Shulchan Aruch, Orach Chayim 62 — שולחן ערוך, אורח חיים סב
א אַף עַל פִּי שֶׁמִּצְוָה לְדַקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ, קְרָאָהּ וְלֹא דִּקְדֵּק בָּהֶן, יָצָא.
ב יָכוֹל לִקְרוֹתָהּ בְּכָל לָשׁוֹן, וְיִזָּהֵר מִדִּבְרֵי שִׁבּוּשׁ שֶׁבְּאוֹתוֹ לָשׁוֹן, וִידַקְדֵּק בּוֹ כְּמוֹ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ.
ג צָרִיךְ לְהַשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ מַה שֶּׁמּוֹצִיא בְּפִיו, וְאִם לֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ, יָצָא, וּבִלְבַד שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו.
ד אִם מֵחֲמַת חֹלִי אוֹ אֹנֶס אַחֵר קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלִבּוֹ, יָצָא: הַגָּה: וְאַף לְכַתְּחִלָּה יַעֲשֶׂה כֵן, אִם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ נָקִי לְגַמְרֵי, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְנַקּוֹתוֹ מִשּׁוּם אֹנֶס יְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא הַמָּקוֹם מְטֻנָּף לְגַמְרֵי, דְּאָסוּר לְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בִּמְקוֹם הַטִּנֹּפֶת (בֵּית יוֹסֵף סי' פ"ה).
ה צָרִיךְ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְהַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ הַקָּהָל, וְיַמְלִיכוּ שֵׁם שָׁמַיִם בְּיַחַד:
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) ולא דקדק - אין הענין שלא הזכיר התיבות והאותיות שבודאי לא יצא אבל ענין לא דקדק הוא שלא נתן ריוח בין הדבקים או שלא התיז הז' של תזכרו וכדומה וכנ"ל בסימן ס"א [ב"ח וא"ר בשם החינוך וכן מוכח מפרש"י שם במתניתין דף ט"ו עי"ש ומהגמרא שם ע"ב עי"ש]: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) יצא - מ"מ יזהר מאד לכתחילה בזה ואיתא בש"ס המדקדק בהן שכרו שמצננין לו גיהנם שהוא מדה כנגד מדה שמאחר שהוא מעורר עצמו בזה ומניע את חומו הטבעי לדקדק באותיות ובשכר זה החום הטבעי שהוא מעורר מצננין לו כנגדו חום אחר שהוא בגיהנם [ב"י]: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג (ג) בכל לשון - ודוקא שמבין באותו הלשון. וה"ה בתפלה ובה"מ ובקידוש וברכת המצות והפירות והלל [אחרונים ועיין בבה"ל] וכ"ז מצד הדין אבל למצוה מן המובחר הוא דוקא בלשה"ק כן כתב הב"ח בסימן קצ"ג ועיין בספרי האחרונים דבימינו אף מצד הדין יש ליזהר שלא לקרותה בלשון אחר כ"א בלשון הקודש כי יש כמה וכמה תיבות שאין אנו יודעים איך להעתיקם היטב כגון תיבת ושננתם יש בו כמה ביאורים אחד לשון לימוד ואחד לשון חידוד כמו שאמרו חז"ל שיהו ד"ת מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו. וכן כמה וכמה תיבות שבק"ש שאין אנו יודעין היטב ביאורו על לשון אחר כגון תיבת את ותיבת לטוטפות וכדומה אבל כשאנו קוראין שמע בלשה"ק וכן בתפלה וברכת המזון וקידוש ושארי ברכות אפילו אם אינו מבין הלשון יצא דזה אינו מצוי שבן ישראל לא ידע ביאור הפסוק ראשון שבק"ש שהכונה בו לעיכובא וכמו שכתוב בסימן ס"ג ס"ד: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד (ד) צריך וכו' - מדרבנן [ב"ח] ודעת הראב"ד הובא בחידושי הרשב"א דהוא מדאוריי' לכתחלה: ש"ע סָעִיף ג
