א
וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל־פַּרְעֹה כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת־עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר׃
רַשִׁ״י
ואחר באו משה ואהרן וגו'. אֲבָל הַזְּקֵנִים נִשְׁמְטוּ אֶחָד אֶחָד מֵאַחַר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, עַד שֶׁנִּשְׁמְטוּ כֻלָּם קֹדֶם שֶׁהִגִּיעוּ לַפָּלָטִין, לְפִי שֶׁיָּרְאוּ לָלֶכֶת; וּבְסִינַי נִפְרַע לָהֶם, "וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה' וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ" (שמות כ"ד) – הֶחֱזִירָם לַאֲחוֹרֵיהֶם (שמות רבה):
אִבְּן עֶזְרָא
ואחר. אחר שעשה אהרן את האותות באו שניהם אל פרעה. ואמרו לו שניהם. כי השם הבטיחם ואנכי אהי' עם פיך ועם פיהו: ויאמרו כה אמר ה'. וזה השם לא שמעו פרעה על כן הזכיר אלהי ישראל. והטעם עם ישראל ולא יעקב לבדו: ויחגו לי במדבר. לזבוח זבחים כמו אסרו חג בעבותים. חגים ינקופו:
ב
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת־יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת־יְהוָה וְגַם אֶת־יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ׃
אִבְּן עֶזְרָא
ויאמר מי ה' אשר אשמע בקולו. שואל הוא מי ה' שהוא האלהים. ומתשובת משה שהשיב לו אחרי כן נלמוד זה:
סְפוֹרְנוֹ
לא ידעתי את ה'. לא ידעתי שום נמצא מהוה אחר אפיסות מוחלט: וגם את ישראל לא אשלח. וגם שיתאמת מציאות זה הנמצא, לא בשביל זה אשלח את ישראל:
ג
וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ פֶּן־יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב׃
רַשִׁ״י
פן יפגענו. פֶּן יִפְגָּעֲךָ הָיוּ צְרִיכִים לוֹמַר, אֶלָּא שֶׁחָלְקוּ כָּבוֹד לַמַּלְכוּת. פְּגִיעָה זוֹ לְשׁוֹן מִקְרֵה מָוֶת הִיא (שם):
רַמְבַּ״ן
פן יפגענו פן יפגעך היו רוצים לומר, אלא שחלקו כבוד למלכות. לשון רש"י. (רש"י על שמות ה׳:ג׳) ורבי אברהם אמר (אבן עזרא על שמות ה׳:ג׳) פן יפגענו כולל אנחנו הישראלים גם אתה פרעה וכל מצרים ולכן בראותם מכת בכורות אמרו כלנו מתים (שמות י״ב:ל״ג), כי נתברר להם דברי משה שאמר פן יפגענו בדבר, וגרשו אותם ללכת לזבוח. ואין דברו זה נכון, כי לא צוו לאמר שיהיה בישראל דבר או חרב אם לא יזבחו, והם לא ישנו בשליחות השם דבר: ועל דרך האמת הוא סוד הקרבנות, שהם כופר מן הפגיעה, כי לפניו ילך דבר (חבקוק ג ה) או בחרב הקשה ואמר זה, כי הקב"ה צוה אותם שיאמרו ואמרתם אליו ה' אלהי העברים נקרה עלינו ונזבחה לה' אלהינו (שמות ג׳:י״ח), והם אמרו כה אמר ה' אלהי ישראל שלח עמי (שמות ה׳:א׳), והנה פרעה היה חכם גדול ויודע את האלהים ומודה בו, כאשר אמר הוא או מורישו ליוסף, אחרי הודיע אלהים אותך (בראשית מא לט), איש אשר רוח אלהים בו (שם לח), אבל לא היה יודע את השם המיוחד, וענה לא ידעתי את ה' (ה' פסוק ב), והם נזכרו, וחזרו ואמרו לו כאשר צוו אלהי העברים נקרא עלינו (ה' פסוק ג), כי הזכירו לו אלהי העברים בלבד שהוא אל שדי, ואמר נקרא עלינו שהודיעוהו לשון המקרא כאשר נצטוו לו, ופירשו לו כי במקרא הזה אשר נקרא עליהם יצטרכו לזבוח לפניו פן תהיה הפגיעה בדבר או בחרב. וכענין הזה בא בדבר בלעם, שנאמר ויקר אלהים אל בלעם, ויאמר אליו את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח (במדבר כג ד):
