כי אפילו היה זה אמת שכבר תם הכסף ומקנה הבהמה והיה הכל בא לידך לא היה ראוי שתניחנו למות ברעב:

כ וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת־כָּל־אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי־מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי־חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה׃

רַשִׁ״י ותהי הארץ לפרעה. קְנוּיָה לוֹ:

אוּנְקְלוֹס וּקְנָא יוֹסֵף יָת כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם לְפַרְעֹה אֲרֵי זַבִּינוּ מִצְרַיִם גְּבַר חַקְלֵהּ אֲרֵי תְקֵיף עֲלֵיהוֹן כַּפְנָא וַהֲוַת אַרְעָא לְפַרְעֹה

כא וְאֶת־הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל־מִצְרַיִם וְעַד־קָצֵהוּ׃

רַשִׁ״י ואת העם העביר. יוֹסֵף מֵעִיר לְעִיר לְזִכָּרוֹן, שֶׁאֵין לָהֶם עוֹד חֵלֶק בָּאָרֶץ, וְהוֹשִׁיב שֶׁל עִיר זוֹ בַחֲבֶרְתָּהּ, וְלֹא הֻצְרַךְ הַכָּתוּב לִכְתֹּב זֹאת אֶלָּא לְהוֹדִיעֲךָ שִׁבְחוֹ שֶׁל יוֹסֵף שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְהָסִיר חֶרְפָּה מֵעַל אֶחָיו, שֶׁלֹא יִהְיוּ קוֹרִין אוֹתָם גּוֹלִים (חולין ס'): מקצה גבול מצרים וגו'. כֵּן עָשָׂה לְכָל הֶעָרִים אֲשֶׁר בְּמַלְכוּת מִצְרַיִם, מִקְצֵה גְבוּלָהּ וְעַד קְצֵה גְבוּלָהּ:

אוּנְקְלוֹס וְיָת עַמָּא אַעְבֵּר יָתֵהּ מִקְּרֵי לִקְרֵי מִסְּיָפֵי תְּחוּם מִצְרַיִם וְעַד סוֹפֵהּ

רַשְׁבַּ״ם העביר אותו לערים: כמו שעשה סנחריב כדכתיב אל ארץ כארצכם, כדי שלא יטענו כח חזקה איש איש בארצו לאחר מכירה. (כט). ויקרבו ימי ישראל למות: כל מקום שאדם חפץ את בניו צריך לאמר ויקרבו, וכן ויהי כי זקן יצחק וגו' ויקרא את עשו וגו' לא ידעתי יום מותי, וכן ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו. ועיקר התחלת פרשה זו מן וישב ישראל בארץ מצרים וגו', כי עליו מחובר ויחי יעקב, אלא שלא רצו הקהלות לסיים פרשת ויגש בותהי הארץ לפרעה, וסיימוה בוישב ישראל: שים נא ידך: כבר פירשתיו אצל עבד אברהם:

אִבְּן עֶזְרָא ואת העם העביר. העתיק כל אחד ממקומו. ויש אומרים כי על אנשי כרך מצרים דבר הכתוב שהעבירם מהמדינה לערים כדי לעבוד את האדמה:

סְפוֹרְנוֹ העביר אותו לערים. העבירם עמו שיאמרו לו לך חזק וקנה ויחזיק בהם ובקרקע בפניהם ובהסכמת שכנים:

כְּלִי יָקָר . פירש"י להסיר חרפה מעל אחיו שלא יאמרו גולים המה, ורחוק הוא שבעבור תועלת קטן זה יבלבל יוסף כל הארץ, ועוד שלא יקרא גולה וסורה כ"א מי שהיה לו נחלת שדה וכרם וגלה מהם, אבל יעקב לא היה תושב בשום מקום, וכל האבות היו גרים כי כבר הותחל הגרות משנולד יצחק, ולא מצינו שחששו האבות לזה. ויותר נכון לפרש כל הבלבול הלזה לפי שנאמר ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים. כי כל מי שלא היה גר מימיו אינו מרגיש בצערו של הגר ואינו חס על נפש הגר, אבל מי שהיה בעצמו גר יודע בצערו של הגר וכל דעליה סני לחבריה לא יעבד, על כן העביר יוסף העם לערים כדי שיהיו כולם גרים בארץ לא להם כדי שירגישו בצערו של הגר, ויכול להיות שגם רש"י נתכוון לזה כי זו הוא החרפה שיחרפום לומר גולים אתם, ולו חפץ ה' בטובתכם למה אתם גולים וא"כ מותר להרע לכם, ע"כ העביר אותם יוסף לערים כדי שיוכלו להשיב להם גם אתם החליתם כמונו . דבר אחר, לכך העביר אותם יוסף לערים כי ראה שיעקב ובניו נתישבו בארץ גושן ויאחזו בה להיות להם אחוזה ונחלה בארץ, ויש לחוש כי ברוב הימים יקום מלך עריץ וידרוש מעל ספר דברי הימים של כל עיר ויושביה אשר עליו כתוב זכרון כל קרקע של מי היא, ולא ימצא לישראל שום זכות שהיה לאבותם בנחלאות ואין אחד מהם יכול לטעון קרקע זו של אבותי היתה ויגרשום ממנה, על כן העביר כולם לערים עד ששום אחד מהם לא ישב על אחוזת אבותיו ויהיו ישראל כאחד מהם כי כולם ישבו בלא חזקה.

כב רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת־חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל־כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת־אַדְמָתָם׃

רַשִׁ״י הכהנים. הַכּוּמָרִים, כָּל לְשׁוֹן כֹּהֵן מְשָׁרֵת לֶאֱלֹהוּת הוּא, חוּץ מֵאוֹתָן שֶׁהֵם לְשׁוֹן גְּדֻלָּה, כְּמוֹ כֹּהֵן מִדְיָן, כֹּהֵן אוֹן: חק לכהנים. חֹק כָּךְ וְכָךְ לֶחֶם לַיּוֹם:

אוּנְקְלוֹס לְחוֹד אַרְעָא דְכֻמָּרַיָּא לָא זַבִּין אֲרֵי חֳלָקָא לְכֻמָּרַיָּא מִלְּוַת פַּרְעֹה וְאָכְלִין יָת חֳלָקְהוֹן דִּי יְהַב לְהוֹן פַּרְעֹה עַל כֵּן לָא זַבִּינוּ יָת אַרְעֲהוֹן

כג וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת־אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא־לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת־הָאֲדָמָה׃

רַשִׁ״י הא. כְּמוֹ הִנֵּה, כְּמוֹ וְגַם אֲנִי הֵא דַּרְכֵּךְ בְּרֹאשׁ נָתַתִּי (יחזקאל ט"ז):

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יוֹסֵף לְעַמָּא הָא זְבֵנִית יָתְכוֹן יוֹמָא דֵּין וְיָת אַרְעֲכוֹן לְפַרְעֹה הֵא לְכוֹן בַּר זַרְעָא וְתִזְרְעוּן יָת אַרְעָא

סְפוֹרְנוֹ הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה. ואם כן אתם עבדיו וחייבים לעבוד את האדמה שקניתי לו והוא חייב לתת מזונותיכם והזרע לזרוע. ובזה האופן תהיה מן הדין כל תבואת מצרים שלו. הא לכם זרע וזרעתם. אתם עבדיו עבדו את האדמה שהיא שלו:

כְּלִי יָקָר . נתן להם זרע על חמש שנים אשר היו ראוין להיות שני רעב ופסק הרעב בזכות יעקב ע"כ אמר הא לכם זרע היינו על ה' שנים, והמקובלים אמרו שמן ה"א אחרונה שבשם נמשכו כל התולדות וכל דבר עושה פרי, וכדי להיות הדבר לזכרון צוה להם שיתנו החומש לפרעה וארבע ידות יהיה להם. ויש עוד רמז שכל זה היה בזכות יעקב וכמו שיעקב לא אכל מכל אשר לו כ"א ארבע ידות וחלק חמישי הפריש לגבוה, שנאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, שני מעשרות ועישורא בתרא כעישורא קמא דמי והיינו החומש, כך כל האוכלים בזכותו הטיל עליהם נתינה זו שיאכלו רק ארבע ידות ויפרישו החומש, וכן בתחילת הרעב וחמש את ארץ מצרים שלקח מכולם חלק חמישי כי שם צוה ה' את הברכה כמ"ש עשר תעשר שני מעשרות, ובו מותר לנסות את ה' שנאמר ובחנוני נא בזאת וגו'.

אוֹר הַחַיִּים הן קניתי אתכם היום. טעם אומרו היום, גם הטיל תיבת היום, בין קנייתם לקניית האדמה. כי קנייתם הוא על ידי משיכה כדין קניית עבדים ובמעשה שעשה שהעביר העם לערים מקצה וגו' זו היא קנייתם, לזה אמר הן קניתי אתכם היום פירוש במה שהעבירם אז לערים. אבל האדמה אין זה דרך קניינה וכשהזכיר למעלה ויקן יוסף את אדמת מצרים שם נרמז כי קנאה באחד מדרכי קנין האדמה. ויש להעיר בדבר אחר שקנה אותם מה צורך לקניית אדמתם הלא מה שקנה עבד קנה רבו, ואולי כי לצד שלא היה קניינם כקנין עבדים אלא לפרט זה לעבוד את האדמה וגו' ולתת חמישית לפרעה אין זה אלא כקנין שכיר שלא קנה קניינו ולזה הוצרך לקנות האדמה וקנה אותה בקנין גמור כמו שגילה הכתוב באומרו ויקן יוסף את כל אדמת מצרים וגו' כי מכרו מצרים איש שדהו, ואם ירצה פרעה להביא פועלים ולעבוד האדמה לזכותו ולאחריותו עשה יעשה מה שאין כן גופם של מצרים לא אמר שקנה קנין גמור. והגם שאמר הן קניתי אתכם פירוש כקנין שכיר לדבר המוזכר בדברי יוסף הא לכם זרע וגו'. וטעמו של יוסף כי מה יועיל באדמה אם אין עובד לזה נתחכם לקנותם לחייבם על העבודה:

כד וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם׃

רַשִׁ״י לזרע השדה. שֶׁבְּכָל שָׁנָה: ולאשר בבתיכם. וְלֶאֱכֹל הָעֲבָדִים וְהַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם: לטפכם. בָּנִים קְטַנִּים:

אוּנְקְלוֹס וִיהֵי בְּאָעוֹלֵי עֲלַלְתָּא וְתִתְּנוּן חַד מִן חַמְשָׁא לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע חֳלָקִין יְהֵא לְכוֹן לְבַר זְרַע חַקְלָא וּלְמֵיכַלְכוֹן וְלֶאֱנַשׁ בָתֵּיכוֹן וּלְמֵיכַל לְטַפְלְכוֹן

סְפוֹרְנוֹ והיה בתבואות. שהם שלו: ונתתם חמישית לפרעה. כי זה הוא הראוי לו מהם אחר שיפרעכם את המוטל עליו לפרוע: וארבע הידות יהיה לכם לזרע השדה. שהוא חייב לתת לכם כמו בעל השדה: ולאכלכם. ובשביל מזונותיכם שהוא חייב לתת לכם ובכן נשאר בדין החומש שלו:

אוֹר הַחַיִּים חמישית לפרעה וגו'. נתחכם לומר כי קודם כל דבר יטול פרעה חמישית הזרע ומשכחת לה שישאר בד' הידות שיעור המספיק לזרע השדה והם יצאו נקיים אף על פי כן לא יגרע מהחמישית לפרעה, אחר כך ולזרע השדה ויקדימו זרע השדה ואחר כך יטלו המה כל הנשאר אם מעט ואם הרבה. וטעם אומרו ולאכול לטפכם ולא כללם לאשר בבתיכם, להיות שהטף מנתם מרובה כנגד חלק העודף אמר ולאכל לטפכם:

כה וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא־חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה׃

רַשִׁ״י נמצא חן. לַעֲשׂוֹת לָנוּ זֹאת כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתָּ: והיינו עבדים לפרעה. לְהַעֲלוֹת לוֹ הַמַּס הַזֶּה בְּכָל שָׁנָה:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמָרוּ קַיִּמְתָּנָא נִשְׁכַּח רַחֲמִין בְּעֵינֵי רִבּוֹנִי וּנְהֵי עַבְדִּין לְפַרְעֹה