ה (ה) להשמיע לאזנו - בק"ש וה"ה בברכותי' וכדלקמן ר"ו ס"ג: ש"ע סָעִיף ג
ו (ו) ובלבד וכו' - אבל אם הרהר בלבו לא יצא דקי"ל הרהור לאו כדיבור דמי ועיין בביאור הלכה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז (ז) יצא - האי יצא לא לגמרי קאמר דהא קי"ל הרהור לאו כדיבור דמי אלא ר"ל דעכ"פ בשעה שאינו יכול לדבר יהרהר ק"ש בלבו והקב"ה יקבע לו שכר עבור זה אבל בעצם אינו יוצא בזה על כן כשיסתלק האונס אם עדיין לא עבר זמן ק"ש מחוייב לחזור ולקרותה [הסכמת רוב אחרונים ועיין בביאור הלכה]: ש"ע סָעִיף ד
ח (ח) ואף לכתחלה וכו' - כתב הט"ז מזה יש ללמוד במי שצמא בלילה במטתו שא"א לו ליטול ידיו ולברך יהרהר הברכה בלבו וישתה. ובספר מטה יהודא חולק עליו וכתב דהרי אפשר לו לעמוד וליטול ידיו ואין דומה לחולה ולאנוס דאין דנין אפשר משאי אפשר ואפילו אם אין לו מים על הנטילה והשתייה או שקשה לו לעמוד מפני הקור הרי יוכל לקנח ידיו בכותל או בכל מידי דמנקי וזה מהני אפילו כשיודע בודאי שנגע בידיו במקומות המכוסים וכדלעיל בסימן ד' סעיף כ"ב וכ"ג: ש"ע סָעִיף ד
ט (ט) שלא יהא וכו' - ואם המקום ההוא מטונף לגמרי לא יהרהר נוסח קריאת שמע או הברכה רק יחשוב בלבו שמחוייב ואינו יכול לקיים ויצטער על זה וד' יראה ללבב ליתן לו שכר המחשבה כיון שהוא אנוס. ונראה פשוט דהשותין בבית המרחץ שלא כדין עושין דהרי שם אסור אפילו ההרהור ואינו אנוס לשתייה זו ועיין לקמן בסימן פ"ד מה שאכתוב שם בשם הפרי מגדים בענין זה: ש"ע סָעִיף ד
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף ב
א בכל לשון. דוקא כשמבין הלשון וה"ה בתפלה וב"ה אבל קידוש וברכת הפירות וברכת המצות והלל יוצא אפילו אינו מבין הלשון [תו' רפ"ז דסוטה] וע' מ"ש ר"ס קצ"ג: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ב שלא יהא המקום כו'. כגון בית האמצעי של מרחץ שמותר להרהר ואסור לדבר כמ"ש סי' פ"ד ובשל"ה דף ס"ו כ' דמ"ש תר"י שיהרהר בלבו היינו שיחשוב בלבו שמחויב לברך ויצטער על כך על שאינו יכול לברך עכ"ל אין ל' תר"י משמע כן: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ג צריך ש"ץ כו'. העולת תמיד לא עיין סי' ס"ה ס"ב: ש"ע סָעִיף ה
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף ב
