א צוֹאָה בַּעֲשָׁשִׁית, מֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁרוֹאֶה אוֹתָהּ דָּרַךּ דָּפְנוֹתֶיהָ, מִשּׁוּם דִּבְכִסוּי תָּלָה רַחֲמָנָא, דִּכְתִּיב וְכִסִיתָ אֶת צֵאָתֶךָ, וְהָא מִתְכַּסְיָא.
ב צוֹאָה בְּגוּמָא, מֵנִיחַ סַנְדָּלוֹ עָלֶיהָ וְקוֹרֵא, דַּחֲשִׁיבָה כִּמְכֻסָה, וְכֵיוָן שֶׁאֵין רֵיחַ רַע מַגִּיעַ לוֹ, מֻתָּר. וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא סַנְדָּלוֹ נוֹגֵעַ בָּהּ.
ג הֶעֱבִירוּ צוֹאָה לְפָנָיו, אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ, וּפִי חֲזִיר כְּצוֹאָה עוֹבֶרֶת דָּמִי, אֲפִלּוּ עוֹלֶה מִן הַנָּהָר אֵין הָרְחִיצָה מוֹעֶלֶת לוֹ, דְּהָוֵי כִּגְרָף שֶׁל רְעִי.
ד הָיְתָה צוֹאָה עַל בְּשָׂרוֹ וּמְכֻסָה בִּבְגָדָיו, אוֹ שֶׁהִכְנִיס יָדָיו בְּבֵית הַכִּסֵא דֶּרֶךְ חוֹר וְאֵינוֹ מֵרִיחַ רֵיחַ רַע, יֵשׁ מַתִּירִים לִקְרוֹת, וְיֵשׁ אוֹסְרִין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא הִתִּיר הַמַּתִּיר בְּצוֹאָה עַל בְּשָׂרוֹ, אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁהִיא נִכְסֵית מֵאֵלֶיהָ בְּלֹא מַלְבּוּשׁ, כְּגוֹן אֲצִילֵי יָדָיו, וְנָכוֹן לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי הַמַּחְמִיר: הַגָּה: וְשִׁכְבַת זֶרַע עַל בְּשָׂרוֹ דִּינוֹ כְּצוֹאָה (מַהֲרִי"ל הל' י"כ).
ה צוֹאָה בְּפִי טַבַּעַת, אֲפִלּוּ הִיא מְכֻסָה אָסוּר לִקְרוֹת לְדִבְרֵי הַכֹּל, אֲפִלּוּ אֵינָהּ נִרְאֵית כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד, וְנִרְאֵית כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב:
ו הָיָה לְפָנָיו מְעַט צוֹאָה, יָכוֹל לְבַטְּלָהּ בְּרֹק שֶׁיִּרֹק בָּהּ וְיִקְרָא כְּנֶגְדָּהּ, וְהוּא שֶׁיְּהֵא הָרֹק עָבֶה. וְאֵין הַבִּטּוּל מוֹעִיל אֶלָּא לְפִי שָׁעָה, אֲבָל אִם לֹא יִקְרָא מִיָּד וְהָרֹק נִמּוֹחַ וְנִבְלָע בָּהּ, לֹא בְּטֵלָה.
ז סָפֵק אִם צוֹאָה בַּבַּיִת, מֻתָּר לִקְרוֹת, דְּחֶזְקַת בַּיִת שֶׁאֵין בָּהּ צוֹאָה. סָפֵק אִם צוֹאָה בָּאַשְׁפָּה, אָסוּר מִשּׁוּם דְּחֶזְקַת אַשְׁפָּה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צוֹאָה. אֲבָל סְפֵק מֵי רַגְלַיִם, אֲפִלּוּ בָּאַשְׁפָּה מֻתָּר, מִשּׁוּם דְּלֹא אָסְרָה תּוֹרָה לִקְרוֹת כְּנֶגֶד מֵי רַגְלַיִם, אֶלָּא כְּנֶגֶד עַמּוּד שֶׁל קִלּוּחַ, וְאַחַר שֶׁנָּפַל לָא מִיתְסַר אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן, וּבִסְפֵקָן לֹא גָּזְרוּ.