אוֹר הַחַיִּים והיינו עבדים לפרעה. דקדקו לשלול כי עבדותם לפרעה ולא ליוסף. עוד יכוונו לומר על דרך מה שפירשתי למעלה כי לא קנאם אלא לפרט עבודת האדמה, לזה אמרו והיינו עבדים בהחלט העבדות לפרעה ולא לעבודת האדמה לבד. ואולי כי לזה נתכוונו כשנדברו מצרים עם פרעה על ישראל ואמרו הנה עם בני ישראל רב וגו' ממנו פירוש כי אין לו שם עבדות ככולן שהיו עבדים לפרעה:

כו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד־הַיּוֹם הַזֶּה עַל־אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה׃

רַשִׁ״י לחק. שֶׁלֹּא יַעֲבֹר:

אוּנְקְלוֹס וְשַׁוִּי יָתַהּ יוֹסֵף לִגְזֵרָא עַד יוֹמָא הָדֵין עַל אַרְעָא דְמִצְרַיִם דִּיהוֹן יָהֲבִין חַד מִן חַמְשָׁא לְפַרְעֹה לְחוֹד אַרְעָא דְכֻמָּרַיָּא בִּלְחוֹדֵיהוֹן לָא הֲוַת לְפַרְעֹה

אִבְּן עֶזְרָא הכהנים. הם כדברי המתרגם ארמית:

סְפוֹרְנוֹ וישם אותה יוסף לחוק. אחר שהראה להם שהדין כך ושאינו מקים מכס חדש דרך גזל שם את הדבר בנימוסי מצרים:

כז וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד׃

רַשִׁ״י וישב ישראל בארץ מצרים. וְהֵיכָן? בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן שֶׁהִיא מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם: (ויאחזו בה. לְשׁוֹן אֲחֻזָּה):

אוּנְקְלוֹס וִיתֵיב יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּאַרְעָא דְגשֶׁן וְאַחֲסִינוּ בַהּ וּנְפִישׁוּ וּסְגִיאוּ לַחֲדָא

אִבְּן עֶזְרָא ויאחזו בה. שקנו שם אחזה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן. עיר גושן קרובה למצרים, ומפני שהיו שנים עשר בניו הגונים ונכבדים כל אחד מהם לפני מלכים יתיצב לכך רצה יעקב להתישב בארץ גושן ולא במצרים ממש אשר שם המלכות לבל יעשו מהם גזברים ושלטונים. ונראה בפשט הכתוב הזה כי לפי שהיה יודע יעקב אבינו ירידתם למצרים סבת הגלות לזרעו, וכי יתחיל בו עתה, מפני זה יאמר וישב ישראל כלומר נתישב שם, לא כמחשבת בניו שאמרו לפרעה לגור בארץ באנו כי היו סבורים לחזור לארץ כנען ככלות הרעב מיד וע"כ אמרו לגור ולא להתישב. ואמר ויאחזו בה. מלשון אחוזה ונחלה ולא נתקיימה מחשבתם. והיה ראוי לומר ויאחזו בניו בה, אבל הוא מלשון השורש הנאחז בקרקע ממנו נמשכים הענפים ויפרו וירבו מאד, וע"כ לא הוצרך הכתוב לפרש אלא סתם ויאחזו לפי שכבר הזכיר ישראל שהוא השורש אין ספק שהענפים נאחזים מן השורש. והנה הצדיקים המשילם הכתוב לשורש הממלא כל הארץ הוא שכתוב (תהלים פ') פנית לפניה ותשרש שרשיה ותמלא ארץ, וכתיב (ישעיה כ ז) הבאים ישרש יעקב. וע"כ תמצא בפרשה זו ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה. מה שאין כן ברשעים שהכתוב ימשילם לאילן שאין לו שורש לפי שאין להם קיום ועמידה, שכן תמצא בסנחריב הרשע (יחזקאל ל"א) הנה אשור ארז בלבנון יפה ענף וחרש מצל. גם בנבוכדנצר כתיב (דניאל ד') רבא אילנא ותקיף. והזכיר הכתוב רומו של אילן וגבוליו וענפיו ופריו ולא הזכיר בו שורש בספור החלום, רק מה שאמר המלאך ברם עקר שרשוהי בארעא שבוקו, והיה זה לרמוז לו שתחזור מלכותו אליו, והוא שאמר דניאל ודי אמרו למשבק עקר שרשוהי די אילנא מלכותך לך קימא. וכן אמר הכתוב בענין הרשעים (ישעיה מ') אף בל נטעו אף בל זורעו אף בל שרש בארץ גזעם, וכתיב (הושע ט') שרשם יבש פרי בל יעשון. אבל הצדיקים יש להם שרש ושרשם מתקיים לעד לעולם איננו מתמוטט, וכן אמר שלמה (משלי י"ב) לא יכון אדם ברשע ושורש צדיקים בל ימוט.

כְּלִי יָקָר . כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר כי הקב"ה גזר עליהם כי גר יהיה זרעך, והמה בקשו להיות חושבים במקום שנגזר עליהם גרות, כמו שדרשו אצל יעקב וישב יעקב ביקש לישב בשלוה קפצה עליו רגזו של יוסף כו', הפסוק מאשימם על ישיבה זו שבקשו אחוזה בארץ לא להם, ולא כך אמרו אל פרעה לגור בארץ באנו, מלמד שמתחלה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור כמדייר בי דיירא ועכשיו חזרו מדבריהם, וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקב"ה להוציאם משם ביד חזקה, ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלשת ימי אפילה. ואמר ויפרו וירבו מאוד, וסמיך ליה ויחי יעקב. רמז בסמיכות זה למה שארז"ל יעקב לא מת ומקשה וכי בכדי חנטו חנטיא כו' ומתרץ מקרא אני דורש אל תירא יעקב וגו' ושב זרעו מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים, ומקשים כאן שלא תירץ לו כלום על וכי בכדי חנטו חנטיא כו'. וביאור הדבר כך הוא שכל מי שמניח בנים דומה כאלו אינו מת, לפי שעובר ירך אמו הוא וכרעיה דאבוה הוא וחלק מן האב כלול בבן, כשהבן בחיים אז גם חלק אביו הכלול בו בחיים ודווקא יעקב שכל מטתו שלימה וכולם צדיקים כמ"ש כל המעמיד בן צדיק כאלו אינו מת, דווקא בן צדיק אבל בן רשע החשוב בחייו כמת כשל עוזר ונפל עזור ואין ברא כזה מזכי אבא, לפיכך אמרו דוקא יעקב לא מת, אע"פ שחנטו חנטיא מכל מקום כשזרעו בחיים אז גם הוא חלק ממנו בחיים, ודבר זה נרמז בסמיכות זה כי על ידי ויפרו וירבו מאד והיה זרעו בחיים, לפיכך ויחי יעקב שגם הוא בחיים.

אוֹר הַחַיִּים וישב ישראל בארץ מצרים וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר בארץ מצרים בארץ גושן. עוד מה קשר ושייכות לויפרו וגו' עם וישב ישראל. אכן יתבאר הכתוב על פי מה שכתבנו בפסוק (מ"ו ג') כי לגוי גדול וגו' כי סיבת ירידת מצרים היא להעלות ניצוצי הקדושה אשר נתפזרו ובאו שמה, והוא אומרו וישב ישראל בארץ מצרים פירוש שהיא מקום קליפה המזוהמת, בארץ גושן מלשון הגשה כי שמה הוגשו כל ניצוצי הקדושה באמצעות ענף הקדושה שהוא ישראל שהוא בבחינת אבן השואבת לדומה לו. ואמר לשון יחיד רמז אל היותם בלב מיוחד כולם ואין ביניהם פירוד ובאמצעות כן ויאחזו בה פירוש אחזו דבר בה והם הניצוצות הנזכרים ובזה ויפרו וירבו כי כשיתרבו הנפשות יתרבו הנולדים, ועיין מה שפירש המגיד למהרי"ק בפירוש פסוק וימת יוסף וגו' ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ותמצא עזר לדברינו דברי אלהים חיים: חסלת פרשת ויגש

כח וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי־יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה׃

רַשִׁ״י ויחי יעקב. לָמָּה פָּרָשָׁה זוֹ סְתוּמָה? לְפִי שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּפְטַר יַעֲקֹב אָבִינוּ נִסְתְּמוּ עֵינֵיהֶם וְלִבָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִצָּרַת הַשִּׁעְבּוּד, שֶׁהִתְחִילוּ לְשַׁעְבְּדָם; דָּבָר אַחֵר: שֶׁבִּקֵּשׁ לְגַלּוֹת אֶת הַקֵּץ לְבָנָיו, וְנִסְתַּם מִמֶּנּוּ. בִּבְ"רַ:

אוּנְקְלוֹס וַחֲיָא יַעֲקֹב בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵי שְׁנִין וַהֲווֹ יוֹמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיוֹהִי מְאָה וְאַרְבְּעִין וּשְׁבַע שְׁנִין