א בכל עמ״א. ועתוס׳ סוטה ג״כ א׳ ד״ה אלו וד״ה ק״ש ול״ג א׳ ד״ה ברכת המזון ויש להסתפק בלה״ק אם אין מבין אפשר דיוצא כמו מגילה הלועז אשורית יצא ושאר לשונות דוקא שמע הבנה או שמע לומר לכתחלה צריך להשמיע לאזניו מ״ה לא מדרבנן עיין מ״ש בט״ז מזה ובחידושינו הארכנו וכאן אין להאריך. והנה בר״מ פ״ב מק״ש ה״י כתב בלשון שמבינה והמחבר השמיט זה אם בכוונה אפשר לומר שמע לכתחלה צריך מ״ה להשמיע לאזניו עט״ז תרפ״ט א׳ א״כ אין הוכחה שיבין דוקא והעד בקצ״ג בטור וש״ע אין יוצא בשמיעה אם אין מבין משמע כשמברך לעצמו יוצא אע״פ שאין מבין אם לא שנחלק בלה״ק יוצא ולא בשאר לשונות כמו מגילה או דלהמחבר בק״ו תפלה ד״ת כר״מ עמ״א שם אות ב׳ א״כ י״ל קושיית תוס׳ בסוטה דלא חשיב כי אם ד״ת דקידוש היום כיון שאמר בתפלה תו הוי דרבנן (עמ״א רע״א א׳) ותפלה חשיב במשנה בכל לשון ואד קידוש ד״ת בכלל ומש״ה השמיט המחבר זה ועדיין צ״ע ואי״ה יבואר בקצ״ג עוד בזה עסי׳ ק״א במ״א או׳ ה׳: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ב שלא עמ״א וכ״כ הפרישה דהרהור לאו כדיבור דמי וא״י כלל אלא יהרהר ויצטער שרצונו לברך ואי אפשר והקב״ה מצרף מחשבה למעשה ומסקנת המ״א משמע דיוצא באונס וכ״כ בקפ״ה א׳ וכ״ש הוא מק״ש: כתב הפר״ח בשם הר״מ אלשקר וא״ר דק״ש אין יוצא בשמיעה של חבירו דכתיב ודברת בם ע״ש והקשה על זה ועב״י סי׳ תקצ״ד ואי״ה בקצ״ג אבאר עוד: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ג צריך עמ״א ובס״ה ס״ב יחיד שבא לבית הכנסת יאמר עמהם ויראה דיכוין שלא לצאת כדי שיאמר ברכות עם ק״ש ד״ת עסי׳ מ״ו במ״א אות ט״ז וה״ה כאן: ש"ע סָעִיף ה
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף ב
א (ס"ק א) בכל לשון. דוקא כשמבין כו' תוס' רפ"ז דסוטה. דהתוס' גורסים שם אלו נאמרים בלשונם (אבל גרסתינו בכל ל' וע' בס' ב"ש) ק"ש תפלה ובהמ"ז והקשו התוס' למה לא חשיב גם קידוש וברכת הפירות וברכת המצות והלל: ותי' דבלשונם משמע המיוחד להם שמבינים אותו ל' מה שאין כן קידוש וברכת הפירות ומצות ובהמ"ז לא בעינן שיבין אותו לשון שקורא. ועמ"ש ר"ס קנ"ג לענין מי שרוצה לצאת בשמיעה אם צריך שיבין וע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ב (ס"ק ב) שלא כו' כגון בבית כו' וז"ל הרב"י בסי' פ"ה ותמהני על ר"י שכ' כו' שמי שמחוייב בברכה ואין יכול לאמרה שאין ידיו נקיות או שעומד במקום שאין נקי כגון החולה שאין מטתו נקיה ואין יכול לבטא בשפתים התפל' יש לו להרהר הברכ' או התפל' שנתחייב ואעפ"י שאינו יוצא ידי חובתו כו' עכ"ל ואפשר דלאו בידים מטונפות או מקום מטונף ממש קאמר אלא כשהידים או המקום אין נקיים. אבל טינוף אין בהם. ואלו לא הי' אנוס הי' צריך לנקות ידיו והמקום כרי שיוכל להוציא בשפתיו. והשתא שהוא אנוס כו'. ומ"מ יוכל להרהר בו כיון שאין שם טינוף גמור עכ"ל הרב"י והנה מ"א תי' דבמקום משכחת לה בב"ה של מרחץ. ובידים צ"ל שהן סתם ידים ואין מטונפות ואעפ"כ לתפל' (אבל לא לברכ' כדלעיל סימן ד' סעיף כ"ו) צריך לנקות במידי דמנקי כדלקמן סי' צ"ב סעיף ד'. ובאונס דא"א לנקותן דאסור באמיר'. ומ"מ הרהור שרי וע' בט"ז: ש"ע סָעִיף ד
ט״ז Taz
סָעִיף ד
