Shulchan Aruch, Orach Chayim 74 — שולחן ערוך, אורח חיים עד
א הָיָה יָשֵׁן עָרֹם בְּטַלִּיתוֹ, צָרִיךְ לָחֹץ בְּטַלִּית עַל לִבּוֹ וְאָז יִקְרָא, מִשּׁוּם דְּלִבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה אָסוּר: הַגָּה: וְה"ה אִם לִבּוֹ רוֹאֶה עֶרְוַת חֲבֵרוֹ אָסוּר (טוּר).
ב הָרוֹחֵץ עָרֹם בְּמַיִם צְלוּלִים, וְרוֹצֶה לִשְׁתּוֹת, יְכַסֶה בְּבֶגֶד מִמַּטָּה לְלִבּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא לִבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה כְּשֶׁיְּבָרֵךְ. וְדַוְקָא בְּבֶגֶד, אֲבָל בְּיָדַיִם לֹא הָוֵי כִּסוּי: הַגָּה: וְה"ה אִם מְכַסֶּה רֹאשׁוֹ בְּיָדָיו, לֹא מִקְרֵי כִּסּוּי הָרֹאשׁ וע"ל סי' צ"א (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ) וְאִם הָיוּ הַמַּיִם עֲכוּרִים, שֶׁאֵין אֵיבָרָיו נִרְאִין בָּהֶם, מֻתָּר לִקְרוֹת וְהוּא בְּתוֹכָן, וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא רֵיחָן רַע: וְאִם אֵין לִבּוֹ בְּתוֹךְ הַמַּיִם רַק לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם, אַף בִּצְלוּלִים שָׁרֵי (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).
ג אִם הָאָדָם מְחַבֵּק גּוּפוֹ בִּזְרוֹעוֹתָיו, דַּיְנִין לֵיהּ כְּהַפְסָקָה.
ד יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהַנָּשִׁים יְכוֹלוֹת לְבָרֵךְ וּלְהִתְפַּלֵּל כְּשֶׁהֵן לְבוּשׁוֹת הֶחָלוּק, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם מַפְסִיקוֹת לְמַטָּה מֵהַלֵּב: הַגָּה: וְאִם הֵן עֲרֻמּוֹת צָרִיךְ שֶׁתְּהֵא עֶרְוָה שֶׁלָּהֶן טוּחוֹת בַּקַּרְקַע, אוֹ שֶׁיּוֹשֶׁבֶת עַל שְׁאָר דָּבָר, דְּאָז אֵין לִבָּן רוֹאֶה עֶרְוָה שֶׁלָּהֶן, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּאִישׁ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח) וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ר"ו ס"ג.
ה שְׁאָר אֵיבָרָיו רוֹאִים אֶת הָעֶרְוָה מֻתָּר, אֲבָל אִם אֵיזֶה מֵאֵיבָרָיו נוֹגֵעַ בֵּין בְּעֶרְוָתוֹ בֵּין בְּעֶרְוַת חֲבֵרוֹ, אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע אוֹ לְהִתְפַּלֵּל. וִירֵיכוֹתָיו שֶׁהָעֶרְוָה שׁוֹכֶבֶת עֲלֵיהֶן צָרִיךְ לְהַפְסִיקָן בְּבֶגֶד אוֹ לְהַרְחִיקָן, בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יִגַּע הַגִּיד בָּהֶם.
ו הָיְתָה טַלִּיתוֹ חֲגוּרָה עַל מָתְנָיו לְכַסוֹתוֹ מִמָּתְנָיו וּלְמַטָּה, אַף עַל פִּי שֶׁמִּמָּתְנָיו וּלְמַעְלָה הוּא עָרֹם, מֻתָּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע. אֲבָל לְהִתְפַּלֵּל אָסוּר, עַד שֶׁיְּכַסֶה לִבּוֹ:
English Summary
A high-level overview of the main points in this siman and how the poskim discuss them. It is not the final word on any halacha.
Separating the heart from the ervah (the private parts) before Kriyat Shema, Tefillah and brachot, and the ways that separation is made.
seif 1 The Mechaber writes that one who was sleeping unclothed under his tallit must press the tallit against his heart before reading Kriyat Shema. The reason is that libo ro'eh et ha'ervah (his heart "sees" the ervah, with nothing between them) is forbidden. This follows Abaye and Rava in the Gemara, as the Gra notes. The Rema adds that it is also forbidden when his heart "sees" another man's ervah.
The Mishnah Berurah explains that a tallit spread over the whole body does not help, since the heart and the ervah are still together with nothing between them. The Mishnah Berurah adds that the same rule applies to one lying in his shirt without pants, and the Aruch HaShulchan writes the same of one lying in his shirt with his body covered. The Mishnah Berurah writes that before learning Torah or saying any bracha, he presses the shirt against his body at the heart or below it. The Mishnah Berurah gives the reason for the rule. The Torah ties this prohibition to seeing, in the verse that no ervah be seen among you. Another verse speaks of the heart as seeing ("my heart has seen much wisdom"), so the Chachamim were strict. The Aruch HaShulchan gives a different reason. While one prays, the heart, where holy thoughts are, is the main "camp of the Shechinah (Hashem's presence)." He writes that this rule is rabbinic. It applies to every bracha, since Hashem's name is mentioned, but not to Torah learning.
The Mishnah Berurah cites the Derech HaChaim on one who already read Kriyat Shema with its brachot, or prayed, while his heart "saw" the ervah. He must repeat them. For other brachot the Mishnah Berurah is in doubt, and one does not repeat them. He then cites the Chayei Adam, who is lenient after the fact even for Tefillah because the prohibition is rabbinic, and writes that perhaps one may rely on this. The Aruch HaShulchan rules that such a person has fulfilled his obligation and does not repeat, since no ervah was actually exposed.
The Magen Avraham and the Mishnah Berurah explain the Rema's case as one where nothing separates his heart from the other man's ervah (for example, two men lying unclothed under one tallit, facing each other without touching). The Aruch HaShulchan finds this hard to accept, since the prohibition is rabbinic and Rashi and Tosafot imply there is no concern. He reads the Rema to mean that the other man's exposed ervah is facing him. That is forbidden even when his own heart is separated.
seif 2 The Mechaber writes about one bathing unclothed in clear water who wants to drink. Before saying the bracha, he covers himself with a cloth from below his heart downward, so that his heart does not "see" the ervah. Only a cloth helps. Covering with his hands does not count. The Taz and the Mishnah Berurah explain that the water, though clear, counts as a covering, so the ervah is not considered exposed. The cloth is needed because the heart and the ervah are both in the water. The Mishnah Berurah adds two conditions: his head must be out of the water, and he must not look at the ervah.
The Rema adds that covering the head with the hands also does not count as covering the head. The Taz limits this to saying a bracha or other holy words. For not going bareheaded for a short moment, the hand is enough. The Magen Avraham, citing the Terumat HaDeshen, explains why the hands do not count. The hand and the body are one kind, and min bemino eino chotzetz (one kind does not separate from its own kind). The Mishnah Berurah adds that another person's hands covering his heart do count.
The Rema adds two leniencies. If the water is murky, so that the limbs cannot be seen in it, the Rema permits reading while in the water, provided it does not smell bad. If his heart is above the water, it is permitted even in clear water. The Magen Avraham and the Mishnah Berurah, citing Rabbeinu Yonah, write that one may make clear water murky by stirring it with the feet. The Magen Avraham limits this to water over soil, not a vessel with no earth in it. The Mishnah Berurah notes that the Or Zarua allows it even in a tub. On the heart above the water, the Mishnah Berurah explains that the water itself separates the heart from the ervah. His eyes must still be out of the water, and he must not look at the ervah. The Aruch HaShulchan rejects the Pri Chadash, who requires a cloth even then.
seif 3 The Mechaber writes that wrapping one's arms around one's own body counts as a separation. The Taz and the Mishnah Berurah explain the case: one standing in clear water with his heart in the water. The Magen Avraham explains that the arms are not a covering, but they are a separation. The Mishnah Berurah gives the reason. People do not normally hold themselves this way, so it counts as a separation even though it is one body. He rules this way with the later poskim, against the Maharam Tiwele and the Pri Chadash, who are strict. The Aruch HaShulchan brings both views. He explains the first view this way: anything that separates is enough, while a covering below the heart cannot be made of one's own flesh.
seif 4 The Mechaber cites one opinion that women may say brachot and pray while wearing a chaluk (a long shirt), even without a separation below the heart. The Taz and the Mishnah Berurah explain that a woman's ervah is low, so her heart cannot "see" it. The Bach disagrees and requires a separation for women too. The Taz rejects his view. The Mishnah Berurah writes that the other later poskim follow the Mechaber. The Aruch HaShulchan, citing the Taz, writes that the Bach's view is not the main one.
The Rema adds that when women are unclothed, a woman must have her ervah flat against the ground, or she must sit on something. This does not help a man. The Rema gives the reason that in this way the heart of a woman does not "see" her ervah. The Magen Avraham, the Taz and the Mishnah Berurah write that this wording is inexact; the Magen Avraham calls it a scribal error. The point is that her ervah is then not exposed. The Taz and the Mishnah Berurah explain that a woman standing unclothed is forbidden because of the verse that no ervah be seen. The Mishnah Berurah explains that sitting does not help a man because his ervah protrudes.