רַמְבַּ״ן ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה כבר הזכרתי (רמב"ן על בראשית מ״ג:י״ד) כי רדת יעקב למצרים הוא גלותינו היום ביד החיה הרביעית (דניאל ז ז) רומי הרשעה כי בני יעקב הם עצמם סבבו רדתם שם במכירת יוסף אחיהם ויעקב ירד שם מפני הרעב וחשב להנצל עם בנו בבית אוהב לו כי פרעה אוהב את יוסף וכבן לו והיו סבורים לעלות משם ככלות הרעב מארץ כנען כמו שאמרו (בראשית מ״ז:ד׳) לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען והנה לא עלו אבל ארך עליהם הגלות ומת שם ועלו עצמותיו וזקני פרעה ושריו העלוהו ועשו עמו אבל כבד וכן אנחנו עם רומי ואדום אחינו הסיבונו ביאתינו בידם כי כרתו ברית עם הרומיים ואגריפס המלך האחרון לבית שני ברח אליהם לעזרה ומפני הרעב נלכדו אנשי ירושלים והגלות ארך עלינו מאד לא נודע קצו כשאר הגליות ואנחנו בו כמתים אומרים יבשו עצמותינו נגזרנו לנו ויעלו אותנו מכל העמים מנחה לה' ויהיה להם אבל כבד בראותם כבודנו ואנחנו נראה בנקמת ה' יקימנו ונחיה לפניו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי באורח צדקה חיים ודרך נתיבה אל מות (משלי יב, כח) שלמה המלך ע"ה בא לפרסם בכתוב הזה (משלי יב) על שבח מדת הצדקה כי בשמרם עקב רב וימים על ימי המחזיק בה תוסיף. והנה היא תשועת הנפש והגוף והיא העולה על משפט מערכת הכוכבים, שהרי בידוע כי חיי האדם נגזרים הם כפי משפט המערכה ומעיד על זה מה שכתוב (שמואל א' כו) או יומו יבא כלומר יתקרב זמנו ויומו האחרון. וכן (מלכים א' ב') ויקרבו ימי דוד למות. (דברים לא) הן קרבו ימיך למות. ואין ענין קריבה אלא על עת הנגזר. ואע"פ שמערכת הכוכבים מחייבת היות ימי האדם נגזרים, יש על כח המערכה כח עליון כפי השכר והעונש להוסיף על הנגזר כמו שהוסיף לחזקיה שנאמר (ישעיה לח) הנני יוסף על ימיך ט"ו שנה, ולקצר מן הנגזר כמו שקצר מן יהורם בן אחזיה בעונש שדרש בחוליו לע"ג, שכן אמר לו הנביא (מ"ב א) כה אמר ה' יען אשר שלחת מלאכים לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון המבלי אין אלהים בישראל לדרוש בדברו לכן המטה אשר עלית שם לא תרד ממנה כי מות תמות. וע"כ אמר שלמה כי הצדקה מדה עליונה ועצומה כחה גדול ופריה חיים, זהו שאמר בארח צדקה חיים כלומר תוספת חיים על הנגזר. וכמו שדרשו רז"ל בבנימן הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה באה לפניו אשה בשני בצורת אמרה לו ר' פרנסני א"ל העבודה שאין בקופה של צדקה כלום אמרה לו אם אין אתה מפרנסני הרי אשה ושבעה בניה מתים עמד ופרנסה משלו לימים חלה בנימן הצדיק ונטה למות אמרו לו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע אתה אמרת כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא ובנימן הצדיק שקיים אשה ושבעה בניה ימות בשנים מועטות, תנא הוסיפו לו כ"ב שנה. ודרך נתיבה אל מות. כלומר וכיון שכן בטוח הוא כי בדרך נתיבה לא ימצא מות, כי כל הדורך נתיבה לא יראה מות קודם הנגזר וקודם זמנו לא ימות. וכענין שכתוב (משלי י') וצדקה תציל ממות, כלומר שהיא מגינה עליו שלא ימות קודם זמנו, כי מאחר שהצדקה היא מוסיפה על הנגזר כ"ש שתגיע ותקרב הימים על הנגזר ולא ימצא מות קודם בא זמנו. ענין הצדקה הוא שיתן אדם משלו למי שצריך. והנה היא מדרגות רבות, יש צדקה שיתן אדם פרוטה לעני מן האומות. גדולה ממנה שיתן לעני ישראל והוא מעניי עיר אחרת. למעלה ממנה שיתננה לעניי עירו שנאמר (שמות כב) את העני עמך, עני שעמך. למעלה ממנה שיתננה לעני קרובו שנאמר (ישעיה נח) ומבשרך לא תתעלם. למעלה ממנה שיפרנס את בניו. וכן אמרו רז"ל מאי דכתיב (תהלים קו) אשרי שמרי משפט עושה צדקה בכל עת, וכי אפשר לו לאדם לעשות צדקה בכל עת אלא זה הזן את בניו ובנותיו כשהם קטנים, למעלה ממנו שהוא מפרנס אביו ואמו שהוא מקיים מצות כבוד אב ואם והיא צדקה גדולה שאין לך למעלה ממנה, ע"כ שכרה אריכות ימים הוא שכתוב (שמות כ) למען יאריכון ימיך. זהו בארח צדקה חיים. והנה זה מדה כנגד מדה. וכן מצינו ביוסף שפרנס את אביו י"ז שנה והיא מדה כנגד מדה. בזכות צדקה שעשה יעקב עמו שפרנס אותו י"ז שנה, שהרי כשפירש יוסף מאביו בן י"ז שנה היה שנאמר (בראשית לז) אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה. ובזכות שפרנס יעקב את יוסף שבע עשרה שנה מצינו שפרנס יוסף ליעקב במצרים י"ז שנה מדה כנגד מדה. וזהו שכתוב ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה. פרשה זו סתומה מפני שני טעמים, האחד לפי שעכשיו היה מתחיל הגלות ונסתם לבם מצרת השעבוד. והשני לפי שבקש יעקב לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו, שהרי מה שכתוב את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, הכונה לימות המשיח בקץ הגלות הזה הארוך שאנו עומדים בו היום, כי כל עניני יעקב ומקריו הם רמז לגלותינו השלישי הזה, כי כן היה יעקב שלישי לאבות. ולפי שנרמז ענין המשיח בכלל דבריו כמו שאמר עד כי יבא שילה, באה הפרשה הזאת סתומה לרמוז הקץ הסתום שהיה רוצה לגלותו ונסתם ממנו. וכן אמר דניאל (דניאל יב) כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ ישוטטו רבים ותרבה הדעת. וכן אמר ישעיה ע"ה (ישעיה ט) לםרבה המשרה ולשלום אין קץ ובאה המ"ם סתומה שלא כמשפט, כי מפשט המ"ם שבאמצע תיבה להיות פתוחה וזו סתומה לרמוז כי המעלה והמשרה של ישראל הלא היא סתומה בזמן הגלות. ומצינו בעזרא מ"ם פתוחה בסוף תיבה וזה ג"כ שלא כמשפט והוא שכתוב (נחמיה ב) בחומות ירושלים אשר המ פרוצים ושעריה אכלו באש. ואמרו במדרש שבא הרמז כאשר יסתמו חומות ירושלים שהם עתה פתוחים ופרוצים בזמן הגלות, אז תפתח המשרה שהיא סתומה. וכשם שאותיות הללו באו שלא כמשפט שאר האותיות ויש בהם רמז, כן פרשה זו סתומה שלא כמשפט שאר פרשיות לרמוז על מה שאמרנו. וכן אמרו באגדה ראה יעקב אבינו שהיו כל אותיות בשמות י"ב שבטים בניו חוץ מאות ח' וט' אמר יעקב כיון שאין בהם חטא ראויין הם לגלות להם את הקץ, כיון שראה שאין בהם קו"ף וצד"י אמר אינם ראוים לגלות להם את הקץ לכך סתם ולא גלה ולכך פרשה זו סתומה. שבע עשרה שנה. ממה שהגיד למעלה שאמר יעקב לפרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה ובכאן פרט הכתוב כל ימי חייו שהיו קמ"ז שנה היינו יכולים ללמוד כי במצרים עמד י"ז שנה ולמה הוצרך לכתוב ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. אבל התורה כולה רמזים אין בה תיבה ואות שלא נאמר לענין הכרחי ומוצרך, ובא לרמוז מדה כנגד מדה מן הטעם שהזכרתי בפתיחה, והוא מדרש רבותינו ז"ל.

כְּלִי יָקָר . למה פרשה זו סתומה, אלא כיון שנפטר יעקב התחיל השעבוד. ד"א שבקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. ד"א שנסתמו ממנו כל צרות שבעולם. כך היא הנוסחא בב"ר כפי הנראה שאין סמך מן המקרא לכל הדרשות האלו וכולם כמתנבאים. ואשר נראה לי בזה לפי שמצינו כאן סתימה שלא כדרך הפרשיות הסתומות שבתורה שיש בהם ריוח לפחות כשיעור פרשה סתומה, וכאן אין ריוח כלל ודאי שכונת עזרא הסופר להסמיך פסוק ויחי לפסוק שלפניו וישב ישראל בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד ויחי יעקב וגו'. כאילו היה הכל פסוק אחד, ע"כ נחלקו ג' לשונות אלו במשמעות דורשין. כי ללשון ראשון הדורש,שכיון שנפטר יעקב התחיל השיעבוד יהיה קישור שני פסוקים אלו על זה האופן, כי מתחילה אמר וישב ישראל בארץ גושן הורה בלשון ישיבה שהיה להם ישיבה של שלוה ומנוחה, ויאחזו שהיה להם גם אחוזה בארץ ויפרו וירבו מאד, וכל זה היה בזמן ויחי יעקב כי בחייו עמד להם זכות יעקב שזכו לכל אלה, מכלל שבמותו פסק זכותו ופסק הכל, כי לא היה להם עוד ישיבה של שלום מצד השעבוד, וכ"ש שלא היחה להם אחוזה בארץ כי עבדים המה, וכן לא ניתן להם לפרות ולרבות כי בקשו להמעיטם ע"י העינוי באמרם פן ירבה, ולפי זה היתה מיתת יעקב סבת השעבוד. ונוכל לומר בהפך זה, שהתחלת השעבוד היה סבת מיתתו. כי קיצר הקדוש ברוך הוא שנותיו שלא הגיע לימי אבותיו שלא יראה בשעבוד בניו, כי בא הזמן של ועבדום וענו אותם. לכך נאמר ויקרבו ימי ישראל למות ואמרו רבותינו ז"ל כל מי שנאמר בו קריבה לא הגיע לימי אבותיו, ובדרך זה יהיה הסמיכות מבואר ג"כ כמו בדרך ראשון, ומספר י"ז שנה דנקט לומר שמכירתו של יוסף שהיה בן י"ז שנה, גרם להם שלא ישבו בשלום במצרים כ"א י"ז שנה. וללשון שלישי הדורש, לפי שנסתמו ממנו כל צרות שבעולם יאמר הכתוב אע"פ שהיה כל ימיו בצרה וגרות כמ"ש ימי מגורי ק"ל שנה מעט ורעים, מ"מ לגודל השלוה שהיה לו תוך י"ז שנים שראה ישיבת בניו בשלום ויאחזו בארץ ויפרו וירבו נשכחו ממנו כל הצרות הראשונות שעברו עליו והיו כלא היו, לכך נאמר ויהי ימי יעקב שני חייו קמ"ז שנה כי אותן ק"ל שנים לא היו נחשבים מכלל ימי חייו לגודל צרותיו, ועכשיו למפרע נחשבו כולם שני חייו, וזה לפי שנסתמו ממנו כל הצרות שעברו וכאילו היה חי חיים נעימים ועריבים בכל שנותיו, שהרי באמת יוסף היה חי, לכך סמך ויחי יעקב אל הפסוק הקודם, ומה שהשמיט רש"י לשון זה לפי שנראה לו שהיינו הך הלשון ראשון כאשר הוא מבואר למבין בהתבוננות מעט. ואולם הלשון השני הדורש, שבקש לגלות הקץ ונסתלקה ממנו השכינה, לפי שבא לתרץ מהו שאמר ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה מאי קמ"ל, וכי עדיין לא ידענו שהיה במצרים י"ז שנה, שהרי בבואו לפני פרעה אמר ימי מגורי ק"ל שנה, וא"כ למה הוצרך לומר שהיה חי במצרים י"ז שנה, ועוד למה לא הזכיר לשון זה באברהם ויצחק או אמהות, אלא ודאי שבא להורות שפרשה השכינה ממנו, לפי שנאמר למעלה ותחי רוח יעקב אביהם, שפירושו ששרתה עליו השכינה מדקאמר רוח יעקב, וסד"א ששרתה עליו רוח הקודש כל הימים עד יום מותו, קמ"ל ויחי יעקב בארץ מצרים כי בבואו למצרים חי יעקב אבל לא רוח יעקב שנסתלקה ממנו השכינה מיד, לפי שאמר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך, וא"כ מיד היה מוכן אל הצואה לצוות מחמת מיתה והיה חושש הקב"ה פן יגלה הקץ על כן נסתלקה ממנו השכינה, ועדיין לא ידענו מאיזו טעם נסתלקה שכינה ממנו, ע"כ באה פרשה זו סתומה לסמכה לפסוק וישב ישראל בארץ גושן, לפי שמהידוע שימשך נזק גדול מן ידיעת הקץ, כי הדורות הקודמים היודעים שהגאולה לא תהיה בימיהם לא ידרשו את פני ה' לבקש על הגאולה ועל התמורה. וכן פירש בעקידה, על המדרש האומר כשבקש יעקב לגלות הקץ אמר הקב"ה ולא אותי קראת יעקב ר"ל שלא היית חס על כבודי, כי מידיעה זו ימשך נזק זה שלא יקראו אותי ולא יבקשו פני הדורות הקודמים ויבקשו לישב וכמתיאשים מן הגאולה, על כן סתם וחתם ה' הקץ האחרון כדי שבכל דור ודור יבקשו את פני ה' ואת דוד מלכם ויהיו מחכים קץ ישועתו תמיד, כאשר בעונינו מדה זו מצוייה בינינו אפילו בזמן שאין הקץ נודע מ"מ רבים המה עמי הארץ המתישבים בארצות העמים ובונין להם בתים ספונים וחשובים ושל אבנים בנין הקיום, ובסבה זו לעולם אינן דורשין את פני ה' בכל לב להביאם אל ארצם, וע"כ הקב"ה מניחם שמה, ולהנחה זו פסוק וישב ישראל בארץ גושן. מדבר באשמת ישראל, שבקשו להיות תושבים ולהיות להם אחוזה בארץ לא להם, ונזק זה בא להם לפי שקץ גלות מצרים היה נודע להם, על כן הדורות הראשונים אשר ידעו בבירור כי לא בימיהם תהיה הגאולה ההוא בקשו להם ישיבה של קבע ואחוזה בארץ מצרים, על כן סמך לפסוק זה פסוק ויחי יעקב דלהורות שנזק זה הנמשך לאותן הדורות מחמת שהיה קצם נודע גרם לויחי יעקב אבל לא רוח יעקב, כי אם יעקב לבדו היה חי כדי שלא יגלה הקץ לאחרון ושלא יתפשט נזק זה לדורות.