אִבְּן עֶזְרָא
ויאמרו. זה השם הוא אלהי העברים שהיו יודעים והוא אברהם הנקרא עברי. ויצחק בנו. ויעקב ובניו. כאשר אפרש בפסוק כי תקנה עבד עברי: ויאמרו. מלת נקרא כמו נקרא נקריתי בהר הגלבוע. והוא כטעם פגיעה והנה פירש לו למה הם חייבים לחוג פן יבא דבר או חרב: מלת פן יפגענו. כוללת אנחנו ישראלים. גם אתה פרעה עמנו וכל המצריים. וכראות פרעה שבא הערוב ואכל מצריים רבים. כמו שכתוב ישלח בהם ערוב ויאכלם. אז אמר לכו זבחו לאלהיכם בארץ ומשה השיבו לא נכון לעשות כן בארץ רק דרך שלשת ימים במדבר ירחקו. וזה המרחק הוא בין מצרי' ובין הר סיני להולך בדרך ישר. ושם יזבחו ככתוב תעבדון את האלהים על ההר הזה. ועוד ויבן משה מזבח תחת ההר. גם המזבח שבנה בחלישת עמלק בהר סיני הוא. כי כתוב ויחנו ברפידים ושם כתיב הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב. ובבא הארבה נתן רשות לקצת ישראל שילכו לזבוח. ובמכת חשך נתן רשות ללכת כולם רק המקנה שלהם לא ילך עמהם וכראותם שבא הדבר והכה הבכורים אז נתבררו להם דברי משה פן יפגענו בדבר. על כן אמרו כולנו מתים. וגרשו אותם המצרים ללכת לזבוח גם השאילום:
סְפוֹרְנוֹ
אלהי העברים. על שאמרת מי הוא זה, הנה הוא אלהי העברים המפורסמים המחזיקים בדעות עבר. ועל מה שאמרת שאף גם זאת לא תשלח, הנה מה טוב שתשמע בקולו פן יפגענו. אותנו ואותך:
ד
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת־הָעָם מִמַּעֲשָׂיו לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם׃
רַשִׁ״י
תפריעו את העם ממעשיו. תַּבְדִּילוּ וְתַרְחִיקוּ אוֹתָם מִמְּלַאכְתָּם, שֶׁשּׁוֹמְעִין לָכֶם וּסְבוּרִים לָנוּחַ מִן הַמְּלָאכָה; וְכֵן "פְּרָעֵהוּ אַל תַּעֲבֹר בּוֹ" (משלי ד') – רַחֲקֵהוּ, וְכֵן "וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי" (שם א'), "כִּי פָרֻעַ הוּא" (שמות ל"ב) – נִרְחָק וְנִתְעָב: לכו לסבלתיכם. לְכוּ לִמְלַאכְתְּכֶם שֶׁיֵּשׁ לָכֶם לַעֲשׂוֹת בְּבָתֵּיכֶם, אֲבָל מְלֶאכֶת שִׁעְבּוּד מִצְרַיִם לֹא הָיְתָה עַל שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי; תֵּדַע לְךָ, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן יוֹצְאִים וּבָאִים (שמות רבה):
רַמְבַּ״ן
למה משה ואהרן שאל להם שמותם והזכירם בשמם דרך כבוד: תפריעו את העם ממעשיו אמר אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות ה׳:ד׳) תבטלו, וכן פורע מוסר (משלי יג יח), ותפרעו כל עצתי (שם א כה): לכו לסבלותיכם על דרך הפשט עבודת המלך, שהיו מכלל העם, כי בפעם הזאת באו לפניו עם כל העם, ולא שמע אליהם וצוה אותם שובו כלכם אל העבודה. ושבו משה ואהרן לפניו (שמות ז׳:י׳), ואמר להם פרעה תנו לכם מופת, ועשו כן, אז היו בעיניו כחרטומים ומכשפים וחכמים, ונהג בהם כבוד, ומעת החלו