The Mishnah Berurah adds, citing the Taz and the Shach in Yoreh De'ah, that a woman may say the bracha on immersion while standing in the mikveh water, since the water counts as a covering. It is better that her heart be above the water, or that she wrap her arms around herself.
seif 5 The Mechaber writes that it is permitted for the other limbs of the body to "see" the ervah. If any limb touches his own ervah or another man's, he may not read Kriyat Shema or pray. When lying down, he must separate his thighs from the ervah with a cloth, or move them apart, so that the organ does not touch them. The Mishnah Berurah explains the reason. Touching with the other limbs was forbidden because of touching with the hands, and touching with the hands was forbidden because it can lead to improper thoughts. Contact with the sac is not a concern, since it does not lead to such thoughts (as the Gra notes). Careful people avoid this too, since some disagree. Citing the Pri Megadim, the Mishnah Berurah adds that after the fact one has fulfilled his obligation even if the organ touched the thighs. The Magen Avraham cites the Hagahot Asheri, who permits reading when one touches the ervah of his own young children. The Magen Avraham leans to forbid it, and the Aruch HaShulchan concludes that forbidding it is the main view.
seif 6 The Mechaber writes about one whose tallit is tied around his waist, covering him from the waist down. He may read Kriyat Shema even though he is bare above the waist. He may not pray until he covers his heart. The Taz and the Mishnah Berurah explain the difference. In Kriyat Shema he is not speaking before the King. In Tefillah he must stand in awe, as one standing before the King and speaking with Him. The Mishnah Berurah explains that "his heart" here means his whole body. He adds that reading Kriyat Shema this way is only for a pressing need. Otherwise it is not proper even for a bracha. The Aruch HaShulchan adds that for Tefillah, his back behind his heart must also be covered.
This English summary is for review purposes only. It is not a halachic source and is not to be used for a halachic ruling. Suggestions or corrections are welcome: please add them to the comments section below. Go to the comments ↓ Each comment is reviewed by a TorahSages editor.
English summary © 2026 TorahSages · CC BY-NC-ND 4.0 · torahsages.com/library/shulchan-aruch/orach-chayim/74 · Copyright & Licensing
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) היה ישן ערום - המחבר תפס לשון הגמרא [ברכות כ"ג ע"ב] דשם שייך האי לישנא אבל בענינינו ה"ה כשהיה ישן בחלוקו בלא מכנסים ג"כ דינא הכי דאסור בד"ת או לברך שום ברכה עד שידביק בידיו הכתונת במקום הלב או למטה מלבו כדי שיהא הפסק בין לבו לערוה: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) צריך לחוץ - פי' דידביק הטלית על לבו כדי שיהא הפסק בין לבו לערוה אבל בלא"ה אסור דנהי דלבו מכוסה בטלית שעל כל גופו הרי עדיין לבו וערוה בהדדי הן ואין דבר ביניהן: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) על לבו - וה"ה אם חוצץ בטליתו מתחת ללבו כדי שיהא הפסק בין לבו לערוה ואפילו אם לבו מגולה לגמרי וכדלקמן בסעיף ו': ש"ע סָעִיף א
ד (ד) משום דלבו וכו' - דערוה בראיה תלי רחמנא כדכתיב לא יראה בך ערות דבר וגו' ומצינו לשון ראיה בלב כדכתיב ולבי ראה הרבה חכמה לפיכך החמירו חכמים בזה. ודע דאפילו אם לבו מכוסה בבגד להפסיק בינו לערוה צריך שתהא ערותו ג"כ מכוסה ואם הוא מגולה הסכימו הרבה אחרונים דאסור לקרות מן התורה אפילו אם מכוסה בהטלית גם על ראשו ועיניו שלא יוכל לראות את הערוה שהרי לא נאמר לא תראה ערות דבר אלא לא יראה בך כלומר שתהא מכוסה בענין שלא יוכל להראות אפילו לאחר. לפיכך העומד בבית ערום והוציא ראשו חוץ לחלון שלא יראה ערותו אע"פ שחצץ בבגד על לבו ה"ז לא יקרא כיון שערותו מגולה ונראית בבית אבל הישן ערום בכילה שאינה גבוה י' טפחים והוציא ראשו חוצה לה וגם חצץ באיזה דבר להפסיק בין לבו לערוה אע"פ שערותו מגולה בכילה ה"ז כמכוסה בטלית שכיון שאין הכילה גבוה י"ט שם כיסוי עליה כמו מלבוש ואינו דומה לבית שהוא חלוק רשות לעצמו ולא נוכל לכנות עליה שם כיסוי ע"כ אסור. וכן אם צואה בבית בתוך ד"א והוציא ראשו חוץ לחלון אסור לקרות ק"ש דשדינן ראשו בתר רובו [מ"א ור"ל דאסור אפילו לדעת המתירין לקמן בסימן ע"ו ס"ד עי"ש ועיין בפמ"ג] ואם הכניס ראשו לחדר שיש שם צואה אסור ג"כ לכו"ע לקרות דעכ"פ הצואה נגד עיניו ולדעת הרשב"א המובא בסימן ע"ט ס"ב אסור אפילו הוא עומד מבחוץ נגד הפתח כיון שהצואה כנגדו עי"ש [פמ"ג]: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) רואה את וכו' - עיין בדה"ח דאפילו בדיעבד אם קרא ק"ש והתפלל חוזר וכן מוכח מפמ"ג בסימן ע"א בא"א אות ה' עוד מוכח שם דהק"ש חוזר עם ברכותיה אם קראם בראיית לבו לערוה דהכי תקנו חכמים אבל בשאר ברכות יש להסתפק בדיעבד אם יחזור וספק ברכות להקל. ובח"א כלל ג' דין ל"ג ובנשמת אדם כלל ד' משמע דיש להקל בדיעבד גם לענין תפלה בדבר דהאיסור הוא רק מדרבנן ועיין בבה"ל סימן קפ"ה ואפשר דיש לתפוס כוותיה לענין זה ונצרף דעת רש"י ור"ש תלמידו המובא בתוס' [ברכות כ"ה ע"ב]: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) רואה ערות חבירו - דהיינו שאין הפסק בין לבו לערות חבירו כגון ששניהם שוכבים ערומים ומתכסים בטלית אחד והם רחוקים זה מזה דהיינו שאין בשרם נוגע אלא שפניהם זה כנגד זה והוא עצמו יש לו הפסק בין לבו לערוה אעפ"כ אסור משום דלבו רואה ערות חבירו או כגון ששניהם עומדים במים ולבו אינו רואה ערות עצמו לפי שמכוסה בבגד ממטה ללבו אלא שרואה ערות חבירו שאינו מכוסה אסור אף שעיניו חוץ למים דמ"מ לבו רואה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז (ז) יכסה בבגד וכו' - פי' דהמים אע"פ שהם צלולים מ"מ מהני כיסויין לענין שלא יהא אסור מחמת גילוי ערוה ובתנאי שיוציא ראשו חוץ למים ולא יסתכל בערוה כיון דהמים צלולים ונראית בהם ערותו אלא שעדיין יש איסור משום לבו רואה את הערוה כיון שהלב עם הערוה במים ע"כ צריך לכסות בבגד ממטה ללבו כדי שיהיה הפסק בין לבו לערוה וה"ה אם חוצץ בבגד על לבו ג"כ מהני וכנ"ל בס"א: ש"ע סָעִיף ב
ח (ח) כשיברך - וה"ה שיכסה ראשו שלא יברך בגילוי הראש: ש"ע סָעִיף ב