ח קָרָא בְּמָקוֹם שֶׁרָאוּי לְהִסְתַּפֵּק בְּצוֹאָה, וּמְצָאָהּ אַחַר כָּךְ, צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת. אֲבָל אִם אֵין הַמָּקוֹם רָאוּי לְהִסְתַּפֵּק בּוֹ, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת. וּמֵי רַגְלַיִם, אֲפִלּוּ מְצָאָן בְּמָקוֹם שֶׁרָאוּי לְהִסְתַּפֵּק, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת:
א סָעִיף א (א) בעששית - הוא של זכוכית או דבר אחר המנהיר:
ב סָעִיף א (ב) לקרות - דע דבכל ההלכות אלו עד סי' פ"ח וכן לענין איסור ערוה הנ"ל כ"מ שנזכר הדין לענין ק"ש בין לענין היתר בין לענין איסור הוא לאו דוקא ק"ש דה"ה תורה ותפלה וכל עניני הקדושה ובין שאומרם בלשון קודש ובין בלשון חול:
ג סָעִיף א (ג) כנגדה - ואם מגיע לו ריח רע אסור ואפילו למ"ד בסימן ע"ט ס"ב דהפסקה מועלת לר"ר דוקא מחיצה שהוא רשות בפני עצמו אבל כפיית כלי לא ומ"מ א"צ בזה ד"א ממקום שכלה הריח אלא כ"ז שאין מגיע אליו סגי כ"כ הפמ"ג בסימן זה אבל בסימן ע"ט במ"ז נשאר בצ"ע ועיין בסימן ע"ט בבה"ל:
ד סָעִיף ב (ד) סנדלו - לאו דוקא סנדל ה"ה באיזה דבר שמכסה מהני ונקט סנדל דלא תימא דבטיל לגבי גופו והוי כמו שמכסה אותה ברגלו יחיפה דבודאי אין גופו חשוב כיסוי קמ"ל:
ה סָעִיף ב (ה) שלא יהא וכו' - ר"ל אפילו אם אין הצואה מתפשט על צדדי הסנדל מבחוץ ואינו נראה ואע"ג דבעששית אפילו נוגע ודבוקה בה שרי מפני שאינו נראה מבחוץ סנדלו גרע טפי מפני שעתה הוא מלבוש שלו ע"כ אם חלצו וכיסה בו שרי:
ו סָעִיף ב (ו) נוגע - עיין בע"ת ופמ"ג שמצדדים לומר דאם אחר שקרא ק"ש וברכותיה מצא צואה דבוקה בסנדלו מתחתיתו חוזר וקורא ק"ש בלא ברכותיה עי"ש הטעם ואם נתפשט הצואה גם בצדדי הסנדל מבחוץ עיין לקמן סעיף ח' ס"ק ל' מה שנכתוב שם:
ז סָעִיף ג (ז) לפניו - וה"ה אם היתה שטה ע"פ המים:
ח סָעִיף ג (ח) כנגדה - עיין בב"י דסובר דאין לחלק בין צואה קבועה לעוברת ע"כ גם בזה בעינן הרחקה מלפניו כמלא עיניו ומלאחריו ד"א ממקום שכלה הריח וכן העלה הט"ז והפר"מ אך אם העבירו צואה מלפניו ע"פ רחבו אז די בד' אמות דהיינו קודם שמגיע לד' אמותיו או אחר שנתרחקה ממנו ד' אמות שרי כיון שהוא אז מצדו ואמרינן בסימן ע"ט דמצדו הוי כמו לאחריו דסגי בד"א ממקום שכלה הריח [דעד מקום שכלה הריח הוא כמו צואה ממש כיון דריח רע שיש לו עיקר הוא וכדלקמן בסי' ע"ט] והב"ח והא"ר פסקו דכיון דצואה עוברת היא ואינה עומדת במקום אחד סגי בהרחקת ד' אמות ממקום שכלה הריח אפילו מלפניו. ויש להחמיר לכתחילה ולענין דיעבד אם כבר קרא והתפלל והיתה הצואה עוברת לפניו חוץ לד"א עיין בפמ"ג שכתב וזה לשונו וכבר כתבנו כל היכא דאיכא פלוגתא חוזר וקורא ק"ש בלא ברכותי' ובתפלה אינו חוזר ומתפלל עי"ש עוד:
ט סָעִיף ג (ט) דהוי כגרף - ואם החלון פתוח וחזיר עובר אם מותר לקרות עיין בסימן ע"ט ס"ב בבאור הלכה ובמשנה ברורה מה שנכתוב שם:
י סָעִיף ד (י) בבגדיו - ומי שידיו מטונפות מקינוח ביהכ"ס אם אין בהם ממשות צואה אלא לכלוך בעלמא והלך ריחה והיא על ידו דומיא דמלמולי זיעה שרי לקרות כנגדה אפי' בלי כיסוי ודוקא אחר משום דלאו כצואה דמיא אבל הוא גופא כל שידיו מלוכלכות מלמולי זיעה וחיכוך הראש אסור לקרות ק"ש ותפלה עד שיטול ידיו או עכ"פ אם אין לו מים ינקה ידיו וכדלעיל בסימן ד' [פמ"ג] ועיין בבה"ל:
יא סָעִיף ד (יא) חור - ר"ל מחיצה יש בינו לבין בה"כ ופשט ידו לפנים מן המחיצה דאלת"ה הלא י"א בסימן פ"ג דאסור לקרות כנגד מחיצת בה"כ דכצואה דמיא:
יב סָעִיף ד (יב) מתירין - דכתיב כל הנשמה תהלל יה דהיינו הפה והחוטם בכלל ההילול אבל לא שאר איברים דאפילו אינם נקיים שרי והיש אוסרין טעמם דכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך בעינן שיהיו כולם נקיים ופשוט דלפ"ז ה"ה אם אחד מאיבריו הוא בתוך ד' אמות של הצואה ג"כ אסור מטעם זה ואם הצואה היא על בגדיו ומכוסה מלמעלה ג"כ לכו"ע שרי ומ"מ יזהר כל אדם שיהיו תמיד בגדיו נקיים ובפרט בעת התפלה:
יג סָעִיף ד (יג) כגון אצילי ידיו - ר"ל אז מהני כיסוי בגד [פמ"ג]:
יד סָעִיף ד (יד) כדברי המחמיר - ובעת הדחק יש לסמוך אדברי המתירין שדוקא הפה והחוטם הוא בכלל ההילול אבל לא שאר איברים [ח"א]:
טו סָעִיף ד (טו) דינו כצואה - ר"ל ע"כ יש להחמיר בה כשהיא על בשרו אף שהיא מכוסה כמו בצואה וכנ"ל אבל כשהיא על בגדיו ומכוסה שרי לכו"ע וכנ"ל בצואה וי"א דאינו כצואה מיהו בס"ח סימן תק"ט מוכח דאפילו על בגדיו ומכוסה יש לרחצו או לפשטו שלא יהיה דבוק בו הטומאה ומכ"ש כשנכשל ח"ו ע"י קרי שלא יהיה לו למזכרת איסור:
טז סָעִיף ה (טז) בפי טבעת - מי שיש לו חולי הטחורים וזב ממנו דם תמיד ואגב הדם יוצא ממנו ליחה סרוחה מעופשת ויש לו ריח רע אסור בכל דבר שבקדושה כל זמן שליחה סרוחה שותת ממנו ואם אין שם ריח רע אם הדם או הליחה יוצא דרך דחיה בסירוגין הוי מן המעים ויש לו תקנה ברחיצת מקום הזוהמא ואם שותת ויורד תדיר מעצמה אז הוי מפי הטבעת וא"צ תקנה:
יז סָעִיף ה (יז) אסור לקרות - ובדיעבד אם קרא ק"ש חוזר וקורא אך לענין תפלה צ"ע אם יחזור ויתפלל כ"כ הח"א אבל הרבה אחרונים כתבו שצריך לחזור ולהתפלל:
יח סָעִיף ה (יח) לדברי הכל - ר"ל אפילו לדברי המתיר בס"ד בצואה על בשרו ומכוסה שאני הכא דבמקומה נפיש זוהמא טפי ע"כ יש לו לאדם להתעורר ולראות תמיד שיהא נקי פי הטבעת שלו ולרחצו במים או ברוק כדי שלא ישאר שמה אפילו משהו מצואה [של"ה וח"א]:
יט סָעִיף ה (יט) כשהוא יושב - אבל אם אינה נראית אפילו כשהוא יושב מותר שלא ניתנה תורה למלאכי השרת:
כ סָעִיף ו (כ) מעט צואה - אפילו כל שהוא כי אין שיעור לאיסור צואה. כתב בחידושי רע"א בשם הנזירות שמשון דא"צ להרחיק ממה שהאדם מקיא אף שהוא מאוס:
כא סָעִיף ו (כא) הרוק עבה - אז חשיב כיסוי ודוקא כשאין מגיע לו ריח רע. ואם נותן מים ע"ג הצואה לא מהני אא"כ המים עכורים שאין הצואה נראית מתוכם ולא דמי לצואה בעששית דהתם כסוי מעליא הוא משא"כ בזה ולכן יש ליזהר לקרות נגד עביט מלא מים אשר השליכו בתוכו בגדי קטנים שיש בהם צואה:
כב סָעִיף ז (כב) מותר לקרות - והיכא דמצא צואה ואינו יודע אם הוא צואת כלבים ושאר בהמה וחיה או צואת אדם דעת המ"א דאזלינן בזה בתר המצוי דאם מצויין תינוקות יותר מכלבים אפילו בבית אסור וה"ה איפכא באשפה אם מצויין כלבים יותר תלינן דהוא מכלבים להקל ודוקא אם בדק האשפה ולא נמצא בו שאר צואה בלתי זה דאל"ה הלא אמרינן דסתם אשפה חזקה שיש בו צואה דרגילין להפנות שם וכן פסקו האחרונים כהמג"א:
כג סָעִיף ז (כג) דחזקת בית - ואם מצוי שם קטנים צריך לבדוק:
כד סָעִיף ז (כד) דחזקת אשפה - לאו חזקה גמורה דא"כ אפילו במי רגלים היה אסור אלא ר"ל שדרך להמצא שם צואה ע"כ אסור עד שיבדוק אח"כ מצאתי שכ"כ בלבוש:
כה סָעִיף ז (כה) ספק מי רגלים - ואם הוא יודע שהיה כאן מי רגלים ונסתפק אם הטיל לתוכו רביעית מים וכיוצא בו כתב הח"א דכיון דאיתחזק איסורא אזלינן לחומרא אפילו במילתא דרבנן ומ"מ בשעת הדחק שיתבטל עי"ז מק"ש ותפלה יוכל לסמוך על הפוסקים דאפילו בזה אזלינן לקולא במילתא דרבנן. ואם אירע לו כזה בצואה דהיינו שהוא יודע שהיה כאן צואה בבית ונסתפק אם פינוהו נראה דאסור לקרות ולהתפלל עד שיתברר לו דהלא הוא מילתא דאורייתא:
כו סָעִיף ז (כו) אפילו באשפה וכו' - ר"ל לאחר שבדקוה שלא נמצא בה צואה וגם שאין מגיע ממנה ריח רע דאל"ה תיפוק ליה משום אשפה גופא כמש"כ בסימן ע"ט ס"ח:
כז סָעִיף ז (כז) כנגד העמוד - כתב המ"א בשם הרא"ש דשותת לא חשיב נגד העמוד ושרי מדאורייתא ובהגהות הגר"ח צאנזאר מפקפק בזה עי"ש:
כח סָעִיף ח (כח) במקום שראוי - דהיינו במקום שמצוי שם קטנים וכיו"ב:
כט סָעִיף ח (כט) ומצאה אח"כ - בתוך ד' אמותיו ואם נמצאת חוץ לד"א בתוך שיעור כמלא עיניו עיין לקמן סימן פ"א ס"ב ובמ"ב שם:
ל סָעִיף ח (ל) צריך לחזור - דזבח רשעים תועבה דה"ל לבדוק המקום. ופשוט דה"ה אם לאחר התפלה מצא שהיו בגדיו או מנעליו מטונפין ויודע שנטנפו ע"י שהיה קודם התפלה במקום מטונף כגון בה"כ וכה"ג במקום האשפתות ולא שמר א"ע להיות נקי בצאתו משם דצריך לחזור דפשע ואם ישב בלילה במקום שהיה שם צואת חתול וכיוצא ונדבק בבגדו והתפלל בבהכ"נ ובשובו לביתו מצא שהטינוף דבוק בבגד א"צ לחזור ולקרות ולהתפלל דדמי לאין המקום ראוי להסתפק [שע"ת]:
לא סָעִיף ח (לא) ולקרות - עם הברכות וגם ה"ה לענין תפלה ואם בירך בהמ"ז ושאר ברכות עיין לקמן סוף סימן קפ"ה ומש"כ במשנה ברורה שם מסקנת האחרונים בענין זה אם כשהשלים תפלתו ומצא צואה עבר זמן תפלה אין משלימה בתפלה אחרת דפושע הוה ואין תשלומין אלא בנאנס:
לב סָעִיף ח (לב) א"צ לחזור - דאנוס הוי דמאי הו"ל למעבד:
לג סָעִיף ח (לג) א"צ לחזור - דאפילו לכתחילה היה מותר לקרות כ"כ שלא ידע וכנ"ל בס"ז אבל אם נודע לו מזה שיש כאן מי רגלים ועבר וקרא או התפלל צריך לחזור ולקרות ולהתפלל דעבר על ודאי דרבנן כ"כ הפמ"ג ועיין בח"א כלל ג' דין ל"ג ועיין לקמן בסימן קפ"ה בבה"ל:
א סָעִיף ב וכיון שאין ריח רע. ואפילו למ"ד בסי' ע"ט ס"ב דהפסקה מועלת לריח רע דוקא מחיצה אבל כפיית כלי לא וכ"ה בל"ח:
ב סָעִיף ג לקרות כנגדה. וב"ח פסק דאפי' מלפניו די בד"א כמ"ש ב"י בשם מהרי"א:
ג סָעִיף ד ומכוס' בבגדיו. ואם היא על ידו ואין בה ממשות אלא לכלוך בעלמא והלך ריחה והיא על ידו דומיא דמלמולי זיעה שרי לקרות כנגדה [ב"י תר"י ורשב"א]:
ד סָעִיף ד דרך חור. כתב רש"י מחיצה יש בינו לב"ה ופשט ידו לפנים מן המחיצה וכתב המאור דאל"ה אסור לקרות כנגד ב"ה, עסי' פ"ג מ"ש:
ה סָעִיף ד יש מתירין. דכתיב כל הנשמה תהלל יה דהיינו הפה והחוטם בכלל ולא שאר איבריו ואפי' אינם נקיים שרי:
ו סָעִיף ב ויש אוסרין. דכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך בעי' שיהיו כלם נקיים [כ"ה בגמ'] משמע דאם היא על בגדיו ומכוסה שרי לכ"ע וכ"מ סי' ע"ח, וקשה מ"ש מנוגע בסנדלו דאסור כמ"ש ס"ב וברא"ש משמע קצת דהסנדל בטל לגבי הגוף ושאר בגדים אין בטלים לגבי הגוף ועי"ל כיון שדרך להלוך ומתגל' הצואה קצת דרך הלוכו כמ"ש תר"י לפי דרכם ע"ש, וכ"כ המאור בהדי' החילוק זה:
ז סָעִיף ד דינו כצואה. משמע דאם היא על בשרו ומכוסה שרי וכן לסברא קמייתא ובשבת דף קי"ד אמרי' כל ת"ח שנמצא ש"ז על בגדו חייב מיתה משום משניאי משמע קצת דלענין תפילין ולימוד אין קפידא, וז"ל הג"ה פ"ג מהי"כ וכן הורה הר"מ על כהן שראה קרי ביו"כ לרחוץ הלכלוך וה"ה לשאר בני אדם שרגילין לרחוץ אותו בכל יום בשאר ימות השנה שגם בי"ה מותר לרחצו עכ"ל משמע שאין איסור בדבר משום תפלה רק שמותר לרחצו מידי דהוה אמי שמלוכלך בטיט וכ"מ ברש"י שכתב ישפשף הקרי משום חציצה משמע דמשום תפלה לא קפדינן מיהו בס"ח סי' תק"ט אי' דאפילו על בגדיו אסור עמ"ש סימן ר"מ ס"ח:
ח סָעִיף ה צואה בפי טבעת. מי שיש לו חולי הטחורים וזב ממנו דם תמיד ואגב הדם יוצא ממנו ליחה סרוחה מעופשת ויש לו ריח רע אסור בכל דבר שבקדושה כל זמן שליחה סרוחה שותת ממנו ואם אין שם ריח רע אם הדם או הליחה יוצא דרך דחיה בסרוגין הוי מן המעי ויש לו תקנה ברחיצת מקום הזוהמ' ואם שותת ויורד תדיר מעצמה אזי הוי מפי הטבעת ואין לו תקנה (רדב"ז ח"ב סימן ל' כ"ה):
ט סָעִיף ו הרוק עבה. אבל אם נותן מים ע"ג לא מהני וכמ"ש סי' פ"ז ס"א אא"כ הם עכורים שאין הצוא' נראית מתוכה (כ"ה הגהות הרי"ף פ"א) ול"ד לצואה בעששית דהתם כסוי מעלי' הוא:
י סָעִיף ז ספק. וה"ה אם היה ספק אם הוא צואת אדם או צואת כלבים בבית שרי באשפה אסור (ש"ג ריא"ז) ולי נראה דאזלינן בתר המצוי כמ"ש ביו"ד סי' נ"ז סעיף י"ג דתולין במצוי בין להקל בין להחמיר הכי נמי אם מצוים תינוקות יותר מכלבים אפי' בבית אסור וה"ה איפכ' אם באשפה מצוים כלבים יותר תלינן בכלבים:
יא סָעִיף ז כנגד עמוד. כ' הרא"ש דשותת לא חשוב נגד העמוד ושרי מדאורייתא:
יב סָעִיף ח צריך לחזור. דזבח רשעים תועבה דהוה ליה לבדוק המקום:
יג סָעִיף ח ומי רגלים. כיון דאינן אסורים אלא מדרבנן אין צריך לחזור והעולת תמיד לא עיין ס"ס קפ"ה:
א סָעִיף ב שלא יהא סנדלו נוגע כו'. אע"פ דבעששית נמי נוגע מ"מ סנדלו גרע טפי כיון שהסנדל הוא מלבוש שלו:
ב סָעִיף ג אסור לקרות כנגדה. ברמב"ם כתוב ע"ז ועל פי חזיר עד שיעבור ממנו ד' אמות כתב ב"י וז"ל נראה מדבריו שאע"פ שהן עוברים לפניו כיון שהרחיק ממנו ד"א שרי ול"ד לצואה העומדת במקום אחד שצריך להרחיק ממנה לפניו כמלא עיניו דהיינו כיון שעוברים והולכים להם בהרחקת ד"א סגי וכ"כ רבינו הגדול מהרי"א אלא שלא מצאתי גילוי לזה בגמרא לכך נ"ל דמלאחריו מיירי ומ"ה סגי כשעברו ממנו ד"א אבל מלפניו צריך להרחיק כמלא עיניו עכ"ל ומו"ח ז"ל הסכים לפי' קמא ותמה על ב"י ששינ' הלשון של הרמב"ם דמיירי מעובר לפניו. ולעד"נ שלא כדברי זה ולא כדברי זה והא ודאי שהב"י כוון נכונה לענין הדין שצריך להרחיק כמלא עיניו ומ"ש בפי' קמא דשאני הכא שהצואה או פי חזיר עוברים והולכים תמהתי על פה קדוש יאמר כן דהא בהדיא אמרינן בצואה עוברת דאביי ס"ל מותר לקרות כנגדה וא"צ להפסיק ומדמה לה לההיא דמצורע שעובר תחת האילן והטהור שהוא עומד תחת האילן אינו טמא ה"נ בצואה עוברת ודחי לה רבא שאני מצורע דבקביעות תליא מילתא דכתיב בדד ישב והכא והיה מחניך קדוש אמר רחמנא והא ליכא אלמא דבצואה לא מחלקינן בין קביעות לעוברת ומנלן להקל אליבא דרבא דמחמיר גם בעוברת ולחלק בין ד' אמות או לא אלא ברור שהדברים כפשטן דצואה עוברת שבגמרא ובפוסקים היינו שהאדם שקורא ק"ש מעביר אדם אחר צואה מלפניו על פני רחבו של אדם וזהו משמעות דברי רש"י שפי' שנושאין לפניו גרף של רעי להעבירו עכ"ל. דהוא מורה על מ"ש שעיקר פלוגתא דאביי ורבא היא אם צריך להפסיק באותו זמן שהצואה הולכת ממש מכוון לפניו או בסמוך לו תוך ד' אמות אבל קודם שמגיע לד' אמות או אחר שנתרחקה כן שרי לכ"ע כיון שהיא אז מצדו ואמרינן לקמן סימן ע"ט דמצדו הוי כמו לאחריו דסגי בד' אמות וזהו ג"כ כוונת הרמב"ם היתה צואה שטה על פני המים דהיינו כשהאדם עומד אצל המים והצואה שטה מצד זה לצד זה ובנתיים באה מכוונת לפניו אז אסור עד שתתרחק ותהיה מצדו ד' אמות ולא הוצרך הטור להזכיר בהרחיק ד' אמות דמותר דהא בהדיא כ' אסור לקרוא כנגדה משמע כל שלא כנגדו אלא מצדו מותר. אבל באמת מכנגדו ממש לא מהני כלל הרחקת ד' אמות וכדברי ב"י זה פשוט לפי ע"ד:
ג סָעִיף ד יש מתירין לקרות. זהו דברי רב הונא וטעמו דכתיב כל הנשמה תהלל יה פירש"י הפה והחוטם הם בכלל אבל לא שאר איברים וי"א הוא רב חסדא וטעמו דכתיב כל עצמותי תאמרנה וגו':
א סָעִיף א בעששית וכו'. ואם מגיע לו ריח רע אסור ל"ח פרק מי שמתו אות קל"ב:
ב סָעִיף ג כנגדה. פי' ובעינן הרחקה מלפניו כמלא עיניו ומאחריו ד' אמות וב"ח פסק דכיון דצואה עוברת היא ואינו עומדת במקום אחד סגי בהרחקת ד' אמות אפי' מלפניו כמ"ש ב"י בשם מהרא"י. וט"ז העלה דאם מעביר צואה מלפניו על פני רחבו של אדם אז די בד' אמות. דקודם שמגיע לד' אמות או אחר שנתרחקה ד' אמות שרי כיון שהוא אז מצדו ואמרינן גם בסי' ע"ט דמצדו הוי כמו לאחריו דסגי בד' אמות. אבל מכנגדו ממש צריך להרחיק כמלא עיניו ע"ש. וכ"כ הפר"ח דלאחריו ד"א ומלפניו מלא עיניו:
ג סָעִיף ד בבגדיו. ואם הוא על ידו ואין בה ממשות אלא לכלוך בעלמא והלך ריחו והוא על ידו דומיא דמלמולי זיעה שרי לקרות כנגדה. ב"י:
ד סָעִיף ד חור. ר"ל מחיצה יש בינו לבה"כ ופשט ידו לפנים מן המחיצה דאלת"ה אסור לקרות כנגד בה"כ. רש"י:
ה סָעִיף ד מתירין. דכתיב כל הנשמה תהלל יה דהיינו הפה והחוטם בכלל אבל לא שאר איברים אפילו אינם נקיים שרי. והיש אוסרין טעמם דכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך בעינן שיהיו כולם נקיים. וכתב המ"א משמע דאם הוא על בגדיו ומכוסה שרי לכ"ע ע"ש ועפר"ח:
ו סָעִיף ד כצואה. משמע דאם הוא על בגדיו ומכוסה שרי מיהו בס"ח סי' תק"ט איתא דאפי' על בגדיו אסור. עמ"א:
ז סָעִיף ה טבעת. מי שיש לו חולי הטחורים וזב ממנו דם תמיד ואגב הדם יוצא ממנו ליחה סרוחה מעופשת ויש לו ריח רע אסור בכל דבר שבקדושה כל זמן שליחה סרוחה שותת ממנו. ואם אין שם ריח רע אם הדם או הליחה יוצא דרך דחיה בסרוגין הוי מן המעי ויש לו תקנה ברחיצת מקום הזוהמא ואם שותת ויורדת תדיר מאליה אז הוי מפי הטבעת ואין לו תקנה. מ"א בשם הרדב"ז וכנה"ג וע"ת:
ח סָעִיף ו עבה. אבל אם מים ע"ג לא מהני אא"כ הם עכורים שאין הצואה נראית מתוכם הגהת הרי"ף ול"ד לצואה בעששית דהתם כיסוי מעליא הוא:
ט סָעִיף ז מותר. וה"ה אם היה ספק אם הוא צואת אדם או צואת כלבים בבית שרי ובאשפה אסור. ש"ג ריא"ז. והפר"ח חולק עליו וכתב ולא נהירא דשאני הכא דאיכא חזקה דחזקת בית שאין בה צואה אבל אי חזינן צואה דלא ידעינן. ספיקא דאורייתא הוא. והמ"א פסק דאזלינן בתר המצוי אם מצויין תינוקות יותר מכלבים אפילו בבית אסור וה"ה אפכא באשפה אם מצויין כלבים יותר תלינן בכלבים ע"ש. ולפי דברי הפר"ח נ"ל דבאשפה אפילו שיהיו הכלבים מצויין יותר דבאשפה חזקה דשכיח צואה ויש ספק אם צואת כלבים או צואת אדם תלינן להחמיר. יד אהרן. ובבאה"ט אשר לפני יש שם ערבובי דברים ע"ש:
י סָעִיף ז מותר. דהיינו אם אין ריח רע באשפה כמ"ש. סי' ע"ט ס"ח:
יא סָעִיף ז קלוח. ושותת לא חשיב נגד העמוד ושרי מדאורייתא. הרא"ש:
יב סָעִיף ח ולקרות. כיון דאינן אסורים אלא מדרבנן:
א סָעִיף ג (ס"ק ב) לקרות כו' וב"ח פסק מדסתם הרב"י בש"ע וכ' אסור לקרות כנגדה. משמע שדינו כדין צואה ממש שמבואר בסי' ע"ט שלפניו צריך להרחיק מלא עיניו משום דאזיל לשיטתי' שכ' בחבורו על מ"ש הרמב"ם בצוא' עוברת ופי חזיר אסור לקרות כנגדן עד שיעברו ממנו ד"א דמשמע מלשונו דאפי' לפניו סגי בד"א דצואה עוברת קיל בזה מצואה קבוע' וכ"כ מהרי"א אלא לפי שלא מצא הרב"י ראיה לחילוק זה בגמ' לכן פי' דהרמב"ם מיירי לאחריו אבל לפניו אפי' בצואה עוברת אסור כמל' עינו אבל הב"ח כ' דל' הרמב"ם שם משמע כפי' מהרי"א דאפי' לפניו סגי בד"א ואי משום שלא נמצא ראיה לזה בגמ'. אולי הרמב"ם מצא כן בתוספת' והבי' ג"כ קצת סמך מן הגמרא ע"ש. ולכן פסק הב"ח לדינ' כוותיה:
ב סָעִיף ד (ס"ק ג) ומכוסה כו' על ידו כו' שרי כו' ב"י תר"י ורשב"א דע בגמ' איתא צואה על בשרו או שהיו ידיו בב"ה רב הונא אמר מותר לקרות ק"ש ורב חסדא אמר אסור. וטעם פלוגתייהו מבואר שם. וכמ"ש מ"א ס"ק ה' ו'. ויש פוסקים כר"ה ויש פוסקי' כר"ח והן ב' דעות שהובאו פה בש"ע. והרי"ף ורמב"ם גורסים צואה על בשרו. או ידיו מטונפות מב"ה. והקשה הרא"ש על גרסא זו דא"כ היכי שרי רב הונא כיון שהצואה נראית ואפי' יבשה אסור. וכת' תר"י אף שהרמב"ם יישב זה בלשונו דמיירי שאין בו ממשות אלא לכלוך בעלמ'. ומתוך קטנותו ויבשותו נידון אותו כאלו אין שם צואה. אלא שע"ז קשה דכה"ג אמאי יחלוק רב חסדא מדכתיב כל עצמותי כו' הא כיון דנידן כאלו אין שם צוא' הרי כל עצמותיו נקיים כו' עכת"ד תר"י. ורשב"א כ' ג"כ דהרמב"ם מיירי שאין בו צוא' ממש אלא כעין מלמולי זיעה אלא שהוסיף רשב"א דאפי' בלח שרי משום דאין בו ריח וליכא אלא משום והיה מחניך קדוש. וכיון דמכוס' שרי עכת"ד. א"כ אי מיירי מ"א ביבישה שרי לכ"ע אפי' להי"א דפסקו כר"ח דהא תר"י הקשו כן על גרסת הרמב"ם דכה"ג למה יאסר ר"ח ולגרסת הרמב"ם צריך יישוב אבל לפי גרסתינו שהיה בב"ה. באמת נשארה סבר' חיצונה דכה"ג דהוי כעין מלמולי זיעה מותר לכ"ע אפי' לר"ח ופליגי בדבר אחר וכן בל"ח דלא התירו רשב"א אלא משום שהן מכוסים י"ל כמו שהקשו תר"י דא"כ במאי פליג ר"ח ואסר. וניהו דלגרסת הרמב"ם צריך לדחוק אבל לגרסתנו נשארה סבר' החיצונה דאפי' לר"ח שרי:
ג סָעִיף ד (ס"ק ד) דרך חור כו' עסי' פ"ג מ"ש. ר"ל מדכתב רש"י מחיצה שבינו לב"ה. ולא כ' מחיצות יש לב"ה אע"כ ס"ל דבמחיצות ב"ה יש להן דין צואה. ולכן כ' רש"י מחיצה שבינו לב"ה ר"ל שיש מחיצות המפסיקות בינו ובין מחיצות ב"ה. וע"ז כ' המאור דאל"ה אסור לקרות נגד ב"ה ר"ל נגד מחיצות ב"ה:
ד סָעִיף ד (ס"ק ה) י"מ כו' הפה והחוטם בכלל ר"ל שהנשימה יוצא מהן:
ה סָעִיף ד (ס"ק ו) וי"א כו' על בגדיו ומכוסה שרי לכ"ע דהא כל עצמותיו נקיים: וברא"ש משמע קצת כו' דהרא"ש כ' על מ"ש בש"ס אמר רבא צואה בגומ' מניח סנדלו עליה וקורא ק"ש ז"ל ולא אמרי' דסנדל בטיל לגבי גופיה ולא חשיב כיסוי עכ"ל. ומזה משמע דהיינו חדושי' דרב'. ומדנקט רבא סנדל דוק' וכן הרא"ש נקט סנדל משמע דשאר בגדים לא בטולי לגבי גוף ופשיט' דהוי כיסוי. (אם כי אינה ראיה גמורה. די"ל דרבא אורח' דמלת' נקט. והרא"ש נקט סנדל כיון דרבא איירי בסנדל) וא"כ ניהו דסנדל אע"ג דבטל לגבי גוף מ"מ הוי כיסוי מ"מ לענין נוגע יש לחלק מה"ט דוק' סנדל דבטיל לגוף לכך אי סנדל נוגע אסור דהוי כאלו נגע גופו בצואה משא"כ שאר בגדים דלא בטילי לגוף אף דהבגדים נוגעים בצואה לא הוי כאלו הגוף נוגע בצואה ומה"ט שרי: ועי"ל כו' כמ"ש תר"י לפי דרכם דהאי וי"א שלא התיר המתיר כו' אצילי ידיו כו' הם תר"י והמאור וכתבו תר"י הטעם דכיסוי בגדים לא מהני לפי שפעמים מתגלה ותהיה נראה לכך אסור משא"כ תחת אצילי ידיו שנשאר לעולם מכוסה וא"כ ה"ה אפי' למאן דמתיר אפי' בכיסוי בגדים היינו דוק' בגדים דע"פ הרוב נשאר מכוס' משא"כ סנדל דע"כ ע"י הלוכו יתגלה מודה דלא הוי כיסוי. ובהמאור מבואר יותר שכ' וז"ל צואה על בשרו במקום שהוא במסתרים כו' ולא עביד לגלויי דאי בדוכתי דעביד לגלויי לא גרע מצוא' דבוק' בסנדלו כו' עכ"ל מבואר להדיא דטעם סנדל נוגע דאסור משום דעביד לגלויי אלא דהמאור השוה גם שאר בגדים שלפעמים מתגלה לסנדל שודאי יתגלה. ולדעה קמא דמתיר אפילו ע"י כיסוי בגדים ס"ל לחלק דוק' סנדל שבודאי מתגלה משא"כ בגדים שאין מתגלה כי אם ע"פ מקרה:
ו סָעִיף ד (ס"ק ז) דינו כצואה. משמע דאם היא על בגדיו ומכוסה שרי לכ"ע. ואם על בשרו ומכוס' שרי לסבר' קמיית' כן צריך להיות ואחר זה מבי' ראיה לשני הדינים אף שאינו צריך ראיה כיון שכתב שדינו כצואה ודאי לא נחמיר יותר מצואה. מ"מ הביא ראיה לאפוקי מדעת ס"ח שהבי' סס"ק זה: ובשבת דף קי"ז כו' זה ראיה לדין א' דעל בגדיו ומכוסה שרי ע"כ לכ"ע. דהא מבואר כן בש"ס וע"כ לא יחלוק ע"ז שום פוסק והתם מיירי במכוסה דאמרי' שם ארחב"א אר"י כל ת"ח הנמצ' רבב על בגדיו חייב מיתה (פרש"י רבב שומן וחלב) שנא' כל משנאי אהבו מות אל תקרי משנאי אלא משניאי (פירש"י שממאיסים עצמם בעיני הבריות כו' נמצ' זה משניא את התורה) רבינא אמר רבד אתמר (פירש"י ש"ז) ולא פליגי הא בגלימ' (שהוא עליון אפי' רבב) הא בלבושא (שהוא תחתון רבד אין רבב לא) הרי דש"ז מיירי בלבוש תחתיו דשם מכוסה ע"י בגד עליון ומדאיצטריך לטעם דמשניאי ת"ל דצריך להתפלל וללמוד אע"כ דלענין תורה ותפלה אין קפיד' כיון שהוא על בגדיו ומכוסה: וזה ל' הג"מ כו' זה ראיה לדין שני דעל בשרו ומכוסה שרי לדיעה קמייתא: מכהן שראה כו' ורוצה לישא כפיו: משמע שאין איסור כו' והיינו אע"פ שהוא על בשרו אע"כ משום דס"ל כדיעה קמיית' דבמכוס' שרי אפי' על בשרו: רק שמותר לרחצו כו' ר"ל כיון דמצד הדין אין קפידא למה באמת הותר ביה"כ דרחיצה אסורה לזה כ' מ"ד אמי שמלוכלך בטיט דמותר לרחצו דלא נאסר אלא רחיצה של תענוג דוק' כדאית' לקמן רס"י תרי"ג ושם בסעיף