אוֹר הַחַיִּים ויחי יעקב. טעם קריאת שמו יעקב, אחר אשר אמר אליו ה' (ל"ה י') לא יקרא וגו' לא יעקב יאמר עוד שמך, כבר כתבתי בפרשת וישלח בפירוש פסוק לא יקרא וגו', כי לצד שם נפשו הקבועה בו, אשר שמה יעקב, כידוע מדבריהם , שפירשו בפסוק ״אשר שם שמות בארץ״, ולצד שעודנה באיבו לזה לא יעקר שמה, וב' שמות יקראו לו. אלא שיש לנו לחקור זאת: במה יבחר ה' לזמנים יקרא לו יעקב ולזמנים ישראל, הן אמת כי בעדת ישראל מצינו שישתנה להם השם כפי מעשיהם: כשעושים רצונו של מקום בשם ישראל יכנה אותם ולהפך יקרא שמם יעקב, וכן הוא רמוז בדבריהם, (זהר בלק רי ב). וטעם זה לא יוצדק ביעקב כי ישר פעלו בתמידות. אכן, להיות שענף המושכל אשר נתעצם יעקב להשיגו, שבאמצעותו בשם ישראל יתכנה, הוא בחינת קדושה עליונה. ותמצא כי המין המאושר ההוא ימאס לבחינת הדאגה והעצבון והשפלות, כי ממקום השמחה והמנוחה והגדולה באה, והיה לאות בין עיניך יום שבת למנוחה אשר צוה ה' את בני ישראל, והוא לטעם נשמה יתירה ולצד שממקום עליון באה, יצו ה' להרחיק היגון והכעס, ולקרֹא לשבת עונג. והן הדברים עצמם נאמרים ביעקב בהשגתו שם עליון, השם יגיד כי צוה ה' אתו את הנשמה העליונה בעלת שם זה של ישראל, ומשכנה בו, הוא, כל זמן שאין שם עצבון וענף הנגדי קצת לשמחה ולשלימות הקדושה והטהרה, ובהעדר כן, ׳וינפש׳ - יוצאה ממנו כיציאת נשמה יתירה של יום שבת, ובאותו זמן לא יקרא לו ישראל, כי בעלת השם הלכה לה ואינה אז ,ויקרא שמו יעקב, ותשוב עוד הנשמה ההיא באמצעות הכנת והצעת המוכן כהשבַת נשמה יתירה בכל שבת ושבת באמצעות הכנת יום המקודש. ובזה תלך לבטח להשכיל טעם בכל מקום אשר בשם יעקב יתכנה, הוא, לסיבה אשר יארע שם דבר מבחינת העצב והיגון. וארשום לך קצת מהמקומות, להאיר לך, וזה יצא ראשונה: תחלת דבר טוב ה' בפרשת וישלח, אמר אליו: ״שמך יעקב״, פירוש, אז יהיה שמו יעקב, לצד שהיה אז באבילות אמו, כמאמרם ז"ל (ב"ר פ' פ"ב) שאמרו כי אומרו ״ויברך אותו״ יכוין על ברכת אבלים ולצד זה יקרא שמו יעקב. ולזה תמצא שבכל אותו פרשה קרא ה' שמו יעקב. וגם בזמן מיתת רחל נקרא שמו יעקב, דכתיב (ל"ה כ'): ״ויצב יעקב מצבה על קבורתה״, ואחר ששלמו ימי העצב קרא ה' שמו ישראל דכתיב (שם כ"א): ״ויסע ישראל״, ״בשכון ישראל״. והגם שאמר שם ״ויהיו בני יעקב״, יש לך לדעת כי כשיהיו הבנים במדריגה פחותה, לצד מעשיהם, הגם שהאב יתכנה בשם ישראל הם יתכנו בשם יעקב. ובמה שלפנינו, לצד מעשה שהיה שעשה ראובן, קרא להם שם ״בני יעקב״, ומה שאמר עוד שם (כ"ז): ״ויבא יעקב אל יצחק אביו״, לצד שהיה לפני יצחק אביו לא נהג בו הכתוב השררה והגדולה הנרמזת בשם ישראל, וכן תמצא שאמרו במדרש תהלים ילקוט (סי' תתע"ה), וז"ל: ״אילו היה אברהם קיים, היאך היה יצחק מנהיג שררה. וכן כל האבות והצדיקים וכו׳״. עד כאן. הנך רואה, כי תסתלק השררה לפני אביו ולטעם זה קרא שמו יעקב, וכן מה שקרא לו שֵם יעקב בפרשת וישב יודיע הכתוב כי כל זמן שהיה יעקב אז בארץ כנען היה ביגון ואנחה ובמדריגת שם יעקב,זולתי בזמנים מועטים אשר רשם הכתוב בהם שם ישראל, כאומרו (ל"ז ג'): ״וישראל אהב״ וגו׳, אז היה שמח והוכן בלי עצב לקרות לו שם ישראל. ותמצא, כי משנמכר יוסף לא נקרא שמו ישראל זולת שלשה פעמים (מ"ג ו'): ״ויאמר ישראל למה הרעותם״ וגו׳, ״ויאמר יהודה אל ישראל אביו״ (שם ח'), ״ויאמר אליהם ישראל אביהם״ (שם י"א). וצריכין להדרש כי דִבר אליהם דרך שררה לצד ההכרח, שראה שלא חשו לצערו ונשתרר עליהם, ורמז כי לא ימחול להם לצד שהוא אביהם, גם שיקבלו דבריו. ומעת התבשרו ביוסף ״ותחי רוח יעקב״ (מ"ה כ"ז), ונחה עליו רוח ה' ותיכף אמר הכתוב ״ויאמר ישראל״ (שם כ"ח), ״ויסע ישראל״, ״ויאמר אלהים לישראל״ (מ"ו), עד שנתבשר בגלות וקבל עליו השבר חזר ליקרא יעקב, זולת בעת אשר נגלה אליו יוסף, לרוב השמחה הגדולה כינה ה' אותו בשם ישראל, דכתיב (שם כ"ט): ״ויעל לקראת ישראל אביו, ויאמר ישראל אמותה הפעם״(שם ל'), ומשם ואילך לא נקרא עוד שֵם ישראל כל ימי היותו בארץ מצרים עד יום שהגיע עת לכתו לעולמו. ומה שאמר (מ"ז): ״וישב ישראל בארץ מצרים״ יכוין אל כללות בניו שיתיחס אליהם שם ישראל כשיהיו בדרך יושר, וגדול כח הבנים מכח אביהם, כי הבנים כל אשר יטיבו דרכם יקרא להם שם ישראל, להיותם רבים. מה שאין כן יעקב, ידקדק בקריאת שמו, לרמוז בקריאתו - זמן מצבו. ולא נקרא בשם ישראל כל זמן היותו בארץ מצרים עד עת שקרבו ימיו למות, אז נקרא שמו ישראל לצד ׳תוסף רוחם׳, והוא סוד הגדלת נפש אדם בעת מיתתו (זהר ח"א ריח ב), לזה אמר: ״ויקרבו ימי ישראל, וישתחו ישראל״, וכלך לדרך זה להשכיל בכל מקום אשר יקרא לו שם, הוא שמו לסיבה אשר תשכיל שמה. ועיין בדברי הזוהר (שם ריא ב) ותמצא סעד לדברינו. וכל זה הוא דרך פשט, ויש דברים בגו כפי רוחניות הדברים, והמשכיל יבין: ויחי יעקב בארץ מצרים וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר מה שחיה בארץ מצרים. ועוד קשה: לא היה צריך לומר אלא ״ויהי ימי יעקב וגו׳ קמ"ז וגו׳״, ואני יודע לפי החשבון כי שבע עשרה שנה חיה בארץ מצרים לְמה שקדם בהודעה בפרשת ויגש, דכתיב (ט'): ״שני מגורי שלשים ומאת שנה״. עוד, למה הוצרך לומר ״שני חייו״ ולא הספיק לומר ״ויהי ימי יעקב״. ואולי, כי לצד שכל ימי יעקב לא נח ולא שקט, כי משנולד נולד שטנו ועדיין לא שקעה שמשו עמד לבן ואלה מוסיף לרע לו, ואחריו הוקם על צערה של דינה, ועוד לו ויבא רוגז אבידת יוסף, הוא שאמר הכתוב ״ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה״, אלו היו חייו ולא קודם, וסמך לזה אומרו ״ויהי ימי יעקב שני חייו״, לרמוז שהן הנה היו ימיו שהיה לו בהם חיות. והוא אומרו: ״ויהי ימי יעקב״, פירוש, אותם י"ז שנה ״שני חייו״, פירוש, שהיה לו בהם חיים. ונמשכת ״ימי יעקב״ עם מה שלמטה ממנה ״ימי יעקב וגו׳ שבע וגו׳״. עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (תדא"ר פ"ה): ״כל מי שסוף ימיו בטובה כאלו כל ימיו בטובה״, והוא טעם ״והיה ראשיתך וגו' ואחריתך ישגה מאוד״, גם אומרו : ״טוב אחרית דבר וגו׳״, והוא אומרו: ״ויחי יעקב״ חיים של שלוה בארץ מצרים, בזה היה בעיניו שהיו ימי יעקב ״שני חייו״, פירוש, שנים של חיים - כל ימיו, שהם ז' שנים וגו'. וטעם אומרו ״ויהי״, לשון צער, יכוין לומר שהגם שהיו ימיו בצער, אף על פי כן חזרו בעיניו להיות כולם של חיים. ויש לנו לחקור זאת, למה שינה הכתוב סדר מספר שנותיו של יעקב מסדר הלקוח במספר שני הצדיקים שמקדים מספר גדול למספר קטן. באברהם כתיב (כ"ה ז'): ״מאת שנה ושבעים שנה וגו׳״, ביצחק כתיב (ל"ה כ"ח): ״מאת שנה ושמנים שנה״, בשרה כתיב (כ"ג א'): ״מאה שנה ועשרים וגו׳״. ואולי, כי הקדים מנין המועט, שהוא האחרון, שבו היה בשלוה וחיים טובים. עוד יכוין הכתוב באופן אחר, כי ימים שהיה יעקב לבו נכון ומאויו שלמים בכל חייו, הם ימים שבע וארבעים שנה, והטעם, הוא, כאומרם ז"ל: כי את רחל אהב והיא בת זוגו אשר בחר יעקב בה ובבניה אשר תוליד, כאומרו (ל"ז ג'): ״אהב את יוסף מכל וגו׳״, ויש בזה גם כן סוד עתיק, והיה לך לאות: כי כל זמן שלא היה יוסף - וישם שק על מתניו, ולכשתצרף מנין הימים שהיה בחברת רחל, גם שנים שהיה יוסף עמו, תמצא מ"א שנים, כי עשרים שנה עשה בבית לבן. צא מהם שבע עד שנשא רחל, נשארו י"ג, ובהם נבלעו משני יוסף שש שנים, כי כשנולד התחיל יעקב לעבוד בצאנו של לבן, דכתיב (ל"א מ"א): ״ושש שנים בצאנך״, וכשמכרוהו היה בן י"ז שנה, צא מהם ו', נשארו י"א וי"ג הרי כ"ד, וי"ז במצרים הרי מ"א, ושש שנים שהיה יעקב בפעוטות, שהם ימים שהלב שמח וריקם מיגון, הרי מ"ז, והוא אומרו: ״ויהי ימי יעקב שני חייו״ שהיו לו חיים ״שבע שנים וארבעים״. ולזה בחר להקדים פרט המועט להודיע זה. וטעם אומרו ״ויהי״, לדרך זה יכוין להודיע כי לא השלים יעקב אבינו כל ימי חייו החרוצים, והוא מאמרם ז"ל (ב"ר פ' ע"ד), כי לצד שאמר ״לא יחיה״, והכרית חיי רחל, נחסרו לו ימיו ממנין שני יצחק שהיו ק"פ ל"ג שנה כמנין ׳יחיה׳, לזה רמזה התורה צער חסרון שני הצדיק בתיבת ״ויהי״: ונשאר לתת טעם הכתוב, למה ימנה חשבון שני יעקב קודם שהגיע זמנו ליפטר, כי הנך רואה כי אחר שמַנה הכתוב ״ויהי ימי יעקב״ אמר אחריו מעשה השבעת יוסף, ואחר כך אמר ״ויהי אחרי הדברים ויאמר ליוסף וגו׳״, ומן הראוי לא היה להזכיר סכום ימיו עד יום מותו. ואולי, כי נתכוין להודיע דבר שממנו הרגיש יעקב שקרבו ימיו למות, שמצד זה קרא לבנו ליוסף וגו׳ ואמר ויהי ימי יעקב שני חייו וגו׳, פירוש, לצד מה שקדם אליו מידיעת חיי יצחק, שהיו ק"פ שנה, גם שהרגיש הצדיק בשגגתו אשר שגג בקללה ״לא יחיה״ וידע בענשו, כי האבות נביאים היו ורוח הקודש לובַשתם. ולזה, כשעשה חשבון שני אביו והוציא מהם ל"ג, חש לביאת יומו שקרב ״ויקרא לבנו וגו׳״: ובדרך רמז יתבאר הכתוב לְמה שהודיע אלהים בבחינת יוסף, כי הוא המשביר, והוא שזן והחיה עַם רב, כמאמרו (נ' כ'): ״להחיות עם רב״. ובחינה זו תשלול היותה בעלת חוב לזולתה בבחינת ההשפעה לה, ולד שיעקב זן ופרנס את יוסף י"ז שנה, דכתיב (ל"ז ב'): ״בן י"ז וגו׳״, לזה שילם הבחינה הלז והשפיע הוא ליעקב במדת תשלומי כפל כמה מדות מרובות י"ז שנה,,והוא שרמז ״ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה״. וזולת זה אפשר שהיו שלמים ימיו קודם לכן, אלא לשלם יוסף טובת חסד שקבל ממנו ולזה טובי"ם השנים מהאחד כי כל אחד הטיב מספר טו"ב שנים ונכון לשלם זה לזה. ותמצא שאמרו ז"ל (זהר וישב קפב א) כי יוסף הוא בבחינת וא"ו מילוי וא"ו, כידוע ליודעי נסתרות לה' אלהינו:

כט וַיִּקְרְבוּ יְמֵי־יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים־נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל־נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם׃

רַשִׁ״י ויקרבו ימי ישראל למות. כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמְרָה בּוֹ קְרִיבָה לָמוּת, לֹא הִגִּיעַ לִימֵי אֲבוֹתָיו (יִצְחָק חָיָה ק"פ, וְיַעֲקֹב קמ"ז, בְּדָוִד נֶאֱמַר קְרִיבָה, אָבִיו חָיָה פ' שָׁנִים וְהוּא חָיָה ע'): ויקרא לבנו ליוסף. לְמִי שֶׁהָיָה יְכֹלֶת בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת: שים נא ידך. וְהִשָּׁבַע: חסד ואמת. חֶסֶד שֶׁעוֹשִׂין עִם הַמֵּתִים הוּא חֶסֶד שֶׁל אֱמֶת, שֶׁאֵינוֹ מְצַפֶּה לְתַשְׁלוּם גְּמוּל: אל נא תקברני במצרים. סוֹפָהּ לִהְיוֹת עֲפָרָהּ כִּנִּים, וּמְרַחֲשִׁין תַּחַת גּוּפִי, וְשֶׁאֵין מֵתֵי חוּצָה לָאָרֶץ חַיִּים אֶלָּא בְּצַעַר גִּלְגּוּל מְחִלּוֹת, וְשֶׁלֹּא יַעֲשׂוּנִי מִצְרַיִם עֲבוֹדָה זָרָה:

אוּנְקְלוֹס וּקְרִיבוּ יוֹמֵי יִשְׂרָאֵל לִמְמַת וּקְרָא לִבְרֵהּ לְיוֹסֵף וַאֲמַר לֵהּ אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין בְּעֵינָיךְ שַׁוִּי כְעַן יְדָךְ תְּחוֹת יַרְכִּי וְתַעְבֵּד עִמִּי טִיבוּ וּקְשׁוֹט לָא כְעַן תִּקְבְּרִנַּנִי בְּמִצְרַיִם

אִבְּן עֶזְרָא שים נא ידך. מפורש בדברי אליעזר. גם חסד ואמת:

רַמְבַּ״ן ויקרבו ימי ישראל למות פתרונו כאשר קרבו ימי ישראל למות קרא לבנו ליוסף והוא בשנה האחרונה לימיו וענינו כי הרגיש בעצמו אפיסת הכחות ויתרון החולשה ואיננו חולה אבל ידע כי לא יאריך ימים ולכן קרא לבנו ליוסף ואחרי שוב יוסף למצרים חלה והוגד ליוסף ובא לפניו עם שני בניו כדי שיברכם וכן ויקרבו ימי דוד למות (מלכים א ב א) ושם (שם פסוק ב) נאמר אנכי הולך בדרך כל הארץ כי ידע בנפשו כן:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויקרבו ימי ישראל למות. מאין ידע, אבל הכיר בעצמו שאפסו כחותיו ורצה לצוות על יוסף אבל לא היה חולה, ואח"כ חלה והוגד ליוסף הנה אביך חולה. וכן מצינו בדוד (מלכים א ב) ויקרבו ימי דוד למות, כי הרגיש בעצמו כן ומזה אמר (שם) הנה אנכי הולך בדרך כל הארץ. וע"ד הפשט מה שהזכיר ישראל ולא אמר ימי יעקב למות כמו שאמר בתחלה ויחי יעקב ויהי ימי יעקב. מעת שקראו הקב"ה בשם ישראל ואמר לו (בראשית לב) לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, הפרשיות נוהגות כמנהג הזה לקרותו פעם ישראל פעם יעקב. כי מה שאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, אין זה מניעה אלא שיהיה שם ישראל עיקר ושם יעקב טפל לו. גם זו הפרשה נוהגת המנהג הזה, ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף ויתחזק ישראל. ואמר עוד ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי, וירא ישראל את בני יוסף. וכתיב עוד בסוף הפרשה ויכל יעקב לצוות את בניו ויחנטו הרופאים את ישראל. וע"ד השכל מה שהזכירו הכתובים בפרשה זו פעם יעקב פעם ישראל הכל בהשגחה ובכונה ידועה. כי שם יעקב נאמר על מדות הגוף בעניני הגוף בעוה"ז, כי מה שנקרא יעקב על שם (בראשית כה) וידו אחזת בעקב עשו, ושם ישראל נאמר על מדות הנפש הוא שכתוב (בראשית לב) כי שרית עם אלהים. וידוע כי עיקר הכונה במדות הנפש ולא במדות הגוף. מ"מ א"א לו לאדם לעקור לגמרי מדות הגוף ושלא ישתמש בהם כי לא יוכל לחיות זולתם, אבל הכונה להיות הנפש עיקר ומדות הגוף טפל. וזהו שאמרו ז"ל לא שיעקר שם יעקב ממקומו אלא שיהא ישראל עיקר ויעקב טפל לו. וכל מי שעושה מדות הגוף עיקר ומדות הנפש טפל שהיא עבודת ה' יתברך הנה הוא ממית את נפשו. ומזה אמר דוד (תהלים כב) אכלו וישתחוו כל דשני ארץ לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה. קרא דשני ארץ הנמשכים אחר התאות כי הם המחזיקים במדת הגוף ועושים אותם עיקר ועושים עבודת הש"י טפל. ומזה הזכיר תחלה אכלו ואחר כך וישתחוו, לפניו יכרעו כל יורדי עפר אין כריעה זו לשון השתחויה אלא לשון השפלה מלשון (תהלים כ ט) כרעו ונפלו, כלומר יענשו וירדו לעפר לפי שאין אחד מהם משתדל להחיות את נפשו. וכן דרך הכתובים להזכיר יעקב אצל הענינים החומרים, הדברים המורכבים הגופניים, וישראל אצל הדברים הפשוטים הדקים הזכים והרוחניים. וזהו לשון הנביא שאמר (ישעיה מג) בוראך יעקב ויוצרך ישראל. הזכיר אצל יעקב בריאה ואצל ישראל יצירה. וכן הכתובים מיחסים הבריאה לחשך והיצירה לאור, הוא שכתוב (ישעיה מה) יוצר אור ובורא חשך. וכן מיחסים האנשים לישראל והנשים ליעקב, הוא שכתוב (שמות יט) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. וזהו מאמר הנביא (ישעיה מג) ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל. יאמר כשאתה יעקב ונמשך אחר החומר ועסקי הגוף לא אותי קראת, אבל כי יגעת בי והשתדלת בעסקי הנפש אתה נקרא ישראל. ועל כן התחילה הפרשה ויחי יעקב ואמר ויהי ימי יעקב כי אצל חיי הגוף בעולם הזה הוצרך שם יעקב בהכרח, והזכיר שם ישראל אצל המיתה כי מיתת הגוף בעוה"ז הוא חיי הנפש לעוה"ב. וכן ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת וכן וישתחו ישראל ויתחזק ישראל כשיזכיר המטה שמת בה יזכירנו בשם ישראל. וכן בסוף הפרשה התחיל לענינו הראשון והזכיר יעקב הוא שאמר ויכל יעקב לצוות את בניו, ואחר שהזכיר ויאסוף רגליו אל המטה הזכירו בשם ישראל ויחנטו הרופאים את ישראל. ומה שכתוב ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף, כי תולדות יעקב יוסף וכשנולד יוסף יעקב היה שמו ולא נקרא עדיין בשם ישראל. וכן ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי וגו' כי בתחלת המראה הזאת שהיה בלוז יעקב היה שמו כי כן כתוב (בראשית לה) ויבא יעקב לוזה. ומשם ואילך מזכיר ישראל בכל פעם. ומה שהזכיר ויקרא יעקב אל בניו ולא אמר ויקרא ישראל אל בניו מפני שנסתלקה ממנו שכינה. כי השררה העצומה במעלת הנפש היא ראית פני השכינה. וע"ד המדרש ויקרבו ימי ישראל למות זהו שאמר הכתוב (דה"א כט) כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו על הארץ ואין מקוה. ולואי כצל כותל או כצל אילן אלא כצל עוף הפורח באויר שנאמר (תהלים קמד) ימיו כצל עובר שהעוף עובר וצלו עובר עמו לכך נאמר ימיו כצל עובר. הוי אומר כצל ימינו עלי ארץ. ואין מקוה אין מי יקוה שלא ימות הכל יודעין ואומרים בפיהם שמתים, אברהם אמר (בראשית טו) ואנכי הולך ערירי. יצחק אמר (שם כז) בעבור תברכך נפשי בטרם אמות. ואף יעקב אמר ושכבתי עם אבתי אימתי בשעה שנטה למות. ויקרבו ימי ישראל למות זהו שאמר הכתוב (קהלת ח) אין אדם שליט ברוח ואין שלטון ביום המות, כשנטה יעקב למות התחיל משפיל עצמו לפני יוסף אמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך. וכן אתה מוצא בדוד (מלכים א) ויקרבו ימי דוד למות. עד עכשיו קראו מלך שנאמר (מלכים א א) והמלך דוד זקן בא בימים. כשנטה למות לא אמר ויקרבו ימי המלך דוד למות אלא ויקרבו ימי דוד למות לקיים מה שנאמר (קהלת ח) ואין שלטון ביום המות. ויקרא לבנו ליוסף. לא קרא לראובן שהיה בכור ולא ליהודה שהיה מלך אלא ליוסף למה לפי שהיה ספק בידו לעשות. אל נא תקברני במצרים. בקש ממנו שני דברים שלא יקברנו במצרים ושיקברנו בארץ ישראל. שלא יקברנו במצרים שלא יעשוהו מצרים ע"ז שהרי כשם שנפרעין מן העובדים כך נפרעים מן הנעבדים שנאמר (שמות יב) ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. ושיקברנו בארץ ישראל לפי שהאבות תאבים ומחבבים קברות ארץ ישראל לפי שהיא ארץ קדושה מכפרת העונות כענין שכתוב (ישעיה לג) העם היושב בה נשוא עון. וכתיב (דברים לב) וכפר אדמתו עמו. ושם שער השמים להכנס התפלות והקרבנות, והנשמות הזוכות נכנסות דרך שם ושבות לשרשם, על כן הצדיקים מתאוים למות בארץ ישראל כדי שתמצא הנפש החכמה פתח פתוח ולא תצטרך לטרוח ולהתגלגל, ועוד שמתי ארץ ישראל חיים תחלה לימות המשיח אבל מתי חוצה לארץ אינם חיים אלא ע"י צער גלגול מחילות.