ט (ט) אבל בידים וכו' - בין אם מכסה על לבו או בין לבו לערוה אם לא שמחבק בזרועותיו כדלקמן והטעם דאין גוף מכסה גוף ודוקא בידים דידיה אבל אם אחרים מכסים לבו בידיהם שרי: ש"ע סָעִיף ב
י (י) לא מקרי וכו' - ר"ל לענין שיהא מותר לברך או להוציא מפיו שאר דברי קדושה ועיין לעיל בסימן ב' ולקמן סי' צ"א במ"ב: ש"ע סָעִיף ב
יא (יא) עכורים - ואם הם צלולין עוכרן ברגליו ודוקא בקרקע שייך זה אבל לא בכלי שאין בו עפר וטיט כ"כ המ"א אבל באור זרוע סימן קכ"ח כתב דאפילו ברוחץ א"ע בגיגית שייך זה: ש"ע סָעִיף ב
יב (יב) ריחן רע - עיין לקמן סימן פ"ו ובמשנה ברורה שם: ש"ע סָעִיף ב
יג (יג) רק למעלה וכו' - דהמים מקרי הפסק בין לבו לערוה. ויזהר ג"כ שעיניו יהיו חוץ למים ולא יסתכל בערוה וכנ"ל דלא עדיף מערוה בעששית המבואר בסימן ע"ה ס"ה דאסור: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יד (יד) כהפסקה - פי' אם עומד במים צלולים ולבו ג"כ תוך המים וצריך להפסיק בין לבו לערותו די בזה להפסיק אע"ג דכיסוי בעלמא בידיו מבואר בס"ב דלא מהני זה עדיף טפי והטעם כיון שאין דרכן של בני אדם לחבק עצמן כך והוא עושה כן מקרי הפסקה אף דהוא חד גוף וכן הסכימו האחרונים דלא כמהר"ם טיוולו ופר"ח שמחמירין בזה. וכשהוא הולך בחלוק בלא מכנסים והוא מדביק בידיו על חלוקו על הלב או מתחת לבו כדי להפסיק בין לבו לערוה גם לדידיהו שרי: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
טו (טו) יכולות לברך וכו' - הטעם דערותן למטה מאוד ואין הלב שלה יכול לראותה ומ"מ אם הן עומדות ערומות יש בהן איסור אחר דהיינו איסור גילוי ערוה לא מצד הלב אלא מצד שנאמר ולא יראה בך ערות דבר ואסורה לברך אלא צריכה שתהא יושבת וכמו שכתב רמ"א ע"ז שע"י ישיבתה פניה שלמטה מכוסים ואין ערותה נראית ומה שכתב הרמ"א דאז אין לבו רואה ערוה שלהן הוא לאו דוקא לבן דלבן בלא"ה אינו רואה ערותן אלא על שלא תהא בגילוי ערוה לגמרי קאמר וט"ס הוא וצ"ל ואז אינו נראה ערוה שלהן [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ד
טז (טז) מהלב - והב"ח חולק וס"ל דגם באשה בעינן הפסקה בין לב לערוה אפילו כשיש לה מלבוש אבל שאר האחרונים הסכימו לפסק השו"ע. ועיין בי"ד סי' ר' דמסקי הט"ז והש"ך שם דלפי מה שפסק השו"ע פה דאין שייך באשה לבה רואה את הערוה מותרת לברך ברכת הטבילה כשהיא עומדת בתוך המים אף שהיא עדיין ערומה דמשום גילוי ערוה אין בזה דהמים נחשבין כמו כיסוי. ויותר טוב שיהיה לבה למעלה מן המים דזה שרי אף באיש וכמו שכתב רמ"א בהג"ה בס"ב או שתחבק זרועותיה להפסיק בין לבה לערוה וכן פסק החכמ"א וה"ה אם עוכרת ברגליה שלא יהא איבריה נראין בהם זה לכו"ע מהני. ואם יש עוד נשים ערומות עומדות בבית הטבילה פשוט דצריכה בעת הברכה להחזיר פניה וגופה מהן ואף אם נימא דמקום המקוה הוא רשות בפני עצמו לא מהני כדמוכח לקמן בסימן ע"ט ס"ב עי"ש: ש"ע סָעִיף ד
יז (יז) טוחות - ר"ל דבוקות ומכוסות בהקרקע ומשא"כ באיש דלא שייך זה כי הביצים והגיד בולטין. ועיין במ"א לקמן סי' ר"ו דדעתו דאף אם העגבות נראין אין להקפיד דעגבות אין בהן משום ערוה וכן משמע קצת מביאור הגר"א ובא"ר פסק דעגבות יש בהן משום ערוה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יח (יח) רואים את וכו' - ר"ל ולא בעינן שיהא מכסה להערוה בפני עצמו באיזה דבר כדי שלא יראוה האיברים: ש"ע סָעִיף ה
יט (יט) איזה מאיבריו - דגזרינן נגיעת שאר איבריו משום נגיעת ידיו ונגיעת ידיו שלא יבוא לידי הרהור: ש"ע סָעִיף ה
כ (כ) הגיד בהם - אבל בנגיעה דכיס אין להקפיד דאין לחוש בו משום הרהור והמדקדקין מדקדקין גם בזה כי יש חולקין. ובדיעבד יצא אפילו אם נגע הגיד בהירכים [פמ"ג לדעת הפר"ח המובא לעיל בסימן ע"ג במ"ב סק"ד]: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כא (כא) ממתניו ולמטה - ר"ל אפילו רק עד למטה מערותו דבזה די מדינא לק"ש אבל לתפלה צריך שיהיה מכוסה כל גופו: ש"ע סָעִיף ו
כב (כב) אע"פ וכו' - במקום הדחק דאל"ה אין נכון לכתחלה לעשות כן אפילו באיזה ברכה וכ"ש בק"ש: ש"ע סָעִיף ו
כג (כג) מותר לקרות - כיון שערותו מכוסה וגם הטלית מפסקת בין לבו לערוה: ש"ע סָעִיף ו
כד (כד) לבו - ה"ה כל גופו ונקט לבו איידי דרישא דבק"ש א"צ לכסות לבו. וטעם דתפלה חמורה לפי שבתפלה צריך לראות את עצמו כעומד לפני המלך ומדבר עמו שצריך לעמוד באימה אבל בק"ש אינו מדבר לפני המלך: ש"ע סָעִיף ו
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א כתב הרב"י סי' ר"ו בשם הרא"ש פרק הרואה ירוש' ר' ירמיה בעי היה יושב בתוך מגדל של עצים מהו שיעשה כמו מלבוש ויוציא ראשו חוץ לחלון ויברך מספקא ליה אם לבו רואה את הערוה אסור או מותר ולמעלה פסקנו דאסור עכ"ל הרא"ש, ופליאה בעיני על המאור הגדול איך פי' כן דא"כ ל"ל למבעי במגדל דהוא מלת' דלא שכיח ה"ל למבעי כשלובש טלית או חלוק ופשוט דאישתמיטתי' הגמרא בסוכה דף י' ע"ב דאמרי' היה ישן בכילה מוציא ראשו חוץ לכילה וקור' ואם היתה גבוה י' אסור ופירש"י דאהל לא חשיב הפסק כמו העומד בבית ומוצי' ראשו חוץ לחלון דשדי ראשו בתר רובו ואם אינו גבוה י' הו"ל כמוציא ראשו חוץ לחלוק עכ"ל וא"כ דבר ברור שהירו' מבעיא ליה אם המגדל של עץ חשוב אוהל או ה"ל ככלי וה"ל כחלוק או כטלית וז"ל רי"ו ני"ג ח"ב היה יושב בתוך מגדל של עצים ועשאו כמין מלבוש יוצא ראשו חוץ לחלון ויברך ואם לבו רואה את הערוה אסור כ"ה בירושלמי עכ"ל הנה פסק הבעי' לקולא, אך ק' למה השמיטו הפוסקים ההי' דסוכה לכן נ"ל דס"ל דהירוש' והגמ' דסוכה ס"ל לבו רואה את הערוה מותר אבל לדידן דס"ל אסור א"כ ממ"נ אף את"ל דהאהל חשיב הפסקה מ"מ הרי לבו רואה הערוה ואם מוציא גם לבו חוץ לחלון א"כ הרי ראשו ורובו בחוץ והוי כאלו הוא כלו בחוץ ואפשר דרי"ו מוקי לה שלבו מכוסה בבגד וא"כ אין לבו רואה ערוה אך כדי שיהא הפסק בין ראשו לערוה בעינן שיוציא ראשו חוץ לחלון אבל בבית כה"ג לא חשיב הפסק, ונ"ל דה"ה אם צואה בבית והוציא ראשו חוץ לחלון אסור לקרות דשדינן ראשו בתר רובו ואם הכניס ראשו לחדר שיש שם צואה אסור ג"כ לקרות דעכ"פ הצואה נגדו: ערות חבירו. פי' שאין הפסק בין לבו לערות חבירו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב יכסה בבגד ממטה ללבו. אבל ראשו כיון שהוא למעלה מן המים שרי כמ"ש בהג"ה: ש"ע סָעִיף ב
ג בידים לא. ואף על גב דאמרינן בשבת דף ק"כ אם שם כתב על בשרו ורוצה לעמוד ערום מכסהו בידו, שאני התם דהיד מין אחד ושם מין אחר משא"כ יד וגוף כולהו חד מינא הוא ומין במינו אינו חוצץ (ת"ה) ועוד דבגמ' נמי גזרינן דילמא מישתלי ושקיל לידיה: ש"ע סָעִיף ב
ד עכורין. ואם הם צלולין עוכרן ברגליו (תר"י) ודוקא במעין שייך זה אבל לא בכלי שאין בו עפר וטיט: ש"ע סָעִיף ב