המכות עליו נהג בהם מורא גדול. וכן נראה עוד שלא היו כל עם בני ישראל עובדים כל הימים לפרעה בחמר ובלבנים, כי היו ממלאים ארץ מצרים ערים, אבל במס היו עושין, רק כי הכביד עליהם עולו לקחת מהם רבים: ורש"י פירש (רש"י על שמות ה׳:ד׳) לסבלותיכם, למלאכתכם שיש לכם לעשות בבתיכם, אבל מלאכת שעבוד מצרים לא היה על שבטו של לוי, ותדע, שהיו משה ואהרן יוצאים ובאים ונכון הוא, כי כל עבודת האדם בבית ובשדה נקרא כן, כמו לכל סבל בית יוסף (מלכים א י״א:כ״ח), ומנהג בכל עם להיות להם חכמים מורי תורתם, ולכן הניח להם פרעה שבט לוי שהיו חכמיהם וזקניהם. והכל סבה מאת ה'. ובאלה (שמות רבה ה׳:ט״ז) ראיתי אמר רבי יהושע בן לוי, שבטו של לוי פנוי היה מעבודת פרך, אמר להם פרעה, בשביל שאתם פנויים אתם אומרים נלכה נזבחה לאלהינו, לכו לסבלותיכם לישראל דבר אחר, אמר להם דייכם שאתם עומדים פנויים, שמא רע לכם שאין אתם עושים במלאכה, לכו לסבלותיכם. ורבי אברהם פירש לכו לסבלותיכם, סבלות העם, כי ידבר עמהם בעבור כל ישראל:
אִבְּן עֶזְרָא
ויאמר מלת תפריעו כמו שבוש. וכמוהו באין חזון יפרע עם. וכלל במלת לכו לסבלותיכם משה ואהרן. כי הם כנגד כל ישראל. כי אין סבלותיכם כמו עסקיכם. והעד והשבתם אותם מסבלותם:
ה
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה הֵן־רַבִּים עַתָּה עַם הָאָרֶץ וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם מִסִּבְלֹתָם׃
רַשִׁ״י
הן רבים עתה עם הארץ. שֶׁהָעֲבוֹדָה מֻטֶּלֶת עֲלֵיהֶם, וְאַתֶּם מַשְׁבִּיתִים אוֹתָם מִסִּבְלוֹתָם, הֶפְסֵד גָּדוֹל הוּא זֶה:
אִבְּן עֶזְרָא
ויאמר. אמר יפת כי פירוש הן רבים עתה עם הארץ שלא נחוש אם יבא דבר או חרב עליכם כי רבים הם הסובלים. ולפי דעתי שפירושו מלאכה גדולה אתם מבקשים להשבית:
סְפוֹרְנוֹ
הן רבים עתה עם הארץ. כי המשכילים לא יפנו אל דבריכם:
ו
וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת־הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת־שֹׁטְרָיו לֵאמֹר׃
רַשִׁ״י
הנגשים. מִצְרִיִּים הָיוּ וְהַשּׁוֹטְרִים הָיוּ יִשְׂרְאֵלִים; הַנּוֹגֵשׂ מְמֻנֶּה עַל כַּמָּה שׁוֹטְרִים וְהַשּׁוֹטֵר מְמֻנֶּה לִרְדּוֹת בְּעוֹשֵׂי הַמְּלָאכָה (שמות רבה):
ז
לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן׃
רַשִׁ״י
תבן. אשטו"בלא, הָיוּ גּוֹבְלִין אוֹתוֹ עִם הַטִּיט: לבנים. טיוול"ש בְּלַעַז, שֶׁעוֹשִׂים מִטִּיט וּמְיַבְּשִׁין אוֹתָן בַּחַמָּה; וְיֵשׁ שֶׁשּׂוֹרְפִין אוֹתָן בַּכִּבְשָׁן: כתמול שלשום. כַּאֲשֶׁר הֱיִיתֶם עוֹשִׂים עַד הֵנָּה; וקששו. וְלָקְטוּ:
אִבְּן עֶזְרָא
לא תאספון. כתוב באל"ף והמנהג להיותו בוי"ו ושניהם מתחלפין ביו"ד: ומנהג בוני עפר לערב עמו תבן או קש שיעמידנו: ללבון מגזרת לבנה. ובנין הלבנים חזק מהאבנים כי בנין העפר יזיקהו המים ובנין האבנים יזיקהו האש וכן כתוב ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחמר. ודע כי יש שמות לא ישתנו ממעלתם באתנח או בסוף פסוק בבעלי קמץ קטן. כמו ספר. ובבעלי פתח קטן כמו צדק. והנה כן תבן וטעמה לא נודע רק ככה נמצאו: וקששו. מגזרת קש מבעלי הכפל:
ח
וְאֶת־מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ כִּי־נִרְפִּים הֵם עַל־כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ׃
רַשִׁ״י
ואת מתכנת הלבנים. סְכוּם חֶשְׁבּוֹן הַלְּבֵנִים שֶׁהָיָה כָּל אֶחָד עוֹשֶׂה לַיּוֹם כְּשֶׁהָיָה הַתֶּבֶן נִתָּן לָהֶם, אוֹתוֹ סְכוּם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם גַּם עַתָּה, לְמַעַן תִּכְבַּד הָעֲבוֹדָה עֲלֵיהֶם: כי נרפים. מִן הָעֲבוֹדָה הֵם, לְכָךְ לִבָּם פּוֹנֶה אֶל הַבַּטָּלָה וְצוֹעֲקִים לֵאמֹר נלכה וגו': מתכנת. וְתֹכֶן לְבֵנִים, "וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִילוֹת" (שמואל א ב'), "אֶת הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן" (מלכים ב י"ב), כֻּלָּם לְשׁוֹן חֶשְׁבּוֹן הֵם: נרפים. הַמְּלָאכָה רְפוּיָה בְיָדָם וַעֲזוּבָה מֵהֶם וְהֵם נִרְפִּים מִמֶּנָּה; רטריי"ט בְּלַעַז:
ט
תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל־הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ־בָהּ וְאַל־יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי־שָׁקֶר׃
רַשִׁ״י
ואל ישעו בדברי שקר. וְאַל יֶהֱגוּ וִידַבְּרוּ תָמִיד בְּדִבְרֵי רוּחַ לֵאמֹר, נֵלְכָה נִזְבְּחָה; וְדוֹמֶה לוֹ "וְאֶשְׁעָה בְחֻקֶּיךָ תָמִיד" (תהילים קי"ט); "לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה" (דברים כ"ח), מְתַרְגְּמִינָן "וּלְשׁוֹעֵי"; וַיְסַפֵּר – "וְאִשְׁתָּעִי"; וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר ישעו לְשׁוֹן "וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל", "וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה" (בראשית ד'), וּלְפָרֵשׁ אַל יִשְׁעוּ – אַל יִפְנוּ, שֶׁאִם כֵּן הָיָה לוֹ לִכְתֹּב וְאַל יִשְׁעוּ אֶל דִּבְרֵי שָׁקֶר אוֹ לְדִבְרֵי שָׁקֶר, כִּי כֵן גִּזְרַת כֻּלָּם, "יִשְׁעֶה הָאָדָם עַל עוֹשֵׂהוּ" (ישעיהו י"ז), "וְלֹא יִשְׁעֶה אֶל הַמִּזְבְּחוֹת", (שם), "וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" (שם ל"א), וְלֹא מָצָאתִי שִׁמּוּשׁ שֶׁל בֵּי"ת סְמוּכָה לְאַחֲרֵיהֶם, אֲבָל אַחַר לְשׁוֹן דִּבּוּר – כְּמִתְעַסֵּק לְדַבֵּר בְּדָבָר – נוֹפֵל לְשׁוֹן שִׁמּוּשׁ בֵּי"ת, כְּגוֹן: "הַנִּדְבָּרִים בְּךָ" (יחזקאל ל"ג), "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה" (במדבר י"ב), "הַמַּלְאָךְ הַדּוֹבֵר בִּי" (זכריה ד'), "לְדַבֵּר בָּם" (דברים י"א), "וַאֲדַבְּרָה בְעֵדוֹתֶיךָ" (תהילים קי"ט), אַף כָּאן – אל ישעו בדברי שקר – אַל יִהְיוּ נִדְבָּרִים בְּדִבְרֵי שָׁוְא וַהֲבַאי:
אִבְּן עֶזְרָא