סְפוֹרְנוֹ אל נא תקברני במצרים. אפי' בארון כענין ויישם בארון במצרים. שאם תעשה כן אפי' לשעה לא יניחוך להוליכני למערה שיאמרו שזה מספיק כמו שהי' המנהג אצלם:

כְּלִי יָקָר . במדרש אמרו, הימים מתים והם אינם מתים כי כל זמן שהצדיק בעולם נמצאו ימי השלוה בעולם ובמותו בטלים אותן ימי השלוה ובטולם היינו מיתתם, וכמ"ש כל זמן שיעקב חי לא התחיל השיעבוד, אבל יעקב עצמו ארז"ל שלא מת, ואע"פ שכל צדיק נקרא חי במיתתו מ"מ נקט יעקב דווקא, לפי שדרשו עליו מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, כי הבן יש בו חלק מן אביו וכל עובר ירך אמו ואביו הוא, ובהיות זרעו בחיים אז דומה כאילו גם הוא בחיים ר"ל חלק ממנו, ודווקא יעקב שמטתו שלימה וכולם זרע חי רב פעלים, אבל המוליד בן רשע הקרוי בחייו מת, אז אין ברא מזכי אבא כי דיו לבא מן הדין להיות כנדון והוא עצמו קרוי מת בחייו ואיך יקרא חלק אביו חי, וזה שדרשו , על פסוק והדד שמע במצרים כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב למה הזכיר בדוד שכיבה וביואב מיתה, לפי שדוד הניח בן צדיק כמותו, משא"כ ביואב, ומטעם זה נאמרה שכיבה ביעקב, והמיתה נאמרה דווקא על הימים. ועשית עמדי חסד ואמת וגו'. יש כאן בקשה על צד האמת ועל צד החסד, על צד האמת היינו דבר שאינו מצפה לתשלום גמול, ועל צד החסד היינו דבר המצפה לתשלום גמול, כי בקשה שבקש ממנו לקוברו זה דבר המצפה לתשלום גמול כדמסיק דקבר יקברוניה כו', אבל מה שבקש ממנו לקברו בארץ כנען, זה חסד שאינו מצפה לתשלום גמול. ד"א מה שבקש שלא יקברנו במצרים שלא יעשוהו ע"ג זהו מצד האמת חייבו לעשות כן להרים מכשול מן המצרים, אבל מה שבקש שיקבור אותו דווקא בארץ כנען זהו על צד החסד. ומה שפירש"י ג' טעמים בדבר, נראה לפרש שכולן צריכין זה לזה, כי הטעם שלא יעשוהו ע"ג, ושלא ישלטו הכינים על קברו, הכל חד טעמא הוא, כי למה יעשוהו ע"ג ומה גבר מגוברין, אלא לפי שיראו שכל עפר הארץ כינים חוץ מקברו, ע"כ יטעו אחריו, ואם יהיו הכינים גם על קברו יצטער בהם, וטעם של כינים לבד אינו מספיק כי יקשה והלא הרבה ריוח והצלה לפניו יתברך להצילו מן הכינים, שהרי ארז"ל ז' לא שלטו בהם רמה ויעקב אחד מהם, ואם רמה לא שלטה בו ק"ו הכינים, אלא שאמר שאם לא יהיו הכינים על קברו יעשוהו ע"ג, ובשני טעמים אלו לא סגי דא"כ למה צוה שיקברנו דווקא בארץ כנען ולא בשאר ארצות אלא בעבור צער גלגול מחילות, ובטעם של גלגול מחילות לבד לא סגי דא"כ למה אמר אל תקברני במצרים, די לי במה שאמר וקברתני בקבורתם, אלא אמר מבקש אני ממך שתקברני בקברות אבותי, ואם תבוא לידך איזו סבה ומניעה שלא תוכל לקברני בארץ כנען, אז תקברני באיזו ארץ שיהיה חוץ מארץ מצרים, שאל תקברני שמה כלל, וכל כך למה אלא ודאי משום חשש ע"ג או כינים כאמור.