ה למעלה מן המים. כיון שעיניו חוץ למים ואינו מסתכל בערוה (ב"י רשב"א עס"ס ע"ה): ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו דיינין ליה כהפסק'. דנהי דכיסוי לא מקרי הפסקה מיהו הוי [ב"י]: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז אף על פי שאינם מפסיקות. דהא אין לבן רואה ערותן והב"ח חולק ע"ז וע"ס ר"ו: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף א
ח דאז אין לבן וכו'. ט"ס הוא וכצ"ל דאז אין נראית ערוה שלהן וכמ"ש סימן ר"ו וכן מ"כ דלא כל"ח שנדחק בזה פי' דאשה לעולם אין לבה רואה את הערוה אך צריך שיה' טוחות בקרקע כדי שלא תהא ערותה נראית כלל, וא"ל תסתכל במקום אחר כמ"ש ססי' ע"ה דוקא בערות חבירו אבל כשערותו מגולה אפי' אינו רואה אותה אסור וכמ"ש ס"א דאפי' מוציא ראשו חוץ לחלון אסור ול"ד למ"ש בס"ב בהג"ה דהתם עכ"פ ערותו מכוסה במים אלא שהם צלולים לכן אם אינו רואה אותה שרי וכ"כ תר"י בהדיא עמ"ש ססי' ע"ה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ה
ט בין בערות חבירו. כתב הרב"י זה נלמד במכ"ש מדין שנים ישנים בטלית אחד דאפי' בשר שניהם נוגעים זה בזה אסור כמ"ש רסי' ע"ג עכ"ל. וקשה דא"כ למה הוצרך לכתוב דין זה לכן נ"ל דהתם דוקא כששניהם נוגעים זה בזה ממתניהם למטה אבל אם שאר איבריו נוגעים במתניהם שרי להכי איצטריך למיכתב כשאבריו נוגעים בערות חבירו אסור דלא כב"י, כ' הג"א בבניו הקטנים אפי' נוגעים ערותן זה בזה שרי לקרות ודבר תימה הוא להתיר כלוי האי וקצת יש לדקדק לאסור ממ"ש תר"י גבי עכו"ם ערום עכ"ל ב"י וכתוב בד"מ והמדקדק בדברי תר"י ירא' שיש ראיה יותר להתיר מלאסור עכ"ל ול"נ לאסור מידי דהוה ארוא' ערות קטן עסיק ע"ה ס"ד: ש"ע סָעִיף ה
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א כתב עמ״א הנה בעיא דירושלמי י״ל בפשיטות לענין גילוי ערוה. דאסור אפי׳ עיניו ולבו אין רואות כמ״ש באורך בט״ז מיבעיא ליה אי מגדול קטן דומה לחלוק ולא הוי גילוי ערוה וכשמוציא ראשו ואין רואה שרי ולבו חוצץ בטליתו כו׳ ובש״ס דילן בסוכה י׳ בית לא הוי כחלוק וכילה שאין גבוה י׳ הוי כחלוק ומוציא ראשו וקורא כמו בחלוק עיניו ג״כ אין רואות וי״ל הפסיק בזרועותיו או כדומה ועיניו רואות ואמנם ממ״ש רש״י בסוכה אהל לא חשיב הפסק ושדי ראשו בתר רובו משמע גילוי ערוה אין לחוש רק מטעם עיניו רואות כב״ח הביאותיו בט״ז באורך גם משמע דעוצם עיניו לא מהני דאל״כ למה אסיר בבית כ״ז שאין מסתכל וזה דלא כהמחבר י״ל דפסק כהר״מ בפ״נ מק״ש הט״ז וי״ז דהחזרת פנים לחלק בלא גופו מהני וה״ה ערותו ועוצם נמי ש״ד וגמרא דסוכה מפרש לענין גילוי ערוה וכן ההיא דירושלמי (עיין ר״מ אסור לקרות נגד ערוה חבירו וכש״ס שאסור כו׳ כך נגד ערות עצמו דפשטא דקרא ולא יראה בך מוקמינן בשבת ק״נ א׳ בערות חבירו ומינה מה חבירו די בהחזרה ה״ה ערותו. ומ״ש בהגמ״י ע׳ פירש״י א״י דהא פסק דלבו רואה אסור). ובזה צדק הדרישה ז״ל בי״ד רי״ש מעשה דר״ת (הובא בס״ב דהניח בגד למטה מלבו ובגלוי ערוה דבכלי היה יושב והיינו כגמרא סוכה מגדול וכילה כחלוק חשיב וכרי״ו ובלבד שלא יהא לבו רואה דלא עדיף מכתונת ואני העני תמה על מ״ש הט״ז בי״ד ריש מסוכה ומתוס׳ שם דמה ראיה מלבו כו׳ וכאמור ועמ״ש באות בגד״ה בזה אי״ה: ומ״ש המ״א לענין צואה הנה צ״ע דל״מ אם רובו בתוך החדר והיה מחנך בעינן (משא״כ ערוה לא בעינן והיה מחנך דא״צ ד״א רק בראיה תליא ואפי׳ מיעוטו צ״ע דכל עצמותי תאמרנה. גם מ״ש ראשו תוך חדר שיש צואה אסור זה אפי׳ לרא״ש בע״ט ס״ב בעינן מחנך קדוש ודיבור היוצא מפה בעינן מחנך קדוש דאלו להרשב״א שם אפי׳ אצל הפתח נמי אסור כיון שרואה דלא יראה קאי אצואה נמי לדידיה ובעוצם אין חילוק בין רא״ש לרשב״א: ערות חבירו עמ״א. הנה הב״ח אסברה לן שעומדים שניהם במים (עד צוארו) וערותו מכוסה בבגד והאדון ז״ל פירש בישינים בטלית אחד רחוקים ואין נוגעים ולבו רואה ערות חבירו וערותו מכוסה בבגד וראשו חוץ לחלוק. וסיבת זה דאזלי לשיטתם בע״ה ס״ו במ״א ט׳ אבל להמחבר שם דעוצם די א״צ לציוריה והר״ב מדשתיק שם אודויי אודי ליה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב יבשה עמ״א בהג״ה שנייה לבו חוץ למים וכ״ש עיניו עיין אות ה׳ וכמו שהראה שם לע״ה ט׳ אבל להמחבר שם כל שאין רואה אפי׳ ראשו תוך המים שרי ואי״ה יבואר בע״ה ולקמן אות ה׳ מזה. עיין פרישה י״ד רי״ש וט״ז שם הביאותיו לעיל והנה י״ל גילוי ערוה במים אסור ומש״ה בברכות כ״ה ב׳ עלה דמתני׳ יתכסה במים פריך והרי לבו רואה ומשני עכורים ולא מוקי בלבו חוץ אלא דע״כ בלא״ה הכין הוא משום גילוי ערוה דירד לטבול כו׳ ולאו מקשה הוא אלא גילוי דעת דאפי׳ לבו רואה אסור כי״א וברייתא שם מים צלולים עד צוארו מותר לת״ק וגילוי ערוה י״ל בכלי כפרישה. ומיהו י״ל סתם מקוה גבוה המים יותר מלבו עי״ד קצ״ח סל״ו ובאר הגולה ע״ב יע״ש: ש"ע סָעִיף ב
ג בידים לא עמ״א הביא ת״ה סי׳ י׳ ומ״ש המ״א דהתם נמי דילמא משתלי א״כ כאן נמי ואמאי בס״ג מחבק שרי ושם בש״ס אמאי מהדרינן אגמי כבר הוקשה כן לפר״ח ז״ל והתי׳ דחיבוק בזרועותיו מדכר דכיר יע״ש וע״ש דכיסוי יד אחר מהני ונכון הוא דגוף אחר הוא וב׳ מדכר דכיר בפשיטות ומיהו מהא דברכות כ״ה. ב׳ י״א עוכרן ברגליו ולא חיבוק בזרועותיו כמ״ש הפר״ח י״ל די״א סוברים דאסור משום גילוי ערוה ואנן כת״ק פסקינן בזה כל שמכוסה במים לית גילוי ערוה ולענין לבו רואה פסקינן דאסור מדפריך שם אמתניתין בפשיטות והרי לבו רואה יע״ש ושאר הוכחות שכתבו ז״ל ואין להאריך יותר: ש"ע סָעִיף ב
ד עכורים עמ״א תר״י א״י גמרא הוא ברכות כ״ה ב׳ עוכרו ברגליו ומ״ש בכלי אין עפר כו׳ פשוט הוא ולפרישה כלי החילוק ואפי׳ אין בו מים לא הוי גילוי ערוה עמ״ש לעיל ובאות ב׳: ש"ע סָעִיף ב
ה למעלה עמ״א הרשב״א כ״כ אעיניו רואות ותי׳ שהם חוץ למים ומסתכל לחוץ ולמד הב״י בע״ה מזה דעוצם עיניו שרי (ואפי׳ תוך המים) והר״ב שלמד מזה ללבו חוץ הא בהכרח לבו רואה ועפר״ח ובחדושינו הארכנו וי״ל דהר״ב למד זה ממ״ש הרשב״א דלבו תוך המים משמע חוץ שרי ואפשר דלבו רואה רק דרבנן כמ״ש בט״ז וכל שהוא חוץ למים כהפסקה הוי משא״כ עיניו רואות ד״ת אפי׳ בעששית ע״כ עוצם מהני ולב״ח ומ״א י״ל עוצם מדרבנן אסור וכל שעיניו חוץ למים לא גזרו כנ״ל והבן זה. וזה שהראה לע״ד אות ט׳: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו דיינין עמ״א פירשתיו בט״ז אות ג׳ יע״ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז אע״פ שאין עמ״א באשה ערותה למטה ולית לבה רואה ערותה וע׳ ר״ו אות ה׳: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף א