תכבד אמר הגאון כי אל ישעו. כמו אל ישענו והנו"ן חסר כחסרונו ממלת תת פחדך. ולא תאבה ולא תשמע אל דברי החולם האומר כי שרשו תת בעבור שנמצא תתה לי ערף. חשב כמו כמו שתה עונותינו לנגדך. והנה לא יוכל לכחש כי התי"ו השני במלת תתה לנכח והתי"ו של עיקר מובלעה בדגש. אע"פ שהתי"ו ראוי להדגש. כתי"ו והשבתי חיה רעה. אם כן יותר טוב שיהיה הנו"ן מובלע כהתבלע הנו"ן בתי"ו אמתו. כי היה ראוי להיות אמנתו. ובת בנת. ותת תנת. וחסרה נו"ן הראשון ממלת תתה לי כחסרון יו"ד והיום רד מאד. וחסרו נו"ן גע בהרים ויעשנו. ולפי דעתי כי ישעו כמו ירפו כאשר אמר נרפים. וכמו השע ממני. שעו מני. ועיניו השע כי כאשר תרפינה העינים תכהינה. וכמוהו ולא תשעינה עיני רואים. וטעם בדברי שקר. בעבור דברי שקר שמבטיחים אותם משה ואהרן:
י
וַיֵּצְאוּ נֹגְשֵׂי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וַיֹּאמְרוּ אֶל־הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר פַּרְעֹה אֵינֶנִּי נֹתֵן לָכֶם תֶּבֶן׃
יא
אַתֶּם לְכוּ קְחוּ לָכֶם תֶּבֶן מֵאֲשֶׁר תִּמְצָאוּ כִּי אֵין נִגְרָע מֵעֲבֹדַתְכֶם דָּבָר׃
רַשִׁ״י
אתם לכו קחו לכם תבן. וּצְרִיכִים אַתֶּם לֵילֵךְ בִּזְרִיזוּת, כי אין נגרע מעבדתכם דבר, מִכָּל סְכוּם לְבֵנִים שֶׁהֱיִיתֶם עוֹשִׂים לַיּוֹם בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן נִתָּן לָכֶם מְזֻמָּן מִבֵּית הַמֶּלֶךְ:
אִבְּן עֶזְרָא
אתם מאשר תמצאו. קרוב או רחוק: כי אין נגרע. תואר על כן הוא קמוץ כמשפט:
יב
וַיָּפֶץ הָעָם בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן׃
רַשִׁ״י
לקשש קש לתבן. לֶאֱסֹף אֲסִיפָה, לִלְקֹט לֶקֶט, לְצֹרֶךְ תֶּבֶן הַטִּיט: קש. לְשׁוֹן לִקּוּט, עַל שֵׁם שֶׁדָּבָר הַמִּתְפַּזֵּר הוּא וְצָרִיךְ לְקוֹשְׁשׁוֹ קָרוּי קַשׁ בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת:
אִבְּן עֶזְרָא
ויפץ. פועל יוצא והפועל פרעה שהצריכם להפיץ: לתבן. תחת תבן. כמו והחמר היה לחמר:
יג
וְהַנֹּגְשִׂים אָצִים לֵאמֹר כַּלּוּ מַעֲשֵׂיכֶם דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ כַּאֲשֶׁר בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן׃
רַשִׁ״י
אצים. דּוֹחֲקִים: דבר יום ביומו. חֶשְׁבּוֹן שֶׁל כָּל יוֹם כַּלּוּ בְּיוֹמוֹ, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן מוּכָן:
אִבְּן עֶזְרָא
והנוגשי' אצים. פועל יוצא. כמלת שב וכמלת מש שימצא פעם יוצא ופעם עומד: וטעם לאמר. לאמר להם: דבר יום ביומו. כמו מדי חדש בחדשו:
יד
וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה לֵאמֹר מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם גַּם־תְּמוֹל גַּם־הַיּוֹם׃
רַשִׁ״י
ויכו שטרי בני ישראל. הַשּׁוֹטְרִים יִשְׂרְאֵלִים הָיוּ וְחָסִים עַל חַבְרֵיהֶם מִלְּדָחְקָם, וּכְשֶׁהָיוּ מַשְׁלִימִים הַלְּבֵנִים לַנּוֹגְשִׂים שֶׁהֵם מִצְרִיִּים, וְהָיָה חָסֵר מִן הַסְּכוּם, הָיוּ מַלְקִין אוֹתָם עַל שֶׁלֹּא דָּחֲקוּ אֶת עוֹשֵׂי הַמְּלָאכָה; לְפִיכָךְ זָכוּ אוֹתָם שׁוֹטְרִים לִהְיוֹת סַנְהֶדְרִין וְנֶאֱצַל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עַל מֹשֶׁה וְהוּשַׂם עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'" – מֵאוֹתָן שֶׁיָּדַעְתָּ הַטּוֹבָה שֶׁעָשׂוּ בְּמִצְרַיִם – כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשׁוֹטְרָיו (במדבר י"א), (שמות רבה): ויכו שטרי בני ישראל אשר שמו נגשי פרעה אוֹתָם לְשׁוֹטְרִים עליהם, לאמר מדוע וגו'. לָמָּה ויכו? שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים לָהֶם מדוע לא כליתם גם תמול גם היום חֹק הַקָּצוּב עֲלֵיכֶם ללבן כִּתְמוֹל הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁהוּא יוֹם שֶׁלִּפְנֵי אֶתְמוֹל; וְהוּא הָיָה בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן נִתָּן לָהֶם: ויכו. לְשׁוֹן וַיֻּפְעֲלוּ, הֻכּוּ מִיַּד אֲחֵרִים – הַנּוֹגְשִׂים הִכּוּם:
אִבְּן עֶזְרָא
ויכו וגו' עליהם. על בני ישראל. וטעם להוסיף גם פירשתיו. והנה תמול הוא היום שעשה משה האותות לעיני העם ולא התעסקו בעבודתם גם היום שבא משה ואהרן אל פרעה וכן כתוב ויצו פרעה ביום ההוא:
טו
וַיָּבֹאוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּצְעֲקוּ אֶל־פַּרְעֹה לֵאמֹר לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה לַעֲבָדֶיךָ׃
טז
תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים וְחָטָאת עַמֶּךָ׃
רַשִׁ״י
ולבנים אומרים לנו. הַנּוֹגְשִׂים עשו, כַּמִּנְיָן הָרִאשׁוֹן: וחטאת עמך. אִלּוּ הָיָה נָקוּד פַּתָּח, הָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁהוּא דָבוּק, וְדָבָר זֶה חַטַּאת עַמְּךָ הוּא, עַכְשָׁו שֶׁהוּא קָמָץ, שֵׁם דָּבָר הוּא, וְכָךְ פֵּרוּשׁוֹ: וְדָבָר זֶה מֵבִיא חַטָּאת עַל עַמְּךָ, כְּאִלּוּ כָתוּב וְחַטָּאת לְעַמֶּךָ; כְּמוֹ "כְּבֹאָנָה בֵּית לֶחֶם" (רות א'), שֶׁהוּא כְּמוֹ לְבֵית לֶחֶם, וְכֵן הַרְבֵּה:
אִבְּן עֶזְרָא
ומלת וחטאת פועל עבר והוי"ו השיבו לעתיד כמשפט כי היא כמו וחטאה וכאשר העלימו האלף כאשר היא במלת חטא ולא יוכלו לשום נעלם אחר אל"ף. על כן החליפו הה' בתי"ו. ואין צורך לשום דגש בט'. וכמוהו וקראה אתכם הרעה. והעם במקום הזה לשון נקבה. כמו העם אשר בקרבה יושבת לבטח. מדוע שובבה העם הזה. והטעם כי החטא יהיה עליך. וכינו דרך מוסר כי החטא יהיה על שמו. וכמוהו והייתי אני ובני שלמה חטאים. ואויבינו ילעגו למו וימירו את כבודם:
סְפוֹרְנוֹ
והנה עבדיך מוכים וחטאת עמך. והנה אנחנו המוכים ואנשי החטאת המכים כלנו עמך, וראוי לך להקפיד על שתי אלה:
יז
וַיֹּאמֶר נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים עַל־כֵּן אַתֶּם אֹמְרִים נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַיהוָה׃
סְפוֹרְנוֹ
נרפים אתם נרפים. אתם הנרפים ועצלים מתרפים אתם במלאכתכם, לפיכך הכבדתי עליכם לזרזכם: על כן אתם אומרים נלכה נזבחה. מזה התבאר שאתם נרפים, שאין לחשוב שתאמרו נזבחה אלא כדי להתרפות מן המלאכה:
יח
וְעַתָּה לְכוּ עִבְדוּ וְתֶבֶן לֹא־יִנָּתֵן לָכֶם וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנּוּ׃
רַשִׁ״י
ותכן לבנים. חֶשְׁבּוֹן הַלְּבֵנִים; וְכֵן "אֶת הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן" (מלכים ב י"ב) – הַמָּנוּי, כְּמוֹ שֶׁאָמוּר בָּעִנְיָן "וַיָּצֻרוּ וַיִּמְנוּ אֶת הַכֶּסֶף":