אוֹר הַחַיִּים ויקרבו ימי וגו'. כבר כתבתי בסמוך מנין ידע. ורמב"ן כתב, שידע מהרגשת אפיסת כוחותיו. ואין דבריו ז"ל נראים, כי כמה ימים יחיה אדם אחר שיתחיל להחלש?: עוד יש לומר, כי הרגיש מהדברים אשר יארעו לאדם קודם מותו, על דרך אומרם ז"ל בספר הזוהר (ח"א ריז ב) כי שלשים יום קודם מותו מעבירין ממנו הצלם, ומעשה הובא שם, שראה רשב"י ר' יצחק שעבר צלמו ממנו. והגם כי ידיעה זו מושללת מבני אדם, הצדיקים מרגישים ויודעים כל דבר רוחני. עוד יתבאר הענין בדקדוק עוד אומרו ״ויקרבו ימי״, וכי בימים שייך לומר לשון קריבה: אכן כוונת הכתוב הוא על פי מה שכתב איש אלהים קדוש ה"ה הר"י לוריא זצוק"ל, ומצאת כי תדרשנו בספר קהלת יעקב, וז"ל: ואמנם ידעת מהתחלקות הנשמות לכמה ניצוצות ובכל גלגול וגלגול באים קצת מהם וכפי מספר הניצוצות של הצלם כך מספר ימי חייו והימים שעושה בהם המצות נתקן ניצוץ אחד של הצלם ההוא כנגד היום ההוא והיום שאין עושה בו מצוה נשאר פגום ניצוץ ההוא של הצלם ההוא כנגד היום ההוא וכן על זה הדרך וכו' ע"כ. ומה מאד האירה הקדמה זו עיני משכיל בכמה פרטי החקירות. האחד האירה עינינו בסוד השינה כי היא לעלות ניצוץ שכנגד היום ההוא והוא סוד אומרם כי השינה א' מס' מהמיתה ואין יציאת הניצוץ בהחלט מוכרת מהנשמה אלא שנפרד מהכל ועודנו נסרך ונסבך בנפש, וזה מחסד אל שכל ניצוץ שזכה ביומו הנה הוא רחוק מההפסד הגם שירשיע אדם אחריו וניצוץ אשר יעלה פגום הנה הוא יכול ליתקן על ידי תשובה ישוב הניצוץ ויתקן גם זה מחסדי המתחסד הוא אלהינו יתעלה שמו, גם האיר למול עינינו תשובת תרעומת גם בני אדם גם בני איש מה זאת עשה לנו אלקים מה נשתנו דורותינו מדורות הראשונים אשר שבעו חיים תשע מאות שנה ושלשים לאדם וכן בניו ובני בניו שמנה מאות ושבע מאות, ואנחנו המפליא בחיים לא יגיע למאה שנה, ועל פי ההקדמה הלז נחה דעת כל אדם, והמשל בזה למלך שחלק אבנים טובות הבאים מהמחצב לאומנים לתקנם בתכלית היופי וההכנה ולעשות להם משבצות זהב כדרך סגולות המלכים וגזר אומר כי האיש הזריז והמשתדל לעשות התיקון בכל ההשתדלות ובכל התיקון והיופי כאשר צוה המלך והיו לו האבנים הטובות לו לחלקו ונחלתו להשתעשע ולהתנאות בהם ונתן האבנים במספר הרבה מאוד לכל איש ואיש לא' נתן שלש מאות אלף ולא' שלש מאות וחמשים אלף הן חסר הן יתר וקבע להם הזמן אשר יספיק למלאכה יום אחד לכל אבן ואבן ובמלאת הימים ישלח המלך לקחת האבנים הטובות. ויהי כי שלמו ימי המלאכה פקד המלך אומניו העושים במלאכת האבנים והנה יחד אוספו והמציאו לפני המלך פקדונו ולא די שלא עשו בהם מלאכת התיקון והיופי אלא עוד להם קלקלו אותם ולכלכו אותם והחזירום כשהם מקולקלים וכעס המלך על הדבר והצית אש בכל העבדים ההמה ואת בניהם הקים תחתם ויראם את אשר פרץ באבותם פרץ עז"ה ויצום ויאזרם לבל עשות כמעשה אבות, וימלך לבלתי הרבות להם המלאכה והקיל מעליהם הדבר ויתן להם שלשים אלף עד ארבעים אלף וזה היה לבחירת ההטבה לעבדיו אולי יוכלו הכין גם לצד אמצעות היות פקודת המלך קרובה יתנו לב: הן הנה הדברים הנאמרים במלך ישראל אלהי עולם ברוך הוא אשר חלק אבנים טובות הם הנשמות הנקראים אבנים יקרות, והוא סוד אומרו (מ"ט כ"ד) משם רועה אבן ישראל שבאמצעות הכלים וההכנה אשר הכין בידינו היא התורה ומצותיו יתברך להאיר אותם ולעשותם בתיקון אשר יאות עשות, על דרך אומרם ז"ל (זהר ח"א פב) כי באמצעות התעצמות האדם בעשות טוב וריחוק הרע על פי התורה יעשה לנשמתו מעלה עליונה ויאיר אורה מאור תורה ויכין לה כסא והוא בחינת המשבצות אשר כתבנו במשל, גם יקנה לה כתר מלכות. ולראשונים התחיל ה' להרבות להם המלאכה ונתן להם נשמות גדולות שבכל אחת יש בה חלקים רבים, והגביל לכל חלק מלאכתו יום א'. והוא סוד דבר יום ביומו כי הענף יקרא יום ונתן להם ימים רבים כנגד חלקים אשר בנפשותם, לאדם נתן יותר משלש מאות אלף חלקים שהם מספר ימיו תתק"ל וכשיעור זה הן חסר הן יתר לדורות ההמה, וכשקלקלו ופרץ ה' בהם פרץ ואת בניהם הקים תחתם נח ובניו משם והלאה הקיל ה' מתת רוב הטורח ההוא כדי שתהיה הפקידה קרובה ויתחלחלו האנשים מעת הפקידה, וכשראה כי לא יכלו לעמוד היה מחסר והולך להקל, והן היום בעונותינו ימי שנותינו בהם ע' שנה שהם בקירוב חמשה ועשרים אלף יום ורבים מבני עמינו לא עמדו בעבודה קלה כזו: גם בזה הרוחנו מה שאנו רואים כי כשיזקין האדם תתמעט הבנתו ואפילו איש חכם לא יוכל לצאת ולבא במלחמתה של תורה ויתמעטו הרגשותיו הגם שאמרו ז"ל (סוף קנים) זקני תורה דעתם מתיישבת עליהם, דקדקו לומר מתישבת לשלול דעתם של זקני עם הארץ שמתטרפת ולעולם כח השכליי והתבוניי יאפס. ולפי ההקדמה האיר ה' עין בדבר זה כי לצד שנסתלקו כל חלקי הנפש אין כח במועט הנשאר לעשות כשיעור הכל גם לא תעמיד הגוף ויכבד קצתו על קצתו לצד מיעוט המניק והזן שהיא הנפש וישוב כדעת קטן: גם בהקדמה זו הרוחנו כוונת מאמר רז"ל (ב"ר פ' ס"ב) שאמרו מה בין מיתת זקנים למיתת נערים מיתת זקנים וכו' יפה לנר ויפה לפתילה וכו' עד כאן, המשילו מיתת הזקן לנר וכשם שהנר הולך ומתמעט גם הזקן כבר הלכו להם חלקי הנפש וחלק האחרון שנשאר בו ביציאתו יהיה נדמה לו כאדם הישן שלא ירגיש ביציאת החלק ממנו והבן: גם בזה הרוחנו פירוש מה שאמר הכתוב תוסף רוחם יגועון שאין כוונת הכתוב ידועה, גם לא אמר תוסף ברוחם, וכפי ההקדמה יאיר אור הכתוב כאור השמש שיתכוון לומר כי כשיגיע קץ האדם פקודת נפשו יתוספו בו כל חלקי הנפש שנדו והלכו מידי לילה ולילה, והוא אומרו תוסף רוחם פירוש הרוח עצמה שלהם, וכבר אמרנו שהגם שהולכת אינה נעקרת בהחלט אלא הרי היא כיציאת הנשמה בלילה בעת שינה שמאיר אורה בגוף למטה והיא למעלה וזה לך האות בהעיר אדם את הישן ירגיש חלק המתעורר וירגיש גם חלק אשר עלה והבן: גם הרוחנו דעת כי אותם חלקי הנשמה נקראים ימים: ובזה האיר משמעות הכתוב שבאנו עליו שאמר ויקרבו ימי ישראל למות פירוש חלקי הנשמה שעלו ממנו דבר יום ביומו הן עתה קרבו כמאמר הכתוב תוסף רוחם והוא אומרו למות, והרגיש יעקב אבינו בתוספת המרובה כי באו ימי השילום ויקרא לבנו ליוסף וגו': ויקרא לבנו ליוסף וגו'. טעם שלא קרא אלא ליוסף, יש טעם פשוט בדבר לפי שיש בידו יכולת. אלא צריך לדעת טעם אומרו לבנו ולא הספיק לומר ליוסף ואין לנו יוסף אחר לטעות. גם הוסיף תיבת למ"ד ליוסף ולא הספיק לומר לבנו יוסף. נראה כי בא הכתוב לתת טעם לקריאה איך יקרא הדיוט למלך והלא מצינו שכבוד מלכות עדיף מכבוד רבו, שנסתפקו במסכת קידושין בבעיא בנו והוא רבו ואמר שם הש"ס כשרצה לפשוט מימרת ר' יהושע בן לוי שאמר אני איני כדאי לעמוד בפני בני אלא משום כבוד בי נשיאה, וכבר הארכתי בסוגיא זו כיד ה' הטובה עלי בחיבור ב' (ראשון לציון) שחיברתי על יו"ד בסי' ר"מ ס"ז יעש"ד, ועל כל פנים מדברי התלמוד מוכח בפירוש כי גדול חיוב כבוד בי נשיאה על אביו ואפילו לא היה בנו עצמו נשיא אלא חתניה דבי נשיאה, ואם כן איך יעשה יעקב הדבר לשלוח לקרוא למלך לבא אצלו ולזה אמר הכתוב ב' טעמים בדבר, האחד היותו בנו, והב' היותו יוסף, ובא' מהנה לא יספיק לקרותו, אם לא היה בנו הגם שיהיה צדיק וחביב וחובב אותו אין כח ביעקב לעשות כדבר הזה משום כבוד מלך, ואם היה בנו ולא היה צדיק גם כן לא היה קורא אותו, אלא לצד היותו בנו והוא אומרו לבנו גם להיותו יוסף הידוע בצדקות הידוע בהפלגת אהבת האב לו והוא לאביו לטעם זה הוא ששלח לקרא לו שידע שימחול על כבודו, והגם שאמרו ז"ל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, דוקא מלך ישראל שנמשח ומלך על ישראל אבל מלך כזה במציאות זה יכול למחול על כבודו לעשות רצון אביו, גם במציאות שאין אביו יכול הלוך אליו: אם נא מצאתי חן. אומרו נא תתפרש לשון בקשה ולשון עתה, לשון בקשה לשלול המציאות חן שאינה לצד מה שקדם אליו מהחיוב ממנו. ולשון עתה נתכוין לרמוז לו כי כבר ידע יעקב כי מצא חן בעיני יוסף וזה לך האות (מ"ז י"ב) ויכלכל יוסף את אביו וגו' ומעתה אם היה אומר אליו יעקב אם מצאתי חן זה יגיד כי לא הוכר אצלו דבר זה שמצא חן בעיניו, לזה אמר עתה פירוש מה שמבקש ממנו מציאות חן הוא על מה שעתה: או ירצה לצד שהגיע הערב שמשו הרי זה כלה צורך החסד הרגיל עד עתה מיוסף אליו לזה אמר אליו אם עתה עדיין רוצה להתמיד בהנהגת מציאות חן שים וגו': עוד בדרך רמז נתכוון לרמוז לו להיות שכל החסד שעשה עמו עד עתה היה דן בו ב' צדדין, האחד שעושה לצד שמצא יעקב חן בעיניו לא לתכלית סיבה וזה יהיה מצד האהבה הנכונה ומתיחסת למציאות חן, והב' כי עשה לצד החיוב שהוא מחויב לזון אביו כדרך כל הארץ וחרפה הוא לו להטיל אביו ואחיו על הזולת ולראותם חסרי לחם ומזון, לזה אמר אליו כי הדבר שהוא בספק מה היתה כוונתו יתברר הספק במה ששואל ממנו עתה אם עתה יעשה לו חפצו ורצונו נודע הדבר למפרע כי מה שעשה עמו מהטובות הוא לצד שמצא חן בעיניו באהבה ורצון הלב כי דבר ששואל ממנו הפעם הזאת אינו דבר שיצטרך לעשותו זולת אם אהבתו נכונה ושלימה ויחפוץ להטיבו וזה הוא גילוי על העבר כי מצאתי חן בעיניך ואם לאו יתברר הדבר כי טעם החסד העובר הוא לצד הב' שכתבנו ובזה ידוייק אומרו מצאתי לשון עבר: שים נא. תתפרש לשון זמן ולשון בקשה, לשון בקשה, מלבד מה שאמר לשון בקשה בסמוך על המעשה חזר לומר בקשה פעם ב' כי מלבד שיסכים על החסד ויאמר לו לעשות כן עוד מפייסו להשבע לו על החסד לקיימו, ותתפרש לשון עתה שנתכוון לשלול ממנו תשובת עוד היום שבו יעשה דבר זה כי לא היה זמן המות כמו שתמצא שאמר אחר זה ויהי אחרי הדברים האלה וגו' הא למדת שלא היה אז בפרק הנסיעה לזה אמר אליו שים עתה מבלי טענת עד עת בוא דבר מלך שלטון, גם חש יעקב למסירת מודעה על הדבר ויקדים שבועה לבטל שבועה זו וישבע לו שבועה שאין בה סמיכות דעת, ומה גם לדבריהם ז"ל שאמרו (תנחומא) שאמר לו יעקב אם לא ישבע לו הרי הוא מת מדאגה ורמוזה באומרו ושכבתי עם וגו' אם כן יוסף לצד הכרח הדברים ישבע אחר שיקדים שבועה לשבועתו, לזה אמר אליו שים נא פירוש עתה תכף ומיד ומנע ממנו הזמן שבו ימסר מודעה לבטל שבועה זו: ועשית עמדי חסד ואמת. אמר ועשית בתוספת וא"ו, לצד שקדם בקשת מעשה השבועה אמר ועשית בתוספת וא"ו. ואומרו חסד ואמת, רז"ל אמרו (ב"ר פ' צ"ו) כי חסד העשוי עם המתים קרוי חסד של אמת. וקשה לי הלא מצינו לו ליעקב ששילם לו חסד זה שנאמר (מ"ח כ"ב) ואני נתתי לך שכם אחד וגו' ופירש"י אתה טורח בשביל קבורתי ואני נתתי וגו', גם מאומרו נתתי לשון עבר יגיד כי הודיעו הדבר בשעת מעשה כשקבל עליו הטורח, והגם שלא נאמר כן, יעקב מיהא היה בדעתו להטיבו שכר טורחו ולא היה לו לומר ואמת: ואולי כי נתכוון כי יוסף יעשה הדבר כדרך זה: ועשית עמדי חסד ואמת. אמר ועשית בתוספת ו', לצד שקדם בקשת מעשה השבועה אמר ועשית בתופת ו'. ואומרו חסד ואמת, רז"ל אמרו (ב"ר פ' צ"ו) כי חסד העשוי עם המתים קרוי חסד של אמת. וקשה לי הלא מצינו לו ליעקב ששילם לו חסד זה שנאמר (מ"ח כ"ב) ואני נתתי לך שכם אחד וגו' ופירש"י אתה טורח בשביל קבורתי ואני נתתי וגומר, גם מאומרו נתתי לשון עבר יגיד כי הודיעו הדבר בשעת מעשה כשקבל עליו הטורח, והגם שלא נאמר כן, יעקב מיהא היה בדעתו להטיבו שכר טורחו ולא היה לו לומר ואמת: ואולי כי נתכוון כי יוסף יעשה הדבר בדרך זה: או אפשר כי בערך המעשה לא יוכר הפרעון שתנתן לו שכם אחד: או לצד שבקש ממנו ב' דברים האחת שלא יקברנו במצרים וישתדל בהוצאתו מעיר גילולים, והב' שיעלה הוא ויקברהו בארץ כנען, ואמר חסד של אמת על בחינת העליה מארץ מצרים, והוא שאמר סמוך לאומרו חסד ואמת אל נא תקברני במצרים והנה מהראוי לו להקדים השכיבה ואח"כ הקבורה וכאן הקדים להזכיר הקבורה קודם אומרו ושכבתי, אלא הרי זה מראה באצבע כי על פרט זה היא ההשבעה ודבר זה אין לו פרעון לא עתה ולא אחר זמן. ומה שנתן לו שכם אחד הוא על הטורח שיעלה עמו מארץ מצרים לארץ כנען ויקברהו שם: עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך ועשית וגו' פירוש מה שכבר עשית עמדי יהיה של אמת פירוש חסד הגמול, כי מה שנותן לו שכם הוא למה שעתיד לעשות לטרוח בקבורתו לא לתגמול העובר, ובזה ידוייק גם כן תיבת ועשית בתוספת וא"ו גם לשון עבר, תוספת וא"ו שיוסיף להטיב עמו במה שיחשוב החסד שכבר עשה שהוא של אמת ולא יקבל הטבה ממנו בעדו ובזה תהיה ההטבה הבאה מושלמת מהמשביע והוא נשבע על דעת חבירו בשביל טובה שעשה לו שאין לו התרה (ר"ן נדרים סה) ונתחכם יעקב לבל יתיר יוסף השבועה אחר מותו, והגם שלא מצינו שהזכיר יעקב ההטבה של שכם אחד אז, הכתוב גילה במקום אחר שהזכירה לו כבר דכתיב נתתי לך ומן הסתם מקום זכרונה הוא כשאמר לו השבעה לי לחזק השבועה לבל יתיר נתן לו שכם אחד, וזולת זה במה יסמוך דעתו של יעקב בשבועה זו כיון שיכול להתיר אחר כך וכמו שהארכנו בפרט זה בפרשת תולדות (כ"ו כ"ו) בשבועת יצחק לאבימלך. ומה שאמרו ז"ל שאמר יוסף לפרעה אם אני מתיר שבועת אבי אתיר גם כן שבועתך אין סתירה מזה, או לצד שלדבריו של פרעה השיבו, או גם שבועתו לפרעה היתה בשביל טובה שעשה לו שאין טובה כמותה גדולה וכבוד ועושר: אל נא תקברני וגו'. פירוש אל נא לשון זמן שאפילו לפי שעה לא יקברוהו על סמך שישתדל אחר כך להעלותו אלא תיכף ומיד יעלהו, והוא אומרו בסמוך ושכבתי וגו' ונשאתני וגו'. וטעם הקדמת אל נא תקברני במצרים לאומרו ושכבתי פירשתי בפסוק ועשית עמדי וגו' לא' מהדרכים שישבתי הכתוב. ולשאר הדרכים יתבאר לפי מה שקדם לנו (זהר וישב קפ"ב) כי יעקב ויוסף היו בחינת נפש אחת והוא סוד וא"ו מליאה שיש לה ב' ווי"ן ולא יתפרדו, ואשר על כן חש יעקב שאחר שיאסף לא יתרצה יוסף להפרד ממנו גם במותו, ומה גם לדבריהם ז"ל שאמרו יעקב אבינו לא מת והוא בחיים, לזה שלל דבר זה מדעתו והודיעו כי כשישכב פירוש כשיפטר הנה הוא נפרד בהכרח ממנו ויסמך עם אבותיו ולזה ונשאתני וגו' וקברתני וגו':