ח דאז עמ״א יבואר היא דבר״ו כתב המחבר שבזה מתכסית ערותה (שלא תהא בגלוי לא שאין לבה רואה דבלא״ה אין רואה) ומ״ש כלל היינו עגבות כמ״ש שם אות ה׳ ומש״ה טוחו״ת בעינן והראה לע״ה ט׳ וכבר פירשתיו באות ה׳ והל״ח הביאו הא״ר אות ז׳ דבאשה נמי שייך לבו רואה קצת ולבישת החלוק הוי כהפסקה לדידהו ולא לאיש ולפ״ז במגדול וכלי להל״ח אסור ולמ״א י״ל דשרי ואין להאריך. עיין לבוש כתב באיש אין גוף מכסה גוף היינו כבסעיף ב׳ ובטור י״ד שכ״ח וש״ך שם אות ב׳ והלבוש גופיה שם הטעם שא״א לכסות שכולט כ״כ הרע״ב פ״ב דחלה מ״ג ומההיא דסעיף ב׳ י״ל הטעם דילמא משתלי כמ״ש המ״א אות ג׳ ומה״ט חיבוק לא משתלי וא״כ פניו טוחות הוי למישרי אי לאו דא״א לכסות: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ה
ט בין ע׳ מ״א העלה דשניהם נוגעים ממתניהם אסור הא שאר איבריו נוגע במתני חבירו שרי הא בערות חבירו אף שאר איבריו אסור דמטריד ומש״ה כתב הטור זה אבל איבריו נוגע בערותו י״ל דלא מטריד כבחבירו ומש״ה י״א מותר עיין ברכות כ״ד א׳ וכ״ה ב׳. ומ״ש מידי דהוי ארואה ערות קטן אע״ג דהתם ד״ת ובראיה מ״מ מדחזינן דמיקו־י ערוה אתי נמי למיטרד. ע׳ ב״י דאיבריו נוגע בכיס שרי ול״ג אטו ידיו דלא אתי לידי הרהור יע״ש ועיין סי׳ ג׳ סט״ו וא״י למה השמיטו האחרונים זה יע״ש: והוי יודע למ״ש הפר״ח בע״ג דאם קרא יצא דרק מטעם הרהור ולא מכוין שפיר ה״ה כאן באיבריו נוגע בערוה יראה דיצא. עיין לבוש מ״ש ס״ה שאר איבריו מותר ברואים הערוה דכי קרינן לא יראה ב״ח וגו׳ בלב שעיקר חיות תלוי בו משמע לכאורה שי״ל לבו רואה ד״ת וי״ל אגב גררא כ״כ וחז״ל גזרו כן מאסמכת׳ ועמ״ש אי״ה בע״ח וע״ט ושאר סימנים השייכי׳ לזה וכאן אין להאריך עוד: ש"ע סָעִיף ה
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א כתב הרב"י כו' מספקא לי' כו' הם דברי הרא"ש לפרש אבעי' דר"י וס"ל להרא"ש דפשיטא דאהל חשיב הפסק אלא כיון דאינו מוציא רק דאשו ועדיין הלב בפנים תוך המגדל. וא"כ עדיין לבו רואה א"ה. ולכן סיים הרא"ש ולמעלה פסקנו דאסור. ר"ל בפרק מי שמתו כו' פסק הרא"ש דלבו רואה את הערוה אסור. וא"כ ממילא נפשטה האיבעי' לדידן: דשדי ראשו בתר רובו והוי כלו לפנים והוי עיניו רואות את הערוה: ואם אינו גבוה יו"ד כו' חוץ לחלון. והיינו דוקא בכיל' דלא קביע אבל בית אפילו אינו גבוה יו"ד כיון דקביע אסור דאמרי' בכל ענין שדי ראשו בתר רובו כ"ה שם בגמ' בסוכה: אם המגדל של עץ חשיב אהל כו' בש"ס דילן מבואר שני הצדדים אם גבוה יו"ד לא הוי חציצה ואם אינו גבוה יו"ד ודאי הוי חציצה. ובירושלמי מסתפק אבל אינו מבורר אי מיירי בגבוה יו"ד ובאינו גבוה פשיטא לי'. או מיירי באינו גבוה יו"ד ובגבוה פשיטא ליה. או בירושלמי מסתפק בכל ענין בין בגבוה עשרה ובין באינו גבוה (ואפשר מגדל יותר קביעות מכילה וכמ"ש לקמן). וז"ל רי"ו ואם לבו רואה את הערוה אסור כ"ה בירושלמי וע"כ גם רי"ו הוי מפרש הירושלמי כמ"ש מ"א ופסק האיבעי' לקולא וכמ"ש מ"א וא"ש דברי רי"ו אבל אי רי"ו הוי מפרש הירושלמי כהרא"ש דמסתפק בלבו רואה את הערוה. א"כ על מה סיים וכ"ה בירושלמי אם על מ"ש לבו רואה את הערוה אסור דנקט האיבעי' לחומרא ע"ז לא הוי צריך לראיה מספיקו של הירושלמי כי הו' מחלוקת תנאים בש"ס דילן בפרק מי שמתו ואי על הרישא כוון רי"ו במ"ש יוציא ראשו חוץ לחלון כו' והיינו באין לבו רואה את הערוה וכמ"ש מ"א אח"ז הא זה אינו מבואר בירושלמי להיתרא. אדרבה דלמא הירושלמי מסופק בזה וכדעת מ"א באמת שזה היא איבעי' של הירושלמי אלא ע"כ צ"ל דגם רי"ו הוי מפרש הירושלמי כמ"ש מ"א וא"ש והא דאיצטריך רי"ו להביא מן הירושלמי ולא הביא סוגי' דסוכה שהביא מ"א. דפשיטא להש"ס דשרי י"ל או משום דאיכא שם בסוכה לישנא בתרא דלא נאמר דין כילה לענין ק"ש כלל אלא סוכה הישן תוך כילה בסוכה אי מקרא ישן תוך הסוכה ולא חשיב הכילה הפסק. ולישנ' בתרא עיקר וא"כ אינו מבואר היאך הדין לענין ק"ש. ולכן הביא ראיה מירושלמי: או אפשר ס"ל לרי"ו דמגדל של עץ חשיב יותר קבוע מכילה וירושלמי מיירי באין גבוה יו"ד ואינו חולק על ש"ס דילן דאע"ג דבכילה בפחות מי' הוי הפסק. מ"מ נסתפק במגדל דהוי יותר קבוע אפשר דלא הוי הפסק. ולכן נקט רי"ו לרבותא אפי' מגדל של עץ הוי הפסק וכ"ש כילה. ודין מגדל אינו מבואר בסוכה והא דלא חילק רי"ו בין פחות מיו"ד לגבוה יו"ד. או משום דסתם מגדל הוי פחות מיו"ד או אדרבא רי"ו מתיר בכל ענין דס"ל לישנא בתרא בסוכה עיקר וא"כ אין מבואר בש"ס דילן כלל דין כילה לענין ק"ש. כיון דהירושלמי מסתפק סתם במגדל משמע בין בגבוה יו"ד ובין באינו גבוה יו"ד ופסק האיבע' לקולא ומה"ט בכל ענין הוי חציצה ושרי: ואם מוציא גם לבו כו' כאלו הוא כלו בחוץ. ור"ל ואסור כה"ג: ואפשר דר"י מוקי לה כו' והפוסקים שהשמיטו נראה להם דוחק לאוקמי כה"ג דא"כ ה"ל להש"ס ירושלמי לפרש דמיירי שכיסה לבו א"ו דס"ל לבו רואה את הערוה מותר. וכ"כ התוספות בהדיא בסוכה דעל כרחך הא דמתיר להוציא ראשו חוץ לכילה ולקרות ק"ש ע"כ ס"ל לבו רואה את הערוה מותר. ועל כרחך צ"ל דנראה להם דחוק לאוקמי שכיסה את לבו. וכיון דקי"ל לבו רואה את הערוה אסור לכן השמיטוהו ואע"ג דאכתי ה"מ להעתיק אם כיסה לבו דכילה הוי חציצה אם הוציא ראשו. אין זה קושיא על הפוסקים להעתיק כל חידושי דינים היוצאים מתוך פילפול ואינם מבוארים להדיא בש"ס. וכ"כ כמה פעמים על הרמב"ם משא"כ רי"ו כ' מ"א דמוקי לה דהש"ס וירושלמי מיירי כה"ג ולכן העתיקו: אבל בבית כו' והיינו אפי' אינו גבוה יו"ד כצ"ל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב (ס"ק ב) יכסה כו' כמ"ש בהג"ה ר"ל לענין לב והוא הדין לעינים: ש"ע סָעִיף ב
ג (ס"ק ג) בידים כו' ורוצה לעמוד ערום ר"ל מי שהיה שם כתוב על בשרו וצריך טבילה ועי"כ צריך להסיר בגדיו וכיון דאסור לעמוד בפני השם ערום אם אפשר לכסות השם בגמי יכסה ולא הוי חציצה שנכנס בו מים ואם אין לו גמי ס"ל לחכמים דלא יכסה ביד דלמ' משתלי ויסלק היד מן השם ונמצא עומד ערום לפני השם ולכן לא יטבול ור' יוסי ס"ל טבילה בזמנה מצוה ולכן שלא לדחות טבילה בזמנה ס"ל דלא גזרי' ויכסה ביד עכת"ד הגמ': דהוי מין א' כו' דהלב והיד חד גוף נינהו משא"כ לגבי כיסוי השם שהיד אינו בא לכסות הגוף אלא לכסות השם שאינו מן הגוף עכ"ל ת"ה ס"י. ור"ל דכתב בדיו או בצבע שאינו מן הגוף: ועוד בגמ' נמי כו' הלשון צ"ב דמשמע שבא להוסיף ע"ד ת"ה טעם ובאמת המעיין בת"ה יראה שע"כ מ"א חולק על ת"ה דהת"ה בא להוכיח דכובע של קש מקרי כיסוי דהא אמרי' לגבי שם דמכסה בגמי ומה לי גמי או קש ותחלה רצה לדחות דאין ללמוד מכיסוי השם דע"כ לגבי הזכרת ברכה חמיר מלעמוד לפני השם ערום דהא לגבי השם היה די בכיסוי יד לולא דגזרי' דלמא משתלי ושקיל ולגבי ברכה כתב ר"ת דלא מהני ומה שמניח היד על הלב שלא יהיה לבו רואה א"ה ובעי' דוקא בגד ע"כ לגבי הזכרת ברכה חמיר א"כ גם לענין כובע של קש ליכא למילף מהתם דמהני ומסיק דלעולם הזכרת השם ולעמוד לפני השם ערום שוין שפיר איכא למילף מיניה דין כובע של קש והא דמהני התם כיסוי יד לולא גזרה דלמא משתלי משא"כ לגבי הזכרת ברכה. ה"ט דמין במינו אינו חוצץ כנ"ל עכת"ד ת"ה. הרי דגזרת דלמא משתלי בין עיניו של ת"ה ואפ"ה מקשה מיניה ע"כ צ"ל דס"ל דלגבי הזכרת ברכה לא שייך דלמ' משתלי וכן מצאתי בפר"ח. וה"ט דוקא טבילה שיש לה משך זמן א"ל דלמא משתלי משא"כ הזכרת ברכה דהוא זמר קצר מאוד ל"ל שבתוך זמן מועט מתחלת הברכה שהניח היד על הלב ישכח טרם יגמור הברכה ויסלק היד אע"כ מצד הדין לא מהני הנחת יד לגבי ברכה או י"ל דגם אם ישכח מסתמ' יחזור ויזכור מיד ויכסה ודוק' לגבי השם מיד שמסיר היד עשה איסור שעומד לפני השם ערום ואף אם שוב יניח ידו עליו לא תיקן את אשר עיות משא"כ בברכה יהיה איך שיהיה ע"כ ת"ה ס"ל בברכה לא שייך למגזר דילמא מישתלי והא הכא בברכה קיימינן ומ"א דס"ל דגם בברכ' גזרינן דילמא משתלי ע"כ חולק בזה על ת"ה: ש"ע סָעִיף ב