יט
וַיִּרְאוּ שֹׁטְרֵי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֹתָם בְּרָע לֵאמֹר לֹא־תִגְרְעוּ מִלִּבְנֵיכֶם דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ׃
רַשִׁ״י
ויראו שטרי בני ישראל. אֶת חַבְרֵיהֶם הַנִּרְדִּים עַל יָדָם, ברע, רָאוּ אוֹתָם בְּרָעָה וְצָרָה הַמּוֹצֵאֵת אוֹתָם, בְּהַכְבִּידָם הָעֲבוֹדָה עֲלֵיהֶם לאמר לא תגרעו וגו':
אִבְּן עֶזְרָא
ויראו. זה הפסוק דבק בפסוקים הבאים אחריו כי ראו נפשם בצרה בעבור שאמר להם פרעה לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו ופגעו משה ואהרן והתרעמו עליהם. ומלת אותם כמו נפשם ועצמם. וכמוהו וירעו הרועים אותם. ויקבור אותו בגיא. ורבי יהודה בן בלעם אמר כי כמוהו יביא אותו אל פתח אהל מועד ולפי דעתי שהכהן יצוה להביא ו:
כ
וַיִּפְגְּעוּ אֶת־מֹשֶׁה וְאֶת־אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה׃
רַשִׁ״י
ויפגעו. אֲנָשִׁים מִיִּשְׂרָאֵל את משה ואת אהרן וגו'. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ: כָּל "נִצִּים" "וְנִצָּבִים" דָּתָן וַאֲבִירָם הָיוּ, שֶׁנֶּ' בָּהֶם "יָצְאוּ נִצָּבִים" (במדבר ט״ז:כ״ד), (נדרים ס"ד):
אִבְּן עֶזְרָא
ויפגעו. תחסר מלת והם היו נצבים וכמוהו ופרעה חולם היה חולם. והנה היה עומד על היאר. ורבים ככה:
כא
וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא יְהוָה עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת־רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת־חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ׃
אִבְּן עֶזְרָא
ויאמרו ירא ה'. חמסנו שהוא עליכם. ודע כי החמש ההרגשות מתחברות במקום אחד למעלה מהמצח. על כן יאמרו הרגשה אחת תחת חברתה כמו ומתוק האור. ורבי מרינוס אמר שאנו נמאסים ונבאשים בעיניו כריח רע:
כב
וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל־יְהוָה וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי׃
רַשִׁ״י
למה הרעתה לעם הזה. וְאִם תֹּאמַר מָה אִכְפַּת לְךָ? קוֹבֵל אֲנִי עַל שֶׁשְּׁלַחְתַּנִי (שמות רבה):
רַמְבַּ״ן
אדני למה הרעותה נכתב באל"ף דל"ת, כי השם המיוחד שהוא מדת הרחמים לא יריע לעם. ולמעלה הזכירו שני פעמים באל"ף דל"ת (ד' י' י"ג), שהיה מתחנן בו שלא יחר בו האף. ואולי היה מתירא מהזכיר ה' הגדול המחודש לו ומדבר אליו. למה הרעותה אחרי הודיע אלהים את משה פעמים (לעיל ג יט, ד כא) שלא יתן אותם מלך מצרים להלוך מדוע יתרעם. ואמר ר"א (אבן עזרא על שמות ה׳:כ״ב) כי חשב משה כי מעת דברו אל פרעה בשליחות ה' יקל מעליהם ויחל האלהים להצילם, והנה פרעה הכביד והרע, וזה טעם למה הרעותה, כי זה הפך מה שאמרת לי ראה ראיתי את עני עמי (שמות ג׳:ז׳), וארד להצילו (שם ח) ואיננו נכון בעיני, בעבור שאמר והצל לא הצלת, ואין ההצלה רק יציאתם מן הגלות: ולפי דעתי שחשב משה רבינו כי יאמר ה' שלא ישמע אליהם פרעה להוציאם מיד במצותו, ולא באות ומופת, עד שיעשה בו נפלאותיו הרבות, אבל חשב כי יביאם עליו תכופות זו אחר זו בימים מעטים וכשאמר לא