א ואף לכתחלה יעשה כן. מזה יש ללמוד במי שצמא בלילה במטתו שא"א לו ליטול ידיו ולברך יהרהר הברכה בלבו וישתה וכן יש ללמוד ממ"ש ב"י בסי' פ"ה בשם ר"י: ש"ע סָעִיף ד
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף ד
א מ״ש המחבר בס״א יצא ברכות ט״ו א״ב ויש לעיין מהו לא דקדק אי שלא ידגיש ונח נע ובין הדבקים או כמ״ש א״ר א׳ בס׳ החינוך בפ׳ ואתחנן אבל קורא להגיה ממש לא יצא כמ״ש התוס׳ שם י״ג א׳ דחסר אותיות שישנן בכח הקריאה וי״ל דיצא כי לפי הלכה מצות צריכות כוונה אתיא משנה כפשוטה אם כיון כו׳ או סתם ואח״כ מחלוקת אין הלכה כסתם ואפילו בקורא להגיה מזוזות וכדומה יצא. ועמ״ש בחידושינו מזה ועיין פירוש המשנה בר״מ ז״ל ופ״ב מק״ש ה״א וכ״מ שם. בטור וב״י בשם מהרי״א מצנן גיהנם מכ״מ והנה לפעמים ממש מדה כנגד מדה ולפעמים היפוכם הוא מחמם עצמו מצננים לו ולפי העת והצורך והכל נכלל בכלל מכ״מ: ואף לכתחלה עט״ז והנה יש תקנה לנקות בצרור ועפר א״ר אות ד׳ יע״ש ומיהו בק״ש נמי ידיו מטונף ואין מים ינקה בצרור ועפר ויאמר בפיו. והנה יש בכאן קצת עיון שכאן כתב המחבר והר״ב אם מחמת אונס יצא בהרהור וכן בצ״ד ס״ו בתפלה יע״ש. והנה יראה דעת המחבר בלא אונס אפילו דיעבד לא יצא בהרהור ממשנה ט״ו א׳ לא השמיע יצא הא הרהור לא הא אונס יצא מבעל קרי ך׳ ב׳ כרבינא שם ובירושלמי הביאו הב״י כאן ועמ״א קפ״ה א׳ בהמ״ז אונס יצא בר״ז יע״ש. ולפ״ז כשיעבור אונס א״צ לחזור ולקרות ולהתפלל דמ״ה הרהור כדיבור וחז״ל החמירו בלא אונס לא יצא ובאונס העמידו על ד״ת. והנה המחבר שמע מותר בכל לשון א״כ דלא גרע מהרהור כמ״ש אה״ר ברכות ט״ו וגם א״צ להשמיע לאזניו מ״ה אפילו לכתחלה כ״א מדרבנן בהכרח שמע שיכוין ויבין פסוק א׳ מה שאומר כמ״ש בסימן ס״ג ס״ד וכמ״ש ברכות י״ג ב׳ וט״ז א׳ הסכת ושמע. אבל הר״מ ז״ל יש לו שיטה אחרת בזה דבק״ש פ״ב ה״א לא השמיע לאזניו יצא משמע הא הרהור לא יצא ופ״א מה׳ ברכות ה״ו כל הברכות יוצא בהרהור אף בלא אונס עכ״מ שם והינו דמחלק בין ק״ש דשמע בכל לשון הא הרהור לא ובין שאר מצות. ואפילו בהמ״ז ד״ת יוצא בלבו וא״כ אין הוכחה לומר דבק״ש בעינן כוונת הלב דפסוק א׳ רק כוונה לצאת דהוא מ״ה ומר״מ פ״א מק״ש אין הכרע אי סובר רק פסוק א׳ ד״ת ופר״ח בסי׳ ס״ז ואי״ה שם יבואר. אבל הפר״ח בכאן וצ״ד כתב דכשעבר האונס צריך לחזור ולקרות ולהתפלל יע״ש ולשון הש״ע משמע כמ״ש דיצא וא״צ כל שהיה אנוס וכמשנה דבעל קרי וכרבינא בזה והבן ובחידושינו הארכנו וכאן אין להאריך. ובלבוש כאן ס״ה מסיים דהרהור כדיבור דמי ובד״ת אסור להרהר במקום טינופת והיה מחנך קדוש ולמ״ד כדיבור דמי א״צ לוהיה מחנך קדוש. עב״י בכאן. ועמ״ש אי״ה עוד במ״א מזה: ש"ע סָעִיף ד
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף ב