ד (ס"ק ה) למעלה כו' כיון שעיניו כו' הלשון אינו מדויק דהא בלב קיימי' והכונה דרמ"א בד"מ למד דין זה דאם לבו חוץ למים דשרי מדכתב הרשב"א אהא דאמרי' דבמים צלולים אסור משום דלבו רואה א"ה ת"ל דעיניו רואים א"ה. ותי' כיון דעיניו חוץ למים כו' משא"כ הלב שהוא במים ומיניה ילפי' דאם גם הלב חוץ למים שרי: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה (ס"ק ו) דיינין כו' הפסק' מיהו הוי. וכ' הל"ח פ' מ"ש סעיף קי"ג על דברי הרב"י וז"ל וצריך טעם לדבר ולכן נ"ל דלכך מקרי הפסקה לפי שעושה מעשה שלא כדרכו שאין דרך בני אדם לחבק עצמו כך. משא"כ כיסוי בעלמ' בידו על לבו היא דבר רגיל ושכיח ולפיכך אין כיסויו כיסוי עכ"ל. ובס' פר"ח חולק על דין זה ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו (ס"ק ח) דאז כו' פי' דאשה כו' פי' זה הוא לפי גרסת מ"א: שלא תהא ערותה כו' פי' ר"ל משום לא יראה בך ערות דבר. וכ"כ תר"י וע' ש"ך וט"ז י"ד סי' רי"ש האריכו בזה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז (ס"ק ט) בין כו' וקשה דא"כ למה הוצרך כו' ר"ל הטור וראב"ד ע"ש: בערות חבירו היינו הגיד ולא הכיס כ"כ הרב"י לענין ערות עצמו. וכמ"ש בש"ע שלא יגע הגיד בהם: כתב הרב"י כ' הג"א כו' ממ"ש תר"י גבי עכו"ם ערום כו' וכ' בד"מ כו' יותר להתיר מלאסור. דאהא דאמרינן פ' מ"ש דף כ"ה דערות עכו"ם מקרי ערוה. אע"ג דבשר חמורי' בשרם מ"מ מדכתיב ואת ערות אביהם לא ראו מוכח דגם ערות עכו"ם מקרי ערוה. וא"כ כשמלין גר ודאי צריך לכסות ערותו בשעת ברכת המילה וכתבו תר"י דיש מביאין ראיה מכאן דה"ה כשמלין קטן דצריך לכסות ערותו בשעת ברכת המילה. וי"א דא"צ דהא קי"ל דישן עם בניו הקטנים וקורא ק"ש ודחה הוא ראיה זו דשאני התם דאינו רואה הערוה. ומניין להתיר ראיית הערוה ומסיק וסיים וז"ל דמיהו נראה דבקטן כ"כ (ר"ל שאינו ראוי לביאה כמ"ש הרא"ש) דלא דייני' לי' ערוה וא"צ לכסותו עכ"ל. וא"כ הרב"י דייק מתחלת דברי תר"י שכ' דמהא דישן עם בניו הקטנים אין ראיה להתיר אפי' ראיית ערוה ואף דלבסוף מתיר ראיית ערות קטן מ"מ נגיעת ערוה דחמיר יותר לא שמענו היתר וד"מ דייק מסיפא מדכ' דבקטן כ"כ לא דיינינן לי' ערוה וכיון דלא מקרי ערוה אפי' נגיעה שרי ואע"ג דאינו ראיה גמורה דהא סיימו ואין צריך לכסותו אם כן י"ל דדוקא לענין זה דא"צ לכסותו ל"מ ערוה דראי' שרי אבל מ"מ נגיעה אסורה. מ"מ טפי משמע הלשון דלא מקרי ערוה כלל לכן כתב דיותר נראה להתיר מלאסור אבל מ"מ המ"א הסכים לדינא לדעת רב"י וכתב הטעם מ"ד ארואה ערות קטן דכתב הרב"י בסי' ע"ה דאסור. ואפי' לדעת רמ"א שהביא יש מתירין ראיית ערות קטן מ"מ נגיעה דחמיר אסור וכמ"ש הרב"י: ש"ע סָעִיף ה
ט״ז Taz
סָעִיף ב
א כדי שלא יהא לבו וכו'. פי' דהמים אע"פ שהם צלולים עכ"פ מהני לענין שלא יהא אסור מחמת גילוי ערוה אלא שעדיין יש איסור משום לבו רואה את הערוה כיון שהלב עם הערוה במים ע"כ צריך דוקא כיסוי בגד על לבו ובי"ד סי' ר' הארכתי בזה בס"ד. ש"ע סָעִיף ב
ב לא מקרי כיסוי הראש. נר' דהיינו דוקא לענין שיברך או יוציא מפיו שאר דברי קדוש' אבל לענין שלא ישב או ילך בגילוי הראש באקראי קצת די בכיסוי ביד וכמ"ש ס"ח: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג דיינין ליה כהפסק'. פי' אם הוא עומד במים צלולים ולבו ג"כ תוך המים וצריך להפסיק בין לבו לערותו די בזה הפסק' ואפילו למאי דכתב בסימן צ"א דכיסוי ידו לא הוי כיסוי כיון דהוא חד גוף שאני הכא דלא בעינן אלא הפסק ראיית הלב לערוה ודאי סגי בזה שהרי אין רואה ודומה זה לאשה שאין שייך לבה רואה ערותה כיון שעכ"פ אין רואה אע"פ שאין שם הפסקה ד"א חוץ לגופה ה"נ בזה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד אע"פ שאינן מפסיקין למטה כו'. הטעם דערותן למטה ואין הלב שלה יכול לראות' ומ"מ אם הם עומדות ערומו' יש בהן איסור אחר דהיינו איסור גילוי ערוה לא מצד הלב אלא מצד שנ' לא יראה בך ערות דבר וכעין שמצינו בסוטה שצריך לכסות לפניה ולאחריה מפני שכולה ערוה ופירש"י שבית הבושת שלה נראי' מלפניה ומלאחריה מ"ה צריכה שתהא יושבת וטוחות כמ"ש רמ"א ע"ז אלא שמה שסיים רמ"א דאז אין לבן רואה את ערוה הוא לאו דוקא לבן דלבן בלא"ה אינו רואה ערותן אלא על שלא תהא בגילוי ערוה לגמרי קאמר והוראה זו כתב מו"ח ז"ל עלי' דאין נכונה וכ"כ בי"ד אלא גם באשה בעינן הפסקה בין לב לערוה אפי' כשיש לה מלבוש וכ' שהש"ע עצמו סותר פסק שלו לקמן בסי' רע"ו דבעינן באשה יושבת דוקא כו' וגרם לו כל זה לפי שהבין לפי דיעה זו שאין באשה כלל גילוי ערוה אפילו עומדת וכיון שיש באמת איסור בעומדת נתבטלה דיעה זאת וכבר הארכתי בי"ד סי' ר' דלא דק בזה אלא בעומדת גם דיעה זאת מודה דיש איסור אבל לא מצד לב אלא מצד גילוי ערוה כמ"ש וע"כ דבר ברי וראוי לסמוך עליו שהאשה שיש לה מלבוש ונתכסה מלפניה ומלאחריה אינה צריך להפסק' בין לב לערוה כלל ויכול' להתפלל וכן לענין טבילה אם עומדת אפי' במים צלולים יכולה לברך אם לבה חוץ למים או אפי' תוך המים ומחבקת ידה על גופה תחת לבה וכן יעשה בישראל ועיין בט"ז בי"ד סי' ר' מש"ש בס"ד: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ה מותר לקרות ק"ש. לפי שאינו מדבר לפני המלך משא"כ בתפלה שצריך לעמוד באימה וביראה ולראות עצמו כאלו עומד בפני המלך ומדבר עמו: ש"ע סָעִיף ו
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף ב