ג' בהג"ה. וכ"מ ברש"י. בסוף יומא אבל ברש"י לא כתב ישפשף הקרי אלא ישפשף משום חציצה. וקאי אהא דתני' ת"ר הרואה קרי ביום הכפורים יורד וטובל ולערב ישפשף. וע"ז כתב רש"י ישפשף משום חציצה ופריך הש"ס לערב. היינו מוצאי יה"כ) מאי דהוי הוי (ומאי אהני לית השפשוף לחציצה שהיתה בי"כ כו') אלא אימה מבערב ישפשף (פירש"י בערב יום הכפורים ישפשף כ"א עצמו בחמין שאם יראה קרי למחר יכול לטבול בלא חציצה עכ"ל) והבין מ"א דמ"ש רש"י לפי הס"ד דלערב במוצאי יה"כ ישפשף שפירש"י משום חציצ' ע"כ ר"ל שהקרי חוצץ וא"כ משמע דוקא משום חציצה ישפשף אבל משום תפילה א"צ לשפשף כיון דמכוסה אע"ג שהוא על בשרו דל"ל דגם לפי הס"ד אין השפשוף משום קרי. דהקרי מעכב אפי' לענין תפלה אלא דלזה א"צ שפשוף כל הגוף אלא סגי כשיקנח מקום הקרי אלא שפשוף המוזכר בבריי' ר"ל כל הגוף שמא יש באיזה מקום דבר דבוק דחוצץ וכמו שפירש"י למסקנ' דאכתי תיקשי מנ"ל לרש"י דלכי מאי דס"ד הי' מפרש שפשוף כל הגוף שמא יש דבר נדבק בגוף. דלמא שפשוף ר"ל מקום המלוכלך בקרי (ואעפ"כ פריך שפיר מאי דהוי הוי) ואין הטע' משום חציצה אלא משום תפלה. ניהו דלמסקנ' דמיירי בערב יה"כ דאכתי לא ראה קרי צ"ל משום חציצה אבל לס"ד מנ"ל לרש"י לפרש משום חציצה אלא ע"כ דגם הקרי לענין תפלה אין קפיד' כיון שהוא מכוסה אף שהוא על בשרו וע"כ הטעם משום חציצה והיינו דגם רש"י ס"ל כהיש מתירים על בשרו: מיהו בס"ח כו' אפי' על בגדיו כו' וראיית מ"א ממס' שבת הנ"ל דאיצטריך הש"ס לטעם דמשניאי. היינו דמצד תפלה ליכא רק איסור קל ואין בו מיתה משא"כ משום משניאי יש בו חיוב מיתה:
ז סָעִיף ה (ס"ק ח) צואה כו' מן המעינות ברחיצת מקום הזוהמא. ר"ל אף שאינו צואה מ"מ כיון דאותו מקום מזוהם ומתקבץ שם ונדבק ונעשה שם הליחה זוהמא משום נקיות לתפל' צריך לרחוץ מקום ההוא ולנקותו: ואין לו תקנה אע"פ שאין לו ריח כדין צואה:
ח סָעִיף ו (ס"ק ט) הרוק כו' אבל אם מים ע"ג לא מהני. דלא תימ' דוקא ברוק לאחר שנימח אסור משום שנבלע בצואה ואין הצואה מכוס' מה שאין כן כשיש ע"ג מים מרובים אף שהן צלולים קמ"ל דלא: וכמ"ש סי' פ"ז דבגרף ועביט לא מהני נתינת מים לתוכן דדינן כבית הכסא. וכ' הרב"י הטעם שם דדוקא מי רגלים שהן צלולי' ומתערבי' עם המים ומתבטלים משא"כ בעביט וגרף דהבלוע בכלי מן הצואה ומן מי רגלים אינו מתערב עם המים שיתן בהם ואין מתבטלין והאי טעמא שייך גם בצואה שהוא דבר גוש ואינו מתערב עם המי': דהתם כיסוי מעלי'. ר"ל אע"ג דגם מים צלולים הוי כיסוי וכדלעיל ס"ס ע"ה ס"ק ט' מ"מ לא הוי כיסוי מעליא כמו עששית:
ט סָעִיף ז (ס"ק י) ספק כו' ה"נ אם מצויים כו' ובמחצה על מחצה כ' הפר"ח דג"כ אפי' בבית אסור דהא מה"ט בבית שרי דחזקתו נקי ואין בו צואה וכיון דחזינן בו צואה כבר יצא מחזקתו אלא דהוא ספק אי הוא צואת כלבים. ספק תורה לחומר' ע"ש:
א סָעִיף א ס"א והוא כו'. שם בעיא דלא איפשטא וכפי' הרא"ש ולחומרא וכ"כ הרמב"ם:
ב סָעִיף ב ס"ב אין כו'. תר"י:
ג סָעִיף ג ס"ג יש כו'. דר"ה רביה דר"ח ועוד דבפ"ג דיומא פריך מיניה:
ד סָעִיף ד ס"ד וי"א כו'. דאזלינן לחומרא וי"א כו' מדפריך ביומא שם ה"ד אי דנראית פשיטא ואם איתא מאי פשיטא והא ר"ה שרי ואכתי לא אסיק אדעתיה במקומה כו' כמו שפריך שם ומ"ש מדר"ה כו': וש"ז כו'. ע"ל סי' מ' ס"ז בהג"ה וסי' תרי"ג סי"א אבל ממ"ש בסוכה כ"ו ב' לימא קסבר ר"י כו' מ' דאפילו בשעה שרואה קרי מותר ועמ"א:
ה סָעִיף ה ס"ה לד"ה אפי' כו'. שם:
ו סָעִיף ח ס"ח במקום כו'. ממ"ש הואיל וחטא כו' ואי במקום שאין ראוי להסתפק לא הל"ל הואיל וחטא כו' ועוד ממש"ש וראה צואה כנגדו כו' ודי בזה ול"ק שצריך לחזור ולהתפלל אלא דשם במקום שאין ראוי להסתפק תר"י ורא"ש וע"ל סי' פ"א ס"ב: ומ"ר כו'. תוס' עירובין ס"ד א'. ועמ"א:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.