ל וְשָׁכַבְתִּי עִם־אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ׃

רַשִׁ״י ושכבתי עם אבותי. וָי"ו זוֹ מְחֻבָּר לְמַעְלָה לִתְחִלַּת הַמִּקְרָא – שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְהִשָּׁבַע לִי – וַאֲנִי סוֹפִי לִשְׁכַּב עִם אֲבוֹתַי, וְאַתָּה תִּשָּׂאֵנִי מִמִּצְרַיִם. וְאֵין לוֹמַר, וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי – הַשְׁכִּיבֵנִי עִם אֲבוֹתַי בַּמְּעָרָה, שֶׁהֲרֵי כְּתִיב אַחֲרָיו, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם; וְעוֹד, מָצִינוּ בְּכָל מָקוֹם לְשׁוֹן שְׁכִיבָה עִם אֲבוֹתָיו הִיא הַגְּוִיעָה וְלֹא הַקְּבוּרָה, כְּמוֹ: וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו, וְאַחַר כָּךְ וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד (מלכים א ב'):

אוּנְקְלוֹס וְאִשְׁכּוּב עִם אֲבָהָתַי וְתִטְּלִנַנִּי מִמִּצְרַיִם וְתִקְבְּרִנַנִּי בִּקְבֻרְתְּהוֹן וַאֲמַר אֲנָא אֶעְבַּד כְּפִתְגָּמָךְ

אִבְּן עֶזְרָא ושכבתי עם אבותי. כנוי למיתה. או יהיה פירושו אל נא תקברני במצרים ואשכב עם אבותי. ואיך יהיה זה שתשאני ממצרים ותקברני בקבורתם:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ושכבתי עם אבותי. כלפי הנפש. ונשאתני ממצרים כלפי הגוף כלומר מובטח אני שאפילו תקברני מצרים, עם אבותי אני הולך אלא תגרום לי גלגול. אמר רבי יצחק מכאן שיודע אדם יום מיתתו להיכן הוא הולך אם למקום צדיקים אם למקום רשעים. וזהו שהקדים ושכבתי עם אבותי ואחר כך ונשאתני ממצרים כלומר אפילו מת אדם בקרון או בספינה או בנהר או במדבר או בישוב, נפשו קודמת והולכת אל אבותיו. ומצינו בר' אבהו שראה מתן שכרו סמוך למיתתו, שכן דרשו באלה הדברים רבה בפרשת והיה עקב, (תהלים לא) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. מעשה בר' אבהו שנטה למות וראה מתן שכרו מה שעתיד ליתן לו הקב"ה לעתיד לבא וכל טוב שמתוקן לצדיקים וכיון שראה כל אותם הנחמות המתוקנות אמר כל אלין לאבהו מיד נתאוה למות התחיל קורא מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. וקברתני בקבורתם. מכאן דרשו רז"ל לעולם יקבור אדם צדיק אצל צדיקים שנאמר (מ"ב יג) ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וגו'. וזהו שאמר הנביא במותו (מ"א יג) וקברתם אותי בקבר אשר איש האלהים קבור בו אצל עצמותיו הניחו עצמותי. אנכי אעשה כדברך. על דרך הפשט הודה לו בדבר. וע"ד המדרש אעשה כדברך כשם שהשבעתי, שאעלך ממצרים כך אני משביע את השבטים שיעלו אותי.

סְפוֹרְנוֹ ושכבתי עם אבותי. ענין שכיבת המת עם אבותיו הוא הנחת מטת המת במקום המספד וסבוב הסופדים ולכן נכתב זה הלשון בכל המלכים צדיקים ורשעים שמתו על מטתם בספר מלכים: ונשאתני ממצרים. וכאשר תעשה באופן זה תוכל לשאת אותי ממצרים כי כאשר ימלאו ימי השכיבה יסור יגוני מלבם כענין ויעברו ימי בכיתו ולא ימחו בך אם תשאני אל ארץ אחר': אנכי אעשה כדברך. אנכי מצד עצמי אעשה כדברך בכל כחי:

אוֹר הַחַיִּים ויאמר אנכי אעשה וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר לו כן והיה לו לעשות המעשה בפועל וזאת היא תשובתו, וכמו שמצינו גם כן לאליעזר עבד אברהם כשאמר לו אברהם (כ"ד ב') שים נא ידך וגו' התשובה היתה וישם העבד את ידו וגו': אכן הכונה היא שאמר לו תשובה שאינו צריך לישבע לו והנה הוא מוכן לעשות כדבריו: או ירצה שכפי הדין הוא מחוייב לעשות כדבריו או לצד שהוא בנו והוא אומרו אנכי אעשה, או לצד שהוא מצוה מחמת מיתה (חו"מ רנב) והוא אומרו כדבריך ואינו צריך שבועה, ובזה הודיע יוסף ע"ה צדקתו כי חפץ חסד הוא לעשות דבר מצוה מרצונו הפשוט:

לא וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל־רֹאשׁ הַמִּטָּה׃

רַשִׁ״י וישתחו ישראל. תַּעֲלָא בְּעִידָּנֵיהּ סְגִיד לֵיהּ: על ראש המטה. הָפַךְ עַצְמוֹ לְצַד הַשְּׁכִינָה. מִכָּאן אָמְרוּ שֶׁהַשְּׁכִינָה לְמַעְלָה מֵרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל חוֹלֶה (שבת י"ב, נדרים מ'); דָּ"אַ עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה – עַל שֶׁהָיְתָה מִטָּתוֹ שְׁלֵמָה וְלֹא הָיָה בָהּ רֶשַׁע, שֶׁהֲרֵי יוֹסֵף מֶלֶךְ הוּא, וְעוֹד שֶׁנִּשְׁבָּה לְבֵין הַגּוֹיִם, וַהֲרֵי הוּא עוֹמֵד בְּצִדְקוֹ:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר קַיֵּם לִי וְקַיִים לֵהּ וּסְגִיד יִשְׂרָאֵל עַל רֵישׁ עַרְסָא

רַשְׁבַּ״ם וישתחו ישראל ליוסף ממקום שהיה על ראש המטה:

אִבְּן עֶזְרָא וישתחו ישראל. שחלק כבוד למלכות. והנכון בעיני שנתן שבח לשם. ואין זה כהשתחויות אברהם כי שם מפורש לבני חת:

רַמְבַּ״ן השבעה לי וישבע לו לא היה יעקב חושד בבנו הצדיק האהוב לו שימרה על מצות אביו ועל הדבר אשר הבטיחו ואמר אנכי אעשה כדבריך אבל עשה כן לחזק הענין בעיני פרעה אולי לא יתן לו רשות להפרד ממנו ויאמר לו שלח את אחיך ואת עבדיך ויעלוהו שם או שיחפוץ פרעה שיקבר הנביא בארצו לכבוד להם ולזכות ולכן השביעו כי לא יהיה נכון להעבירו על שבועתו וגם יוסף יצטרך יותר להשתדל בענין מפני השבועה וכן היה הדבר כמו שאמר (בראשית נ׳:ו׳) עלה וקבור את אביך כאשר השביעך:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי השבעה לי. אחר שהודה יוסף בדבר ואמר אנכי אעשה כדברך לא היה אביו חושדו שלא יעשה כן, ומה שהצריכו שבועה כי חשב אולי יטרידוהו עניני המלכות ולא יוכל להשתדל בקבורתו, או אולי לא יתן לו המלך רשות שיקבר במקום אחר זולתי במצרים כדי שיהיה להם לכבוד ולזכות, וכדי שיהיה הענין חזק בעיני פרעה שיהיה ליוסף פתחון פה בדבר על כן רצה להשביעו וכן אירע בסוף שאמר אבי השביעני לאמר והשיב לו פרעה עלה וקבור את אביך כאשר השביעך, כן פירש הרמב"ן ז"ל. וישתחו ישראל. כיון שהודה יוסף לדברי אביו ונשבע לו בזה השתחוה לו אביו כדי לחלוק כבוד למלכות, ועל זה דרשו רז"ל תעלא בעדניה סגיד ליה. ודעת רז"ל וישתחו ישראל על ראש המטה, שהשתחוה להקב"ה ונתן לו הודאה על זה כי חולה היה והשכינה למעלה מראשותיו של חולה שנאמר (תהלים מא) ה' יסעדנו על ערש דוי. ובין שתהיה השתחויתו להקב"ה או ליוסף מכל מקום הזכיר בו הכתוב מטה מה שלא מצינו באברהם ויצחק לפי שלא היתה מטתם שלמה, אבל יעקב מטתו שלמה וראויה להזכירה בתורה. וכן אמרו רז"ל אמר יעקב שמא ח"ו יש פסול במטתי כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכיצחק שיצא ממנו עשו. ועוד שהזכיר בו מטה לפי שהשכינה ירדה עמו למצרים וכתיב (בראשית מט) ויאסוף רגליו אל המטה וכתיב (שיר ג) הנה מטתו שלשלמה. וכן הוא אומר (ישעיה נח) כבוד ה' יאספך. וזה מבואר.

סְפוֹרְנוֹ השבעה לי. למען יהיה לך פתחון פה נגדם אם ירצו למחות: וישתחו ישראל. להודות לקונו על שחננו להשיג זה מאת בנו כענין ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם וישתחו ארצה לה':

כְּלִי יָקָר . לא היה יוסף חשוד בעיניו שלא יקיים מצות אביו, אלא השביעו כדי שיהיה לו התנצלות לפני פרעה, כמו שפירש"י על פסוק כאשר השביעך שאם לא בשביל השבועה לא הייתי מניחך כו'. ומה שנאמר לשון לי ולו. השבעה לי, וישבע לו, נ"ל שהיה מתירא פן יאמר לו פרעה שיתיר שבועתו, ע"כ אמר השבעה לי היינו על דעתי, והנשבע על דעת חבירו אין לו התרה בלא דעת חבירו, כדאיתא בטור יו"ד סימן רכ"ז, על כן נאמר לי לדעתי וישבע לו. דבר אחר, לפי שיוסף אמר אנכי אעשה כדבריך. ואמר שיוסף אמר גם אנכי אעשה כמו שאתה עושה, ואצוה לבני ואחי שיקברוני בארץ כנען, ואמר יעקב השבעה לי שתעשה לי כן, כי אין אני משביעך שתצוה גם אתה לבניך כן, ואילו לא נאמר לשון לי הייתי אומר שהיה משביעו על כל דבריו אפילו על אנכי אעשה כדבריך. דבר אחר, שהיה יעקב רוצה לכסות השבועה מפני העומדים, כי אמר לו שים ידך תחת ירכי ר"ל והשבע לי, אמר לו יוסף אנכי אעשה כדבריך בלא שבועה כי נאמן אני בדבורי, ויאמר השבעה לי היינו לי לבדי בסוד שלא ידע מזה שום אדם, כי חרפה היא לו ליוסף לומר שאביו לא היה מאמין לו והוצרך להשביעו, לכך נאמר וישבע לו לבדו. ד"א שמתחילה אמר לו שים נא ידך תחת ירכי, כי רצה להשביעו בנקיטת חפץ ואמר לו אנכי אעשה כדבריך בלא שבועה, וחשב יעקב כי היה חרה ליוסף שבקש להשביעו שבועה חמורה, ויאמר השבעה לי בלא נקיטת חפץ וישבע לו, ולכך לא נאמר כאן וישם ידו תחת ירך אביו, כדרך שנאמר באליעזר עבד אברהם.

אוֹר הַחַיִּים ויאמר השבעה לי. הוצרך לומר לו פעם ב' השבעה ולא הספיק במה שענהו לעשות כדבריו, לפי מה שפירשנו בפסוק אנכי אעשה וגו'. יבא על נכון כי משיבו למה שאמר שאינו צריך שבועה כי מצדיק הוא דבריו אלא לעשות רצונו הוא מבקש ממנו לישבע, והוא אומרו השבעה לי פירוש להפיס דעתי, או לטעם הכמוס עמי, והכוונה חושש לזולת שיהיה מונע אותו, וכמו שכן היה שאמר לו פרעה שיתיר שבועתו כאומרם ז"ל, ולזה תכף נשבע לו: או יאמר השבעה לי לדעתי כדי שלא יבטל השבועה בלבו ועיקר השבועה בלב, ועשה יעקב כן לבטחון לכל צדדי הספק שיהיו בדבר:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.