א מ״ש המחבר בס״א לבו רואה ערוה אסור והגיה הר״ב ה״ה ערות חבירו ובב״י לא ביאר מקומו ובב״ח דמ״ש מסי׳ ע״ה דאף ערות חבירו אסור לראות והנה עיניו רואות מן התורה ולבו רואה מדרבנן כדבעינן למימר אי״ה באות א׳ ואין ראיה ועט״ז כתב מסימן ע״ג למה לי החזרת פנים יע״ש וא״י דא״כ בהחזיר א׳ מהם ויקרא די ולמה מחזיר שניהם ועוד דבהכרח חוצץ בטלית על לבו שלא יהא רואה לבו ערוה ממילא לא יראה הלב ערות חבירו: כדי עט״ז הנה תצטרך בכאן להקדמה א׳ וזו תוארה: דע כי הדין נחלק לחמשה א׳ עינו רואה ערותו ב׳ לבו רואה ערותו ג׳ בגילוי ערוה אעפ״י שאין עיניו ולבו רואה ד׳ עיניו רואה ערות חבירו ה׳ לבו רואה ערות חבירו והנה עיניו רואה ערותו או של עכו״ם מן התורה אסור מקרא (דברים כ״ג ט״ו) ולא יראה ב״ך ערות דבר וכנראה מברכות כ״ה ושבת ק״ן א׳ דמ״ה ודרשא גמורה ההוא מיבעי ליה וכ״נ מסתימת כל הפוסקים ובחה״ר ברכות יע״ש באופן כי לאו מן התורה הוא ברוא׳ ערוה וקורא ק״ש או עוסק בד״ת ודבר קדושה ומיהו עשה דוהיה מחנך קדוש לא קאי אערוה כ״א אצואה (מש״ה בערוה די בהחזרת פניו כבסימן ע״ה ס״ו ובצואה יש מחלוקת הרשב״א והרא״ש אי לא יראה קאי נמי אצואה או רק אערוה ושבת ק״ן דמשני ההוא לכדר״י ה״ה המ״ל לצואה ברשות אחרת כבסימן ע״ט ס״ב ושם הרהור שרי. ויבואר אי״ה בע״ט) וא״כ הקורא ק״ש ורואה ערוה עובר בלאו מ״ה וה״ה כל דבר קדושה אבל הרהור מותר כדמוכח בשבת ק״ן וברש״י שם ועא״ר ע״ה זיי״ן וי״ד סי׳ א׳ בט״ז וש״ך י״ט ול״ז ובפריי שם דהרהור מותר בערוה אלא שומע כעונה אסור בערוה דהוי כדיבור. והמתרגם שם עבירת דפתגם היינו עבירה בדיבור שקורא ק״ש במקום שאין ראוי (בס׳ המגיד הארכנו דהוי נמי לה״ר וגדול עונו כמו לה״ר שמכניס ד״ת במקום טומאה ח״ו): ויש לראות אם קרא ק״ש ועיניו רואות ערוה אם מפסל לעדות ומ״ה ודאי לא דלית ביה מלקות דדיבורי׳ דעביד מעשה הוי מעשה משא״כ כאן דלא עביד מעשה וכ״ת דיוצא ידי ק״ש יקיים מ״ע זה שבוש דלאו מעשה מקרי׳ אם לא בנעשה מעשה בפועל כמו חסמה בקול שהפסיק׳ הבהמה מלאכול ומימר (עיין פי״א משכירות ופ״א מתרו׳) ועוד דהא בורכא נמי הוי דא״י ידי ק״ש כבסי׳ פ״ג ס״ה ואפי׳ להפר״ח בע״א ס״ז מודה כאן וכמבואר אלא אפי׳ מדרבנן מבעיא לי די״ל דהא דמפסיל מדרבנן דוגמת מלקו׳ ד״ת דחייב מכות מרדות כמו שיראה הרואה בפ״ט ויו״ד מה׳ עדות שכתב היה עבירה שחייב מדבריהם כו׳ משא״כ כאן דאדיבור אפשר דלא לקי מכות מרדות דלא יהיה של דבריהם חמור משל תורה ולאו שאב״מ אין לוקין ומיהו בספר שושנת העמקים בכלל מכת מרדות ביארנו דאף לאוין ועשין שאין בהם מעשה כלל לוקה מכת מרדות מדבריה׳ כמ״ש הפר״ח בא״ח תצ״ו אות א׳ וראי׳ המוציא ש״ר בר״מ סוף ה׳ נערה ובתולה יע״ש ושם יבואר אי״ה וכאן אין להאריך. וכ״מ באה״ע כ״א ס״א בקול שומע מ״מ: באופן דעיניו רואות ערוה שלו או של חבירו מ״ה עובר בלאו ולוקה מ״מ מדבריהם ואמנם לבו רואה ערוה שלו או של חבירו יראה מדרבנן דבקרא לא מצינו לה וכ״ז כשהוא לבוש כתונת דהערוה מכוס׳ אבל בגלוי ערוה אע״פ שלבו מכוסה ועיניו אין רואות שמעצים (להמחבר בע״ה ס״ו ובט״ז ב׳) או הוציא ראשו חוץ לחלון (עמ״א כאן) אפ״ה אסור לקרות ולעסוק בתורה. והנה בי״ד רי״ש בט״ז וש״ך האריכו ודחה הש״ך דברי הב״ח דאמר דגלוי ערוה ליכא איסור כלל כ״א משום שלבו רואה ערוה יע״ש ואמת כן הוא וכ״ש להמחבר בע״ה דעוצ״ם עיניו מהני א״כ צא ופרנס ערו״ם לא יתרום יעצים עיניו ויפסיק בזרועותיו כמ״ש המחבר כאן ס״ג. ואלא מיהת בטעם הדבר הנה מדרישה שם משמע מדרבנן שאין כבוד השכינה שיהיה בגלוי ערוה ולעסוק בתורה ואמנם מט״ז שם וכאן ומש״ך שם משמע דמ״ה הוי והיינו כמ״ש הרשב״א בחדושיו ברכות כ״ד כ״ה לא יראה ערות דבר ולא כתיב לא תראה אלא לא יראה לאחרים ובחדושי הארכתי ויראה ודאי אם אחר עומד נגדו אסור מ״ה ובאין אחר מדרבנן מפני כבוד השכינה בפרישה אלא מרש״י בחומ״ש ולא יראה בך הקב״ה (עיין רא״ם יראה ט״ס צ״ל דאל״כ לא תראה בתי״ו הנוכח י״ל דוי״ו ולא יראה אין ענינו לכאן ובש״ח יראה בציר״י אפשר כן הוא) א״כ למדנו בביאור בגילוי ערוה אף שאין עיניו ולבו רואות אסור מ״ה כאמור כאן: אמור מעתה בעיניו רואה ערותו או בגלוי ערוה דין תורה אסור אף אין אחר עמו וספק אסור וחוזר וקורא מספק אלא שבזה י״ל דאם נאמר הלכה כרבא בתמורה ד׳ דאי עביד לא מהני הוי ספק תורה בק״ש ככס״ז עם ברכותיה (להמ״א שם לא להפרישה כי בשביל החזקה לא ישתנה הדין והבן עמ״ש שם) משא״כ אם נאמר דמדרבנן חוזר וקורא י״ל ספק דרבנן לקולא. והפרש יש בין עיניו רואות דלא מהני כיסוי המים כמו ערוה בעששית ואלו לגלוי ערוה מהני כיסוי המים כמ״ש הט״ז וש״ך ומ״א כמו שיראה הרואה בדבריהם בי״ד רי״ש וכאן הן אמת טעמא לא ידענא למה מאחר דלא יראה קאי אעיניו וגילוי ערוה מ״ש זה מזה ובחידושינו נתקשינו בזה ועתה ראיתי להפר״ח והרגיש בזה והש״ך סי״ד העיר ולא תי׳ יע״ש. ולפרישה בי״ד דרבנן הוא הוי א״ש דמהני כיסוי המים אמנם מרש״י חומש אין נראה כן וכדכתיבנא ועח״מ ר״ח בסמ״ע שם והבן. וע״ע במ״א ה׳: ולבו רואה ערוה דרבנן הוי י״ל שפיר כל שלבו חוץ למים הקילו וברייתא ברכות כ״ה ב׳ מים צלולים ישב עד צואר״ו וקורא (ויהיה רבותא ואהכי פליגי י״א ועב״ח) מסייעא לדין כל שחוץ למים הלב ומודים י״א. ול״ק מ״ש מערוה בעששית דעיניו ד״ת ולבו דרבנן כל מי שמכוסה במים וה״ה בעששית אף שלבו רואה ש״ד ועפר״ח ולמ״ש א״ש ועיניו לא מהני כיסוי המים כמ״א שעוצם עיניו (ומהכין הוכיח המחבר ז״ל בע״ה ס״ו דינו ואין חילוק בין ערות חבירו או ערותו והבן זה) ועיין מה שכתב במ״א ה׳ מזה. ועיניו רואות ערות חבירו מ״ה הוא ולבו דרבנן והפרש יש דאלו ערותו למ״ד בע״ה דעוצם לא מהני לא יצוייר החזרת פנים עט״ז אות ב׳ שם ואלו בערות חבירו לכ״ע החזרת פנים מהני ולבו רואה ערות חבירו נמי אסור. אשכחנא פתרי דלבו רואה ערות חבירו יותר חמור דאלו ערותו מהני הפסקה בזרועותיו ולחבירו סוף סוף לבו רואה וכסו״י ביד על לבו אף לערות חבירו אין מועיל דאין גוף מכסה גוף כדבעינן למימר לקמן אי״ה: וראיתי להא״ר ע״ה ז׳ חרה אפו בו בפרישה ז״ל יע״ש וי״ל דשומע כעונה ולהא נתכוין הפרישה ומ״ש דלתי׳ ראשון ערותו מכוסה כו׳ א״י דמלובש בכתונת דק אין אזור ערום מקרי ולבו רואה ערוה ואין להאריך דכה״ג יש תקנה בחיבוק זרועותיו וביד נמי יכסה הכתונת על הלב. ואם הכתונת דק מאוד ונראית הערוה משם דינו כדין המים עמ״א ע״ה באשה כה״ג ולעיניו לא מהני כמו עששית ואי״ה יבואר עוד. יצאתי חוץ לגדרי כי הקדמה זו צורך הוא ולקמן בע״ה וע״ט אי״ה יבואר עוד: ומ״ש הט״ז כיסוי בגד על לבו במקום ממט״ה ללבו יבואר אי״ה במ״א אות ג׳ ואות ה׳ בזה ועיין פרישה וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ב