א לשון. ודוקא שמבין הלשון וה"ה בתפילה ובה"מ. אבל קידוש וברכת הפירות וברכת המצות והלל יוצא אפילו אינו מבין הלשון תוס' רפ"ז דסוטה מ"א וע"ל סי' קצ"ג ס"א ועיין בשכנה"ג: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ב יצא. וכ"ש דיוצא בשומע ק"ש מאחר ע"ת וכ"כ מהרא"ם ח"א סי' מ"א ועיין מ"א סי' ס"א ס"ק ט"ז וכתב ע"ת ונראה דדוקא במבין הלשון ואפילו בלשון הקודש בעינן דוקא שיבין השומע עיין סי' קצ"ג ס"א ובשכנה"ג הביא בשם ברכת אברהם דדוקא ביחיד המוציא את היחיד אבל יחיד המוציא את הרבים. או יחיד המוציא את השנים בברכת המזון אפילו אינם מבינים בלשון הקודש יוצאים ע"ש. כתב הפר"ח ומסתברא כשיסתלק האונס אם עדיין לא עבר זמן ק"ש מחויב לחזור ולקרות דהא קיי"ל הרהור לאו כדיבור דמי ע"ש והיד אהרן חולק עליו ופסק דאינו חייב לחזור ולקרות ק"ש כיון שכבר יצא י"ח כשהגיע זמן ק"ש בהרהור דבאותה שעה שהיה אנוס הרהור כדיבור דמי ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
ג כן. מזה יש ללמוד במי שצמא בלילה במטתו שא"א לו ליטול ידיו ולברך יהרהר הברכה בלבו וישתה ט"ז: (ובספר אליהו רבה חולק עליו ע"ש והביא ג"כ בשם פרישה שחולק על הרב"י דבכל מקום שאינו נקי אסור להרהר נוסח הק"ש רק שיהרהר שמחויב לקרות ק"ש וברכותיה ויצטער על שאינו יכול לעשות כן ויש לו שכר על זה): ש"ע סָעִיף ד
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א אע"פ כו'. ט"ו ב' אר"ח ב"ח כל כו': קראה כו' שם א"ר טבי כו': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב יכול כו'. דאין הלכה כרבי מחבריו כמ"ש בפ"ד דעירובין ועוד דת"ק שם ט"ו א' ס"ל כוותייהו ואפסיק שם כת"ק כמ"ש בס"ק ועוד דסתם מתני' דסוטה כוותייהו: ויזהר כו'. כמש"ש שיהא למודך תם כו' ב"י: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג צריך כו'. שם הלכה כר"י שאמר כו' והלכה כו' ושם הלכה כדברי כו': ובלבד כו'. שם כ' ב' כר"ח מדמתרצי ר"א ור"א למילתיה תוס' שם בד"ה ור"ח וכן הסוגיא דשבת ק"נ א' כוותיה הר"י ורא"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד ס"ד אם מחמת כו'. כ"ח א"ח לדעת הירושלמי ונראה מש"ש על מתני' הנ"ל רב אמר הלכה כדברי שניהם להקל דלא כל מה אנן אמרין סתמא ור' יוסי הלכה כסתמא ר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי ומה צריכה רב למימר הלכה כדברי שניהם להקל אלא בגין שמע דתני לה ר' חייא בשם ר"מ לפום כן צריכה למימר הלכה כדברי שניהם להקל והיינו מה דאמר בגמ' דידן א"ל ר"מ הה"א אשר כו' אחר כוונת הלב כו': ואף לכתחלה כו'. דאמרינן במדרש אמרי האזינה ה' אמר דוד רבש"ע בשעה שאני יכול לדבר אמרי האזינה ובשעה שאיני יכול לדבר בינה הגיגי ור"ל כמו הגיון לבי בהגיגי כו' וז"ש בינה כו' תר"י ובילקוט תהלים סי' תרכ"ז רגזו ואל תחטאו כו' אמר הקב"ה אני אמרתי להתפלל בבה"כ שבעירך ואם אין אתה יכול לילך התפלל על מטתך ואם אין אתה יכול הרהר בלבך שנא' אמרו בלבבכם על משכבכם כו': ובלבד כו'. כמש"ל סי' פ"ה ס"ב וכגון בית אמצעי של מרחץ ועמ"א: ש"ע סָעִיף ד
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)