ידעתי את ה' יצוה לעשות מיד לפניו אות התנין, והוא לא ישמע, ויכה אותו בו ביום בדם ואח"כ בכל המכות. וכשראה שעמדו שלשה ימים והוא יריע להם בכל יום, וה' לא כהה בו, ולא נתגלה למשה להודיעו מה יעשה, אז חשב משה כי ארוכה היא: ויתכן שהיו בזה המעשה שספר הכתוב ימים רבים, כי כאשר הוכו שוטרי בני ישראל עמדו ימים עד שדברו עם פרעה עצמו, ואמרו לו למה תעשה כה לעבדיך (שמות ה׳:ט״ו), כי אין ברשות כל אדם לבא בהיכל מלך פנימה ולדבר אליו פנים בפנים, אף כי שוטרי העם הנבאשים בעיניו, והנה סבלו עמלם ולחצם ימים רבים והיו באים עד לפני שער המלך עד שנשמעה צעקתם לפני המלך וצוה שיבאו לפניו וידברו עמו וכן אפשר ששב משה אל ה' ואמר למה הרעותה אחרי ימים מעת שפגעו בו השוטרים: ובאלה (שמות רבה ה׳:י״ט) אמרו ויצאו נוגשי העם ושוטריו (שמות ה׳:י׳), כיון שגזר כן הלך משה למדין ועשה שם ששה חדשים, ואהרן היה יושב במצרים, ואותה שעה החזיר משה אשתו ובניו למדין ועוד אמרו (שם ה כד) ויפגעו את משה ואת אהרן (שמות ה׳:כ׳), אחר ששה חדשים נגלה הקב"ה אל משה במדין ואמר לו לך שוב מצרים, בא משה ממדין ואהרן ממצרים, ופגעו בהם שוטרי ישראל כשהן יוצאין מלפני פרעה: וכן ראיתי עוד במדרש חזית (שה"ש רבה ב כב) דומה דודי לצבי (שה"ש ב ט), מה צבי זה נראה וחוזר ונראה, כך גואל הראשון נראה להם, וחזר ונכסה מהן וחזר ונראה להם וכמה נכסה מהם, רבי תנחומא אמר שלשה חדשים, הדא הוא דכתיב ויפגעו את משה ואת אהרן. ורבי יהודה ברבי אומר לקיצין. כלומר, כי לשון פגיעה לפרקים היא: והנה היו ימים רבים מעת דבר לו השם ובואו אל פרעה ולכן כששב משה אל ה' אמר למה הרעותה לעם למהר לשלוח אותי קודם שהגיע הקץ, כי לא היה ראוי לשלוח אותי עד שתרצה להצילם, כי עתה הרעותה להם ולא הצלת אותם ואם ככה את עושה להם יסופו ברעה אשר תמצאם ולכן ענה אותו עתה, בעת הזאת, בקרוב, תראה אשר אעשה לפרעה, כי לא אאריך לו כל כך כאשר חשבת, וקרוב לבא עתו וימיו לא ימשכו:
אִבְּן עֶזְרָא
וישב משה. הנה שאלה אחר שהשם הודיע למשה ואמר לו. ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך. עד שיעשה כל האותות אשר צוהו אם כן למה יתרעם משה לומר למה זה שלחתני והצל לא הצלת. התשובה חשב משה כי מעת דברו אל פרעה יקל מעליהם עולם. והנה הוא הכביד העבודה עליהם. וטעם למה הרעתה. הפך מה שאמרת ראה ראיתי את עני עמי. וארד להצילו מיד מצרים. ו. למה זה שלחתני. להרע לישראל והנה לא מצאתי תשובה להשיב לשוטרים:
סְפוֹרְנוֹ
למה זה שלחתני. אם היו ראוים לזה הפורענות, למה גלגלת אותו על ידי:
כג
וּמֵאָז בָּאתִי אֶל־פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא־הִצַּלְתָּ אֶת־עַמֶּךָ׃
רַשִׁ״י
הרע. לְשׁוֹן הִפְעִיל הוּא – הִרְבָּה רָעָה עֲלֵיהֶם, וְתַרְגּוּמוֹ "אַבְאִישׁ":
אִבְּן עֶזְרָא
ומאז. מהיום שדברתי אליו אז הכביד עולם עליהם כאשר הוא כתוב ויצו פרעה ביום ההוא. והטעם והצל לא הצלת וזה שחשבתי שיחל פרעה להקל מעליהם ותחל להצילם. ומלת הרע לעם הזה פעל יוצא כמו הרעו מאבותם:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.