ב לא עט״ז בסימן ח׳ אות ג׳ ועמ״ש שם בפריי בזה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג דיינינן עט״ז הנה בס״ב העתיק המחבר ממט״ה ללב״ו והפרישה כתב בר״ת הכוונה במלת למטה במים לומר שלבו ג״כ במים וכהגהות הר״ב בהג״ה שניה והחילוק בין כסוי יד על הלב ממש דמתורת כיסוי גלי דעתיה אף גוף מכסה גוף משא״כ למטה מלבו והלב מגולה גלי דעתיה דבתורת הפסקה מהני (מ״ש בש״ע לא משמע כן מדלא ציין הר״ב הג״ה שניי׳ לעיל אלמטה ממים יע״ש) והנ״ץ בשם ל״ח נתן טעם כי על הלב דרכו לתת יד אין מועיל משא״כ חיבוק זרועותיו אין דרכו יע״ש ולפ״ז ההפרש בין ידיו לזרועותיו (ואולי זה כוונת הפרישה דבש״ע לא הזכיר החילוק בין למטה מלב״ו רק בין יד לזרוע) וי״ל עוד ביד לא הוי הפסק גמור ובין זרוע דעב הוא. והנה מס״ב כיסוי היד לק״מ די״ל כל״ח או כמ״ש משא״כ מצ״א כיסוי על הראש דג״כ אין דרכו לא מהני דמ״ש מכאן ותי׳ דראש בכיסוי תליא גוף אין מכסה גוף משא״כ לב בהפסקה די מהני ומש״ה נקיט מצ״א ואף שהר״ב הביאו ניחא ליה למפרך המחבר מדידיה אדידיה: ועם זה תבין כי המחבר ס״א כתב על לבו ובס״ב ממטה ללבו וי״ל ממטה במים כפרישה ולהורות כהר״ב בהג״ה וכיסוי יד על לבו לא מהני וחיבוק זרועותיו למטה מלבו מהני והלבוש בס״א על לבו או ממט״ה ויד לא מהני וע״ז השיג בל״ח כאמור ועיין נ״ץ והבין והנך רואה שלבושיה כתלג חיור דבש״ע משמע דלא כפרישה מדלא חילק רק בין יד לזרוע ולא בין ממט״ה ללבו והבן: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד אעפ״י עט״ז ומ״א ח׳ וכבר פירשתיו באות א׳ דגילוי ערוה אסור אעפ״י שמכוסה ממתנים ולמעלה על עינים אסור משום גילוי ערות וההבדל בין איש לאשה דבאיש לבו רואה ערותו ובאשה לא יצויר כי ערותה למטה וטוחות בעינן משום גילוי ערוה. ומה שסיים בטבילה לבה חוץ למים היינו לחומרא בעלמא אבל מדינא באשה אין לבה רואה ערותה וכ״כ בי״ד רי״ש (ט״ס באות א׳ וכאן ד׳ וצ״ל רי״ש) ועא״ר אות וי״ו תיקן כן דברי הט״ז ועמ״א ח׳ כאן וס״ו אות ח׳ בזה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ה מותר עט״ז ועיין צ״א ובב״ח שם דבתפלה ל״ד לבו ה״ה כל גופו צריך להיות מכוסה כעומד לפני המלך וכל מה שהמנהג שלא לעמוד בפני השר כך ה״ה בתפלה ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף ו
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א לבו. עמ"א שהעלה דאם צואה בבית והניח ראשו חוץ לחלון אסור לקרות ק"ש דשדינן ראשו בתר רובו. ואם הכניס ראשו לחדר שיש שם צואה אסור ג"כ לקרות דעכ"פ הצואה נגדו ע"ש. והיד אהרן כ' עליו שיש לגמגם בדין זה: ש"ע סָעִיף א
ב ערות חבירו. פי' שאין הפסק בין לבו לערות חבירו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג הערוה. פי' דהמים אע"פ שהם צלולים עכ"פ מהני לענין שלא יהא אסור מחמת גילוי ערוה. אלא שעדיין יש איסור משום לבו רואה את הערוה כיון שהלב עם ערוה במים ע"כ צריך דוקא כיסוי בגד על לבו. אבל ראשו כיון שרואה למעלה מן המים שרי כמ"ש המג"א: ש"ע סָעִיף ב
ד כיסוי. דוקא בידים דידיה אבל אם אחרים מכסים לבו בידיהם שרי. פר"ח: ש"ע סָעִיף ב
ה בידיו. ע"ל סי' ב' ס"ק ו' מש"ש: ש"ע סָעִיף ב
ו עכורין. ואם הם צלולין עוכרן ברגליו ודוקא במעין שייך זה אבל לא בכלי שאין בו עפר וטיט. מ"א: ש"ע סָעִיף ב
ז שרי. כיון שעיניו חוץ למים ואינו מסתכל בערוה. רשב"א מ"א משמע דאם מסתכל בערוה אסור. לפ"ז צ"ל דהחמירו יותר בראיית עינים מבראיית הלב דבעינים אפי' הם למעלה מן המים אם מסתכל בערוה אסור לקרות אבל בלב אם הוא למעלה מן המים אע"פ שהמים צלולים והלב רואה את הערוה כיון שהוא למעלה מן המים והמים מפסיקין מותר לקרות. ע"ת: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח כהפסקה. פי' אם עומד במים צלולים ולבו ג"כ תוך המים וצריך להפסיק בין לבו לערותו די בזה להפסיק אע"ג דכיסוי ידו לא הוי כיסוי כיון דהוא חד גוף. מ"מ הפסקה מיהא הוי ב"י: ומהר"ם טיוולי חולק אי כיסוי דעדיף טפי מהפסק לא מהני משום דהלב ויד חד גופא הוא כ"ש הפסק דלא מהני מזה הטעם עצמו. וכתב הפר"ח דהכי נקטינן: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ט מהלב. הטעם דערותן למטה ואין הלב שלה יכול לראותה ומ"מ אם הם עומדות ערומות יש בהן איסור אחר דהיינו איסור גילוי ערוה לא מצד הלב אלא מצד שנאמר לא יראה בך ערות דבר. מש"ה אם הם עומדות ערומות צריכה שתהא יושבת כמ"ש רמ"א ע"ז. אלא שמה שכ' הרמ"א דאז אין לבן רואה ערוה שלהן הוא לאו דוקא לבן. דלבן בלא"ה אינו רואה ערותן אלא על שלא תהא בגילוי ערוה לגמרי קאמר. וט"ס הוא וצ"ל ואז אינו נראה ערוה שלהן. ט"ז מ"א ע"ת והב"ח חולק וס"ל דגם באשה בעינן הפסקה בין לב לערוה אפי' כשיש לה מלבושים וט"ז חולק עליו ופסק להתיר כמ"ש הש"ע ע"ש. ועיין בי"ד סי' ר' (ועיין בס' אליהו רבא שמקיים הגירסא בש"ע ואז אין לבן רואה כו' דבנשים נמי שייך לבן רועה ערותן אלא דכיון שערותה למטה חשוב לבישת חלוקה הפסקה והעלה בספרו ליו"ד טעם למנהג הנשים דמברכין על הטבילה במים. משום דעל הרוב לבן חוץ למים ואכן אם הלב במים צריכה לכסות או לחבק בזרעותיה ע"ש): ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
י בבגד. וכ' הב"י ומשמע לי דלא מיקרי ערוה לענין זה אלא הגיד עצמו דאי בנגע בידיו אתי לידי הרהור אבל בנגיעת הכיס לית לן בה דאפילו אי הוי נוגע בידו לא אתי לידי הרהור ע"כ ומהר"ם טיוולו חולק וס"ל דכיס נמי מיקרי ערוה לענין זה ותרוויהו אסירי. עיין יד אהרן ובגינת ורדים בגן המלך סי' קכ"א: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יא ק"ש. לפי שאינו מדבר לפני המלך משא"כ בתפלה שצריך לעמוד באימה וביראה ולראות עצמו כאלו עומד בפני המלך ומדבר עמו: ש"ע סָעִיף ו
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א היה כו'. כי"א דסתמא דגמ' פריך שם כ"ה ב' והרי לבו כו' ועוד מדפליגי בעקבו רואה כו' ש"מ דבלבו ס"ל לאביי ורבא דאסור ואף דשמואל בסוכה י' ב' ס"ל דמותר הלכה כאביי ורבא. רא"ש ונ"ל שרש"י שפ' כמ"ד מותר אזיל לשיטתו שפי' שם ד"ה והרי עקבו כו' קס"ד כו' ר"ל דק"ל דכיון דמשני קסבר לבו כו' מאי פריך מעקבו לכן פי' דעקבו חמי' מלבו כיון שאין דרכו לראות: וה"ה אם לבו כו'. כמש"ש כ"ה ב' נכרי ערום כו' קמ"ל דאינהו כו' וכולהו משום לא יראה כו' וקאמר ישראל פשיטא כו': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב ודוקא כו'. מהנ"ל וכן שם בגמ' וי"א על לבו מ' דוקא בבגד אבל בידים לא וז"ש וה"ה כו' ונלמד מזה ועמ"א: ואם אין כו'. דמ"ש שם ישב עד צוארו דל"ל עד צוארו אלא משום וי"א שבכה"ג דוקא עוכרן ברגלו וזהו דפריך שם והרי עקבו כו' ור"ל הא בלא"ה אסור לי"א משום עקבו והא דפריך שם על מתני' וא"ל תכסה כו' והרי כו' אחר דמשני כותיקין פריך דע"כ גם מתפלל שם דטעמא דותיקין הוא כדי שיסמוך ובתפלה קאמר שם א' עד שיכסה את לבו: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג אם האדם כו'. יש מי כו' עט"ז ומ"א: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד ס"ד ואם הם כו'. פ"ב דחלה: טוחות כו'. גמ' שם כ"ד א' וצ"ע ועמ"א סי' ר"ו ס"ק ה': ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה ס"ה שאר כו'. דל"ד עקבו אלא משום שעומדת נגד הערוה: בין כו'. כמש"ש כ"ד מהו שזה יחזיר כו': וירכותיו כו'. ראב"ד וכנ"ל: הגיד כו'. לאפוקי הכיס דאין בו משום הרהור וכמ"ש רפ"ב דנדה: ש"ע סָעִיף ה
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)